א – מעלת המצווה

מעלת המצווה

א, א – עיקר מצוות ואהבת לרעך כמוך בין בני הזוג

מצוות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ היא יסוד הנישואין. וכך מתבאר בספר הליקוטים (עקב ח, 'שם פ'; 'ויענך') שכתב שמצא כתוב בשם רבי חיים ויטאל על הפסוק עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם (דברים ח, ג), שבא ללמד שלעיתים טוב לאדם להיות לבדו בלא אשה, כאשר היא אינה בת זוגו, שמנגדתו וטורדתו מן הלימוד, ואזי יותר טוב לו ללמוד תורה, כמנהגו של בן עזאי שאמר: ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה (יבמות סג, ב). ואזי עליו נאמר: עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, הלחם הוא התורה, כמו שנאמר (משלי ט, ה): לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי. (וביאר שאף שבפסוק כתוב לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, אין זה סותר, כי הכוונה שם על העניין האלוקי שבלחם).

אולם כאשר האשה בשלום איתו, אזי טוב יותר עם האשה. שכן "מעלה גדולה יש לאשה, ולֶחֶם יקרא אשה, כעניין שנאמר (בראשית לט, ו): כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל, ו'עַל' מלשון מעלה, כי לא המדרש הוא העיקר כי אם המעשה. ועל ידי אשה יכול האדם לקיים כל המצוות, חיי העולם הזה והעולם הבא. וזהו שנאמר: עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כי בזכות שנשא אשה לבד – יחיה, כי מוחלין לו על כל עוונותיו, מלבד שמציל עצמו מן החטא. ומה גם שאמרו רז"ל כי השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה וכו' בלא חיים, ועניין (קהלת ט, ט): רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה וכו', הרי שיחיה על זכות לקיחתה לבד, ומה גם שיהיו לו בנים וימולם ויפדם וילמדם תורה ועבודת ה'. ומלבד זה: עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם, באמצעות האשה, והכוונה שיקיים כל המצוות, שאם יאהוב אותה כגופו, יקיים מצוות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט, יח), ששם נכלל כל התורה, כנזכר בגמ' (שבת לא, א) על אותו שאמר למדני תורה על רגל אחת ואמר לו וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אם תקיים זה – כאילו קיימת כל התורה כולה".

עוד למדנו בקידושין מא, א: "אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר (ויקרא יט, יח): וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". ובנדה יז, א: "אמר רב חסדא: אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום, שנאמר: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. מאי משמע? אמר אביי: שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו". (עיין להלן הרחבות לפרק ב טז, א-יג, בדין החיבור לאור הנר וביום).

א, ב – זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם

סוטה יז, א: "דריש רבי עקיבא: איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן. אמר רבא: ודאשה עדיפא מדאיש, האי מצרף, והאי לא מצרף". רש"י: "זכו – ללכת בדרך ישרה, שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת; שכינה ביניהם – שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן, 'י' באיש ו'ה' באשה; לא זכו אש אוכלתן – שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש; ודאשה עדיפא מדאיש – אש של אשה קשה וממהרת לאכול וליפרע משל איש; מאי טעמא? האי מיצרף – אש של אשה נוחה להדליק מהר שאין אות של שם מפסיק אלא מחובר הוא ונקרא אש, אבל של איש אין אותיות של אש מצטרפות יחד שה'י' של שכינה מפסקת". 1

אגרת הקודש לרמב"ן פרק ב: "ואם תבין סוד הכרובים ממה שנאמר והקול נשמע מביניהם, תדע מה שאמרו חז"ל בשעה שאדם מתחבר עם אשתו בקדושה ובטהרה שכינה שרויה ביניהם…".

ועיין לקמן ה, ד, בדברי הזוהר החשובים שעל ידי גילוי האחדות שבזיווג, הקדושה מתגלה ביניהם.

א, ג – על ידי מצוות עונה ופרו ורבו נעשה האדם שותף עם הקב"ה

נדה לא, א: "תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וציפורנים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות, ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם – הקדוש ברוך הוא נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם".

אגרת הקודש לרמב"ן פרק ב: "ואל זה הסוד נתכוונו ז"ל באמרם (נדה לא, א): ג' שותפין יש בו באדם, ואלו הן: איש ואשה והקב"ה, ואמרו בגמ' קידושין (ל, ב): בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו, הקדוש ברוך הוא אומר: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. ואם היה הדבר (החיבור) גנאי, היאך היו כוללים את השי"ת בדבר שהוא כך. והנה השי"ת אמר לאברהם בענין מולד יצחק: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן (בראשית יז, טז), ובענין רבקה: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ (שם כה, כא), ובענין רחל ולאה: וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ (שם כט, לא), ובענין אלקנה: וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ ה' (ש"א א, יט). והנה בכלל הברכות: לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה (שמות כג, כו). ועוד גרסינן בתענית (ב, א-ב): שלוש מפתחות לא נמסרו ביד שליח, ואחד מהן ההריון, שנאמר: וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וגו'. ואילו היה בדבר (החיבור) גנאי, מה לו להקב"ה לעשותו בלי שליח!".

א, ד – השם השלם מתגלה במשפחה השלימה

זוהר (רעיא מהימנא צו לד, א): "וקרבן דאתוון (קירוב וייחוד אותיות שם ה') אינון 'י' באיש 'ה' באשה, 'ו' בבן חתן, 'ה' בכלה. זכאה איהו מאן דאקריב אתוון די-ה-ו-ה ביה ובאתתיה ובבריה ובברתיה בקדושה ובברכה בנקיו בענוה ובבשת פנים, בכל מדות טבין דכתיבין על מארי מתניתין (אשרי מי שמקרב אותיות שם ה' בו ובאשתו, בבנו ובבתו – בקדושה ובברכה, בנקיות, בענווה ובבושת פנים, ובכל המידות הטובות הכתובות על בעלי המשנה). ומתחממין באשין קדישין דאיש ואשה (ומתחממים באשות הקדושות של האיש והאשה) דאינון אש עולה ויורד, אש קודש דעצי המערכה, דאינון עצי הקודש אברין קדישין (האיברים הקדושים), ואש של גבוה נחית דאיהו קדש הקדשים (ואש של גבוה יורדת שהיא קודש הקדשים), ובגין תרין אשין אלין אמר נביא (ישעיהו כד, טו): בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה', דאינון אשין דשכינתא דבה כתיב (דברים ד, כד): כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא".

עוד שם: "וכלהו מ"ב אתוון משתכחין בבר נש ובאתתיה ובבנוי, ובגין דא לית בר נש שלים אלא בבן ובת (וכל מ"ב אותיות נמצאות באדם ובאשתו ובבניו, ומשום כך אין האדם שלם אלא בבן ובת), ומאן דלית ליה בן דאיהו 'ו' אסתלק 'י' מיניה, ומאן דלית ליה בת דאיהי 'ה' אסתלק 'ה' עלאה, דאיהי אם מן בת זוגיה, דאתוון לא שריין דא בלא דא (כי האותיות אינן שורות זו בלא זו), ובגין דא באיש ואשה בן ובת דאתעבידו כדקא יאות שריא עלייהו י-ה-ו-ה (ולפיכך, באיש ואשה, בן ובת, שנעשו כראוי – שכינה שורה עליהם), ואתקריאו: בָּנִים אַתֶּם לַיה-ו-ה אֱלוֹהֵיכֶם (דברים יד, א)".

א, ה – מחיקת שם השם בסוטה ומעלת שלום בית

נדרים סו, ב: "ההוא דאמר לה לדביתהו: קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולרבי שמעון, רבי יהודה טעים, אמר: קל וחומר, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו – אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק, ואני – על אחת כמה וכמה; רבי שמעון לא טעים…". ועיין שם ברא"ש ובמאירי הסברים שונים בביאור דעת רבי שמעון, והמוסכם ביניהם שגם לרבי שמעון שלום בית חשוב מאוד, אלא בעניין זה של אותו אדם שחטא בכעסו, לא הסכים לשנות ממנהגו. וכן מצינו בשיר השירים רבה א, ד, שרבי שמעון בר יוחאי היה משכין שלום בית.

עוד עיין בירושלמי סוטה פ"א ה"ד, על ערך שלום בית, שהיה מוכן רבי מאיר שירוקו שבע פעמים בפניו כדי להשכין שלום בית, ואף הוא דרש קל וחומר ממחיקת השם שנכתב בקדושה.

א, ו – מעלות הזוגיות

יבמות סב, ב: "אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה – שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה; בלא שמחה – דכתיב (דברים יד, כו): וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ, בלא ברכה – דכתיב (יחזקאל מד, ל): לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ, בלא טובה – דכתיב (בראשית ב, יח): לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. במערבא אמרי: בלא תורה, בלא חומה; בלא תורה – דכתיב (איוב ו, יג): הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי, בלא חומה – דכתיב (ירמיהו לא, כא): נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר. רבא בר עולא אמר: בלא שלום, דכתיב (איוב ה, כד): וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא".

כתב הרב בספר שלא רק איש שאין לו אשה חסר כל המעלות הללו, אלא גם אשה שאין לה בעל חסרה את כל המעלות הללו. וכך עולה מהזוהר (ויחי רלג, א): "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר (בראשית מח, כ). ר' יוסי פתח ואמר: (תהלים קטו, יב): ה' זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וגו', ה' זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ – אלין גוברין (אלו הגברים). יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל – אלין נשין (אלו הנשים). בגין דדכורין בעיין לאתברכא בקדמיתא ולבתר נשין, ונשין לא מתברכן אלא מברכתהון דדכורין, דכד דכורין מתברכן כדין נשין מתברכן (לפי שהזכרים צריכים להתברך תחילה ואחר כך הנשים, כי הנשים לא מתברכות אלא מברכתם של הזכרים, שכאשר הזכרים מתברכים אז הנשים מתברכות). ואי תימא מהא דכתיב (ויקרא טז, ו): וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, דבעי לכפרא עליה בקדמיתא ולבתר על ביתיה בגין דמתברכא מיניה (שצריך לכפר קודם על עצמו ואחר כך על ביתו, שזו אשתו, לפי שהיא מתברכת ממנו). תא חזי, דנשין לא מתברכן אלא מגוברין כד אתברכן אינון בקדמיתא, ומהאי ברכתא מתברכן, אלא במאי אוקימנא יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל (משמע שיש ברכה מיוחדת לנשים)? אלא קודשא בריך הוא יהב תוספת ברכאן לדכורא דנסיב בגין דמתברכא מיניה אתתא (הקב"ה נותן תוספת ברכה לזכר נשוי מפני שמתברכת ממנו אשתו), וכן בכל אתר יהיב קודשא בריך הוא תוספת ברכאן לדכורא דנסיב בגין דמתברכא מההוא תוספת דברכאן (וכן בכל מקום נותן הקב"ה תוספת ברכה לזכר נשוי מפני שמתברכת אשתו מאותה תוספת ברכה), כיון דאנסיב בר נש יהיב ליה תרין חולקין חד ליה וחד לנוקביה, ואיהו נטיל כלא חולקיה וחולק נוקביה (כיון שנשא אדם אשה, נותן לו הקב"ה שני חלקים, אחד לו ואחד לאשתו, והוא מקבל הכל – חלקו וחלק אשתו)".

וכך משמע גם מכתובות עה, א: "טב למיטב טן דו מלמיתב ארמלו (משל הדיוט הוא שהנשים אומרות: טוב לשבת עם גוף שנים משבת אלמנה, רש"י)". עוד בברכות נא, ב: "אמר רבי יוחנן: אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, שנאמר (דברים ז, יג): וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ, פרי בטנה לא נאמר אלא פְּרִי בִטְנְךָ". ובמדרש רבה (רות א, ט): "יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ – מכאן שאין קורת רוח לאשה אלא בבית בעלה".

ערך הנישואין מהמהר"ל – תפארת ישראל פרק ל

עיקר דברי המהר"ל מכוּוַנים לערך הנישואין ככלל, ולשמחת החתונה שמתחילה אותם, אולם כיוון שמצוות עונה היא יסוד הנישואין, ודברי המהר"ל יסודיים מאוד בהבנת ערך המצווה, יש מקום להביאם כאן תוך דילוגים על מה שאינו הכרחי להבנת העניין.

א, ז – הנישואין הם שלימות שיוצאת אל הפועל

"… אמרו (ברכות ו, ב): מי שנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו – עובר בחמשה קולות. כי ראויה השמחה לחתן. כי כשם שהאבל הוא בהפסד ובהעדר, כך ראויה השמחה כאשר יש מציאות שלם. ואין לך מציאות יותר שלם מזווג חתן וכלה. כי האדם עם שהוא השלם בנבראים התחתונים, לא יהיה מציאות שלם עד שישא אשה אליו, כמו שהתבאר למעלה (תפארת ישראל פרק טז). ודבר זה התבאר בחבור באר הגולה (באר החמישי פרק ד; עיין לקמן ו, יד-כד). וכאשר יש להם זיווג ביחד, הרי הוא שלם על ידי זיווג שלהם. והאדם הוא השלמת העולם, ולפיכך ראוי השמחה בזיווג שלהם, המורה על המציאות… וכאשר אין כאן שמחה, כאילו אין כאן מציאות שהוא בשלמות בעת הזיווג. ולכך הוא עובר בחמשה קולות, כי הקול המורה על יציאת הדבר אל הפועל, כמו שידוע מעניין הקול. וחמשה קולות מורה על מציאות שלם, עד שמציאותו מתפשט בכל צד (לארבעה צדדים ולאמצע)

א, ח – הנישואין מגלים את האחדות

ורבי אבהו אומר שהוא כאילו הקריב תודה וכו'. ביאור זה, כי התודה הוא שיש בו חמץ ומצה (ויקרא ז, יב-יג), ואין לך קרבן שיש בו חמץ ומצה כמו קרבן זה. אף על גב שלא היה קרב על מזבח, מכל מקום 'קרבן' נקרא. ולכן אמרו (ויק"ר ט, ז) כל הקרבנות יהיו בטלים לעתיד, חוץ מקרבן תודה. מפני שיש בו חמץ ומצה, שהם שני דברים חלוקים שאין זה כזה. להודיע כי כל הכוחות אשר הם מחולקים, הכל הוא אליו יתברך… ודבר זה יהיה לעתיד, כי יהיה השם יתברך אחד ואין זולתו. ולכך קרבן תודה לא יהיה בטל, כי קרבן תודה מורה כי כל חלופי וחלוקי המציאות אל השם יתברך…

ולכך אמרו המשמח חתן וכלה כאילו הקריב קרבן תודה. כי החתן והכלה ב' מציאות מחולקים, שזה איש, וזאת אשה, ולכך הם מחולקים לגמרי. וזיווג שלהם הוא מן השם יתברך, אשר הוא מזווג אותם, ומוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה (תהלים סח, ז; עיין לקמן א, יא). ובפרק אלו מגלחין (מו"ק יח, ב): בתורה בנביאים בכתובים שזווג האדם מה'… וזה מורה כי כל חלופי המציאות, כמו שהם זכר ונקבה, הם אל השם יתברך…".

א, ט – בניין שלם

ומה שאמר כאילו בנה חורבה אחת מחרבות ירושלים. פירוש, כי הזווג של חתן וכלה, על ידו שלמות בנין האדם, שהיה נחשב קודם בנין חסר, נחשב עתה בנין שלם. ודבר זה נחשב כמו בנין חורבות ירושלים. כי הזווג הזה של חתן וכלה הוא בנין אלוהי. ולכך אמר מי שמשמח חתן וכלה, עד שהבנין הזה בשלמות, נחשב כבנין חרבן ירושלים, שהוא בנין אלוהי…

א, י – זוכה לתורה

ואמר שאם היה משמחו, זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות. כי כבר אמרנו (ד"ה וביאור זה) כי התורה נתנה בה' קולות מפני שהיא סדר האלוהים שנתן לעולם, ומשלים כל העולם, כמו שהתבאר. ולכך מי שמשמח חתן וכלה להשלים זווג חתן וכלה, עד שיש כאן מציאות שלם, והאדם נחשב כל העולם, כמו שהתבאר למעלה כי האדם צורת כל העולם, וכן התורה צורת כל העולם, וכאשר משמח חתן וכלה, שזהו השלמת האדם, אשר הוא כל העולם, ולכך זוכה לתורה שהיא מציאות שלם של כל העולם גם כן, שלכך נתנה התורה בה' קולות, כמו שהתבאר…". ע"כ מהמהר"ל.

א, יא – הזיווג מן השמיים

מועד קטן יח, ב: "אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים – מה' אשה לאיש. מן התורה – דכתיב (בראשית כד, נ): וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר, מן הנביאים – דכתיב (שופטים יד, ד): וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. מן הכתובים – דכתיב (משלי יט, יד): בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת".

