א – יום הזיכרון והדין

עניינו ואופיו של ראש השנה

א, א – בכסה ליום חגנו

ר"ה ח, א-ב: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ (תהלים פא, ד). איזהו חג שהחדש מתכסה בו? – הוי אומר זה ראש השנה, וכתיב כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלוֹהֵי יַעֲקֹב (שם פא, ה)". 1

נמצא שראש השנה נקרא 'כֵּסֶה', מפני שאז הלבנה מכוסה. רש"י פירש (ר"ה ח, ב): "שהחדש מתכסה בו – לרחוקים, כגון שחרית לבני מערב וערבית לבני מזרח, לפי שקטנה היא סמוך לחידושה". כלומר, אף שהלבנה נראתה לנו, ועל פי ראייתה קידשו בית הדין את החודש, כיוון שהוא רק מולד, אינו נראה למקומות רחוקים, ועל כן עוד אפשר לומר שהוא מכוסה.

והרמב"ן (מלחמות ה' סוכה כא, א) הסביר שהחג מכוסה משום שבזמן שקידשו את החודש על פי הראייה, לא ידעו הרחוקים מירושלים מתי קידשו בית דין את החודש. והוסיף הריטב"א (שבת קלז, א, 'שני ימים'), שלפעמים אפילו בירושלים במקום הוועד לא היו יודעים אימתי יהיה החג. והר"ן (סוכה כא, ב, 'אינהו דידעי'; מגילה ב, ב, 'פורים שחל') כתב שברוב השנים לא היו העדים באים בשחרית, נמצא שתקעו בשופר בירושלים בעוד הם מסופקים אם אותו יום יתקדש.

בתוס' (ר"ה ח, ב 'שהחדש') הובאו עוד שלושה פירושים: "(א) ועוד מפרש ר"ת: מתכסה – מזומן, כמו לְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ (משלי ז, כ) דבפרק חלק (סנהדרין צו, ב), גבי עמון ומואב שיבבי בישי דארעא דישראל הוו וכו'. (ב) והר"ר משולם מפרש: שהחדש מתכסה בו – שאין חטאת ראש חודש קרב בראש השנה, כדכתיב (במדבר כט, ו): מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ, ולא כתיב: מלבד חטאת ועולה… (ג) ועוד פי': מתכסה – שאין מזכירין מוסף של ראש חודש בתפילה". (עיין עוד ריטב"א ר"ה ח, ב; שבת קלז, א, 'לא').

א, ב – משמעות חג מכוסה – גילוי והתחדשות

מדוע דווקא חג זה מכוסה? מפני שההשפעה הרגילה שנמשכה מהשנה שעברה כבר פסקה, וממילא יש צורך לגלות דבר עמוק יותר שנמצא תמיד תחת כיסוי, ועל ידי כך מתגלה ההארה והברכה לשנה הבאה. כיוצא בזה כתב רבנו בחיי ויקרא כג, כד: "ומה שבאה פרשה זו סתומה יותר משאר פרשיות המועדים, העניין הוא מה שידוע בענייני תורתנו הקדושה… כי כל מה שהעניין יותר נעלם ויותר פנימי, הוא יותר מסותם…", ולכן לא נזכר במפורש שהוא יום הדין.

וכ"כ רבי צדוק הכהן מלובלין (רסיסי לילה נד, א-ג): "ענין ראש השנה שהוא חג שהחודש מתכסה בו (ביצה טז, א), פירוש 'חודש' – הלבנה, שהיא סימן לכנסת ישראל שעתידין להתחדש כמותה. כי בגלות הם בהעלם וכיסוי האור, ולפי שכל אור הלבנה אינו מעצמה, רק מהחמה, נקרא בכל פעם: חידוש אור חדש. כי מי שיש לו אור מצד עצמו, כשמתכסה ומתגלה לא שייך שמתגלה אור חדש, שהרי הוא עצמו אור הקודם, רק שהיה מכוסה ונתגלה. אבל בקיבול אור מהזולת, אף על פי שבעת ההעלם נקרא גם כן רק מכוסה, לא שנעדר האור לגמרי, כי שם במקומה מקבלת לעולם מהחמה, רק לעיני שוכני ארץ הוא מכוסה. מכל מקום כשמתגלה אחר הכיסוי נקרא: גילוי אור חדש, כי המקבל מהזולת הרי כל קבלה אצלו מצד המקבל הוא דבר מחודש, שאין זה הקודם, שהרי מה שקיבל קודם לא היה מאיר עכשיו, רק מה שהוכרח לקבל מחדש. אלא שאם לא היה העלם וכיסוי לא היה מורגש החידוש לעיני הרואין, מאחר שהיה האור תמידי היה נדמה כאותו אור עצמו, ועל ידי ההעלם ניכר חידושו.

וכן כנסת ישראל ממש דוגמתו, לית לה מגרמה, רק מה שמקבלים מהשם יתברך ומבקשים ממנו: האר פניך ונושעה והאר עינינו בתורתך…. וגילוי הראשון הוא זמן חירותינו, היינו השגת אור זה שאדם הישראלי הוא בן חורין, שאינו משועבד לשום כח ולשום דבר לומר שאין יכול לינצל מזה, כאשר חושבים המשוקעים בתאוות וכדומה…".

וכ"כ מרן הרב קוק (עולת ראיה ב, עמ' שלז-שלח): "ישראל מונים ללבנה ונמשלים ללבנה משום תוכן ההתחדשות שהוא ניכר ומתגלה בה, שהם עתידים להתחדש כמותה. וכן מילוי הלבנה סימן טוב הוא לישראל, וראשי חודשים הם זמן כפרה לישראל, שנפשותיהם של ישראל מתחדשות כמו שהלבנה מתחדשת אז בהתכסות פניה ובהתחדשות אורה".

א, ג – משמעות כיסוי הלבנה ליום הדין

הביא במחזור ויטרי (סי' שלח) מדרש שהקב"ה קבע את יום הדין בראש חודש שהלבנה מתכסה בו, כדי לזכות אותנו בדין: "כתיב (ירמיהו ג, כב): אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם וגו'. הקב"ה מרפא משובות כל ישראל, שלכך תיקן להם ראש השנה בראש חדש. שכשהשטן מקטרג את ישראל ואומר: ישראל חטאו, והקב"ה אומר לו: לך והבא עדים, והוא אומר: את מי אביא, אם לבנה ושמש, איני יכול למצוא אלא שמש, שהלבנה מתכסה. ועל השמש שהוא עד אחד איני מקיים, כי על פי שנים עדים יקום דבר. וכשהלבנה נראית בין ראש השנה ליום הכיפורים והשטן רוצה לקטרג, אומר לו הקדוש ברוך הוא: כבר עשו ישראל תשובה, והיינו מרפא של תשובה". וכן הובא בקיצור בסמ"ג (עשה מב).

ובזוהר ח"ג ק, ב, משמעות הכיסוי שהשמש אינה מאירה ללבנה, היינו שאינה מקבלת הארה מהמלך (תפארת, ז"א), וממילא הלבנה (מלכות, נוקביה) אינה יכולה להאיר כלפי מטה. ושם קא, א, ברעיא מהימנא, שהמקטרג מכסה את הלבנה, ותובע דין על העולם. ועד שלא יגמרו הדין, הוא נועל את הפתח של המלך, שלא יצא ממנו שפע רחמים וברכה, וזהו יום הדין. וה' מסכים לזה, מפני שהוא אוהב משפט. ואע"פ כן הוא אוהב את ישראל יותר, ולכן נתן ה' לנו עצה לתקוע בשופר, ועל ידו אנו זוכים בדין. וזה סוד נצחיות ישראל, שאף אם נענשים על חטאים פרטיים, ככלל נשארים דבוקים בה'. (עיין עוד זוהר שופטים ערה, א).

א, ד – הכסה מבטא את הסגולה הטמונה שבישראל

כתב מרן הרב קוק (מדבר שור, הדרוש השמיני עמ' סט-עא), שעל ידי תקיעת השופר הקב"ה שם ליבו לסגולה המכוסה שבישראל: "ובמזמור היום כתוב: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלוֹהֵי יַעֲקֹב, עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע (תהלים פא, ד-ו). ויתפרשו כתבי קודש הללו על פי האמור, שהקב"ה ציווה לתקוע בשופר, והוא מקבל קול השופר אע"פ שאין זה הגילוי לפי ערך שלנו בפועל, אבל הוא לפי ערך הסגולה שמכוסה וטמון בנו. וכיון שביום זה שֹם השי"ת חק ברחמיו, שגם כח הקדושה שמכוסה בנו יפעול לזכותינו, נקרא יום הכסה על שם הכיסוי, ושמכל מקום פועל אע"פ שהוא בהעלם וכיסוי".

ועוד נלענ"ד, שר"ה חל ביום שמבטא ירידה גדולה, שהלבנה אינה מאירה בו כמעט, אבל מתוכו מתבררת יכולת ההתחדשות, והיא הסגולה הכמוסה שבישראל. וזה מתקשר לדברי חז"ל (ר"ה טז, ב): "אמר רבי יצחק: כל שנה שֶרָשה בתחלתה – מתעשרת בסופה, שנאמר (דברים יא, יב): מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה – מרשית כתיב, וְעַד אַחֲרִית – סופה שיש לה אחרית".

א, ה – דינים שמבטאים את האופי הטמיר והנעלם של ראש השנה

דינים רבים מבטאים את האופי הטמיר והנעלם של ראש השנה: מצווה לשמוח בו, אבל לא שמחה יתירה כמו בכל החגים (לקמן ד, ד); הספק שנולד במשך הדורות מהי התרועה הנכונה; זהו החג היחיד שגם בארץ ישראל חוגגים יומיים בגלל הספק; לא תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת ועוד.

עוד עיין במאמרו של הרב גורן (מועדי ישראל, 'המסתורין של יום הדין של ראש השנה', עמ' כ והלאה), על האופי הטמיר והנעלם של ראש השנה.

א, ו – ראש השנה כיום פקידה וזכרון

ראש השנה י, ב – יא, ב: "בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה (בא זכרונם לטובה ונגזר עליהן הריון, רש"י), מנלן? אמר רבי אלעזר: אתיא פקידה פקידה, אתיא זכירה זכירה: כתיב ברחל (בראשית ל, כב): וַיִּזְכֹּר אֱלוֹהִים אֶת רָחֵל, וכתיב בחנה (שמ"א א, יט): וַיִּזְכְּרֶהָ ה', ואתיא זכירה זכירה מראש השנה, דכתיב (ויקרא כג, כד): שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה. פקידה פקידה – כתיב בחנה (שמ"א ב, כא): כִּי פָקַד ה' אֶת חַנָּה, וכתיב בשרה (בראשית כא, א): וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה. בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, מנלן? דכתיב (תהלים פא, ד-ו): תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא וגו', עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ וגו'. בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים – כתיב הכא (שמות ו, ו): וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וכתיב התם (תהלים פא, ז): הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ".

כתב רבי צדוק הכהן מלובלין (פוקד עקרים ב, א-ב): "ועל כן קורין פרשת וה' פקד בראש השנה, שהוא יום הרת עולם, ההריון והפקידה של כלל העולם כולו. היינו ראשית המחשבה והרצון שיהיו נבראים צבאו ופקודיו, והשם יתברך יהיה פקיד עליהם, ומשגיח, ופוקד פקודיו. ומי לא נפקד כיום הזה לפניו, כי אז הוא יום הפיקוד וההשגחה על כל נבראיו כמו שבאותו יום היה התחלת הבריאה במעשה בראשית, ועל כן בראש השנה נפקדו שרה, רחל וחנה. וגבי רחל וחנה נאמר לשון זכירה. ובראש השנה (לב, ב) יש פלוגתא אי פקדונות כזכרונות, ואלו ואלו דברי אלוהים חיים. כי הפקידה גם הוא לשון זכירה, אלא שהוא מוסיף עליו בהשגחה יתירה ובאיכות, ולעומת זה לשון זכירה מוסיף עליו בכמות והמשך הזמן. וכמו שכתב מהרש"א בחידושי אגדות שם, דפקידה לשעה וזכירה לדורות, יעוין שם… ועיקר ראש השנה נקרא יום הזכרון, שמצד הזה הוא הראש לשנה, שממנו יהיה נמשך ההשפעה לכל השנה, וההמשכה הוא על ידי הזכירה. והעלאת הזכרון לטובה הוא המשכת שפע ההשגחה באיכות, שזהו ענין הפקידה". (עיין עוד שם, ובפוקד עקרים אותיות ג-ד).

עיין עוד בדברי מרן הרב קוק (טוב רואי מס' ר"ה אות י), על משמעותה של יציאת יוסף מבית האסורים בראש השנה.

א, ז – משמעות יום הזיכרון

הסכמת המפרשים שהזיכרון הוא לפני ה', שעל ידי כך ניזָכֵר לפני המקום לטובה. כ"כ רש"י (ויקרא כג, כד): "זכרון תרועה – זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות, לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל". וכ"כ רמב"ן: "זכרון תרועה – כמו יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם (במדבר כט, א), יאמר שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזכרון לפני השם, כמו שנאמר להלן (שם י, י): וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת… וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלוֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". וכ"כ רשב"ם וחזקוני.

עוד הסביר ר' צדוק (ליקוטי מאמרים יג, ג, עמ' 89 מהדו' הר-ברכה) שהזיכרון גם עבורנו, שנזכור את ה': "וראש השנה נקרא יום הזכרון, כי כוונת הבריאה בגין לאשתמודעיה כידוע, אם כן בודאי בתחילת הבריאה היה אשתמודע וההכרה ברורה לאדם, רק אחר כך נשכח, ובכל יום זה (ר"ה) מתעורר זכרון ההכרה מחדש. וזה טעם יום הזכרון של ה' יתברך, כי כאשר האדם נזכר מה' יתברך אז ה' יתברך נזכר מהאדם. וזה גם כן עניין השופר שאמרו ז"ל (ר"ה טז, א): שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, במה? בשופר. והרמב"ם (הלכות תשובה ג, ד) כתב טעם תקיעת שופר: רמז יש לדבר, כלומר עורו ישנים מתרדמתכם וכו', זכרו בוראכם וכו', והיינו שכן היה דרכם לעורר העם לאיזה דבר על ידי תקיעת שופר, כמו שנאמר (עמוס ג, ו) היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו וגו', ואומר (הושע ה, ח) תקעו שופר וגו'. והכל אחד, מה שהם זוכרים ה' יתברך או מה שעולה זכרונם לפני ה' יתברך".

