א – כבוד היום

א, א – מקראי קודש וכסות נקיה ביום הכיפורים

שבת קיט, א: "אמר ליה ריש גלותא לרב המנונא: מאי דכתיב (ישעיהו נח, יג): ולִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד? אמר ליה: זה יום הכפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה".

הסביר רש"י שמכיוון שהמילים וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג נדרשות על שבת, "מכלל דלִקְדוֹשׁ ה' לאו אשבת קאי". ביאר מהרש"א: "ורצה לומר, דוְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג משמע בעונג אכילה, ולִקְדוֹשׁ ה' משמע דכולו לה' בלא אכילה. וכהאי גוונא אמרינן פ' אלו דברים: הכל מודים בשבת דבעינן לָכֶם דכתיב: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, ובעצרת פליגי דכתיב לה' וכתיב לכם, ואם כן על כרחך ולִקְדוֹשׁ ה' דמשמע כולו לה' לא איירי בשבת, ולא מתוקמא אלא ביום הכיפורים שהוא נמי מקרי שבת".

כתב הרי"ף (יומא ב, ב מדפי הרי"ף): "ומיבעי ליה לאיניש ליקוריה ליומא דכיפורי בכסות נקיה (שבת קיט, א), דא"ל ריש גלותא לרב המנונא: מאי דכתיב (ישעיהו נח, יג): ולִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד? א"ל: זה יום הכיפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה". וכ"כ רא"ש (יומא ח, ט); ארחות חיים (הל' יום הכיפורים כז); מנהיג (הל' צום כיפור כז); מאורות (יומא עח, ב). וכ"כ בספר מצוות זמניות (הל' יוה"כ שער שני): "וצריך להגדיל יום הכיפורים ולכבדו בלבוש בגדים נאים החמודות לכבוד ולתפארת, וזהו שאמרו (שבת קיט, א): מאי ולִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד? – זה יוה"כ שאין בו אכילה ושתייה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקייה".

הוסיף המאירי (שבת קיט, א) שביום הכיפורים צריך ללבוש את הבגדים המכובדים ביותר מכל הימים הטובים: "ימים טובים אף הם ראוי לכבדם ולענגם במאכלים ולהדרם במלבושים, ויום הכיפורים עולה על כולם במצוות הידור מלבושים נכבדים ובגדים מצויינים. דרך הערה אמרו: ולִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד – זה יום הכיפורים ,שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה". 1

א, ב – הצעת השולחן ביום הכיפורים

כתב המרדכי (יומא תשכה): "עורכים השולחן כמו בשבת, משום דאיקרי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן (ויקרא טז, לא)". וכ"כ רמ"א תרי, ד. ובבית יוסף תרי, ב, תמה: "ואיני יודע מה מקום לעריכת השולחן ביום הכיפורים".

בנזירות שמשון ביאר הטעם: "ונראה לי כדי שיזכור תמיד שהוא יום כיפור ולא יחלל בשום דבר, כמו שכתב בסי' שא סעיף טז בהגה, שלא יצא בשבת כדרך שהוא יוצא בחול. ומהאי טעמא מציעים השולחן בשבת ויום טוב כל היום, כמו שכתב רמ"א ריש סימן רסב, וכן נראה". וכ"כ אורחות חיים (סאפינקא תרי, ז); אלף המגן (תרי, יא); ושדי חמד (אס"ד מע' יום הכיפורים א, יז).

במאמר מרדכי תרי, ג, הוסיף שנהגו להניח ספרים על השולחן: "והנה המנהג פשוט בינינו אחר סעודת ערב יום הכיפורים לערוך השולחן במפה יפה, ועורכין עליו ספרים הרבה במקום הפת, ומכסין אותם במפה אחרת כמו שמכסין הפת בשבתות וימים טובים, ומניחים אותו כך עד מוצאי יום הכיפורים. ונראה לי שהוא מנהג נכון עד מאד אין לשנותו כלל, לפי שיש כאן רמז הרומז שזה יום אדיר ונורא מכובד מאד, ואין לנו לכבדו באכילה ושתיה כי אם לשוב אל ה' לעסוק בדברי תורה ותפילה ודברי ריצוי ותחנונים לרצות את בוראינו יתברך ויתעלה". וכ"כ שדי חמד (אס"ד מע' יום הכיפורים א, יז). הוסיף רבי יוסף חיים (מקבציאל א, וילך מא): "ומניחין על השולחן חמישה חומשי תורה, להורות: יום זה המזון הוא מן חמישה קולות".

בערוך השולחן תרי, ב, הוסיף שיש גם להציע את המיטות ולנקות את הבית.

א, ג – בגדים לבנים

כתב בדרכי משה תרי, ג: "ובמרדכי דיומא (סי' תשכג): ומכבדין בכסות נקיה, כדי שיהיו נקיים כמלאכי השרת עכ"ל. ונראה דמטעם זה נהגו ללבוש בגדי פשתן לבן נקיים, כמו שנאמר (דניאל י, ה): אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים". וכ"כ ברמ"א שם.

וכך דייק מהרש"א (שבת קיט, א) שלגבי בגדי שבת אמרו חז"ל שלא יהא בגדי שבת כמו בגדי חול, ואילו ביום הכיפורים הוסיפו שצריך כסות נקיה: "ונראה משינוי לישנא דלעיל גבי שבת קאמר שלא יהא מלבושך של שבת כו', והכא גבי יוה"כ קאמר בכסות נקייה, דהיינו דבר נוסף על השבת, שיהא שינוי המלבוש ביוה"כ בנקיות, ועל זה סמכו ביום הכיפורים בבגדים לבנים נקיים, וכדאיתא במדרשות דוגמת מלאכי השרת".

עוד מבואר במדרש (ילקוט שמעוני ואתחנן תתכ"ה), שהבגדים הלבנים רומזים לכפרת עוונותיהם של ישראל: "אמר דוד (תהלים קמז, כ): לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וגו', בנוהג שבעולם, אם נכנס לדין אינו יודע אם נוצח הוא אם אינו נוצח, וישראל יודעים דעת בוראם, בראש השנה באין ותוקעין בשופרות, ביום הכיפורים הן הולכין יחפים ולובשים לבנים שהוא מלבין כל עוונותיהם, אמר משה (דברים לג, כט): אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ שהוא יודע דעת של א-לוה".

כיוצא בזה כתב ריטב"א (ב"ב קכא, א, 'בכלי') שבנות ירושלים נהגו לצאת ביום הכיפורים בכלי לבן שאולים (משנה תענית כו, ב), "ללמד כי יצר הרע מסולק מהם ושהם נקיים מחטא, כמה דכתיב (קהלת ט, ח): בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, ובמדרש אמרו שראוי ללבוש לבנים ביום הכיפורים על שם כך". 1

א, ד – התעטפות בטלית במשך כל יום הכיפורים

במשנה ברורה יח, ו, ביאר שהמנהג להתעטף בטלית במשך כל יום הכיפורים הוא כדי להידמות למלאכים שמעוטפים לבנים.

אמנם לפי חלק מהמנהגים הטליתות אינן לבנות לגמרי, ולכן הביא הרב בספר (הלכה יא) טעם אחר: "נוהגים שכל מי שרגיל להתעטף בטלית בתפילות שחרית, מתעטף גם בתפילות ליל יום הכיפורים, ומכוונים לזכור על ידי הציצית את כל המצוות, ועל ידי כך תינצל נפשנו, רוחנו ונשמתנו מן החיצוניים, ויפרוש ה' עלינו את סוכת שלומו".

א, ה – תכשיטי ובגדי זהב ביום הכיפורים

כתב רבי עקיבא איגר (בהגהותיו על רמ"א תרי, ב) בשם הפמ"ג (בספרו תיבת גומא פר' אחרי מות): "יש מקומות דנוהגים שלא ללבוש בזהב, מטעם קטיגור. ובנשים לא שייך דהא לא נתנו זהב לעגל, וכן לויים". אמנם בתיבת גומא שם כתב למעשה שגם נשים נוהגות לא ללבוש זהב ביום הכיפורים, "דלא לייתו לאינצויי (שלא יבואו להתקוטט), ואשה מזונותיה ביד בעלה, שייך קטרוג". וכ"כ באלף למטה תרי, ז, שגם הנשים אין לובשות בגדים המחופים זהב, ואף "שהנשים לא היו בחטא זה, מכל מקום אין לחלק בעניין זה, שכל הקהל הם בלולים ונחשבים כאחד".

ובמקור חיים לחוו"י תרי, ג, פקפק במנהג: "מנהגים קנ"ט: שאין ללבוש תכשיטי זהב ביום הכיפורים. ויש לפקפק בו, והמתפללים בציבור יזהרו, וכך ראיתי מש"ץ".

ויש להקשות על המנהג ממה שלמדנו בר"ה כו, א, שהכלל "אין קטיגור נעשה סניגור" שייך רק בתוך קודש הקדשים (וגם השופר אין לצפות בזהב, "כיון דלזכרון הוא – כבפנים דמי"), ולכן הכהן הגדול אינו לובש בגדי זהב ביום הכיפורים בקודש הקדשים. וכ"כ הריטב"א שם: "וטלית מצוייצת שהיא מוזהבת מותר ללבוש ביום הכיפורים, דהא ודאי כלחוץ דמי".

וכ"כ בשו"ת בצל החכמה ו, ג, שמותר לענוד תכשיטי זהב ביום הכיפורים, ו"מוכח דכל שאינו דומיא דמכפר, אין קפידא לעשותו של זהב, אדרבה מבואר במתניתין (יומא לז, א): של אשכרוע היו, ועשאן בן גמלא של זהב, והיו מזכירין אותו לשבח. מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יוה"כ של זהב, ע"כ. הרי דכל שאין בו צד מכפר יש מעלה בשל זהב לכבוד היום. מעתה משקפיים ושעון וכל כהאי גוונא שאין בהם שום צד ורמז מכפר, אין קפידא שלא ללובשם כשהם של זהב". וכ"כ שו"ת רבבות אפרים ו, שכג; ופס"ת תרי, ה.

א, ו – הרחת בשמים ביום הכיפורים

רוב הפוסקים כתבו שאין להריח בשמים בתשעה באב מפני שיש בזה תענוג וצריך למעט בתענוג ביום שנחרב בית המקדש (שעה"צ תקנו, א; כה"ח ד; וכך משמע משו"ע תקנט, ז; וכ"כ הרב בפניני הלכה זמנים י, ז).

יש אומרים שהוא הדין שאין להריח בשמים ביום הכיפורים, וכ"כ כנסת הגדולה (מו, הגה"ט): "נראה לי דלהריח ריח טוב ביום שציותה התורה לענות אדם נפשו אינו מן הדין, שהנשמה נהנה מן הריח". וכ"כ הרב משאש (ילקוט שמ"ש קעא) ועוד כמה פוסקים (עיין חזו"ע עמ' רפג).

אמנם רוב הפוסקים התירו להריח בשמים ביום הכיפורים, והוסיפו שכך נכון לעשות כדי להשלים מניין מאה ברכות, וכ"כ מ"א תריב, ד; א"ר ב; גינת ורדים גן המלך קמה; שועה"ר ז; חיי אדם קמה, לג; ברכ"י תריב, ב; פמ"ג א"א ד; יוסף אומץ תתרב; בגדי ישע מו, ח; מטה אפרים תריב, ו; מ"ב מו, יד; תריב, יח. ועוד רבים (עיין חזו"ע עמ' רפד-רפה). 1

וכ"כ הרב בספר, והוסיף טעם חדש: "ביום הכיפורים נוהגים להריח בשמים ולברך עליהם, משום שהוא יום טוב, וכל מה שמכבד את היום ואינו אסור משום התענית, מצווה לעשותו". כלומר, לא רק בשביל מאה ברכות טוב להריח בשמים, אלא יש בזה משום כבוד יום הכיפורים. וכ"כ גינת ורדים (גן המלך קמה): "כפי זה, ביום הכיפורים מצוה לכבדו בכל מיני דתענוג, כיון שאין בזה מטעם עינוי".

לעניין אם מותר להריח פירות ביום הכיפורים ולברך 'הנותן ריח טוב בפירות', עיין חזו"ע עמ' רפה-רפו. עוד יעויין בדברי רבי יוסף חיים (מקבציאל א, וילך נח) שהתיר להריח טבק "כדי שתתיישב דעתו בתפילה ולימוד", אבל אסר להריח בשמים.

א, ז – השלמת מאה ברכות ביום הכיפורים

פוסקים רבים כתבו שטוב להריח בשמים ביום הכיפורים כדי להשלים מאה ברכות (עיין לעיל א, ו).

ואילו השל"ה (מס' יומא נר מצוה לא) כתב, שקדושת יום הכיפורים עצמו כוללת בתוכה קדושת מצוות מאה ברכות: "ומה שטרח למצוא מאה ברכות, נראה לע"ד דאין בזה כלום בדלא אפשר. דאי לא תימא הכי, מה תאמר ביום כיפורים שחל להיות בשבת, היאך יקויימו שלש סעודות שהם דאורייתא, אלא לא אפשר שאני. וקדושת היום בעצמו, מספיק ועומד נגד כל הקדושות של מצוות אלו".

וסיים השל"ה שבכל זאת מה שאפשר לעשות יעשה, ולכן "יכוין בברכותיו במאד, ויכוין בברכות של השליח צבור מכל התפילות, ויכוין בברכות הקוראים בתורה, וכן בברכות ההפטרות, וכן בברכות המצוות של יחידים, כשמתעטפין בטליתות ומברכין בקול רם וכיוצא, אז יעלו לו מאה ברכות והרבה מהם". (ע"ע מטה אפרים תרכב, ג).


  1. . בשו"ת תורה לשמה קנב, מובא המנהג שאבלים לובשים בגדי חול שחורים כל י"ב חודש, כולל שבתות וימים טובים, "ואין מחליפים בשבת רק טלית, כתונת ומכנסיים". ונשאל רבי יוסף חיים על אבל שרוצה להמשיך ללבוש בגדי חול שחורים ביום הכיפורים (למרות שיום הכיפורים מפסיק את האבלות). והשיב: "מנהג זה הוא אסור בודאי וראוי לבטלו. אך ודאי כי דבר זה ביום כיפור קשה יותר משבת כמה וכמה, כי אף על גב דהשבת קדושתו חמורה מן הכיפור, עם כל זה לענין זה של בגדים ביום הכיפורים חמיר טפי, והוא איסור גמור מדברי קבלה דהכי דרשי רז"ל בפסוק ולִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד – זה יוה"כ שאין בו לא אכילה ולא שתיה, כבדהו בכסות נקיה, ע"כ". ע"ע בא"ח ש"ש לך לך יח; שו"ת רב פעלים או"ח ד, לג.
  2. . כתב מ"א תרי, ה, שאין הנשים לובשות בגדים לבנים כי אינן יכולות להיות כמלאכים. אבל במטה אפרים ט, כתב שגם נשים נוהגות ללבוש בגדים לבנים, מכיוון שעיקר הטעם משום כבוד יום הכיפורים. וכן מוכח מריטב"א בהסבר המשנה בתענית המובא למעלה, שגם נשים נהגו ללבוש בגדים לבנים ביום הכיפורים.
  3. . אחרונים רבים רצו להוכיח שמותר להריח בשמים ביום הכיפורים ממה שכתב שו"ע יו"ד רסה, ד, שבברית המילה ביום הכיפורים ובתשעה באב אין מברכים על הכוס מאחר והיולדת אינה יכולה לשתות, "ובתשעה באב, אסא נמי לא מייתינן". משמע שביום הכיפורים מביאים בשמים ומריחים אותם בברית המילה, וכ"כ פוסקים רבים. אמנם בשיירי כנסת הגדולה (מו, הגה"ט ה) דחה ראייה זו: "ולא קושיא היא, דשאני התם שהוא לדבר מצוה, שנהגו להריח בבשמים בברכת המילה, אבל בלתי סיבה, ופעמים רבות כדי להשלים מאה ברכות, שיכולין אנו להשלימן בלתי ריח, אינו מן הדין".

ג – מצוות הווידוי

מצוות התשובה

ג, א – לרוב הראשונים תשובה היא מצוות עשה

רוב הראשונים כתבו שמצוות עשה לשוב בתשובה, כ"כ הרמב"ן על הפסוק (דברים ל, יא): "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא". וז"ל הרמב"ן: "הַמִּצְוָה הַזֹּאת על התשובה הנזכרת, כי וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ (בפסוק א), וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלוֹהֶיךָ (בפסוק ב), מצוה שיצוה אותנו לעשות כן… וזה טעם בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ – שיתוודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבבם אל ה', ויקבלו עליהם קיום התורה לדורות, כאשר הזכיר (פסוק ב): אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ – כמו שפירשתי (שם)".

וכ"כ רבנו יונה (שערי תשובה א, א): "והוזהרנו על התשובה בכמה מקומות בתורה". עוד כתב רבנו יונה (שם ד, יז): "מה שנאמר לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ – מצות עשה על התשובה, שנחפש דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה' ביום הכפורים. ואף על פי שנתחייבנו על זה בכל עת – החיוב נוסף ביום הכפורים".

