א – תשובה

א, א – עשרת ימי תשובה

ראש השנה יח, א: "אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מניין לגזר דין של צבור שאינו נחתם? אינו נחתם?! והכתיב (ירמיהו ב, כב): נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי! – אלא אף על גב שנחתם, נקרע, שנאמר (דברים ד, ז): כַּה' אֱלוֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. והכתיב (ישעיהו נה, ו): דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ! – התם ביחיד, הכא בצבור. ביחיד אימת? אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים".

רמב"ם הל' תשובה ב, ו: "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר (ישעיהו נה, ו): דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ. במה דברים אמורים? ביחיד, אבל בצבור – כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין, שנאמר (דברים ד, ז): כַּה' אֱלוֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו".

תנא דבי אליהו זוטא פרק כב: "רבי נהוראי אומר: מפני מה נתנה קורת רוח בעשרת הימים מראש השנה ועד יום הכיפורים? כנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ונמצא שלם בכולן, לפיכך נתן הקב"ה לישראל עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. וכנגד עשרת הדברות שקבלו ישראל בסיני, שאם יעשו תשובה שלמה בעשרת הימים מראש השנה עד יום הכיפורים, שיקבלם בתשובה שלמה לפניו, לכך נאמר (ישעיהו א, יח): לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ".

פסיקתא רבתי (פיסקא מ, בחודש השביעי): "וכן התקינו עשרה מלכויות ועשרה זכרונות ועשרה שופרות כנגד עשרת ימי תשובה".

תנחומא האזינו ד: "ואם עשיתם תשובה לפני (בראש השנה) בלב שלם, אני אקבל אתכם ואדון אתכם לכף זכות, ששערי שמים פתוחין ואשמע תפילתכם, שאני משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים, עד שלא אחתום גזר דין ביום הכפורים, לכך נאמר (ישעיהו נה, ו): דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ. א"ר שמואל בר נחמני: משל למה הדבר דומה? למלך שהיה דר במדינה והיו בני המדינה מכעיסין אותו, כעס המלך ויצא מתוכה כמו עשרה מילין ועמד לו. ראהו אדם, אמר

לבני המדינה: דעו שהמלך עמכם בכעס, והוא מבקש לשלוח לגיונותיו על העיר להחריבה, צאו ופייסוהו ויחזור אצלכם עד שלא ירחיק מכם. פִקֵח אחד היה שם, אמר להם: שוטים, עד שהיה אצלכם לא בקשתם לפייסו, ועכשיו קודם שיתרחק – צאו אצלו, אולי יקבל אתכם. לכך כתיב (ישעיהו נה, ו): דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, אלו עשרת ימי תשובה שהוא שרוי ביניכם, שכן יחזקאל אומר (יחזקאל מג, ח): וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם, הוי (ישעיהו נה, ו-ז): דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב: יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וגו'".

א, ב – המצווה לחזור בתשובה בימים המתוקנים לכך

פסיקתא רבתי (פיסקא מ, בחודש השביעי): "וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה… לַה' (במדבר כט, ב), ובמקום אחר הוא אומר וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַה' (שם, ח) וכאן וַעֲשִׂיתֶם, אמר רבי יצחק: למה וַעֲשִׂיתֶם? אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: עשו תשובה באלו עשרת הימים בין ראש השנה ליום הכיפורים, ואני מזכה אתכם ביום הכיפורים ובורא אתכם ברייה חדשה… ואם עשיתם תשובה בהם, ואתם באים לְפָנַי ביום הכפורים, ואפילו יש לכם עונות מן הארץ ועד השמים – אני מלבינם כשלג. וכן אמר להם הנביא רַחֲצוּ הִזַּכּוּ וגו' (ישעיהו א, טז), תשע מידות כתב כאן, כנגד תשעה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים".

כתב המאירי (ר"ה טז, ב), שלמרות שיש מצווה לשוב בתשובה כל השנה, מידת הדין מתייאשת ממנו וממתינה לו עד לימים הנוראים: "אף על פי שבכל יום ויום ראוי לאדם לפשפש במעשיו לשוב מדרכו הרעה, כמו שאמרו ז"ל אבות פ"ב מ"י: שוב יום אחד לפני מיתתך, מכל מקום בזמן הזה, ר"ל ראש השנה, ראוי לו להתעורר ביותר. אמרו ז"ל דרך משל: ג' ספרים נפתחים בראש השנה, על הרשעים ועל הצדיקים ועל הבינוניים, ר"ל שכל אחד ואחד נידון כפי מעשיו כמו שביארנו במשנה, ויתעורר לפשפש במעשיו ולחזור ממה שהוא בידו מן העבירות. והמתרשל בזמן הזה מן התשובה – אין לו חלק בה' אלוהי ישראל, שכל השנה אין ההתעוררות מצוי כל כך, ואף מידת הדין מתייאשת ממנו וממתנת לו עד זמן זה, והוא אצלי מה שאמרו: אין בית דין של מעלה נכנסין לדין עד שיקדשו בית דין של מטה את החודש".

ובלחם משנה (הל' תשובה ג, ג) כתב שחייב לעשות תשובה בעשרת ימי תשובה: "ואם תאמר כי לא עשה תשובה אמאי נחתם למיתה, הא מחצה על מחצה, ורב חסד מטה כלפי חסד? כבר תירצו בזה, דהיכא דלא עשה תשובה הוי עון אחד נוסף על העונות, משום דבאלו עשרה ימים של תשובה הוא חייב לעשות תשובה, ואם לא עשה – הרי עון אחד נוסף על העונות". 1

והוסיף מרן הרב קוק (מצוות ראיה תקפא), שמי שלא שב בימים אלו, ביטל מצווה: "מלבד הטעמים הרמים שנאמרו למנהגינו לתקוע מראש חודש אלול, נלע"ד עוד טעם פשוט, שהוא ממה שכתבו הפוסקים דהא דמתחילין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום, הוא הדין בהלכות חג בחג. אם כן, צריך ללמוד ל' יום קודם הלכות ראש השנה, והתקיעות צריך לימוד בסידורין ובעצמן, אם כן צריך התוקע להתחיל מראש חודש אלול שהוא ל' יום קודם. ואפילו מטעם תשובה יש לומר גם כן כעין זה, שהרי באלו הימים שהם ימי תשובה, מי שלא שב בהם ביטל מצוות תשובה, אם כן צריך להתחיל מדינא לימודי התשובה מראש חודש אלול".

עיין עוד בספר התשובה פתיחה לפרק ב, אות ד, שביאר שעשרת ימי תשובה נחשבים כעת צרה, ולכן לכל הדעות התפילה בימים אלו מדאורייתא.

א, ג – קרבת ה' והימצאו בעשרת ימי תשובה

באר המבי"ט (בית אלוהים, שער התשובה, פרק טו), שקרבת ה' והימצאו, פירושו, שבעשרת ימי תשובה התשובה מועילה ומקובלת אפילו אם היא אינה שלימה: "התשובה מועילה לעולם, אבל מראש השנה ליום הכיפורים מועילה יותר ומקובלת גם כי לא תהיה כל כך תשובה גמורה, וכמו שאמרו ז"ל (ר"ה יח, א): דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב (ישעיהו נה, ו), אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שה' נמצא וקרוב לכל קוראיו, ואפילו היחיד". והוסיף המבי"ט לבאר שגם בדין, הקב"ה אינו מדקדק בעוונות כמו במצוות: "וגם ביום הדין שהוא יושב על כסא דין, אינו מפשפש וחוקר על העוונות כל כך כמו שמפשפש וחוקר על הטובות, כדי לתת לו שכר הרבה על עשיית המצוות. וכמו שאמרו על מי שיש בידו עשר מצוות ועשר עבירות, והוא אומר: יצאו אלו באלו, אמרו רבותינו: אין הקב"ה עושה כן, אלא שכר מצוות נותן לו משלם ועבירותיו אינו מדקדק עמו".

רבי צדוק הכהן מלובלין (תקנת השבין יב, יב) באר שבעשרת ימי תשובה הקב"ה מעורר כל אחד לחזור בתשובה: "וזמן תשובה לכל הוא בעשרת ימי תשובה, שאז נקרא בְּהִמָּצְאוֹ, כמו שאמרו (בר"ה יח, א) שהוא מצוי אצל כל יחיד, כי אז הוא ביחוד הזמן שהשי"ת מעורר כל יחיד מישראל בחדרי לבבו לשוב אליו יתברך". (ע"ע רסיסי לילה אות נ).

בדומה לדברי ר' צדוק, באר מרן הרב קוק (מאורות הראיה, ירח האיתנים עמ' קפב), שבימים אלו הקב"ה משפיע הרהורי תשובה בטבע כל אחד מישראל: "אמנם בעשרת ימי תשובה, כיון שקבע אותם השי"ת שיהיו זמן תשובה, הרי הוא משפיע הרהורי תשובה בטבע על לב כל איש מישראל… והנה בזה הצד הם ודאי ימי רצון, וכי יש רצון גדול מזה שהקב"ה מושך את האדם לתשובה".

אמנם המשיך לבאר מרן הרב קוק שכנגד מה שהקב"ה משפיע לאדם הרהורי תשובה, האדם צריך לקבל בלבו את הרהורי התשובה, ומתוך כך להתעורר לתקן את דרכיו, ואם אינו עושה כן, הוא מגביר את הדין: "אך לעומת זה, אם לא יקבל אדם את הרהורי תשובה, ולא יתן להם מקום בלב, הרי הוא מגביר עליו מדת הדין ח"ו… אף שאמת הדבר שהקב"ה משפיע להאדם הרהורי תשובה, אך בודאי אין האדם יוצא ידי חובתו באותן ההרהורים. כי אפילו בכל השנה כולה שההרהורים מביא האדם על עצמו בענייני תשובה בבחירתו גם כן אינו יוצא רק בהרהור לבדו, וצריך להרחיב המחשבה בחיקור דרכיו והפרחת רעיוניו בעצות נכונות להיטיב צעדיו, גם ישתדל שיהיו הדברים מושרשים שלא יהיו כענן בוקר החולף והולך. נמצא שהתשובה המובחרת בימים המקודשים הללו, היא שניקח את הטל מאת ה' הנשפע עלינו ונרחיב הדברים ונקבעם בליבנו שיהיו קבועים גם כן אחרי עבור ימי התשובה, וזהו הצירוף שנצרף מעשינו ועמלנו לשפע הבא מהשי"ת לנו". (עיין לעיל א, ב, בדברי המאירי).

עוד כתב מרן הרב קוק (מאורות הראיה ירח האיתנים עמ' קעא): ש"בעשרת ימי תשובה השם יתברך משפיע על האדם אור קדושה וחשק עבודה, אז יש להזדרז בעבודה הרוממה לטהר הלב ולהכין כל כוחותיו לעבודתו, ויקובל לפניו יתברך כאילו עשינו זאת כל השנה כולה".

ע"ע מי מרום חלק ז, אורי וישעי, פרקים מד-מה.

א, ד – בימים אלו תשובת היחיד מתקבלת כתשובת הציבור

פסיקתא רבתי (הוספה א, ג, שובה ישראל): "יתברך שמו ויתעלה זכרו שהוא מחבב את ישראל, ותיקן להם עשרת ימי תשובה שאפילו יחיד עושה בהן תשובה – מקבלין תשובתו כתשובת צבור. לפיכך צריכין כל ישראל להחזיק בתשובה ולעשות שלום בין אדם לחברו ולמחול זה לזה בערב יוה"כ, כדי שיקבל תשובתם ותפילתם לפני הקדוש ברוך הוא בשלום ובחיבה יתירה". והביאו אור זרוע ב, רעז.

מעין זה כתב המאירי (יבמות קה, א): "ויחיד, אף על פי שהוא צריך להתפלל בכל יום, מכל מקום בימים שבין ראש שנה ליום הכיפורים תפילתו חביבה ביותר, מפני שאף הצבור מתעורר באותם הזמנים הערה נכבדת, כמו שביארנו בחבור התשובה".

א, ה – תשובת היחיד נוחה וקלה יותר בזמן שהציבור שב

כתב מרן הרב קוק (מאורות הראיה ירח האיתנים עמ' קלה) שבזמן שרבים שבים, נח גם לכל יחיד לשוב על חטאיו: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל וכו' קְחוּ עִמָּכֶם (הושע יד, ב-ג). מתחילה אמר בלשון יחיד (שׁוּבָה) ואח"כ בלשון רבים (קְחוּ), אך יש נפקא מינא בין תשובות אם אדם אחד שב לתשובת רבים, שרבים מיד מתקבלים, ובכמה דברים מצינו שחלקו חז"ל בין יחיד לרבים, אך בשעה שהרבים שבים, אז נח לכל יחיד גם כן לשוב על חטאיו בייחוד. על זה אמר שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל בלשון יחיד, על כללות ישראל, לכן גם היחידים, כל אחד ואחד אומר קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, היינו שכל אחד צריך קצת השתדלות, מכל מקום נקל יותר בשעה שהרבים שבים".

א, ו – הוספת תורה מצוות ותפילות בעשרת ימי תשובה

כתב הרמב"ם הל' תשובה ג, ד: "ומפני ענין זה (שיש להחשיב את עצמו חציו זכאי וחציו חייב), נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל ימות השנה, ונהגו כולם לקום בלילה בעשרת ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובדברי כיבושין עד שיאור היום".

כתב בפלא יועץ, ערך תשובה: "ואם כל השנה הלך בשרירות ליבו ויצרו הפיל עליו תרדמה, הנה בהגיע ימי חפץ ימי רצון, חודש רחמים ועשרת ימי תשובה, לא עת לנום ולישון כי מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ (משלי כט, ד), וחרדה

ילבש ויתעורר כאיש אשר יעור משנתו… וכתוב בספרים שהפרש יש בין עשרת ימי תשובה לשאר הימים לעניין תשובה ותפילה, כהפרש האור מן החושך, ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בימים האלה מימים שלמים בשאר הימים, אשר על כן ראוי לחוש על כל רגע של ימים אלו שלא לאבדו". ועיין עוד לקמן ג, א-ה.

יש שאמרו לקדש את הלבנה לפני יום הכיפורים כדי להוסיף זכויות, וכך הביא הלבוש (תרב, ב): "שמעתי בשם גדול אחד שאדרבה, טוב שיקדשו אותה בתוך עשרת ימי תשובה, כדי שתבא מצוה זו ותוסיף על זכיותינו הקודמות, ואולי תכריע היא את הכף לזכות ביום הדין. וסברא נכונה היא, כי זו היא משמחת הלבבות שתוסיף על זכיותינו ותכריעינו לזכות". אמנם כתב הלבוש שבפועל המנהג לדחות את קידוש הלבנה עד אחר יום הכיפורים כדי לאמרה מתוך שמחה, וביאר שגם בזה יש זכות: "אפשר לומר כיון שממתינין לכבודה כדי לקבלה בשמחת הלב, הוי ההמתנה גם כן מצוה, והיא היא המכרעת, נ"ל".

א, ז – חשבון נפש בכל יום כנגד ימי השבוע

רמ"א תרג, א: "ויש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו ולשוב מהם בעשרת ימי תשובה".

