א – יום הכיפורים

טהרת יום הכיפורים וכפרתו

א, א – הטהרה והכפרה מאת ה'

משנה יומא פה, ב: "אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, מי מטהר אתכם? – אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל לו, כה): וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, ואומר (ירמיהו יז, יג): מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל (ה') מה מקוה מטהר את הטמאים – אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל".

רבי עקיבא למד מיחזקאל (פרק לו), שהקב"ה מטהר את ישראל. מתוך הפסוקים שם מוכח שהטהרה והכפרה באות קודם כל מאת ה'.

יחזקאל לו, כב-לו: "לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם ה' אֱלוֹהִים בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם: וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלוֹהִים: וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב: וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם: וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם: לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם ה' אֱלוֹהִים יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל: כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת: וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר: וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי".

א, ב – הקב"ה מטהר אותנו גם כשאיננו מתעוררים לתשובה

וכ"כ תוספות יום טוב על המשנה יומא ח, ט, שגם כשאיננו מתעוררים לתשובה, הקב"ה מטהר אותנו:

"לפני מי אתם מיטהרין, מי מטהר אתכם כו' שנאמר: וְזָרַקְתִּי כו' ואומר: מִקְוֵה כו' – לפי שהדרך הישרה הוא שיבור לו האדם בעצמו להתקדש ולהיטהר, ואז כשבא ליטהר מסייעין לו, ועל זה אמר לפני מי אתם מיטהרים. ומפני שלפעמים לפי שיצר לב האדם רע עליו לא יוכל להתגבר עליו לכופו ליטהר בתשובה, והוא רחום יכפר עון יעוררהו ובימין צדקו יתמכהו לבלתי ידח ממנו נדח, וזהו שאמר מי מטהר אתכם, ובמאי דסיים – פתח, שנאמר: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם, וזהו בלי התעוררות האדם אלא הוא ברחמיו מטהרם. וכן זה הכתוב נאמר (יחזקאל לו, יז-כה): בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ וגו' וָאֶשְׁפֹּךְ וגו' וָאָפִיץ וגו' וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם וגו' וַיְחַלְּלוּ וגו' לֹא לְמַעַנְכֶם וגו' וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל וגו' וְלָקַחְתִּי וגו' וְזָרַקְתִּי וגו', הרי שאמר שאע"פ שמחללין הש"י אפילו בבואם בגלות החל הזה, עם כל זה וְלָקַחְתִּי… וְזָרַקְתִּי".

א, ג – דברי רבי צדוק הכהן מלובלין

וכ"כ רבי צדוק הכהן מלובלין (רסיסי לילה אות נד, כא), שקדושת יום הכיפורים קבועה וקיימת, והכפרה מתחילה מהשמיים: "וזהו יום הכיפורים שאחר ראש השנה, שנתנו אז לוחות שניות אחר שיחטא וישוב ונתכפר הכל, ועל ידי זה זוכה לשמחה דסוכות, דהיינו שלימות הנסתרות שבלב. ונקרא יום הכיפורים שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן (ויקרא טז, לא), דגם זה קדושה קביעא וקיימא. כי כפרה זו אחר שיחטא אינו אלא מצד השם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו שנותן יד לפושעים, כמו שאמרו (פסחים קיט, א) על פסוק (יחזקאל א, ח) וִידֵי אָדָם וגו' פשוטות, לקבל פושעי ישראל בתשובה, שהוא בא במחתרת לקבלם".

הוסיף ר' צדוק שלפי מנהג העולם החוטא יכול לבקש מהמלך סליחה ומחילה, ויתכן שהמלך ימחל לו, אבל שהמלך יעורר את החוטא לחזור בתשובה – מגיע רק משמיים: "ואף על פי דודאי מידת בני אדם גם כן, אם יתחרט החוטא נגדו ויבקש ממנו מחילה, שימחול ולא יהיה אכזר, ומידת הדין אינה מידת אכזריות חס ושלום, רק מה שהוא מדת המשפט הראוי. אבל זהו אילו היה האדם עצמו מתנחם ומתחרט, אבל שיבוא המלך הגדול לבקש מהחוטא נגדו שיבוא לבקש מחילתו, זה ודאי אינו כמידת בני אדם ולא במידת המשפט. וכל תשובת בעל תשובה הוא מה שהשם יתברך מעורר לבו לשוב בהרהורי תשובה הנופלים בלב, ולולא זה לא היה ביד האדם לעורר עצמו אחר שכבר נלכד ברשת היצר. שאם מתחילה קודם שגבר עליו לא יכול לעמוד נגדו, כל שכן אח"כ אחר שנעשה איש (סוכה נב ב), אלא שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו לא יעזבנו בידו, ומעוררו בכל יום לשוב. ונמצא העיקר מן השמים, אלא שהשם יתברך קוראו על שם האדם ודישראל מקדשי ליום הכיפורים, והוא צווח (ירמיהו ג, יד) שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים ופתחו לי כחודה של מחט ואני וכו' (שיה"ש רבה ה, ב), אף על פי שבאמת גם הפתיחה כחודה של מחט הוא ממנו, ועל ידי הבת קול דשובו וגו' נתעורר הרהורי תשובה בלב, כידוע זה בספרים".

יעויין עוד ברסיסי לילה סימן נד, אותיות יט-כט, דברים נפלאים על עניינו של יום הכיפורים.

א, ד – הקב"ה מטהר אותנו גם בגלות

רבי יעקב עמדין (לחם שמיים על המשנה יומא ח, ט), ביאר למה רבי עקיבא הביא במשנה שני פסוקים: "נראה שרבי עקיבא בא לומר שני דברים, האחד לפני מי אתם מיטהרין, כלומר הא ניחא בזמן שבית המקדש קיים… אז הדבר ידוע לפני מי אתם מיטהרין, ככתוב (ויקרא טז, ל): לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. אבל מי מטהר אתכם סתמא, דהיינו בגלות שאינכם לפני ה' בבית מקדשו, וכאילו אינו מייחד עתה שמו עליכם לעיני הגויים, לזה אמר אביכם שבשמיים, ירצה אע"פ שעלה וישב לו בשמיים, הרי אביכם הוא, ויש לו יחס והצטרפות עמכם כהצטרף האב אל הבן, על ידי שכינתו שאינה זזה מכם… ולכן הביא שני פסוקים, א' וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים (יחזקאל לו, כה) שהוא נאמר על זמן הגאולה בשוב השכינה עם ישראל מהגלות למקומה… ועוד הביא הכתוב (ירמיהו יד, ח): מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל להורות על טהרת ישראל על ידי השכינה בגלותם, שזה הכתוב מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה על דור הגלות נאמר".

א, ה – להזדרז לשוב ולהיטהר לפני שהקב"ה מטהר אותנו

כתב הנצי"ב (העמק דבר ויקרא טז, ל): "לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ – האי תִּטְהָרוּ מיותר, שהרי קאמר לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה', על זה דרש ר"ע שלהי משנה דיומא (פה, ב): אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם – אביכם שבשמים. ומפרש ר"ע טהרה זו בשתי כוונות, ויהא מתפרש לפני ה' גם על לפניו גם על לאחריו, וכאילו כתיב לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה', לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. והכוונה בפירוש הראשון כמשמעו, שאתם מיטהרין לעמוד לפני ה' ולעבדו מכאן ולהבא בטהרה, והוסיף עוד פירוש לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ ומי מטהר אתכם אביכם שבשמיים, פירוש קדושת היום בעצמו מכפר על עשה אפילו לא עשה תשובה, כמבואר בירושלמי יומא פ"ח ה"ז ושבועות פ"א, וכן הוא ברמב"ם הל' תשובה א, ב, אבל אינו מכפר אלא סוף היום, כדתניא בתוספתא יומא ספ"ד: חומר בשעיר, שהשעיר מכפר מיד ויוה"כ עם חשיכה. על כן בא הכתוב לזרז את האדם שישוב ויהיה מיטהר עצמו קודם שהקב"ה יטהר אותו בסוף היום, וזהו לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ.

ובא רבי עקיבא והסביר הזירוז, ומי מטהר אתכם אביכם שבשמיים, והרי זה דומה לילד שטינף את עצמו, ובא אביו לרחצו ולנקותו, בא פיקח אחד ואמר לו איך לא תבוש להעמיד על האב כל הטורח, אלא הקדם ורחץ עצמך כל האפשר עד שלא בא אביך, ואח"כ יגמור האב הנקיון. כך התשובה מכפרת על עשה בלי עצם היום של יום הכיפורים, וזה מיקרי שהאדם מטהר עצמו, ועצם היום בגזרת ה' מכפר על לא תעשה או אפילו על עשה אם לא עשה תשובה כנ"ל, ואמר הכתוב: תנקו עצמכם קודם שבא ה' לנקות אתכם, זהו דרשת רבי עקיבא".

א, ו – הקב"ה מחליש את כח היצר ונותן לנו אפשרות לשוב

כתב מרן הרב קוק (מאורות הראיה, ירח האיתנים עמ' קסג-קסד): "והכתוב אומר (יחזקאל לו, כה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. הכוונה הוא על פי מה שכתבנו שעזר השי"ת הוא להקל כובד כח היצר המונע מתשובה. והנה באמת היצר עצמו השליטו האדם עליו והכניסו בלבבו, אבל אח"כ מתחזק על האדם. והנה היצר הרע אינו עצם החטא אלא הוא סיבה לחטאים, והשי"ת עושה עמנו ב' טובות, א' שמכניס בלבבנו הרהורי תשובה, אלא שעלינו להרחיבם ולהחזיקם כמו שכתבתי, ועוד שמסיר כובד כח היצר שמונע מלשוב, ואלמלא זה לא היה אפשר בעוה"ר לשוב כלל…. וזהו שאמרו חז"ל (יומא פה, ב): אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם – אביכם שבשמיים, הוא לשון כפול, לפני מי אתם מיטהרים, היינו נגד התחלת הרהורי התשובה שבאה מצד קורבת ה' לנו, כמש"כ (ישעיהו נה, ו): בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב, ובזה אתם מיטהרים על ידי השתדלותכם. ומי מטהר אתכם להתיש כוחות היצר הרע, מטהר השי"ת מפני שהוא אבינו ורוצה בתקנת בניו, ב"ה וברוך שמו לעולמים".

א, ז – יום הכיפורים – יום ייחודי לצדיקים ורשעים

בראשית רבה ג, ח: "וַיְהִי עֶרֶב (בראשית א, ה) – אלו מעשיהן של רשעים, וַיְהִי בֹקֶר – אלו מעשיהן של צדיקים, יוֹם אֶחָד – שנתן להם הקדוש ברוך הוא יום אחד, ואיזה? – זה יום הכפורים".

הרי שלמרות שכל השנה יש הפרדה וחלוקה בין הרשעים לצדיקים, ביום הכיפורים מתגלה הקדושה והטהרה אצל כולם.

ב – מצוות היום

ב, א – התשובה והתפילה מכפרים במקום עבודת יום הכיפורים

כתב הרב בספר בסוף ההלכה: "כיום שבית המקדש חרב, עיצומו של יום הכיפורים עם התענית והתשובה, מכפרים על ישראל, ותפילות היום, ובמיוחד תפילת מוסף – מהוות תחליף מסוים לקרבנות".

וכך מתבאר במדרש (שיה"ש רבה ד, ו): "כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ (שה"ש ד, ג) – זה לשון של זהורית. וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה – זה שעיר המשתלח. אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע אין לנו לשון זהורית ושעיר המשתלח, אמר להם: כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ, רחישת פיך חביבה עלי כחוט השני של זהורית. ר' אבהו אמר עלה (הושע יד, ג): וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ, מה נשלם תחת פרים ותחת שעיר המשתלח – שפתינו. וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה, מדברך יאי, מדברתיך יאיא".

וכ"כ הרמב"ם (הל' תשובה א, ג): "בזמן שאין בית המקדש קיים, ואין לנו מזבח כפרה – אין שם אלא תשובה".

ג – משמעות כפרת יום הכיפורים

ג, א – משמעויות המילה 'כפרה'

יום הכיפורים משמעותו יום כפרת עוונות, כאשר משמעות המילה 'כפרה' רבת משמעויות.

כפרה לשון כיסוי, כמו הכפורת שכיסתה את הארון, כך הכפרה מכסה על העוונות: "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (בראשית ו, יד). אבן עזרא (בראשית, שיטה אחרת דקדוק פרק ו): "וְכָפַרְתָּ – לשון מכסה. ובעבור זה נקרא הכופר 'כפר' מגזרת כפרת. וגם: וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן (ויקרא ד, כו) כדרך כיסוי חטאה". מעין זה כתב רש"ר הירש (שם): "'כפר' קרוב ל'גבר', 'קבר'. הוראת היסוד: כיסוי מגן או מונע. הוא מגן על עצם, לבל יושפע מן החוץ, כך כאן וכך 'כפרת'. והוא מונע עצם מלהשפיע כלפי חוץ, כך: 'כפר פנים': לעצור כעס; 'כפר ברית' (ישעיהו כח, יח: וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם): לבטל את השפעת הברית. 'כפר' ביחס לחטא מצוי בשתי ההוראות – 'כפר על הנפש מן החטא': להגן על הנפש מפני תוצאות החטא, 'כפר על עוון', 'כפר על פשע' – לבטל את תוצאות החטא, למנוע את החטא מלהשפיע על הנפש".

ויש בכפרה גם משמעות של קינוח וניקוי, שהכפרה מקנחת ומנקה טינוף החטא. וכ"כ רש"י (דברי הימים א, כח, יז): "וְלִכְפוֹרֵי הַזָּהָב בְּמִשְׁקָל – כפורי כלי שרת לקנח בכלים הדם מהם, ודוגמא בפ' קמא דבבא מציעא ההוא גברא דכפר ידיה בגלימא דחבריה. וכל כפרה לשון קינוח וחטוי הוא". ועוד כתב (בראשית לב, כא): "ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים כולן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא הרבה בתלמוד: וכפר ידיה (ב"מ כד, א), בעי לכפורי ידיה בההוא גברא (גיטין נו, א), וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש: כְּפוֹרֵי זָהָב (עזרא א, י), על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק".

ויש בכפרה גם לשון ביטול, כמו שאמר יעקב אבינו: "אֲכַפְּרָה פָנָיו", והכוונה שיבטל רוגזו של עשיו על ידי המנחה ששלח אליו: "וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי" (בראשית לב, כא). רש"י שם: "אֲכַפְּרָה פָנָיו – אבטל רוגזו, וכן: וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת (ישעיהו כח, יח), לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ (שם מז, יא)".

ויש בכפרה גם לשון פיוס: "חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה" (משלי טז, יד). רש"י שם: "וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה – יפייסנה". אמנם לא ברור שיש כאן משמעות נוספת, שהרי יש בפיוס גם העברה וקינוח כפי שכתבו מצודות שם, וגם ביטול כפי שכתב אבן עזרא שם.

נדמה שיש בכפרה גם לשון כופר, החלפה, שהחטא שבא מכוחות הטומאה מוחלף ומוחזר למקומו על ידי השעיר המשתלח (שמות כא, ל): "אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו". וכך הנוהגים במנהג הכפרות אומרים: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי".

ועוד משמעות – לשון בשמים: "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר" (שיר השירים א, יד), שאם התשובה מאהבה, הזדונות נהפכות לזכויות, ועולה ריח טוב. וכ"כ רש"י (שם): "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר – יש בושם ששמו כופר, כמו: כְּפָרִים עִם נְרָדִים (שה"ש ד, יג) ועשוי כעין אשכלות". מלבי"ם שם: "אֶשְׁכֹּל, תרגיש ריחו הנודף מרחוק, כי מן כרמי עין גדי במדבר אשר הוא חונה שמה, דומה לה כאשכול הכופר המשלח ריחו למרחוק".

ג, ב – שמחת הקב"ה בכפרת יום הכיפורים

תנא דבי אליהו רבה א: "יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד (תהלים קלט, טז), זה יום הכיפורים לישראל, שהוא שמחה גדולה לפני מי שאמר והיה העולם, שנתנו באהבה רבה לישראל. משלו משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיו עבדיו ובני ביתו מוציאין את הזבלים ומשליכים אותם כנגד פתח של מלך, וכשהמלך יוצא ורואה הזבלים הוא שמח שמחה גדולה. לכך נדמה יום הכיפורים, שנתנו הקדוש ברוך הוא באהבה רבה ובשמחה, ולא זו בלבד אלא בשעה שהוא מוחל לעונותיהן של ישראל אין מתעצב בלבבו אלא שמח שמחה גדולה, ואומר להם להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות, בואו ושמחו עמי שמחה גדולה, שאני מוחל לעונותיהם של ישראל".

ג, ג – אין לשטן רשות לקטרג ביום הכיפורים

יומא יט, ב – כ, א: "מיקירי ירושלים לא היו ישנין כל הלילה, כדי שישמע כהן גדול קול הברה, ולא תהא שינה חוטפתו. תניא: אבא שאול אמר: אף בגבולין היו עושין כן זכר למקדש, אלא שהיו חוטאין. אמר אביי ואיתימא רב נחמן בר יצחק: תרגומא – נהרדעא. דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אמריתו, אמאי לא אתי משיח? והא האידנא, יומא דכיפורי הוא, ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא! אמר ליה: הקדוש ברוך הוא מאי אמר? אמר ליה: לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ (בראשית ד, ז). ושטן מאי אמר? אמר ליה: שטן ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני. ממאי? אמר רמי בר חמא: השטן – בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי, תלת מאה ושיתין וארבעה יומי אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני".

