א – עיקר מצוות עונה – שיא השמחה

א, א – שמחת עונה

מצוות עונה היא החיוב של האדם לשמח את אשתו ולגרום לה הנאה, ומקורות רבים לכך:

פסחים עב, ב: "אמר רבא: חייב אדם לשמח אשתו בדבר מצוה (לשמח את אשתו – אפילו שלא בשעת עונתה, אם רואה שמתאוית לו, רש"י)".

כלה רבתי ב, יא: "מה יעשה אדם ויהיה לו בנים? ר' אליעזר אומר: יפזר מעותיו לעניים, שנאמר (תהלים קיב, ט): פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד, או יעשה חפצי אשתו. מה הם חפצי אשתו? ר' אליעזר אומר: יפתה אותה בשעת תשמיש, ר' יהודה אומר: ישמחנה בדבר מצוה, שנאמר (קהלת ח, ה): שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם. והרוצה שיהיו לו בנים בעלי חכמה, יפשפש במעשיו. מאי יפתה? אילימא לספר עמה, והא איכא דר' יוחנן בן דהבאי, אלא לאהבה ולחשקה".

בבא בתרא י, ב: "מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? רבי אליעזר אומר: יפזר מעותיו לעניים; רבי יהושע אומר: ישמח אשתו לדבר מצוה"[1].

א, ב – עיקר המצווה להגיע לשיא התענוג והשמחה

בלימוד הסוגיה, ביאר מו"ר הרב מלמד בהרחבה מדוע מוכרחים לומר שעיקר המצווה להגיע לשיא התענוג, היינו לאורגזמה:

כפי שלמדנו, פירוש מצוות עונה שהאיש ישמח את אשתו, ולא זו בלבד אלא המצווה נקראת 'שמחת עונה' (פסחים עב, ב; ע"ז ה, א), בודאי שאין הכוונה לשמח את אשתו שמחה חלקית, אלא המצווה שיענג אותה עד שתגיע ממש לשיא השמחה, דהיינו לאורגזמה. ואמנם קשה למצוא מקורות שדיברו על כך בפירוש, אבל כך פשוט, שהאיש יספק וימלא את תשוקתה של אשתו (להלן ז, ב), ואין אפשרות לעשות זאת ללא שתגיע לשיא השמחה, וממילא זו עיקר המצווה. שכן בשעה שהאשה מתחילה להתענג, הרצון הטבעי להתענג גובר, וכאשר התענוג מגיע עד קרוב לשיאו, נוצרת בגוף ובנפש השתוקקות עצומה להגיע לשיא ולפורקן שעימו, וכשאינו מגיע – נותר תסכול עמוק. וכאשר זה חוזר וקורה שוב ושוב, נשים רבות יעדיפו לוותר על השמחה והתענוג שבתחילה, כדי להימנע מהדכדוך שאחר ההחמצה.

מעבר לזה, אם לא מדובר על הגעה לשיא התענוג, אי אפשר להבין מדוע טיילים חייבים בעונה כל יום, כאשר מבואר במפורש שהסיבה לכך היא לשמח את נשותיהם שמשתוקקות לכך. וכפי שכתב הראב"ד (שער הקדושה): "כי העונות שנתנו חכמים למלא תשוקת האשה הן, שאינו רשאי למעט מהם אלא מדעתה". וכ"כ אוהל מועד (דרך יא, ב): "אין אדם רשאי למעט מהעונות שנתנו חכמים למלא תשוקת האשה אלא מדעתה". וכ"כ הטור או"ח רמ. ולא מסתבר שאשה שלא מגיעה לשיא התענוג תשתוקק לבעלה מדי יום ביומו עד שבלא רשות מפורשת שלה, יחשב כמי שביטל מצווה מהתורה, כי לא שימח אותה. ולא זו בלבד, אלא שאפילו אם הבעל ירצה להפסיק להיות טייל ולהתחיל לעבוד כפועל, אינו רשאי לעשות זאת בלא רשות אשתו, מפני שעל דעת כך נישאה לו. ואף שמצבם הכספי ישתפר מאוד, אמרו בכתובות סב, ב: "רוצה אשה בקב ותיפלות מעשרה קבין ופרישות", כלומר חזקה על האשה שהיא מעדיפה קיום עונה כל יום על שיפור ברמת חייהם. וקשה מאוד להבין מדוע אשה שלא מגיעה לשיא השמחה תעדיף חיבור בכל יום על פני רווחה כלכלית.

כיוצא בזה למדנו בכתובות נא, ב, שחכמים התייחסו לתשוקה של האשה כשיא התענוג, ולכן "אמר רבא: כל שתחלתה באונס וסוף ברצון, אפילו היא אומרת: הניחו לו, שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו – מותרת, מאי טעמא? יצר אלבשה".[2]

א, ג – מקורות נוספים שהמצווה לענג עד שיא השמחה

וכך נראה מדברי רבי יעקב עמדין בסידורו (מוסך השבת, הנהגות ליל שבת, חדר המיטות ו, י): "וכן צריך שיהא מיישב דעת אשתו, ומשמחה ומכינה ומסעדה בדברים המשמחים את הלב כדי שתשיג את התאוה אליו (בקדושה ובטהרת דמיונה כמו כן), וזה יהא ניכר בנשימתה ובעיניה, ואז יאהבו זה לזה ויהיו בניהם פקחים, כי כפי מה שתהיה אהבתם זה לזה בשעת תשמיש כן יהיה פקחות הנער היולד וסכלותו. והטעם הוא לפי שהאהבה לא תהיה כי אם מן התאווה, והתאווה לא תהיה כי אם מקום הלב, ומקום הלב יחמו הדם וכל האיברים, ולפי רוב תאוותה תהיה חמימותה ויחמו שני הזרעים, זרע האיש וזרע האשה אשר מהם יברא הילוד, ולכן יהיה פקח כי הפקחות הוא מחום הלב ומחדוד המחשבות אשר במוח".

וכך נראה מדברי הרוקח (הל' תשובה יד): "ולאחר טבילתה ישמחנה ויחבקנה וינשקנה ויקדש עצמו מתשמיש המטה, ולא ינבל פיו ולא יראה בה דבר מגונה, אך ישעשע במשמושי' ובכל מיני חיבוק למלאות תאוותו ותאוותה שלא יהרהר באחרת כי אם עליה, כי היא אשת חיקו, ויראה לה חיבות ואהבות".

וכך נראה מגירסתו של רבנו אברהם מן ההר לנדרים צא, ב: "דהוה בדיחא – שהיתה שמחה בו למצוה בכל פעם פניה צהובין". כלומר, הסיפוק היה ניכר על פניה.

א, ד – בעבר והיום

ביאר הרב שככל הנראה בעבר נשים הגיעו לשיא תענוגן יותר בקלות, וגם יכלו להגיע ביתר קלות לשיא התענוג מהחיבור עצמו בלא ליטוף בדגדגן. וזאת על סמך שלוש עובדות שאנו יודעים שהיו שונות בעבר:

א. נשים הרגישו בפתיחת המקור בתחילת הווסת (שו"ע יו"ד קפג, א). כלומר היו מודעות יותר לגופן, ואולי זה מאפשר גם יכולת להקשיב יותר לתחושות ולהיענות לתשמיש.

ב. אנשים ישנו בעבר יותר שעות ביממה, שכן באופן כללי הלילה הוקדש לשינה. כלומר מעט לאחר שהחשיך אכלו, כמבואר בברכות ב, ב, ומיד לאחר מכן הלכו לישון עד סמוך להנץ החמה. ותלמידי חכמים נידדו שינה מעיניהם כדי לעסוק בתורה. וכיוון שישנו הרבה, באשמורת השלישית כבר יכלו בקלות להתעורר, ואשה מספרת עם בעלה (ברכות ג, א). ועל פי זה מובנים דברי הרמב"ם (דעות ד, ד) שדי לאדם בשמונה שעות, שמלשונו משמע שהתכוון שימעטו בשינה, ואילו כיום נדמה שהרחיב בשעות השינה, אלא שבזמנו היו רגילים לישון יותר שעות.

ג. המתח המלווה כיום את החיים גדול בהרבה, הן מפני שנשים רבות יוצאות לעבוד, והן מפני כלי התקשורת האישיים והציבוריים.

ואולי גם בעקבות חורבן בית המקדש נשתנה המצב לרעה, "דאמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר (משלי ט, יז): מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (סנהדרין עה, א). עוד אמרו (ב"ב ס, ב): "תניא, אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה; ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, ואמרי לה: לישוע הבן, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".

א, ה – אשה מזרעת

עוד אפשר ללמוד מגמ' נדה לא, א-ב, שהאורגזמה היא ההזרעה של האשה, כדרך שזו ההזרעה של האיש. "אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר, איש מזריע תחילה – יולדת נקבה, שנאמר (ויקרא יב, ב): אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר. תנו רבנן, בראשונה היו אומרים: אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר, איש מזריע תחלה – יולדת נקבה, ולא פירשו חכמים את הדבר, עד שבא רבי צדוק ופירשו: אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ (בראשית מו, טו) – תלה הזכרים בנקבות, ונקבות בזכרים, וַיִּהְיוּ בְנֵי אוּלָם אֲנָשִׁים גִּבֹּרֵי חַיִל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת וּמַרְבִּים בָּנִים וּבְנֵי בָנִים (דהי"א ח, מ), וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים? אלא, שמשהין עצמן בבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה שיהו בניהם זכרים – מעלה עליהן הכתוב כאילו הם מרבים בנים ובני בנים. והיינו דאמר רב קטינא: יכולני לעשות כל בני זכרים. אמר רבא: הרוצה לעשות כל בניו זכרים – יבעול וישנה".

מרש"י משמע שהזרעת האשה היינו הגעתה לשיא השמחה: "יבעול וישנה – שמתוך תאות בעילה ראשונה תהא מזרעת, ונהי נמי דתזריע אחריו – תקדום הזרעתה בבעילה שניה". וכ"כ רש"י עירובין ק, ב: "יבעול וישנה – שמחמת ביאה ראשונה נתאוה האשה והולבשה תאוה,[3] וכשבא ביאה שניה היא מזרעת תחילה, והיכא דהיא מזרעת תחילה – יולדת זכר".

וכ"כ אבודרהם (ברכות השחר): "אמר רבא הרוצה לעשות כל בניו זכרים – יבעול וישנה, פי' שמתוך תאות בעילה ראשונה תהא מזרעת תחלה". וכ"כ אוהל מועד (דרך יא, נתיב ב): "והזהיר לשהות על הבטן כדי שתהנה האשה ותזריע תחילה יהיה שכרו שתלד בנים זכרים". וכ"כ הלבוש או"ח רמ, ט: "אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאוותה ותזריע תחלה ותלד זכר". וכן עולה משו"ת תורה לשמה תקד. [4]

א, ו – הסברים שונים להזרעת האשה

אמנם ממקורות אחרים משמע שיש עוד שני פירושים להזרעת האשה:

א' סוג של ביוץ. ב' דם שמגיע מהרחם.

סוטה כה, ב: "אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת – בעקרה וזקינה, אבל איילונית – דברי הכל לא שותה ולא נוטלת כתובתה, שנאמר (במדבר ה, כח): וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע, מי שדרכה להזריע, יצאה זו שאין דרכה להזריע". ומשמע שמדובר על סוג של ביוץ, כלומר מנגנון שמאפשר הריון. אמנם אפשר להסביר, שאולי הכוונה שאשה איילונית, בנוסף לשינויים שיש בגופה משאר הנשים, גם אינה מגיעה לתענוג בחיבור, וזה מצביע על חסרון של הורמונים מסוימים, חסרון שפגע בהתפתחותה וביכולתה להוליד.

מהרמב"ן (ויקרא יב, ב) משמע שההזרעה היא הוצאת דם מהרחם: "אבל אמרם 'מזרעת', על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחז בזרע הזכר, כי לדעתם הולד נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש, ולשניהם יקראו זרע. וכך אמרו (נדה לא, א): שלושה שותפין יש בו באדם, איש מזריע לובן שממנו גידים ועצמות ולובן שבעין, אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין. וגם דעת הרופאים ביצירה כך היא".

וכ"כ רבנו בחיי (ויקרא יב, ב): "ומן המלה הזאת דרשו רז"ל (ברכות ס, א; נדה לא, א): אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה. והכוונה בלשון 'מזרעת' על זרע הנקבה שהוא דם הנדות כי האשה אין לה זרע, אבל הדם שלה שברחם הוא הזרע שלה והוא הנקרא אודם, וזרע הזכר הוא הנקרא לובן והאודם והלובן כל אחד מהם נקרא זרע, וכן אמרו רז"ל בסוף פרק המפלת (נדה שם): שלושה שותפין יש בו באדם, הקדוש ברוך הוא אביו ואמו, אביו מזריע לובן שממנו מוח וגידין ועצמות וצפרנים ולובן שבעין, אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראית העין ושמיעת האזן ודיבור שפתים והילוך רגלים ודעה ובינה והשכל". וכ"כ חזו"א יו"ד קד, ג.

א, ז – הסבר פיזיולוגי לגבי אשה מזרעת והביוץ

על פי הידוע לנו, ניתן להסביר שמדובר על הביוץ, שהואיל ותאי הזרע הזכריים מהירים ואינם שורדים זמן ארוך, ולעומתם תאי הזרע הנקביים איטיים ושורדים זמן ארוך, כאשר הביוץ מתרחש ביממה שלפני החיבור, אזי תאי הזרע הזכריים מצליחים להספיק להגיע לביצית לפני כליונה, והיא יולדת זכר. וכאשר החיבור נעשה לפני הביוץ, הרי שתאי הזרע הזכריים מתכלים עד שהביצית מגיעה למקומה, והעיבור נעשה מתא זרע נקבי ששרד. אמנם יש גם מחקרים שמצביעים על כך שאין הבדל בין תאי הזרע הזכריים לנקביים, אבל כך שמענו מרופאים, ואף מאנשים רבים שהצליחו באופן זה להשלים את מצוות 'פרו ורבו'.

א, ח – הטעם שאשה מזרעת תחילה יולדת זכר

לפי הפירוש שהזרעת האשה היינו הגעתה לשיא השמחה, ניתנו כמה טעמים נפשיים ורוחניים לכך שאם הקדימה להזריע תלד זכר.

כתב רבינו בחיי (ויקרא יב, ב): "ועל דרך חכמת הטבע אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, כי כשהאשה משתוקקת לבעלה ומתחממת בחשקו, כל רצונה ומחשבתה עליו ומציירת צורתו בלבה, ומתוך אותו חשק ממהרת ומזרעת תחילה, ובכח אותה המחשבה המצויירת בלבה תלד זכר שכנגד לבה ועיניה. וזהו ענין המקלות ליעקב אבינו (בראשית ל, לז), שהיה עושה בהן ציורין, והצאן כשהיו מתחממות היו מתעברות דוגמת אותן הצורות שהיו רואות בשעת תשמיש, ונשתוו בזה זכרים ונקבות. והוא הדין במין האדם, וכל שכן הוא, שהרי אם במין הבהמי יש לו כח בציור המחשבה, על אחת כמה וכמה במין השכלי, וכבר הזכרתי זה בענין המקלות. ומי שהוא יכול לכבוש את יצרו ומשהה את עצמו כדי שתזרע היא תחילה – קבל שכרו כי היא יולדת זכר מן הטעם הזה, וזהו שדרשו רז"ל (נדה עא, א) בפסוק (תהלים קכז, ג): הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן, אלו המשהין את עצמם על הבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחילה ויולדות זכר, וזהו שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן".


[1]. דברים כד, ה: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח", רש"י: "וְשִׂמַּח – ישמח את אשתו". ארחות חיים (הל' כתובות לו): "חייב אדם לשמח את אשתו, שנאמר: וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח. ויש בעשה זה לאו, שנאמר (שמות כא, י): וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". וכ"כ סמ"ק מצווה רפה.

עוד אפשר ללמוד מנדה לא, ב: "ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים (שלא יהיו הכל שמחין – שאוכלין ושותין בסעודה, ואביו ואמו עצבים – שאסורין בתשמיש, רש"י)".

[2]. אפשר אולי לומר שחכמים דייקו שה'סוף' ברצון, ומשמע שמדובר על שיא התענוג. וכך נראה גם מהירושלמי (סוטה פ"ד ה"ד) לגבי תחילתה באונס וסופה ברצון: "כהדא איתתא אתת לגביה רבי יוחנן, אמרה ליה: נאנסתי. אמר לה: ולא ערב לך בסוף? אמרה ליה: ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיו ביום הכיפורים שמא אינו רע לו ובסוף אינו ערב לו? וקבלה (והתירה רבי יוחנן לבעלה, פני משה)". (לביאור המעשה, עיין עלי תמר על הירושלמי שם). אמנם העיר הרב יאיר וייץ שהפשט הוא שהסיטואציה שהביאה לביאה היתה באונס, אך משהחלה הביאה – היה זה ברצון מתוך שנהנית. וכמו: תחילתו בפשיעה וסופו באונס, שהכוונה שהרשלנות הביאה למצב שרכושו של האדם הזיק, אך מעשה ההיזק כולו היה באונס. ולפי זה אין ראיה מלשון מהמילה 'סוף'.

[3]. תאווה זו מזכירה את הגמ' בכתובות נא, ב: "יצר אלבשה".

[4]. שם דן רבי יוסף חיים בשאלה של מי שאשתו פלטה זרע שלה לחוץ מתוך חיבוקים עם בעלה, ומשמע שהגיעה לשיא התענוג לפני שהיו יכולים לשמש, מפני שהנר עדיין דלק, והיה אז ליל שבת, והשאלה האם יש בזה הוצאת זרע לבטלה של האשה.

כך גם משמע מהרשב"ץ (מגן אבות ג, א): "וכן מה שאמר טיפה סרוחה, ולא הזכיר גם כן זרע הנקבה, שגם היא מזרעת בשעת תשמיש חלק בהולדה, שהרבה נשים הן מתעברות ולא הזריעו, שאין אותו זרע אלא כעין ריר היוצא מרוב התענוג ואם אינן מתענגות אינן מזריעות והן מתעברות, אבל העובר הוא הנוצר מזרע הזכר והדם המתקבץ בפי הרחם בשעת גמר תשמיש".

ב – חובת האיש ומצוות האשה

ב, א – דרכו של האיש לחזר אחר האשה

נדה לא, ב: "שאלו תלמידיו את רבי דוסתאי ברבי ינאי: מפני מה איש מחזר על אשה, ואין אשה מחזרת על איש? משל לאדם שאבד לו אבידה, מי מחזר על מי? – בעל אבידה מחזיר על אבידתו".

בראשית רבה לא, יג (לגבי החיות שנכנסו לתיבת נח): "זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ (בראשית ו, יט), אם ראית זכר רץ אחר נקבה – קבלהו, נקבה רצה אחר זכר – אל תקבל".

ב, ב – מדוע מצוות עונה הוטלה על האיש

בספר הרב ביאר שמצוות עונה הוטלה על האיש מחמת השוני בתכונתם הגופנית והנפשית של הגברים והנשים. הגבר מסוגל להגיע לשיא התענוג בזמן קצר ובלי הכנות מרובות, ואילו אצל האשה, רק לאחר שכל הכוחות משתלבים יחד באהבה ותענוג היא יכולה להגיע לשיא השמחה. ולכן אם האיש לא יביע במילים את אהבתו לאשתו ולא ירבה לענג אותה בליטופים וחיבוקים ויתקדם בהדרגה עד המקומות המענגים ביותר, מסתבר שלא יצליח לשמח אותה שמחה שלימה.

עוד ביאר הרב בספר (הלכה ו) שהמצווה תלויה באיש לפי מה שכוחו הגופני וטורח עבודתו מאפשרים לו. ומכיוון שהאיש אינו יכול להתחבר לאשתו בלא שיהיה לו קישוי, אם תהיה עליו חובה להיענות לה, המתח יגבר והמצווה תיפגם. אמנם האשה יכולה להגיע לשיא השמחה בכל לילה, וגם כאשר קשה לה להגיע לשיא השמחה, היא יכולה להיענות לבעלה ולהתענג משמחתו.

במשכן ישראל ח"ב עמ' יד, כתב שאולי המצווה הוטלה על האיש מכיוון שבידו הדבר תלוי, שנאמר (בראשית ג, טז): וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ. עוד ביאר בעמ' יט, הערה 5, על פי הפסוק (שם ב, כד): עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, שבתחילה הקשר בא מצידו – וְדָבַק, ובהמשך וְהָיוּ – מצד שניהם. והוסיף מה שאמרו חז"ל בסנהדרין כב, ב: "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי", כלומר האיש מתחיל ומראה לה שהיא אבידתו והשלמתו, ועל ידי זה היא נמשכת אליו.

הרב הוסיף בעל פה, שאפשר לומר שהמצב הטבעי שהאשה משתוקקת (כשהיא אינה עייפה), ומשמע שהיא מעוניינת בכל יום, ולכן כל דין עונה נקבע לפי כוח הבעל. וזה מה שנאמר (בראשית ג, טז): "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ"; "אין תשוקת אשה אלא לְאִישָׁהּ" (בראשית רבה ב, טז). "רוצה אשה בקב ותיפלות מתשעה קבין ופרישות" (כתובות סב, ב). ואפילו ציפורה אשת משה אמרה: "אוי להם לנשותיהם של אלו, שמיום שנתייחד הדיבור על אחיך פירש ממני" (ספרי ורש"י במדבר יב, א). ואפילו אם האשה אינה משתוקקת לשיא השמחה בכל יום, קצת הנאה ומחמאה מכך תמיד יש, ולכן מצידה טוב תמיד.

ג – מצוות האיש

ג, א – חובת הפיוס והריצוי שלפני החיבור

עירובין ק, ב: "ואמר רמי בר חמא אמר רב אסי: אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצוה, שנאמר (משלי יט, ב): וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא. ואמר רבי יהושע בן לוי: כל הכופה אשתו לדבר מצוה – הויין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב איקא בר חיננא: מאי קראה? – גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב (שם). תניא נמי הכי: גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב – זה הכופה אשתו לדבר מצוה. וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא – זה הבועל ושונה. איני? והאמר רבא: הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה! לא קשיא; כאן – לדעת, כאן – שלא לדעת". לדעת – ברצון אשתו, וכשאינה מתענגת – אינה רוצה.

פסחים מט, ב: "תניא, היה רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני אֲרִי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים". תוספות (שם 'מה'): "פירש ר"ת, דורס ואוכל ואין ממתין עד שתמות, אף עם הארץ אינו ממתין עד שתתפייס". וכ"כ סמ"ג (לאוין קכו).

וכ"כ הרמב"ם (דעות ה, ד): "ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם, יספר מעט וישחק עמה כדי שתתישב נפשה". וכ"כ אור זרוע (א, שנז): "אסור לאדם לבוא אל אשתו עד שיפייסנה ותתרצה לו, דדילמא בהא שעתא לא ניחא לה בתשמיש". וכ"כ הראב"ד בשער הקדושה, ומנורת המאור (אלנקאוה, פרק י). וכ"כ אבודרהם (ברכות השחר), שהקשה על פירוש הראב"ד שברכת 'אלוהי נשמה' אינה פותחת בברוך מפני שהיא סמוכה לברכת המפיל (ושינה לא נחשבת הפסק, שאינה מעשה), "וקשיא לי לדבריו שהרי אי אפשר שלא יקיים מצות עונה, וצריך שיסוח קודם שישמש מטתו, כדאיתא בפרק הרואה (סב, א)".

הרי שהמצווה לפייס ולרצות את אשתו לפני החיבור אינה רק כשהאשה במצב רוח רע או בכעס, אלא גם כשמצב הרוח רגיל, יש לעורר רגשי חיבה ואהבה לקראת החיבור.

ועניין זה מודגש באגרת הקודש לרמב"ן פרק ו: "ועל כן, כל זמן שהאדם מתחבר לאשה, אל יהא בקלות ראש ודברי שוא ותעתועים, ואל תקל ראשך כנגד האשה, ואל תרבה בשיחה בטלה עמה. ולפיכך יש לך להכניסה תחילה בדברים שמושכין את ליבה ומיישבין דעתה ומשמחין אותה, כדי שתקשר דעתה בדעתך וכוונתה בכוונתך. תאמר לה דברים קצתם מכניסין אותה בדברי חשק ואהבה ורצון, וקצתם מושכין אותה ליראת שמים וחסידות וצניעות. ומספר עמה בדברי נשים חסידות וצנועות, היאך יצאו מהם בנים הגונים וכשרים, ראויים לכתר עליון, בעלי תורה ויראה והוראה, כמעשה קמחית (יומא מז, א) שזכתה לז' בנים שכולם שמשו בכהונה גדולה, ושאלוה חכמינו ז"ל במה זכתה, ואמרה להם אפילו קורות ביתי לא ראו שער ראשי מימי, וכל זה הפליגה לשאר צניעותה וחסידותה ויושר מעשיה. ויכניס אותה בדברים אלו, מהם אהבים ומהם עגבים, ומהם יראת שמים וצניעות וטוהר מחשבה". [5]

ג, ב – מחמאות ודברי אהבה – מהזוהר

זוהר בראשית ח"א מט, ב, לומד מלינתו של יעקב רמזים לזיווג: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם (בראשית כח, יא), שנטל רשו בקדמיתא. מכאן אוליפנא, דמאן דמתחבר באנתתיה בעי למפגע (מכאן למדנו שמי שמתחבר עם אשתו צריך לבקש ממנה רשות) ולבסמא לה במלין (ולהמתיקה [כלומר, לשמחה] בדברים), ואי לאו – לא יבית לגבה, בגין דיהא רעותא דלהון כחדא בדלא אניסו (ואם לא עשה כן – לא ילון אצלה, כדי שהרצון שלהם יהיה אחד ללא אונס)… וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו (שם), הכא אוליפנא דאפילו יהון למלכא ערסי דדהבא ולבושי יקר למיבת בהו, ומטרוניתא תתקין ליה ערסא ממתקן באבנין, ישבוק דיליה ויבית במה דאיהי תתקין (כאן למדנו שאפילו יהיו למלך מיטות זהב ולבושי כבוד ללון בהם, ואשתו תתקין לו מיטת אבנים, יעזוב את שלו ויישן במה שהתקינה), דכתיב וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.