בראשית רבה סח, ד: "מטרונה שאלה את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה לו לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו? אמר לה לששת ימים, כדכתיב (שמות כ, י): כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. אמרה לו מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו? אמר לה, הקדוש ברוך הוא יושב ומזווג זיווגים: בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני. אמרה לו, ודא הוא אומנתיה? אף אני יכולה לעשות כן! כמה עבדים כמה שפחות יש לי, לשעה קלה אני יכולה לזווגן. אמר לה, אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף, הלך לו ר' יוסי בר חלפתא. מה עשתה? נטלה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותן שורות שורות, אמרה: פלן יסב לפלונית ופלונית תיסב לפלוני, וזיווגה אותן בלילה אחת. למחר אתון לגבה דין מוחיה פציעא, דין עינו שמיטא, דין רגליה תבירא, אמרה להון מה לכון, דא אמרה לית אנא בעי לדין, ודין אמר לית אנא בעי לדא, מיד שלחה והביאה את רבי יוסי בר חלפתא, אמרה לו לית אלוה כאלוהכון, אמת היא תורתכון נאה ומשובחת, יפה אמרת, אמר, לא כך אמרתי לך, אם קלה היא בעיניך קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף".


  1. . ברש"ש הפנה לסוטה ג, ב: "אמר רב חסדא: זנותא בביתא – כי קריא לשומשמא (תולעת של שומשמין האוכלתן, כך הזנות מחרבת את הבית, רש"י). ואמר רב חסדא: תוקפא (כעס) בביתא – כי קריא לשומשמא. אידי ואידי באיתתא (כשהאשה מזנה או כעסנית, לפי שהאשה מתעסקת בזנוניה ואינה עושה מלאכתה ולא משמרת ביתה ומפקרת את של בעלה למנאפים, רש"י), אבל בגברא לית לן בה".

ב – כללי המצווה

גדרי מצוות עונה וחשיבותה

ב, א – איסור לאו שבביטול המצווה

שמות כא, י: "אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". הרבה ראשונים מנו מצוות עונה כלאו, שאסור לגרוע מעונתה של אשתו. וכ"כ הרמב"ם (סה"מ ל"ת רסב): "הזהיר קונה אמה העבריה מענות אותה אם נשאה. רצוני באמרי מענות אותה, שיחסור אותה מזונה או כסותה או ימנע ממנה עונתה על צד העינוי וההכאבה. והוא אמרו יתעלה (שם): שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וזאת האזהרה בעצמה תכלול כל מי שישא בת ישראל שלא יענה אותה בדבר מאלו השלושה דברים על צד ההכאבה והצער". וכ"כ בהל' אישות יד, ז; יב, ב. וכ"כ יראים קיז; חינוך מו; סמ"ג לאוין פא; שו"ת מבי"ט ג, קלא.

בהמשך נלמד שיש סוברים שיש בזה גם מצוות עשה, וביאר הרב בעל פה את דעת הסוברים שאין בזה אלא לאו: נראה שזו סברה כל כך ברורה ופשוטה, שאין צורך לצוות על כך במצוות עשה. וכפי שלמדנו לעניין ברכה לפני האכילה, שהואיל והסברה מחייבת לברך, אין צורך לצוות על כך בתורה (עיין ברכות לה, א), מפני שדרך ארץ קדמה לתורה, ונכון שהדברים שברורים מסברה ייעשו בלא ציווי, אלא בצו הנובע מהנשמה דרך המצפון. וכעין מה שביארנו (בספר א, 2) בדעת הסוברים שהחיוב של הבעל מהתורה הוא רק בעונה, וחכמים הם שהוסיפו לחייבו במזון ומלבוש, שמהתורה ברור שאיש שאוהב ומחויב לאשתו דואג לכל זה. אולם חכמים הוצרכו לחייבו במזונות וכסות, כדי לקבוע גדרים לבעלים שאינם מבינים את הסברה הפשוטה. וכן כאן, אף שלרמב"ם ודעימיה אין מצוות עשה לקיים עונה, מכל מקום המבטל עונתו עובר בלאו.

ב, ב – האם נענשים על ביטול לאו זה

כתב הרמב"ם אישות יד, טו, שהמורד על אשתו (היינו שאינו משמש עמה כדי לצערה, עיין לקמן ב, ח) אינו לוקה מפני שאין בו מעשה. ובשו"ת הריב"ש קכז, כתב: "אף על פי שאין לוקין על לאו של עֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו, מכל מקום מנדין אותו או מכין אותו, עד שיקבל עליו לקיימה". וכ"כ רמ"א אה"ע קנד, כ: "אבל מי שאינו מקיים עונה, יכולין לנדותו ולהחרימו שיקיים עונה או שיגרש, כי אין זה כפייה, רק לקיים עונתו, וכן כל כיוצא בזה".

ב, ג – הסוברים שמצוות עונה היא גם מצוות עשה

יש שכתבו שבמצוות עונה יש גם מצוות עשה, וכ"כ הרשב"א (שו"ת החדשות ריד). וגם רס"ג (עשה עב) מנה מצוות וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע כמצוות עשה. וכ"כ אשכול (הל' צניעות כז), ובשו"ת הלכות קטנות (א, קלז). וכך משמע באוהל מועד (שער או"ה דרך יא, נתיב ב): "חייב אדם לשמח אשתו ולא יגרע עונתה". והר"י פערלא (בביאורו לספר מצוות לרס"ג), ביאר שלדעה זו למדו את מצוות העשה מהפסוק שלפני כן (שמות כא, ט): "כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ".

רבנו חננאל (פסחים עב, ב) למד מצוות עשה של עונה מהפסוק (דברים ה, כז): "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם". ויש שכתבו שמצוות העשה נלמדת מהפסוק (שם כד, ה): וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ. וכ"כ סמ"ק, שמנה מצוות ל"ת במצוות רעז-רעח, ובמצווה רפה, כתב: "לשמח את אשתו, כדכתיב (דברים כד, ה): וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח, יש בעשה זה לאו, שנאמר וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". וכ"כ ארחות חיים (הל' כתובות לו). וכ"כ בספר חרדים כ, ח: "מצוות עשה לקיים אדם עונתו, ואף כשאשתו מעוברת הוא מצווה במצוה זו, שנאמר וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ. ואיכא נמי בהא מצוות לא תעשה, דכתיב וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע".

במשכן ישראל ח"ב עמ' יג, כתב שגם לרמב"ם ודעימיה זוהי מצוות עשה הבאה מכלל לאו, שהרי זה עיקר משמעות לֹא יִגְרָע – לקיים את המצווה. ועיין באות הבאה בדברי הנצי"ב בהעמק שאלה. 1

ב, ד – מצוות עונה היא עיקר ויסוד הנישואין

לרוב הדעות והמפרשים מצוות עונה מדאורייתא, ומבוארת בכתוב (שמות כא, י): שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע, ונחלקו האם גם כסות ומזונות מהתורה. ויש דעת יחידים שהכתוב לא בא ללמד על מצוות עונה, ואע"פ כן ברור גם לדעה זו שעיקר ויסוד הנישואין הוא מצוות עונה, כדלקמן.

מכילתא דרבי ישמעאל (משפטים – מסכתא דנזיקין פרשה ג): לפי רבי יונתן שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ – כולם מלמדים על החיוב לבעל להעניק בגדים לאשתו, והמזונות נלמדים מקל וחומר. ומניין לומדים חיוב העונה: "דרך ארץ מנין? אמרת קל וחומר, ומה דברים שלא נשאת עליהם מתחלה אינו רשאי למנע הימנה, דברים שנשאת עליהם מתחלה, דין הוא שלא יהא רשאי למנע הימנה!". כלומר, הכתוב לא צריך לכתוב שיש חיוב עונה, מכיוון שעיקר ויסוד הנישואין עבור מצוות עונה, ונחשבת "דברים שנישאת עליהם מתחילה".

וכ"כ בשאילתות (שאילתא ס), שלפי הדעה שכל הפסוק עוסק בכסות, "עונה לא צריכה קרא". והסביר בהעמק שאלה שם סוף אות א: "מיהו עונה לא צריכה קרא, ולא מקל וחומר דירושלמי דיליף מכסות, אלא אפילו לא כתיב כסות כלל הסברא נותנת שעל זה נשתעבד, והכל יודעין למה כלה נכנסה לחופה. וגם כי נאסרה על ידי בעלה להשיג הנאה זו ממקום אחר, ואם כן הוא גוזל הנאתה ממנה… שאין היא כשבויה אצלו למנוע ממנה תענוגיה, ועל כרחך נשתעבד לה לדרך ארץ".

עוד למדנו במשנה כתובות סג, א: "המורדת על בעלה – פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת…". ובגמ' שם: "מורדת ממאי?… מתשמיש – כולי עלמא לא פליגי דהויא מורדת, כי פליגי – ממלאכה". ומסביר שיטה מקובצת שם (ד"ה 'בשלמא'): "משום דתשמיש חמירא טפי, דהיינו מעיקר האישות". וכ"כ העיטור (מ – מרד, דף סח, א): "אבל אמרה מאיס עלי, כלומר לא בעינא ליה, כיוון שמרדה בעיקר האישות – לא כייפין לה שתעמוד עמו, ושומעין לבעל שאמר אם רצונה להתגרש תפסיד כתובתה מעכשיו ותצא". הרי שחיי אישות ומצוות עונה הם עיקר הנישואין.

וכ"כ אגרות משה אה"ע א, עט, שהעונה יסוד הנישואין (לגבי איש שאין לו גבורת אנשים ולא מצליח לבעול, וכך היה עוד לפני הקידושין, והשאלה אם אפשר לבטל את קידושיו): "והנה לכאורה כיון שברור ופשוט שזה שאינו ראוי לביאה שהוא בעיקר האישות, שלזה כלה נכנסה לחופה, והתורה קרא לזה ענוי, עיין ביומא דף עז, מקרא דאִם תְּעַנֶּה (בראשית לא, נ). ולשון הברייתא שהובאה בתוס' כתובות דף מח לרבי אליעזר בן יעקב שהקרא דשארה כסותה ועונתה קאי רק על חיוב כסות בלבד, למד חיוב מזונות מקל וחומר מכסות, וחיוב תשמיש מקל וחומר מכסות ומזונות, ומה דברים שלא נישאת עליהם לכתחילה אין רשאי למנוע ממנה, דברים שנישאת עליהם לכתחילה אינו דין שאינו רשאי למנוע ממנה, עיין שם. אם כן מפורש שרק בשביל תשמיש נישאת האשה. ואם כן פשוט וברור שאם אינו ראוי לתשמיש הוא מום היותר גדול לענין מה שנישאת האשה לו, דהא חסר בו העיקר שנישאת בשבילו, ואין צורך כלל להביא ראיות על זה".

ב, ה – שיעבוד בני הזוג לאישות

נדרים טו, ב: "האומר לאשה: קונם שאני משמשך – הרי זה בבל יחל דברו (אם משמש עמה, רש"י). והא משתעבד לה מדאורייתא, דכתיב (שמות כא, י): שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע! באומר הנאת תשמישך עלי, והא לא קא ניחא ליה בתשמיש (ויכול לאסור הנאתה עליו והוי נדר, רש"י), דאמר רב כהנא: תשמישי עליך – כופין אותה ומשמשתו, דשעבודי משעבדת ליה (אשה האומרת קונם הנאת תשמישי עליך – כופהּ ומשמשתו, דלאו כל כמינה לאסור נפשה עליו, דהיא משועבדת לו להנאתו, רש"י), הנאת תשמישך עלי – אסור, שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו".

כלומר, שני בני הזוג משועבדים זה לזה לתשמיש המיטה, ולכן כשאחד מבני הזוג נדר שהשני לא יוכל ליהנות ממנו בתשמיש – הנדר לא חל, שהרי הם משועבדים. אבל אם אחד מהם אסר על עצמו הנאה מהשני, אין השני יכול לכוף אותו ליהנות מדבר שאסור לו, וממילא הנדר חל.

והסביר הרשב"א (נדרים שם) שהשעבוד של בני הזוג זה לזה אינו רק בגלל מצוות עונה, אלא החיבור ביניהם הוא יסוד הנישואין ולשם כך התחתנו, ועל כן משועבדים זה לזה: "ואמר רב כהנא, תשמישי עליך כופים אותה ומשמשתו, שעבודי משעבדא ליה. והוא הדין לאומר לאשתו הנאת תשמישי עליך, שכופים אותו ומשמשה דשעבודי משעבד לה, והרי זה כאוסר עליה מה שהוא שלה. ומסתברא דלאו משום מצוה בלבד קאמר, אלא משום דנשתעבדו זה לזה לכך, שעל ידי כך עמדו ונשאו. והיינו נמי דכי אמרינן באומר הנאת תשמישך עלי לא אקשינן עליה וכי מצות ליהנות ניתנו, כדאקשי רבא גבי הנאת סוכה עלי, משום דהתם אין אדם משועבד לסוכה אלא מחמת קיום המצוה בלבד ומצות לאו ליהנות ניתנו, אבל הכא מלבד מה שהוא מצווה לעונה, יש עליו שעבוד. ועוד תדע לך, שהרי האשה אינה מצווה בעונה ואפילו הכי באוסרת הנאתה על בעלה לא חייל נדרה כלל, ואינה צריכה להפר מהאי טעמא דשעבודי משעבדי ליה".

וכ"כ הרמב"ם הל' נדרים יב, ט: "האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך – אינו צריך להפר, הא למה זה דומה? לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות. וכן הוא שאומר לה הנאת תשמישי אסורה עליך – לא אמר כלום, מפני שהוא משועבד לה בשאר כסות ועונה, כמו שבארנו בהלכות אישות (יב, ב). אבל אם אמרה לו הנאת תשמישך אסורה עלי – צריך להפר, ואם לא הפר הרי זה אסור לשמשה, שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו".

האריכו ראשונים ואחרונים בגדרי השעבוד של בני הזוג, אבל הכלל בזה שעונה ואישות הם יסודות הנישואין, ועל דעת זה מתחתנים, הן האיש והן האשה.

ב, ו – התנה על מצוות עונה

כתב בשו"ע אה"ע לח, ה, שהמקדש אשה בתנאי שלא יתחייב במצוות עונה – תנאו בטל: "התנה בשעת הקדושין שלא יהא לה שאר וכסות, תנאו קיים, ואינו מתחייב לה בהם. אבל אם התנה שלא יתחייב בעונה, תנאו בטל, וחייב בה. הגה: כל המתנה על מה שכתוב בתורה, ואינו ממון, תנאו בטל".

ביאר הפרישה שם יג: "ואין להקשות מאי שנא מאומר הרי זה קידושין על מנת שתאכלי חלב או חזיר, דאמרינן דהיא מקודשת (ע' גיטין פד, ב), דשאני התם כדקאמר טעמא, דאפשר לה שתאכל ותלקה לשעה, מה שאין כן במחילת עונה שעיקר אישות היא, ואם היא אסורה עליו לעולם, במאי תהיה מקודשת". עיין עוד קונ"א לבעל ההפלאה הל' קידושין לח, יב.

ב, ז – כל הדברים המשמחים כלולים במצוות עונה

כתב שו"ת מהר"ם מלובלין נג, 'ומעתה': "וגם היכא שהכלה איננה טהורה בשעת חופתה, ולא כלו ימי ספירתה עד אחר שעברו ימי שמחת הנישואין ונזדמנה טבילתה בליל שבת, היה נראה להתיר לה לטבול בליל שבת אע"ג דאין בועל בעילת מצוה עד אחר השבת, משום דאין הבעילה בלבד היא המצוה אלא כל מיני קריבות שאדם משמח בהם את אשתו הוי מצוה, דהא כל מיני קריבות הוויין לה שמחה". והובא להלכה בש"ך יו"ד סי' קצז, ג; תורת השלמים שם ו.

ב, ח – ביטול מצוות עונה

כתב הרמב"ם הל' אישות יד, ז: "אסור לאדם למנוע אשתו מעונתה, ואם מנע כדי לצערה – עבר בלא תעשה שבתורה, שנאמר (שמות כא, י): שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". וכ"כ שו"ע אה"ע עו, יא. עוד כתב הרמב"ם בספר המצוות ל"ת רסב: "הזהיר קונה אמה העבריה מענות אותה אם נשאה. רצוני באמרי מענות אותה, שיחסור אותה מזונה או כסותה, או ימנע ממנה עונתה על צד העינוי וההכאבה. והוא אמרו יתעלה (שם): שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וזאת האזהרה בעצמה תכלול כל מי שישא בת ישראל שלא יענה אותה בדבר מאלו השלושה דברים, על צד ההכאבה והצער".

ובשו"ת המבי"ט ג, קלא, אחרי שהביא את הרמב"ם, דייק שאם מבטל מצוות עונה מסיבות אחרות, ולא כדי לצערה – אינו עובר על איסור: "נראה שאם לא לצערה, אלא מפני עסקיו – לא עבר". וכ"כ למעשה בשו"ת עמודי אש (כ, קונטרס בית הנשים כא), שאם לא כיוון לצערה, לא עבר על איסור.

ומרן הרב קוק (תחומין א, עמ' 9-10) כתב שאם לא התכוון לצערה, עובר על איסור דרבנן.