מדרש תהלים כז, ד: "רבנין פתרי קרא בראש השנה וביום הכפורים: אוֹרִי (תהלים כז, א) בראש השנה, שהוא יום הדין, שנאמר: וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם (תהלים לז, ו). וְיִשְׁעִי ביום הכפורים, שיושיענו וימחול לנו על כל עונותינו. בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים (שם ב), אלו שרי אומות העולם. לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי, שהם באים לקטרג את ישראל ליום הדין. צָרַי וְאֹיְבַי לִי, את מוצא השטן בגימטריא שס"ה כמנין ימות השנה חסר חד, כל ימות השנה יש רשות להשטן להשטין לישראל, חוץ מיום הכפורים. אמר ליה הקדוש ברוך הוא: אין לך רשות ליגע בהן, אף על פי כן לך וראה במה הן עסוקין. כיון שהולך ומוצא אותם כולם בתענית ובתפילה, ולבושין בגדים לבנים, ומעוטפים כמלאכי השרת – מיד חוזר בבושה ובכלימה. אמר ליה הקדוש ברוך הוא: מה מצאת בבניי? אמר לו הרי הן כמלאכי השרת, ואיני יכול ליגע בהן. מיד הקדוש ברוך הוא סובל אותו, ומבשר להם סלחתי לכם, מכאן ואילך אומרים ישראל: אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה (שם ג), אומות העולם, לֹא יִירָא לִבִּי. אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ, בתורה שנקראת זאת, שנאמר (ויקרא ז, לז): זֹאת הַתּוֹרָה. אמר ר' לוי: אכסיטורין שכתבת לי בתורתך, בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן (שם טז, ג)".

ג, ד – יום אחד בשנה חשוב שנה

כתב המאירי יומא יט, ב: "אף על פי שהתשובה ראויה כל השנה, בזמן עשרת ימי תשובה מחוייבת ביותר, עד שיתבונן שתכלית הכוונה במציאותו אינה רק לעבודת השם. והוא הרמז ביום הנבחר, ר"ל יום הכיפורים, שהיתה הכונה לעזוב בו כל צורך גופני ולהיות האדם כולו לה'. והוא שאמרו דרך צחות השטן בגימטריא שס"ד וימות החמה שס"ה, כלומר שיום אחד בשנה שאין לו רשות להשטין והוא חשוב שנה למבינים, והוא רמז אל התכלית אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ (דניאל יב, יב)".

אמנם באגודה כתב: "כי ביום הכיפורים אין לו רשות להשטין, ודוקא עבירות שנעשו באותו יום". וכ"כ תוס' הרא"ש.

ג, ה – ייעודו של יום הכיפורים שהעולם יתנקה מחטאיו

כתב בספר החינוך (מצווה קפה, מצוות עבודת יום הכיפורים): "משרשי המצוה, שהיה מחסדי הא-ל על בריותיו לקבוע להן יום אחד בשנה לכפרה על החטאים עם התשובה שישובו, שאילו יתקבצו עוונות הבריות שנה שנה תתמלא סאתם לסוף שנתיים או שלוש או יותר, ויתחייב העולם כליה. על כן ראה בחכמתו ברוך הוא, לקיום העולם, לקבוע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים. ומתחילת בריאת העולם יעדו וקדשו לכך, ואחר שיעדו הא-ל ברוך הוא אותו היום לכפרה, נתקדש היום וקיבל כח הזכות מאיתו יתעלה עד שהוא מסייע בכפרה. וזהו אמרם זכרונם לברכה בהרבה מקומות: 'ויום הכיפורים מכפר', כלומר שיש כח ליום בעצמו בכפרה בעבירות קלות".

זמן הכפרה של יום הכיפורים

ג, ו – האם יום הכיפורים מכפר בכל רגע או רק בסופו

ירושלמי יומא פ"ח ה"ז: "כיצד הוא מכפר (מאימתי הוא מכפר, קרבן העדה)? רבי זירא אמר: כל שהוא (כל היום הוא מכפר מעט מעט מתחילת היום ועד סופו, פני משה וחידושי הר"ן שבועות יג, ב 1), רבי חנניה אומר: בסוף (היום הוא מכפר). מה מפקא מביניהון? מת מיד (בתחילת היום), על דעתיה דרבי זירא כבר כיפר, על דעתיה דרבי חנניה לא כיפר. אמר רבי זירא: מתניתא מסייעא לרבי חנניה: חומר בשעיר מה שאין ביום הכיפורים וביום הכיפורים מה שאין בשעיר, שיום הכיפורים מכפר בלא שעיר והשעיר אינו מכפר אלא ביום הכיפורים. חומר בשעיר, שהשעיר מכפר מיד ויום הכיפורים מכפר משתחשך".

הרי שלרבי זירא יום הכיפורים מכפר בכל רגע, ולרבי חנניה יום הכיפורים מכפר רק בסוף היום, ומסקנת הגמ' כרבי חנניה. וכ"כ התוס' (שבועות יג, ב, 'דעבד' בפירוש השני): "ויום הכפורים אינו מכפר עד שתחשך למוצאי יום הכפורים, כדתניא: חומר בשעיר מביום הכפורים, שהשעיר מכפר מיד ויום הכפורים עד שתחשך". וכ"כ רמב"ן יומא פז, ב, שאע"פ שאדם התוודה בתפילת ערבית של יום הכיפורים, צריך להתוודות בשחרית, מוסף, מנחה ונעילה, "שמא אירע לו דבר עבירה כל היום, דיום הכיפורים עם חשיכה הוא מכפר". וכ"כ הריטב"א שבועות יג, ב: "ונראה דהלכתא כי הא מתניתא, וכרבי חנינא שיום הכיפורים לכשתחשך הוא מכפר". וכ"כ חידושי הר"ן (שבועות יג, א) שהלכה כרבי חנניה, שהרי רבי זירא בעצמו הביא ברייתא לסייע לשיטת רבי חנניה, וכ"כ ראבי"ה (יומא תקלא).

אמנם בבבלי כריתות ז, א, (ובשבועות יג, א-ב) למדנו שלדעת רבי יום הכיפורים מכפר גם בלי תשובה, וביאר רבא שמודה רבי שאם אכל או עשה מלאכה ביום הכיפורים, שיום הכיפורים אינו מכפר ללא תשובה. שאם לא נאמר כן, איך יתכן מקרה שאדם חייב כרת על חילול יום הכיפורים, "כרת דיום הכיפורים לרבי, כיון דבכל שעתא ושעתא מכפר, היכי משכחת לה?". והגמ' דוחה את דעתו של רבא ומביאה שני תרחישים שבהם יתכן עונש כרת על חילול יום הכיפורים גם לדעת רבי: א' אכל סעודה ביום הכיפורים ונחנק ומת, באופן שלא נשאר רגע ביום שיכפר עליו. ב' עשה מלאכה ביום הכיפורים סמוך לצאת היום, ולא נשאר רגע ביום שיכפר עליו.

הרי שמפורש שכל רגע ורגע מיום הכיפורים מכפר, כלשון הגמ' "כיון דכל שעתא ושעתא מכפר". וכך למד הרשב"א (שבועות יג, ב) מתירוצי הגמ' בשבועות וכריתות: "ולפי (מה) שתירצנו מתחילה דאכליה בלילה אי נמי ביממא וחנקתיה אומצא, דמשמע דיום הכיפורים מכפר מיד, אם לא מת מיד". וכ"כ הר"ש משאנץ (פירושו לתורת כהנים אחרי מות ח, א) שמוכח מגמ' זו שיום הכיפורים מכפר מיד.

וכ"כ גבורת ארי (יומא פה, ב) במסקנתו: "ושמע מינה דיום הכיפורים כל שעתא ושעתא מכפר ולא משתחשך". והוכיח דבריו מגמ' מפורשת בכריתות יח, ב, שיום הכיפורים מכפר כל רגע: "מי שבא בידו ספק עבירה ביוה"כ, אפילו עם חשיכה – פטור, שכל היום מכפר". וכן העיר בחזו"א (חו"מ ליקוטים כד, לשבועות יג, א), מהגמ' בכריתות יח, ב.

ג, ז – יום הכיפורים מכפר מתחילת היום עד סופו

בספר (בהערה 1) הרב יישב את הדעות וכתב: "וכיוון שמדובר בעניינים רוחניים, יותר בולט בהם עניין "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", וצריך לומר שכפרת יום הכיפורים יש בה מדרגות, וכבר בלילה מתחילה הכפרה, שאז נעשית ההכנה לכפרה שעיקרה במשך היום, בכל שעה ושעה, והכפרה מתעצמת ונשלמת בסיום יום הכיפורים, שאז התענית מגיעה לשיאה".

וכ"כ בספר העיטור (הל' יום הכיפורים קז, ד): "וגרסי' בשבועות (יג, ב) חומר בשעיר מביום הכיפורים, ששעיר מכפר מיד, יום הכיפורים אין מכפר עד שתחשך. כלומר אינו משלים הכפרה מכל וכל עד שתחשך, אבל מכפר הוא כל היום". כלומר, אותה הראייה שלכאורה מפורש ממנה שיום הכיפורים מכפר רק בסופו, ביאר אותה העיטור שהכוונה היא שאין כפרה מלאה עד שתחשך.

וכך נראה מהלבוש תרז, א: "והנה מצות הוידוי מן הדין הוא כשיכנס יום הדין ויחשך ויתקדש היום שהוא זמן התחלת הכפרה…". וכך משמע משועה"ר תרז, א, שכתב כלבוש: "ואף על פי שהתוודה במנחה צריך לחזור ולהתוודות בערבית שהיא התחלת זמן הכפרה…" ואע"פ כן כתב שצריך להתוודות בכל תפילות יום הכיפורים: "שמא אירע לו דבר עבירה בכל היום, שיום הכיפורים מכפר עד סופו עם חשיכה". משמע שיש בכפרת יום הכיפורים מדרגות מדרגות.

ג, ח – הכפרה ביום

משנה מגילה כ, ב: "כל היום כשר… ולוידוי הפרים, ולוידוי מעשר, ולוידוי יום הכיפורים…". ובגמ' שם: "ולוידוי פרים – דיליף כפרה כפרה מיום הכיפורים, דתניא גבי יום הכיפורים: וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ – בכפרת דברים הכתוב מדבר, וכפרה ביממא הוא, דכתיב (ויקרא טז, ל): בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם".

וכך למדנו בכריתות ז, א, ובשבועות יג, א, שרק יומו של יום הכיפורים מכפר ולא לילו. שהרי הגמ' שם מציעה לומר שחובת הכרת של העושה מלאכה ביום הכיפורים היא על מציאות שאדם עשה מלאכה בלילה, ומת קודם עלות השחר, שאז אין יום הכיפורים מבטל את הכרת. והסביר רש"י (כריתות שם): "יום הכיפורים אינו מכפר אלא היום, כדכתיב (ויקרא טז, ל): כִּי בַיּוֹם הַזֶּה".

אמנם לעיל למדנו שישנה דעה בירושלמי שכל רגע של יום הכיפורים מכפר, מכניסת היום, וכך מתבאר מדברי אביי בכריתות יח, ב, שהכפרה ביום הכיפורים מתחילה כבר מהערב. וכך מוכח מהלבוש ושועה"ר לעיל, שערבית היא תחילת הכפרה. ולכן כתב הרב בספר (הערה 1) שכבר מהלילה מתחילה כפרת יום הכיפורים כהכנה לקראת היום: "וצריך לומר שכפרת יום הכיפורים יש בה מדרגות, וכבר בלילה מתחילה הכפרה, שאז נעשית ההכנה לכפרה שעיקרה במשך היום, בכל שעה ושעה, והכפרה מתעצמת ונשלמת בסיום יום הכיפורים, שאז התענית מגיעה לשיאה".

ג, ט – מת בערב או במוצאי יום הכיפורים

כתובות קג, ב: "מת בערב יום הכיפורים – סימן רע לו, במוצאי יום הכיפורים – סימן יפה לו". רש"י: "במוצאי יום הכיפורים – נמחלו עוונותיו וסימן יפה לו".

כתב בעיון יעקב: "שמעתי שחסיד אחד מת בערב יום הכיפורים, ודרש עליו גדול אחד להסיר התלונה מעליו שמת בערב יום הכיפורים, ואמר היינו פירושו דמת בערב יום הכיפורים היינו שמת בלא תשובה מקודם, מה שאין כן חסיד כזה ששב בכל יום שמא ימות למחר, מקרי לדידיה מוצאי יום הכיפורים שסימן יפה לו".


  1. . בקרבן העדה פירש: "מיד בכניסתו".

ד – עיצומו של יום מכפר בסוד סגולת ישראל

ד, א – הברית עם ישראל מתגלה ביום הכיפורים

הרב כתב בספר: "יסודו של יום הכיפורים בברית שכרת ה' עם אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, שנתקיימה על ידי מצוות ברית המילה, ונתעצמה בעת שהוציא ה' את ישראל ממצרים, ונחתמה בעת שנתן לנו ה' את התורה".

מתוקף הברית הזו סלח הקב"ה לעם ישראל על חטא העגל ביום הכיפורים, ובכך נתגלתה הברית בין הקב"ה לישראל, שאף אם חוטאים יש תיקון וכפרה. ועוד למדנו שבזכות מצוות ברית המילה הקב"ה מכפר על עוונותיהם של ישראל ביום הכיפורים, כפי שיבואר בהמשך.

ד, ב – הקב"ה סלח לעם ישראל על חטא העגל ביום הכיפורים

תנחומא (כי תשא לא): "וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל (שמות לד, ד), עשה שם אלול כולו ועשרה מתשרי וירד בעשור והיו ישראל שרויים בתפילה ותענית, ובו ביום נאמר לו למשה: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (במדבר יד, כ), וקבעו הקב"ה יום סליחה ומחילה לדורות, שנאמר (ויקרא טז, ל): כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר, ומיד צוה לו למשה (שמות כה, ח; שם לד, א): וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, פְּסָל לְךָ".

תנא דבי אליהו זוטא פרק ד: "ובארבעים יום האחרונים שעלה משה להר סיני להביא את התורה גזרו יום צום ותענית, וביום האחרון שבכולם שהוא סוף ארבעים יום גזרו תענית ולנו בתעניתם, כדי שלא ישלוט בהם יצר הרע. ולמחרתו השכימו ועלו לפני הר סיני, ישראל היו בוכים לקראת משה והוא היה בוכה לקראתם, עד שעלתה בכייתם למרום, באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא על ישראל וקיבל את תשובתם. בישרה אותם רוח הקודש בשורות טובות ונחמות, ואמר הקב"ה לישראל: בניי, נשבע אני בשמי הגדול שלי ובכסא הכבוד שלי שתהא לכם בכייה זו לשמחה גדולה, ויהיה לכם יום זה יום סליחה וכפרה לכם ולבניכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות".

וכ"כ רש"י דברים ט, יח: "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם – שנאמר (שמות לב, ל): וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה. באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום. נמצאו כלים בכ"ט באב. שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז, בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר לו למשה (דברים י, א): פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת, עשה עוד ארבעים יום, נמצאו כלים ביום הכפורים. בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה, ואמר לו למשה: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (במדבר יד, כ). לכך הוקבע למחילה ולסליחה". וכ"כ תוס' ב"ק פב, א, 'כדי שלא'.

ד, ג – בזכות מצוות ברית המילה

פרקי דרבי אליעזר, פרק כח: "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם (בראשית יז, כו), בעצם היום הזה – בגבורות השמש ובחצי היום, ולא עוד אלא בעשור לחדש ביום הכפורים נמול, כתיב בכיפורים (ויקרא כג, כח): וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, וכאן הוא אומר: בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם, הוי יודע כי ביום הזה יכפר הכיפורים נמול אברהם אבינו, ובכל שנה ושנה הקב"ה רואה דם מילתו של אברהם אבינו ומכפר על עונותיהם של ישראל, שנאמר (ויקרא טז, ל): כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם".

וזאת משום שכפרת עם ישראל ביום הכיפורים באה מכוח סגולת ישראל, וברית המילה מבטאת את סגולת ישראל.

שמות רבה לח, ח: "באיזה זכות היה אהרן נכנס לבית קדשי הקדשים? א"ר חנינא בנו של רבי ישמעאל: זכות המילה היתה נכנסת עמו, שנאמר (ויקרא טז, ג): בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן – זו המילה, כדרך שאמרו (בראשית יז, י): זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, וכן הוא אומר (מלאכי ב, ה): בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם".

ד, ד – יום הכיפורים נקבע מבריאת העולם

בראשית רבה ג, ח: "אמר רבי ינאי: מתחילת ברייתו של עולם צפה הקדוש ברוך הוא מעשיהן של צדיקים ומעשיהם של רשעים: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ (בראשית א, ב) – אלו מעשיהם של רשעים. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר (שם ג) – אלו מעשיהן של צדיקים. וַיַּבְדֵּל אֱלוֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ (שם ד) – בין מעשיהן של צדיקים למעשיהן של רשעים. וַיִּקְרָא אֱלוֹהִים לָאוֹר יוֹם (שם ה) – אלו מעשיהן של צדיקים, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה – אלו מעשיהן של רשעים. וַיְהִי עֶרֶב – אלו מעשיהן של רשעים, וַיְהִי בֹקֶר – אלו מעשיהן של צדיקים. יוֹם אֶחָד – שנתן להם הקדוש ברוך הוא יום אחד, ואיזה? – זה יום הכיפורים".