וכ"כ סמ"ק (מצווה נג): "לשוב, דכתיב (דברים ל, ב): וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלוֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ"; דרשות הר"ן (דרוש השישי): "מלבד שהתשובה מכפרת העונות הקודמים, היא מצוות עשה מן התורה, והיא מן המצוות שהודיעונו רבותינו ז"ל שהם בתכלית השכר". וכ"כ ספורנו (דברים ל, יא); שו"ת מהר"י וייל (קצא); ספר חרדים (ט, לד). וכ"כ הרבה אחרונים, ומהם: שועה"ר (אגרת התשובה פרק א); בן איש חי (ש"ש בראשית כט).

ג, ב – הסוברים שאין מצוות עשה של תשובה

הרמב"ם לא מנה עשיית תשובה כאחת ממצוות העשה, אלא כשיעשה תשובה, יש מצווה להתוודות, וכ"כ בספר המצוות (עשה עג): "שצונו להתוודות על החטאים והעונות שחטאנו לפני הא-ל יתעלה, ולאמר אותם עם התשובה". וכ"כ בהלכות תשובה א, א: "כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה – אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא…". 1 וכ"כ ספר החינוך שסד, שהמצווה היא הוידוי ולא התשובה.

כ"כ רבים בדעת הרמב"ם: מנחת חינוך שסד, א-ב; משך חכמה דברים לא, יז; עבודת המלך; מרן הרב קוק משפט כהן קכח; הרב קאפח הל' תשובה ז, ה, ועוד.

ג, ג – ביאור דעת הרמב"ם

במשך חכמה (דברים לא, יז) ביאר את דעת הרמב"ם שאין מצוות עשה לשוב בתשובה, משום שאנחנו כבר מצווים על כל המצוות: "ונתבונן דשם 'תשובה' כפי מה שמורה שמה, איך נחשבת למצווה שישוב מכסלו ולא יחטא עוד, הלא בלא המצווה, מצווה ועומד לבלי לעבור על מצוות השי"ת! וכי בשביל שעבר ושנה בה הותרה לו סלקא דעתך?! הנה האזהרה הראשונה המונעתו בחטוא טרם שחטא, היא מונעתו מחטוא גם אחרי שחטא… אמנם מצות התשובה, אשר על זה צריך מצווה פרטית, הוא שאם חטא ועוזב את חטאו, מצווה להתוודות ולהגיד לפני השי"ת כי יודע בעצמו שחטא ומבקש כפרה… אבל על התשובה בעצמה אין לחשבה למצווה חדשה זולת הציוויים שכבר נצטוו עליהם, וזה ברור".

עוד ביאר הרב קאפח (הל' תשובה ז, ה) שהתשובה נחשבת הכשר מצווה: "אין התשובה מצווה בפני עצמה אלא מכשירה את האדם לקראת מצוות הוידוי, כי וידוי ללא הכשרה מוקדמת, ללא טיהור מוקדם, לא רק שאינו מצווה, אלא אף עבירה".

מרן הרב קוק (משפט כהן קכח) הגדיר את התשובה לדעת הרמב"ם: "עצה של חיבה מאת אבינו שבשמים שידו פשוטה לקבל שבים".

עוד ביאר מרן הרב קוק שם שתשובה היא מצווה כללית: "המצווה היא הוידוי ולא התשובה, שהיא כללית וגדולה מאד, אבל לתוכן של מצוות עשה לא יש (אין) לה שייכות". וכ"כ הרב גורן (תורת המועדים עמ' 40, מאמר 'התשובה והוידוי'): "לפי הכלל של הרמב"ם בספר המצוות (שורש ד) הנ"ל, כדאי לגלות דרך אחרת ביישוב שאלה זו מדוע לא נמנית התשובה בין תרי"ג המצוות, אשר על ידה תתגלה שיטה כוללת של הרמב"ם ביחס למניין המצוות, שאינו מונה מצווה אשר אינה נפרדת לעצמה, אלא חלה על כל יתר המצוות והאזהרות של התורה, או שהיא משותפת להן, או שהיא מהווה אמצעי והכנה להשגתן, ואין לה יעוד עצמאי אלא באה לתקן אחרות, לכן לא מנה את התשובה בין תרי"ג המצוות מאחר ואינה נפרדת לעצמה, אלא באה כהוראת דרך איך לתקן את העבירות של המצוות, ולהחזיר את האדם לדרכו הטובה ביחס לשמירת כל המצוות". 1

ג, ד – פתיחת הלכות תשובה לרמב"ם

כתב הרמב"ם בפתיחתו להל' תשובה: "מצוות עשה אחת, והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה". משמע שיש מצוות עשה לשוב גם לדעת הרמב"ם.

וכתב מרן הרב קוק (משפט כהן קכח), שצריך לתקן את לשון הרמב"ם: "מאחר שאנו רואים מפורש בדבריו שבפנים, שכתב שהמצוות עשה היא הוידוי, שבאה מצווה זו כשישוב, מוכרחים אנו לומר ששיטפא דלישנא הוא בציון הנ"ל, והעיקר הוא סמיך אוידוי שסיים בו, שהיא המצוות עשה. וכד הוינא טליא שמעתי מהרב הגאון ר' אברהם חיים שפירא ז"ל, הרב דסמארגאן, בנו של הגאון ר' ליב הרב דקאוונא ז"ל, שצריך להגיה גם בציון: שכשישוב החוטא מחטאו יתוודה, והדין עמו ז"ל".

ג, ה – התשובה והוידוי מצווה אחת

המבי"ט (קרית ספר תחילת הל' תשובה) הסביר בדעת הרמב"ם שהתשובה והוידוי הם שני חלקים של מצווה אחת: "התשובה והוידוי מצווה אחת היא, שאין וידוי בלי תשובה, כי מי שמתודה ואינו גומר בלבו לשוב מחטאתו, הוא כטובל ושרץ בידו, והוידוי הוא גמר התשובה. אף על גב דמשהרהר תשובה בליבו נקרא צדיק גמור, אפילו הכי לא הוי תשובה מצווה בפני עצמה אלא עם הוידוי, שהוא גמר התשובה".

וכך משמע משו"ת מהר"י וייל (קצא): "ועיקר תשובה בפה, דכתיב (ויקרא ה, ה): וְהִתְוַדָּה, והיא מצות עשה". ומשו"ת בנימין זאב (סי' שא): "ומצוות עשה להתוודות ולשוב מחטאו מוְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ – ישראל, דפרשת אתם נצבים (דברים ל, ח)".

ג, ו – תשובה היא קיום מצוות יראת ה'

כתב הרדב"ז (מצודת דוד – טעמי המצוות, מצווה ה) שעשיית תשובה היא קיום מצוות עשה של יראת ה': "ואם תאמר: אימתי עובר על עשה זו (של יראת ה')? תשובתך: בשעה שעובר עבירה בשאט נפש ולא שת לבו לשוב בתשובה מחמת יראת עונש, באותה שעה עובר על מצוות עשה זו, שהרי לא ירא מאלוהיו. ואם עשה תשובה, אפילו שב מיראת עונש, הרי זה קיים מצות עשה זו, אע"פ שאינה עבודה שלימה, מכל מקום קיים עשה זו, ודעהו".

ג, ז – ביאור הרב סולובייצ'יק בדעת הרמב"ם

בספר 'על התשובה' (עמ' 37-45) ביאר הרב סולובייצ'יק שישנן מצוות שבהן פעולת המצווה וקיום המצווה באים כאחד, לדוגמא מצוות נטילת לולב, בעת שעושים את פעולת המצווה – לקיחת הלולב, מקיימים את מצוות נטילת הלולב. ויש מצוות שפעולת המצווה וקיומה אינם באים כאחד, לדוגמא מצוות אבילות, פעולות האבילות כמו איסור רחיצה או נעילת הסנדל אינן קיום מצוות האבילות, אלא קיומה הוא הצער שבלב. וגם השמחה בחגים, פעולת המצווה היא אכילת בשר או שתיית יין, ואילו המצווה מתקיימת בשמחת הלב.

כך מבאר הרב סולובייצ'יק את דעת הרמב"ם במצוות התשובה: "תשובה בעיני הרמב"ם היא מעין עבודה שבלב. זוהי מצווה שעיקרה אינו במעשים ובפעולות, אלא בתהליך הנמשך לעיתים על פני שנות חיים. תהליך שתחילתו בחרטה, ברגש אשמה, בהכרת האדם כי ניטלה תכלית מחייו, בהרגשה של בדידות, של תעייה ותהייה בחלל ריק, של פשיטת רגל, של תסכול וכשלון, ודרכו של תהליך זה היא ארוכה-ארוכה, עד לתכלית שהיא התשובה עצמה. התשובה אינה קשורה במעשה אחד ומכריע, אלא צומחת וגדלה, צמיחה איטית וממושכת עד שמביאה את האדם למֶטָמוֹרְפוֹזָה, ואז לאחר שהשתנה ונעשה אדם אחר, מגיע מעשה התשובה. ומה מעשה התשובה? הווה אומר: הוידוי".

והמשיך לבאר שבהלכה הראשונה בהלכות תשובה כתב הרמב"ם רק את מצוות הוידוי, כלומר את מעשה המצווה, אבל בפתיחה להל' תשובה כתב הרמב"ם שהמצווה היא התשובה עצמה, ללמד שכל תהליך התשובה הוא הוא חלק מהמצווה. "התשובה היא, אפוא, מצוות יסוד, עם שהיא מצווה של נשמה ללא גוף. כמוה כהרבה מצוות אחרות, כגון התפילה שהזכרנו, וכגון מצוות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט, יח); גם זו היא מצווה הכרוכה בשורה של מעשים, של חסד, עזרה לרע וכו' – אך מהותה באהבה עצמה, ברגש, בלב".

ג, ח – מצוות לשוב כשצריך להתגבר על היצר

במשך חכמה (דברים לא, יז) חידש שגם לרמב"ם יש מצווה לשוב בתשובה, כשאדם צריך להטות את עצמו לקיצוניות מסוימת כדי להתגבר על היצר: "אולם יש מידת התשובה אשר תתכן כי תתחדש רק אחרי שכבר עבר עליה, וזה הוא כפי מה שביאר רבנו פרק ד' משמונה פרקים. כי כמו שהחולה יתרפא בדברים מרים היפך טבעו כדי להעמיד טבעו ומזגו על דרך הממוצע, אחרי התגברה בו בסיבת האחרון הצד הנוטה, כן החולה שכבר חטא צריך להתנהג ולהטות לדרך ההפכי. כמו מי שגברה עליו תאוותו, יפרוש עצמו גם מן המותר… ובאופן הזה נקרא תשובה, שיעמיד כוחות נפשו בקצה ההפכי נגד מה שעשה בחטאו ובעברו על המצווה. וכן כתב רבנו בריש הלכות דעות".

ג, ט – מצוות התשובה ביום הכיפורים

כפי שלמדנו לעיל (ג, ב), רבים כתבו בדעת הרמב"ם שאין מצווה מפורשת לשוב בתשובה, אלא המצווה היא הוידוי. אמנם ביום הכיפורים גם לדעת הרמב"ם יש מצווה לשוב בתשובה, וכ"כ בהל' תשובה ב, ז: "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבין הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים". 1

גם לרבנו יונה שיש מצווה לשוב כל השנה, ישנה מצווה נוספת לשוב ביום הכיפורים, וכ"כ בשערי תשובה ב, יד: "מצות עשה מן התורה להעיר אדם את רוחו לחזור בתשובה ביום הכפורים, שנאמר (ויקרא טז, ל): מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ, על כן הזהירנו הכתוב שנטהר לפני ה' בתשובתנו, והוא יכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו". עוד כתב (שם ד, יז): "מה שנאמר לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ – מצות עשה על התשובה, שנחפש דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה' ביום הכפורים. ואף על פי שנתחייבנו על זה בכל עת – החיוב נוסף ביום הכפורים, והטהרה אשר בידינו היא התשובה ותיקון המעשים". וכ"כ הריטב"א (ר"ה טז, ב): "שהרי יום הכפורים מצווה מן התורה להתוודות ולשוב בתשובה, כדכתיב (ויקרא טז, ל): מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ".

והחיי אדם (קמג, א) כתב שהמצווה לחזור בתשובה היא לפני יום הכיפורים: "ומצוות עשה מהתורה שיחזור בתשובה לפני יום הכיפורים, כמו שכתוב: לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". (עיין לעיל הרחבות לפרק א, א, ח, על תשובה לפני תחילת הדין; ובהרחבות לפרק ה, א, ב, על המצווה לשוב בימים המתוקנים לכך).

ג, י – התשובה יש בה חסד ודין

כתב הרמב"ן (דרשה לראש השנה עמ' רמט): "כיון שאמרנו שראש השנה יום דין לכל אדם וכולן נדונין בו, צריכין הכל לשים הדבר על לבם ולשוב בתשובה ולהתחרט על עוונותיהם ופשעיהם, ולהרבות תפילה ותחנונים שימחול הקב"ה על לא הודע שלהם, שאין יום הכיפורים מכפר אלא על השבים. והתשובה חסד גדול על הבריות, אבל עונש גדול הוא להם, שבזמן שאדם חוטא – עובר על רצון בוראו שעה אחת בשעת החטא, וכשהוא עומד ואינו שב בתשובה, עומד במרדו כל ימיו ואינו חושש לעשות רצון בוראו. וכל שכן ישראל שמתפללין ומתוודין ומלחשין בפיהם, וצועקים בקולם חטאנו עוינו ופשענו, ואינן מניחין העוונות כלל, שזה בודאי מרד גדול הוא, ומוסיף על עצמו כעס וחרון אף. משל לליסטים ששולל את הדרכים ומלסטם את הבריות, והוא בא לפני המלך: אדוני מחול לי שהרגתי אנשיך ושללתי אנשי מדינותיך ולסטמתי דרכיך, ולמחר חוזר לרעות שעשה, שאין כל פיוסין שאמר למלך אלא ניאוצין ומיעוט כבודו ומוראו של מלך. ולכך אמר הכתוב (עמוס ג, ב): רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם, אמר הקב"ה: גיליתי לכם דין יום הכיפורים, והודעתי לכם שאני מכפר בו לשבים, וספרתי לכם כל טכסיסין של יום בתענית ובתפילה וקרבנות, ולא חששתם לדברי לשוב כלל, נמצא הרי זה מרד גמור. נמצא קרובן של ישראל אצל הקב"ה הוא הגורם ריחוקם". 1

מצוות הוידוי

ג, יא – מצוות הוידוי ומקורה

לעיל למדנו (ג, ב) שרבים סוברים בדעת הרמב"ם שאין מצווה מפורשת לשוב בתשובה, אלא המצווה היא הוידוי, וכפי שהגדיר הרמב"ם בספר המצוות (עשה ע"ג): "היא שצוונו להתוודות על החטאים והעונות שחטאנו לפני הא-ל יתעלה, ולאמר אותם עם התשובה, וזה הוא הוידוי".

המקור למצוות הוידוי הוא מהבאת קרבן אשם (במדבר ה, ו-ז): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא: וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ".

ודרשו חכמים שעל כל סוג עבירה צריך וידוי, וכ"כ ספר החינוך (שסד) על פי הספרי זוטא: "למדנו (מויקרא ה, ה: וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ) חיוב הוידוי למטמא מקדש וקדשיו, מנין אתה מרבה שאר כל המצוות, כלומר שהמקרא הזה בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו, מנין אתה מרבה שאר כל המצוות? דכתיב (במדבר שם): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' וְהִתְוַדּוּ, כלומר שנדרוש הכתוב כאילו לא נכתב על דבר מיוחד. ומנין שיש במשמע הזה אף מיתות וכריתות? שנאמר גבי וידוי אהרן באחרי מות (ויקרא טז, טז): לְכָל חַטֹּאתָם, ודרשו ז"ל – לרבות מצות לא תעשה, וכִּי יַעֲשׂוּ דכתיב כאן – לרבות מצות עשה, כלומר אם ביטל מצות עשה שהיה יכול לעשות, שחייב להתוודות עליה. ועוד דרשו ז"ל שם במכילתא, מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם – ממה שבינו לבין חברו, על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע. וזה הוידוי צריך באמת שישיב החמס אשר בכפיו, שאם לא כן מוטב שלא יתוודה על זה. לִמְעֹל מַעַל – לרבות כל חייבי מיתות שיתוודו. יכול אף הנהרגין על פי זוממין, כלומר אף על פי שהוא יודע שלא חטא אלא שהועד עליו עדות שקר, שיהא חייב להתודות על זה? תלמוד לומר וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ, לא אמרתי אלא כשיהיה שם אשמה, אבל לא כשידע שאין לו חטא אלא שהועד שקר עליו. הנה התבאר שכל מיני העוונות הגדולים והקטנים, ואפילו מצות עשה, חייב האדם עליהם הוידוי". וכ"כ הרמב"ם בספר המצוות עשה עג, ובהל' תשובה א, א.

הוסיף רבנו יונה (שערי תשובה א, מא) עוד מקור למצוות הוידוי: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ (הושע יד, ג). קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים – זה ענין הוידוי".

ג, יב – וידוי כחלק ממצוות התשובה

גם לדעת רוב הראשונים שיש מצוות עשה לשוב בתשובה (לעיל ג, א), מצוות הוידוי כלולה במצוות התשובה. וכ"כ הרמב"ן (דברים ל, יד): "הַמִּצְוָה הַזֹּאת, על התשובה הנזכרת… וזה טעם בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ – שיתוודו את עוונם ואת עוון אבותם בפיהם", וכ"כ הסמ"ק.