תא חזי: מה כתיב הכא (בראשית ב, כג): וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם וגו'? הא בסימו דמלין לאמשכא עמה חביבותא ולאמשכא לה לרעותיה, לאתערא עמה רחימותא (אלו דברים משמחים להמשיך עמה חיבה ולהמשיך אותה לרצונו, ולעורר עמה אהבה). חמי כמה בסימין אינון מלין כמה מלי דרחימותא אינון (ראה כמה מתוקים דברים אלו, כמה דיבורים אלו מעוררי אהבה הם), עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, בגין לאחזאה לה דאינון חד ולא אית פרודא בינייהו בכלא (כדי להראות לה שהם אחד ואין שום פירוד ביניהם בכל). השתא שרי לשבחא לה (עכשיו מתחיל לשבח אותה), לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, דא היא דלא ישתכח כוותיה (זו היא שאין נמצא כמותה), דא היא יקרא דביתא (זו היא כבודו של הבית), כלהון נשין גבה כקופא בפני בני נשא, אבל לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, שלימו דכלא (כל הנשים בפניה נחשבות כקוף בפני אדם, אבל לזאת יקרא אשה, שלימה בכל). לְזֹאת ולא לאחרא. כלא הוא מלי רחימותא (דברי אהבה), כמה דאת אמר: רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה (משלי לא, כט). עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (בראשית ב, כד) – כלא לאמשכא לה ברחימו ולאתדבקא בהדה (הכל להמשיכה באהבה ולהתדבק עמה)".

ג, ג – עניין המחמאות והדיבורים המשמחים בחול ובשבת

בתקוני זוהר תיקון כא, נז, א, מבואר ההבדל בין ימי החול לשבת בכמה עניינים, ואחד מהם בענייני החיבור: "אתמר דאם הוה רגיל לשמש ביומא דחולא בקטטה עם אתתיה ובפרודא, לא יזדווג לאתתיה בשבתא אלא בשלמא (נאמר שאם היה רגיל לשמש עם אשתו ביום חול בקטטה ובפירוד, לא יזדווג לאשתו בשבת אלא בשלום). ובגין דא תלמידי חכמים עונתן מליל שבת לליל שבת, וצריך לשנויי שבת מיומא דחולא בכלא (וצריך לשנות שבת מיום חול בכל). ואם אית לון שלמא בכל שית יומין דחולא, יעבדון תוספת בשבתא בפיוסא דא לדא ברחימו סגי (ואם יש להם שלום בכל ששת ימי החול, יעשו תוספת בשבת בפיוס זה לזה באהבה רבה), כגוונא דלעילא דאתמר לגבי שכינתא (כמו בעליונים שנאמר על השכינה): פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי (שיר השירים ה, ב) – בתוספת מלין דפיוסא. כגוונא דא צריך בר נש לפייסא לאתתיה בשבת בתוספת מלין דפיוסא (כמו זה צריך אדם לפייס את אשתו בשבת בתוספת דברי פיוס)…".

ג, ד – נשיקות וחיבור בלא חציצה

עיין זוהר ח"ב רנט, ב, שמזיווג של נשיקות נולדים מלאכים ומקבלים חיוּתם, ומזיווג היסוד נולדות ומתחיות נשמות. "ועל דא קיימין תרין סטרין אלין (שתי בחינות אלו), דא לעילא ודא לתתא, דא לאתזנא לעילא ודא למיזן לתתא, כל חד וחד כדקא חזי ליה".

תיקוני זוהר נח, צב, א: "ובההוא זמנא דאתפשטת מאלין לבושין אתייחדת עם בעלה בקרוב בשרא (ובאותו זמן שמתפשטת מבגדים אלו מתייחדת עם בעלה בקרוב בשר), הדא הוא דכתיב (בראשית ב, כג-כד) עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, דכך דרכא לאתייחדא דכר ונוקבא בקירוב בשר, ודא דבוקא דיחודא דלעילא דלא יהא דבר חוצץ (שכך דרך להתייחד זכר ונקבה בקרוב בשר, וזה דיבוק של יחוד שלמעלה שלא יהא דבר חוצץ)". ויעויין להלן בהרחבות לפרק ג, יב, ט, המשך המאמר.

ג, ה – רמז הנשיקות והחיבוקים כנגד שם הוי"ה

תיקוני זוהר י, כה, ב, בעניין הנישוק והחיבוק: "ובההוא זמנא דמתייחדין יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ (שה"ש א, ב), מאי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ? תרין שפוון דיליה ותרין דילה אינון ארבע גדפין דחיוון (שתי שפתיים שלו ושתים שלה הם ארבע כנפי החיות), דאתמר בהון (יחזקאל א, ו): וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם. וכד אתכלילן תרין אנפין דיליה ותרין דילה, וארבע דרועין דתרוייהו (וכאשר נכללים שני פנים שלו ושניים שלה וארבע זרועות של שניהם), אתמר בהון (שם): וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם. ואינון ארבע אנפין י-ה-ו-ה, ארבע גדפין אדנ-י, בחבורא חדא יאהדונה-י".

ג, ו – הדרכות רב חסדא לבנותיו

שבת קמ, ב: "אמר להו רב חסדא לבנתיה: תיהוי צניעתן באפי גברייכו, לא תיכלון נהמא באפי גברייכו (פעמים תאכל הרבה ותתגנה עליו, רש"י), לא תיכלון ירקא בליליא (מפני ריח הפה, רש"י), לא תיכלון תמרי בליליא, ולא תשתון שיכרא בליליא, ולא תיפנון היכא דמפני גברייכו. וכי קא קארי אבבא איניש לא תימרון מנו אלא מני. נקיט מרגניתא בחדא ידיה, וכורא בחדא ידיה. מרגניתא – אחוי להו, וכורא לא אחוי להו, עד דמיצטערן, והדר אחוי להו".

רש"י: "נקיט מרגניתא בחדא ידיה וכורא בחדא ידיה – כשבעליך ממשמש ביך להתאוות ליך לתשמיש, ואוחז הדדים בידו אחת והאחרת עד אותו מקום. מרגניתא אחוין ליה – הדדין המציאו לו, שתתרבה תאותו, ומקום תשמיש אל תמציאי לו מהר, כדי שיתרבה תאותו וחיבתו ויצטער, הדר אחוי ליה".

וכ"כ בחידושי הר"ן שבת שם: "והוא רמז להן המרגלית לשדיים והפחם לאותו מקום, ושיהו צנועות שלא להראותן לשום אדם, ושלא יזדקקו מיד לבעליהן עד שיתרבה תאותן ויצטערו עליהן, וכמו שפירש"י ז"ל".

ג, ז – פירושים שונים להדרכת רב חסדא

ויש שלא קיבלו את פירוש רש"י והסבירו הסברים שונים:

ריטב"א שבת קמ, ב: "הא דאמרינן לעיל נקיט מרגניתא בחדא ידא וכובא בחדא ידא. פי', כי פעם אחת רצה ללמד להם מידת הצניעות שהיא טובה, ונטל מרגלית בידו אחת ובידו השנית נתן פחם, והמרגלית הראה להם לאלתר והפחם לא הראה להם, והיו סבורות שהוא דבר חשוב הרבה והיו מצטערות לראותו, וכד אצטערן הדר אחוי להו, להודיעך שהדבר הצנוע אדם מחבבו יותר, והיינו דאמר להו קא חזיתון כמה חביב מאן דצניע, וכן גורסין הגאונים ז"ל, וכן פירשו מקצתם, ורש"י ז"ל אינו גורס כן ואין פירושו מחוור כלל".

מאירי שבת שם: "נקטת מרגניתא בחדא ידא ובורא בחדא ידא, אחוי מרגניתא ובורא ליעכב בידך עד דליצטער והדר אחזי ליה. כלומר, אם את אוחזת מרגלית ביד אחת וצרור ביד אחרת ובעליך שואל בשתיהן, הראי לו המרגלית מיד והצרור לא תראי לו עד שיצערך להראותו, ומתוך שבאה לו ראייתה דרך כוסף אף היא חשובה בעיניו. והוא משל שאף הכעורה שבכעורות, אם עומדת בצניעות ומיקרת עצמה אצל בעלה – אף היא חשובה בעיניו ולא תתגנה לו. ויש מפרשים בדרך אחרת, וזו עיקר". [6]

ג, ח – ליטוף באותו מקום

חידש הלחם משנה (אישות טו, יח), שאסור למשמש (ללטף) באותו מקום. אמנם דחו אותו הפוסקים, וכ"כ ברכי יוסף אה"ע כה, ג (ובספרו פתח עיניים שבת קמ, ב); ספר הקובץ על הרמב"ם שם; הרב קאפח בהגהותיו הל' אישות טו, לח; ועולת יצחק ב, יו"ד קפב, ב. וכן מוכח מפירושי רש"י ור"ן לשבת קמ, ב, שמותר למשמש באותו מקום (כמבואר באות הקודמת). וכן מוכח מבינת אדם הל' נדה כג; ונודע ביהודה קמא אה"ע נב.

וכן עולה בבירור מדעת כל הראשונים שסוברים שהלכה כרבי יוחנן (שחלק על ר' יוחנן בן דהבאי, נדרים כ, א-ב), שאם מותר לנשק באותו מקום, קל וחומר הוא שמותר לנגוע בו (כך דעת הגאונים שהובאו בשטמ"ק נדרים כ, ב; מחזור ויטרי תקכח; אשכול הוצאת אלבק, הל' צניעות דף לד, ב; אגודה נדרים כ, א. וכן משמע מרוב הראשונים שלא הזכירו איסור זה. עיין לקמן יט, ד). ואף לדעת האוסרים לנשק ברור שמותר לנגוע, שאם היה אסור, היה צריך לומר שאסור לנגוע וק"ו שאסור לנשק.

וכך עולה מהרוקח (הל' תשובה יד): "מותר לאדם להתייחד עם אשתו נדה בחדר אחד, כדאמרינן בסנהדרין (לז, א) סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, ובעירובין בפ' הדר, רק לא ידבר עמה דברי תיפלות ולא יחבקנה ולא ימשמשנה ולא ינשקנה ולא יאכל עמה ולא ישתה עמה עד שתטבול במים. ולאחר טבילתה ישמחנה ויחבקנה וינשקנה ויקדש עצמו מתשמיש המטה, ולא ינבל פיו ולא יראה בה דבר מגונה, אך ישעשע במשמושיה ובכל מיני חיבוק למלאות תאוותו ותאוותה, שלא יהרהר באחרת כי אם עליה כי היא אשת חיקו, ויראה לה חיבות ואהבות".

וכ"כ הרב ישראל הכהן (סגולת ישראל ריש פר' תזריע): "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי (שה"ש ב, ו), ר"ל ממשמש באותו מקום כדי שתתאווה היא ותזריע תחילה ותלד זכר, כדתנן (יבמות לד, ב): כל מועכות של בית רבי – תמר שמן. ר"ל של בית רבי למדו מתמר ששלטה בעצמה והזריעה תחילה ויולדה זכרים, אף הם למדו ממנה והיו ממשמשים באותו מקום כדי שיזריעו תחילה ויולידו זכרים".

ויתכן שהלחם משנה החמיר משום 'בל תשקצו', בזמנים שלא יכלו להתרחץ כראוי.


[5]. עוד כתב הב"ח (אה"ע כה, ד): "מדקרא לתשמיש 'מספר' ואין ענין לשון סיפור להבין ממנו תשמיש, אא"כ שנפרש דבשעת תשמיש צריך לספר עמה תחילה בענייני תשמיש, לכך נקרא התשמיש בשם 'מספר'".

[6]. מהר"ל (חידושי אגדות שבת שם) כתב כעיקרון שהביא רש"י, רק פירש שמדובר על הבעילה עצמה ולא ליטוף באותו מקום: "ומה שפירש רש"י על 'מרגניתא אחוי ליה כורא לא אחוי', הפריז המידה, רק פירושו כורא לא אחוי ליה, היינו הגוף לא אחוי ליה דלא לבעול מיד, כי מה שאמר וכורא בחדא ידא היינו הגוף, וכל זה כדי שיזרע הרבה ויהיה הזרע ראוי להוליד".

ד – דרך ארץ

התשוקה והתאווה לחיבור

ד, א – הרצון וההשתוקקות של בני הזוג לחיבור

כתב הרב בספר: "ברא הקב"ה את האיש ואת האשה באופן שמטבעם הם משתוקקים זה לזה, ותשוקה זו טובה היא, באשר היא יסוד המצווה". מקורות רבים לכך שעצם התשוקה והתאווה של בני הזוג לפני ובעת החיבור רצויים, נכונים וטובים:

בבבא קמא פב, א, מובא שתיקן עזרא שיהיו אוכלים שום בערב שבת משום עונה, לפי שהשום מרבה הזרע: "עשרה תקנות תיקן עזרא… ואוכלין שום בערב שבת… תנו רבנן, חמישה דברים נאמרו בשום: משביע, ומשחין, ומצהיל פנים, ומרבה הזרע, והורג כינים שבבני מעיים; ויש אומרים: מכניס אהבה (מתוך שמשמח את הלב), ומוציא את הקנאה". ובירושלמי מגילה פ"ד ה"א: "שהוא מכניס אהבה ומוציא תאוה". פירש קרבן העדה: "מתוך שמשמח הלב ומוציא תאוה להזדקק לאשתו, ומצות עונה בלילי שבת".

נדה יז, א: "ושל בית מונבז המלך היו עושין ג' דברים ומזכירין אותן לשבח; היו משמשין מטותיהם ביום… דאי סלקא דעתך משמשין – מזכירין אותן לשבח? אין הכי נמי, דאגב דאיכא אונס שינה מגניא באפיה". רש"י: "אונס שינה – מתוך שהוא נאנס בשינה, אינו מתאווה לה כל כך ומשמש לקיום מצות עונה בעלמא, או לרצותה ולבו קץ בה, והוא מבני תשע מידות דאמרו בנדרים".

וכך למדנו בנדרים כ, ב, שמותר לבני הזוג לספר בשעת תשמיש במילי דתשמיש, ופירש הרא"ש: "במילי דתשמיש – שרי להרבות תאותו". וכ"כ שו"ע אה"ע כה, ב: "ואל יספר עמה בשעת תשמיש ולא קודם לכן, כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת, ואם ספר עמה ושמש מיד, עליו נאמר: וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ (עמוס ד, יג) אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה, כדי להרבות תאותו".

וכן מבואר מדברי רש"י (שבת קמ, ב) הנזכרים לעיל ג, ו: "מרגניתא אחוין ליה – הדדין המציאו לו, שתתרבה תאותו, ומקום תשמיש אל תמציאי לו מהר, כדי שיתרבה תאותו וחיבתו ויצטער, הדר אחוי ליה". וכ"כ הר"ן שם.

וכ"כ ראשית חכמה שער האהבה סוף פרק ד: "כתב שם הרב יצחק דמן עכו ע"ה במעשיות הפרושים, שמי שלא חשק לאשה הוא דומה לחמור ופחות ממנו, והטעם: כי מהמורגש צריך שיבחין העבודה האלוקית כדפרשנו… (לפני כן הובא מעשה על אחד שחשק בבת המלך ואמרה לו לחכות לה בבית הקברות, ולבסוף מתוך אהבתו התעלה ונעשה איש אלוקים קדוש)… ומהמעשה הזה נלמד, שמי שיחשוק בתורה… בוודאי ישיג מעלה נפלאה בנשמתו, ולא יצטרך לסיגופים ותעניות…".

וכ"כ בשו"ת תורה לשמה עב: "אין טוב לשמש בלא רצון, אלא אדרבה צריך שיהיה לו רצון ותאוה מצד עצמו, דהכי איתא בגמרא דנדה דף יז, א… נמצא דיותר טוב לעורר רצון ותאוה ולא יהיה קץ בתשמיש זה. על כן מותר לו לדבר בשיחה ושחוק עמה כדי לעורר תאוה ורצון בלבו, אם יודע שבזה תתעורר התאוה ויהיה לו רצון, וכן איתא בגמרא (ברכות סב, א) דרב כהנא גני תותי פוריה דרב, שמע דשח ושחק ושימש, וכונת רב ע"ה היתה בעבור לעורר התאוה שלו כדי שיהיה לו רצון לתשמיש ולא יהיה קץ בה ח"ו, כי האדם, אף על פי שצריך לכוין לעשות מצות ה', צריך שיהיה לו בזה תאוה ורצון בכל לבו".

ועיין לקמן י, א, על חשיבות קיום מצוות עונה בשבת משום עונג שבת והנאת הגוף. ועוד לקמן ה, ב, על תשוקתה הטבעית של האשה לבעלה. ושם ה, ד, על מעלת החיבור שבא על ידי תשוקת האשה. ולקמן ה, ז, ביחס רב לאשתו. ועיין עוד בהרחבות לפרק ג, יב, א-ז, בהסבר להנהגת רבי אליעזר.

ד, ב – מידת החשק גדולה ממידת האהבה

רבנו בחיי (כד הקמח, סוף ערך 'אהבה'): "מידת האהבה גדולה, אך מידת החשק גדולה ממנה. כי האהבה הוא שאוהב את האהוב בכל פעולותיו בנגלה ובנסתר, אבל לעתים תתעלם ממנו וישכח אותה כשהוא מתעסק באכילה ושתיה או בשינה, אבל החשק היא דבקות המחשבה באהבה גדולה ועזה שאין מחשבת החושק נפרדת מן החשוק כלל. והעד על זה (בראשית לד, ג): וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה, ואמר (שם, ח): שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם, פירוש על הדבקות שהזכיר כבר, שהוא החשק, כי אין החושק מחשב בדבר אחר כי אם בחשוק לבדו, ואף כשיאכל וישתה לא יחשוב כי אם בו, ולפעמים יתבטל ממנו חוש העינים ולא יתאוו למטעמותיו ולא יאכל כלל, גם בשינה יראה החשוק בחלומו ויספר עמו. וכדי להפליג במעלת החשק המשיל המלך דוד ע"ה חשקו את ה' יתעלה לחשק הצמא, שהוא חשק גדול וחזק יותר מכל חשק גופני, והוא שאמר (תהלים סג, ב): צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם. המשיל צמא בנפשו בחשק הש"י לצמא הצמא למים והוא בארץ מדבר, ואומר כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי על שם שכל הרגשותיו בטלות וכל שאר עניניו הוא שוכח, איננו זוכר כי אם המים. ולכך הפליג בדבריו ואמר בְּאֶרֶץ צִיָּה, כי הצמא והוא בארץ ציה הלא חשק הצמא כפול, והפליג עוד באומרו וְעָיֵף, כי אלו לא היה עיף לא יגדל חשקו כל כך. והפליג עוד באמרו בְּלִי מָיִם, כלומר שאין לו עוד תקוה שיהיה לו מים שהרי בארץ ציה הוא, ולכך חשק הצמא בו ירבה ויפרוץ. ומרוב הפלגת מעלת החשק על מעלת האהבה אמר הכתוב (שם צא, יד): כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ וגו', לא אמר כי בי אהב אלא כִּי בִי חָשַׁק, ולמדך הכתוב כי היודע אמתת שמו ית' הוא החושק הזוכה לאורך ימים לחיי העולם הבא. ומבואר שאין עיקר כוונת הכתוב באורך ימים של העולם הזה, כי החושק הוא האיש המסתלק מכל מחשבות גופניות, איננו חושש לאריכות ימים של העולם הזה, ואין כל מחשבותיו אלא בעניני העולם הבא".

דרך ארץ

ד, ג – החיבור נקרא דרך ארץ

במקומות רבים החיבור בין איש לאשתו נקרא דרך ארץ: "למדנו דרך ארץ מתרנגול" (עירובין ק, ב); "צערתן בדרך ארץ" (נדרים צא, ב); "מי שאינו בקי בדרך ארץ" (גיטין ע, א). ור' צדוק (ישראל קדושים אות ד) הוסיף שבקידושין ב, ב, ביאה נקראת דרך; ובנדה טז, ב, דרשו על החיבור מהפסוק בּוֹזֵה דְרָכָיו (משלי יט, טז); עיין עוד בישראל קודשים שם ראיה מברכות יא, א.[7]

הרי שברא הקב"ה את האיש ואת האשה באופן שמטבעם הם משתוקקים זה לזה, כדרך כל הארץ, ותשוקה זו היא קדושה ונכונה.

ד, ד – מחמאות והבטחות מוגזמות

עירובין ק, ב: "אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול – שמפייס ואחר כך בועל. ומאי מפייס לה? אמר רב יהודה אמר רב, הכי קאמר לה: זביננא ליך זיגא (מלבוש, רש"י) דמטו ליך עד כרעיך. לבתר הכי (לאחר בעילה, שמנענע וכופף ראשו לה לארץ, רש"י) אמר לה: לישמטתיה לכרבלתיה דההוא תרנגולא, אי אית ליה ולא זביננא ליך".

כתב בן יהוידע (שם) שמלשון הגמ' 'אלמלא לא נתנה התורה', יש לדייק שעכשיו שניתנה התורה אין ללמוד מאלו, ושואל: "וקשה, מה בכך? אדרבא צריך ללמוד מאלו ליקח קל וחומר בעצמינו! ונראה לי בס"ד כי עתה שניתנה תורה ואסרה לנו השקר, אין ללמוד מידת הפיוס מן התרנגול שהוא מפייס בשקר וכזב, דמבטיח ואינו עושה, ואומר הרבה ואפילו מעט אינו עושה, דהא ודאי אסור באדם כיוצא בזה. וכן אין ללמוד ממנו דבר טוב, פן יתלמד בכל דרכיו שהוא אוהב נשים הרבה ומרבה התשמיש… לכן עתה שניתנה התורה לנו, אין נכון ללמדו מבריות אלו כלום, פן ילמדו גם מן הרעות הנמצאים בהם".

לעומת זאת, הנצי"ב כתב במרומי שדה: "מלמדינו, שמותר לשנות לה ולהבטיח בפיו וליבו בל עמו, ומעין זה אמרו חז"ל דמותר להחניף לאשתו".

ובספר (הלכה ג) הרב יישב זאת על פי דברי בית הלל: "כשיתחילו להתקרב זה אל זה, מצווה שהאיש יבטא בפיו את אהבתו כלפי אשתו, וטוב שלא יחסוך בשום מחמאה, על יופייה ותכונותיה, הכל לפי מה שהוא יודע שמשמח את אשתו (זוהר ח"א מט, ב; תיקוני זוהר נז, א). ואל ימציא מחמאות של שקר, אלא יתעמק באהבתו ויאמר מחמאות אמיתיות. אמנם בדברים האמיתיים אפשר להגזים, כי רק מפני החיסרון שבנו איננו רואים שהגוזמא קרובה יותר לאמת (עי' כתובות יז, א)". והוסיף הרב (הלכה ד): "רצו חכמים ללמדנו בזה שאין לאיש לחסוך בדברי שבח ומחמאות לאשה, על יופייה ועל תכונותיה ועל דברים טובים שאמרה ועשתה. ואף ראוי להגזים בכך, כמו התרנגול שמבטיח דבר שיודע שלא יוכל לקיים, אלא שהוא מבטא בכך את אהבתו והערכתו, שכך היה ראוי לו לעשות למענה".

ד, ה – דרכי הפיוס של התרנגול

כתב בן יהוידע (עירובין שם): "ונראה לי כי עשה השם יתברך הוראה של פיוס התרנגול במלבוש, ללמדך שגם האדם יעשה הפיוס לאשתו במלבוש, כי בזה ניחא לה טפי מאכילה ושתיה". וכ"כ הנצי"ב במרומי שדה שם: "הנה מלמדנו דרך ארץ, דפיוס נשים אינה אלא בבגדים, וכדאיתא בפסחים קט, א: נשים במה משמחן? בבבל בבגדי צבעונין".

עוד כתב בן יהוידע: "ומה שעשה עוד בטבעו שינענע בראשו לפייסה על הבטחה שהבטיח לה ועתה אין לאל ידו לקיים, ללמדך שאם פייסתה קודם תשמיש בדברים לעשות לה איזה דבר ואחר כך לא היה ביכולתך לקיים, אל תאמר כיון שגמרתי עסקי ושמשתי אניחנה בתוחלת ממושכה, ולמה אטריח עצמי לעשות התנצלות ולפייסה על ההבטחה שהבטחתי לה שאיני יכול לקיים, אלא צריך שתדבר על ליבה ותפייסה ותפיס דעתה בדברים המתיישבים על הלב".

וכ"כ הרב בספר: "ולאחר החיבור, לימדונו חכמים שאין לנהוג כמו אותם הגברים שפתאום מאבדים כל עניין בבת זוגם ומפנים לה את גבם ונרדמים, אלא ראוי להתנצל אז על יכולתו המוגבלת שאינה מאפשרת לו להמשיך בכל ביטויי האהבה והחיבה כפי שהיה ראוי".