ה – כוחו של יום הכיפורים לכפרת היחיד

ה, א – גזר הדין נחתם ביום הכיפורים

ר"ה טז, א: "תנא דבי רבי ישמעאל: בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים".

ביאר הריטב"א שם: "יש לשאול מה הפרש יש בין דין לחתימה? דהא סתם נידון היינו לומר פלוני זכאי ופלוני חייב! ויש לומר דבראש השנה רואין דינו אם הוא זכאי או חייב ואומר כך וכך היה חייב, אבל אין גוזרין עליו להענישו בדינו עד יום הכיפורים".

ה, ב – התשובה קלה יותר ומתקבלת יותר ביום הכיפורים

כתב הרב בספר: "התשובה ביום הכיפורים מתקבלת יותר מאשר בכל השנה". וכ"כ הרמח"ל (דרך ה' חלק ד, ח, ה): "עניין יום הכיפורים הוא, הכין האדון ברוך הוא לישראל יום אחד שבו תהיה התשובה קלה להתקבל והעוונות קרובים לימחות".

כיוצא בזה כתב בשו"ת מהר"י וייל קצב, שקל יותר לעשות תשובה ביום הכיפורים: "בחיבת ה' את ישראל נתן להם יום זה לכפרה, דאין יצר הרע שולט בו, דבקל יש לעשות תשובה ביום זה".

וכ"כ במשך חכמה (דברים ל, כ): "דין וחשבון, פירש הגר"א: 'דין' על העבירה שעשה, 'וחשבון' על המצוות שהיה יכול לעשות בעת שעשה העבירה. ולפי זה תסמר שערת אנוש ביום הכיפורים, דקיימא לן (יומא פה, ב) דעם תשובה מכפר גם על חמורות, ובלא תשובה גם על קלות אינו מכפר. אם כן כמה גדול ה'חשבון' שביום שנענה בו גם היחיד, ואין השטן שולט עליו, כמאמרם (יומא כ, א) 'השטן' – בגימטריא שס"ד, ונקל לעשות תשובה, ובדבר קל יוכל לזכות לחיים הנצחיים ולהיות אהוב למקום. ואם חלילה לא עשה תשובה יוכל להיות העונש על ה'חשבון' – היינו העדר עשייתו התשובה – כמו שייענש על כל חטאיו, ואפשר יותר מהם, והאחרון הכביד. וכאשר ברך ברכת 'שהחיינו', שזה באמת שמחה אמיתית שהקב"ה נתן יום סליחה לכל פשעי בני אדם להסיר מעליהם השטן, ויאות לברכו ולהודות לשמו על גודל רחמיו מצדו יתברך. אולם אם לא שב אדם מדרכו הרעה, מוטב לו שלא היה יום הקדוש הזה, ומוטב לו שנהפכה שליתו על פניו (ירושלמי ברכות א, ב) בערב יום הקדוש הזה, כי היום הזה הכפיל עוד ענשו לבלי קץ בעונש 'חשבון' – העדר התשובה. על זה ידוו כל הדווים. השיבנו ה' ונשובה אליך באמת ובתמים!".

עיין לעיל הרחבות לפרק ה, א, ב-ה, למקורות על המצווה לחזור בתשובה בימים המתוקנים לכך, ושתשובת היחיד בימים אלו מתקבלת כתשובת הציבור.

ה, ג – החטאים אינם חלק ממהותם של ישראל

בראשית רבה סה, טו: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק (בראשית כז, יא), כמד"א (דברים לב, ט): כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ, רבי לוי אמר: משל לקווץ וקרח שהיו עומדין על שפת הגורן, ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו, עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו. כך עשו הרשע מתלכלך בעוונות כל ימות השנה ואין לו במה יכפר, אבל יעקב מתלכלך בעוונות כל ימות השנה, ובא יום הכיפורים ויש לו במה יכפר, שנאמר (ויקרא טז, ל): כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר".

ה, ד – ביאור המהר"ל למדרש

ביאר המהר"ל בדרשה לשבת תשובה (בסוף ספר באר הגולה עמ' פג): "החטא בישראל, אחר שנפשם קדושה וטהורה מצד עצמם, אינו מצד עצם הנפש, שהרי נפשם מצד עצמם קדושה וטהורה, שאם לא כן לא יהיה ראוי להביא הדם במקום קודש הקדשים. אבל החטא הזה אינו מצד נפש ישראל, רק הוא בשביל גרוי השטן אשר הוא מגרה בישראל, ומצד הזה בא החטא. ולכך אמרה תורה כי מצד שישראל יש להם נפש טהורה ויש להם קרבן להקריב לפני ולפנים, אם כן החטאים שישראל עושים הוא מיצר הרע, שהוא השטן, לא מצד עצמם, עד שיש לשטן – הוא היצר הרע – חלק בישראל, הם החטאים שהם מצד היצר הרע. ולכך אמרה תורה שיתן עונות ישראל על השעיר השני וישלח השעיר במדבר עד שיקח חלקו מן ישראל אשר יש לו אצלם…

ודבר זה, מה שישראל הם קדושים וטהורים מצד עצמם מפני שיש להם נפש טהורה וקדושה, וחטאים של ישראל הם חטאים מבחוץ דהיינו מצד יצר הרע, אמרו במדרש (בראשית רבה סה, טו)… ומה ענין זה שהיה יעקב אבינו איש חלק ולא היה בו שיער יאמר בשביל כך שיום הכיפורים מכפר, ובשביל שעשיו הוא בעל שיער לא יהיה לו כפרה. אבל במדרש זה בא לבאר לך הדברים אשר אמרנו, כי יעקב נקי וטהור נפשו מן החטא, כי נפשו טהורה וקדושה מצד עצמה, רק מה שיש חטא בהם הוא מן החוץ מצד יצר הרע. ולכך באמת היה יעקב איש חלק ועשיו בעל שיער, כי החלק אין בו תוספת על עצם נפשו כלל אבל הוא עומד בעצמו בלי תוספת ובלי חסרון. ודבר זה היה ראוי אל יעקב במה שהיה איש תם, ופירוש תם הוא שלם, ולכך היה יעקב איש חלק, שהחלק אין בו תוספת ואין בו חסרון כלל, אבל עשיו היה בעל שיער מפני שהשיער יש בו תוספת וחסרון השערות שהם גדלים תמיד למה שהם גדלים, ולא שייך בהם השלמה כמו שהוא שייך אל הגוף החלק שהוא שלם בלי תוספת וחסרון.

ואין ספק שהחטא הוא תוספת על האדם ושינוי באדם שיצא האדם ממה שראוי להיות, ולכך בני יעקב יש להם נפש שלימה מבלי תוספת ומבלי חסרון בעצמם, אם מתחבר בנפש חטא וזוהמא במה שעצם נפשם יש להם השלימות – במהרה יוסר. ולכך מדמה חטא זה לאיש חלק שאם עלה עליו המוץ מבחוץ, מאחר שהוא בעצמו חלק ושלם, אינו מקבל דבר עליו ובקל הוא מעבירו, וכך בעצמו שבקלות יוסר החטא מן אשר הוא שלם בנפשו, כי אין החטא שהוא תוספת עליו מתחבר עמו. ולכך יום הכיפורים מעביר את החטא והיה עשיו איש שעיר כי השיער אין בשלימות בעצמו, ולכך החטא שהוא תוספת עליהם מבחוץ מתחבר עמו לגמרי ולא יובדל מאתו, ולכך מדמה אותו לקווץ שהוא בעל שיער שעלה בו המוץ בשערו, שלא יוכל להבדל ממנו שיש חיבור למוץ בשערותיו לגמרי".

ה, ה – ביום הכיפורים מתברר שעל פי הדין החטא אינו עצמי לישראל

שפת אמת (ליום כיפור, תרנ"ו): "ואיתא במדרש: וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק (בראשית כז, יא) – חֵלֶק ה' עַמּוֹ (דברים לב, ט). דבר אחר: חָלָק – שכל השנה מתלכלך בחטאים ובא יום הכיפורים ומטהר אותם ע"ש. והכל ענין אחד, משום שחלק ה' עמו, לכן אין החטא בהם בעצם רק במקרה ויכולין להיטהר מהם, ובני ישראל דומים ללב שאינו מקבל מום, כדכתיב (שה"ש ד, ז): כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ – בעצם… והנה יום כיפור הוא גמר הדין, והוא בחסד, כמו שכתבו רז"ל (ר"ה יז, ב): וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת – תחילה וֶאֱמֶת ובסוף וְרַב חֶסֶד, לכן ראש השנה בחינת אֱמֶת ויום כיפור וְרַב חֶסֶד. כי חסד הוא לפנים משורת הדין, אבל וְרַב חֶסֶד הוא גודל חסדיו של הקב"ה שיכול לעשות חסד על פי המשפט עצמו. זה נקרא וְרַב חֶסֶד מה שאינו יכול להשיג זאת רק הקב"ה כל יכול, וכמו שאומרים: לטהר חוסיו בדין, על פי דין ממש מטהר את בני ישראל ביום הכיפורים, שנתברר בדין כי אין החטא בהם בעצם כנ"ל".

ה, ו – הפנימיות של ישראל מתגלה ביום הכיפורים

שפת אמת (ליום כיפור תרמ"ט): "איתא: יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם (תהלים קלט, טז) – הוא יום הכיפורים. פירוש, שבו מתגלה ציור הפנימי של איש ישראל, דכתיב וַיִּיצֶר – ב' יצירות. ולא אחד בהם, פירש"י שכשהיו הימים לפניו לא היו בגשמיות, רק שנתלבש בציור גשמיי, וביום הכיפורים הסיר זה הגשמיות. לכן אמרו (יומא כ, א) השטן אין לו רשות ביום כיפור, ומסתמא כן הוא באדם שאין היצר הרע, שהוא השטן, שולט בו, וכמלאכים שאין להם רק לב אחד. לכן אין צריך אכילה ושתיה, וכתיב (שה"ש א, ה): שְׁחוֹרָה אֲנִי כו', דרשו חז"ל (ילקוט שמעוני שה"ש תתקפב): וְנָאוָה – ביום הכיפורים, שהוסר מלבוש הגשמיי כנ"ל". 1

ה, ז – לפעמים תשובת היחיד עולה למדרגת תשובת הכלל

כתב הרב בספר: "מתוך הקדושה והכפרה הכללית של ישראל ביום הכיפורים, נמשכת רוח טהרה וכפרה לכל יחיד מישראל שיכול להידבק בה' ביתר שאת, להשתחרר מטומאת חטאיו ועוונותיו ולשוב בתשובה".

חידש מרן הרב קוק (מאורות הראיה, ירח האיתנים עמ' קפ) שלפעמים תשובת היחיד עולה למדרגת תשובת הכלל: "אפשר ליחיד שיהיה כמו רבים כשכל מעייניו לזכות את הרבים וכל דאגתו בתשובתו שלא תארע תקלה לרבים על ידו, ולטהר הפגם שלא ייענשו אחרים בסיבתו על ידי כל ישראל ערבים זה בזה".

ה, ח – אין כפרה ביום הכיפורים שאין בה גם כפרה על חטא העגל

כתב בשפת אמת (ליום כיפור תרס"ג): "יום הכיפורים יום סליחה ומחילה בכלל ובפרט, ויש בו סליחות חטא העגל, כמו שכתבו ז"ל בפסוק (שמות לב, לד): וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי, שאין פקודה שאין בו מחטא העגל, והטעם לפי שעל ידי זה נסבבו אחר כך כל החטאים. וכמו כן מדה טובה מרובה, שאין סליחה שאין בו סליחות העגל, דגם כל התשובות שבני ישראל עושין תמיד וכל הסליחות הכל בכח התשובה והסליחה של דור המדבר, כמו שכתבו חז"ל (ע"ז ד, ב) שלא היו ראוין לאותו החטא רק כדי להורות תשובה. לכן כל זמן שבני ישראל עושין תשובה מתעורר זכות דור המדבר. ובכל שנה נמחק קצת מן החטא עד לעתיד שיהיה מתוקן כל החטא ויזכו בני ישראל למה שהיו ראוין להיות קודם החטא, כמו שכתוב (תהלים פב, ו): אָמַרְתִּי אֱלוֹהִים אַתֶּם. ולכן ביום הכיפורים דומין למלאכים, והוא אות שעתידין להיות קדושים. ובני ישראל מתענין בשמחה לומר שמצפים לחזור למדריגה זו הראשונה שלא נצטרך לאכילה ושתיה רק להיות ניזונים מזיו השכינה כמלאכים".


  1. . וכ"כ שו"ת מהר"י וייל קצא: "דביום זה כמלאכים שאין יצר הרע שולט בהם כמו בשאר ימים". והקשה אליה רבה תרכב, ב, מיומא יט, ב-כ, א: "אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אמריתו: אמאי לא אתי משיח? והא האידנא יומי דכיפורי הוא, ואיבעול כמה בתולתא בנהדרדעא! אמר ליה: הקב"ה מאי אמר? אמר (בראשית ד, ז): לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ (יצר הרע מחטיאו בעל כרחו, רש"י). ושטן מאי אמר? אמר ליה: שטן ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני". הרי שיצר הרע שולט גם ביום הכיפורים, ולפעמים אפילו מחטיא אותו בכל כרחו, אלא שאין לו רשות לקטרג. וסיים א"ר: "ואדרבא, נראה לי דשולט יותר, כדי שיעלה הקטרוג ממילא".

ו – משמעות התענית

משמעות התענית

ו, א – מצוות העינוי מעלה את ישראל למדרגת מלאכים ביום הכיפורים

פרקי דרבי אליעזר פרק מו: "ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת בשמיים, מה מלאכי השרת אין בהם קפיצין, כך הם ישראל עומדים על רגליהם ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת אין להם אכילה ושתייה, כך ישראל אין להם אכילה ושתייה ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכיפורים".

ו, ב – קליטת אורו של יום הכיפורים על ידי ניתוק מן החומריות

ביאר הרמח"ל (דרך ה' חלק ד, ח, ה) את משמעות העינוי ביום הכיפורים: "והנה ביום זה מאיר אור שבכוחו נשלם זה העניין. ואמנם הוא אור שלקבל אותו צריך שישמרו ישראל מה שנצטוו ליום זה, ובפרט עניין העינוי, שעל ידו מתנתקים מן הגופניות ניתוק גדול ומתעלים במקצת אל בחינת המלאכים".

עיין עוד של"ה מס' יומא תורה אור קלט, ובהגה"ה שם, בסוד חמישה עינויים ביום הכיפורים.

ו, ג – התענית כתיקון לחטא העגל

עוד ביאר חזקוני (ויקרא כג, כז), שמצוות התענית באה כתיקון לחטא העגל: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, לפי שבלוחות הראשונות כתיב ויראו את האלוהים ויאכלו וישתו, ומרוב אכילה ושתיה השתחוו לעגל, ולפיכך צוה הקב"ה להתענות ביום שנתנו בו לוחות אחרונות, דהיינו ביום הכיפורים".

ו, ד – התענית כמו קרבן

ברכות יז, א: "רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא, בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי לפניך, בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו; ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני".

וכתב הריקאנטי (ויקרא טז, כט) שצריך להתעורר למחשבות אלו בתענית: "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, יש לך להתעורר במה שרמזתי לך בסוד הקרבן, כי יש כוחות אלוהיות ידועין לאכול הקרבן מתוך האש, וכנגדן יש איברים באדם למטה אוכלין חלבו ודמו, וצריך לאדם ביום התענית לכוין רוחו ונשמתו לדברים האלה, ולכוין עצמו לפני ה' יתעלה כאילו הוא מזבח כפרה מוכן לפניו, ושיקבלו ממנו תמורת קרבן, ועל כן תקנו רז"ל (ברכות יז, א) שיאמר אדם בתעניתו שיחשב חלבי ודמי".

ובשל"ה מס' תענית אור תורה קפב-רא (סוד התענית והעבודה) האריך מאד בסודות ובטעמים לכך שהתענית כמוה כקרבן.

ו, ה – התשובה כמו קרבן שמטרתה לקדש את תאוותיו

כתב מרן הרב קוק (מאורות הראיה, ירח האיתנים עמ' קלה-קלו) שהתשובה דומה לבניית מזבח והקרבת קרבן שמטרתן לכבוש את התאוות, ולהעלותם למדרגות הקדושה: "אמרו חז"ל (עי' יומא פו, א) גדולה תשובה שהיא כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר (הושע יד, ג): נְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. להבין עניין הדמיון במה שתשובה דומה לבנין מזבח והקרבת קרבן, הוא שבאמת הרבה טעמים נאמרו בענייני הקרבנות בדברים העומדים ברומו של עולם, אך בפשוט יש לומר טעם, שהרי כתב רבינו יונה החסיד ז"ל שעיקר התשובה מעיקריה הוא לכבוש תאוותו, מפני שהתאווה היא שורש לכל העבירות, וכאשר יתקן אותה יתקן העבירות. אך יש בזה עצה יותר נחוצה, דהיינו שלא די שיכבוש את תאוותו מדבר הרשות, ואין צריך לומר ח"ו דבר איסור, רק שעוד יחזיק במעוז, שאותן התאוות יכניס בקדושה לתורה ומצוות ויראת ה', ובאופן כזה יתהפכו עוונותיו לזכויות.

והנה בפשט עניין קרבן בעל חיים הוא כמו שיש בהליכה אחר התאווה בענייני הגוף, ראש לכולם הוא עניין אכילה ושתייה, וכמו שכתוב בתנא דבי אליהו שיתפלל שלא ייכנסו אכילה יתירה לתוך מעיו. ועניין הקרבנות הוא שבשר הוא ראש לתאוות האכילה כדין זולל וסובא שאינו נעשה כי אם על ידי סביאת יין וזולל בשר כדברי חז"ל (סנהדרין ע, א), ע"כ הוא מקריב זה לפני השי"ת להראות שהוא משבר תאוותו. וזה שאמר הכתוב: וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ, כמו עניין הקרבן להקריב הכח המתאווה לכבוד השי"ת, כן נקבל על עצמינו בשפתינו באמת".

היחס בין שבת ליום הכיפורים

ו, ו – קדושת השבת חמורה מקדושת יום הכיפורים

משנה מגילה ז, ב: "אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה זדונו בידי אדם (יש בה מיתת בית דין, רש"י) וזה זדונו בכרת". הרי שהעונש על חילול שבת חמור מהעונש על חילול יום הכיפורים.

עוד למדנו במשנה מגילה כא, א, לגבי מספר העליות לתורה: "זה הכלל: כל שיש בו מוסף ואינו יום טוב קורין ארבעה, ביום טוב חמישה, ביום הכיפורים ששה, בשבת שבעה". וביארה הגמ' שם כב, ב, שבכל יום שנתווספה בו מעלה יתירה על חברו הוסיפו חכמים עוד עולה לתורה: "נקוט האי כללא בידך: כל דטפי ליה מילתא מחבריה – טפי ליה גברא יתירא. הלכך, בראש חודש ומועד דאיכא קרבן מוסף – קורין ארבעה, ביום טוב דאסור בעשיית מלאכה – חמשה, ביום הכפורים דענוש כרת – ששה, שבת דאיכא איסור סקילה – שבעה".

עוד למדנו בביצה יח, ב, שמותר לאדם לטבול טבילת מצווה במים קרים בשבת וביום הכיפורים, ושואלת הגמ': "תינח בשבת, ביום הכיפורים (שאסור ברחיצה) מאי איכא למימר?" ועונה הגמ': "אמר רבא: מי איכא מידי דבשבת שרי וביום הכפורים אסור? אלא הואיל ובשבת שרי ביום הכפורים נמי שרי (כיון דבשבת דחמירא במלאכה, שרי משום טעמא דמיקר, ביום הכפורים נמי שרי ואף על גב דלא נראה כמיקר, שלא תחמיר לענין מלאכה ביום הכפורים משבת, רש"י)".

וכן כתבו הרבה פוסקים ששבת חמורה מיום הכיפורים, ומהם: שו"ת דעת סופר (יו"ד פז), וכ"כ רמח"ל (דרך ה' חלק ד ז, ה): "גזרה החכמה העליונה להוסיף לישראל קידוש על קידוש, ונתנה להם ימי קודש מלבד השבת, שבהם יקבלו ישראל מדרגות ממדרגות הקידוש, אמנם כולם למטה ממדרגת השבת, השפעתו וקידושו. והנה, כפי מדרגת השפעתם של הימים האלה, כן הוצרכנו לינתק מן העסק העולמי, וכפי זה איסור המלאכות בהם, והיינו יום הכיפורים למעלה מכולם, ואחריהם ימים טובים, ואחריהם חולו של מועד, ואחריהם ראש חודש…".

ו, ז – מחלוקת תנאים אם קדושת יום הכיפורים שווה לזו של שבת

משנה שבת קיג, א: "רבי ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים, ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת, וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, אבל לא של יום הכיפורים בשבת. רבי עקיבא אומר: לא של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת".

וביאר המאירי (שם) את המחלוקת: "ורבי ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים ומציעין את המיטות מיום הכיפורים לשבת, אם חל יום הכיפורים להיות בערב שבת, לפי ששבת חמור מיום הכיפורים. וכן חלבי שבת, ר"ל אברי תמיד של בין הערבים שנשארו עד הלילה שהרי זמנם כל הלילה, קרבים ביום הכיפורים שחל להיות במוצאי שבת, אבל לא חלבי יום הכיפורים בשבת, שיום הכיפורים לגבי שבת עולתו כעולת חול. ורבי עקיבא אומר שיום הכיפורים ושבת שוין, אין זה נדחה אצל זה בשום דבר, וא"כ אף של שבת אין קרבות ביום הכיפורים, וכן אין מקפלין כלים ולא מציעין מטות מזה לזה, והלכה כרבי עקיבא". 1

ו, ח – מבחינת הכפרה והעלייה הרוחנית יום הכיפורים גבוה משבת

בתוס' (חולין קא, ב, 'הזיד') כתבו שמצד מסויים יום הכיפורים חמור משבת: "ויש לומר דאפילו הכי חמיר ליה יום הכיפורים (משבת) לפי שהוא יום כפרה ומחילה". וכ"כ הפמ"ג (ראש יוסף למגילה כג, א, בהסבר דעת רבי עקיבא): "ואפשר חמור משבת בקדושתו לעניין יום כפרה וסליחה". 1

ובספר ביאר הרב: "מצד העלייה הרוחנית, יום הכיפורים גבוה יותר, שהשביתה בו מכל ענייני עולם הזה כוללת גם איסור אכילה ושתייה ושאר דיני התענית. ומכח דרגה עליונה זו, שערי תשובה נפתחים, והכהן הגדול יכול להיכנס לקודש הקודשים לכפר על ישראל".

וכ"כ מהרש"א (יומא ב, א, 'שבעת') שקדושת יום הכיפורים גבוהה משל שבת בגלל התענית ולפי שהוא דומה יותר לעולם הבא: "מסכת זו נקראת יומא על שם שיום כיפורים הוא יום אחד קדוש בשנה… וקדושת יום הזה בגדר השביעי כקדושת יום השבת, ויום הכיפורים נקרא שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן (ויקרא טז, לא) כמו השבת, מה שאין כן שאר ימים טובים שלא נקראו רק שבתון. וזה שנתן לנו הש"י ימים טובים ששה, דהיינו ראש השנה יום אחד ושני ימים סוכות ושני ימים פסח ויום אחד שבועות, שהם קצת בדמיון ימי החול שמותר בהן מלאכת אוכל נפש. ונתן לנו יום טוב יום שביעי – יום הכיפורים, שהוא בדמיון קדושת השבת שאסור בכל מלאכה. וכמו שהשבת דוגמת עולם הבא, כן הוא יום הכפורים, ויותר ממנו, שיום הכיפורים אין בו לא אכילה ולא שתיה דוגמת עולם הבא. וגם הוא יום אחד שאין כח בשטן לקטרג, כמו שאמרו (יומא כ, א): השטן גימטריא שס"ד, וזהו כמו עולם הבא שאין בו שטן".

ו, ט – טעם להקלת העונש ביום הכיפורים

כתב השל"ה (מס' יומא תורה אור קלט הגה), שיום הכיפורים שורשו גבוה יותר מן השבת, אבל העונש של המחלל את יום הכיפורים ניתן ברחמים: "מצאתי כתוב (מגיד מישרים, וישב, עמ' לד טור א', הוצאת אורה ירושלים תש"כ): יום כיפורים גדול ונורא, למה לא חמור יותר משבת, ושבת זדונו סקילה ויום כיפורים כרת או מלקות? ויש לומר: יום כיפורים זוהר לבן מתגלה, על כן גם העונש ברחמים".

כיוצא בזה כתב מרן הרב קוק שעצם קדושת יום הכיפורים וכוח כפרתו מקלה את העונש (מובא במועדי הראיה עמ' פז): "יום הכיפורים הוא שבת שבתון, ועונש המחללו בעבודה או באכילה הוא כרת, אע"פ שלכאורה היה צריך להיות עונשו סקילה כמו מחלל שבת. טעם הדבר הוא מפני שעוצם קדושת היום וכוח הכפרה שלו הם עצמם מקטינים את העונש ומעמידים אותו רק על כרת".


  1. . עוד למדנו במגילה כג, א, שלדעת רבי עקיבא מספר העולים לתורה בשבת ששה וביום הכיפורים שבעה: "רבי עקיבא אומר: ביום טוב – חמשה, וביום הכפורים – שבעה, ובשבת – ששה".
  2. . גם בשבת מצינו כפרה, כפי שכתב הט"ז בהקדמתו לסימן רמב: "טור הביא גמרא דכל כתבי (שבת קיח, ב): כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש – מוחלין לו. איכא למידק, אי לא עשה תשובה שבת מאי מהני? ואי עשה תשובה שבת למה לי? ונראה דמיירי שעשה תשובה, אלא דתשובה לא מהני שיהא מוחלין לו, כדאיתא בפ' יוה"כ (יומא פו, א): עבר על כריתות ומיתות בי"ד, תשובה תולה ומיתה ממרקת, קמ"ל כאן דאם בעשותו תשובה שומר שבת כהלכתו, מהני תשובה שיהא נמחל לו".

ז – הדברים שאינם מתכפרים ביום הכיפורים

הדברים שאינם מתכפרים ביום הכיפורים

ז, א – חייבי קרבן חטאת ואשם ודאי

משנה כריתות כה, א: "חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכיפורים – חייבין להביא לאחר יום הכיפורים".

הגמ' שם כה, ב, שואלת מנא הני מילי, ואחרי דחיית לימודו של רב דימי ולימודו הראשון של אביי, מביאה הגמ': "אלא אמר אביי, מרישיה דקרא (ויקרא טז, כא): וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ותניא: עֲוֹנֹת – אלו זדונות, וכן הוא אומר (במדבר טו, לא): עֲוֹנָה בָהּ (והא מזיד הוא, רש"י. וכמעט על כל העוונות במזיד לא מביאים קרבן). וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם למה לי? לאקשויי לפשעים: מה פשעים דלאו בני קרבן, אף חטאים דלאו בני קרבן, אבל חטאים דבני קרבן נינהו לא מכפר".

וכ"כ הרמב"ם הל' שגגות ג, ט: "חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום כפורים חייבין להביא לאחר יום הכפורים".

ז, ב – חייבי אשם תלוי

משנה כריתות כה, א: "וחייבי אשמות תלויין – פטורין. מי שבא בידו ספק עבירה ביום הכיפורים, אפילו עם חשיכה – פטור, שכל היום מכפר". ובגמ' שם כה, ב: "מנהני מילי? א"ר אלעזר: אמר קרא (ויקרא טז, ל): מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' וגו', חטא שאין מכיר בו אלא המקום (שלא נודע לו שחטא, רש"י) – יום הכפורים מכפר".

וכ"כ הרמב"ם הל' שגגות ג, ט: "וחייבי אשמות תלויין פטורין, שנאמר (ויקרא טז, ל): מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ, כך למדו מפי השמועה שכל חטא שאין מכיר בו אלא ה' נתכפר לו, לפיכך מי שבא על ידו ספק עבירה ביום הכיפורים, אפילו עם חשיכה – פטור מאשם תלוי, שכל היום מכפר. נמצאת למד שאין מביאין על לא הודע של יום הכפורים אשם תלוי אלא אם לא כפר לו יום הכפורים, כמו שיתבאר".

ז, ג – חייבי מלקות ומיתות בית דין

כריתות כו, א: "ואמר רב תחליפא אבוה דרב הונא משמיה דרבא: חייבי מלקיות שעבר עליהן יום הכיפורים – חייב. פשיטא, מאי שנא מחייבי חטאות ואשמות ודאין? סלקא דעתך אמינא: התם ממונא הוא (וכיון דאפשר לשלם לא פטר ליה יום הכיפורים, דבתשלומי ממון לא שייכא כפרה, רש"י), אבל הכא דגופא הוא אימא לא, קמ"ל. והא אנן תנן: הודע ולא הודע עשה ולא תעשה! לא קשיא: הא דאתרו ביה, הא דלא אתרו ביה". לכן אם התרו בו והתחייב מלקות, גם אם עבר יום הכיפורים עדיין נותר בחיובו.

בבאר שבע (כריתות שם) כתב שכל שכן שחייבי מיתות בית דין שהתרו בהן חייבים מיתה אף אחר יום הכיפורים. 1

הרי לנו שיום הכיפורים מכפר על כל סוגי העבירות שאין בית דין של מטה מעניש עליהן, אך אם התחייב בעונש, יום הכיפורים לא מכפר עליו.

ז, ד – התחייב בתענית לפני יוה"כ חייב להתענות אחרי יוה"כ

כתב הט"ז (או"ח רפח, ג): "לפי הסברא נראה דאחר יום הכיפורים אין צריך תענית לתענית שבת, אפילו אם לא התענה ביום הכיפורים מחמת אונס. דיום הכיפורים מכפר על עשה ועל לא תעשה שעבר, ובודאי חייב על זה כמה תעניתים, ויום הכיפורים מכפר, כל שכן בזה, כן נראה לי ברור".

אמנם בשו"ת רב פעלים (או"ח א, לג) נשאל: "שמש בית הכנסת בערב יום הכיפורים אחר סעודה המפסקת נפל הספר תורה מידו לארץ כשהביאו להיכל להניחו בתוך התיק, אם צריך להתענות אחר יום הכיפורים יום אחד בעבור זה או סגי ליה בתענית של יום הכיפורים לכפר עליו".

והשיב שחייב להתענות ואין יום הכיפורים מכפר עליו, והביא ראייה ממה שכתב השו"ע תקסח, ה, על מי שהתענה תענית חלום בערב יום הכיפורים שחייב להתענות אחרי יום הכיפורים, ויום הכיפורים לא מכפר עליו. והביא את הט"ז וחלק עליו: "דיש לומר מאחר דחז"ל גזרו על המתענה בשבת שיתענה תענית לתעניתו, נתחייב זה לשלם, ואין יום הכיפורים פוטרו במידי דנתחייב לשלם, אף על פי שהתשלומין היא בגופו, ולא בממון דאיכא הפסד לקופה של צדקה".

ולמד גם מהגמ' בכריתות שהובאה לעיל: "וכן מצאתי בס"ד בהדיא בגמרא דכריתות דף כו, א, דאמרו: חייבי מלקיות שעבר עליהם יום הכיפורים – חייב, ומקשי פשיטא, ומשני סלקא דעתך אמינא התם ממונא הוא, אבל הכא דגופיה הוא אימא לא, קמ"ל ע"ש. נמצא כל היכא דהושת עליו איזה עונש, אפילו שהוא עונש בגופו, כיון דאפשר לשלומי אין יום הכיפורים פוטרו, אלא בעי לשלומי ולא יהיה חוטא נשכר. והוא הדין בתענית חלום בשבת, כיון דגזרו עליו חז"ל תענית צריך לשלם, ואין יום הכיפורים פוטרו. וכן הענין בנידון דידן, כיון דנתחייב בערב כיפור תענית בעבור הספר תורה, צריך לשלם כאשר יושת עליו, ואין יום הכיפורים פוטרו, אף על גב דהתשלומין היא בגופו וליכא הפסד הקדש או עניים בזה, וכאשר הבאתי מן הגמרא דכריתות הנזכר".

ז, ה – אחטא ואשוב

משנה יומא פה, ב: "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה". וביאר בתוספת יום הכיפורים שם: "אין מספיקין בידו לעשות תשובה, כלומר דלא יעזרוהו מן השמים". ועוד יותר כתב הרמ"ע מפאנו בעשרה מאמרות (חקור דין א, כ): "אותה ששנינו: אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ליכא לפרש בבן ברית חיזוק לב פרעה וסיחון להשמדם עדי עד, כי הם וכל כיוצא בהם אינם בכלל תקנת השבים, ואוקמינהו רחמנא אדינייהו. אלא למנוע ממנו בתחילת תשובתו הסיוע מלמעלה, שאמרו עליו (יומא לט, א): אדם מקדש עצמו מעט מלמטה ובעולם הזה, מקדשין אותו הרבה למעלה ובעולם הבא".

וכ"כ הרב בספר: "אין מספיקין בידו לעשות תשובה, כלומר מקשים עליו להתעורר לתקן את מעשיו. אמנם אם למרות הקשיים יתאמץ לשוב בתשובה, תשובתו תתקבל".

ז, ו – הגדרת אחטא ואשוב והטעם לחומרת העוון

כתב הרמב"ם הל' תשובה ד, א: "עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה. ארבעה מהן עוון גדול, והעושה אחד מארבעתן – אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו… והאומר אחטא ואשוב, ובכלל זה האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר". אך לא ביאר הרמב"ם מיהו האומר אחטא ואשוב, ומדוע עוונו גדול כל כך.

ביאר המאירי (חיבור התשובה מאמר א, פרק ג, עמ' 67-68), שאדם שלא מסוגל לעמוד בפני יצרו, אפילו אם הוא חוטא מתוך רצון שישוב אח"כ – אינו נחשב בכלל אחטא ואשוב. אלא האומר אחטא ואשוב הוא מי שיכול לעמוד כנגד יצרו ולא לחטוא, אבל מכיוון שהוא יודע שיוכל לשוב אח"כ – חוטא, ובכך הוא משתמש בתשובה כדי לחטוא. ונמצא שלולא מציאות התשובה, לא היה חוטא.

וז"ל המאירי: "וראיתי מי שהתפלא מה היא החומרא הגדולה הנמצאת בזה העון, בסיבת היות מחשבתו לשוב ממנו בעת היעשותה, אחר שהעבירה ההיא אינה חמורה בעצמה, עד שמי שיעשנה בבלתי מחשבת התשובה יהיה מאותם שאין מספיקין בידו לעשות תשובה. איך יתאמת במי שחטא ובעת חטאו היה בליבו תכלית כוונת המרד, ר"ל שלא היתה מחשבתו לשוב ממנו, שתהיה מחילת חטאו וסליחת עוונו קרובה ממי שבעת חטאו לא מרד תכלית המרד, אבל שהחליש כח המרד בהיגמר בדעתו היותו שב ממנו…

ולפי מה שנמשכתי לבארו דעתי בכוונת רבותינו שהיא באדם שבעת עשותו העבירה יכיר צורך התשובה, אין יצרו מושקע ומוטבע בגנות המידות כל כך שלא יוכל לכבשו בהשתדלות מעט, אבל לא חשש לקנתר עם יצרו ולאציל ממנו את אשר שאלו עיניו, מצד היותו נשען על התשובה. ולולא דעתו תועלת התשובה ושהיא מכפרת לשבים, כבר היה מעמיד עצמו, אבל הביאו לזה הישענו על מה שידע מתועלת התשובה… ונמצא שההישענות על חסד השם, ר"ל התשובה, הביאו לאלה החטאים, לא תגבורת היצר. אם כן שכר התשובה יוצא בהפסדה בהיותה מחטיאה האדם על צד ההישענות עליה. ולולי הבטחון בה, לא עבר זה ולא חטא כי לא עכרו תגבורת היצר, ונמצא אם כן היות חסד השם סיבת החטא. בכיוצא אמרו שאין מספיקים בידו לעשות תשובה.

וזה אמנם מעיון מאזני היושר ומנקדת משפטי המידות התוריות, שזה בלי ספק גדול עונו מנשוא, בעשותו חסד השם סיבת החטאים, אחר שהיה יכול למחות ביצרו ולא חשש למחות בו מצד השענו על התשובה, בדעתו תועלתה בכל צד ובכל זמן. אבל מי שתקפו יצרו ולא יוכל טבעו להסתלק מן העבירה בשום פנים, ואף אם יחשוב שאין לו תועלת בתשובה יגבירהו יצרו לעבור בזה, לתוקף יצרו ולחולשת שכלו, בזה הגדיל השם חסדו לפתוח לו דרכי התשובה, ועל זה הצד היה בעל תכלית המרד קרוב לתשובה יותר ממי שאינו ראוי בתכלית המרד, ואין הפרש בו אם היה דעתו לשוב בעת חטאו אם אין".

וכ"כ הרב בספר: "כאשר אדם חוטא על סמך שישוב אח"כ בתשובה, נמצא שרעיון התשובה הוא שגרם לו להגדיל את חטאיו". 1

ז, ז – אחטא ויום הכיפורים מכפר

משנה יומא פה, ב: "האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר – אין יום הכיפורים מכפר". הרמב"ם (הל' תשובה ד, א) כתב שהאומר אחטא ויום הכיפורים מכפר הוא בכלל האומר אחטא ואשוב. וביאר בפיהמ"ש (יומא ח, ז): "כלומר לא יסייעו ה' לעשות ביום צום כיפור מה שבו יהיה ראוי שיתכפר לו באותו היום".

בגמ' יומא פז, א, מבואר שדין זה נכון אף לדעת רבי הסובר שיום הכיפורים מכפר ללא תשובה: "אחטא ויום הכפורים מכפר – אין יום הכפורים מכפר. לימא מתניתין דלא כרבי, – דתניא: רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר? אפילו תימא רבי, אגב שאני (מאחר שעליו הוא סומך לחטוא אינו מכפר, רש"י)". 1

ז, ח – עבירות שבין אדם לחברו

משנה יומא פה, ב: "עבירות שבין אדם למקום – יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חברו".

בפשטות דין זה מוסכם אף על רבי הסובר שיום הכיפורים מכפר אפילו ללא תשובה (עיין לקמן ח, א-ה), וכ"כ באר שבע (כריתות ז, א): "כל עבירות שבתורה כו'. פירוש עבירות שבין אדם למקום, אבל עבירות שבין אדם לחבירו – גם רבי מודה שאין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו, כדתנן בפרק יום הכפורים (יומא פה, ב)". וכ"כ תוספת יום הכיפורים (יומא פה, ב, 'מיתה'): "גם רבי מודה שאין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו, כדדרש ראב"ע במתני', ואף על גב דקתני רבי: חוץ מפורק עול, ולא קתני נמי חוץ מעבירות שבין אדם לחבירו, הא קי"ל (עירובין כט, א) אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ". וכ"כ מנחת חינוך (שסד, לב), ומהר"י ענגיל בגליוני הש"ס (יומא פה, ב).

אמנם חידש החת"ס (חידושי חת"ס השלם לשבועות יג, א), שלרבי יום הכיפורים מכפר גם על עבירות של בין אדם לחברו (אמנם רק כלפי שמיא, אבל בפועל, חובה לכו"ע לתקן את העוול כלפי חברו ולפייסו): "ונראה לי ליישב דברי התוס' ישנים, דלרבי דיום הכיפורים מכפר בלי תשובה יש לומר הטעם כי עיצומו של יום בקדושתו בסגולתו מכפר, אם כן הוא הדין דמכפר עבירות שבין אדם לחבירו גם כן. רק אי יום הכיפורים בעי תשובה לפני המקום ב"ה, הוא הדין דבעי שירצה ויפייס את חבירו שחטא נגדו. מכל מקום בכל זאת גם אחר יום הכיפורים צריך לפייסו ולהחזיר לו מה שגנב ולתקן העולה שעשה לו, כמו חייבי חטאות שמחויבים להביא החטאות אחר יום הכיפורים ולהתוודות עליהם הגם ששעיר המשתלח מכפר על כל עבירות לגמרי, כדאיתא ברמב"ם ריש הל' תשובה. וצריך לומר דכל מה שיכול לתקן יתקן, ואם אי אפשר אז שעיר המשתלח מכפר לגמרי".

ז, ט – המבעט בכפרתו

ירושלמי שבועות פ"א ה"ו: "האומר אין העולה מכפרת, אין העולה מכפרת – מכפרת היא על כורחו. האומר אין יום הכיפורים מכפר, אין יום הכיפורים – מכפר הוא לו על כורחו. אי איפשי שיכפר לו – אין מכפר לו על כורחו. א"ר חנינה בי ר' הילל: לא מסתברא דאלא חילופין, לא כולא מן בר נשא מימר למלכא דלית את מליך?!". מח' זו מובאת גם בירושלמי יומא פ"ח ה"ז.

לדעה הראשונה, אם אדם מבעט בכפרת יום הכיפורים ('אי אפשי שיכפר לו'), אין יום הכיפורים מכפר עליו, ורבי חנינה חולק ואומר שאי אפשר להגיד למלך שהוא אינו מולך, ויום הכיפורים מכפר עליו בעל כרחו. 1

גם בבבלי (כריתות ז, א) נחלקו בזה רבי יוחנן וריש לקיש: "רבי יוחנן אמר: במבעט, דקאמר אין יום הכפורים מכפר, דאי הדר ביה בתר יום הכיפורים בעי לאיתויי אשם תלוי. וריש לקיש סבר: מבעט נמי מכפר עליה יום הכיפורים". 1

פסק הרמב"ם (הל' שגגות ג, י): "אין יום הכפורים ולא החטאת ולא האשם מכפרין אלא על השבים המאמינים בכפרתן, אבל המבעט בהם אינם מכפרין לו. כיצד? היה מבעט והביא חטאתו או אשמו, והוא אומר או מחשב בלבו שאין אלו מכפרין לו, אף על פי שקרבו כמצותן – לא נתכפר לו, וכשיחזור בתשובה מבעיטתו צריך להביא חטאתו ואשמו. וכן המבעט ביום הכיפורים – אין יום הכיפורים מכפר עליו. לפיכך אם נתחייב באשם תלוי ועבר עליו יום הכיפורים והוא מבעט בו – הרי זה לא נתכפר לו, וכשיחזור בתשובה אחר יום הכפורים חייב להביא כל אשם תלוי שהיה חייב בו".

וכ"כ הרמ"א תרז, ו: "יום הכיפורים אינו מכפר אלא על השבים המאמינים בכפרתו, אבל המבעט בו ומחשב בלבו: מה מועיל לי יום כיפור זה, אינו מכפר לו".

בפשטות, אין מחלוקת האמוראים בדין מבעט בכפרתו תלויה במחלוקת בין רבי וחכמים אם יום הכיפורים מכפר ללא תשובה (להלן ח, א-ה), שגם רבי יכול להסכים שמי שמבעט ביום הכיפורים, יום הכיפורים אינו מכפר עליו. וכך משמע מהתוס' (שבועות יג, א, 'דאי') שגם לדעת רבי מי שמבעט ביום הכיפורים, אין יום הכיפורים מכפר עליו.

אמנם הרשב"א (שבועות יג, א), הביא את הירושלמי בביאור דעת רבי: "בירושלמי אמרו: משל למי שאינו מודה שמכפר דאפילו הכי מכפר, מי אפשר למלכא למימר לית את מליך?!".


  1. . ותמה הבאר שבע (בהגהה) על הרמב"ם מדוע לא הביא דין זה שחייבי מלקות ומיתות בית דין חייבים גם אחר יום הכיפורים.
  2. . יש שפירשו אחטא ואשוב אחרת, כפי שכתב בלקט יושר (א, עמ' 139): "אחטא ואשוב – זה גוזל על מנת לעשות מצווה".
  3. . בתוספת יום הכפורים (יומא פז, א) דייק דין זה מהפסוקים: "ובזה יובן מה שאמר הכתוב בפרשת אמור (ויקרא כג, כח): וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא, גם בפרשת אחרי מות (שם טז, כט-ל): וְכָל מְלָאכָה כו' כִּי בַיּוֹם הַזֶּה כו', כלומר לא תעשה מלאכה על סמך דיום הכיפורים מכפר לשאינם שבים, דאגב שאני".
  4. . כך ביארו מראה הפנים ביומא פ"ח ה"ז, רבי צדוק הכהן מלובלין (תקנת השבין יד, ה). אמנם לפי גירסת הירושלמי ביומא, הדעות הן הפוכות, לדעה הראשונה אם אדם אומר שהוא לא רוצה שיוה"כ יכפר עליו, יוה"כ מכפר עליו בעל כרחו. ורבי חנינה חולק ואומר שאם אדם מבעט בכפרת המלך, ודאי שהמלך לא יכפר עליו. וכך פירשו קרבן העדה ופני משה גם את הירושלמי בשבועות.                ←

    בתקנת השבין (סימן יד, אות ה) דחה פירושם של קרבן העדה ופני משה: "ועיין בפירוש הפני משה (פרק א' מהלכות שבועות הלכה ו') דמפרש הא דאמר ר' חנינה בריה דר' הלל שם אחר כך: לא כולה מן הדין בר נש מימר למלכא לית את מלך, בא לחלוק אדלעיל ולומר דאיפכא מסתברא, ודבקרבן מכפר בעל כרחו דמכל מקום הקריב, יעוין שם. ורצה לומר זהו פשיטת תלמודין הנזכר דעולה דורון ודוקא בעולה קאמר, אך באמת פירושו דחוק ורחוק מאוד בעיני במשמע לשון הירושלמי, וגם פירוש הקרבן עדה שם בזה דחוק.

    ולדעתי פשוט בהיפך מדברי שניהם, דר' חנניה בריה דר' הלל אדלעיל קאי, לפרש טעמא דיום הכיפורים מכפר בעל כרחו, דכפרתו מצד ה' יתברך והתגלות אור פני מלכותו ולא וכו' שאין לומר אינך מלך דבעל כרחו הוא מולך עליו ועל כן בעל כרחו הוא מכפר, מה שאין כן קרבן דבא לכפר על ידי מעשה דידיה, בדידיה תליא שלא יתכפר על ידי זה. דביד האדם להתנות על מעשיו בפעולותיו כרצונו, ואדרבה דברי ר' חנניה בריה דר' הלל מסייעים ומסכימים עם הקודם, ושוב מצאתי ביפה מראה שם (יומא סימן ג') דיבור המתחיל מכפר פירש כן, ולא ידעתי למה נדו הם מפירוש זה הפשוט וברור".

    נלענ"ד שאפשר לבאר את הירושלמי כך: "האומר אין העולה מכפרת, אין העולה מכפרת (כלומר מכריז פעמיים שאין העולה מכפרת עליו) – מכפרת היא על כורחו. האומר אין יום הכיפורים מכפר, אין יום הכיפורים (כלומר מכריז בהתרסה פעמיים שאין יוה"כ מכפר) – מכפר הוא לו על כורחו. אי איפשי שיכפר לו – אין מכפר לו על כורחו (כאן לא התריס כנגד העולה או יוה"כ אלא אמר שאין רצונו שהוא עצמו יתכפר בכך – אין לו כפרה, כי כך רצונו). א"ר חנינה בי ר' הילל: לא מסתברא דאלא חילופין, לא כולא מן בר נשא מימר למלכא דלית את מליך" (ור' חנינה אמר: גם בזה אינו יכול לבטל רצונו של המלך לכפר).

  5. . הגמ' אומרת שנחלקו במח' אביי ורבא לגבי האומר לא יתכפר לי חטאתי.

ח – דעת רבי יהודה הנשיא

האם יום הכיפורים מכפר ללא תשובה

ח, א – מחלוקת רבי וחכמים

שבועות יב, ב – יג, א: "תניא, רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה – יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר, שאם עשה תשובה – יום הכפורים מכפר, ואם לאו – אין יום הכפורים מכפר. מאי טעמא דרבי? דתניא (במדבר טו, לא): כִּי דְבַר ה' בָּזָה – זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה, וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר – זה המפר ברית בבשר; הִכָּרֵת תִּכָּרֵת, הִכָּרֵת – לפני יום הכיפורים, הִכָּרֵת – לאחר יום הכיפורים; יכול אפילו עשה תשובה? ת"ל: עֲוֹנָה בָהּ, לא אמרתי אלא בזמן שעֲוֹנָה בָהּ. ורבנן: הִכָּרֵת – בעולם הזה, תִּכָּרֵת – לעולם הבא; עֲוֹנָה בָהּ – שאם עשה תשובה ומת, מיתה ממרקת".

ח, ב – חילול יום הכיפורים

כריתות ז, א (וכן בשבועות יג, א-ב): "רבא אמר: מודה רבי בעבירות דיום הכיפורים גופיה דלא מכפר. דאי לא תימא הכי, כרת דיום הכיפורים, לרבי, כיון דבכל שעתא ושעתא מכפר, היכי משכחת לה? ומאי קושיא? דילמא דעבד עבידתא כולי ליליא ובהדי עמוד השחר מית, דלא הוה יממא דלכפר ליה. תינח כרת דליליא, כרת דיממא היכי משכחת לה? ומאי קושיא? דילמא בהדי דקאכל נהמא חנקתיה אומצא ומית, דלא הוה ליה שהות ביממא דלכפר ליה; אי נמי, דעבד עבידתיה סמוך לשקיעת החמה; אי נמי, בהדי דעביד עבידתיה פסקיה מרא לשקיה ומית, דלא הוה ליה שהות ביממא דלכפר ליה".

עולה שמסקנת הגמ' היא שאין הכרח לקבל את חידושו של רבא, ואפשר שלדעת רבי גם מי שחילל את יום הכיפורים, יום הכיפורים מכפר עליו אא"כ קרה מקרה מיוחד שמת לפני שהספיק יום הכיפורים לכפר עליו.

וכ"כ הרב בספר: "ואפילו אם יחלל את יום הכיפורים באכילה ומלאכה, כיוון שעבר עליו יום הכיפורים, נפטר מעונשי שמיים".

ח, ג – גם לרבי צריך תשובה בשביל כפרה גמורה

כתבו תוספות ישנים (יומא פה, ב 'תשובה'): "יש לומר דלרבי נמי צריך תשובה לכפרה גמורה, אף על גב דמהני יום הכפורים למעט מכרת, מכל מקום כפרה גמורה בלא תשובה ליכא. דאל"כ למה חרב הבית בשביל עונותינו, כיון שיום הכפורים מכפר חוץ מג' דברים דפורק עול וכו'". וכ"כ תוס' הרא"ש שם; והגה"מ הל' ת"ת ג, אות ב.

ח, ד – יוה"כ מכפר ללא תשובה מעונשים בעולם הזה בלבד

כתב רבי דוד פארדו (חסדי דוד על התוספתא יומא ד, ח): "ונראה דודאי לרבי נמי תשובה עדיפא, דמכפרת לגמרי ואפילו לעולם הבא. אבל יום הכיפורים דמכפר בלא תשובה היינו מעכב מן הפורענות בעולם הזה, אבל נשאר ענשו שמור לעולם הבא". וכ"כ בספר חסידים (הוצאת מקיצי נרדמים רעו), בביאורו השני: "ויש אומרים לעניין העולם הזה מכפר על שאינן שבים, שהרי בספרי אומר: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ (במדבר ו, כו) – בעולם הזה, לֹא יִשָּׂא – בעולם הבא".

וכך ביאר הרב בספר לאורך כל ההלכה, שכל המחלוקת בין רבי לחכמים היא על סוג מסויים של ייסורים בעולם הזה, שבאים כעונש על חטאיו, ונקבעו כחוק אלוקי. וכ"כ הרב בספר: "לדעת רבי, עונשים אלו נמחלים ביום הכיפורים גם למי שלא שב בתשובה. שאם התחייב בכרת או מיתה בידי שמיים או כל עונש אחר, כיוון שעבר עליו יום הכיפורים, נתבטלו, והוא יכול לפתוח דף חדש בלא שיהיו חייבים להענישו על העבירות שעשה. ורק מה שטוב לו ביותר על פי מידת הדין הטובה, כדי לתקנו ולזככו, ייעשה בו. ואלו הם שני סוגי הייסורים הראשונים שלגביהם לא נחלקו רבי וחכמים".

ח, ה – הפני יהושע מבאר שהכוונה רק לחוטא באקראי

בפני יהושע (שבועות יג, א), חידש שלרבי יום הכיפורים מכפר ללא תשובה רק אם חטא באקראי ולא בקביעות: "היה נראה לי לפרש דברי התוס' עכ"פ, דמה שכתבו דלרבי מיתה ויום הכיפורים אפילו בלא תשובה מהני אפילו בלא ייסורי גיהנם בשאר חייבי כריתות ומיתות בית דין, דהיינו דוקא במי שבא לידו עבירה אחת או שתים מחייבי כריתות ומיתות בית דין באקראי בעלמא, כדאיתא להדיא בכמה דוכתי בגמרא בר"ה וביומא דעד ג' פעמים מוחלין לו, כדכתיב (איוב לג, כט): הֶן… יִפְעַל אֵ-ל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר, ואמרינן נמי דמעביר ראשון ראשון. משא"כ ברשעים גמורים שעונותם מרובים מזכיותם ונשתרשו בחטא, אפילו רבי מודה דאפילו בשאר עבירות אין להם תקנה אלא בתשובה, ובזה אין מקום לקושיית התוספות ישנים בשילהי יומא ע"ש".

ואף שאין מקובל לבאר כדבריו, דבריו אינם מנוגדים לפשט.

ח, ו – פירושים נוספים שמנוגדים לפשט

יעויין עוד בספר חסידים (הוצאת מקיצי נרדמים רעו) שהקשה על דעת רבי: "ותמיהא הוא, וכי משוא פנים בדבר, שזה עושים מעשים רעים ויתכפר לו, ואם אדם ימות אחר יום הכפורים ולא חטא אחר יום הכפורים איך ימות, וקשה הדבר הרי מה חילוק בין צדיק לרשע, ועוד לרבי לא היה צריך לבקש סליחה ביום הכפורים".

וביאר: "אלא לעניין גזירה כשגוזרין על האומה ומונין מספר בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה, אם רבו הזכאים הרי כף זכות מכרעת… כך יום הכפורים לפי שמתענין יחד גדולים וקטנים, לכך אפילו יחטאו יחידים גזירה שנכונה לרבים, כגון גשמים ושובע, מכפר יום הכפורים שלא יפסיד היחיד לרבים, ולחכמים אין יום הכפורים מכפר אלא על השבים, ומפסיד להם אותו היחיד קצת… אבל למחול לו לרשע לגמרי, אין יום הכפורים מכפר אפילו לרבי, כיון שאינו שב. אם לא תאמר כן, לא היה אדם במיעוט זכויות שהרי נמחלין עוונותיו, אלא כמו שכתבנו".

והחפץ חיים כתב (פירושו לתורת כהנים אמור יד, ב), שלרבי יום הכיפורים מכפר ללא תשובה בתנאי שנזהר מלחטוא: "וכתבו בספרים שכל זה אפילו לדעת רבי דעיצומו של יום הוא מכפר בכל גווני, הוא דוקא בשנזהר על כל פנים על להבא שלא לעשות כן".

ח, ז – ייסורים שבאים לכפר על עוונותיו

ברכות ה, א: "אמר רבי שמעון בן לקיש: נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין; נאמר ברית במלח, דכתיב (ויקרא ב, יג): וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית, ונאמר ברית ביסורין, דכתיב (דברים כח, סט): אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית. מה בְּרִית האמור במלח – מלח ממתקת את הבשר, אף בְּרִית האמור ביסורין – יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם".

קידושין מ, ב: "אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: למה צדיקים נמשלים בעולם הזה? לאילן שכולו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה, נקצץ נופו – כולו עומד במקום טהרה; כך הקדוש ברוך הוא מביא ייסורים על צדיקים בעולם הזה, כדי שיירשו העולם הבא, שנאמר (איוב ח, ז): וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד".

מסכת שמחות פרק ג: "ר' יהודה אומר: חסידים הראשונים היו מתיסרין לפני מיתתן בחולי מעים כעשרה כעשרים יום – כדי למרק את הכל, כדי שיבואו זכאין לעתיד לבא, שנאמר (משלי כז, כא): מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ". וכן שבת קיח, ב: "ואמר רבי יוסי: יהא חלקי ממתי בחולי מעיים (שמתיסרין ביסורין ומתמרקין עונותיהן, רש"י), דאמר מר: רובן של צדיקים מתים בחולי מעיים".

ח, ח – ייסורים שבאים לזרז ולכוון לתשובה

מנחות נג, ב: "אמר רבי יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין".

מגילה יד, א: "אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב".

ח, ט – שתי תועלות בייסורים מרבנו יונה

כתב רבנו יונה, שערי תשובה ב, ג-ה: "ותדע ותשכיל כי מוסר השם יתברך לטובת האדם, כי אם חטא איש לפניו ויעש הרע בעיניו, מוסר השם עליו לשתי תועלות. האחת – לכפר על חטאיו ולהעביר את עונו, כמו שנאמר (תהלים כה, יח): רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי, ובתחלואי הגוף אשר חִלה השם בו, ירפא חלי נפשו, כי העון חלי הנפש, כמו שנאמר (שם מא, ה): רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ, ונאמר (ישעיהו לג, כד): וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן. והשנית – להזכירו ולהשיבו מדרכיו הרעים, כמו שכתוב (צפניה ג, ז): אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר, ואם לא קבל המוסר ולא נחת מפני תוכחה, ולא מל ערלת לבבו, אוי לו ואוי לנפשו; כי סבל יסורים ונשא את עונו ולא נרצה עונו, אבל נכפל ענשו, כאשר בארנו.

וכאשר יקבל האדם את מוסר השם וייטיב דרכיו ומעלליו, ראוי לו שישמח ביסוריו, לפי שהועילוהו תועלות נשגבות, ויש לו להודות לשם יתעלה עליהם כמו על שאר ההצלחות, שנאמר (תהלים קטז, יג): כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא, ונאמר (שם, ג-ד): צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי דברים ואתחנן ו, ה): רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל זמן שהאדם שרוי בשלוה אין מתכפר לו מעונותיו כלום, ועל ידי הייסורים הוא מתרצה למקום, שנאמר (משלי ג, יב): כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה, פירוש: כאב את בן, כן ירצה ה' את אשר הוכיח וקבל מוסרו, וכדרך שהאב ירצה את בנו אחרי התוכחות. ויש לפרש עוד: וכאב יוכיח את הבן אשר ירצה בו, ואיננו מוכיח את הבנים אשר נואש מהם ויודע שלא יועילום התוכחות. ונאמר על האנשים שאינם מכירים טובת התוכחה ותועלתה, כמו שנאמר (הושע ז, יג): וְאָנֹכִי אֶפְדֵּם וְהֵמָּה דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים, ונאמר (שם, טו): וַאֲנִי יִסַּרְתִּי חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ רָע, ונאמר (שם יא, ג): וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו וְלֹא יָדְעוּ כִּי רְפָאתִים.

ויש על הבוטח בשם להוחיל במעוף צוקתו, כי יהיה החושך סבת האורה, כמו שכתוב (מיכה ז, ח): אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש תהלים מזמור כב): אלמלא נָפַלְתִּי לא קָמְתִּי, אלמלא ישבתי בחושך לא היה אוֹר לִי! וכל איש ואיש ביום צר לו יתן לבו להבין ולהתענות עם התשובה והתפלה, כמו שהצבור חייבים לצום ולהתענות בעת צרתם, כאשר תקנו חכמינו זכרונם לברכה – וזה צום נבחר ויום רצון. וכאשר יבא מוסר השם יתברך על האיש אשר הוא זך וישר, יהיה לנסיון ולהגדיל שכרו לעולם הבא, כמו שנאמר (דברים ח, טז): לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ה, א): פשפש במעשיו בעת צרתו וחפש וחקר ולא מצא חטא בידו – הם הם יסורים של אהבה"

עוד כתב רבנו יונה (משלי ג, יא-יב): "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וגו' – זה דבר מופלא במעלות הבטחון, כי אם יראה בעל הצדקות והמצוות שאינו מצליח בעושה, או שיבואהו מוסר השם, יחזק ויאמץ בבטחון, ואל ימאס מוסר השם, וידע כי הוא לטובתו יותר מגמול ההצלחה בעושה ובשלוה, כי רצה ה' לזכותו ולנקותו מכל אשמה ועוון, ולהגדיל שכרו בעולם הגמול… והשי"ת יודע בתקנתו ובתועלתו ומה טוב לו אם השלוה אם המוסר.

וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה – כאב יוכיח את בן ירצה, אם יש לאב בנים הרבה, הבן אשר יאהב וירצה מכל בניו – אותו יוכיח מכולם וישקוד על מוסרו למען יהיה כולו יפה במדתו ומום אין בו, על כן יוכיח השי"ת את אשר יאהב מיתר ההמון". (יעויין עוד בתומר דבורה לרמ"ק פרק ה).

ח, י – שני סוגי ייסורים מרמח"ל

את שני סוגי הייסורים, לכפרה או לזרז ולכוון לתשובה, כתב גם הרמח"ל (דרך ה' חלק ב, ג, ה): "כי עוד אפשר שיהיה אדם צדיק ובידו חטאים או בינוני ושקול במעשיו ותהיה הגזרה עליו שיעוררוהו לתשובה, והנה אז ייסרוהו מן השמיים כדי שישים אל לבו ויפשפש במעשיו. ואמנם אין היסורים האלה ממין יסורי הכפרה שזכרנו למעלה, שתכליתם למרק העוונות בעולם הזה, אבל יסורים אלה יסורי הערה הם להעיר הלב לתשובה. כי אולם לא נבראו העונשים אלא בהעדר התשובה, אבל הנרצה לפניו יתברך שמו הוא שלא יחטא האדם, ואם יחטא – ישוב. ואם לא שב, כדי שלא יאבד – יצטרף בעונשים, ועל כן יבואו תחילה יסורים להערה, ואם לא יתעורר האדם בהם אז יתיסר ביסורי המרוק".

ח, יא – סוג נוסף של ייסורים – שבאים כעונש על חטאיו

כתב המבי"ט (בית אלוהים שער התשובה פרק ט): "לפעמים באים לאדם ייסורין בסיבת רוע הנהגתו וסכלותו, ואינם כייסורין שהם לכפרת עוון, מצד כי ברוע בחירתו הביאם עליו, כמי שלא נזהר במאכלו ומשקיו ומלבושו ובא לידי חולי, וכן מי שלא נזהר בלשונו ובמעשיו והיה סיבה שהיכו אותו בני אדם ויסרו אותו, וכיוצא באלו היסורין הבאים על האדם ברוע הנהגתו". 1

אמנם הוסיף המבי"ט שם שאם יעשה תשובתו ויקבל את הייסורים באהבה, ויכווין שבאים על כפרת עוונותיו, אכן הייסורים מכפרים: "ועם כל זה, כשמכווין האדם לסבב שיבואו עליו הרעות לכפרת עוונות – הם מכפרים עוון, וזהו עניין התשובה, וכמו שאמר הנביא ע"ה (יואל ב, יב) שֻׁבוּ עָדַי וגו', בְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד שהם דברים המצערים את הגוף… וגם בדברי הייסורין הבאים על האדם ברוע הנהגתו במאכלו ודיבורו ומעשיו עם הבריות, אחר שכבר באו עליו הייסורין הוא מצדיק הדין עליו ויודע ומכיר שלסיבתו באו אליו הייסורין ההם, ומקבל אותם בסבר פנים יפות, ויודע ומכיר כי הוא חייב בחטאיו יותר מהייסורין שבאו עליו, וסובל אותם לכפרה – גם הם מכפרים ממנו קצת חטאותיו, כיון שאינו מתרעם עליהם".

ח, יב – ייסורים של אהבה

עוד סוג של ייסורים ישנו – ייסורים של אהבה. נחלקו גדולי ישראל אם ייסורים של אהבה באים רק עם עוון או אפילו ללא עוון, והאריכו לבאר מהותם של ייסורים אלו, עיין ברכות ה, א, עם פירוש רש"י; רמב"ן תורת האדם, שער הגמול; ספר עיקרים ד, יג; בית אלוקים למבי"ט שער התשובה פרק ט. עיין עוד בדברי הרמח"ל בדרך ה' חלק ב, ג, ח, ובדעת תבונות קסב-קע, שיש ייסורים שבאים לכפר על הדור.

ח, יג – דברים שנראים רעים יתכן שהם טובים

והרב ביאר בעל פה שגם שני סוגי הייסורים הראשונים, לכפרה וזיכוך ולתשובה, נעשים על ידי כוחות הרשע, ולכן יש בהם צד שהם נראים כעונש. אלא שבעת הוצאתם אל הפועל כוחות הרע פועלים כשליחים של מידת הדין הטובה.

מעין זה כתב הרמב"ם (פיהמ"ש ברכות ט, ה) שיש ייסורים שנראים במבט ראשון כרעים אבל מתברר אח"כ בחוש שהם לטובתו: "אמרו כשם שהוא מברך על הטובה, ר"ל שיקבלם בשמחה ויכבוש רגשותיו ויישב דעתו כשמברך ברוך דיין האמת, עד שייראה כמו בזמן שהוא מברך הטוב והמטיב, וכמו שאומרים חכמים ברוב עניניהם כל מה דעביד משמיא לטב. וזה דבר מושכל אצל הנבונים אף על פי שלא הזהירה עליו תורה, לפי שהרבה דברים נחשבין לרע בתחילתם, וסופם מביאים טובה גדולה, והרבה דברים נחשבים בראשיתם טוב ויהיה בסופם רע מאד, ולכן אין ראוי לנבון להצטער בבוא צרה גדולה וגזירה הרת סכנה, לפי שאינו יודע התכלית. וגם אל יתפתה וישמח שמחה רבה כשתגיעהו טובה לפי מחשבתו, לפי שאינו יודע התכלית, וכן אסרו, עליהם השלום, להרבות בשמחה ושחוק זולתי אם היתה אותה השמחה בדבר נעלה כלומר עשיית הטוב ודרישתו. אבל האזהרה מהדאבון והצער הרי הוא מפורסם מאד בספרי הנביאים עד שאין צורך לדבר עליו".

וכ"כ הערוך (ערך 'טב'): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, כי הרעות שמביא הקב"ה על האדם לטובתו הן, שהן כפרה לעוונותיו, כאדם שמצער עצמו בהקזת הדם ורפואתו היא וחייב לברך".

ח, יד – פורק עול, מגלה פנים בתורה, ומפר ברית

כפי שלמדנו, לרבי יום הכיפורים מכפר ללא תשובה, "חוץ מפורק עול (כופר בעיקר, רש"י), מגלה פנים בתורה (בא על דברי תורה בחוצפא ובגילוי עזות, רש"י), מפר ברית, שעל אלה אם עשה תשובה – יום הכיפורים מכפר, ואם לא עשה תשובה – אין יום הכיפורים מכפר".

חידש השפת אמת (יומא פה, ב), שאולי לרבי רק מי שעבר על כל העבירות הללו יחד אין יום הכיפורים מכפר ללא תשובה: "ולע"ד לולי דמסתפינא אמינא דרבי כולהו קאמר, דבעושה שלשתן, פורק עול ומגלה ומיפר ברית, אז אין יום הכיפורים מכפר, דבקרא נמי (במדבר טו, לא) (כִּי דְבַר ה' בָּזָה) וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר כתיב, ובזה הִכָּרֵת תִּכָּרֵת, אבל בחד מינייהו לא".


  1. . העונש הוא תוצאה של החטא, וזה פשט הסוג השלישי, כפי שכתב נפש החיים שער א, יב: "וכן עונש הגיהנם ענינו גם כן, שהחטא עצמו הוא עונשו, כמו שכתוב (משלי ה, כב): עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ וכו'… שכאשר האדם עושה אחת ממצות ה' אשר לא תעשנה, הפגם והחורבן נרשם ח"ו תיכף למעלה בשרשו… ומשם ממשיך גם על עצמו רוח טומאה שמלפפתו בעת עשיית העוון, ואחר עשותו הרוח טומאה מסתלק למקומו והוא בחייו בגיהנם ממש המקיפו בעת עשיית החטא, רק שאינו מרגיש עדיין עד אחר פטירתו שנלכד אז ברשת אשר הכין, הן כוחות הטומאה והמזיקין שנבראו ממעשיו… זהו שאמר הכתוב (איוב לד, יא): כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ, שהפעולה עצמה, הטובה היא אם רעה ח"ו, היא היא עצמה התשלומין שלו כנ"ל". ע"ע תומר דבורה לרבי משה קורדוברו (א, ביאור מידת 'נושא עוון').

ט – דעת חכמים

ט, א – הלכה כדעת חכמים

הלכה כחכמים, וכ"כ הרמב"ם הל' תשובה א, ב: "הכל מתכפר בשעיר המשתלח והוא שעשה תשובה". וכן בהלכה ג: "ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים, שנאמר (ויקרא טז, ל): כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם". הסביר הכסף משנה: לפי שקיימא לן שהלכה כרבי מחברו ולא מחבריו (פסחים כז, א). וכן מוכח מהל' שגגות ג, י, שכתב הרמב"ם: "אין יום הכיפורים ולא החטאת ולא האשם מכפרין אלא על השבים המאמינים בכפרתן".

וכ"כ תוס' כריתות ז, א, 'ופליגא', שהלכה כחכמים; מאירי שבועות (על המשנה ב, ב, וגמ' יג, א); תלמיד הרשב"א (עניינים שונים ב); רמ"א תרז, ו.

ט, ב – ביאור דעת הרמב"ם

אע"פ שכעקרון פסק הרמב"ם (הל' תשובה א, ב) כדעת חכמים, הוסיף הרמב"ם ששעיר המשתלח מכפר על העבירות הקלות גם ללא תשובה. ותמה הכסף משנה שלכאורה זה כדעת רבי, והשאיר בצריך עיון.