אמנם בשו"ת מהר"ם אלשיך נ, כתב שלכולי עלמא עובר על לאו וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע גם אם אינו מתכוון לצערה: "אין כוונת הרמב"ם לומר שאם ימנע אדם עצמו מתשמיש יותר מזמן הראוי לו, והיא מצטערת ומוחה בדבר, והוא אינו מכוין לצעוריה אלא לשמור הבריאות וכיוצא בזה, שלא יעבור הלאו מאחר שאינו מכווין לצערה. דהא כיון שהיא מצטערת והוא אינו חולה או אנוס עובר לאו הוא. אלא דעתו הוא על הסתם, שהיא אינה מוחה בדבר או כתב כן לאפוקי מאי דכתב אח"כ ואם חלה או תשש כחו כו', אבל לעולם דבבריא והיא מצטערת ומוחה כי נידון דידן והוא מונע עונתה, ודאי שעובר הוא בלי ספק, ואין שבועתו שנשבע לקיים מאמר הברורים חלה לבטל שבועת התורה בסיני שלא יגרע שארה כסותה ועונתה" (אמנם אם הוא חולה או אנוס – אינו עובר על איסור). עיין עוד משפטי שמואל סי' כב, עמ' קנח-קנט.

ב, ט – ביטול מצוות עונה מחמת חומרא

בשו"ת חתם סופר יו"ד קמט, הסתפק לגבי אשת חבר שראתה מראה מסופק, ושאלה לחכם והתיר, האם מותר לבעלה להחמיר על עצמו, או "דלמא לאו כל כמיניה להחמיר על עצמו להפקיע שיעבודו דנשתעבד לאשתו בעונה האמורה בתורה, והיא תשוב אמרי' אנא אמרי דאתרא קסמיכנא, ולא בעינא לאחמורא אנפשי טפי". ואחרי בירור ארוך בדין שינוי מקצוע והחפץ להיות תלמיד חכם, הסיק: "ומעתה נבוא לנידון דידן נמי, כיון שכן דרכן של פרושים שבישראל להיזהר מדבר שהורה בו חכם, נהי דבעת הנישואין לא היה מתנהג עדיין בפרישות, רק כשארי תלמידי חכמים, לא מצי למטען לא קבלית עלאי שתהיה חסיד ופרוש, אלא אמרינן כיון שנישאת לבחור רגיל הוא זה שעתיד להיות פרוש וחסיד, וזקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין וכו', וכשם שאמרו אשרי לנשותיהן של אלדד ומידד שזכו לנבואה, הוא הדין כל מדרגת מעלת עבודת השם – שמחה היא לאשתו, וכשצווחת אמרי' השתא הוא דאתרעי, ומעולם לא נשתעבד לה, זה הנלע"ד". והובא בפתחי תשובה עו, ד.

מרן הרב קוק (תחומין א, עמ' 9-10), כתב שמכיוון שאינו עובר על איסור תורה של וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע (שמות כא, י) אלא אם מכוון לצערה, אדם שרוצה לקיים מידת חסידות ולהחמיר על עצמו עובר על איסור דרבנן משום שאינו מכוון לצער את אשתו, לכן כל זמן שאינו יודע שהיא מקפדת – הרי זה ככל ספק מדרבנן ולקולא. אבל סייג שמתי שאין סרך מצווה (כשאין לחומרא יסוד בהלכה), יש לומר שהיא מקפדת.

ואם ידוע שהיא מקפידה, כתב מרן הרב קוק: "בידוע מקפדת, קשה להחמיר חומרא שהיא קולא, שעל כל פנים איסור דרבנן איכא (כשמבטל עונה שלא כדי לצערה) ומניעת שלום בית, ומצינו שהתירו מפני השלום לאכול פת פלטר למי שאינו רגיל בזה, שהוא ודאי דבר שהורה בה חכם, וחכמים רבים, בשביל כבוד אורח, דהיינו נמי דרכי שלום, וראוי להתיר בכהאי גוונא מפני שלום בית במקום קפידא, אלא אם יש באמת איזה ספק בדין לעצמו לפי עיונו. אבל כשאין הדבר כי אם מידת חסידות מפני ההוראה לבדה כפי הנראה דאי אפשר לדחות יסוד גדול השלום מפני זה. ומפני שאני כותב בנחיצה רבה איני מחליט דבר זה למעשה עדיין, אע"פ שהוא ברור לע"ד, וממילא… אם האשה מקפדת – הבעל אינו יכול לדעתי להחמיר משום מידת חסידות".


  1. . בנשמת אדם קמז, א, נשאל אם מותר לישון מחוץ לסוכה כשחל ליל טבילה באחד מלילי סוכות. והשיב שאם הוא מצטער מותר מדין מצטער שפטור מן הסוכה (סוכה כו, א). אבל אם אינו מצטער ורק אשתו מצטערת, אינו חייב לפקוד את אשתו, שהואיל והוא חייב בסוכה לא חל עליו הלאו של וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע, ולא מצינו מצוות עשה של עונה. והוסיף: "הן אמת שמדברי הסמ"ק סימן רפ"ה כתב, ומשמע מדבריו להדיא, דעונה היא בכלל מצות וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ, אבל כל הפוסקים כתבו דדוקא בשנה ראשונה הוי מצות עשה דוְשִׂמַּח, ולפי זה כיון דיש עליו חיוב סוכה אין כאן מצות עונה כלל. ואם כן אם אינו מצטער, אף שהאשה מצטערת, יש לומר דחייב בסוכה. ואמנם אם נאמר דמותר לבעול חוץ לסוכה, וא"כ יש לומר שפיר דחל עליו לקיים עונה אם מתאוה לו, וכל שכן בליל טבילה, דהא אין לו שום טעם לפטור עצמו מזה, וכיון שכבר שכב אין צריך לטרוח לעלות, וצ"ע".

    אמנם לפי מה שלמדנו, דעת הסמ"ק היא לא דעה יחידה, והרבה ראשונים הגדירו מצוות עונה כמצוות עשה. ועיין בפניני הלכה סוכות ג, יא, 16, שלמעשה נפסק בבכורי יעקב ומ"ב תרלט, יח, שבלילות של מצוות עונה, אם אי אפשר לקיים המצווה בסוכה, אין לבטל את עונתו, ויש לקיים את המצווה בבית.

ג – משמעות המילה 'עונה'

ג, א – שארה כסותה ועונתה מכוונים על תשמיש

הרמב"ן (שמות כא, ט), הביא מה שפירש רש"י: "שְׁאֵרָהּ – זו מזונות, כְּסוּתָהּ – בגדיה, וְעֹנָתָהּ – זו תשמיש". והקשה הרמב"ן שבגמרא מבואר שזו דעת יחיד, "וגם על דרך הפשט למה יזכיר במזונות – 'שאר', שהוא הבשר, והראוי שיזכיר לחמה, כי על הלחם יחיה האדם, ובו יהיה החיוב".

וביאר הרמב"ן (על פי דעת חלק מהתנאים) ששארה, כסותה ועונתה כולם נאמרו על התשמיש, וחיוב מזונות וכסות מדרבנן: "ולכך אני אומר כי פירוש 'שאר' בכל מקום – בשר הדבק והקרוב לבשרו של האדם, נגזר מלשון שארית, כלומר שאר בשרו, מלבד בשר גופו. ויקראו הקרובים שאר, אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ (ויקרא יח, ו), שַׁאֲרָה הֵנָּה (שם יז), כעניין אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה (בראשית כט, יד), וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ (במדבר יב, יב). וכן שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד (ישעיהו יד, כב) – זרעו הקרוב אליו. וכן בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ – עצמך, וּשְׁאֵרֶךָ – ובניך (משלי ה, יא), שהם הבשר הקרוב לך… ותקרא האשה 'שאר' לבעל, כמו שדרשו (יבמות כב, ב): כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ (ויקרא כא, ב) – זו אשתו, והוא מן העניין שאמר וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (בראשית ב, כד). והנה שְׁאֵרָהּ – קירוב בשרה.

וכְּסוּתָהּ – כסות מטתה, כמו שנאמר (שמות כב, כו): כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב. וְעֹנָתָהּ – הוא עִתָהּ שיבוא אליה לעת דודים… וזה פירוש נכון, כי דרך הכתוב בכל מקום להזכיר המשכב בלשון נקי ובקצור, ולכן אמר באלו ברמז שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ, על שלושת העניינים אשר לאדם עם אשתו בחבורן. ויבוא זה כהוגן על דין ההלכה, ויהיו המזונות ומלבושי האשה תקנה מדבריהם".

ג, ב – משמעות המילה 'עונה'

הפירוש הראשון – לשון עת וזמן, וכ"כ רמב"ן (שמות כא, ט): "וְעֹנָתָהּ – הוא עִתָהּ, שיבוא אליה לעת דודים". וכ"כ אבן עזרא: "ופי' וְעֹנָתָהּ על המשכב, שהוא עת דודים, כי מלת עת בחסרון נו"ן כמו אמת, על כן נדגש תי"ו וְהִנֵּה עִתֵּךְ (יחזקאל טז, ח), או עתו כמו אמתו, ג"כ עתה. והנה עונתה מגזרת עת, ועתה היא זאת העת".

עוד פירוש: לשון עינוי. וכך למדנו ביומא עז, א: "תשמיש המטה דאיקרי ענוי מנא לן? דכתיב (בראשית לא, נ): אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים, אִם תְּעַנֶּה – מתשמיש (להשבית עונתן, רש"י)". תוס' כתובות מז, ב, 'אם': "דבפרק בתרא דיומא (עז, א) משמע אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי היינו שימנע מהן תשמיש, דמהאי קרא נפקא לן דמניעת תשמיש המטה קרוי עינוי, ויש לומר דהכי נמי קאמר קרא עֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע, דבר שהוא כעינוי כשמונעו ממנה, דהיינו תשמיש". ולעומת עינוי, יש במילה 'עונה' גם לשון היענות, היינו שמצוות עונה נועדה לקיים את הייחוד בתענוג ושמחה, באופן שהם נענים זה לזה.

וכתב הרב בספר: "לשני הפירושים הללו משמעות הלכתית: א. שחובה על האיש לקיים את החיבור בזמנים קבועים, לפי כוחו ועבודתו. ב. שהחיבור ביניהם צריך לתת מענה משמח לתשוקת אהבתם".

עוד פירוש הביא הרב בספר שעונה מלשון מעון, בית, שהאיש צריך לדאוג למקום מגורים לאשתו. וכ"כ רשב"ם (שמות כא, י): "וְעֹנָתָהּ – בית דירה לפי הפשט, לשון מעון, כי המ"ם של מעון כמו מ"ם של מקום ושל מלון שאינו עיקר. הרי מזון וכסות ומדור". וכ"כ חזקוני ואבן עזרא (שם) בשם יש אומרים.

ג, ג – מצוות עונה נקראת גם דרך ארץ

מצוות עונה נקראת גם דרך ארץ, כמבואר בעירובין ק, ב (עיין לקמן הרחבות לפרק ב, ד, ג). וביאר הרב שמצוות עונה צריכה להתקיים באופן של דרך ארץ שקדמה לתורה, שצריך להיות מתחילה בדרך בריאה וטבעית, וכפי שקראו חכמים למצווה 'שמחת עונה', ומתוך כך לקדש את החיבור על פי הדרכות התורה באיסורי נדה, ולפני כן כל איסורי עריות, ובהוספת משמעויות של קדושה ורוממות שבאות לידי ביטוי באחדות ואהבה בקשר שבין האיש לאשה (ייחוד קוב"ה ושכינתיה). והראיה שחייבים לקדש את הקשר שביניהם, שהרי אף שהכל מבינים את ערכו, רבים חוטאים בו, כי הדרך ארץ הטבעית אינה מספיקה. ומעין זה כתב במשכן ישראל ח"ב עמ' כ.

ג, ד – השמות השונים לחיבור

שמות רבים ישנם בתורה ובדברי חז"ל לחיבור שבין האיש לאשתו: ביאה, בעילה, משכב, תשמיש המיטה, עונה, פקידה, התעלסות, זיווג, אישות, משגל, ידיעה (בראשית ד, א), דרך ארץ. ועוד כינויים כמו: אכילה, לחם, הרגל דבר, התעסקות, צניעות, צרכים, דבר אחר. לכל ביטוי היבט אחר, והרב בחר בספר להשתמש בעיקר במילה 'חיבור', שבה השתמש המהר"ל, שהיא מבטאת בלשון נקייה את המצווה עצמה בהגדרתה ההלכתית, לעומת 'זיווג' ו'ייחוד' וכיוצא בזה, שהם לשון נקייה אבל יכולים להתפרש גם כהתקשרות כללית בלא המצווה.

ג, ה – מצוות עונה נלמדת משִפְחָה

מצוות עונה בתורה מוזכרת לגבי אמה עברייה (שמות כא, י), וכתב החינוך מו: "ובכלל לאו זה כל בנות ישראל גם כן, שלא לגרוע להן דבר מאלה, וקל וחומר הדברים, אם לזו לא יגרע, כל שכן לאחרות בנות חורין. וזה שכתוב (שם, ט): כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ, אמרו במכילתא שהוא בא ללמד ונמצא למד, שהבנות למדות ממנה". ועיין בספר הערה 3.

ד – מצוות עונה אינה תלויה בפרו ורבו

מצוות עונה ופרו ורבו

ד, א – מתוך החיבור באהבה זוכים לבנים

מסכת כלה ב, יא: "… מה יעשה אדם ויהי לו בנים? רבי אליעזר אומר: יפזר מעותיו לעניים, שנאמר (תהלים קיב, ט): פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד, או יעשה חפצי אשתו, מה הם חפצי אשתו? רבי אליעזר אומר: יפתה אותה בשעת תשמיש, רבי יהודה אומר: ישמחנה בדבר מצוה, שנאמר (קהלת ח, ה): שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם. והרוצה שיהיו לו בנים בעלי חכמה, יפשפש במעשיו. מאי יפתה? אילימא לספר עמה, והא איכא דר' יוחנן בן דהבאי, אלא לאהבה ולחשקה".

ד, ב – בזכות קיום מצוות עונה בשמחה ובאהבה נולדים ילדים טובים

נדרים כ, ב: "והאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל אדם שאשתו תובעתו – הויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם… ההיא דמרציא ארצויי (אינה תובעת בפה אלא דמרציא קמיה – מראה לו מתוך דבריה, רש"י; ועיין לקמן הרחבות לפרק ב, ו, א-ג)". רא"ם (מובא בשטמ"ק שם): "שאין בדורו של משה כמותן – ושמא בזכות שנוהגין אהבה וריעות ביניהם".

מנורת המאור (לר"י אבוהב ו, ה, ב): "כשהאיש והאשה אוהבים זה את זה, ומשמשים בפיוס ומכוונין שיצא מהם זרע הגון, הקב"ה ימלא משאלותם ויוציא מהם בנים הגונים".

רבי יעקב עמדין בסידורו (מוסך השבת, הנהגות ליל שבת, חדר המיטות ו, י): "כי כפי מה שתהיה אהבתם זה לזה בשעת תשמיש כן יהיה פקחות הנער היולד וסכלותו, והטעם הוא לפי שהאהבה לא תהיה כי אם מן התאווה, והתאווה לא תהיה כי אם מקום הלב ומקום הלב יחמו הדם וכל האיברים, ולפי רוב תאוותה תהיה חמימותה ויחמו שני הזרעים, זרע האיש וזרע האשה, אשר מהם ייברא הילוד, ולכן יהיה פקח כי הפקחות הוא מחום הלב ומחדוד המחשבות אשר במוח". ​

ועיין ברמב"ן אגרת הקודש פרק ה, שהאריך בזה.

ד, ג – התועלת שבכל זיווג להולדת נשמות

כתב השל"ה (שער האותיות קדושת הזיווג תב): "דעו בניי יצ"ו, כי מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה, יצא ממנו פעולה טובה. דאף שאין אשתו מתעברת, מכל מקום מעורר למעלה ומשפיע נשמה. והאריכו בזה המקובלים, וכתבו, שעל כן יש היתר לשמש עם אשתו, אף שהיא כבר מעוברת או מניקה או זקנה או עקרה, כי אינו מוציא זרעו לבטלה, אלא מתהוה מזה נשמה קדושה. וזהו ענין וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד (בראשית יא, ל), ומקשה הזוהר (ח"ג קסח, א), אֵין לָהּ וָלָד הוא יתיר, לא לימא רק וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה. ותירץ, כי בא להורות סוד הענין הזה, כי אברהם היה משמש מטתו עם שרה אף שהיתה עקרה, וחס ושלום שיהיה לבטלה, על זה אמר העקרות היה שלא היה לה ולד, לָהּ דייקא, לָהּ לא היה אבל לאחרינא היה, כי מכל ביאה נשפע נשמה, ואלו הנשמות באו לולדות אחרים, וזהו ענין הגרים של אברהם. כי יש קושיא, מנין ומאין לגרים נשמה, בשלמא לזרע אברהם (ישראל) באים מצד זיווג אב ואם, אבל בגרים קשה, אלא אלו הנשמות שנשפעים מכח ביאת הצדיקים מתפשטות ובאות להם. וזהו ענין אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים (בראשית רבה לט, יד), רצה לומר, מכח מחשבת קדושת אברהם בביאה נשפעים נשמות של זכרים, ומכח מחשבות קדושת שרה בביאה נשפעים נשמות של נקבות. ואז יובן וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן (בראשית יב, ה), עשיה ממש מכח ביאה, והרי הוא הדבר בעצמו שפירשו (במדרש ורש"י שם), אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ואברהם ושרה עשו נפשם (עכת"ד הזוהר)".