ד, ו – החיבור נמשל למאכל ולסעודה

בנדרים כ, ב, החיבור נמשל למאכל ולסעודה: "אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד… ההיא דאתאי לקמיה דרבי, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה ליך. ההיא דאתאי לקמיה דרב, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא (אכילת דג). וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם (במדבר טו, לט) – מכאן אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר".

ביאר הרב בספר: "עוד צריך להוסיף בהקשר של דרך ארץ, שהחיבור נמשל לסעודה (נדרים כ, ב), ודבר זה בא ללמדנו, שכשם שבסעודה טובה עורכים את השולחן במפה יפה, ומניחים סט של שלוש צלחות, וכוס אחת למים וכוס אחת ליין, ומגישים מנה לפתיחה, ואח"כ מנה ראשונה ומנה עיקרית ועוד מנה לקינוח. כך ויותר צריך להתכונן ולהשקיע בחיבור שהוא מצווה מהתורה, ולהתקדם במתינות, מדרגה לדרגה, עד שהחיבור יהיה בשמחה שלימה. וכשם שראוי לגוון מעת לעת את תפריט הסעודה, כי גם התפריט הטעים ביותר עלול לשעמם ברבות הזמן, כך ויותר צריך לגוון בענייני המחמאות והדרכים שהאיש מענג ומשמח את אשתו. והכל לפי רצונה, שיש שאוהבים יותר את הגיוון בתפריטי הסעודה ויש שאוהבים יותר את התפריט הקבוע והטוב".

עוד למדנו בבראשית לט, ו: "וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה". והסביר רש"י על פי המדרש: "כִּי אִם הַלֶּחֶם – היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה". וכ"כ רמב"ן ורבנו בחיי ומהר"ל בגור אריה.

ד, ז – החיבור נקרא אכילה מהמהר"ל

נתיב העבודה פרק טז: "תשמיש נקרא אכילה בין באשה ובין באיש, באשה כתיב (משלי ל, כ): אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן, באיש נאמר (בראשית לט, ו): כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל, ועוד כתיב (משלי ה, טו): שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ. וכן בדברי חכמים (כתובות סה, א): אוכלת עמו מלילי שבת לליל שבת, וקאמר שם שהוא תשמיש, כדאיתא התם. כלל הדבר, קבלת דבר יקרא אכילה, שהאדם מקבל דבר שהוא אוכל. והאשה מקבלת בוודאי האיש, והאיש מקבל את האשה, כי כל חיבור האחד מקבל את האחר ושניהם מקבלים זה מזה, כמו שהוא כל חיבור בעולם. ולכך נקרא הבעילה אכילה בין לאיש בין לאשה…".


[7]. וכן מצינו שדרשו חז"ל במדרשים רבים, והובא ברש"י ובחזקוני על בראשית ו, יב, הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ – היינו שחטאו בגילוי עריות, שה'דרך' שלהם היתה קלוקלת (הרב יאיר וייץ).

ה – מצוות האשה

מצוות האשה

ה, א – תשוקת אשה לבעלה

בראשית ג, טז: "… וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". רש"י: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – לתשמיש, ואף על פי כן אין לך מצח לתובעו בפה אלא הוּא יִמְשָׁל בָּךְ, הכל ממנו ולא ממך. תְּשׁוּקָתֵךְ – תאוותך, כמו (ישעיהו כט, ח): וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה".

והשיג הרמב"ן על דברי רש"י: "ואיננו נכון (שנענשה בכך שמשתוקקת ואין לה מצח לתובעו), כי זה שבח באשה (שתובעת בלב), כמו שאמרו (עירובין ק, ב) וזו מידה יפה בנשים. ורבי אברהם אמר תְּשׁוּקָתֵךְ – משמעתך. והטעם שתשמעי אל כל אשר יצוה עליך כי את ברשותו לעשות חפצו. ולא מצאתי לשון תשוקה רק בחשק ותאוה. והנכון בעיני, שהעניש אותה שתהיה נכספת מאד אל בעלה, ולא תחוש לצער ההריון והלידה, והוא יחזיק בה כשפחה, ואין המנהג להיות העבד משתוקק לקנות אדון לעצמו, אבל יברח ממנו ברצונו. והנה זו מידה כנגד מידה, כי היא נתנה גם לאישה ויאכל במצותה, וענשה שלא תהיה היא מְצַוָה עליו עוד, והוא יצוה עליה כל רצונו".

הרי שלרמב"ן נענשה בכך שתשוקתה נואשת ותלותית מדי. ולרש"י שאין לה מצח לתבוע בפה.

בראשית רבה כ, ז: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, בשעה שהאשה יושבת על המשבר, היא אומרת: עוד איני נזקקת לבעלי מעתה, והקב"ה אמר לה: תשובי לתשוקתך, תשובי לתשוקת אישך…", וכ"כ רד"ק: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – ואף על פי שתלדי בצער בנים, תהי משתוקקת עוד לשכב עמו. תְּשׁוּקָתֵךְ – תאותך". וכתב חזקוני: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – ואם תאמר אכוף יצרי ולא אזקק עמו כלל? תלמוד לומר: וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ – על כרחך תזקק עמו. וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ, פרש"י הכל ממנו ולא ממך. כלומר, אפילו אין לה תאוה יכול הוא לבעול, אבל אם אין לו תאוה אינה יכולה היא". וכ"כ דעת זקנים מבעלי התוספות.

כלומר, העונש של יסורי הלידה וסכנת המיתה, היה אמור למנוע את תשוקתה, אלא שתשוקתה גוברת עליה. ורש"ר הירש כתב שם, שבעקבות החטא נעשתה האשה תלויה בבעלה לפרנסתה, ובכך "שהוא המפרנס העיקרי, כך נתערער השויון המקורי – בין איש לבין אשה. וכך הדברים מתגלגלים דרך כלל, ורק התורה תביא גאולה ותפרוס סוכת שלום. איש ואשה ישובו לכהונתם ויעבדו את ה' כשוים; והאשה תשוב להיות עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, רָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ (משלי יב, ד; לא, י)".

ה, ב – התשוקה הטבעית של האשה לבעלה

בראשית רבה כ, ז: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ (בראשית ג, טז). ארבע תשוקות הן: אין תשוקתה של אשה אלא לְאִישָׁהּ, שנאמר וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, אין תשוקתו של יצר הרע אלא על קין וחביריו… אין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ… ואין תשוקתו של הקדוש ברוך הוא אלא על ישראל".

עירובין ק, ב: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך". והכוונה שאז מתרבה התשוקה מעבר לתשוקה הרגילה לבעלה (ועיין להלן ט, ד-ט).

ה, ג – מצוות התקשטות האשה לפני בעלה

מצווה לאשה שתתקשט ותתייפה לכבוד בעלה. תנחומא וישלח יב: "שלא נתן הקדוש ברוך הוא תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה". שיר השירים רבה א, ב: "כלום האשה מתקשטת אלא לבעלה". וכן תיקן עזרא (ב"ק פב, ב), שיהיו רוכלי בשמים ומוכרי תכשיטי נשים מותרים למכור בעיירות, ולא יוכלו בני העיירות לעכב עליהם, "משום תכשיטי נשים, כדי שלא יתגנו על בעליהם".

עירובין יח, א: "דריש רבי שמעון בן מנסיא: וַיִּבֶן ה' אֱלוֹהִים אֶת הַצֵּלָע (בראשית ב, כב) – מלמד שקילעה (קליעת שיער, רש"י) הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה לאדם הראשון, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא" (ע"ע בן יהוידע ברכות סא, א, לביאור סוד קליעת שערה של האשה).

נדרים פא, ב, אשה שנדרה "שלא אכחול שלא אפקוס", הבעל מפר את הנדר משום דברים שבינו לבינה. ובשבת כה, ב: "וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה (איכה ג, יז)… נָשִׁיתִי טוֹבָה – רבי אבא אמר: זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים". וביומא עה, א: "אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה (במדבר יא, ח), אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי חמא ברבי חנינא: מלמד שירד להם לישראל עם המן תכשיטי נשים, דבר שנידוך במדוכה".

ובתענית כג, ב: "[אבא חלקיה] כי מטא למתא נפקה דביתהו לאפיה כי מיקשטא… [שאלוהו] מאי טעמא כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא? אמר להו: כדי שלא אתן עיני באשה אחרת".

בשו"ת שערי תשובה לגאונים פד, כתב רב האי גאון: "גרסינן בשקלים: תבוא מארה לאשה שיש לה בעל ואינה מתקשטת, ותבוא מארה לאשה שאין לה בעל ומתקשטת". והובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד, קצט (דפוס פראג).

ושיבחו חז"ל מי שיש לו אשה יפה, כתובות נט, ב: "תני רבי חייא: אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים; ותני רבי חייא: אין אשה אלא לתכשיטי אשה". סנהדרין ק, ב: "אשה יפה – אשרי בעלה, מספר ימיו כפליים". רש"י: "מרוב הנאה חשובין ככפליים". ברכות נז, ב: "שלושה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים".

ובבראשית רבה מה, ד: "ולמה נתעקרו האמהות?… רבי עזריה משום ר' יוחנן בר פפא כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנויין… רבי הונא ורבי אבון בשם רבי מאיר אמר: כדי שיהנו בעליהן מהן, שכל זמן שהאשה מקבלת עוברין היא מתכערת ומתעזבת, שכל תשעים שנה שלא ילדה שרה היתה ככלה בתוך חופתה".[8]

ה, ד – מעלת החיבור שבא על ידי תשוקת האשה

כתב מהר"ל (גבורות ה', פרק מג): "… ומה שאמרו (סוטה יא, ב) בשביל נשים צדקניות שבדור נגאלו, והוא רמז נפלא מאוד מאוד, כי כאשר היו משתוקקים מאוד הנשים אל בעליהן היו יולדות בנים ראוים לחירות. וראיה לזה שהאשה משתוקקת לבעלה יולדת בנים ראוים להיות נגאלים, דאמרינן בפרק ואלו מותרין (נדרים כ, ב): אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן: כל אדם שאשתו תובעת אותו הויין ליה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו… ביאור דבר זה, כאשר האשה תובעת אותו אז האשה מתדבקת בבעלה, שיש לו מעלת צורה ולאשה מידת חומרי, והנה מתדבק החומר בצורה ומשלמת האשה עצמה בצורה, ולפיכן הויין לה בנים נבונים שנמשכים הכל אחר הצורה ורחוקים מן החומר. וכן כאן, כאשר היו הנשים משתוקקים אל בעליהן היו יולדות בנים ראוים לגאולה… וכן מה שאמר שהיו מכירין את בוראן שאמרו זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ (שמות טו, ב), הכל נמשך מזה, מפני שלא היה להם פתיות וסכלות החומר והיו מכירים את בוראם. ומה שאמר ונזקקין בין המשפתים, הכל הוא שהיו מחבבין בעליהן עד שהיו מזדווגים להם כשהיה אפשר…".

עוד אמרו שם בגמרא (סוטה יא, ב): "וכיון שמכירין בהן המצריים – באים להורגן ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע, ומביאים שוורים וחורשים על גבן, וכיון שהלכו היו מבצבצים כצמח, שנאמר (יחזקאל טז, ז): רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וכיון שמתגדלים באים עדרים עדרים לבתיהן, שנאמר (שם, ז): וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וגו׳, וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים הם הכירוהו תחלה, שנאמר (שמות טו, ב): זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ…". ופירש המהר"ל (גבורות ה', פרק מג): "ובמאמר זה יתבאר לך גם כן מה שאמר הכתוב (שמות א, יב): וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ… וְכֵן יִפְרֹץ בעניין נפלא מאוד… וכאשר היו משעבדים המצרים בישראל בחוזק, זה נקרא חרישה על גבם, ובזה היו משימים לגמרי אותם בארץ, ואז היו חוזרים אל יסוד שלהם ומשם היו מבצבצים. ויש לך לדעת כי כל זה נמשך מפני זה שאמרנו למעלה שהילדים נולדו על ידי תשוקת האשה לבעלה, והיו בעלי מעלה נבדלת, ומאחר שהיו בעלי מעלה נבדלת היו מתעלים אל יסודם על ידי נס, כי הגשמים אינם מתעלים…".

עיין הרחבות לפרק א, ח, א-יא, לביאור ארוך על זכותן של הנשים הצדקניות במצרים. עוד עיין שם ה, ז, מדברי המהר"ל על ערך האחדות שבזיווג.

ה, ה – אשה טובה ואשה רעה

מדרש תהלים נט: "זהו שאמר הכתוב (משלי יח, כב): מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב, וכאן כתיב (קהלת ז, כו): וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה, אלא אם היא אשה טובה – אין סוף לטובתה, ואם היא אשה רעה – אין סוף לרעתה".

יבמות סג, א: "ואמר רבי אלעזר, מאי דכתיב: אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב, יח)? זכה – עוזרתו, לא זכה – כנגדו. ואיכא דאמרי, רבי אלעזר רמי: כתיב כנגדו וקרינן כניגדו! זכה – כנגדו, לא זכה – מנגדתו (מדלא כתיב יו"ד לשון נגדא דמלקות, רש"י)".

עוד שם: "רב הוה מיפטר מרבי חייא, אמר ליה: רחמנא ליצלך ממידי דקשה ממותא. ומי איכא מידי דקשה ממותא? נפק דק ואשכח: וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה וגו'".

שם סג, ב: "ואמר רבא: אשה רעה וכתובתה מרובה – צרתה בצדה (ישא אחרת אצלה, רש"י), דאמרי אינשי: בחברתה (מקבלת תוכחה יותר, רש"י) ולא בסילתא. ואמר רבא: קשה אשה רעה כיום סגריר, שנאמר (משלי כז, טו): דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה. ואמר רבא: בא וראה כמה טובה אשה טובה וכמה רעה אשה רעה, כמה טובה אשה טובה – דכתיב (שם יח, כב): מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב, אי בגוה משתעי קרא, כמה טובה אשה טובה שהכתוב משבחה, אי בתורה משתעי קרא, כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה. כמה רעה אשה רעה – דכתיב (קהלת ז, כו): וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה, אי בגוה משתעי קרא, כמה רעה אשה רעה שהכתוב מגנה, אי בגיהנם משתעי קרא, כמה רעה אשה רעה שגיהנם נמשלה בה.

הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה (ירמיהו יא, יא) – אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זו אשה רעה וכתובתה מרובה. נְתָנַנִי ה' בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם (איכה א, יד) – אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא: זו אשה רעה וכתובתה מרובה… בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם (דברים לב, כא) – אמר רב חנן בר רבא אמר רב: זו אשה רעה וכתובתה מרובה".

שבת יא, א: "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: כל חולי – ולא חולי מעים, כל כאב – ולא כאב לב, כל מיחוש – ולא מיחוש ראש, כל רעה – ולא אשה רעה".

בבא בתרא קמה, ב: "רבי חנינא אמר: כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים (משלי טו, טו) – זה שיש לו אשה רעה, וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד – זה שיש לו אשה טובה".[9]

ה, ו – הכל מן האשה

בראשית רבה יז, ז: "מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת ולא העמידו בנים זה מזה, אמרו: אין אנו מועילים להקב"ה כלום. עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונשאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק. הוי שהכל מן האשה".

ה, ז – יחסו של רב לאשתו

יבמות סג, א: "רב הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי אמר לה: עבידי לי טלופחי – עבדא ליה חימצי, חימצי – עבדא ליה טלופחי. כי גדל חייא בריה, אפיך לה (היה אומר האב לבנו: אמור לאמך לעשות עדשים, והוא אומר לה עשי חימצי והיא עושה עדשים, רש"י). אמר ליה: איעליא לך אמך (נעשית מעולה לקיים מצוותי, ריב"ן)! אמר ליה: אנא הוא דקא אפיכנא לה. אמר ליה, היינו דקא אמרי אינשי: דנפיק מינך טעמא מלפך, את לא תעביד הכי, שנאמר (ירמיהו ט, ד): לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה וגו' (פעמים שהוא מחכים את אביו, אני היה לי לעשות כן, אבל אתה, הואיל וצויתי לעשות אחר – שקר הוא, ריב"ן)".

וביאר המאירי (יבמות שם): "לעולם יזהר אדם בנשואיו לבדוק אחר האשה במדותיה, אם היא קפדנית ורגזנית אם נוחה ושלמנית, שאין לך דבר מר בעולם יותר מאשה רעה. דרך צחות אמרו: רב כי הוה מיפטר מיניה דר' חייא, אמר ליה: רחמנא ליצלך ממידי דקשי ממותא, אמר ליה: ומי איכא מידי דקשי ממותא, דק ואשכח וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה (קהלת ז, כו). ומכל מקום מי שנפלה לגורלו – יסבלנה כפי היכולת ויניח מקום לשלום. אמרו על רב שהיתה אשתו רעה ורגילה לצערו, כי הוה אמר: עבידי לי טלפחי – הוה עבדא ליה חימצי, והוא מין אחר של קטנית, ואי הוה אמר: עבידי לי חימצי – הוה עבדא ליה טלפחי, וכן בכל הדברים. כי גדל חייא בריה אפיך לה, כלומר כשהיה אביו רוצה בחימצי הוא היה אומר לאמו דטלפחי קא בעי, וכשהיה האב רואה כך אמר ליה לבריה איעלייא אמך, כלומר נתעלית והיטיבה דרכיה, אמר ליה אנא עבדי דאפיכנא לה, כלומר שעדין היא במרדה אבל אני מהפך לה את דבריך, שמח למה שראה משכלו וקרא עליו משל שההדיוטות אומרים: דנפיק מינך טעמא לילפך, כלומר שיש בן שמחכם את אביו. ומיהו את לא תעביד הכי משום דכתיב (ירמיהו ט, ד): לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר, אלא שאני אלמד לעשות כן הואיל ולא אוציא שקר מפי. ואף על פי שאמרו לקמן סה, ב, מותר לשנות בדברי שלום – דוקא בדבר שאם אינו משנה נפיק מינה חורבא, אבל זו אני יודע לעבור על פשעה ואיני מקפיד, ומוטב תעמוד היא במרדה משתרגיל אתה עצמך לדבר שקרים. הא למדת שהיה סובל לה ומניח מקום לשלום".

וכ"כ האגודה (יבמות שם): "וכתב בעל הרוקח, מי שיש לו אשה רעה יסבול, יקבל ברצון, ויקבל בשמחה ולא יראה פני גיהנם".2

עוד למדנו בברכות סב, א: "רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב. שמעיה דשח ושחק (עם אשתו, שיחה בטלה של ריצוי תשמיש, רש"י) ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא (כאדם רעב, כמו שלא שמשת מטתך מעולם שאתה נוהג קלות ראש זה לתאותך, רש"י)! אמר לו: כהנא, הכא את? פוק, דלאו ארח ארעא. אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך". ובשם היעב"ץ כתבו שרב היה צריך להשתדל יותר לפייס את אשתו מכיוון שהיא היתה מצערת אותו.[10]


[8]. ואפילו בזמן נדתה, התירו חכמים לאשה להתקשט לבעלה כדי שלא תתגנה עליו. שבת סד, ב: "וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ (ויקרא טו, לג), זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה". וכ"כ רמב"ם (איסורי ביאה יא, יט): "ומותר לאשה להתקשט בימי נדתה, כדי שלא תתגנה על בעלה".
[9]. עוד אמרו בברכות ח, א: "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא (תהלים לב, ו), אמר רבי חנינא: לְעֵת מְצֹא – זו אשה, שנאמר (משלי יח, כב): מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב. במערבא, כי נסיב אינש אתתא, אמרי ליה הכי: מצא או מוצא? מצא – דכתיב (משלי יח, כב): מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה', מוצא דכתיב (קהלת ז, כו): וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה וגו'".

[10]. כתב הרמב"ם (הל' דעות ב, ד): "אמרו על רב, תלמיד רבנו הקדוש, שלא שח שיחה בטלה כל ימיו". ומוכח שדברי פיוס וריצוי אינם נחשבים שיחה בטילה, אלא חלק חשוב של מצוות עונה.עיין עוד בספר 'זכו שכינה ביניהם' של הרב הנזיר זצ"ל, עמ' מג-נז, לביאור רחב בשיטתו של רב בענייני נישואין.

ו – מידה יפה באשה שתובעת בלב

ו, א – מצוות האשה – מרציא ארצויי קמיה

עירובין ק, ב: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה – הווין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן. דאילו בדורו של משה כתיב (דברים א, יג): הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם, וכתיב (שם טו): וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, ואילו נְבֹנִים לא אשכח. ואילו גבי לאה כתיב (בראשית ל, טז): וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ, וכתיב (דהי"א יב, לג): וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם. – איני? והאמר רב יצחק בר אבדימי: עשר קללות נתקללה חוה… וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ – מלמד שהאשה תובעת בלב, והאיש תובע בפה, זו היא מדה טובה בנשים. – כי קאמרינן, דמרצייא ארצויי קמיה (מראה לפניו עניני חיבה, רש"י)".

הרי שגם לאשה ישנה מצווה לפייס את בעלה ולהראות לו את אהבתה ותשוקתה אליו, ואם היא גורמת בכך לחיבור ביניהם, היא זוכה בצאצאים שלא היו כמותם אפילו בדורו של משה רבנו.

וכ"כ המאירי שם: "אף על פי שמידת הצניעות משובחת אצל הכל, בנשים משובחת ביותר, ואעפ"כ כל שמתחבבת אצל בעלה ומפייסתו לכוונת מצוה, אין זה פריצות אצלה אלא זריזות ומידה מעלה, ושכרה שמור לה לצאת ממנה בנים הגונים, הואיל ואין כוונתה אלא לכך, וכבר העיד הכתוב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וגו'". ורבינו חננאל כתב: "דמרציא ארצויי קמיה – בלבישת בגדים נאים, ותיקונם של גוף (עיין לעיל ה, ג, על מצוות האשה להתקשט לבעלה), ודברים בניחותא שמרגילין את האדם לדבר מצוה".

וכתב היראים (מובא בשטמ"ק נדרים כ, ב), שבזכות האהבה והשמחה בין בני הזוג נולדים צאצאים מעולים: "שאין בדורו של משה כמותן – ושמא בזכות שנוהגין אהבה וריעות ביניהם. דמרצה ארצויי – נוהגת עמו עניני חיבה כדי לשמחו, ומתוך כן בא עליה בשמחה" (עיין לעיל הרחבות לפ"א, ד, ב).

והטעם שזוכות הנשים בצאצאים כאלה, ביאר מהרש"א (נדרים כ, ב, 'כל'): "והענין מבואר דהוייה לה בנים, דהיינו זכרים – על ידי שתבעתו היא ודאי מזרעת תחלה ויולדת זכר, ובשכר התביעה לדבר מצוה הוייה לה בנים חכמים ונבונים כו'".

עוד כתב בשבט מוסר כד, ו: "אם רואה האשה שאירע לבעלה איזה תקלה או עלילת ממון שהעלילו עליו, והוא עצב – תדבר על ליבו דברי תנחומים ותקל הדברים הקשים בעיניו בדברים המושכים ליבו של אדם, מדברי חן ופנים שוחקות, ותאמר לו: אהבת עולם אהבתיך! ראיתי פניך כראות פני מלאכי אלוהים, ועל כן יצאתי לקראתך לשחר פניך ואמצאך. לכה דודי נרוה עד הבוקר, נתעלסה באהבים! וכשמוע האיש דברי פיוסים כי נעמו, מסיר עצבותו מליבו, ואם מזדקק עמה – יהיו בניה טובים וחכמים מחוכמים, הפך המזדווג עם אשתו בעצבות ודאגה – נוצר הוולד משועמם וטיפש, כאשר אמרו חכמי המחקר".

ו, ב – למה לאה זכתה

לפי היישוב של הגמ' לאה תבעה בלב ורמזה את אהבתה ותשוקתה ליעקב, ולכן זכתה ביששכר. וקשה, שהרי היא אמרה במפורש: אֵלַי תָּבוֹא (בראשית ל, טז), ובפשטות כוונתה לתשמיש.

הסביר הר"ן (נדרים כ, ב, 'דמרציא'), שכוונת לאה לא היתה לתשמיש אלא שיעקב יבוא לאוהל שלה: "שמפתה אותו בדברי רצוי ופיוס כלאה שלא אמרה ליעקב אלא לסור באהלה, אבל לא שתהא תובעתו בפה". וכ"כ מהרש"א (שם 'כל'). וכ"כ רבנו אברהם מן ההר (שם 'ארצויי'); פרישה אה"ע כה, לב; ותורה תמימה בראשית ל, טז, ד.

ויש שכתבו שאכן לאה תבעה בפה, אלא כוונתה היתה לשם מצווה, וכ"כ היראים (מובא בשטמ"ק נדרים כ, ב): "אבל תובעת בפה להשביע יצרה הואי חצופה, ולאה – לטובה נתכוונה". בדומה לזה כתב תורת חיים (עירובין שם): "אף על גב דלאה תבעה בפה, לשם שמים נתכוונה להרבות שבטים, ולפי שמשכב אותו הלילה של רחל היה, הוצרכה לאה להודיעו בפיה. ומכל מקום כיון שזכתה בכך שיצא ממנה יששכר, שמעינן מינה דכל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה בדרך המותר לה, כגון דארצויי קמיה – הוויין לה בנים דאפילו בדורו של משה כו'". וכך נראה מתוס' סוטה כב, א, 'כל'. (עיין לקמן יג, יא, בביאור בני חצופה).

הרי שעל פי שיטות אלו, לפעמים גם תביעה בפה משובחת. ובספר (הערה 4) כתב הרב: "מידה זו של תביעה בלב נועדה לשמור על כבודו של הבעל. אמנם ככל שהאמון ביניהם גובר, ראוי לאשה שתנהג לפי מה שישמח יותר את בעלה. שיש מעדיפים דיבור גלוי, ויש שמעדיפים שהאשה תיזום יותר, שעל ידי כך הם מתעוררים אליה בשמחה יתירה. וכאשר האשה יודעת שזה רצון בעלה, כך ראוי שתנהג, ואין בזה חוסר צניעות אלא מצווה, הואיל והיא עושה זאת כדי לשמחו".

מכל מקום בביאור סיפורה של לאה, הרב ביאר בספר כהסבר הר"ן, רבנו אברהם בן הרמב"ם ופרישה, שכך הדרך הרגילה: "וכך נהגה לאה אמנו שאמרה ליעקב אֵלַי תָּבוֹא, לבטא את אהבתה ורצונה שיבוא לאוהלה כדי שישנו יחד בקירוב בשר, אבל לא בקשה ממנו במפורש שיתייחד עימה בחיבור גמור".

ו, ג – כוונת האמהות לשם שמיים

כתב ספורנו (בראשית ל, טז): "ובזה הסיפור הנראה מגונה אצל מגלי פנים בתורה, הודיענו אמנם שהיה ענין התולדה אצל האבות כמו שהיה עניינו אצל אדם ואשתו קודם חטאם, כי לא היתה כוונתם בו להנאת עצמם כלל, אבל היה להקים זרע בלבד לכבוד קונם ולעבודתו. והודיע שבהיות כוונת האמהות רצויה לפני הא-ל יתברך בהשתדלותן בהכנסת הצרות וענין הדודאים – נשמעה תפילתן על זה, כי ראוי לצדיק שיעשה השתדלות הטבעי האפשר אצלו להשיג חפצו, ועם זה יתפלל שישיג התכלית כאמרם ז"ל שהקב"ה מתאוה לתפילתם של צדיקים (יבמות סד, א)".

וכ"כ רבנו בחיי (בראשית כט, כא) על מה שאמר יעקב ללבן: "הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ" – "ויתכן לפרש כי הדבור הזה ליעקב לא היה מצד התאוה שהיה בו רוע מוסר, רק מצד השכל. וידוע שאין הפרש אצל השכל בין אברי המשגל לשאר האברים כגון הפנים והידים, ומעולם אדם ואשתו לא עשו להם חגורות לכסות בשר ערוה, עד שאכלו והמשיכו כח מעץ הדעת ונתלבשו בתאוות, וכיון שכן היו האבות שכליים כמלאכי השרת אין לתמוה עליהם בדבר הזה, כי כל כוונתם בהשתמשם בכלי הגוף כדי להמשך אחר השכל. גם האמהות רחל ולאה שהיו מריבות זו עם זו על הפעולה הזאת הטבעית, כל דבריהם היו מן המין הזה, כי היו יודעות ברוח הקודש שי"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב מארבע נשים. וזהו שאמרה לאה לרחל (שם ל, טו): הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וגו', והשיבה רחל (שם): לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, ולאה שיצאה לקראתו ואמרה לו (שם טז): אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ, לא היתה כונתן רדיפת התאוה ח"ו, כי אם כוונת המצוה בלבד כאשר ידעו בנבואה", עיין שם המשך דבריו. ועיין של"ה (וישב תורה אור ט), ואוצרות רמח"ל עמ' שלט.

ז – זמני העונה

זמני העונה

ז, א – זמני העונה לפי כוחו ומלאכתו של האיש

כתובות סא, ב: "העונה האמורה בתורה: הטיילין – בכל יום, הפועלים – שתים בשבת, החמרים – אחת בשבת, הגמלים – אחת לשלשים יום, הספנים – אחת לששה חדשים".

זמני העונה נקבעו לפי כוחו ומלאכתו של האיש, וכ"כ הרמב"ם (אישות יד, א): "עונה האמורה בתורה, לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו". וכ"כ החינוך מו: "וענין חילוק העונות שהוא לפי כובד אומנות האיש". וכ"כ המאירי כתובות סא, ב: "והודיע דרך כלל שמצות עונה היא נתונה לכל אדם כפי כחו ואומנותו". וכ"כ כל הראשונים.

ולמדו חכמים (בראשית רבה עו, ז) מהמנחה ששלח יעקב לעשיו, שיש שוני בין האנשים בחיוב עונתם: "וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו: עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים (בראשית לב, יד-טו). אמר רבי אלעזר: מכאן לעונה האמורה בתורה: הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, הספנין אחת לששה חדשים. עזים מאתים שהן צריכות תיישים עשרים, רחלים מאתים שהן צריכות אילים עשרים, גמלים מיניקות ובניהם שלשים, ובנאיהם שלשים. ר' ברכיה בשם ר' שמעון בן גמליאל אמר: לפי שהוא צנוע בתשמישו לפיכך לא פירסמו הכתוב אלא גמלים מיניקות ובניהם שלשים, פרות ארבעים ופרים עשרה, שהן צריכים פרים עשרה, אתונות עשרים, שהן צריכים עיירים עשרה". וכ"כ בירושלמי כתובות ה, ז.

ביאר רש"י (שם טו): "מאתים עזים צריכות עשרים תישים, וכן כולם, הזכרים כדי צורך הנקבות… נראה בעיני שלמדנו מכאן שאין העונה שוה בכל אדם אלא לפי טורח המוטל עליו, שמצינו כאן שמסר לכל תיש עשרה עזים, וכן לכל איל, לפי שהם פנויים ממלאכה, דרכן להרבות בתשמיש לעבר עשר נקבות, ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר. ופרים שעוסקין במלאכה לא מסר לזכר אלא ארבע נקבות, ולחמור שהולך בדרך רחוקה שתי נקבות לזכר, ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה נקבה אחת לזכר".

ז, ב – זמני העונה למלא תשוקת האשה

בנוסף לכך שזמני העונה נקבעו כפי כוחו ומלאכתו של האיש, הם גם נקבעו כדי למלא את תשוקת האשה, וכ"כ הראב"ד (שער הקדושה): "כי העונות שנתנו חכמים למלא תשוקת האשה הן, שאינו רשאי למעט מהם אלא מדעתה". וכ"כ אוהל מועד (דרך יא, ב): "אין אדם רשאי למעט מהעונות שנתנו חכמים למלא תשוקת האשה אלא מדעתה". וכ"כ הטור או"ח רמ.

ויש לשאול, איך קבעו חז"ל שתשוקת האשה מתמלאת דוקא לפי כוחו ומלאכתו של בעלה? זאת משום שמראש האשה מתפייסת ומתרצה לפי כוחו ומקצועו של האיש, וכפי שביאר בשיטה מקובצת (כתובות סא, ב) בשם רבנו יונה: "ומיירי כשיודעין בזמן הנשואין מלאכתם, דכיון דידעי מעיקרא, מוכחא מילתא דנתרצו בכך, ומחלה וגמרה לסבול בליבה". וכ"כ הראב"ד (שער הקדושה): "כי אמדו דעת האשה שהיא מתפייסת מבעלה בכך לפי מה שהוא כוחו ותענוגו". וכ"כ יראים קיז, שלדעת כן נישאת לו.

הרב הוסיף שאפשר ללמוד מכך, שאשה בריאה שישנה שמונה שעות ביממה, ואינה במתח ועול פרנסה, רוצה מטבעה בכל יום, אלא שכאשר היא מכירה שבעלה אינו מסוגל בכך, היא מתאימה את עצמה למצבו ואינה צריכה יותר.[11]

ז, ג – מסר הכתוב לחכמים לקבוע זמני העונה

התורה לא קבעה את זמני העונה, אבל מפשט לשון המשנה (כתובות סא, ב): "העונה האמורה בתורה", משמע שיש לזמנים אלו תוקף מדאורייתא, והרמב"ם (אישות יד, א), העתיק נוסח זה. וכך עולה מהיראים קיז: "מאחר ש'עונה' סתומה כתובה בתורה, יש לפרשה לפי הנראה לכל לפי האומנות ינהג עצמו, שלדעת כן נשאת לו". וכ"כ הסמ"ג לאוין פג.

וביאר פני יהושע (כתובות סא, ב) שהדבר נמסר לחכמים לקבוע מהי העונה האמורה בתורה: "וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, דלא דמי לשְׁאֵרָהּ וכְּסוּתָהּ דמסתמא היינו כדי צורכן ולפי כבודן, דעולה עמו כו', משא"כ בעונה, דאפיק לה רחמנא בלשון עונה שיש לדבר זמן קבוע, על כרחך היינו שהדבר מסור לחכמים, כדאשכחן בדוכתי טובא". וכ"כ מנחת חינוך מו, ב: "והנראה דדברים אלו מן התורה ומסרם הכתוב לחכמים, שיעור מזון וכסות וזמן העונה, כמו שמצינו כמה פעמים".

הרי שחיוב המצווה בעונות שאסור לפחות מהן הוא מהתורה, וחכמים הגדירו את החובה מדאורייתא.

עונת הטיילים

ז, ד – הגדרת טיילים

כתובות סב, א: "מאי טיילין? אמר רבא: בני פירקי (תלמידים הלומדים בעירם וישנים בביתם, רש"י). א"ל אביי, מאן דכתיב בהו (תהלים קכז, ב): שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא, ואמר רב יצחק: אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה מעיניהם בעולם הזה ובאות לחיי העולם הבא, ואת אמרת: בני פירקי! אלא אמר אביי: כדרב, דאמר רב: כגון רב שמואל בר שילת, דאכיל מדידיה ושתי מדידיה, וגני בטולא דאפדניה, ולא חליף פריסתקא דמלכא אבביה. כי אתא רבין אמר: כגון מפנקי דמערבא (בני ארץ ישראל מעונגים במאכל ומשתה, לכך הם בריאים ובעלי כח לתשמיש, רש"י)".

לדעת רב ואביי, רב שמואל בר שילת נחשב טייל שעונתו בכל יום, ונחלקו בטעם הדבר: יש אומרים שרב שמואל בר שילת היה מלמד תינוקות שלימד לפרנסתו, ואעפ"כ דינו כטייל משום שלא לימד בלילה וחזר לישון בביתו כל לילה (רש"י; רבנו יהונתן הכהן, מובא בשטמ"ק). ויש אומרים שרב שמואל בר שילת לא קיבל שכר על עבודתו, שאם היה צריך לעבוד לפרנסתו יש בזה צער ויגיעה ואין דינו כטייל, אלא רב שמואל בר שילת היה מלמד בחינם ואוכל מממונו, "דמתוך ההנאה גדולה שהיתה לו מפני שהיה מתעסק במצוה רבה כזאת בלא שכר, לא היה מרגיש ביגיעה כל כך ולא היה לו צער… וכן כל אדם שאוכל ושותה משלו בלא צער ויגיעה – טייל הוי, אף על פי שלא יהיה מעונג במלאכתו יותר משאר בני אדם" (תלמידי רבנו יונה, מובא בשטמ"ק).

ואילו לדעת רבין, רק מי שאין לו מלאכה כלל נחשב טייל, "מאי דקתני במתניתין הטיילין בכל יום, לא נאמר אלא באנשים מעונגים ומפונקים ביותר שאינם טורחים בשום דבר, ויש בהם כח לקיים מצות עונה בכל יום" (תלמידי רבנו יונה, מובא בשטמ"ק).

הרי"ף (כתובות כו, א) העתיק את דברי אביי ורב, שטיילים הם כדוגמת רב שמואל בר שילת, וכ"כ הרא"ש (שם ה, כט).

לעומת זאת, הרמב"ם (פיהמ"ש כתובות ה, ו) כתב שטיילים אינם עובדים כלל, כדעת רבין: "וטיילים, הם הבטלנים המעונגים שאינם עוסקין במסחר ולא עובדים". וכ"כ בהל' אישות (יד, א): "בני אדם הבריאים הרכים והענוגים שאין להם מלאכה שמכשלת כחן, אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן – עונתן בכל לילה" (וכ"כ הב"ח אה"ע עו, א; גר"א או"ח רמ, ב; דינא דחיי לאוין פא; מעשה רוקח ועוד, בדעת הרמב"ם). וכ"כ המאירי: "שאין להם שום מלאכה אלא אוכלים ושותים ופוחזים". וכ"כ רבנו ירוחם (נתיב כג, ה): "ואינו מתעסק בשום דבר". וכ"כ סמ"ג (לאוין פא); רבנו יונה (מובא בשטמ"ק) במסקנתו; צדה לדרך (מאמר שלישי, כלל ב, פ"ו); ר"ע מברטנורא; תפארת ישראל (לז); בית שמואל (עו, א); וחלקת מחוקק (שם א). ומעין זה כתב ריא"ז (פסקיו לכתובות ד, א): "הטיילים שהם אנשים שהם יושבים בשלוה ואין להם רוב עסק ורוב מחשבה".

וכ"כ עזר מקודש (עו, א): "אודות עונה דטיילים, נראה פשוט שאין זה כי אם לגבי טיילים גמורים בלי שום עשיה כל דהו, מה שאין כן מי שהוא עוסק באיזה עשיה, גם שתהא קלה כמות שהיא בתכלית, זה מוציא מגדר טיילים, ואין צריך לומר מלאכת הכתיבה שהוא בכלל מלאכה גמורה".

ז, ה – מובטל שמחפש עבודה

כתב בעזר מקודש עו, א, שגם אדם שטורח לחפש עבודה, למרות שכרגע אינו עובד – לא נחשב טייל: "ונראה שאין בחינת טיילים כי אם במתהלכים רק דרך טייל לגמרי, מה שאין כן בההולכים להמציא פרנסה או הרווחה, נראה שיחשב גם כן לכלל עשייה ומלאכה, וגם שיחה לצורך משא ומתן וקא עביד בדבוריה שום מעשה שנגמר המשא ומתן על ידי זה, הרי זה גם כן מלאכה להא מלתא להוציאו מגדר טיילים".

אמנם ביאר הרב בעל פה שאם פרנסתו של המובטל מובטחת לו ברווח, כך שאין לו דאגה קיומית מחמת שאינו עובד – הרי הוא כטייל, למרות שהוא מחפש עבודה. אבל אם הוא מודאג ממצבו עקב חסרון העבודה, הרי שאין דינו כטייל.

ז, ו – האם תלמיד חכם יכול להיות טייל

לרבא (לעיל ז, ד) גם בני ישיבה שלומדים בעירם יכולים להיחשב טיילים, ודחה אביי את דבריו, מפני שעליהם לשקוד ואינם יכולים להיחשב טיילים. אבל תלמידי חכמים מבוגרים שכבר החלו ללמד, כמו רב שמואל בר שילת, גם לדעת אביי יכולים להיחשב טיילים. וכ"כ ישועות יעקב שגם תלמיד חכם יכול להיחשב טייל (אה"ע עו, א, בפירוש הארוך).

אמנם ביאר בהפלאה (כתובות סב, א, 'כגון'), שדווקא רב שמואל בר שילת שהיה מלמד תינוקות ואסור היה לסגף עצמו מן המאכל או מן השינה (שו"ע יו"ד רמה, יז), יכול להיות בגדר טייל, אבל תלמיד חכם רגיל לא יכול להיחשב טייל, שתורתו נקנית במיעוט שינה ומיעוט תענוג. במגן אברהם רמ, א, כתב: "משמע בגמרא אפילו הם בני תורה". ודייק א"ר רמ, ב, דווקא בני תורה יכולים להיות טיילים, אבל לא תלמידי חכמים, וכ"כ מ"ב רמ, ד. וכ"כ בית שמואל עו, א: "תלמיד חכם, אף שאין מוטל עליו שום מלאכה והוא בריא ואינו נותן מס, מכל מקום התורה מתיש כוחו, ומה שאמרו בש"ס כגון רב שמואל בר שילת – לדוגמא נקיט, כגון רב שמואל ולא רב שמואל".

באגרות משה אה"ע ג, כח, סייג שאפילו לדעת הבית שמואל ודעימיה שתלמיד חכם אינו יכול להיחשב טייל: "הא דוקא תלמידי חכמים שתורתן אומנתן, ואף שמסתבר שאין כוונתו דוקא תורתן אומנתן כרשב"י וחבריו, אבל על על פנים הוא דוקא תלמידי חכמים שעיקרן הוא לימודם תורה, ולומדים גם בלילה כלשון המג"א שבחול צריכין לעסוק בתורה בלילה. ואם כן סתם בני תורה שאין עוסקים כל זמנם בתורה, יש להו דין טיילין שחייבין בכל יום אף להבית שמואל". וכ"כ ציץ אליעזר יא, יח.

ז, ז – האם טיילים יכולים למעט את עונתם באופן קבוע

סוטה מז, א: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: יצר תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". וכתב הראב"ד בשער הקדושה: "ועתה נשיב תשובת השאלה ונאמר כי אמת הוא הדבר שנתנו חכמים מידת העונות לכל אחד ואחד כפי כוחו (כתובות סא, ב), והאחד מהן הטיילים שהם בכל יום. ואפשר כי עליהן נאמר שתהא השמאל דוחה, למעט מהם מרשות אשתו ומדעתה, כדי שלא יתגבר עליו יצרו במלאת תאותו". הרי שלפי הראב"ד, אם אשתו מוחלת אפשר שטייל ימעט מעונתו, והביאו טור אה"ע כה. וכ"כ מעיל צדקה מג: "ואפילו טייל שזמנו בכל יום, עם כל זאת רשאי לבטל, דאם לא כן, לא יהיה לו רשות לצאת מביתו, אלא ודאי עד זמן פועל מבטל מתי שירצה" (ומשמע שם שרק אם אשתו מוחלת).

עיין להלן ח, א, שהבאנו בשם האגרות משה אה"ע ג, כח, שעיקר העונה מדאורייתא כשהאשה משתוקקת, והאשה משתוקקת לפי מקצועו וכוחו של האיש. והקשה שלא מצוי שאשה משתוקקת כל יום, וביאר שמכיוון שהאשה יודעת שהאיש פנוי ויש לו זמן וכח להתחבר איתה בכל לילה, היא חוששת שאם הוא לא מזדקק לה – הוא לא מספיק אוהב אותה, ולכן בפועל היא משתוקקת כל יום. גם לפי טעם זה, יתכן שאפשר למעט את העונה כאשר האשה בוטחת באהבת בעלה. אמנם לפי מה שנתבאר לעיל ז, ב, אכן התשוקה הטבעית, לאשה בריאה שישנה היטב ואינה במתח – לכל יום.

ז, ח – ביאור על פי הזוהר לעונת הטיילים בכל יום

העולה מההלכה לגבי טיילים, שבאופן טבעי מי שאין לו מניעה – חייב כל יום. כלומר, כך הוא הטבע הרגיל בלא מועקות החיים שנגרמו בעקבות חטא אדם הראשון.

זוהר ח"ג שלח קסז, ב: "לגו לגו דאינון היכלין אית ארבע היכלין טמירין דאמהן קדישין, דלא אתמסרן לאתגלאה, ולית מאן דחמי לון (לפני ולפנים מהיכלות אלו, של בתיה בת פרעה, סרח בת אשר, יוכבד ומרים, שיש שראה אותם, ישנם ארבעה היכלות נסתרים של האמהות הקדושות, שלא נמסרו להתגלות, ואין מי שראה אותם). בכוליה יומא אינון בלחודיהון כמא דאמינא לך, וגוברין אוף הכי (בכל היום הן לבדן לומדות תורה, כמו שאמרתי לך, וכך גם הגברים). ובכל ליליא אתכלילן כלהו כחדא, בגין דשעתא דזווגא איהו בפלגות ליליא, בין בהאי עלמא, בין בההוא עלמא (ובכל לילה נכללים כולם כאחד, מפני ששעת הזיווג היא בחצות הלילה, בין בעולם הזה, בין בעולם ההוא). זווגא דההוא עלמא אתדבקותא דנשמתא בנשמתא נהורא בנהורא, זווגא דהאי עלמא גופא בגופא (זיווג העולם ההוא הוא התדבקות נשמה בנשמה, אור באור, זיווג העולם הזה הוא גוף בגוף). וכלא כמה דאתחזי, זינא בתר זיניה, זווגא בתר זווגא, גופא בתר גופא, זווגא דההוא עלמא נהורא בתר נהורא (והכל כראוי, מין אחר מינו, זיווג אחר זיווג, גוף אחר גוף, זיווג העולם ההוא אור אחר אור). היכלין דארבע אמהן אקרון היכלין דבנות בוטחות, ולא זכינא בהו למחמי (היכלות של ארבע האמהות נקראים היכלות של בנות בוטחות, ולא זכינו לראות אותם). זכאה חולקהון דצדיקייא גוברין ונוקבי דאזלי בארח מישר בהאי עלמא, וזכאן לכלהו ענוגין דההוא עלמא (אשרי חלקם של הצדיקים, זכרים ונקבות, שהולכים בדרך ישרה בעולם הזה, וזכאים לכל התענוגים של העולם ההוא). אי רבי אי רבי אלמלא בר יוחאי אנת לא אתמסר לגלאה (אוי רבי אוי רבי, אלמלא בר יוחאי אתה, לא נמסר להתגלות), זווגא דההוא עלמא אתעביד איבא יתיר מאיבא דאתעביד בהאי עלמא בזווגא דלהון (זיווג העולם ההוא עושה פרי יותר מהפירות שנעשים בעולם הזה בזיווג שלהם). בזווגא דההוא עלמא בתיאובתא דלהון כחדא כד מתדבקן נשמתין דא עם דא, עבדי איבין ונפקי נהורין מנייהו ואתעבדי שרגין ואינון נשמתין לגיורין דמתגיירין (בזיווג העולם ההוא, בתשוקה שלהם כאחד כשמתדבקות הנשמות זו עם זו, עושים פירות ויוצאים אורות מהם ונעשים נרות, והם נשמות לגרים המתגיירים)".

ובהקדמת מהרח"ו לשער המצוות בדרוש על עניין הכרת, כתב שיש עונה לאיש ואשתו בגן עדן בכל לילה לאחר חצות. ובעונש הכרת עוונה בה, שבמקום העונה העוון מפריד ביניהם: "הנה אחד מאופני הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ (במדבר טו, לא), קרי ביה עוֹנָה מלשון שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע (שמות כא, י). פירוש כי אחר פטירת האדם מתחבר האדם עם בת זוגו בגן עדן אחר חצות לילה, כנזכר בזוהר פרשת שלח לך, ומולידים נפשות לגרים כו'. וזה הרשע שנתחייב כרת, נכרתה נפשו מנפש בת זוגו ואינם מזדווגים יחד בגן עדן כנזכר, ותמורת העונה והזווג נעשה עֲוֹנָה מלשון עון וחטאת, ולכן נכרת מלהתחבר עמה. ודע כי אופן הזה של הכרת הוא לפעמים למי שלא השתדל בעוה"ז לקיים מצות פריה ורביה, ולכן עונשו הוא הכרת הנזכר, וכמ"ש בסבא דמשפטים דק"ו ע"א על פסוק (שמות כא, ד): וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ, יחידי בלא נוקביה, בשביל שלא עסק בפריה ורביה".

זוהר ח"ב רעא, ב (תוספות): "בחצי הלילה כשבא הקב"ה ליכנס עם הצדיקים, שומעים קול סיבוב הרקיע והעמוד מנגן וקרקע הגן מתנשא והצדיקים עולים מחופותיהם לקראת בוראם, וכל הגן מתמלא מכבודו. באותה שעה מזדווגות הרוחות זכרים ונקבות כפי מה שהיו קודם שנבראו, מאותו נועם תאותם לחזות בנועם ה' כולם עושים פרי, דהיינו רוחות לגרים".

עונת תלמידי חכמים

ז, ט – זמן העונה של תלמידי חכמים

במשנה (כתובות סא, ב) לא מוזכרת עונתם של תלמידי חכמים. ובגמ' (שם סב, ב) שאלו: "עונה של תלמידי חכמים אימת? אמר רב יהודה אמר שמואל: מערב שבת לערב שבת. אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ (תהלים א, ג) – אמר רב יהודה, ואיתימא רב הונא, ואיתימא רב נחמן: זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת".

כמה ראשונים העתיקו את הגמרא שעונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת (ארחות חיים הל' כתובות טו; רא"ש כתובות ה, כט; צדה לדרך מאמר שלישי כלל ב, פ"ו), ואילו הרמב"ם (אישות יד, א) כתב שעונתם של תלמידי חכמים פעם בשבוע, ודרכם לקיים את העונה בליל שבת: "תלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת מפני שתלמוד תורה מתיש כוחן, ודרך תלמידי חכמים לשמש מיטתם מלילי שבת ללילי שבת". וכ"כ חינוך מו; רבנו יונה (מובא בשטמ"ק); טור, ושו"ע (אבן העזר עו, ב).

כתב עולת תמיד (רמ, א), שאם מחמת איזו סיבה עבר ליל שבת ולא קיים עונתו – לא צריך להשלים, אלא כשתגיע שבת הבאה יקיים את עונתו. וכ"כ החיד"א (מחזיק ברכה רמ, ז), אמנם סיים שהכל לפי מה שהוא אדם, וצריך לשקול את הדבר בשקל הקודש. וכ"כ תורת חיים סופר (רמ, ג), ונימק: "דעיקר הטעם דעונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת, כתב המ"א שבחול צריכים לעסוק בתורה בלילה שתורתן אומנותן, והוא הדין בראשי חודשים וימים טובים אין צריך לעסוק בתורה כל כך, ולפי זה יהיה קצת איסור בחול, ואפילו ליכא איסור, מכל מקום עיקר החיוב בשבת – היום גורם, וכל שעבר היום שוב צריך לעסוק בתורה". הרי שלדעתם עונתם של תלמידי חכמים היא דוקא בשבת ולא פעם בשבוע.[12]

אמנם רוב הפוסקים כתבו כרמב"ם שעונתם של תלמידי חכמים פעם בשבוע, ודרכם של תלמידי חכמים להדר לקיים את עונתם בליל שבת. ולכן אם מחמת אונס לא קיים את עונתו בליל שבת, צריך להשלים ולקיים באחד מלילות השבוע, וכ"כ הפלאה (כתובות סב, ב, 'פרש"י'); א"ר (רמ, ג); דינא דחיי (לאוין פ"א); לחם שמיים (כתובות ה, ו, 'עתי"ט'); מאמר מרדכי (רמ, א); תורה לשמה (סט); משנה שכיר (או"ח נח); בני ציון (רמ, ג); אגרות משה (אה"ע א, קב; שם ג, כח); שרגא המאיר (ה, כג, ב). וכך עולה מגמ' נדה לח, א, שהיו זמנים נוספים שקיימו מצוות עונה: "חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת (בעת הלידה). ברביעי ותו לא? אימא: מרביעי ואילך. אמר מר זוטרא: מאי טעמייהו דחסידים הראשונים – דכתיב (רות ד, יג): וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן – הריון בגימטריא מאתן ושבעים וחד הוו".

ז, י – השלמת העונה ביום שבת

מי שרגיל לקיים עונתו מליל שבת לליל שבת, ומפאת עייפות או סיבה אחרת לא קיים עונתו בליל שבת, כתב בשו"ת תורה לשמה סט, שמדינא מותר להשלים ביום שבת, והוכיח כן מכמה ראשונים, "דאם אשתו היא מרוצה בכך שיבעול ביום ולא ימתין עד הלילה, והוא רואה דניחא לה בזה, דאין הכי נמי יבעול ביום השבת בבית אפל, או יאפיל בטליתו אפילו בבית שאינו אפל, ולא ימתין עד הלילה. אבל אם אין ברור לו דניחא לאשתו בזה טפי – לא יבעול ביום השבת". אמנם כתב שעל פי הסוד עדיף לקיים עונתו במוצאי שבת.

והרב כתב בספר (הלכה י, הערה 9): "כאשר אחד מהם עייף בליל שבת, אפשר לשמש ביום שבת בהחשכת החדר, כמבואר בהלכה טו".

ז, יא – האם עונת תלמידי חכמים תלויה בלימודם

שאל הר"ן (כתובות כו, א, מדפי הרי"ף): "ותמה אני, עונת תלמידי חכמים שהיא אחת בשבת, למה לא הוזכרה במשנתינו? ונראה לי שאין לתלמידי חכמים עונה קבועה, שכיון ששנינו שהתלמידים יוצאין שלא ברשות, לרבי אליעזר ל' יום, ולדברי חכמים שתים ושלוש שנים, כדאיתא בגמרא, משמע דעונת תלמידי חכמים הדרים בעירם גם כן משתנים כפי מה שהם צריכין לנדד שינה מעיניהם בענין לימודם ולטרוח בו, והדבר ידוע שאין כל הזמנים שוים להם בכך, ודאמרינן בגמ' דעונתן אחת בשבת – היינו כשאין מתחדש להם בלימודם דבר, ולפי שידוע שאין זה מצוי להם תמיד לא נשנית עונה שלהם במשנתינו". והביאוהו הרבה פוסקים (ב"ח אה"ע עו, ד; דרישה שם ז; ח"מ ג; ב"ש ד, ועוד).

בפשטות, משמע שסברתו רק דוחה את מצוות העונה לפי טרדת לימודו, אבל הרב ביאר בעל פה שאפשר גם לומר על פי סברת הר"ן, שאם יתחדש להם דבר מיוחד בלימודם, ותנוח דעתם ויהיו שמחים, יקדימו עונתם.

ומכל מקום כמה פוסקים כתבו שמסתימת כל הראשונים משמע שלא כר"ן, ואין לדחות מצוות עונה מחמת טרדת הסוגיה, וכ"כ החיד"א (מחזיק ברכה רפ, ד): "ומכל מקום נראה דלא קי"ל בהא כר"ן, אלא חיובא רמיא על התלמיד חכם כשהוא בעיר מערב שבת לערב שבת אם הוא בריא, וזמן תורה לחוד. וכן משמעות כל הפוסקים, וזהו מצד הדין. וקל וחומר דלדברי הזוהר הקדוש (קדושים פב, א) חיובא רמי על התלמיד חכם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ, עת דודים עליונים למעלה". וכ"כ דינא דחיי (לאוין פ"א); תורה לשמה (סוף קמב); וכה"ח.

וכך עולה מכתובות סב, ב, שאפילו אם מתעכב בגלל הלימוד, יזהר שלא לבטל עונתו: "יהודה בריה דרבי חייא חתניה דרבי ינאי הוה, אזיל ויתיב בבי רב, וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה, וכי הוה אתי הוה קא חזי קמיה עמודא דנורא. יומא חד משכתיה שמעתא, כיון דלא חזי ההוא סימנא, אמר להו רבי ינאי: כפו מטתו, שאילמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו. הואי כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט (קהלת י, ה), ונח נפשיה". וכ"כ א"ר רפ, א: "והמבטלו פעם אחת נענש, אפילו דמשכיה שמעתתיה, אפילו לוה ופורע".[13]

ז, יב – דרכם של תלמידי חכמים לקיים עונתם בליל שבת

כמה טעמים נאמרו לבאר מדוע דרכם של תלמידי חכמים לקיים את עונתם בליל שבת:

א. משום עונג שבת, וכ"כ רש"י (כתובות סב, ב, 'מע"ש'): "שהוא ליל תענוג ושביתה והנאת הגוף". וכ"כ תלמידי רבנו יונה (בביאור הראשון, מובא בשטמ"ק כתובות סב, ב). ועיין להלן י, א, שמדין עונג שבת יש מעלה שכל אדם יקיים אחת מעונותיו בשבת.

ב. משום שבלילות החול הם עסוקים בתורתם. וכ"כ המאירי (ב"ק פב, א): "כדי שיהו שאר הלילות פונים מכל עסקיהם ועוסקים בתורה". ובליל שבת לא לומדים בבית רבם (ע' רש"י מהדו"ק מובא בשטמ"ק כתובות). ובנוסף לכך, אסור ללמוד לאור הנר (מהרש"א). וכ"כ רבנו יונה בביאורו השני; פסקי רי"ד (שם ה, ד, א); מ"א (רמ, ג); ומ"ב (רמ, ו).

ג. משום קדושת השבת, כמובא באגרת הקודש המיוחס לרמב"ן: "וטעם היותו מליל שבת לליל שבת, לפי שהשבת הוא יסוד עולם, והוא דוגמת עולם הנפשות מטעם שבת לה'. וכוונו חכמים בעונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת, כוונתם לנפש השכלית להוליד צורה הראויה לעבודת הבורא יתברך, בעלת נשמה שכלית עליונה וטהורה, כאמרו (שמות לא, יז): וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. והנה זאת הכוונה בעונת תלמידי חכמים".

ז, יג – מעלת עונת תלמידי חכמים בליל שבת מהזוהר

זוהר ויקרא מט, ב: "ואינון חברייא דמשתדלי באורייתא, זווגא דילהון בשעתא דזווגא אחרא אשתכח, והאי משבת לשבת לכוונא רעותא לאתדבקא ביה בקודשא בריך הוא ובכנסת ישראל, דהוא עידן רעותא דמתברכן כלא עלאי ותתאי" (וחברים אלו שמשתדלים בתורה, זיווג שלהם בשעה שזיווג אחר נמצא, וזה משבת לשבת לכוון את הרצון להתדבק בקב"ה ובכנסת ישראל, שהוא זמן רצון שמתברכים הכל, עליונים ותחתונים).

זוהר שמות פט, א: "כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים (ישעיהו נו, ד), מאן סריסים? אלין אינון חברייא דמשתדלי באורייתא ומסרסי גרמייהו כל שיתא יומין דשבתא ולעאן באורייתא, ובליליא דשבתא מזרזי גרמייהו בזווגא דלהון משום דידעי רזא עלאה בשעתא דמטרוניתא אזדווגת במלכא (מי סריסים? אלו חברים שמשתדלים בתורה ומסרסים עצמם כל ששת ימי השבוע ועוסקים בתורה, ובליל שבת מזרזים עצמם בזיווג שלהם משום שיודעים סוד עליון בשעה שהמלכה מזדווגת עם המלך). ואינון חברייא דידעין רזא דא מכוונין לבייהו למהימנותא דמאריהון ומתברכאן באיבא דמעיהון בההוא ליליא (וחברים אלו שיודעים הסוד הזה מכוונים ליבם לאמונת האדון שלהם ומתברכים בפרי בטנם בלילה ההוא). ודא הוא דכתיב (שם) אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ, כמה דאת אמר (בראשית לז, יא): וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. ואקרון סריסים ודאי, בגין לחכאה לשבתא לאשכחא רעוא דמאריהון (ונקראים סריסים ודאי, מפני שמחכים לשבת למצוא רצון האדון שלהם), דכתיב וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי, מאי בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי? דא זווגא דמטרוניתא (זה זיווג המלכה), וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי כלא חד בבריתי סתם (הכל אחד בבריתי סתם), זכאה חולקיה דמאן דאתקדש בקדושה דא וידע רזא דא (אשרי חלקו של מי שמתקדש בקדושה זו יודע סוד זה).

תא חזי, כתיב (שמות כ, ט): שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ וגו', כל מלאכתך באינון שיתא יומי עבידתייהו דבני נשא (כל מלאכתך באלו ששת ימי המעשה של בני אדם), ובגין האי מלה לא מזדווגי חברייא בר בזמנא דלא ישתכח מעבידתייהו דבני נשא אלא עבידתיה דקודשא בריך הוא (ובגלל דבר זה לא מזדווגים החברים חוץ מזמן שלא נמצא מעבודת בני אדם אלא עבודתו של הקב"ה), ומאי עבידתיה? זווגא דמטרוניתא לאפקא נשמתין קדישין לעלמא (ומהי עבודתו? זיווג המלכה להוציא נשמות קדושות לעולם). ובגין כך בהאי ליליא חברייא מתקדשי בקדושה דמאריהון, ומכווני לבייהו ונפקי בני מעלי בנין קדישין דלא סטאן לימינא ולשמאלא בנין דמלכא ומטרוניתא (ולכן בלילה הזה החברים מתקדשים בקדושת האדון שלהם, ומכוונים ליבם ויוצאים בנים מעולים, בנים קדושים שלא סוטים לימין ולשמאל, בנים של המלך והמלכה), ועל אלין כתיב (דברים יד, א): בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלוֹהֵיכֶם, לַה' אֱלוֹהֵיכֶם ודאי, בגין דאלין אקרון בנין דיליה, בנין למלכא ולמטרוניתא (מפני שאלו נקראים בנים שלו, בנים למלך ולמלכה). והא דעתייהו דחברייא דידעין רזא דא בדא מתדבקן, ובגין כך אקרון בנין לקודשא בריך הוא, והני אינון דעלמא מתקיימא בגינייהו (ודעתם זו של החברים שיודעים הסוד זו בזו מתדבקות, ולכן נקראים בנים לקב"ה, והם הם שהעולם מתקיים בגללם). וכד סליק עלמא בדינא אסתכל קודשא בריך הוא באינון בנוי ומרחם על עלמא (וכאשר עולה העולם בדין, מסתכל הקב"ה בבניו אלו ומרחם על העולם), ועל דא כתיב (ירמיה ב, כא): כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת, זֶרַע אֱמֶת ודאי, מהו אֱמֶת? עזקא קדישא שלימתא (החותם הקדוש השלם), כמה דאת אמר (מיכה ז, כ): תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, אֱמֶת – דא קודשא בריך הוא, וכלא חד, ובגיני כך זרע אמת ודאי (וכולו אחד, ולכן זרע אמת ודאי)".

ז, יד – לילי יום טוב וראש חודש

שו"ע או"ח רמ, ג: "ועונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת". וכתב מ"א ג: "שבחול צריכים לעסוק בתורה בלילה, שתורתן אומנתן, והוא הדין בראשי חודשים וימים טובים". ונחלקו בפירוש דברי המ"א: בא"ר ב, הבין שלילי ראשי חודשים וימים טובים דינם כלילות החול שצריכים לעסוק בתורה. וכ"כ בית מאיר ודעת תורה.

אמנם בבאר היטב ג, הבין שלילי ראשי חודשים וימים טובים דינם כמו שבת, ויש בהם מצוות עונה. וכ"כ חסד לאלפים ב; שמן המאור; ערוה"ש ו; תורת חיים סופר ג; מ"ב ז, שעה"צ ג.

וכתב בשער הציון רמ, ג, שגם לפי הבנת הבאר היטב ודעימיה, מצווה לקיים את העונה בלילי יום טוב וראש חודש אבל אין חובה, כי כוונת המ"א "להעתיק מה שכתבו המקובלים בשם האר"י, דלענין זיווג, ראש חודש ויום טוב כשבת. ואמנם באמת נראה לעניות דעתי בפשיטות, דאין כונת האר"י לחייב בראש חודש ויום טוב לתלמידי חכמים שהתורה מתשת כחן, אלא כוונתו דאף שעל פי הקבלה נכון לירא אלוקים ליזהר מלשמש בחול [אם לא שיצרו גבר עליו] כי אם בשבת, שאז ממשיך נפש קדושה על זרעו, בראש חודש ויום טוב אין צריך ליזהר בכך, שגם אז ממשיך נפש קדושה, אבל לא שיהיה מחוייב בדבר". וכ"כ בן איש חי (ש"ש וירא כג): "וגם בלילי ראש חודש ויום טוב יש מעלה בזיווג על פי הסוד, וחסידים ואנשי מעשה מקיימים בהם מצווה עונה".

ז, טו – זהירות ע"פ האר"י לשמש רק בלילי שבת, ר"ח ויו"ט אחר חצות

בכף החיים או"ח רמ, ב, הביא בשם שער הכוונות ופרי עץ חיים: "והתלמידי חכמים אסורים לשמש מיטתם בימי החול, ולא הותר להם אלא בליל שבת, וגם זה צריך אחר חצות דוקא, אבל קודם חצות דליל שבת הוא כמו אחר חצות דלילי החול ממש, אלא שהוא מבושם בליל שבת עתה יותר מבשל החול ועם כל זה לא הותר אלא לעמי הארצות בלבד. וגם בליל יום טוב וראש חודש דינם כלילי שבתות, ואף תלמידי החכמים מותרים בהם אחר חצות לילה, אע"פ שאין כ"כ בהם קדושה כמו בליל שבת. וכן בליל טבילת מצוה, אע"פ שהוא בלילי חול".

ובאליה רבה רמ, ב: "כתב בספר דרך חכמה (נתיב הלילה מג, ב אות יט) בשם התיקונים (פרי עץ חיים שער ק"ש שעל המטה פי"א) דכל האזהרות רז"ל על זיווג מערב שבת לערב שבת הוא במשמש לשם הריון, כי צריך לבנים כדי להמשיך לההוא טפה נשמה קדושה עליונה, ואם כבר אשתו מעוברת או מניקה בטלה טענה זו, ע"כ. אבל בשל"ה דף קב (שם), כתב בשם המקובלים דאף שאין אשתו מתעברת, מכל מקום מעורר למעלה ומשפיע נשמה, ועל כן יש היתר לשמש מטתו עם אשתו אף שהיא כבר מעוברת או מניקה או עקרה או זקינה כי מתהווה מזה נשמה קדושה, ע"כ. לפי זה משמע קצת דלעולם יש ליזהר דווקא מערב שבת לערב שבת, וכן משמע מסתימות הש"ס וכל הפוסקים, ועוד דמשמע דעונת תלמידי חכמים הוא דומיא דעונות הטיילים ופועלים ואינך".

אמנם סיים כף החיים שם, שכל זה אם אינו בא לידי הרהור, אבל מי שיצרו תקפו, אפילו לפי האר"י יש לו לשמש בחול.

בחסד לאלפים רמ, י, הזהיר שישמש בעירנות, "מה מאד הפליגו והחמירו בזוהר הקדוש לאסור לתלמיד חכם לשמש חוץ מליל שבת ויום טוב אחר חצות, ולשאר עמא שרי בימות החול דוקא אחר חצות, כדי שיזכה להמשיך נשמה קדושה לולד, ולא נשמה מהסטרא אחרא. אבל צריך שיהא ער ממש, ולא יהא מטומטם בשינה, למען יכוונו מחשבותיו מחשבות טהורות וקדושות, כי בזה תלוי עיקר הוולד. לכן אשרי השם ארחותיו ועושה כל מעשיו לשם שמיים, ה' לא ימנע טוב, כדכתיב (משלי ג, ו): בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ".

ז, טז – עונתם של תלמידי חכמים בזמננו

כתב חכמת אדם קכח, יח: "ואפילו תלמיד חכם, דמדינא עונתו משבת לשבת, ראיתי בצוואת רבי יחזקאל סג"ל לנדא מפראג שצוה לתלמידיו פעמיים בשבת, והעיקר – הכל לפי מה שהוא אדם". וכ"כ פת"ש אה"ע עו, ג, בשם תשובת מעיל צדקה נא, שאף שגם בזמננו תלמיד חכם שעוסק בתורה בהתמדה ובעמל מותר לו לקיים את עונתו רק פעם בשבוע, מכל מקום משום פריצת הדור וקנאת ירך חברתה היה מייעץ לסובבים אותו שיקיימו עונת הפועלים פעמיים בשבת. וכ"כ באו"ה (רמ, א, 'תלמידי חכמים'), וסיים: "והעיקר הכל לפי כח האדם".

וכ"כ אגרות משה (אה"ע ג, סוף כח): "ובדבר מה שחידשו האחרונים שהביא הפתחי תשובה סימן עו סק"ג בשם מעיל צדקה שיש לתלמיד חכם בזמן הזה לקיים עונה שתים בשבת, ובבאור הלכה סימן ר"מ הביא כן גם מהחכמת אדם בשם צואת ר"י מפראג, וכבוד תורתו הרב כותב שכן הורו גם גאוני זמננו. הנה גם אני אומר כן, ואני מוסיף דלפי מה שכתבתי שעיקר העונה הוא מה שהאשה משתוקקת ומתאוה, וכיון שכתב הפתחי תשובה בשם ספר מעיל צדקה דהוא משום פריצת הדור וקנאת ירך חברתה, הרי בא מזה תשוקה ותאוה ליותר מפעם אחת, שלכן נמצא שהוא מעיקר העונה. ואף שלא הכיר בעלה בזה, יש לתלות שהוא מצד הבושה וגודל הצניעות, דהרי בשביל זה קבעו הזמנים, כדכתבתי לעיל, ולכן שפיר הורו דיש לייעץ וגם לחייב שתי פעמים בשבת".

וכך כתב במשכן ישראל ח"ב עמ' כג, בשם הרב קנייבסקי; אוצר הפוסקים עו, ב, ז, בשם הרב גיפטר; הרב זילבר (בירור הלכה קמא רמ, א); וכ"כ דרכי טהרה יט, ו, ועוד.

וכ"כ הרב בספר: "כתבו גדולי האחרונים, שיותר נכון שגם תלמידי חכמים יקיימו מצוות עונה פעמיים בשבוע".

ז, יז – יציאה מהבית לתקופה ממושכת לצורך לימוד תורה

משנה כתובות סא, ב: "התלמידין יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלושים יום". ובגמ' שם סב, ב: "אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: זו דברי רבי אליעזר, אבל חכמים אומרים: התלמידים יוצאין לתלמוד תורה ב' וג'

שנים שלא ברשות. אמר רבא: סמכו רבנן אדרב אדא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו. כי הא דרב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא, הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד משכתיה שמעתא, הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי, לא אתא, חלש דעתה, אחית דמעתא מעינה, הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה". ובסוף העמוד מובאים עוד סיפורים של חכמים ששהו זמן רב מחוץ לביתם לצורך לימוד תורה.

הרי שיש רשות לתלמידים לצאת חוץ לביתם לתקופה, שלא על דעת נשותיהם, "ואע"פ שהיא מתרעמת עליו – אינו משגיח בה" (ר"י מיגאש). והר"ן (כו, א בדפ"ר, 'גרסינן'), כתב שאפשר שלא התירו לתלמידים לצאת לתקופה ממושכת אלא כשאין עושים כן בקביעות.

נחלקו הראשונים האם הלכה כרבי אליעזר ויכולים לצאת לחודש בלבד (רא"ש ה, כט, בדעת הרי"ף; אגודה), או כרב אדא בר אהבה, ויכולים לצאת אף לשנתיים-שלוש (רמב"ם אישות יד, ב; רא"ש שם בשם הרמ"ה; חוקות הדיינים שטז). למעשה, פסק שו"ע (אה"ע עו, ה) כרמב"ם: "ותלמידי חכמים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהם ב' וג' שנים". ובאג"מ (יו"ד ד, לז, אות כ מסקנה ז), כתב להלכה כדעת הראשונים שסוברים שהלכה כר' אליעזר.

הוסיף הרא"ש (לב"ח וקרבן נתנאל הוסיף כן מנפשיה, ולב"י הם המשך דברי הרמ"ה): "אע"ג דהלכתא הכי, לא מיבעי לעגוני לנפשייהו כולי האי, דמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה". וכ"כ תר"י (הובא בשטמ"ק): "אף על פי שיכול ללכת שלא ברשות עד שלוש שנים, אפילו הכי אין לו לעגנה כל כך, כי מדרך הרחמנות יש לו להקדים כדי שלא תצטער יותר מדי ולא יענש בסיבתה כמו שנענש רב רחומי. וכל שכן אם רואה שיצרו תקפו, או שמרגיש באשתו שהיא מקפדת ביותר, שיש לו ליזהר כדי שלא תהיה מצוה הבאה בעבירה".[14]

שינוי מקצוע (הרב בראל שבח)

ז, יח – מקור הדין

כתובות סב, ב: "א"ל רבה בר רב חנן לאביי: חמר ונעשה גמל, מאי (נישאת לו כשהוא חמר, מהו ליעשות גמל שלא ברשות, הרווחה עדיפא לה שיתעשר או עונה עדיפא לה, רש"י)? א"ל: רוצה אשה בקב ותיפלות מעשרה קבין ופרישות".

מסקנת הגמרא שמעדיפה האשה את עונתה על פני הרווחה כלכלית. לכן אסור לבעל לשנות מלאכתו באופן הפוגע בעונת אשתו בלא הסכמתה, וכ"כ שטמ"ק בשם רש"י (מהדו"ק): "נוח לה להתגלגל במועט ותטפל עם בעלה, מהעשרה על ידי פרישות ההולך למדינת הים לסחורה". וכ"כ הרמב"ם אישות יד, ב: "יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה, ולא יצא אלא ברשותה. וכן יש לה למנעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה, כגון חמר שביקש להעשות גמל או גמל להעשות מלח". וכ"פ שו"ע אה"ע עו, ה.

ז, יט – פועל החפץ להיעשות חמר

למאירי (כתובות סב, ב, 'פועל'), גם פועל הרוצה להיעשות חמר אינו יכול לעשות זאת ללא הסכמת אשתו "מפני שהוא יוצא מאמנות שעונתו קרובה לאמנות שעונתו רחוקה". וכן נראה מהרא"ה (שם סב, א, 'התלמידים').

אולם, ריא"ז בפסקיו (פ"ה, ד, ט) דייק ששאלת הגמ' היא דוקא על חמר שנעשה גמל, "אבל הפועל שעונתו שתיים בשבת יכול להעשות חמר שעונתו אחת בשבת אפילו שלא ברשות, הואיל ואינו ממעט עונתו מאחד בשבת".

ז, כ – טייל החפץ להיעשות פועל

כפי שלמדנו, הגמרא דנה במקרה בו חמר מבקש להיעשות גמל, אך אינה דנה מה דין טייל החפץ להיעשות פועל, וביאר החת"ס (יו"ד קמט), שמציאות של טייל הנעשה פועל אינה שכיחה, "דלמה ליה לעשות מלאכה ולהשתעבד לאחרים והוא אינו צריך".

כתב פרישה (אה"ע עו, יד): "מדאמר מחמר לגמל אין רשאי לשנות משמע מטייל לחמר שהוא פעם אחת בשבת רשאי לשנות אפילו בלא רשותה. וכן משמע מתוספות (כתובות סא, ב, 'התלמידים')… מיהו יש לדקדק מדאמר אח"כ (הטור, וכ"כ שו"ע), חוץ מאדם בטל שיכול לחזור אחר תלמיד חכם שעונתו פעם אחת בשבת, ומטעם שחוזר ללמוד תורה אינה מקפדת, משמע הא מטייל לחמר – אין רשאי לשנות. ומה שאמרו התוספות ודקדקו מהמשנה דמותר לשנות היינו דוקא בפועל שמלאכתו בעירו ועונתו פעמיים בשבת… ולעולם מטייל לפועל וכל שכן לחמר אין רשאי לשנות בלא רשותה. ואפשר מפני שאין דרכו לשנות למי שבידו להיות טייל ולהיות פועל לא דברו ממנו, וק"ל".

וכמסקנתו כתבו בית שמואל (עו, ח) ובאר היטב (שם ט), שטייל אינו רשאי להיעשות חמר או גמל ללא רשות אשתו. וכ"כ הרב בספר.

ז, כא – טייל החפץ להיעשות תלמיד חכם

כתב הרמב"ם (אישות יד, ב) שמותר לטייל להיעשות תלמיד חכם ללא רשות אשתו: "רך וענוג שנעשה תלמיד חכמים – אין אשתו יכולה לעכב". ובספר הרב ביאר שזה מפני גודל המצווה שבתלמוד תורה.