הגדיר רבנו יונה (שערי תשובה א, מ) שהוידוי הוא מעיקרי התשובה: "העיקר הארבעה עשר: הוידוי, שנאמר (ויקרא ה, ה): וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ". כיוצא בזה כתב המבי"ט (בית אלוהים שער התשובה פרק ג): "ואחר שנתבאר כי עיקרי התשובה הם החטרה ועזיבת החטא, נבאר כי יש עיקרים אחרים לתשובה וכולם הם לקיום ב' עקרים אלו. והנה הוידוי הכתוב בתורה הוא לקיום עיקרים אלו, כי בהתוודות האדם ובהיותו מבטא בשפתיו לפני הא-ל חטאותיו אשר חטא בהם, והוא מתנחם עליהם וגומר בלבו שלא לשוב עוד אליהם, ואומר דברים אלו בפיו ובשפתיו, אז יבוש ויכלם מלשוב עוד למה שחטא".

ג, יג – טעמי מצוות הוידוי

כתב ספר החינוך (שסד), שמצוות הוידוי באה לחזק את האמונה שכל מעשי בני האדם גלויים וידועים לפני הקב"ה: "משרשי המצוה, לפי שבהודאת העון בפה תתגלה מחשבת החוטא ודעתו שהוא מאמין באמת כי גלוי וידוע לפני הא-ל ברוך הוא כל מעשהו, ולא יעשה עין רואה כאינה רואה".

הוסיף החינוך שהזכרת העוון בפיו תעזור לו להיזהר שלא לחטוא פעם נוספת: "גם מתוך הזכרת החטא בפרט, ובהתנחמו עליו, יזהר ממנו יותר פעם אחרת לבל יהיה מכשול נכשל בו, אחר שיאמר בפיו: כזו וכזו עשיתי ונסכלתי במעשי, יהיה נגדר שלא ישוב לעשות כן, ומתוך כך ירצה לפני בוראו, והא-ל הטוב החפץ בטובת בריותיו הדריכם בדרך זו יזכו בה".

המבי"ט כתב (בית אלוהים שער התשובה פ"ג), שהוידוי גם גורם לאדם להתבייש בחטאו, ולא לחזור לחטוא: "כי בהתוודות האדם ובהיותו מבטא בשפתיו לפני הא-ל חטאותיו אשר חטא בהם, והוא מתנחם עליהם וגומר בלבו שלא לשוב עוד אליהם, ואומר דברים אלו בפיו ובשפתיו, אז יבוש ויכלם מלשוב עוד למה שחטא".

בספר התשובה (מבוא לפרק א, אות ד) הוסיף שהוידוי גם גורם להכיר את חטאו, ולקחת אחריות על עוונותיו לפני ה', והביא מקורות על חשיבות הכרת החטא. 1

עיין עוד בחובות הלבבות (שער הבחינה פרק ה), על ערך הדיבור: "והלשון קולמוס הלב, ושליח המצפון, ולולא הדיבור לא היה לאדם צוות בחברו, והיה כבהמה… ובדיבור ישוב האדם ממעוותיו ויבקש כפרת עוונותיו".

ג, יד – האם וידוי מעכב את התשובה והכפרה

כתב הרמב"ם (הל' תשובה א, א), שוידוי מעכב את הכפרה: "וכן בעלי חטאות ואשמות, בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן – אין מתכפר להן בקרבנן עד שיעשו תשובה ויתוודו וידוי דברים, שנאמר (ויקרא ה, ה): וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ. וכן כל מחויבי מיתות בית דין ומחויבי מלקות – אין מתכפר להן במיתתן או בלקיתן עד שיעשו תשובה ויתוודו. וכן החובל בחברו או המזיק ממונו – אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אין מתכפר לו עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר (במדבר ה, ו): מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם".

אמנם כתב המבי"ט (בית אלוהים שער התפילה פרק יב) שלמרות שחובה להתוודות מהתורה, הוידוי אינו מעכב את הכפרה: "אם כבר שב האדם ונתחרט וגמר בלבו שלא לשוב עוד אל החטא, הרי הוא בעל תשובה, גם כי צריך האדם להתוודות בפיו, עם כל זה בהרהור תשובה בלבו הרי הוא צדיק. וכמו שאמרו (קידושין מט, ב) על המקדש אשה על מנת שהוא צדיק, והוא רשע גמור, שחוששין לקדושיו, דשמא הרהור תשובה בלבו… ולכן אני אומר כי גם שהאמת הוא שמי שהרהר תשובה בלבו הוי צדיק, אפילו הכי צריך להתוודות בפיו, כמו שלמדו מדכתיב (ויקרא טז, כא): וְהִתְוַדָּה עָלָיו וגו', אבל אין וידוי זה מעכב הכפרה, גם כי הוא מן התורה". 1

ג, טו – וידוי בפה ללא תשובה גמורה בלב

כתב הרמב"ם (הל' תשובה ב, ג): "כל המתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב – הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר (משלי כח, יג): וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם".

הוסיף בספר חרדים (פרק סג), שאם התוודה על עוונותיו וחזר לחטוא, גורם לקטרוג נוסף בשמיים: "הוידוי יקרא קרבן, דכתיב (הושע יד, ג): וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ, ואמרינן בפרק בתרא דזבחים (ז, ב) דקרבן בלא תשובה נקרא זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה (משלי כא, כז), והכי נמי הוידוי בלי הסכמת הלב שישוב ולא יחטא עוד יקרא תועבה, ובשובו לכסלה יקטרגו עליו בשמים, והודו נהפך עליו למשחית, שיאמרו לפני מלכו של עולם: הרי פלוני שהתודה על חטאתו חזר בעזות פנים לסורו ראשון ככלב ששב על קיאו. כדפי' החסיד על פסוק (ויקרא כו, מ): וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי, וכתיב בתריה: אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי, וקשה וכי זה פרי התשובה? אלא על כרחך פי' בְּמַעֲלָם, כלומר בעוד מעלם בי, שלא הסכימו לעזוב החטא לגמרי, והוי כטובל ושרץ בידו, כי הם מוכנים לחטוא ולשוב לכסלה, לפיכך ה' כועס עליהם יותר, ואומר: אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי".

והביאו של"ה (מס' יומא נר מצוה נג) והוסיף שכופלים את עונשו: "ובודאי מי שמתודה וחוזר לסורו, אז בשעה שהתודה לא נשבר לבו בקרבו, ועונשו בכפל כפליים, כי אז הוא כאילו מתפאר חס ושלום במה שעשה, וכאילו אומר: מי אדון לי. וזהו פירוש מה שאומרים בנוסח 'על חטא': על חטא שחטאנו לפניך בוידוי פה. רוצה לומר, שהוידוי לא היה אלא בפה ולא בלב, וכבר כתבתי זה למעלה באריכות". (עיין לעיל ג, י, שכ"כ הרמב"ן בדרשתו לראש השנה).

ג, טז – חשיבות וידוי הפה אפילו ללא קבלה גמורה בלב

על אף האמור לעיל, בספר יד הקטנה (על הרמב"ם תחילת הל' תשובה, מנחת עני ד) האריך בחשיבות הוידוי אפילו ללא קבלה גמורה בלב.

וז"ל: "ועוד יש עניין גדול בזה, אשר באמת אפילו עניין וידוי הפה לבד היא רב וגדול למאד. והוא כי כבר ימצא איש אשר המים הזדונים עברו ראשו, וגברה התאווה עליו למאד והשמן לבבו, ואי אפשר לו בשום עניין לשבור את לבבו הרע להתחרט בלב שלם על פשעיו אשר פשע נגד ה', כי כבר לבב אבן לו ואין דרך להטותה בשום פנים. הרי דיברה התורה כנגד יצר הרע, כי א-ל רחום ה' אשר לרוב טובו וחסדו אין קץ ותכלה וסוף, ורוצה לבל ידח ממנו נדח, ולכן ציוה עליו במצוות עשה להתוודות על חטאיו אשר עשה. כלומר הגם אשר אין לו שלטון וממשלה על חוזק כובד לבבו להטותה באמת, על כל פנים עם כל זה, כאשר יעבור על נפשו רוח טהרה מה, תיכף יעשה את אשר ביכולתו לעשות, והוא לכוף את גופו ורוח אמרי פיו להתוודות על חטאיו לפני ה', ובזה אשר התחיל בשום עניין מה לכוף ולהתיש כח יצרו הרע על כל פנים לתשובת הפה וגם לקיים רצונו יתברך אשר ציונו על ככה, הרי אף אם אין לבבו שלם עמו, מכל מקום הרי כבר נקודת רצונו האמיתי היא לתשובה אלא דאריה הוא דרביע עליה, אשר אי אפשר לו לשבור לב האבן החזק, והרי הוא כמו אנוס מן חוזק כובד לבבו, אבל באמת אמיתת רצונו היא לתשובה, והרי זאת וידוי פה כבר היא תשובה בפה וברצון, ולכן אף הוידוי לבד לתשובה ייחשב…

וזו היא גודל חכמת אמרם בה (ילקוט שמעוני משלי כח): אדם שיש בו עבירה ומתוודה ואינו חוזר בו, למה הוא דומה? לטובל ושרץ בידו ע"כ. ולכאורה דבריהם תמוהים מאד, היאך שייך לומר 'לטובל', כיון שתוקף שרירות לבבו הרע עודנו מחזיק בטומאתו ואינו מתחרט על תאוותו הרע שעשה, וכי וידוי כזאת היא טבילה? אדרבא היא קציפות ועזות! אבל באמת הדבר אינו כן אלא כמו שבארנו, והוא בזה שהתעורר לבבו על נקודה קטנה להתוודות לפני ה' לאמר: חטאתי עויתי פשעתי נגד רצונך, ואף שהוא בפה לבד ותוקף לבבו הרע בל עמו כלל לשום חרטה, מכל מקום כבר יש כאן נקודת רצון בעניין מה, וגם באמת נקודת רצונו האמיתי להיות מישראל ולעשות רצון ה', כי אם תוקף תאוותו הוא דאנסי ליה, ולפיכך גם זאת נחשב לתשובה ממש וכנ"ל". 1

והביאו בשו"ת מהר"ם שיק (על תרי"ג מצוות, שס"ה) וכתב: "בוודאי תשובה גמורה היא דווקא כמו שכתב הרמב"ם, מכל מקום גם וידוי פה הוא דבר גדול ומכפר במקצת. וכן נראה לי להביא ראיה מהא דכל המביא קרבן צריך להתוודות והכוהנים מקריבים ואוכלים ומברכין על אכילתו, איך יכולין לסמוך על זה, אולי לא שב בתשובה שלימה? ונהי בקרבן שמביא על השוגג מסתמא על חזקתו, אבל שהתוודה מנא לן ששב באמת? ועם כל זה אפילו בכהאי גוונא לא מקרי זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה (משלי כא, כז) כיון שניחם על רעתו".


  1. . כך גם עולה מהל' תשובה ז, ה: "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר (דברים ל, א-ג): וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים… וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלוֹהֶיךָ… וְשָׁב ה' אֱ-לוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה". הרי שלדעת הרמב"ם פסוקים אלו אינם ציווי על התשובה כפי שפירשו הרמב"ן ודעימיה, אלא הבטחה שעם ישראל יחזור בתשובה לעתיד לבוא. וכ"כ מרן הרב קוק (משפט כהן קכח) שהרמב"ם לא מצא ציווי מפורש בתורה על התשובה: "התשובה עצמה אינה בכלל מצוות עשה, דס"ל להרמב"ם שלא מצינו בפירוש שאמרה תורה בלשון מצוה על התשובה, ואף על פי שהיא סגולה יקרה לכפר על העונות, מכל מקום מצוות עשה אינה".
  2. . עוד הוסיף הרב גורן ששמע מגאון ישראל מרן הרב קוק זצ"ל, שעל פי דברים אלו אפשר לבאר את השמטת הרמב"ם את מצוות כיבוש ארץ ישראל ממניין המצוות.
  3. . משמע מהרמב"ם שאין מצוות התשובה ביום הכיפורים נלמדת מהכתוב לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ כדברי רבנו יונה לקמן. ואולי לדעת הרמב"ם הפסוק הוא הבטחה ולא ציווי, כדברי רבנו בחיי (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם. הכתוב הזה הבטחה לדורות כי יום הכפורים הוא יום מיוחד לסליחה וכפרה, ובו יטהרו ישראל מכל חטאתם שעשו לפני ה'".
  4. . הוסיף הרמב"ן שהאחריות גדולה פי כמה על היושבים בארץ ישראל: "וכל שכן הזוכים לישב לפני הקב"ה בארצו, שהם כמו רואי פני המלך, ואם זהירים בכבודו – טוב להם ואשריהם, ואם ממרים בו – אוי להם יותר מכל הבריות, שהם עושין מלחמה ומכעיסין את המלך בפלטרין שלו, ומוציאן מן הפלטרין, כמו שאומר הכתוב (ישעיהו סה, ג): הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד, ואומר (הושע ט, ג): לֹא יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ ה'".
  5. . בספר העיקרים (ד, כו) הרחיב בביאור הכרת החטא וההתנצלות, וכתב שהם מהדברים שמעכבים את התשובה: "ואולם העלמת החטא, שמי שלא יכיר או ידע שחטא, לעולם לא יתחרט ולא ישוב בתשובה. כמו שהחולה כל מה שלא ירגיש או ידע שהוא חולה, אי אפשר לו שיתרפא לפי שלא יבקש לעולם רפואה, וכן החוטא אם לא ידע שחטא, לעולם לא ישוב בתשובה. ולזה היה השם יתברך מאשים לישראל בשלא היו מכירין עונותיהן, שזה היה סבה שלא ישובו בתשובה לפניו, אמר (הושע ה, טו): אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי, כלומר עד שיחזיקו עצמן כאשמים וחטאים, ואז ישובו בתשובה ויבקשו פני. וכן אמר דוד (תהלים נא, ה): כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וגו', ואמר השם יתברך (ישעיהו נח, א): קְרָא בְגָרוֹן, להורות שידיעת החטא הכרחי לתשובה.

    וההתנצלות גם כן מבואר מענינו שהוא מונע התשובה, שאם יחשוב החוטא שיועיל ההתנצלות במה שחטא, לעולם לא יתחרט ולא יתוודה עליו, וזה נקרא מכסה פשעיו, שעליו אמר שלמה (משלי כח, יג): מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, שכיסוי החטא הוא כשאדם תולה חטאו בדבר אחר, אמר איוב (לא, לג): אִם כִּסִּיתִי כְאָדָם פְּשָׁעָי וגו'. וזה לפי שאדם הראשון התנצל על חטאו אמר (בראשית ג, יב): הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי וגו', ולא הועיל לו התנצלות כלל, לפי שהשכל נתן באדם להיות תמיד עיניו על דרכיו שלא יחטא, ולזה נקרא השוגג חוטא וצריך כפרה, וכן צריך שיזהר שלא יטעה אותו שום אדם. ועל כן נאמר לאדם (שם יז): כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וגו', אף על פי שלא נצטווה שלא לשמוע לקול אשתו, וזה ממה שיורה שלא יועיל לאדם התנצלות לומר פלוני גרם לי לחטוא, שאין התנצלות על החטא אלא האונס הגמור, שעליו אמרו רבותינו ז"ל (נדרים כז, א): אנוס רחמנא פטריה".

  6. . במנחת חינוך (שסד א-ב) הקשה על הרמב"ם שכתב שהוידוי מעכב את הכפרה, מהגמ' בקידושין הנ"ל שמספיק הרהור תשובה. וחידש שלדעת הרמב"ם, אמנם הוידוי הוא חלק בלתי נפרד מהתשובה ואם שב בתשובה ללא וידוי הוא מעכב את כפרתו, אבל אין כלל חובה לשוב בתשובה, וז"ל: "כיון דתשובה אינה מצווה כמו שכתבנו, א"כ מצות עשה זו הוי כהרבה מצות מהתרי"ג שכתב הר"מ בספר המצוות שאינה מצווה לעשות או שלא לעשות רק העשייה על תואר כך וכך נחשב מצווה… ולפי מה שכתבתי נכון וברור פסק הר"מ דפוסק וידוי מעכב הכפרה, דסובר דהוא דין המצוה, וזה מבואר בפירוש בתורה ולא מצא בפירוש דדין זה אינו מעכב, על כן סובר דמעכב כמו גירושין דבעינן לשמה וכדומה דזה הוי דיני המצוה, הכי נמי דין זה דכך הוא דין המצוה ובכך מקובלת תשובתו ובאם לאו אינו מתכפר".

    ובביאור הגמ' בקידושין כתב המנחת חינוך: "דבאמת צדיק ורשע אינו תלוי בכפרה כלל, דהא יש עבירות חמורות דאין מתכפר בתשובה, כמבואר לקמן, ומכל מקום כיון שמתחרט ושב – הוי צדיק. הכא נמי נהי דאין לו כפרה בתשובה בלב, מכל מקום הוי צדיק כיון שמתחרט לפני קונו ית', ואינו תלוי בכפרה כלל, כן נראה פשוט".

  7. . יעויין שם עוד שהאריך לבסס את דבריו על פי מה שהסביר הרמב"ם בדין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני (רמב"ם הל' גירושין ב, כ). ועוד הביא ראיה מהוידוי של הכהן הגדול על שעיר המשתלח, וביאר באריכות גם את מעלת הוידוי של הגוסס למות.