דבריו מיוסדים על הזוהר ח"ג קסח, א, ומבואר בזוהר שהוא על ידי החיבור של אברהם ושרה בדבקות ותשוקה, וכלשון הזוהר: "באתדבקותא דתיאובתא דאינון תרין זכאין".

עוד בזוהר ח"א יב, ב: "פקודא שתיתאה לאתעסקא בפריה ורביה, דכל מאן דאתעסק בפריה ורביה גרים לההוא נהר למהוי נביע תדיר ולא יפסקון מימוי (מצווה השישית לעסוק בפריה ורביה, שכל מי שעוסק בפריה ורביה גורם לאותו נהר שיהיה נובע תדיר ומימיו לא ייפסקו). וימא אתמליא בכל סטרין (והים מתמלא מכל הצדדים), ונשמתין חדתין מתחדשן ונפקין מההוא אילנא, וחילין סגיאין אתרביאו לעילא בהדי אינון נשמתין (ונשמות חדשות מתחדשות ויוצאות מאותו האילן וחיילים רבים מתרבים למעלה עם אותן הנשמות), הדא הוא דכתיב (בראשית א, כ) יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה… ובאינון נשמתין דעאלין בההיא חיה נפקי כמה עופי דפרחן וטאסן כל עלמא (ועם אלו הנשמות הנכנסות באותה החיה יוצאים כמה עופות הפורחים ומשוטטים בכל העולם; הם המלאכים שנוצרים מהזיווג), וכד נשמתא נפקא להאי עלמא ההוא עופא דפרח ונפק בהדי האי נשמתא מההוא אילנא נפק עמיה (וכשהנשמה יוצאת לעולם הזה, העוף ההוא שפרח ויצא עם אותה נשמה יוצא עמה). כמה נפקן בכל נשמתא ונשמתא (כמה מלאכים יוצאים עם כל נשמה ונשמה)? תרין, חד מימינא וחד משמאלא, אי זכי אינון נטרין ליה… ואי לא אינון מקטרגי עליה, אמר רבי פינחס תלת אינון…", משמע שעל ידי שעוסק בפריה ורביה, גם כשאינו מוליד ילד, מוליד נשמות ומלאכים.

ד, ד – עוד על התועלת שבכל זיווג

כתב החיד"א (מדבר קדמות מערכת ז): "זיווג – אמר רבי שמעון: לעולם יקיים אדם מצות עונה בזוגתו לשם שמים שכל אותם וכו', אף שהיא עקרה וזקנה אינם הולכים לאיבוד, אלא ה' מצווה למלאך הממונה שישמרם לעתיד לבוא ויהיה לכל אחד גוף ויהיו לו בנים רבים, כל שהיה חושב האדם שהיו הולכים לאיבוד שלא היתה אשתו מתעברת כולם יהיו לו בנים ובנות ויכיר כל אחד אביו. ואז תאמרי בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה (ישעיהו מט, כא), שהייתי חושב שהולכים לאיבוד ואלה מי גדל יתברך שמו. יש מדור אחד שמתגדלים שם טיפות קדושות שלא נעשו באיסור, כולם הם נגנזות בהיכלא חד דמלכא – זוהר הקדוש בכ"י הביאו הגאון מהר"מ גאלאנטי הזקן בתשובה כ"י".

בן יהוידע כתובות סב, ב: "אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ (תהלים א, ג)… ואז אפילו עָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, רוצה לומר אפילו אם ישמש בימי עיבור ויניקה – לא יבול, שלא ילך לאיבוד, וכֹל אֲשֶר יַעֲשֶה בימי זקנתה של אשתו, שאז פסקה מראית הדמים, גם כן יַצְלִיחַ בזיווג שלו, שאם אין מוליד נשמות יועיל לקיום וחיות העולמות, כדאיתא בשער טעמי המצוות… וכמ"ש רבינו האר"י בשער מעשי המצוות פרשת בראשית, על אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב זכותם יגן עלינו אמן, אפילו היו נשיהם עקרות לא היו נמנעים מן הזיווג, כי היה הזיווג ההוא מועיל לחיות וקיום העולמות, ודוגמת זה ממש היה אצל יעקב אבינו ע"ה, בתחילה לאה מולדת בנים ורחל עקרה, ומשמש עם שניהם…".

ה – גילוי האחדות

גילוי האחדות

ה, א – הנהגת הייחוד וגילוי האחדות

בספר דעת תבונות לרמח"ל מבאר בהרחבה שיסוד ותכלית הבריאה לגלות את יחודו יתברך (אותיות לד-מח), ויש תקופה שבה הטוב והרע שקולים, ואז הנהגת הייחוד בהעלם, ואע"פ כן היא פועלת להביא את העולם לתיקונו (לז-נב). בתחיית המתים יתאחדו שוב הגוף והנשמה, והגוף יזדכך. וגם בעולם הזה יש זיכוך לגוף על ידי התורה והמצוות (נג-סא). שורש הפירוד בין הנשמה לגוף נובע מהסתר פנים של השם יתברך, וגילוי אחדותו מתקן זאת (סב-עב). ומבאר את מדרגות הפירוד והאיחוד שבין הנשמה והגוף (עג-פג), וההתמודדות עם הרע שיוצר את הפירוד (פד-ק). ותכלית האדם לבטל הפירוד, ולהראות שאף הרע משמש לגילוי הייחוד, ומוסיף עונג בתיקונו, וכשהרע נפרד משורשו נוצרים כל הקלקולים (קא-קטז). תפקיד ישראל לגלות את האחדות שבבריאה, כולל הרע שתכליתו טובה (קטז-קכו). וממשיך לבאר דרכי הנהגת המשפט והאהבה וההשגחה האלוקית. ושוב ממשיך להעמיק ולהרחיב בדרכי הנהגת הייחוד (קפד-קצו).

ה, ב – האחדות המתגלה דרך מצוות יישוב הארץ

כתב הרב בספר: "על ידי מצוות יישוב הארץ מתגלה שה' הוא האלוהים בשמיים ובארץ". וכן למדנו על הקשר שבין חיבור החתן והכלה לבין מצוות יישוב ארץ ישראל בישעיהו (סב, א;ד-ה): לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר… לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה, כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל. כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ".

וכ"כ מרן הרב קוק באורות התחיה כח: "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עם ישראל הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע, אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלימה…".

וכ"כ עוד (שמונה קבצים ז, סב): "… אוירא דארץ ישראל הוא המחכים, הנותן הארה בנשמה להשכיל את היסוד של העולם המאוחד. בארץ ישראל יונקים מאור החכמה הישראלית, ממהות החיים הרוחניים המיוחדים לישראל, מהשקפת העולם והחיים הישראליים, שהיא ביסודה ההתגברות של העולם המאוחד על העולם המפורד. וזהו היסוד של ביטול עבודה זרה וכל שאיפותיה וסעיפיה. בארץ העמים הטמאה אי אפשר להשקפת העולם המאוחד להגלות, והעולם המפורד שולט בחזקה, והשקפתו הפרטית והמפורדה, המחולקה ומנוכרה, היא הרודה בכל מערכי החיים, ועם כל ההתאמצות לנשום נשימה ישראלית, ולהשכיל אל הסוד של העולם האחדותי, אויר ארץ העמים מעכב. על כן מלאה היא האדמה הטמאה שבחוץ לארץ מסרחון עבודה זרה, וישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם. ואין דרך להינצל מחרפת עבודה זרה כי אם בכינוסן של ישראל לארץ ישראל, ונתתי לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים. מסוגלת היא ארעא דחשוכא לפלפול הפרטים, הבא מתוך הפירוד, אבל חכמת האורה רק בארץ האור נמצאת, אין תורה כתורת ארץ ישראל". וע"ע שמונה קבצים ג, רסט.

ה, ג – ערך האחדות שבזיווג

ספורנו בראשית ב, כד: "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד – מכוון בכל הפעולות להשיג השלמות המכוון ביצירת האדם, כאילו שניהם נמצא אחד בלבד".

ה, ד – מהזוהר על גילוי האחדות בזיווג

בזוהר (ח"ג פא, א-ב) מבואר עניין קְדֹשִׁים תִּהְיוּ (ויקרא יט, ב), שהקדושה מתגלה בישראל דווקא, האומה היחידה שמתקשרת לה' אחד, ומתגלה במצוות כמו תפילין, והעיקר בייחוד שבין איש לאשתו: "ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד, קודשא בריך הוא דאיהו אחד ישתדל באחד, דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה (משום כך יבוא אחד וישתדל באחד, הקב"ה שהוא אחד ישתדל באחד, שהרי אין המלך משתדל אלא במה שראוי לו), ובגיני כך כתיב (איוב כג, יג) וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ, לא שארי קודשא בריך הוא ולא אשתכח אלא באחד (אין הקב"ה שורה ולא נמצא אלא באחד). בְאֶחָד, אחד מבעי ליה? אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למהוי חד, כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא (אלא במי שנתתקן בקדושה עליונה להיות אחד, אז הוא שורה באחד ולא במקום אחר).

ואימתי אקרי בר נש אחד? בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא ואתקדש בקדושה עלאה ואתכוון לאתקדשא (ומתי נקרא האדם אחד? בשעה שנמצא זכר ונקבה, ומתקדש בקדושה עליונה ומתכוון להתקדש). ותא חזי, בזמנא דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא, ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות, כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו (ובוא ראה, בזמן שנמצא האדם בזיווג אחד זכר ונקבה, ומתכוון להתקדש כראוי, אז הוא שלם ונקרא אחד בלא פגם). בגיני כך בעי בר נש למחדי לאתתיה בההיא שעתא, לזמנא לה ברעותא חדא עמיה, ויתכונון תרוייהו כחד לההיא מלה (משום כך צריך האדם לשמח את אשתו באותה שעה, להכין אותה לרצון אחד עמו, ויכוונו שניהם כאחד לדבר ההוא). וכד משתכחי תרוייהו כחד, כדין כלא חד בנפשא ובגופא, בנפשא – לאדבקא דא בדא ברעותא חדא, ובגופא – כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג, וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא (וכשנמצאים שניהם כאחד, אז הכל אחד בנפש ובגוף, בנפש – להידבק זה בזה ברצון אחד, ובגוף – כמו שלמדנו, שאדם שלא התחתן הוא כמי שנחלק, וכשמתחברים יחד זכר ונקבה נעשים גוף אחד). אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד, כדין קודשא בריך הוא שארי באחד, ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד ואלין אקרון בנין דקודשא בריך הוא, כמה דאתמר (נמצא שהם נפש אחת וגוף אחד ונקראים אדם אחד, אז הקב"ה שורה באחד ומפקיד רוח קדושה באותו אחד, ואלו נקראים בנים של הקב"ה, כפי שנאמר), ובגיני כך (ויקרא יט, ב): קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'. זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא אלא ביה ממש, דכתיב כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', בגין לאתדבקא ביה ולא באחרא (אשריהם ישראל שלא העמיד הקב"ה דבר זה במקום אחר אלא בו ממש דכתיב וכו', כדי להידבק בו ולא באחר). ועל דא קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם".

הרי שעל ידי שהאיש משמח את אשתו ומעורר את רצונה ותשוקתה להידבק עימו, הם מגלים את האחדות. וכפי שאמרו: "בגיני כך בעי בר נש למחדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה".

ה, ה – יצר הרע תורם חלקו לקדושה

קהלת רבה ג, ג: "נחמיה בריה דרבי שמואל בר נחמן אמר: וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד (בראשית א, לא). וְהִנֵּה טוֹב – זה אדם, וְהִנֵּה טוֹב – זה יצר טוב, מְאֹד – זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאד? אלא ללמדך שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים, שכן שלמה אומר: כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ (קהלת ד, ד)".

ה, ו – יצר הרע הוא טוב כשהוא לצורך אשתו

זוהר ח"א מט, א: "כתיב וַיִּיצֶר ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם (בראשית ב, ז), הכא אשתכלל בכלא, בימינא ובשמאלא (כאן נשתכלל האדם בכל, בימין ובשמאל). והא אוקימנא דאתכליל ביצר הטוב (והרי העמדנו שהאדם נכלל רק ביצר הטוב), אבל וַיִּיצֶר ה' אֱלוֹהִים ביצר טוב וביצר רע, אמאי? אלא יצר טוב – ליה לגרמיה, יצר הרע – לאתערא לגבי נוקבי (יצר הטוב ניתן לצורך האדם עצמו, ויצר הרע כדי שיתעורר להידבק באשתו), ומסטר שמאלא אתער תדיר לגבי נוקבא. רזא דמלה, מכאן אוליפנא דצפון אתער תדיר לגבי נוקבא ואתקשר בהדה, ובגין כך אתקריאת אשה (סוד הדבר, מכאן למדנו שהצפון מתעורר תמיד אל הנקבה ומתקשר עמה ומשום כך נקראת אשה). ותא חזי יצר טוב ויצר הרע בגין דאתייהבת נוקבא בינייהו ואתקשרא בהדייהו ולא מתקשרא עד דיצר הרע אתער לגבה ומתקשרן דא בדא, וכיון דמתקשרן דא בדא, כדין אתער יצר טוב דאיהו חדוה ואייתי לה לגביה (ובוא ראה, יצר טוב ויצר הרע, לפי שהנקבה ניתנה ביניהם ונקשרה עמהם, ואינה נקשרת עד שיצר הרע מתעורר אליה ונקשרים זה בזה, ואחר שנקשרו זה בזה אז מתעורר יצר הטוב, שהוא החדווה, ומביא את הנקבה אצלו)".

הרי שהאחדות היא שיתחברו היצר הטוב והיצר הרע על ידי גילוי שורשם המקודש.

ה, ז – אחדות שבזיווג – מהמהר"ל

מהר"ל (גבורות ה' פרק מג): "… במסכת סוטה (יא, ב) דרש רבי עקיבא: בשכר נשים צדקניות שבאותו דור נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהיו הולכות לשאוב מים היה הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של מים ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן בשדה, ומרחיצות אותם וסכות אותם ומאכילות ומשקות אותם ונזקקין להם בין שפתים, שנאמר (תהלים סח, יד): אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם, בשכר תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם זכו ישראל לביזת מצרים, שנאמר (שם): כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ…

ומה שאמרו בשביל נשים צדקניות שבדור נגאלו, והוא רמז נפלא מאוד מאוד, כי כאשר היו משתוקקים מאוד הנשים אל בעליהן היו יולדות בנים ראוים לחירות (עיין להלן הרחבות לפרק ב, ה, ד, על מעלת החיבור שבא על ידי תשוקת האשה)… ומה שאמר ונזקקין בין המשפתים הכל הוא שהיו מחבבין בעליהן עד שהיו מזדווגים להם כשהיה אפשר. ובמה שאמר בין המשפתים הוא דבר עמוק מאוד, כי רצה לומר כי היה להם התאחדות הגמור שיש לזיווג, וזה נקרא בין המשפתים, לפי ששם מתחברים ומתאחדים הגבולים, ועל ידי ההתאחדות הגמור שיש לזיווג התדבקות האשה בבעלה, הבן הנולד והנמשך אינו חומרי, רק צורה, כי מתחבר החומר בצורה כמו שהתבאר למעלה, אבל כאשר נחלק החבור הזה אז האשה חומרית ונעשה הולד חומרי מאחר שאין כאן התאחדות דבוק החומר בצורה.

וכאשר עוד תבין דברי חכמה תדע כי כאשר יש כאן אחדות אל הזיווג, כמו שהיו מתדבקים ומתאחדים על ידי תשוקת האשה – אז יש כאן זיווג אלוהי. וזה שכבר התבאר פעמים הרבה בזה הספר כי החִלוק הוא דבר גשמי והאחדות הוא ענין אלוהי, כי אחדות הוא שייך אל עניין נבדל מגשם והחלוק והפירוד תמיד לגשמי, ולפיכך כאשר יתאחדו באחדות גמור – חִבורם ענין אלוהי גשמי. וזה שאמר כי היו נזקקות בין שפתים, שזהו בין גבולי השדה, ובין הגבולים נבדל מן גוף השדה מיוחד לעצמו. ובא לומר לך כי כאשר היו מזדווגים ביחד היה להם חבור אלוהי מיוחד ועצמי נבדל מן הגוף, רק חבור אלוהי מפני האחדות הגמור שהיה להם, כי האחדות מדריגה אלוהית, ולפיכך אמר שהיו נזקקים בין המשפתים, כי בין המשפתים הוא בין שתי הגבולים מיוחד לעצמו, וכך היה להם חבור מיוחד שאינו חבור של גוף רק חבור מיוחד אלוהי נבדל מן הגוף. והדמיון הוא שוה לגמרי למקום משפתים כאשר תבין, כי בין המשפתים הוא גבול נבדל לעצמו בין שתי השדות, והבן זה.