שער הכוונות (דרושי ראש השנה, סוף ההקדמה): "א"ל ה"ר משה גאלאנטי ששמע ממוז"ל שאם האדם יתענה בשבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים ויעשה בהם תשובה גמורה, כל יום מהם מכפר על כל העוונות שחטא כל ימיו ביום שכיוצא בו. כיצד? הרי שחל יום א' של שבעת ימי תשובה הנזכרים ביום א' של השבוע והתענה בו ועשה תשובה בו, הנה הוא מכפר על כל עבירות שעשה האיש ההוא בכל ימיו ביום א' שבכל שבוע מכל ימי חייו. ואם התענה ועשה תשובה בכל שבעת הימים ההם, יתכפרו לו כל עוונותיו שעשה כל ימיו".

וכ"כ מ"ב תרג, ב: "באלו הימים יעשה כל אדם כדעת הזוהר שישוב קודם שישכב ויתאונן על חטאיו ויפשפש במעשיו. ועיין ביערות הדבש ח"א דרוש א' כי שבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים הם נגד שבעה ימי שבוע, ובכל יום יעשה תשובה על אותו יום. דרך משל ביום ראשון יעשה תשובה על מה שחטא כל ימיו ביום ראשון, וכן ביום ב' וכן כל שבעה ימים".

א, ח – חשבון נפש ווידוי על מצוותיו

משנה מעשר שני (ה, י): "במנחה ביו"ט האחרון היו מתוַדים, כיצד היה הוידוי? בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ וגו' (דברים כו, יג)".

כתב מרן הרב קוק (עין איה ברכות ב, משניות זרעים טו), בביאור משנה זו: "כשם שצריך שיהיה מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ד', בעשות הטוב וקדושת המעשים והדרכים, והישרת הדעות והמידות בציור בהיר מאד, עד שיבורר לו שאם גם יהיה משתדל בכל כחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכל זאת רחוק הדבר הוא שיצא באמת ידי חובתו הגמורה. וע"כ כך היא מידתן של צדיקים שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ומעשים טובים, ע"כ הם רחוקים מגאוה ומסובלים בענות צדק.

עם כל זה אין טוב לאדם שמידה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלות נפשו, בהשגתו בשכל, בתורה ובכל מידה טובה ומעגל טוב. ע"כ נתנה לנו התורה דרך להערה שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים גם בביטוי שפתים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המידה הראויה לחזק לבבו בעבודה, ולשמח נפשו בפעלי יושר כתורה וכמצוה, ראוי שימצא בנפשו קורת רוח וימלא שמחה ושלוה, ולא יהיה תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו. ע"כ כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העונות, כן יש גם כן תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כל כך כוידוי של החטאים, כדי שלא יזוח עליו לבבו ויהיה נוטה לעצלה, לגאוה ולשרירות לב. אבל לפרקים תמצא תועלת לעבדי ה' ישרי דרך גם כן בוידוי המצות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ה'…

וללמד על הכלל יצאה תורה במצות וידוי, שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצוא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כי אם ידון על עצמו גם כן בקו האמת, בעין פקוחה לדעת את מעשהו למצוא קורת רוח ושמחת לב במעשה הטוב, ואז יתבררו לו דרכיו לדעת גם כן את חלקי הרע שבהם למען יסור מהם ביותר אומץ, בהיותו מעריך את שמחת לבבו בגלל הטוב וצערו ועצבונו ונפילת רוחו בגלל הרע. ע"כ דרוש לנו וידוי המצות לפרקים לחזק לבבינו אל דרך ה', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור מוקשי רע. ונכון מאד גם כן להטביע בטבע האדם מידת היושר והצניעות, שגם במקום שעל פי התורה הוא מצווה לספר בשבח מעשיו שעשאם כתיקונם, מכל מקום יהיה נוטה בטבעו הישר אל הענוה והצנע לכת, עד שיהיה הדבר עליו כמשא ויאחר כפי היכולת, עד שיבוא למלאות החובה הזאת רק במועד היותר מאוחר שאי אפשר לאחרו עוד, ומאחר שהמצווה הזאת היא ביום טוב של פסח כקבלת חז"ל, יאחרה עד הזמן היותר מאוחר שהוא מחוייב לקיים מצות קונו מאין דיחוי, יום טוב האחרון במנחה".

א, ט – חומרות והידורים בעשרת ימי תשובה

ירושלמי שבת (פ"א ה"ג): "רבי חייא רובא מפקד לרב: אין את יכול מיכול כל שתא חולין בטהרה – אכול, ואם לאו – תהא אכיל שבעה יומין מן שתא". כתב הרא"ש (ר"ה ד, יד): "וכתב ראב"י העזרי ז"ל: קבלתי שאלו שבעה ימים הן שבין ראש השנה ליום הכיפורים". וכ"כ או"ז ב, רנז, בשם רב ניסים גאון. 1

והוסיף הרא"ש בשם ראבי"ה: "על כן נהגו באשכנז אף אותן שאין נזהרין מפת של נכרים כל השנה, בעשרת ימי התשובה נזהרין". וכ"כ הר"ן (על הרי"ף, סוף מס' ר"ה): "ומכאן סמכו קצת בני אדם שלא לאכול פת של פלטר עכו"ם בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים". וכ"כ רבנו ירוחם (נתיב ו, ג); אבודרהם (סוף סדר תפילת ר"ה); אגודה (ע"ז ב, כט). וכ"כ שו"ע תרג, א: "אף מי שאינו נזהר מפת של כותים, בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר". וכ"כ הרמ"א (תורת חטאת עה, א).

בתשב"ץ קטן (סימן קיז) כתב בשם ר' שמואל מבומבערג שאין ללמוד מהירושלמי לעניין פת עכו"ם, "דדוקא חולין בטהרה דלית בה איסור, טוב לטהר עצמו, אבל פת של גויים דמשום איסורא, אי נהיג איסורא בהני עשרה ימים, בכולא שתא נמי לא ליכול".

האר"י הקדוש (מובא בשל"ה שער האותיות, סוף אות ט), דחה דברי ר' שמואל מבומבערג, וכתב שכוונת הראשונים באמרם 'פת של גויים' אינה לפת עכו"ם האסורה משום איסור פת של גויים, אלא לפת כשרה שישראל השתתף בהכנתה (כגון שהשליך קיסם). אלא שמ"מ נהגו שלא לאכלה בעשרת ימי תשובה משום "לתא דאוכל חולין בטהרה". וכ"כ בערוך השולחן (תרג, ב): "ונראה לענ"ד דזה אינו אלא בדברים שאין בהם איסור מן הדין, דבזה אינו אלא הידור בעלמא, ונכון להדר זה בימים אלו. אבל דברים שיש פוסקים לאיסור מן הדין אלא שנוהגים ע"פ דעת המתירין, כמו חדש בחוץ לארץ או בשר בלא סירכה וכיוצא בזה, אי אפשר לנהוג כן בעשרת ימי תשובה, דכיון שאין אוכלין בימים אלו, הרי זה כקבלו עליהם דעות האוסרים, וא"כ איך יאכלו אח"כ".

לפי דברי האר"י וערוך השולחן, אין להחמיר בעשרת ימי תשובה בדינים שמקילים בהם כל השנה. אמנם יש שכתבו שנוהגים להחמיר בעשרת ימי תשובה גם בדינים שנוהגים להקל בהם, וכ"כ בקצה המטה (תרג, א): "ופשוט הוא דהוא הדין בשאר חומרות, כגון בשר הנכשר ע"י מיעוך וכדומה, ראוי ליזהר בימים אלו. וכן בשאר עניינים אשר אי אפשר לפורטם, ידקדק בו ביותר". וכ"כ חיי אדם (כלל קמג, א): "והאוכלים פת פלתר כל השנה, בימים האלו ראוי שלא לאכול כי אם פת ישראל, וכן בכל הדברים".

אפשר לומר שלדעת החיי אדם, קצה המטה ועוד, המנהג להחמיר בעשרת ימי תשובה רק בדברים שמעיקר הדין ראוי להחמיר בהם כל השנה אלא שבפועל נוהגים להקל בהם מסיבות ואילוצים שונים (כמו פת עכו"ם, בשר חלק, מים אחרונים, נט"י לדבר שטיבולו במשקה), ובעשרת ימי תשובה ראוי להחמיר כעיקר הדין. ואין לומר שבכך קיבלנו להחמיר בהם תמיד, מכיוון שכך ידוע שמחמירים כל שנה ושנה בעשרת ימי תשובה בלבד. ואפילו בהם לא כולם מחמירים, וכפי שמוכח מכך שרק מיעוט הראשונים כתבו שיש נוהגים כך, וברי"ף ורמב"ם לא הובא. אבל לגבי הלכות שהוכרעו כדעת המקילים במשך השנה, אזי כך ההלכה, ואין מקום לחומרא דוקא בימים אלו.

וכ"כ הרב בספר: "יש נוהגים בימים אלו לדקדק יותר בענייני הלכה כגון כשרות. שאם בכל השנה מפני הדחק נוהגים כדעת מיעוט הפוסקים, בימים אלו נוהגים כפי שראוי לכתחילה לדעת רוב הפוסקים. למשל, ראוי בימים אלו לאכול בשר גלאט ולהדר בנטילת מים אחרונים לפני ברכת המזון".

א, י – הסבר למנהג להחמיר ולהדר בעשרת ימי תשובה

יש לברר מה המקום להחמיר ולהדר יותר בעשרת ימי תשובה, שאם נכון היה מבחינה הלכתית להקפיד על חומרות אלו במשך השנה, מה מועילה ההקפדה בעשרת ימי תשובה דוקא, כשברור שאחר יום הכיפורים יחזור לנהוג היתר בדבר? ואולי זה דומה למה שכתב הלקט יושר (עמ' 136): "שהוא שב לפי שעה בכל לבו, כלומר בעשרת ימי תשובה אינו חוטא, ואח"כ חוטא כמקדם",

וכתב שאנשים אלו אינם נקראים בעלי תשובה. וכ"כ ביערות דבש א, ו: "כי אין די במה שישובו בימים אלו, ואח"כ כאשר יעברו ימי מועד וזמן הלזה ישובו לכסלה ח"ו, ועיקר התשובה לקבל על עצמו מבלי לעשות כזה".

ביאר הלבוש (תרג, א) שההקפדה על דברים שאין מקפידים עליהם כל השנה, תכליתה להזכיר לאדם שאלו ימים מיוחדים, ומתוך כך לעוררו לתשובה: "כדי להנהיג עצמו בטהרה באלו הימים ולזכור שהם משונים למעליותא יותר משאר ימות השנה… כדי להעלות על לבבנו שאנו מובדלים מהם בקדושה ובטהרה ונעשה תשובה". וכ"כ רבנו מנוח (הל' חמץ ומצה א, ה): "והם ימי סליחה ומחילה, וצריך להישמר בהם שמירה יתירה מכל דבר שיהיה בו אפילו חשש עבירה, כדי שיתעורר לשוב". 1

בקצה המטה (תרג, א), הביא מהרמ"ק (סדר עבודת יוה"כ), והבני יששכר (תשרי מאמר י, אות ז), שהטעם שצריך להקפיד יותר בימים אלו הוא משום שהקב"ה מתנהג עמנו בחסידות לפנים משורת הדין, ואף אנו צריכים לנהוג בימים אלו בחסידות יותר ממנהגנו בשאר ימות השנה. וכ"כ חיי אדם (קמג, א): "ולכן מהראוי שיתנהג האדם בעשרת ימי תשובה בדברים וחומרות, אף שאינו נזהר בהם כל השנה, כי גם הקדוש ברוך הוא מתנהג בחסידות עם בריותיו". 1

עוד כתב בקצה המטה (שם), שידוע מהגמרא והפוסקים ש"אדם גדול שאני", ועל כן פעמים שמה שמתירים לאדם פשוט, אין מתירים לאדם חשוב. ובעשרת ימי תשובה כל אחד נחשב אדם חשוב לעומת איך שהוא במשך השנה, ועל כן עליו להיזהר אף בדברים שאינו נזהר בהם במשך השנה.

א, יא – יראה את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי

קידושין מ, ב: "ת"ר: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת – אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו, שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר (קהלת ט, יח): וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה, בשביל חטא יחידי שחטא – אובד ממנו טובות הרבה. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת – אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: וְחוֹטֶא אֶחָד כו', בשביל חטא יחידי שעשה זה – אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה. ר"ש בן יוחי אומר: אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה – איבד את הראשונות, שנאמר (יחזקאל לג, יב): צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ; ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה – אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר (שם): וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ. וניהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות! אמר ריש לקיש: בתוהא על הראשונות".

וכ"כ הרמב"ם הל' תשובה ג, ד: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם; אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד – הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה וגרם להן השחתה. עשה מצוה אחת – הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה. זה הוא שנאמר (משלי י, כה): וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם – זה שצדק עצמו, הכריע את כל העולם לזכות והצילו. ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל ימות השנה. ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו, ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ודברי כיבושין עד שיאור היום".

המאירי (קידושין שם) הדגיש שהמימרא נועדה לעורר את האדם לתשובה: "לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב כדי שיעורר עצמו להכריע עצמו לכף זכות, וכן תמיד. ולא עוד אלא שיראה עצמו כמי שכל העולם תלוי בו, ר"ל שיהא רואה בעצמו כל העולם כמחצה זכאין וכמחצה חייבין, ואת עצמו כחציו חייב וחציו זכאי, ונמצא שבמצוה אחת הכריע את עצמו וכל העולם לכף זכות. וכן כל כיוצא בדבר זה בכל מה שיהא אפשר לו להעיר את עצמו, ובכל יום יעיר את עצמו למצות ויזהר מן העבירות, ולא יהא בטוח בעשיית העבירות על סמך מה שעשה מן המצות".

א, יב – תשובה על ספק עבירה

כתב רבנו יונה (ברכות א, ב, מדפי הרי"ף): "וזהו עיקר היראה, ליזהר מהספקות ושלא לעשות המצות על דרך ההרגל, שעונש הספק יותר מהודאי. וכן מצינו שעל הודאי מביא חטאת, ואמרינן (זבחים מח, א) דחטאת דנקא, כלומר שאפילו לא יהיו דמי כשבה או שעירה שיביא לחטאת אלא דנקא – די לו בזה. ודנקא היא מעה, והוא שתות הדינר כדאמרי' (קדושין יב, א): שש מעין כסף דינר. ואם מביא אשם על הספק, כגון שהיו לפניו ב' חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב, ואכל אחת מהן ואינו יודע איזה מהן אכל (זבחים שם וכריתות כו, ב במשנה), צריך להביא ב' סלעים שהם מ"ח מעין, כי הסלע ד' דינרים והדינר ו' מעין, אישתכח דב' סלעים הוו מ"ח מעין, ועל הודאי סגי במעה א' בלבד. והטעם בזה למה החמירו על הספק יותר מן הודאי, אומר מורי הרב שהוא מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה, אבל על הספק עושה סברות ואומר אותה חתיכה שאכלתי אולי היתה מותרת, ולא ישית אל לבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר".

וכ"כ רמ"א תרג, א: "וספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאי, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע, ולכן קרבן אשם תלוי הוצרך להיות יותר ביוקר מחטאת".

