א – מצוות התענית

א, א – מצוות העינוי בשב ואל תעשה

יומא עד, ב: "תנו רבנן: תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא טז, כט), יכול ישב בחמה או בצינה כדי שיצטער? תלמוד לומר: וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ. מה מלאכה – שב ואל תעשה, אף ענוי נפש – שב ואל תעשה. ואימא: היכא דיתיב בשימשא וחיים ליה – לא נימא ליה קום תוב בטולא, יתיב בטולא וקריר ליה – לא נימא ליה קום תוב בשימשא! – דומיא דמלאכה, מה מלאכה – לא חלקת בה, אף ענוי – לא תחלוק בו (מה מלאכה לא חלקת בה – בכל צדדיה אסורה, אף עינוי נמי שאיסורו בכל צדדיו קאמר, יצאו חמה וצינה שאם ישב הרי הוא בעינוי, ואם לא ישב אינו מצוה לישב, רש"י)". 1

סיכם המאירי: "הכתוב הקיש תענית למלאכה, מדכתיב (ויקרא טז, כט): תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, מה מלאכה בשב ואל תעשה, אף ענוי בשב ואל תעשה, ר"ל: במניעת תענוג ולא בהבאת צער".

א, ב – היתר קניבת ירק וביאור מפני עוגמת נפש

בשבת קיד, ב, מבואר שהתירו קניבת ירק ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה. יש אומרים שקניבת ירק היינו להפריד את העלים מהקלחים להכין את הירק לחיתוך (רש"י; רי"ד; וכך משמע מהרמב"ם הל' שביתת עשור א, ג). ויש אומרים שפירושו חיתוך או קציצת הירק (תוס'). ויש אומרים שהיינו הדחת הירק (ירושלמי שבת טו, ג, מובא ברמב"ן, רשב"א, ריטב"א ועוד).

עוד מבואר (שם קטו, א): "מפצעין באגוזים, ומפרכסין ברימונים מן המנחה ולמעלה, מפני עגמת נפש". ביאר רש"י ('מותר') שעושים פעולות אלו כדי להרבות את העינוי והצער בתענית: "משום עגמת נפש, שמתקן ואינו אוכל, והרי קרוב לעינוי – שרי, ודווקא מן המנחה ולמעלה, שהוא שואף ומצפה לעת אכילה, ואיכא עגמת נפש טפי".

אמנם רוב הראשונים דחו את פירושו של רש"י, וכתבו שחכמים התירו לקנב את הירק מן המנחה ולמעלה כדי שיוכל לאכול את מאכלו מיד במוצאי יום הכיפורים, ולא יצטרך להמתין את משך זמן הכנת המאכל ויצטער מחמת התענית. וכ"כ הרשב"א (שבת קיד, ב): "ופירוש עוגמת נפש – שחששו לעוגמת נפש, והתירו עכשיו לקנב כדי שלא יצטרך לערב לתקן את הכל וירעב, ותהיה נפשו עגומה". וכ"כ המאירי (שבת קיד, ב): "ואנו מפרשים בה מפני עגמת נפש העתידה לבוא אם יהא צריך במוצאי שבת לטרוח בקנוב זה". וכ"כ הר"ן וריטב"א.

למעשה, כיום נוהגים איסור לקנב את הירק, כפי שכתב הרמב"ם הל' שביתת עשור א, ג: "וכבר נהגו העם בשנער ובמערב שלא יעשו אחד מכל אלו ביום הצום, אלא הרי הוא כשבת לכל". וכ"כ שו"ע תריא, ב.

א, ג – עשיית מעשים שיש בהם עינוי

לפי פירושו של רש"י באות הקודמת, יש מקום להרבות את העינוי ביום הכיפורים, וכן מתבאר מדברי מהרי"ל (הל' יום כיפור ז): "אמר מהר"י סג"ל: מה שנוהגין הנערים לשחוק באגוזים ביום הכיפורים, היינו לעוגמת נפש ולעינוי, שמיצר להם בשחוק עימהם ואינו רשאי לאכול, ויתקיים תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא טז, כט). ודוגמא זה אמרינן סוף פרק אלו קשרים במסכת שבת (קיד, ב) דמנהג קדמונים בקניבת הירק ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה, ר"ל שהיו מלקטין העלין מן הקלחים התלושים להיות מוכנים בערב לחותכן דק דק ולבשלם, ואף על גב דכתיב ביה (ויקרא כג, לד): שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, מכל מקום לענות נפש התירו שיהו עוסקים באוכלים, וכן במיימון. ודוקא מן המנחה ולמעלה, דאז יושב ומצפה שיגיע זמן אכילה ואיכא עינוי טפי".