וכאשר תבין דברי חכמה תבין כמה גדולים דברי חכמים, והוא סוד נסתר שיש בשם איש 'י׳ ובאשה 'ה׳ ובהתחברות יש כאן שם י״ה, ומזה תראה כי התחברם באחדות גמור יש בהם מעלה קדושה אלוהית, ולפיכך בשכר אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם (תהלים סח, יד) שהיא המעלה האלוהית אשר זכרנו היה נמשך אחר זה גם כן שיהיה להם ביזת מצרים, והוא דבר נפלא כי מעלה זאת שקנו על ידי בין שפתים הוא שגרם שיהיה להם כסף וזהב. וזהו שאמר כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ, הבן מלת נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ, כי על ידי אחדות הזיווג שהוא מעלה אלוהית, כמו שהתבאר, ימשך הכסף והזהב כמו שימשך הכנף אחר היונה, ולפיכך אמר כַּנְפֵי יוֹנָה קראה יונה על שם אחדות החבור. ויש במדרש (שה״ש רבה ד) כי היונה אחר שמת אחד מן הזיווג לא יתחבר השני לזוג אחר, ולכך קראם יונה שזיווג שלהם זיווג גמור, ואחר זה נמשך להיות נחפה בכסף וזהב, כי שני כנפיים נמשכים אחר הגוף שהוא גוף אחד, וכך כאשר יש חבור לזכר ולנקבה בחבור אחד עד שהם גוף אחד נמשכים לזה שני כנפיים, ואלו שני הכנפיים הם הכסף והזהב, כמו שאמר הכתוב (חגי ב, ח): לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, ונמשכו אחר האחדות הזה. ודבר זה דברי חכמה, והבן זה היטב מאוד…".

ו – מעלת החיבור שבין איש לאשה

משל לקשר בין הקב"ה וישראל

ו, א – שיר השירים – משל לקשר בין הקב"ה וישראל

הקשר שבין הקב"ה וישראל נמשל לחיבור בין חתן וכלה ובין איש לאשתו. וכל ספר שיר השירים הוא משל לכך, כפי שדרשו חז"ל לאורך שיר השירים רבה ובעוד מקומות.

כתב רש"י בהקדמתו לשיר השירים: "ואומר אני שראה שלמה ברוח הקודש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה חורבן אחר חורבן, ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון, ולזכור חיבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים לאמר (הושע ב, ט): אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה, ויזכרו את חסדיו ואת מעלם אשר מעלו ואת הטובות אשר אמר לתת להם באחרית הימים, ויסד ספר הזה ברוח הקודש בלשון אשה צרורה אלמנות חיות, משתוקקת על בעלה, מתרפקת על דודה, מזכרת אהבת נעורים אליו ומודה על פשעה. אף דודה צר לו בצרתה ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופיה וכשרון פעליה בהם נקשר עמה באהבה עזה, להודיעם כי לא מלבו עִנה ולא שילוחיה שילוחין, כי עוד היא אשתו והוא אישה, והוא עתיד לשוב אליה".

וכתב אלשיך בהקדמתו לשיר השירים: "הנה כל מפרש בים המגילה הזאת, נפשו אוותה ויעש לו נושא, ולא תהיה לו כנושא אשר נשא זולתו, כי אם איש לדרכו פנו מזה ומזה, לא ראי זה כראי זה… והנה הצד השוה שבהם, כי זאת המגילה אות היא לעולם אל התחברות אשר בינו יתברך ובין בני ישראל".

ו, ב – שיר השירים קודש קודשים

תנחומא תצוה ה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה, זה שאמר הכתוב (שיר השירים א, טו): הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה, אמר רבי עקיבא: לא היה כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים. אמר רבי אלעזר בן עזריה: למה הדבר דומה? למלך שנטל סאה של חטים ונתנה לנחתום, ואמר לו: הוצא ממנו כך וכך סולת כך וכך סובין כך וכך מורסן, וסלית לי מתוכה גלוסקא אחת יפה מנופה ומעולה, כך כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים".

שיר השירים רבה א, יא: "בכל השירים או הוא מקלסן או הן מקלסין אותו, בשירת משה הן מקלסין אותו, ואומר: זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ (שמות טו, ב), ובשירת משה הוא מקלסן: יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ (דברים לב, יג), ברם הכא הן מקלסין אותו והוא מקלסן, הוא מקלסן הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי (שה"ש א, טו), והן מקלסין אותו: הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים (שם טז)".

רש"י (שיר השירים א, א): "כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים – שכולו יראת שמים וקיבול עול מלכותו". והאלשיך (הקדמתו לשיר השירים) ביאר: "ודעת קדושים בשיר השירים קודש קדשים, כי הלא ממשיל משלים הוא, כמאמרם ז"ל שלא סילת שלמה מכל חכמתו כי אם שיר השירים לישראל. ואחשבה בכוונתם, כי השיר הלז בערך יתר דברי חכמתו, כסולת נקיה בערך הקמח בלתי מנופה. כי בכל אמרי יתר חכמתו, ימצא בם פשט עם דרך סוד כדרך קמח שלא רוקד אשר בו קמח סולת, אך השיר הזה משולל פשט, כי כולו סולת, הוא הסוד".

כתב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תורה רמג): "דע, שיש צדיק גדול מאד, שאין העולם יכול לסבול קדושתו, ע"כ הוא מתעלם מאד, ואין רואים ממנו שום קדושה ופרישות יתירה, זה מחמת גודל קדושתו מאד. וזה בחינות כל השירים קודש ושיר השירים קודש קדשים (ידים פרק ג). נמצא ששיר השירים הוא קדוש מאד יותר הרבה מכל הספרים. והנה מצינו ששלמה המלך עליו השלום חיבר שלושה ספרים, משלי, קהלת ושיר השירים, ובאמת משלי וקהלת הם כולם מלאים מוסר ויראת שמים מאד. ומצינו בהם תיבות קדושה וטהרה כמה פעמים, אבל בשיר השירים אינו נמצא תיבות קדושה וטהרה כלל. פוק עיין ותשכח, שבכל ספר שיר השירים אין נמצא שם בכל הספר שום תיבות קודש וטהור. וזה מחמת גודל עוצם קדושתו אינם רואים שם שום קדושה. ע"כ אינו נמצא שם תיבות קדושה וטהרה כלל".

וזה משום שבשיר השירים החיים עצמם מגלים את ה' יתברך, באחדות גמורה, ואין קדושה למעלה מזה.

ו, ג – אהבת האשה יכולה לעורר לאהבת ה'

ברכות נז, ב: "הרואה שיר השירים בחלום – יצפה לחסידות". רש"י: "שיר השירים – כולו יראת שמים וחיבת המקום בלב כל ישראל". וביאר הנצי"ב (בהקדמתו לשיר השירים): "ועל זה התכלית אמר שלמה המלך שיר השירים לעורר אהבת ה' בלב ישראל, ומשום הכי אמרו חז"ל הרואה שיר השירים בחלום יצפה לחסידות… הכוונה שיהיו ישראל אוהבים את ה', והוא עניין חסידות".

רמב"ם הל' תשובה י, ג: "וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שצונו (דברים ו, ה): בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, והוא ששלמה אמר דרך משל (שה"ש ב, ה): כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה".

ו, ד – מעלת מידת החשק משיר השירים

כתב רבנו בחיי (כד הקמח, סוף ערך 'אהבה'; עיין לקמן הרחבות לפ"ב ד, א-ב): "מידת האהבה גדולה, אך מידת החשק גדולה ממנה. כי האהבה הוא שאוהב את האהוב בכל פעולותיו בנגלה ובנסתר אבל לעתים תתעלם ממנו וישכח אותה כשהוא מתעסק באכילה ושתיה או בשינה, אבל החשק היא דבקות המחשבה באהבה גדולה ועזה שאין מחשבת החושק נפרדת מן החשוק כלל… ועל המעלה הזאת של החשק נתייסד ספר שיר השירים, שהתחיל (שה"ש א, ב): יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, ודרשו ז"ל: כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים, כי תכלית המבוקש מן האדם להדביק המחשבה בקודש הקדשים. והנה מילת נשיקה – לשון דבקות, כלשון (משלי כד, כו): שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב וגו', כי המרגיל עצמו לדבר דברים נכוחים הוא דבק בגבולי המידות העליונות, וזה מבואר כי שפה לשון גבול כלשון על שפת הירדן. וזאת היתה מדרגת משה רבינו ע"ה שהיתה מיתתו בנשיקה, שכן דרשו ז"ל (מדרש תנאים דברים לד, ה): וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה' – מלמד שמת בנשיקה, ומילת נשיקה היא דבקות החושק בחשוק, ומתוך כך הנפש נפרדת מן העולם הזה שלא בהרגש טעם מיתה ושלא על ידי כח המשחית, הוא מלאך המות".

כתב מרן הרב קוק (עולת ראיה ח"ב, עמ' ג): "הספרות, ציורה וחיטובה, עומדים להוציא אל הפעל כל המושגים הרוחניים, המוטבעים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש, שלא יצא אל הפעל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו. מובן הדבר, שרק את אותם האוצרות, שבהיפתחם מבשמים הם את אויר המציאות, טוב ויפה לפתח… זעזועי הנפש שמצד רגשי האהבה הטבעית, שנוטלת חלק גדול במציאות, במוסר ובחיים, הם ראויים להתפרש על ידי הספרות בכל הצדדים שבהם היא מוציאה אל הפעל את הגנוזות, אבל בשמירה היותר מעולה מנטיה לצד השכרון שיש באלה הרגשות, שמהפך אותם מטהרה טבעית לטומאה מנוולת… אמנם אם נחשב לחסרון כללי באיזו ספרות, כשלא ימצאו בה אלה הרגשות הפנימיות, שהאהבה מרשמת אותם, באותה האהבה הנהוגה, כמה ראוי לחשב לחסרון אם אותם הזעזועים הרמים והנשאים, שכ"כ פועלים ופעלו ועתידים לפעול על כל טובי בני-אדם, ועל כנסת ישראל ביחוד, הנובעים מאהבת אדון כל המעשים, מקור הטוב והחסד, – אלה הרגשות הנאהבים לא יחקקו בספר ויפקד מקומם. היש ערך לעומק רגש האהבה הזאת, היכילוה ימים רבים, היכלכלוהו גבהי שחקים. החסרון הזה אמנם נמלא לנו בשיר-האהבה אותו שהוא קודש קדשים, הוא שיר השירים אשר לשלמה. וכמו שמי שהוא חמור לאהבה לא יחוש מה יחפצו משוררי-האהבה בשיריהם הפרטיים… כן מי שלבו ערלה… לא יוכל להכיל את הרעיון, כי אלה הגעגועים הרבים הפרטיים הנישאים שבשיר-השירים המה רשמים של האוצר הגנוז בנפש כלל האומה… מפני שאינו מרגיש כלל שום חסרון בהפקד מקום אלה הרגשות, אשר לא ידעם…".

ו, ה – הקשר בין הקב"ה וישראל כמו הקשר שבין חתן וכלה

למדנו בכתובות סב, ב, שהקשר בין הקב"ה וישראל הוא כמו הקשר בין חתן וכלה: "(רבי) אזיל איעסק ליה לבריה בי רבי יוסי בן זימרא, פסקו ליה תרתי סרי שנין למיזל בבי רב (קודם הנישואין). אחלפוה קמיה (העבירו הנערה לפני החתן, רש"י), אמר להו: ניהוו שית שנין. אחלפוה קמיה, אמר להו: איכניס והדר איזיל. הוה קא מכסיף מאבוה, א"ל: בני, דעת קונך יש בך (שאמר להרחיק זמן חופתו, וחזר וקרבה מרוב חיבת כלתו, רש"י), מעיקרא כתיב (שמות טו, יז): תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ, ולבסוף כתיב (שם כה, ח): וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".

יומא נד, א: "אמר רב נחמן: משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה – צנועה מבעלה (אף ישראל במדבר עדיין לא היו גסין בשכינה, רש"י), כיון שבאתה לבית חמיה – אינה צנועה מבעלה. מתיב רב חנא בר רב קטינא: מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וכו'! (ראה רצפה משונה והבין ששם נגנז הארון, ובדרך טיול ושחוק רצה לספר על כך לאחיו הכהנים, ולא הספיק לומר עד שמת) – אמר ליה: נתגרשה קא אמרת?! (האי מעשה בבית שני הוה, לאחר שנתגרשו וחזרו) נתגרשה – חזרו לחיבתה הראשונה (לתחילת חיבתן, שאין גסין זה בזה)".

ו, ו – הכרובים מעורין זה בזה

יומא נד, א: "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". ובגמ' שם נחלקו האמוראים אם מדובר על הכרובים שעל הארון או הכרובים המצוירים על כתלי קודש הקדשים.

ועוד שם, א-ב: "כתיב (מלכים א, ז, לו): כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת. מאי כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת? אמר רבה בר רב שילא: כאיש המעורה בלויה שלו. אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר (איכה א, ח): כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ".

הרבה ראשונים הסבירו שמעורים זה בזה היינו מחובקים וכיוצא בזה, וכ"כ רש"י (נד, א, 'הכרובים'): "מדובקין זה בזה, ואחוזין ומחבקין זה את זה, כזכר החובק את הנקבה". וכ"כ שם 'כאיש': "כאיש המעורה בלויה שלו – הנדבק וחבוק בין זרועותיו"​. ומעין זה בריטב"א (ב"ב צט, א): "שהקב"ה מתרצה להם בעלייתם לרגל ומראה להם חיבה יתירה, כמחבק אדם לחבירו ומנשקו". והמאירי (יומא נד, א) ביאר שמחוברים בכנפיהם: "מעורין זה בזה – ר"ל דבוקים זה בזה כשאר בני אדם הנצמדים יד ליד זה בצד זה… ונמצאו דבוקים זה בזה בחיבור הכנפיים ומביטים זה בזה".

והרב כתב בספר: "וכן מצינו שצורת הכרובים שהונחו בקודש הקודשים על הארון המקודש היתה כצורת איש ואשה בעת קיום מצוות עונה".

וכך משמע מפשט לשון הגמרא "כאיש המעורה בלויה שלו", ולכן הגויים הזילו את ישראל על כך. ואפשר שלכך התכוונו הראשונים המובאים לעיל, אלא שנקטו לשון נקייה. וכך משמע מהרמב"ן באגרת הקודש פרק ב: "והסוד הגדול הזה סוד גדול בכרובים שהיו מעורים זה בזה, דמיון זכר ונקבה. ואילו היה הדבר גנאי לא היה מצוה רבונו של עולם לעשות ככה ולשום אותם במקום היותר קדוש וטהור שבכל הישוב, אלא שהוא על סוד עמוק מאד. ושמור הסוד הזה ואל תגלהו לשום אדם אלא אם כן הוא הגון וראוי לו, כי מכאן נראה סוד עלוי החבור הראוי. וזהו סוד בנין שלמה, שכתוב (מלכים א, ז, לו) כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת, איש המעורה בלויות שלו, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים סט, כא): חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה, אמרו רז"ל (מדרש איכא פתיחתא ט), כשהרגישו עמונים ואמרו ראו אלוהיהם של אלו עושה כזו, וחירפו וגידפו בענין הכרובים. ואם תבין סוד הכרובים ממה שנאמר והקול נשמע מביניהם, תדע מה שאמרו חז"ל בשעה שאדם מתחבר עם אשתו בקדושה ובטהרה שכינה שרויה ביניהם, נתחממו – שכינה מסתלקת מביניהם וישאר אש ואש…". 1

ו, ז – קדושת הציורים ממרן הרב קוק

כתב מרן הרב קוק (מאמרי הראיה עמ' 518) בתוך מכתבו לרב יחיא קאפח על אמיתת חכמת הקבלה: "ומה שמרנן כת"ר על הלשונות בענייני תיאורי הזיווגים וכיוצ"ב (בזוהר), איני יודע, וכי כיעורים הם הלשונות הללו יותר מהמעשים. ובגמ' יומא נד, א: בשעה שהיו ישראל עולים לרגל, מגללין להן את הפרוכת ומראין להן את הכרובים שהיו מעורין זה בזה, ואומרין ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה. ושם דרשו על הפסוק כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת, במלכים א (ז, לו), כאיש המעורה בלויה שלו, ורש"י פירש: הנדבק וחובק באשתו בין זרועותיו. ובודאי כל אלה הם ציורים קדושים וטהורים שעומדים למעלה מכל שמץ של טומאה ותאוה ח"ו, אלא רמזים לקדושת מקור החיים שהכל כלול באמיתתו יתברך שמו, מראש ועד סוף, והכל הוא במעונו בתכלית הטוהר, הזיכוך, מה שאין כל רעיון תופס אותו. ולולא תפיסת הקדושה בכל ענין, למעלה מכל דופי, היה קשה לנו גם מליצת הנביא: כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ (ישעיהו סב, ה), והיינו חושבים זה ח"ו לאי-נקיות בלשון, אבל מצד הקדושה הכל קדוש הוא. ועל זה וכיוצא בזה אמרינן במשנה ידיים ג, ה: שיר השירים קודש קדשים, ואין העולם כולו כדאי כיום שנתן שיר השירים לישראל".

