א – הוצאת זרע לבטלה

מקור ותוקף איסור הוצאת זרע לבטלה

א, א – איסור הוצאת זרע לבטלה

נדה יג, א: "אמר רבי יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר (בראשית לח, י): וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ. רבי יצחק ורבי אמי אמרי: כאילו שופך דמים, שנאמר (ישעיהו נז, ה): הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים, אל תקרי שֹׁחֲטֵי אלא סוחטי. רב אסי אמר: כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא: תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן, וכתיב התם (דברים יב, ב): עַל הֶהָרִים הָרָמִים… וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן".

כלה רבתי א, יח-יט: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו הורג את הנפש, שנאמר (ישעיהו נז, ה): שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים, אל תקרי שֹׁחֲטֵי אלא סוחטי. וחכמים אומרים: כאילו עובד עבודה זרה… הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים – מכאן אמרו חכמים: אין אדם רשאי ליתן ידו לאמה שלו… רבי אומר: הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים – כל המחמם עצמו להוציא זרע לבטלה חשוב כבהמה, מה בהמה אינה מקפדת ואינה עומדת אלא לשחיטה ואין לה חלק לעולם הבא, אף הוא אין לו חלק לעולם הבא. עליו אמר שלמה בחכמתו (קהלת ג, כא): מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה – זו נשמתן של צדיקים שאין מחממין את עצמן ואין מוציאין שכבת זרע לבטלה. וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ – זו נשמתן של רשעים שמחממין את עצמן ומוציאין שכבת זרע לבטלה, שכל המחמם את עצמו חייב מיתה, וכל המקשה את עצמו הרי זה משומד, שנאמר (בראשית לח, י): וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ".

א, ב – מקור האיסור

בתורה לא נזכר איסור מפורש להוצאת זרע לבטלה, ונחלקו הפוסקים מהיכן נלמד האיסור:

כתבו התוס' (סנהדרין נט, ב, 'והא'; יבמות יב, ב, 'שלש') שהמצוּוֶה על פריה ורביה מצוּוֶה שלא להשחית זרע, שמלבד הצד של קום עשה שבפריה ורביה, יש גם צד של שב ואל תעשה בזה – שלא להשחית זרע. מרן הרב קוק (עזרת כהן לב) הגדיר שלתוס' האיסור הוא לאו הבא מכלל עשה דפרו ורבו (עיין להלן י, ג, לגבי הוצאת זרע לבטלה לנשים, שרוב הראשונים חולקים וסוברים שאין איסור השחתת זרע תלוי בפריה ורביה).

הסמ"ק (רצב) למד מלֹא תִּנְאָף (שמות כ, יג): "שלא להשחית זרע, כדכתיב: לֹא תִּנְאָף – לא תהנה לאף. 1 ובכל זה דרשו רבותינו (שבועות מז, ב) לֹא תִּנְאָף – אזהרה לעוקב אחר המנאף. ובהשחתת זרע יש אזהרה של מיתה, דכתיב (בראשית לח, י): וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ". וכ"כ אור זרוע א, קכד: "אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ (ישעיהו א, טו)? אלו המנאפים ביד. תני דבי רבי ישמעאל: לֹא תִּנְאָף – לא תהא נואף בין ביד בין ברגל, פי' רבינו שמואל: ממשמשין ביד באברים ומתחממין ומוציאין שכבת זרע לבטלה. לא תנאף אשה אין כתיב, אלא לֹא תִּנְאָף סתם, כלומר שום ניאוף בעולם, בין ביד להתחמם ולסחוט בידו, בין ברגל, כלומר משפשף דרך אברים".

בערוך לנר (נדה יג, א) למד איסור הוצאת ז"ל (זרע לבטלה) מהציווי הכללי שאסור לאדם לחבל בעצמו משום בל תשחית: "לא נתבאר בשום מקום מאי אזהרה איכא להשחתת זרע והיכן אסרה התורה, ובשלמא לר"ת הוא בכלל פרו ורבו, אבל לשיטות החולקין עליו מנ"ל… ולענ"ד אולי יש לומר ממה דאמרינן ב"ק (צא, ב) מנלן דאין אדם רשאי לחבל עצמו, ויליף מבל תשחית, מדעובר על בגדים שקרע וכל שכן גופו, והשיב על זה דלמא שאני בגדים דפסידא דלא הדר הוא, ויליף שוב מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ (במדבר ו, יא) ע"ש. ולפי זה, יש לומר דאף דדחי דאין למילף גופו מבגדים דפסידא דלא הדר הוא, מכל מקום אחר דיליף מֵאֲשֶׁר חָטָא ולא נתפרש איזו חטא יש, ועל מה עבר שקורא אותו הכתוב חוטא, אלא ע"כ דבזה גלי קרא דבהשחתת גופו איכא גם כן משום אזהרת בל תשחית, ולכן יש לומר דבהשחתת זרע איכא גם כן משום בל תשחית". 1

הב"ח (או"ח ג, ו) כתב שאיסור הוצאת זרע לבטלה נלמד מוְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י). וכ"כ אגרות משה (אה"ע ג, יד): "והרי כל איסור ההרהור מקרא דוְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע, שדריש ר' פנחס בן יאיר בכתובות דף מ"ו, הוא כדי שלא יבוא לידי טומאה בלילה, והיא דרשא גמורה ולא אסמכתא, כדכתבו התוס' בע"ז דף כ' (ע"ב, 'שלא'), וא"כ כל שכן הוצאת הזרע שהוא בכלל לאו הזה".

והפמ"ג (או"ח ג, א"א יד) כתב שהאיסור נלמד ממעשה ער ואונן. וכ"כ בן יהוידע (נדה יג, א): "איסור השחתת זרע אינו מפורש בתורה באיסור לאו, אלא רק למדו זה מן מיתת ער ואונן". וכ"כ מרן הרב קוק (עזרת כהן לב): "איסור השחתת זרע, דידעינן מדכתיב בער ואונן (בראשית לח, ט-י): וְשִׁחֵת אַרְצָה… וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה'". והוסיף שאולי המקור מדור המבול: "או מדענש במבול יען כִּי הִשְׁחִית (בראשית ו, יב)". 1

א, ג – תוקף האיסור

הראשונים לא ציינו במפורש אם איסור הוצאת זרע לבטלה מדאורייתא או מדרבנן, ועל כן נחלקו בזה האחרונים, כדלהלן.

א, ד – הסוברים שאיסור הוצאת ז"ל מדאורייתא

רבים כתבו שאיסור הוצאת זרע לבטלה מדאורייתא, וכ"כ תורת חסד (לובלין אה"ע מג, א-ב) שלפי התוס' שאיסור השחתת זרע הוא חלק ממצוות פרו ורבו – האיסור מדאורייתא. וכ"כ פמ"ג (או"ח ג, א"א יד): "ומה שכתב הכא עון חמור הוצאת שכבת זרע לבטלה – מן התורה הוא, ומבואר בתורה גבי בני יהודא (בראשית לח, ט), ומשום הכי מחמירין ביה". וכ"כ מרן הרב קוק (עזרת כהן לב): "דודאי איסור תורה יש במוציא זרע לבטלה". וכ"כ הב"ח (או"ח ג, ו); ר"ח פלאג'י (חיים ושלום ב, יח); ומנחת יחיאל ב, כב.

וכ"כ אגרות משה (אה"ע ג, יד): "ומה שכתב כתר"ה זה לדעת כי איסור הוצאת זרע אינו משס"ה לאוין, כנראה מלשון זה שסובר כתר"ה שהוא רק מדרבנן, במחילה מכתר"ה שהוא טעות, וח"ו לומר כן. כי הוצאת זרע לבטלה הוא מדאורייתא, וגם חייב מיתה בידי שמיים, כדאמר רבי יוחנן בנדה דף י"ג, והוא איסור חמור מאד עד שאיתא בשו"ע שעון זה חמור מכל עבירות שבתורה. אף שלאו דוקא, דהא איסור אשת איש ואיסור נדה חמור, כדאיתא בבית שמואל סימן כ"ג סק"א, מ"מ על איסור דרבנן לא היה שייך לומר לשון זה… ומה שלא נמנה ממנין הלאוין אינו משום שאינו מדאורייתא, דהרבה איסורים דאורייתא לא נמנו, ואולי משום שנאמר בזה עונש מיתה ולא אזהרה, והלאו דוְנִשְׁמַרְתָּ (דברים כג, י) נאמר במחנה לכפילת איסור, לא רק על הרהור אלא על עוד ענינים, לא רצה הרמב"ם למנות בלאו מיוחד, עיין בספר המצוות במנין הל"ת שהוסיף הרמב"ן מצוה י"א".

וכך עולה מבנין ציון קלז, שכתב שהאיסור נלמד מבל תשחית או הלכה למשה מסיני, ומשמע שהוא מדאורייתא. והמבי"ט (קרית ספר איסו"ב כא, ט) כתב שאפשר שהאיסור מדאורייתא. וכך משמע מסמ"ק המובא לעיל. 1

א, ה – הסוברים שאיסור הוצאת זרע לבטלה מדרבנן

בשו"ת פני יהושע ב, מד (לזקנו של הפני יהושע על הש"ס), נשאל לגבי אחד שאשתו ילדה, ונפל למשכב משום שלא יכול לבוא אליה, ורפואתו שיבעול את אשתו, האם זהו בכלל גלוי עריות? ועוד יתכן שרפואתו שיוציא זרעו לבטלה אם מותר? (והשיב שבמקרה של פיקוח נפש מותר לבעול את אשתו אחרי לידה, בסיום טומאת הלידה ואחר הטבילה, מכיוון שמדאורייתא היא מותרת, וזה לא נחשב גילוי עריות).

ולגבי הוצאת זרע לבטלה כתב: "והשאלה השנייה נראה לי דאינו צריך לפנים, דודאי אין זה לא בכלל גילוי עריות ולא בכלל שפיכות דמים, דאע"ג דאמרו חז"ל (נדה יג, א) שהוא כאילו שופך דמים, היינו שעבירה גדולה כל כך, דכי תעלה על דעתך דלשון הרע שאמרו חז"ל (ערכין טו, ב) שהוא שקול כעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אם כן יהרג ואל יעבור, וכמ"ש הריב"ש ז"ל בתשובה (קעא), אלא ודאי לא אמרו חז"ל אלא להפליג העוון… גם גזירה שווה מלֹא תִּנְאָף (שמות כ, יג), דמשמע דהוי גילוי עריות, בלתי ספק שהוא אסמכתא בעלמא, וכמו שכתבתי, דהא הרמב"ם הביא דבר זה בפרק כא מהל' איסורי ביאה ולא כתב שלוקין על זה, כמו שכתב בכל הדברים שהביא שם, ואפילו מכת מרדות לא כתב כי אם בנידוי הוא יושב. ונראה לי שאע"פ שדרכו בכל איסורי דרבנן שלוקין מרדות – היינו בדבר שאסרו חז"ל ועשו סייג. אבל בדבר זה שאינו תיקון חז"ל, רק מקראי מוכח שהוא עוון גדול, כמו שמצינו הרבה אסורין כאלו שהם מבוארים בנביאים ובכתובים שהוא אסור, כגון לשון הרע וכיוצא באלו, ואין בהם לאו, אפילו הוא הגדול שבאיסורין – אין לוקין עלייהו". 1

וכ"כ שו"ת משיבת נפש (יח): "ודוחק בעיני לומר דהשחתת זרע יהיה בו איסור גמור מן התורה, שלא מצאנו רק ברמז בער ואונן". וכ"כ הרב רפאל ברדוגו (תורות אמת אה"ע כג): "ואפשר מדרבנן בעלמא הוא, דהיכן נזכר זה בתורה, אם לא שתאמר הלכה למשה מסיני. אך ממה שהתירו זקינה וקטנה ועקרה נראה דמדרבנן בעלמא הוא, דאם היה איסור תורה לא היה מותר אלא באשה הראויה לילד, וגם מעוברת ומניקה היה אסור". וכ"כ עזר מקודש (אה"ע כג, א); ור"ש קלוגר (מי נדה, קונ"א קצה, ז). 1

וכך משמע מפירוש המשניות לרמב"ם (סנהדרין ז, ד): "ואסור לאדם שתשרת אשה לפניו להגיש לו המשקה או האוכל או לרחוץ ידיו וכל הדומה לזה… והטעם בכך, שלא יבוא לידי הרהור, אבל אין בזה מלקות, וכבר הזהירו חכמים מאד על ההרהור והרחיקו מגורמיו, והאריכו לירא ולהפחיד מקשה עצמו לדעת ומוציא זרע לבטלה, וביארו שכל זה אסור, אבל לא חייבו מלקות בשום דבר מסוג זה" (אמנם יתכן שאין ראיה מהרמב"ם, ואכמ"ל).

אופני האיסור וגדריו

א, ו – דש מבפנים וזורה מבחוץ

יבמות לד, ב: "כל עשרים וארבעה חודש (תקופת ההנקה) דש מבפנים וזורה מבחוץ (כדי שלא תתעבר ותגמול את בנה וימות, רש"י), דברי רבי אליעזר; א"ל: הללו אינו אלא כמעשה ער ואונן!" (מסקנת הגמ' שער ואונן שמשו שלא כדרכה, עיין לקמן א, י).

הרי שהדש מבפנים וזורה מבחוץ עובר על איסור הוצאת זרע לבטלה, ולרבי אליעזר מותר בזמן ההנקה משום פיקוח נפש של התינוק. והלכה כחכמים שאסור לעשות כן אפילו בהנקה, וכ"כ המאירי שם: "מה שאמר רבי אליעזר במיניקה כל עשרים וארבעה חודש דש מבפנים וזורה מבחוץ כדי שלא תתעבר ותגמול את בנה וימות – אין הלכה כן, ולא עוד אלא שאסור לעשות כן". וכ"כ הרמב"ם איסו"ב כא, יח: "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לוולד". וכ"כ ארחות חיים הל' כתובות ח; סמ"ג לאוין קכו; טור ושו"ע אה"ע כג, א.

בהרחבות לפרק ב (יח, ב-ה), למדנו שלפי רוב הראשונים ביאה שלא כדרכה (בפי הטבעת) מותרת באקראי אפילו אם מוציא זרעו שם, ויש מתירים גם תשמיש דרך איברים באקראי. וקשה, למה דישה מבפנים וזרייה מבחוץ אסורה משום הוצאת זרע לבטלה? הרי זה דומה לביאה דרך איברים או לביאה שלא כדרכה, שאינו מזריע במקום המיועד לכך!

ביאר הדרישה אה"ע כג, א, שכל האיסור לדוש מבפנים ולזרות מבחוץ הוא כשמוציא זרעו בכוונה מחוץ לאשתו: "נראה פשוט דבזה אפילו ר"י מודה, דאף על גב דכתב רבינו (טור) בשמו בריש סימן כ"ה דמותר לשמש עם אשתו אפילו שלא כדרכה, ואפילו דרך איברים, ואף על פי שמוציא זרע לבטלה, שאני התם דמוציא זרע דרך שימוש ולא נתכווין להוציא זרע לבטלה אלא שבא ממילא, מה שאין כן בדש מבפנים וזורה מבחוץ דנתכווין להוציא לבטלה".

ומתשובת הרא"ש (לג, ג) נראה שהאיסור הוא לזרות מבחוץ בדרך קבע, במטרה שלא לעבר את אשתו: "וששאלת: אשה שיש לה אוטם ברחם, בענין שאין השמש דש כראוי לו, ומתוך האוטם פעמים שהוא דש בחוץ, ולעולם הוא זורה בחוץ. ומספקא לך, מי אמרינן: כיון שמתכוין לשמש כראוי, מותר, מידי דהוה: המשמש את עקרה והקטנה והזקנה? – יראה שהוא אסור; כיון דלעולם הוא זורה בחוץ, קרינן ביה (בראשית לח, ט): וְשִׁחֵת אַרְצָה; ואף על פי שלפעמים הוא דש מבפנים, מכל מקום, כיון שלעולם הוא זורה מבחוץ – אסור. וגריע ממשמשת במוך; דהתם היא משמשת כדרך כל הארץ, אף על פי שאין זרעו ראוי להזריע, מידי דהוה אעקרה וזקנה וקטנה". וכ"כ יש"ש יבמות ג, יח. ומוכח שאם רק לפעמים זורה מבחוץ – מותר.

וכ"כ הרבה ראשונים בביאור הטעם למה ביאה שלא כדרכה לא נחשבת הוצאת זרע לבטלה, עיין הרחבות לפרק ב, יח, ג, שהבאנו את לשונם.

א, ז – הוצאת זרע ביד או ברגל

נדה יג, ב: "אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (ישעיהו א, טו): יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ? – אלו המנאפים ביד. תנא דבי רבי ישמעאל: לֹא תִּנְאָף (שמות כ, יג) – לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל".

כתב הרמב"ם (איסו"ב כא, יח): "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה. לפיכך, לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לוולד. אבל אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע, לא די להם שהוא איסור גדול, אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב, ועליהם נאמר (ישעיהו א, טו): יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ, וכאילו הרגו נפש". וכ"כ ארחות חיים הל' כתובות ח; סמ"ג לאוין קכו; ושו"ע אה"ע כג, ב.

מפורש בדברי הרמב"ם ודעימיה שהוצאת זרע לבטלה ביד או ברגל חמורה מן הדש מבפנים וזורה מבחוץ, ודוקא כשמוציא ביד או ברגל – איסור גדול הוא ויושב בנידוי וכאילו הורג את הנפש. וכ"כ אבני נזר אה"ע פג, בדעת הרמב"ם. וכ"כ ספר חרדים (פרק סג) שהוצאת הזרע ביד או ברגל היא המדרגה החמורה ביותר של הוצאת זרע לבטלה.

א, ח – איסור נוסף של לֹא תִּנְאָף

באגרות משה (אה"ע א, ע) נשאל אם מותר להוציא זרע כדי לבדוק את פוריותו, וחידש שהמשפשף איברו בידו, עובר על איסור נוסף של לֹא תִּנְאָף (משמע אפילו אם אינו מוציא זרעו, עי' אג"מ אה"ע א, סח), ועל כן, לצורך בדיקת פוריותו, מותר להוציא זרעו בדרכים שונות, כולל לבישת קונדום או דש מבפנים וזורה מבחוץ, אבל בידו אסור 1: "והטעם נראה, משום דעל משמוש ידים בהאבר איכא איסור לֹא תִּנְאָף (שמות כ, יג), כדתנא דבי רבי ישמעאל בנדה דף י"ג: לֹא תִּנְאָף – לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל, שזה לא הותר. אבל על ידי מעשה בשאר אברים, כגון הא דנהמא חמימא דשערי אבי פוקרי, וכן להרהר באשה כדי שיצא הזרע (יבמות עו, א), שליכא בזה איסור לֹא תִּנְאָף, אלא איסור הוצאת זרע לבטלה – מותר לצורך בדיקה, שלא נחשב זה לבטלה… ואם להבדיקה, טוב בהלבשת הכיסים על אברו בשעת תשמיש – הוא עדיף, כיון שדעת הגרח"ע באחיעזר שהוא דרך תשמיש לענין אשה שסכנה לה להתעבר, אף שלדעתי לא מסתבר זה כלל, אבל על כל פנים הא הגרח"ע סובר כן. ואם זה לא טוב לבדיקה, אז יהיה רשאי לדוש מבפנים ולזרות מבחוץ לתוך בקבוק. ושמעתי שגם הגאונים מדור הקודם התירו זה לבדיקה" (עיין עוד אג"מ אה"ע ג, יד).

דברי האג"מ מחודשים (ואולי מיוסדים על התוס' נדה יג, ב, 'בין'), ומהרבה ראשונים מוכח שלא מסכימים עם חידושו, שהרי הביאו דרשת לֹא תִּנְאָף כמקור לאיסור הוצאת זרע לבטלה, הרי שלא ראו בשפשוף האיבר בידו איסור נוסף של לֹא תִּנְאָף.

א, ט – כשיש תועלת בהוצאת הזרע

כתבו כמה אחרונים שכשיש תועלת בהוצאת הזרע, אין זה נקרא הוצאת זרע לבטלה. וכ"כ מרן הרב קוק (עזרת כהן לה; ועיין סוף לז): "וטעמא דמילתא (שאין השחתת זרע במניעת הריון, כשיש סכנה לאשה), יש לומר דלא הוי השחתה כי אם לבטלה בלא תועלת, אבל כיון שיש תועלת, להסיר הסכנה או ספק סכנה, ועצם התשמיש יש בו משום מצות עונה, כיון שיש הנאה לגוף מן הגוף, ואפילו שלא בשעת עונתה איכא דבר מצוה, כדרבא בפסחים עב, לא הוי בכלל השחתה כשאי אפשר באופן אחר…". וכ"כ שאילת יעב"ץ א, מג, ואג"מ אה"ע א, סג (עיין לקמן ב, ה).

א, י – מעשיהם של ער ואונן

מסקנת הגמ' ביבמות לד, ב, שער ואונן לא דשו מבפנים וזרו מבחוץ אלא שימשו שלא כדרכה. אמנם רש"י על התורה (בראשית לח, ט) פירש על פי בראשית רבה פה, ה: "וְשִׁחֵת אַרְצָה – דש מבפנים וזורה מבחוץ". וכ"כ רבנו יונה בשערי תשובה ג, קיב, שמעשה ער ואונן היינו דש מבפנים וזורה מבחוץ.

והקשה הריטב"א (שם): "יש מקשים, שרש"י ז"ל פירש בפירוש החומש דער ואונן דש מבפנים וזורה מבחוץ הוו, ולא אסקינן הכי הכא! ויש לומר דמרן ז"ל משמע ליה דהא דחייה היא דמתניתין כפשוטה. אי נמי דמרן ז"ל לא נחת להא בפירושיו וסמך על המדרש שאומר כן". ר' חיים פלטיאל (בראשית שם) כתב כתירוץ הראשון של הריטב"א, שרש"י פירש כפי פשט הברייתא, לפני העמדת הגמ'. וכ"כ רבנו אליהו מזרחי.

א, יא – חטאם של בני דור המבול

כלה רבתי ב, ז: "תאנא דור המבול כולן מוציאין שכבת זרע לבטלה היו, הוו בהו אצטגניני, אמרי: עלמא לא פחות משיתא אלפי שנין, לא נוליד, ואנן נחיה לעלמא כוליה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: שמתם עצמכם עיקר, הריני עוקר שמיכם שלא תעלו בחשבון עולם. מנא הני מילי? דכתיב באונן (בראשית לח, ט): וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה, שהיה מחמם את עצמו ומוציא שכבת זרע לבטלה, וכתיב בדור המבול (שם ו, יב): כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ".