וכך דייק מרש"י רבי מנחם נתן אויערבאך (מובא בשדי חמד אס"ד מע' יוה"כ א, יח): "חזינן דכל מה שנוכל להוסיף העינוי הוא מצווה".

אמנם רוב הפוסקים דחו שיטות אלו, וכפי שכתבו הרבה ראשונים במס' שבת לדחות את פירושו של רש"י. וכך כתבו רוב הפוסקים שמותר ליטול גלולות בערב יום הכיפורים למטרת הרגשת שובע והקלה בצום, מכיוון שמצוות העינוי מתקיימת בשב ואל תעשה, כפי שמוכח מהגמרא (עיין הרחבות לפרק ח, א, ה).

א, ד – עיקר העינוי בהימנעות מאכילה ושתייה

כתב הרב בספר ש"עיקר מצוות העינוי בהימנעות מאכילה ושתייה, מפני שעל ידם האדם מתקיים".

וכך למדנו ביומא עד, ב, שהעינוי שיש בו איבוד לנפש היינו הימנעות מאכילה ושתייה: "ואם נפשך לומר: הרי הוא אומר וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא (ויקרא כג, ל) – ענוי שהוא אבידת הנפש, ואיזה זה? – זה אכילה ושתיה. מאי ואם נפשך לומר? – וכי תימא: בעריות קא מישתעי קרא, הרי הוא אומר והאבדתי הנפש – ענוי שיש בו אבידת נפש, ואי זה זה? – זה אכילה ושתיה".

וכ"כ הרמב"ם (הל' שביתת עשור א, ד): "מצוות עשה אחרת יש ביום הכיפורים, והיא לשבות בו מאכילה ושתייה, שנאמר (ויקרא טז, כט): תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם – מפי השמועה למדו: עינוי שהוא לנפש – זה הצום".

וכ"כ בספר הבתים (מצווה קסא): "ומה שאינו אסור מן התורה אלא אכילה או שתייה – שזהו המעמיד הגוף והיותר רגיל, וכאשר יבטל מזה יישאר בעינוי עם הנפש בלבד". (ע"ע ר"ן נדרים פ, ב, 'כי רחיץ').

א, ה – מצוות העינוי מבטאת יום שבו רק הנשמה מתגלה

כתב בספר הבתים (מצווה קסא): "מצוות השביתה ליום זה לכוונת העינוי, ועניין העינוי באה בקבלה האמתית שהיא מאכילה ושתייה. ולהיות עניין הכיפורים הערה רבה לשלמות הנפש, בא חיוב כרת באוכל ושותה ביום הכיפורים. ומדברי סופרים אסור ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ותשמיש המיטה. סוף דבר: עניין יום זה הוא כאילו הוא בנפש בלבד, שנאסרה בו כל הנאה גשמית וכל מלאכה, וכל דבר מיוחד לגוף".

עוד ביאר בשו"ת אבני נזר (חו"מ קסא) שאכילה ושתייה היא חילול קדושת יום הכיפורים: "וע"כ יום הכיפורים, שנקרא קדוש ה', נאסרו בו דברים חומריים. ובכתבי האריז"ל כתוב: ביום הכיפורים אין העולמות נזונין מחיצוניות, ששם אכילה ושתיה, אלא מפנימיות. וע"כ אכילה ושתיה הוא ניגוד וחילול קדושת יום הכיפורים. ואף שלא נאמר בתורה חילול, הנה ביום טוב גם כן לא נאמר חילול בתורה, ואע"פ כן נאמר ביחזקאל (כ, טז): וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ, וקאי על יום טוב. וביום הכיפורים נאמר שַבָּתוֹן מאכילה ושתיה, כמו שנאמר על מלאכה. והרמב"ם בספר המצוות (עשה קסה) כתב דשבתון אחד קאי ממלאכה ומאכילה ושתיה וסיכה וכו'".

א, ו – חיוב כרת משום פרישה מן הציבור

כתב הטור תרד, שצום יום הכיפורים "הוא מאהבת הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא צוה להתענות אלא יום אחד בשנה, ולטובתם לכפר עונותיהם".

ושאל הדרישה ב: "ואם תאמר, כיון שהתענית לטובת ישראל צוה אותו, אם כן למה חייב כרת האוכל, די היה שלא ימחלו לו עוונותיו?"

וביאר: "ויש לומר, כיון שרוב ישראל מתענין וחפצים בתענית, אם כן בדין שיחיד הרוצה לצאת מן הכלל יתחייב כרת, כי חוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה (קהלת ט, יח), וגורם לכל ישראל תקלה. וזהו דוגמא למה שכתב בעקידת יצחק בפרשת נצבים (שער צט) בעונש יחיד העובר על ברית התורה, עיין שם שדברי פי חכם חן".

א, ז – ביום הכיפורים הקדושה באה ממקום גבוה מהמאכל

ספרא אחרי מות פרשה ה: "ומנין שיום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה? תלמוד לומר (ויקרא כג, לב): שַׁבָּתוֹן – שבות, יכול תהא שבת בראשית אסורה בכולם? תלמוד לומר: הוּא, הוא אסור בכולם ואין שבת בראשית אסור בכולם".

ביאר בשם משמואל (בראשית וירא תרע"ד): "ולכאורה הדבר יפלא, שהעינוי מפורש שהוא מחמת שהוא יום כפרה, ומה ענין זה לשבת בראשית? אך לפי האמור יש לומר לפי מה שהבאנו לעיל, שאיתא בספרים שביום הכיפורים ניזונין ממקום גבוה יותר מהמאכל, ובזה שפיר קל וחומר לשבת בראשית, היה הוה אמינא שאסור בכולם, לזה בא הלימוד שאינו כן, ששבת בראשית אעפ"י שאין צריך לתועלת האוכל, נצרך לתועלת המאכל וכנ"ל".


  1. . עוד ברייתא מובאת שם: "תניא אידך: תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא טז, כט), יכול ישב בחמה ובצינה ויצטער? תלמוד לומר: וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, מה מלאכה – דבר שחייבין עליו במקום אחר, אף ענוי נפש – שחייבין עליו במקום אחר. ואי זה זה – זה פגול ונותר. אביא פגול ונותר שהן בכרת, ולא אביא את הטבל שאינו בכרת – תלמוד לומר: תְּעַנּוּ, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם – ריבה. אביא הטבל שהוא במיתה, ולא אביא את הנבילה שאינה במיתה – תלמוד לומר: תְּעַנּוּ, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם – ריבה. – אביא את הנבילה שהוא בלאו, ולא אביא את החולין שאינן בלאו – תלמוד לומר: תְּעַנּוּ, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם – ריבה. אביא החולין שאינן בקום אכול ולא אביא את התרומה שהיא בקום אכול – תלמוד לומר: תְּעַנּוּ, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם – ריבה. אביא את התרומה שאינה בבל תותירו ולא אביא את הקדשים שהן בבל תותירו – תלמוד לומר: תְּעַנּוּ, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם – ריבה". ולביאור הלימוד, יעויין תוס' רא"ש ותוספת יום הכיפורים (שם 'תניא אידך').

ב – רחיצה

ב, א – רחיצה להסרת לכלוך שיש בה גם תענוג

כתב שו"ע תריג, א: "ואם היו ידיו או רגליו או שאר גופו מלוכלכים בטיט או בצואה או שנטף דם מחוטמו, מותר לרחצם, שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג".

ובספר הרב כתב: "ואף שבכל רחיצה להסרת לכלוך יש גם קצת הנאה, כיוון שעיקר הכוונה להסרת לכלוך, אין היא נקראת רחיצה של תענוג".

וכ"כ בהגהות מיימוניות (הל' שביתת עשור ג, אות ב) בשם היראים: "כללו של דבר: כל שאין מתכוין להנאת רחיצה, אלא לנקות מלכלוך וטינוף – שרי". וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ד, לז (אלף קיב): "שאלה: על רחיצת ידיים ביום הכפורים ילמדנו רבינו בזה כלל, כי רבו הדעות והסברות. תשובה: כלל זה יהיה מסור בידכם: כל שאינו מכוין להנאת רחיצה, אפילו שאין בו אלא משום הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלוֹהֶיךָ (עמוס ד, יב), – מותרת, וזו הסברא היותר נכונה".

וכ"כ רמ"א תריג, ב, על מה שכתב השו"ע שמותר ליטול ידיים שחרית עד סוף קשרי אצבעותיו: "ולא יכווין להנאת רחיצה, רק להעביר הרוח רעה מעל הידיים".

ב, ב – היתר לכלה לרחוץ פניה

שו"ע תריג, י: "כלה, כל שלושים יום מותרת לרחוץ פניה", כדי שלא תתגנה על בעלה (יומא עח, ב).

כתב חיי אדם קמה, טו: "ונראה לי שזה היה בימיהם, שלא היו בבית הכנסת כל היום, והתירו שלא תתגנה על בעלה. אבל בזמן הזה, שאינו רואה אותה כל היום, לא שמעתי שנוהגין להתיר". וכ"כ מ"ב כו. אמנם בכה"ח מח, הביא בשם הקיצור שו"ע שכתב שאין דברי החיי אדם מוכרחים. ובאור לציון ח"ד, יב, ז, כתב: "נראה שכיון שמצוי שרואה אדם את אשתו לפחות שעה מועטת ביום, וכגון בין מוסף למנחה שאז נמצא בביתו, שייך היתר זה. ועל כן בכל אופן שבעלה רואה אותה אפילו מעט זמן, יש חשש שתתגנה עליו, ומותרת לרחוץ פניה ביום כיפור".

ויותר נראה שכוונת החיי אדם ומ"ב היא למציאות של ימינו, שלמרות שרואה את כלתו זמן קצר ביום, מכיוון שנמצא בבית הכנסת רוב רובו של היום, הרי זה נקרא שאינו רואה אותה כל היום. ובכה"ח שם סיים: "נראה דהכל לפני העניין והזמן".

ג – רחיצה של מצווה

ג, א – רחיצה לצורך מצווה – ללמוד או להקביל פני רבו

הרוצה ללכת לבית המדרש או לרבו ודרכו עוברת במים, רשאי לעבור בהם, כי הוא לצורך מצווה, ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו להגביה שולי חלוקו על זרועו, משום טלטול, וכדי שלא יגיע לסחיטה (ב"י ושו"ע תריג, ה; מ"ב טז, שעה"צ טז).

ה – נעילת הסנדל

איסור נעילת הסנדל

ה, א – מקור דין נעילת הסנדל

יומא סוף עח, א: "מהו לצאת בסנדל של שעם ביום הכיפורים? עמד רבי יצחק בר נחמני על רגליו ואמר: אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכיפורים… אמר רבה בר בר חנה: אני ראיתי את רבי אלעזר דמן ננוה שיצא בסנדל של שעם בתענית צבור, ואמינא ליה: ביום הכיפורים מאי? אמר לי: לא שנא. רב יהודה נפיק בדהיטני (מין שעם, רש"י), אביי נפיק בדהוצי (סנדל של כפות תמרים, רש"י), רבא נפיק בדיקולי (דקלים, ורש"י גורס דיבולי – עשבים). רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק". הרי שמותר לנעול סנדל של שעם, או שאר חומרים גרועים ביום הכיפורים, מכיון שאין חומרים אלו נחשבים נעל.

ומביאה הגמ' קושיה: "מתיב רמי בר חמא: הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר. ורבי יוסי אוסר. ותני עלה: ושוין שאסור לצאת בו ביום הכיפורים!" כלומר, למרות שלרבי יוסי קב הקיטע (נעל מעץ) אינו נחשב נעל, ואסור לטלטלו בשבת משום שהוא משא, אעפ"כ אסור לנועלו ביום הכיפורים. אם כן, לכאורה הוא הדין שאסור לנעול גם סנדל של שעם ביום הכיפורים, ואיך התירו האמוראים לעיל? "אלא אמר רבא: לעולם דכולי עלמא מנעל הוא, ובשבת בהא פליגי: מר סבר: גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ארבע אמות, ומר סבר: לא גזרינן".

למדנו שבין לרבי מאיר ובין לרבי יוסי, קב הקיטע, שהוא מנעל של עץ, נחשב נעל ואסור לנועלו ביום הכיפורים. ולגבי סנדל של שעם, נחלקו הראשונים כדלקמן.

ה, ב – שיטות הרז"ה והב"ח

כתב הרז"ה שהלכה כרבא, אלא שדבריו נסובו גם על סנדל של שעם, ולכן לא זו בלבד שנעל של עץ אסורה ביום הכיפורים, אלא אף סנדל של שעם אסור. ולמרות שישנן עדויות של רבי יצחק בר נחמני ורבה בר בר חנה שמותר לצאת בסנדל של שעם ביום הכיפורים, למעשה הלכה כרבא שאסור. אמנם מותר לכרוך סודר על רגלו שזה "תענוג בעלמא" ולא נחשב מנעל לכולי עלמא.

הב"ח (תריד, ג) החמיר יותר, וכתב על פי התוספתא (יומא ד, א) שאסור ללכת ביום הכיפורים אפילו באנפילאות של בגד, אלא יש ללכת יחף ביום הכיפורים: "וכן הוא העיקר לפענ"ד, וכן ראיתי מרבותי שהלכו יחף לגמרי, גם מדברי בה"ג מבואר דאפילו כריכה לא שרי לכתחילה אלא לצורך מצוה או מפונק או סכנת עקרב, הא לאו הכי, כי אם לרווחא דמילתא – אסור… ודלא כמו שנוהגין העולם להקל בזה". 1

ה, ג – שיטת רש"י ורמב"ם

כמה ראשונים כתבו שאסור לנעול נעל של עץ אבל סנדל של שעם מותר. וזאת משום שרק נעל של עץ נחשבת נעל מכיוון שהיא מגינה על הרגל, אבל סנדל של שעם שאינו מגן על הרגל אינו נחשב נעל. וכ"כ הר"ן (יומא ב, ב, בדפי הרי"ף) בדעת רש"י: "רש"י ז"ל סובר של עץ – מנעל מיקרי, ואין יוצאין בו ביום הכיפורים, אבל מיני אחריני לאו מנעל נינהו ויוצאין בהן". וכ"כ רבנו ירוחם (נתיב ז, ח"ב נא, טור ג): "ובסנדל של עץ יש מי שאוסר, כדאמרינן דקטע אסור לצאת ביום הכיפורים בקב שלו, והוא כמו סנדל של עץ שיש בה בית קבול לתת בה שוקו, וכן נראה דעת רש"י", והוסיף שכך המנהג בפועל: "ולעולם לא ראיתי מי שנהג בו היתר לצאת בסנדל של עץ". וכ"כ ריא"ז (פסקים יומא ח, יב); ועיטור (הל' יוה"כ). וכך עולה מדעת התוס' (יומא עח, ב, 'הקיטע', וכ"כ ערוה"ש תריד, ד, בדעת התוס').

וכך נראה מהרמב"ם (הל' שביתת עשור ג, ז), שהתיר לנעול סנדל של גמי או לכרוך סודר על רגלו, ולא התיר נעל של עץ: "אסור לנעול מנעל וסנדל, אפילו ברגלו אחת. ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גומא וכיוצא בהן. וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו, שהרי קושי הארץ מגיע לרגלו, ומרגיש שהוא יחף". וכ"כ ערוה"ש תריד, ד, בדעת הרמב"ם, וביאר את טעמו: "דכיון דיום הכיפורים הוי טעמא משום עינוי, לכן כל שאינו מתענה ואינו מרגיש שהולך יחף – אסור, דבכל הדברים כמו שעם וגמי ובגד הרגל מרגיש מפני שהן רכין, ולא כן בשל עץ". 1

ה, ד – שיטת הרמב"ן ושו"ע

הרמב"ן (מלחמות יומא ב, ב, מדפי הרי"ף) כתב שרק נעל של עור אסורה ביום הכיפורים, ואמנם לרבא נעל של עץ אסורה ביום הכיפורים, אבל הלכה כרבי יוחנן בן נורי בשבת סו, א, שסנדל של עץ אינו מקבל טומאת מדרס לפי שאינו נחשב מנעל, וכך סברו האמוראים שיצאו עם סנדל של שעם. וכן הוכיח מיבמות קג, ב, ושבת סו, א, שהגמרות השוו בין דיני יום הכיפורים לדיני חליצה, ובחליצה רק נעל מעור כשרה, ולכן הוא הדין ביום הכיפורים. וכ"כ ריטב"א (בשבת שם וביבמות שם); רשב"א שבת (שם); מאירי (חיבור התשובה ב, יא); וכך פירשו ר"ן ורמב"ן, ובית יוסף בדעת הרי"ף, וכ"כ הב"י גם בדעת הרא"ש (וכן נראה מפורש ברא"ש מו"ק ג, לז). 1

וכ"כ שו"ע תריד, ב: "אסור לנעול סנדל או מנעל של עור, אפילו קב הקיטע וכיוצא בו, אפילו של עץ ומחופה עור, אסור; אבל של גמי או של קש או של בגד או של שאר מינים, מותר אפילו לצאת בהם לרשות הרבים". ומשמע שפסק כרמב"ן ודעימיה לאסור רק בשל עור.

ה, ה – דעות האחרונים

רבים סתמו והעתיקו את דעת השו"ע שכל נעל שאינה של עור מותרת ביום הכיפורים, וכ"כ בשו"ת מהרש"ג ב, קי; זרע אמת א, או"ח יד; שואל ונשאל ה, קו; חזו"ע עמ' שיג (אמנם אסר לנעול נעלי דמוי-עור משום מראית עין, וכ"כ הליכות שלמה ה, טז). וכ"כ אור לציון ח"ד יב, ג. 1

אמנם הרבה אחרונים כתבו שיש להחמיר כדעת רש"י ורמב"ם, וכ"כ פנים מאירות (ב, כח); ברכי יוסף (תקנד, ח); וחתם סופר (הגהות לסימן תריד) שצריך להרגיש את קושי הארץ. וכ"כ הגר"א במעשה רב החדש כה, שהורה שלא ללבוש כל מידי דמגין. וכ"כ א"ר תריד, א; וערוה"ש ד, להחמיר בנעל של עץ.

במ"ב תריד, ה, כתב שאף שאין למחות במקילים, "מי שאפשר לו, נכון להחמיר בזה". כיוצ"ב כתב שועה"ר תריד, ב, שטוב להחמיר. וכ"כ הרב אליהו מה, לח-לט, שלכתחילה ינעל נעליים שירגיש בהן את קושי הארץ, אמנם נהגו להתיר נעלי פלסטיק עבים.

ה, ו – ביאור דברי הסוברים שרק נעל מעור אסורה

אלא שאחר העיון בדעת הרמב"ן, השו"ע ועוד, מוכח שהטעם לדעתם שרק נעל של עור אסורה ביום הכיפורים, אינו משום שרק נעל מעור נחשבת נעל, אלא כי לא היו רגילים ללכת בנעליים שאינן של עור כל השנה, אך אם היו רגילים ללכת בנעליים טובות שאינן של עור, גם לרמב"ן ודעימיה אסור היה לנועלם ביום הכיפורים.

וכן מוכח מהראשונים, וכפי שביאר רש"י (שבת סו, א, 'ורבי יוחנן') בשם רבותיו את טעמו של רבי יוחנן בן נורי (שעל פי דעתו הקלו הרמב"ן ודעימיה): "ומנעל נמי לאו אורחיה מעץ אלא מעור". וכ"כ היראים (סי' תכ): "ומנלן דיחף הוא בלא מנעל וסנדל? דכתיב (ירמיהו ב, כה): מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה, וכל מידי שאין דרך להלך בו – מותר, שאינו יוצא מכלל יחף. דא"ר יצחק בר נחמני (יומא עח, ב): אני ראיתי את ר' יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכיפורים, רב יהודה נפיק ברהיטני, אביי בהוצי, רב בדיקולי, רבה בר רב הונא הוה כריך סודרא אכרעיה ונפיק".

וכ"כ הריטב"א שבת סו, א, שפסק כריב"נ, וביאר: "דקסבר רבי יוחנן דסנדל של סיידין לא עביד להליכה, ומה שהסייד מטייל בו עד לביתו לא חשוב הילוך, דלאו אורחא הוא למעבד שום סנדל להילוך כזה, כשם שאין דרך לעשות שפופרת של קש, ויותר הוא ראוי לעשות לישב על כיפת שאור וליחדה לישיבה, וכן פירשו בתוספות. והמחוור יותר, דהכא לא אוקימנא הא דסנדל של סיידין כרבי יוחנן בן נורי אלא לענין דכיון דלא רגילי למעבד סנדל של עץ, לא חשיב סנדל לענין חליצה ולצאת בו בשבת, דקסבר דסנדל של עץ לאו סנדל הוא כלל, אבל לענין שיהא טמא מדרס, מודה דכל שנשען עליו ומהלך בו – טמא מדרס".

וכ"כ תוס' יבמות קג, א, 'באנפיליא': "דלא חשיב מנעל מבגד כיון דאין הרגילות לעשות כן"; תוס' ישנים יומא עח, א: "ולא חשיב ליה מנעל כיון שאין רגילות לעשות כן". וכן הר"ן יומא ב, ב, 'ומיהו', בהסברו מדוע אין במנעלים אלו ביוה"כ משום משוי, כתב: "לדידי לא קשיא, דכי אמרינן דמידי לאו מנעל הוי משוי ואסור לצאת בו, הני מילי בשבת, דכיוון שמנעל (של עור) מותר בו – כל מידי דלא הו"ל מנעל – הו"ל משוי ואסור לצאת בו, אבל ביום הכיפורים שהמנעל אסור, ודרכן של בני אדם לצאת באותן המינין – לא הוי משוי, אלא כמנעל הוו לההוא יומא". 1

ה, ז – למעשה כל נעל שרגילים ללכת בה במקום שיש אבנים אסורה

לפי זה, כיום כל נעל שהיא טובה ורגילים ללכת בה בחוץ כל השנה, אסורה ביום הכיפורים. למשל, סנדלי שורש ונעלי קרוקס חזקות. וכ"כ בשו"ת באהלה של תורה ב, פא. 1 וכ"כ בחוט שני עמ' קלו: "בזמננו המציאו נעל רגילה העשויה מעור סינטטי, אפשר שזה אסור מעיקר הדין, שהטעם שאסרו נעל מעור הוא מפני שעור זה צורה של מנעל, שזה תופס היטב את הרגל, ואם יעשו עור מזוייף בצורת מנעל לגמרי, מאן לימא לן שאין זו הנעל האסורה, אבל לכל הפחות יהיה אסור מחומרא שהחמירו על מעליים העשויים מלבדים. וכן נעלי בית שהמציאו בזמננו שהם מאד נוחות לילך בהם, ואף יותר נוחות מנעל רגילה, לכל הפחות יהיה אסור מחומרא הנ"ל".

וכ"כ בהל' חג בחג עמ' שסט: "ונראה דכל הנעליים הסנטטיות שאינם עשויים מעור ורגילים לילך עמהם כל השנה – אסורות מדינא ביום הכיפורים ובתשעה באב. ולא מבעיא להאוסרים בשל עץ, אלא אף למתירין אסור, דכל שהוא מיגן וחופה רגלו והסכמת בני אדם עליו שהוא מנעל ונהגו כך במשך כל השנה – הוי מנעל". וכ"כ בספר ליבון הלכות או"ח מא; ובספר מילתא דשכיחא א, כד.

ובספר הרב הגדיר: "אסור ללכת ביום הכיפורים בנעליים וסנדלים שרגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים, ואין זה משנה מאיזה חומר עשויים". והוסיף הרב: "ככל שעובר הזמן, ויותר רגילים להכין נעליים מצוינות משאר חומרים, מתמעטים המתירים ללכת בהן ביום הכיפורים".

 


  1. . במ"א תריד, ב, כתב שלא נוהגים כב"ח. וכ"כ ט"ז א, והוסיף: ומאן דבעי להחמיר – יחמיר לעצמו, ולא לדרוש בפרקא שיש להחמיר". ועיין עוד מועדי הראיה (עמ' עח), שכתב מרן הרב קוק שאף מי שנוהג כב"ח, צריך ללכת עם גרביים משום צניעות. וכ"כ בשו"ת תורה לשמה (קסז) שאין מידת חסידות ללכת יחף ביום הכיפורים, "כדי שיהיו רגליו נקיים, ובפרט יום זה שכולו מקודש בתפילה וסליחות ותורה" (ע"ע בן יהוידע פסחים קיב, א).
  2. . הבית יוסף תריד, ב, כתב על הרמב"ם: "ודבריו סתומים". ואילו בלחם משנה פירש את הרמב"ם כדעת הרמב"ן ושו"ע לקמן, שכל נעל שאינה של עור מותרת ביום הכיפורים, וכ"כ הרב קאפח (אות כ), ועוד. אמנם יותר נראה שהרמב"ם לא התיר נעל של עץ, כשיטת רש"י, שלולא כן היה צריך להזכיר את הרבותא היותר גדולה. וכך עולה מטעמו של הרמב"ם שצריך נעל שמרגישים בה את קושי הארץ, ובודאי שאין מרגישים בקושי הארץ עם נעל של עץ. וכ"כ באהלה של תורה ב, פא, וכ"כ הרב בספר. ועיין עוד שו"ת מהר"ם שי"ק (או"ח שטז).
  3. . בספר הבתים כתב שדעת הרי"ף כרש"י ורמב"ם, וכן בשו"ת פנים מאירות ב, כח, האריך לבאר שדעת הרי"ף והרא"ש כרש"י ורמב"ם.
  4. . וכ"כ בהליכות שלמה ה, יז, שנוהגים לכתחילה לנעול נעליים נוחות מאד ביום הכיפורים ובלבד שלא יהא בהן עור, וביאר שלא נוהגים כרמב"ם להרגיש את קושי הארץ, כי אנו כאיסטניסים לעניין זה.
  5. . גם בשו"ת מהרש"ג ב, קי, שחלק על הרמב"ם ופנים מאירות, שכתבו שצריך להרגיש את קושי הארץ, כתב: "אבל במנעל של בגד או של שאר מינים, כיוון דעל פי הרוב ההולך במנעל כזה מרגיש שהוא הולך יחף, לא חשיב מנעל, וממילא אינו אסור אפילו באם עשה מנעל מבגד עב מאד עד שההולך בו אינו מרגיש כלל שהוא הולך יחף, מכל מקום כיוון דמסתמא דמילתא משאר מינים אינו כן, אם כן לא חשיב מנעל ואין בו איסור בכל ענין".
  6. . וביאר שם שכל הראשונים מסכימים שעור מגן על הרגל הכי טוב, אלא השאלה היא האם רק מה שמגן על הרגל הכי טוב נקרא נעל, או גם הגנה פחותה יותר נחשבת נעל. ולכן כל נעל שמגינה על הרגל ממש כמו עור, כפי שיש בימינו "לא ידעתי מי התיר לנעול אותה ביום הכיפורים. לכן נלענ"ד שיש לחוש מספק ולהקפיד על נעליים מיוחדות ליום כיפור, לא נעליים המשמשות להליכה כל ימות השנה, אלא כעין נעלי בית וכל הדומות להן, שחשים בהן את הקרקע". וכ"כ הרב יעקב אריאל בכמה תשובות באינטרנט לגבי סנדלי שורש ונעלי קרוקס.