ד – הווידוי ביום הכיפורים ודיניו

הוידוי ביום הכיפורים ודיניו

ד, א – חובת הוידוי ביום הכיפורים

יומא פז, ב: "תנו רבנן: מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה… ואף על פי שהתודה ערבית – יתודה שחרית, שחרית – יתודה במוסף, במוסף – יתודה במנחה, במנחה – יתודה בנעילה".

כתב הרמב"ם (הל' תשובה ב, ז): "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבין הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים". וכ"כ הריטב"א (ר"ה טז, ב): "שהרי יום הכפורים מצווה מן התורה להתוודות ולשוב בתשובה, כדכתיב (ויקרא טז, ל): מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". ובספר החינוך (שסד) הוסיף: "ועובר על זה ולא התוודה על חטאיו ביום הכיפורים, שהוא יום קבוע מעולם לסליחה וכפרה – ביטל עשה זה. ואוי לו לאדם אם ימות בלא וידוי ונשא עוונו".

בספר יראים רסג, חידש שמצוות הוידוי ביום הכיפורים היא מדרבנן: "וידוי יום הכיפורים. ציוה יוצרינו לכהן גדול שיתוודה על חטאת יום הכיפורים ב' וידויין, אחד עליו ועל ביתו, ועל שעיר המשתלח עוון ישראל… תולדה למצות עשה, צוו חכמים שכל ישראל יתוודו בין איש בין אשה ביום הכיפורים".

ד, ב – וידויו של הכהן הגדול ביום הכיפורים

כתב המאירי (חיבור התשובה מאמר ב, יג, עמ' 546) שוידויו של הכהן הגדול היה מעורר כל אחד מישראל להתוודות על עוונותיו: "וכן אמר בשעיר המשתלח שהוא הערה לכפרת חטאים רבים, כמו שתראה שאמרו עליו שהיתה בו כפרה לכל ישראל, מצד היות המיוחד שבעם והמנהיגו מתוודה, והוא שהוא היה מעיר את הישן להיות כל אחד ואחד מתוודה על כל עוונותיו בפרט, להיות כל יחיד ויחיד נמשך אחר הנהגתו".

אמנם מהרמב"ם (הל' תשובה א, ב) משמע שרק הכהן הגדול היה מתוודה והוציא את כל ישראל בוידויו: "שעיר המשתלח – לפי שהוא כפרה לכל ישראל, כהן גדול מתוודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר (ויקרא טז, כא): וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". 1

וכ"כ הרב בספר, וביאר את המעלה בכך שהכהן הגדול הוציא את ישראל בוידויו: "בוידוי זה הוציא הכהן הגדול את כל ישראל ידי מצוות הוידוי, ואף שמן הסתם היתה מעלה בכך שגם כל יחיד יתוודה באופן אישי על עוונותיו, מעלה היתה בוידויו של הכהן הגדול שעל ידו השתתפו כל ישראל יחד בתשובתם, ועל ידי כך תשובתם היתה עמוקה ושלימה יותר".

ד, ג – נוסח הוידוי – מהקל לכבד

יומא לו, ב: "תנו רבנן: כיצד מתודה? עויתי פשעתי וחטאתי, וכן בשעיר המשתלח הוא אומר (ויקרא טז, כא): וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וכן במשה הוא אומר (שמות לד, ז): נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: עונות – אלו הזדונות, וכן הוא אומר (במדבר טו, לא): הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ. פשעים – אלו המרדים, וכן הוא אומר (מל"ב ג, ז): מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי, ואומר (שם ח, כב): אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא. לכל חטאתם – אלו השגגות, וכן הוא אומר (ויקרא ד, ב): נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה. ומאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים, חוזר ומתודה על השגגות? אלא כך היה מתודה: חטאתי ועויתי ופשעתי לפניך אני וביתי וכו'. וכן בדוד הוא אומר (תהלים קו, ו): חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ הֶעֱוִינוּ הִרְשָׁעְנוּ, וכן בשלמה הוא אומר (מל"א ח, מז): חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ, וכן בדניאל הוא אומר (דניאל ט, ה): חָטָאנוּ וְעָוִינוּ הִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ… אמר רבה בר שמואל אמר רב: הלכה כדברי חכמים. – פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים! – מהו דתימא: מסתבר טעמיה דרבי מאיר, דקמסייע ליה קרא דמשה, קא משמע לן. ההוא דנחית קמיה דרבה ועבד כרבי מאיר, אמר ליה: שבקת רבנן ועבדת כרבי מאיר?! – אמר ליה: כרבי מאיר סבירא לי, כדכתיב בספר אורייתא דמשה".

לרי"ץ גיאת (מובא ברא"ש יומא ח, יט, ובר"ן ו, א, מדפי הרי"ף) הלכה כרבי מאיר משום שסתם משנה כמותו, ומשום שרבה שתק לאותו שליח ציבור שהסביר מדוע נהג כרבי מאיר. וכ"כ עיטור ומנהיג.

אולם לרוב הראשונים הלכה כחכמים, משום שיחיד ורבים הלכה כרבים, ומשום שרב פסק במפורש כחכמים. ומה ששתק רבה לאותו שליח ציבור, ביאר הרמב"ן (תורת האדם, ענין הוידוי, 'איכא'): "ועוד דלא דחינן מימרא מפורשת דרב משום גברא דנחת ולא ידעינן מנו. ורבה נמי כרבנן ס"ל, דלא שבקינן רבים ועבדינן כיחיד, אלא מדיהיב ההוא גברא טעמא למלתיה שתיק מיניה ולא אהדריה (לא הכריחו לחזור ולהתוודות כחכמים)". וכ"כ בה"ג; רב שרירא גאון; ר"ח; רי"ף (יומא ו, א); רמב"ם (הל' עבודת יוה"כ ב, ו; ד, א; הל' תשובה א, א); רמב"ן (תורת האדם שם); ראבי"ה; רא"ש; מרדכי; ריטב"א; ר"ן, ועוד. וכ"כ שו"ע תרכא, ה: "סדר הוידוי: חטאתי, עויתי, פשעתי"

בשפת אמת (יומא לו, ב, 'ומאחר') ביאר את סברת חכמים להתוודות על העבירות הקלות תחילה: "דידוע דעל ידי שוגג באין אח"כ למזיד ואח"כ לפשע ח"ו, וא"כ יש להתוודות כדרך סדר עשיית העבירות, שמקודם חטא ואח"כ העווה, לכן יש להתוודות מקודם על חטא ואח"כ על עוון". 1

ד, ד – עיקר נוסח הוידוי שצריך לומר ביום הכיפורים

כתב הרמב"ם (הל' תשובה ב, ח, על פי יומא פז, ב): "הוידוי שנהגו בו כל ישראל: אבל חטאנו… והוא עיקר הוידוי". וכ"כ רמ"א תרז, ג: "ועיקר הוידוי הוא: אבל אנחנו חטאנו". הוסיפו לחם משנה, פר"ח ומ"ב יב, שצריך גם לומר "עווינו פשענו" על המזיד והמרד.

השל"ה (מס' תמיד נר מצוה לו) ביאר שחובה לומר את כל סדר הוידוי על פי א"ב: "לענין האמור עיקר הוידוי 'אבל אנחנו חטאנו', טועים העולם וסוברים שרצו בו אלו שלוש תיבות, ואינו כן, אלא רצו בו כל הנוסח של 'אשמנו'. כי 'אבל' הוא התחלת הענין, 'אבל אנחנו חטאנו, אשמנו בגדנו גזלנו כו' ואתה צדיק' וכו'. וכן תמצא בדפוס סדורי הספרדיים, 'אבל' כתוב בכתיבה גסה, ואחר כך בכתיבה קטנה, עד גמר הוידוי".

אמנם להלכה נוסח הוידוי שחייבים לומר ביום הכיפורים הוא: אבל אנחנו חטאנו, עווינו, פשענו. וכ"כ מ"א תרז, ה, שכך נראה מפשט לשון הגמ' יומא פז, ב, שלא צריך לומר יותר מתיבות אלו. וכ"כ הרב בספר.

ד, ה – וידוי על עוונות אבותיו

כתב רבנו יונה בשערי תשובה א, מ: "ויש עליו להזכיר עוונותיו ועוונות אבותיו, כי היה נענש עליהם באחזו מעשי אבותיו בידו. וכן כתוב (ויקרא כו, מ): וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם". וכ"כ של"ה (מס' יומא נר מצוה נז): "על כן ישר בעיני נוסח וידוי הספרדים שאומרים: אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". וכ"כ בהגהות רע"א על שו"ע תרז, ב.

וכ"כ הרב בספר (בהערה 2), והוסיף ביאור: "ויש בכך רעיון עמוק, כי יחד עם מצוות כיבוד הורים, אדם צריך לתקן את ההרגלים הרעים שדבקו במשפחתו, וכאשר הוא מתוודה על עוון אבותיו, הוא מתנער מהם ויכול לתקנם. ואם לא יתוודה, יש לחוש שבלא משים יחזור עליהם".

בבן איש חי (כי תשא א), כתב עוד טעם להזכיר עוון אבותיו: "וגם עוד הוא עצמו צריך להתוודות על מה שחטא בגלגולים שעברו גם כן, ומי יודע מה עשה, אפשר שעבר על כל דברים אלו. ולכן אומרים נוסח הוידוי חטאנו אנחנו ואבותינו, כלומר גלגולים הקודמים שנקראים אבות לזה הגוף שהוא עומד עתה בו". וכ"כ חסד לאלפים קלא, ג.

ד, ו – וידוי בלשון רבים ועל כל סוגי החטאים

כתב המאירי בחיבור התשובה (מאמר א, פרק י, עמ' 199; מאמר ב, פרק ח, עמ' 403), שתקנו נוסח כללי על כל סדר א"ב, כי מחד צריך לפרט את החטא, אמנם מאידך לא רצו לבייש את החוטאים. וכ"כ בספר חסידים (תרא), בטעמו השני לבאר למה מתוודים בלשון רבים.

עוד כתב בספר חסידים (תרא), לבאר למה מתוודים בלשון רבים ועל כל סוגי החטאים למרות שיודע שלא חטא בהם: "כתיב (דניאל ט, טו): חָטָאנוּ רָשָׁעְנוּ – כלל עצמו בכלל, לפי שכל ישראל ערבים זה לזה, שנאמר בעכן (יהושע כב, כ): וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ, לכך צריך בלשון רבים לבקש סלח לנו אבינו כי חטאנו. וכשאנו מתוודים אנו אומרים על חטאים שאנו חייבים עליהם סקילה שריפה הרג וחנק, ואף על פי שידע האדם שלא חטא בכך שיהא חייב, אעפ"כ צריך שיתוודה כך, לפי שכל ישראל ערבים זה לזה".

וכ"כ האר"י (שער הכוונות, ענין חזרת כוונת העמידה): "גם צריך האדם לומר כל פרטי הוידוי כולם, אשמנו בגדנו וכו', אע"פ שיודע האדם בעצמו שאין כל הדברים ההם ונראה כמדבר שקר, אין חשש בזה, ואדרבא הוא מוכרח לומר כך. ובזה תבין טעם נכון למה נתקן הוידוי בלשון רבים, כי היה צריך לומר אשמתי בגדתי וכו', אך העניין הוא שמלבד מה שנענש האדם על חטאיו, גם הוא נענש על חברו מטעם הערבות, כי כל ישראל הם גוף אחד כלול מאיברים רבים, אם כן לזה ראוי לאדם שיתוודה בלשון רבים, כדי שיתוודה גם על חברו. ולכן אף אם יש עבירות שלא חטא בהם, הנה אפשר שחברו חטא בהם וצריך להתוודות בלשון רבים, אע"פ שהוא לא עשה אותה העבירה". והביאו הבן איש חי (הקדמה לפר' כי תשא).

ובחסד לאלפים (קלא, ג) הוסיף שצריך לומר כל פרטי הוידוי משום שלא מחה בעוברי עבירה: "ויש לומר את כל פרטי הוידוי אע"פ שלא היו בו מאותם הדברים הנזכרים בוידוי, כי כל ישראל גוף אחד וכולם ערבים זה לזה, ובפרט אם היה בידו למחות ולא מיחה, שאז מה שחטא חברו חשוב כאילו חטא הוא ממש". וכ"כ בן איש חי כי תשא א, והרחיב בזה.

ד, ז – מעשה מזמן הרמב"ם

כתב החיד"א (חומת אנך איוב פרק כב; ברית עולם על ספר חסידים תרא, ועוד): "מצאתי במכתב לכמהר"ר חיים סאראגוסי זלה"ה, מבני בניו של הגאון הקדוש מהר"ר יוסף סאראגוסי ז"ל, רבו של הרדב"ז ז"ל, ששמע מפי הרב הגדול מהר"ר אברהם סכנדרי ז"ל, שקבלה בידו איש מפי איש מפי הרמב"ם ז"ל, שאדם גדול לא היה רוצה לומר וידוי יום הכיפורים כי יודע בעצמו שלא עשה דבר עבירה, ואיך ידבר שקרים לפניו יתברך. והשיבו הרמב"ם ז"ל: אלו ידעת אתה הנלבב כמה חומר עבודת ה' יתעלה וכמה צריך לעבוד הא-לוה הזה, והיית מקיף העבודה הראויה והמוכרחת לאדון הזה, היית יודע בודאי שאין כל יום שאין אתה עושה כל האמור בוידוי, ועוד נוסף כהנה וכהנה. וכל אדם נדון כפי גודל חכמתו, שהרי מצינו שדוד המלך ע"ה נכתב עליו עוון אשת איש והיתה מגורשת מאוריה, ועוון הריגתו אף כי היה חייב מיתתו, ועוון ציצית המלך שאול אף כי היה רודפו, וכן כל כיוצא בזה, עכ"ל. וכמה יחרד האיש וילפת ומעלה המדומע לחזות בנועם אמרי קדוש הרמב"ם ז"ל".

ד, ח – לשוב מהמחשבה שאין על מה לחזור בתשובה

כיוצא בזה כתב רבנו אברהם בן הרמב"ם (המספיק לעובדי ה', ערך הענוה): "כאן אעתיק לך את מאמרו המחוכם של אבא מרי זצ"ל בענין זה. אמרו בפניו כי אחד משומרי הדת אמר בליל יום כיפור: איני יודע על איזה עוון אחזור בתשובה. ואמר אבא מרי זצ"ל בשומעו זאת: מסכן שכמותו! לו ידע את אשר עליו לדעת, היה חוזר בתשובה על שחושב הוא כי אין לו עוון לחזור עליו בתשובה. וזהו מאמר נכון שחייב אדם להתחנך על ידו".

ד, ט – הכרת החטא מכל צדדיו ממרן הרב קוק

כתב מרן הרב קוק (דרשות הראיה לשבת שובה, מובא בטוב רואי יומא לו, ב) שאמנם הרמב"ם ביאר מפני מה צריכים כל ישראל להתוודות על כל סוגי החטאים, אולם עדיין לא ברור איך יכול אדם לומר בוידוי פשעתי והעויתי, ולייחס לעצמו חטא במזיד ובמרד כשחטא בשוגג בלבד: "וצריך לבאר איך יתכן לייחס מזיד אם הוא באמת רק שוגג, והוי דובר שקרים, והנוסח נקבע לכל ישראל ואפילו לצדיקים היותר גדולים. וכבר היה מעשה בימי הרמב"ם שאחד גדול לא רצה להגיד סדר הוידוי משום דובר שקרים, והרמב"ם ז"ל הסביר לו שלפי עומק הדין וחובת האדם לקונו, אי אפשר שלא יצטרך אדם להתוודות. אמנם זהו תשובה על עניין הוידוי בכללות, אבל איך אפשר ליחש לעצמו עוון מזיד בשעה שיודע שלא העווה במזיד, ובדברי האריז"ל מפורש שאין מחזיקים בתלמיד חכם עוון מזיד. והיותר קשה: פשעתי – מרד, מי הוא אדם כשר שנחשד חס וחלילה על מרד. ויפה התקין הרב (בעל חיי אדם) בתפילה זכה, אחר שפרט החטאים למיניהם, 'גלוי וידוע לפניך שלא נתכוונתי בכל החטאים והעוונות להכעיס אותך', אבל מה מאד אינה מתאימה התנצלות זאת עם המאמר שמסמיך מיד שם כפי נוסח הוידוי שכולל גם כן 'פשעתי'".

וביאר מרן הרב קוק שצריך להכיר את החטא גם מצד המזיד והמרד שבו, ולשוב בתשובה כאילו חטא לולא רחמיו של ה': "אמנם עומק הדין אי אפשר לרדת לעומקו, שהוא מדברים המכוסים מבני אדם כדברי חז"ל (פסחים נד, ב). על כן יש דרך לעניין התשובה שלכל חטא ועוון צריך וידוי גם ביחס של מזיד אם הוא שוגג, וביחס של מרד גם כן, רק אז תשתלם התשובה הפנימית האמיתית בהיותו מכיר את החטא היותר קל, דהיינו השוגג, מצד המזיד שבו, וגם מצד המרד שבו. התשובה אינה בשלמותה כי אם בשתשתדל על כל פנים להשלים את כל החסר לאדם מצד החטא. על כן צריך לבוא חשבון מה היתה מעלתו אם לא החטא כי אם כפי כשרונו, וצריך להתאים את רעיון התשובה עם מילוי החסרון ההוא, שאמנם הקב"ה מקדים רחמים לרוגז ודן את האדם ברחמים, אבל כל זמן שהאדם בחר בחיים, הוא צריך להחיל עליו מידת הרחמים על ידי התשובה עצמה, על כן צריכה להיות מסודרת ברעיונו איך היה הדבר ראוי להיות לולא רחמי השי"ת, שהורה חטאים בדרך והקדים רפואת התשובה".

ד, י – וידוי בעמידה

יומא פז, ב: "אמר בר המדודי: הוה קאימנא קמיה דשמואל, והוה יתיב, וכי מטא שליחא דצבורא ואמר: אבל אנחנו חטאנו, קם מיקם. אמר: שמע מינה עיקר וידוי – האי הוא".

כתב רי"ץ גיאת (הל' יוה"כ): "ושמעינן מינה – וידוי מעומד ולא מיושב". וכ"כ עיטור (עשרת הדברות הל' יוה"כ); רא"ש (יומא ח, יט) ר"ן (ו, א, מדפי הרי"ף); מאירי (יומא פז, ב); שו"ת מהר"י וייל (קצא); לקט יושר (א, עמ' קלז). וכ"כ שו"ע תרז, ג: "צריך להתוודות מעומד". ביאר מ"ב י: "דהכי הוי דרך הכנעה טפי, ומתוודה בלב שלם".

ד, יא – בדיעבד אם לא עמד בוידוי

כתב מ"א תרז, ד, שצריך להתוודות בעמידה מלאה מבלי לסמוך על שום דבר. ובפמ"ג (תרז, א"א ד) כתב שאם סמך, "צריך עיון אם יחזור ויתוודה", והביאו במ"ב תרז, י.

אמנם למעשה, קשה לומר שעמידה מעכבת את הוידוי, מפני שהרבה ראשונים, ובראשם הרמב"ם, לא הביאו את ההלכה שצריך להתוודות בעמידה, וכך דייק הפר"ח תרז, ג, בדעת הרמב"ם, שלדעתו לא צריך להתוודות בעמידה. ואע"פ שהלכה היא שצריך להתוודות בעמידה, נראה שבדיעבד אם לא עמד – יצא.

וכן מצינו במצוות אחרות שחייבים לקיים בעמידה, שאם בדיעבד ישב או נשען – יצא ידי חובה. כך הוא בספירת העומר (מ"ב תפט, ו), בתקיעת שופר (מ"ב תקפה, ב) ובעטיפת טלית (מ"ב ח, ב). וקשה לומר שמצוות וידוי שונה ממצוות אלו (וקצת תימה על המ"ב למה לא השווה בין הדינים). וכ"כ הרב בספר (הלכה ה): "בדיעבד גם בישיבה יוצאים ידי וידוי".


  1. . כך משמע באור החיים הקדוש (ויקרא טז, ז): "וצווה שיסמוך אהרן עליו את ידיו, שהוא שלוחם של ישראל, וכל אשר עושים שם הוא היה עושה ששלוחו של אדם כמותו". וכ"כ הרב גורן במועדי ישראל עמ' סה: "לא היה צריך כל אחד מישראל להתוודות על חטאיו, כי הכהן הגדול היה מתוודה ביום הכפורים בעת שילוחו של השעיר המשתלח בעבור כל ישראל".
  2. . בסברת רבי מאיר כתב שפת אמת: "איך יתודה על השוגג כיון שיש לו עוונות זדונים דחמורין טפי, וגם יש לומר דמקודם צריך לבקש למחול לו על הזדונות שלא יהיה לפניו יתברך כרשע גמור, ואח"כ מבקש להתנקות גם משגגות". יעויין עוד מהרש"א יומא לו, ב.

ה – זמני הווידוי

זמני הוידוי

ה, א – וידוי בערב יום הכיפורים לפני סעודה המפסקת

יומא פז, ב: "תנו רבנן: מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה. אבל אמרו חכמים: יתודה קודם שיאכל וישתה, שמא תטרף דעתו בסעודה. ואף על פי שהתודה קודם שאכל ושתה – מתודה לאחר שיאכל וישתה, שמא אירע דבר קלקלה בסעודה".

כתב רש"י: "שמא תטרף דעתו – מחמת שכרות". וכ"כ ר"ן, רבנו אליקים, ועוד ראשונים. והרמב"ם (הל' תשובה ב, ז) כתב: "ומצוות וידוי יום הכיפורים שיתחיל מערב היום קודם שיאכל, שמא ייחנק בסעודה קודם שיתוודה". הרבה אחרונים הביאו את שני הביאורים, וכ"כ הרב בספר.

ויש לשאול: הרי המצווה היא להתוודות ביום הכיפורים עצמו, ואיך יועיל וידוי לפני סעודה המפסקת לקיום מצוות היום? בחיי אדם (קמד, ט) כתב: "כיוון שחייב כל אדם להתוודות ביום הכיפורים, תקנו חז"ל להקדים הוידוי בתפילת מנחה, שכבר מחצות היום מתחיל להתנוצץ קדושת היום". כיוצא בזה כתב הב"ח (תרו, ד): "מאחר דתיקנו חז"ל להתוודות במנחה קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בסעודה, אם כן וידוי זה הוא במקום הוידוי שיש לו להתוודות ביום הכיפורים". עיין לקמן ה, ג, בדעת הרמב"ן.

ה, ב – וידוי בכל תפילות יום הכיפורים

יומא פז, ב: "אף על פי שהתודה ערבית – יתודה שחרית, שחרית – יתודה במוסף, במוסף – יתודה במנחה, במנחה – יתודה בנעילה".

ובתוספתא (יומא ד, יד) מבואר הטעם: "שמא אירע בו דבר קלקלה כל היום כולו". וכ"כ רמב"ן (יומא פז, ב): "אף על פי שהתודה ערבית מתודה שחרית וכל היום, שמא אירע לו דבר עבירה כל היום, דיום הכיפורים עם חשיכה הוא מכפר". וכ"כ ר"ן (יומא ו, א, מדפי הרי"ף), של"ה (מס' יומא נר מצוה כג), ושועה"ר תרז, א.

בספר הוסיף הרב ביאור, שמכיוון שמצוות היום היא בתשובה, אין ראוי לעמוד לפני ה' בתפילה מבלי לקיים את מצוות היום: "שבכל עת שאדם עומד ביום הכיפורים לפני ה' בתפילה, נכון שיתוודה, שמצוות היום היא תשובה. מה שאין כן בכל השנה, שאף שנהגו להתוודות בכל יום, אין מתוודים בתפילת עמידה".

ה, ג – וידוי אחרי סעודה מפסקת ולפני כניסת היום

כתב הרמב"ם (ב, ח) שמתוודה ערב יום הכיפורים לפני סעודה מפסקת, ואח"כ מתוודה בתפילת ערבית של ליל יום הכיפורים, ואין וידוי נוסף לפני כניסת יום הכיפורים. וכ"כ תוס' ישנים (יומא פז, ב 'וחכמים'); תוס' רא"ש; וכך משמע מרש"י (יומא פז, ב, 'עם חשיכה').

אמנם הרמב"ן (יומא פז, ב) כתב שהוידוי לפני סעודה מפסקת לא יכול להחליף את עיקר מצוות הוידוי של יום הכיפורים, אלא יש מצווה נוספת להתוודות בערב יום הכיפורים כדי להיכנס ליום הכיפורים בתשובה: "מצוות וידוי של ערב יום הכיפורים שצריך להתוודות כדי שיכנס ליום בתשובה, הוא עם חשיכה, סמוך ליום עצמו, שלא יהא שהות לחטוא בין הוידוי והיום. אבל חששו חכמים שמא תיטרף דעתו בסעודה וימנע בשכרותו מן הוידוי, לפיכך החמירו עליו להתוודות קודם אכילה… וידוי של ערבית, שהוא וידוי של יוה"כ עצמו, לא קתני, דודאי מתוודה הוא ביום הכיפורים". ולכן כתב הרמב"ן למעשה שצריך להתוודות שוב לפני כניסת יום הכיפורים: "ואף על פי שהתודה קודם אכילה, חוזר ומתודה בזמנו עם חשיכה סמוך ליום עצמו, שמא אירע דבר קלקלה של עבירה בסעודה".

בבית יוסף (תרז, א) כתב: "והעולם לא נהגו כדברי הרמב"ן". אמנם השל"ה (מס' יומא נר מצוה כג) כתב: "ראוי לכל ירא שמים לעשות כן, כדברי הרמב"ן, מאחר שהביא ראיה מהתוספתא. ואע"פ שהבית יוסף סימן תרז כתב והעולם לא נהגו כדברי הרמב"ן, מכל מקום אני אומר הנוהג כדברי הרמב"ן הוא מנהג טוב וישר בעיני אלוהים. וכן אני נוהג, כשאני רואה בין השמשות ממשמש ובא והוא סמוך לחשיכה, אני מתוודה בכל יכולתי". והביאו מ"א תרז, ז; ומ"ב

תרז, א. וכ"כ מטה אפרים תריט, ח: "נכון שטרם כניסת יום הכיפורים יאמר בלחש הוידוי קצרה: אשמנו וכו', לפי שהוא התחלת הכפרה ליכנס ליום הכיפורים בתשובה, והוא עיקר מצוות תשובה מן הדין". 1

ה, ד – 'תפילה זכה' ופיוט 'לך א-לי תשוקתי'

כתב מ"ב (תרז, א, על פי חיי אדם קמד, כ), שנהגו בזמננו להחמיר כדעת הרמב"ן ולהתוודות לפני כניסת היום על ידי אמירת 'תפילת זכה'. וכ"כ אלף המגן תריט, טז.

ולגבי מנהג ספרדים שלא נהגו לומר 'תפילה זכה', כתב בתוספת יום הכיפורים (פז, ב, 'ת"ר'): "ומרן הבית יוסף סי' תרז כתב והעולם לא נהגו כהרמב"ן, אמנם פה ירושלים תוב"ב נוהגים שקודם שיתפללו ערבית אומרים כל הקהל בקשת 'לך א-לי תשוקתי' שיש בה וידוי, לצאת ידי חובת הרמב"ן". וכ"כ פרי חדש תרז, א.

והוסיף הפר"ח שצריך לקום באמירת פיוט 'לך א-לי תשוקתי', "כדי לקיים סברת הרמב"ן". וכ"כ ריש"א (הערות למס' יומא פז, ב) לגבי תפילה זכה: "ומנהג העולם כשאומרים תפילה זכה שיושבים, אכן אם רוצים לעשות כדין ולצאת ידי חובת וידוי כהרמב"ן, וכמו שכתב השל"ה, צריכים לעמוד בחלק הוידוי שבתפילה זכה". וכ"כ הנצי"ב במרומי שדה (לשונו מובאת לעיל בהערה 13).

למעשה לא נהגו לעמוד, כפי שציין הרב אלישיב, וכ"כ הרב בספר: "אולם המנהג לאומרם בישיבה, שבדיעבד גם בישיבה יוצאים ידי וידוי" (כמבואר לעיל ד, יא).

ה, ה – חיוב הוידוי לאלה שלא נמצאים בבית הכנסת

כתב ספר החינוך שסד, על מצוות הוידוי: "ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות". ולכן גם נשים או חולים שלא מגיעים לבית הכנסת ביום הכיפורים חייבים במצוות הוידוי.

ובכה"ח תרז, ד, הביאו, והביא בשם היפה ללב שלא שמע שנשים נוהגות להתוודות, והעיר כה"ח שנכון יותר שיתוודו.


  1. . כתב הנצי"ב במרומי שדה יומא פז, ב, שעיקר המצווה מהתורה להתוודות סמוך לכניסת היום, לא לפני כן ולא ביום הכיפורים עצמו, וחכמים תקנו להתוודות בכל תפילות יום הכיפורים. "והטעם בזה, דעיקר מצוות וידוי למדנו מדכתיב בחטאת (ויקרא ה, ה): וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ, והוא הדין בכל דבר שמכפר. ומשום הכי תניא בשבת (לב, א) דמצווה להתוודות קודם מיתה, והכי תניא בספרי פר' נשא. ומעתה כמו שוידוי על הקרבן הוא בשעת סמיכה ומעומד, כדתניא לעיל דף לו, א, והוא סמוך לשחיטה וזריקה שהוא עיקר הכפרה. וכך הוא הוידוי של ערב יום הכיפורים, דוקא סמוך לעצם היום שמכפר ומעומד, כאיתא בסמוך". יעויין עוד שם שתלה את מחלוקת הראשונים אם צריך להתוודות סמוך לכניסת היום, במחלוקת בבלי וירושלמי.

ו – פירוט החטאים בווידוי

פירוט החטא

ו, א – פירוט החטא

יומא פו, ב: "וצריך לפרוט את החטא, שנאמר (שמות לב, לא): אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב, דברי רבי יהודה בן בבא. רבי עקיבא אומר: אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה (תהלים לב, א). אלא מהו שאמר משה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב? – כדרבי ינאי, דאמר רבי ינאי: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די – גרם להם שיעשו אלהי זהב".

פסק הרמב"ם (הל' תשובה ב, ג) כרבי יהודה בן בבא: "וצריך לפרוט את החטא". וכך כתבו הרבה ראשונים: סמ"ג טז; רבנו שמחה (מובא בהג"מ הל' תשובה ב, ב); ראבי"ה ב, תקכט; החינוך שסד; ספר חסידים מב; רוקח יז; תניא רבתי עט; כלבו סט; וכ"כ הב"ח בדעת הרי"ף ורא"ש.

אולם המאירי (יומא שם) כתב שלהלכה לא צריך לפרט את החטא: "וכן הדברים נראין, שהלכה כרבי עקיבא מחברו, ואף הרבה גאונים נהגו שלא להזכיר שום פרט אלא אבל חטאנו עוינו והרשענו פשענו ומרינו וסרנו ממצותיך וכו', וכמו שביארנו כל זה בחיבור התשובה בהלכות יום הכיפורים שבו". וכ"כ רי"ץ גיאת; עיטור (הל' יוה"כ קח, ב); ריא"ז (יומא ח, ד, יד); טור תרז, ב. כ"כ בית יוסף בדעת הרי"ף והרא"ש, וכ"כ שו"ע תרז, ב. 1

ו, ב – האם לרבי עקיבא מותר לפרט את החטא

כתב פרי חדש תרז, ב, שלדעת רבי עקיבא אסור לפרט את החטא: "אע"ג דלישנא דרבי עקיבא 'אין צריך', דמשמע דאי בעיא לפרט רשאי – ליתא, דאיידי דנקט רבי יהודה בן בבא 'צריך', נקט רבי עקיבא 'אין צריך', ולעולם דאיסורא איכא".

אמנם לשון כמה ראשונים בדעת רבי עקיבא ש'אין צריך' לפרט את החטא, משמע שאם רוצה – רשאי. וכ"כ הבית יוסף תרז, ב: "מכל מקום נראה שאם רצה לפרט החטא – הרשות בידו, דרבי עקיבא לא אסר לפרט החטא, ולא בא אלא לומר שהוא יותר מאושר מי שאינו מפרט חטאיו".

ובספר ביאר הרב (בהערה 4): "ונראה שגם רבי עקיבא סובר שיש בדבר שני צדדים, מצד אחד הפירוט מבטא חרטה עמוקה, ומנגד, יש בפירוט פגיעה בכבוד שמיים וחוסר בושה. ולכן אמר ר' עקיבא שאין צריך לפרט את החטא אבל גם לדעתו כאשר הפירוט מועיל לתשובה, עדיף שיפרט בלחש".

ו, ג – הכרעת הגאונים

כתב מאירי בשם כמה גאונים (חיבור התשובה מאמר א פרק י, עמ' 198), שאם שב בתשובה על עוון מסוים – יפרט את חטאו, אבל אם שב בתשובה על כלל עוונותיו – לא צריך לפרט, ויחשוב עליהם בעת הוידוי. וז"ל: "ויש מן הגאונים שהכריעו לפסוק במי שמתוודה על איזה עוון בפרט, ותשובתו באותה שעה על אותו עוון בלבד, שהוא צריך לפרטו בשפתיו. אבל מי שכוונתו בתשובה כללית ומתוודה על כל עוונותיו – אין צריך לפרוט את חטאיו, אלא שיהיו הגלויים אליו חקוקים בלבו, ושיהא בדעתו לכללם במילת חטאתי וגו'".

ו, ד – הנוסח המפורט של הוידוי

כתבו תוס' ישנים (יומא פו, ב, 'וצריך') שתקנו את הנוסח המפורט של הוידוי כדי לצאת ידי הדעות שצריך לפרט את החטא: "וצריך לפרט את החטא, ועל ידי כך תיקנו בתפילות של יום הכיפורים: על חטא שחטאנו לפניך באונס וחבריו". וכן הביא דעה זו המאירי (חיבור התשובה מאמר א, פרק י עמ' 198).

מאידך, כתב בדרכי משה תרז, ב, שגם רבי עקיבא יודה שאין באמירת הנוסח הכללי פירוט החטא: "והמנהג לפרט החטא על סדר האל"ף בי"ת, וכן כתב המרדכי (סי' תשכז). ונראה לי דבהא אפילו רבי עקיבא מודה דשרי, אף על גב דאמרינן ליה בקול רם, מאחר שכל אדם מתוודה בשווה ונוסח תפילה הוא מגיד, מקרי שפיר כְּסוּי חֲטָאָה, דלא ידעינן ביה מי הוא החוטא באמת", וכ"כ רמ"א תרז, ב, ופר"ח תרז, ב.