סנהדרין קח, ב: "תניא: מימי המבול קשים כשכבת זרע (רותחין ועבין, רש"י), שנאמר (איוב יב, ה): נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל. אמר רב חסדא: ברותחין קלקלו בעבירה, וברותחין נידונו. כתיב הכא (בראשית ח, א): וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם, וכתיב התם (אסתר ז, י): וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה".

נדה יג, א: "רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמתו ומשתין – כאילו מביא מבול לעולם". רש"י: "שעבירה זו היתה בידם, דכתיב (בראשית ו, יב): כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר, ואמרו: ברותחין קלקלו".

פרקי דרבי אליעזר פרק כב: "אמר להם נח: שובו מדרכיכם וממעשיכם הרעים, שלא יבוא עליכם את מי המבול ויכרית כל זרע בני אדם. אמרו לו: הרי אנו מונעים עצמינו מפריה ורביה שלא להוציא זרע בני אדם! מה היו עושין? היו משחיתין מקום זרעם על הארץ, שלא להוציא זרע בני אדם, שנאמר (שם): וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה".


  1. . בנדה יג, ב, מובאת הדרשה כך: "לֹא תִּנְאָף – לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל". וכתב מעדני יום טוב (נדה ב, מ), שכנראה שיש טעות סופר בסמ"ק. ור' צדוק (תקנת השבין טו, ב) כתב שכנראה היתה לסמ"ק גירסה אחרת בגמ' (ואכן היו גירסאות כאלה, עיין תורה שלמה שמות כ, שדמ). ובפסיקתא רבתי (כד, דיבורא שתיתאי): "לֹא תִּנְאָף – לא תהנה האף ממך. לֹא תִּנְאָף – לא תגרום לאף שיבא לעולם".
  2. . ושנה דבריו בשו"ת בנין ציון קלז, והוסיף שאולי זו הלכה למשה מסיני: "והן אמת, שלא מצאנו אזהרה מפורשת לאיסור הגדול דהשחתת זרע, ובחידושי לנדה כתבתי שאולי האזהרה היא מלא תשחית כמו שיש בכלל אזהרה זו לחבול בעצמו, או שהלכה למשה מסיני היא".
  3. . עוד כתב בבית שערים (מכת"י נ) שמלבד ביטול פריה ורביה והניאוף שיש בהוצאת זרע לבטלה, יש בו גם סניף של איבוד עצמו לדעת: "יש איסור בהשחתת זרע על פי מה שכתב הרמב"ם פ"ד מדעות הלכה י"ט: שכבת זרע הוא כח הגוף וחייו ומאור עיניו, וכל זמן שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדין וכו', עד-אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חלאים ואלף מרוב תשמיש וכו', והביאו טור או"ח סי' ר"מ ואה"ע סי' כ"ה, וכיון שבהוצאת זרע חייו אובדין, אסור להוציא רק לתכלית פרו ורבו לקיום המין וקיום מצוה, אבל לבטלה – הרי משחית גופו וחייו, ומה לי קטלה כולה ומה לי קטלה פלגא, והוא כעין הורג את עצמו ומאבד עצמו לדעת".
  4. . וכ"כ ר' צדוק (תקנת השבין טו, ב), שפשטות דברי הסמ"ק שישנו לאו מדאורייתא של הוצאת זרע לבטלה. אמנם הוסיף שיתכן שגם לסמ"ק האיסור לא מדאורייתא, מכיוון שהסמ"ק מונה מצוות מדרבנן כמו מגילה, חנוכה ונטילת ידיים. אמנם שוב דחה שמסתבר שגם לסמ"ק האיסור מדאורייתא מכיוון שמנה לאו זה בין הלאוין מדאורייתא.
  5. . וסיים שאפילו אם הוצאת ז"ל מדאורייתא, מותר היה להוציא זרעו במקרה הנ"ל: "ועוד, אי נמי הוי מדאורייתא, לא הוה כי אם לאו בעלמא ולא מחייבי מיתות וכריתות, וכבר כתב הרמב"ן דחייבי לאוין אינו בכלל גילוי עריות".
  6. . הרב קידר (קדושת האהל, קונטרס בגדרי הוצאת ז"ל) הוסיף סברה לדעות שאיסור הוצאת ז"ל מדרבנן, "שתמוה מאד שהתורה לא תאסור על האדם להטיל זרעו לריק במעי זונה נכרית (רמב"ם איסו"ב יב, ב), אך תאסור עליו לנאף בידו לתאוותו".
  7. . עיין לקמן הרחבות לפרק ו, ב, ה, לגבי מתן זרע לצורך בדיקות.

ב – חומרת העוון

חומרת עוון הוצאת זרע לבטלה

ב, א – חומרת העוון

לעיל (א, א) למדנו שהפליגו חז"ל (נדה יג, א) בחומרת עוון הוצאת זרע לבטלה, שחייב מיתה, וכאילו שופך דמים, ועובד עבודה זרה. ובמס' כלה (א, יט; כלה רבתי ב, ו) הוסיפו שאין לו חלק לעולם הבא.

בזוהר הפליגו עוד, שהוצאת זרע לבטלה היא העבירה החמורה ביותר. זוהר בראשית קפח, א: "ותא חזי: בכל אינון חובין דאסתאב בהו בר נש בהאי עלמא, דא איהו חובא דאסתאב ביה בר נש יתיר בהאי עלמא ובעלמא דאתי – מאן דאושיד זרעיה בריקניא ואפיק זרעא למגנא בידא או ברגלא, ואסתאב ביה (ובוא ראה, בכל אלו החטאים שאדם נטמא בהם בעולם הזה, החטא שנטמא האדם בו יותר הן בעולם הזה והן בעולם הבא – מי ששופך זרעו לבטלה ומוציא זרעו בחינם ביד או ברגל, ונטמא בו), כמה דאת אמר (תהלים ה, ה): כִּי לֹא אֵ-ל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע. בגין דא לא עאל לפרגודא, ולא חמי סבר אפי עתיק יומין (משום זה אינו נכנס לפרגוד, ואינו רואה פני עתיק יומין). כמה דתנינן, כתיב הכא: לֹא יְגֻרְךָ רָע, וכתיב (בראשית לח, ז): וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה', ובגין כך כתיב (ישעיהו א, טו): יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. זכאה חולקיה דבר נש דדחיל למאריה, ויהא נטיר מאורח בישא, וידכי גרמיה לאשתדלא בדחילו דמאריה (אשרי חלקו של אדם שירא את ריבונו, ונשמר מדרך רע, ומטהר עצמו להשתדל ביראת ריבונו)".

זוהר בראשית ריט, ב: "דהא תנינן, כל מאן דאפיק זרעיה בריקניא אקרי רע ולא חמי אפי שכינתא (שהרי למדנו, כל מי שמוציא זרעו לבטלה נקרא רע ואינו רואה פני שכינה), דכתיב (תהלים ה, ב): לֹא אֵ-ל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע, וכתיב (בראשית לח, ז): וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע. אוף הכא: אוֹי לְרָשָׁע רָע (ישעיהו ג, יא) – ווי לההוא חייבא דאיהו רע, דעבד גרמיה רע, כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ (ישעיהו שם) – לאכללא, מאן דזני בידוי, לאפקא ולחבלא זרעיה בריקניא (מי שמזנה בידיו, להוציא ולהשחית זרעו לבטלה), ולהאי טרדין בההוא עלמא יתיר מכלא (ואותו מענישים בעולם האמת יותר מכולם).

תא חזי, דהא כתיב: אוֹי לְרָשָׁע (רָע), כיון דכתיב אוֹי לְרָשָׁע, אמאי רָע? אלא כמה דאמינא דעבד גרמיה רע, וכתיב לֹא יְגֻרְךָ רָע. וכלהו סלקין, והאי לא סליק (וכולם עולים, והוא אינו עולה) – ואי תימא שאר חייבין דקטלו בני נשא, תא חזי: כלהו סלקין והוא לא סליק, מאי טעמא (ושואל, ואם תאמר שאר החוטאים שרצחו בני אדם, איך אמרו רק לגבי המשחית זרעו שהוא אינו עולה) אינון קטילו בני נשא אחרא והאי קטיל בנוי ממש, אושיד דמין סגיאין (ומשיב, הם הרגו אנשים אחרים וזה הרג בניו ממש ושפך דם רב 1). תא חזי: בשאר חייבי עלמא לא כתיב (בראשית לח, י): וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה', וכאן כתיב: וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה, מאי טעמא? משום דכתיב (שם ט): וְשִׁחֵת אַרְצָה". עיין עוד זוהר פקודי רסג, ב.

על פי דברים אלו כתב שו"ע אה"ע כג, א: "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה".

האריכו האחרונים בחומרת עוון זה. וז"ל שדי חמד (אס"ד מע' אישות א, לג): "בעניין השחתת זרע, ידוע חומר גודל איסורו מכל עבירות שבתורה, כמו שאמר בשו"ע סי' כג, והפליגו רז"ל בש"ס ובמדרשים וזוהר הקדוש במקומות רבים לדבר בגנות מעשה הרע הזה, וחכמי המוסר צווחי כי כרוכיא על זה כידוע, וער ואונן בני ז' שנים היו רעים בעיני ה' וימיתם, ודורשי רשומות אמרו: הכל תלוי במז"ל (במוציא זרע לבטלה), שכל הצרות הבאות על האדם הן בעוון זה. ועיין בספר הברית מוסר השכל על זה בנועם שיח, ובאמת אילו לדיו היו ימים וכו', אין די לכתוב כל אשר דברו בקדשם בענין זה, למחצה לשליש ולרביע לא שמענו, ואכמ"ל".

עיין שערי קדושה לר"ח ויטאל ב, ח; ספר הברית מאמר טז פרק ג, בשם ספר 'השם' לרוקח; דברי המהר"ל בנתיבות עולם, נתיב הפרישות פרק ג, וחידושי אגדות לנדה יג, א; סדר היום (סדר הנהגות הלילה); ראשית חכמה שער הקדושה יז; של"ה שער האותיות קדושת הזיווג; יסוד יוסף לר' יוסף פוזנא; עבודת הקודש לחיד"א, ציפורן שמיר פרק ו, ועוד.

ב, ב – יעבור ואל יהרג

למרות שהפליגו חז"ל בחומרת העוון, הוצאת זרע לבטלה אינה כשלוש העבירות החמורות שעליהן נאמר (סנהדרין עד, א) ייהרג ואל יעבור. אלא אם יש סכנת נפשות – יוציא זרעו לבטלה, ולא יסתכן. וכ"כ בשו"ת דובב מישרים א, כ, לדחות את הדעה שהוצאת זרע לבטלה נחשבת אביזריהו דשפיכות דמים: "ולדעתי אי אפשר לומר כן, דהא קיימא לן: אין נהרגין על העוברין. ואם כן אי אפשר לומר דעל עון הוצאת זרע לבטלה יהרג ואל יעבור, דלא עדיף מעובר, דאין נהרגין על העובר. וכן מצאתי בשו"ת פני יהושע ח"ב סי' מ"ד… שאין זה בכלל גילוי עריות ושפיכות דמים שיהרג ואל יעבור, דאף על גב דאמרו חז"ל שהוא כאילו שופך דמים, הרי גם בלשון הרע אמרו חז"ל (ערכין טו, ב) ששקולה כע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, וכי יעלה על הדעת שיהיה ממש כמוהם, ולא אמרו אלא להפליג חומר העון, כמו שכתב בתשובת הריב"ש (סי' קעא). ועוד, אפילו אם נימא דהכא הוי שופך דמים ממש, שממית הולד שראוי להוולד מאותה טיפה, כמו שנאמר (ישעיהו נז, ה): שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים, הרי בפ"ז דאהלות מ"ו, ובש"ס סנהדרין (עב, ב), מבואר באשה המקשה לילד דעד שלא יצא רובו או ראשו מחתכין את הולד להציל האשה, והיינו משום שאין נהרגין על העוברין עכ"ד, עי"ש. הרי מבואר כדברינו, דבמקום פקוח נפש פשוט להתיר הוצאת זרע לבטלה, דלא עדיף מעוברין כנ"ל" (לשון הפני יהושע מובאת לעיל א, ה).

וכ"כ בשדי חמד (אס"ד מע' אישות א, לג); ר' צדוק, תקנת השבין (טו, י); וכ"כ חזו"א אה"ע לו, ג: "דלא מצינו שיהא איסור השחתת זרע בכלל עריות דייהרג ואל יעבור". וכ"כ אג"מ אה"ע א, נו: "וכן הוא גם בהוצאת זרע, דכיון שהוא ככל עבירות שיעבור ואל יהרג, הוא גם לענין הביא עצמו במזיד להוצאת זרע, שאינו רשאי להמית עצמו אף שיענש בדיני שמיים".

ב, ג – פוסקים שמשמע מהם שהוצאת ז"ל כג' עבירות החמורות

ויש פוסקים שמשמע מהם שעוון הוצאת זרע לבטלה ממש כג' העבירות החמורות. כתב ר"י עמדין (סידור יעב"ץ, הנהגת הבוקר, סדר בעל קרי יח): "אם בשוגג או באונס שינה בא לידי קישוי, ואי אפשר להחזיק הזרע אם לא יסתכן, אינו חייב ולא רשאי מדינא לסכן נפשו, כמו שאירע באחד שנתגבר והחזיק באמתו בכח המושך הזרע לאחור ומת. אבל במזיד – צריך לסכן נפשו".

אמנם באג"מ שם, הסביר סוף דברי היעב"ץ: "אין לפרש כפשוטו שצריך למסור נפשו, דמאי שנא משבת וכל האיסורין, שאף אם במזיד הביא עצמו שיהיה בסכנה בלא חילול שבת ועבירת שאר איסורין, מחללין עליו שבת ועובר האיסורין, ואין חלוק לדינא אם באונס בא לזה או במזיד, שעכ"פ כיון שעתה הוא מסוכן יש לו דין היתר דפיקוח נפש, אף שודאי יענש על זה בדיני שמיים על שהביא עצמו לזה, וכן הוא גם בהוצאת זרע… וכוונת הריעב"ץ הוא שצריך למסור עצמו בהשתדלות גדולה על כך. ואף שהוא דוחק, מוכרחין לפרש כך, ולכן לא כתב להמית עצמו כדכתב תחילה, ולא לשון למסור נפשו, אלא כתב: למסור עצמו, שהוא רק להשתדלות גדולה על זה".

בחסד לאלפים ג, ט, כתב: "וכבר היה מעשה באחד שהיה לו חולי באמה, ואמרו הרופאים שרפואתו שיוציא זרע לבטלה, ונשאלה שאלה לחכמים ואיפסקה הלכתא לאסורא, כי זה סרך גילוי עריות שאמרו יהרג ואל יעבור".

אמנם בשדי חמד שם, הסביר כוונת החסד לאלפים: "והנה לא נזכר בדבריו שהיה סכנה בדבר, ושלא היה רפואה אחרת בשום אופן, ושרפואה זו ברורה לחולי זה, ונוכל לומר שאם יהיה כן באופן שהוזכר בנחפה בכסף (שיש סכנה והרפואה בטוחה) – מודה הרב דשרי".

ב, ד – במקרה שעלול לעבור עבירה חמורה יותר

כתב בספר חסידים קעו: "מעשה באחד ששאל: מי שיצרו מתגבר עליו, וירא פן יחטא לישכב עם אשת איש או עם אשתו נדה או שאר עריות האסורות לו, אם יכול להוציא זרעו כדי שלא יחטא. והשיב לו: באותה שעה יש לו להוציא, שאם אי אפשר מוטב שיוציא שכבת זרע ואל יחטא באשה. אבל צריך כפרה – ישב בקרח בימי החורף או יתענה ארבעים יום בימי החמה". והובא להלכה בחלקת מחוקק אה"ע כג, א, ובבית שמואל שם א.

ב, ה – יישוב ספר חסידים עם הזוהר ושו"ע

כתב בבית שמואל אה"ע כג, א, שלפי ספר חסידים באות הקודמת, מה שכתב השו"ע על פי הזוהר שעוון הוצאת זרע לבטלה חמור מכל העבירות, הוא לאו דוקא, שהרי איסורי אשת איש ונדה חמורים יותר. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם א, נח, שמוכח גם בש"ס שלא כזוהר: "אבל בנועם מגדים פ' ויגש הוכיח מש"ס דקידושין י"ג א', וקשין עריות יותר מדור המבול, והרי חטא דור המבול היה בהוצאת זרע לבטלה, ומוכח דלא כהזוהר".

אמנם כמה אחרונים הסבירו שאף לפי הספר חסידים אפשר לומר שהוצאת זרע לבטלה חמורה מכל העבירות. באליה רבה (ג, טו) כתב שמה שאמרו שהוצאת ז"ל חמורה מכל העבירות, "ר"ל, דהיינו אם מגרי יצר הרע אנפשיה, אבל הכא דבא לו התאוה – מוטב לו שיוציא זרע לבטלה משיעבור ח"ו על אשת איש או נדה". וכ"כ בפני משה (אה"ע כג, א): "דהספר חסידים לא מיירי באלו שמנאפים ביד, רק שבא לו הרהור פתאום בשוגג או באונס, ואע"ג דגם בזה צריך זהירות שלא יבוא לידי זה, מכל מקום אין זאת עבירה חמורה כל כך כמו שאר עבירות חמורות אם אינו יכול להתגבר על יצרו בזה וכו', דע"כ יש חילוק בדבר, דאם הוא מרצונו מביא את עצמו לידי כך – הוא עוון חמור עד מאד, משא"כ אם בא לו הרהור פתאום ועל ידי זה נתקשה, כגון שסבר שאשתו טהורה ואח"כ נודע לו שהיא נדה, ואי אפשר לו להינצל מעבירה עד שיוציא זרע לבטלה, בודאי יותר טוב שיוציא שכבת זרע מלעבור איסור מיתה וכרת". 1

מרן הרב קוק (עזרת כהן לה) הסביר שאם יש תועלת בהוצאת הזרע, אין זה נקרא לבטלה: "ובזה אתי שפיר מה שהקשה בבית שמואל בסי' כ"ג סק"א, אהא דספר חסידים המובא בחלקת מחוקק שם, שאם מתיירא שלא יכשל באיסור אשת איש או נדה ח"ו, טוב לו להוציא לבטלה ויתענה, וזהו נגד דברי השו"ע דאיסורו חמור מכל עבירות שבתורה, וכתב דלאו דוקא הוא. ולפי דברינו יש לומר דבאמת חמור הוא מכל העבירות, כדמשמע מדברי הזוהר שהוא מקור הלכה זו בשו"ע כמבואר בב"י, אלא דגדר איסור זה הוא דוקא לבטלה בלא תועלת מצוה, וכאן שעושה כדי להינצל מאיסור חמור, אין זה לבטלה, ונקלש איסוריה, מה שאין כן בעריות וכל איסורי תורה, שבהם לא יש גדר זה בין לבטלה או לתועלת, דתמיד האיסור עומד במקומו. אבל לפי שהכרח זה בא לו על ידי מה דנטה אחר יצרו, צריך להתענות לכפרה" (עיין לקמן בדברי מהרש"ג).

וכיוצא בזה כתב ר"ש קלוגר בחכמת שלמה אה"ע כג, ב: "ויש להסביר הדבר יותר, כיון דשכבת זרע הותר להעמיד תולדות, והרי תולדותיהן של צדיקים הוי מעשים טובים, והרי ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, ואם כן בבא לידו דבר עבירה כגון אשת איש או נדה ולא עשה, הרי נחשב לו כעושי מצוה, ועשה מצוה הוי תולדות, והרי להעמיד תולדות הותר להוציא ש"ז, לכך מותר לו להוציא ש"ז עבור כך, לכך מותר עבור מניעת עבירה, ואתי שפיר בעזה"י".

עוד אפשר להסביר שחומרת עוון הוצאת זרע לבטלה לפי הזוהר היא למי שהתרגל בעוון זה ומוציא זרעו פעמים רבות, וממילא קשה לפרוש ממנו, וכפי שמוכח מלשון הזוהר לעיל (ב, א), אבל מי שמוציא פעם אחת כדי לא לעבור עבירה חמורה יותר, לא על זה דיבר הזוהר, וכ"כ ראש פינה (עקבי הבית כג, א), על פי דברי הבית שמואל כא, א: "אף על גב דאמרו חז"ל (ב"ב קסה, א) מיעוט בעריות, מכל מקום אם רגיל בחטא זה – קשה לפרוש יותר משאר עבירות".

ב, ו – במקרה שעלול לעבור על איסור דרבנן

לעיל (ב, ה) למדנו ממרן הרב קוק שאם יש תועלת בהוצאת הזרע, אין היא נקראת לבטלה, וכ"כ שו"ת מהרש"ג ב, אה"ע רמג: "מדדייקו הרמב"ם ושו"ע וכל הפוסקים לכתוב באיסור שלהם: אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, דייקו מילת 'לבטלה', ולא כתבו אסור להוציא שכבת זרע שלא בתשמיש או לשון אחר, אם כן משמע קצת מלשונם הנ"ל דדוקא לבטלה גמור שלא לצורך כלל, רק לשם תאוות ניאוף, בזה הוא תוקף האיסור, אבל כל שהוא לצורך איזה דבר – שוב לאו לבטלה הוא, ואין בו תוקף האיסור".

ועל פי סברא זו הוסיף לחדש: "לפי הסברא שכתבנו, דטעם של הספר חסידים הוא משום דאין האיסור אלא במוציא לבטלה לגמרי, אם כן אפילו להציל עצמו מאיסור דרבנן כגון פנויה ושניה וכדומה, כיון דסוף כל סוף לאו לבטלה הוא, שוב יותר טוב מלבוא לידי איסור אחר, וכן נראה לי עיקר".


  1. . הרי שחלק מחומרת העוון היא שעובר עליו פעמים רבות. עיין לקמן ב, ה, ביישוב דברי הספר חסידים עם דברי הזוהר. ולקמן ג, ה, שריבוי והרגל בעוון זה מכבידים על סדרי התשובה.
  2. . החיד"א (פתח עיניים נדה יג, א), כתב פירוש מחודש לדברי ספר חסידים, וגם להבנתו אין סתירה בין ספר חסידים לזוהר ושו"ע: "אמנם מה שכתב בספר חסידים אינו סותר לדברי הזוהר הקדוש, דספר חסידים איירי באחד שגמר בליבו לעשות עבירה ולבוא על הערוה והכין עצמו והוא מוקשה ועומד. והרהר תשובה ופירש מהעבירה אך מוכרח שיצא מעצמו זרע לבטלה… והוא על דרך מה שאירע ליוסף הצדיק שפירש מאשת פוטיפר ועל כרחו יצאו ממנו עשרה טיפין כמ"ש ז"ל, ונמצא דזרע לבטלה היוצא אינו ברצונו, רק מוכרח לצאת מכח הכנתו אשר הכין עצמו לעבירה… ואין זה עניין לדברי הזוהר, דבזוהר מיירי דלא עלה על ליבו לחטוא עם אשה, רק מתחילה ועד סוף חשב להוציא זרע לבטלה, וצרפה למעשה, ובשאט נפש הוציא זרע לבטלה ברצונו, בההוא קאמר דחמיר טפי מכל העבירות".