ו, ח – פנייתם של הכרובים השתנתה לפי מצבם של ישראל

בבא בתרא צט, א: "כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב: וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת (דברי הימים ב ג, יג)! לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. ולמאן דאמר ופניהם לבית, הא כתיב: וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו (שמות כה, כ)! דמצדדי אצדודי…".

רשב"ם: "כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – הם הופכים פניהם זה לזה דוגמת חיבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה, סימן שהקב"ה אוהב את ישראל, ומתחלה כך נעשו, פנים אל פנים, כדי שתשרה שכינה בישראל וישראל יעשו רצונו של מקום, וכשאין עושין – הופכין פניהם לבית על ידי נס. דמצדדי אצדודי – קצת לבית וקצת זה לזה, כאדם שמדבר אל חבירו והופך ראשו קצת לצד אחר". ובספר נכתב כמאן דאמר שבזמן שעושים רצונו – פניהם איש אל אחיו ממש.

עוד עיין בנפש החיים שער א, סוף פרק ח ופרק ט, על הקשר בין הקב"ה וישראל המתבטא בכרובים.

ו, ט – מדוע בעת החורבן מצאום כמו בשעת הייחוד

כתב באמרי פנחס ​(רבי פנחס מקאריץ, פרשיות, שצד), שהכרובים היו מעורים זה בזה בעת החורבן כשם שחייב אדם לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך: "בשעת החורבן הוציאו את הכרובים והראו וכו' – שמעתי מרבי נח יעקב ממאניסטריטש ז"ל ששמע ממוה"ר רפאל ז"ל בשם הרב ז"ל סוד גדול, כי חיוב לפקוד וכו' ביום יציאה לדרך (יבמות סב, ב), וכאן שהיה רוצה ליזיל לאורחא רחיקא, על כן היה פקידה גדולה שיצא נשמת משיח וכו', והבן".

ו, י – קודש הקודשים – פנים בפנים

זוהר פקודי רנט, א: "בהאי היכלא קיימין ענוגין ותפנוקין דרוחי, ואשתעשעותא דאשתעשע קודשא בריך הוא בגנתא דעדן (בהיכל הזה, קודש הקודשים, נמצאים תענוגי ותפנוקי הרוחות, והשעשועים שהקב"ה משתעשע בגן עדן). הכי איהו תיאובתא דכלא וענוגא דכלא, לאתחברא כלא כחדא ולמהוי כלא חד, קשורא דכלא ביחודא חדא הכא קיימא (כן היא תאוות כל ועונג כל, להתחבר בו הכל כאחד, ולהיות הכל אחד, קשר הכל בייחוד אחד). דכד שייפי כלהו מתחבראן בשייפין עלאין, כל חד וחד כדקא חזי ליה, לית לון תיאובתא ולית לון ענוגא בר ביחודא דהאי היכלא, כלא הכא תליא (כשכל האיברים מתחברים באיברים העליונים, כל אחד ואחד כראוי לו, אין להם תשוקה ואין להם עונג חוץ מן הייחוד בהיכל הזה; הכל תלוי כאן)

היכלא דא, היכלא דתיאובתא היכלא דענוגא היכלא לאשתעשעא עילא ותתא כחדא (היכל זה הוא היכל התשוקה, היכל העונג, היכל להשתעשע למעלה ולמטה כאחד), ומקבלא כלא נהירו דבוצינא עלאה דנהיר לכלא ולאתיחדא כלא כדקא יאות ביחודא שלים (והכל מקבלים האור של המאור העליון המאיר לכל, שיתייחדו הכל כראוי בייחוד שלם), ועל דא היכלא דא קאים בטמירו דכלא, גניז מכלא, אף על גב דכלהו טמירין, דא טמיר וגניז יתיר, למהוי ברית קיימא כלא כחדא דכר ונוקבא למהוי שלים (וע"כ היכל זה נסתר מכל, גנוז מכל, אע"פ שכולם נסתרים, זה נסתר וגנוז יותר, כדי שתתקיים הברית כאחד, זכר ונקבה, להיות שלם)

תא חזי, מבועא דבירא לא מתפרשא מבירא לעלמין (בוא ראה, נביעת הבאר אינה פוסקת מן הבאר לעולם), ועל דא האי אתר שכלולא דכלא, קיומא דכל גופא, למהוי שלים בכלא כדקא יאות (וע"כ המקום הזה, קודש הקודשים, שכלול בו הכל, קיום כל הגוף, להיות שלם בכל הראוי). הכא הוא יחודא וקשורא כחדא, למהוי עילא ותתא חד בקשורא חדא, דלא מתפרשן כל שייפין דא מן דא ולאשתכחא כלא אנפין באנפין (כאן הוא הייחוד והקשר כאחד, להיות מעלה ומטה אחד בקשר אחד, שלא ייפרדו האיברים זה מן זה, ושימצא הכל פנים בפנים)".

ו, יא – ביום הכיפורים עסקו בשידוכים

משנה תענית כו, ב: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא, ל), ואומר (שם, לא): תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. וכן הוא אומר (שה"ש ג, יא): צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – זה מתן תורה, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ – זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו". ועיין הרחבות לפניני הלכה ימים נוראים פרק ו, יב, א-ו, על השידוכים ביום הכיפורים.

ו, יב – מתוך מתן תורה זכו לשמחת עונה ופרו ורבו

ע"ז ה, א: "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם (דברים ה, כז) – לשמחת עונה". ובשבת פט, ב, למדנו שחמישה שמות יש להר סיני, אחד מהם "מדבר פארן" משום "שפרו ורבו עליה ישראל". רש"י: "שפרו ורבו – דכל אחד נתעברה אשתו זכר במצות שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, ולא ידענא היכא רמיזא".

ו, יג – מתוך חנוכת בית המקדש זכו לשמחת עונה ופרו ורבו

לאחר חנוכת בית המקדש בימי שלמה, נאמר (מלכים א ח, סו): "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ".

מועד קטן ט, א: "לְאָהֳלֵיהֶם – שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה, שְׂמֵחִים – שנהנו מזיו השכינה, וְטוֹבֵי לֵב – שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר, עַל כָּל הַטּוֹבָה – שיצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא".

המהר"ל בבאר הגולה ה, ד (על גמרא בבא מציעא)

ו, יד – חשיבותם של דברי המהר"ל

לרוב חשיבותם של דברי המהר"ל בבאר הגולה ה, ד, וחידושי אגדות על ב"מ פד, א (עמ' לא-לד), על מעלת החיבור, שהוא עניין אלוקי שאין בו גנאי, ולכן גובר על מחסומי הבשר, ועניין גודל האבר לבטא חשיבותו וגדולתו, שהוא השלמת תשע מדרגות, או חמש או שלוש, נעתיק את כל דבריו הארוכים והיסודיים מתוך באר הגולה.

ו, טו – לשון הגמרא עם רש"י

בבא מציעא פד, א: "כי הוו מקלעי רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אלעזר ברבי שמעון בהדי הדדי, הוה עייל בקרא דתורי בינייהו (צמד בקר בין שניהן, מתחת כריסן, מתוך שכריסן גדול) ולא הוה נגעה בהו. אמרה להו ההיא מטרוניתא: בניכם אינם שלכם! (שאינכם יכולין להזקק לנשותיכם) – אמרו לה: שלהן גדול משלנו (כריסם של נשותינו גדול משלנו. לשון אחר: שלהן גדול – תאוה של אשה מרובה משל איש) – כל שכן! איכא דאמרי, הכי אמרו לה: כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתוֹ (שופטים ח, כא; אבר תשמיש). איכא דאמרי, הכי אמרו לה: אהבה דוחקת את הבשר (ומתוך שתאותם מרובה על תאותנו – בשר שנינו נדחקו). ולמה להו לאהדורי לה? והא כתיב (משלי כו, ד): אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ! – שלא להוציא לעז על בניהם. אמר רבי יוחנן: איבריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי כחמת בת תשע קבין. אמר רב פפא: איבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשת קבין, ואמרי לה בת שלשת קבין. דרב פפא גופיה כי דקורי דהרפנאי (סלים שעושין בהרפניא)".

ו, טז – טמונים סודות בדברי הגמרא

באר הגולה ה, ד: "ודבר זה נראה זר לכתוב זה בתלמוד דברים אלו. ואף כי כבר תמצא בתוספות למה נכתבו אלו (וז"ל תוס' ב"מ שם: "אלו דברים נכתבו שלא להוציא לעז על בני אדם שהם כך"). אבל יש לך לדעת כי התוספות כתבו לאותם שאי אפשר להם להבין דברי חכמה, אבל האמת כי דברים אלו הם סתרי החכמה. וראוי היה להשגיח בשני דברים: האחד, מה שאלו דברים תמיד האומר היה בו עניין זה. כי רבי יוחנן העיד על רבי ישמעאל ברבי יוסי, והיה נמצא בו עניין זה גם כן. וכן רב פפא העיד על רבי יוחנן, והיה בו גם כן עניין זה, ודבר זה אינו במקרה. השני, כי תמיד הדור הראשון יותר בשיעור, כי רבי ישמעאל ברבי יוסי היה מכת התנאים, ורבי יוחנן סוף התנאים, ורב פפא סוף האמוראים, ותמיד השיעור פוחת והולך, וגם זה לא במקרה הוא.

ו, יז – חוש המישוש אינו חרפה, שהוא יסוד קיום העולם

אמנם גם זה אמרו לכבוד השם יתברך ולפארו. כי הרבה מחכמים, והם החוקרים בשכלם על הנמצאים, שהם אומרים כי זה חרפת האדם ובושתו וכלימתו חבור איש עם אשתו, עד שאמרו בהסכמה מוחלטת חוש המשוש חרפה הוא לנו. ודבר זה באו להרחיק חכמים, כי לא יסבול דבר זה הדעת, כי יהיה יסוד הכל, אשר הוא קיום העולם, שהוא פריה ורביה, יהיה נבנה על דבר גנאי וחרפה. ויותר מזה, כי אין זה כבוד השם יתברך שיהיה דבר שהוא יסוד העולם על דבר שהוא גנות וחרפה, וכאשר היסוד הוא רעוע, כל אשר הוא נבנה עליו הוא נופל. ולכך ראוי להרחיק את דעת זה, כי אין בחבור איש עם אשתו שום דבר של פחיתות כלל. ודבר זה הוא בודאי דעת התורה, דכתיב (בראשית ב, כה): וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ. הרי הדבר הזה לא היה גנאי כלל, ואילו היה גנאי למה לא יתבוששו. ואם בשביל שלא היה דעת בהם, דבר זה לא יסבול הדעת, שהאדם שקרא שמות לכל הנבראים (שם כ), וזה יורה על הפלגת חכמתו, לא יהיה בו דעת, שדבר זה פחיתות לאדם. ועל זה כתב הרמב"ם ז"ל (מו"נ א, ב) כי דבר זה כאילו אמר איש אחד חטא, ובשביל שחטא הושם כוכב בשמים. כך הוא דבר זה, שאיך נאמר שקודם שחטא לא היה בו דעת, ואחר שחטא קנה דעת וחכמה.

ו, יח – הפחיתות מצד יצר התאווה האנוכית

אבל העניין הוא כמו שאמרנו, כי אין פחיתות בעניין זה כלל מצד עצמו, רק בשביל שהאדם מכוון לתאותו ויצרו (כלומר: להנאתו הפרטית בלבד), ומצד הזה הדבר הוא גנאי. ולפיכך קודם שחטא ונטה אל תאותו ואל יצרו אין בזה שום גנאי. רק כאשר נכנס בו היצר, והתלבש בתאוה חמרית, אז הוא גנאי מצד התאוה. ובמדרש (ויק"ר יד, ה): הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי (תהלים נא, ז), אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהא בו צד אחד מעון. אמר דוד, כלום נתכוין אבא ישי להעמידני, והלא לא נתכוין אלא לצורך עצמו. הרי אף אצל חסיד שבחסידים, המעשה הזה הוא לתאותו, ולכך הוא גנאי (ביאר הרב שחלק הגנאי הוא בכוונה הפרטית המנותקת מאהבת אשתו, פרו ורבו, תיקון העולם וגילוי אחדותו). וקודם לכן היה המעשה הזה כמו שאר המעשים. ומה שאמר הכתוב (בראשית ג, יא) מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה, פירוש מִי הִגִּיד לְךָ שיש להקפיד על שאתה ערום, ויש חרפה וגנאי בזה, וכן פירש רש"י ז"ל. ואחר שנטה אל התאוה, אז ראוי היה להם לכסות בשר ערוה.

ו, יט – חשיבות האיבר

וזה שאמרו שם על דבר זה: כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתוֹ (שופטים ח, כא), ורצה בזה כי כגבורת אנשים האבר הזה. ודבר זה מורה על חשיבותו, ולא על פחיתותו, כי הפחיתות והגנות אין ראוי להיות מצורף אליו הגבורה, שלא נאה הגבורה שהיא שלימות, בדבר שהוא מגונה בעצמו. אבל הדבר הזה כמו שאמרנו למעלה, כי אין בדבר הזה בעצמו גנאי, כי אדרבא, מצד עצמו אינו גנאי, לפי שהוא יסוד אשר נבנה עליו הכל. אמנם אשר מתלבש בתאותו ומשמש בו לתאותו, כמו שהוא אצל כל אדם, הוא גנאי וחרפה, לא מצד המעשה עצמו.

ו, כ – לשני ההסברים החיבור נעשה מכוח עליון שמעל הטבע וגובר עליו

והמאמר שלפני זה, שחולקים, שיש שאומר אהבה דוחקת את הבשר, ויש שאומר כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתוֹ, גם מחלוקת זה אינו דבר קטן. כי למאן דאמר אהבה דוחקת הבשר, כי חבור האדם עם אשתו שיהיו לדבר אחד לגמרי. והחבור הזה אל תאמר כי הוא דבר גשמי, כמו שאר בעלי חיים, אין הדבר כך, כי יש להם לאיש ואשה כח החבור מן השם יתברך, וכמו שנרמז במלת 'איש' ו'אשה', כי בהם נשתתף שמו, הוא שם י"ה; היו"ד באיש, הה"א באשה (סוטה יז, א), לומר כי השם יתברך מחבר הזיווג הזה, ומאחד אותם, לכך שמו ביניהם. ודבר זה הוא החבור מן איש ואשה, ולכך כח עליון מחבר אותם. ועל זה אמר אהבה, שהוא עצם החבור, שהוא מן השם יתברך, דוחק הבשר הגשמי. שודאי ראוי שיהיה גובר כח החבור על הבשר הגשמי, שהוא עומד כנגד זה.

ואידך סבר כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתוֹ, כי אבר התשמיש יש לו כח איש, כי האבר הזה עצמו הוא ההבדל בין איש לאשה, ואליו ראוי ביותר שם 'איש', ולכך יש לו כח מיוחד יותר.

והבן דעת האומר 'אהבה דוחקת את הבשר', רוצה לומר כי כח אהבה, שהוא חבור זכר ונקיבה, כל כך גדול, שהוא דוחק את הבשר. והב' אומר, כל כך גדול כחו של איש במה שהוא איש, שדוחק הבשר. ושניהם כוונתם כי יש בחבור הזה כח שהוא על הטבע וגובר על הטבע המתנגד.

ו, כא – מעלת האיבר ושאין בו גנאי

ובזה התבאר כי אין כאן גנות וגנאי בעצם הבריאה כלל, רק ההפך הוא, שהדבר שחושבים שהוא גנות וגנאי, אינו כך כלל. ואדרבא, נמצא בו הדבר שהוא שבח, הוא הגבורה והכח. ואם באמת כי חרפה הוא האבר הזה, דבר זה הוא מצד האדם עצמו, שהוא פונה אל תאות המשגל, ואינו נמשך בפעל הזה אל אשר נברא האדם עליו לקיום העולם, רק אחר תאותו ויצרו, ובשביל כך בודאי הוא גנות וגנאי וחרפה כמו שנתבאר. אבל אין זה מצד עצם הבריאה. 1

ועתה בא לפרש כמה כחו ורב גובריה, ומה שלטון של אבר הזה. כי בני אדם רואים האבר הזה בזוי ושפל בתכלית, ועל דבר זה לא ברא אותו יוצר הכל.

ועל זה אמר אבריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי כחמת בת תשעה קבין. דע, כי מסודי היצירה, כמו שאמרו במסכת נדרים (לב, ב) הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר (קהלת ז, יט) – מאי מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים? שתי עינים, שתי אזנים, שתי ידים, שתי רגלים, וראש הגויה, והפה. ופירוש הכתוב לפי זה, כי השכל אשר לאדם, תעוז והוא יותר במעלה מן עשרה אברים שהם שליטים בגוף האדם. שהגוף נקרא בשם 'עִיר' בכל מקום, כמו שהוא מבואר במקום אחר. וגם מזה תוכל להבין, כי לא אשר יחשבו בני אדם הוא דרך חכמים, שהרי מנה האבר הזה עם עשרה שליטים, שהם האברים החשובים.