וכ"כ הרב בספר: "וביום שבו ה' זוכר את ברואיו, גם אנחנו צריכים להתעורר לזיכרון החשוב והיסודי ביותר עבורנו – זיכרון האמונה בה' בורא העולם ולקבל מתוך כך עלינו את עול מלכותו. ואף שגם בכל השנה מצווה לזכור את יסודות האמונה, ביום שקבע ה' לזכור בו את ברואיו ולדון אותם על כל מעשיהם לטוב או למוטב, גם אנחנו צריכים כנגד זה להתבונן יותר במלכותו ולערוך חשבון נפש נוקב על מצבנו ולקבל על עצמנו לשפר את מעשינו. וזהו שנצטווינו לעשותו יום זִכְרוֹן תְּרוּעָה, שמתוך זיכרון האמונה וקבלת עול מלכותו הננו נחרדים מאימת הדין וגודל האחריות המוטלת על עם ישראל, ודווקא על ידי כך אנחנו נזכרים לפניו לטובה, ממתיקים את הדין ומוסיפים ברכה לעולם".

א, ח – ראש השנה – התחדשות השנה

ויקרא רבה כט, יב: "אמר ר' תחליפא קיסרא: בכל מוספין כתיב והקרבתם וכאן כתיב: וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה (אולי צ"ל: וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה, במדבר כט, ב), הא כיצד? אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: בנַי, מעלה אני עליכם כאילו היום נעשיתם לפני, כאילו היום בראתי אתכם בריה חדשה, הדא הוא דכתיב (ישעיהו סו, כב): כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה".

וכ"כ של"ה ר"ה תורה אור ז: "מאחר שהוא זמן הבריאה שבו חידש השם יתברך את עולמו, על כן בכל חזרת השנה פוקד הקב"ה עולמו וגוזר מראשית השנה עד אחרית השנה, ובזה מחדש הבריאה".

והרחיב מרן הרב קוק (מדבר שור דרשה יט): "על כן אמר (תהלים פא, ד): תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, קרא ראש השנה חודש, על שם כח החידוש שנתן ה' יתברך בכח הזמן לתועלת הנפשות ותקנתן. כמו שביארתי במקום אחר שהוא על דרך דברי רבינו יונה באגרת התשובה, שהבעל תשובה עוונותיו מכבידים עליו ואינו יכול להתייצב לפני ה' ללכת בדרכי קודש, על כן צריך שיחשוב כאילו היום נולד. אבל זה החשבון אי אפשר להצטייר מפני כובד העוונות שמעכבים את הטבע ומטמטמים את הלב. אבל בר"ה שהוא תחילת מעשה השי"ת בבריאת העולם, והיה האדם מחודש בנשמה חדשה, בנקל מתעורר זה הכח להקל על האדם שיהיה מחדש כוחותיו לעבודת השי"ת, כאילו לא נתלכלכה נפשו כלל בשום דבר חטא".

א, ט – לקט מקורות על התחדשות בראש השנה

כתב בני יששכר (תשרי ג, ד) שאנו במעשינו נעשים שותפים בבריאת השנה החדשה. וכ"כ שפת אמת תרנז, 'החיים שמבקשין'. וכן הרב חרל"פ באורי וישעי (כרך ז, עמ' קה-קו), כתב שבראש השנה החיים מתחדשים ולא נמשכים. ושם עמ' קיד-קטו, בכל השנה הזמן מעורר את המצווה, ובראש השנה המצווה של השופר מעוררת את הזמן.

ובפרי צדיק ר"ה ג', כתב: כיוון שהוא ראש השנה, כל השנה הולכת אחריו, ולכן יכולים לזכות בראש השנה שתהיה כל השנה טובה. וכן הוא בשפת אמת תרנ, 'בפסוק זכור'; תרנג, 'החכם עיניו'; תרנז, 'החיים שמבקשין'. וכתב בפרי צדיק ר"ח כסלו ב, שאז מתחדש עניין בתורה, ובכך נבראת השנה. ובפרי צדיק ר"ה א, שבראש השנה מתחדשת קדושת הזמנים.

ובשפת אמת ר"ה תרמז, 'ראה השנה', שאז מתחדשת הבחירה בישראל. ושם תרמח, 'ראש השנה', שלפי הכנת ישראל מתחדשת השנה. שם תרמח, יום תרועה', שאז מתחדש כוח ישראל והתורה, ועל ידי השופר ניתן להידבק בהם. וכן הוא בשם משמואל ר"ה תרפ, 'כתיב ה"; תרפב, 'עניין שלושת'. וכתב הרב חרל"פ באורי וישעי כרך ז, עמ' צז-צח, שאז מתעורר רצון לכרות ברית מחדש עם ישראל, ואנחנו צריכים לכרות ברית שלא נסור מאהבתו ויראתו לעולם. (רוב המקורות הללו הובאו ב'אמונה סדורה' על ימים נוראים עמ' 36-46).


  1. . עוד לימוד המוכיח שמדובר בחודש תשרי מובא בויקרא רבה אמור כט: "ר' ברכיה פתח: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, וכי כל החדשים אינן חדש? אלא בַּכֵּסֶה. וכל החדשים אינן נכסין? אלא לְיוֹם חַגֵּנוּ. והלא ניסן חדש נכסה ויש לו חג? בפני עצמו. אלא איזהו חדש שנכסה ויש לו חג וחגו בן יומו? אי אתה מוצא אלא בחדש תשרי". והובא בתוס' ר"ה ח, ב, 'שהחדש'.

ב – יום תרועה

משמעות יום תרועה

ב, א – השופר מעורר לחשבון נפש ותשובה

כתב הרמב"ם (הל' תשובה ג, ד): "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו עורו משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם; אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".

ספר החינוך תה: "משרשי המצוה, לפי שהאדם בעל חומר לא יתעורר לדברים כי אם על ידי מעורר, כדרך בני אדם בעת המלחמה יריעו אף יצריחו כדי שיתעוררו יפה למלחמה. וגם כן ביום ראש השנה, שהוא היום הנועד מקדם לדון בו כל באי עולם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ר"ה טז, א): בראש השנה כל באי העולם עוברין לפני ה' כבני מרון… על כן צריך כל אחד להעיר טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, כי א-ל חנון ורחום הוא, נושא עון ופשע וחטאה ונקה לשבים אליו בכל לבם. וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה, כלומר הקול הנשבר. ומלבד ההתעוררות שבו, יש לו לאדם זכר בדבר, שישבור יצר לבו הרע בתאוות העולם ובחטאים בשומעו קולות נשברים. כי כל אדם כפי מה שיראה בעיניו ובאזניו ישמע, יבין לבבו ויבין בדברים, והיינו דאמר רבי יהודה (שם כו, ב): בראש השנה תוקעין בשל זכרים, כלומר בקרן הכבשים הכפוף, כדי שיזכור האדם בראותו אותו שיכוף לבו לשמים, ורבי לוי פסק הלכה כמותו. ומנהגן של ישראל כן".

ב, ב – סגולות השופר

כתב מרן הרב קוק (מדבר שור דרוש יט): "ונבאר תחילה מעט מסגולת השופר, ולמה היה במתן תורה קול שופר, ומה יחשֹ יש לקול שופר של מתן תורה לשופר של ראש השנה, עד שאנו מזכירים עניינו בשופרות: בקולות וברקים עליהם נגלית ובקול שופר עליהם הופעת. אמנם סגולת השופר היא לעורר הכוחות הנרדמים, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה, ואצל ישראל הוא לעורר כח הקדושה הצפונה כמו שביארתי כמה פעמים. ומטעם שבתוך עומק הלב רצון של כל אחד מישראל נוטה לקדושה ולטוב מפני קדושת נשמתו, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות גירושין (ב, כ), על כן מועילה כפייה לדבר מצוה, שבאמת הוא הרצון האמיתי שלו. על כן מתן תורה שהיה על ידי כפיית הר כגיגית, ורצה ה' יתברך שיהיה ברצון גמור לשעתו, על כן תקע בשופר לעורר קדושה הפנימית של ישראל ויהיו מוכנים בנפש חפיצה לקדושת התורה. והנה דבר זה הוא יסוד גדול לזכותן של ישראל, כי על ידי כך מוכח שכל העבירות הן רק מסיבות צדדיות ולא מליבם, על כן הם מקבלים בנקל תיקון. והנה בזה שעל ידי השופר מתעורר כח הקדושה של הנשמה שבישראל, מתחזק על ידי זה כח האחדות בישראל, שכל פירוד אינו כי אם מצד ענייני הגוף, אבל מצד ענייני הנשמה – מי כעמך ישראל גוי אחד".

ב, ג – כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה

ר"ה טז, ב: "ואמר רבי יצחק: כל שנה שרשה בתחילתה – מתעשרת בסופה, שנאמר (דברים יא, יב): מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה – מרשית כתיב, וְעַד אַחֲרִית – סופה שיש לה אחרית".

כתב רש"י: "שרשה בתחילתה – שישראל עושין עצמן רשין בראש השנה לדבר תחנונים ותפילה, כענין שנאמר (משלי יח, כג): תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ". וכ"כ תוס' שם: "שרשה בתחילתה – שמתוך שישראלים רשים, לבם נשבר ומרחמים עליהם מן השמים".

ב, ד – רשה בתחילתה בהתבטלות היחיד לכלל – ממרן הרב קוק

הוסיף מרן הרב קוק ביאור רחב (מדבר שור, דרוש ט): "לפי הפירוש הפשוט 'שרשה' היינו שמרבין תחנונים כרשים ודלים. אך נראה עוד כוונה בזה, והיא להעיר על הנהגה גדולה הדרושה לנו ממש בתחילת השנה. והנה צריך לדעת מה היא עבודת הלילה של ר"ה, והלוא המשפט הוא ביום, כדאמרינן בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג): כשהקב"ה דן את ישראל אינו דן אותם אלא ביום, בשעה שהם עסוקים במצוות. אלא נראה שאנחנו מזרזים את עצמינו להקדים ולהתאחד כולנו בלב אחד כדי שיהיה כל אחד מצורף אל כלל עם ה'. כי כל אחד כשהוא לעצמו צריך זכויות גדולות, גם יחיד אימתי – דוקא בעשרת ימי תשובה הוא מתקבל בקל, אבל אנו חפצים שנזכה להיכתב תיכף ומיד בכתיבה טובה בספר החיים, על כן צריך לזה זכות הרבים. על כן הדרך המוצלחת שהורונו חז"ל היא להתאחד עם הכלל, כדי שכשנבוא למחר בעזרת ה' יתברך ונהיה מוכנים ליום הדין הגדול והקדוש, כבר תהיה זכות הרבים מסייעת אותנו. ואע"ג שאין אדם יוצא ידי חובתו בזה שהוא משתתף עם הציבור לבדו, וצריך כל אחד לתקן את עצמו בפני עצמו גם כן, אבל זכות גדולה היא ומועילה מאד להיות אח"כ בא לתיקון שלו הפרטי…

והנה עיקר תיקון האחדות יהיה לעתיד לבוא, אבל מכל מקום כל מה שהאדם מתאמץ במחשבתו ורצונו להיות טפל אל הכלל, הוא יותר בטוח בהבטחתו בעניין התיקון שלו, וממילא השפע שלו יותר בטוח. על כן אמרינן כל שנה שרשה בתחילתה, פירוש – שמתנהגים כרשים לבטל עצמם אל הכלל ולהשתתף יחד, היא מתעשרת בסופה, הכוונה שכבר בתחילתה יש בידה עושר של סופה". (יעויין עוד בזוהר בשלח מד, א, שבראש השנה אדם צריך לכלול את עצמו בכלל ישראל).

ב, ה – בכיה בר"ה

כהמשך לכך שיום ראש השנה הוא יום תרועה, שתרגומו – יבבה, בכי, מובא בשער הכוונות צ, א, בשם האר"י: "גם היה נוהג מורי ז"ל לבכות הרבה בתפילת ראש השנה, אפילו שהוא יום טוב, ומכל שכן בתפילת יום הכיפורים. והיה אומר מורי ז"ל כי מי שאין בכייה נופלת עליו בימים האלו הוא הוראה שאין נשמתו הגונה ושלימה. גם היה אומר כי יש בני אדם נידונים ביום ראשון, ואז הם דינא קשיא, ויש נידונים ביום השני שהוא דינא רפיא, ורוצה הקב"ה לרחם עליהם ודן אותם ביום הב'. ואמר כי האדם הנופלת עליו בכייה רבה מאליו בימים האלו בתפילה, הוא הראייה שנידון באותה שעה למעלה, אם ביום א ואם ביום שני". עוד בפרי עץ חיים סוף שער כה: "ויתחיל להתפלל תפילת השחר בבכי ותחנונים, כי מי שאין בוכה בימים האלו, אין נשמתו טובה ושלימה. גם אמר כי מי שבוכה אז מעצמו בבכייה גדולה מאליו, כי אותה שעה דנין אותו בבית דין של מעלה, דנפשו מרגשת ולזה בא לו בכייה". וכ"כ של"ה מס' ר"ה נר מצוה כ; א"ר תקפד, ו; סידור יעב"ץ דיני תפילת מוסף, ר"ה אות ד; שיורי ברכה יו"ד שצד, ג; באר היטב תקפד, ג; מטה אפרים תקפב, כח; וכף החיים תקפב, ס.

מאידך, במעשה רב רז, מובא בשם הגר"א: "ואין לבכות בראש השנה, כמבואר בעזרא (נחמיה ח, ט-י): אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ… לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים… וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם".

אכן יש בכי שמבטא עצב, ויש בכי שמבטא התרגשות ודבקות. כתב הרמ"א רפח, ב, לעניין שבת: "מי שיש לו עונג אם יבכה, כדי שילך הצער מליבו, מותר לבכות בשבת". ובמ"ב ד שם: "כתב הט"ז: היינו דווקא אם מחמת רוב דבקותו בהקב"ה זולגים עיניו דמעות, שכן מצינו ברבי עקיבא, בזוהר חדש, שהיה בוכה מאוד באמרו שיר השירים, באשר ידע היכן הדברים מגיעים. וכן הוא מצוי במתפללים בכוונה, אבל סתם לבכות כדי שיצא הצער מליבו – לא, עיין שם. אבל באליה רבה ותוספת שבת התירו, כיוון שעל ידי בכייתו ירווח לו".