ג – שתי הבחינות שבחטא

הסברים לחומרת העוון

ג, א – חומר עוון הוצאת ז"ל – מניעת התקרבות לה'

בתקנת השבין (טו, י) ר' צדוק מבאר את מה שאמרו בזוהר ושו"ע שעוון הוצאת זרע לבטלה חמור מכל העבירות: "אפשר מכל עבירות שכיוצא בו קאמרי, שאין עליהם אפילו איסור לאו מפורש, ולא מהחמורות מהם". אמנם הביא שמשמע מהזוהר בפרשת ויחי (ריט, ב) שהוצאת זרע לבטלה חמורה מרצח ממש (עיין לעיל ב, א, לשון הזוהר), והקשה: "אבל הוא דבר שלא ניתן להיאמר, שיהיה איסור זה חמור משפיכת דמים ממש שחייבין עליו מיתה, ובההיא אפילו מלקות ליכא. ורוצח ייהרג ואל יעבור, ובההיא פשיטא דלא אמרינן ייהרג ולא יעבור, ומותר לצורך רפואת גופו".

והוכיח ר' צדוק (טו, יא-יב) ממקומות רבים בזוהר שהחומרה בעוון זה היא מצד הטומאה שבו, שהוא מרחיק את האדם מהשכינה ומהמעלות העליונות: "הנה עם כל תוקף הטומאה שבעוון זה, לא אמרו בזה ענשי גיהנם חמורים ביותר מבשאר עבירות, רק כל חומר שבו בהעדר המעלה דראיית פני שכינה, ומניעת הכניסה למדריגות עליונות… ובפרשת ויקהל (ריד, סוף ע"ב): דלית חובא דקשיא קמיה קוב"ה כהאי וכו', על חובא דא כתיב: וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' וגו'. הנה בכאן פירש שקושי חטא זה מכל העבירות הוא קמיה קוב"ה דוקא, דמייתי על זה קרא דבעיני ה', דלא נמצא כן בחטא אחר, וכן בער נאמר: רַע בְּעֵינֵי ה', ובכל הני דוכתי בזוהר הקדוש מייתי גם כן מקרא הנ"ל, וכלפי עיני ה' דייקא, עוון זה חמור ורע יותר מהכל.

ויש לומר לפי זה שפיר, דדוקא הוא נגד כל העבירות כולם בענין הטומאה המרחקת מפני שכינה וכלפי שמיא דוקא, אבל מצד האדם בעולם הזה ואפילו מצד עולם המלאכים, ודאי כל העבירות שהחמירה תורה באזהרתם ובעונשם הם חמורים יותר… אבל חומר עוון זה הוא רק בעיני ה' לבדו, ולענין ההתקרבות לפניו יתברך".

ג, ב – חומרת עוון הוצאת ז"ל – הגאווה והאנוכיות

בספר, הרב הוסיף לבאר עוד צד בחומרת העוון: "חטא זה מבטא את שורש כל הרעות, את שיא התאווה האנוכית שפוגעת באופן העמוק ביותר באמונה בה' ובאהבת הבריות. שכבר למדנו, שהפירוד הוא יסוד הקלקול שבעולם. הוא מתחיל בריחוק שבין הבורא לנבראים ונמשך לפירוד שבין הברואים. ולכן מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" היא "כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח; ספרא שם), שעל ידה מתקנים את העולם כולו. ורק בין בני הזוג מצוות האהבה והאחדות מתקיימת בשלימות, ותמציתה בחיבור שבמצוות עונה. וזה עניינו של יצר החיים הזה שבין איש לאשה, שעל ידו בני הזוג פורצים את חומת האנוכיות, ומתקשרים זה אל זה באהבת אמת, והשכינה שורה ביניהם, וחיים וברכה נמשכים על ידם ממקור החיים ועד סוף כל הדורות. ומנגד, כאשר אדם משתמש ביצר החיים הזה כדי לספק את תאוותו, הוא משחית את יסוד חייו. במקום שירבה על ידו אהבה בינו לבין אשתו, הוא מאבדו לבטלה בתאווה אנוכית. לכן מהצד הפנימי, חטא זה חמור כל כך, מפני שהוא מבטא את האנוכיות, הגאווה והתאווה של האדם, ומנתק אותו מייעודו הגדול, להתקשר באמונה לה' ולהוסיף אהבה, ברכה וחיים לעולם".

כיוצא בזה כתב רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק קכא) שאיסור השחתת זרע נלמד מדרך ארץ, כלומר מהמידות היסודיות של האנושות: "רק הניחה תורה דבר זה, ללמוד דבר זה ממצוות בני נח, דמוְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ (בראשית ב, כד), כמו דמיעטה אשת חברו, הכי נמי כל שלא באשתו. וכל מצוות בני נח הוא מכלל דרך ארץ שקדמו לתורה, וכן דבר זה גם כן מדרך ארץ, דיש לידע מעצמו שאינו מדרך ארץ לעשות כן, וכן הבעלי חיים אין עושים כן, ואין לצאת מישוב העולם".

תשובה על עוון הוצאת זרע לבטלה

ג, ג – תשובה על עוון הוצאת זרע לבטלה מהזוהר

בזוהר בראשית ריט, ב, משמע שאי אפשר לשוב בתשובה על עוון הוצאת זרע לבטלה: "תנן: אמר רבי יהודה לית לך חובא בעלמא דלא אית ליה תשובה בר מהאי, ולית לך חייביא דלא חמאן אפי שכינתא בר מהאי (אין לך עוון בעולם שאין לו תשובה חוץ מזה, ואין לך חוטאים שלא רואים פני שכינה חוץ מחוטא זה), דכתיב (תהלים ה, ה): לֹא יְגֻרְךָ רָע – כלל".

אמנם בזוהר בראשית סב, א, משמע שתשובה מיוחדת מועילה אף לעוון זה: "תא חזי: כל חטאוי דבר נש, כלהו חבלותא דיליה תליין בתשובה. וחטאה דאושיד זרעא על ארעא ומחבלא ארחיה ואפיק זרעא על ארעא מחביל ליה ומחביל ארעא (כל חטאי האדם וכל הההשחתה שלו תלויים בתשובה. והחוטא ששופך זרע על הארץ, ומשחית דרכו ומוציא זרע על הארץ, משחית את עצמו ומשחית הארץ), ועליה כתיב (ירמיהו ב, כב): נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי, וכתיב ביה (תהלים ה, ה): כִּי לֹא אֵ-ל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע – בר בתשובה סגי (חוץ מתשובה גדולה)". 1

ודנו המפרשים והפוסקים איך יתכן שלא תועיל תשובה לעוון זה, שהרי אין דבר העומד בפני התשובה. ואף מהזוהר עולה שמועילה תשובה גדולה. סברות רבות נאמרו להסביר את הזוהר, כמבואר בסעיפים הבאים.

ג, ד – תשובת עוון זה קשה

בראשית חכמה (שער הקדושה פרק יז), כתב: "ונראה לי לתרץ שהכוונה הוא שאין הדבר תלוי בתשובה תתאה כשאר הפוגמים, שתחילתם בשובם הוא בתשובה תתאה, דהיינו בסור מרע, מיד הם מקובלים… והטעם, מפני שהחטא הזה הוא בצדיק ובשכינה כאחד כדפרשנו, ולכן כיוון שהשכינה קָטֵגוֹרוֹ אינו מקבלו בתשובה… וכן כתב החכם כבוד הרב רבי יהודה חלגואה ע"ה בספר צפנת פענח, שהכוונה באמרו שאין לו תשובה, פירוש – שתשובתו קשה עד מאד, ואין מספיקין בידו לעשות תשובה, מפני שצריך סיגופים הרבה וילאה בעל תשובה ולא יעשה מה שראוי לעשות, זהו שאין לו תשובה".

ועוד הוסיף: "ועתה יתורץ זה באופן אחר, כי כל תשובה צריך התשובה באבר שבו חטא, אבל החטא בברית אינו תלוי בתשובת הברית לבדה כמו לישא אשה, אבל צריך תשובה תקיפא כאילו פגם כל איבריו כדפרשנו… הכלל: שאין לך דבר שלא יתוקן בתשובה, ומה שפרשו בזוהר שאינו תלוי בתשובה הוא שתשובתו קשה, ואף זה מכלל קושי התשובה, שמראים לו שאינו תלוי בתשובה, ואין לך דבר שעומד בפני התשובה" (ועיין כל דבריו שם שהאריך בזה).

אולם ר' צדוק בתקנת השבין (טו, כ) הקשה על הראשית חכמה: "וכל זה אינו מספיק ליישב גוף הדבר שהחמירו בתשובת עוון זה כל כך, והוא נגד ארבעה חילוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש (יומא פו, א), דכפי מה שכתבתי, לפי דעתי אין צריך לכפרת עוון זה סיגופים וייסורים ממרקים כלל, ואין בו חומר לכל היותר משאר מצוות לא תעשה לעניין כפרה".

ג, ה – ריבוי והרגל בעוון זה מכבידים על סדרי התשובה

השל"ה (שער האותיות, קדושת הזווג שמט) הסביר: "והנה נודע, שלכל עבירה יש ארבע תשובות שסידר הרוקח (הלכות תשובה ב-ז), תשובת הבאה, תשובת הגדר, תשובת המשקל, תשובת הכתוב. ואם יש עונש מיתה, צריך לעשות לו סיגופים השווים למיתה. והמוציא זרע לבטלה – חייב מיתה (נדה יג, א). וכבר סידרו הרוקח והאלוהי האריז"ל סדר התשובה לחטא זה. ואלו ואלו דברי אלוהים חיים, כי תשובה מועיל לתקן הפגם שפגם, למשל בעולם העשייה או היצירה. ואם רצה לתקן ביותר, אזי צריך תשובה ביותר, וכולי האי ואולי. ואמנם שיתקן במה שסר מטוב ונעשה רע, כי נעשה רע בעיני ה', בודאי צריך כהנה וכהנה. והיה הדבר נקל אם לא היה עושה החטא הזה רק פעם אחת, אבל בעוונותינו הרבים מי שהורגל בחטאת נעורים במעשה כעורים, ובא לכלל הוצאת זרע לבטלה, הן מחמת הרהורו בתאוה, או ניאוף בידים ששפשף ידו באברו וכיוצא בזה, ועשה כן הרבה פעמים, והוא צריך לעשות תשובה החמורה הנזכרת לעיל סך פעמים כפי פעמים שעשה העבירה, ואז יכלו שנותיו, והתשובה לא תכלה על הרוב.

וזהו שרמז בזהר (ח"א סב, א; ריט, ב) שאין לעוון זה תשובה, מחמת שהעושה כן הוא מלובש בתאוה הרעה הזו, ועושה כמה פעמים בלי ערך, כי אין מונע לו כמו שיש לו מונעים בעבירה אחרת הנגמרת על ידי אחר, כגון הבא על הערוה, שאם היא לא תרצה, אז הוא לא יחטא, וגם לפעמים מניח בשביל מורא בני אדם. מה שאין כן בהוצאת זרע לבטלה, בעונותינו הרבים, העבירה היא בידו לעשות בהסתר בכל אימת שרוצה, על כן שגור בה. ואם כן בהתחרטו אחר כך, אף שעושה תשובה, אין התשובה נגמרת לרוב פעמים שמחויב לעשות תשובה זו. על זה ידוו כל הדויים, ויתפלש באפר, ויבכה ויצעק, ויעשה כרבי אלעזר בן דורדיא ששם ראשו בין ארכבותיו וכו', כדאיתא במסכת עבודה זרה (יז, א)".

גם את הסברו של השל"ה דחה ר' צדוק בתקנת השבין (טו, כ): "וזה ודאי אין מספיק, אפילו נודה לגוף צורך הסיגופים לקבלת תשובתו, מכל מקום דברי הזוהר מבואר דמדברים מגוף חטא זה בעצמותו, ולא מצד ריבוי הפעמים, שזה אפשר גם בחטאים אחרים שהורגל כמה פעמים. וכן בחטא זה ששב וניחם מיד אחר פעם הראשון ולא חטא יותר, ובזוהר הקדוש לא חילקו בין פעם אחד להרבה, ואין נראה כלל דאתי מכח ריבוי החטאים".

ג, ו – הסבר רבי צדוק הכהן מלובלין

תקנת השבין (טו, לח): "ועל כל פנים כפי מה שהבינו כולם דדברי הזוהר דאין לו תשובה, היינו לגוף מחילת העוון והכפרה, ודאי הוא דבר תמוה וזר, וכל מה שכתבו בזה הם דברים דחוקים ורחוקים. וכל שכן כפי פשטות הלשון דאין לו תשובה כלל, דזה ודאי דבר שאי אפשר, דהרי איסור אשת איש ודאי חמור מיניה, וכמבואר גם כן בספר חסידים המובא בחלקת מחוקק ובית שמואל ונזכר לעיל. ומעשה דוד בבת שבע שהיה באשת איש, אמרו (ע"ז ד, ב) שלא היה ראוי לכך אלא להורות תשובה שאם חטא יחיד וכו', עיין שם. הרי דגם לאשת איש החמור מהני תשובה, וכל שכן לזה. אבל כפי מה שכתבתי לעיל בתשובה שסידרו רוקח והאר"י, דאינם לעכב הכפרה רק לדורון, וכל אחד כפי מדריגתו כנ"ל, נראה לי פשוט דגם הזוהר כוונתו לעניין הריצוי דדורון, שיתרצה לגמרי לעלות וליראות פני ה' במדריגות עליונות כצדיק גמור שומר הברית שלא חטא מעולם.

ובכל העבירות הוא כן, דבתשובה גמורה מאהבה זדונות נעשו כזכויות ועליהם חיה יחיה, והיינו אחר התשובה הראויה והבאת הדורון אח"כ – חוזר להיות מקורב ובן בית כבתחילה בעוז יותר, מאחר שגם העבירות עולים לחשבון מצוות. ועל זה אמרו בזוהר, דבעבירה זו לא מהני תשובה להיות כזכויות וכמקדם לגמרי, אפילו אחר כל הדורונות. והרוקח והאר"י דיברו כפי מדרגתם מהני תשובת כל אחד לאותה מדריגה שהשיג שיועיל. ומעלת רבי שמעון בר יוחאי בהשגתו ומה שגילה לחבריא שלו גבוהה מכולם, כידוע מזוהר הקדוש מה שאמר על עצמו, וכן על כל בני דורו שאמר שלא יהיה כדרא דא ושלא יתגלה עוד כן עד ביאת המשיח. וכפי השגת מדרגתם אמרו שבחטא זה אין תשובה מועיל, שיוכל להגיע למדרגה גבוהה כזו שאין יכול להגיע לזה אלא צדיק גמור שומר הברית שלא פגם מעולם כלל". 1

ג, ז – להלכה מועילה תשובה גם לעוון זה

רבי יעקב עמדין (מטפחת ספרים א, דף כ) כתב שאמנם לפי פשט דברי הזוהר אין אפשרות לחזור בתשובה, אולם לא קיימא לן כזוהר.

וכ"כ אגרות משה (או"ח ד, קטז), והוסיף שגם תיקוני התשובה המוזכרים בספרים אינם מעכבים: "בדבר חטא ניאוף ביד ורגל והוצאת זרע לבטלה, שהרבה פעמים שב וחזר לאולתו, ועתה שב ממש ורוצה לידע סדר תשובה. הנה ממכתבך ניכר שתשובת המשקל הוא עיכוב בתשובה, וח"ו לחשוב זה, כי אדרבה הרבה דברים מעיקרי התשובה כהא דהשבת גזל הקלו בכמה דברים מפני תקנת השבים, עד שבזמן רבי תיקנו שלא יקבלו מהם כלל בהחזירו (ב"ק צד, ב), ולהרמב"ם פ"א מגזילה הי"ג הוא תקנה לדורות, וכל שכן שהוא אסור לומר שתשובת המשקל שהוזכר אפילו ברוקח יהיה עיכוב לתשובה, דהיה זה מניעה לשבים שעל הרבה דברים מהם אי אפשר לקיים כלל תשובת המשקל שנאמר שם. ומי לנו גדול מאלישע בן אבויה שהיה מתנאים הגדולים, רבו של רבי מאיר ומהנכנסים לפרדס, שבשביל הבת קול דאמר שובו בנים שובבים חוץ מאחר (חגיגה טו, א) לא חזר בו, ולכן ברור שהרוקח לא כתב זה אלא לצנועין ותלמידי חכמים גדולים שיודעין שאין זה עיכוב בתשובה כלל, אלא לאלו הרוצים להחמיר על עצמן למרק חטאם ושמין עצמן שלא ימנעו מתשובה בשביל זה, וכשיראו שקשה עליהם יפסקו מזה. וגם ברור שהוא דוקא כשלא יפסידו בשביל זה מלימודם ומקיום מצות המצוין". 1

ג, ח – הבטחון והשמחה אפילו מהרהורי תשובה

כתב מרן הרב קוק (אורות התשובה ז, ו): "צריכים להעמיק מאד באמונת התשובה, ולהיות בטוח, שבהרהור תשובה לבד גם כן מתקנים הרבה את עצמו ואת העולם. ומוכרח הדבר שאחר כל הרהור תשובה יהיה יותר שמח ומרוצה בנפשו ממה שהיה בתחילה. וקל וחומר כשכבר בא ההרהור לידי הסכמה של תשובה, וכשהוא מחובר בתורה וחכמה ויראת שמיים, ומכל שכן כשהתכונה של האהבה האלוקית פועמת בנפשו. וירצה את עצמו, וינחם את נפשו הנהלאה, ויחזקה בכל מיני חיזוקים שבעולם, כי דבר ה' הוא כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם (ישעיהו סו, יג)".

ג, ט – אין מניעה לחזור בתשובה גם מדברים המעכבים את התשובה

עוד כתב מרן הרב קוק (אורות התשובה יד, ג): "כשבאים לשוב בתשובה, צריכים לדעת שאין שום מניעה בדבר. אפילו אותם כ"ד הדברים המעכבים את התשובה (עיין רמב"ם הל' תשובה פרק ד), תכף כשמבקשים ובאים לשוב עליהם – שוב אינם מעכבים. ואין לבטל שום נטייה של תשובה, לא קטנה שבקטנות, מפני שפלותה, לומר שאין הרעיון הקטן ראוי לפי מידתו שהאדם משער את עצמו, ולא את הרעיון היותר גדול, לומר שהוא גבוה מערכו. כי הכל עולה ומצטרף ביחד לקומה שלמה ועולם מלא של תשובה, שהוא יקר גדול וקדום מכל העולמות האחרים".

ג, י – התיקון העמוק לדברים המעכבים את התשובה

עוד כתב מרן הרב קוק (אורות התשובה טו, ח): "כשהאדם שב בתשובה, ואיננו מניח את תשובתו, אע"פ שיש בידו דברים המעכבים את התשובה, שנדמה לו שאינו יכול לשוב עליהם, ומכל מקום הוא אוחז ברעיון התשובה, סוף סוף יבוא גם כן לשוב מאותם הדברים המעכבים את התשובה. ואז תהיה אורת תשובה למפרע גדולה מאד, ומתוך יציאתה מן המצר, מתוך העיכובים הגדולים, תפעל בכח עז וחזק מאד, ותהיה מהמינים הנבחרים של התשובה, החותרים את המחתרת לקבל את תשובתם של בעלי התשובה שאינם ראויים להתקבל, כמנשה וחבריו. וכשם שבמקום שבעלי תשובה עומדים, שם אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כן במקום שבעלי תשובה ששבו – אף על פי שבידם הדברים המעכבים את התשובה – עומדים, אין בעלי תשובה פשוטים יכולים לעמוד שם, שהם נחשבים לגבי אותם בעלי תשובה, שבאו לשוב ובידם הדברים המעכבים את התשובה, כמו צדיקים גמורים לגבי בעלי תשובה".


  1. . מילים אלו: "בר בתשובה סגי" אינן בכל גירסאות הזוהר. בראשית חכמה שער הקדושה פרק יז, כתב שיש נוסחאות: "בר בחילא דתיובתא תקיפא" (חוץ מכוחה של תשובה חזקה).
  2. . יעויין עוד במה שביאר ר' צדוק (צדקת הצדיק קט; קיא), שעוון הוצאת ז"ל מתגבר מאד בימות המשיח, וממילא קשה יותר לשמור את הברית בקדושה.
  3. . לעניין כפרה על החטא הסיק האג"מ: "ודאי שהוא מחלוק הב', דכפרה שבתשובה גמורה מתכפר ביוה"כ. אבל מכל מקום מן הראוי וטוב לתשובה להתוודות בכל לילה קודם שינתו על חטא זה, ולומר בפה מלא איך שמתחרט על מה שחטא ומקבל שלא יחטא יותר כל ימיו. וגם להתענות בשנה ראשונה פעם אחת בשני חודשים, ובשנה שניה פעם אחת בג' חדשים ובשנה שלישית שני פעמים. ואין להחמיר בתעניות אלא תרבה בלימוד התורה, שזהו העצה היותר גדולה שלא להביא לידי הרהור, כדאיתא ברמב"ם בפכ"א מאי"ב הי"ט ובסוף פכ"ב עיין שם".

    ועיין הרחבות לפניני הלכה ימים נוראים פרק ו, י, א-כ, שנתבארה באריכות סוגיית כללי מדרגות הכפרה.

ד – התיקון לחטא

תיקונים להוצאת זרע לבטלה

ד, א – תעניות תשובה

כתב הרוקח (הל' תשובה כ): "מי שהשחית זרע בחשק תאותו – יתענה ארבעים יום, וישמור נפשו ולא יראה פני אשה, ולא בבגדיה השטוחין על הכותל, ולא להריח בבשמים אשר עליה, ולא לעמוד במטה שאיש ואשתו שכבו שם והוא כאילו עומד בכריסה של אשה, ומכל ייחוד".

ולעיל (ג, ה) הובאו דברי השל"ה (שער האותיות קדושת הזיווג שמט), שכתב: "והיה הדבר נקל אם לא היה עושה החטא הזה רק פעם אחת, אבל בעוונותינו הרבים מי שהורגל בחטאת נעורים במעשה כעורים, ובא לכלל הוצאת זרע לבטלה, הן מחמת הרהורו בתאוה, או ניאוף בידים ששפשף ידו באברו וכיוצא בזה, ועשה כן הרבה פעמים, והוא צריך לעשות תשובה החמורה הנזכרת לעיל סך פעמים כפי פעמים שעשה העבירה, ואז יכלו שנותיו, והתשובה לא תכלה על הרוב" (עיין תורה לשמה תיב).