ביד פשוטה הביא הרב נחום אליעזר רבינוביץ' שליט"א מקור לדברי הרמב"ם. ירושלמי ברכות ב, ט: "משנה: חתן אם רוצה לקרות את שמע בלילה הראשון קורא. רשב"ג אומר: לא כל הרוצה ליטול לו את השם יטול. גמ' שם: תני, כל דבר שהוא של צער, כל הרוצה לעשות עצמו יחיד – עושה, תלמיד חכם – עושה, ותבוא לו ברכה. וכל דבר שהוא של שבח לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, תלמיד חכם עושה, אלא אם כן מינו אותו פרנס על הציבור".

וביאר ביד פשוטה: "מעתה מבואר שאפילו לרשב"ג, בדבר שהוא של צער כל אדם יכול לעשות עצמו תלמיד ולנהוג במידת תלמיד חכם, ובפרט בדבר שבצנעה שאין בכך משום יוהרא… ונראה שהוא מפרש שכך הוא גם בדבר שיש בו רבותא, כגון בביטול עונה שאמר רבי יוחנן צערו של איש מרובה יותר משל אשה (ירושלמי כתובות ה, ח)… זהו החידוש שבברייתא זו, שאע"פ שיש בכך גם צער לאשה, מכל מקום עושה את עצמו תלמיד חכם ותבוא לו ברכה".

ז, כב – האם החפץ להיעשות תלמיד חכם יכול לצאת מהעיר ללמוד

כתב הרא"ש (כתובות ה, כט) שמותר לטייל להיות תלמיד חכם "דכיון דמצוי אצלה תמיד בעיר וגם שהוא לומד, אינה מקפדת". וכ"כ הטור. לפי טעם זה יוצא שלא התירו לחפץ להיעשות תלמיד חכם לצאת ללמוד תורה כמה שנים אלא ברשות אשתו. ואם היא מקפדת, רשאית לדרוש ממנו להיות מצוי אצלה תמיד בעיר.

לדעת הבית יוסף, הרא"ש והטור הביאו טעם זה ללמד שאף לרבי אליעזר הסובר שאין רשות לתלמידים לצאת שלא ברשות נשותיהם אלא לשלושים יום, כיוון שמצוי אצלה בעיר – רשאי להיעשות תלמיד חכם. אולם למעשה, כיוון שהלכה כחכמים שתלמידי חכמים רשאים לצאת ללמוד חוץ לעיר אף לכמה שנים בלא רשות נשותיהם, יכול להיעשות תלמיד חכם אפילו אם אינו מצוי אצלה בעיר. ולפי זה דעת הרא"ש והטור למעשה כדעת הרמב"ם שלא חילק בין מקפדת לאינה מקפדת.

אמנם הב"ח (אה"ע עו, ז) והדרישה (אות טז), ביארו שלרא"ש והטור אין להתיר למי שחפץ להיעשות תלמיד חכם לצאת חוץ לעיר לכמה שנים כשאשתו מקפדת, אף לדעת חכמים. שכן יסוד ההיתר ליציאת תלמיד חכם הוא שידעה האשה בעת נישואיה שנישאת לתלמיד חכם, ומאחר וכך דרכם של תלמידי חכמים לצאת מביתם לזמנים ארוכים על מנת ללמוד תורה, אדעתא דהכי נישאת לו ואינה יכולה לעכב. אך אם כשנישאו היה הבעל טייל או בעל מלאכה, הסכמת האשה לנישואין היא על דעת שיקיים עונתה לפי מלאכתו.

נמצא שהחפץ להיעשות תלמיד חכם ואשתו עומדת וצווחת, לב"י כו"ע שווים ש"אין אשתו יכולה לעכב", וכ"פ בשו"ע (אה"ע עו, ה). ולב"ח ודרישה אינו רשאי לצאת שלא ברשותה. וכ"כ הב"ח למעשה (והוסיף שאפשר שאף הרמב"ם מודה לזה "אלא שלא פירש"), והביאו בית שמואל (ס"ק י).

אמנם לדעת החת"ס (יו"ד קמט) גם לסברת הב"ח והדרישה נראה שאינה יכולה לעכב, "דסתם בנות ישראל משתוקקות שיהיו בעליהן ת"ח אע"ג שיפרוש מהם יותר וימעט בעונתם". א"כ, "בממאנת בת"ח דזהו חוץ מדעת בנות ישראל, אמרינן: השתא הוא דאתרעה, ועד השתא אוקמא אחזקת כשרות". וכיוון שהכוונה שבשעת הנישואין היא הקובעת, לא נשתעבד לה מעולם, ולכו"ע רשאי לצאת שלא בהסכמתה. "מעתה כיוון שכל הפוסקים שווים בזה בודאי הכי נקטינן. ודקדק המחבר ש"ע כלשון הרמב"ם – והדין עמו" (והובאו דבריו בפת"ש יו"ד קפח, ב; אה"ע עו, ד).

ז, כג – לא היתה לו מלאכה בזמן שנשאו

כפי שלמדנו, רש"י מעמיד את הדיון בגמרא באדם החפץ לשנות מלאכתו מהמלאכה בה החזיק בעת שנשאו. ודייקו מכך האחרונים, שכל האיסור לשנות למלאכה שעונתה רחוקה יותר הוא דווקא במשנה ממלאכה שהחזיק בה בעת הנישואין. ומכאן "שאם בשעת נישואין לא היה לו אומנות מיוחדת יכול אח"כ לשנות ממלאכה למלאכה בלא רשותה, מאחר שבשעת נשואין לא היה לו אומנות מיוחדת" (ח"מ עו, ח; ב"ש ח; באה"ט ט). ומכל מקום אם בשעת הנישואין היה טייל שאינו צריך למלאכה, אין לו לשנות ללא רשותה (ב"ש ובאה"ט שם).

ז, כד – המקצועות כיום

הוסיף הרב על מה שכתב בספר: "למעשה, כפי שכתבתי בספר, תנאי החיים כיום השתנו מאוד, מצד אחד רוב האנשים עובדים פחות שעות מבעבר, ובכך דומים יותר לטיילים. גם אלה שעובדים מחוץ לעיר, כיוון שהם עוברים את דרכם ברכב, כל זמן שהנסיעה אינה מייגעת מאוד, דינם כדין פועלים בעירם, ואף מתקרבים לטיילים. מנגד, החיים נעשו מתוחים יותר עקב התחרות בשוק העבודה, העניין המוגבר בדיווחי החדשות וערוצי המידע, ואמצעי התקשורת הבין אישיים. כתוצאה מכך מספר שעות השינה פחת, והעייפות גורמת להפחתה בתשוקה לקיום המצווה. מרוב עייפות וטרדות נוצר מצב שאדם קשור יותר לדברים מיוחדים, חריגים, ואילו השגרה הברוכה נתפשת כפחות מעניינת ומושכת. אבל ההשתוקקות הטבעית והבסיסית נשארה כפי שהיתה, ולכן נראה שחובת העונה של רוב האנשים היא פעמיים בשבוע, כדרך הפועלים. בעבר היגיעה בעבודה הפחיתה את החיוב מכל יום לפעמיים בשבוע, וכיום הטרדות והמתח מפחיתים את החיוב לפעמיים בשבוע, כאשר עונתם של הצעירים מרובה יותר, ובמיוחד בתקופה הקרובה יותר לחתונה, כל זוג לפי מה שהוא. יוצאים מהכלל אלו שעבודתם מפרכת יותר מבחינה גופנית או נפשית, שחייבים פעם בשבוע. וכן אלו שעבודתם קלה במיוחד ובלא מתח, שחייבים יותר מפעמיים בשבוע עד אפילו בכל יום כדין טיילים. אלא שכבר למדנו, שעל הטיילים אמרו חכמים שנכון יותר לרוב האנשים להשתמש גם בשמאל דוחה, ולהפחית את העונות משבע פעמים בשבוע לשלוש או ארבע או חמש, כל אדם לפי מה שהוא".


[11]. עיין להלן ז, ז, שכתב האג"מ (אה"ע ג, כח) שלא מצוי שאשה משתוקקת בכל יום, ואפשר לומר שהאג"מ דיבר במצב כבר פחות בריא וטבעי. ועיין לעיל א, ד, שבעבר נשים הגיעו לשיא תענוגן יותר בקלות.

[12]. וכך משמע מכמה ראשונים: אגרת הקודש המיוחס לרמב"ן: "וטעם היותו מליל שבת לליל שבת, לפי שהשבת הוא יסוד עולם, והוא דוגמת עולם הנפשות מטעם שבת לה'. וכוונו חכמים בעונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת להוליד צורה הראויה לעבודת הבורא יתברך בעלת נשמה שכלית עליונה וטהורה, כאמרו (שמות לא, יז): וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. והנה זאת הכונה בעונת תלמידי חכמים. והבן מאד, כי לא שמו עונתן בימי הגופנים, דהיינו ששת ימי המעשה, כי אם ביום שכולו שבת ועולם הנפשות". מאירי ב"ק פב, א: "החמישית הוא שיהו אוכלים שום בערב שבת, כלומר שלא יהא להם כל השבוע מחשבה והשתדלות בענין עונה אלא בערב שבת, כדי שיהו שאר הלילות פונים מכל עסקיהם ועוסקים בתורה, והוא שאמרו (כתובות סב, ב): אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ (תהלים א, ג) – זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת, והיא הנקראת עונה של תלמידי חכמים".

אמנם אפשר שהרמב"ן והמאירי ביארו מדוע אותה עונה של פעם בשבוע מתקיימת דווקא בליל שבת.

[13]. ע"ע אוצר הפוסקים עו, ד, ח, שיש מפרשים שגם לר"ן מצווה לתלמידי חכמים לקיים את עונתם בזמנה, אלא שאם היו טרודים בתלמודם – אינם חייבים.

[14]. אמנם עיין בב"ח (אה"ע עו, ה) שאם הלכה היא שמותר לצאת לכמה שנים, קשה לומר שנענשו על כך, ולכן ביאר שלא נענשו בגלל שנעדרו זמן רב, אלא נענשו כי לפעמים נמשכו בלימודם ואיחרו לחזור לביתם בזמן. וכפי שציין, כן נראה מהמגיד משנה (אישות יד, ב). וכ"כ קרבן נתנאל (על הרא"ש שם).

ח – המצווה הקבועה ומה שנוסף לה

מצוות עונה בזמנים נוספים

ח, א – מצוות עונה כשהאשה משתוקקת

פסחים עב, ב: "אמר רבא: חייב אדם לשמח אשתו בדבר מצוה". רש"י: "לשמח את אשתו – אפילו שלא בשעת עונתה, אם רואה שמתאוית לו".

וכ"כ הרבה ראשונים ואחרונים, שבנוסף לזמני העונה, מצווה לאיש לפקוד את אשתו כשהיא משתוקקת אליו. כתב הראב"ד (בעלי הנפש שער הקדושה): "והשלישית (מן הכוונות בחיבור), אף על פי שאין בה לא זה ולא זה (לא לפריה ורביה ולא לתיקון הוולד), אלא שהיא משתוקקת אליו, והוא מכיר בה שהיא משתדלת ומרצה אותו ומתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה, וכן בעת צאתו לדרך שבודאי היא משתוקקת אליו, גם על זו יש קבול שכר, והיא היא מצות העונה שאמרה התורה, דמיון שְׁאֵרָהּ וְכְּסוּתָהּ לֹא יִגְרָע שהם צרכי האשה והנאותיה"[15]. והביאו הטור או"ח רמ, א. וכ"כ הסמ"ק רפה: "ואפילו אשתו מעוברת מצוה לשמחה אם סבור הוא שהיא מתאוה, ויש בו בריאות לעשות". וכ"כ האשכול (הוצאת נחל אשכול, עמ' 61): "ועונת תלמיד חכם מליל שבת לליל שבת, ולבר מן דין – בליל טבילתה כדעבדי קמאי, ובזמן שרואה שמתאוית אליו, כמו שאמרו (יבמות סב, ב): חייב אדם לפקוד אשתו בשעה שיוצא לדרך, שמשתוקקת לבעלה בשעה שיוצא לדרך". וכ"כ רבנו חננאל (פסחים עב, ב); שו"ע (או"ח רמ, א); יש"ש (יבמות ו, ל); לבוש (רמ, ה); מ"א (רמ, ד); מ"ב (רמ, יא); ערוה"ש (רמ, ד); דעת תורה (תרפח, ה).

חידשו כמה אחרונים שעיקר מצוות עונה מדאורייתא הוא כשהאשה משתוקקת לבעלה. וכ"כ החיד"א (פני דוד משפטים ח): "אם היא ארצויי ארצה קמיה – אף בחול מחוייב לפוקדה כמו שאמרו הפוסקים, והיא עונתה האמיתית התלויה בה ובצערה". וחזר על דבריו במראית עין (נדה לא, א): "ושמעתי מאחד מגדולי הדור דאם מראה סימנים וארצויי ארצה קמיה – היא עונתה האמיתית". וכ"כ חכמת אדם קכח, יט: "ועיקר העונה הוא כשרואה שאשתו משדלת אותו בדברים או שמתקוטטת עמו והוא מבין שהוא בשביל שהיא רוצה בתשמיש יותר – אז חייב לקיים העונה". וכ"כ חסד לאלפים רמ, ב: "ואם הוא מכיר בה שהיא משתוקקת אליו ומשתדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיהא דעתו עליה – חייב לפוקדה. וזוהי עיקר מצוות עונה על פי הסוד". וכ"כ שאילת יעקב (א, קיג) בשם חמיו מהר"ם שיק, וכ"כ אגרות משה אה"ע ג, כח; ד, פו.

וכן משמע מדברי הראב"ד הנ"ל: "… אלא שהיא משתוקקת אליו, והוא מכיר בה שהיא משתדלת ומרצה אותו ומתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה… והיא היא מצות העונה שאמרה התורה, דמיון שְׁאֵרָהּ וכְּסוּתָהּ לֹא יִגְרָע שהם צרכי האשה והנאותיה".

אמנם גם לאחרונים אלו, זמני העונה שקבעו חכמים הם מדאורייתא, כפי שלמדנו לעיל ז, ג, שחכמים הגדירו את מצוות התורה: וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וכך עולה מאג"מ אה"ע ג, כח: "וגם דומה זה לשְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ, שאין זה ענין התלוי בזמן, אלא תלוי ברצונה וצורכה לאכול ולשתות ובצורכה לבגד, כמו כן הוא עוֹנָתָהּ שנאמר שם, דגם כן הוא בעת צורכה שהוא בשעה שמשתוקקת, דרק אז הוא צורכה, אבל מחמת דרוב הנשים הן צנועות ולא ניכר כל כך רצונם, שיש אנשים הרבה שלא יכירו שהיא מתאוה לזה על ידי עניני חיבה שמראה לפניו, כהא דפרש"י בעירובין דף ק' על הא דמרציא ארצויי קמיה, קבעו חכמים זמנים שאמדו לבד כח האיש אלא גם דעת הנשים, שרובן לא ישתוקקו ליותר בידעם בטרדת הבעל".

הרי שלדעת אחרונים אלו, המצווה הבסיסית היא לשמור העונות, כפי שהגדירו חכמים את מצוות התורה, אולם כיוון שיסוד החיוב מבוסס על רצון האשה, כאשר היא משתוקקת נעשה חיוב יותר גדול מהחיוב הבסיסי.

ויש שכתבו שכשהאשה משתוקקת מעבר לזמני העונה הקבועים, מצוות העונה מדרבנן, וכ"כ ריב"ן פסחים עב, ב: "לשמח את אשתו – אפילו שלא בשעת עונתה, אם רואה שמתאוה לו, דאע"ג דשמחת עונה אין עליו, הני מילי ליפטר מעונה הכתובה בתורה, אבל רבנן תקינו לה שמחה שלא בשעת עונה".

ח, ב – אשה שיש בה יראת שמיים

עוד אמרו חכמים ביבמות סב, ב: "אמר רבי יהושע בן לוי: כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה – נקרא חוטא, שנאמר (איוב ה, כד): וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וגו'".

פירש הריא"ז (פסקי הריא"ז יבמות שם) שמתוך צניעות ובושה שיש בה, היא מתביישת לרמוז על רצונה: "כל היודע באשתו שהיא יראת שמיים ובושה לתבוע ואינו פוקדה – נקרא חוטא". וכ"כ מאירי: "כל היודע באשתו שהיא צנועה ביותר ויראת שמים ואינו פוקדה – נקרא חוטא, שנאמר: וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ כו'". הרי שבאשה יראת שמיים יש חשש שתתבייש לרמוז, ואם בעלה אינו קשוב מאוד לרמזיה, הרי הוא חוטא.

כתב רש"י: "ואין פוקדה – בתשמיש בעת עונתה". והקשה היש"ש (יבמות ו, ל): "ותימה הוא, אם כן אפילו סתם אשה נמי, הא כתיב (שמות כא, י): וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". ובתחילה תרץ שמדובר באיש שקצת חולה, וכיוון שהיא יראת שמיים – עליו להתאמץ יותר, וכתב: "אבל נראה בעיני עיקר דברי הראב"ד (שער הקדושה), והטור (או"ח רמ) הביאו, וז"ל: כי העונות שקבעו חכמים, על דרך סתם קבעו אותם, כי אמדו דעת האשה שהיא מתפייסת בכך, אבל אם רואה שהיא מבקשת יותר, על ידי התקשטות והשתדלות לפניו – חייב לשמח אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה, כדאיתא בפסחים (עב, ב): אמר רבא: חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה, אפילו שלא בשעת עונתה, אפילו היא מעוברת, וכשהיא צריכה לאותו מעשה קאמר".[16]

ח, ג – מצווה לאשה להיענות לבעלה

כשם שמצווה על האיש לשמח את אשתו מעבר לזמני העונה כשהיא משתוקקת לבעלה, כך מצווה לאשה להיענות לבעלה אם הוא רוצה יותר פעמים מחובת עונתו.

כתב הרמב"ם (אישות טו, יח): "וכן צוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המיטה בפיה ולא תהיה מדברת בעסק זה, ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה אלא נשמעת לו בכל עת שירצה, ותזהר מקרוביו ובני ביתו כדי שלא יעבור עליו רוח קנאה, ותתרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור". מגיד משנה (שם): "ולא תמנע מבעלה וכו'. זה מבואר שהמונעת התשמיש נקראת מורדת, ופשוט הוא בהרבה מקומות שהיא משועבדת לו לכך".

ויש שהביאו ראיה מדברי רבי אליעזר במסכת כלה א, ח: "חגרין סומין אלמין חרשין ממעי אימן מניין? רבי אליעזר אומר: מפני שתבעה למיטה ואינה נתבעת, רבי יהושע אומר: מפני שאומרת בשעת בעילה אנוסה אני" (קרית מלך; ועיין טור או"ח רמ, ב-ד).

ח, ד – האם האשה חייבת להיענות מעבר לזמני העונה

למדנו לעיל ח, א, שחובה על האיש להיענות לאשתו מעבר לזמני העונה, כשהיא משתוקקת אליו. השאלה האם גם האשה חייבת להיענות לבעלה כשהוא משתוקק אליה מעבר לזמני העונה.

נדרים טו, ב: "אמר רב כהנא: תשמישי עליך – כופין אותה ומשמשתו, דשעבודי משעבדת ליה". כלומר, למרות שהתורה לא השיתה על האשה מצוות עונה, האשה משועבדת לבעלה לתשמיש, מכיוון שחיי אישות הם יסוד הנישואין. וכ"כ רשב"א, שהשעבוד של האשה לבעלה לתשמיש אינו מכח מצוות עונה (ואף השעבוד של האיש אינו רק מכח מצוות עונה): "ומסתברא דלאו משום מצוה בלבד קאמר, אלא משום דנשתעבדו זה לזה לכך, שעל ידי כך עמדו ונשאו… ועוד תדע לך, שהרי האשה אינה מצווה בעונה, ואפילו הכי באוסרת הנאתה על בעלה לא חייל נדרה כלל ואין צריך להפר מהאי טעמא דשעבודי משעבדא ליה". עוד למדנו בירושלמי (כתובות ה, ח) שאשה משועבדת לא רק לתשמיש אלא גם להיות פת בסלו של בעלה. ועיין לעיל הרחבות לפ"א, ב, ה, על השעבוד של בני הזוג לחיי אישות.

ומלשון הרמב"ם (אישות טו, יח) מבואר ששיעבוד האשה הוא בכל עת שיחפוץ הבעל, אף מעבר לעונות שקבעו חכמים: "ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה אלא נשמעת לו בכל עת שירצה".

וכן כתב הנצי"ב (משיב דבר ד, לה): "וקנין אשה לאיש בעניני אישות, הוא מועיל לא מבעיא לדעת הרמב"ם שאסור לבעול פנויה, אפילו לדעת החולקים – אינו אלא רשות, אבל אינה מחויבת להזקק לו, ואם הוא מאנסה ח"ו חייב לשלם בושת ופגם, והרי הוא כגזלן, וכאשר יקום איש על רעהו והכהו. משא"כ אשה שהיא קנויה לו, היא מחויבת להזקק בכל עת שירצה, ואם אינה מזדקקת לו ברצון – יכול לכופה, כמו שהאדון כופה שפחתו לעשות מלאכתו[17], וכ"ז הם דברים ברורים, ואין כדאי להפוך עוד בזה".

וכ"כ באג"מ או"ח ד, עה: "דמצות וחיוב עונה שעל הבעל לאשתו וכן לשמח אשתו, פשוט שהוא רק כשטובלת ורוצית בתשמיש, שאיכא לאו דלֹא יִגְרָע ועצם החיוב והמצוה. אבל כשהיא אינה טובלת מאיזה טעם שהוא, ליכא שום חיוב על הבעל לזרזה ללכת לטבול בשביל קיום עונה ושמחת אשתו, ועליה הוא חיוב מצד שעבוד האשה להבעל שיוכל לבועלה בזמן העונה שקבעו חכמים. ומסתבר כשאיכא צער להבעל אף שלא בזמן עונה – איכא עליה שעבוד להבעל, והוא מלבד שזמני העונה נקבעו לפי כח וזמן שיש להאיש".

ועוד שם: "על כל פנים אף שבזמן שקשה לפניה לקבל תשמיש היא פטורה משעבודה, מכל מקום קביעות חיוב העונה נקבעו לפי כח וזמן שיש להאיש. וכן הוא לשון הרמב"ם ריש פרק י"ד מאישות: עונה האמורה בתורה לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו, וכן הוא לשון הטור וש"ע ריש סימן ע"ו, שלכן משמע שהאשה משועבדת להבעל לתשמיש בכל זמן שרוצה, אף שלא בזמן העונה, אם היא בבריאותה. והבעל אינו מחוייב אלא בימי העונה שקבעו חכמים ובליל טבילה ובשעה שיוצא לדרך, וכן כשהוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו, כדאיתא באו"ח סימן ר"מ".

וכך משמע מהגר"א, שהרמ"א אה"ע כה, ב, כתב: "ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה". ופירש הגר"א שם יד: "בועל בכל כו'. ז"ש שם: משל לבשר כו', ר"ל בעונתה ושלא בעונתה". ומשמע שהיא חייבת להישמע לו אפילו שלא בעונתה.

וכ"כ הרב בספר: "וכן מצווה וחובה על האשה להיענות לבעלה אם הוא מבקש להתחבר אליה יותר פעמים מחובת עונתו".

ח, ה – דברי המהרי"ט

בשו"ת מהרי"ט א, ה, כתב: "דהא ודאי לא משעבדה ליה בכל שעה אם היא אינה רוצה, שלא מצינו מורדת אלא באומרת מאיס עלי או מצערנא ליה, אבל אם היא טוענת בעונה האמורה בתורה הטיילין וכו', נראה דלא כייפי לה, שאינה שבוייה חרב להזדקק לו בכל שעה". והעתיקו בבאר היטב אה"ע עז, ז.

ויש שרצו להבין מדברי המהרי"ט שאין חובה על האשה להיענות לבעלה מעבר לזמני העונה. אבל נראה שאין כוונת מהרי"ט לבטל את שיעבודה של האשה לבעלה, אלא הוא בא לסייג שני דברים: א. אי אפשר להגזים בזה, ולכן האשה לא משועבדת לבעלה בכל שעה. כלומר, אם לבעלה דרישות מופרזות, אכן היא אינה חייבת להיענות לו[18]. ב. למרות שהיא חייבת להיענות גם כשהוא רוצה יותר מהעונות הקבועות להם, אם היא מסרבת לכך היא לא נחשבת מורדת, מכיוון שהיא לא מסרבת בגלל טענת מאיס עלי, או כדי לצער את בעלה, עובדה שהיא מקיימת את העונות הקבועות.

ח, ו – קביעת זמני העונה

כתב חכמת אדם קכח, יח: "ואפילו העונה שקצבו חכמים שלא לפחות, הוא דוקא במי שגופו בריא… אבל מי שאינו בריא, אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים. ואפילו תלמיד חכם, דמדינא עונתו משבת לשבת, ראיתי בצוואת רבי יחזקאל סג"ל לנדא מפראג שצוה לתלמידיו פעמיים בשבת, והעיקר הכל לפי מה שהוא אדם. ועוד נראה לי, דאפילו בכל מקום שאסור לשמש, כגון ביום וכיוצא בו, אם חס ושלום יצרו מתגבר עליו ומתירא שיוציא חס ושלום זרע לבטלה – מותר לשמש בכל אופן, ולכן לא העתקתי העונות, והרוצה לעיין יעיין באורח חיים ריש סימן רמ ובאבן העזר סי' עו".

אמנם ביאר הרב שעולה מהמשנה, הגמרא, הראשונים והאחרונים, שיש מקום חשוב לבאר את גדרי העונות, כי זו ההדרכה המאוזנת, וצריך כל אדם לדעת שאם הוא משתוקק להרבות יותר, עליו לשקול זאת כראוי, שלא יהיה כתרנגול שמגזים בענייני התשמיש (עי' ברכות כב, א), שהחיבור הגשמי צריך לבטא את החיבור הרוחני, וכשמרבים בגשמי לפעמים הרוחני מתפוגג. וכן כאשר שני בני הזוג רוצים למעט, מתוך מחשבה שבזה הם מתקדשים, עליהם לשקול זאת היטב, שמא מצא היצר הרע מקום בלבבם לבטל מצווה מהתורה בתואנה של צדיקות.


[15]. עוד כתב הראב"ד שם: "אבל אם יראה שהיא מבקשת אותו המעשה, והיא צריכה לכך בהשתדלותה עמו ובהתקשטה לפניו, הרי הוא חייב לשמחה בדבר מצוה, כאשר אמרו בפסחים (עב, ב) אמר רבא: חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה, ואפי' היא מעוברת, וכשהיא צריכה לאותו מעשה קאמר. ואמר רבי יהושע בן לוי: כל היודע באשתו שהיא יראת חטא ואינו פוקדה – נקרא חוטא, שנאמר (איוב ה, כד): וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא (יבמות סב, ב). ואי בשעת עונתה – דאורייתא הוא, דכתיב (שמות כא, י): שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע, אלא לאו אפילו שלא בשעת עונתה, וכשהיא צריכה לאותו מעשה".

לכאורה משמע מסוף דבריו שכשאשתו משתוקקת שלא בשעת עונתה אין חובה מדאורייתא לפוקדה, ובשו"ת אחיעזר ג, פג, א, יישב שכשאשתו משתוקקת שלא בשעת עונתה מקיים מצווה מדאורייתא אבל אין חובה. וכך יישב גם את הרמב"ם שהשמיט דין זה. ע"ע אוצר הפוסקים עו, ד, יח, ב, להסברים נוספים ברמב"ם.

[16]. וביאר הרב בעל פה כוונת היש"ש: אשה שאינה יראת שמיים אין ההתקשטות לפניו מבטאת רצון לקיום המצווה, שאולי היא רוצה להשיג ממנו דברי מותרות שונים. אולם באשה יראת שמיים בוודאי להרבות אהבה מתכוונת.

[17]. וצריך לומר שאין הכוונה שמותר לכופה בכוח, אלא יש לשכנעה ולהעביר לה תחושה עמוקה של אחריות כלפיו.

[18]. שו"ת ישכיל עבדי ה, אה"ע סט: "אין מקום להכריז על האשה כמורדת כפי טענת הבעל, מכיון שהיא באה בטענה מוצדקת, שהוא דורש דרישות מיניות מופרזות… ויש יסוד להאמין לדברי האשה, שזה דבר ידוע שרוצה אשה בקב ותפלות מט' קבין ופרישות, ואם לא שאמת הדבר, לא היתה באה באמתלא זו, והיתה מוצאת לה אמתלה אחרת יותר מתקבלת על הדעת, בפרט שהרי טענה עוד שהוא רגזן ורתחן וכו' והיה מספיק לה טענה זו, שאינה יכולה לחיות איתו מסיבת רגזנותו, שאין אדם יכול לדור עם נחש בכפיפה, ומה לה להוסיף בטענה אחרת שאינה מתקבלת על הדעת כי לפי המקובל שאשה רוצה בקב ותפלות יותר מהאיש, אלא ברור הדבר שנכונים דבריה שהוא מתנהג יותר מהרגיל, עד גדר שאינה יכולה לסבול. וכעין זה תמצא בס' אם במרד שבא מעשה כזה לידו, שבאה האשה לפני הרב ובקשה שיכתוב עליה אגרת מרד, ואחרי החקירות ודרישות נתברר לו כי בושת כסתה פניה מלהגיד, והתעוררה בבכיה עצומה ונחנק קולה מרוב בשתה לדבר ענייני סתר שבינו לבינה, ובקושי קלטו מפיה דברים אלה: רבי, האם בהמה אנכי שהופקרתי לפני בעלי, מי"ב פעמים עד י"ג פעמים משמש עמי בכל לילה, ופקע כח סבלי. וכאשר קרא את בעלה להוכיחו היתה בעיניו התלונה לדבר תימה באמרו האם לא אשתו היא בחופה וקידושין, האם לא מותרת לי מהתורה? וכו' עיין שם בדבריו הנפלאים. יוצא מזה שטענה כזו לא קל לאשה לטעון, עד כדי כך שהאשה הסכימה לכתוב עליה אגרת מרד ולא תגיד, ולולא שהרב הפציר בה כ"כ לא היתה מגלה, וגם זה בבכיות רבות ודעמות באין הרף".

ט – ליל טבילה ויוצא לדרך

מצוות עונה בליל טבילה

ט, א – ליל טבילה

ברכות כד, א: "אמר רב המנונא בריה דרב יוסף, זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דרבא ואמר לי: זיל אייתי לי תפילין, ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו, והוה ידענא דיום טבילה הוה, ולאגמורן הלכה למעשה הוא דעבד". פירש רש"י: "יום טבילה הוה – יום שטבלה אשתו, דהוה ליה ליל תשמיש" (אמנם כמה ראשונים פירשו שרבא טבל ולא אשתו, וכ"כ תר"י שם טו, א, מדפי הרי"ף: "כלומר שהיה יודע שטבל לקריו ושמש מטתו, שמנהגם היה לטבול כשהיו משמשים מטותיהם", וכ"כ הריטב"א).

רוב הראשונים, ובתוכם הרמב"ם, לא הזכירו שיש חיוב לפקוד את אשתו בליל טבילה. אמנם הטור רמ, א, כתב: "וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה". וכתב הב"י שהמקור מהגמ' ברכות ע"פ רש"י. וכ"כ שו"ע אה"ע עו, ד. עוד כתב שו"ע או"ח תקעד, ד: "מצוה להרעיב אדם עצמו בשנת רעבון, ואסור לשמש בו מטתו חוץ מליל טבילה. ולחשוכי בנים מותר".[19]

כתבו כמה אחרונים שלא ברור שיש חיוב לשמש בליל טבילה, כ"כ נוד"ב (תניינא קיז): "דבליל הטבילה, אף אם נודה שהיא מצוה, אכתי לא מצינו שהוא חובה… ולמדוה רק ממה שאמרו בברכות דף כד יום טבילה הוה וכו', וראיה זו יש לדחות דאולי דרך ארץ הוא אבל לא מצוה". ומעין זה כתב בשו"ת חת"ס (יו"ד קע): "דהך מצוה מחודש מאחרונים, דליל טבילה אין לה שורש כי אם ממ"ש ב"י בשם ירושלמי בא"ח סי' תקעד דמותר לשמש בשני רעבון, וכבר דחה ליה מג"א שם סק"ה דוקא בחשוכי בנים, וגם אליה רבה שם הוסיף עוד דהא טבילה בזמנה לאו מצוה, ועוד הא לית לן טבילה בזמנה כלל שהם ספק זבות… ועוד יש לומר, דמה שהרגילו לומר דעונת ליל טבילה מצוה – משום דעל ידי כך האשה זריזה למטבל, דרוצה אשה בקב ותפלות, ואילולי כן היתה מתעצלת ולא היה לבעל פת בסלו, ובא לידי הרהור עבירה ח"ו".

אמנם בפועל כמעט תמיד האשה משתוקקת לבעלה בליל טבילה, ואזי המצווה מדאורייתא, כפי שלמדנו לעיל (ח, א). וכ"כ בשאילת יעב"ץ (ב, י) שחייב מדאורייתא לפקוד את אשתו בליל טבילתה, מכיוון שאז האשה משתוקקת לבעלה: "ואין לך שעה שאשה משתוקקת לבעלה יותר מליל טבילה". וכ"כ לבוש רמ, א: "וחייב אדם לפקוד את אשתו בליל טבילתה, מפני שאז היא מתאוה אליו יותר". וכ"כ שאילת יעקב א, קיג, "דסברא היא דעל ידי שנתרחקו זה מזה משתוקקים זה לזה, וממילא הוי מצוה". ולמד גם מנדה לא, ב: "היה רבי מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? – מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה". וכ"כ בשו"ת מהר"ם בריסק ג, לה.

וכ"כ הרב בספר, שמצווה על האיש לפקוד את אשתו בליל טבילתה, והוסיף: "ואם התרשל בכך, ביטל מצווה מהתורה ועבר באיסור חמור של אונאת אשתו, מפני שזה אחד מהדברים המעליבים ביותר, שאשה טובלת ונטהרת מטומאתה ובעלה אינו משתוקק להתחבר עימה".

ט, ב – מעלת ליל טבילה לפי הזוהר והמקובלים

זוהר בראשית נ, א: "האי מאן דאתתיה ביומי מסאבו דילה ונטיר לה כדקא יאות, כל אינון יומין זווגא עלאה אזדווג בהדיה דישתכח דכר ונוקבא. כיון דאתדכיאת אתתיה – בעי לחדתא לה חדוה דמצוה חדוה עלאה (מי שאשתו בימי טומאה שלה ושומר מצוות נדה כראוי, כל אותם הימים זיווג עליון מזדווג בו שיימצא זכר ונקבה. כיוון שנטהרה אשתו – צריך לשמחה בשמחה של מצווה, בשמחה עליונה)". ומשמע שהקדושה של ליל טבילה שורה עליהם לפי הזהירות בימי הנדה.

וכתב הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה קמב: "כי טבילת מצוה אם אירע בחול, אפילו רבינו (האר"י) זצ"ל בעצמו היה מקיים אותה בזמנה, ולא היה דוחה אותה עד ליל שבת. ואף על גב דלדידיה אסור הזווג בחול, עכ"ז בליל טבילה אז החול דינו כשבת, וכן איתא בזוהר על ליל טבילה ועל לילה שהוא בא מן הדרך, שיש מעלה לאותה לילה בענין הזווג, כמו הזווג הנעשה בליל שבת. ולכן ודאי שצריך לקיים מצות עונתה בזמנה, ואפילו אם אשתו תתרצה בזה ותמחול – לא אריך למעבד כן לדחות המצוה, ועיין מ"ש בצוואות רבינו יהודה החסיד ז"ל סי' מ"א וז"ל: לא יניח אדם מלזקוק עם אשתו ליל שטבלה בה, ע"ש, לכן יש ליזהר".

וכתב השל"ה (מס' ר"ה נר מצוה ח) שראוי לא לשמש מיטתו בראש השנה, "ואם הוא ליל טבילה, נראה לי שהוא כמעט מצוה הבאה בעבירה כשיפרוש מאשתו, רק יזדווג עמה באימה וביראה, ובקדושה יתירה, ולא ינהג עם אשתו הרבה שחוק, רק לקיים מצות עונה, ויחזור ויטבול בשחרית".

וכתב לקט יושר (או"ח עמ' מו): "ואמר לי (תה"ד): מי שאין לו כח לקיים שתי עונות בשבוע אחת, בליל טבילתה ובליל שבת אח"כ, יתקיים של ליל טבילתה משום דאין לדחות המצוה, אף על פי שנשים שלנו אינן טובלות בזמנן".

ט, ג – מעלת ליל טבילה מצד פרו ורבו

נדה לא, ב: "ואמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה, שנאמר (תהלים נא, ז): הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי. ורבי יוחנן אמר: סמוך לטבילה, שנאמר וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי".

בבא מציעא פד, א: "רבי יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה, אמר: כי סלקן בנות ישראל מטבילת מצוה לפגעו בי, כי היכי דלהוו להו בני שפירי כוותי, גמירי אורייתא כוותי".

מצוות עונה ביוצא לדרך

ט, ד – חיוב פקידה כשיוצא לדרך

יבמות סב, ב: "ואמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר (איוב ה, כד): וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וגו'. הא מהכא נפקא? מהתם נפקא: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך! אמר רב יוסף: לא נצרכה אלא סמוך לווסתה. וכמה? אמר רבא: עונה. והני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה – מיטרידי".

כפי שמבואר בגמ', הטעם שצריך לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך הוא משום שאז ההשתוקקות גוברת, וכ"כ רש"י 'בשעה': "משום שמתאוה לו באותה שעה יותר". וכ"כ הראב"ד (בעלי הנפש שער הקדושה): "והשלישית (מן הכוונות בחיבור) אף על פי שאין בה לא זה ולא זה (לא לכוונת פריה ורביה ולא לתיקון הוולד), אלא שהיא משתוקקת אליו… וכן בעת צאתו לדרך, שבודאי היא משתוקקת אליו". וכבר למדנו (לעיל ח, א) שכשהאשה משתוקקת – מצוות עונה מדאורייתא גם מעבר לזמני העונה, וכ"כ טור ושו"ע אה"ע עו, ד.

הרי שמצווה מדאורייתא לפקוד את אשתו בתשמיש כשיוצא לדרך, וכ"כ אגרות משה אה"ע ג, כח: "וכן ביוצא לדרך שאמר ריב"ל ביבמות דף סב דחייב לפוקדה, מטעם זה שהאשה משתוקקת, שהוא ודאי חיוב מדאורייתא, מדא"ר יוסף דאפילו סמוך לוסתה יפקדנה לפרש"י ועוד הרבה ראשונים שהביא הב"י ביו"ד סימן קפד בד"ה ומ"ש שי"א עיין שם. ואם היה רק מדרבנן לא מסתבר שהיה שייך להתיר בסמוך לוסתה". וכ"כ שאילת יעב"ץ ב, י (ובסידורו סדר השכיבה מדור ד, יא); ובית אב"י ב, עא.

ט, ה – הגדרת דרך

כתב היעב"ץ (הגהותיו ליבמות שם) שרק אם יוצא לדרך כזו שיעבור זמן עונתו הקבועה – חייב לפוקדה: "לפי שפורש ממנה ולא תדע עת בואו, והיינו ודאי שפורש לדרך רחוקה, אבל אם הדרך קרובה כדי שישוב לביתו קודם שתעבור עונה הקצובה לה, נראה לי שאינו חייב להוסיף על חיוב עונתו". והוסיף שכל זה בעונת טיילים, פועלים, ותלמידי חכמים, אבל בעונת חמרים או גמלים, מכיוון שמועד חזרתם לא ידוע – חייב לפוקדה. וכ"כ עולת שמואל יו"ד צח; תורת חיים רמ, ד; בדי השולחן קפד, סה; טהרת הבית א, ב, משמרת הבית יא.

בקנה בושם קפד, יז, העיר על היעב"ץ: "אמנם דבריו צ"ע, דכיון שהחיוב משום השתוקקות האשה לבעלה, כדדרשינן ביבמות ובעירובין מקרא וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ (בראשית ג, טז), אם כן איך שייך לתלות הדבר בזמני חיוב העונה, דמסתבר דההשתוקקות נמשך מחמת עצם הפרידה, ואיך שייך לתלות הדבר בזמני העונה אחרי שהוא תלוי במציאות ההשתוקקות". ולכן סיים: "ועל כן נראה דאי אפשר להגדיר הדבר, אלא העניין תלוי במציאות ההשתוקקות ויש לדון בכל מקרה לפי מה שהוא". וכ"כ בחוט שני קפד, יט: "והאמת שדבר זה תלוי בהרגשה, שזמן כך וכך שלא נמצא בביתו איכא השתוקקות, ופשוט שאם חוזר באותו יום – אין לו דין יוצא לדרך. אבל אם הוא אדם שרגיל להיות בביתו ונוסע ליומיים מביתו חשיב יוצא לדרך ואף שעדיין לא הגיע זמן מצוות עונתו, דמסתמא בשיעור זמן זה איכא השתוקקות".

וכ"כ הרב בספר שכל זוג לפי געגועיהם, ובתנאי שלפחות לילה אחד אדם ישן מחוץ לביתו: "ואיזו היא נסיעה שיש מצוות עונה לפניה? נסיעה שגורמת לתחושת פירוד וגעגועים, כל אדם לפי מה שהוא. ובכל אופן מדובר על נסיעה של לפחות לילה אחד מחוץ לבית". כהמשך לכך ביאר הרב בעל פה שהיוצא לחו"ל ליומיים ועונתו פעמיים בשבת, חייב לפקוד את אשתו לפני שיצא לדרך, שהואיל והדרך רחוקה, גם כשהטיסה לזמן קצר, הגעגועים גוברים והרי זה יוצא לדרך. ובני זוג שרגילים תמיד לישון יחד, גם אם יסע האיש ללילה אחד מחוץ לבית, כאשר קשה עליהם הפרידה, הרי שיש חיוב עונה לפני כן, כדין היוצא לדרך. והוסיף הרב שאפשר להבין מדברי היעב"ץ שגם הוא מסכים לזה. רק רצה לומר, שכאשר במשך היציאה לדרך לא תעבור העונה, אם אין געגועים מיוחדים, אין חובה מדין יוצא לדרך.

בדומה לזה כתב בשיעורי שבט הלוי קפד, י, ג: "נראה דבזמננו שאפשר לנסוע למרחקים ולחזור תוך שיעור העונה… פשיטא דהיוצא לכשנוסע לחו"ל למרחקים גדולים חשיב נמי כיוצא לדרך, ואף ברגיל לנסוע למרחקים, דכיוון שהמרחק גדול מאד מסתבר דיש השתוקקות יותר, ואף על פי שחוזר קודם העונה. וכן יש לומר ביוצא לצבא כשהולך למקום סכנה. ומכל מקום, נראה דכל זה אם אינו לן על כל פנים לילה אחד בביתו".

ט, ו – זמן הפקידה

בפשטות הפקידה בלילה שלפני היציאה, וכ"כ הב"ח אה"ע כה, ג: "דלאו ביום יציאה קאמר, אלא בלילה שלפניו שסמוך ליום יציאה יפקדנה בתשמיש". וכ"כ מ"א רמ, כט; א"ר רמ, כג. וכך עולה מדברי הרמ"א (שו"ת קלב, ב): "ועוד, דבגמרא לא קאמר ביום שיוצא לדרך רק בשעה שיוצא לדרך, ולא באותה שעה ממש קאמר, אלא ר"ל בעת ההיא. ויוכל לקיים המצוה קודם היום ההוא, ולילה כיום יאיר לך".

אולם במ"א רמ, כט, כתב שבבראשית רבה סד, ה, משמע שהפקידה היא ביום ממש, ובא"ר דחאו.

ט, ז – יציאה לדבר מצווה

למדנו בגמ' שהיוצא לדבר מצווה אינו חייב לפקוד את אשתו, ומסביר רש"י 'וה"מ': "אבל לדבר מצוה לא, משום דטריד במצוה, אי נמי מיטריד בתשמיש ויבטל ממצוה". כלומר, הטעם הראשון משום שטרוד במצוותו, והעוסק במצווה פטור מן המצווה. והטעם השני שאפילו אם אינו טרוד במצווה, יש חשש שמא העיסוק בעונה יגרום לביטול המצווה. והביא שני טעמים אלו הב"ח או"ח רמ, א.

ובנימוקי יוסף כתב כטעם השני: "דהיינו לפדיון שבויים והדומה לו אינו חייב להתעכב אפילו שעה א', דדילמא מטריד, כלומר שמא לא ימצא עוד, שיירא ויהיה מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן (קהלת א, טו)".

ט, ח – בא מן הדרך

כתבו פוסקים רבים שכשם שחובה לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך, כך חובה לפקוד את אשתו כשבא מן הדרך, מפני שבעקבות הפרידה גברו הגעגועים וההשתוקקות. וכ"כ מנורת המאור נר ג, כלל ו, קעז; שאילת יעב"ץ ב, י; כף החיים או"ח רמ, יח (והביא שכך מתבאר בזוהר; עיין לקמן ט, טז); וכך עולה מא"ר תקנח, ד, ומ"ב תקנח, ב. וכפי שאמרו חכמים (ב"מ קז, א): "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ (דברים כח, ו) – שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעת ביאתך מן הדרך".

חידש הרשב"א (נדה טו, ב) שאפשר שמותר לפקוד את אשתו כשבא מן הדרך אפילו בעונת ווסתה: "ושמא אף בזו הקלו בבא מן הדרך, כדרך שהתירו לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, ואפילו בעונה הסמוכה לוסת". וכך עולה מנשמת אדם קלו, א, שאין הבדל בהשתוקקות האשה בין היוצא לדרך לבין הבא מן הדרך: "ונראה לי דהוא הדין בבא מן הדרך, שאמרו בגמרא (סנהדרין קג, א) וסמכו על פסוק (תהלים צא, י) לֹא תְאֻנֶּה כו' שלא תבוא מן הדרך ותמצא אשתך ספק נדה, ופרש"י שאז מתאווה לזיווג, וא"כ בוודאי שגם האשה מתאוה, וכשתתאוה אז היא מצות עונה". ודבריו הובאו בשער הציון או"ח תקנד, מו.

אמנם למעשה הסכימו הפוסקים שאין להקל בתשמיש בעונת הווסת לבא מן הדרך, וכ"כ בינת אדם קח, ב; סדרי טהרה (חידוד הלכות); האלף לך שלמה רכ. וכ"כ דעת תורה קפד, י, שמדברי שאר הפוסקים משמע שלא כרשב"א. וכ"כ הרא"ה במפורש (בדק הבית ז, ב): "אף על פי שהתירו ליוצא לדרך, לא התירו לבא, שהיא משתוקקת ליוצא יותר".

וכן ביאר בשיעורי שבט הלוי קפד, י, ב, שאמנם מצווה לפקוד את אשתו כשבא מן הדרך, אבל אין זה חיוב כמו ביציאה לדרך, משום שאין כל השתוקקות שווה לחברתה, וכשם שלא התירו לבעול בעונת הווסת כשהאשה נמצאת בביתה והיא משתוקקת, כך גם אין להתיר בהשתוקקות שנגרמת על ידי ביאת בעלה מן הדרך.

ומכל מקום יש לזרז במצוות הפקידה לשב מן הדרך, ושלא כמו שנוהגים עובדים רבים בחברות בינלאומיות, שמתוך שאינם שומרים תורה, אינם מקיימים את המצווה בצאתם ובחזרתם, ופורצים את חומת ביתם ובוגדים בנשותיהם, וממילא כשחוזרים לארץ, אינם מתגעגעים לנשותיהם, ורצים מהמטוס לעבודתם כשמצפונם נוקף, ואין שלום בנוויהם מפני שהחריבוהו.

ט, ט – כשהאשה יוצאת לדרך

כתבו כמה אחרונים שכשהאשה יוצאת לדרך, אין חיוב לפוקדה, ובודאי שאין היתר לשמש בעונת הווסת (קנין תורה ב, כה; משנה הלכות ט, קעז; טהרת הבית א, יג; בדי השולחן קפד, עא).

אמנם הרב כתב בספר: "וכן הדין לגבי אשה שנצרכת לנסוע מביתה, אם נסיעתה גורמת לתחושת געגועים או ביטול אחת העונות, מצווה לקיים את החיבור בלילה שלפני היציאה". וזה מפני שהדין בנוי על הגעגועים שבין בני הזוג, וממילא אין הבדל מי נוסע. וכ"כ שו"ת שרגא המאיר ב, מג. וגם המחמירים (טהרת הבית; משנה הלכות; וקנה בושם קפד, יז) כתבו שאם בפועל האשה משתוקקת כשהיא נוסעת – בודאי שמצווה לפוקדה.

אמנם לא מצאנו מי שמתיר לפקוד את אשתו סמוך לווסתה כשהאשה יוצאת לדרך. ואולי בזה קשה יותר להקל, כי יותר חששו שמא הבעל יבגוד בעת נסיעתו, ולכן התירו לו לפקוד את אשתו אף סמוך לווסתה.

ט, י – פקידה בעונת הווסת

יבמות סב, ב: "ואמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר (איוב ה, כד): וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וגו'. הא מהכא נפקא? מהתם נפקא: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך! אמר רב יוסף: לא נצרכה אלא סמוך לווסתה. וכמה? אמר רבא: עונה. והני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה – מיטרידי".

הסביר רש"י ('וה"מ') שפקידה היינו בתשמיש המיטה. ואזי מצווה לשמש מיטתו כשיוצא לדרך אפילו בעונת הווסת, וזאת משום שווסתות דרבנן, ובמקום מצוות עונה לא גזרו. וכ"כ ראב"ד (שער תיקון הוסת אות א); רשב"א (תורת הבית ז, ב; ע"ע רשב"א שבועות יח, ב); רא"ה (בדק הבית ז, ב); רבנו ירוחם (נתיב כו); סמ"ג (ל"ת קיא) בשם רבי שמשון איש ירושלים.

ולראב"ן (שיח), ווסתות דאורייתא, ואעפ"כ מצווה לפקוד את אשתו בתשמיש כשיוצא לדרך בעונת הווסת. והקשה הריטב"א (שבועות יח, ב): "היכי דחינן איסורא דאורייתא משום פקידת אשתו"? ותירץ: "ויותר היה נראה לומר דלעולם תשמיש ממש (לאפוקי מדעת רבנו תם ודעימיה באות הבאה), ופקידה דהתם נמי מדאורייתא גמירי לה, שהכתוב מבטיחו שלא יבא בכך לידי חטא שתראה בשעת תשמיש, והיינו דקאמר קרא: וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא, והכי גמירי לפירושא דההוא קרא". והנצי"ב (העמק שאלה פט, סק"ד) הוסיף שמכיוון שהאשה משתוקקת לבעלה אזי הוי חיוב דאורייתא של עונה, ולכן למרות שיש איסור מדאורייתא לבוא על אשתו בעונת ווסתה, מצוות עונה דוחה את חובת הפרישה.