כתב רבי צדוק הכהן מלובלין (ספר הזכרונות, מצוות התשובה, עמ' 106-107 במהדו' הר-ברכה) שכל זה כשיש לו ספק אם עבר עבירה ידועה. אבל אם יש ספק אם במעשה שעשה יש בו עבירה, ורוב הסיכויים שאין בו עבירה – אינו צריך לשוב, שגם במצוות התשובה לא חיישינן למיעוטא.

כתב א"א בוטשאטש (תרג, א), שמה שספק עבירה חמור יותר הוא רק לגבי התשובה בלב, אבל לא לגבי סדרי התשובה המעשית: "נראה העיקר בזה לגבי הכנת הלב לשוב ולהתחרט ביותר, מה שאין כן לגבי סיגופי סדרי התענית, נראה דכיון דיום כיפור מכפר אחייבי אשם תלוי, עכ"פ אחר יום כיפור אין לחוש עוד בזה. כיון שהיה לו תשובה חרטה ועזיבה, יום כיפור מכפר עם תשובה. ומה דמהני סיגופים, הוא מצד שחמורות צריכים ייסורים או מיתה גם כן כידוע, משא"כ בספק דחיוב אשם תלוי, יום כיפור לבד מכפר לכולי עלמא".


  1. . מעין זה כתב הריטב"א (ר"ה טז, ב), בשם רבנו יונה, אלא שמדבריו עולה שהמצווה לשוב היא ביום הכיפורים: "ומה שנאמר בבינונים שתלוים ועומדים עד יום הכיפורים – זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה. יש מקשים, לא זכו אמאי נכתבין למיתה, והלא רב חסד מטה כלפי חסד?… וה"ר יונה ז"ל הוסיף דלהכי לא קאמר חטאו נכתבין למיתה, משום דהוה מילתא דהוא ממילא, שהרי יום הכפורים מצוה מן התורה להתודות ולשוב בתשובה, כדכתיב (ויקרא טז, ל): מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ, והנה אם עשו מצות עשה זו – זכו ונשתכרו, ואם לא עשו כן – הרי עברו והרשיעו ונתחייבו".
  2. . במשך חכמה (ויקרא כג, מג) כתב: "ואם קבלה נקבל. ונראה לפרש, דכוונתו על שבעת ימים טובים, היינו: פסח שני ימים, וסוכות שני ימים, ועצרת יום אחד, וראש השנה – לבד ממקום הועד – היו עושים שני ימים מספיקא, והרי שבעה ימים, ש"לעולם יטהר עצמו ברגל" (ר"ה טז, ב), לכן צווהו ליזהר באכילת חולין בטהרה בימים אלה".
  3. . גם הלקט יושר עצמו כתב: "אבל מה שאנו עושין פרישות בזה הימים, כגון שלא לאכול לחם גוים, זהו פשיטא טוב", ואפשר שסבר כלבוש.
  4. . מעין זה כתב בספר התשובה (פתיחה לפרק ג, אות ח), שעל ידי דקדוק במצוות זוכים לנשיאת פנים מהקב"ה, כמבואר בברכות כ, ב: "דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, כתוב בתורתך (דברים י, יז): אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד, והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב (במדבר ו, כו): יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ! אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה (דברים ח, י): וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה!"

ב – שינויי התפילה בעשרת ימי תשובה

הוספות בתפילה בעשרת ימי תשובה

ב, א – הסתפק אם אמר 'המלך הקדוש'

המסופק אם אמר 'המלך הקדוש', כתבו בתוס' (ברכות יב, ב ד"ה 'והלכתא') שצריך לחזור ולהתפלל, כמבואר בירושלמי לעניין הזכרת טל ומטר, שכל שלושים יום הראשונים להזכרתם, בכל מקרה של ספק הרי הוא בחזקת שלא הזכיר, משום שעדיין לא התרגל.

כתב מגן אברהם תקפב, ב, שלא יועיל לחזור תשעים פעמים, משום שאינו יכול לומר שם השם, ואם יאמר במקום זה 'השם', כשיאמר באמת את שם השם, מן הסתם יחזור לרגילותו ויטעה. 1

לעומת זאת, לפרי חדש (תקפב) מועיל לחזור תשעים פעמים, וכ"כ ברכי יוסף תקפב, ג, והסביר שאפילו אם יאמר 'השם', ירגיל את לשונו לומר המלך הקדוש. בכף החיים תקפב, ג, כתב שאין לומר תשעים פעמים, כדי לא להיכנס לספק. ובהגהות איש מצליח על המ"ב כתב שאם אמר תשעים פעמים ואח"כ הסתפק אם אמר בתפילה 'המלך הקדוש', לא יחזור, שספק ברכות להקל.

למעשה, כתבו הרבה אחרונים כדעת המ"א שלא יועיל לחזור תשעים פעמים: שועה"ר תקפב, ג; שלמי ציבור; ר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים, ועוד. וכ"כ מ"ב ג, שרוב האחרונים פסקו כמ"א. וכ"כ בחזון עובדיה עמ' קצג. 1

ב, ב – חשב לומר כהלכה ואח"כ הסתפק מה אמר

כתב הט"ז (תכב, א, לעניין משיב הרוח ויעלה ויבוא): שאם "ידוע לו שבשעת התפילה קודם שבא למקום ההזכרה, היה על דעתו שיש עכשיו ראש חודש וצריך להזכיר, אלא דאח"כ שכח. אם היה בדעתו כן בשעה שאמר הברכה ששייך בה ההזכרה, בזה אנו אומרים דמסתמא לא שכח ממחשבתו בשעת התפילה שעכשיו ראש חודש, ובודאי זכרו", וכ"כ ערוה"ש (תכב, ד).

היעב"ץ (מור וקציעה סי' קיד) חידש שהספק עליו צריך לחזור הוא דווקא כשמסתפק בזמן התפילה, כשהוא במקום שצריך להזכיר או לפחות קודם שסיים תפילתו. אבל אם נתעורר בליבו ספק אחר שסיים תפילתו, וכל שכן אחר זמן מופלג – אינו חוזר, שמסתבר שבזמן החיוב זכר כראוי, אלא שאח"כ יצא הדבר מליבו.

במ"ב לעניין הזכרת גשמים (קיד, לח; ובסימן תכב, י, בדין יעלה ויבוא), שילב בין הט"ז ליעב"ץ וכתב, שאף שבכל שלושים יום ראשונים בכל ספק הרי הוא בחזקת שטעה, "אם ברור לו שהיה בדעתו לזכור מעין המאורע בתוך התפילה, ולאחר זמן מופלג נפל ספק בליבו אם זכר בתפילה או לא, אין צריך לחזור. ואם נתעורר הספק מיד אחר התפילה, יש לחזור" (ומקורו באלף המגן קיד, יב, שכתב כן בשם המור וקציעה, אולם במור וקציעה כתב במפורש שאינו חוזר אף אם הספק נתעורר מיד בסיום התפילה). ביאר רשז"א (הליכות שלמה תפילה ח, יב), שאף למ"ב אם נתעורר הספק מיד אחר התפילה, אם בתחילת אותה הברכה זכר שצריך לזכור מעין המאורע – אינו צריך לחזור. ומה שכתב המ"ב שאם נתעורר הספק מיד אחר התפילה צריך לחזור, היינו דווקא כשהיה בדעתו לזכור בתחילת התפילה.

לעומתם, בשו"ת הלכות קטנות (א, עח) כתב שאף אם זכר בתוך תפילתו שצריך להזכיר מעין המאורע, אם כשהשלים תפילתו נתעורר בליבו ספק אם הזכיר – חוזר לראש התפילה. וכ"כ החיד"א (ברכ"י תכב, ב; קשר גודל כא, ח), והביא כן מתשובת ר' יעקב מולכו. וכ"כ שע"ת (תכב, ד); וחזו"ע (עמ' קצ).

ואף שעיקר דיונם בהזכרת גשמים וביעלה ויבוא, הוא הדין לדעתם ב'המלך הקדוש'.

באשל אברהם בוטשטאש תקפב, סיפר שפעם אחת זכר לומר "מי כמוך" ואח"כ הסתפק אם אמר "המלך הקדוש", והקל להרהר מתחילת התפילה עד "המלך הקדוש", וצרף דעת הרמב"ם הסובר שבהרהור יוצאים ידי חובה, והוי ספק ספיקא להקל: א' אולי אמר כראוי, ב' אולי הרהור כדיבור. ועוד שהיה חזן ועתיד להתפלל שוב חזרת הש"ץ. והרחיב שם בסוגיה זו.

ב, ג – אמר 'ובכן' ומסופק אם חתם 'המלך הקדוש'

אמר נוסח 'ובכן תן פחדך' ונסתפק אם חתם 'המלך הקדוש' או 'הא-ל הקדוש', יש אומרים שהואיל ומוסיף תוספות קודם סיום הברכה, לא שייך לומר במקרה זה שסיים כהרגל לשונו, ולכן אינו צריך לחזור לראש התפילה. כ"כ ח"א (כח, ח), בלשון 'נראה לי', ומ"ב (תקפב, ד, ע"פ שו"ת מים חיים כב), ב'אפשר'. וכן הכריעו למעשה שו"ת בית הלוי (א, מד); שערים מצוינים בהלכה (קכט, ג); יבי"א (ז, או"ח נא, אות ח). ואם התפלל מתוך מחזור, יש לצרף שמסתמא אמר כמו שכתוב במחזור (כה"ח תקפב, ו; שו"ת יד חנוך או"ח יט).

ולשדי חמד (מערכת ר"ה סימן ג, ח) צריך לחזור, שמסתמא אמר כהרגלו 'הא‑ל הקדוש'. וכתב שכן נראה מסתימת הפוסקים שכתבו שצריך לחזור ולא חילקו בדבר.

ונלענ"ד שלמעשה אין לחזור כדעת רוב הפוסקים, וספק ברכות להקל.

ב, ד – דין אמר 'מלך אוהב צדקה ומשפט'

ברכות יב, ב: "אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל השנה כולה אדם מתפלל הא-ל הקדוש, מלך אוהב צדקה ומשפט, חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים שמתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט. ורבי אלעזר אמר: אפילו אמר הא-ל הקדוש – יצא, שנאמר (ישעיהו ה, טז): וַיִּגְבַּהּ ה' צְ‑בָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵ-ל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה. אימתי וַיִּגְבַּהּ ה' צְ-בָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט – אלו עשרה ימים שמראש השנה ועד יום הכפורים, וקאמר הא-ל הקדוש. מאי הוה עלה? אמר רב יוסף: הא-ל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט; רבה אמר: המלך הקדוש והמלך המשפט. והלכתא כרבה".

רוב הראשונים כתבו שכשם שאם אמר 'הא-ל הקדוש' במקום 'המלך הקדוש', לא יצא וצריך לחזור ולהתפלל, הוא הדין אם אמר 'מלך אוהב צדקה ומשפט' במקום 'המלך המשפט', שצריך לחזור ולהתפלל. וכ"כ או"ז (הל' ק"ש א, כט) בדעת הרי"ף; רמב"ם (תפילה י, יג); ריטב"א (ר"ה לד, א); רא"ש (ברכות א, טז); ארחות חיים (הל' תפילה קד); מחזור ויטרי (סי' צ), ועוד. וכ"כ שו"ע תקפב, א. וכ"כ פר"ח; ברכ"י (תקפב, א); ובהרחבה ביבי"א או"ח ב, ח-י. וכ"כ בשתילי זיתים, ושכן פסק מהרי"ץ.

אמנם תלמידי רבנו יונה (ברכות ז, א, מדפי הרי"ף) כתבו: "מיהו נראין הדברים שאם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט אין צריך לחזור, הואיל ומזכיר לשון מלכות". וכ"כ רמ"א קיח, א; מ"א קיח, א, בשם מטה משה ושל"ה; חיי אדם (כד, טז); קיצור שו"ע (קכט, ג); וכ"כ מ"ב קיח, ג.

בשיירי כנסת הגדולה (הגב"י תקפב, ב), הביא עוד ראשונים שדעתם שלא לחזור, וכתב שכך ההלכה. והוסיף שחלק מהראשונים שפסקו לחזור, נוסח ברכת השיבה שופטינו שהיה בידם היה: 'הא-ל אוהב צדקה ומשפט', בלי הזכרת מלכות, אבל אם הזכיר מלכות, גם לדעתם אולי לא צריך לחזור (וכ"כ רמ"א קיח, א: "ולא אמרו שיחזור אלא במקום שכל השנה אומרים הא-ל אוהב צדקה ומשפט"). וכ"כ בן איש חי (נצבים יט), משום שאומרים ספק ברכות להקל אפילו כנגד השו"ע. וכ"כ שולחן גבוה; כה"ח קיח, א. וכך מנהג יוצאי צפון אפריקה, כפי שמובא בספר עטרת אבות (טז, פד).

ב, ה – כיצד ינהג הספרדי למעשה

כתב הרב בספר: "וכיוון שכך מנהגם של רוב ישראל, כך ראוי שינהג מי שאינו יודע בוודאות מה מנהג אבותיו". וזו דוגמא לכך, שבבואנו לפסוק הלכה במקום שאין מנהג מובהק, יש להתחשב בכל הפוסקים, ספרדים ואשכנזים כאחד. שלא כמו בספרים רבים הקובעים דינים על פי דעות מעדה מסוימת בלבד.

ב, ו – ש"ץ שטעה ב'המלך הקדוש' להיכן חוזר

פסק הרמב"ם (תפילה י, יג): "עשרת הימים שמראש השנה עד יום הכפורים: טעה וחתם בהם בברכה שלישית 'הא-ל הקדוש' – חוזר לראש… אחד יחיד ואחד שליח ציבור". וכן הוא ברא"ש (א, טז), שאין חילוק בדין זה בין יחיד לציבור. וכן מפורש בתשובת הרשב"א (א, לה). הרי שחזן שטעה ואמר 'הא-ל הקדוש' ולא תיקן תוך כדי דיבור – חוזר לראש התפילה, וחוזר אף על קדושה.

וכן העיד תלמיד תרומת הדשן (לקט יושר עמו כא ענין א): "שמעתי ממנו שפעם אחת בראש השנה שהחזיר מוה"ר מיישטרלן יצ"ו התפילה של י"ח, ואמר הא-ל הקדוש, ואמר: הוי חוזר לתחילת ברכת מגן, ואמור זכרנו ומי כמוך…".

והרב עובדיה יוסף (יבי"א א, ח; ז, נא, אות י; יחו"ד ו, לח; חזו"ע עמ' קצט), כתב ע"פ הירושלמי, שקדושה נחשבת סיום ברכה. ועל כן ציבור שענו קדושה, וטעה החזן ואמר הא-ל הקדוש ולא תיקן תוך כדי דיבור – חוזר לתחילת ברכת אתה קדוש. והביא שכ"כ המאירי, ושכ"פ בספר מאורי אור (וצרף ביבי"א דעת ראבי"ה ודעימיה שהטועה אינו חוזר, וכן דעת ארחות חיים שחזן שטעה בחזרת הש"ץ אינו חוזר, מאחר שאין אומרים חזרת הש"ץ אלא בשביל הקדושה).

אולם הסכמת רוב ככל האחרונים שחוזר לתחילת התפילה, ומהם: שע"ת (ס"ק א) בשם זקן אהרן; מטה אפרים (תקפב, ח); בא"ח (ש"א נצבים יח); קיצוש"ע (תכט, ג); כה"ח (ס"ק ה). וכ"כ אור לציון (א, או"ח יג); שו"ת תפילה למשה (ד, מג-מה, עם התייחסות ליבי"א); רשז"א (מנחת שלמה קמא, סימן ב, עם התייחסות ליבי"א).

ב, ז – לא תיקן תוך כדי דיבור אך לא התחיל את הברכה הבאה

בשו"ע תקפב, ב, פסק שאם תוך כדי דיבור (ג' מילים) תיקן עצמו וחזר ואמר 'המלך הקדוש' – יצא, ואין צריך לחזור לתחילת התפילה. ואם עבר יותר מתוך כדי דיבור – חוזר לראש.

באשל אברהם בוטשטאש מספר שפעם טעה ואמר 'הא-ל הקדוש' ונזכר ואמר 'המלך הקדוש', אלא שהיה לו ספק אם הספיק לומר זאת תוך כדי דיבור. והקל להמשיך בתפילה משום שאין פגם ממש באמירת 'הא-ל' רק שצריך לומר 'המלך', וכיוון שלא המשיך לברכה הבאה אלא רק הפסיק בשתיקה, אין בזה הפסק. ונשאר בצ"ע על סברא זו, ששתיקה אינה נחשבת הפסק, אבל כיוון שגם הסתפק אם היה לאחר כדי דיבור, הקל להמשיך.

וכ"כ כף החיים תקפב, ט, שכל זמן שלא התחיל הברכה שלאחריה, אפילו לאחר יותר מכדי דיבור, בדיעבד יכול לתקן עצמו ולא יחזור לראש, משום ספק ברכות. הרב אליהו (מאמר מרדכי על החגים לט, ו) הביא את דעת השו"ע ואת דעת הכה"ח ולא הכריע.

לעומת זאת, המ"ב לא פסק כן, ובחזו"ע (עמ' קצא), כתב שחלילה לסמוך על דעה זו נגד השו"ע.

בפסקי תשובות תקפב, ה, כתב שאם מסופק אם הספיק לתקן תוך כדי דיבור, אפשר לסמוך על כה"ח ולהמשיך בתפילה.

ב, ח – אמר רק תיבת הא-ל בלי לתקן תוך כדי דיבור

בדעת תורה תקפב, ב, כתב שאם רק אמר 'הא-ל' ולא אמר עדיין את המילה 'הקדוש', אפילו אם נזכר לאחר כדי דיבור – יכול לתקן ולומר 'המלך הקדוש' ולהמשיך את התפילה. וכ"כ פס"ת תקפב, ה.

ב, ט – הוספת זכרנו ומי כמוך וכו'

כתב הרא"ש (ברכות א, טז), שלדעת ר"י אם לא אמר 'זכרנו', ואפילו אם מסופק, חוזר. ותמה עליו, שהרי ארבע ההוספות הללו לא הוזכרו בגמרא: "ותמיהני למה מחזירין אותו, מאחר שאינו מוזכר בגמרא. דבהמלך הקדוש והמלך המשפט איכא פלוגתא ופסיק גמרא דלא יצא, אבל בזכרנו ומי כמוך אם תקנת גאונים היא לאמרו, מנא לן דמחזירין אותו, אין זה נקרא משנה ממטבע ברכות מאחר שלא הוזכר בגמרא". וכן פסק הטור ושו"ע תקפב, ה, שאם לא אמר 'זכרנו', 'מי כמוך', 'וכתוב', או 'בספר', אינו חוזר.

כתב הטור (תקפב) שיש גאונים שאמרו שאין להוסיף תוספות אלו, משום שאין להוסיף בקשות בג' ראשונות וג' אחרונות, כפי שאמרו חכמים (ברכות לד, א): "אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלוש ראשונות ולא בשלוש אחרונות, אלא באמצעיות וכו'". אבל הביא מרב האי גאון שיש לומר תוספות אלו: "ורב האי כתב שיש לומר אותו, וההיא דאל ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות, היינו דוקא בצרכי יחיד, אבל בצרכי רבים שרי".

ב, י – המלך הקדוש במעין שבע בשבת

פסק השו"ע (תקפב, ג): "בשבת בינתיים, ערבית יאמר בברכת מעין שבע המלך הקדוש".

טעה ואמר 'הא-ל הקדוש', יש אומרים שאינו חוזר, שלא נתקנה ברכה זו מדינא אלא משום סכנה. ומכל מקום, כל עוד לא חתם הברכה, מחזירין אותו ל'המלך הקדוש' (פר"ח, ושכ"כ מהר"ש גארמיזאן; הג' רעק"א ע"פ גן המלך; ישועות יעקב; קצוש"ע קכט, ד; מ"ב י; חזו"ע עמ' פג).

ויש אומרים שמחזירים אותו כדין טועה בתפילה (שכנה"ג הגהות ב"י ה; א"ר ב; מטה יהודה ד; מחב"ר ג; מט"א ה; אלף המטה שם; בא"ח נצבים יח). ועוד, שעל פי האר"י הקדוש ברכת מעין שבע היא חובה (מחב"ר ובא"ח).

וכתב כה"ח יח, שכיוון שנחלקו בדבר, ויש אומרים שאין חוזרים אף בטעה בתפילת שמונה עשרה, הרוצה לסמוך על המקילים אין למחות בידו.

יש לציין שדין זה שייך דווקא בנוסח המצוי אצל קהילות ספרד ואשכנז, "הא-ל הקדוש שאין כמוהו". אך הנוסח של הרמב"ם (תפילה ט, י), ובעקבותיו בסידורי תימן (העתיקים, וכן נשמר בבלדי), בכל השנה הוא 'המלך הקדוש שאין כמוהו', וא"כ אין כל שינוי בברכה זו בין כל ימות השנה לעשרת ימי תשובה.


  1. . מרן הרב קוק בטוב ראיה (ברכות יב, ב) העלה סברה, שאולי מותר לומר ברכת המלך הקדוש תשעים פעמים עם שם ה': "דיש לומר כיון שהוא מתכוין לתועלת, אין זה כלל מוציא שם שמיים לבטלה, דהוי כתינוקות דלא בעידן מפטרייהו, וכמו שמותר להזכיר שם שמיים בכל לימוד", עיין שם המשך דבריו.
  2. . גם לעניין 'ברכנו' או 'ברך עלינו' לנוסח ספרדים, יש ספק אם חזרה תשעים פעמים תועיל, מאחר ואינו יכול לומר את כל הברכה שלפני כן, ורק יכול לומר "רופא חולי עמו ישראל". ולמעשה יש להורות בזה שמועיל.

ג – תורה וחסד

הוספת תורה וחסד בעשרת ימי תשובה

ג, א – תורה וחסד מכפרים עוונות

ויקרא רבה כה, א: "רב הונא אמר: אם נכשל אדם בעבירה – חייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה? אם היה למוד לקרות דף אחד – קורא שני דפים, ואם היה למוד לשנות פרק אחד – ישנה שנים, ואם אינו למוד לקרות ולשנות מה יעשה ויחיה? ילך ויעשה פרנס על הצבור וגבאי של צדקה והוא חי. שאילו נאמר: ארור אשר לא ילמד – לא היתה תקומה, אלא: אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים (דברים כז, כו). אילו נאמר: עץ חיים לעמלים בה – לא היתה תקומה, אלא: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (משלי ג, יח)".

ראש השנה יח, א: "מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע? שנאמר (שמו"א ג, יד): וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה. אמר רבה: בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה – אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה. אביי אמר: בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה – אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים. רבה ואביי מדבית עלי קאתו, רבה דעסק בתורה – חיה ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים – חיה שיתין שנין. תנו רבנן: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתין בני שמונה עשרה שנה. באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי, אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם, דכתיב ביה (שם ב, לג): וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים – לכו ועסקו בתורה וחיו. הלכו ועסקו בתורה וחיו, והיו קורין אותה משפחת רבן יוחנן על שמו" (עיין לעיל הרחבות לפרק א, ד, יב).

וכ"כ רבנו יונה בשערי תשובה ד, יא: "ואם עבר אדם על כריתות ועל מיתות בית דין ועשה תשובה, אחרי כי לא נרצה העון בלי יסורים, כי התשובה תולה ויסורים ממרקים, יכין לבו לעשות מצוות המגינות מן היסורים כמו מצות הצדקה, כי היא מצלת גם מן המות, שנאמר (משלי י, ב; שם יא, ד): וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת. ומי שאין לו ממון לעשות צדקה – ידבר טוב על העני, ויהיה לו לפה לבקש אחרים להיטיב עמו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא ט, א): גדול המעשה יותר מן העושה.

וכן יעסוק במצות גמילות חסדים לעזור את חברו בעצמו והשתדלותו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוכה מט, ב): גדולה גמילות חסדים מן הצדקה, שהצדקה בממונו וגמילות חסדים בין בגופו ובין בממונו, והצדקה לעניים בלבד וגמילות חסדים בין לעניים ובין לעשירים. וכן ידבר על לב העני ויכבדהו וינחמהו מצרתו, כענין שנאמר (ישעיהו נח, י): וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא ט, ב) כי המפייסו בדברים גדול מן הנותן צדקה. וכן יעסוק במצות בקור חולים וקבורת מתים ותנחומי אבלים ולשמח חתן וכלה, כי כל אלה מדרכי החסד. וכנגד כולן מצות תלמוד תורה לשם שמים. וכל המועצות שזכרנו הן בכלל מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (משלי טז, ו): בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן, כי קנין התורה נקרא קנין האמת, כמו שאמר (משלי כג, כג): אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר, ונאמר (תהלים קיט, קמב): וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה קדושים כה, א): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (משלי ג, יח) – עבר אדם על כריתות או מיתות בית דין, אם היה רגיל לקרוא פרק אחד ביום – יקרא שני פרקים, אם היה רגיל לקרוא פרשה אחת – יקרא שתי פרשיות. ומשני פנים תגן עליו התורה מן היסורים: האחת – כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (קדושין לא, ב): תלמוד תורה כנגד כולם. והשנית – כי ישית עמלו בתורה וטרחו בה, ואשר תדד שנתו מעיניו יעלה במקום יסורים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צט, ב): כל הגופים לעמל יולדו, אשרי מי שהיגיעה שלו בתורה! ואמרו (שם כו, ב): למה נקרא שמה תושיה? שמתשת כחו של אדם".

ג, ב – התורה מצילה ומטהרת

מדרש משלי יא, ד: "לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה. ומה יועיל לו? דברי תורה שנמשלו בחיים, שנאמר אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס (שם ה, ו). וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת. וכי צדקה תציל ממות? אלא תציל מדינה של גיהנם. יש לך אדם שהוא נותנה למי שראויה לו ולמי שאינה ראויה לו, יכול אם נותנה למי שאינה ראויה לו, תהי מצלת אותו? הוי אומר אין לך צדקה אלא תורה, שנאמר (דברים ו, כה): וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת וגו'".

ברכות טו, ב – טז, א: "ואמר רבי חמא ברבי חנינא: למה נסמכו אהלים לנחלים, דכתיב: (במדבר כד, ו, מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל) כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע וגו', לומר לך: מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה – אף אהלים (בתי מדרשות, רש"י) מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות".

תנא דבי אליהו רבה יח: "דבר אחר: שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ (איכה ב, יט), מה מים הללו מקוה טהרה הן לכל באי העולם ולכל מעשה ידיו שברא בעולם, שנאמר כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא וגו' (במדבר לא, כג), כך דברי תורה מקוה טהרה הן לישראל בכל מקומות מושבותיהן. בוא וראה כמה גדולה כוחה של תורה, שמטהרת את פושעי ישראל בזמן שעושין תשובה, אפילו מעבודה זרה שבידן, שנאמר (יחזקאל לו, כה): וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וגו', אין מים אלא דברי תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וגו', אין טהורים אלא דברי תורה, שנאמר (תהלים יב, ז): אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת".

ג, ג – יגיעה בתורה כתיקון לחילול ה'

כתב רבנו יונה בשערי תשובה ד, טז: "עתה נדבר על מי שיש בידו עון חלול השם, שלא יתכפר עונו בייסורים. והנה הקדמנו, כי יש לו רפואות תעלה אם יקדש את השם יתברך תמיד. עוד תמצא לו כפרה, בהגיונו תמיד בתורה ויגיעתו בה, כאשר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ראש השנה יח, א): אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה (שמואל א, ג, יד): בזבח ובמנחה אין מתכפר, אבל מתכפר בדברי תורה. ואף על פי שהיה עון בית עלי מחלול מצות קדשים, כמו שנאמר (שם יג): בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו. והנה כי התורה רפואה לכל מכה נחלה מאד, על כן כתוב (משלי טו, ד): מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים".

ג, ד – עמל תורה במקום תעניות וסיגופים

כתב ספר חרדים (פרק סה): "מצאתי בתוך ספרי המקובל האלוהי חסידא קדישא הרב ר' יצחק לוריא אשכנזי ז"ל… מצאתי כתובה כל מה שתמצא בדברי הראשונים תוכחות על עון סגופים ויסורין קשין, שלג וחרולים והפסקות ענויים, לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנתו ויודע דעת ויראת ה', זאת היא תקנתו: לא יחלש ולא יתבטל מלימודו". 1 וכ"כ השל"ה (מס' יומא נר מצוה, צ), והביאו בבאו"ה תקעא, ב, 'תלמיד חכם'.

וכ"כ נודע ביהודה (קמא או"ח לה), והוסיף שעיקר ניצוח היצר על ידי לימוד התורה: "ואף שבארבעה חילוקי כפרה ארז"ל (יומא פו, א) שאם עבר על כריתות ומיתות בית דין, תשובה ויום הכיפורים תולים ויסורים ממרקים, הרי שהיסורים עיקר הכפרה ואי אפשר לגמור הכפרה בלי יסורים. אומר אני הן אמת שצריך יסורים, אבל כבר ארז"ל (ערכין טז, ב): עד היכן תכלית יסורים? אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים, עיין שלהי פרק יש בערכין. הן אמת שדברי הרוקח דברי קבלה, והרי הוא נתן תשובת המשקל, אומר אני שודאי נחוץ הוא לבעל תשובה כדי לשבור לבו הזונה שיוכל להתחרט בלב שלם, וכל זמן שלא נשבר לבו אי אפשר להיות החרטה בלב שלם בלי ערמה, וכל זה מן הסתם. אבל מי שיוכל לזבוח יצרו ע"י התורה, שכבר העידו חז"ל (קידושין ל, ב) שאם אבן הוא – נמוח, וגם התורה מתשת כח, לזה אני מיקל מאוד בתענית וסיגופים. אבל החרטה ושבירת הלב והבכי – זה נחוץ מאוד, והמרבה בבכי במסתרים משובח".