בדורות הללו, אין נוהגים כ"כ להרבות בתעניות של תשובה (עיין הרחבות לפניני הלכה ימים נוראים פרק ב, ט, ו-ז), ועל כן הובאו תיקונים נוספים לעוון זה, כפי שיבואר לקמן.

ד, ב – לתקן במה שפגם ולשמח את אשתו

ויקרא רבה כא, ה: "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה (משלי כד, ו). רבי נתן ורב אחא בשם רבי סימון אמר: אם עשית חבילות של עבירות – עשה כנגדן חבילות של מצות. עֵינַיִם רָמוֹת (משלי ו, יז) – וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ (דברים ו, ח); לְשׁוֹן שָׁקֶר – וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם (דברים יא, יט); (וְ)יָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי – וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ (דברים ו, ח); לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן – וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה – הוי רץ אחר מילה שהיא בין ברכים; יפיח כזבים עד חמס – וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' (ישעיהו מג, יב); וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים – בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהלים לד, טו)".

וכ"כ הרב בספר: "התיקון הראשון והעיקרי הוא כמובן תיקון הברית, היינו שיתקשר האיש אל אשתו באהבה גמורה. שאמרו חכמים (ויק"ר כא, ה), באיבר שאדם חטא, בו עליו להוסיף מצוות. היינו שיתאמץ מאוד לשמח את אשתו בכל העונות שהוא חייב בהן, וכשיש התנגשות בין מה שמשמח אותו לבין מה שמשמח את אשתו, ישים את תאוותו בצד וישתדל לשמח את אשתו ככל יכולתו" (וכ"כ בצדקת הצדיק קכד, המובא באות הבאה).

ד, ג – תיקון הברית על ידי מצוות פרו ורבו

כתב ר' צדוק (צדקת הצדיק קכד): "איסור דהוצאת זרע לבטלה הוא בכלל מצוה דפריה ורביה… ולכן על ידי מצות פריה ורביה בכוונה הראויה לשם ה', יוכל גם כן לתקן מה שחטא באיסור זה ולקלוט אותן טיפין לקדושה, כי כל לאו הבא מכלל עשה, העשה הוא תיקון הלאו. וגם בלאו הכי אמרו בויקרא רבה (כא, ה) כי באבר שעשה בו חבילות עבירות – יעשה בו חבילות של מצוות, עיין שם. וכן כאן באותו אבר חבילות מצוות – היינו פריה ורביה ומצות עונה".

וכ"כ הרב בספר: "וכן יהדר במצוות פרו ורבו, להוליד בנים ובנות ככל שכוחו וכוח אשתו מאפשרים להם. ובלבד שלא יתקוטט על זה עם אשתו, שכבר למדנו שהתיקון הראשון הוא לשמח את אשתו ככל יכולתו. אלא שאם יזכה מתוך שמחת עונה להדר במצוות פרו ורבו, יזכה לתיקון גדול. במקום מה שהשחית והמית – ירבה חיים. במקום חטא האנוכיות – יקדיש עצמו לטובת גידול ילדיו וחינוכם לתורה ומצווות".

ד, ד – שמירת הברית היא לא ביטול התשוקה אלא התרוממותה

אפשר היה לתמוה על שני התיקונים הראשונים, שהרי אם חטא ביצר זה – צריך לכובשו לגמרי, ואיך אפשר לומר שהתיקון הוא גילוי היצר ביתר שאת על ידי מצוות עונה ופריה ורביה?

ביאר מרן הרב קוק (שמונה קבצים א, שכט): "עוצם הקדושה היא הגברת התשוקה האלוהית ואור הרוחני ברצון האדם וטבעו, עד שהחפץ של הקודש והמגמה האלוהית יהיה יותר עמוק בנפש מכל הרצונות הטבעייות. ומי שבא עד למדה העליונה, שהחפץ האלוהי הוא גדול ומכריע בקדושתו גם את הנטייה המינית, זהו צדיק דנטיר ברית. והכרעה זו באה לא בדרך עקירת הטבע הרוחני והגופני, כי אם ברוממות אל התעודה השכלית, המוארה באורה האלוהית".

עוד ביאר מרן הרב קוק (שמונה קבצים א, שנו) על העלאת הרצון בתיקון הברית: "עיקר תיקון פגם הברית הוא קידוש הרצון והארתו הברורה, עד שהרצון היותר חזק מצד הטבע הגופני, שיש לו שורש בקדושה חזק מאד מפני הופעת החיים שבו, שהוא הרצון של נטיית המין, אור הקדושה שופע בו כל כך עד שהצד הקדוש שבו הוא הרודה בחיים וממשיך את פעולתו והופעתו. והצד של החול, וקל וחומר של הטומאה שבו, הוא בטל לגמרי לצד הקודש, ואז באמת לא יקרב נגע באהלו, ונעשה צדיק משומר מכל מוקש, וכשהרצון עולה במדרגה עליונה של קודש כזאת, אז הוא מתברר גם מכל מדות רעות ומכל מעשים רעים שבעולם, אפילו מהדברים היותר קלים שהאדם דש אותם בעקביו".

ד, ה – התשובה הטהורה מחזירה את האדם אל החיים

עוד כתב מרן הרב קוק (אורות התשובה יד, ל): "דוקא מתוך התשובה האמתית הטהורה צריכים לשוב אל העולם ואל החיים, ובזה משיבים את הקדושה על מכונה וממליכים את השכינה בעולם".

כלומר, התשובה הטהורה מחזירה את האדם לחיים, דהיינו לשמחה עם אשתו, שזה גילוי עצום של חיים, וכמובן להרבות חיים חדשים בעולם, על ידי מצוות פריה ורביה.

ד, ו – לימוד תורה בשקידה כתיקון לפגם הברית מר' צדוק

צדקת הצדיק אות קכג: "ועל ידי לימוד תורה ביגיעה ניתקן עוון דהוצאת זרע לבטלה, כי אמרו ז"ל בנדה (יג, א) דחייב מיתה, ובודאי כל דברי חכמים לרחם על הבריות ולהמשיך טובה וחיים לעולם. וכוונתם במקום שאמרו חיוב עונש על האדם, היינו שבעונש זה מתכפר, כמו שאמרו (סנהדרין מז, ב) בחייבי מיתת בית דין דמיתתם כפרתם. כי ראו שקשה למצוא כפרה [וכמו בעוון זה רחמנא ליצלן], ומצאו לו מקרא מן התורה שמחייב עונש כך. וממילא על כרחך שבעונש זה מתכפר, כי אם לא כן למה ייענש, כנודע, שהעונש הוא כדי להתכפר. ולכך פעמים נגזר על האדם בשביל הוצאת זרע לבטלה שלא יהיה לו בנים וכיוצא, שהוא מארבעה דברים שנקרא מיתה בפרק קמא דעבודה זרה (ה, א), ועל ידי דברי תורה שממית עצמו על דברי תורה, שזה נקרא גם כן מיתה, כדרשת חז"ל (ברכות סג, ב) על פסוק אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (במדבר יט, יד), ואז נתכפר לו בזה גם כן דוגמת מיתה [ולכן אמרו (תמיד לב, א) מה יעשה אדם ויחיה – ימית עצמו]. ודברי תורה נקרא עץ החיים, כמו שאמרו ז"ל (ריש סדר אליהו רבה פרק א), ומיתה נקרא דרך ארץ, כמו שנאמר (מל"א ב, ב): אָנֹכִי הֹלֵךְ בַּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, ולכך מיתה הוא דרך להגיע לחיי עולם, שדרך ארץ הוא דרך עץ החיים, כמו שנתבאר לעיל (אות קכא). וכן מי שממית עצמו על דברי תורה – זהו הדרך לעץ החיים, דהיינו דברי תורה, ומתקן בזה מה שפגם בדרך ארץ".

וכ"כ בצדקת הצדיק צז: "תיקון למוציא זרע לבטלה הוא עסק התורה, כמו שאמרו (קידושין ל, ב): בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, ואמרו (סוכה נב, א): הקדוש ברוך הוא קראו רע, והיינו בעוון דדור המבול דהיינו מוציא זרע לבטלה… וכמו שמובא (זוהר בראשית נז, א), ובריש פרק כל היד (נדה יג, א), דנקרא רע זה היצר רע ברא הקדוש ברוך הוא, וכמו שנאמר (מיכה ד, ו): וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי, ולכן ימצא זה גם בחלום, שדבר זה ניכר שאינו מפעולת אדם. ותבלין הוא למתק המאכל, היינו להפך הרע לטוב מאוד, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה ט, ז) – זה יצר הרע, שעל ידי דברי תורה נמתק…", עיין שם כל דבריו.

עוד כתב ר' צדוק (שם קו): "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל (גיטין מג, א), והמכשלה דדברי תורה מביאה לידי קרי, רחמנא ליצלן, כמו שכתבתי במקום אחר על פסוק (שמות ב, י): כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ, כמו שנתבאר לעיל (אות עו) מענין דור המבול, וכמו שאמרו (ברכות יד, א): וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע (משלי יט, כג) – המשביע עצמו מדברי תורה וכו', ומינה להיפך. ואחר כך, על ידי זה – (וְ)חֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח (ישעיהו נג, י), כמו שנתבאר לעיל, ועומד על דברי תורה, כמו שנתבאר במקום אחר מענין יוסף שידא". עיין שם המשך דבריו.

ד, ז – עוד על לימוד תורה כתיקון לעוון הוצאת ז"ל

כתב בשו"ת מהרש"ם א, נח: "ואני מצאתי בזוהר רות אות י"ב וז"ל: ואף דעביד עובדין בישין ואוליד בנין בישין בסטרא דמסאבא כד אושיד זרעיה לארעא, אבל בתיובתא שלימתא ואוליף אורייתא כולא – ימחל ליה, עכ"ל. ומזה מוכח דמה שאמר בזוהר פרשת ויחי דלא מועילה תשובה לחטא זה, היינו בלא לימוד התורה. ועיין בראשית חכמה פ"ב משער התשובה מהזה"ק פ' נשא, דבצירוף לימוד תורה מיקרי תשובה עילאה, ע"ש ותבין". (עיין עוד שו"ת מנחת יצחק א, קטו).

עיין לקמן ז, ח, על תועלת הלימוד בשקידה, שבכוחו להסיר הרהורי עבירה.

ד, ח – ללמד תלמידים ולקרב רחוקים

צדקת הצדיק קכו: "מאן דמזכי לחייביא מועיל גם כן לתקן זה. שהוא נקרא לוקח נפשות, וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה לט, יד) על פסוק (בראשית יב, ה): וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, שהוא כאילו עשאם, ונפש משיב את הנפש. 1 ולכן אמר דוד המלך ע"ה באותו מזמור (תהלים נא, טו): אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וגו', רק הקדים (שם יד): הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, כי אי אפשר לחייב לזכות את החייב, ואמרו יבוא טהור ויכפר על הטהור, ואמרו (שבת לב, א): מגלגלין זכות על ידי זכאי. רק צריך מקודם תשובה ורחמים שישיב לו השם יתברך רוח קדושה שבנפש הישראלי, ואז אחר כך לתקן הקודם ולהוציא נפשות עשוקות יוכל על ידי זה דאֲלַמְּדָה וגו'". עיין עוד צדקת הצדיק אות קטז.

ד, ט – צדקה לעני הגון

צדקת הצדיק קכה: "צדקה לעניים גם כן מועיל לתקן עוון הוצאת זרע לבטלה. ובכלל, לכל מה שאמרו ז"ל חייב מיתה – מועיל צדקה, כמו שנאמר (משלי י, ב): וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת, וכמו שאמרו ז"ל פרק קמא דבבא בתרא (יא, א), ולעוון זה ביחוד, דעל ידי שמחיה נפשות, ואמרו ז"ל שם: כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ובכלל העולם גם כן אותם נפשות עשוקות מחיים ממש. ובלבד שיהיה לעני הגון, דבלאו הכי אין מועיל, דהוא קצת מעין דוגמא דחטאו, שמשפיע חיים למי שאין ראוי, וכמו שנאמר בירמיה (יח, כג) שקילל לאנשי ענתות: וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם – הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, כדאיתא סוף פרק קמא דבבא קמא (טז, ב). והיינו כי הם החטיאו לירמיה בהוצאת זרע לבטלה כנודע (עיין חלקת מחוקק אה"ע א, ח)… וקיללם שיכשלו במדה כנגד מדה, דלא רצה לקללם שיכשלו בחטאו, דזה גורם רעה לכל, כנודע בזוהר, מה שאין כן בזה".

ד, י – במה שאדם חטא – בו נמצא תיקונו ביותר

כתב רבי צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק מט: "כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר – הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו. ובדברים שהרבה לפשוע בהם, ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו הדבר נקי ובר לבב. ולכן אמרו בויקרא רבה (כא, ה) שבאבר שבו חטא – בו יעשה מצוות. ואין זה רק תיקון לעבירה הקודמת – מדה כנגד מדה, אבל הוא גם תיקון נפשו בפרט. כי כל אחד נברא לתיקון איזה דבר פרטי, אשר בו נתייחדה נפשו בפרט ואין לה חבר, כנודע מאמר הקדמונים על מאמר חז"ל (שבת קיח, ב): אבוך במאי זהיר טפי. ועל כזה אמרו (גיטין מג, א): אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל, שעל ידי המכשלה הוא מבין שלכך נוצר לתקן אותו דבר. הלא תראה, אחז חתם התורה, כמו שאמרו בחלק (סנהדרין קג, ב), ובמדרש (בראשית רבה מב, ג) שמנע תינוקות של בית רבן אמר אם אין גדיים וכו', לפי שהוא היה כלי מוכן להוליד חזקיה שהיה מרביץ תורה ביותר, כדאיתא סוף פרק קמא דבבא קמא (יז, א) ופרק ב' דסנהדרין (כ, א), ועד שלא נמצא עם הארץ בימיו, כדאיתא בחלק (שם צד, ב), עיין שם ממש ההיפוך".


  1. . ובסוגריים הוסיף ר' צדוק שם: "ומעוון דהוצאת זרע לבטלה כשנעשו מזדונות זכויות, ואותם נפשות נלקחים לקדושה – מוסיף שפע גדול, ונמצא דהיה מזכה לחייביא בזה. וחטאו ממש מעין דוגמא דתיקונו. ועל זה אמרו (סנהדרין ע, ב) בדבר שקלקלו – בו נתקנו, ועיין לעיל (אות קכ) דעל זה מגיע עונש זה, ובודאי אין השם יתברך מגלגל חובה על ידי זכאי רק זכות. רק הוא באמת כענין שכר מצוה מצוה, דגם בזה הוא מזכה לחייביא על ידי התשובה. ודכותיה על ידי מכשלה בדברי תורה בא קרי, כמו שנתבאר לעיל (אות קו) ועל ידו התיקון כמו שנתבאר לעיל (אות קטז)".

ה – איסור דברים שעלולים להביא לזה

נגיעה באיבר לצורך השתנה

ה, א – נגיעה באיבר

נדה יג, א: "גופא, רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם. אמרו לו לרבי אליעזר: והלא נצוצות נתזין על רגליו, ונראה ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים! אמר להן: מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. תניא אידך: אמר להן רבי אליעזר לחכמים: אפשר יעמוד אדם במקום גבוה וישתין, או ישתין בעפר תיחוח, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום… וכל כך למה? מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה".

שם: "רב יהודה ושמואל הוו קיימי אאיגרא דבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, אמר ליה רב יהודה לשמואל: צריך אני להשתין, א"ל: שיננא, אחוז באמתך והשתן לחוץ. היכי עביד הכי? והתניא, רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם! אמר אביי: עשאו כבולשת, דתנן: בולשת שנכנס לעיר, בשעת שלום – חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות, בשעת מלחמה – אלו ואלו מותרות, לפי שאין להן פנאי לנסך. אלמא דכיון דבעיתי – לא אתי לנסוכי, הכא נמי – כיון דבעיתי לא אתי להרהורי. והכא מאי בעיתותא איכא? איבעית אימא: ביעתותא דליליא ודאיגרא, ואיבעית אימא: ביעתותא דרביה, ואיבעית אימא: ביעתותא דשכינה, ואיבעית אימא: אימתא דמריה עליה, דקרי שמואל עליה: אין זה ילוד אשה. ואיבעית אימא: נשוי הוה, דאמר רב נחמן: אם היה נשוי – מותר. ואיבעית אימא: כי הא אורי ליה, דתני אבא בריה דרבי בנימין בר חייא: אבל מסייע בביצים מלמטה. ואיבעית אימא: כי הא אורי ליה, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: גבול יש לו, מעטרה ולמטה – מותר, מעטרה ולמעלה – אסור".

לסיכום, הגמ' מתירה לאחוז באמתו ולהשתין אם יש פחד, ואזי אין חשש הרהור וגירוי, או במקרה שהוא נשוי. והגמ' מביאה פתרונות נוספים – לסייע בביצים מלמטה, או לגעת באיברו בעטרה.

ה, ב – נשוי

לפי מה שלמדנו בגמ', לנשוי מותר לגעת באיברו לצורך שירותים (לגבי נגיעה באברו לשאר צרכים, הרבה מחמירים, ועיין לקמן). וכ"כ רוב הראשונים, כפי שנראה לקמן באות הבאה.

אמנם הטור (או"ח ג, יד) כתב שאסור לנשוי לאחוז באמתו (מלבד בעטרה). ותמה עליו הבית יוסף, ובתחילה ביאר שלדעת הטור התירוצים בגמ' חולקים, ולכן להלכה מותר בעטרה, אבל נשוי אסור לגעת באיברו. אמנם אח"כ הביא הב"י שרבנו יונה בספר היראה כתב כדעת הטור, וז"ל: "ואם ישתין מעומד, יזהר פן יאחוז באמה אלא מעטרה ולמטה לצד הארץ, ואף אם הוא נשוי, כי אחרי אשר העונש גדול כל כך שהוא מביא מבול לעולם – מאד יש לו לאדם להתחזק ולקדש עצמו אף במותר לו, וכן רבינו הקדוש מימיו לא הכניס ידיו למטה מאבנטו". ולכן הסיק הב"י שמדובר במידת חסידות ולא מן הדין. וכ"כ התוס' נדה יג, א, 'אם': "ובפ' כל כתבי (שבת קיח, ב) דקאמר דקרי ליה לרבי 'רבינו הקדוש' שלא הניח ידו למטה מאבנטו, היינו רבותא שהיה נשוי והיה מחמיר על עצמו". וכ"כ ארחות חיים הל' כתובות י, בשם ר"י. וכך עולה מריא"ז (פסקיו לנדה יג, א) שהשמיט את ההיתר של נשוי.

ה, ג – כשאשתו אינה עמו

כמה ראשונים הגבילו את ההיתר של נשוי לאחוז באמתו ולהשתין דוקא כשאשתו עמו, וכ"כ הסמ"ק (רצב): "וכמו כן נשוי ואשתו עמו מותר". וכ"כ אגודה (נדה ב, ה), ואוהל מועד (דרך יא, ב).

אמנם יש שכתבו שלנשוי מותר לאחוז באמתו ולהשתין אף על פי שאין אשתו עמו, וכ"כ תוס' יומא יח, ב, 'יחודי': "דהא דאמר התם היינו דוקא לבחור דלא נשא מעולם, דיצרו תוקפו טפי, כדמשמע בפ' כל היד (נדה יג, א): כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם, ומפליג התם כאן בבחור כאן בנשוי, בנשוי שרי אף על פי שאין אשתו עמו". וכך עולה מהמאירי (שבת קט, א): "ודברים אלו כולם לא נאסרו אלא במי שהוא קל להתפעל להרהר, אבל אם היה נשוי – מותר, לא נאסר אלא ברווקים הטיילים שהרהורן סמוך להם". וזאת משום שיש הבדל גדול בין נשוי לרווק, שרווק עלול להרהר אחרי נגיעה קלה, ואילו נשוי לא.

וראשונים רבים סתמו שאם היה נשוי מותר לאחוז באמתו ולהשתין, מבלי להגביל: וכ"כ הרי"ף (שבת לט, ב, מדפי הרי"ף); רמב"ם (איסו"ב כא, כג); ריבב"ן (שבת קט, א); רא"ש (נדה ב, א); סמ"ג (ל"ת קכו); רבנו ירוחם (יח, ג; כג, א); ורשב"ץ (פסקי נדה יג, א).

השו"ע או"ח ג, יד, כתב שנשוי מותר לאחוז באמתו ולהשתין, והוסיף שמידת חסידות להחמיר גם בנשוי כדברי רבנו יונה והטור לעיל. ובאה"ע כג, ד, התיר השו"ע לנשוי ולא הזכיר את מידת החסידות.

המ"א ג, יד, כתב שאם אשתו אינה עמו – אסור לנשוי לאחוז באמתו, וכ"כ ט"ז יג; חיי אדם ג, ג; שועה"ר ג, י; ומ"ב ג, כז.

לעומת זאת, בבית שמואל אבה"ע כג, ד, כתב שמותר אפילו אם אשתו אינה עמו, וכ"כ בכור שור; בגדי ישע (ג, יד); נהר שלום ג, ו; וארצות החיים ג, פו. וכך עולה מישועות יעקב ג, ו, ומחכמת בצלאל על נדה יג, א.

ה, ד – אשתו נדה

כתב המ"א ג, יד, שאם אשתו נדה – אסור לאחוז באמתו ולהשתין. וכ"כ באר היטב יד; חיי אדם ג, ג; שועה"ר ג, י; ברכי יוסף יא; מ"ב כז, וכך עולה מדברי הט"ז יג.

אמנם בנזירות שמשון או"ח סימן ג, הקשה על המ"א מהגמ': "וקשה, דאם כן, מי הודיע לשמואל שאשתו של רב יהודה היתה טהורה, אלא הטעם שאין שכיח הרהור אצל נשוי". וכ"כ נהר שלום (ג, ו). וכ"כ בגדי ישע (ג, יד). וכך מפורש באור זרוע א, קכא: "ואם היה נשוי – משתין כדרכו, כדמסיק (נדה יג, א): ואי בעית אימא נשוי הוה. ונראה בעיני אפילו אשתו נדה, שפי' רבנו שמואל זצ"ל אם היה נשוי מותר לאחוז באמה, דלא מהרהר כולי האי כי אמרינן דאסור בשאינו נשוי, ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, מדלא פי' דכי אמרינן אסור באשתו נדה, אלא כשאינו נשוי, שמע מינה דאשתו נדה שרי".

למעשה, כתב הרב בספר שמי שהוא נשוי ואשתו טהורה, רשאי בעת הצורך לנגוע באיבר שלו כדי לכוון עצמו. אבל שלא לשם כך, גם לנשוי אסור, כדי שלא יגרה עצמו. והוסיף בהערה 7 שהרוצה להקל ולסמוך על האחרונים הרבים שהקלו גם לנשוי כשאשתו נדה או אינה עמו – רשאי, בתנאי שאינו מתגרה בזה.