ובלימוד הסוגיה אמר הרב שאפשר לבאר שביציאה לדרך יש השתוקקות מיוחדת ולכן התירו אף בעונת הווסת. והסביר הרב ששאלת הגמרא היא: מה החידוש בדברי ריב"ל, הרי ממילא ידוע שאשה משתוקקת לבעלה בשעה שהוא יוצא לדרך, וממילא חובה לאיש לפקוד את אשתו. לפיכך ביאר רב יוסף שהכוונה סמוך לווסתה, כלומר, מצד התשוקה לא היו מתירים סמוך לווסתה, אבל כיוון שיש כאן גדר חיוב מיוחד, כדי להיפרד בשלום ולמנוע בגידה, מותר גם סמוך לווסתה. ולפי המובא מהנצי"ב, צריך לבאר שיש אז תשוקה גדולה מעבר למקובל, ולכן החיוב נחרץ ודוחה את איסור החיבור סמוך לווסת. ועיין לקמן ט, יד.

ט, יא – האוסרים לשמש סמוך לווסת

רבנו תם (ספר הישר מה) הקשה על רש"י (הנ"ל ט, י) ב' קושיות: א. פרישה סמוך לווסת מדאורייתא מהפסוק וְהִזַּרְתֶּם (ויקרא טו, לא), וכיצד התירו חכמים לעבור על איסור תורה. ב. גם למ"ד שהאיסור מדרבנן, איך אפשר להתיר איסור דרבנן בשביל יציאה לדבר הרשות. ולכן כתב שלא גורסים בגמ' 'לא נצרכה אלא סמוך לוסתה', אלא 'לא נצרכה אלא לאשתו נדה', וצריך לומר שהפקידה היינו בדברי ריצוי ופיוס ודיבור על ליבה. וכ"כ אור זרוע שנז; רז"ה (השגותיו על בעלי הנפש, ריש שער הווסתות); רא"ש (יבמות ו, י). והוסיף ספר התרומה נדה צג, שאף אם גורסים 'לא נצרכה אלא סמוך לווסתה' אין היתר לשמש בעונת הווסת, מכיוון שפרישה סמוך לווסת מדאורייתא.

והסמ"ק (רמג) גרס כרש"י 'לא נצרכה אלא סמוך לוסתה', ולדעתו פרישה סמוך לווסת מדרבנן, ואעפ"כ אין היתר לפקוד בתשמיש, "כי איך נקל מפני דבר הרשות לעשות שום איסור מדרבנן". וכ"כ רוקח שז.[20]

ט, יב – להלכה לגבי תשמיש בעונת הווסת

בשו"ע יו"ד קפד, י, כתב כרש"י ודעימיה: "הרוצה לצאת לדרך צריך לפקוד אשתו אפילו סמוך לוסתה". וכ"כ חוות דעת (קפד, חידושים כח), וכ"כ חכ"א קח, ז, שזו דעת רוב הפוסקים, וכ"כ בטהרת הבית ב, יא.

והרמ"א שם כתב ע"פ הסמ"ג (לאווין קיא): "ומכל מקום המחמיר שלא לפקדה רק בדברי רצוי, תבוא עליו ברכה". והקשה מהרש"ל (הג' על הסמ"ג, מובא בתה"ש קפד, יט): "וקשה לי, איך שייך לומר והמחמיר תבוא עליו ברכה, הואיל ואמר חייב לפקוד את אשתו! אדרבא, זה קרוי חומר מי שמדקדק לקיים המצווה כהלכתה". והציע המהרש"ל פירוש אחר לדברי הסמ"ג, שהמחמיר על עצמו ומונע מלצאת לדרך סמוך לווסתה כדי שלא יכניס את עצמו למחלוקת – תבוא עליו ברכה. וכתב בתורת השלמים שכך ראוי לנהוג לצאת ידי כל הדעות.

ולשו"ת חתם סופר (יו"ד קע), מה שכתב הרמ"א להחמיר ולפרוש מתשמיש, הוא מעיקר הדין. וכ"כ בדי השולחן קפד, עא.[21]

ט, יג – שעת הווסת ממש

כתב הרא"ה (בדק הבית ז, ב) שמי שיש לה ווסת קבוע, יש לחלק בין שעת הוסת ממש שצריך לפרוש מדאורייתא, ואזי אסור בתשמיש אפילו אם יוצא לדרך; לבין עונת הווסת שלא בשעת הווסת ממש, שאז חיוב הפרישה מדרבנן ומצווה לפקוד את אשתו אפילו בתשמיש. וכ"כ הריטב"א (שבועות יח, ב) בשם הרמב"ן: "אלא דודאי דסמוך לוסתה שהזהירה תורה היינו סמוך ממש, כגון חצי שעה וכיוצא בו, ועונה האמורה בדברי רבי יאשיה מדרבנן היא לעשות גדר וסייג, דהא קיימא לן (נדה טז, א) וסתות דרבנן ולא דאורייתא, והיאך החמירה תורה לאסור עונה שלימה קודם לכן, אלא ודאי כדאמרן, והשתא היינו דשרו לה לעונה זו משום פקידת אשתו, ומשלך נתנו לך (עירובין קד, ב), כי הם אמרו והם אמרו, דכולה מדרבנן, וזו שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל".

אמנם הרשב"א ענה לרא"ה במשמרת הבית שמי שסובר ווסתות דרבנן, הוא הדין אפילו בשעת הווסת ממש, ולכן למעשה מצווה לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך אפילו בשעת הווסת ממש, וכתב כן גם בשם הראב"ד.

בבדי השולחן קפד, עא, כתב שנשים שלנו שאין להן שעה ממש קבועה לראייתן, יש להחמיר ולהחשיב את כל העונה כשעת ווסתן, וממילא יש לאסור את התשמיש בכל עונת הווסת. אמנם נראה שההולכים בשיטת השו"ע ומתירים בעונה הסמוכה לווסת, יתירו גם היום, שכל דבריו של בדי השולחן אליבא דהרמ"א.

ט, יד – הבדל בין סוגי ההשתוקקות

יש לשאול: למה כשהאשה משתוקקת לבעלה בביתה אסור לפקוד אותה בעונת הווסת משום מצוות עונה, ואילו כשהיא משתוקקת לבעלה כתוצאה מיציאה לדרך מותר?

ביאר בחכמת אדם קח, ז: "וחז"ל חששו שמא תזנה כיון שאין בעלה בעיר ואין אימת בעלה עליה, ולפיכך התירו אפילו סמוך לווסתה". והרחיב בבינת אדם שם: "וקשה, ומה בכך שהיא משתוקקת לבעלה, והא בכל עונה היא משתוקקת לבעלה, וכי נימא דבכל עונה מותר סמוך לוסתה, אם כן בטיילין ליכא אזהרה זו דוְהִזַּרְתֶּם וכו'… ועל כרחך באמת מה שכתבתי, וצריך לומר דכיוון שיוצא לדרך והיא מתאוה הרבה – תזנה, מה שאין כן בשאר עונה".

באגרות משה אה"ע ג, כח, הסביר: "צריך לומר דיש חלוק בין היכא שלא נעשה ענין שמעורר השתוקקות אלא שהאשה בעצמה נתעורר לה תאוה, אף שזהו עונתה לתשמיש דחייבתו התורה, לא שייך להתיר סמוך לוסתה, דהרי יש איסור גם עליה לשמש סמוך לוסתה כמו עליו, וא"כ היה אסור לה להתעורר לתאוה ותשוקה זו עתה, דהיה נמצא שנחייבהו לסייע לה לעבור על האיסור דסמוך לוסתה. אבל כשצריך הבעל לצאת לדרך שהוא ענין המעורר בהכרח תאוה ותשוקה להאשה, כדדריש מקרא (בראשית ג, טז): וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ דכן קבע השי"ת, שייך שיתירו האיסור דסמוך לוסתה, כיון שהתאוה והתשוקה היא מוכרחת ליכא חיוב עליה להבליג על תאותה שהוא צער גדול לה, וממילא הוא מחוייב מצד מצות העונה שהוא בלאו עליו אף לדחות איסור דסמוך לוסתה דרבנן לרש"י ודעימיה". ומעין זה כתב בבינת אדם בהסברו השני, ע"ש.

ולעיל ט, י, ביאר הרב שביציאה לדרך יש תשוקה מיוחדת וגדולה מעבר למקובל, עיין שם.

ט, טו – נסיעה ביום שלפני הטבילה

יש מפרשים שאדם צריך לעכב את יציאתו לדרך אם תוך עונה אשתו עומדת לטבול, וכ"כ הריטב"א (שבועות יח, ב): "ובשם רבינו מאיר הלוי מטליטולה ז"ל שמעתי שהיה מפרש דסמוך לוסתה דהתם היינו וסת של טבילה, שחייב להמתין עד שתטבול ויפקדנה, דוסת לשון זמן ומועד הוא, והפירוש הזה בלשון וסת מורגל בלשון חז"ל". וכ"כ נימוקי יוסף, ורמ"א יו"ד קפד, י: "ויש אומרים, אם אדם רוצה לילך לדרך ואשתו נדה ותטבול תוך עונה אחת, צריך להמתין".

בשו"ת חתם סופר (יו"ד קסב) נשאל לגבי אשה שתוך עונה עומדת לטבול, ורוצה לנסוע עם אביה למצוות סנדקאות בלי רשות בעלה. והשיב שאע"פ שהולכת התינוק לברית המילה נחשבת מצווה, מכל מקום אשה – רשות בעלה עליה, ואמרו חז"ל: איזו אשה כשרה? העושה רצון בעלה. והוסיף: "הכא מי לא תעבוד מצוה רבה מזו בשמירת בעלה מן החטא? ואי משום דעדיין לא הגיע זמנה אלא בעונה הסמוכה, מכל מקום הך מצות מילה גם כן עדיין לא הגיע זמנה, ומאי אולמי למדחי האי מקמי הא. ודבר מצוה דש"ס מיירי במצוה שכבר הגיע שעתה, אי נמי אי אפשר להתקיים על ידי אחרים והיא והוא מחוייבים בכבוד המקום… על כן נראה לי שאינו נכון לעשות כן" (והובאו דבריו בפת"ש יו"ד קפד, כו).

ט, טז – מעלת החיבור בשעה שבא מן הדרך מהזוהר

זוהר בראשית נ, א: "תא חזי, כל זמנא דבר נש אתעכב באורחא בעי לנטרא עובדוי, בגין דזווגא עלאה לא יתפרש מניה, וישתכח פגים בלא דכר ונוקבא (בא ראה, כל זמן שאדם מתעכב בדרך צריך לשמור מעשיו, כדי שהזיווג העליון לא יפרוש ממנו ויימצא פגום ללא זכר ונקבה), במתא אצטריך כד נוקביה עמיה, כל שכן הכא דזווגא עלאה אתקשרת ביה, ולא עוד אלא דהא זווגא עלאה נטיר ליה בארחא ולא מתפרשא מניה עד דיתוב לביתיה (אפילו בעיר צריך לשמור כשאשתו עמו, כל שכן כאן כשהוא בדרך, שאז הזיווג העליון מחובר בו, ולא עוד אלא שהזיווג העליון שומר עליו בדרך ולא פורש ממנו עד שישוב לביתו). בשעתא דעאל לביתיה בעא לחדתא דביתהו, בגין דדביתהו גרמא ליה ההוא זווגא עלאה (בשעה שבא לביתו, צריך לשמח את אשתו משום שאשתו גרמה לאותו זיווג עליון), כיון דאתא לגבה, בעי לחדתא לה בגין תרין גווני: חד בגין חדוותא דההיא זווגא חדוותא דמצוה היא, וחדוותא דמצוה חדוותא דשכינתא איהו (כיון שבא אצלה, צריך לשמח אותה בשביל שני טעמים: האחד, משום שמחת הזיווג שהיא שמחה של מצווה, ושמחת המצווה היא שמחת השכינה), ולא עוד אלא דאסגי שלום סתם (ולא עוד אלא שמרבה שלום סתם), הדא הוא דכתיב (איוב ה, כד) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא, וכי אי לא פקיד לאתתיה חטא איהו? הכי הוא ודאי, בגין דגרע יקר זווגא עלאה דאזדווגת ביה ודביתהו גרמא ליה (וכי אם אינו פוקד את אשתו, נחשב הדבר כחטא? כן הוא ודאי, משום שגורע כבוד הזיווג העליון שאשתו גרמה שיזדווג בו).

וחד, דאי מתעברא אתתיה, זווגא עלאה אריקת בה נשמתא קדישא, דהאי ברית אקרי ברית דקודשא בריך הוא, ועל דא בעי לכוונא בחדוותא דא כמה דבעי בחדוותא דשבת דאיהו זווגא דחכימין (והשני, שאם אשתו מתעברת מאותו חיבור, הזיווג העליון משפיע בו נשמה קדושה, כי ברית הזו נקראת ברית של הקב"ה, ועל כן צריך לכוון בשמחה זו כמו שצריך לכוון בשמחת השבת, שהוא זיווג של תלמידי חכמים). ועל דא וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ דהא שכינתא אתיא עמך ושריא בביתך (שהרי שכינה באה איתך ושורה בביתך), ועל דא וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא. מאי וְלֹא תֶחֱטָא, לשמשא קמי שכינתא חדוותא דמצוה (לשמש לפני השכינה בשמחת המצווה)".


[19]. ירושלמי תענית פ"א ה"ו: "אמר רבי אבון: כתיב (איוב ל, ג): בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד, בשעה שאת רואה חסרון בא לעולם – עשה אשתך גלמודה… תני בשם ר' יהודה: תאיבי בנים משמשין מיטותיהן, אמר רבי יוסי: ובלבד יום שטבלה". ופירשו קרבן העדה ופני משה, שמותר לשמש בליל טבילה אפילו בעת צרה משום שאין האשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה. ואם כן, מותר רק לחשוכי בנים לשמש משום מצוות פריה ורביה. וכ"כ מאירי תענית יא, א. וכ"כ מ"א תקעד, ה, להקשות על דברי הב"י שהסיק מהירושלמי שמותר לכל אדם לשמש שני רעבון בליל טבילה.

[20]. לכאורה אפילו לשיטת רבנו תם ודעימיה, אם האשה משתוקקת לבעלה כשיוצא לדרך – חובה לפקוד אותה בתשמיש המיטה, שגם לדעת רבנו תם יש חובה מדאורייתא לפקוד את אשתו כשמשתוקקת לזה, וכל מה שבאו לחלוק על רש"י הוא כשמדובר על סמוך לווסתה.

אמנם משו"ת הרמ"א סימן קלב, ב, משמע לא כך: "עוד שאלת, דאמרינן פרק הבא על יבמתו, היוצא לדרך חייב לפקוד את אשתו, והרמב"ם כתב בהלכות דעות דאין לשמש ביום שיוצא לדרך, והקשית כי הוא נגד דעת הגמרא. דע, כי יש מחלוקת בין ר"ת ורש"י בפירוש 'חייב לפקוד את אשתו', כי יש מי שאומר שאינו רק בדברי רצוי ופיוס, ולכן שרי אפילו סמוך לוסתה, ואולי דעת הרמב"ם הוא כדעת זה". משמע שלר"ת אין חובה לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך אף כשמשתוקקת, ולכן הרמב"ם השמיט דין זה כי הוא סובר כרבנו תם.

ומ"מ להלכה אמר הרב שחובה לפקוד את האשה, שספיקא דאורייתא לחומרא, מה עוד שכך דעת רוב הפוסקים. והוסיף הרב שאם לא יכלו לקיים העונה בלילה, או מפני זמנם הדחוק, או שהוחלט על הנסיעה ביום, נראה שאם אין בדבר חשש צניעות, כלומר, אין מי שירגיש בכך, מצווה שיקיימו את העונה בהאפלת החדר.

[21]. לא נכנסנו כאן לשאלה אם חיבוק ונישוק בעונת הווסת מותרים לדעת ר"ת ודעימיה, ומקומו בספר על הלכות טהרת המשפחה.

י – ליל שבת

מצוות עונה בשבת

י, א – עונג שבת על ידי קיום מצוות עונה

לעיל (ז, יב) למדנו שאחד הטעמים לעונת תלמידי חכמים בליל שבת הוא משום עונג שבת, וכפי שכתב רש"י (כתובות סב, ב, 'מע"ש'): "שהוא ליל תענוג ושביתה והנאת הגוף". וכ"כ הרמב"ם (שבת ל, יד): "תשמיש המטה מעונג שבת הוא, לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים מלילי שבת ללילי שבת". וכ"כ שו"ע או"ח רפ, א.

וטעם זה אינו רק לתלמידי חכמים אלא שייך לכולם, ולכן מצווה על כל אחד לענג את השבת על ידי קיום מצוות עונה, וכן מצינו (ב"ק פב, א) שתיקן עזרא אכילת שום בערב שבת: "ושיהו אוכלין שום בערב שבת – משום עונה, דכתיב (תהלים א, ג): אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ, ואמר רב יהודה, ואיתימא רב נחמן, ואיתימא רב כהנא, ואיתימא רבי יוחנן: זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת. תנו רבנן: חמישה דברים נאמרו בשום: משביע, ומשחין, ומצהיל פנים, ומרבה הזרע, והורג כנים שבבני מעיים; ויש אומרים: מכניס אהבה ומוציא את הקנאה". ובירושלמי מגילה ד, א: "התקין שיהו אוכלין שום בלילי שבתות שהוא מכניס אהבה ומוציא תאוה (שהוא מכניס אהבה מתוך שמשמח הלב, ומוציא תאוה להזדקק לאשתו ומצות עונה בלילי שבת, קרבן העדה)".

וכ"כ הרמב"ם (פיהמ"ש נדרים ח, ד), שמצווה לכל אחד לענג את השבת על ידי קיום מצוות עונה: "והיה דרכם לאכל שום בלילי שבתות ובתחילת הלילה, לפי שהיה עוזר להם לתשמיש לפי מאכליהם וארצם. וכבר ידעת שעונת תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת, נוסף לכך שהשבת עצמו חובה להתענג בו בכל אופן מאופני העונג לכל אדם". וכ"כ הטור או"ח רפ: "ויהא זהיר לקיים עונתו". וכ"כ תוס' יום טוב (כתובות ה, ט).

וכן מוכח ממשנה נדרים סג, ב, שתקנת עזרא לאכול שום בליל שבת נתקנה עבור כל ישראל: "קונם שום שאני טועם עד שתהא שבת – אינו אסור אלא עד לילי שבת, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשום (מתקנת עזרא, ר"ן)". וכך עולה מדברי רש"י (ב"ק פב, א): "משום עונה – שמצות עונה בלילי שבת כדרב יהודה, והשום מרבה את הזרע כדלקמן". וכ"כ הרא"ש (ב"ק ז, יט): "ושיהו אוכלין שום בערב שבת – דזמן עונה היא בשבת, שנאמר (שמות לא, טז): וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, ראשי תיבות – ביאה". עוד ביארו ב"ח (או"ח רפ, ב) ויעב"ץ (סידור בית יעקב פ"א לזווג של שבת, ב), שיש לפרש וְשָׁמְרוּ – המתנה וציפיה, וכפי שפירשו על הפסוק (בראשית לז, יא) "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר".

י, ב – מעלת קיום מצוות עונה בשבת

כתב בעל הטורים שמות כא, י: "וְעֹנָתָהּ – חסר וי"ו, לומר לך שעיקר עונה בשבת ולא בשאר ששת ימי החול (כתובות סב, ב)".

אלשיך שמות כא י: "וְעֹנָתָהּ – ליל שבת, לעלות אל גן עדן העליון כמדובר, לא יגרע". עיין לעיל ז, יג, מקורות מהזוהר על מעלת קיום מצוות עונה בשבת לתלמידי חכמים.

י, ג – הקדמת הפיוס מערב שבת

כתב הב"ח או"ח רפ, ב: "צריך ליזהר שקודם שיגיע הלילה חייב להראות תוספות חיבה ואהבה עם זוגתו, ואין צריך לומר שלא ירגיל שום קטטה מערב שבת, ואם היה לו עמה איזה קטט – שיפייסנה מקודם שנכנס שבת. וזהו שכתב (הטור): ויהא זהיר לקיים עונתו, דזהירות הוא קודם מעשה, ורצה לומר בזהירות זה שירדוף בינו לבינה אהבה ואחוה כל ערב שבת כדי שלא יגיע שום ביטול לעונת שבת". וכ"כ מ"ב ג.

י, ד – מהזוהר על מעלת הזיווג בשבת

זוהר ח"ג פא, ב: "אמר רבי אבא: מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא, כל מאן דאסתמר מאלין עריין, בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה (כל מי שנשמר מאלו העריות, נעשה ודאי בקדושה. וכל שכן אם מקדש עצמו בקדושת אדונו)". וממשיך שם לבאר שההתקדשות לכלל האנשים, שיקיימו את הזיווג בחצות הלילה או אחר חצות, ולתלמידי חכמים שקמים בחצות ללמוד, זיווגם המקודש בחצות של שבת.

וביאר הרב שיש הפרש בין מצב בו עם ישראל ברובו בגלות והארץ חרבה, שאז רק שבת הוא זמן שניתן להמשיך קדושה, אבל ימי החול שרויים בגלות וטומאה. לבין מצב בו עם ישראל מתחיל לבנות את ארצו, וקדושת השבת מתפשטת לימי המעשה, והשכינה מתגלה גם בימות החול.[22]

בתקוני זוהר תיקון כא, דף נז, א, מבואר ההבדל בין ימי חול לשבת בכמה עניינים, ואחד מהם תשמיש המיטה: "אתמר, דאם הוה רגיל לשמש ביומא דחולא בקטטה עם אתתיה ובפרודא, לא יזדווג לאתתיה בשבתא אלא בשלמא (נאמר שאם היה רגיל לשמש ביום חול בקטטה עם אשתו ובפירוד, לא יזדווג עם אשתו בשבת אלא בשלום). ובגין דא תלמידי חכמים עונתן מליל שבת לליל שבת, וצריך לשנויי שבת מיומא דחולא בכלא (ולכן תלמידי חכמים עונתן מליל שבת לליל שבת, וצריך לשנות שבת מיום חול בַכל). ואם אית לון שלמא בכל שית יומין דחולא, יעבדון תוספת בשבתא בפיוסא דא לדא ברחימו סגי (ואם יש להם שלום בכל ששת ימי החול, יעשו תוספת בשבת בפיוס זה לזה באהבה רבה), כגוונא דלעילא (כמו בעליונים), דאתמר לגבי שכינתא (שה"ש ה, ב): פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי בתוספת מלין דפיוסא (בתוספת דברים של פיוס), כגוונא דא צריך בר נש לפייסא לאתתיה בשבת בתוספת מלין דפיוסא (כך צריך אדם לפייס את אשתו בשבת בתוספת דברים של פיוס)".

י, ה – כשלא רוצים לקיים את העונה בשבת

כתב הרב בספר: "אמנם פעמים שלא נוח לקיים את החיבור בליל שבת, מפני שיש אנשים שעייפים אז מעבודת השבוע או מההכנות לשבת, ובזמן שעייפים קשה לקיים את המצווה בהידור הראוי. וכיוון שעיקר מצוות התורה שהחיבור יתקיים בשמחה, אם אחד מבני הזוג עייף בליל שבת ויתקשה לשמוח אז שמחה שלימה, עדיף שיקיימו את העונה במוצאי שבת או ביום אחר כשלא יהיו עייפים. ואף שגם לפי הזוהר יש מעלה גדולה בקיום העונה בשבת, כיוון שעיקר המצווה שתהיה בשמחה, כאשר בשבת היא תתקיים בפחות שמחה, עדיף לקיימה במוצאי שבת".

וכ"כ באג"מ אה"ע א, קב, שאפשר לדחות את העונה לזמן אחר אפילו בשל סיבה קלה: "אמנם מכל מקום אין זה (העונה בשבת) חיוב כאכילה שלא יהיו רשאין למנוע כשרוצים שניהם מאיזה טעם, אף אם הוא קלוש".


[22]. מעין זה אמרו בזוהר על תלמידי חכמים, שהם כשבת בכל השבוע (רעיא מהימנא צו כט, א-ב): "והכי תלמידי חכמים בנוי דמלכא ומטרוניתא, אתקריאו שבתות וימים טובים, ולית לון מדילהון, דלאו אינון בעלי מלאכה כשאר עבדין, בנוי דחולין, אגרא דילהון בעלמא דין ובעלמא דאתי, לענגא לון בכל מיני מאכל ומשתה, ולאוקרא לון בלבושין שפירין, כגוונא דשבת דאתמר ביה (שבת קיט, א) כבדהו בכסות נקיה, כל מה דעבד בר נש לשבתות וימים טובים, אית למעבד לון". ושימי החול שלהם נקראים שבתות דחול (פר' קרח, רעיא מהימנא קעט, ב): "שמרו דא שכינתא דנטרא לאינון דשמרי שבתות וימים טובים, דבגין כך לא זזה שכינה מישראל בכל שבתות ויו"ט, ואפילו בשבתות דחול, אלא שאיהו סוגרת ומסוגרת בהון". וכתב ר' צדוק במחשבות חרוץ י: "ובזה (שכל כוחותיו נקיים וטהורים ומבוררים לשם שמים) מקדש גם כל ימי החול שלו, להיות על טהרת הקודש, ומעין קדושת השבת, וזהו ענין שבתות דחול הנזכר בזוהר".