ג, ה – עסק התורה מכפר על כל העוונות, מ'נפש החיים'

נפש החיים ד, לא: "עסק התורה היא מכפרת על כל העוונות של הנפש החוטאת, כמאמרם ז"ל (סוף מנחות): מאי דכתיב (ויקרא ז, לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת כו', ומסיק שכל העוסק בתורה אין צריך לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם. וכן הוא בתנחומא פרשת צו ובשמות רבה פרשה ל"ח: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' (הושע יד, ג), לפי שישראל אומרים כו' עניים אנו ואין לנו להביא קרבנות, אמר להם הקדוש ברוך הוא: דברים אני מבקש כו' ואני מוחל לכם על כל עוונותיכם, ואין דברים אלא דברי תורה כו'. ובתנחומא ויקהל (סי' י) בענין הארון אמרו שהוא נושא עוונותיהם של ישראל, שהתורה שבו נושא עוונותיהם של ישראל.

ובתנא דבי אליהו, סדר אליהו רבה פרק ה, אדם שעבר עברות הרבה וקנסו עליו מיתה כו', וחזר ועשה תשובה, וקורא תורה נביאים וכתובים, ושנה משנה מדרש הלכות והגדות, ושימש חכמים, אפילו נגזרו עליו מאה גזרות – הקדוש ברוך הוא מעבירן ממנו כו'. ובזוהר שלח קנט, א: רבי יהודה פתח כו' כמה אית להו לבני נשא לאסתכלא בפולחנא דקודשא בריך הוא, כמה אית להו לאסתכלא במלי דאורייתא, דכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו מקריב כל קורבנין דעלמא לקמיה קודשא בריך הוא. ולא עוד, אלא דקודשא בריך הוא מכפר ליה על כל חובוי, ומתקנין ליה כמה כורסין לעלמא דאתי.

וגם על אותן העוונות חמורים שאין הקרבנות מכפרים, עסק התורה מכפרת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בבני עלי (ר"ה יח, א): בּזֶבַח וּבְמִנְחָה הוא דאינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה. וכן אמרו (מגילה ג, ב): גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין.

ובזוהר צו לה, א: תא חזי כו', ועל דא, מאן דלעי באורייתא, לא אצטריך לא לקרבנין ולא לעלוון, דהא אורייתא עדיף מכלא, וקשורא דמהימנותא דכלא. ועל דא כתיב (משלי ג, יז): דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וכו', וכתיב (תהלים קיט, קסה): שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל.

ובפרשת קדושים עב (לפנינו פ, ב): בזבח ובמנחה כו', אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אמאי? בגין דדברי תורה סלקין על כל קרבנין דעלמא, כמה דאוקמוה דכתיב (ויקרא ז, לז): זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת כו', שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. אמר ליה הכי הוא ודאי, דכל מאן דאשתדל באורייתא, אף על גב דאתגזר עליה עונשא מלעילא, ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון, וההוא עונשא אתקרע. ותא חזי, לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במלין דאורייתא כו'. ואורייתא קדושה אתקרי, דכתיב (ויקרא כ, כו): כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', ודא אורייתא דהיא שמא קדישא עלאה, ועל דא מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש כו'. תאנא, קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין וכו', עיין שם.

ובמדרש הנעלם וירא ק, א אמרו: בטלו הקרבנות, לא בטלה התורה. האי דלא איעסק בקרבנות ליעסק בתורה ויתהני ליה יתיר, דאמר רבי יוחנן כו', אמר ליה יעסקו בתורה ואני מוחל להם בשבילה יותר מכל הקרבנות שבעולם, שנאמר (ויקרא ז, לז): זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה כו', זאת התורה – בשביל עולה, בשביל מנחה כו'. אמר רבי כרוספדאי: האי מאן דמדכר בפומיה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ענינא דקרבנייא כו', ברית כרותה הוא דאינון מלאכיא דמדכרן חוביה לאבאשא ליה, דלא יכלין למעבד ליה אלא טיבו…

כי עיקר התשובה שלמה האמיתית שהיא מאהבה, הוא רק על ידי עסק התורה כראוי, כמו שכתוב במעלות התורה (אבות ו, א): אוהב את המקום, וכמו שכתוב: השיבנו אבינו לתורתך כו' והחזירנו בתשובה שלמה לפניך. ובזוהר ויקרא כא, א: כד בר נש אתרחיק מאורייתא, רחיק הוא מקודשא בריך הוא. ומאן דקריב לאורייתא, קריב ליה קודשא בריך הוא בהדיה.

כי על כל פשעים תכסה אהבת התורה, כמו שכתוב בתנא דבי אליהו, סדר אליהו רבה פרק ג, על זה הפסוק (משלי י, יב). וכן אמרו (פתיחתא איכה): המאור שבה מחזירו למוטב. ובפרק החליל (סוכה נב, ב): אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא – נמוח וכו'. וכעין זה אמרו בתנחומא האזינו, עיין שם. ובבראשית רבה פרשה כב: אם בא יצרך להשחיקך, שמחהו בדברי תורה. ובמדרש תהילים סוף מזמור לד: אם עמד עליך יצר הרע, האכילהו לחמה של תורה וכו'".


  1. . והמשיך שם: "אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו, ותתקשר מחשבתו בו כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר לא-ל ית' רכות, כאשר ידבר העבד אל רבו והבן אל אביו".

ד – עבירות שבין אדם לחברו

תשובה מעבירות שבין אדם לחברו

ד, א – עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר

משנה יומא פה, ב: "עבירות שבין אדם למקום – יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חברו. דרש רבי אלעזר בן עזריה: מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ (ויקרא טז, ל), עבירות שבין אדם למקום – יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חברו (כלומר אותם שביניכם לה', הא שבין אדם לחברו – אין יום הכפורים מכפר עד שיבא וירצה את חברו, מאירי)". 1

ראש השנה יז, ב: "שאלה בלוריא הגיורת את רבן גמליאל: כתיב בתורתכם (דברים י, יז): אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים, וכתיב (במדבר ו, כו): יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ. נטפל לה רבי יוסי הכהן, אמר לה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שנושה בחברו מנה, וקבע לו זמן בפני המלך, ונשבע לו בחיי המלך. הגיע זמן ולא פרעו, בא לפייס את המלך. ואמר לו: עלבוני מחול לך, לך ופייס את חבירך. הכא נמי, כאן – בעבירות שבין אדם למקום, כאן – בעבירות שבין אדם לחברו".

משנה בבא קמא צב, א: "אף על פי שהוא (החובל או מבייש את חברו) נותן לו, אין נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר (בראשית כ, ז): וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת וגו'".

וכ"כ הרמב"ם הל' תשובה ב, ט: "אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן. אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון החובל בחברו או המקלל את חברו או גוזלו וכיוצא בהן – אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו. אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים – צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו". 1

כתב מנחת חינוך שסד, לב, שאפילו מיתה אינה מכפרת על עבירות שבין אדם לחברו. ואפילו אחרי שמת, לא מועילה מחילת חברו, "בעל כרחו יקבל עונשו, כי אין כפרה למתים". אמנם הוסיף: "אך אפשר מקילין ענשו, וברוך היודע".

ד, ב – צריך כפרה משמיים גם על עבירות שבין אדם לחברו

כתב ברכי יוסף (תרו, א): "כתב הרב מהר"ש גארמיזאן, והביאו הרב בפר"ח, דבעבירות שבינו לחברו איכא נמי חלק גבוה". וכ"כ הנצי"ב (העמק דבר בראשית כ, ז) בביאור דברי הקב"ה לאבימלך: וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה, וז"ל הנצי"ב: "החטא היה מה שציער את אברהם אבינו, ואם כן לא נצרך אלא לפיוס ולא לתפילה. אלא מכאן למדנו שהחוטא בין אדם לחברו הוא חטא בין אדם לשמיים גם כן, וכשמתפייס מהאדם עדיין נצרך לבקש כפרה מהקב"ה, משום הכי נצרך לתפילת אברהם שיהי מחול לו". וכ"כ מנחת חינוך שסד, לב. (וכ"כ עוד אחרונים, עיין תוספת יום הכיפורים יומא פה, ב, 'עבירות'; אתוון דאורייתא כלל יג). 1

וכ"כ הרמב"ם הל' תשובה א, א, שצריך להתוודות לפני ה' גם על עבירות שבין אדם לחברו: "כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה – אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא… וכן החובל בחברו או המזיק ממונו – אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אין מתכפר לו עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר (במדבר ה, ו): מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם".

עוד כתב הרמב"ם בהל' תשובה ב, יא: "החוטא לחברו ומת חברו קודם שיבקש ממנו מחילה – מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו, ואומר בפניהם: חטאתי לה' אלוהי ישראל ולפלוני זה שעשיתי לו כך וכך".

ד, ג – צריך לתקן את הנעשה לחברו ואח"כ להתוודות לפני ה'

כתב רבנו יונה (שערי תשובה ד, יח; א, מה) שצריך להחזיר את הגזילה או לשלם על הנזק או לפייס את חברו לפני שהוא מתוודה: "מי שגזל את חברו, ישיב את הגזלה ואחרי כן יתודה. ואם התודה תחלה – לא עלה לו הוידוי, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא קי, א) בענין הגוזל ונשבע לשקר, שהוא חייב לשלם קרן וחומש ולהביא אשם, שהמביא גזלו עד שלא הביא אשמו – יצא, אשמו עד שלא הביא גזלו – לא יצא, שנאמר בענין גזל הגר שאין לו יורשים ונותן התשלומים לכהן (במדבר ה, ח): הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו, פירוש: האשם הנזכר במקרא הזה הוא על התשלומים, מלשון (שם ז): וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ, והוא מביא התשלומים מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו אחר כן". וכ"כ של"ה (מסכת יומא נר מצוה, צד).

ד, ד – האם כפרתו על עבירות שבין אדם למקום תלויה בתשובתו על עבירות שבין אדם לחברו

כתב הרי"ף על העין יעקב (יומא פה, ב) שלרבי אלעזר בן עזריה במשנה, כפרת עוונותיו שבין אדם למקום תלויה בפיוס וריצוי חברו: "העבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר. ובזמן שיש לו גם כן עבירות שבין אדם לחברו, תלויה כפרת עוונותיו שבין אדם למקום עד שירצה לחברו על מה שחטא עם חברו. וכיון שהוא מרצה אותו ומפייסו, אז הקב"ה מתרצה לו לכפר לו עוונותיו שחטא בינו לבין המקום" (ע"ש עוד שביאר שרבי עקיבא חולק על ראב"ע). וביאר דעה זו בכה"ח תרו, ג: "ואני כתבתי בעניי (עדות ביעקב דרוש ב לשבת תשובה) דאם לא ביקש מחילה מחברו את אשר חטא לו, יש לחוש למידת הדין לקטרג עליו ביום הכיפורים, לאמר: זה לא איכפת ליה מעבירות, שהרי לא ביקש מחילה מחברו, ולמה אתה כביכול תחמול לו".

אמנם בגליוני הש"ס (יומא פה, ב), דחה מהר"י ענגיל דעה זו: "ולא נהירא כלל, ולשון המשנה כאן מוכחא להדיא איפכא". וכ"כ חיד"א (ברכי יוסף תרו, א): "ואני אומר לא ניחא ליה למאריה בהכי".

במנחת חינוך שסד, לב, הסביר שבתוך כל חטא של בין אדם לחברו, יש גם חלק שהוא כלפי שמיים, שהרי המרה את פי ה'. ואם לא פייס או ריצה את חברו, אי אפשר להתכפר על החלק שחָטָא לה': "כי שתים רעות עושה אם חוטא לחברו: דעושה לחברו, וגם המרה פי אלוקיו ית'… ונראה דכל זמן שלא ריצה את חברו, אף חלק השמיים לא נמחל לו, דלא מהני כלל תשובה כל זמן שיש בידו החטא שחטא לחברו, רק לאחר שנתפייס מחברו צריך תשובה לחלק השמיים". וכ"כ ענף יוסף (על עין יעקב יומא פה, ב). עיין לקמן ה, ח-ט, בדברי מרן הרב קוק.

ד, ה – מצווה לפייס את חברו בהקדם

מצווה על החוטא לשוב מיד בתשובה, ולא לאחר את תשובתו. כך מבואר בשבת קנג, א: "רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? – אמר להן: וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת ט, ח): בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר". וכ"כ רבנו יונה בשערי תשובה א, ב-ה; מאירי חיבור התשובה מאמר א, פרק ג.

בכלל זה, מי שחטא לחברו – מצווה לפייסו מיד ולא להמתין לערב יום הכיפורים, וכך מבואר ברמב"ם הל' תשובה ב, ט, שכתב שצריך לפייס את חברו, ולא כתב לפייס דוקא בערב יום הכיפורים.

עם זאת, פוסקים רבים כתבו שיש מצווה לפייס את חברו בערב יום הכיפורים (עיין אות הבא), וביאר במ"ב תרו, א: "אף על פי שגם בשאר ימות השנה מחוייב לפייס למי שפשע כנגדו, מכל מקום אם אין לו פנאי הוא ממתין לפייסו על יום אחר, אבל בערב יום הכיפורים מחוייב לתקן הכל כדי שיטהר מכל עונותיו, כדכתיב (ויקרא טז, ל): כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם… מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם וגו'". וכ"כ ב"ח א, ומטה אפרים א.

ד, ו – המצווה לפייס את חברו בערב יום הכיפורים

ביומא פז, א-ב, מובאים כמה סיפורים על אמוראים שבאו להתפייס או לבקש מחילה בערב יום הכיפורים: "רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא – לא אתא לקמיה. במעלי יומא דכפורי אמר איהו: איזיל אנא לפיוסי ליה. פגע ביה רב הונא, אמר ליה: להיכא קא אזיל מר? אמר ליה: לפיוסי לפלניא. אמר: אזיל אבא למיקטל נפשא. אזל וקם עילויה, הוה יתיב וקא פלי רישא, דלי עיניה וחזייה, אמר ליה: אבא את! זיל, לית לי מילתא בהדך! בהדי דקא פלי רישא אישתמיט גרמא ומחייה בקועיה וקטליה.

רב הוה פסיק סידרא קמיה דרבי. עייל אתא רבי חייא – הדר לרישא, עייל בר קפרא – הדר לרישא. אתא רבי שמעון ברבי – הדר לרישא. אתא רבי חנינא בר' חמא, אמר: כולי האי נהדר וניזיל? לא הדר. איקפיד רבי חנינא. אזל רב לגביה תליסר מעלי יומי דכפורי, ולא איפייס". 1

מתוך מעשים אלו למד הרא"ש יומא ח, כד: "וישים אדם אל לבו ערב יום הכפורים לפייס כל אדם שנוטר לו איבה… כדי שיהא לב כל ישראל שלם עם חברו. כדאיתא בפירקא דרבי אליעזר (פרק מו): ראה סמאל שלא מצא חטא בישראל ביום הכפורים, ואמר: רבון העולם, יש לך עם אחד כמלאכי השרת, מה מלאכי השרת יחיפי רגל, אף ישראל יחיפי רגל ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין להם קפיצים, כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה, אף ישראל כן ביום הכפורים. מה מלאכי השרת שימת שלום ביניהם, אף ישראל ביום הכפורים כן. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, אף ישראל כן ביום הכפורים". וכ"כ מרדכי יומא תשכג, שהמנהג לבקש מחילה בערב יום הכיפורים, וכ"כ שו"ע ורמ"א תרו, א-ב.

כתב חיי אדם קלח, ה, שיש להקדים ולבקש מחילה מחברו בערב ראש השנה: "וישים כל אדם על לבו לשוב בכל לבו, ומכל שכן בעבירות שבין אדם לחברו. ולא ימתין עד ערב יום הכיפורים לבקש מחילה מחברו, אלא יקדים עצמו למצוה". וכ"כ בקיצור שו"ע קכח, יד.


  1. . בהמשך המשנה שם: "אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, מי מטהר אתכם – אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל לו, כה): וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, ואומר (ירמיהו יז, יג): מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל (ה'), מה מקוה מטהר את הטמאים – אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל". בעיון יעקב (ר"ה יז, ב) חידש שרבי עקיבא חולק על ראב"ע, ודעתו שהקב"ה מכפר ומטהר את ישראל אפילו מעבירות שבין אדם לחברו. אמנם מסתימת הפוסקים משמע שלא כדבריו, וכ"כ החיד"א (פתח עיניים ר"ה יח, א) לדחות את דברי העיון יעקב, והוכיח מבראשית רבה שגם רבי עקיבא סובר שאין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחברו.
  2. . כתב הרמב"ם בהל' חובל ומזיק ה, ט: "אינו דומה מזיק חברו בגופו למזיק ממונו. שהמזיק ממון חברו – כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם, נתכפר לו; אבל חובל בחברו – אף על פי שנתן לו חמשה דברים, אין מתכפר לו. ואפילו הקריב כל אילי נביות – אין מתכפר לו ולא נמחל עוונו עד שיבקש מן הנחבל, וימחול לו". ואף על פי שבהל' תשובה כתב הרמב"ם שהגוזל את חברו אינו מתכפר לו אלא אם יפייס אותו, על אף שהשיב את הגזילה, ביאר הלחם משנה (הל' חובל ומזיק שם), שהצער של הנגזל גדול משל הניזק, והגזלן נהנה בגזילתו יותר מהמזיק. מעין זה כתב בתוספת יום הכיפורים (יומא פה, ב, 'עבירות') ע"ש. והר"י קאפח ביאר שבהל' חובל ומזיק מדובר ש"הזיק ממונו והניזק לא ידע ולא הגיע לו צער כלל".
  3. . בפמ"ג (תרו, א"א א) הסתפק אולי יש עבירות שבין אדם לחברו שאין להם חלק של בן אדם למקום: "והנה עבירות שבין אדם לחברו יש בו תרתי: בין אדם למקום גם כן, לא תגזול וכדומה. ואם הקניט בדברים או עני המהפך בחררה וכדומה, צ"ע, די"ל דלא הוי רק בין אדם לחברו, ונפקא מינה לענין לפרסם". ומסתימת הפוסקים לא משמע כדבריו.
  4. . בשפת אמת שם ביאר את קפידת רבי חנינא בשתי דרכים: א' באמת רב לא היה צריך לחזור על השיעור עבור אף אחד, אבל אחרי שחזר כמה פעמים ולא חזר בשביל רבי חנינא, התבזה רבי חנינא והקפיד. ב' באמת לא היה על רבי חנינא להקפיד, ואעפ"כ רב הלך לפייסו בערב יום הכיפורים, "דהא משמע דביוה"כ איכא קפידא שיתפייס אחד עם חברו, ואין נפקותא אם הצדק עמו במה שמקפיד עליו או לא, מכל מקום צריכין להתפייס". ע"ע של"ה מס' ר"ה תורה אור כו.

ה – דרכי בקשת הסליחה וההתפייסות

ה, א – פירוט החטא לחברו

כתב הב"ח (תרו, ב): "מצאתי: המבקש מחילה שפשע כנגדו, צריך לפרש בשעת המחילה אותה פשיעה, דרשות מהר"ש (סי' שלג). וכן עיקר, דלמאי דכתבינן לקמן בסימן תר"ז דצריך לפרט החטא בוידויו לפני המקום, הוא הדין נמי בוידויו לפני חברו".

והביאו מ"א (פתיחה לסי' תרו) וכתב: "ונראה לי דאם חברו מתבייש בזה, לא יפרוט אותו". וכ"כ שועה"ר תרו, א; ומ"ב ג.

ה, ב – לספר לחברו שדיבר עליו לשון הרע

כתב בחפץ חיים ד, יב, שאם סיפר לשון הרע על חברו, וחברו נתגנה על ידי זה בעיני השומעים, והגיע לחברו נזק בגופו, ממונו או שהצר לו על ידי זה, צריך לבקש מחילה מחברו, "ואפילו אם חברו אינו יודע עדיין כלל מזה, צריך לגלות מה שעשה נגדו שלא כדין, ולבקש ממנו מחילה על זה, כיון שהוא יודע שעל ידו נסבב דבר זה".

לעומת זאת, הביא הרב אהרן סולובייצ'יק (פרח מטה אהרן, עמ' 187), סיפור שממנו מבואר שרבי ישראל סלנטר חולק על החפץ חיים: "שמעתי מהגאון ר' יצחק הוטנר ז"ל, שכשגמר ר' ישראל מאיר הכהן מראדין את ספרו 'חפץ חיים' נסע לר' ישראל סלנטר לבקש ממנו הסכמה, ור' ישראל אמר לחפץ חיים

שישאיר את הכתב-יד עמו והוא יעבור על כתב היד, ואם יראה שכל מה שכתב הוא נכון, יתן לו הסכמה. לאחר כמה ימים שב החפץ חיים לביתו של ר' ישראל סלנטר ושאל אותו אם הוא מוכן לתת לו הסכמה. ר' ישראל סלנטר ענה לו שהוא עבר על כל הסעיפים בספר וכל הדינים הם נכונים, חוץ מדין אחד שהחפץ חיים מזכיר בחלק א, כלל ד, סעיף יב, והוא, שמי שדיבר לשון הרע נגד חברו, וחברו אינו יודע מהלשון הרע שדיבר נגדו, מכל מקום כשעושה תשובה חייב להגיד לחברו שדיבר עליו לשון הרע כדי לבקש מחילה. ר' ישראל סלנטר אמר לחפץ חיים שאם לא יוציא את הסעיף הזה מתוך ספרו לא יוכל לתת לו הסכמה, משום שאי אפשר לומר שיש חיוב על מי שעושה תשובה שיוסף פשע על פשעו ויצער את חברו על ידי שיגיד לו שדיבר בגנותו. החפץ חיים השיב שדין זה הוזכר בשערי תשובה לרבנו יונה סימן ר"ז, ור' ישראל סלנטר ענה לחפץ חיים שהוא יודע שדין זה הוזכר בשערי תשובה, אבל צריכים אנו לומר שרבנו יונה מיירי במקום שחברו יודע שחברו דיבר בגנותו, שאז השם 'רשע' לא פקע ממנו עד שיפייס אותו. אבל היכא שחברו אינו יודע מזה, אז אסור לחוטא להגיד לו, מפני שהוא מוסיף פשע על פשעו. החפץ חיים אמר לר' ישראל שמפשטות הלשון של רבנו יונה משמע שהוא אינו מגביל את הדין לעובדא שחברו ידע מזה. והחפץ חיים אמר לר' ישראל סלנטר שהוא יכול לכתוב בהסכמה שלו שהוא אינו מסכים עם הדין שהוזכר בסעיף זה. ור' ישראל סלנטר ענה לו שאינו יכול ליתן לו הסכמה משום שהרבה אנשים ילמדו את כל הספר ולא יקראו את ההסכמה שלו היטב ובדיוק. וממילא אם יתן לו הסכמה הרי הוא יעבור על (ויקרא יט, יד): וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". 1

וממשיך הרב אהרן סולובייצי'ק שם: "והנה בודאי שבפשטות לשון רבנו יונה בשערי תשובה משמע כמו החפץ חיים, אבל נראה לי ששיטת ר' ישראל סלנטר יותר מסתברת".

וכ"כ רשז"א (הליכות שלמה ג, ו): "מי שסיפר לשון הרע על חברו ואין חברו יודע מזה, ואם יגלה לו הדבר כדי לבקש מחילתו יצטער הלה בשמעו על כך, לא יגלה לו את הדבר". וכ"כ הרב נבנצל (ירושלים במועדיה עמ' רלד, שאלה רעח).

ה, ג – פיוס חברו על ידי שליח

כתב ב"ח תרו, ב: "בירושלמי דיומא (פ"ח ה"ז) דאמר: הדין דחטא על חבריה, צריך למימר ליה: סרחית עלך, ואין קבלה – הא טבות, ואין לא – מייתי בני נשא ומפייס ליה קדמיהון וכו'… ודע דבספר עין יעקב (ירושלמי פירוש הכותב ו) דקדק מלשון הירושלמי הנזכר שהחוטא ילך לכתחילה מעצמו לבקש מחילה. ואי לא קבלו, אז יביא עמו אנשים וחוזר לבקש ממנו בפניהם, דלא כמו שנוהגין מקצת בני אדם לשלוח תחילה אמצעי שירצה לעלוב לקבל פיוס העולב". וכ"כ א"ר א.

לעומת זאת, כתב פרי חדש תרו: "ואין נראה לי כן, דכיון דסוף סוף הולך לפייסו, אם העלוב מתפייס – מה בכך אם עבר זה בתוכם. וגם בספר יפה מראה כתב שאין דברין מוכרחים, וכן עיקר".

במטה אפרים תרו, א, הכריע בין שתי השיטות, שלכתחילה לא ישלח שליח לפייס את חברו, אך "אם קשה עליו לילך בעצמו תחילה, או שיודע שיותר קרוב הפיוס על ידי איש אמצעי שיתווך ביניהם, יכול לעשות על ידי אמצעי". וכ"כ מ"ב ב.

ה, ד – פיוס החבר פעמים רבות

יומא פז, א: "אמר רבי יצחק: כל המקניט את חבירו, אפילו בדברים – צריך לפייסו, שנאמר (משלי ו, א-ג): בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ: נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ: עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ. אם ממון יש בידך – התר לו פסת יד, ואם לאו – הרבה עליו ריעים. אמר רב חסדא: וצריך לפייסו בשלש שורות של שלשה בני אדם, שנאמר (איוב לג, כז): יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא שָׁוָה לִי. אמר רבי יוסי בר חנינא: כל המבקש מטו מחבירו, אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים, שנאמר (בראשית נ, יז): אָנָּא שָׂא נָא… וְעַתָּה שָׂא נָא".

וכ"כ הרמב"ם (הל' תשובה ב, ט): "אפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו. לא רצה חברו למחול לו – מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו, ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן – מביא לו שניה ושלישית. לא רצה – מניחו והולך לו, וזה שלא מחל הוא החוטא". וכ"כ טור ושו"ע תרו, א.

מהרמב"ם מוכח שבפעם הראשונה החוטא בעצמו יבקש מחילה, ואם חברו לא מתפייס יביא שלושה אנשים שלוש פעמים. וכ"כ שערי תשובה ד, יט. וכ"כ ב"ח תרו, ב, בשם הירושלמי. אמנם מלשון הטור ושו"ע עולה שכבר בפעם הראשונה יבוא עם שלושה, וכך דייק בבאו"ה תרו, א, 'יחזור'.

לדעת יפה ללב (ח"ב תרו, ב), בכל פעם יביא שלושה אנשים אחרים. וכ"כ בשערי תשובה ד, יט: "לא מחל לו, יבוא לפניו שנית עם חבורה אחרת, וכן יעשה פעם שלישית". אמנם בפר"ח תרו, א, ובמקור חיים לחוו"י מוכח שיכול לבוא עם אותם אנשים, אלא שצריך לבקש בשלושה מיני רצוי ופיוס, וישהה קצת בין פיוס לפיוס. וכ"כ מ"ב תרו, ג, שיפייסנו בכל פעם במין ריצוי אחר.

לאחר שהלך לפייס את החבר שלוש פעמים עם שלושה אנשים, רבים כתבו שמותר להמשיך לרצותו אם אין בכך בזיון התורה (ב"ח; מ"א תרו, ב; גר"א; מ"ב ה, ושעה"צ ו). ויש אומרים שאסור להמשיך לרצותו (תוספת יום הכיפורים; פר"ח ברמב"ם, וכך דייק מהגמ'; בן יהוידע ושפת אמת יומא שם).

ה, ה – לא יהיה אכזרי מלמחול

כתב רמ"א תרו, א: "והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול". וזה על פי גמ' יומא פז, ב: "אמר רבא: כל המעביר על מדותיו – מעבירין לו על כל פשעיו". וכ"כ מ"ב ח, שאם הוא לא ירצה למחול, גם לא ימחלו לו. עוד כתב במטה אפרים תרו, ד: "מי שאינו מעביר שנאה ביום הכיפורים – אין תפילות נשמעת".

כתב בשו"ע חו"מ תכב, א: "ואסור לנחבל להיות אכזרי מלמחול, כי אין זה דרך זרע ישראל, אלא כיון שבקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושניה, וידוע שהוא שב מחטאו וניחם מרעתו, ימחול לו. וכל הממהר למחול הרי זה משובח, ורוח חכמים נוחה הימנו".

עוד למדנו במגילה כח, א: "שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מטתי קללת חברי, וותרן בממוני הייתי… ולא עלתה על מטתי קללת חברי – כי הא דמר זוטרא, כי הוה סליק לפורייה, אמר: שרי ליה לכל מאן דצערן".

ה, ו – לפעמים לא צריך למחול

כפי שלמדנו באות הקודמת, ההדרכה הכללית למחול לחברו, אמנם לפעמים לטובת חברו עדיף לא למחול, וכ"כ רמ"א תרו, א: "והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול, אם לא שמכוון לטובת חברו המבקש מחילה". וביאר מ"ב ט: "כדי שיהא נכנע ליבו הערל ולא ירגיל בכך". כלומר, לפעמים למטרות חינוך ותיקון, עדיף לא למחול. מכל מקום הוסיף המ"ב שצריך להסיר את השנאה מהלב, וכ"כ בשער הציון י.

עוד כתב רמ"א תרו, א: "ואם הוציא עליו שם רע, אינו צריך למחול לו". וכתב מ"ב יא, שמידת ענווה למחול גם במקרה זה.

ה, ז – בקשת מחילה רק כשיש איבה או פגיעה

יש לבקש מחילה רק אם פגע בחברו, ולא כמו שנוהגים רבים לבקש סליחה מכל חבריהם ואוהביהם שלא פגע באחד מהם, והופכים בכך את הסליחה והמחילה לחוכא ואטלולא.

וכ"כ של"ה (מס' ר"ה דרך חיים, קנא): "למדנו מכל זה, שהחטא שבינו לבין חברו, צריך לרצות את חברו. ולא כמו שראיתי מקום שנהגו בערב יום כפורים, סמוך להתחלת שליח צבור 'כל נדרי', הולכים האוהבים זה אצל זה בבית הכנסת לבקש מחילה מחברו, והוא לא שונא לו ולא מבקש רעתו, ויגיד עליו ריעו ויאמר לו, כי לא ידע ממנו שום דבר רע מעולם, כי אם טוב בהחלט. והנה 'אמת ושלום נפגשו', ומוחלים זה לזה במקום שלא היו צריכין מחילה, כי היה לבם שלם זה עם זה כל ימיהם לעולם. אבל השונאים זה את זה נשארים במקומן, ואינם הולכים זה אצל זה, על דבר אשר לא קדמו אותו חברו לילך אצלו בראש. ומי כהחכם יודע פשר דבר, בין שני שונאים שהם חכמים בעיניהם, וכל אחד חושב בדעתו שהוא צדיק בריבו, בל למד צדק מרב, דבמקום גדולתו שם נראה גבורת ענותנותו, ללכת אחרי האיש הטבח ההוא, להוציא הדברים שיש עליו בלבו, אף על פי שהטבח חטא לו, כמו שפירש רש"י שם במקומו (יומא פז, א, ד"ה 'ממציא נפשיה' וכו'). קל וחומר לכל אדם אצל השוה לו. וכל שכן לגדול הימנו, שילך אצלו לפייסו, ויאחזנו ולא ירפנו, ובדברים ירצנו, עד שיאמר: מרוצה אני, יענה ויאמר: סלחתי, כפי כן לבי".

ה, ח – מי שלא יכול לתקן עבירות שבין אדם לחברו ממרן הרב קוק

אורות התשובה ז, ו (ומקורו בשמונה קבצים ב, רלא): "צריכים להעמיק מאד באמונת התשובה, ולהיות בטוח שבהרהור תשובה לבד ג"כ מתקנים הרבה את עצמו ואת העולם. ומוכרח הדבר, שאחר כל הרהור תשובה יהיה יותר שמח ומרוצה בנפשו ממה שהיה בתחילה. וקל וחומר כשכבר בא ההרהור לידי הסכמה של תשובה, וכשהוא מחובר בתורה וחכמה ויראת שמים, ומכל שכן כשהתכונה של האהבה האלוהית פועמת בנפשו. וירצה את עצמו וינחם את נפשו הנהלאה, ויחזקה בכל מיני חזוקים שבעולם, כי דבר ה' הוא כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם (ישעיהו סו, יג). ואם ימצא בעצמו חטאים שבין אדם לחבירו, וכחו חלש מלתקנם, מכל מקום אל יתיאש כלל מהתקנה הגדולה של התשובה, כי הרי העוונות שבין אדם למקום ששב עליהם הרי הם נמחלים. וא"כ יש לדון שהחלקים הנשארים שלא תקן עדיין יהיו בטלים ברוב, מאחר שכבר נמחלו חלקים רבים מעונותיו ע"י תשובתו. ומכל מקום אל יניח ידו מלהזהר הרבה שלא להכשל בשום חטא שבין אדם לחברו, ולתקן כל מה שיוכל מהעבר בדרך חכמה ואומץ רוח מאד, הִנָּצֵל כִּצְבִי מִיָּד וּכְצִפּוֹר מִיַּד יָקוּשׁ (משלי ו, ה). אבל אל יפול לבו עליו על החלקים שלא ספקה ידו לתקנם, כי אם יחזיק במעוז התורה ועבודת ד' בכל לב בשמחה ביראה ובאהבה".

אורות התשובה י, ו (ומקורו שמונה קבצים א, נב): "העבירות והמידות הבלתי מזוקקות הן מטמטמות את הלב, וכל זמן שהנפש חשוכה על ידן, אי אפשר כלל להסתכלות העצמית הבהירה שתתרחב ותתפשט יפה… אמנם על כל חטאת האדם שבין אדם למקום, התשובה הרוחנית משיבה מיד את ששון הישע של אור הרוח, אבל בעבירות שבין אדם לחברו אי אפשר לנפש להשתלם עד שיתוקנו בפועל. ולפעמים יפגשו מכשולים ומניעות, שאי אפשר להתגבר עליהם, וכל זמן שלא נתקנו הם מונעים את אור הדעת, וממילא הן מעכבות את ההכרה של הצדק הכללי ואת החשק אליו לצאת מהסתרתו. מכל מקום, ע"י הסכמה חזקה להיזהר לפחות להבא מחטא לבני אדם, ולהתאמץ בתיקון העבר, כפי אותה המידה של התקיימות התשובה במעשה, כן יוסיף האור הרוחני לזרוח על הנשמה עד אשר אומץ הרוח בעצמו ירבה לו דרכים איך להשלים את התשובה המעשית, כדי שיוכל האור הרוחני לחול על הנשמה הצמאה אליו, בכל מלואו ובכל טובו".

עוד עיין באורות התשובה יד, ד; יז, ב.

ה, ט – כל תשובה והוספת טוב עוזרת לחברו במידה מסוימת

כתב מרן הרב קוק (שמונה קבצים א, תתכז): "אע"פ שצריך לשוב בתשובה גמורה מכל חטא, וראוי גם כן לקיים את כל גדרי התשובה עם כל הפרטים היותר מדוייקים, כפי מידת היכולת בכל ההתאמצות והחשבון ההגון – וק"ו בדברים שבין אדם לחברו, מענייני גזל וכיוצא בו, שהתשובה נצרכה ומוכרחת מאד – אעפ"כ, כשמרגיש בעצמו עדיין חוסר שלמות בתשובה והשלמתה, אפילו בדברים רבים, וימצא את עצמו מעוכב ממנה, אף שהוא צריך להצטער על חסרון זה ולהתאמץ להשלימו, מ"מ גם כשלא עלתה בידו להשלים את התשובה – אפילו בדברים שבין אדם לחברו, שבודאי מעכבת היא ההשבה המעשית – אך בכל זאת משום עיכוב שבעולם לא יערבב את הרחבת הדעת העליונה, ואת השמחה הרוחנית בהשגה ובדבקות האור העליון. ויחשוב תמיד בדעתו, שהוא מטיב לכל העולם כולו במה שהוא מרבה אור אלוהי בנפשו הפרטית, שהיא תמיד כלולה בכללות העולמות ובכללות הנפשות, ובכללות נפשות ישראל בייחוד, א"כ הוא מאיר ומטיב בזה גם כן לנעשקיו, ויש בזה ג"כ איזה תיקון של ההיזקות שבין אדם לחברו, אע"פ שאינו מספיק, מ"מ אין לו להתערבב ולהתבטל בשביל החשבונות שאינם כ"כ ברורים, או אינם מוכנים להוציא אל הפועל. וק"ו כשלא תעלה בידו מההפסקה אלא המניעה הרוחנית, ובפועל לא יתקן עדיין יותר משלא היה מתעלה בהעילוי הרוחני, לא ימנע טוב מעצמו ומהכלל, ויקבל באהבה את כל שפעת אור ד', וד' הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים".

עוד כתב מרן הרב קוק (שמונה קבצים א, שצב): "לא יבטל אדם מן התורה ומן העבודה ומן מנוחת הנפש משום טעם שבעולם, אפילו כשימר לו לבו עד מאד בעניני רוחניות, ויחשוב בדעתו שהוא פושע, שאין לו תקנה חלילה. אפילו אם כשלונותיו רבו בדברים שבין אדם לחברו, שתשובה ג"כ אינה מכפרת בלא תיקון המעוות, מ"מ הוא ילך בדרכו בעבודה ותורה, ובשמחה וטוב לב".

ה, י – כשם שצריך לפייס את חברו כך צריך לסלוח לעצמו

כתב מרן הרב קוק (מאורות הראיה, ירח האיתנים עמ' מח): "כשאדם שב בתשובה מאהבה, צריך הוא לסלוח לעצמו על כל עוונותיו כמו שצריך לפייס את חבירו על עבירות שבין אדם לחברו כדי להשיג סליחתו. ואחר שבעיני עצמו יהיה מכופר ונקי מחטא, יתעורר עליו הקודש של חלק גבוה שיתהפכו כל עוונותיו לזכויות".


  1. . לכאורה קשה, שלעיל ה, א, למדנו שלדעת המ"ב אין לפרט את החטא לחברו בעת בקשת המחילה אם יגרום צער או בושה לחברו, ואיך החפץ חיים כתב שיש לספר לחברו על לשון הרע שסיפר עליו! ויישב באז נדברו ז, סו, שהחפץ חיים דיבר על מצב שכבר נסבב נזק או צער לחברו, רק שחברו אינו יודע מי גרם לו הנזק, ולזה כתב החפץ חיים שצריך לגלות לחברו. אבל אם לא נגרם כל נזק או צער לחברו, ברור שאין לספר לחברו שדיבר עליו לשון הרע, וכ"כ במפורש החפץ חיים שם, ואין סתירה לדבריו במ"ב.

ו – מנהגי עשרת ימי תשובה

ו, א – אמירת אבינו מלכנו ביחיד

במקור חיים לחוו"י כתב בשם קיצור השל"ה, שגם יחיד אומר אבינו מלכנו. וכ"כ דעת תורה תקפד, א: "גם ביחיד יש לומר אבינו מלכנו, כמ"ש בקיצור של"ה". אלא שסיים בדעת תורה: "ויש נוהגין שלא לאומרו ביחיד, ועי' בא"ר קצת סמך להם".

בבאר היטב תרב, א: "אבינו מלכנו – ויחיד יכול גם כן לאמרם". וכ"כ הרב בספר, שהמתפלל ביחיד יכול לומר 'אבינו מלכנו'.

ו, ב – נישואין בעשרת ימי תשובה

כמה מגדולי אשכנז כתבו שאין נוהגים לערוך נישואין בעשרת ימי תשובה. כ"כ מטה אפרים תרב, ה; סידור יעב"ץ; חכמת שלמה קלוגר לסי' תרב; קצוש"ע קל, ד.

ויש שהתירו לערוך נישואין בעשרת ימי תשובה, וכ"כ שו"ת ר' עזריאל הילדסהיימר או"ח דף קנז; ומלמד להועיל אה"ע א. ועולי ספרד לא נהגו להחמיר בזה, וכ"כ הרב אליהו בהערה לקיצוש"ע שם, וכ"כ ביחו"ד א, מח. וכ"כ שדי חמד (אס"ד מערכת חתן וכלה כג): "בעיקר המנהג, עם שנראה נכון מצד הסברא מטעם שכתבתי (שאלו ימי תשובה, ויש חשש שכרות וקלות ראש בשמחת הנישואין), אמנם איני זוכר אם כן הוא המנהג בינינו הספרדים, דמה שאמר הרב מטה אפרים אינו מוכרח שכוונתו שכן נוהגים בכל העולם, ואולי רק האשכנזים נוהגים כן".

ואף יתכן שישנה מעלה להתחתן בעשרת ימי תשובה, כפי שכתב במלמד להועיל אה"ע א: "ואני בעצמי עשיתי נישואין שלי ביום ו' תשרי שנת תרל"ג… ואדרבא, כי קיום מצוות פריה ורביה יוכל להכריע לכף זכות".

ז – שבת שובה

ז, א – מנהג דרשת שבת שובה

מטה משה תתל"ג: "ונוהגין לדרוש בשבת זו וכן בשבת שלפני ראש השנה, כדי לעורר העם בתשובה. ומצאתי סמך לזה במדרש משלי (פרק י) שכתב: אמר הקדוש ברוך הוא: בשעה שחכם יושב ודורש, אני מוחל ומכפר עונותיהן של ישראל. על כן ראוי לדרוש בשבת זו כדי שיכפר עונותיהן. וכן תמצא סמך לזה בספר הזוהר ויקרא עמוד יא ע"ש. וכתבתי זה להורות כי מנהג אבותינו תורה היא, וכולם יש להם שורש וענף ויסוד מוסד". וכ"כ א"ר תרג, ב.

כתב מגן אברהם תכט, א: "ועכשיו נוהגין לדרוש בשבת הגדול ובשבת שובה, והעיקר להורות לעם ה' דרכי ה', ללמד המעשה אשר יעשון. ומהרי"ל היה דורש גם הלכות חג (סוכות) בשבת שובה". ובמטה אפרים תרב, מא, כתב: "המנהג בכל תפוצות ישראל שרב העיר דורש באותה שבת ברוב עם, והרבה דברו מזה בספרים, שיהיה הדרוש בהתעוררות תשובה ודברי תוכחת ומוסר". 1 עיין שם המשך דבריו על דרשות של פלפול.

באלף המגן תרב, כג, כתב: "ונוהגין להתעטף בטלית בשעת הדרשה מפני כבוד הציבור".


  1. ביאר מרן הרב קוק (מאורות הראיה, ירח האיתנים עמ' קצג), את התועלת מכך שרב המקום דורש ולא תלמיד חכם אחר: "יש הבדל בין דרשה שדורש סתם דרשן, לדרשת רב בעירו. כי תוכן כל דרשה היא מורכבת מדברי תורה, ביאורים ופירושים וציצים ופרחים לתורה, עם דברי מוסר והדרכה. והנה באמת העיקר הוא ההדרכה והמוסר, ודברי תורה וחידושים לכאורה אינם משמשים כי אם לתועלת שימצא הדרשן חן בעיני השומעים, שהיא תכלית קלה ונמוכה, ואינה נאה לרב ובעל בעמיו. אמנם יש תועלת בדברי תורה מפני שקדושת התורה וחיבתה פועלות על הלבבות להכינם לקבל את ההדרכה המוסרית".

ח – כפרות

ח, א – מנהג כפרות

מנהג כפרות, תולדותיו והלכותיו, מבוארים בהרחבה בספר מועדים לשמחה (כרך א, אלול-תשרי) סימן ח, ובספר מנהג אבותינו בידינו (כרך מועדים) פרק ו.

ט – אכילה בערב יום הכיפורים

אכילה בערב יום הכיפורים

ט, א – אכילה בערב יום הכיפורים – להתכונן לתענית

יומא פא, ב: "תני חייא בר רב מדפתי: וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה (ויקרא כג, לב), וכי בתשעה מתענין? והלא בעשור מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".

הטעם הפשוט למצוות האכילה בערב יום הכיפורים, כדי להתכונן לתענית, וכ"כ רש"י פא, ב, 'כל': "והכי משמע קרא: וְעִנִּיתֶם… בְּתִשְׁעָה, כלומר התקן עצמך בתשעה, שתוכל להתענות בעשרה". וכ"כ מאירי יומא פא, א: "שהרי אף באכילתו הוא מכוין כדי שיהא יכול להתענות, ונמצאת אכילתו לשם מצוה". וכ"כ הרא"ש (יומא ח, כב): "כלומר, הכינו עצמכם בתשעה לחדש להתחזק באכילה ובשתיה, כדי שתוכלו להתענות למחר, להראות חיבתו של המקום ב"ה לישראל. כאדם שיש לו ילד שעשועים וגזר עליו להתענות יום אחד, וצוה להאכילו ולהשקותו ערב יום התענית כדי שיוכל לסבול. כך הקדוש ברוך הוא מכל ימות השנה לא צוה לישראל להתענות אלא יום אחד, לטובתן, לכפר על עוונותם, והזהירם לאכול ולשתות ערב התענית. ומאחר שהוציא אותה אכילה ושתיה בלשון עינוי, אלמא חשיבא היא כעינוי, וכאילו נצטוו על עינוי של תשיעי ועשירי". וכן הביאו טעם זה עוד ראשונים (טור תרד; ריטב"א ר"ה ט, א, 'מעלה'; שיטה לא נודע למי ביצה טו, א, 'אמר').