ה, ה – שינה על ערפו כשפניו למעלה

ברכות יג, ב; נדה יד, א: "רבי יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד". וביארו הראשונים שהיינו מי שישן על גבו כשפניו למעלה. וכ"כ השו"ע אה"ע כג, ג: "אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה, עד שיטה מעט שלא יבא לידי קישוי".

כמה פירושים נאמרו בראשונים לאיסור פרקדן: א. רש"י (ברכות יג, א; ובנדה יד, א, בפירושו הראשון) ביאר: "וגנות הוא, שפעמים שיתקשה אבר תוך שנתו ויתגלה". ב. עוד ביאר רש"י (בפירושו השני בנדה, וכ"כ רבנו יונה בספר היראה): "שידיו מונחות לו על אברו ומתחמם". ג. תוס' בנדה יד, א, 'לייט', מביאים פירוש נוסף: "ורשב"ם פירש שבגדיו נופלין על אמתו ומתחמם". ד. בגיליון התוס' נדה שם, הביא פירוש אחרון: "ועוד שמעתי, כששוכב אפרקיד מתחמם השדרה ומחמת זה יתקשה האבר, ויבא לידי קרי".

ולהלכה כתב הרב בספר (הערה 8) שעיקר האיסור היה מפני שישנו בלא בגדים, אבל כיום שישנים עם בגדים אפשר להקל ולישון על ערפו, וביאר הרב: "ונלענ"ד שעיקר האיסור מפני שישנו בלא בגדים, ואזי לרש"י האיסור כי חששו שאיברו יתקשה ויתגנה, או בלא משים יגע בידיו באיברו, אבל מאז שרגילים ללבוש תחתונים גם בשינה אין כל כך חשש. וכן היה חשש שכל תזוזה של השמיכה תיצור גירוי, אבל אצל הלובש תחתונים אין חשש. ועיין פניני הלכה תפילה כו, 3". 1

ה, ו – שינה על בטנו כשפניו למטה

הרמב"ם (איסורי ביאה כא, יט) ושו"ע (אה"ע כג, ג) לא הזכירו איסור לישון על בטנו כשפניו למטה, ומשמע שלא חששו לקישוי. ורק לגבי אמירת קריאת שמע כתבו שאין לקרוא על בטנו כשפניו למטה (רמב"ם הל' ק"ש ב, ב; שו"ע או"ח סג, א). 1 וכ"כ בכוכבא דשביט (ברכות יג, ב), שלדעת הרמב"ם ושו"ע רק לעניין ק"ש "אסור אפילו פניו למטה, אע"ג דלא מקרי אפרקיד, כיון שהוא דרך ביזוי וקלות… אבל בישן, שאין הטעם משום ביזוי אלא משום קישוי, חיישינן דוקא באפרקיד, דהיינו פניו למעלה ולא למטה".

אמנם הרבה ראשונים כתבו שכשם שאסור לישון על ערפו כשפניו למעלה, כך אסור לישון על בטנו כשפניו למטה. וכ"כ מאירי (נדה יד, א; ובברכות יג, ב): "אסור לאדם לישן פרקדן, והוא שפניו למעלה או פניו למטה, אלא שיעמוד מוטה לצד אחד". וכ"כ רשב"ץ (נדה שם). וכ"כ רבנו חננאל (מובא באו"ז הל' ק"ש לו), וביאר שגם כשפניו למטה יבוא לידי חימום האיבר: "ויש אומרים הישן על פניו משום דאתי לאיחמומי", והוסיף שכך משמע מהגמרא. וכ"כ הריטב"א (ברכות יג, ב) שהביא את שני הפירושים, וכתב: "וטעמא משום הרהור". וכ"כ הרא"ה (ברכות שם). וכ"כ הרבה אחרונים למעשה, ומהם: פר"ח (או"ח סג, א); א"ר (סג, א); גר"א (אה"ע כג, י). וכ"כ מ"ב רלט, ו: "ויש לו לאדם להרגיל עצמו לשכב על צדו דוקא, ואיסור גדול הוא לשכב פרקדן, דהיינו שמושלך על גבו ופניו למעלה או שפניו טוחות למטה".

וביאר בדברי חמודות (על הרא"ש ברכות ב, ד, סקי"ד), ששכיבה על הבטן חמורה משכיבה על הגב: "וכשפניו למעלה, טעם האיסור כפרש"י (שמא יתגנה), וכשפניו טוחות בקרקע נראה לי שני טעמים לאיסור: שהוא מתגנה, שנראה שוכב כדרך משמש מטתו, ועוד, שמא יבוא לידי חימום ויוציא זרע לבטלה". וכ"כ בעולת יצחק א, מח, למעשה (ע"ע אוצר הפוסקים כג, ג, ט). 1

ולמעשה, על פי מה שלמדנו שעיקר החשש היה כשישנו ערומים, הסביר הרב בעל פה, שהוא הדין לגבי השוכב על בטנו, שמכיוון שישנים עם תחתונים – מותר. אבל מי שיודע שלמרות שישן עם תחתונים, שינה על בטנו גורמת לו לקישוי, אין לעשות כן.


  1. . בתוספות רא"ש (נדה יד, א), כתב: "פי' שוכב על גביו, כי עגבותיו מתחממין על המיטה ובא לידי קרי, כדאמרינן בפרק הערל (יבמות עו, א): מייתינן מיא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פירקי ומיקרי. בי פיקרי היינו עגבותיו, כשמניח עליהם דבר חם מתחמם ובא לידי קרי". ועיין שו"ת עולת יצחק א, מח, מה שביאר בפירוש זה.
  2. . מה שכתב הרמב"ם (דעות ד, ה): "ולא יישן אדם לא על פניו ולא על ערפו אלא על צדו: בתחילת הלילה על צד שמאל ובסוף הלילה על צד ימין…", כבר ביארו שהרמב"ם עסק באזהרה רפואית, עיין מנחת יצחק ליקוטי תשובות כא; עולת יצחק א, מח.
  3. . לפי זה, היה מקום לאסור גם לנוח על בטנו שלא למטרת שינה, שהרי בקלות איברו מתחמם, אבל כתב בשו"ת תורה לשמה שס"ז: "שאלה: אחד שהוא יושב ולומד גמרא או בספר אחד מספרי הקודש, וטרח בישיבתו, ורוצה לשכב על צידו או על גבו או על בטנו וללמוד, אי שרי, או דילמא אין דרך ארץ ללמוד כך? תשובה: איתא בגמרא דזבחים דף ה' ע"א רמי ריש לקיש על מעוהי בי מדרשא, ומקשה: אם כשרים הם וכו' ע"ש ופי' רש"י ז"ל שוכב על בטנו פניו כלפי קרקע ע"ש, ולכן גם זה שטרח בישיבה ועושה כן לנוח, אין הכי נמי דשרי, אך לא יתמיד הרבה בזה אלא מעט עד שינוח" (ולגבי לשכב על ערפו שלא למטרת שינה – רוה"פ התירו, עיין בירור הלכה זילבר קמא, כרך ב, עמ' רסא-רסב).

ו – הרהורי עבירה – שני סוגי האיסורים

איסור הרהורי עבירה

ו, א – הקדמה – שני סוגי הרהורי עבירה

שני סוגי הרהורים אסורים: האחד, להרהר בדבר שעלול לגרום למקרה לילה, והשני, להרהר בעבירה של ניאוף. וכ"כ אגרות משה אה"ע ח"א, סט: "והנה שני ענייני איסור הרהור יש: האחד מקרא דוְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י) בכתובות דף מו, שאיתא שם: מכאן א"ר פינחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, שאיסור זה הוא אף באשתו שהיא מותרת לו. וכן מה שאסור להסתכל באשה נאה אפילו פנויה, ובאשת איש אפילו מכוערת, ובבגדי צבע של אשה המכירה, ובבעלי חיים כשנזקקין זה לזו, שאיתא בע"ז דף כ' נמי מקרא זה, אינו מחמת שיהרהר לעשות עבירה עמה, אלא דאף שלא יהרהר לעשות עבירה, מחמת זה אסור, משום שזה מביא לידי טומאת קרי שאסור להוציא לבטלה.

והשני מקרא דאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם (במדבר טו, לט) דדריש בברכות דף יב – זה הרהור עברה, אינו מצד חששת הוצאת זרע לבטלה, אלא הוא איסור מלהרהר לעשות העבירה דזנות, כמו הא דדריש מאַחֲרֵי לְבַבְכֶם – הרהור עבודה זרה, דהוא לעבור איסור עבודה זרה, שהתורה אסרה בהו אף המחשבה לעבור…".

וכך משמע מרבנו יונה בשערי תשובה ג, מ-מא: "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י), פרשו זכרונם לברכה (כתובות מו, א) – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, ואף על פי שאינו מהרהר כדי לעשות. ודבר הלמד מענינו, שכתוב אחריו (פסוק יא): כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה.

וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם (במדבר טו, לט), הוזהרנו בזה שלא לחשוב לעשות עבירה וכל דבר פשע וחטא, כענין שנאמר (משלי כד, ח): מְחַשֵּׁב לְהָרֵעַ; ושלא להרהר בדברי המינים, פן יכשל וימשך אחריהם. ואשר ישיב אל לבו כי השם יתברך בוחן לב וחוקר כליות, איך יעיז פניו לטמא לבו לדבר בליעל יצוק בו. ואמר שלמה עליו השלום (שם ט): זִמַּת אִוֶּלֶת חַטָּאת. ועוד אמר (משלי ו, טז-יח): שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ וגו' לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן". וכך עולה מהסמ"ק מצוות כד, ל (לקמן הבאנו את לשונו).

ו, ב – ולא תתורו – מחשבה ותכנון החטא

ברכות יב, ב: "פרשת ציצית מפני מה קבעוה (בקריאת שמע)? אמר רבי יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצות, ודעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה… הרהור עבירה והרהור עבודה זרה מנלן? – דתניא: אַחֲרֵי לְבַבְכֶם (במדבר טו, לט) – זו מינות, וכן הוא אומר (תהלים נג, ב): אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלוֹהִים. (וְ)אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זה הרהור עבירה, שנאמר (שופטים יד, ג): וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי. אַתֶּם זֹנִים – זה הרהור עבודה זרה, וכן הוא אומר (שופטים ח, לג): וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים".

מהו איסור ולא תתורו אחרי עיניכם? האיסור לדמיין או לתכנן חטא של זנות. כלומר, אסור להרהר בהרהור כזה שיכול להביא לידי חטא בפועל. ואפילו אם לבסוף לא חטא, האיסור הוא על תחילת המחשבה והתכנון לחטוא בחטא של זנות. וכ"כ סמ"ק מצוה ל: "שלא לתור אחר העין, דכתיב (במדבר טו, לט): אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. דרשו רבותינו (סנהדרין צב): זהו זנות, שלא יסתכל בנשים לשם זנות. אף על גב דמפיק הסתכלות נשים מקרא דוְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י), ההוא הסתכלות נשים שלא לשם זנות, רק שנהנה בהסתכלה… ומטעם זה אסרו חכמים להרצות מידו לידה מעות. וכל דבר שיכול לבא לידי הרהורי זנות בנשים – אסור לעשות". וכ"כ ספר חרדים כב, ד.

וכ"כ הרמב"ם, הל' תשובה ד, ד: "ומהן חמישה – העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא, והוא ידמה שאין זה חטא. ואלו הן… והמסתכל בעריות, מעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר: וכי בעלתי או קרבתי? והוא אינו יודע שראיית העינים עוון גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". הרי שהאיסור 'ולא תתורו' בא ללמד על איסור הסתכלות שיכולה להביא לידי גופן של עריות. וכלשון הרמב"ם כתב המאירי בחיבור התשובה (מאמר א, פרק ד).

וכך עולה מירושלמי ברכות פ"א ה"ה (הגמ' דורשת כיצד עשרת הדברות רמוזות בקריאת שמע): "לֹא תִּנְאָף (שמות כ, יג)(וְ)לֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, א"ר לוי: ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה, דכתיב (משלי כג, כו): תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה, אמר הקדוש ברוך הוא: אי יהבת לי לבך ועיניך – אנא ידע דאת לי".

וכך משמע מעוד ראשונים ואחרונים, שבאיסור 'ולא תתורו' נצטווינו על הרהור עבירה שמביא לידי חטא בפועל. רש"י במדבר טו, לט: "הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות"; ספורנו שם: "וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – להשיג תאוות שנתתם עיניכם בהן"; ראב"ד (בעלי הנפש שער הקדושה): "על ידי שלשה חושים שבאדם העון נגמר, והם הראות והמחשבה והמשוש. ואם יש בו החוש הרביעי, גם הוא משמש את המשוש, והוא חוש השמע, איננו קרוב לחוש המחשבה כמו חוש הראות, כי הוא מביא מיד אל חוש הלב, וחוש הלב מביא אל המשוש. ועל זה הזהיר הכתוב (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, ואמרו בהגדה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה) עינא וליבא תרי סרסורי דחטאה אינון"; 1 מהרש"א נדרים כ, ב: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וגו', שלא יתן עיניו כו'. פתח בלב וסיים בעין, שהם ב' סרסורי עבירה, על ידי שעינו מסתכל באשה אחרת נותן לבו עליה, ובגדר ערוה משתעי קרא, כדכתיב (במדבר טו, לט): אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים גו' – זנות ממש".

ו, ג – האיסור לחשוב ולתכנן כל חטא

רבנו יונה (שערי תשובה ג, מא), הוסיף שהציווי 'ולא תתורו' מורה שאסור להרהר, לחשוב ולתכנן עשיית כל עבירה, לא רק של עבודה זרה או זנות: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם (במדבר טו, לט), הוזהרנו בזה שלא לחשוב לעשות עבירה וכל דבר פשע וחטא, כענין שנאמר (משלי כד, ח): מְחַשֵּׁב לְהָרֵעַ; ושלא להרהר בדברי המינים, פן יכשל וימשך אחריהם. ואשר ישיב אל לבו כי השם יתברך בוחן לב וחוקר כליות, איך יעיז פניו לטמא לבו לדבר בליעל יצוק בו. ואמר שלמה עליו השלום (שם ט): זִמַּת אִוֶּלֶת חַטָּאת. ועוד אמר (משלי ו, טז-יח): שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ וגו' לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן".

ו, ד – האיסור לעסוק במחשבות ובדעות שסותרות את עיקרי התורה

בנוסף למה שלמדנו, ישנו איסור לעסוק במחשבות ובדעות שגורמות לאדם לסתור אחד מעיקרי התורה, וכ"כ הרמב"ם (ע"ז ב, ג): "ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה – מוזהרים אנו שלא להעלותה על לבנו, ולא נסיח דעתנו לכך, ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בוריו; ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו – נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו.

כיצד? פעמים יתור אחר עבודה זרה, ופעמים יחשוב ביחוד הבורא: שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור. ופעמים בנבואה: שמא היא אמת שמא אינה. ופעמים בתורה: שמא היא מן השמים שמא אינה. ואינו יודע המידות שידון בהן עד שידע האמת על בוריו, ונמצא יוצא לידי מינות. ועל ענין זה הזהירה תורה, ונאמר בה (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. כלומר, לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים: אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – זו מינות, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זו זנות, ולאו זה, אף על פי שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא, אין בו מלקות". וכ"כ סמ"ג לאוין טו.

וכ"כ ספר החינוך שפז: "שלא נתור אחר מחשבת הלב וראית העינים, שנאמר (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. ענין לאו זה – שנמנענו שלא נייחד מחשבותינו לחשוב בדעות שהם היפך הדעת שהתורה בנויה עליו, לפי שאפשר לבוא מתוך כך למינות, אלא אם יעלה על לבו רוח לחשוב באותן דעות הרעים, יקצר מחשבתו בהם וישנה לחשוב בדרכי התורה האמתיים והטובים. וכמו כן שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו. ובכלל זה שלא לרדוף אחר תאוות העולם הזה כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף, וזה שאמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – זו מינות, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זו זנות, שנאמר (שופטים יד, ג): וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי".

ו, ה – האיסור להרהר בעבירה או לתכנן חטא הוא מדאורייתא

האיסור לחשוב ולתכנן עבירה, הנלמד מ'ולא תתורו' – הוא מדאורייתא, ועל כן מנו איסור זה במניין תרי"ג מצוות: הרמב"ם (ספר המצוות ל"ת מז); סמ"ג (לאוין טו); סמ"ק (מצווה ל); חינוך שפז; וספר חרדים כב, ד.

וכך עולה מרבנו יונה (אגרת התשובה יח): "ואסור לאדם להסתכל באשת איש מן התורה, שנאמר (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. ואמרו רז"ל: ליבא ועינא תרי סרסורי לחטאת. ואסור להסתכל אפילו בפני אשה פנויה מדברי קבלה, שנאמר (איוב לא, א): בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה". וכ"כ עצי ארזים (אה"ע כא, א) בדעת הרמב"ם. וכ"כ דרך פיקודך (מצוות עשה לה).

ו, ו – איסור ונשמרת מכל דבר רע

ע"ז כ, ב: "תנו רבנן: וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י; וסמיך ליה: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה, וקא מזהר ליה להישמר שלא יבא לידי כך, רש"י) – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". כלומר, יש איסור נוסף להרהר בדברים שעלולים לגרות את יצרו, ולגרום לו לטומאה בלילה.

כמו שיש איסור להרהר בדברים שעלולים לגרום לו לראיית קרי בלילה, כך יש איסור להסתכל על דברים שיגרמו להרהור שיגרום לראיית קרי. וכך מבואר בע"ז שם: "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י) – שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה (שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן, שמייפין אותה ומהרהר אחריה, רש"י), ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה, ואפילו מלא עינים כמלאך המות…".

וכ"כ הרמב"ם (איסו"ב כא, יט-כא): "וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור; אלא אם יבא לו הרהור – יסיע לבו מדברי הבאי והשחתה ויפנה לדברי תורה, שהיא: אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן (משלי ה, יט)… ולא יסתכל בבהמה ובחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה, ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת, מפני שהן עסוקין במלאכתן, לא יבואו לידי הרהור. וכן אסור לאדם להסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה, אפילו להסתכל בבגדי צמר של אשה שהוא מכירה אסור, שלא יבוא לידי הרהור".

וכן הביאו ראשונים רבים את האיסור להסתכל בדברים שעלולים לגרום לו להרהור יחד עם האיסור להרהר בדברים שעלולים לגרום לו לראיית קרי, וכ"כ ר"ח (ע"ז כ, ב); רי"ף (ע"ז ו, א); רא"ש (ע"ז א, כ); רא"ה (ע"ז שם); סמ"ק (מצווה כד); ספר האורה (חלק א, ונשמרת); מאירי (ע"ז כ, א); אשכול (אלבק, הל' בעל קרי ב, א).

ויש שהביאו רק איסור הרהור ביום שלא יבוא לידי טומאה בלילה. וכ"כ אגודה (ע"ז א, יג), וראב"ד (בעלי הנפש, סוף שער הקדושה). ובודאי שמסכימים שצריכים להיזהר מלהסתכל בכל דבר שעלול לגרום לו להרהור כזה שיביאו אותו לידי טומאה.

ו, ז – תוקף איסור ונשמרת מכל דבר רע

כתובות מו, א: "אזהרה למוציא שם רע מנלן? ר' אלעזר אמר: מלֹא תֵלֵךְ רָכִיל (ויקרא יט, טז), רבי נתן אומר: מוְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י). ורבי אלעזר מאי טעמא לא אמר מהאי? ההוא מיבעי ליה לכדר' פנחס בן יאיר: וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע – מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה (וכל מקום שנאמר השמר פן ואל – אינו אלא לא תעשה, רש"י)".

כתבו תוס' ע"ז כ, ב, 'שלא': "האי קרא דרשה גמורה היא ולא אסמכתא, כדמוכח פרק נערה שנתפתתה (כתובות מו, א)". וכ"כ אורחות חיים, הלכות ביאות אסורות: "ואסור להרהר באשה מן התורה, ואפילו פנויה, וחמור הרהור פנויה ממגעה, שעל ההרהור עובר בלאו מן התורה, שנאמר: וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע, ופירשו ז"ל שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה". וכ"כ הרמב"ן (חולין לז, ב): "… ואף על גב דהא מדאורייתא היא, דכתיב וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע – שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה". וכ"כ תוס' הרא"ש (ע"ז שם); חידושי הר"ן (חולין לז, ב); סמ"ג (לאוין קכו); רבנו יונה (אגרת התשובה יח-יט); וכך נראה מסמ"ק מצווה כד.

אמנם ליראים (סימן מה) איסור הרהור מצד וְנִשְׁמַרְתָּ מדרבנן: "ועוד הזהירונו רבותינו (ע"ז כ, א) שלא להסתכל בעריות, ואסמכוה אקרא דוְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע – שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה" (עיין בתועפות ראם שהעלה אפשרות שגם ליראים האיסור מדאורייתא). וכ"כ פמ"ג (פתיחה הכוללת חלק חמישי, לד). 1

ו, ח – הרהור בפנויה

כתב הרמב"ם הל' איסו"ב כא, ב-ג: "ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות, וכן לשחוק עמה או להקל ראש. ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור. ומכין המתכוין לדבר זה מכת מרדות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות – כמי שנסתכל במקום התורף. ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור. וכל הדברים האלו אסורין בחייבי לאוין. ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה, בין בתולה בין בעולה, כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה, ואין בזה צד איסור, ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, אבל לא יסתכל דרך זנות, הרי הוא אומר (איוב לא, א): בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה".

וכתב הבית שמואל (אה"ע כא, ב), שהרהורי עבירה אפילו בפנויה אסורים מדאורייתא.

ו, ט – הסתכלות לשם הנאה

איסור הסתכלות לשם הנאה נלמד מ'וְנִשְׁמַרְתָּ'. וכ"כ סמ"ק מצווה כד: "שלא יהרהר ביום, דכתיב (דברים כג, י): וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. אזהרה שלא יהרהר ביום ויבוא לידי קרי בלילה, ולא יהרהר אפילו בפנויה. ויש לדקדק בכל כוחו לרחק עצמו מהרהור מכל צד, כמו להסתכל בנשים ובמלבושיהם, ולא בעופות ובהמות בשעה שנזקקין זה לזה". ובמצווה ל, כתב: "שלא לתור אחר העין דכתיב אחרי עיניכם… אע"ג דמפיק הסתכלות נשים מקרא וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע – ההוא הסתכלות נשים שלא לשם זנות, רק שנהנה בהסתכלה". וכ"כ ספר חרדים כב, ד. וכ"כ הרמב"ם הל' איסו"ב כא, ב: "והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה, ונתכוון להנות – כמי שמסתכל במקום התורף".

אמנם החיי אדם ד, ד, כתב שהסתכלות לשם הנאה אסורה מדאורייתא מצד ולא תתורו: "אבל להסתכל באשה, אפילו באצבע שדרך להיות מגולה, כיון שמסתכל בה כדי ליהנות, עובר בלאו דוְלֹא תָתוּרוּ וגו' וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, וגדול עונשו מאד". וכ"כ פמ"ג (עה, מ"ז א) ומ"ב (עה, ז).

וצריך לומר שהסתכלות לשם הנאה יכולה לגרום להרהור הן מצד 'ונשמרת', כלומר, גירוי היצר מבלי תכנון לעבור עבירה, והן להרהור מצד 'ולא תתורו אחרי עיניכם', על תחילת מחשבה או תכנון של חטא בפועל.

ו, י – ההסתכלות האסורה היא זו שמביאה לידי הרהור עבירה

כפי שלמדנו, אסור להסתכל בנשים אם ההסתכלות תגרום לו להגיע לידי הרהור עבירה הן מצד 'ולא תתורו', כלומר מחשבה על חטא בפועל, הן מצד גירוי היצר שאסור משום 'ונשמרת', אך אין איסור עצמי של הסתכלות בנשים, אם הסתכלות זו לא מביאה לידי הרהור. ומקורות רבים לכך, כדלקמן. 1

ברכות סא, א: "תניא: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך, ואפילו אשתו (גנאי הדבר, רש"י). נזדמנה לו על הגשר – יסלקנה לצדדין, וכל העובר אחורי אשה בנהר – אין לו חלק לעולם הבא". תוס' שם: "וכל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעוה"ב – פי' אם רגיל בכך, לפי שיבוא לידי ניאוף וסופו יורד לגיהנם". והמאירי פירש: "ולעולם אל יעבור אחורי אשה בנהר, ואפילו מעות לא ירצה מידו לידה, משום מחשבה רעה". הרי שלתוס' החשש שיגיע לניאוף, דהיינו 'ולא תתורו'. ולמאירי האיסור משום מחשבה רעה, מצד 'ונשמרת'. אבל לדעת שניהם אין איסור עצמי של הסתכלות באשה.

נדרים כ, א: "רבי אחא ברבי יאשיה אומר: כל הצופה בנשים – סופו בא לידי עבירה", משמע שאיסור הסתכלות הוא כזה שמביא לידי עבירה.

בבא בתרא נז, ב: "וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע (ישעיהו לג, טו) – א"ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא! אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא! לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה". פירש רבנו גרשום: "שעומדות על הכביסה. בנהר, אפי' נכריות, משום שעומדות יחיפות ומגלות זרועותיהן, שלא יגרה בעצמו יצר הרע". כלומר, האיסור משום שמגלות בשרן, ואזי יש חשש של גירוי יצר וטומאה בלילה מדין 'ונשמרת', או אפילו ניאוף מצד 'ולא תתורו', אבל אין איסור עצמי של הסתכלות.

סנהדרין כ, א: "תנו רבנן: מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה – יוצאות, לפני המיטה – יוצאות". תוס' שם: "נשים לצאת לפני המטה – דכיון דשעת צער הוא, ליכא למיחש להרהור". כלומר כל החשש של הסתכלות הגברים בנשים הוא משום הרהור עבירה בפועל, אם מצד 'ונשמרת' ואם מצד 'ולא תתורו', ואין איסור עצמי של הסתכלות. והראיה, שמותר להסתכל בזמן שיש צער ואין חשש הרהור.

וכ"כ הרמב"ם, הל' תשובה ד, ד: "ומהן חמישה – העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא, והוא ידמה שאין זה חטא. ואלו הן… (ג) והמסתכל בעריות, מעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר: וכי בעלתי או קרבתי? והוא אינו יודע שראיית העינים עוון גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". מפורש ברמב"ם שאיסור הסתכלות בנשים הוא משום שהיא גורמת לגופן של עריות, וזה בדיוק האיסור של 'ולא תתורו' – תחילת הדרך להגיע לעבירה בפועל.

תוס' קידושין פא, א: "סקבא דשתא ריגלא – פירוש, ריעוע של ימות השנה לייחוד ולעבירה – ימות הרגל, שיש קבוצות אנשים ונשים לשמוע הדרשה ונותנין עין זה על זה. ויש אומרים, לכך נהגו להתענות לאחר פסח ולאחר סוכות". תוס' מגילה לא, א: "במנחה קורין בעריות – לפי שהנשים מקושטות בשביל כבוד היום, לפיכך צריך להזכירם שלא יכשלו בהן". ורואים משני התוספותים שהחשש של ערבוב גברים ונשים ושל איסור הסתכלות הוא מפני שיצא מזה עבירה מעשית של ניאוף.

וכ"כ המאירי ע"ז כ, א: "בנקבה אסור לאדם להסתכל בה, שמא מתוך כך יבא להרהר בהרהורי עבירה, מכאן אמרו: וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י)".

וכ"כ הרב קרליץ (חוט שני אה"ע כא, א, עמ' לו-לז): "על כרחך דההסתכלות בעריות שאסרה תורה באיסור גמור, אין הוא איסור עצמי אלא רק מפני הרחקה מעבירה. דאי תימא דהוא איסור עצמי, היאך הותר להסתכל באשתו במקומות הגלויים בזמן שהיא אסורה עליו מפני שעתידה להיות מותרת לו, אלא על כרחך שאין ההסתכלות שאסרה תורה אלא מפני שהיא גורמת לגופן של עריות". ודייק את הדברים גם מכמה מקומות בש"ס וברמב"ם. וזה שלא כמו שכתבו בספרים רבים מאחרוני זמננו, שיש איסור עצמי של הסתכלות.

ו, יא – ראיית קרי בלילה מהרהורים ביום

ספר חסידים (מרגליות) סימן טו: "העולם הזה כנגד העולם הבא – כמו ישן כנגד ער. בחלום אין מתבייש, שאם היה מתבייש לא היה נראה לו כאלו שוכב עם אשה ומשחק עמה, ולא היה עושה דברים שאדם מתבייש בהם כשהוא ער. והטעם, לפי שהחלומות באים על ידי הרהורים, וכשאדם מהרהר אין מתבייש מן הרהורים, שאין אדם יודע ומבין מה שחבירו מהרהר בלבו, לפיכך אינו מתבייש בחלומו. ומי שהוא ירא שמים בכל לב, שירא מבוראו מלהרהר דבר רע כשהוא ער, גם לעולם לא יבא לו הרהור רע גם בחלומו. וכן אמר יחזקאל (ד, יד): נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה, שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי קרי בלילה. וכן דרשו רבותינו: וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י) – שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה".


  1. . כך משמע גם מלשון הראב"ד בדרשתו לר"ה: "יש מאלו שהן הסתה לעבירה, כגון בעל מחשבות רעות, שמתוך שהוא מחשב בהן – בא לידי עשייתן, וכגון מתחבר לרשע, וכגון מסתכל בעריות, וכגון אחטא ואשוב…".
  2. . הרמב"ם לא מנה איסור הרהור עבירה שנלמד מ'ונשמרת' בתרי"ג המצוות, משמע שלדעתו הדרשה היא אסמכתא, וכ"כ רבים בדעת הרמב"ם (עזר מקודש כג, ג; אחיעזר ג, כד, ה; תורות אמת, ועוד). והמגיד משנה הל' איסו"ב כא, ב, כתב שלרמב"ם איסור הבטה ביופיה של אשה הוא מדרבנן, ולכן מכין אותו מכת מרדות, וביאר הבית שמואל אה"ע כא, ב, שזה דוקא לעניין הבטה, אך הרהור אסור מהתורה אף לרמב"ם, ואפילו בפנויה. (עיין רמב"ן, שכחת הלאוין יא, שהשיג על הרמב"ם שלא מנה מצווה לשמור המחנה מדברים שעלולים לגרום לסילוק השכינה).      ←

    ואולי צריך לחלק בין שני סוגי הרהורי העבירה שנלמדים מ'ונשמרת': הסתכלות ביפיה של אשה שמביאה להרהורים קלים – אסורה מדרבנן, אבל הרהור שיביא טומאה בלילה, וק"ו אם מדובר על הוצאת ז"ל ביודעין – אסור מדאורייתא לכו"ע, כפי שכתב הבית שמואל. וצריך עוד עיון. עיין ספר התשובה לרבי יוסף כהן (על הל' תשובה לרמב"ם ד, ד).

  3. . אפילו איסור נגיעה בעריות (שלא בדרך של תאווה או זנות) אינו אלא שמא יגיע לידי הרהור, ואם לא היה חשש הרהור – היה מותר, כדמוכח בכתובות יז, א: "רב אחא מרכיב לה אכתפיה ומרקד, אמרי ליה רבנן: אנן מהו למיעבד הכי? אמר להו: אי דמיין עלייכו ככשורא (כקורה בעלמא, שאין אתם מהרהרין עליה, רש"י) – לחיי, ואי לא – לא". ובשבת יג, א: "עולא כי הוי אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו, ואמרי לה אבי ידייהו", ובארו תוס' שם 'ופליגא': "והוא היה יודע בעצמו שלא יבא לידי הרהור, שצדיק גמור היה".

ז – גדר ההרהורים והדרך להינצל מהם

גדרי איסור הרהור והסתכלות

ז, א – מחשבה חולפת אינה בגדר הרהור האסור

כתב המאירי חולין לז, ב: "וכבר שִבח הנביא את עצמו באמרו הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה (יחזקאל ד, יד) – שלא הרהרתי ביום עד שאבא לידי טומאה בלילה, ואף על פי שהכתוב רמזה, כדכתיב (דברים כג, י): וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע – ההיא בשהוא עצמו מכין מחשבותיו לכך או שירגיל עצמו בדברים המביאים לידי כך, אבל הוא (יחזקאל) היה משבח את עצמו שלא היה מניח מחשבותיו לפנות לשום דבר המוני עד שתטריד מחשבתו פעולת שכלו בשום פנים". כלומר, האיסור להרהר בדבר שעלול לגרות את יצרו ולהביאו לידי טומאה בלילה, היינו כשהוא חושב ומעמיק בהרהור, אבל על מחשבה חולפת אין איסור כלל, ויחזקאל הנביא שיבח את עצמו שלא באו לידו אפילו מחשבות חולפות שאינן טהורות.

וכ"כ עזר מקודש אה"ע כג, ג: "אין הגדר בזה בהרהור כל דהו אגב שיטפא, וכעין מה שכתבתי במקום אחר אודות מניעות הרבה דברים מלהסתכל בהם, שלגבי אגב שיטפא לא שייך איסור, כן הוא בזה, שכל שמסיח דעתו כפי סגנון יכולתו וידיעתו – לא ניתנה תורה הק' למלאכי השרת, ואין בזה דררא דאיסורא. ומה שכתוב בשם האר"י ז"ל אודות מי שהרהר והסיח דעתו מתפילין באמרו 'שלא ניגע לריק', נראה שהיה זה בהשתקעות הרהור ובהתעוררות תאווה בנפשו בציור בדמיונו פועל התאוה ההיא בפועל, שהוא סגנון הקובע רושם במידות הנפש להתעורר למה שיש בו גרירה ח"ו לגלוי עריות ממש. וגם מצד טומאה בלילה על ידי רושם התעוררות כזה יש קפידא, מה שאין כן בזולת זה… וכתיב לשון (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, שזה גורם השתקעות חקירה בנפשו, וכן הוא בחינת ונשמרתם מכל דבר רע, דהיינו מה שגורם פניית מגמתו ליצר הרע בפועל בבחינת התיור. ואלו היה איסור בזה גם בכל שהוא, לא היה מועיל בחינת דמיא עלייכו כי כשורא (כתובות יז, א), והיה זה מסגנון 'ארבה ולא יסור לבבי' (סנהדרין כא, ב), אלא ודאי שכל שאינו מעורר תאוותו לזה ברצונו הנגלה להרגשתו ממש בדרך בחירה בזה – אין איסור על זה".

וכ"כ בדרך פיקודיך (מצוות ל"ת לה, חלק מחשבה): "וזאת לדעת מה שנראה לי בפרט הזה, דודאי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. והוא בנפול לאדם איזו מחשבה באונס על ידי הסתכלות פתאומית וכיוצ"ב, ודאי זה אינו מסוג הזה, דעל זה נצטווינו וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם וגו' (במדבר טו, לט), היינו כשיגיע ח"ו לידו הרהור, צריך לקיים ולא תתורו וגו' לדחות הדבר ממחשבתו. רק כאשר יזכירהו השכל שזה ההרהור אסור, והוא מאריך במחשבה ברצון, זה הוא האיסור מן התורה".

וכ"כ פלא יועץ (ערך מחשבה): "כתב הרב הקדוש ראשית חכמה שאם אינו מאריך בהרהורו ותכף בורח ממנו – לא ייענש, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, אבל אם מאריך בהרהורו – ענוש ייענש". 1

ז, ב – אין אדם ניצול בכל יום מהרהורי עבירה

בבא בתרא קסד, ב: "אמר רב עמרם אמר רב: שלוש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה, ועיון תפִלה… ואבק לשון הרע". ויש לשאול, באיזה סוג הרהור מדובר, האם באמת כולם מהרהרים כל יום הרהור שעלול להביאם לידי טומאה בלילה?

חולין לז, ב: "הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה (יחזקאל ד, יד) – שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה".

הקשו בתוס' (חולין לז, ב, 'שלא'; ע"ז כ, ב, 'שלא'): "ואם תאמר מאי רבותיה דיחזקאל, והלא כל אדם נמי אסור, כדאמר בפ"ק דמסכת ע"ז (כ, ב) ובפרק נערה שנתפתתה (כתובות מו, א): וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע – שלא יהרהר ביום כו'? ויש לומר דאפילו הכי חשיב ליה רבותא, משום דאמרינן בפרק גט פשוט (ב"ב קסד, ב): שלושה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום – הרהור עבירה ולשון הרע ועיון תפלה". וכ"כ תוס' (ע"ז כ, ב, 'שלא'); וכ"כ רמב"ן ור"ן, ותוס' רא"ש על הגמ' בחולין.

עולה מדברי התוס' ודעימיה, שהרהורי עבירה שאין אדם ניצול מהם בכל יום, הכוונה להרהורים שעלולים להביאו לידי טומאה בלילה. ויש לבאר שאין הכוונה כפי שכתב המאירי באות הקודמת, "שהוא עצמו מכין מחשבותיו לכך או שירגיל עצמו בדברים המביאים לידי כך", אלא להרהור פחות חמור, אבל כזה שיכול להביאו לידי טומאה בלילה.

אמנם המהרש"א (ב"ב קסד, ב) סייג שאין הכוונה ממש לכל אדם, וצדיקים יכולים להינצל מהרהורי עבירה שבכל יום: "ונראה לומר, שם 'אדם' מונח על הממוצע בין העליונים ובין התחתונים, כדאמרינן: אברא אותו מן העליונים ומן התחתונים, זכה – הוא מן העליונים, לא זכה – הוא מן התחתונים… ובפרק אין דורשין (חגיגה טו, ב) דרשו במעלת החכם: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְ-בָאוֹת הוּא (מלאכי ב, ז), אם דומה הרב למלאך ה' צ-באות – יבקשו תורה מפיהו כו', כלומר שיהיה האדם נמשך במעשיו שיהיה דומה למלאך ה' צבאו-ת. וזהו שאמרו כאן: אין אדם ניצול מהם כו', דהיינו העומד בשם אדם המונח לו, ואינו מדמה עצמו למלאך, כי הוא נקרא אדם על שם אפר, דם, מרה, כדאמרינן בסוטה (ה, א), הנה מצד שהוא מוטבע בחומר מן התחתונים שנברא מעפר ואפר אי אפשר לו לכוין ולעיין בתפילתו, ומצד שהוא בעל דם, רתיחת הדם שבו מביאו לידי עבירה, ומצד שהוא בעל המרה הוא בעל לשון הרע ומדות רעות, אבל האיש הזוכה ומדמה עצמו במעשיו למלאך ה' – יוכל שפיר להינצל מג' עבירות אלו".

עוד כתב בשו"ת באר שבע סט, שאין הכוונה שאין שום אדם שניצול מהרהורי עבירה, אלא כוונת חז"ל שאין כל אדם ניצול מהרהורי עבירה.

ז, ג – התבוננות אסורה, ראייה בעלמא מותרת

כתב ים של שלמה (כתובות ב, ג): "אמר רב שמואל בר נחמני א"ר יוסי (גמ' שם יז, א): מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה, ולית הלכתה כוותיה, ואפילו ביום ראשון אסור אלא להסתכל בבגדיה ותכשיטיה, ולא בפניה כלל. ושאר אשת איש, אפילו כהאי גוונא אסור. ונראה, דווקא להסתכל קאמר, דומיא דהמסתכל בקשת, שהוא דרך עיון והבטה, אבל דרך ראיה בעלמא שרי, אפילו בשאר אשה. ואף שמדברי הרא"ש (סימן ג') נראה דאפילו ראיה בעלמא בפניה אסור, מכל מקום לא נהירא, דא"כ לא תמצא לעולם מי שיכיר אם היא פנויה אם אשת איש, שיוכל להעיד עליה, ודוקא תלמיד חכם אמרינן בפ' גט פשוט (ב"ב קסח, א) דלא דייק בנשים להכירה, משמע הא ראיה בעלמא שרי, אפילו לת"ח, ושאר בני אדם דייקי אפילו להכירה, ואף דת"ח אמרינן התם שאם דייק דייק, משמע דלאו משום איסור, אלא שכך היא מנהג, אלמא דלא אסור אלא דרך הבטה והסתכלות בדמותה, והתבוננות בצורת קלסתירה, ואפילו במלבושיה אסור כהאי גוונא, כדאיתא בפ' קמא דע"ז (כ, ב). וכן כתב הרמב"ן: אסור להביט ביופיה של אשה, והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה, ונתכוין ליהנות בה כו', משמע כמו שפירשתי. ואפילו הכי, מי שיוכל להזהר, ולהוסיף אזהרה ושמירה, והוא פרוש בכל מילי דשמיא, ויודע שלא יחשבו לו כיוהרא, נקרא איש קדוש, ותבוא עליו ברכה".

וכ"כ רבים, ומהם: המקנה (קונ"א סה, ב); העמק שאלה (יתרו נב); חיד"א בפתח עיניים (ע"ז כ, ב, בשם קדמון); יעב"ץ (הגהותיו לברכות כד, א); אורח מישרים (סי' יב); וכך עולה ממ"ב עה, ז: "וראיה בעלמא לפי תומו בלא נהנה – שרי, אם לא מצד המוסר".

חילוק בזה מצינו בעוד דינים. כ"כ הראשונים להסביר מה שאמרו חז"ל שאין להסתכל על הקשת (חגיגה טז, א), ומאידך תקנו ברכה על ראייתה (ברכות נט, א), הרי שאיסור הסתכלות – הכוונה התבוננות (עיין בית יוסף או"ח רכט). כ"כ מ"א רכה, כ, לגבי איסור הסתכלות בפני רשע 1; וכ"כ חפץ ה' (שבת קיח, ב) לגבי הסתכלות בברית המילה שלו, שדוקא הסתכלות אסורה ולא ראייה, ואדרבא מי שעוצם עיניו מראות, נראה כנכלם בבריתו של אברהם אבינו; וכ"כ מרומי שדה הוריות יג, ב, לעניין הסתכלות בפני המת.

ז, ד – גדר הרהור האסור

בכמה מקומות בספר, חידש הרב הגדרה להרהור האסור: הרהור ש"יביא אותו לידי קישוי או לידי מחשבות ממושכות אודות אשה מסוימת". מכלל הסוגיות כך עולה, ולקמן נשתדל לבסס הגדרה זו.

ז, ה – אסור להאריך ולהשתקע בהרהורו

לעיל ז, א, הבאנו בשם המאירי חולין לז, א, שאיסור הרהור הוא "שהוא עצמו מכין מחשבותיו לכך או שירגיל עצמו בדברים המביאים לידי כך". וכ"כ מאירי קידושין פא, ב: "לעולם יזהר אדם שלא להשקיע שום הרהור עבירה בלבו, שההרהור מביא לידי מעשה, וכל שהרהר בעבירה והשביע את יצרו מצד הרהורו, אף על פי שלא עשה עבירה, הואיל ובמחשבת עבירה היה – עון הוא וצריך כפרה". וכ"כ כמה אחרונים, עזר מקודש כג, ג: "בהשתקעות הרהור ובהתעוררות תאווה בנפשו"; דרך פיקודיך (הקדמה ז, ה): "והוא מאריך במחשבה ברצון, זה הוא האיסור מן התורה".

וכ"כ בראשית חכמה (שער הקדושה פרק ה): "ועל דרך שפרשנו אפשר שיקרא מחשבה שעושה פירות, דהיינו או שיצא לפועל או שלא יצא לפועל, כגון שחשב לגנוב וגנב או לא גנב. ואפשר לומר מחשבה שעושה פירות, כמו שאמרו ז"ל: וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י) – שלא יהרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, הרי המחשבה שיצא פרי רע ממנה, שהוא טומאת הקרי שהוליד שד או מזיק בעולם, כי הבנים שאדם מוליד יקראו פריו, כנודע. וכשהיא מחשבה שלא באה לידי טומאה – היא מחשבה שאינה עושה פירות. והיינו כשהאריך בהרהור ההוא הרבה והביא עצמו לידי הרהור, כמו שאמרו במס' נדה (יג, ב) המביא עצמו לידי הרהור – אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, שנאמר (תהלים ה, ה): לֹא יְגֻרְךָ רָע, שאז ודאי הוא בא לידי טומאה ומוציא זרע לבטלה, שנקרא רע, כדפרשו בזוהר. אבל אם בא לו הרהור ודחה אותו מלבו הרי לא עשה פרי ואינו נחשב לו לעון הרהור, שהרי אמרו ז"ל (ב"ב קסד, ב): שלושה דברים אין אדם ניצול בכל יום, ואחד מהם הרהורי עברה".

ז, ו – הרהור שמביאו לידי קישוי

ישנם פוסקים שעולה מהם שההרהור האסור הוא שמביאו לידי קישוי, וכ"כ בספר ארח מישרים לרבי מנחם טריוש (נדפס לפני כמאה וחמישים שנה, שנת תרי"ח): "עוד נראה, דלכאורה קשה, האיך יעבור על ידי הרהור איסור לאו, הא קיימא לן דמחשבה רעה איננה מצטרפת למעשה, ואם כן הרי גם הרהור עבירה אינה אלא מחשבה, ואיך חושבה לאיסור לאו? אבל אתי שפיר, דהרהור של תאוות נשים, אם מתקשה על ידי כך – חשוב מעשה, כנראה מיבמות נג, ב, בתוס' 'אין אונס'. ואם כן יש לומר הא דאין אדם ניצול בכל יום מהרהור עבירה – היינו הרהור לחודיה, והא דעובר בלאו היינו בהרהור עם קישוי".

וכ"כ אגרות משה (אה"ע ב, יד), שנשאל על נסיעה לעבודה באוטובוסים או ברכבת תחתית כשנדחפים זה בזה, ויש חשש של הרהור: "אבל אם יודע שהוא יבוא לידי הרהור, יש לו למנוע מללכת אז אם אין נחוץ לו, ואם מוכרח לילך אז גם כן לעבודתו, אין לאסור לו אף בכה"ג, ויתחזק להסיח דעתו מהן ולהרהר בדברי תורה כעצת הרמב"ם (הל' איסו"ב כא, יט; כב, כא; עיין לקמן ז, ח), ועל זה יוכל לסמוך ולילך לעבודתו. ואם יודע שטבעו רע ויבוא מזה לידי קישוי איבר, איסור לו לילך אז גם לעבודתו".

וכך משמע ממהרש"א סנהדרין צב, א: "כל המסתכל כו'. ודקאמר 'מחשב' במקום 'מסתכל', הא ודאי דמסתכל ממש נמי עבירה גדולה בידו, אלא דעונש הזה דקשתו ננערת הוא בא על המחשב תמיד על אשת איש ומקשה עצמו לדעת – אותו הקישוי ננער ממנו".

וכך אפשר גם לבאר את דברי הראשונים והאחרונים באות הקודמת שכתבו שאיסור הרהור שמאריך מרצון בהרהור ומשקיע מחשבתו בכך, שבדרך כלל הרהור כזה מביאו לידי קישוי. 1

אמנם יש להקשות, שבחז"ל מצינו איסור מקשה עצמו לדעת (נדה יג, ב) ובנוסף לכך יש איסור להביא את עצמו לידי הרהור (ע"ז כ, ב), משמע שהם שני דברים שונים, ולא כל הרהור שאסור מביאו לידי קישוי. וכך מבואר בשו"ת רדב"ז ה, אלף תקנא: "נמצאת למד ג' דינים הם: המנאף ביד – בנדוי הוא יושב מעצמו. המתקשה עצמו לדעת – אינו מנודה עד שינדוהו בית דין. והמביא עצמו לידי הרהור – אסור הוא".

וביאר הרב בעל פה: "היישוב הוא – שההבדל בתכלית. יש שמתכוון ליהנות מהקישוי ומהרהור כדי להגיע לקישוי, על זה דיבר הרדב"ז שמקשה עצמו לדעת. ויש שנהנה מהרהור ודרך אגב גם נהיה קישוי, וזה ההרהור שאסור".

ז, ז – המסתכל בערוה קשתו ננערת

סנהדרין צב, א: "אמר רבי אלעזר: כל המסתכל בערוה – קשתו ננערת". רש"י הביא שני פירושים: א. "קשתו ננערת – כח קושי אבר שלו ננער, שאינו מוליד, שנאמר (חבקוק ג, ט): עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ, עֶרְיָה שאתה מסתכל בה ממש בערותה – היא תעיר קשתך". וכ"כ נימוקי יוסף (יט, ב, מדפי הרי"ף). 1

ב. "דבר אחר: המסתכל – המחשב בעריות דאשת איש, קשתו – גבורת ידו, ננערת – מתהלכת ומתמעטת, כמו (בבא מציעא כט, ב): מצא כסות – מנערה אחת לשלשים יום, אי נמי כמו (שמות יד, כז): וַיְנַעֵר ה'". וכ"כ אורחות חיים (הל' ביאות אסורות, הובא בב"י אה"ע כא, א): "וכל המסתכל באשת איש מכשיל ומכחיש כח יצרו הטוב, והודו נהפך עליו למשחית, שכך ארז"ל: המסתכל בעריות – קשתו ננערת". וכ"כ הדרישה ולבוש אה"ע כא. 1

רבינו יהונתן (יט, ב, מדפי הרי"ף) פירש: "קשתו ננערת, כלומר ייסורין באין על אבר שלו".

ז, ח – תועלת לימוד התורה נגד הרהורי עבירה

אבות דרבי נתן פרק כ: "רבי חנניה סגן הכהנים אומר: כל הנותן דברי תורה על לבו – מבטלין ממנו הרהורין הרבה: הרהורי רעב, הרהורי שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצר הרע, והרהורי אשה רעה, הרהורי דברים בטלים, הרהורי עול בשר ודם. שכן כתוב בספר תהלים על ידי דוד מלך ישראל: פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם (תהלים יט, ט). וכל שאינו נותן דברי תורה על לבו – נותנין לו הרהורין הרבה: הרהורי רעב, הרהורי שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצר הרע, הרהורי אשה רעה, הרהורי דברים בטלים, הרהורי עול בשר ודם".

קידושין ל, ב: "תנו רבנן: וְשַׂמְתֶּם (דברים יא, יח) – סם תם, נמשלה תורה כסם חיים; משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו: בני, כל זמן שהרטיה זו על מכתך, אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה – הרי היא מעלה נומי. כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז): הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, ואם אין אתם עוסקין בתורה – אתם נמסרים בידו, שנאמר (שם): לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר: וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ, ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ".

שם: "תנא דבי רבי ישמעאל: אם פגע בך מנוול זה (יצר הרע מתגרה בך, רש"י) – משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא – נימוח, אם ברזל הוא – מתפוצץ. אם אבן הוא – נימוח, דכתיב (ישעיהו נה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, וכתיב (איוב יד, יט): אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם. אם ברזל הוא – מתפוצץ, דכתיב (ירמיהו כג, כט): הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע".

וכ"כ הרמב"ם הל' איסו"ב כא, יט: "וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור; אלא אם יבא לו הרהור – יסיע לבו מדברי הבאי והשחתה ויפנה לדברי תורה, שהיא: אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן (משלי ה, יט)". וכן לשון השו"ע אה"ע כג, ג. וכ"כ הרמב"ם עוד בהל' איסו"ב כב, כא: "וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמין גדולים הן, הן מעלות של עריות… יתרה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה. ובחכמה הוא אומר (משלי ה, יט): אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד". וכ"כ במו"נ ג, מט.

וכ"כ מאירי קידושין ל, ב: "כל ששוקד על דרכי התורה, אפילו היו בידו עברות מצד תוקף יצרו, ונתגדל על תכונות מידות רעות – התורה מגינה עליו, ר"ל, שאי אפשר שלא תדריכהו תורתו לשוב מהם שלא ישתקע בהם".

עוד מוכח מע"ז כ, ב: "ת"ר: וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י) – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. מכאן א"ר פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות…", רש"י שם: "תורה – על ידי שעוסק בה, ועוד שרואה ומבין אזהרות שבה ונשמר".


  1. . עיין ספר חסידים סימן קעז: "כתיב (קהלת יב, יד): כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלוֹהִים, זה שנזדמן לו אשה בקרן זוית, אם פגעה בו ולא נתכוין לראות אותה וראה אותה יפה, ושמח על שראה אותה, וחושב בלבו: מאחר שבלא כוונתי ראיתיה אין לי עון על ככה, ועל זה נאמר: יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם, ואם טוב ששמח בדבר אם רע בעיני ה', כמו: בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח (משלי כד, יז), שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה (שם יז, ה), וזה שמח שבא לידו, והיה לו לחשוב שמא חטאתי שנזדמן לי לראותה".

    גם ממקור זה רואים שאין איסור בראיה ובהרהור חולף, ועל פי ספר חסידים אדם נענש על עצם זה שהוא שמח שנזדמן לו דבר שהוא לא טוב, למרות שפורמלית אין בזה איסור.

  2. . מגן אברהם סימן רכה, כ: "ומ"מ נראה דדוקא להסתכל בו ביותר ולהתבונן בצלמו ודמותו אסור, אבל ראיה בעלמא – מותר, וכמ"ש רסי' רכ"ט, ע"ש ובב"י".
  3. . כך גם משמע מבן יהוידע סנהדרין צב, ב: "המסתכל בערוה קשתו ננערת – נ"ל בס"ד כיון שהוא מסתכל הרבה בעריות אז הוא תמיד בא לידי קישוי, וכיון שמתמיד בו הקישוי, מוכרח שיצא מפי אמתו טיפות של מים עכורים שהוא זרע מחוי וזהו שקשתו ננערת, שננער ממנו טיפות זרע תמיד על מגן ב"מ, או כיון שיהיה לו קישוי על ידי ההרהור אע"פ שאין יוצא ממנו זרע אותה שעה, נעקר הזרע ממקומו, וכשמשתין יצא בהשתנה ואינו מרגיש, השי"ת יצילנו וישמרנו ברחמיו אכי"ר" (ורבי יוסף חיים אזיל לשיטתו שמחשיב זה לזרע לבטלה, ולמעשה חלקו עליו).
  4. . וכ"כ ר' צדוק הכהן מלובלין (ליקוטי מאמרים): "וכידוע דעל ידי הרהורים ושטיפות הזנות קשתו ננערת, כפירוש רש"י שאין מוליד רחמנא ליצלן (סנהדרין צב, א), וזהו סירוס הדעת דקליפה דאסתרס ממילא על ידי התגברותו ביותר. מה שאין כן דעת דקדושה, אדרבא, בני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו ותמלא הארץ, מקום הזימה גם כן, אותם".
  5. . מעין זה כתב מהר"ל (באר הגולה באר החמישי, יא, על חם שראה ערותו של נח): "וכן אמרו בפרק חלק (סנהדרין צב, א): כל הרואה בערוה – קשתו ננערת, שנאמר (חבקוק ג, ט): עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ. ופירשנו שרצונם לומר: אדם הרואה בערותו, נוטל ממנו חוזק וכח של האבר הזה, כי ראוי שיהיה האבר הזה במכוסה, לכך גלוי ערוה מבטל הכח, וכאשר רואה בערוה נטל כחו ממנו. וזהו שאמר 'קשתו', הוא האבר, לפי שהזרע יורה כחץ, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה טו, א), ואותו כח ננער ונטל ממנו. ולפיכך אמר שסרסו בזה שראה ערותו, כי כבר אמרנו שאין הכל שוים בענין זה, כי לגודל כחו של חם בזנות, היה נחשב זה אליו רביעה, וגם סירוס" (אמנם מה שפירש המהר"ל שמדובר על המסתכל בערוותו, שונה ממה שפירשו רוב המפרשים שמדובר על המסתכל בעריות).

ח – המצווה להתחתן

איסור עמידה ללא אשה

ח, א – מקור וטעם האיסור

שני יסודות למצוות הנישואין: הראשון, מצות פריה ורביה. והשני, מצוות עונה, שכך מצבו השלם של האדם שהוא מתחבר עם אשתו באהבה ובאחדות, ואם הוא חי בחסרון, דהיינו בלא אשה – יחטא בהרהורים (עיין לקמן הרחבות לפרק ה, ג-ד). ונבאר עתה את היסוד השני.

יבמות סא, ב: "מסייעא ליה לרב נחמן אמר שמואל, דאמר: אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים – אסור לעמוד בלא אשה, שנאמר (בראשית ב, יח): לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". 1

שם סב, ב: "אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה – שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה; בלא שמחה – דכתיב (דברים יד, כו): וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ, בלא ברכה – דכתיב (יחזקאל מד, ל): לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ, בלא טובה – דכתיב (בראשית ב, יח): לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. במערבא אמרי: בלא תורה, בלא חומה; בלא תורה – דכתיב (איוב ו, יג): הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי, בלא חומה – דכתיב (ירמיהו לא, כא): נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר. רבא בר עולא אמר: בלא שלום, דכתיב (איוב ה, כד): וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא".

כתב הרמב"ם הל' אישות טו, טז, שהאיסור משום הרהורי עבירה: "וכן מצות חכמים היא שלא ישב איש בלא אשה, שלא יבא לידי הרהור". וכ"כ הריטב"א יבמות סא, ב: "אסור לעמוד בלא אשה. פי' משום הרהור". וכ"כ הראב"ד (השגות על רז"ה יבמות יט, ב, מדפי הרי"ף): "אבל לעמוד בלא אשה איכא איסור, שמא יבא לידי הרהור עבירה". וכ"כ נימוקי יוסף יבמות יט, ב, מדפי הרי"ף; לבוש א, ח; וערוה"ש א, ז.

כמה ראשונים העתיקו את הגמ' מבלי להזכיר את הטעם של הרהור, וכ"כ הרי"ף (יבמות יט, ב, מדפי הרי"ף); רא"ש יבמות ו, ז; רי"ד יבמות סא, ב; ומאירי שם.

ח, ב – תוקף האיסור

הסתפק הרמב"ן במלחמות ה' (יבמות כ, א, מדפי הרי"ף) אם האיסור לשבת בלא אשה מדאורייתא או מדרבנן. וכפי שלמדנו, לדעת הרמב"ם האיסור מדרבנן, וכ"כ בית שמואל א, יג.

בברכי יוסף א, טו, כתב בשם מהרד"ך (בית יז, ט) שלרי"ף האיסור מדאורייתא, והובא גם בפת"ש אה"ע א, יב (וכן כתבו עוד אחרונים בדעת הרי"ף, עיין איש וביתו יח, א). וכ"כ קרן אורה (יבמות סא, ב, 'הא').

ח, ג – אסור לעמוד בלא אשה אפילו כשיש חשש לקטטה

בתרומת הדשן רסג, נשאל על אלמן שקיים כבר פריה ורביה, אם מותר להתחתן עם אשה שאינה בת בנים כדי למנוע קטטה, והשיב שכן, אבל אסור לו להימנע מלהתחתן כלל כדי למנוע חשש קטטה: "דדרשו חכמים דאסור לאדם שיהא שרוי בלא אשה, שנאמר (בראשית ב, יח): לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, וגם אמרו (יבמות סב, ב): כל השרוי בלא אשה – שרוי בלא טובה ובלא ברכה ובלא שמחה ובלא שלום. ותו, איכא למיחש שמא תתגבר יצרו עליו ובא לידי חטא, כולי האי לא דחקינן מקמי קטטה". וכ"כ רמ"א אה"ע א, ח, והסביר בבית שמואל יז: "והטעם הוא משום חשש קטטה יכול לבטל מצות פריה ורביה, אבל משום חשש קטטות אין לעשות עבירה, כי יש לחוש פן יתגבר עליו היצר הרע".

ח, ד – אם אינו יכול להוליד עדיף לישא אשה שאינה יכולה להוליד

כתב בקיצור שו"ע קמה, ג: "אע"פ שקיים מצוות פריה ורביה, אסור לו לעמוד בלא אשה, וצריך שישא אשה בת בנים אם אפשר לו. אך אם הוא מבין בעצמו שאינו ראוי עוד להוליד, טוב לו יותר לישא אשה שאינה בת בנים".

ח, ה – היתרים לא להתחתן

ביבמות סב, ב, מסופר על רב ששת שהיתה לו רק בת (או בנות) ואמרו לו חכמים להתחתן ולהוליד בנים, וענה להם רב ששת שנכדיו מבתו נחשבים בניו, ואומרת הגמ' שהוא רק דחה אותם, אבל באמת הוא נמנע מלהתחתן לפי שנעשה עקר מכך שהתאפק מלהתפנות בשיעורים הארוכים של רב הונא.

וכתב הרמב"ן (יבמות סב, ב), שלא יתכן לומר שרב ששת לא מסכים עם שמואל שאסור לשבת בלא אשה, ואם כן, למה חכמים לא אמרו לו שהוא צריך להתחתן גם אם לא יוליד ילדים? ותרץ שני תירוצים א. "יש לומר שפסקה תאוותן בעקור זה לגמרי". ב. "אי נמי, כיון שקיימו דאורייתא, אין מחייבין אותן לישא, לפי שהיו זקנים ונאים בישיבה יותר מן הבית, דומין במקצת לבן עזאי".

וכ"כ המאירי יבמות סב, ב: "ושמא תאמר: ומכל מקום היה לו לישא אשה, שהרי ביארנו שאפילו קיים מצות פריה ורביה או שאינו ראוי להוליד יש לו לישא אשה! יראה שפסקה תאותו מצד אותו העקור, או שחשקה נפשו בתורה והיה זקן יושב בישיבה ופירש לגמרי".

וכתב ערוה"ש אה"ע א, ז: "ומסתימת לשון הש"ס והפוסקים משמע שאין חילוק בזה, ואפילו אם הוא זקן חייב ליקח אשה, והנה ראינו ושמענו גדולים וטובים שלעת זקנותם במיתת אשתם אינם נושאים אשה עד יום מותם, ואפשר לומר דכיון דאין זה מן התורה, וקרא דלֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ (בראשית ב, יח) אסמכתא בעלמא הוא לענין זה [בית שמואל], והטעם הוא רק משום הרהור עבירה, והם יודעים בעצמם שרחוקים מהרהור מפני זקנתם וחולשתם, לכן פוטרים את עצמם מזה. וכן אם יודע בעצמו שקשה עליו להזדקק לאשה ודאי דפטור, וכל שכן כשאין לו במה לפרנסה".

וכן מוכח מהחכמת אדם קכג, ו: "ולא ישב בלא אשה אם מתירא שיצרו מתגבר עליו".

ח, ו – כשהנישואין יגרמו יותר נזק מתועלת

כתב בשו"ת שבט הלוי י, רכג: "בשו"ע ופוסקים אינו מוזכר גבול בזה, ומשמע דגם בזקנה גבוהה ולמעלה משמונים שנה. ומכל מקום פשוט דאם האשה בת מדות רעות ובעלת קטטה כל כך דלפי טבעו לא יהיה יכול לסבול אותה, ובטל טעם התורה, דיהיה לו יותר בטול תורה מאשר לפני זה, וגם לא תועיל לו גם לענין הרהור עבירה, דאי אפשר לחייבו גם לשיטת התה"ד והרמ"א. או דלפי מצבו בימי הזקנה קשה לו לסבול ולקבל בת קטטה וכיו"ב, ורק נשמה יקרה שתהא עזר ושמחה לו בשנות הזקנה, וכל הנשואים חוץ מזה אינם אלא רע בשבילו, לא טובה כלל גם ברוחניות, שאין זה בכלל החיוב של לא יעמוד בלא אשה. לכן על פי הנזכר, אם מרגיש האדם בנפשו לפי תכונתו ולפי מצבו ומעמדו דאם לא אשה כשרה ונשמה יקרה ובעלת מדות יוצא מן הכלל, במקרה דיליה יצא שכרו בהפסדו, כי תגרום לו ח"ו ירידה, וגם אבדון שמחה היפך המבוקש, א"כ אין בכחינו לחייבו בנשואין גם לדעת התה"ד ורמ"א, או אם יהיה חשש לנזק הגוף ח"ו".

ח, ז – האם יש איסור לאשה לשבת בלא איש

כתב הרמב"ם הל' איסורי ביאה כא, כו: "ואין האיש רשאי לישב בלא אשה, ולא ישא עקרה וזקנה שאינה ראויה לילד, ורשות לאשה שלא תנשא לעולם או תנשא לסריס". מאידך כתב הרמב"ם בהל' אישות טו, טז: "ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד".

במעשה רוקח הל' אישות טו, טז, הביא בשם כנה"ג אה"ע סי' א, שתירץ שבמקום שאין חשד, כגון שכולם נשים או סריסים, אין עליה חובה להתחתן. והשיג עליו המעשה רוקח: "והוא קצת דוחק, ויותר נראה לומר דהתם מעיקר הדין קאמר, דהיינו במה שנוגע למצוה שבגופה, דאפילו מדרבנן אינה חייבת, וכאן איירי מפני החשד, שאין כאן שום מצוה המוטלת עליה מצד עצמה, אלא שמא תחשד בדבר עבירה". 1

וכ"כ ביד פשוטה (אישות טו, טז), שמעיקר הדין מותר לה לשבת בלא איש, ודייק בלשון הרמב"ם שכינה את החובה וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ (קהלת יא, ו) – "מדברי סופרים", ואילו האיסור לעמוד בלא אשה כינה – "מצוות חכמים". והסביר שמצווה מדברי סופרים היא תקנה מחייבת, ואילו מצוות חכמים אינה אלא עצה טובה והנחיה מוסרית, שמן הראוי לכל בר דעת להישמע לה, אבל אין בה תוקף מחייב. ולכן גם הדין שאשה תשב בלא איש לא מחייב אלא רק משום חשדא, ואין סתירה מהל' איסורי ביאה.


  1. . בעיון יעקב הקשה: איך דין זה נלמד מאדם הראשון שלא היו לו בנים, ואולי אחר שיש לו בנים כבר אין חיוב לישא אשה? ותירץ בבן יהוידע שנלמד מהמשך הפסוק שם: אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, "וכשיקח אשה – תהיה לו עזר להצילו מהרהור". ועוד תירץ שנלמד מ'האדם', כלומר האנושות, ולא אדם הראשון.
  2. . עוד תרץ שם: "ועוד אפשר לומר, דלשון ישיבה שכתוב כאן הוא בפני עצמו, והכוונה שצריכה לישב עם אביה או אחיה או בניה שאין כאן חשדה, ודו"ק".

ט – הרהורים באשתו טהורה ונדה ושאר דברים

הליכה במקומות לא צנועים 1

ט, א – הליכה במקום לא צנוע

בבא בתרא נז, ב: "וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע (ישעיהו לג, טו) – אמר רבי חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא! אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא! לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה".

רשב"ם: "היכי דמי – דמשתבח ביה קרא אם עוצם עיניו, דמשמע שאם לא יעצים עיניו אינו לא צדיק ולא רשע; רשע הוא – ואף על פי שעוצם עיניו, שלא היה לו לקרב אלא להרחיק מן העבירה, דקיימא לן חולין (מד, ב): הרחק מן הכיעור; אנוס הוא – אם מסתכל דרך הליכתו, ואונס רחמנא פטריה. ולמה מזקיקו הכתוב להעצים עיניו, דמדמשתבח ביה קרא שמעינן דצריך לעצום עיניו?; למינס נפשיה – להטות עיניו לצד אחר, והיינו דמשתבח ביה קרא, דאי אניס נפשיה – חסיד הוא".

למדנו שאם אין אפשרות אחרת, אפשר ללכת למקום לא צנוע, ואפילו אם יסתכל במראות אסורים. ואם גם שם עוצם עיניו – הוא חסיד.

ט, ב – ההיתר ללכת למקום לא צנוע משום שיש רק חשש הרהור

הקשה באגרות משה אה"ע ח"א נו, איך הותר לאדם ללכת במקום לא צנוע גם אם אין דרך אחרת, הרי אפשר שלא ילך לשם כלל: "ולכאורה נהי דליכא דרכא אחריתא, אינו אנוס, דהרי אפשר לו שלא לילך כלל לשם, ואף שצריך לילך לשם לפרנסתו ולעבודתו ולשאר צרכיו, מה בכך, הא אונס ממון אינו אונס לדחות איסורין?".