בספר ביאר הרב שלמעשה יכול אדם לצאת ידי חובת הוידוי בלא לפרט את חטאיו, וקל וחומר שיכול לקיים את חובתו בנוסח הוידוי המפורט שאומרים בתפילה. אלא שמי שיודע שפירוט החטא יעמיק את תשובתו, טוב שיפרט את חטאו בלחש. ובהערה 4 ביאר את הפוסקים באופן שכל אחד הדגיש מעלה מסוימת, אבל אין מחלוקת גדולה ביניהם: "יש לומר, שהואיל וכולם אומרים נוסח מפורט של וידוי (אשמנו בגדנו וכו'), יוצאים בזה ידי שתי הדעות. מצד אחד יש בו פירוט רב, ובכך יוצאים ידי וידוי לדעת ר' יהודה בן בבא (תוספות ישנים יומא פו, ב), ומאידך, כיוון שהוא נוסח של כל ישראל, האומרו נחשב כסוי חטאה ומתבייש בעוונו (דרכי משה ורמ"א תרז, ב). ולכן כתבתי שאין צריך לפרט את חטאו האישי, אלא שאם יש בזה תועלת לתשובתו, טוב שיפרט באופן אישי את חטאו".

ו, ה – מטרת פירוט החטא

ירושלמי נדרים פ"ה ה"ד: "הנודר הנייה מחבירו בפניו – לא ישאל לו אלא בפניו, שלא בפניו – נשאלין לו בין בפניו בין שלא בפניו. רבי יוחנן אמר: מפני הבושה (כדי שיתבייש, הואיל והעיז להדירו בפניו – צריך שיתבייש בהתירו, קרבן העדה), רבי יהושע בן לוי אמר: מפני החשד (שלא יחשדוהו שעבר על נדרו). ואתיין אילין פלוגוותא כאילין פלוגוותא, דתני: יום הכיפורים צריך לפרוט את מעשיו, דברי רבי יודה בן בתירה, רבי עקיבה אומר: אינו צריך לפרוט את החטא". ביארו בתוס' גיטין לה, ב, 'ליחוש': "פירוש מפני הבושה – שנתבייש לפניו במה שנדר הנאה ממנו, וכן מפרט מעשיו כדי שיתבייש מחטאיו. ומאן דאמר מפני החשד, פירוש, שלא יחשדוהו שעבר על נדרו, ולכך נמי לא יפרט מעשיו, שלא יחשדוהו בשאר עבירות".

למדנו שלדעת רבי יהודה בן בבא טוב לפרט את החטא כדי להתבייש בחטאו. ואילו לרבי עקיבא, אם יפרט את חטאו תהיה בכך פגיעה בכבוד שמיים שיחשדו בו בעבירות נוספות, ועל כן עדיף להסתיר עבירות מפורשות.

ובספר ביאר הרב את המעלה והחסרון בפירוט החטא: "מעלה ישנה בכך שהמתוודה יפרט את חטאו, שעל ידי כך הוא מתחרט יותר ומתחזק בתשובתו… מצד שני, יש בפירוט החטא פגיעה מסוימת בכבוד שמיים, כי מגמת התשובה למעט בחשיבותו של החטא, והדיבור בו מעניק לו חשיבות. בנוסף לכך, הבושה בחטא היא מעקרי התשובה, וכפי שאמרו חכמים (ברכות יב, ב): "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו – מוחלים לו על כל עונותיו", והמפרט את חטאו עלול להיראות כמי שאינו מתבייש בו". 1

ו, ו – חטא שעבר עליו פעמים רבות

הליכות שלמה ג, ב: "אע"פ שנכון לפרט החטא כשמתוודה בלחש, מכל מקום על חטא שנכשל בו פעמים רבות, יאמר 'עבירה פלונית שנכשלתי בה פעמים רבות' ודי בכך".

נראה להסביר את דברי רשז"א, שמחד טוב לפרט את החטא כדי שיתבייש ויתחרט. מאידך, אם מדובר בעוון שנכשל בו פעמים רבות, מכיוון שהחטא הפך אצלו לסוג של היתר, הוא עלול להתגאות בו ולרצות לפרט בצורה שפוגעת בכבוד שמיים, ואזי עדיף שלא יפרט.

ו, ז – וידוי על חטאים שהתוודה עליהם בעבר

יומא פו, ב: "תנו רבנן: עבירות שהתודה עליהן יום הכפורים זה – לא יתודה עליהן יום הכפורים אחר, ואם שנה בהן – צריך להתודות יום הכפורים אחר, ואם לא שנה בהן וחזר והתודה עליהן – עליו הכתוב אומר (משלי כו, יא): כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ. רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שכן שהוא משובח, שנאמר (תהלים נא, ה): כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד. אלא מה אני מקיים כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ וגו' – כדרב הונא, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו…".

כתב רי"ץ גיאת (הובא בטור) שהלכה כתנא קמא שאינו חוזר ומתוודה אלא אם חזר לחטוא באותם חטאים. וכ"כ רבנו יונה בשערי תשובה ד, כא 1, וביאר את הסיבות לכך שאין לחזור ולהתוודות על חטאים שכבר התוודה עליהם: "האחד – כי הוא מראה עצמו מקטני הביטחון, וכאילו איננו בוטח על גדולת סליחת השם יתברך שהוא נושא עון ועובר על פשע, והזכירו על זה (תהלים לא, יט): תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר וגו'. והשני – כי אם אינו מזכיר זולתי העוונות הקודמים, ידמה כי אין דאגתו זולתי על הראשונות, וכי לא חטא מאחרי כן, ואם כן ידמה כי איננו חופש וחוקר דרכיו וזה חלי רע הוא… והשלישית – כי ידמה שהוא מתפאר בהתוודותו על הראשונים לבדם, כי לא חטא אחרי כן, ואמרו במדרשים (מדרש תהלים לב): בשביל שאין לך מן החדש אתה מתודה על הראשונות?!" 1

אמנם הרמב"ם (הל' תשובה ב, ח) פסק כרבי אליעזר בן יעקב, שמשנתו קו ונקי (לחם משנה וכסף משנה): "עבירות שהתוודה עליהן ביום הכיפורים זה – חוזר ומתוודה עליהן ביום הכיפורים אחר, אף על פי שהוא עומד בתשובתו, שנאמר (תהלים נא, ה): כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד". וכ"כ רוקח רטו; הגה"מ (הל' תשובה ב, ו) בשם רבנו שמחה וספר התרומה; וכ"כ בית יוסף ושל"ה (מס' יומא נר מצוה כז) בדעת רי"ף ורא"ש, והוסיף השל"ה שכך משמע קצת בזוהר. וכ"כ שו"ע תרז, ד, שמותר לחזור ולהתוודות על עבירות שכבר התוודה עליהן.

בספר הרב נתן מקום לשתי הדעות, וכתב: "שכל עוד אדם חש שתשובתו אינה שלימה ועדיין לא הצליח למחות לגמרי את החטא מלבבו, מוטב שיחזור ויתוודה עליו. אבל כאשר הוא חש שתשובתו שלימה והחטא נמחה מלבבו, אין ראוי שיחזור ויתוודה עליו, כי בכך הוא מראה שאינו מאמין בכוחה של התשובה".

ו, ח – הטעם לחזור ולהתוודות – מר' צדוק

כתב רבי צדוק הכהן מלובלין שעל כל מדרגה שאדם עולה טוב לשוב מחטאיו הקודמים, כי לפי מדרגתו החדשה, לא נמחלו עוונותיו. 1

צדקת הצדיק קלד: "פעמים נדמה לאדם שכבר שב ונמחלו חטאיו, ואחר זמן חוזר ומתעורר להתמרמר על חטאיו, ומרגיש ששני המחשבות אינם דמיון. ובאמת שניהם אמת, דקיימא לן (יומא פו, ב): עבירות שהתודה יום הכיפורים זה, חוזר ומתודה ביום הכיפורים הבא, ואפילו בעבירות שההלכה דלא זז משם עד שמוחלין לו, והרי גם זה אמת. רק כמו שאין שיעור לכל מעלות האדם במדריגתו, כך אין שיעור למדריגות התשובה. וכפי מעלת האדם והשגתו, כך הוא תשובתו… וכשהוא במדריגה התחתונה – כבר תיקן כפי מדריגתו החטא, וכן בכל דרגין ועולמות ואין עוד רושם, ומכל מקום כשמתעלה, חוזר החטא בכל תוקפו, ודבר זה עמוק בחכמה". יעויין שם כל דבריו.

כיוצא בזה בצדקת הצדיק סז: "בכל מדריגה שהוא עולה יש לו לחזור ולשוב על חטאיו, וזהו ענין: חַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד (תהלים נא, ה), אף על פי שהאמין שכבר נתקבלה תשובתו, מכל מקום לפי שהוא לא היה עומד, ובכל יום היה עולה ממדריגה למדריגה, ונודע דברי האריז"ל כי בגן עדן כל עת שמעלין למדריגה יותר גדולה מוסיפין לדקדק עליו בחטאיו ולהענישו על כל חטא קטן, וכן הוא בעולם הזה. וזהו טעם ירידה לצורך עליה המבואר בספרים, שעת שמדקדקים בו הוא עת הירידה ואז צריך תשובה. ועגמת נפש שיש לו מחטאיו הוא העונש, כמו שנתבאר לעיל (אות נז), ועל ידי זה יזכה לעליה".

ו, ט – ביאור המחלוקת ממרן הרב קוק

כתב מרן הרב קוק (טוב רואי יומא פו, ב) שני טעמים למצוות וידוי, הראשון, לחזק את מחשבות תשובתו. אחרי שהרהר תשובה, צריך לחזק את ההרהור על ידי וידוי בפה. והשני, הוידוי הוא קנס ועונש על חטאו, שלמרות שכבר הצטער מאד על החטא במחשבתו, חובה עליו להצטער שוב על החטא בהוצאת חטאו בפיו.

וכך ביאר מרן הרב קוק את מחלוקת התנאים אם טוב להתוודות על חטאים שכבר התוודה עליהם בעבר: "ובהא פליגי, תנא קמא סבירא ליה דעיקר הוידוי הוא מצד צער, אם כן אין ראוי להיות מתוודה כי אם כפי שחייבה תורה, אבל כיון שמתוודה גם בלא חיוב, הוא מורה על עצמו שזיכרון החטא אינו מביאו לצער גדול, אם כן הוי כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ (משלי כו, יא). ורבי אליעזר בן יעקב סבירא ליה שיסוד הוידוי הוא לחזק כח התשובה, דצריך 'מעשה שיוציא מידי מעשה', אם כן הרי זה משובח, דחיזוק כח התשובה אין לו שיעור למעלה".

ו, י – תשובה מיראה ומאהבה

ביאר מהרש"א (יומא פו, ב) את דעת רבי אליעזר בן יעקב שיש לחזור ולהתוודות על עבירות שכבר התוודה עליהן, משום שהשב בתשובה מיראה זדונות נהפכות לו לשגגות, "הכא נמי הכי קאמר: כִּי פְשָׁעַי – שהם עבירות גדולות, אֲנִי אֵדָע – שעשיתי כבר והודיתי עליהם, והרי הן תָמִיד מיד גם עתה שנעשו כחַטָּאתִי שהן שוגג, וצריך גם עתה להתוודות עליהן כמודה על השוגג".

דייק רבי צדוק הכהן מלובלין (תקנת השבין יא, ו) שלפי ביאורו של מהרש"א השב מאהבה אינו חוזר ומתוודה. וכתב ר' צדוק שלא חילקו בזה הפוסקים. וביאר שצריך לחזור ולהתוודות ממש כבראשונה, אם חטא במזיד – לחזור ולהתוודות שוב על החטא במזיד: "דהוידוי הוא רק אידיעה שכבר פשע לשעבר, ואף דכבר נמחל, מכל מקום לא ישכחנו, וצריך לידע ולהיות נכלם תמיד מהשי"ת על זה".

ו, יא – חידושו של המנחת חינוך

במנחת חינוך שסד, יג, העלה סברא שיתכן שנחלקו תנא קמא ורבי אליעזר בן יעקב רק בעבירות חמורות שאין התשובה ויום הכיפורים מכפרים כפרה גמורה, אבל בעבירות קלות שיש כפרה גמורה, לכו"ע אין לחזור על וידויו. וז"ל: "ועלה בדעתי דאפשר לומר אף דרבי אליעזר בן יעקב סובר דצריך להתוודות עוד מחמת וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד (תהלים נא, ה), היינו באותן עבירות שאין תשובה ויום הכיפורים מכפרים כפרה גמורה, כגון חמורות, דתשובה ויום הכיפורים תולין ויסורין או מיתה ממרקין, אם כן עדיין החטא לא נתכפר לגמרי, צריך שיהיה לנגד עיניו תמיד. אבל אם מתכפר לגמרי, כגון בעֲשֵה, וְעָשָה תשובה דמוחלין לו לגמרי, או בלאוין דיום הכיפורים גומרת הכפרה, ועבר עליו יום הכיפורים, כיון דנמחל לו לגמרי, אפשר אף רבי אליעזר בן יעקב סובר דאין צריך עוד לזכור החטא, כיון דנמחק לגמרי".

בסוף דבריו כתב המנחת חינוך שהחילוק אינו מוכרח, ולא חילקו בזה הפוסקים. ובצדקת הצדיק קלד, כתב מפורש ההיפך מחידושו של המנחת חינוך: "עבירות שהתוודה עליהם ביום כיפורים זה חוזר ומתוודה עליהם ביום כיפורים הבא, ואפילו בעבירות שההלכה דלא זז משם עד שמוחלין לו".


  1. . גם לרבי עקיבא שלא צריך לפרט את החטא בפיו, כתב המאירי (חיבור התשובה מאמר א, פרק י, עמ' 198) שצריך לחשוב ולכוין בעת הוידוי על החטא המסוים שעשה: "נמצא שלדעת רבי עקיבא שאינו צריך לפרוט את החטא בשפתיו, אלא יזכירהו בלבו ושיכללהו בדעתו במילות חטאתי העויתי".   ←

    בשו"ת בני בנים ב, כה, חידש שכל המחלוקת בין רבי יהודה בן בבא לרבי עקיבא היא על הוידוי ביום הכיפורים שהוא מדרבנן (עיין לעיל ד, א, בדעת היראים), אולם כשמתוודה על חטא מסויים, שאז הוידוי מדאורייתא, לכל הדעות צריך לפרט את החטא. והוכיח את דבריו מתוספתא יומא ד, יד, עיין שם.

  2. . אפשר להוסיף ביאור שהדבר תלוי גם בסוג האנשים, יש אנשים שעל ידי פירוט החטא מתביישים יותר, ואזי טוב לפרט; ויש שמתגאים בחטאיהם, ושמחים לפרט אותם בהרחבה, ואזי יש בזה חוסר בושה ופגיעה בכבוד שמיים.
  3. . אמנם גירסת רבנו יונה שם בגמ' היתה הפוכה, שלת"ק יחזור ויתוודה על עבירות שכבר התוודה עליהם, ולרבי אליעזר בן יעקב לא יחזור ויתוודה עליהם.
  4. . הוסיף רבנו יונה, שכל ימיו צריך להתפלל שהקב"ה יסלח לו על עוונותיו, אבל לא יתוודה עליהם שוב.
  5. . בשו"ע תרז, ד, כתב שמותר לחזור ולהתוודות על חטאיו שכבר שב עליהם, אמנם יש שכתבו שנכון או צריך לחזור ולהתוודות. כך משמע מדברי ר' צדוק כאן, וכך נראה מהמנחת חינוך להלן ו, יא.

ז – וידוי ברבים

וידוי ברבים

ז, א – וידוי ברבים

יומא פו, ב: "אמר רב יהודה: רב רמי, כתיב (תהלים לב, א): אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה, וכתיב (משלי כח, יג): מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ! לא קשיא: הא – בחטא מפורסם, הא – בחטא שאינו מפורסם. רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן: כאן – בעבירות שבין אדם לחבירו, כאן – בעבירות שבין אדם למקום".

לרב יש להתוודות ברבים על חטא מפורסם משום ש"טוב לו שיודה ויתבייש, ולא יכפור בו" (רש"י). ואילו על חטא שאינו מפורסם אין להתוודות ברבים, שאין זה כבוד שמיים, כפי שביאר רש"י ('בחטא שאינו מפורסם'): "לא יגלה חטאו, וכבוד השם הוא, שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא מיעוט כבוד שמים הוא".

ולרב נחמן אם חטא לחברו, יש להתוודות ברבים, ובפשטות אפילו בחטא שאינו מפורסם. ואם חטא בחטא שבין אדם למקום, אין להתוודות ברבים, אפילו בחטא מפורסם. 1

ז, ב – האם רב ורב נחמן נחלקו

כתב הרמב"ם (הל' תשובה ב, ה): "ושבח גדול לשב שיתוודה ברבים ויודיע פשעיו להם, ומגלה עבירות שבינו ובין חברו לאחרים, ואומר להם: אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך, והריני היום שב וניחם. וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו – אין תשובתו גמורה, שנאמר (משלי כח, יג): מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ. במה דברים אמורים? בעבירות שבין אדם לחברו. אבל שבינו לבין המקום – אינו צריך לפרסם עצמו, ועזות פנים היא לו אם גילם. אלא שב לפני הא-ל ברוך הוא, ופורט חטאיו לפניו, ומתוודה עליהן בפני רבים סתם, וטובה היא לו שלא נתגלה עוונו, שנאמר (תהלים לב, א): אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה".