ועוד, שיהיה בו כח להרבות בתפילה ותחנונים, ולעסוק בתשובה (שערי תשובה לרבנו יונה ד, י).

ט, ב – להרבות העינוי

בשבולי הלקט שז, הביא שהאכילה בתשיעי היא על מנת להגדיל את העינוי בעשירי: "שמפני שאוכל יפה בערב יום הכיפורים, וביום הכיפורים מתענה, קשה לו עינויו יותר". וכ"כ שו"ת מהרי"ט ב, או"ח ח; תורה תמימה ויקרא כג, הערה צז.

ובאר ערוה"ש תרד, ד, שאין טעם זה סותר את הטעם להתכונן לתענית, אלא "הכוחות חזקים יותר לסבול התענית כשאכל מקודם, אלא דצערו מרובה מההיפוך הפתאומי".

ט, ג – טעמים נוספים למצוות האכילה

כתב רבנו יונה בשערי תשובה ד, ח, שקביעת סעודה בתשיעי מורה על שמחת האדם על כך שהגיע יום הכיפורים, זמן כפרתו: "ואם עבר אדם על מצות לא תעשה ועשה תשובה, ידאג לעונו ויכסוף ויחכה להגיע ליום הכיפורים, למען יתרצה אל השם יתברך, כי רצונו חיי הנפש והגוף וחיי כל נוצר, כמו שנאמר (תהלים ל, ו): חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ראש השנה ט, א): כל הקובע סעודה בערב יום הכיפורים, כאילו נצטוה להתענות תשיעי ועשירי והתענה בהם. כי הראה שמחתו בהגיע זמן כפרתו, ותהיה לו לעדה על דאגתו לאשמתו, ויגונותיו לעונותיו".

בדומה לזה כתב של"ה (יומא תורה אור קלד) בשם הרמ"ק, שהתשובה היא אחת ממצוות עשה, ובכל מצוות עשה צריך שמחה. וכיוון ש"יום הכיפורים אין בו שמחה מחמת דאגות העוונות, ועיני כל ישראל הם תלויים לאביהם שבשמים לראות שיוציא לאור משפטם, ואין שמחה – לכן הקדימו השמחה של מצווה… וכנגד זה אמרו בגמרא כל האוכל ושותה בתשיעי… מפני שעינוי העשירי אינו נרצה לפניו, מפני שהוא בדאגה. אלא אם שמח בתשיעי, אז מתקבל תענית העשירי".

עוד כתב רבנו יונה בשערי תשובה ד, ט, שבכל יום טוב יש מצווה לשמוח ע"י קביעת סעודה. וביום הכיפורים שאי אפשר לקיים המצווה מפני הצום, נתחייבנו לקבוע סעודה על שמחת המצווה בערב יום הכיפורים.

לטעמים נוספים, עיין בשבלי הלקט שז בשם אחיו רבי בנימין; ופרישה תרד, ב.

ט, ד – זוהר על אכילה בתשיעי

בזוהר הקדוש (אחרי מות סח, ב): "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא טז, כט), נַפְשֹׁתֵיכֶם קאמר, בגין דישראל משתכחין קמי מלכא קדישא זכאין, ויהא רעותא דלהון לגבי קודשא בריך הוא ולאתדבקא ביה בגין דיתכפר להו חובייהו. ועל דא מאן דאכל ושתי בתשיעאה ומענגא נפשיה במיכלא ומשתיא, אשתכח בעשיראה ענויא דנפשא בתרין חולקין, ואשתכח כאילו אתעני תשיעאה ועשיראה. אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם לאכללא כלא גופא ונפשא, ולאתכנעא בהאי יומא לאתכפרא על חוביהון". (הובא גם בשל"ה, יומא תורה אור, קלו; וקרבן נתנאל יומא ח, אות ס).

ט, ה – תיקון האכילה והתענוגים של כל השנה

כתב רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק ערב יום הכיפורים א): "ואכילת ערב יום הכיפורים הוא לתקן כל תענוגי הגוף שיהיה בקדושה". ודייק כך מכמה ראשונים, והביא שכך מפורש בזוהר (המובא באות הקודמת): "למענגא נפשיה במיכלא ומשתיא". וביאר ר' צדוק: "אך ענין אכילת ערב יום כיפורים בא לתקן כל אכילות ועינוגי הגוף שיהיה בקדושה כמו קודם החטא, שרק אחר הקלקול הכניס הנחש הנאת הגוף שלא לשם שמיים. וזה שאמרו חז"ל: כאילו התענה תשיעי, שאכילת תשיעי לבד נחשב כתענית תשיעי ועשירי יחד, שנחשב בכתבי האריז"ל שני ימים רצופין כעשרים ושבע תעניות, והיינו יום השני כעשרים ושש תעניות כנ"ל, והוא לתקן בערב יום הכפורים הפגם מכל וכל".

ט, ו – ביאור מצוות אכילה בערב יום הכיפורים ממרן הרב קוק

כתב מרן הרב קוק (מדבר שור, דרוש י): "ויש להבין בטוב טעם במה יעלה כח האכילה ההיא כתענית של ב' ימים דוקא, כמו שפירשו שהכוונה שכאילו נצטווה להתענות תשיעי ועשירי והתענה בהם".

וביאר שהחוטא פוגם בשני דברים: א. מה שעבר על מצוות ה'. ב. מה שבעקבות החטא נתרחק מהקב"ה, ונתמעטה בליבו אהבת ויראת ה'. ביום הכיפורים שאנו עוסקים רק בצדדים הרוחניים, אנחנו יכולים לתקן את הפגם בהתרחקות מה' ומאהבתו ויראתו, אבל כדי לתקן את החטא בפועל צריך לעסוק בענייני העולם הזה.

"על כן נצטוינו להקדים לפני העינוי של יום הכיפורים, שעליו נאמר (ישעיהו נח, יג): לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, דהיינו שאנו מחזירים בו את הכבוד והקדושה שאבדנו. אבל כיון שאנו פרושין בכל היום הקדוש ההוא מכל עסק חומרי, יוכל הטוען לטעון כי עדיין אין התשובה שלימה איתנו. על כן אנו מקדימים לאכול ולשתות בערב יום הכיפורים, ולהיות זהירים בעבודת השי"ת ולהיות מוראו ית' עלינו שלא להיכשל בשום איסור גם מתוך אכילה ושתייה. אם כן, בצדק נחשבת אכילת יום זה כאילו התענינו תשיעי ועשירי, כנגד ב' חלקי תשובה… ועל זה אמר: 'יחיינו', כי יתן לנו חיים גם בעולם הזה, מצד זה שאנו מלמדים עצמנו ללכת בדרך התורה גם בהיותנו עסוקים בענייני הגוף כמו ערב יום הכיפורים".

ט, ז – למעט בלימוד כדי לקיים מצוות אכילה בערב יוה"כ

ברכות ח, ב: "רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא במעלי יומא דכפורי. תנא ליה חייא בר רב מדפתי: כתיב (ויקרא כג, לב): וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב, וכי בתשעה מתענין? והלא בעשרה מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי".

על פי גמ' זו כתב מגן אברהם תרד: "ויש למעט בלימודו בערב יום הכיפורים כדי לאכול ולשתות". וכ"כ מטה אפרים תרד, טו; מ"ב א; כה"ח ד.

ביאר במחצית השקל: "ובלי ספק גם אי היה משלים שניים מקרא ואחד תרגום של כל השנה, מכל מקום היה אפשר שיאכל מעט ויקיים כל האוכל בתשיעי כו', אלא שלא היה הזמן מספיק להרבות בסעודה".

עוד הביא מחצית השקל את הגמ' סוכה כח, א, בתוך מידותיו של רבן יוחנן בן זכאי, שמעולם לא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים (מפני עשיית הפסח, ושלא ישנו התינוקות) וערב יום הכיפורים. פירש רש"י ('וערב'): מפני שצריך לאכול מבעוד יום.

ט, ח – מצווה להרבות באכילה

כתב הרא"ש ח, כב: "וכן נהגו להרבות בסעודה ערב יום הכפורים, כדאמרינן (חולין פג, א): וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכיפורים בגליל. ובשאר מקומות חוץ מגליל לא היו מרבים בשחיטת בהמות אלא בעופות ובדברים אחרים. כדאמרינן בפרק קמא דכתובות (ה, א): אלא מעתה יום הכפורים שחל להיות בשני בשבת (שצריכין להרבות בסעודה אחר השבת, שהוא ערב יום הכיפורים, רש"י) יִדָּחֶה, שמא ישחוט בן עוף! ואמרינן נמי במדרש: מעשה בחייט אחד שקנה דג בערב יום הכפורים בדמים מרובים". וכ"כ עוד ראשונים שמצווה להרבות באכילה, כ"כ טור, אור זרוע ושו"ע תרד, א.

כתב רש"י (ר"ה ט, א, 'כל האוכל'): "כל דמפיש באכילה ושתיה, טפי עדיף".

כתב בכף החיים תרד, ב: "ומבואר בפרי עץ חיים שער כז, פרק א, שצריך לאכול בערב יום הכיפורים ערך ב' ימים". וכ"כ אלף המגן תרד, מג. ובא"א מבוטשאטש כתב: "מה שכתבו הספרים הקדושים לאכול בערב יום כיפור כבשני ימים, הכוונה רק שיאכל כלשהו יותר מאכילתו ביום אחד, ועל ידי זה הרי זה כאילו אכל כבשני ימים, כי מקצת היום ככולו, וכל שכן בזה".

ט, ט – האם יש מצווה לאכול בתשיעי גם כשאינו מתענה בעשירי

על פי דברי רש"י, טור ועוד רבים (עיין לעיל ח, א), שהאכילה בערב יום הכיפורים נחשבת הכנה לתענית, לכאורה מי שלא צם לא שייך למצווה, ואין חובה עליו להרבות באכילה. ואמנם לצום אסור, אך אין חובה להרבות באכילה.

אמנם לשבלי הלקט שז, עפ"י רבי ישעיה, המצווה לאכול אינה לשם הכנה. כך גם לטעם שערי תשובה ד, ח-ט, שהמצווה לאכול היא כדי לבטא את שמחת התשובה ושמחת יום טוב, הרי שגם מי שאינו צם צריך לאכול בתשיעי. וכך גם לפי מה שביאר מרן הרב קוק במצווה (לעיל ח, ד).

בשו"ת כתב סופר קיב, כתב שגם מי שאינו צם, חייב להרבות באכילה בערב יום הכיפורים: "ומסתבר לכאורה דחייב, דנהי דאם יכול לו לקיים מקצתו לאכול בתשיעי, דמחשב לו כאלו התענה בתשיעי, כן נראה פשוט מן המושכל". וכתב שלפי הטעם שהאכילה היא הכנה לתענית, לכאורה אינו חייב לאכול, אך "מכל מקום קשה לסמוך על זה למדרש טעמא ולהקל לפי הטעם. הגם דטעם זה מוכרח לפי הדרש, מכל מקום קשה לי לסמוך על זה, ולא מפני שאנו מדמי' וכו', ועיין רמב"ם הלכת נדרים דנראה שהוא מצוות עשה דאורייתא, ועי' כ"מ שם, ועי' מחבר או"ח סוף סי' תק"ע דכתב דנראה לו מרמב"ם שהוא דאורייתא. לכן לא ימלא לבי להקל, בפרט כשקל לו לאכול ואין מצער לו". (אמנם למעשה היקל לנשים שאינן צמות), וכ"כ הל' חג בחג כא, ז, 19.

י – מנהגי ערב יום הכיפורים

י, א – מקלחת בערב יום הכיפורים

עיין בחזון עובדיה עמ' רמו, שכתב בשם הראב"ד בתמים דעים סי' סו, שנראה שתשעת הקבין שאמרו לרחיצת בעל קרי, מצוותם בהטלה ולא בטבילה, וצריכים לבוא מכוח אדם. לפי זה לכאורה אין יוצאים במקלחת, וכפי שלמדנו לעניין נטילת ידיים, שפותח ברז אינו נחשב כוח גברא אלא בזרם הראשון (שו"ע קנט, ט). אלא שהסיק שהואיל ואין זה דין מחייב אלא חומרא, אפשר לצאת במקלחת. וכ"כ הרב מאיר אריק, שיוצא אפילו במים שנשפכו עליו ממילא. והביא דבריו הרב מרגליות במקור חסד על ספר חסידים תתכח. וכ"כ בשו"ת תורת יקותיאל ג, להקל במקלחת. וכ"כ בשו"ת צור יעקב קונטרס שארית יעקב ט, אלא שהצריך שהמים יזרמו ברציפות. וכ"כ במנחת יצחק ד, כא; ד, כח, ח; חלקת יעקב ג, ס-סא; ישכיל עבדי ח (השמטות קצה, ב), ובית ברוך על ח"א עמ' תיג; שבט הלוי או"ח כד. ושלא כמשנה הלכות ג, א-ו. ועיין בהלח"ב כא, 62.

גם בתולות נהגו בעבר לטבול בערב יום הכיפורים. וכן ילדים קטנים שעוד לא רואים קרי (מ"א תרו, ח, מ"ב יז). וכ"כ מטה אפרים תרו, ח. ולפי הריב"ש תכה, אין לבתולות לטבול, שמא יקלו בביאת פנויה. וברב פעלים ח"ד יו"ד טז, כתב שאין למחות בבתולות שלא יטבלו, מפני שאין מדובר בטבילה תמידית אלא רק פעם בשנה, וכיום זהירים באיסור פנויה. ובבן איש חי וילך ח', כתב שיטבלו ויזהרו מחציצה. וכמה אחרונים כתבו שלא יטבלו, על פי דברי הריב"ש. וכן המנהג, כמובא בחזון עובדיה עמ' נט-סא. והרב הררי במקראי קודש ב, סו, כתב בשם הרב אליהו שיש מעטות שטובלות בערב ראש השנה וערב יום הכיפורים.

שיעור תשעה קבין: שיעור קב הוא 4 לוג, ולוג הוא 6 ביצים, הרי שהקב – 24 ביצים. לפי חשבון הרמב"ם המדויק – ביצה – 50 סמ"ק, וממילא ט' קבין הם 10.8 ליטר. ולפי חשבון ר"ח נאה – 12.4 (עיין פניני הלכה ברכות י, 11).

י, ב – וידוי בכניסת היום

הכתוב בספר מבוסס על לשון שועה"ר תרז, א, שמצוות הוידוי מן הדין היא בתחילת זמן הכפרה, דהיינו משתחשך. אלא שתקנו חכמים להקדים את הוידוי לפני הסעודה, שמא תארע תקלה בסעודה ולא יוכל להתוודות אח"כ בכניסת היום. ולרוב הפוסקים, מאחר שהוידוי הוקדם למנחה, אין יותר מצווה להתוודות בתחילת זמן הכפרה, אלא מתוודה בתפילת ערבית. ולרמב"ן המצווה נותרה במקומה, אלא שליתר ביטחון תקנו להתוודות גם במנחה.