בלחם משנה (בהסברו הראשון) כתב: "ויש לומר דרצה למעט במחלוקת שבין רבי לרבנן, וכיון דלרבי מכפר אפילו אכריתות, די לנו לומר שלרבנן דעל הכריתות אינו מכפר, אבל על הקלות מכפר". ​

בערוה"ש תרב, ט, כתב שהרמב"ם פסק כירושלמי (יומא פ"ח ה"ו; שבועות פ"א ה"ו) שיום הכיפורים מכפר על מצוות עשה אפילו ללא תשובה. ולמרות שבירושלמי כתוב שעל מצוות לא תעשה אין יום הכיפורים מכפר אלא בתשובה, מכיוון שלפי הבבלי מצוות הקלות נחשבות עשה ולא תעשה, כתב הרמב"ם שיום הכיפורים מכפר על הקלות ללא תשובה. וכ"כ מרכבת המשנה וצפנת פענח הל' תשובה א, ב.

במנחת חינוך שסד, לא, העלה אפשרות שהרמב"ם פסק כרבי ישמעאל (ארבעה חילוקי כפרה), ורבי ישמעאל לא ס"ל כרבי או כחכמים.

י – כללי מדרגות הכפרה

כללי מדרגות הכפרה

י, א – ארבעה חילוקי כפרה

יומא פו, א: "שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי: שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש? אמר: שלושה הן, ותשובה עם כל אחד ואחד. עבר על עשה ושב – אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר (ירמיהו ג, כב): שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים. עבר על לא תעשה ועשה תשובה – תשובה תולה, ויום הכפורים מכפר, שנאמר (ויקרא טז, ל): כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם… מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה – תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורין ממרקין, שנאמר (תהלים פט, לג): וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם, אבל מי שיש חילול השם בידו – אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק. אלא כולן תולין, ומיתה ממרקת, שנאמר (ישעיהו כב, יד): וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְ-בָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן".

פירוש חילוקי כפרה – סוגי עבירות שחלוקים זה מזה בכפרתם. רבי אלעזר בן עזריה סובר שישנם רק שלושה חילוקי כפרה ולא ארבעה, אולם בהמשך מונה הברייתא ארבעה סוגי עבירות – מצוות עשה, לא תעשה, כריתות ומיתות בית דין, וחילול השם. וביאר מהרש"א יומא פו, א, שאין מונים מצוות עשה, לפי שמצוות עשה מתכפרות על ידי תשובה בלבד: "ויש לומר דהכי קאמר: ג' חלוקי כפרה הן, אבל האחד שהוא עבר על עשה לא חשיב, כיון דכפרתו תשובה והיא עם כל אחד ואחד לא חשיב ליה בכלל חלוקי כפרה, וכפרש"י, וכן הוא לשון הירושלמי ג' הם חוץ מן התשובה". וכפי שהזכיר, דייק כך ברש"י פו, א, 'אמר לו': "שלוש הן הנחלקין, שיש עבירה שהיא צריכה לזה ואינה צריכה לזה, אבל תשובה אינה מן החלוקין, שהיא צריכה לכולן".

לעומת זאת, הכסף משנה (הל' תשובה א, ד) מונה בג' חילוקי כפרה – מצוות עשה, לא תעשה, וכריתות ומיתות בית דין. חילול השם אינו נמנה בחילוקי הכפרה מכיוון שהחוטא בחילול השם נצרך לכל הכפרות (תשובה, יוה"כ, ייסורים ומיתה). בדומה לזה כתב תוספת יום הכיפורים (יומא פו, א, 'שאל'): "ואלו לא מסתפינא מכבודו דרש"י ז"ל הייתי מפרש דתשובה דמכפרת על עשה הוא מכלל הג', ומאי דמפיק ממניינא הוי ההיא דחלול ה' דאין לו כפרה עד שימות, ואין ראוי להכניסה במנין ולומר ד' חלוקי כפרה כיון דאין מתכפר לו בעודו חי עד שימות, ואין המתים נכנסים למנין חלוקי כפרה אלא בעלי תשובה שהם חיים, וכן מצאתי שפירש בעל העקדה שער ס"ג". וכ"כ תלמיד הרשב"א (עניינים שונים ב).

בתוספתא יומא ד, ט, מנו ארבעה חילוקי כפרה.

י, ב – דעת רבי ישמעאל כחכמים

בפשטות, רבי ישמעאל שמנה ארבעה חילוקי כפרה סובר כחכמים שיום הכיפורים אינו מכפר ללא תשובה.

וכ"כ תלמיד הרשב"א (עניינים שונים ב): "ותשובה עם כל אחת ואחת מהן – לומר, שאין אחד מהן מתכפר בלא תשובה כלל, ולאפוקי מדרבי דאמר (יומא פה, ב): יום הכיפורים מכפר בין על השבין בין על שאינן שבין".

וכ"כ מהרש"א יומא פו, א: "אבל עבר אל"ת כו' תשובה תולה ויוה"כ מכפר, שנאמר כי ביום וגו'. דמוקמינן ליה אַלֹא תעשה בעלמא דהיא קלה לגבי לא תעשה דכריתות ומיתות ב"ד. ואף על גב דתשובה אינה מפורשת בהאי קרא, ס"ל דתשובה ודאי בעי עם כל אחד דלא ס"ל כרבי דאמר דבין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר. ועוד י"ל דמייתי ליה מדכתיב (ויקרא טז, ל): כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר וגו' לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ, דר"ל דיוה"כ מכפר, אך בתנאי לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ, דהיינו יוה"כ עם התשובה".

וכך עולה מהרמב"ם שאחרי שפסק כחכמים הביא בפרק א, הלכה ד, את ארבעת חילוקי הכפרה. (עיין לעיל ט, ב, בדברי המנחת חינוך).

י, ג – כפרה על מצוות עשה

יומא פו, א: "עבר על עשה ושב – אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר (ירמיהו ג, כב): שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים". רש"י: "שׁוּבוּ בָּנִים – ומיד ארפא, למדת שיש עבירה שמכפרת בתשובה לבדה; כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר (ויקרא טז, ל) – למדת שיש עבירה שצריכה יום הכפורים, וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם (תהלים פט, לג) – למדת שיש עבירה שצריכה יסורין, ומסתברא, הקל לקלה והחמור לחמורה".

כתבו תוס' שבועות יב, ב, 'לא', שבמצוות עשה המחילה היא גמורה: "לא זז משם עד שמוחלים לו – ואף על גב דתנן במתני' בפרק בתרא דיומא (פה, ב ושם): על עשה ועל לא תעשה תשובה מכפרת, ואמר נמי במס' חגיגה (ה, א): כל העושה דבר ומתחרט מוחלין לו מיד אפילו בשאר עבירות – אינה מחילה גמורה אלא שמקילין לו הדין, אבל במצות עשה מוחלין לגמרי".

לעומת זאת, כתב הרוקח (הל' תשובה סימן כח): "והא דאמר בפ"ב דיומא (פו, א): עבר על עשה ועשה תשובה – לא זז משם עד שמוחלים לו, וכן בפ"א דשבועות (יב, ב): האי עשה היכי דמי? אי דעשה תשובה – מוחלין לו מיד, מיהו קצת צער יבוא לו שעבר על העשה".

וכ"כ רבנו יונה בשערי תשובה ד, ו: "ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא לו, א): עולה מכפרת על מי שעבר על מצות עשה אחרי התשובה, כי אמנם נתכפר עונו בתשובה, אך העולה תוסיף על כפרתו, ויוסיף להתרצות בה את השם יתברך".

י, ד – קריאת פרשת עולה

עוד כתב רבנו יונה (שערי תשובה ד, ז), שהעולה מכפרת על הרהורי הלב ומחשבת העבירות. והוסיף (שם ד, ח): "ועתה כי אין לנו קרבנות בעונותינו ובעונות אבותינו, אם חטא בהרהורי הלב או שעבר על מצות עשה, יקרא פרשת העולה אשר בתחילת סדר ויקרא ובתחלת סדר צו את אהרן. כי מקרא פרשת הקרבן יהיה לנו במקום הקרבת הקרבן, בין שנקרא בכתב בין שנקרא בעל פה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מנחות קי): כל העוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה, בפרשת חטאת – כאילו הקריב חטאת, בפרשת אשם כאילו הקריב אשם".

י, ה – החילוק בין מצוות עשה למצוות לא תעשה

הטעם שתשובה לבדה מועילה לכפר על מצוות עשה, כתב מהרש"א: "דמסברא להקל עונש עובר בעשה בעלמא דיושב ואינו עושה, מעובר בלא תעשה שעובר במעשה. ומהאי טעמא עשה דוחה לא תעשה כיון דהעשה מקויים במעשה".

אמנם במנחת חינוך שסד, יד, כתב שאי אפשר לומר שהחילוק הוא בין שב ואל תעשה לקום עשה, "דהא יש עשין כגון לאוין הבאים מכלל עשין דעובר בקום עשה, וכן יש לא תעשה שעובר בשב ואל תעשה כגון לאוין שאין בהם מעשה, וכאן מבואר סתם דיש חילוק בין עשה ללא תעשה, משמע דבכל העשין מהני תשובה אף שעבר בקום עשה, ובכל הלאוין אף שעבר בלא מעשה לא מהניא תשובה לחוד. על כרחך צריך לומר דלא תעשה בכל ענין חמור מעשה".

עיין עוד מהר"ל נתיב התשובה פרק ג.

י, ו – מצוות עשה שיש בה כרת

כתב הרמב"ם (הל' תשובה א, ד): "עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה – אינו זז משם עד שמוחלין לו מיד, ובאלו נאמר (ירמיהו ג, כב): שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם וגו'". וכ"כ מנחת חינוך (שסד, יד): "ודוקא במצוות עשה שאין בה כרת, אבל ביש בה כרת כגון פסח ומילה נראה דנחשב מן החמורות כמו חייבי לאוין שיש בהם כרת ומיתות בית דין, ואין תשובה לבד מועלת".

אמנם בתוספת יוה"כ (פה, ב, 'אמר ר"י' בסוף הדיבור) כתב שמשמע מרבי ישמעאל שאין חילוק בין עשה שיש בו כרת לעשה שאין בו כרת.

י, ז – כפרה על מצוות לא תעשה

יומא פו, א: "עבר על לא תעשה ועשה תשובה – תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, שנאמר (ויקרא טז, ל): כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם… מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם".

כתב הרמב"ם בפירוש המשניות יומא ח, ח, שאם עבר על מצוות לא תעשה בשוגג, דינו כמצוות עשה. לעומת זאת במנחת חינוך (שסד, יח) כתב: "ואין מבואר בדברי רבי ישמעאל חילוק בין שוגג למזיד, ונראה דשוים, דאף בשוגג צריך תשובה ויום הכיפורים, ובמזיד גם כן מכפר תשובה ויום הכיפורים".

הוסיף רבנו יונה (שערי תשובה ד, ח) שאחר שחזר בתשובה צריך לדאוג מהחטא עד שיגיע יום הכיפורים: "ואם עבר אדם על מצות לא תעשה ועשה תשובה, ידאג לעוונו, ויכסוף ויחכה להגיע ליום הכפורים למען יתרצה אל השם יתברך, כי רצונו חיי הנפש והגוף וחיי כל נוצר, כמו שנאמר (תהלים ל, ו): חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ר"ה ט, א): כל הקובע סעודה בערב יום הכפורים כאילו נצטווה להתענות תשיעי ועשירי והתענה בהם, כי הראה שמחתו בהגיע זמן כפרתו, ותהיה לו לעדה על דאגתו לאשמתו, ויגונותיו לעונותיו".

י, ח – המרבה בעבירות, אפילו הן קלות דינן כחמורות

כתב הרא"ש (יומא ח, יז): "תניא רבי יוסי בר' יהודה אומר אדם עובר עבירה ראשונה – מוחלין לו, שניה – מוחלין לו, שלישית – מוחלין לו, רביעית – אין מוחלין לו, שנאמר (עמוס ב, ו): כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, ואומר (איוב לג, כט): הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵ-ל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר… נראה לי לפרש: רביעית אין מוחלין לו – אם היא מצות עשה אין מוחלין מיד כשעשה תשובה, אלא תשובה תולה ויום הכפורים מכפר כדין חייבי לאוין. וכן אם היא מצות לא תעשה מיתה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין".

י, ט – חילוקי הכפרה אינם מוחלטים

כתב תלמיד הרשב"א (עניינים שונים סי' יב): "ומכל מקום נראה לי אין זה כלל גמור לכל מצות עשה ולא תעשה, כי יש בהן שהן חמורין שצריכין גם כן יסורין ככריתות ומיתות ב"ד וחמורים מהם".

והביא את הגמ' בב"מ נח , ב: "אמר ר' חנינא: שלושה צועקים ואינם נענין: המכנה שם לחברו אע"ג דדש בשמיה, והמלבין פני חבירו ברבים, והבא על אשת איש". ולמרות שהמכנה שם והמלבין פני חברו הם לאוין בלבד, מנו אותם עם איסור כרת של הבא על אשת איש. ובאר תלמיד הרשב"א: "והטעם שנראה בזה מפני שהמכה חברו או גוזלו וכיוצא בהן ניתן לימחל, אבל מכנה ומלבין לא ניתן לימחל מפני שהשומעים יבזוהו היום או מחר באותו כנוי שם וילבינוהו באותה הלבנה וזה גורם קטטה ושנאת חינם בינו ובין הבריות עד עולם, וכבר אמרו לעיל ט' ע"ב ששקולה שנאת חנם כע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים, וזהו שדימו אותם לאשת איש שהיא תקלה עולמית גם כן, מפני שעל ידי שהוא בא עליה היא חשודה ממנו וגורם שם רע גם לבניה הכשרים שהולידה מבעלה וגורם להם איסור לבא בקהל, ואין לך תקלה עולמית גדולה הימנה… וכיון שדימו מכנה ומלבין לאשת איש שמענו שהם חמורין מכריתות ומיתות ב"ד אע"ג דעשה ולא תעשה נינהו. הלכך הא ברייתא לאו כלל גמור, וכבר אמרו אין למדין מן הכללות".

ועוד כתב לגבי חילול השם: "ולאו דוקא חילול השם קאמר, דהוא הדין למפר ברית בשר ופורק עול ומגלה פנים בתורה, ששלוש אלו אין לך חמורות מהן…. ונראה מדברי הרמב"ן ז"ל בשער הגמול, דהוא הדין לעבירות חמורות מאד כמשומדין ומינין ואפיקורסין ושכפרו בתורה ובתחיית המתים, ושאר המנויין בברייתא דשלוש כתות ליום הדין (ר"ה יז, א). ומה שמנו אלו, ר"ל אלו והדומים לאלו, שהם רשעים מוחלטים".

י, י – כריתות ומיתות בית דין

כפי שלמדנו, עבר על כריתות ומיתות בית דין – תשובה ויוה"כ תולין וייסורין ממרקים. וכ"כ הרמב"ם הל' תשובה א, ד: "עבר על כרתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה, ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין, ובאלו נאמר (תהלים פט, לג): וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם".

גם שבועת שווא ושקר, אף שאין בהן כרת, דינם כחייבי כריתות, כמבואר בגמ' ביומא פה,ב-פו, א, לפי שנאמר בה: לֹא יְנַקֶּה (שמות כ, ז). וכ"כ הרמב"ם הל' תשובה א, ב: "ומה הן הקלות ומה הן החמורות? החמורות הן העבירות שחייבין עליהן מיתת בית דין או כרת, ושבועת שוא ושקר – אף על פי שאין בה כרת הרי הוא מן החמורות".

גם חייבי מיתות בידי שמיים בכלל חייבי כריתות לעניין זה (מנחת חינוך שסד, כב, כו; רמ"ע מפאנו, עשרה מאמרות חיקור הדין א, יח; אגרת התשובה לגר"ז סוף פרק א).

י, יא – כריתות ומיתות בית דין בשוגג

ירושלמי יומא פ"ח ה"ז: "על כריתות ומיתות בית דין במזיד, התשובה ויום הכיפורים מכפרין מחצה והייסורין בשאר ימות השנה מכפרין מחצה". וכ"כ הרמב"ם בפיהמ"ש יומא ח, ח, שרק אם עבר על כריתות או מיתות בית דין במזיד צריך ייסורין.

אמנם רבנו יונה (שערי תשובה ד, יד-טו) כתב שגם החוטא בשוגג ייענש: "כאשר יעבור אדם על כריתות ועל מיתות בית דין בשוגג, חייב להתודות ולבקש תחנונים על הסליחה, ולהאנח במרירות לב ולדאוג ולפחד, כי אלה מעיקרי הכפרות… ודע כי השוגג ענוש יענש, כאשר הקדמנו לבאר, אף כי הפושע, רוצה לומר: מי ששגג בדבר שדרך בני אדם להזהר ממנו, ויש לו לדאוג ולפחד מחטאו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש תהלים מח): בפירוש מה שכתוב (תהלים מח, ג): יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב, כאשר היה אדם עובר עבירה בשוגג היה לבו דואג עליו וחרד ומפחד לחטאו עד שהיה עולה לירושלים והיה מקריב קרבן החטאת היה אך שמח, על זה נאמר: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ".

עוד כתב רבנו יונה שמי שעבר בשוגג עבירה המחייבת קרבן חטאת, "יעסוק תמיד בפרשת חטאת, ויחשב לו כאילו הקריב חטאת, רוצה לומר: כי יועיל הרבה בדבר ויתכפר לו מעין כפרת חטאת".

י, יב – ריבוי מצוות, מעשים טובים ותורה לשמה במקום ייסורים

כתב בשערי תשובה ד, יא: "ואם עבר אדם על כריתות ועל מיתות בית דין ועשה תשובה, אחרי כי לא נרצה העון בלי יסורים כי התשובה תולה ויסורים ממרקים, יכין לבו לעשות מצוות המגינות מן היסורים כמו מצות הצדקה, כי היא מצלת גם מן המות, שנאמר (משלי י, ב): וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת, ומי שאין לו ממון לעשות צדקה – ידבר טוב על העני, ויהיה לו לפה לבקש אחרים להיטיב עמו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"ב ט, א): גדול המעשה יותר מן העושה.

וכן יעסוק במצות גמילות חסדים לעזור את חברו בעצמו והשתדלותו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוכה מט, ב): גדולה גמילות חסדים מן הצדקה, שהצדקה בממונו וגמילות חסדים בין בגופו ובין בממונו, והצדקה לעניים בלבד וגמילות חסדים בין לעניים ובין לעשירים. וכן ידבר על לב העני ויכבדהו וינחמהו מצרתו, כענין שנאמר (ישעיהו נח, י): וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"ב ט, ב): כי המפייסו בדברים גדול מן הנותן צדקה. וכן יעסוק במצות בקור חולים וקבורת מתים ותנחומי אבלים ולשמח חתן וכלה, כי כל אלה מדרכי החסד, וכנגד כולן מצות תלמוד תורה לשם שמים. וכל המועצות שזכרנו הן בכלל מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (משלי טז, ו): בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן, כי קנין התורה נקרא קנין האמת, כמו שאמר (משלי כג, כג): אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר, ונאמר (תהלים קיט, קמב): וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה קדושים כה, א): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (משלי ג, יח) – עבר אדם על כריתות או מיתות בית דין, אם היה רגיל לקרוא פרק אחד ביום – יקרא שני פרקים, אם היה רגיל לקרוא פרשה אחת – יקרא שתי פרשיות. ומשני פנים תגן עליו התורה מן היסורים: האחת – כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (קדושין לא, ב): תלמוד תורה כנגד כלם, והשנית – כי ישית עמלו בתורה וטרחו בה ואשר תדד שנתו מעיניו יעלה במקום יסורים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צט, ב): כל הגופים לעמל יולדו, אשרי מי שהיגיעה שלו בתורה! ואמרו (שם כו, ב): למה נקרא שמה תּוּשִׁיָּה (ישעיהו כח, כט)? שמתשת כחו של אדם".

י, יג – תעניות וסיגופים

עוד כתב רבנו יונה (שע"ת ד, יב) שבמקום הייסורים יצום ויוריד דמעות וימנע עצמו מן התענוגים, ויאנח תמיד במרירות ליבו, וריבוי המרירות יהווה תחליף לייסורים.

נשאל רבי יוסף חיים בשו"ת תורה לשמה (סי' תיד): "והנה רצינו לידע מי שעשה התיקונים האלה של מספר התעניות שגילה רבינו האר"י זיע"א על לאוין ועל כריתות ומיתות ב"ד, אם גם בו שייך הני חלוקי הנז' שבלאוין בעי יוה"כ לכפר ובמיתות בעי יסורין, או דילמא כיון שעשה תעניות אלו הקצובים אז תכף ומיד יתכפר ולא בעי יוה"כ ולא יסורין".

והשיב שכל סדרי התעניות והסיגופים הם חלק מהתשובה שצריך לעשות וממילא אם עבר על עשה נמחל לו, או לא תעשה נמחל לו כשיגיע יום הכיפורים. אבל, "אם היא עבירה של כרת ומיתות בית דין צריך הוא ג"כ ליסורין לגמר כפרתו מלבד יוה"כ, אך היסורין האלו הם מסורים בידי שמים ואינם קצובים ושוים לכל אדם, כי יש כמה מדרגות בזה ולפעמים יספיקו יסורין קלין, הכל לפי מה שהוא אדם וכפי השערת הבורא יתברך שמו אשר שוקל בפלס משפט. וכבר ידעתם מה ששאלו בגמרא (ערכין טז, ב) היכי דמי יסורים? וכל חכם השיב דבר אחר, ומשם תדעו ותבינו כי אפילו דברים קלים הם חשובין בכלל יסורין".

י, יד – חילול השם

כפי שלמדנו, מי שחילל את השם, רק מיתה יכולה לכפר עליו כפרה גמורה, וכ"כ רמב"ם הל' תשובה א, ד: "במה דברים אמורים בשלא חילל את השם בשעה שעבר, אבל המחלל את השם אף על פי שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה ויום הכפורים ויסורין שלשתן תולין ומיתה מכפרת, שנאמר (ישעיהו כב, יד): וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְ-בָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן".

וכן הוא בירושלמי (יומא פ"ח ה"ז): "אבל מי שנתחלל בו שם שמיים, אין כח לא בתשובה לתלות ולא ביה"כ לכפר ולא בייסורין למרק אלא תשובה ויוה"כ מכפרין שליש והייסורין מכפרין שליש והמיתה ממרקת בייסורין, עליו הכתוב אומר: אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן, הא למדנו שהמיתה ממרקת". רש"י (יומא פו, א, 'חילול') הגדיר: "חילול השם – חוטא ומחטיא אחרים". ובהמשך הגמ' ביומא שם דנים היכי דמי חילול השם.

הוסיף תלמיד הרשב"א (עניינים שונים סי' יב), שישנם עוונות נוספים שהם בדרגת חילול השם שרק מיתה מכפרת עליהם לגמרי: "ולאו דווקא חלול השם קאמר, דהוא הדין למפר ברית בשר ופורק עול ומגלה פנים בתורה, ששלוש אלו אין לך חמורות מהן, דהא לרבי יום הכפורים מכפר על שאינן שבים בכל לא תעשה ואפילו כריתות ומיתות ב"ד, ואעפ"כ הוציא שלושה אלו מן הכלל כל שלא עשה תשובה… ונראה מדברי הרמב"ן ז"ל בשער הגמול דה"ה לעבירות חמורות מאד כמשומדין ומינין ואפיקורסין ושכפרו בתורה ובתחיית המתים ושאר המנויין בברייתא דשלוש כתות ליום הדין (ר"ה יז, א), ומה שמנו אלו, ר"ל – אלו והדומים לאלו, שהם רשעים מוחלטים".

י, טו – קידוש ה' ולימוד ביגיעה ושקידה יכולים לכפר על חילול ה'

כתב רבנו יונה (שערי תשובה א, מז): "ועוד יש עון, והוא עון חלול השם, שהתשובה ויסורים תולים ומיתה ממרקת, כמו שנאמר (ישעיהו כב, יד): אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן. והנה כאשר האדם משתדל לתמוך ביד האמת, ויעזור אחריה ויתעורר בדבריה, והופיע אורו לעיני בני עמו, ויחזק ידי אנשי האמת ונשא ראשם, וכתות השקר ישפילם יגיעם עד עפר, הנה אלה דרכי קדוש ה' והוד והדר לאמונתו ועבודתו בעולם, ועוז ותפארת במקדש תורתו, על כן בהרבות פעליו לקדש את ה' ולעודד האמת להכין אותו ולסעדו, ונסלח לו מעון החלול עם התשובה בשומו האמת לעומת אשמת החלול, מידת תשובתו נגד מידת משובתו זה באור: בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן (משלי טז, ו)".

עוד כתב רבנו יונה (שם ד, טז): "עתה נדבר על מי שיש בידו עון חלול השם, שלא יתכפר עונו ביסורים. והנה הקדמנו, כי יש לו רפואות תעלה אם יקדש את השם יתברך תמיד, עוד תִמָּצֵא לו כפרה בהגיונו תמיד בתורה ויגיעתו בה, כאשר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ר"ה יח, א): אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה (שמואל א, ג, יד) – בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה אין מתכפר, אבל מתכפר בדברי תורה, ואף על פי שהיה עון בית עלי מחלול מצות קדשים, כמו שנאמר (שם יג): בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו. והנה כי התורה רפואה לכל מכה נחלה מאד, על כן כתוב (משלי טו, ד): מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים".

י, טז – בזמן הזה כל עוון יורד בדרגת חומרתו

עיין בבית אלוהים למבי"ט (שער התשובה סוף פרק ב) שאדם שחוטא בזמן שבית המקדש קיים עוונו חמור יותר. ובזמן הזה כל עוון יורד מחומרתו ולכן מי שעבר על חילול השם די בייסורים כדי לכפר עליו, וכריתות ומיתות בית דין – תשובה ויוה"כ מכפרים עליהם וכו'. וזאת משום שהשכינה לא שורה כפי שהיא שרתה בזמן שבית המקדש היה קיים, ולכן הפגיעה בשכינה בזמן הזה קלה יותר.

י, יז – למאירי תכלית ארבעת חילוקי הכפרה היא התשובה הגמורה

כתב המאירי (יומא פו, א), אחרי שהביא ד' חילוקי כפרה: "ודברים אלו הערה להיזהר ולהפליג בתשובה לפי חומר העון, ולעולם אין הפרגוד ננעל בפני התשובה הגמורה". וכ"כ על המשנה יומא פה, ב: "זהו כלל גדול שאין שום דבר מכפר אלא בתשובה. התשובה, ר"ל לבד בלא מיתה ובלא יום הכיפורים, מכפרת על עבירות קלות, על עשה ועל לא תעשה, אבל על החמורות כגון כריתות ומיתות בית דין – תשובה תולה עד שיבוא יום הכיפורים ויכפר. כלומר שתכלית התשובה נמצאת בו, ומ"מ הוא הדין שהתשובה הגמורה מכפרת בכל עת שאין הפרגוד ננעל בפני התשובה אלא שסתם הדברים שהיא נמצאת שלימה יותר בזמן הזה משאר הזמנים".

וכ"כ בחיבור התשובה (מאמר ב, פרק יג, עמ' 546): "וכן כל מה שאמרו עליו שהוא מכפר אם שעיר, אם עצמו של יום הכיפורים, אם ייסורין, אם מיתה, ביאור כולם – הערה המגעת לו באיזה מאלו, והכל סיבת התשובה והיא הכפרה".

י, יח – חילוקי הכפרה נאמרו רק למי שעושה תשובה מיראה

כתב בספר חרדים פרק סה: "תנן במס' אבות (ד, יג): רבי אליעזר בן יעקב אומר: העושה מצוה אחת – קנה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת – קנה לו קטיגור אחד, תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות. הקשה הרב רבינו מאיר מטוליטולא ז"ל דהא תניא ד' חלוקי כפרה: עבר על עשה ועשה תשובה מיד מוחלים לו, עבר על לא תעשה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, עבר על כריתות ומיתות ב"ד תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין, ובעון חילול ה' שלשתן תולין ומיתה ממרקת. הרי ע"כ יסורין אפילו עם תשובה? ותירץ דהתם בשב מיראה, דזדונות נעשו לו כשגגות, והכא בשב מאהבה, דעונות נעשו לו כזכיות. ולפי תרוצו אפשר דהיינו דקאמרה תשובה ומעשים טובים, כלומר תשובה שיחשבו עונותיו כמעשים טובים".

וכ"כ רי"ף על העין יעקב יומא פו, א: "עוד נ"ל שהתשובה שהיא מאהבה אינה צריכה עוד ליוה"כ ולא ליסורין כי היא מכפרת לגמרי, וראיה לדבר, שכתוב (ירמיהו ג, כב): שׁוּבוּ בָּנִים שחביבים לפניו יתברך כבנים, ופירשו חז"ל דהכתוב הזה מדבר בתשובה מאהבה, אבל כשהתשובה היא מיראה אז צריכה סיוע לכפרתה… אבל אם התשובה היתה לפני ה', דהיינו מלב ומנפש, כי ה' יראה ללבב ששב בכל לבו, אז תטהרו מכל וכל בלי כפרת יוה"כ".

גם החיד"א (מדבר קדמות מע' ת, סימן יח), הביא דעה זו: "כתבו המפרשים דהשב מאהבה תיכף מתקבל, ובשב מאהבה לא נאמרו ארבעה חילוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש. דוקא בשב מיראה בחלקות ישית למו רבי ישמעאל, אמנם אם שב בכל לב מאהבה – אינו מחוסר זמן ותיכף מתקבל ברצון. ויש ליתן טעם דכיון דבשב מאהבה זדונות נעשו לו כזכויות, אם כן אין כאן לא תעשה וכריתות ומיתות בית דין כי אם זכויות" (עיין שם שהקשה על דעה זו).

וכ"כ מרן הרב קוק (עולת ראיה ב, עמ' שנז), על מה שאומרים בסוף הוידוי בתפילות יום הכיפורים 'אבל לא על ידי ייסורים וחליים רעים': "אע"פ שיפה הוא לנו דלירתח רחמנא עלן, ועל ידי יסורים נהי' טהורים וגדולים במעלה, אבל באמת כל חלוקי כפרה שאמרו שיש בהם שצריכים יסורים, הם דוקא בתשובה מיראה שהזדונות נעשו כשגגות וצריכים כפרה, אך במי ששב מאהבה, שזדונות נעשו כזכויות, נראה שאין צריך יסורים. ובזה ניחא מה שכתבו הפוסקים דתלמיד חכם אינו צריך סיגופים, דהיינו משום שאי אפשר לזכות לאהבת ד' יתברך כי אם ע"י התורה, וכמו שכתבו בספרי (דברים ו, ה-ו): וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלוֹהֶיךָ, כיצד? וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וכו', על זה אנו מבקשים שיזכנו השי"ת לתשובה מאהבה, שלא נצטרך ליסורים וחליים רעים בר מינן. ואם כן, המתפלל אל יוצרו ית' שיעביר חטאיו בלא יסורים, אינו כ"א שמתפלל שיזכהו ד' ית' לתשובה מאהבה, והדבר העיקרי שבתפילתו הוא ההתרוממות הגדולה שיזכה לאהבת ד', ובתורת טפל הוא מה שלא יהיו לו יסורים". 1

י, יט – מדרגות בתוך תשובה מאהבה

הוסיף מרן הרב קוק (מאורות הראיה, ירח האיתנים עמ' לג), שבתשובה מאהבת עולם, הזדונות נהפכות לזכויות אבל נשאר רושם מהעוון, ובתשובה מאהבה רבה העוון נתבטל למפרע. וז"ל: "כשם שיש הפרש בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה, שבראשונה זדונות נעשות כשגגות, ובאחרונה כזכויות, ככה יש הפרש בין המדרגות שבתשובה מאהבה, בין שהיא מסוג אהבת עולם או מסוג אהבה רבה. התשובה שהיא מאהבת עולם מתהפכת היא לזכויות, אבל הדבר דומה כאילו היה פעם איזה חטא, ונתהפך בכוח התשובה לזכות. ואפילו אם נרומם את הציור עד שנאמר שההתהפכות הזאת היא פועלת למפרע, אבל מכל מקום היה חטא פעם בעולם ונתהפך למפרע לזכות. אבל בתשובה הבאה מכוחה של אהבה רבה, הרי מתגלה שמעולם לא היה כלל חטא בעולם, כי אם הוא מאיר באור של זכות מתחילה ועד סוף".

י, כ – חילוקי הכפרה לא נאמרו על מי שממשיך בתשובתו

כתב רבנו יונה בשערי תשובה א, כ, שאף על פי שאדם חזר בתשובה, "יש עליו לפחד תמיד אולי לא השלים חוק התשובה, כי צריכה למדרגות רבות. ויוסיף אומץ בכל יום להשיג המדרגות, גם יפחד אולי יתחדש עליו יצרו, וישמר ממנו בכל עת, ויוסיף יראת השם בנפשו תמיד, ויתפלל תמיד אל השם לעזרו אל התשובה ולהצילו מיצרו".

על פי דבריו כתב רבי מאיר אנג'ל (נפטר לפני כשלוש מאות שנה, נולד באיטליה ועלה לא"י), בספרו מסורת ברית הגדול (מצורע ס, ב, אות רצא): "אבל מדברי רבינו יונה יצא לנו תירוץ אחר: דלא פליגי מתניתין וברייתא אהדדי, שיש שני מיני תשובה: המין הראשון הוא שעשה תשובה וחושב שכבר השלים חוק תשובתו, ועל תשובה כזו אמרינן בפרק יום הכיפורים שיסורין ממרקין או מיתה ממרקת. והמין השני הוא שמפחד תמיד ומתחזק בתשובה כל ימי חייו, ועל תשובה כזו אמר תנא דידן במסכת אבות שהיא כתריס מפני הפורענות, כלומר התשובה שיש אחריה מעשים טובים הוא כתריס ומגן לפני הפורענות".


  1. . בבני יששכר (מאמרי חודש תשרי מאמר ד – גדולה תשובה, דרוש יד) כתב על פי דעה זו: "ויאמר עוד: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד וכו' (הושע יד, ב), יש לפרש עפ"י מה שכתב הרב הגדול מו' חיד"א זללה"ה ד' חילוקי כפרה אינם רק להשב מיראה, אבל השב מאהבה אין צריך לד' חילוקי כפרה רק מתכפר הכל בתשובה לבדה, כתב כן בשם גדולי הקדמונים. והנה ענין שב מאהבה כתב המהרש"א זללה"ה (יומא פו, ב) שעושה עניינים יתירים יתר על ציווי התורה והוא ויתור, הנה י"ל כיון שהוא עושה דרך ויתור עם השי"ת כביכול הנה כתורה הוא שהש"י יעשה עמו גם כן דרך ויתור ומתכפר לו הכל בתשובה לבדה".