הרמב"ם מחלק בין עבירות שבין אדם לחברו לעבירות שבין אדם למקום, משמע שלדעת הרמב"ם נחלקו רב ורב נחמן, והלכה כרב נחמן. וכ"כ לחם משנה וראב"ד בדעת הרמב"ם. וכ"כ המאירי לחלק בין עבירות שבין אדם למקום לעבירות שבין אדם לחברו. וכך משמע מרי"ף (ה, ב), רא"ש (יומא ח, יז), ואגודה (יומא פו, ב) שהביאו רק את תירוצו של רב נחמן. וכך משמע מהגר"א (עיין שעה"צ תרז, ג). 1

אמנם בכסף משנה כתב שהרמב"ם כלל בדבריו גם את תירוצו של רב, ודייק ממה שכתב הרמב"ם: "ועזות פנים היא לו אם גילם", שדוקא כשיש עזות פנים אם יפרסם את חטאו אין לו לעשות כן, אבל אם העבירה מפורסמת וידועה, הרי שאין בזה עזות פנים כי כולם מכירים שחטא, ואפשר לגלות לרבים. 1 אלא שמוסיף הכס"מ שגם לרמב"ם יש הבדל בין רב לרב נחמן: בעבירות של בין אדם לחברו, מצווה להתוודות ברבים כדי שימחול לו חברו. אבל בעבירות מפורסמות שבין אדם למקום, מותר לו להתוודות ברבים אבל אין מצווה, "שאולי יהיה שם אדם שלא ידע בדבר ועכשיו ידע, ואיכא חילול השם". וכ"כ בשער הציון תרז, ג, בשם כמה אחרונים, שגם בחטא שבין אדם למקום, אם החטא מפורסם וידוע, יכול להתוודות ברבים.

ולדעת הראב"ד לא נחלקו רב ורב נחמן, ושני התירוצים נכונים. וכ"כ רבנו יונה בשערי תשובה א, יח: "חכמי ישראל זכרונם לברכה פרשו (יומא פו ב): פעמים שהמְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, כמו בעבירות שבין אדם לחברו, כי אין לו כפרה עד אשר ישיב הגזלה והחמס והעושק, ועד אשר יבקש מחילה מאשר הציק לו, או הלבין פניו, או ספר עליו לשון הרע; או בעבירות שבין אדם למקום שנתפרסמו לבני אדם, כי העושה עבירות בפרהסיא מחלל את השם, וחייב להתאונן ולהתאבל עליהם לפני בני אדם לקדש את השם. וזהו שכתוב (ירמיהו לא, יח): כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ, ענין נִחַמְתִּי – החרטה והצער, כי עיקר התשובה במרירות הלב כאשר בארנו, וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ – אחרי שנודעתי לבני אדם והתפרסמו עוונותי, התאבלתי במעשים נראים לבני אדם, כמו: סְפֹק אֶל יָרֵךְ (יחזקאל כא, יז), ונאמר (איוב לג, כז): יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי".

ובספר ביאר הרב את שיטות רב ורב נחמן כמשלימות זו את זו, ובהערה 5 הסביר: "גם לסוברים שיש ביניהם מחלוקת, ברוב המקרים יסכימו זה לזה. למשל, אף אם יחלקו לגבי חטא שבין אדם למקום שנעשה בפני אנשים, שלדעת רב עדיף שיתוודה ברבים ולדעת רב נחמן עדיף בצנעא (כסף משנה), כאשר החטא נעשה תוך חילול השם, גם רב נחמן יסכים שעדיף שיתוודה ברבים. וכן אף לסוברים שהם חולקים במקרה שחטא בין אדם לחברו בצנעא, שלדעת רב עדיף שיתוודה בצנעא ולרב נחמן עדיף בפומבי, אבל אם יש חשש שהוידוי ברבים עלול לגרום עלבון לחבר, ברור שגם רב נחמן יודה שאין להתוודות ברבים. לפיכך, כתבתי את הדברים המוסכמים, ובמקרים שיכולה להיות מחלוקת, ישקול החוטא על פי שני השיקולים (כבוד שמיים וכבוד החבר ופיוסו) כיצד ראוי לו יותר להתוודות".

ז, ג – תועלת מגילוי החטא לרבים

סוטה ז, ב: "יהודה הודה ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא; ראובן הודה ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא… בשלמא יהודה דאודי, כי היכי דלא תישרף תמר, אלא ראובן למה ליה דאודי? והאמר רב ששת: חציף עלי דמפריט חטאיה! – כי היכי דלא ליחשדו אחוהי (שלא יהו שאר אחיו נחשדין מאביהם, רש"י)".

וכ"כ בשערי תשובה תרז, ב, בשם היד אפרים, שבמקום שאחרים נחשדים יכול לפרסם שהוא זה שחטא. ובספר חסידים כב, כתב שצריך לפרסם, כדי שלא יחשדו בכשרים: "מי שחטא בדבר אחד ואחרים נחשדים, צריך לומר: אני הוא שחטאתי, כדי שלא יחטאו העולם על ידו שיהיו חושדים בכשרים".

הקשה במנחת חינוך שסד, י: "וקשה כיון דמיעוט כבוד שמיים הוא במפרסם החטא, אם כן מי התיר לראובן משום חשד האחים לפרסם ולמעט כבוד שמיים חס ושלום, וגם היה יכול לומר לאביו בצנעא! בשלמא יהודה משום פיקוח נפש, וגם היה צריך להודיע לכל כדי שידעו שהמשפט כן הוא, אבל לראובן איני מבין מה היתר זה בשביל חשד אחיו אצל אביו?" ונשאר בקושיא.

ויש לומר שכל שיש תועלת בגילוי החטא לרבים – מותר לגלות, וכ"כ פרי חדש (הג' מים חיים על רמב"ם הל' תשובה ב, ה): "ועזות פנים הוא לו אם גילם – פי' שלא לצורך, אבל לצורך – שפיר דמי, כדאמרינן פרק קמא דסוטה (ז, ב)". וכן למד שערי תשובה על שו"ע תרז, ב, מהגמ' בסוטה שם, שאם יש לו סיבה ותועלת מגילוי החטא ברבים, מותר לגלות (וכ"כ יוסף דעת סוטה ז, ב). 1

ז, ד – אשה צריכה לפרסם את חטאה בפני נשים

כתב בשו"ת מהר"י ווייל יב, לגבי אשה שנאפה תחת בעלה במשך כמה חודשים, ולבסוף הולידה ממזר, שאי אפשר להכביד עליה סדר תשובה קשה מדי שמא היא תחזור לחטוא, אבל הדגיש שעליה להתוודות כמה פעמים ברבים בפני נשים אחרות: "והנה אכתוב לך דעתי דקלישא: כיון שהדבר מפורסם לכל, יש לה לפרט פשעיה ברבים, כדכתיב (משלי כח, יג): מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, ובפרק יום הכפורים אמר רב יודא: זה חטא הידוע. ויש לה לילך בבית הכנסת הנשים, ותתוודה בפני כל הנשים ותאמר: אמנם אנכי חטאתי להשם ית', וכזאת עשיתי בושתי וגם נכלמתי, והנני שבה בתשובה שלימה, ובלשון אשכנז. וכן תעשה בב' קהילות או בג' כגון באולמ"א, באוישפור"ק, בפפנהיי"ם במקום שקלקלה". והוסיף עוד בסדרי תשובתה, עיין שם.

ומהר"י ענגיל בגליוני הש"ס (יומא פו, ב) הביאו, וכתב: "היה אפשר לחלק דבאשה אין מחמירין עליה כ"כ, דזילותא דידה קשיא מדגברה, כמבואר ביבמות ק, א".

ונראה שהדבר תלוי בחומרת העוון, ובמקרה כמו של המהר"י וייל העוון כל כך חמור, שלמרות שבזיון האשה חמור משל איש, חובה עליה להתוודות ברבים כדי לחזור בתשובה כראוי.

ז, ה – סיפור חטאיו כדי לקבל עצה או הדרכה

ברכות לד, ב: "אמר רב כהנא: חציף עלי מאן דמפרש חטאיה, שנאמר (תהלים לב, א): אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה".

וכתב בספר חסידים כא: "ומה שאמרו חציף מאן דמפרש חטאיה, זהו שמגיד לכל אשר חטא, אבל מותר להגיד לאדם צדיק וצנוע אחד מעונותיו כדי שיורה לו האיך יעשה תשובה. או ישאל לו סתם אדם שעשה עון זה ובא לשוב, האיך יעשה תשובה". וכ"כ של"ה (מס' יומא נר מצוה כו); פנים מאירות ב, קעח; כה"ח תרז, יד.

וכ"כ אג"מ (או"ח ד, קיח) בתשובה לפנויה שזינתה והיא רוצה לחזור בתשובה: "עוד צריכה את לדעת, כי וידוי צריך האדם רק בלחש לפני השי"ת אבל לא לשום אדם, דאשרי כְּסוּי חֲטָאָה, ורק כשיש צורך כדי לידע איך לשוב, בין מצד ההלכה בין למצוא עצה טובה. ולכן טוב שכתבת אלי מחמת שרצית לידע איזה דרך לפניך שתנצלי מחטא, וגם איני מכירך, אבל בלא תועלת אסור לגלות החטא לבני אדם, דרק פריצי אומות העולם סוברים שבוידוי לפני כומרים של אמונתם מתכפרין, ורשאין לעבור על כל דבר, ודרך התורה הוא להיפוך, וח"ו ללמוד ממעשיהם, ורק לתועלת ללמוד דרכי התשובה ולידע אם יש עצה לעמוד נגד יצר הרע צריך לגלות אותו לאדם".

אמנם בבן יהוידע (ברכות לד, ב) דייק מהמילה 'עלי', שאין לספר במפורש שהוא חטא אפילו לאדם שמתייעצים איתו: "נראה לי בס"ד אומרו 'עלי', הכוונה אע"פ שאני חכם ומורה דרך ישרה לבני אדם הצריכין תיקון על עוונותם, ולכן מוכרח שיפרשו החטא כדי להורות להם תיקון כפי הקלקול, עם כל זה חציף עלי מאן דמפרש חטאיה, שאומר לפניי שהוא חטא בכך וכך, שאין בזה צורך, דהא יכול לשאול זה בעד אחרים, לומר: אחד עשה כך מה התיקון שלו, למה יגיד על עצמו לומר כך וכך עשה".

ונדמה שעדיף לנהוג כספר חסידים ודעימיה, שמתוך שאדם יספר לחכם על עוונותיו, החכם יכיר אותו לעומק, ויוכל להתאים עצות נכונות לנפשו.

ז, ו – מי שרוצה לפרסם את חטאו כדי להתבייש

פנים מאירות ב, קעח: "נשאלתי: מי שרוצה לעשות תשובה, וליבו מתלהב, ורוצה להתוודות ברבים על חטאו כדי שיתבייש, אם מותר לעשות כן או לא".

והשיב שאסור לפרט את חטאיו כדי להתבייש, והביא ראיות מהגמרות. וסיים: "וחדשים מקרוב באו, ואומרים שצריך אדם דווקא לפרסם חטאו, ונשתקעו הדברים ולא נאמרו, ומדברי חיצונים דבר זה, וה' ינחני בדרך אמת". והביאו בשערי תשובה תרז, ב.

ז, ז – פרסום חטאו ברבים לאחר שקיבל עונשו

כתב בית הלוי (בראשית, פר' וירא פרק יח): "ועל פי המבואר לעיל יתבאר הא דאיתא בסוטה (ז, ב): חציף עלי מאן דמפרש חטאיה. ופירש"י דמראה דאינו נכלם בדבר. והטעם, דהרי על ידי זה שנתפרסם מעשיו הרעים, נעשה החטא קל בעיני אחרים ולמדים ממעשיו. ומכל מקום יש לומר, דזהו רק קודם שמגיע לו העונש, ומשום הכי כשמפרסם החטא ולא הגיע לו העונש נעשה החטא קל. אבל מי שכבר הגיע לו העונש, אז אדרבה, יותר טוב לו שיפרסם חטאו להגיד לבריות כי הכל בא עליו במשפט וביושר, והלא אז לא יקל החטא בעיני השומעים, רק אדרבה עוד יתוסף להם יראה מלעשות כמעשיו, וכמו שאמר הכתוב (תהלים ט, יז): נוֹדַע ה' מִשְׁפָּט עָשָׂה, דכשעושה משפט מתפרסם ידיעת ה' והכל מתייראין ממנו, וירויח זה החוטא שיוקל עונשו הרבה, שיתוקן חטאו במה שגורם יראה לאחרים. וזהו ביאור הכתוב (תהלים לח, יח-יט): כִּי אֲנִי לְצֶלַע נָכוֹן וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד. כִּי עֲוֹנִי אַגִּיד אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי. פירוש, דאחרי שכבר נענש ומקבל עונש, עצה היעוצה לו להגיד עונו, וכמו שנתבאר".

ז, ח – החושב שאפשר לתקן את חטאו רק בדיבור הוא חצוף

מרן הרב קוק (עין איה ברכות לד, ב, אות קכז) ביאר את מה שאמר רב כהנא: "חציף עלי מאן דמפרש חטאיה", וז"ל: "האדם צריך שיכיר כי השלימות האמיתית שעליה נוסדה ההדרכה השלימה של תורת השם יתב' היא נעלה מכל דיבור ושפה, ע"כ גם ההריסה של החוטא היא גם כן בהכרח נעלה מכל דיבור. ע"כ מאן דמפרש חטאיה, וחושב כי בדיבור פיו ביטא כל ההתאוננות הראויה להכרת גנות החטא, וכבר ציור הגועל שראוי להיות בנפש להנליזה מדרך ה', שלימה בנפשו במה שפירש בפיו, הוא חציף באמת. רק צריך שיכיר כי ההשחתה של כל חטא גדולה היא מערך כל פירוש וסיפור, כשם שהוד השלימות הוא נעלה מכל דיבור. ורק אז יכיר הוד האושר האמיתי, ותהיה תשובתו גמורה מאהבה וענוות לב".


  1. . והטעם שיש להתוודות ברבים כשחטא לחברו, כתב המאירי (יומא פו, ב): "שהרי צריך הוא לרצות את חברו". ור"י מלוניל פירש: "אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון שחברו קובל עליו ברבים, ראוי לו שיודה לו, ויאמר לכל: אמת הוא, והנחש השיאני… ויפייס לרבים שיבקשו מן העשוק שימחול לו, וזהו דרך כבוד של מעלה כשמבקש מחילה ברבים לחברו". משמע שיש להתוודות ברבים רק כשחברו קובל עליו ברבים. ונראה שאין מחלוקת מהותית ביניהם, אלא תמיד צריך לשקול את כבודו וטובתו של חברו. וכ"כ הרב בספר, והוסיף: "אבל במקרים שבהם הוידוי ברבים יפגע בחבר, כגון שהעלבון היה אישי ביניהם, או כאשר סיפור החטא יבייש את חברו – כמובן שאסור לחוטא להתוודות על חטאו ברבים".
  2. . וכך נראה מרבנו חננאל (יומא שם) שהציג את רב ורב נחמן כשתי שיטות.
  3. . ועוד דייק מסוף דברי הרמב"ם: "וטובה היא לו שלא נתגלה עוונו", ואם מדובר על עבירות מפורסמות, הרי שכבר נתגלו.
  4. . הוסיף בספר חסידים שם: "ואם הוא בחבורת בני אדם, ונעשה דבר אחד שלא כהוגן, ולא נודע מי החוטא, צריך שיאמר: אני הוא שחטאתי, אף על פי שלא חטא, ועל ידי שיתוודה – החוטא לא יבוש, כמעשה דר' מאיר: מעשה באשה אחת שבאה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה להם: אחד מכם קדשני בביאה, עמד רבי מאיר וכתב גט כריתות ונתן לה, וכן עשו כולם".

    וכתב יפה ללב ב, או"ח תרז, סוף ג, על דברי הספר חסידים: "ונראה דלא כתב הרב כן אלא אם הוא גברא רבה כרבי מאיר, דלא אתו למיחשדיה ליה, דאומרים כי אמר כן בשביל שיתוודה החוטא, אבל איניש דעלמא דאתו למיחשדיה, לא נכון לעשות עצמו אשם אם באמת הוא זכאי".

ט – הדלקת נרות

הדלקת נרות ביום הכיפורים

ט, א – למה חששו יותר ביום הכיפורים שיגיעו לתשמיש המיטה

משנה פסחים נג, ב: "מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים – מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק – אין מדליקין". ובגמ' שם: "תנא: בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק – שניהן לדבר אחד נתכוונו (להפריש עצמו ממשכבי אשה, האומרים להדליק – משום דאין אדם משמש מטתו לאור הנר, והאומרים שלא להדליק סוברים כשהנר דולק רואה את אשתו, ומתאווה לה, רש"י)".