וביאר: "ולכן צריך לומר, דכיון דהאיסור הוא רק משום חשש שיבוא לידי הרהור, רשאי לסמוך על עצמו שיסיח דעתו מהן, ולא יהרהר מחמת שיסתכל בהן, כשיש לו צורך ללכת שם לצרכי פרנסתו וכדומה, ואינו מחוייב לחשוש על זה ביותר ולהפסיד ממונו ולמנוע משאר צרכיו. ורק כשאין לו צורך לעבור כאן, כגון באיכא דרכא אחריתא, והוא הדין כשאין לו צורך לילך שם, דהולך רק לטייל, שאף בליכא דרכא אחריתא הוא, אסור לסמוך על עצמו שיסיח דעתו, דהא זהו האיסור וְנִשְׁמַרְתָּ, שלא יסמוך על עצמו לומר שלא יהרהר, אבל במקום צורך רשאי לסמוך שלא יהרהר… עכ"פ חזינן שאף בשביל הפסד ממון ושאר צרכים שצריך לעשות, רשאי לילך למקום שמגלות השוק והזרועות שהם מקומות שדרכן לכסות אף שיהיה מוכרח להסתכל, ואף כשלא יוכל לעצום עיניו, אף לבעלי נפש. וכשיכול לעצום עיניו – מדינא אינו מחוייב, כיון שהוא דבר קשה לפניו, ורק ממדת חסידות יש לו למינס נפשו ולעצום עיניו".

ט, ג – חשש ההרהור תלוי בהערכתו

עוד כתב האג"מ שם: "והנה מדסתם בגמ', משמע יותר שאף שלא בטוח שלא יבוא להרהור, נמי מותר לילך בליכא דרכא אחריתא לעשות צורך פרנסתו ושאר צרכיו, מטעם שאיסור הרהור אינו מצד עצמו אלא כדי שלא יבוא לידי טומאה בלילה, שלא ברור הדבר שיבוא לידי טומאה אלא שיש לו לחוש לזה, לכן לא מחוייב למנוע מצרכיו ולהפסיד פרנסתו בשביל הספק. אבל לא מסתבר להקל כל כך, דכיון שהקרא אסר להרהר מצד ספק זה הרי נמצא שהרהור הוא כבר איסור בעצם, וממילא כיון שיודע שאי אפשר לו בלא הרהור, איך יהיה מותר לו לעבור על איסור שבתורה בשביל פרנסתו וצורכו בלא פיקוח נפש? אך אולי כיון שבקרא נאמר הטעם דשמירה משום שיבוא מזה לדבר רע, הוא כנאמר שאינו איסור ברור, ולכן צ"ע לדינא במי שלא בטוח שלא יבא להרהר.

אבל במי שסובר שיותר נוטה שלא יבוא בזה לידי הרהור, מותר לילך לפרנסתו ולשאר צרכיו בליכא דרכא אחריתא במקום שיושבות הנשים מגולות בשרן שדרכן לכסות. וכן אם צריך לרפואה להיות אצל הים נמי אם סובר שלא יבוא לידי הרהור – מותר להיות שם. אם אינו מוצא מקום ושעות שאין שם נשים, ואם אינו בטוח, צ"ע לדינא. וברחובות שבעוה"ר הולכות פרוצות הרבה שהוא דבר שאי אפשר לאסור, צריך להשתדל בכל האפשר שלא להסתכל, והעיקר להסיח דעתו מכל הרהור. ומסתבר שברחובות הוא דבר נקל להסיח דעתו משום שטרוד בהליכתו שלא יוזק ולא יזיק, אבל בכל אופן אי אפשר לאסור דבר שאין יכולין לעמוד בה".

ט, ד – ישנם יחידים שאין אצלם חשש הרהור

ברכות כ, א: "רב גידל הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה, אמר להו: הכי טבילו והכי טבילו. אמרי ליה רבנן: לא קא מסתפי מר מיצר הרע? אמר להו: דמיין באפאי כי קאקי חיורי (אווזים לבנים, רש"י). רבי יוחנן הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה, אמר: כי סלקן בנות ישראל ואתיין מטבילה מסתכלן בי, ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי. אמרי ליה רבנן: לא קא מסתפי מר מעינא בישא? אמר להו: אנא מזרעא דיוסף קא אתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא, דכתיב (בראשית מט, כב): בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, ואמר רבי אבהו: אל תקרי עֲלֵי עָיִן אלא עולי עין. רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא (שם מח, טז): וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ – מה דגים שבים, מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם – אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם. ואי בעית אימא: עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו – אין עין הרע שולטת בו".

כתובות יז, א: "רב אחא מרכיב לה (את הכלה) אכתפיה ומרקד, אמרי ליה רבנן: אנן מהו למיעבד הכי? אמר להו: אי דמיין עלייכו ככשורא (כקורה בעלמא, שאין אתם מהרהרין עליה, רש"י) – לחיי, ואי לא – לא".

כתב הריטב"א קידושין פב, א, שהכל תלוי באדם וביצרו: "הכל לפי דעת שמים. וכן הלכתא, דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו – עושה, ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור, כדאיתא במסכת עבודה זרה (כ, ב). ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל – מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דרבי יוחנן (ברכות כ, א) דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע, ורבי אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר (כתובות יז, א), וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרונייתא (לעיל מ, א), ורב אדא בר אהבה שאמרו בכתובות (שם) דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן, כדחזינן בשמעתין בכל הני עובדין דמייתינן. ואשרי מי שגובר על יצרו ועמלו ואומנתו בתורה, שדברי תורה עומדים לו לאדם בילדותו, ונותנין לו אחרית ותקוה לעת זקנתו, שנאמר (תהלים צב, טו): עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ". וכ"כ יש"ש קידושין ד, כה; פת"ש אה"ע כא, ג.

גם בסמ"ק מצווה ל, כתב הלכה למעשה שאיסור הסתכלות תלוי באדם, ואם בפועל יבוא לידי הרהור: "שלא לתור אחר העין, דכתיב (במדבר טו, לט): אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. דרשו רבותינו (סנהדרין צב) – זהו זנות, שלא יסתכל בנשים לשם זנות. אף על גב דמפיק הסתכלות נשים מקרא דוְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י), ההוא הסתכלות נשים שלא לשם זנות רק שנהנה בהסתכלה. אבל אי דמיין עליה כי כשורי או כי קאקי חיורי – שרי".

ט, ה – יש שחששו מיצרם יותר

סוכה נב, א: "תנו רבנן: וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם (יואל ב, כ) – זה יצר הרע, שצפון ועומד בלבו של אדם… כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת – אמר אביי: ובתלמידי חכמים יותר מכולם. כי הא, דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא: נקדים וניזיל באורחא. אמר: איזיל אפרשינהו מאיסורא. אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא, כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי: אורחין רחיקא וצוותין בסימא. אמר אביי: אי מאן דסני לי הוה – לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה. אזל, תלא נפשיה בעיבורא דדשא, ומצטער. אתא ההוא סבא, תנא ליה: כל הגדול מחבירו – יצרו גדול הימנו". 1

קידושין פא, ב: "רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה, הוה אמר: הרחמן יצילנו מיצר הרע. יומא חד שמעתינהו דביתהו, אמרה: מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי, מאי טעמא קאמר הכי? יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה. אמר לה: מאן את? אמרה: אנא חרותא דהדרי מיומא, תבעה, אמרה ליה: אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא, שוור אזל אתייה ניהלה. כי אתא לביתיה, הוה קא שגרא דביתהו תנורא, סליק וקא יתיב בגויה. אמרה ליה: מאי האי? אמר לה: הכי והכי הוה מעשה, אמרה ליה: אנא הואי. לא אשגח בה, עד דיהבה ליה סימני, אמר לה: אנא מיהא לאיסורא איכווני. כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה, עד שמת באותה מיתה".

קידושין שם: "תניא, אמר רבי מאיר: הזהרו בי מפני בתי. אמר רבי טרפון: הזהרו בי מפני כלתי".

יעויין עוד בדברי רבי צדוק הכהן מלובלין, ישראל קדושים אות ד.

ט, ו – יצר הרע לתלמידי חכמים

כתב באבן שלמה ד, יא: "התלמיד חכם צריך שמירה יתרה מיצר הרע, מפני שבו מתגרה ביותר, וזה אחד מטענות הפתאים הפורשים מלימודם, באמרם שקשה להם לעמוד במלחמת היצר הרע. אבל באמת אין זה רק בתחילת לימודם, אבל כשמתגדל בתורה – ניצול מיצר הרע לגמרי. וגם אין צריך להיכנס לקדושה בדוחק, וגם יוכל לקפוץ בקל ממדרגה למדרגה".

ט, ז – גם יחידים אין להם לסמוך על עצמם בזמן הזה

כתב בספר החינוך (קפח): "ומכל מקום לפי הדומה מכל מה שהזהירו זכרונם לברכה אין אדם רשאי לזוז ממוסרם הטוב, ואף על פי שהוא מוצא עצמו חשוך התאוה קצת, לא יאמר: כיון שאני מוצא עצמי כן מה איכפת לי אם אסתכל בנשים, כי יודע אני בעצמי שלא יתעורר יצרי בכך, שהרבה אמרו כן ונכשלו. ועל זה רמזו זכרונם לברכה (סוכה נב,א) באומרם כי היצר בתחילה חלש מאוד והולך ומתחזק על האדם הרבה.

ואתה בני הזהר על זה מאוד ואל יבטיחך יצרך, ואם אלף ערבים יתן לך. וזה שאתה מוצא קצת מעשים בגמרא מראים סותרים דברי אלה, כלומר, שאפילו במה שאסרו זכרונם לברכה בנשים לא היו קצת מהן חוששין, אין זה סתירה כלל לדברי, דבמקום מצוה הוא דוקא שהיו מקילין קצת. כמו שמצינו ברבי יוחנן דהוה יתיב אשערי טבילה כדי שיסתכלו בו הנשים ויולידו בנים נאים כמותו, והוא לא היה מסתכל בהן חלילה, ורבי דהוה נקיט כלתה אכתפיה, למצוה הוא שהיה עושה כן, כדי לשמחה, וקצת ענינים כיוצא באלו.

ועוד שהם זכרונם לברכה היו כמלאכים, שלא היה עסקם אפילו שעה קלה כי אם בתורה ובמצוות, והיתה מפורסמת כוונתם לכל העולם כשמש, ולא היו מרגישים הרגש רע בשום דבר מרוב דבקותם בתורה ובמצוות. אבל אנחנו עכשיו אין לנו לפרוץ אפילו גדר קטן בענינים אלו כלל, אלא לשמור כל ההרחקים שהודיעונו זכרונם לברכה בפרט, ובמה שלא הזכירו הם יש על כל אחד ואחד לעשות כפי מה שימצא את גופו מוכן כמו שאמרנו, שאם הוא מוצא עצמו שצריך גדר אף על המותר – יגדור עצמו, כמו שמצינו אחד מן החכמים שאמר הזהרו בי מפני בתי (קידושין פא, ב), ואף על פי שמותר לאדם להתייחד עם בתו, כמו שנכתוב בעזרת השם, לפי שענין זה קשה מאד ויצר הרע חזק בו, על כן צריך כל אדם להרבות בשמירה".


  1. . סוגיה זו רחבה מאד, ועיקרה קשור להלכות צניעות של היחיד ושל כלל החברה, והלכות אלו לא מבוארות בספר שמחת הבית וברכתו. וע"כ לא באנו כאן לבאר אלא מה שקשור ישירות להגדרת הרהורי עבירה ואיסורם.
  2. . כתב סדר היום (סדר הנהגת הלילה): "ומה שאמרו חז"ל: כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, לא אמרו אלא בענין האבר הזה, שאם נאמר על שאר עבירות, גזל וגניבה וחלב ודם, הרי אנו רואים שאין לגדולים תאוה בהם כלל, לא מעט ולא הרבה, ויצרם כבוש וחלל בקרבם בענין זה. אלא ודאי לא נאמר אלא על הדבר הזה, שכל מי שהוא בקדושה ובפרישות, יצרו מתגבר עליו להעבירו, כמו שמצינו כמה מעשים בגמרא בענין זה, ואנו רואים בעינינו התגברות יצר הרע על דבר זה, ולולי ה' שהיה לנו להתגבר עליו, כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו".

י – איסור אוננות בנשים

איסור אוננות בנשים

י, א – מקור הדין

משנה נדה יג, א: "כל היד המרבה לבדוק, בנשים – משובחת, ובאנשים – תקצץ". ובגמ' שם: "מאי שנא נשים ומאי שנא אנשים? נשים לאו בנות הרגשה נינהו – משובחות, אנשים דבני הרגשה נינהו – תקצץ".

י, ב – שיטת רבנו תם

כתב רבנו תם (תוס' נדה יג, א, 'נשים'; ספר הישר קסו) שנשים אינן מצוות על השחתת זרע: "דלאו בנות איסור הרגשה נינהו, אפילו הוו מרגישות". ובתוס' יבמות (יב, ב, 'שלש') כתבו שלכן מותר לכל אשה לתת מוך אחרי תשמיש בגופה כדי לשאוב את הזרע, "והאשה שנותנת אח"כ מוך לא הוזהרה אהשחתת זרע כיון דלא מיפקדה אפריה ורביה" (הרבה מהפוסקים קישרו, כפי שקישר רבנו תם, בין השחתת זרע שלה, שבזה עוסקת המשנה בנדה, לבין השחתת זרע של בעלה, שבזה עוסקת הגמ' ביבמות).

בתוס' (נדה שם) הקשו על שיטת רבנו תם: "לפירוש רבנו תם קשה לרבי יוחנן בן ברוקה, דתניא (יבמות סה, ב): על שניהם נאמר (בראשית א, כח): פְּרוּ וּרְבוּ, ועוד נהי נמי דלא מפקדו אפריה ורביה, להשחית זרע הוקשו לאיש לכל עונשין שבתורה (ב"ק טו, א)!". ותרצו וביארו את החילוק של רבנו תם: "ויש לומר דהיינו טעמא, שהנשים לעולם מזריעות בפנים ושם הוא דרך להזריע, אבל אנשים מזריעים בחוץ ואין דרך להזריע שם". כלומר, מכיוון שגם כשהאשה מזרעת, זרעה נשאר במקום שראוי להזריע, דהיינו בגופה – אין כאן השחתת זרע. ואילו לגברים אסור להשחית את זרעם מכיוון שהוא לא מגיע למקום שראוי להזרעה, דהיינו לגופה של האשה.

וכ"כ ברכ"י (יו"ד שלה, ה) כשיטת רבנו תם (עיין לקמן יא, ב, שהבאנו לשונו). ומשמע מדעתם שאין איסור לנשים לגרות עצמן באותו מקום.

י, ג – שיטת רוב הראשונים

הרמב"ן (נדה שם) חולק על רבנו תם: "ואין פירושו נכון בכאן, דבנות הרגשה לאו בדין הרגשה משמע". והפירוש של לאו בנות הרגשה נינהו – שלא מתגרות על ידי הבדיקה, וכ"כ המאירי נדה שם: "שאינן בנות הרגשה, ר"ל שיהא יצרן מתגרה בהן מפני כך". וכ"כ תוס' חכמי אנגליה נדה שם: "נשים דלאו בנות הרגשה נינהו – פי' שאינן מתחממות על ידי משמוש". וכן דייקו הריטב"א ותוספות רא"ש בשיטת רש"י (לשון רש"י: "הרגשה – שמזדעזעין אבריו כשמתחמם ורואה קרי", ובדומה לזה לשון פסקי הרי"ד נדה שם). וז"ל הריטב"א (נדה שם): "מאי שנא נשים דלאו בני הרגשה נינהו. פירש רש"י דליכא למיחש בהו דמשום משמוש יבואו לידי אבוד זרע".

ומוסיף הרמב"ן שגם לנשים יש איסור להשחית זרע: "אבל כל עיקר אין דינו של הרב ז"ל נראה לי, שאע"פ שאינן מצוות על פריה ורביה ורשאי מן התורה ליבטל – איסור הוא בהשחתה, ואף על פי שהאשה מותרת לעקור את עצמה מה שאין כן באיש, ואף על פי שקיים מצות פריה ורביה, התם מצוה אחריתי היא שנצטוו על הסירוס, ואפילו מסרס אחר מסרס חייב (שבת קיא, א), אבל בהשחתה, כָּל בָּשָׂר (בראשית ו, יב) כתיב".

וכ"כ הרשב"א שם: "דאע"פ שאינן מצוות בפריה ורביה, מכל מקום אסורות הן בהשחתת הזרע, והכל לקו על זה במבול, ואף על פי שאינן בדין סירוס ומותרות הן להשחית כלי הזרע, אבל אינן מותרות להשחית הזרע… ועוד, אילו היו בנות הרגשה, ודאי אסורות הן לרבות בבדיקה משום דמגרן יצר הרע בנפשייהו, והילכך ודאי דוקא משום דלאו בנות הרגשה נינהו". וכ"כ הריטב"א נדה שם; חידושי ר"ן נדה שם. 1

ובספר הרב ביאר שהאיסור לנשים לגרות את עצמן הוא "מפני שתשוקה זו צריכה להיות שמורה להוסיף אהבה ודבקות בין איש לאשתו, ולא לסיפוק תאווה אנוכית".

י, ד – אשה נשואה

כפי שלמדנו באות הקודמת, כתב הרשב"א שאם נשים היו מתגרות על ידי הבדיקה, אסור היה לבדוק את עצמן, כמו דינם של גברים: "משום דמגרן יצר הרע בנפשייהו".

ועל פי דבריו חידש החתם סופר (נדה יג, א): "ואולי לא אמרה הרמב"ן (למדנו את הדברים ברשב"א) אלא בפנויה, אבל בנשואה כיון דלא מיפקדא אהשחתה, וגם ההרהור אינו אלא שמתאווה לבעלה, לא ידעתי מה איסור גירוי יצר הרע שייך לכאן".

ובצירוף דברים אלו כתב הרב בספר (סוף הערה 15): "וכאשר יש לאשה עיכוב בשמחת עונה, ולפי עצת מטפלת יראת שמיים טוב שתנסה לגרות עצמה לבדה, מותר לעשות כן. ראשית, מפני שהדבר נעשה לשם קיום המצווה, שנית, בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת ר"ת והברכ"י (ועיין חידושי חת"ס נדה יג, א, שמשמע שמיקל בנשואה שחושבת על בעלה)".

י, ה – שו"ת תורה לשמה

בשו"ת תורה לשמה סימן תקד, נשאל מזוג שעסקו בהכנות לתשמיש והאשה הגיעה לשיא השמחה עוד לפני הביאה, האם יש בזה איסור השחתת זרע של האשה.

והשיב הבן איש חי שמעיקר הדין אין איסור השחתת זרע לאשה: "אם כן מוכח מכל הנזכר דאין בהטלת זרע האשה לחוץ איסור השחתה, דאין איסור זה אלא רק בזרע האיש, והכי נמי מסתברא, דיש לחלק בזה בין איש לאשה. וכן מוכח נמי עוד מדברי הרמב"ם שם (איסו"ב כא) ה"ט: אשתו של אדם מותרת לו, לפיכך כל מה שהאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובלבד שלא יוציא ש"ז לבטלה וכו', נמצא דלא קפדינן אלא על ש"ז דידיה ולא על דידה, דהא כפי הטבע הוא שגם האשה לפעמים מטלת זרע שלה על ידי געגועין של חיבוק ונישוק שיעשה לה בעלה".

אלא שהביא מכתבי האר"י: "מיהו מצינו לרבינו האר"י זצ"ל בשער הכונות כ"י בדרושי הלילה דרוש ז', וז"ל: ודע כי כמו שיוצאין המזיקין אלו מן האדם המוציא שז"ל להיותו בלא אשה, כך האשה בוראה מזיקין בלא האיש, וזה נרמז בפסוק לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה (תהלים צא, י). רצה לומר לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ – שאתה זכר, הרָעָה – שהיא לילית אשת זנונים; וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ, רצה לומר, נגע שהוא ס"מ דכורא, לא יקרב באהלך שהיא אשתך, כמו שכתוב (דברים ה, כז): שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם עכ"ד, ע"ש". אמנם כתב הבן איש חי שעדיין אי אפשר להשוות השחתת זרע של אשה לשל איש, מכיוון שהאר"י לא הביא סדר תעניות על השחתת זרע אצל האשה.

והוסיף: "גם עוד יש לומר, שגם בבריאת המזיקין דקאמר רבינו זלה"ה, היינו דוקא אם תעשה האשה השחתת זרעה על ידי הרהורים רעים או על ידי חיכוך בפועל, כמו הך דנשים המסוללות דהיא מתכוונת להטיל זרעה, דאז בזה מתערב פלוני ושולט שם, מה שאין כן בנידון השאלה, דהיה זה על ידי חבוקין וגעגועין של בעלה שהוא בהיתר ולא נתכוונה להטיל זרעה בחוץ ח"ו, ולא ניחא לה בהכי ולא אסקא על דעתה בזה – אין כאן תערובת פלוני ולא יברא מזה מזיקין גם לדברי רבינו ז"ל". 1


  1. . עוד שיטה בראשונים – שיטת הר"ח. כתב בתוספות רא"ש (נדה יג, ב) בשם רבנו חננאל: "פי' דנשים לאו בנות הרגשה נינהו, שרואות דם בלא הרגשה". ודייק מדבריו הרא"ש: "ומשמע שרצה לומר אע"ג דמפקות זרע לבטלה, טוב לה שתבדוק כדי שתפריש מטומאת טהרות ומלשמש עם בעלה בטומאה".
  2. . וסיים הבא"ח שם: "ואיך שיהיה, הנה על כל פנים מכוער הדבר הזה וצריכין להיזהר שלא יבואו לידי כך ח"ו, וטוב לאדם שיקדש עצמו במותר לו ויקצר מאוד בעניינים אלו אעפ"י שניתן רשות לשחק עם אשתו קודם תשמיש לעורר התאוה ברצון, וכמ"ש בגמרא רב כהנא גני תותי פורייה דרב וחזייה דשח ושחק ואח"כ שימש, וגם ידוע דחיבוק ונישוק קודם תשמיש יש בו סוד והוא צורך, עם כל זה לא יאריך בשחוק זה, ולקוצרים נאמר ה' עמכם".

    ומה שכתב שיש לקצר בהכנות לתשמיש, וראוי שהאשה לא תגיע לשיא בשמחה לפני החיבור, לא נוהגים כמותו כלל, ואדרבא עדיף שהאשה תגיע לשיא השמחה לפני החיבור, מכיוון שהרבה נשים אינן מגיעות לשיא באופן קבוע מהביאה עצמה. ועיין הרחבות לפרק ב, א, א-ד.