ויותר מזה, כי כל האברים הם זוגות, ואילו ראש הגויה והפה אלו שנים בלבד הם יחידים. וזה כמו שאמרנו, כי על ידי האבר הזה האדם הוא איש, אשר האיש נחשב כמו צורה, כמו שאמרנו. וכן הפה, שבו הוא חי מדבר, דבר זה הוא נחשב צורה. ומחולקים הם, כי הפה הוא אל הדבור, אשר הדבור הוא שכלי, כמו שאמרנו בכמה מקומות. וראש הגויה הוא בשר. והפה שבו הדבור בודאי נחשב כמו צורה, וראש הגויה מפני שעל ידי אבר זה נחשב איש, והאיש הוא נחשב צורה, ובזה הוא משלים כל האברים שהם תשעה. אבל אין בכלל הזה הפה שהוא עשירי, כי כבר אמרנו כי הפה בעצמו נחשב כמו צורה, והוא משלים את הכל מצד שממנו הדבור השכלי. ולכך מנה ראש הגויה והפה ביחד, כי אלו שתי אברים הם לאדם השלמה מצד שתי בחינות…

ו, כב – משמעות הגודל והמספרים

ולפיכך אמר אבריה דרבי ישמעאל כחמת בת ט' קבין. וכל אלו דברים גדולים מאוד… כי ראוי לו מספר תשע מטעם אשר אמרנו, כי הוא השלמה אל כל התשעה.

ואמר אבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשה קבין. ודבר זה, כי רבי יוחנן שהוא אמורא, והוא מדריגה למטה מזה, ולפיכך אמר אבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשה קבין. ורוצה לומר, כי הוא המשלים לחמשה אברים האחרונים, שהם שתי ידים ורגלים. ולא היה כאן השלמה אל כל הט', רק אל חמשה אחרונים. 'ואמרי לה כחמת בת ג' קבין'. ורוצה לומר, כי אין לתת לו השלמה רק אל שנים האחרונים, ולפיכך אמר כחמת בת שלשה קבין. וכל ענין זה שזכר כאן לא בא לומר רק על ענין מהות האבר הזה, שיש לו חשיבות הצורה, ומוציא את האדם אל הפעל ואל השלימות. ומפני שכל שתי מדריגות שהם זה על זה, על ידי התחתונה העליונה הוא בפועל, כאשר העליונה יש לה מדריגה עליה. ולכך רבי יוחנן מעיד על רבי ישמעאל, ומוציא אל הגלוי אבריה דרבי ישמעאל. ורב פפא מוציא אל הגלוי אבריה דרבי יוחנן, כאשר כל אחד ואחד הוא השלמה יותר. ולעולם אשר אין לו השלמה כל כך, מוציא אשר עליו אל הפעל הנגלה.

ולכך כל אחד מעיד על אשר הוא עליו. ואמר כי אבריה דרב פפא כי דקולא דהרפנאי, רוצה לומר שהכל פונה אליו (הרפניא- הר שהכל פונים אליו, יבמות יז, א), מפני שהוא צורה, והכל נמשך אחר הצורה, והיא השלמת הכל. וזהו מה שאמר כי הוא כמו דקולא דהרפנאי, שהכל פונה ונמשך אחריו, כמו שהוא ראוי אל הצורה שהיא משלים הכל… (ולמד שם מזוהר ח"א יח א; לג, א, שהאיבר הוא כנגד המקום שבו כל המדרגות והאיברים מתכנסים למקום אחד, והכל פונים אליו, והוא יסוד החיים).

ו, כג – על ידי האיבר ומילתו ישראל מקבל מדרגת הצורה ויוצא לפועל

ותדע כי האבר הזה – בו נחשב האדם בפעל. כי כבר אמרנו כי על ידי האבר הזה נקרא 'איש', ויש לאיש מדריגת הצורה, ועל ידי זה נחשב בפעל הגמור. ודבר זה הוא סוד המילה, שצריך להסיר הערלה, אשר הוא כמו מכסה לאבר הזה, והערלה מונע עד שלא נמצא האדם בפעל, כי כל אשר יש לו כסוי ואטימא אינו נמצא בפעל הנגלה. והרי על ידי אבר הזה הוא איש אשר האיש נחשב צורה, שעל ידי הצורה הוא בפעל הגמור, ולכך צריך להסיר הכסוי והאטימא שהוא הערלה, עד שיהיה איש בפעל, כמו שראוי אל הצורה שהוא נמצא בפעל. ודווקא אל ישראל נצטווה המילה, מפני שיש אל ישראל מעלת ומדריגת הצורה, כמו שהתבאר פעמים הרבה. ולפיכך ראוי ומחויב להסיר הערלה.

ו, כד – טעותם של חכמי האומות

והרי הדברים האלו מבוארים מאוד, שאין לספק בכל אלו דברים, עד שנראה כשמש בצהרים הדברים העמוקים האלו, כי באו להסיר הדעת הנפסד שאומרים כי האבר הזה מרוחק מצד עצמו, ויש בו הגנות והחרפה. ואם כן היה זה גנאי לאדם, אשר נברא בגנות וחרפה, והיה מורה על מיעוט שלימות האדם. לכך באו חכמים ועקרו הדברים אלו, כאשר יבין אותם. ואין הדברים כמו שאמרו, רק כי כל מעשה ה' אמת, אין גנאי ובזיון בהם, ובפרט באדם, רק הכל בשלימות. לכך לא נמנעו חכמים מלכתוב דבר זה בספר הקדוש, כי גם דבר זה קדוש ומקודש, והם מסתרי התורה מענין האדם וצלמו, אשר החוקרים מדעתם ושכלם בזו אותו וגם צלמו.

וכאשר תבין את זה, אז תבין מעלת צלם האלקי שבאדם. והפילוסופים לא ראו והביטו… ולכך לא עמדו על הבריאה הזאת – הוא האדם, כי יצירת האדם בפרט, הכל הוא עניין אלקי, ולא טבעי… ואין חכמתם (של חכמינו) דומה לחכמת חכמי האומות, כי חכמי האומות, אף כי היו חכמים, היה חכמתם שכל האנושי. אבל חכמינו, חכמתם חכמה פנימית, סתרי החכמה, מה שידעו על פי הקבלה מרבם, ורבם מרבם, עד הנביאים, ועד משה רבינו עליו השלום…" ע"כ מהמהר"ל.

עוד עיין בבאר הגולה ב, ט, בביאור היתר שלא כדרכה בישראל, שעניינו שיש ערך לחיבור של האיש עם האשה הן מצד פרו ורבו והן מצד החיבור עצמו, ועל כן הותר שלא כדרכה. ודבריו מובאים להלן הרחבות לפרק ב, יח, ט-יג.

ו, כה – ישראל והגויים במצוות עונה

במדבר כג, י: "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל". נדה לא, א: "מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם (עונת תשמישן) של ישראל, מתי תבוא טיפה שהצדיק נוצר הימנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר: מי שהוא טהור וקדוש, ומשרתיו טהורים וקדושים, יציץ בדבר זה?! מיד נסמית עינו".

עבודה זרה סה, א: "רבא אמטי ליה קורבנא לבר שישך ביום אידם, אמר: ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים. אזל אשכחיה דיתיב עד צואריה בוורדא (במרחץ של וורדים, רש"י) וקיימן זונות ערומות קמיה, א"ל: אית לכו כהאי גוונא לעלמא דאתי (האם יש לכם תענוג כגון זה בעולם הבא)? א"ל: דידן עדיפא טפי מהאי. א"ל: טפי מהאי מי הוה?! א"ל: אתון איכא עלייכו אימתא דמלכותא, אנן לא תיהוי עלן אימתא דמלכותא. א"ל: אנא מיהא מאי אימתא דמלכותא איכא עלי? עד דיתבי, אתא ההוא פריסתקא דמלכא, א"ל: קום דקבעי לך מלכא! כי נפיק ואזיל, א"ל: עינא דבעי למיחזי לכו בישותא – תיפקע, א"ל רבא: אמן. פקע עיניה דבר שישך".

ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין (תקנת השבין ו, עו-עט): "…וכך לענין תואר צדיק, כל ישראל נקראים כן, וכמו שכתבתי (ריש סימן זה). ואף על פי שחוטאים ופוגמים בברית, בפועל הוא רק מצד החילפי והחוחים הסובבים את השושנה, אבל אינו נוגע בעצם האסא והשושנה… דאומות העולם… עצם נפשם שקוע רק בתאוות עולם הזה, שזה כל חיותם, ואם לא יהיה להם מילוי תאותם למה להם חיים, כי אין להם שום הרגשת והשגת חיות אחרת אלא חיות הגופני בעולם הזה, ואין משיג עונג אחר אלא עינוגי התאוות הגופניות. 1 דעל כן אמר בר שישך לרבא (ע"ז סה, א) אית לכו כהאי גוונא לעלמא דאתי, שהוא נחלת הצדיקים הפרושים ומרוחקים מתאוות, ומה בצע להם מתקוותם להשיג על ידי זה העולם הבא, ומה עונג יוכלו להשיג שם אם אין להם עינוגי התאוות האלו שהיה לו. כי הוא לא השיג כלל עונג אחר…".

עוד כתב (שם ד, עז): "… ועל זה הוא כל גלות זה, לברר קדושת הגופות דבני ישראל שנקראים כולם צדיקים…". (שם ד, עח): "… והתאוה נקרא שקר… כי כל הנאה שלשעה ואחר ימלא פיהו חוצץ, ואין קיימת לעד רק עד ארגיעה – הוא דבר שקר, ככל הנאות עולם הזה עלמא דשיקרא… ועל כן אמר (במדבר כג, י): וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל, דעל דבר זה נסתמית וכו', דאותו רשע לא הבין איך יהיה בזה קדושה… והיא על דרך שאמרו (ע"ז סה, א) גבי בר שישך, עינא דבעא למיחזי לנו בישותא תפקע, ופקעה עינו. כי עיקר החמדה מהעין… ועיקר הניאוף בעין… ובלעם היה חושב עצמו טהור עינים מראות ברע, ותמה מי שהוא וכו' יסתכל, נעשה שתום העין. כי באמת הוא עיקר הרע-עין ופרץ גדר של זנות, כי כך הוא באומות העולם, מי שנראה בגוון טהור עינים ונקי מאיזה דבר, הוא באמת בשורשו בהיפך, כי כך דרך פשיטת טלפיים שלהם להראות עצמו נקי במקום שהוא עיקר חסרונו בשורשו. ואצל בני ישראל הוא להיפך, דבמקום שנראה למראית עין לא טוב, הוא באמת בשורשו בתכלית הטוב… (ת"ה ו, עט) …ובלעם היה עין רעה מצד הלבוש שלו, שהיה מראה עצמו נקי מתאוות, ונפש רחבה מצד פנימיות שורש הנפש הטמאה שבלבו שהיה מלא תאוות כהמות ימים, ורוח גבוהה מצד המוח והשכל הטמא שלו… ובר שישך שהיה שטוף בזימה, בעינין דזונות ערומות, דימה דגם בני ישראל כן ומתענגים בזה, וזהו הבישות דבעא למיחזי בבני ישראל… לחשוב עינם חס ושלום גם כן משוקקת לתאוות הגשמיות כעינו של אותו נואף. ועל כן עני רבא בתריה אמן… ופקעה עינו שלא יכול עוד להתענג מתאוותיו בעיניו. כי עין איש היהודי אין לו תענוג באמת אלא על ידי שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה (ישעיהו מ, כו)… וזהו שאמר לו רבא אתון אית לכו אימתא דמלכותא, ובזה מסתלקת התאוה, אבל אנן לית לן וכו', כי יראת שמים דבני ישראל הוא באמת תכלית התענוג שלהם, דעל ידי זה זוכים לאהבה… מהו תאותן של ישראל – הקדוש ברוך הוא, ויראת שמים מבטלת כל מיני יראות דעולם הזה, והיא מושכת אחריה אהבה ועונג…".

ביאר הרב: כלומר, על ידי שישראל יודעים מי ברא אלה, תענוגם ושמחתם הגשמית מקושרת לה' ולקדושה. עוד אפשר להוסיף, שהעניין המיוחד בישראל הוא, שעיקר מגמת האיש לשמח את אשתו, וכן עיקר מגמת האשה לשמח את בעלה, ועל ידי כך מתגלה הערך האלוקי שבזה, ועל ידי כך ההשתוקקות והדבקות שלהם מגלה את האחדות האלוקית בעולם.


  1. . וכך נראה מדברי הכתב והקבלה (ויקרא יח, ו, 'ערוה'): "ולדעתי שם 'ערוה' פירושו – אבר הזווג והדבוק, כי שורש 'ערה' הוראתו גם כן ענין דבוק וחבור, כמו: עָרוֹת עַל יְאוֹר (ישעיה יט, ז), ע"ש רש"י. וכן וְקִיר עֵרָה מָגֵן (שם כב, ו) ע"ש ברש"י ותרגום. וכן וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן (תהלים לז, לה). והוא רגיל מאד בדברי רבותינו: נדלדלה הכבד ומעורה בטפשין (חולין מו, א), פי' מעורה – דבוקה; ובביצה (ז, א): מעורין בגידין; הערה זו הכנסת העטרה (יבמות נה, א); כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת (מל"א ז, לו) – כאיש המעורה בלוייה שלו (יומא נד, ב). מבואר דעתם שהמעור הוא הדבוק והזווג שבין איש לאשתו כענין וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ (בראשית ב, כד). ושפיר הונח על אותו מקום שהזווג והדבוק בו שם ערוה".

  2. . ביאר הרב את דברי המהר"ל, שהגנאי הוא כאשר התאווה והיצר מנותקים מהאהבה ותיקון העולם. ועיין לעיל ה, ה, שיצר הרע נקרא טוב מאד ותורם את חלקו לקדושה. יש לציין שהמהר"ל לא ביאר כאן משמעות היותם בעלי בשר, ור' צדוק בתקנת השבין י, לג, מבאר שגם בשרם היה קדוש, ועל כן בריבוי בשרם היה ריבוי של גילוי קדושה.
  3. . ביאר לנו הרב שכל מה שכתב ר' צדוק על הגויים, כאן ובמקומות אחרים, הכוונה לאלו שמנותקים מישראל.

ז – שמחת עונה

ז, א – שמחת עונה

ע"ז ה, א: "אמר ריש לקיש: בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלא הן לא חטאו – אנו לא באנו לעולם, שנאמר (תהלים פב, ו-ז): אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלוֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם, חבלתם מעשיכם – אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וגו'. למימרא, דאי לא חטאו לא הוו מולדו, והכתיב (בראשית ט, ז): וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ! עד סיני. בסיני נמי כתיב (דברים ה, כו): לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם! לשמחת עונה (שעד עתה נאסר להן, אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה, רש"י)".

לפי ההוא אמינא, אם לא היו חוטאים, כל עניין הזיווג היה לשם שמחת עונה, ולא לשם פריה ורביה. אמנם מסקנת הגמרא, שגם אם לא היו חוטאים בחטא העגל, היו ממשיכים ללדת, אלא שהדורות הבאים לא היו חשובים לעומתם. "לא תימא אנו לא באנו לעולם, אלא כמי שלא באנו לעולם".

ח – בזכות המצווה נגאלו ממצרים

בזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים (מאמר שהתפרסם ברביבים)

ח, א – תהליך השעבוד

בהתחלה אף אחד לא דיבר על כך שהישראלים יהיו עבדים למצרים. רק דרשו מהישראלים לעבוד למען קיומה של הממלכה המצרית, ואף שילמו להם שכר עד שהרגילום בעבודה. בהדרגה התביעות הלכו וגברו. מן הסתם אמרו להם שאין ברירה וכך הם צרכי הממלכה, וראוי להם בתור עבריים שנתקבלו יפה במצרים, שישתתפו בעול קיום הממלכה המצרית. ואמרו חכמים שגם פרעה מלך מצרים עשה עצמו כמשתתף בעבודה, ותלו לו לפרעה סרבל עבודה על צווארו, וכל אחד ואחד מישראל שהיה אומר איסטניס אני ואיני יכול לעבוד, היו אומרים לו: כלום איסטניס אתה יותר מפרעה?! (סוטה יא, א-ב).

ועוד מספרים שבתחילה נטל פרעה סל ומגריפה ועשה עצמו כיוצא לעבוד, וכל מי שהיה רואה את פרעה נוטל סל ומגרפה ועושה בלבנים, היה עושה עמו כל היום לפי כוחו. כיוון שהחשיך העמיד עליהם נוגשים שהכריחום לעבוד בכל יום כפי שעבדו באותו היום עם פרעה (ילקו"ש קסג). כך הלך שעבודם וגבר עד שנעשו עבדים גמורים.