בספר קהילת יצחק (דרשה לר"ה צב, ב) כתב בשם רבי ישראל סלנט, שאין סתירה בין דברי האר"י לדברי הגר"א, שכמה דכייף איניש דעתיה – טפי מעלי. ולכן אנשים שדמעתם מצויה – לא יבכו בר"ה, ומי שקשה לו לבכות – צריכים לכוף עצמם ולבכות בר"ה (וזה אליבא דתנועת המוסר, שעיקר העבודה בשבירת המידות). ובפס"ת תקפד, ב, כתב שכבר פרשו שאין סתירה, והבכיה צריכה להיות מתוך תפילה ותחנונים והרגשת התקרבות לקב"ה, והגר"א אסר הבכיה הבאה ממחשבת עצבות ואבלות. וכמובא מר"ח מוואלוזין שמי שבאה לו הבכיה מרוב דביקותו להקב"ה, זה ודאי מותר ומדה טובה היא. והגר"א שאסר הוא במי שמביא עצמו לידי בכיה, כגון אלו החזנים המשתדלים לעורר את העם לבכיה.

אמנם נראה שמכל מקום יש כאן דעות שונות עד כמה צריך להדגיש את השמחה (גר"א) או את הבכי (אר"י). ע"ע יחווה דעת ב, סט; ברכת יהודה א, מז.

בספר ווי העומדים כתב בשם השל"ה שגם מי שיש לו לב קשה ואינו יכול לבכות, טוב שיעשה קול בכי כאילו הוא בוכה, וכדכתיב (תהלים ו, ט): כִּי שָׁמַע ה' קוֹל בִּכְיִי, קול דייקא, אע"פ שלא בכה ממש. ורחמנא ליבא בעי, לב נשבר, ובלבד שיכוון לבו לשמים.

ב, ו – הצער והעונג הפנימי שבתשובה

מרן הרב קוק כתב במקומות רבים שהצער של התשובה קשור עם עונג פנימי. באורות התשובה ג, א: "יש תשובה מכוונת נגד חטא מיוחד או חטאים רבים, והאדם שֹם חטאו נגד פניו, ומתחרט עליו ומצטער… ונפשו מטפסת ועולה… והוא הולך ומתאשר, הולך ומתמלא עונג ודשן פנימי".

שם ה, א: "התשובה היא ההרגשה היותר בריאה של הנפש. נשמה בריאה בגוף בריא מוכרחת היא לבוא לידי האושר הגדול של התשובה, והיא מרגשת בה את העונג הטבעי היותר גדול. פליטת החומרים המזיקים פועלת את פעולתה הטובה והמבריאה בגויה כשהיא שלימה בתכונתה. והרקה רוחנית של כל מעשה רע וכל רישומים רעים ומקולקלים הבאים ממנו, של כל מחשבה רעה ושל כל ריחוק מהתוכן האצילי האלוקי בכלל, שהוא יסוד לכל רע, לכל גסות וכיעור, מוכרחת היא לבוא כשהאורגן בריא מצידו הרוחני והגשמי יחדיו".

שם יג, יא: "גדול ונשגב הוא אושר התשובה. האש השורף של צער החטא בעצמו הוא מזקק את הרצון, מטהר את האופי של האדם בטהרה עליונה ומאירה, עד שהעושר הגדול אשר באוצר החיים של התשובה הולך ומתפתח לפניו. הולך הוא האדם ומתעלה על ידי התשובה, על ידי מרירותה ועל ידי נעמה ועל ידי יגונה ועל ידי שמחתה. אין דבר מצרף ומטהר את האדם, מעלהו למעלת אדם באמת, כהעמקת התשובה, במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד (ברכות לד, ב)".

שם טז, ו: "התשובה אינה באה למרר את החיים כי אם להנעימם. ונעימות חיים הבאה על ידי התשובה היא מתגלה מתוך כל אותם גלי המרורות, שהנפש מסתבכת בהם בתחילת מצעדיה במהלך החיים של התשובה. אבל זאת היא הגבורה העליונה היוצרת, שתדע ותבין כי נועם היא מחשפת מכל מרירות, חיים מכל חבלי מוות, עדני עולם מכל מדוה ומכאובים. והידיעה הנצחית הזאת הולכת היא ומתבררת בשכל, ברגש, בטבע הגוף ובטבע הנפש. והאדם מתחדש לבריאה חדשה, ויוצק בעז רוח, רוח חיים חדש על כל סביבותיו, ומבשר לכל דורו ולדורות עולם שמחות ישרים, גילת ורנן ובטחון גאולה, צהלה ורינה, וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ (ישעיהו כט, יט)". (עיין עוד שם טז, ז).

ב, ז – התשובה היא מקור הגבורה והיסוד לחיים אידיאליים

עוד כתב מרן הרב קוק, אורות התשובה יב, ב: "כל מה שיעמיק האדם יותר במהותה של התשובה, ימצא בה את מקור הגבורה, ואת התוכן היותר יסודי לחיים המעשיים והאידיאליים".

ב, ח – התשובה היא חידוש החיים ולכן חשובה אפילו עד יומו האחרון

עוד כתב מרן הרב קוק, אורות התשובה יב, י: "התשובה היא חידוש החיים. אי אפשר לתשובה שלא תשנה את ערך החיים כולם, כשהחיים נמשכים, וממילא הרי היא משנה את ערכם לטובה אפילו כשהיא נעשית ביום האחרון, וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ… עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים (קהלת יב, א-ב)".

ג – ראש השנה

ג, א – ראש השנה יום בריאת האדם

פסיקתא דרב כהנא כג: "לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם (תהלים קיט, פט). תני ר' אליעזר: בעשרים וחמשה באלול נברא העולם. ואתיא דרב, כהדא דתני ר' אליעזר, דתניא בתקיעתא דרב: זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וגו'. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט וגו' (שם פא, ה). על המדינות בו יאמר: איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע, איזו למות ואיזו לחיים, ובריות בו יפקדו להזכירם חיים ומות. נמצאת אומר: בראש השנה נברא אדם הראשון. בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשנייה נמלך במלאכי השרת, בשלישית כינס עפרו, ברביעית גיבלו, בחמישית ריקמו, בשישית העמידו גולם על רגליו, בשביעית זרק בו נשמה, בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית ציוהו, בעשירית עבר על ציוויו, באחת עשרה נידון, בשתים עשרה יצא בדימוס מלפני הקב"ה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אדם, זה סימן לבניך – כשם שנכנסת לפניי בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך להיות נכנסין לפניי בדין ביום הזה ויוצאין בדימוס. אימתי? בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ (ויקרא כג, כד)".

כפי שלמדנו מהפסיקתא, ראש השנה הוא יום בריאת האדם, וכתב השל"ה (תולדות אדם, בית ישראל א), מפני שהאדם הוא תכלית הבריאה.

ג, ב – אימתי נברא העולם – אלו ואלו דברי אלוהים חיים

ר"ה י, ב: "תניא, רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם, בתשרי נולדו אבות, בתשרי מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים; בניסן נגאלו, בתשרי עתידין ליגאל. רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות, בניסן מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים; בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל".

ר"ה כז, א: "אמר רב שמואל בר יצחק: כמאן מצלינן האידנא: זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון? כמאן – כרבי אליעזר, דאמר: בתשרי נברא העולם". ובתוס' (שם 'כמאן' הראשון), הביאו הסברו של רבינו תם לנוסח התפילה: "ומה שיסד ר"א הקליר בגשם דשמיני עצרת כרבי אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם, ובשל פסח יסד כרבי יהושע, אומר ר"ת דאלו ואלו דברי אלוהים חיים, ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות, ולא נברא עד ניסן. ודכוותה אשכחן בפרק עושין פסין (עירובין יח, א ושם), גבי אדם שעלה במחשבה לבראות שנים, ולבסוף לא נברא אלא אחד".

כיוצא בזה פירש האר"י (פרי עץ חיים, שער השופר ה): "ומה שאנו אומרים בר"ה: היום הרת עולם, ונחלקו רז"ל אם בתשרי נברא העולם אם בניסן, ואיך יחלקו במציאות במחלוקת זה, ואיך יצדק ע"ז אלו ואלו דברי אלוהים חיים? והתירוץ לזה, כי יש עיבור ולידה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי בתשרי היה העיבור וכן אותיות תשרי והם אותיות ראשית, ובניסן היתה הלידה שצריך נסים לצאת מן הבטן בעת לידתה. וכן מורה ניסן ענין נס ובו היתה הגאולה בנס, וידוע כי כל יציאת מצרים הוזכרה בלשון לידה וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ (יחזקאל טז, ו), וכן אמר כאן: היום הרת עולם, לשון הריון ולא אמר נברא העולם, כי בתשרי היה הריון". 1

ג, ג – מדוע ראש השנה בחודש השביעי

כתב הר"ן (ר"ה ג, א, מדפי הרי"ף 'ראש'): "ויש לשאול למה אדם נדון בר"ה יותר מבשאר ימים?" ומביא את הפסיקתא, אלא שממשיך לשאול: "ומיהו אכתי תמיהא לי, דתינח לרבי לאליעזר, אבל לרבי יהושע דאמר דבניסן נברא העולם אכתי הדרא קושיין לדוכתה, למה נדון בר"ה יותר מבשאר ימים! ונ"ל שרצה המקום לזכות את ישראל בדינם, ורצה לדון את ישראל בזמן שהוקבע לכפרה ולסליחה, שלפי שנתרצה הקדוש ברוך הוא ביוה"כ הוקבע יום סליחה לדורות, לפיכך גזר השם שיהא אדם נידון בר"ה שצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, ובינונים הרי גזר דין שלהם אינו נחתם אלא עד יוה"כ שהוא יום סליחה וכפרה, הרי נתנה להם תורה זמן כדי שבו יפשפשו מעשיהם וישובו אל השם. ואפשר עוד, שמר"ה ועד יוה"כ התחיל השם להתרצות למשה וביוה"כ נתרצה לו לגמרי, ולפיכך רצה הקדוש ברוך הוא לדון בריותיו בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה, ובהכי אתי שפיר טפי דנקטינן כרבי יהושע דקי"ל כוותיה לגבי רבי אליעזר".

במאירי (ר"ה טז, א) הוסיף: "בר"ה נדונים על גופם בחייהם ובמיתתם, בעונג ובצער בריוח ובהפסד. וסיבת בחירת זה הזמן נודע למבינים, ואחת מן הסיבות: מתוך שהוא זמן הבעיטה וזמן התגאות האדם על אסיפת גרניו ועל הכנסת הטוב באוצרותיו, היה מחכמת דרכי הדת לעוררו ולהבינו לבל יקשה ערפו, וכל עוד אשר יגדל טובו – ירך לבו מפני פחד ה' ומהדר גאונו כבני מרון".

המהר"ל (חידושי אגדות ר"ה י, ב) הסביר 'בתשרי נברא העולם' – ניסן הוא כמו לב ששם החיות, ואז החזרת החיות לעולם, שבחורף נחשבים מתים. וכיוון שהוא ההתחלה בו התחדשו ניסים, ולמדרגתו, בו חג הפסח שצריך להיזהר בו מחמץ. וחודש תשרי מעלתו שהוא השביעי, והשביעי תמיד קדוש, כך בשבת וכך בשמיטה, וכן ארץ ישראל שביעית לארצות (ויק"ר כט). וסבר רבי אליעזר שמצד קדושתו של תשרי ומעלתו, הוא קרוב להש"י, ולכך בו נברא העולם. ומביא ממדרש משלי (פ"א) שנחלקו היכן החכמה מצויה: לרבי יהושע בלב ולרבי אליעזר בראש. ונחלקו מתי יגאלו, כי לרבי אליעזר הגאולה העתידה תהיה במדרגה נבדלת לגמרי, ולכן בתשרי. ולרבי יהושע הולכים אחר ההתחלה.


  1. . בשם משמואל (מועדים, ר"ה תרע"ב עמ' כ) ביאר שרבי אליעזר ורבי יהושע אזלי לשיטתם: "והנה רבי אליעזר מתלמידי בית שמאי, שהם מעולם המחשבה, אזיל בתר המחשבה. וידוע דבית שמאי שרשם במידת הדין, ומרומז בגמ' (שבת לא, א): דחפו באמת הבנין שבידו, שהוא צמצום כידוע, ורבי יהושע שרשו בחסד, אזיל בתר המעשה".

ד – חגיגיות בלבוש וסעודות

שמחה בראש השנה

ד, א – הסוברים שמצוות השמחה בר"ה כמו בג' רגלים

בפשטות מצווה לשמוח בראש השנה כמו בכל המועדים, "דאמר רבי יונה: הוקשו כל המועדים כולם זה לזה" (ר"ה ד, ב; שבועות י, א). וכך למדנו מהמשנה בחולין (פג, א): "בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אִמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט. ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה… בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו, אפילו שור שוה אלף דינרים ואין לו ללוקח אלא דינר – כופין אותו לשחוט". וכן מבואר בספר נחמיה ח, ט-יב, שהורו עזרא ונחמיה לעם בראש השנה לאכול משמנים ולשתות ממתקים ועשו שמחה גדולה.

וכ"כ בשו"ת מהרי"ל (קכח): "ואתה כתבת דשבת הוי טפי שמחה מימים נוראים, לא כי! הא קמן דהוה כרגלים, ופסקי אבלות ז' ול', משא"כ בשבת, ונגינת קדושות וקדיש דידהו הוה כיום טוב, לבד מקדיש ראשונה למהר"ם כדי לקרות ק"ש בזמנה. וכל קולי דשמחת י"ט של ר"ה כמו שאר י"ט ומקרא קודש הוא, אלא שאין בו הלל, וכן שש ושבע של פסח נמי מטעם מעשה ידי טבעו בים".

וכ"כ יראים (רכז, על מצוות 'ושמחת בחגיך' במועדים): "וכתיב (דברים טז, יג): חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים, וכתיב (שם, יד): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שמחה בחג המצות וראש השנה לא כתיב, מנלן? מהיקש דר' יונה בשבועות פ"א (י, א) אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם (במדבר כט, לט), א"ר יונה: הוקשו כל המועדות זה לזה. ויום הכפורים, אף על פי שהוא בכלל המועדים, אינו בכלל שמחה, דהא כתיב ביה (ויקרא כג, כז): וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם".

וכן נראה מדברי כמה גאונים. כ"כ רב שר שלום (מובא ברא"ש סוף ר"ה): "ומנין שנקרא 'שמחה'? שנאמר (במדבר י, י): וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם, ואמר מר (סוכה נה א) חדשיכם כיצד? – זה ר"ה". וכ"כ רב נחשון גאון (מובא במרדכי ר"ה תשח'): "דר"ה איקרי חג ככל המועדים, דכתיב (תהלים פא, ד): בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, ואמרינן: איזה חג שהחדש מתכסה בו? הוי אומר זה ר"ה. ועוד במקום אחר קרי ליה חג, וכתיב (דברים טז, יד): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, וא"ר יוחנן: הוקשו כל המועדות זה לזה, הא למדת ששוה לשאר י"ט".

וכ"כ בשאגת אריה קב: "הרי זכינו לדין, דלא מיבעיא דאסור להתענות בר"ה, אלא דשמחתו מצוה היא כשאר י"ט, אלא שאין בו קרבן שלמי שמחה, דלא נקרבים קרבנות של רגלים אלא בג' רגלים בלבד, אבל בשאר מילי מצות שמחת י"ט עליו. ועוד ראיה, שהרי בעזרא נאמר גבי ר"ה (נחמיה ח, י): לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם, ודרשינן ברפ"ב דביצה: מאי כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם? אר"י משום ר"א בר"ש: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע. ומדקאמר לוו עלי וקדשו קדושת היום, אלמא אכילתו מצוה היא וקדושת היום קרינן ליה".

וכ"כ עוד ראשונים שמצוות השמחה קיימת גם בר"ה: שאילתות (חיי שרה טו); ספר פרדס הגדול קע; רוקח רא.

ד, ב – הסוברים שאין מצוות שמחה בר"ה

מנגד, יש אומרים שהואיל ואין בראש השנה מצוות עלייה לרגל ואין מקריבים בו שלמי שמחה, אין מצוות שמחה בר"ה. כ"כ מחזור ויטרי שכב: "אין אומרים בראש השנה 'והשיאנו ה' אלוהינו את ברכת מועדיך לחיים לשמחה ולשלום כאשר רצית ואמרת לברכינו', לפי שלא הוזכרו ברכה ושמחה אצל ראש השנה ויום הכיפורים כל עיקר, אלא אצל שאר הרגלים במשנה תורה. כביכול אין שמחה לפני המקום באותה שעה מפני העולם התלוי לחובה…". וכן נראה מארחות חיים (סדר תפילת ר"ה ב).

וכ"כ יש"ש ביצה ב, ד: "ותדע, דהא פריך לעיל (ביצה טו, ב): והא שמחת י"ט מצוה היא. וזה אינו אלא בשאר י"ט, דכתיב (דברים טז, יד): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אבל בר"ה, נהי דק"ל אסור להתענות, וראוי לפנק עצמו ג"כ בתענוגים קצת, להראות שהוא בוטח במלך מלכי המלכים דיצדיקנו בדין, ויכריעו לכף זכות, מכל מקום לא מצינו להדיא שמצוה היא לשמוח".

וכ"כ שועה"ר תקכט, ה-ו: "ב' מצות אלו שהן כבוד ועונג הן נוהגות גם כן בראש השנה שהרי נאמר בו מקרא קדש… ויש בחול המועד מה שאין בראש השנה, והוא שכל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג וכן ביום טוב של עצרת חייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו. ושמחה זו היא מצות עשה מן התורה, שנאמר (דברים טז, יד): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וגו'". וכן נראה מעוד פוסקים: לבוש תקפב, ח; ביכורי יעקב תרלט, לט.

ד, ג – הזכרת מועדים לשמחה

הביא הרא"ש (סוף מס' ר"ה) מחלוקת בין הגאונים: "בתשובת מר שר שלום כתוב: בר"ה היו אומרים בשתי ישיבות, בין בתפילה בין בקידושא: 'מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את יום הזכרון הזה', שהרי כתוב (ויקרא כג, ד): אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' בריש עניינא, ובסוף עניינא (שם מד): וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה', וקאי אכל עניינא – פסח ועצרת וראש השנה ויום הכפורים וסוכות ושמיני עצרת, וכולהו איתקוש להדדי לקרותם (שם ד): מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ… וגם רבינו שמואל בר רבי חפני כתב שמנהג בשתי ישיבות שאם חל ראש השנה בשבת, אומרים 'מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה זכרון תרועה מקרא קודש'. ואם חל להיות בחול, אומרים 'יום תרועה מקרא קודש'. וכן כתב רב פלטוי גאון: 'ותתן לנו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון'.

ורב האי כתב: אין מנהג לומר 'חגים וזמנים לששון', וכן המנהג פשוט בזמן הזה בכל המקומות". וכתבו בטור ושו"ע תקפב, ח, שפשט המנהג כרב האי גאון.

ביארו הלבוש תקפב, ח; והב"ח יב, שיסוד המחלוקת הוא האם יש מצוות שמחה בראש השנה. 1

ד, ד – מצווה לשמוח בראש השנה אבל לא שמחה יתירה

כתב הרמב"ם הל' יום טוב ו, יז: "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים – כולן אסורין בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ (דברים טז, יד). אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו, כל אחד ואחד בראוי לו". הרי לנו שגם בראש השנה מצווה לשמוח, שאם לא כן, למה כתב הרמב"ם 'עם שאר ימים טובים' בלשון רבים, הרי נותר רק שבועות (מקראי קודש ח, ב; משנת יעבץ נ; דברי יציב או"ח רכח). אלא שביאר הרמב"ם בהל' מגילה וחנוכה ג, ו: "… אבל ראש השנה ויום הכפורים – אין בהן הלל, לפי שהם ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתרה". הרי שיש מצוות שמחה בראש השנה, אלא שאינה שמחה יתירה כבשאר החגים. וכן נראה מתרומת הדשן (כתבים ופסקים ב): "ותו דימים הנוראים הם, ולא נתנו לשמחה כמו רגלים".

והסברא בזה פשוטה, שכן מצינו לגבי ראש השנה הן שמחה והן כובד ראש. מצד אחד, הוא נחשב כאחד החגים, הרי שיש בו שמחה, וכן למדנו ששחטו לקראתו הרבה בשר, וכן נהגו בימי עזרא. וכן נפסק לעניין ביטול אבלות שבעה ושלושים (יו"ד שצט, ו). ומצד שני אין מקריבים בו שלמי שמחה, ואין ראש השנה נחשב רגל לגבי אלמן שאסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים (יו"ד שצב, ב). וכן מצינו שנהגו ישראל שלא לומר בו 'מועדים לשמחה'.

וכן נראה מהשו"ע (או"ח תקצז, א): "אוכלים ושותים ושמחים, ואין מתענין בראש השנה ולא בשבת שובה; אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם, ותהיה יראת ה' על פניהם".

עוד אחרונים כתבו שיש מצוות שמחה בר"ה, אבל כיוון שלא חלקו על הגבלת השו"ע שלא יאכל כדי שבעם, משמע שמסכימים לרמב"ם ושו"ע. ומהם: שו"ת חת"ס (או"ח קסח); גר"א תקצז, א-ב; מ"ב תקצז, א; יפה ללב תקצז, א; שדי חמד אס"ד מע' ר"ה ב, ג; כף החיים תקצז, א; יבי"א י, או"ח מג. (עיין לקמן יד, ג, במנהגו של מרן הרב קוק בברכה לחברו בראש השנה).

ד, ה – אכילת בשר ושתיית יין

מכיוון שלמדנו שהעיקר כדעת הרמב"ם ושו"ע שיש מצווה לשמוח בר"ה, וכך עולה מדברי רוב הראשונים והאחרונים, הרי שחובה לשתות יין ומצווה לאכול בשר בר"ה. וכ"כ שאג"א קב; יפה ללב תקצז, א; שדי חמד אס"ד מע' ר"ה ב, ג; ומשנת יעבץ נ.

וכך עולה מדברי רש"י (ע"ז ה, ב, 'וכן'), על המשנה בה נאמר שהיו שוחטים הרבה בשר בארבעה פרקים, שאחד מהם ר"ה: "יום טוב הוא, ואוכלין בשר". ותוס' שם 'ערב': "וראש השנה, מפני שהוא תחילת השנה – מרבים בסעודה לעשות סימן יפה, וכמה עניינים עושים בו לסימן יפה, כדאמר במסכת הוריות (יב, א) וכריתות (ה, ב)". וכ"כ מ"ב תקכט, יא ושעה"צ יג. וכ"כ רמ"א תקפג: "ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה".

אמנם כבר למדנו שלדעת מחזור ויטרי, יש"ש ושועה"ר, אין מצוות שמחה בר"ה, וממילא חיוב הסעודה הוא כמו בשבת בלבד, מדין 'מקרא קודש'.

ובמגיד מישרים פר' ניצבים כתב: "ומ"מ איבעי דלא למיכל בהו בשרא ודלא למשתי חמרא ואוף בשאר אוכלין ומשקין למזער בהו. ואף על גב דאמר עזרא (נחמיה ח, י): אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים, ההוא לכלל עמא, ואנא ממלל ליחידי סגולה. ותו דמשמנים היינו שמן וחמאה וחלב, אבל לא בשר, וכן בשתיה. ולא אמר שתו יינות אלא משקין אחרים דאינון מתוקים". על פי זה כתב מ"א בהקדמה לסי' תקצז, שאין לאכול בשר ולשתות יין בראש השנה, וכ"כ באר היטב א; מקור חיים לחוו"י. אבל בשדי חמד אס"ד מע' ר"ה ב, ג, העיר שמפורש בדברי המגיד שזאת הדרכה רק ליחידי סגולה, ואין לכל אדם לעשות כן, "כי קדוש היום ככל שאר ימים טובים". וכ"כ ביפה ללב תקצז, א, ובבית מאיר, לדחות דברי מ"א. ובכף החיים תקצז, יא, הוסיף: "וכן הוא המנהג גם ליחידי סגולה, ולית דחש לדברי המגיד הנזכר".

ויש שרצה לטעון שכוונת הרמב"ם שאין שמחה יתירה, פירושו שאין כלל חובה לאכול בשר ולשתות יין אלא המצווה לקיים סעודה כמו בשבת בלבד, ושכך ההלכה (רבבות אפרים א, שצח). וכעין זה כתב בחוט שני עמ' פז, שלמרות שיש מצוות שמחה בר"ה, "אין מקובל לשתות יין בראש השנה חוץ מיין של קידוש". ודברים אלו תמוהים, מפני שאין שמחה בלא יין, ומה שכתבו שאינו שמחה יתירה, היינו שלא ישתו הרבה יין, אלא רביעית או מעט יותר. ומה שהעיד בחוט שני שלא נהגו לשתות יין, אולי מפני שלא היו רגילים לשמוח בו, אבל מי ששמח ביין – מצווה שישתה ממנו בר"ה.

ד, ו – התשובה תלויה בדור

בספר הרב כתב: "אמנם בתקופת הגאונים והראשונים, היו חסידים ותלמידי חכמים שנהגו לצום בראש השנה. ומסתבר שבעקבות ייסורי הגלות הרגישו צורך להזדהות עם צער השכינה, שהיאך יהיו הם אוכלים ושמחים ביום הדין כשהשכינה בגלות. וחפצו לעשות תשובה יתירה, בקבלת ייסורים וסיגופים, כדי לבטל הרעה. אולם למעשה נפסק להלכה, שגם בימי הגלות המרים, מצווה לערוך סעודות בראש השנה, וקל וחומר שאסור לצום".

כתב מרן הרב קוק (אגרות שע"ח): "ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת הקץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוין שום דבר לאמתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו. ועצת ה' אשר יעץ להחל אור הגאולה, מעולפת במטמוני מסתרים, כמו שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חלאים רוחניים, ודאי לא יועילו כל חשבונות העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ה' העליונה אשר דיבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע…"

נלענ"ד שעל פי זה אפשר לבאר מדוע בימי הגאונים והראשונים הרבו בתעניות, ואף בר"ה היו שהתענו, ומדוע היום ממעטים בהן. וזה מבאר גם מדוע בימי עזרא עודדו את העם לשמוח שמחה גדולה, מפני שאור הישועה החל לזרוח, ואף שהיו עמי הארץ, הכיוון היה של בניין. ומזה אפשר ללמוד לימינו.


  1. . עוד הסביר הלבוש את טעם הדין לסוברים שאין אומרים 'מועדים לשמחה': "דראש השנה ויום כיפור לא מקרו מועד, משום דמועד הוא לשון ועד, כלומר שהיו ישראל מתוועדין ביחד במקום שבחר השם יתברך לשבתו בשילה או בירושלים, ושמחים יחד בשלמי שמחה וחגיגה, וזה לא היה כי אם שלש פעמים בשנה… וגם לא מצינו בתורה שנקראו ראש השנה ויום כיפור חגים, אף על פי שכתוב בתהילים (פא, ד) בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ ומיירי בראש השנה, מדברי קבלה לא ילפינן". והב"ח תקפב, יב, הסביר שגם ר"ה ויוה"כ נקראו מועד, והטעם שאין לומר 'מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון': "דלשון זה משמעו שנתינת ראש השנה ויום הכפורים היא לשמחה ולששון כשאר חגים ומועדים וזמנים, וזה ודאי אינו, אלא לדון לברואי עולם ניתנו ולשוב בתשובה, לכך אין אומרים אותו בשום מקום". וכ"כ מטה יהודה תקפב, יא. בין ללבוש ובין לב"ח נחלקו הגאונים האם מצוות השמחה שייכת בר"ה. אולם לנצי"ב (העמק שאלה טו, י), ביאור אחר, שנחלקו בעיקר לגבי נוסח 'חגים וזמנים לששון' ולא לגבי 'מועדים לשמחה'. כלומר, אין מחלוקת בין הגאונים שיש מצוות שמחה בר"ה, אלא מחלוקתם היא האם אפשר לקרוא לר"ה חג. מחד, לא מצינו שבתורה נחשב חג, וממילא אין לומר עליו 'חגים וזמנים לששון', ומאידך דוד המלך קראו חג (בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ), ולכן שייך לומר נוסח זה. לשון הרא"ש מחזקת מאד הסבר זה, עיין שם. אמנם מדברי הארחות חיים ומחזור ויטרי שהבאנו לעיל, נראה שנחלקו גם לגבי לשון 'שמחה'.

ה – ביאור הביטחון והשמחה

ה, א – דברי השל"ה על השמחה בר"ה

של"ה (מס' ראש השנה תורה אור צב): "ובזה יובן ענין המדרש שהביא הטור אורח חיים סימן תקפ"א: ורוחצין ומסתפרין… ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס, עד כאן. וקשה, איך אומר שיודעים שיעשה להם נס, וכי הם יודעים דעת עליון?! ועוד, הלא אנו רואין בעינינו בכל שנה ושנה כמה נפשות מישראל שמתים! אלא הענין הוא סובב הכל על החיות הרוחני, ומי שמתעורר בתשובה, הקדוש ברוך הוא עושה עמו נס. והקדוש ברוך הוא הוא היודע, אם הוא לטובתו שיחיה עוד בעולם הזה, ויקנה שלימות, אז הקדוש ברוך הוא כותבו לחיים. ואם הוא יתברך יודע שטוב מאוד לו זה המות, אז יקר בעיניו המותה, ומסלקו מהעולם לטובתו, לבוא לחיים הנצחיים, באופן שהכל הוא חיי הנפש. זהו ענין הנס, שאנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא עושה למהרהר תשובה, כי מזכהו לחיי הנפש, באיזה סיבה הגלויה לו יתברך".

הרי שגם בייסורים יש חסד, שתכליתם לעורר את האדם לתקן את מעשיו ולחזור בתשובה, כדי שיוכל ה' להמשיך לו ברכה וחיים. והשמחה היא עמוקה מאוד, שאף שיודעים שהוא זמן הדין, ויש שיעלה דינם למיתה, מתוך קבלת מלכותו בשלימות יודעים שהייסורים לטובה ושמחים במלכותו והנהגתו יתברך. ולכן השמחה צמודה ליראה, ומצד אחד אוכלים ושותים ומתלבשים בכבוד, ומצד שני יראת ה' על פניהם ואין אומרים הלל. וכדוגמת מה שאמר דוד המלך (אליהו רבה ג): "עוד אמר דוד המלך: אני בעולם הזה – מה אני, אלא יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי, ואהבתי עלת על כולן".

ה, ב – השמחה הפנימית על המשפט

ספר החינוך מצווה שיא: "שהיה מחסדי הא-ל על ברואיו לפקוד אותם ולראות מעשיהם יום אחד בכל שנה ושנה, כדי שלא יתרבו העוונות ויהיה מקום לכפרה, והוא רב חסד מטה כלפי חסד, וכיון שהם מועטים, מעביר עליהן. ואם אולי יש בהם עוונות שצריכין מירוק, נפרע מהם מעט מעט, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (ע"ז ד, א): אוהבו נפרע ממנו מעט מעט. ואם לא יפקדם עד זמן רב, יתרבו כל כך עד שיתחייב העולם כמעט כליה חלילה. נמצא שהיום הנכבד הזה הוא קיומו של עולם, ולכן ראוי לעשות אותו יום טוב ולהיותו במנין מועדי השנה היקרים. ואולם מהיותו יום מועד לדון כל חי, ראוי לעמוד בו ביראה ופחד יותר מכל שאר מועדי השנה, וזהו ענין זִכְרוֹן תְּרוּעָה הנזכרים בו…".

ו – המלכת ה' בתפילות

המלכת ה' בתפילות

ו, א – יסוד ראש השנה – המלכת ה'

ראש השנה טז, א: "אמר הקב"ה: אמרו לפני בראש השנה מלכויות זיכרונות ושופרות. מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם, זיכרונות – כדי שיעלה זיכרונכם לפני לטובה, ובמה – בשופר".

מהר"ל חידושי אגדות ר"ה י, ב: "ונקרא הקב"ה מלך ביום הדין, לפי שמצד אשר מלכותו חל על הנמצאים הם נידונים". וכתב הרב חרל"פ (אורי וישעי עמ' עא-עד): "יסוד של ראש השנה הוא הכרת מלכותו יתברך שמו…".

ובליקוטי תורה לאדמה"ז: אף שהוא בורא ומקיים ומחייה, יש עניין להמליך אותו, לגלות את מלכותו בעולם. שעל ידי כך מתעורר רצון עליון להמשיך חיים לשנה הבאה.

ו, ב – ההמלכה לשם שמיים

אמרו חז"ל בראש השנה ד, א, שכורש החמיץ, וגם מה שתרם לבית המקדש היה בשביל שיתפללו עליו ועל בניו. ושאלו: "והתניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא – הרי זה צדיק גמור! – לא קשיא, כאן – בישראל, כאן – בנכרים".

ביאר רש"י ('כאן'): "כאן בישראל – שלבו לשמיים, ואם מריעין לו בחייו – אינו קורא תגר, אלא תולה היסורין בעוונו. אבל נכרי, אם אין מטיבין לו כגמולו – קורא תגר". והריטב"א (שם) כתב: "ישראל, אם אינו נשכר בעולם הזה – אינו חושש, כי מאמין הוא בעולם הבא. אבל אומות העולם, כשאינו נשכר – מקלל במלכו ובאלהיו". וביד רמה (ב"ב י, ב, 'תניא') כתב: "ומסקינן: בישראל – דעיקר מילתא לשם שמים קא מכוון, וכי אמר בשביל שיחיו בני – שיעסקו בתורה ובמצות הוא דקאמר, וכי אמר נמי בשביל שאזכה לחיי העולם הבא – כדי שיוסיף לדעת את בוראו קאמר. אבל באומות העולם, דכי קא מכווני להנאה דגופייהו קא מכווני, לאו מעליותא היא".

ועל זה נאמר (תהלים פט, טז): "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה". כיוצא בזה, כאשר הציע ה' לשלמה המלך לבקש דבר, ביקש חכמה כדי לדעת את ה', ובזה זכה אח"כ לכל שאר הברכות.

ו, ג – התפילה על כבוד שמיים ותיקון העולם ולא על ענייני הפרט

תפילות ראש השנה נאמרות על ענייני הכלל. ביאר הרב (בשיעור בעל פה) שרגילים לבאר את טעם בריאת העולם בשני אופנים: א' שתתגלה גדולתו ושכינתו בתחתונים. ב' כדי להיטיב לבריות. ועל שני העניינים הללו עיקר התפילה, שתתגלה מלכותו וידעו הכל ויכירו וכו'. ולהיטיב: ויראו ישרים וישמחו, ושמחה לארצך וששון לעירך.

וכך מובא בסידור הגר"א שנרשם על ידי תלמידיו (אשי ישראל, פתיחה לתפילות ר"ה; מובא בספרו של הרב משה צוריאל, לשעה ולדורות עמ' שפט): "לא נפנה לבקש בנים, חיים ומזונות וכו', רק נתמרמר ועינינו תרד דמעה על הדר כבוד אלוקינו אשר גלה, ונוטל כבוד מבית חיינו. לכן לא תיקנו לנו חז"ל לומר בתפילת ראש השנה שום בקשה על סליחה וכפרה ומזונות, חוץ מתפילה קצרה על בקשת חיים, לפי שרצונו של ה' מלך חפץ בחיים, למענך אלוקים חיים. רק כל התפילה מיוסדת על הדרת כבוד אלוקינו: ובכן תן פחדך, וייראוך, תן כבוד לעמך, שמחה לארצך וששון לעירך. ותמלוך אתה ה' לבדך. והוא כאדם האומר: רבונו של עולם, הרבה יש לנו לבקש על נפשנו, כי לב יודע מרת נפשו, כי צרכי עמך מרובים. רק כל זה אינו שוה לנו בזוכרנו את כבוד שמך המחולל בגוים, והדר גאון עוזך כי נתמעט. וזהו עיקר בקשתנו: וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו וכו' ומלכותו בכל משלה".

ו, ד – התפילה על כבוד עצמו ככלב לעומת התפילה על כבוד שמיים

תיקוני זוהר תקונא ו, כב, א: "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ (שמות ב, יב), אלא איש לדרכו פנו, בעסקין דילהון, באורחין דילהון. אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ (ישעיהו נו, יא), בבצעא דהאי עלמא, לירתא האי עלמא. ולאו אינון מסטרא דאלין דאתמר בהון (שמות יח, כא): אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹוהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע. אלא כלהו צווחין בצלותין ביומא דכפורי ככלבים, הב הב לנא מזונא וסליחו וכפרה וחיי כתבנו לחיים. ואינון עזי נפש ככלבים, דאינון אומין דעלמא דצווחי לגביה ולית לון בשת אנפין דלא אית מאן דקרא ליה בתיובתא, דיחזור שכינתיה לקודשא בריך הוא, דאיהי מרחקא מיניה, למהדר לגביה. ואדמיין לכלבים, דאתמר בהון (תהלים קו, לה): וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם. ואינון ערב רב דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין. ועוד אינון שאלין מזונא וכסויא ועונה, דאיהי עונת זוגייהו, דאתמר בה (שמות כא, י): שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע (מבקשים רק על עצמם). ולא אית מאן דשאיל…" עבור השכינה שבגלות.

ו, ה – התפילות הן על ענייני הכלל כדי לעבוד את ה' מאהבה

כתב מרן הרב קוק (מדבר שור דרוש יח): "והנה כדי שיקָבע בליבנו גודל מעלת ישראל וחיבתם לפניו יתברך, שרצונו שתהיה עבודתם עבודת בנים למקום ויהיו עובדים מאהבה, קבע יום ראש השנה להמליך אותו יתברך קודם התשובה, ולשום אל לב כל העניינים המביאים לאהבתו יתברך. ועל פי חז"ל מנע אותנו מלהתוודות לפניו עד עבור כל סדר היום וקדושתו, כדי שיתעורר לבבנו בתשובה מאהבה, אז נוכל להתוודות כראוי. וכדי להורות על זה שישראל עומדים במדרגה רמה והם נתבעים מפני חיבתן בתשובה מאהבה, שאי אפשר כי אם אחרי הכנת היום הקדוש הזה, קבעו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילה כל העניינים המורים שאנו נתונים לאהבתו יתברך שמו, עד שביום המשפט אין אנו משימים על לב להאריך כל כך בצרכי עצמנו, וכל האריכות אינה כי אם בכבוד שמיים. וגם כשמבקשים על צרכי עצמנו, 'זכרנו לחיים', אני מסיימים 'למענך אלוקים חיים', למען כבודך שנראה בעולם על ידי הצלחת ישראל".

ו, ו – ישראל מעדיפים להתפלל על הכלל ולקבל ייסורים

ברכות ה, א: "תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא".

ברכות לד, ב: "מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה! הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים – וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו – לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך". ר' יוחנן מבקש על ענייני הכלל, ולכן בענייני הפרט לא ישמעו לו, כי הקדיש עצמו לענייני הכלל. אבל העבד שאינו עוסק בענייני הכלל, יכול לבקש על ענייני הפרט, ואם הוא צדיק – שומעים לו.

בזוהר פנחס ח"ג רכא, א-ב, מסופר שרבי שמעון סיפר ששמע משם רבי אליעזר, שפעם בא אצלו חכם גוי ושאל שלוש שאלות. והשנייה: "אתון אמרין דאתון קרבין למלכא עלאה יתיר מכל שאר עמין, מאן דמתקריב למלכא איהו חדי תדיר בלא צערא, בלא דחילו ובלא דחיקו, והא אתון בצערא ובדחקא וביגונא תדיר יתיר מכל בני עלמא. ואנן לא אתקריב לן צערא ודחקא ויגונא כלל (אנחנו אין הצער והדוחק והיגון קרבים אלינו כלל), אנן קריבין למלכא עלאה ואתון רחיקין מניה (הרי שאנו קרובים למלך העליון ואתם רחוקים), ועל דא אית לכו צערא ודחקא אבלא ויגונא מה דלא אית לן…" הסתכל בו ועשאו גל של עצמות.

אחר שנרגע מרוגזו בכה והחל להשיב. ועל השאלה השנייה: "דודאי אנן קרבין למלכא עלאה יתיר מכל שאר עמין, ודאי הכי הוא, דישראל עבד לון קודשא בריך הוא לבא דכל עלמא, והכי אינון ישראל בין שאר עמין כלבא בין שייפין. כמה דשייפין לא יכלי למיקם בעלמא אפילו רגעא חדא בלא לבא, הכי עמין כלהו לא יכלין למיקם בעלמא בלא ישראל. ואוף הכי ירושלם בגו שאר ארעאן כלבא בגו שייפין, ועל דא איהי באמצעיתא דכולי עלמא, כלבא גו שייפין. וישראל מתנהגן גו שאר עמין כגוונא דלבא גו שייפין. לבא איהו רכיך וחלש ואיהו קיומא דכל שייפין (הלב רך וחלש ומקיים את כל האיברים), לא ידע מצערא ועקא ויגונא כלל אלא לבא (ורק הלב מכל האיברים חש צער דוחק ויגון) דביה קיומא, דביה סוכלתנו (מפני שבו הקיום והתבונה). שאר שייפין לא אתקריב בהו כלל דהא לית בהו קיומא (כי אינם מקיימים את הגוף) ולא ידעין מדי (ולכן לא מרגישים צער). כל שאר שייפין לא קריבין למלכא דאיהו חכמתא וסוכלתנו דשריא במוחא אלא לבא (רק הלב מכל האיברים קרוב למלך שהוא החכמה והתבונה), ושאר שייפין רחיקין מניה ולא ידעין מניה כלל. כך ישראל למלכא קדישא קרבין ושאר עמין רחיקין מניה".

אורות התחיה ה: "ארוכים הם חיינו, וארוכים הם על כן דרכינו. גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו, ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו. טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החדלון מההכרה של 'אתה בחרתנו'… מוסר השפענו רב בעולם, והננו נכונים להשפיע עמו גם כן עונג וחיים רעננים. את האנושיות כולה הננו מקפלים ברוחנו בגלוי, ואת כל המציאות כולה במצפוננו, וכל מה שיש עמנו, ושהיה חי מאז בקרבנו, הכל יהיה מלא וחי, דבר לא יעדר…".

ו, ז – הקב"ה קורא לפמליא שלו

זוהר ויקרא ח"ג כב, א: "כל זמנין דישראל אשתכחו בגלותא אתידע זמנא וקצא דלהון וזמנא וקצא דההוא גלותא (כל פעם שישראל היו בגלות נודע זמן הקץ של צרתם וגלותם), וגלותא דאדום הוא מַשָּׂא דּוּמָה (ישעיהו כא, יא) דלא אתגלייא ולא אתיידע כאינון אחרנין (וגלות אדום סתומה שלא נתגלה הקץ כמו בגלות מצרים ארבע מאות שנה וגלות בבל שבעים שנה). קודשא בריך הוא אמר (למלאכי מעלה) אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר קלא שמענא בגלותא דשעיר אינון דדחקי בינייהו אינון דשכבי לעפרא (קול שמעתי מגלות אדום, מאותם השוכבים לארץ מרוב צרותיהם). ומאי אמרי (ומה הם אומרים)? שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל, אינון תבען לי על מטרוניתא מה עבדית מן מטרוניתא דילי (במקום לבקש על צרתם הם שואלים עלי למה אינני מקרב את המלכה, שהיא השכינה, ששרויה בגלות שנקראת לילה). כדין קודשא בריך הוא כניש לפמליא דיליה ואמר: חמו בני רחימי דאינון דחיקין בגלותא ושבקין צערא דלהון ותבעין לי על מטרוניתא (והקב"ה אוסף את הפמליא שלו, ואומר: ראו את בני האהובים, שהם דחוקים בצער הגלות, ועוזבים את צערם ומבקשים על צער השכינה)…". ומשיב להם הקב"ה שגם בגלות הוא משגיח ונמצא עם השכינה, ומחכה לתשובתם של ישראל.

וכל זה לשם תיקון העולם, כאמור בזוהר (ח"ג אמור ק, א-ב), על עניין תקיעת השופר: "זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו". ושם ברעיא מהימנא צט, ב, שהתקיעה בשופר (שעניינה תיקון העולם כולו) היא העצה נגד הקטרוג על ישראל.

ז – ראש השנה יומיים

שני ימים טובים של ראש השנה

ז, א – ראש השנה בזמן שקידשו את החודש בבית הדין

מהתורה יום טוב של ראש השנה הוא יום אחד בלבד, במדבר כט, א: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם".

אלא שהואיל וראש השנה חל בראש חודש, אחר שקידשו את החודש לא יכלו להודיע אימתי התקדש. שבזמן שהודיעו על ידי משואות, הרי רק בלילה יכלו להודיע, ואז כבר היה היום שלאחר ר"ה. וגם שליחים לא יכלו לשלוח מעבר לתחום שבת ויו"ט. אלא היו שולחים להודיע לכל קהילות ישראל אימתי נתקדש ר"ח אלול, היינו האם חודש אב היה חסר או מלא, כמבואר במשנה ר"ה יח, א: "על ששה חדשים השלוחין יוצאין… על אלול מפני ראש השנה". ונחלקו הראשונים אם נהגו ראש השנה יומיים או יום אחד:

רש"י (שם 'על') כתב שקיימו את ראש השנה יום אחד בלבד אפילו בגולה, כי הלכו אחר רוב השנים שאין אלול מעובר: "על אלול מפני ר"ה – מודיעים מתי התחיל אלול, ועושין ראש השנה ביום שלושים לאלול בגולה, דרוב שנים אין אלול מעובר. ואע"פ שספק הוא בידם שמא יעברוהו בית דין, אי אפשר להן לדעת, ועל כרחן הולכין אחר רוב שנים". וכ"כ תוס' רי"ד ר"ה יט, ב; ר"ן; מאירי; תשב"ץ ב, רז.

לעומת זאת, כתב רב האי גאון (מובא ברא"ש ביצה א, ד), שכל המקומות חוץ מירושלים עשו את ראש השנה יומיים מספק, מכיוון שהשליחים לא יכלו להגיע. וכ"כ הרמב"ם (הל' קידוש החודש ה, ז; ושם ג, ט): "יום טוב של ראש השנה – בזמן שהיו קובעין על הראיה, היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים טובים מספק, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בית דין את החודש, שאין השלוחין יוצאין ביום טוב". וכ"כ תוס' ר"ה יח, א, 'ועל'. וכך מבואר בפניני הלכה מועדים ט, א, 1.

ז, ב – פעם אחת נשתהו העדים מלבוא

כפי שלמדנו, לרב האי גאון ורמב"ם בזמן שקידשו את החודש על פי הראייה, חוץ מירושלים עשו ראש השנה יומיים מספק בכל ארץ ישראל. בשלב מאוחר יותר, מצינו שאף בירושלים לפעמים עשו יומיים ראש השנה, כמבואר במשנה ר"ה ל, ב: "בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום, פעם אחת נשתהו העדים מלבוא, 1 ונתקלקלו הלוים בשיר, התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה – נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש".

הרי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה, למרות שהיה אפשר לקדש את אותו היום כיום טוב של ראש השנה, אעפ"כ לא קיבלו את עדותם, וקבעו יום טוב של ראש השנה למחרת. ובפועל נהגו שני ימים טובים של ראש השנה, כדברי המשנה: "נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש". והסביר רש"י ר"ה ל, ב, איך היו נוהגים בפועל: "נוהגים אותו היום קודש – בראש השנה קאי, דמשחשכה לילי עשרים ותשעה נהגו בו קודש, שמא יבואו עדים מחר ויקדשוהו בית דין, ונמצא שהלילה הזה ליל יום טוב הוא, וכן למחר כל היום עד המנחה. ואם באו עדים קודם המנחה – בית דין מקדשים את החדש, ונודע שיפה נהגו בו קודש, ואם מן המנחה ולמעלה באו, אף על פי שאין בית דין מקבלין אותן לקדשו היום, ויעברו את אלול ויקדשוהו למחר – אף על פי כן גומרים אותו בקדושה, ואסור במלאכה".

ז, ג – למה נהגו לסיים את אותו היום בקדושה

כאשר באו עדים מן המנחה ולמעלה, ועל פי התקנה לא קיבלו בית דין את עדותם עד למחרת, לכאורה היו יכולים לנהוג את שאר היום מן המנחה ולמעלה כיום חול, ואעפ"כ נהגו לעשותו קודש. ביאר רש"י (ר"ה ל, ב, על פי עירובין לט, ב) את הסיבה: "דלמא אתי לזלזולי ביה לשנה הבאה, ויעשו בו מלאכה כל היום, ויאמרו: אשתקד נהגנו בו קודש חינם, ומן המנחה ולמעלה חזרנו ונהגנו בו חול".

בשועה"ר תר, ד, הוסיף שנהגו אותו היום קודש מכיוון שמעיקר הדין היה ראוי אותו היום להיות יום טוב של ראש השנה: "ומכל מקום, אף על פי שאין מונין למועדות מיום זה, וכחול הוא חשוב ויו"ט יהיה למחר, אעפ"כ לא היו מזלזלים בו והיו גומרים אותו באיסורו בקדושת יום טוב עד הלילה מדברי סופרים, כיון שמן הדין היה הוא ראוי להיות יום טוב מן התורה, אלא שניתן רשות לבית דין לדחות, ולמחר עושין יום טוב וראש השנה של תורה. ואלו שני הימים הן קדושה אחת וכיום אחד ארוך, ושניהם נקראים יום טוב של ראש השנה, יום ראשון מדברי סופרים ויום שני מדברי תורה". וכ"כ ריטב"א עירובין לט, ב: "ומה שעושין שני ימים אינו מפני ספק אלא שרוצין להחמיר בו, דכיון שהתחילו בו על דעת שיהא יום טוב מן התורה שיבואו עדים קודם המנחה, וגם שורת הדין מן התורה שיכולין לקדשו, הניחוהו בקדושתו כאילו הוא יום טוב ועשאוהו עם השני כיומא אריכא, אלא שהשני מן התורה וממנו מונין לכל המועדות והראשון מדבריהם".


  1. . בירושלמי ראש השנה פ"ד ה"ד מבואר שסיבת העיכוב היתה מחמת שנפלו בידי שודדים.

ח – שמירת יומיים בזמן הזה

ח, א – שמירת יומיים של ראש השנה בא"י בזמן הזה

כאשר אין בית הדין יכול לקדש את החודשים על פי עדים, ראש החודש מתקדש על פי חשבון הלוח העברי. קרוב לשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, ראה הלל השני, נשיא בית הדין, שלא ניתן עוד לקיים את בית הדין שקידש את החודשים. ועמד הוא עם בית דינו וחישב את לוח השנה הקבוע, וקידש על פיו את כל החודשים שיהיו עד שיחזור בית הדין למקומו (רמב"ם הל' קידוש החודש ה, ב; פניני הלכה זמנים א, ג, 3).

לכאורה מאותו הזמן כבר לא היה צורך לקיים את ראש השנה במשך יומיים, שכן הכל יודעים על פי הלוח מתי יחול ראש חודש תשרי, שהוא ראש השנה. ואעפ"כ כתב הרי"ף (ביצה ג, א) שגם בני ארץ ישראל צריכים לעשות שני ימים טובים של ראש השנה.

הרז"ה (ביצה ג, ב) חלק על הרי"ף וכתב שיש לנהוג בארץ ישראל יום אחד של ראש השנה: "בדורות הללו, מאחר שהותקן סדר העיבור ע"פ המנהג שנהוג בידינו, הרי חזרה כל ארץ ישראל להיות כבית הועד שאין להם ספק בקדושת היום, ואינן חייבין לשמור כי אם יום אחד, בין בר"ה בין בשאר ימים טובים. וכן נהגו לעשות בא"י כל הדורות שהיו לפנינו עד עתה. חדשים מקרוב באו לשם, מחכמי פרובינציאה, והנהיגום לעשות שני ימים טובים בר"ה על פי הלכות הרי"ף ז"ל. וכן כתב ה"ר אפרים ז"ל כמו שכתבנו אנו".

אמנם רב האי גאון (מובא ברא"ש ביצה א, ד) כתב כדעת הרי"ף שיש לעשות יומיים ראש השנה, והסביר שכך נהגו בזמן שקידשו על פי הראיה, ואין לשנות את המנהג: "ואשר אמרתם בעבור ארץ ישראל ביום טוב של ר"ה, כך אמרנו כדי שיעשו כמנהג הראשונים, לא ישנו ממנהג אבותיהם נוחי נפש". וכ"כ הרא"ש (ביצה א, ד) שמכיוון שגם מצאנו זמנים שאף בירושלים עשו יומיים ראש השנה מן הדין, ולא רק מפני הספק, צריכים להמשיך במנהג, כמו שבני חו"ל ממשיכים במנהגם לגבי יו"ט שני של גלויות: "כדאמרינן (שם ד, ב) בשני ימים טובים של גליות הזהרו במנהג אבותינו דלמא גזרי גזירה ואתי לקלקולי, וזה הטעם עצמו שייך למימר בשני ימים טובים של ר"ה בארץ ישראל".

וכ"כ הרמב"ם הל' קידוש החודש ה, ח: "והואיל והיו עושין אותו שני ימים ואפילו בזמן הראיה, התקינו שיהיו עושין אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד שני ימים בזמן הזה שקובעין על החשבון. הנה למדת שאפילו יום טוב שני של ראש השנה בזמן הזה מדברי סופרים".

ח, ב – המשמעות הרוחנית של שני הימים – טמיר ונעלם

בספר הרב כתב שראש השנה הוא יום טמיר ונעלם, ואנו נזקקים לשני ימים כדי לקלוט את אורו, וכפי שבחו"ל נזקקים לשני ימים כדי לקלוט אורם של כל החגים.

פרי צדיק וילך טו: "איתא בתיקונים, שעשרת ימי תשובה הם נגד העשרה מאמרות, שהמה נגד העשר ספירות, ונגד זה הם העשרה מלכויות, היינו שממליכים את הבורא יתברך בעשרה ימים הללו שאומרים המלך הקדוש שמתראה ומתגלה כבוד מלכותו יתברך עלינו מעילא לתתא. ויום הראשון שהוא ראש השנה, הוא נגד בחינת כתר שהוא נגד גולגלתא שעל המוח, בחינת שכל הנעלם מכל רעיון למעלה מן השגה. ויום השני דראש השנה הוא נגד בחינת חכמה מוחא, שכבר בא לאיזה השגה ותפיסה בשכל, בחינת יש מאין. וביום השלישי מעשרת ימי תשובה כנגד בינה, היינו שכבר בא לידי הבנה בלב… ואחר כך בשבעה ימים האחרונים נתפשט התגלות המלכות שמים במעשה ובדיבור, שהם נגד שבע מדות הקדושות שהמה בהתגלות בחיצוניות האיברים בפועל…".

ח, ג – יומיים ראש השנה כדי להמתיק הדין

זוהר פנחס ח"ג רלא, א: "ובכל אתר 'ויהי היום', דא ראש השנה. וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים (איוב א, ו), יום ראש השנה הוה. ובכל זמנא תרין יומין אינון. מאי טעמא, בגין דלהוי יצחק כליל דינא ורחמי, תרין יומין ולא חד, דאלמלי ישתכח יחידאי, יחריב עלמא. ועל דא כתיב תרין זמנין, 'ויהי היום ויהי היום'". והובא בשל"ה תורה אור מהד' חדשה נט.

בזוהר פנחס שם, ב: "תנן: וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ (מל"א ח, נט), יוֹם בְּיוֹמוֹ מאי הוא? אלא הני תרי יומין דראש השנה. אמאי תרי יומין? בגין דאינון תרי בי דינא דמתחברן כחדא, דינא עלאה, דאיהו קשיא בדינא תתאה דאיהו רפיא ותרווייהו משתכחי. ועל דא לא ידעי הני בבלאי רזא דיבבא ויללותא ולא ידעי דתרווייהו אצטריכו, יללותא דאיהו דינא תקיפא, תלת תבירין דאיהו דינא רפיא, גנוחי גנח רפיא. אינון לא ידעי ועבדין תרווייהו, ואנן ידעינן ועבדינן תרווייהו. וכלא נפקין לארח קשוט. פתח ואמר (תהלים פא, ד) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, תקעו בחדש שופר, מאי בחדש – דא בי דינא רפיא דאקרי חדש. בכסה דא דינא קשיא פחד יצחק, דינא דאתכסייא תדיר דלאו איהו דינא באתגלייא…".

ח, ד – פנימיות וחיצוניות

שער הכוונות (דרושי ראש השנה דרוש ב): "…כי שתי בחינות בז"א, והם חיצוניות ופנימיות, וכנגדם הם שני ימים טובים דראש השנה… והנה קודם החורבן היה כוח ויכולת בתפילתינו להעלות הפנימיות והחיצוניות ביום אחד בלבד… אבל אחר החורבן הוא בהכרח לעשות שני ימים של ראש השנה… וביום הראשון עולה בחינת הפנימיות והנשמות, וביום השני עולה אף בחינת החיצוניות… דיום הראשון הוא דינא קשיא והשני הוא דינא רפיא. והטעם, כי ביום הראשון עדיין לא נתבסמו העולמות, ואינם יכולין להתעלות ליכלל זה בזה, אמנם הפנימיות לבדו הוא העולה ונכלל כנזכר, ולכן הוא דינא קשיא… ולטעם זה ביום ראשון עולה הפנימיות, כדי שיהיה כוח ביום שני לעלות גם החיצוניות. מה שאין כן אם היה הדבר בהיפך, כי ביום ראשון אי אפשר אל החיצוניות לעלות".

ר' צדוק (פרי צדיק ר"ה כו): הראשון כנגד תורה שבכתב, שהוא מדאורייתא, והשני כנגד תורה שבעל פה, שהוא מדרבנן. ועל ידי התורה שבעל פה התורה מתגלה ומכניעה את היצר הרע.

שם משמואל ר"ה תרע"ג 'איתא בכתבי': היום הראשון הוא דינא קשיא, שדנים על עסקי אלוקות ואין שום ויתור. ובשני דנים על עסקי עולם הזה והוא דינא רפיא. ובר"ה תרע"ד 'מנהגנו לאכול', כתב שהראשון כנגד מדרגת אתהפכא, והשני אתכפיא. ובר"ה תרפ"ה 'הנה ר"ה', דווקא בדין יש חיצוניות ופנימיות, כי החיצוניות אינה נכללת בפנימיות, ועל כן צריך שני ימים, הראשון לפנימיות והשני לחיצוניות.

קול הנבואה עמ' רמח: הראשון בחינת נשמות, והשני עולמות.

ח, ה – משמעות שני הימים מרמח"ל

קיצור הכוונות לרמח"ל (ר"ה עמ' קי): "מפני שביום ראשון ננסר ז״א מראשו עד החזה, ונמצא שננסרה לאה וכתר רחל (כי עד שם מגיעים הבחינות האלה, כידוע), ולכן כיון שננסר הכתר של הנוקבא שהוא העקריות של הפרצוף, אימא מסתלקת, כי די בזה, והשאר הבחינות נבנות מאליהן. ביום השני חוזרים ותוקעים בשופר לתקן חכמה דרחל, אבל משם ואילך אין עוד צורך, כי כבר המוח נתקן והתיקון נעשה מאליו".

י – מלכויות זיכרונות ושופרות

מלכויות זכרונות ושופרות

י, א – משמעויות למלכויות זכרונות ושופרות

כתב בספר העיקרים מאמר א' פרק ד', ששלוש הברכות כנגד שלושת עיקרי האמונה. מלכויות – מציאות ה', זיכרונות – השגחה, שופרות – תורה מן השמיים.

מהר"ל (חידושי אגדות ר"ה טז, א): תחילה ממליכים אותו עלינו, ומתוך כך הוא זוכרנו, ומתוך כך שופרות, שעל ידי השופר הזיכרון יצא לפועל לטובה. והמלכויות כנגד כתר, זיכרונות – חכמה, שופרות – בינה.

רמ"ק (פרדס רימונים שער ב' ג-ה, עפ"י התיקונים): מלכויות – מלכות, זיכרונות – תפארת, שופרות – בינה. ושם מרחיב בביאור הגמרא ר"ה לב, א, בטעמי עשרה פסוקים וכנגד מה הם.

מרן הרב קוק כתב (מדבר שור דרוש יח): "עניין ראש השנה שהוא כעין הקדמה לימי התשובה, אף על פי שהוא מכללם, רק עניין ראש השנה הוא להמליך את הבורא יתברך עלינו ולהכיר גדולתו וקדושתו ומעלת קדושת התורה והמצוות ומעלת ישראל. ועל זה תקנו רבותינו מלכויות זכרונות ושופרות, מלכויות – כדי להכיר גדולת השם יתברך שהוא מלך גדול על כל הארץ. זכרונות – כדי להכיר מעלת בני אדם בכלל, ומעלת ישראל בפרט שהם נזכרים לפניו, וכמו שכתוב (תהלים קו, מה): וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ, ועל ידי זה יתעורר לתשובה מאהבה. אך צריך להכיר גדולת התורה, על כן ניתנו שופרות שמסופר בהם עניין מתן תורה, אתה נגלית בענן כבודך… על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות וכו', שמזה נכיר רוממות התורה והמצוות שבידינו שראוי שנדקדק בהן עד מאד".

י, ב – תשע ברכות של מוסף מתפילת חנה

ברכות כט, א: "הני תשע (ברכות של מוסף) דראש השנה כנגד מי? אמר רבי יצחק דמן קרטיגנין: כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפילתה, דאמר מר: בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה". וביאר פני יהושע שם, שאילולי הלימוד מחנה, היו כוללים את שלוש הברכות בברכה אחת, כמו בשבתות וחגים שיש בהם שבע ברכות.

כתב מרן הרב קוק בעולת ראיה ח"ב עמ' של, שבראש השנה יש גם דין כללי, וגם "כבני מרון" – "כבני אמרנא" (ר"ה יח, א), להורות על ההשגחה הפרטית האישית. המספר עשר מבטא את הכלל, ותשע מבטא את הפרטים. ולכן חנה התפללה בתשע אזכרות, להמשיך הברכה לעניינה הפרטי. וכן אנו בראש השנה שרוצים להיטיב גם את הפרטים, מתפללים בתשע ברכות.

י, ג – הקדמת הכתובים לנביאים

כתב מרן הרב קוק (שמונה קבצים ח, קמו), שמדרגת הנבואה לפי רוח הקודש שבה (לפי גודל ההבנה של העניין האלוקי), אלא שהנבואה עולה על רוח הקודש, כי היא מידת רוח הקודש "מפותחה ומבושלה". ויכול להיות אדם גדול במידת רוח הקודש שלו ולא יגיע לנבואה, בגלל חסרון הכשרה בו או בדור. ויש נביא שלא הגיע למדרגת רוח הקודש ברמה גבוהה, אמנם מה שהשיג, הבשיל עד כדי נבואה, וכפי שאמרו במגילה ג, א, שהנביאים עדיפים על דניאל כי היו נביאים, והוא עדיף מהם כי ראה מה שהם לא ראו. וכיוון שכך, להלכה מניחים כתובים על נביאים (שו"ע יו"ד רפב, יט). ולכן מקדימים כתובים לנביאים בסדר פסוקי מלכויות וכו' בראש השנה.

י, ד – תקיעת שופר קודמת לברכות

ראש השנה לד, ב: "מצוה בתוקעין יותר מן המברכין. כיצד? שתי עיירות, באחת תוקעין ובאחת מברכין – הולכין למקום שתוקעין, ואין הולכין למקום שמברכין. פשיטא! הא דאורייתא הא דרבנן! – לא צריכא, דאף על גב דהא ודאי והא ספק (ודאי הוא לו שאם ילך אצל המברכין ימצא שם עשרה, ויתפלל שליח צבור, ויוציאנו ידי חובתו. ואם ילך אצל התוקעין – שמא כבר עמדו והלכו לביתם)".

וכ"כ שו"ע תקצה, א. וביאר מ"ב ב: "דספק דאורייתא עדיף מודאי דרבנן".

יא – ענייני תפילה וקריאה בתורה

וידוי בראש השנה

יא, א – סתירה בין מקורות בזוהר

כתב של"ה (מס' ראש השנה נר מצוה יח-יט): "היה מן הראוי גם כן שיתוודה, אמנם אמרו בזוהר (ח"א קפו, א) שלא להזכיר בראש השנה שום חטא ועון ופשע. וזה לשון תולעת יעקב (סוד תפלת מוסף ראש השנה): שנינו בפרק בתרא דראש השנה (לב, א): אין מזכירין מלכיות זכרונות ושופרות של פורענות. דע, כי כמו שיש מלכיות, זכרונות ושופרות של טובה בהר ה' ובמקום קדשו, כן יש כנגדן של פורענות חוץ למחנה שכינה. והמזכיר אותם ביום ראש השנה, שמידת הדין מתוחה, גורם שיזכרו עוונתיו, ויריעו מזלו. ומטעם זה קבלו אנשי האמת שלא נזכיר ביום הזה בתפילתנו שום חטא ועון ואשמה ורשע מכל מה שחטאנו לפניו, שלא יתן פתחון פה לשטן העומד במארב חצרים, פן מצא לו עדים באיבה, והציל עינינו. וסמכוה על מה שכתוב (תהלים לט, ב) אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי, עכ"ל.

אמנם, בזוהר פרשת פנחס (ח"ג רלא, א) משמע להיפך. דאיתא שם: בההוא יומא של ראש השנה, דקיימין שבעים קתדראין למידן דינא לעלמא, כמה אינון מארי תריסין, מקטרגין דקיימי לעילא, אלו מימינין לזכות, ואלו משמאילים לחובה, לאדכרא חובין דעלמא, חובין דכל חד וחד. ועל דא אצטריך בר נש לפרשא חוביה, כל חד וחד כמה דאיהו, בגין דמאן דמפרש חטאוי, לא אתמסר דינו אלא בידא דמלכא קודשא בריך הוא בלחודוי… וכל בי דינא בדילין ממנו. ועל דא אצטריך לון לפרשא חובין דכל שייפא ושייפא, וכל דעביד בפרט, הדא הוא דכתיב (תהלים לב, ה) חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וגו', לבתר וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלָה, עכ"ל".

יא, ב – אין להתוודות בזמן התפילה

כתב השל"ה (שם יט) ליישב את הסתירה בזוהר: "ונראה שיש לחלק בין הזכרת וידויין בתפלה, שמה לא יזכיר, כדי שלא ימצא השטן מקום לקטרג על התפילה. אבל להתוודות כך בלא תפילה, יתוודה".

יא, ג – אם יש חטא מסויים אפשר להתוודות עליו

עוד הביא השל"ה שם: "והחסיד מוהר"ר שלמה רופא יצ"ו תירץ, דמה שאסרו בזוהר להזכיר חטא ועוון ופשע, היינו מי שלא חטא אלו החטאים, רק שמתוודה כדרך המתוודים בסתם – חטאתי, עויתי, פשעתי, וידוי כזה פותח פיו לשטן. אבל מי שיש עליו איזה חטאים אשר חטא, נודע כי כל חטא עושה רושם למעלה ורישומו ניכר, על כן יקדים הוא ויפרשם. וכן משמע קצת לשון הזהר, שאמר 'לפרטא חובין דכל שייפא ושייפא'. פירוש, שצריך להתוודות על כל עבירה בכל אבר ואבר מאבריו לתקן מה שפגם".

יא, ד – לפי האר"י אפשר להתוודות בר"ה בלחש בתקיעות דמיושב

עוד הביא בשל"ה (שם כ): "אחר כך מצאתי בכתבי הקודש דקונטרס תלמידי דהאר"י ז"ל (פרי עץ חיים שער השופר ריש פ"ה), וזה לשונו: בענין וידוי ראש השנה הנזכר בספר הזוהר, דבעי בר נש לפרטא חטאוי, ובמקום אחר נראה להיפוך, מורי ז"ל היה נוהג להתוודות בלחש בין שפתיו, שלא ישמעו דבריו. ואמר, כי מקום הזוהר האוסר, אינו אוסר אלא בקול רם, והמקום המתיר הוא בלחש בין שפתיו, שלא ישמעו דבריו. ואפילו בלחש לא היה מתיר אלא בעת תקיעת שופר מיושב. והטעם, כי אז השטן מעורבב כבר, והוידוי של אדם עולה למעלה על ידי קול השופר ובאמצעותו, ולא יש קטרוג עליו… עכ"ל".

למעשה, בשל"ה העיר שגם מי שנוהג כאר"י להתוודות בלחש בזמן תקיעות דמיושב, "לא יתוודה בסתם – חטאתי, עויתי, פשעתי, רק יפרוט חטאיו שעשה, כדי לקיים כל התירוצים הנזכרים לעיל, ויהיה זריז שלא יבטל ח"ו שמיעת הקולות. ונראה בעיני, טוב שיתוודה ויפרוט חטאיו בין תשר"ת לתש"ת, ובין תש"ת לתר"ת, שאז מפסיקין קצת בלאו הכי. ובשעה שמתוודה, יבכה ויתחרט במאוד, ויבקש מחילה מהשם יתברך, ומודה ועוזב ירוחם". וכ"כ מ"א תקפד, ב.

יא, ה – מניעת הוידוי בראש השנה הוא לכבוד ה' ממרן הרב קוק

כתב מרן הרב קוק (מאורות הראיה ירח האיתנים עמ' קטו): "והנה לכאורה יש לחקור במניעת הוידוי בראש השנה, דלכאורה יוכל לצאת מזה ח"ו הפסד גדול. שהרי סגולת הוידוי נודעת בזוהר הקדוש (פנחס רלא, א) שגדולה מאד, שכל המקטרגים פורשים ממי שמתוודה, ואין דינו נמסר כי אם למלך מלכי המלכים הקב"ה בעצמו. ודבר זה גדול מאד, שהרי על זה התפלל דוד המלך ע"ה: מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא (תהילים יז, ב), שעל ידי שיימסר משפטו אליו יתברך, הזכות קרובה מאד כי רבים רחמיו. אם כן, כיון דשלוש כתות ליום הדין, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים למיתה, רק בינונים תלויים ועומדים עד יום הכיפורים ותלוי בתשובה. אם כן הלוא כל אחד יחרד ח"ו שמא הוא מכלל הרשעים, והלא כשיתוודה יימסר דינו למלכא קדישא ית' ואולי יש תקוה, אבל בהתרשלו מוידויו והימנעו מזה, שמא בתוך כך יגמר משפטו חלילה.

אך צריך לומר שכדי שיצא אדם מכלל רשעים גמורים, די בהרהור תשובה והסכמה בלב לשוב בלב שלם לימי התשובה הבאים ולכל השנה הבעל"ט, אע"פ שהשלמת התשובה היא דוקא על ידי וידוי בפה. וטעם הדבר כי עיקר חיות האדם כל זמן שהוא בגופו הוא על ידי הדיבור, וכמש"כ: לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב, ז), לרוח ממללא (תרגום אונקלוס שם), והכתוב אומר: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח, ה), שיכוון גם כן שיעשה המצוות בחיותו העיקרית. וכמו כן התשובה, ראוי שתעשה בכח החזק שבחיים שהוא כח הדיבור, וכל זמן שהיא במחשבה בעלמא היא חלושה. וכן איתא בתיקונים (תיקוני זוהר סוף תיקון לב) שהרשעים שהרהרו תשובה לפני מותם ולא הוציאו בפה, צריכים הצדיקים לירד לגיהנם להעלותם, ובעצמם אינם יכולים לעלות. הרי שהתשובה שבלב לבדה חלושה, וראוי אם כן לפחוד ח"ו שמא לא תספיק להוציאו מכלל רשעים גמורים.

אבל כל זה היה אם היה מתרשל מוידוי בפה על ידי עצלות או פריקת עול ח"ו, או על ידי שאינו מחשיב חטאו לפגם וכיוצ"ב. אבל בראש השנה שאין אנו מתוודים בפה לכבוד שם השי"ת, כדי להורות שעדיין אין אנו מכירים איך להתוודות לפניו יתברך עד אשר יערה עלינו רוח ממרום על ידי קדושת היום הקדוש והתקיעות והתפילות הנאמרות בו, אם כן הוא יתברך מחזק גם כן את כח המחשבה של הרהור התשובה, אע"פ שלגבי האדם הגופני הוא כח חלש, מכל מקום השי"ת מחזקו כיון שהוא לכבודו יתברך, אין לפחוד. וזהו מאמר הפסיקתא, וביאור הכתוב לדעתם ז"ל: ה' אוֹרִי (תהלים כז, א) – בראש השנה, כלומר איני מתוודה בראש השנה כי אם אני עסוק שיאיר ה' אורי ואכיר איך לשוב כראוי, ועל ידי זה איוושע ביום הכיפורים, שאז תיגמר התשובה הגמורה. שמא תאמר כיון שאין כאן וידוי פה, יש לפחוד ממקטרגים, אמר: ה' מָעוֹז חַיַּי (שם), מחזק כח החיים החלשים שלי, שהוא המחשבה וההרהור, כיון שהוא לכבודו יתברך, אם כן מִמִּי אֶפְחָד (שם)".

טעם הקריאה על גירוש ישמעאל בראש השנה

מאמר זה התפרסם ברביבים שנת תש"ע לפרשת וירא.

יא, ו – הכוונה הטובה בקירוב הגר

הכוונה בתחילה היתה טובה מאוד. בראות שרה אמנו כי עצר ה' את רחמה, החליטה בנדיבות רבה לתת את שפחתה הטובה לאברהם. היה בכך חסד לאברהם שיזכה לבן אחר שנים רבות כל כך, וחסד עצום להגר שפחתה, שתזכה להתקשר עם אברהם הצדיק והנכבד, וילדיה יסתפחו לחזון הגדול שהעמידו אברהם ושרה בעולם. היה ברור לשרה, שהגר שקבלה עד כה את מנהיגותה בהכנעה ואהבה, תמשיך להכיר בבכירותה, והילד שייוולד לה יתחנך על ברכיה. ובזכות נדיבותה יחיש ה' את גאולתה ויתן גם לה בן, ויצטרף בן הגר אל בנה להגשמת החזון הגדול שהעמידו בעולם, תוך הכרה בבכירותו של הבן שייוולד לשרה.

אבל תיכף לאחר שהגר הרתה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ (בראשית טז, ד). כבר לא המשיכה לשרת את שרה כבראשונה, וגם בליבה הפסיקה לכבדה, שאמרה: "שרה זו, אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאילו צדקת, ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מיד" (רש"י שם).

ושרה אמנו עינתה אותה ויסרה אותה כדי להעמידה במקומה. והרמב"ן והרד"ק סוברים שלא נהגה כשורה. אולם שרה אמנו הצדקת עוד קיוותה שאם תענה את הגר השפחה, תבין הגר את מקומה, והעניינים יסתדרו כבראשונה. אך הגר כבר לא הסכימה לקבל את מרותה וברחה מן הבית. רק לאחר שמלאך ה' אמר לה: שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ (שם טז, ט), חזרה וכפפה ראשה וקבלה את מרותה של שרה, וילדה את ישמעאל, וגידלה אותו על ברכי אדוניה – אברהם ושרה.

גם לאחר שנולד יצחק, עוד היה נראה לכאורה שהגר מקבלת את בכירותו של יצחק בן הגבירה. אולם כשהיה יצחק לילד, החל ישמעאל לצחק כנגדו. אם יצחק משתדל להתגדל בצדיקות, אזי יסלול הוא דרך אחרת. יש אומרים שהחל לנהות אחר עבודה זרה וגילוי עריות, ויש אומרים ששיחק עם יצחק במשחקים שסיכנו את חייו וגילו את רצונו הפנימי לרוצחו נפש, כי שנאו על שתפש את מקומו. והיו הבריות אומרות: ראו את אברהם העברי שכל ימיו הטיף לנו להיזהר מגזל, מעריות ומרצח, והנה בנו ישמעאל, פרא אדם! (עי' בראשית רבה נג, יא).

יא, ז – ההחלטה על הגירוש

אז הבינה שרה אמנו שאין יותר סיכוי שהגר וישמעאל ילכו בדרכם. חזרתה של הגר היתה מן השפה ולחוץ. באמת היא לא קבלה את הנהגתה ושכחה את חסדה אשר נתנה לה את אישה, ומתוך כך ישמעאל הולך ויוצא לתרבות רעה. ואם ישארו בביתם, חזונם הגדול לבנות משפחה ועם שיתקנו את העולם עלול לרדת לטמיון. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק (בראשית כא, י).

והיה הדבר קשה מאוד לאברהם אבינו. הוא, שכל ימיו קרב באהבה רחוקים, נתבע עתה לגרש את בנו אהובו. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (שם כא, יב). כביכול גם לאברהם אבינו היה ה' צריך לומר, שאף כי ישמעאל חשוב ויהיה לגוי, מכל מקום בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, הוא ימשיך אותך ולא ישמעאל.

יא, ח – הגירוש כואב אבל מוצדק

ואילו היו הגר וישמעאל נפרדים מתוך השלמה, שאכן טוב להם לבנות את עתידם במקום אחר, הגירוש היה נעשה קל, ויסורי המצפון היו נרגעים מעט. אבל כנראה שעוד קודם לכן הקדיח ישמעאל את תבשילו והתפרע והרשיע ויצא לתרבות רעה, עד שלא יכל אברהם להוציאו מביתו בכבוד, עם מתנות כפי שחפץ. וגורשו הגר וישמעאל בבושת פנים (עיין שמו"ר א, א). ולא זו בלבד, אלא שלמרות שאברהם הנחה אותם בדרכם, תעו במדבר, וישמעאל חלה עד שכמעט מת בצמא, ורק בנס ניצלו.

ואין בזה שום קטרוג על שרה אמנו ואברהם אבינו, עובדה היא שבראש השנה, יום שבו נזהרים מכל שמץ של קטרוג על ישראל, תקנו לנו חכמים לקרוא על גירוש הגר וישמעאל. לאמור, הגזרה האלוקית לגרש את האמה ואת בנה היא גם כאשר הדבר אינו נעים. כי הדין הוא דין, והגר שכפרה בטובתה של שרה, וישמעאל שעוד בהיותו בבית אברהם העיז לעבוד עבודה זרה, לגזול ולאיים ברצח, צריכים לקבל את עונשם. ודווקא כשישראל מכירים ביחודם וסגולתם מכל העמים, הם זוכים בדין לשנה טובה.

יא, ט – דאגתו של אברהם ודאגתה של שרה

לאחר גירושם, היה אברהם דואג על בנו ישמעאל, ושרה דאגה שמא מרוב טובו ורחמיו יחזירם אברהם לביתם, ויטשטש את מעמדו של יצחק כיורש היחידי של ארץ ישראל.

אמרו חכמים (פרקי דרבי אליעזר ל; ילקוט שמעוני צה): "לאחר שלש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה שלא ירד מעל הגמל במקום שישמעאל שרוי שם. והגיע לשם בחצי היום, ומצא שם את אשתו של ישמעאל. אמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הלך הוא ואמו להביא פירות ותמרים מן המדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומים, כי עייפה נפשי מדרך המדבר. אמרה לו: אין לי לחם ולא מים. אמר לה: כשיבא ישמעאל הגידי לו את הדברים הללו: זקן אחד מארץ כנען בא לראותך, ואמר: החלף מפתן ביתך שאינה טובה לך. וכשבא ישמעאל מן המדבר הגידה לו את הדברים הללו, ובן חכם כחצי חכם, והבין ישמעאל ושילחה. שלחה אמו ולקחה לו אשה מבית אביה, ופטימה שמה. ועוד אחר שלש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה כפעם ראשונה שאינו יורד מן הגמל במקום שישמעאל שרוי שם. והגיע לשם בחצי היום, ומצא שם אשתו של ישמעאל ואמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הוא ואמו הלכו לרעות את הגמלים במדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומים, כי עייפה נפשי מדרך המדבר. והוציאה לחם ומים ונתנה לו. עמד אברהם והיה מתפלל לפני הקב"ה על בנו, ונתמלא ביתו של ישמעאל מכל טוב ממון וברכות. וכשבא ישמעאל הגידה לו את הדבר, וידע ישמעאל שעד עכשיו רחמי אביו עליו כרחם אב על בנים".

יא, י – חזרתם בתשובה

ודווקא לאחר שגורשו והתייסרו – הכירו בחטאם וחזרו בתשובה. ונתקיימה ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם (בראשית טו, טו): וְאַתָּה… תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, שזכה לראות את בנו ישמעאל חוזר בתשובה (ברא"ר ל, ד). וזהו שנאמר (בראשית כה, ט): וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, ששניהם בניו, והסכים ישמעאל שיצחק הוא ממשיכו העיקרי של אברהם, ועל כן הלך אחריו (ב"ב טז, ב).

ומכל מקום, כל עוד היתה שרה בחיים, לא הסכימה שיחזרו לביתם, כדי שיהיה ברור באופן מוחלט וסופי כי יצחק הוא ממשיכו של אברהם, ורק לו היעוד האלוקי לספר תהילת ה' בעולם ולגלות את השכינה בארץ ישראל. והלכו הדברים והתבררו, עד הגיעם אל השיא בעקדת יצחק. ומיד לאחר הגעת יצחק אל מדרגתו העליונה, נסתלקה שרה.

יא, יא – החזרת הגר לבית אברהם

כשגורשו הגר וישמעאל, היה נראה כי טעתה שרה שנתנה את הגר שפחתה לאברהם. אולם הקב"ה שמנהיג את העולם, שומר את רגלי חסידיו שלא תצא תקלה מתחת ידם, שהואיל וכוונתם טובה, סופה להתגלות.

ואכן דווקא לאחר שהגר וישמעאל גורשו, הבינו שחטאו, ישמעאל הכיר בבכירותו של יצחק, והגר הכירה בעליונותה של שרה, וקשרה עצמה למורשתו של אברהם, ולא טעתה יותר אחר עבודה זרה, ולא נתקשרה לאיש מלבד אברהם, ונשתנה שמה על שם כך לקטורה (זוהר ח"א קלג, ב). והסוף המופלא, שלאחר ששלח אברהם את עבדו להביא אשה לבנו יצחק, הלך יצחק בן שרה להחזיר את הגר-קטורה אל אביו אברהם (ברא"ר ס, יד). וזכתה קטורה ללדת לאברהם עוד ששה בנים. אולם את מורשתה של שרה שמרו, שיצחק אבינו הוא היורש היחיד של המורשת האלוקית וארץ ישראל.

ובאה רבקה ונכנסה לאוהל שרה, וחזר הנר לדלוק מערב שבת לערב שבת, כשם שהיה דולק אצל שרה אמנו, וכשם שעתיד לדלוק במשכן. וחזר עמוד הענן להיות קשור על האוהל, כשם שהיה קשור אצל שרה אמנו, וכשם שעתיד להיות קשור מעל עדת ישראל במדבר, ושרתה הברכה בעיסה (ברא"ר ס, טז).

יא, יב – כאז כן היום

כאז כן היום, חשבנו שאם נהיה טובים לשכננו הערבים בני ישמעאל, אם נפריח את הארץ שהיתה שממה תחת ידיהם, אם נפתח את הכלכלה ורמת חייהם תעלה, אם נעניק להם זכויות שאין לשום ערבי במדינות ערב – יכירו לנו טובה. אבל ככל שתרמנו לשגשוגם – מלחמתם בנו גברה. וגם אם ננסה לענותם, לנצחם במלחמות – יקטרגו עלינו (כפי שקטרגו הרמב"ן והרד"ק על שרה אמנו). הדרך היחידה היא לחזק את אופייה היהודי של המדינה, להבהיר לכל כי הארץ הזו שלנו, ואין לשום עם אחר חלק ונחלה כאן. ומי שמקבל זאת באהבה – יכול לחיות עמנו כאן כדין גר תושב. אבל כלפי מי שאינו מקבל זאת, צריך לפעול בכל האמצעים המוסריים העומדים לרשותנו כדי לגרשו מכאן. ורק אז, כשישבו במקום אחר, יוכלו להתבונן בכל הטוב שהבאנו להם ולעולם, ויכירו בני ישמעאל במעלתנו, שאנו בני ישראל מקבלי התורה ויורשי הארץ שהובטחה לאברהם, ויצטרפו אף הם עמנו לתיקון עולם במלכות שד-י.