בשו"ת התעוררות תשובה ג, שצח, כתב: "הא דאין חוששים על זה בתשעה באב ובתענית של גשמים בשבע אחרונות שהמה גם כן אסורים בתשמיש המיטה, יש לומר כיון דיום הכיפורים עיקר כבודו בכסות נקייה, לכן חוששין יותר שיתאווה, מפני שהיא לבושה בבגדים נאים לכבוד היום".

מעין זה ביאר הרב בספר: "עוד יש לבאר בטעם הנוהגים שלא להדליק, שהמנהג הרווח היה, שבכל שבת וחג היו מקיימים מצוות עונה, והנרות והבגדים החגיגיים בעת שהיו בסלון היו מעוררים לכך. ואולי בגדי הלבן של יוה"כ עוררו יותר, שכן הזכירו את בגד הכלה בחתונתה (תענית כו, ב)". (עיין לקמן יג, א, על טעם קריאת פרשת איסורי עריות במנחה של יוה"כ).

ובשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד שסה) ביאר שחוששים ביום הכיפורים יותר מפני ש"רק מכח קדושת היום וגדלו, בעינן שמירה טפי".

ט, ב – הדלקת נר בחדר השינה

רמ"א תרי, א: "ואם יש לו נר בבית, חייב להדליק בחדר ששוכב שם, כדי שלא יבוא לידי תשמיש עם אשתו, מאחר שרואה אותה אצל הנר שבביתו".

ובמ"א ב, הביא מכמה ראשונים שלמרות שנהגו להדליק נרות בבית, לא נהגו להדליק בחדר השינה, וביאר: "דאין יצר הרע מצוי אלא לשעתו, ובבית שניהם מצויים יחד, אבל בחדר הולך זה לבדו לשכוב וזו לבדה ואז לא חיישינן שמא ישכח". וסיים שכל זה ליישב המנהג, אבל יש להחמיר. וכ"כ הרבה אחרונים, וכ"כ הרב בספר שלכתחילה טוב להחמיר.

אמנם בשולחן גבוה תרי, א, כתב, שמכיוון שבפועל נוהגים להפריד את המיטות ביום הכיפורים, אין חשש שמא יגיעו לידי תשמיש המיטה.

יא – תפילה ערבית וליל יוה"כ

לימוד תורה ביום הכיפורים

יא, א – הכהן הגדול היה נעור כל ליל יום הכיפורים

בליל יום הכיפורים הכהן הגדול היה נשאר ער כל הלילה, כמבואר במשנה יומא (א, ו-ז): "אם היה חכם – דורש, ואם לאו – תלמידי חכמים דורשין לפניו. ואם רגיל לקרות – קורא, ואם לאו – קורין לפניו. ובמה קורין לפניו? באיוב ובעזרא ובדברי הימים, זכריה בן קבוטל אומר: פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל. ביקש להתנמנם – פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה, ואומרים לו: אישי כהן גדול, עמוד והפג אחת על הרצפה! ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה".

בגמ' יומא יט, ב, מבואר שמלבד הכהן הגדול, היו עוד אנשים שנהגו להישאר ערים כל הלילה: "מיקירי ירושלים לא היו ישנין כל הלילה, כדי שישמע כהן גדול קול הברה, ולא תהא שינה חוטפתו". ובתוספתא יומא (א, ט) מבואר שהיו עוסקים בתורה כל הלילה: "לא היו ישנין כל הלילה, אלא שוקדין כנגד כהן גדול כדי לעסקו בתורה".

יא, ב – המנהג להיות נעורים כל הלילה בגבולין

ביומא יט, ב, מבואר שהיו שנהגו להיות נעורים כל ליל יום הכיפורים גם בגבולין: "תניא, אבא שאול אמר: אף בגבולין היו עושין כן, זכר למקדש, אלא שהיו חוטאין (משחקין אנשים ונשים יחד ובאין לעבירה, רש"י). אמר אביי ואיתימא רב נחמן בר יצחק: תרגומא – נהרדעא. דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אמריתו, אמאי לא אתי משיח? והא האידנא יומא דכיפורי הוא, ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא".

למרות שבזמן הגמ' המנהג להיות נעורים כל ליל יום הכיפורים הביא לקלקול, בזמן הראשונים היו שנהגו ללמוד ולהתפלל כל ליל יום הכיפורים, כפי שכתב המאירי (חיבור התשובה ב, יב, עמ' 520): "ומקצת זקנים נוהגים להתעכב בבית הכנסת כל הלילה, ולעשות בדברי שבח והודאה לשם ית', ויש שאין נוהגים כן. ובמסכת יומא אמרו ז"ל: מיקירי ירושלים לא היו ישנים כלל כל הלילה, כדי שישמע כהן גדול קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו. ותניא: בגבולין עושין כן, אלא שחוטאין, ואמר אביי ואיתימא רב נחמן: תרגומא – אנהרדעא. (ע"כ הגמ'). אבל במקומות שאין רגילין לחטוא, אם רצו לעסוק כל הלילה בדברי תורה – שפיר דמי. ובקצת מקומות נוהגים להעיר את עצמן בקריאת ספר תהלים וקורין אותו לאור הנרות, ואע"פ שיש לחוש להטייה, בציבור אין חוששין, כמו שביארנו".

וכ"כ טור תריט, ו: "עוד נהגו ללון בבית הכנסת ואומרים שירות ותשבחות כל הלילה. ונראה לי שלקחו מהא דתנן: מיקירי ירושלים לא היו ישנים כל הלילה, ומנהג אבותינו תורה היא". וכ"כ שו"ע תריט, ו: "נוהגים ללון בבית הכנסת ולומר שירות ותשבחות כל הלילה".

וכ"כ כה"ח תריט, נג, שכך מנהג האר"י: "וכן היה מנהג האר"י ז"ל להיות ניעור כל ליל יום הכיפורים ועוסק בתורה".

יא, ג – המנהג כיום

רק יחידים נהגו להיות נעורים כל ליל יום הכיפורים ולעסוק בתורה או בשירות ותשבחות. וכתב הרמ"א תריט, ו: "ומי שאינו רוצה לומר תשבחות ושירות בלילה, לא יישן שם (בבית הכנסת)". ועוד כתב: "והחזנים המתפללים כל היום, לא יעורו כל הלילה, כי מאבדין קולם כשאינם ישנים".

כתב הלבוש תריט, ד, שכיון שנוהגים לעמוד כל היום בתפילה, לא טוב להיות נעורים בלילה: "נוהגין קצת ללון בבית הכנסת לומר שירות ותשבחות כל הלילה, שכך היו עושין בזמן שבית המקדש היה קיים: מיקירי ירושלים לא היו ישנים כל אותו הלילה (יומא יט, ב). ונראה לי שבזמן הזה שאנו נוהגין להתפלל ולומר סליחות ותחנונים כל היום, יותר הגון וטוב הוא שאחר שאמר סליחות ותחנונים בלילה, ילך לישן לביתו על מיטתו, כדי שישן שינת קבע ויוכל להתפלל ולהתחנן למחר ביום בכוונה שלימה. שאם לא יישן כל הלילה, הרי הוא מבטל כל תפילות יום הכיפורים, שאי אפשר לו להתפלל ביום בכוונה יפה שעל כרחו הוא מתנמנם, שכבר תש כוחנו בזמן הזה לעמוד כל הלילה וכל היום בלי שינה, דדוקא בזמן שהיה בית המקדש קיים היו עושין כן, שלא נוהגין היו להתפלל כל היום כמו שאנו עושין, גם לא היו מתעכבים כל היום בבית המקדש או בבתי כנסיות כמונו והיו מתנמנמין בבתיהם ביום, ועוד הם היו עושין כן כדי לעורר את הכהן גדול שלא יארע לו קרי בשינה ותתבטל העבודה, מה שאין כן שייך בזמן הזה". והביאוהו אחרונים רבים, ומהם: מ"א יא; שועה"ר יח; מ"ב יד.

יא, ד – מה ראוי ללמוד ביום הכיפורים

כתב של"ה (מס' יומא נר מצוה לד): "משום וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ (הושע יד, ג), מצוה רבה שילמוד ביום כיפורים משניות מסכת יומא עם פירושיהן, ששם מוזכר סדר עבודת יום כיפורים. גם נכון ללמוד בתלמוד בסוף יומא, המאמרים המדברים ממעלת התשובה. ודע, כי כל מאמר ומאמר מדברי רבותינו ז"ל, כולל הרבה עניינים מתשובה וממוסרים, אשר לו הוצרכו המחברים לכתוב על כמה דפין, על כן צריך לתת לב במאמרי רבותינו ז"ל להבינם, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים". וכ"כ מ"ב תריט, טז.

יא, ה – מנהג האדר"ת בליל יום הכיפורים

ראוי להביא כאן את מנהגו המיוחד של האדר"ת בליל יום הכיפורים, כפי שהעיד על עצמו בספרו נפש דוד (הוצאת מכון התורה והארץ עמ' רז): "כל ליל ויום צום הקדוש הייתי בקלויז, ולא הלכתי לביתי מאחר סעודה המפסקת עד אחר תפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים. אחר אמירת שיר הייחוד ושיר הכבוד, הגדתי תהלים עם הציבור, ושוב למדתי הלכות עבודת יום הכיפורים בהרמב"ם ז"ל, וגם גמרא יומא והרא"ש ז"ל, ופרקי משניות יומא, וישנתי במקומי על הארץ. על פי רוב לא ישנתי כי אם שתי שעות או פחות או יותר מעט. הנהגתי עצמי מעודי לומר כל התרי"ג מצוות לכל הדעות ביום הכיפורים, ובשימת לב לכל מצווה, לפשפש במעשי לשוב מעבירות שבידי וביטול העשין ח"ו, והתפללתי שתהא חשובה אמירתי כקיומם בפועל, ושאזכה לקיימם במחשבה, דיבור ומעשה, כדת של תורה".

יג – קריאת התורה ונדבות

יג, א – טעם קריאת פרשת איסור עריות במנחה של יוה"כ

מגילה לא, א: "ביום הכיפורים קורין אחרי מות, ומפטירין כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא (ישעיהו נז, טו). ובמנחה קורין בעריות, ומפטירין ביונה". ביאר רש"י ('קורין') למה קוראים את פרשת איסורי עריות במנחה של יום הכיפורים: "שמי שיש עבירות בידו – יפרוש מהן, לפי שהעריות עבירה מצויה, שנפשו של אדם מחמדתן ויצרו תוקפו". וכ"כ ר"ן (מגילה י, ב, מדפי הרי"ף); מרדכי (מגילה תתלא); כלבו (ע). וכ"כ הרב בספר: "בתפילת מנחה תקנו לקרוא שלושה עולים באיסורי עריות (ויקרא יח, א-ל), כדי לעורר את העם לשוב מן החטאים החמורים הללו שהיצר בהם חזק מאוד והם פוגעים בקדושת ישראל".

כיוצא בזה כתב הט"ז (תרכב, ד): "ולי נראה דכיון דנפשו של אדם חשקה בעריות טפי מכל עבירות, ע"כ מזהירין על זה ביום הכיפורים שהוא יום נורא, וחקוק בלב האדם טפי משאר ימות השנה". והרמב"ם (הל' תפילה יג, יא) כתב: "במנחה קורין בעריות שבאחרי מות, כדי שיזכור וייכלם כל מי שנכשל באחת מהן, ויחזור בתשובה".

בתוס' שם 'במנחה', הביאו שני טעמים נוספים: (א) "לפי שהנשים מקושטות בשביל כבוד היום, לפיכך צריך להזכירם שלא יכשלו בהן. (ב) ובמדרש יש שלכך קורין בעריות, לפי שישראל עושין רמז להקב"ה, שכשם שהזהיר אותם שלא לגלות ערוה, כך לא תִגָלה ערותם בעוונותם".

יד – הכריעות שבתפילת מוסף

יד, א – צורות שונות של נפילה לפני ה'

ברכות לד, ב (ובמגילה כב, ב; שבועות טז, ב): "תנו רבנן: קידה – על אפיים, שנאמר (מל"א א, לא): וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ. כריעה – על ברכים, שנאמר (מל"א ח, נד): מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו. השתחואה – זו פשוט ידיים ורגליים, שנאמר (בראשית לז, י): הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה".

וכ"כ הרמב"ם הל' תפילה ה, יג: "כריעה האמורה בכל מקום – על ברכים. קידה – על אפים. השתחויה – זה פישוט ידים ורגלים, עד שנמצא מוטל על פניו על הארץ".

יד, ב – צורת הכריעה והברִיכה

צורת הכריעה היא כשיורד על ברכיו ומרכין ראשו עד שפניו על הארץ, וכ"כ ר"י מיגאש (שבועות טז, ב) בביאור צורות הכריעה והקידה: "תנו רבנן: קידה על אפים – פירוש, בלי שישים ברכיו וזרועותיו על הארץ, אלא כשהוא עומד על רגליו שוחה פניו עד שמגיע לארץ, וכן הוא אומר (מל"א א, לא): וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם ארצה, כלומר לא היה כל גופה על הארץ אלא פניה בלבד. כריעה על ברכיים – שכורע את ברכיו ושוחה פניו עד שמגיע לארץ. השתחואה – זה פישוט ידיים ורגלים על הארץ, וכן הוא אומר (בראשית לז, י): הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה, פירוש דמשמע שהגוף כולו מתפשט על הארץ".

וכ"כ רבנו אברהם בן הרמב"ם (המספיק לעובדי ה' חלק ב, ב, כה): "עיקר צורת הכריעה היא שאינו פושט את האיברים על הארץ באופן מלא, אלא רגליו מקופלות שוק על ירך כמו שבורך לעיל, אלא שכאן שאר גופו, הבטן יחד עם החזה והראש מוטלים על הארץ".

וכ"כ מהרש"א מגילה כב, ב: "והנראה ליישב כל זה כי כל שלשה חלוקות הנזכרים הכא מבוארים מתוך הכתובים, והוא אין ספק כי כל אחד מהג' חלוקות היו על כל פנים באפים, דבכולן כתיב אַפַּיִם. והכריעה דבר נוסף על הקידה, כי הקידה אינו רק שמשתטח פניו לארץ ולא גופו, כפירוש רש"י פרק החליל, והכריעה היא דבר נוסף, שנשתטח פניו לארץ וגם רגליו בכריעה על הארץ, אבל לא שאר הגוף. נוסף עליו השתחוואה, שהוא משתטח פניו לארץ וגם רגליו בכריעה וגם גופו לארץ, וזו היא פישוט ידים ורגלים".

כך גם משמע מלשון רבנו יונה ברכות כב, ב, מדפי הרי"ף: "וכריעה היא שכורע בראשו". משמע שגם נמצא על ברכיו.

ברִיכה היא כשיורד על ברכיו ולא מרכין את ראשו. וכ"כ רבנו אברהם בן הרמב"ם (המספיק לעובדי ה' ח"ב ב, כה): "ברִיכה, דהיינו שיושב ככורע על ברכיו, מקפל שוקו לירכו כבריכת הגמל". וכן מוכח משו"ת הלכות קטנות א, צד, שנשאל אם מותר להתפלל בבריכה והתיר חוץ מאדם חשוב, וכתב שעדיין נחשב עומד כיון שרוב גופו בעמידה. בשו"ת קול גדול (יח) כתב מהר"ם בן חביב שעמידה בבריכה לא נחשבת עמידה לתפילה.

(עיין עוד בירושלמי ברכות א, ה, על ההבדל בין כריעה לבריכה).

יד, ג – צורת הקידה

סוכה נג, א: "תניא: אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו (של שתי ידיו, ונשען עליהן עד ששוחה ונושק את הרצפה, לקיים מה שנאמר (תהלים קב, טו): כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ, רש"י) בארץ ושוחה, ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן. וזו היא קידה (האמורה בכתובים, דאמר מר: קידה על אפים, אין לו להשתטח להגיע לארץ גופו אלא פניו בלבד). לוי אחוי קידה קמיה דרבי, ואיטלע (נעשה חיגר, לפי שכשזוקף גופו מאליו, ואינו נשען על ידיו בחזקה לדחוף גופו למעלה, נמצא כל אונס זקיפתו על מתניו)".

כפי שראינו ברש"י, קידה היינו שעומד על רגליו עד שפניו מגיעות לארץ, אבל שאר גופו אינו על הארץ, וכ"כ מאירי שבועות טז, ב: "קידה על אפים, ר"ל שאינו נוגע בארץ לא מברכיו ולא מגופו אלא ראשו מגיע לארץ, וכדכתיב: וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם ארצה, ולא הגוף". וכ"כ הר"י מיגאש ומהרש"א לעיל. וכ"כ רבנו אברהם בן הרמב"ם שם. וכ"כ ראש יוסף מגילה כב, ב: "קידה על אפיים, היינו פניו דבוקות בקרקע, ועומד על רגליו".

אמנם בתוס' רא"ש (הוריות ד, א) כתב: "כל קידה הוי על אפים, שמשתחוה בראשו ומרכין פניו כלפי קרקע. ויש השתחואה דמפורש בה פשוט ידים ורגלים, כגון: אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ (ישעיהו מט, כג), וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה (בראשית מח, יב), והוא יותר מקידה, שמשפיל פניו עד הקרקע, אבל היכא דכתיב השתחואה סתם – הוא פשוט ידים ורגלים, כדכתיב (בראשית לז, י): לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה".