קטגוריה: פרק ח – דיני התענית

א, א – חצי שיעור

יומא עד, א: "חצי שיעור, רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה; כיון דחזי לאיצטרופי – איסורא קא אכיל. ריש לקיש אמר: מותר מן התורה, אכילה אמר רחמנא – וליכא. איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה? – תלמוד לומר (ויקרא ז, כג): כָּל חֵלֶב (אפילו כל שהוא)! – מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא".

ביארו תוס' עד, א, 'כיון', שעיקר טעמו של רבי יוחנן הוא מדרשת כָּל חֵלֶב, ומכח סברת חזי לאצטרופי למדנו שדרשת כָּל חֵלֶב היא דרשה גמורה, ושדורשים 'כָּל' לחצי שיעור ולא לדרשה אחרת. וכ"כ תוס' ישנים (שם 'רבי יוחנן'), ותוס' רא"ש. כיוצא בזה כתב הריטב"א, שעיקר טעמו של רבי יוחנן מכָּל חֵלֶב, וסברת חזי לאצטרופי באה כדי לבאר את טעם הדין: "ואף על גב דרבי יוחנן מכָּל חֵלֶב נפקא ליה כדאיתא בסמוך, מפרשינן לדידיה טעמא דקרא".

אמנם יש אומרים שעיקר הלימוד של רבי יוחנן מסברת חזי לאיצטרופי, וכ"כ מאירי: "ופירשנו הטעם שאף רבי יוחנן לא אמרה שהוא מן התורה אלא כיון דחזי לאיצטרופי, והרי זה התחלת אכילת איסור, אבל כשנשבע על חצי שיעור הרי הוא מגלה דעתו שאינו מכוין לצירוף, ואף רבי יוחנן מודה שהוא מדברי סופרים, וכבר ביארנו שם שכל שהוא מדברי סופרים שבועה חלה עליו". וכ"כ ר"ן (על הרי"ף שבועות כא, א).

דנו האחרונים אם חצי שיעור אסור מן התורה כשלא קיימת סברת חזי לאיצטרופי, כגון אכילת חצי שיעור סמוך לצאת יום הכיפורים (נוד"ב או"ח תניינא נג; חת"ס ז, נב), או באיסור בל יראה ובל ימצא (שאגת אריה פא). לעוד נפקא מינות עיין פמ"ג יו"ד סה, מ"ז ד; מנחת חינוך שסח, טז; שו"ת רע"א סוף סימן קנד. (ע"ע באו"ה שמ, א, 'על שתי').

א, ב – חצי שיעור ביום הכיפורים – דעת הירושלמי

ירושלמי תרומות פ"ו ה"א: "מודה רבי שמעון בן לקיש באיסורי הנייה, ומודה רבי שמעון בן לקיש ביום הכיפורים, ומודה רבי שמעון בן לקיש בעתיד להשלים".

ביאר הגר"א (שם) שאיסור אכילה ביום הכיפורים שונה ממאכלות אסורות, שבמאכלות אסורות האיסור הוא על האכילה, ואילו ביום הכיפורים המצווה להתענות, וכל אכילה מקילה על העינוי: "מודה ריש לקיש ביום הכיפורים – פירוש, אפילו אינו אסור בהנאה, מודה ריש לקיש דאף פחות מכשיעור אסור, דלא כתיב ביה אכילה אלא עינוי, ובפחות מכשיעור נמי מייתב דעתו כל שהוא". וכ"כ מהר"ש סירליאו, ומהר"א פולדא.

א, ג – להלכה גם אכילה או שתייה כלשהי אסורה מהתורה

להלכה פסקו הראשונים והאחרונים שחצי שיעור אסור מדאורייתא כדעת רבי יוחנן, על פי הכלל: ריש לקיש ורבי יוחנן – הלכה כרבי יוחנן. ולכן כל אכילה ביום הכיפורים אסורה מדאורייתא. ¹

וכ"כ שו"ע תריב, ה: "הא דבעינן שיעור, היינו לחיוב כרת או חטאת, אבל איסורא איכא בכל שהוא". מ"ב יא: "מן התורה". (וכ"כ שועה"ר תריב, טז; ח"א קמה, ד; מטה אפרים תריב, ט).

וכ"כ הרב בספר: "מצוות התענית היא שלא לאכול אפילו כלשהו ושלא לשתות אפילו טיפה אחת של מים. וכל האוכל או שותה אפילו כלשהו, עובר באיסור תורה".

א, ד – הזנת אוכל דרך זונדה

באגלי טל (טוחן סב, ב) כתב שאינו חייב ביום הכיפורים אלא על הנאת מעיו וגרונו יחד, וכן הסיק מנחת חינוך שיג, ב: "אם כן נראה ברור דהנאת מעיים לחוד ביוה"כ אינו חייב אלא עם הנאת גרון". על פי זה כתבו כמה פוסקים שאין איסור ביום הכיפורים להחדיר נוזלים דרך אינפוזיה או מאכלים דרך זונדה, או פתילות דרך פי הטבעת. כ"כ חלקת יעקב ב, או"ח נח; וכ"כ נשמת אברהם תריב, ז, 2: "אכל שלא כדרך אכילתן, כגון חולה שנפגע קשות בוושט, והרופאים פתחו לו פתח בקיבה דרך דופן הבטן או שהכניסו צינור (זונדה) דרך האף לתוך הקיבה ומאכילים אותו כך, אין איסור באכילתו ביום הכיפורים, כי אין איסור אכילה רק כשיש לו הנאת גרון ומעיים ביחד".

דייקו הפוסקים שלחת"ס (שו"ת או"ח קכז) החיוב ביום הכיפורים הוא אף על הנאת המעיים לבדה, שאחרי שנהנה במעיו אינו נחשב מעונה, וכך משמע בשאגת אריה עו. אבל בשו"ת אחיעזר (ג, סא) כתב שגם לדעת החת"ס אין חיוב מהתורה אא"כ המאכל עובר דרך גרונו: "לדעתי הדבר פשוט, דאפילו למה שחידש החת"ס בחלק או"ח סי' קכז דביום הכיפורים לא סגי בהנאת גרון, ובעינן הנאת מעיו, מכל מקום, זהו דוקא באוכל דרך הגרון, אבל שלא בדרך אכילת הגרון, דלא הוי עלה שם אכילה כלל, ל"ש בזה שום חיוב מה שמכניס לתוך מעיו. ועי' יומא עד דדרשינן עינוי מוַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ (דברים ח, ג), והתם כתיב וַיַּאֲכִלְךָ, והוא תחת עינוי דרעבון באה האכילה, והיינו באופן שנכנס ע"י הגרון, דהוא מדרך האכילה ונגד זה העינוי, אבל מה שמיתב דעתו שלא בדרך אכילה, הוי עינוי לגבי יום הכיפורים".

וקשה לומר שאין שום איסור לקבל מאכל דרך הזונדה, שהרי התורה ציוותה להתענות ביום הכיפורים, ובפועל הוא אינו מעונה, וכ"כ הרב בספר שהמקבל מאכל דרך הזונדה עובר על איסור דרבנן, מכיוון שאינו נהנה כדרך שרגילים ליהנות, "וביטל את העינוי בשינוי". בדומה לזה כתב בשו"ת מהרש"ם (א, קכד) לגבי חולה שצריך להאכיל אותו דרך שפופרת שהתקינו בגרונו, שמכיוון שאינו אוכל כדרך אכילה, האיסור מדרבנן. (יעויין עוד באהלה של תורה ב, פ).

א, ה – נטילת גלולות בערב יום הכיפורים להקלת הצום

בשדי חמד (אס"ד מע' יוה"כ א, יח), מובאת תשובת רבי מנחם נתן אויערבאך איש ירושלים (נכד הרב מקאליש), שחקר על "הא דנוהגין כמה אנשים לעשות בערב יום הכיפורים סגולות שונות שלא ירגישו הצום". ודן בדבר באורך והעלה: "לעשות סגולות שלא ירגישו כלל העינוי בעצם היום הקדוש על דעתי אני עומד שאין אריך לעשות כן", משום שמניעת הרגשת העינוי מנוגדת לציווי התורה וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא טז, לא). וכ"כ שו"ת מים חיים (רח"ד הלוי ב, מ), והוסיף, שאף שמרבים בשתייה ביום שלפני הצום, אין זה דומה לנטילת כדור להקלת הצום, משום שאין השתייה מועילה להקלת הצום אלא למניעת כאבי הראש שהם תוצאה של התייבשות. ולכן, אף השותה מים רבים קודם הצום, מרגיש במהלך הצום צמא, ונחשב מתענה. וכ"כ בעמק יהושע (מאמאן ג, או"ח לד; ד, או"ח ט). ¹

אמנם פוסקים רבים כתבו שמותר ליטול כדור בערב יום הכיפורים כדי להקל על הצום על ידי יצירת תחושת שובע. והנימוק העיקרי משום שכך ציוותה התורה, לאכול ולשתות בערב יום הכיפורים כדי להתכונן לתענית, ולכן אין איסור לנסות להקל על התענית בערב יום הכיפורים, וכפי שכתב רש"י (יומא פא, ב, 'כל'): "התקן עצמך בתשעה, כדי שתוכל להתענות בעשרה". (עיין הרחבות לפרק ה, ט, א-ב, שזה הטעם העיקרי למצוות האכילה בערב יום הכיפורים).

וכ"כ חלקת יעקב (ב, נח), והמשיל זאת לאדם שאכל מספיק בערב יום הכיפורים, והוא אוכל עוד סמוך לצום כדי שיעבור יותר זמן עד שירגיש תחושת רעב ביום הכיפורים, וברור לגמרי שמותר לעשות כן, והוסיף: "ואטו נאמר שאסור לאכול בערב יום הכפורים מאכלים שאינם מתעכלים מהר?!" וכ"כ יביע אומר ט, נד, והוסיף שהמצווה להתענות היא בשב ואל תעשה, שלא לאכול ולשתות, אבל אין מצווה להתענות בקום עשה, וכפי שמבואר ביומא עד, ב: "תנו רבנן: תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא טז, כט), יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער? תלמוד לומר (שם): וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ. מה מלאכה – שב ואל תעשה, אף ענוי נפש – שב ואל תעשה (ר"ל במניעת תענוג ולא בהבאת צער, מאירי)". וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (ז, פב; יג, פח).

וכ"כ ציץ אליעזר (ז, לב, ד): "ברור בעיני הדבר שאין כל חשש של איסור בעשיית סגולות מערב יום הכיפורים, ומה שאסרה תורה הוא רק מהתחלת חיוב הצום". וכ"כ ברבבות אפרים (ג, תיג, ב) בשם הר"י ראטה: "דאם שרי לאכול ולשתות מקודם, כל שכן דמותר ליקח מיני תרופות". וכ"כ הרב אליהו (מאמר מרדכי הל' חגים מד, כ). וכ"כ שו"ת דברות אליהו (ה, כב), והוסיף שאולי גם מצווה ליטול כדורים הללו כדי להתכונן כראוי לתענית.

א, ו – נגיעה במאכלים ביום הכיפורים

כתב מהרי"ל הל' יוה"כ ו: "דרש מהר"י סג"ל דכל אדם ירחיק את עצמו שלא יגע בשום מאכל ביום כיפור, מאחר דלא בדילי כל השנה, פן ח"ו אתא למיכל מיניה, דכה"ג חיישינן גבי חמץ. וגם האשה אל תאכיל בניה בידיה, רק תעמוד בפניהם והם יקחו מאליהם. אכן אם התינוק קטן כל כך שאינו יודע ליטול מעצמו – מותר ליתן. ונכון יותר לומר לנער או לנערה אשר עדיין לא התחילו להתענות ויאכילו את התינוק". וכ"כ מאמר מרדכי תריב, ט, ושהוא מילתא דמסתברא. וכ"כ בן איש חי וילך טז, ומטה אפרים תריב, י.

לעומת זאת, למהר"ח אור זרוע מט, ולתרומת הדשן קמז, מותר לגעת במאכלים ביום הכיפורים ואין זה דומה לחמץ שיש חשש שיבוא לאכול, כי ביום הכיפורים נבדלים לגמרי מכל אכילה. וכתב בתה"ד שהמנהג להקל בזה. עוד ביאר הב"ח תריא, ד, שבתעניות לא חוששים שיבוא לאכול, "מפני שעל ידי הצער של התענית שהוא מרגיש כל שעה הוא מידכר, מה שאין כן בחמץ שרגיל בו כל השנה ואין לו היכר ולא מידכר". וכ"כ רמ"א תריב, י: "מותר ליגע ביום כיפור באוכלין ומשקין וליתן לקטנים, ולא חיישינן שיאכל או ישתה אם יגע". וכ"כ ב"ח תריא, ד. וכ"כ לבוש י; ט"ז ח; חיי אדם קמה, ח. והוסיפו שמשום אימת יום הדין אין חשש שיבוא לאכול. וכ"כ מ"ב לב, וכן נראה משו"ע תריג, ט, שהתיר להצטנן ביום הכיפורים בפירות. (ע"ע ביאור הגר"א תריב, י ובישועות יעקב ג, להרחבה מתי חוששים שמא יבוא לאכול ומתי לא חוששים). ¹

ב, א – אכילה לשיעורים לחולה שאין בו סכנה

כתב בספר החינוך שיג: "מי שהוא חולה, אף על פי שאין בו סכנה גמורה, אם יהיה חלוש הרבה – ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מעט, כשיעור שאמרנו". משמע שהתיר לחולה שאין בו סכנה לאכול לשיעורים ביום הכיפורים. וכ"כ בדרכי תשובה יו"ד קנה, יח, בשם חכמת שלמה שמותר לחולה שאין בו סכנה להתרפאות באיסור דאורייתא לשיעורים. ולכך נטה בשו"ת הרב"ז א, יא, וביאר על פי סברת החכם צבי שחצי שיעור אסור משום אחשביה, ולכן "נראה דדוקא אדם בריא האוכל חצי שיעור הוה כעושה מעשה שמראה בו שמחשיבו, שהרי אחשביה באכילתו, ולהכי אסור מהתורה. משאין כן בחולה שאין בו סכנה האוכל פחות מכשיעור משום שהוא חלש הרבה, ודאי דאינו מראה באכילתו זאת כעושה מעשה שמחשיבו, שהרי אינו אוכל חצי שיעור זה לתיאבון, אלא מחלתו דוחקתו, וההכרח יאלצהו לאכול על כל פנים חצי שיעור".

אמנם במנחת חינוך שיג, ח, תמה על החינוך: "נראה מדברי הרב המחבר דיש חילוק בין כשיעור דאין מאכילין אלא במקום סכנה, ופחות משיעור מאכילין אף במקום שאין סכנה. ובאמת לא ראיתי חילוק זה בשום מקום, דודאי אין שום איסור תורה הותר באין סכנה… וכאן לא אמרו הפוסקים דבר זה אלא באופן זה שיש סכנה ויכול לצאת מידי סכנה בפחות משיעור, מחויבים אנחנו לדקדק בזה, כמבואר בכריתות וגם ביומא, דזה בכלל מאכילין הקל הקל כו' עיין ר"ן ובטושו"ע, אבל במקום שאין סכנה – כמו שאסור לאכול שיעור, כן אסור לאכול חצי שיעור, דחצי שיעור אסור מהתורה וזה פשוט. ואפשר להעמיס כן בלשון הרב המחבר, אלא שדבריו מגומגמים קצת". ¹ וכ"כ במשנה למלך (הל' יסודי התורה ה, ח), ופרי חדש (או"ח תסו), שלא התירו חצי שיעור של איסור עבור חולה שאין בו סכנה, וכ"כ שדי חמד (מע' יוה"כ ג, יג) בשם עוד פוסקים. וכ"כ קצה המטה תריח, ז; שש"כ לט, כט.

ב, ב – הליכה לבית הכנסת כשיש חשש שיצטרך לאכול

כתב בשו"ת חתם סופר ו, כג, שאם חולה יכול להישאר בביתו ביום הכיפורים ועל ידי כך לא יצטרך לאכול, חובה עליו לעשות כן למרות שלא יתפלל במניין, "כי אין זה (תפילה במניין) כדאי לדחות איסור כרת דאורייתא". וכ"כ שש"כ לט, ל, שאין שום היתר לחולה לאכול ביום הכיפורים כדי שיוכל ללכת לבית הכנסת. והוסיף בשם רשז"א (הערה צז): "גם מי שמותר לו לשתות פחות מכשיעור, מכל מקום אף כדי להימנע רק פעם אחת בלבד משתייה של פחות מכשיעור, עדיף טפי לשכב בבית ולא להתפלל בציבור". וכ"כ בהליכות שלמה ד, ו. ¹

וכ"כ הרב בספר: "ועדיף לחולה שישכב כל היום במיטתו ולא ילך לבית הכנסת ובלבד שלא ישתה אפילו כלשהו, שעיקר מצוות היום בתענית, שעל ידה מטהר ה' את ישראל מחטאיהם".

ב, ג – נטילת גלולות על ידי חולה שאין בו סכנה (הרב בראל שבח)

פוסקים רבים התירו לחולה שאין בו סכנה לבלוע גלולות מרות ביום הכיפורים, כ"כ שדי חמד (מע' יוה"כ ג, ח, לעניין סמים מרים), בשם כמה פוסקים ובהם האדר"ת (שו"ת חסד לאברהם תנינא, סו), וישועות יעקב תריב. וכ"כ כתב סופר (או"ח קיב); ארחות חיים (תריח, א); שו"ת ארץ צבי (סי' פח); אג"מ (או"ח ג, צא); מנחת שלמה (ב, נח, כה); שש"כ (לט, ח, וכ"כ אף לגבי טיפות מרות); אור לציון (ח"ד, טו, ח); משנה הלכות (ה, עה); נשמת אברהם (תריב, ז); פס"ת (תריג, ב); ירושלים במועדיה (לרב נבנצל, ירח האיתנים עמ' רס).

פיקוח נפש וחולה מסוכן ביום הכיפורים

ג, א – ספק פיקוח נפש דוחה יום הכיפורים

ביומא פה, ב, מובאים מקורות רבים לכך שפיקוח נפש דוחה שבת, וכשם שמצווה לחלל את השבת בכל מקרה שיש סכנה או ספק סכנה, כך מצווה לחולה מסוכן לאכול ביום הכיפורים. וכך למדנו במשנה יומא פב, א: "עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה. חולה מאכילין אותו על פי בקיאין, ואם אין שם בקיאין, מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די". וכ"כ הרמב"ם (הל' שביתת עשור ב, ח).

כתב הרא"ש (יומא ח, יג): "כתבו התוספות, הא דקאמר הש"ס חולה אומר צריך אני, היינו שאומר שהוא ירא שאם לא יאכל שיכביד ויהיה מסוכן למות".

והשיג עליהם הרא"ש שם: "ונראה לי דחומרא גדולה היא זאת בספק, דאין לך רופא שיאמר אם לא יאכל שמא ימות, אלא הרופא דרכו לומר אם לא יאכל אפשר שיכביד חליו ויסתכן". וכ"כ ב"י תריח א. וכ"כ שו"ע שם: "חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי, אפילו הוא עובד כוכבים, שאומר: אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר: שמא ימות". ¹

הרי שאפילו במצב של ספק קטן של סכנת נפשות מצווה על החולה לאכול ולשתות ביום הכיפורים, וכ"כ הרב בספר: "ואין הכוונה לסכנה גדולה בלבד, אלא כל שישנו סיכוי שהצום יגרום למותו של החולה, או יחליש את יכולתו להתמודד עם מחלתו המסוכנת, מצווה שישתה ויאכל כפי צרכו".

ג, ב – חשש סכנה עתידית

גם כשהסכנה אינה כעת לפנינו, אבל אם לא יאכל יש חשש שיסתכן, צריך לאכול ביום הכיפורים, וכ"כ הב"ח תריח, א: "אפילו בחולה שאין בו סכנה, והוא צריך לאכול שלא יכבד עליו החולי ויסתכן, נמי מאכילין אותו". וכ"כ פמ"ג (תריח מ"ז א); חיי אדם קמה, כט; באו"ה תריח, א, 'חולה'. והוא הדין שמחללים שבת עבור חשש סכנה עתידית, עיין הרחבות לפניני הלכה שבת פרק כז, ב, א.

ג, ג – חולה מסוכן שרוצה להחמיר על עצמו ולצום

כתב הרמב"ן (מלחמות ה' סנהדרין יח, א, מדפי הרי"ף) לגבי חולה מסוכן שצריך לחלל עליו את השבת: "ולא שמענו מידת חסידות לחולה של סכנה שלא יחללו עליו את השבת, אלא המזרז משובח, והמונע עצמו מתחייב בנפשו". וכ"כ הר"ן (יומא ג, ב, מדפי הרי"ף): "וכי חולה שיש בו סכנה, ואמרו בקיאין לחלל עליו שבת, מידת חסידות לו שימנע עצמו?! אינו אלא שופך דמים! והזריז הרי זה משובח (ירושלמי הלכה ה), והנשאל מגונה והשואל שופך דמים (יומא פד, ב), וכל שכן המונע עצמו שמתחייב בנפשו". וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ד, סז (אלף קלט): "הרי זה חסיד שוטה, והאלוהים את דמו מידו יבקש, והתורה אמרה (ויקרא יח, ה): וָחַי בָּהֶם – ולא שימות בהם".

כיוצא בזה כתב הרמב"ם (הל' שבת ב, ג): "ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר (ויקרא יח, ה): אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם – ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא חיים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכותב אומר (יחזקאל כ, כה): וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם".

ופשוט שהוא הדין לגבי חולה מסוכן ביום הכיפורים. וכ"כ באיסור והיתר (ס, ח), לגבי יום הכיפורים: "ואם החולה עצמו רוצה להחמיר עליו, אחרי שיודע שצריך לכך, עליו נאמר (בראשית ט, ה): וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, ואַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה (קהלת ז, טז)… ואפילו על השואל אמרו רז"ל (יומא פד, ב) ששופך דמו, והרי אפילו ספק נפשות דוחה שבת, וכל שכן יום הכיפורים". וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ג, תתפה (תמד).

וכ"כ רוב ככל הפוסקים, ומהם: שועה"ר תריח, יא-יב; מחזיק ברכה א; דעת תורה א; רוח חיים (פלאג'י) א; מ"ב ה; כה"ח יג; יחוה דעת א, סא; ציץ אליעזר חלק ח, טו, ג; חלק י, כה, יד; שש"כ לט, ב.

ובערוך השולחן תריח, ד, כתב בחריפות: "ואסור להחמיר בעניין זה, וחולה שצריך לאכול ואינו רוצה – מאכילין אותו בעל כרחו, ומייסרין אותו בדברים שהוא מחוייב על פי התורה לאכול, ואם לא יאכל וימות, הוי כמאבד עצמו לדעת, ואין לו חלק לעולם הבא".

ג, ד – מנהגו של רשז"א

בהליכות שלמה (ו, הערה 5) מובא מנהגו של רשז"א לגבי חולים מסוכנים שליבם נוקפם מלאכול ביום הכיפורים: "חולה שאמר לו הרופא לאכול כדרכו, היה רבנו מזהיר לקיים הוראתו ולא להחמיר כלל, ומצעירותו עד אחרית ימיו היה רגיל לבקר בעצמו בערב יום הכיפורים, ובימים הסמוכים לו, בבתי מיודעיו שהיו חולים או חלושים, להורותם את המעשה אשר יעשון (וטרח במדידת והכנת הכלים למי שהוצרך לדקדק בשיעורים). ובפרט נתן דעתו ולבו במידה יתירה לשדל את כל אחד ואחד בדברים המתאימים לפי רוחו ותכונות נפשו לשמור פקודת הרופאים. וכשהבחין שהקושי אצל החולה הוא מפני שהדבר מורה על גודל הסכנה בה הוא שרוי, היה אומר: רבים לא התענו ביום הכיפורים שנים רבות מפני סיבה בריאותית, והאריכו ימים בטוב. וכשהבין שהקושי הוא רגשי, מפני עצם הדבר שלא יתענה ביום הכיפורים, היה מדבר על לב החולה שעלינו להרגיש כי גם מצות התורה של וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח, ה) גם היא מצוה יקרה וחשובה עד מאד. וסיפרו פעם לפניו בשם רופא מומחה וידוע שביקר אצל שניים מגדולי ישראל לפני יום הכיפורים, ולאחר בדיקתם חיוה דעתו שאין להם להתענות ביוה"כ, והאחד בכה מגודל צערו על כך, ואילו השני אמר תיכף ומיד בשלות הנפש: מי שאמר להתענות ביום הכפורים הוא צוה להימנע מכך בכגון דא. ואמר רבנו שהדרך השנית היא היא הדעה הישרה והנכונה שיבור לו האדם.

ואירע פעם ששמע על תלמיד חכם אחד שחלה ומתעקש להתענות, ומיד נסע רבנו לבקרו, ובתוך השיחה אמר שפשוט הדבר שאין לו להתענות. וחזר הלה לעמוד על דעתו שבכוחו להתענות וכו'. ובראות רבנו גודל התעקשותו אמר לו ריח אפיקורסות ח"ו יש כאן, ולתדהמתו של החולה, נענה רבנו: הרי גם זה נכלל במה שאמרו ז"ל (סנהדרין צט, ב) דהאומר: מאי אהנו לן רבנן – הרי זה אפיקורס, והיינו לפי ששופט ענייני הטבע על פי שכלו, ואינו משעבד שכלו והבנתו לדעת חכמים, וא"כ הוא הדין בנידון דידן, שכל שהרב מורה בהחלט שאסור להתענות, שוב אין להרהר על הדבר כלל, ולקיים דבר ה' זו הלכה".

ג, ה – מעשה הריב"א (רבי יצחק בן אשר הלוי משפיירא)

כתב הרקאנטי קסו: "ושמעתי כי ריב"א חלה חליו שמת בו, וחל יום הכיפורים באותם הימים, ואמרו לו הרופאים: אם לא תאכל ודאי תמות, ואם תאכל שמא לא תחיה. והוא ז"ל אמר: ברי ושמא – ברי עדיף, ולא רצה לאכול, ומת".

ובשיירי כנסת הגדולה (תריח, הגה' הטור ב) ביאר, שהריב"א אינו חולק על כך שאסור לחולה מסוכן להחמיר ולצום ביום הכיפורים: "ויראה שאינו חולק אאיסור והיתר והרדב"ז, דהם מדברים כשאומרים לו הרופאים שאם לא יאכל ימות או שמא ימות, ואם יאכל יחיה, וכיון שבאכילה תלויין החיים והמוות – מאכילין אותו בעל כרחו. אבל בנידון הריב"א, שלא היו החיים ברורים אלא מסופקים, רצה להחמיר על עצמו, דברי ושמא – ברי עדיף". כלומר, כאשר לא ברור שהאכילה ביום הכיפורים תציל אותו מסכנה ודאית, מותר לאדם להחמיר על עצמו ולצום.

הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז ד, תתפה) ביאר שלא זו בלבד שהרופאים הסתפקו אם האכילה תועיל לו להבריא, אלא גם הרגיש בעצמו שהאכילה לא תועיל כלל: "אין ראוי ללמוד ממנו, כי אפשר דריב"א ז"ל הרגיש בעצמו דאפילו שיאכל – ימות, דלֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ (משלי יד, י), והיינו דקאמר ברי ושמא – ברי עדיף, כלומר, הברי שלי עדיף משמא שלכם, ולפיכך לא רצה לאכול". והביאום החיד"א (מחזיק ברכה תריח, א), ודעת תורה (תריח, א). (ע"ע שו"ת דבר יהושע ב, צד).

ובציץ אליעזר (ח, טו, ג) כתב שאפשר שהרופאים אמרו לריב"א שעל ידי האכילה יוכל להמשיך לחיות חיי שעה קצרים, אבל אין סיכוי להבריא ולצאת ממצב הסכנה לגמרי: "אפשר ליישב ולהעמיד דהעובדא היתה, דגם עם האכילה לא אמרו הרופאים שעל ידי כך יוכל אולי גם להבריא, אלא אמרו דעל ידי כך יוכל אולי להמשיך בחיי שעה עוד זמן מה, ומשום כך שפיר לא רצה הריב"א לשמוע להם ולאכול ביוה"כ אכילה האסורה מן התורה, מפני דהוי סבר דמשום חיי שעה לא דחינן איסור דאורייתא".

ג, ו – פוסקים המתירים לחולה מסוכן להחמיר ולצום

כתב ר"ש קלוגר (האלף לך שלמה שנא): "בחשש ספק סכנה אם מותר לאדם להחמיר על עצמו ולהתענות: בדאורייתא, כגון ביום הכיפורים – מותר להחמיר על עצמו, ולאדם חשוב ראוי להחמיר על עצמו… אבל בדרבנן (כגון תשעה באב), אסור להחמיר על עצמו בחשש ספק סכנה".

ור"י עמדין (לחם שמיים ברכות א, ד) כתב: "דבודאי היכא דשייכא חומרא שרי אפילו לאסתכוני עליה, ומידת חסידות היא, אע"פ שאינה חובה על כל אדם. כדמוכח בגמרא דפרק עושין פסין (עירובין כא, ב) מעובדא דרבי עקיבא בבית האסורין, שאמר: מוטב ימות מיתת עצמו, ואל יעבור על דברי חבריו. ובזה יישבתי מה ששמעתי מתמיהים על שנמצא בתשובת רקנטי משם ריב"א ז"ל, שהחמיר על עצמו בבעיא דספק נפשות לענין איסור אכילה ביום הכיפורים דבכרת, דאע"ג דקיימא לן ספק נפשות להקל, היינו מדינא, מכל מקום אינה משנת חסידים, וקל וחומר מנטילת ידיים שהיא של סופרים, אף כי יום הכיפורים איסור כרת".

רשז"א (שש"כ לט, הערה ד) כתב סברא לבאר דעה זו: "אפשר דבכהאי גוונא שזה רק חשש של מיעוט שאינו מצוי (כי אם זה מצוי, אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב), מותר שפיר להחמיר ולצום ולסמוך, דשׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע (קהלת ח, ה), ולא חשיב כשכיח היזיקא, כיון שזה רק מיעוט".

ע"ע בשו"ת אבני נזר חו"מ קצג; אסיא מט-נ, מאמרו של הרב ד"ר אליעזר בן שלמה: 'הימנעות מטיפול רפואי מתוך צדקות'.

ג, ז – חומרא שיש בה סכנה במצב של קידוש השם

נחלקו הראשונים לגבי מי שאונסים אותו לעבור עבירה, ולפי התורה יעבור את העבירה ולא ייהרג, האם מותר לו להחמיר על עצמו להיהרג. לתוס' ע"ז כז, ב, 'יכול', מותר לו להחמיר על עצמו. ולרמב"ם הל' יסודי התורה ה, א, אסור לו. (עיין יו"ד קנז, א, וש"ך שם).

ולכאורה לפי התוס' גם חולה מסוכן יכול להחמיר לצום ביום הכיפורים. אלא שביאר בשו"ת הרדב"ז (ד, סז): "אפילו לדעת האומרים שמי שהיה דינו יעבור ואל יהרג, ונהרג ולא עבר, הרי הוא במחיצת הצדיקים ומידת חסידות הוא, ולזה דעתי נוטה, אפילו הכי בנדון דידן כו"ע מודו שמתחייב בנפשו. דבשלמא התם איכא קידוש השם וגדולה בדת הקדושה, שמסר נפשו עליה כאשר מפורסם במעשה דדניאל, שמסר את נפשו על התפילה, וחנניה מישאל ועזריה וכמה חסידים שמסרו נפשם ונתקדש השם על ידם. ואפילו בצנעא יש קידוש השם שהוא פרהסיא אצל העכו"ם, אבל בנידון דידן אין כאן קדוש השם כלל, כי מי יודע מה עושה בתוך ביתו". ¹

וכ"כ באיסור והיתר (ס, ח): "ולא דמי לדבר הנוגעת בכבוד השם יתברך, שכתוב בסמ"ק שאדם יכול לוותר על נפשו, דהתם כתיב ביה (דברים ו, ה): וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וגם שואלין ממנו נפשו". וכ"כ עוד רבים. וכ"כ הרב בספר (הערה 4): "אולם כאן לכל הדעות אסור להחמיר, מפני שאין בזה שום צד של קידוש השם, ומי שציווה לצום, ציווה לשמור את הנפש".

ג, ח – להלכה אסור לחולה מסוכן להחמיר על עצמו ולצום

להלכה אסור לחולה מסוכן להחמיר על עצמו ולצום ביום הכיפורים, כדעת רוב רובם של הפוסקים. וכ"כ הרב בספר: "והנמצא בספק סכנה, ומחמיר על עצמו שלא לשתות ולאכול – חוטא, מפני שעבר על מצוות התורה לשמור את נפשו, ועליו נאמר (בראשית ט, ה): וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ".

והוסיף (בהלכה ו): "אם ההוראה הרפואית היא לשתות ולאכול, צריך החולה לשתות ולאכול בשמחה, מפני שבשמירתו על נפשו הוא מקיים את מצוות בוראו. ובזכות קיום המצווה יש לקוות שיזכה להאריך ימים. וגדולי ישראל נהגו להזהיר את החולים על כך, וכשידעו על חולה שיש חשש שיחמיר על עצמו ויסתכן בנפשו, היו הולכים אצלו ביום הכיפורים כדי לשדלו לשתות ולאכול" (עיין לעיל ג, ד, מנהגו של רשז"א).

עיין עוד בשו"ת פרי השדה ב, ס; ובציץ אליעזר ח"י, כה, יד.

ד, א – קביעת מצב הסכנה ע"י הרפואה היא בגדר ספק

כתב מרן הרב קוק (דעת כהן קמ) שכל דברי הרפואה והמחלות הם בגדר ספק: "באמת נראה שדבריהם (של הרופאים) בכלל אנו מחזיקים רק לספק, שגם בעצמם אי אפשר שיחזיקו דבריהם בתורת ודאי, שלפעמים יש שאחד וגם רבים מניחים יסוד מוסד בחכמת הרפואה (והוא הדין בכל החכמות), ורבים מחליטים הדבר לדבר אמת, ואח"כ בא דור אחר וחקרה, שכל דבריהם מהבל המה, ומה שזה בונה זה סותר, ואין דבריהם כי אם באסמכתא ואומדנא, אם כן יש לכל דבריהם דין ספק. ומה שסומכין עליהם להקל באסורים, לענין יום הכיפורים ושבת, היינו משום דאפילו בספק נפשות גם כן נתנו כל איסורי תורה להדחות…

והנה להביא ראיות שאין דברי הרופאים כי אם בגדר ספק, כמעט למותר הוא, באשר חכמיהם בעצמם אומרים כן, ועלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה, בכל זאת נביא איזו ראיות. והנה קיימא לן בפ' יוה"כ (יומא פג, א): חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך – לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ (משלי יד, י) ומאכילים אותו, ואם היו דברי הרופאים אצלנו בתורת ודאי, איך מאכילים אותו על פי מאמרו ההדיוטי נגד הרופאים, ע"פ אסמכתא דלֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ? שאם נאמר שמה שהרופאים אומרים הוא דבר ברור, אם כן נחזיק אותו לרשע, שרוצה לאכול ביום הכיפורים בלא חשש סכנה, ונתרה בו על פיהם של הרופאים, וכיון דלדינא קיימא לן, דאפילו מאה רופאים אומרים אינו צריך וחולה אומר צריך – מאכילים אותו, שמע מינה שאין סמיכתנו על הרופאים כי אם מטעם ספק. ע"כ כל מקום שהכל אומרים אינו צריך, הרופאים וגם החולה, או שאינו סותר דבריהם, אין כאן ריעותא לפנינו כלל וע"כ נאמין לדבריהם, אבל כיון שהחולה אומר צריך, אף על פי שהרבה פעמים אפשר שיטעה החולה, מ"מ יש כאן ריעותא ע"ד הרופאים, מטעם לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ, ע"כ אין דבריהם מוציאים מכלל ספק נפשות…

ופשטם של דברי חז"ל (ב"ק פה, א): וְרַפֹּא יְרַפֵּא (שמות כא, יט) – מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, מורה כן, שעיקר הרפואה מצד חכמתה מסופקת היא, שאם היה דבר ברור, איך יעלה על הדעת שלא יהיה מחויב לרפאות? וכי אין עובר על לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (ויקרא יט, טז) על כל צרה שבאה עליו, אפילו מן השמים? וארי' בידי שמים הוא (כדאיתא כתובות ל, ב), ומ"מ הרי אנו מצווים להצילו, ואין חשש רחמנא מחי וכו', וה"נ דכותה. אלא שעיקר היסוד מפני שכל עיקרי הרפואה אינם מבוררים כ"כ, ואין יודע בבירור אם אין הנחותיהם מסופקות, ע"כ הוצרך לנתינת רשות, שמכל מקום אין דרך אחרת לפני בני אדם".

ד, ב – רופא ירא שמיים

בספר הרב לא פירט סוגי מחלות ומצבים שונים בהגדרת חולה מסוכן, וזאת משום שהכלל ההלכתי ברור – ספק סכנת נפשות דוחה את יום הכיפורים, ומצווה לחולה מסוכן לאכול ולשתות. מתי מחלה זו או מצב זה מהווה סכנה – זו שאלה של הרופאים, ואין התורה יכולה להוות תחליף לרפואה. אלא שישנם רופאים שונים וגישות שונות בהגדרת חולה מסוכן. ובספר הרב הגדיר שחובה ללכת לרופא ירא שמיים:

"ככלל, הלכה זו מסורה לרופאים, שעל פי המידע הרפואי שברשותם ועל פי ניסיונם צריכים לקבוע, אימתי יש חשש סכנה ואימתי אין חשש. אולם הבעיה היא, שישנם רופאים רבים שמתוך חששנות יתר או מתוך זלזול במצווה – מורים תמיד לכל חולה לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ויש סבורים בטעות שאם יגידו לחולה לשתות ולאכול לשיעורים, כבר אין בכך איסור. לפיכך על החולים לשאול בעניין זה רופא ירא שמיים. ואין יראת השמיים תלויה בהכרח בכיפה, אלא העיקר הוא שהרופא יהיה ישר ומוסרי, ויכריע באחריות מירבית, הן כלפי קדושת הצום והן כלפי חיי אדם".

וכשרופא ירא השמיים נמצא בספק, הרב נתן עצה איך לפטור את הספק: "ורופא ירא שמיים שנמצא בספק, ישקול בעצמו מה היה עושה אם ביום הכיפורים היה נודע לו על חולה כזה שצם. אם היה מוכן לנסוע עשר דקות כדי להורות לו לשתות ולאכול ולהצילו בכך מספק סכנה, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות לחולה שלפניו לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ואם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות לחולה לצום. עצה זו מועילה לרופא רגיל, שמצד אחד, אינו עצלן, ומאידך, אינו אוהב להתרוצץ בין חוליו".

ד, ג – לב יודע מרת נפשו

יומא פג, א: "אמר רבי ינאי: חולה אומר צריך, ורופא אומר אינו צריך – שומעין לחולה, מאי טעמא – לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ (משלי יד, י)".

כתב האור זרוע ב, רפ, שנחלקו הראשונים: לר"י חולה שסבור שהוא צריך לאכול ביום הכיפורים, צריך הוא לומר שאם לא יאכל – ימות או יסתכן: "פי' רבי' יצחק בר שמואל, כל האי 'צריך' דמשנתינו, שנראה לו שימות אם לא יאכילוהו, וסבור להסתכן בכך… ואם אומר החולה: לא אסתכן בכך למות אם לא אוכל – אסור להאכילו, ודכוותה בענין חילול שבת".

ואילו לרבנו תם כל עוד החולה אומר שצריך לאכול ביום הכיפורים, נותנים לו לאכול, וז"ל: "וכי חולים נביאים הן או בקיאים הן, אך כיון שיודע החולה או החיה שהוא שבת או יום הכיפורים, ואומר צריך ואינו יכול לסבול מחמת החולי – מאכילין אותו, אפילו סבורים החולים שאינם מסוכנים". וכ"כ הגה"מ (הל' שביתת עשור ב, ה). וכ"פ בשו"ע תריח, א.

ולגבי שוטה וחסר דעת שתובע לאכול למרות שאינו חולה מסוכן, עיין בפסקי תשובות תריח, ד.

ד, ד – חולשה כללית ועלפון

מצבים של חולשה כללית, קל וחומר מצב הקרוב לעלפון, נחשבים מצבים של סכנה. כמו"כ חום גבוה מאד נחשב מצב סכנה, וכפי שנוהגים ביום חול להזדרז לקבל טיפול. וכ"כ ערוה"ש תריח, א: "ומה נקרא סכנה כשאין כאן רופא? נראה דכשמוטל במטה ואינו יכול לירד ממנה – הוי חולה שיש בו סכנה, וכן אם הוא מבעלי השחפת שקורין סוחאטק"א או דע"ר הוי סכנה, ואפילו אם יש ספק אצלינו הרי ספק פקוח נפש ג"כ דוחה שבת ויוה"כ".

וכ"כ בשו"ת אגרות משה ד, קכא: "בדבר אמו תחיה, אשר היא חלושה מאד, וקשה עליה התענית ביום כיפור, ואירע שמתעלפת, ואמרו הרופאים שבבוקר תשים לפי הטבעת איזה קאפסול של וויטאמין ותוכל להתענות. הנה אם קשה לפניה כל כך עד שמתעלפת או אף קרוב לזה, היינו שרואין שמראה פניה משתנות, הוא כעין הא דאחזהו בולמוס דתנן ביומא דף פג, ואף שהתם השינוי הוא במאור העינים, מסתבר ששינוי אחר שהוא מצד מחלה אחרת שגורם התענית ג"כ הוא בדין זה. ואף שאולי שייך לחלק, כיון דלא ברור החילוק יש להקל בפקוח נפש כדמסתבר. וגם מסתבר שהכא היא בדין חולה כיון דהוא מצד חולשתה דהיא שלא כדרך אינשי בריאי, דבולמוס הוא באיש בריא אך שנזדמן שעתה אחזו רעבון גדול עד שמסתכן כשלא יאכל, שזה סימניו הוא במה שכהו עיניו, וגם לא שייך להתיר לו לאכול קודם שכהו עיניו בשביל שרעב הרבה לאכול, דליכא סכנה בסתם אינשי הבריאין שרעבין כשמתענין, אף שיש שמצטערין הרבה, שכן הוא דרך תענית שאיכא שמצטערין מעט ואיכא דמצטערין הרבה. אבל כשהוא באדם שחלש הרבה כל כך הוא בחשיבות חולה, שהרי אינו כסתם אינשי שאינם חלושין, שלכן אין צורך להסימן דכהו עיניו, אלא בשינוי מראית פניו שהוא כעין התעלפות – סגי להאכילו, וכל שכן כשאומר דמרגיש חולשה גדולה עד קרוב להתעלפות, וצריך לאכול, שמאכילין אותו דלֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ (משלי יד, י)".

וכ"כ שש"כ לט, ז: "ישנן תופעות ומחלות שאינן מסוכנות כשלעצמן, למשל מקרים מסוימים של חום גבוה, אשר מניעת מאכל או משקה מן הסובל מהן עלולה לסכן את חייו, על כן בדבר אכילה ביוה"כ, דינו כדין חולה שיש בו סכנה".

וכאן שייכים דברי הלקט יושר (א, עמ' קלח, ענין ד): "רוב בני אדם בקיאים בצורך החולה אף על פי שאינם רופאים, כגון אם צריך לשתות, כגון שיש לחולה חלשות, שקו' אונמעכטיג, או שאר חלשות כגון שהיה יבש שפתותיו ולשונו יבשה מחמת צמאון. וכן מצאתי בלקוטי הח"ר משה לוי מינצא ז"ל, שכתב כן בשם הגאון ז"ל, וז"ל: וכתב ר"י שאין צריך מומחה, דכל בני אדם חשובים מומחים קצת, וספק נפשות להקל וכו', ע"ש".

אכילה ושתייה לשיעורים לחולה מסוכן

ה, א – מקור דין אכילה לשיעורים ביום הכיפורים

מצווה לחולה מסוכן לשתות ולאכול ביום הכיפורים, ובפשטות מותר לו לשתות ולאכול כרגיל את הכמות הנצרכת לו. ואכן במסכת יומא לא מובא שחולה מסוכן צריך לאכול פחות מכשיעור של כותבת הגסה או מלוא לוגמיו. וברור שחולה מסוכן צריך למעט באיסור, ואם אכל מספיק ויצא מחשש סכנה, אסור לו להמשיך לאכול ביום הכיפורים, וכפי שלמדנו במשנה יומא פב, א: "עוברה שהריחה מאכילים אותה עד שתשיב נפשה". ובמשנה שם פג, א: "מי שאחזו בולמוס – מאכילין אותו אפילו דברים טמאים, עד שיאורו עיניו". ובברייתא שם: "מי שאחזו בולמוס – מאכילין אותו הקל הקל", וכל זה כדי למעט באיסור.

בכריתות יג, א, מובאת ברייתא העוסקת באכילת מאכלים טמאים (נחלקו הראשונים אם מדובר על אכילת חולין בטומאה, אכילת תרומה או אכילת איסור ממש), ומפרטת הברייתא שאם אכל כזית ממאכל טמא בזמן כדי אכילת פרס – נטמא. ובהמשך הברייתא: "התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה". התירו חכמים לעוברה שהריחה, ועלולה להסתכן מתאוות המאכל, לאכול פחות מכשיעור מאכלים טמאים. ושואלת הגמ': "מפני הסכנה? אפילו טובא נמי תיכול! אמר רב פפא הכי קתני – התירו לה לעוברה פחות מכשיעור אפילו טובא (כלומר לאכול הרבה פעמים פחות מכשיעור), מפני הסכנה". וביאר הרמב"ן (תורת האדם, עניין הסכנה) שלמרות שהמעוברת צריכה לאכול כשיעור, "מאכילין אותה פחות פחות, כדי שלא יצטרף כזית בכדי אכילת פרס, וכן פסק בה"ג".

על פי זה חידש הרמב"ן שגם חולה מסוכן צריך לאכול פחות מכשיעור ביום הכיפורים: "ונראה שאף בחולה עושין כן, כדי להקל עליו מאיסורי כרת ומכות, לאיסור בלחוד". וכ"כ כמה ראשונים: רא"ש (יומא ח, יג); הגה"מ (שביתת עשור ב, אות ה); ר"ן (ג, א, מדפי הרי"ף 'מתני"); מגיד משנה (שביתת עשור ב, ח); טור (תריח, ז).

וכ"כ שו"ע שם: "כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור. הלכך מאכילין אותו כשני שלישי ביצה בינונית, וישהו כדי אכילת ארבע ביצים. והשתיה, יבדוק בחולה עצמו כמה היא כדי שיסקלנו לצד אחד ויֵראה כמלוא לוגמיו". רוב האחרונים נמשכו אחר דברי השו"ע.

ה, ב – הסתייגויות הראשונים

הרא"ש (יומא ח, יג) העתיק את דברי הרמב"ן אך סייג: "ונראה לי דבחולה אין עושין כן אלא על פי רופא, אם אומר שיספיק לו להאכילו ממנו מעט מעט, וכן בעוברה נמי אם אין דעתה מיושבת בכך, צריך להאכילה כשיעור". ולמרות שודאי שגם הרמב"ן יסכים לזה, שהרי אין לקחת סיכון אצל חולה מסוכן, אעפ"כ הרא"ש הדגיש שאין להקל ראש בפיקוח נפש, ושיש לשקול ברצינות מתי ראוי לחולה מסוכן לאכול לשיעורים ומתי לא.

ובהגהות מיימוניות (שביתת עשור ה, אות ה) הדגיש שאכילה לשיעורים היא רק לכתחילה: "ויען כי אין אנו בקיאין יפה באומד הדבר, טוב להאכילו מעט מעט שלא יהא ככותבת בכדי אכילת פרס, כדאשכחן פרק אמרו לו (כריתות יב, ב), ובשתיה מלא לוגמיו, דהיינו חצי רביעית, שלא יבוא לאיסור כרת". וגם הדגיש שאין להורות תמיד לאכול לשיעורים, ויש להיזהר מלהקל ראש בפיקוח נפש: "אמנם צריך ליזהר שלא יפשיעו בנפש, שאם לא יוכל לסבול ולעמוד בכך, יאכילוהו וישקוהו להדיא".

ה, ג – להרבה ראשונים אין דין אכילה לשיעורים ביוה"כ

הרבה ראשונים לא הביאו שחולה מסוכן צריך לאכול לשיעורים ביוה"כ, ובראשם הרמב"ם (שביתת עשור ב, ח): "חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכיפורים – אף על פי שהרופאים הבקיאין אומרים אינו צריך, מאכילין אותו על פי עצמו, עד שיאמר דיי". וגם הרי"ף לא הזכיר הלכה חשובה זו, ויתירה מכך מציין הר"ן (ג, א, 'מתני"), שהרי"ף לא הביא את המשנה שהאוכל ככותבת הגסה ביום הכיפורים ושותה מלוא לוגמיו חייב כרת, "שלפי דרכו ז"ל, כל שיש איסור בדבר, אינו מכניס עצמו לבאר אם יש בו חיוב כרת אם לאו".

וכ"כ הנצי"ב (העמק שאלה קסז, יז, עמ' שז) שלרי"ף ורמב"ם אין דין אכילה לשיעורים לחולה מסוכן ביום הכיפורים: "הדבר יצא מפה קדוש הרמב"ן ז"ל, ונמשכו אחריו הרא"ש ור"ן ובעלי השו"ע, ואני תמה שלא הזכירו עיקר גדול כזה הרי"ף ורמב"ם, והרי הוא באיסור כרת ומצוי. ויותר מזה שהר"ן הקשה על הרי"ף שלא הביא משנה דהאוכל ככתובת הגסה וכו', הרי יש נפק"מ בזה לחולה, ובאמת מזה גופא למדנו דעת הרי"ף ז"ל, דס"ל שאין נפקא מינא למעשה כלל, וע"כ היינו הך שכתבנו, שאין בדין חולה פחות פחות מכשיעור". ¹

ה, ד – קושיא מהלכות פיקוח נפש בשבת

ויש לתמוה על מה שכתב שו"ע (תריח, ז) שהלכה כרמב"ן ודעימיה שחולה מסוכן צריך לאכול לשיעורים ביום הכיפורים, ממה שכתב בהלכות שבת (שכח, ד), שעושים לחולה מסוכן בשבת, "כל שרגילים לעשות לו בחול". ובשלמא לרמב"ן שדעתו שגם בהלכות שבת, כשניתן, יש לחלל את השבת בשינוי, אבל השו"ע פסק כרמב"ם שעושים לחולה כל שרגילים לעשות בחול ללא שינוי (עיין בהרחבות לפניני הלכה שבת פרק כז, ד, א – ה, יג).

יתירה מזאת, כתב השו"ע שכח, יב (על פי יומא פד, ב): "כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות על ידי אינו יהודי וקטנים ונשים, אלא על ידי ישראלים גדולים ובני דעת". וביארו בתוס' (יומא פד, ב, 'אלא'): "ואפילו היכא דאפשר בנכרי – מצוה בישראל, שמא יתעצל הנכרי ולא יעשה, ויבא לידי סכנה". והר"ן (יומא ד, ב, מדפי הרי"ף) ביאר: "שמא יאמרו הבאים: בקושי התירו פקוח נפש, ואין מתירין אותו לכתחילה על ידי המחויבים במצוות, שמא יבוא הדבר שכשלא ימצאו עובדי כוכבים וקטנים, לא ירצו לחלל את השבת על ידי גדולי ישראל".

ואם מחשש התרשלות לא רצו להתאמץ להפחית איסור דאורייתא לדרבנן, מדוע מורים ביום הכיפורים למעט באיסור, כאשר בכל מקרה מדובר על איסור תורה? (ולקושיות מעין אלו מהלכות שבת, עיין חשב האפוד א, עא; תוספתא חזון יחזקאל שבת טז, יב; ציץ אליעזר ט, יז, פ"ט; העמק שאלה קסז, יז, ואור שמח שביתת עשור ב, ה).

ובספר (הערה 6) ביאר הרב את דעת הרמב"ן ושו"ע: "ויש לומר שהואיל ומצבם של רוב החולים המסוכנים ידוע מלפני יום הכיפורים, ואפשר להתארגן לכך באופן מסודר, לא חששו לסכנה". ¹

ה, ה – דעת האחרונים שחולה מסוכן לא צריך לאכול לשיעורים

על פי הנ"ל, כתבו כמה אחרונים למעשה שחולה מסוכן אינו צריך לאכול לשיעורים, ומותר לו לאכול את הכמות הנצרכת לו.

וכ"כ האור שמח (מאכ"א יד, יד; יעויין עוד מה שכתב בהל' שביתת עשור ב, ה): "וכבר כתבתי בהלכות שביתות עשור, דהא שכתב הרמב"ן (בתורת האדם שער הסכנה) דמאכילין פחות פחות מכשיעור, מהך דכריתות דף יג (ע"א) דמאכילין לאשה עוברה אוכלין טמאים פחות פחות מכשיעור מפני הסכנה, כדי שלא יצטרף לשיעור, לכן במסוכן אפילו צריך טובא מאכילין פחות פחות מכשיעור, דאינו מוכרח, דתמן השיעור כדי אכילת חצי פרס, ואם אכל בכזית או יותר, הלא דרך אכילה אכל, משא"כ להאכילו פחות מכדי שביעה או פחות מכזית, דלאו דרך אכילה בפחות מכשיעור, אימור דכיון דהוא מסוכן והרופא אומר שצריך לאכילתו, יהבינן ליה למיכל כשיעור וכדרך אכילה, ויעוין ברא"ש (יומא ח, יג) מש"כ בזה". ¹

וכ"כ בחידושי הרי"ז הלוי (שביתת עשור ב, ח) בשם אביו ר"ח מבריסק: "והנה אאמו"ר הגאון זצ"ל היה מורה ובא בכל חולה שיש בו סכנה כו', שיאכילו אותו ביום הכיפורים כל צרכו, ולא פחות מכשיעור. ואמר הטעם דכיון שהוא כבר חולה שיש בו סכנה, הרי יום הכיפורים נדחה לו לכל המועיל יותר לרפואתו, שבכלל זה גם חיזוק גופו, וכיון דשיעור שלם יותר טוב להחולה, ממילא דגם זה בכלל פיקוח נפש שדוחה יום הכיפורים. ודברי השו"ע דמאכילין אותו פחות פחות מכשיעור קיימי רק על חולה שעדיין אין בו סכנה, רק שהרופא אומר שאם לא יאכילו אותו ביוה"כ – יכבד עליו החולי ויסתכן, דנמצא דכל הסכנה היא רק מחמת מניעת האכילה בלבד, ובזה כיון דאפשר למנוע סכנה זו גם על ידי פחות מכשיעור, אסור להאכילו שיעור שלם. ¹ אבל בחולה שכבר יש בו סכנה, כל מה שמועיל יותר להחולה לקירוב רפואתו ולחיזוקו להסיר ולמעט סכנת מחלתו, הכל בכלל סכנה ופיקוח נפש שדוחה שבת ויוה"כ, ואין אנו צריכין לדון כלל אם מניעת האכילה תזיקהו ותביאהו לידי יותר סכנה עכ"ד".

וכ"כ הרב יחזקאל אברמסקי (חזון יחזקאל תוספתא שבת טז, יב), שאין להקשות ממה שכתב השו"ע בהל' שבת שעושים כל צרכי החולה, על מה שכתב בהל' יוה"כ שחולה מסוכן צריך לאכול לשיעורים, "דהמחבר מיירי שם (בהלכות יום הכיפורים) בחולה בעלמא, שמאכילים אותו רק משום זה שאם לא יאכל יסתכן, אבל בחולה שיש בו סכנה מחמת מחלתו – מאכילים אותו מיד כל צרכו, אע"פ שאין סכנה לו על ידי זה שהיו מאכילים אותו מעט מעט".

וכ"כ בשו"ת עמק הלכה או"ח קד (מובא בציץ אליעזר ח"ט, יז פ"ט), "דבחולה שיש בו סכנה, כל דבר הצריך לו למאכל, היינו כל דבר שיש בו משום יתובי דעתא להחולה כמאכל ומשקה, וכן מדברים שאף לבריאים עונג הוא, אינו צריך אומד כלל, ומותר לעשות לו בשבת, וכן להאכילו ביום הכיפורים".

ה, ו – עוד אחרונים ודברי מרן הרב קוק

לכך נטה גם הנצי"ב (העמק שאלה קסז, יז). ולגבי אכילה לשיעורים ליולדת (עיין לקמן ה, ט), העיר על מה שכתב מ"א (תריז, ג) שתוך שלושה ימים מהלידה יש ליולדת לאכול לשיעורים: "זה ודאי תמוה, שהרי יולדת בתוך שלושה אין צריך אומד, והרי דומה לאמדוה שצריכה כשיעור בפעם אחת, והבו דלא לוסיף על הוראת הרמב"ן". ¹

לכך נטה גם מרן הרב קוק (נפש הראיה עמ' יג): "יש לעיין גם כן בדבר השיעורים לחולה שיש בו סכנה, שהרי אם הוא רגיל לאכול כדרכו, הרי הפסק השיעורים ומיעוט האכילה הוא נגד צרכיו. ובירושלמי שבת: כל מילתא דעבדין בחולה – עבדין בשבתא. ולפי זה יש מקום לומר שדקדוק השיעורין אינו כי אם בחולה שאין בו סכנה, אלא שיש לחוש שלא יבוא לסכנה, דאין בו היתר צרכיו, אבל בחולה שיש בו סכנה יש לומר דכל זה בכלל צרכיו. אמנם מפשטות הפוסקים נראה דביום הכיפורים גם בחולה שיש בו סכנה אומדין את השיעורים ואת הצורך, ומילתא דבעי טעמא היא". וביאר: "ואולי יום הכיפורים חמור משום דהכל חולים אצל אכילה, וחשש רחוק של סכנה יש אצל הכל, אלא דמצוותו בכך, על כן לא מקילינן כי אם במה שהוא ממש חשש סכנה ולא מטעם 'צרכים', וצריך עיון".

עוד כתב בשו"ת ציץ אליעזר (ו, יג): "ובזה ברצוני להסב את תשומת לב כתר"ה לעיין גם בירחון הפרדס שנת תרצ"ט חוברת ז' שכתב שם הגרש"ד כהנא ז"ל בירור בדבר חולה ביוה"כ, והעלה במסקנתו דהטעם שמצינו חומרות ביום הכיפורים לענין אומד ומאכילין הקל ופחות מכשיעור, הוא רק מטעם שהסכנה של רעבון עדיין איננה בעולם, אבל היכא שהאכילה איננה מפני רעבון רק לשם רפואה, אז לא בעינן אומד, עיין שם". וכ"כ סברא זו גם בשו"ת עמק ברכה (מובא בצי"א ט, יז פ"ט).

ה, ז – הלכה למעשה

כתבו הרבה אחרונים שההוראה המקובלת היא כפי שפסק בשו"ע תריח, ז, שלכתחילה חולה מסוכן צריך לאכול לשיעורים. וכ"כ ערוה"ש תריח, טו, שלמרות שלרי"ף ורמב"ם אין דין אכילה לשיעורים לחולה מסוכן, המנהג כטור ושו"ע. וכ"כ הרב פרנק (מקראי קודש מב); ציץ אליעזר (ו, יב-יג); חשב האפוד א, עא; יביע אומר ב, לא; שש"כ לט, ו. וכ"כ הרב זוין (המועדים בהלכה עמ' ק, מהדורה החדשה), אחרי שהביא את דברי ר"ח מבריסק: "אמנם למעשה נוהגים הרבנים ומורי הוראות בישראל כבשולחן ערוך".

וכ"כ למעשה הרב בספר, שכאשר על פי ההוראה הרפואית החולה המסוכן אינו חייב לשתות ולאכול בדחיפות כמות גדולה, ישתה ויאכל לשיעורים.

אלא שהוסיף הרב: "אמנם כאשר יש חשש שהשתייה והאכילה לשיעורים עלולה לגרום להתרשלות כלשהי בחיזוקו של החולה המסוכן, עליו לשתות ולאכול כרגיל". והביא לכך כמה דוגמאות: "למשל, כאשר היולדת עייפה, מוטב שתשתה כרגיל כדי שתוכל לישון ברציפות ולא תצטרך להישאר ערה על מנת שתספיק לשתות כפי צרכה לשיעורים". ולגבי חולי סכרת: "וכן חולי סכרת שלא נמצא למצבם פתרון יציב, צריכים להיזהר בזה מאד. שאם יש חשש שבעקבות האכילה לשיעורים יתרשלו ולא יאכלו כפי צרכם, יאכלו ברציפות". ובהערה 6 הרב ביאר יותר: "מצוי שחולי סכרת שנצרכים לאכול ביום הכיפורים מתים מחמת הצום. שהואיל והם יכולים לתפקד כרגיל, הם באים לבית הכנסת, ושם קשה להם לאכול לשיעורים, וכך הם נחלשים ובלא משים מגיעים לעלפון ומיתה".

וסיים הרב: "וכאשר יש צל חשש סכנה, יאכלו כרגיל וילכו לבית הכנסת, שאין ההידור של אכילה לשיעורים קודם להידור של התפילה בבית הכנסת".

בדומה לזה כתב בהלכות חג בחג (עמ' תטז-תיז, הערה 33) בשם הרב אלישיב: "ומהגרי"ש אלישיב שמעתי דלמעשה נותנין לחולה פחות פחות מכשיעור, מכל מקום חזי לאצטרופי סברת הנצי"ב, האור שמח והגר"ח במקום כל חשש קטן אחר, אם סגי ליה לחולה בזה או במקום ספק בשיעור עצמו וכדו'".

גם בשו"ת ציץ אליעזר (ו, יב) כתב שלמרות שלהלכה פוסקים כשו"ע, "מ"מ כדאי גם לדעת ולזכור זאת לעת מצוא" את דעות הפוסקים שחולה מסוכן אינו צריך לאכול לשיעורים ביום הכיפורים. ואחרי שהביא את הדעות, כתב: "כאמור הזכרנו זאת לשם זכירה בעלמא, למקרה שמורה הוראה נמצא במצב מסובך ובלתי נוח, כשלפניו חולה מסוכן אשר חייו ומותו יכולים להיות תלויים במידת מה בהכרעתו, שיהא לו אז בכך כח הכרעה של כף המאזנים לפי שיקול דעתו בצירוף מצב החולה, אבל בדרך כלל אין לנטות מדעת השו"ע ונושאי כליו". (עיין ביביע אומר ח"ב, לא, י, שצירף את דעת המקילים).

ה, ח – האם חולה מסוכן שיצא מכלל סכנה חייב במצוות עינוי

בתשובת בנין ציון (א, לד, לבעל הערוך לנר) נשאל: "חולה שיש בו סכנה, שעל פי הרופאים צריך לאכול ולשתות ביום הכיפורים יותר מכשיעור, אם צריך לשער בכל אכילה ושתייה אם יש סכנה כשלא יאכל וישתה, או אם נאמר דמצוות תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא טז, כט) היא למערב ועד ערב, וכיון דלא יכול לקיים מצווה זו מפני הסכנה, שוב אין קפידא אם יאכל וישתה באותו יום גם בלא סכנה".

והראה פנים לשני הצדדים מכמה גמרות, ולבסוף מסיק מתוך גמ' בכריתות יח, ב, ותוס' (שם 'הא'), שגם אם אכל ביוה"כ בהיתר, יש חיוב כרת על אכילתו השנייה, אם יצא מכלל סכנה. והסיק להלכה: "ולכן צריך לשער באכילת חולה ביום הכיפורים שלא להאכילו, בין כשיעור, בין שיש בו איסור כרת, בין פחות מכשיעור, שעל כל פנים אסור מן התורה, רק מה שמספיק להוציאו מספק נפשות, וקשה מאד לשער כן בכל אכילה ושתייה שיותן לחולה. ותמהתי שלא ראיתי לאחד מן הפוסקים ראשונים ואחרונים שהעיר על זה במה שנוגע לאיסור חמור דכרת, וצריך זהירות ובקיאות יותר מעיקר היתר אכילה, שלזה יספיקו דברי הרופא שצריך להאכילו דרך כלל, אבל בענין זה צריך לשער דרך פרט בכל אכילה ואכילה".

וכ"כ הרבה אחרונים שכל עוד החולה הוא מסוכן מותר לשתות ולאכול ביום הכיפורים, אבל לאחר שיצא מכלל סכנה, חובה עליו לקיים מצוות עינוי ואסור לו להמשיך לאכול ולשתות. וכ"כ מנחת חינוך (שיג, יח): "ואפילו אם חולה שיש בו סכנה דמותר לאכול, מכל מקום אם אוכל בשעה שאינו צריך – בודאי חייב, רק בזמן שצריך מותר". וכ"כ ערך השולחן (תריח, ב); מהרש"ג (ב, נג); שואל ומשיב (רביעאה א, כ); שדי חמד (מע' יוה"כ ג, ו); מהרש"ם (ד, קמה, ג); באו"ה תריח, ח 'ואם'; חזו"ע (עמ' של-שלג הערה מ).

וכן מפורש בכמה ראשונים, כ"כ הרשב"א (קידושין כא, ב): "ולא דמיא אלא למי שאחזו בולמוס, שמאכילין אותו עד שיאורו עיניו, ומשם ואילך באיסוריה קאי". וכ"כ רבנו מנוח (הל' שביתת עשור פרק ב): "וכתוב בפסקים: חולה ביום הכפורים שיאמר הוא או רופא שצריך לאכול, מאכילין אותו עד כדי הצורך, אבל אם די לו בגרוגרת אחת או בחתיכת לחם שיוכל להמתין עד שתחשך באותה אכילה – אין לו לאכול יותר. ואין אומר: כיון שהותר היום באכילה יאכל כמה שירצה כדי שבעו, וכן בשתיה, אלא אוכל מעט ושותה מעט כדי יישוב דעתו לפי הצורך שיוכל לעמוד באותה אכילה או שתיה עד הערב בלא סכנה, ואין לאכול ולשתות יותר".

אמנם יש שנטו לומר שאחר שהחולה המסוכן אכל או שתה ביום הכיפורים, אין עליו עוד חובה להתענות, עיין שו"ת שם משמעון או"ח כ; שו"ת רב"ז יא. (ע"ע ציץ אליעזר ו, יב; חזו"ע עמ' שלב-שלג). ¹

והלכה כבנין ציון ודעימיה, שכך מבואר ברוב רובם של האחרונים, וכן מפורש בראשונים.

ה, ט – עד כמה צריך לדקדק באכילתו של חולה מסוכן

כפי שלמדנו באות הקודמת, הלכה כבנין ציון ורוב הפוסקים שאם ברור שהחולה יצא מכלל סכנה, אסור לו לשתות או לאכול יותר. ואעפ"כ לא דקדקו הפוסקים לכתוב שצריך לשער ולדקדק על כל אכילה של חולה מסוכן אם כבר יצא מסכנתו.

וזאת משום שקשה לשער לאיזו כמות בדיוק זקוק החולה לאכילתו, ולא ניתנה התורה למלאכי השרת. וכ"כ הרב בספר (הערה 6): "ומכאן תשובה לדברי הבנין ציון לד, שכתב שכל מה שהותר הוא בדיוק לפי הנצרך להצלת הנפשות, ומעבר לזה אסור מהתורה. ותמה למה לא הזכירו זאת הפוסקים. ויש לומר שקשה לקבוע כמה בדיוק צריך החולה לשתות ולאכול, וכדי לצאת מהספק יש להתיר לו לשתות ולאכול כפי שיצטרך, וכפי שנפסק לגבי שבת שמטפלים בחולה כדרך שמטפלים בו בחול".

כיוצא בזה עולה מדברי רשז"א (מובא בנשמת אברהם תריב, א): "שאלתי את הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, הדין ברור שמה שקובע ביום הכיפורים הוא כמות האוכל ולא איכותו, כך שאם חולה שצריך לאכול ביום הכיפורים זקוק למשל לאלף קלוריות, ויוכל לקבל את זה על ידי עשר פעמים 'פחות מכשיעור', אסור לו לאכול אותה כמות קלוריות באחת עשרה פעמים 'פחות מכשיעור'. ולכן מוטב ליתן לחולה כזה אוכל עשיר בקלוריות, דהיינו בשר שמן, ולא עלי גפנים, כדי לחסוך באיסורי תורה. חולה כזה שצריך לאכול ולשתות ביום הכיפורים, ניתן בקלות ליתן לו כל האלף קלוריות בתוך השתייה שהוא חייב לשתות, וממילא לא יהיה לו כל צורך לאכול. אם כך, יוצא שאין לך חולה, אפילו המסוכן, שחייב לאכול ולשתות ללא הגבלה, שלא ניתן מבחינה רפואית, ובקלות, לספק כל צרכי המזון שלו באמצעות השתיה, וישתה בדיוק אותה כמות נוזלים שבלאו הכי היה שותה. ואם כך הדבר, יוצא שאין לך חולה שיהיה מותר לו לאכול ביום הכיפורים, כי אפשר ליתן לו כל צרכו בשתייה בלבד.

וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: נלע"ד שאם נחייב את החולה לחשוב על מספר הקלוריות כדי למעט באכילה, היינו צריכים גם להתחייב להשתמש בחוקן, אינפוזיה, זונדה, ועוד מיני תחבולות. וגם עבור מי שיש לו אבן בכליה מסתבר שאפשר להכניס איזה דבר מר שבהחלט לא מזיק, ויהיה על ידי זה שלא כדרך אכילתו דפטור. גם הרי תמיד ידוע דבישרא דתורא או ביצה מזין יותר מירקות, ולא נזכר כלל בשום מקום שצריכים לחייבו בכך. והטעם, מפני שכל התחבולות והחשבונות האלה יכולים להביא לידי סכנה למי שלא יוכל לעשותם, וימנע משום כך לגמרי מלאכול ולשתות. ולכן מתירים לאכול ולשתות כדרכו רק מעט פחות מכשיעור, כדי לא לבלבל את החולה. אך מי שיודע ורוצה דוקא בתחבולות, תבוא עליו ברכה".

ה, י – אכילה לשיעורים ליולדת תוך שלושה ימים מהלידה

בשו"ע תריז, ד, כתב: "יולדת תוך שלשה ימים לא תתענה כלל". אם היולדת אמרה שהיא צריכה לאכול, נותנים לה כמה שהיא צריכה. וכתב שועה"ר תריח, יג, שאם היולדת לא אמרה צריכה אני, מאכילים אותה לשיעורים. וכ"כ כה"ח תריז, יט; יחוה דעת ו, לט, בסוף ההערה.

אמנם בהגהות רבי ברוך פרענקיל כתב שמאכילים אותה כדרכה, וכ"כ מ"ב תריז, י ושעה"צ יב, למעשה. וכ"כ הנצי"ב (עיין לעיל ה, ה). וכ"כ בהל' חג בחג כה, ג, עמ' שצ. וכ"כ למעשה בחוט שני (עמ' קסז), שבימינו לא מחמירים ואוכלת כרגיל.

ו, א – אין יצר הרע תאב אלא לדבר האסור

ירושלמי יומא פ"ו ה"ד: "על כל סוכה וסוכה אומר לו: הרי מזון והרי מים, לייפות את כוחו, למה? שאין יצר הרע תאב אלא דבר שהוא אסור לו. כהדא רבי מנא סלק למבקרה לרבי חגיי דהוה תשיש (הלך ביום הכיפורים לבקר את רבי חגי שהיה חלש, קרבן העדה), א"ל צחינא, אמר ליה שתה, שבקיה ונחת ליה, בתר שעה סלק לגביה, אמר ליה: מה עבדת ההיא צחיותך? א"ל כד שרית לי, אזלת לה (משהתרת לי לשתות, הלך לי הצמא, קרבן העדה)".

עוד מסופר שם: "רבי חייה בר בא הוה משתעי הדין עובדא: חד בר נש הוה מהלך בשוקא וברתיה עימיה, אמרה ליה ברתיה: אבא, צחייא אנא, אמר לה: אורכין ציבחר (המתיני מעט), א"ל: אבא, צחייא אנא, א"ל: אורכין ציבחר, ומתת. רבי אחא כד מפני מוספא הוה אמר קומיהון: אחינן, מאן דאית ליה מייניק ייזיל בגיניה (לבתר דסיים תפילת מוסף אמר לציבור: אחיי, מי שיש לו תינוק ילך בשבילו לביתו שיתן לו לאכול ולשתות, שלא יבואו לידי סכנה, קרבן העדה)".

למדנו מהירושלמי, שלפעמים חולים שטוענים שהם מוכרחים לשתות או לאכול, לא באמת צריכים זאת, ויש לתחושת הצורך באכילה ושתייה גם צד פסיכולוגי, אמנם מאידך, אסור להקל ראש בפיקוח נפש, כי לפעמים זהו צורך אמיתי של סכנת נפשות.

וכ"כ הרב בספר: "לפעמים עצם זה שמתירים לו לאכול ולשתות מחזיר לו את הביטחון, והוא נרגע וחש שבינתיים הוא מסוגל להמשיך לצום… וכן נוהגים מורי הוראה להיעזר בעצה זו. מאידך, צריך להיזהר מאד שלא להקל ראש בסכנה".

ז, א – אכילת בשר ומאכלים טובים לפטורים מהצום

לגבי צום תשעה באב, כתב מ"ב תקנ, ה: "אף הצריך לאכול, לא יתענג עצמו בבשר ויין, רק כפי מה שצריך. וכן הקטנים שיש להם דעת להתאבל, אף על גב שאין מחוייבין לחנכם, אפילו בן י"ב שנה ואפילו בתענית שעות, מכל מקום ראוי לחנכם שלא יאכלו רק כדי קיום הגוף, לחם ומים או שאר מאכל פשוט לפי התינוק, כדי שיתאבלו עם הצבור". וכ"כ פוסקים רבים שלא להאכיל ילדים ממתקים בתשעה באב. וכ"כ הרב בפניני הלכה זמנים י, ג: "הפטורים מהצום, יזהרו לאכול ולשתות דברים פשוטים לצורך בריאותם, ולא דברי מותרות ופינוקים כדי לענג עצמם".

אמנם לגבי יום הכיפורים, כתב הרב אליהו (מאמר מרדכי הל' חגים מה, מג): "מותר להאכיל ילדים ביום כיפור, כיון שזה דבר המותר להם. ואדרבא, יאכילם בשר ומאכלים ערבים, שהרי יום הכיפורים הוא יום טוב". וכ"כ רשז"א (הליכות שלמה ו, הערה 35), והרב נבנצל (ירושלים במועדיה עמ' רנד, שאלה שמז).

מעוברות ומיניקות

ח, א – דין מעוברות ומניקות ביום הכיפורים

פסחים נד, ב: "דרש רבא: עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו, כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים, ובין השמשות שלו אסור". וכ"כ שו"ע תריז, א: "עוברות ומיניקות מתענות ומשלימות ביום הכיפורים". וביאר הלבוש: מפני שיום הכיפורים מדאורייתא.

ח, ב – הטענה שנחלשו הדורות ומותר למעוברת לשתות לשיעורים

למרות ההלכה הפשוטה בגמרא ובשולחן ערוך שנשים מעוברות חייבות לצום ביום הכיפורים, בדור האחרון כתבו כמה פוסקים שמותר למעוברות לשתות או לאכול פחות מכשיעור ביום הכיפורים.

כתב הרב יעקב ישראל פישר (הסכמתו לפני ברוך על ביקור חולים, הערה יב): "כיום הזה שנחלשו הדורות, ועשרות רבות של נשים מפילות על ידי התענית, צריכין כל הנשים המעוברות עד החודש התשיעי לאכול ביום הכיפורים פחות מכשיעור". ¹ וכ"כ הרב אברהם גרוסמן (שו"ת ודרשת וחקרת ה, או"ח צג), והפליג: "וזאת למודעי שעל אף שמרן זצ"ל (הרב פישר) היה כמעט דעת יחיד בקיצוניותו בזה, מכל מקום דיברתי עם כמה מורי הוראות, והסכימו שודאי צריכים להיות מתון מתון לפני שמורים למעוברת לצום, והם דורשים וחוקרים הרבה, אם חלשה היא מטבעה, ואם צמה קשה או קל, ואם יש לה מזגן בבית, ואם כבר הפילה בעבר, וכמה ילדים יש לה בבית וכו'. ולמעשה, מידי ספק פיקוח נפש לא יצאנו, אא"כ היא אישה גיבורה בטבעה שצמה בעבר ולא קרה לה כלום". (עיין עוד בספר יבקש תורה קויפמן שבת סי' לז, ענף ט).

וכן כתב הרב משה הררי (מקראי קודש יום הכיפורים ט, הערה כז), בשם הרב נבנצל: "בעניין מעוברת שיש לה סחרחורות או בחילות, אמר לי הגר"א נבנצל שמעוברת שמרגישה לא טוב אין צריך ללחוש לה, ולכן אם מרגישה היא סחרחורת, ואפילו סחרחורת חלשה, צריכה היא לשתות. אם די לה בשיעורים – תשתה לשיעורים, ואם לאו – תשתה כדי צרכה. וזאת משום שהיא מעוברת, ואין צריך להחמיר לה".

ובמשך השנים, התחילו להורות כך מורי הוראה רבים, וכפי שתיאר הרב אלישע אבינר במכתב למערכת אסיא (אסיא נא-נב, עמ' 192-193): "בעניין נשים הרות, הייתי נוכח במעמד בו התיר רב חשוב לאשה הרה לשתות לשיעורין, בחשש של התייבשות השִלייה. הרופאים איתם שוחחתי דחו על הסף חשש זה. מאידך, לא היה בידם של הרופאים הנ"ל להזים את החשש של הקדמת הלידה כתוצאה מן הצום אצל נשים בחודשים השביעי והשמיני להריונן. לכן לא רצו הרופאים ליטול על עצמם אחריות כלשהי במקרים אלו. הרושם הכללי שנוצר הוא שהרבנים מקילים מאד מפני שהם חוששים לקבל אחריות, ומתחשבים בכל שמועה ובכל השערה, ואילו הרופאים מחמירים יותר בגלל שהם שוקלים את המקרה הנדון על פי נתונים סטטיסטים כוללניים… מתוך שיחות שניהלתי עם רבנים המכהנים בקהילות אחרות, נוכחתי לדעת שקיימת מבוכה בנושא זה, וכל רב נדרש לשמש בקהילתו כפוסק אחרון בשאלות אלו שהן משותפות לכל הציבור".

ח, ג – למעשה מעוברות חייבות לצום ביום הכיפורים

למעשה, כתבו פוסקים רבים שאין להקל בזה, וכל מעוברת שאין לגביה חשש רפואי מיוחד, חייבת לצום ביום הכיפורים.

וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (יז, כ, ד) להשיג על דברי הרב פישר: "והנה לדעתי זוהי קולא גדולה עד מאד, לבוא להתיר בהיתר כללי לאכול ביום הכיפורים לנשים מעוברות בגלל נימוק של 'נחלשו הדורות', ולא רק להתיר כי אם גם להצריכן על כך, כדכותב בלשון 'צריכין', זאת אומרת להורות להן לכתחילה שצריכות על פי דין לא להתענות, דכך יוצא מלשון דבריו של הגר"י פישר. ולעומת מה שכותב מעשרות רבות של נשים שמפילות ע"י התענית, הנה יודעים אנו לעומת זה, מכל אתר ואתר, על מאות ואלפי נשים מעוברות שמתענות ביום הכיפורים ולא מפילות ח"ו, ואיך נוכל בגלל מקרים של עשרות נשים שמפילות (אם מפילות? ובודאי לא מיוה"כ אחד, אלא בצירוף מכמה מקרים של כמה ימי כיפורים) שהן מהוות מיעוטא דמיעוטא, לבוא משום כך לעקור הלכות גדולות בזה וקבועות לחיוב תענית בש"ס רמב"ם ושו"ע באין חולק, ולקבוע גלל כן מדעת עצמנו כי נשתנו הטבעיים בזה, ושממילא נשתנתה גם ההלכה בזה ושיש לכן לפוטרם משום כך מחיוב התענית ביום הכיפורים, ולא עוד, אלא להצריכם במפגיע שלא להתענות? ואין לשכוח כי גם חצי שיעור אסור מן התורה. לכן, לדעתי ברור הדבר לפי ההלכה כי אין לתת בזה היתר באופן כללי, ועל אחת כמה שאין להצריך אותן במפגיע כן לאכול, אלא יש לתת הוראה להן כי בכל מקרה של חולשה או סטיה מהמצב הנורמלי, עליהן לעשות שאלת חכם שיורה להן את הדרך שילכו בהן, לפי המצב שיתברר לפניו במקרה הפרטי של השואלת".

וכ"כ רשז"א (הליכות שלמה ו, א): "המעוברות חייבות גם בזמננו בכל דיני התענית בכל חודשי הריונן, וכמבואר בשו"ע, מלבד כשלדעת הרופא צריכה לאכול או לשתות". ובהערה שם ביאר: "דכל אשה בריאה שהריונה תקין, וגם לא הפילה בפעמים קודמות, אין כל סיבה על פי דעת הרופאים שהצום עלול לגרום נזק לה או לעוברה, אלא לעתים רחוקות מאד. ולכן מה שלעתים רחוקות ובמקרים מיוחדים עלול להיגרם נזק לאשה או לעוברה, אין זה בגדר של סכנה, ועליה להתענות כרגיל, דכיון שקבעו חז"ל בסתמא שהמעוברת חייבת בתענית – אף בזמנם שלא טיפלו בעירוי נוזלים מבחוץ וכדו' – ולא חששו כלל שהתענית עלולה לסכנה, אין לנו להתיר באופן כללי מה שאסרו בהדיא".

וכ"כ הרב אליהו (מובא במקראי קודש ט, הערה כז): "וכעבור זמן שאלתי את הגר"מ אליהו שליט"א בעניינים אלה. ולאחר שקרא את מה שכתבנו בשם הגר"א נבנצל בענין מעוברת שיש לה סחרחורת או בחילות בשל התענית, אמר שלדעתו אין הדין כך, ואין להקל להן כמו שכתבנו, משום שכל מעוברת יש לה בחילות והרגשות לא נעימות".

וכ"כ שש"כ (לט, י); חזו"ע (עמ' רפז); חוט שני (עמ' קסו); הל' חג בחג כה, א, ובהערה 5 בשם הרב אלישיב והרב וואזנר; נשמת אברהם תריז, א.

וכ"כ למעשה הרב בספר: "בדור האחרון היו רבנים שרצו להקל למעוברות לשתות, מפני שלדעתם הנשים נעשו חלושות והצום עלול לגרום להן שיפילו את עוברן. אולם ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. ורק לעיתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, ומכל מקום אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להיפך, אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר… ואף תוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר, והדין נשאר במקומו שמעוברות ומיניקות חייבות לצום.

לפיכך, גם מעוברת שסובלת מהקאות, לחץ דם גבוה, המוגלובין נמוך ומיחושים שונים, חייבת בצום יום הכיפורים, ובכלל זה אסור לה גם לשתות לשיעורים. ורק במקרים מיוחדים של הריון שנמצא בסיכון… על פי הוראת רופא ירא שמיים מותר למעוברת לשתות, ועדיף שתשתה לשיעורים. אבל בהריון רגיל שכרוך בהקאות ומיחושים, חובה לצום ואין מקום לשאלה".

ח, ד – הריון בסיכון

כתבו הרבה אחרונים שאם מעוברת הפילה פעמיים מחמת הצום, מותרת לשתות ולאכול (ארחות חיים כהנא תריז, א; נחלת דוד, יד שאול ג; ציץ אליעזר יז, כ, ד; חזו"ע עמ' רצה; נשמת אברהם תריז, א, 2). ובשש"כ (לט, הערה לג) כתב שהיא צריכה לשתות לשיעורים.

משמע שאם הפילה רק פעם אחת מחמת הצום, עדיין חייבת לצום. אמנם כל מה שאמרו הפוסקים שהפילה פעמיים, הוא משום שאז יש לה חזקה שהצום גורם להפלה. ולכן אם היא קיבלה הוראה רפואית, על ידי רופא ירא שמיים, שאצלה הצום גורם להפלה, אפילו אם הפילה רק פעם אחת, מותרת לשתות ולאכול. וכ"כ הרב בספר: "רק במקרים מיוחדים של הריון שנמצא בסיכון, כדוגמת מעוברת שכבר הפילה מחמת צום, וכן בשבועות הראשונים להריון שנוצר על ידי מבחנה, על פי הוראת רופא ירא שמיים מותר למעוברת לשתות, ועדיף שתשתה לשיעורים". ¹

לגבי הריון שנוצר על ידי מבחנה, כ"כ בהליכות שלמה (ו, הערה ג) ובנשמת אברהם תריז, א, 1.

י, א – מינקת

כפי שלמדנו לעיל (ח, א), מיניקות חייבות בצום יום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואף שההנקה מקשה על הצום, מפני שהיא גורמת לאובדן נוסף של נוזלים, אין בכך סכנת נפשות ולכן המינקת חייבת לצום. וגם לתינוק לא נשקפת סכנה, מפני שגם כאשר החלב מתמעט, אין בכך סכנת נפשות.

י, ב – תינוק חולה המסתכן עקב חשש שחלב אמו ייפסק

כתב בשו"ת דבר שמואל קז: "המינקת מן העבריות שיש לה וולד חולה ומסוכן, אם מותר שתאכל בט' באב וביום הכיפורים כדי שיהיה לה חלב הצריך להניקו. הגם שהמציאות הוא זר עד מאד שיצטמקו דדיה כל כך בתענית יום אחד מבלי שיישאר בהן חלב כדי גמיעה הצריכה לולד, ולא תמצא מינקת אחרת או די חלב עזים ומאכל אחר להשלים חסרונו. מכל מקום אם חולשת המינקת היא רבה כל כך, והולד אינו רוצה לאכול ולינק כי אם ממנה, וסכנה היא לו כההוא דפ' אעפ"י בכתובות, הא קיימא לן דכל ספק נפשות דוחה שבת ויום הכיפורים, כל שכן ט' באב שהוא מדרבנן".

רבים העתיקו תמצית דבריו: שו"ת חתם סופר ו, כג; באר היטב תריח, ז; באו"ה תריז, א, 'עוברות'; קיצור שו"ע קלג, יב; דעת תורה תריז, א, ועוד.

וכל מה שהיקל הדבר שמואל הוא לגבי ילד חולה או חלוש. וכ"כ בשו"ת הר צבי ח"א, רא, א: "הביאור הלכה הדגיש שם וכתב ילד חולה מסוכן – היינו שהוא חולה מסוכן בלאו הכי… משא"כ בתינוק בריא שאין בו שום סכנה אחרת אלא רק זה שאצל חלב הוא מסוכן אם לא ינוק ולא יהא לו חלב. אבל אם יש לו יניקת חלב ואפילו לכדי חיותו בלבד (אעפ"י שהוא רגיל ליותר) הרי לא קיימת שם סכנה בכלל ואיננו בכלל מסוכן".

י, ג – פוסקים שמקילים למיניקות לשתות לשיעורים

כמה מאחרוני זמננו כתבו שכאשר ישנו חשש סביר שבעקבות הצום חלבה של האם ייפסק או יתמעט באופן משמעותי, מותר לשתות לשיעורים. וכ"כ בהליכות שלמה (ו, ב): "מינקת, אם יש חשש שיתמעט החלב על ידי התענית, או שמרגשת בעצמה שהוא מתחסר, תשתה פחות פחות מכשיעור, ואין מתחשבין באפשרות הזנת התינוק בתחליפי חלב". ובהערה 12 שם: "וכן אמר למורים פעה"ק, להורות לרבים דאין להתחשב כלל באשה מינקת בתחליפי חלב, לפי שמזונו של התינוק הוא חלב אם, ואין נכון כלל למעט בהנקתו כל היכא דאפשר".

וכ"כ בשו"ת שיח נחום סימן לו, והוסיף שלמרות שכיום יש תחליפים טובים, "בכל זאת, בזמן האחרון גילו הרופאים שחלב האם – יש בו סגולות מיוחדות, ובפרט בחיסון נגד מחלות שונות, ולפיכך הרופאים ממליצים בכל תוקף שהאם תניק גם אם הוולד הוא בריא, ואין צריך לומר כשהוולד חלש. ובמקרה של חולשת יתר, שהוולד אינו מסוגל לינוק, האם מוציאה חלב ומאכילים את התינוק באופנים מיוחדים, כי אין תחליף לחלב האם. אף גם זאת, לפני כמה שנים רעשה כל המדינה כאשר נפגעו קשות, ואף מתו, תינוקות שתחליף החלב שהאכילום בו היה פגום, כי חיסרו בו רכיבים הכרחיים".

וכ"כ הרב נבנצל (ירושלים במועדיה עמ' רסט). וכן מסרו בספרים רבים בשם החזו"א (עיין תורת היולדת נא, הערה יא), ועיין בהערה. ¹

י, ד – הפוסקים שדחו את טענות המקילים

לעומת זאת, פוסקים רבים דחו את טענות המקילים, וכ"כ בשו"ת אבני ישפה א, קטו: "נשים מנוסות אומרות שלא מפסיק החלב מחמת הצום, ורק שיתכן שמתמעט קצת, אבל תוך יום יומיים הוא חוזר לקדמותו. ואם היא חוששת שקשה לה לצום וגם להניק, אז תניק פחות ותתן לתינוק מאכל אחר… והארכתי בזה, כי ראיתי בני תורה מקילים במינקת כי חוששים שתפסיק להניק מחמת הצום, וטועים הם, כי אין החלב מפסיק. ואף אם היה מפסיק, אין זו סיבה לא לצום כיון שיש די חלב לתת לתינוק במקום חלב של האם". (וכן מפורש בתשובת הדבר שמואל, שרק במקרים נדירים יש לחשוש שחלב האם ייפסק עקב צום).

וכ"כ בהל' חג בחג (כה, 3, עמ' שפז), שכל מה שהיקל הדבר שמואל הוא אם אין אפשרות אחרת להזין את התינוק, "הרי שצריך לעשות כל טצדקי למצוא חלב אחר או מינקת אחרת, כל שכן שלפי זה בודאי צריכה המינקת קודם יום הכיפורים, אם חוששת לכך, להרגילו מראש בחלב אחר שלא תצטרך לאכול ביוה"כ". וכ"כ בחבל נחלתו ז, יט. ולכך נטו תורת היולדת נא, הערה יא; ופסקי תשובות תריז, ב.

יתירה מכך כתב בשו"ת הר צבי א, רא, א: "דהגע בעצמך אשה מינקת לילד בריא, וע"י התענית יתמעט חלבה ויצומצם לפחות מהכמות שהוא רגיל בה, אבל ישאר לשיעור כדי חיותו של התינוק, וכי יעלה על הדעת לומר שהיא לא תתענה ביוה"כ?!".

י, ה – להלכה אין למקילים על מה לסמוך

ובספר הרב הקשה בהרחבה וביסודיות על הפוסקים המקילים בזה, והסיק למעשה שאין למקילים על מה לסמוך:

"קשה על דבריהם מאוד, שכן אף שבוודאי יש סגולות טובות בחלב אם, ורופאים רבים מעודדים מאוד את ההנקה, מכל מקום נשים רבות אינן מניקות כלל, ולא שמענו שהרופאים נלחמים על כך שימשיכו להניק כדי להציל את ילדיהן מחשש סכנת נפשות. ואם בעבר, כשתינוקות רבים מתו בשנתם הראשונה, ולא היו תחליפים טובים לחלב אם, ההוראה הברורה היתה שמינקת חייבת בצום, ואפילו בתשעה באב מיניקות היו חייבות לצום, איך אפשר להעלות על הדעת שכיום שיש תחליפים טובים, ולא שמענו על תינוק שמת מפני שאמו הפסיקה להניקו, יהפוך פתאום עניין זה לפיקוח נפש?!"

ובשיעור הרב ביאר שגם החשש שמא הצום יפסיק את החלב הוא רחוק מאוד, ואמר שמניסיון של קרוב לאלף לידות בישוב הר ברכה, כן ירבו, לא נודע על מקרה אחד שבעקבות הצום החלב נפסק. ואפילו מי שלא נהגה כראוי ולא הרבתה לשתות לקראת הצום, על ידי השתייה המרובה שלאחר הצום, החלב חזר לקדמותו. ואם החלב נפסק, הרי שזה לא בגלל הצום אלא מפני שהאשה לא שתתה וישנה כפי הנצרך למינקת, או שמצבה הבריאותי הכללי רעוע, כך שממילא ההנקה היתה נפסקת גם בלא הצום.