ההדרגה שירתה את מטרתם של השליטים, הם מנעו בכך את הישראלים מלמרוד, מפני שבכל שלב היה נדמה כי בעבור החמרה קלה בתנאי העבודה ובמעמד האישי – אין טעם לחולל מרד שתוצאותיו עלולות להיות חמורות. יתכן שהשליטים חששו גם שיהיו מצריים הגונים שיתקוממו כנגד הפגיעה בשכניהם הישראלים. אולם כאשר הדבר נעשה בהדרגה, נתיישבו הדברים בלבם, שאכן כך ראוי ונכון שיהיו הישראלים עבדים למצרים (עי' רמב"ן שמות א, י).

ח, ב – עבדים שפלים

בנוסף לרצון לנצל את העבריים לצורכיהם, היתה שם שנאה. זה היה הגילוי הראשון של אנטישמיות בעולם. יש משהו פנימי רוחני בעם ישראל שמעורר את רשעי העולם לשנוא את ישראל. אמנם כשישראל יתגלו בשלמות, יכירו כולם בערכם, אבל כאשר שלמותם אינה מתגלה, שנאתם של הרשעים גוברת מאוד. לכן לא הסתפקו בשעבודם בלבד, אלא אף מררו את חייהם, כדי לשבור את רוחם עד שיאבדו את ייחודם ויתבטלו מהעולם.

יתר על כן, כיוון שהמצריים שנאו את העבריים, חששו שמא גם העבריים שונאים אותם, וכאשר יתרבו יצטרפו לשונאיהם לגרשם מהארץ. לכן התאמצו למרר את חייהם בחומר ובלבנים כדי לאבדם.

ח, ג – עצמת החיים לא נחלשה

אולם היתה בעם ישראל אמונה, הם זכרו את אבותיהם, אברהם יצחק ויעקב, והאמינו כי יש להם תפקיד בעולם, ויום יבוא וה' אלוהי אבותיהם יגאלם. הם שמרו על מלבושיהם, לשונם ושמותיהם (שמו"ר א, כח). רצון החיים שלהם לא נחלש. ולכן, למרות שאיבדו את חירותם, והיו נתונים בצער והשפלה, היתה להם אהבה. אהבה אמיתית שישנה לאנשים מאמינים, אהבה שבין איש לאשתו, ובין הורים לילדיהם, וכך הלכו והתרבו. "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א, יב).

ודווקא העינוי הגביר את הפריון, שכן לצבור רכוש לא יכלו, להתארגן לפעילות ציבורית לא יכלו, לעסוק ביצירה תרבותית לא יכלו, וכך כל החיוניות שפעמה בקרבם פרצה לכיוון אחד – לריבוי עצום.

ח, ד – המצריים ניסו לאבדם

כאשר ראו המצריים שלמרות השעבוד העבריים הולכים ומתרבים, הוסיפו להכביד את עולם, ויעבידו אותם בפרך, בעבודות שמשברות את הגוף (עיין שמות רבה א, ח, יא-יב). העבודה נמשכה כל יום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים ולפעמים אף יותר. מי שלא עבד – הומת. מי שלא הזדרז בעבודתו – חטף מכות קשות עד מוות. במשך ימים ארוכים הנוגשים לא נתנו להם אפשרות לחזור לביתם (תנחומא פקודי ט). הם נשארו לישון בשדות, רחוקים מנשותיהם וילדיהם. מטרת המצריים היתה כפולה: לנצל את כוח עבודתם, ותוך כך ליטול מהם את רצון החיים, לפורר את זהותם הייחודית ולהכחידם מהעולם.

באופן ריאלי, יתכן שאם לא היו מתאווים לנצל את עבודתם, היו מצליחים לאבדם, אבל תאוותם של המצריים לעושר וכבוד מנעה מהם "להצליח" לאבדם.

ח, ה – הגברים איבדו את רצון החיים

העבודה הקשה שברה את גופם, ההשפלה את רוחם. איך ישא הבעל את עיניו לאשתו, הלא הוא אמור היה לפרוש את חסותו עליה, להגן עליה מפני אויב ומתנכל, להביא לה פרנסה וכבוד, להיות דוגמא לילדיהם, והוא עתה עבד מושפל, הנתון למרמס תחת כפות רגלי אדוניו ונוגשיו.

במצב כזה גברים מאבדים את טעם החיים. אין להם כבוד עצמי. הם בטוחים שהנשים רואות בהם מפסידנים עלובים. הם חוששים שאינן אוהבות אותם יותר. וכדי שלא לספוג השפלה נוספת, אינם מנסים לבדוק האם הנשים עדיין אוהבות אותם. גם ילדים אינם רוצים. לשם מה להולידם, כדי שגם הם יחיו חיים כאלה? רק רצון קלוש נותר בהם – לשרוד, למען עתיד מעורפל, שאולי יהיה טוב יותר. במצב כזה אי אפשר לבנות עם. המשפחות מתפוררות, ואין דור המשך.

ח, ו – האם הנשים יתבוללו

באותם הימים, בנות של עם שהפסיד במלחמה, התאמצו להסתפח לצד המנצח (רש"י דברים כא, יג: "שהגויים, בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם"). אם הגברים שלהם אינם מסוגלים להעניק להם ולילדיהם כבוד ופרנסה, מוטב להן לנסות את מזלן אצל הגברים המצליחים. היה מקובל אז שגברים עשירים וחזקים נושאים מספר נשים. לכן גם אם הגברים הכובשים היו נשואים או תכננו להינשא לאשה מבנות עמם, היה מקום לקוות שייקחו להם אשה נוספת מבנות המנוצחים (נשים אלה היו יותר צייתניות וחרוצות, כדי להבטיח את מעמדן). 1

אין לגנות את הבנות על כך, זהו צו ההישרדות. מסתבר שגם ההורים עודדו את הבנות לכך, כי זאת היתה הדרך היחידה להבטיח להן עתיד טוב יותר ולהמשיך את זרעם.

ואם כן, גם במצרים, ניתן היה לצפות כי מרבית הנשים העבריות יתאמצו למצוא חן בעיני גברים מצריים מבוססים, כדי להינשא להם, ולמצוא לעצמן חיים חדשים. מן הסתם, גם המצריים קיוו שהנשים העבריות ישתוקקו אליהם, עד שהם יואילו בטובם לקחתן. 1

ח, ז – בין ישראל לעמים

כך אכן קרה לכל העמים, בדרך זו כל העמים המנוצחים נעלמו מעל במת ההיסטוריה. הנשים הסתפחו לצד המנצח, הגברים נעשו עבדים, ולאחר שהאחרונים שבהם מתו, כבר לא נותר מי שיזכור את עברו של העם שהיה ואיננו עוד. אבל לעם ישראל הדבר לא קרה, הניצוץ הנשמתי לא כבה. הוא נותר בזכות הנשים שהיו נאמנות לבעליהן. ולמרות היותם מושפלים בעבדות, המשיכו להאמין בהם, לראות את הטוב שבהם, לכבדם ולאהוב אותם.

ח, ח – בזכות נשים צדקניות

וזהו שאמר רב עוירא: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו אבותינו ממצרים" (סוטה יא, ב). שכיוון שראו הנשים שאין נותנים לבעליהן לחזור לביתם מהעבודה הקשה, היו באות אליהם לשדות. והיו יוצאות לפני כן לשאוב מים לחמם לבעליהן, והקב"ה היה מזמן להן דגים קטנים בתוך המים, והיו שופתות שתי קדרות, אחת של מים חמים ואחת של דגים, ומוליכות אותן אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותם וסכות אותם בשמן שמצאו, ומאכילות אותם בדגים.

כאילו אמרה כל אשה לבעלה, בעיני המצריים אתה עבד בזוי, אבל בעיני אתה יקר וחשוב. וכמו שהייתי שמחה לקראתך אילו היית חוזר מעבודה מכובדת, כך אני שמחה לקראתך היום, ובאתי אליך לשדה לרחוץ את רגליך העייפות מהעבודה, ולסוך את גופך הכואב, כי אתה הוא בעלי ואהובי.

ח, ט – המראות הצובאות

ועדיין היו הגברים מכונסים בתוך עצמם, כי לא שכחו איך הכום והשפילום. ורצו הנשים לעודד את רוחם, והיו מוכרות מעט מהדגים ולוקחות בהם יין, כדי לשמח בו את בעליהן (תנחומא פקודי ט). והיו מביאות להן מראות, ולאחר שאכלו ושתו, היו נוטלות את המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת: אני נאה ממך, וזה היה מחזיר כנגדה: אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילים עצמם לידי שמחה שבאהבת איש לאשתו, והקב"ה היה פוקדם לאלתר, והיו פרים ורבים.

ח, י – אלו חביבים עלי מן הכל

וכשביקש ה' ממשה לאסוף תרומות להקמת המשכן, עמדו כל ישראל ונדבו למשכן, היו שהביאו זהב, והיו שהביאו כסף, והיו שהביאו נחושת או אבנים טובות. אמרו הנשים, מה יש לנו ליתן לנדבת המשכן, עמדו והביאו את אותן המראות שהיו מתקשטות בהן. ואף שהיו חביבות עליהן ביותר, מרוב חיבת הקודש לא נמנעו מלהביאן. והיה משה רבנו מואס בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. ויש אומרים שזעף על הנשים, ואמר בלשון גוזמא לאלה שעמדו אצלו: קחו מקלות ושברו את שוקיהן, שהעיזו להביא מראות אלו לעבודת הקודש.

אמר לו הקב"ה למשה: מראות אלו אתה מבזה?! המראות הללו העמידו את כל הצבאות הללו במצרים. קבל אותן, כי אלו חביבים עלי מן הכל. טול אותן ועשה מהן כיור נחושת וכנו, שבו יהיו הכוהנים מקדשים עצמם לעבודת הקודש (תנחומא פקודי ט; רש"י שמות לח, ח). ללמדנו כי אין דבר טהור יותר מאהבה זו שאינה תלויה בדבר, והביאה חיים לעולם. 1

ח, יא – מרים

וכשראו המצריים שעם ישראל ממשיך לגדול, גזר פרעה (שמות א, כב): "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ. ואז גבר הייאוש מאוד. ואמרו חכמים (סוטה יב, א): עמרם גדול הדור היה, כיוון שראה גזירת פרעה, אמר: לשווא אנו עמלים, עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו מרים: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת. עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם. הושיבה ליוכבד באפיריון של כלות, ואהרן ומרים בניהם היו מרקדים לפניה, ומלאכי השרת אמרו: אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה (תהלים קיג, ט). ומתוך כך נולד משה רבנו, מושיעם של ישראל.

ויהי רצון שכשם שגאלנו ה' בימי צאתנו מארץ מצרים, כך בזכות נשים צדקניות שלנו, יגאלנו ה' גאולה שלמה במהרה בימינו.

ע"כ המאמר שנתפרסם ברביבים.

ח, יב – אשה סוטה נבדקת מהמראות הצובאות

מדרש אגדה במדבר ה, יז: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים. מי שרי למסב מים קדושים?! אין מים קדושים אלא שנתקדשו בכיור. ולמה היה משקה אותה מן הכיור? לפי שהכיור לא נעשה אלא מן מראות הנחושת של נשים כשרות שהיו במצרים, שנאמר (שמות לח, ח): וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וגו', וזאת קִלקלה ולא הלכה בדרך אותם נשים כשרות שהיו מחבבים את בעליהם, לכך הוא בודק אותה במי כיור". וכ"כ רש"י שם.

במדבר רבה ט, יד: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים, אין מים קדושים אלא שנתקדשו בכלי, ואלו הן מי כיור. ולמה היו המים מן הכיור? לפי שהכיור לא נעשה אלא מן מראות הנשים, שנאמר (שמות לח, ח): וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וגו', אותן נשים שאמרו: האלוהים מעיד עלינו שיצאנו טהורות ממצרים, כשבא משה לעשות כיור, אמר לו האלוהים: באותן המראות עשה אותו, שלא נעשו לשם זנות והימנו תהיינה בנותיהן נבדקות אם טהורות הם כאמותיהן. דבר אחר: אמר האלוהים, והלא לא נגאלו ישראל ממצרים אלא בזכות המצוה הזאת, על ששמרו עצמן מן הזנות".

ח, יג – השתדלות המצריים לבטל את ישראל מפריה ורביה

בתנא דבי אליהו רבה פרק ז, מבואר שֶׁשֵׁשׁ מתוך עשר המכות ניתנו למצרים כמידה כנגד מידה על שגזרו על ישראל סוגי עבדות שונים לבטלם מפריה ורביה.

"דם מפני מה בא עליהם? מפני שהיו רואים את ישראל טובלין מטומאתן ומתשמיש מיטותיהן, ובנות ישראל טובלות מן הנדה ומן תשמיש המיטה. מה עשו המצריים? אחזו עליהן את המים שלא יטבלו ולא יבואו זה על זה ולא יפרו וירבו. לפיכך הפך הקב"ה את מימיהם לדם…

ערוב מפני מה בא עליהן? מפני שהיו אומרים להם לישראל, צאו והביאו לנו דובים ואריות והכניסו לבית מלחמתנו, ונעשה בהן קניגאות כמו שאנו רוצים, כדי שיהיו ישראל במדברות החיצונות, ושלא ייכנסו לתוך בתיהם ויבואו זה אצל זה ויפרו וירבו.

דבר מפני מה בא עליהם? מפני ששמו את ישראל רועי סוסים, רועי חמורים וגמלים בקר וצאן, כדי שיהיו ישראל במדברות ושלא ייכנסו לתוך בתיהם ויפרו וירבו, לפיכך בא עליהם דבר והרג כל מה שהיו ישראל רועים…

ברד מפני מה בא עליהם? מפני ששמו את ישראל נוטעי גנות ופרדסים וכל מיני אילנות, שלא ייכנסו לתוך בתיהם, שלא יפרו וירבו, לפיכך הביא הקב"ה עליהם את הברד ושיבר כל הנטיעות שנטעו ישראל.

ארבה מפני מה בא עליהם? מפני ששמו את ישראל זורעי חיטים ושעורים ופול ועדשים וכל מיני קטניות, כדי שלא ייכנסו ישראל אל בתיהם ושלא יפרו וירבו, לפיכך הביא הקב"ה עליהם את הארבה ואכל כל מה שזרעו ישראל…

בכוריהם מפני מה מתו? מפני שאמר פרעה (שמות א, טז): בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וגו' אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וגו'… אבל המיילדות לא עשו כן… וראה הקב"ה את מחשבות פרעה וחשב לו הדבר כאילו נעשה".


  1. . כך נהגו בעת מלחמה, כאשר אויב ניצח, הרג חלק מהגברים, את השאר לקח לעבדים, וכאשר הגיע למקום מגוריהם של המנוצחים כדי לשלול שלל ולבזוז בז, היו הבנות הצעירות מתקשטות כדי להציל את עצמן. אם מצאו חן בעיני הכובשים, לקחום לנשים. אם לא מצאו חן – מכרו אותן לשפחות. המבוגרות נותרו לבדן במקומן לחרפת רעב ומחלות, או שנמכרו לשפחות.
  2. . שמות רבה א, יח: "וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן (שמות א, כב), מה צורך לפרעה לקיים הנקבות? אלא כך היו אומרים: נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים, לפי שהיו המצריים שטופים בזמה".

  3. . המקור המרכזי לתיאור שלמעלה בתנחומא פקודי ט: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן (שמות לח, כא) וגו' וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה (שם, כט), 'ונחשת הכלות', שכן בלשון יון קורין לכלה נינפי, אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהן שלא יהיו משמשין מטותיהן. אמר רבי שמעון בר חלפתא: מהו היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן היאור והקב"ה היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם, שנא' (שמות א, יד): וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה. משהיו אוכלין ושותין נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן זאת אומרת אני נאה ממך וזה אומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין והקב"ה פוקדן לאלתר. רבותינו אומרין, יש מהן יולדות שנים בבת אחת, וי"א ששה בכרס אחד, וי"א שנים עשר בכרס אחד, וי"א ששים רבוא. מי שאומר שנים דורש (שם א, ז) פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ. מי שאומר ששה פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד הרי ששה. מי שאומר שנים עשר, פָּרוּ שנים וַיִּשְׁרְצוּ שנים כו' הרי שנים עשר. מי שאומר ששים רבוא, דכתיב בדגים (בראשית א, כ): יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם וכאן כתוב וַיִּשְׁרְצוּ. וכל המניין האלו מן המראות, וכתיב בהן (שמות א, ז): וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם, וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ (שם יב), בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאוה מתוך הפרך העמידו כל הצבאות, שנאמר (שמות יב, מא): יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, ואומר (שם נא): הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל ונתנדבו, מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחשת ואבני שוהם ואבני מלואים הביאו בזריזות הכל. אמרו הנשים: מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן, עמדו והביאו את המראות והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות זעף בהן, אמר להם לישראל: טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו, המראות למה הן צריכין?! א"ל הקב"ה למשה: משה, על אלו אתה מבזה?! המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים, טול מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים, שממנו יהיו מתקדשין הכהנים, שנאמר (שמות לח, ח): וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ, באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלה".