א – ערך המצווה

מעלתה וערכה של מצוות פריה ורביה

א, א – ערכה של מצוות פריה ורביה

כתב ספר החינוך (מצווה א): "משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב (ישעיהו מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצוות בעולם, כי לבני אדם ניתנו ולא למלאכי השרת (ברכות כה, ב)". וכ"כ השל"ה (בראשית, תורה אור ב): "והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצות בעולם, כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכי השרת, על כן צריך להשאיר אחריו מי שיקיים התורה והמצוות, ויכיר שיש בורא משגיח ויכול, ולא ימחה מישראל דבר זה. וזהו כוונת רבותינו ז"ל (בראשית רבה ל, ו) במה שכתבו, עיקר תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים. רצונם לומר, עיקר הכוונה של צדיקים במה שמעמידים תולדות, הוא להמציא ברואים שיקיימו המצות ויתעסקו במעשים טובים".

א, ב – מצוות פריה ורביה גדולה משאר המצוות

משנה גיטין מא, ב: "מי שחציו עבד וחציו בן חורין – עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל; בית שמאי אומרים: תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם! לישא שפחה אי אפשר – שכבר חציו בן חורין, בת חורין אי אפשר – שכבר חציו עבד, יבטל?! והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיהו מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ! אלא מפני תיקון העולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על חצי דמיו. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי".

ביארו התוס' (שם 'לא' בתירוצם השני) למה המשנה הביאה דוקא את הפסוק לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ כראיה, ולא את הציווי מהתורה לפרות ולרבות: "נקט האי קרא משום דמוכחא דמצוה רבה היא". וכ"כ תוס' בחגיגה (ב, ב, 'לא'): "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ – האי עשה אלים טפי מפרו ורבו". כלומר הציווי לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ מורה על חומרתה של מצוות פרו ורבו יותר משאר ציוויי התורה. וכ"כ תוס' (שבת ד, א, 'וכי'), שלמרות שאין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך, מותר לעבור על איסור שחרור עבד כנעני כדי שיקיים פרו ורבו, משום ש"שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא".

כתב רבי יוסף קארו (שו"ת בית יוסף, הל' כתובות יד), בשם רבינו אליהו מזרחי, שמצוות פריה ורביה כל כך חשובה, שגם גזרת רבנו גרשום מאור הגולה שלא לישא שתי נשים אינה עומדת במקום שיש ביטול מצוות פריה ורביה, ודלא כדברי מהר"י מינץ שלא התירו במקום מצווה אלא כגון מצוות יבום: "שמצות ייבום אינה נערכת במצות פריה ורביה מכמה טעמי: חדא, דמצות פריה ורביה כוללת ונוהגת בכל אדם, מה שאין כן במצות ייבום שאינה נוהגת אלא במי שנפלה לו יבמה. ועוד, דמצות פריה ורביה שקולה כתלמוד תורה, שהיא שקולה כנגד כל המצות, שהרי אין מוכרים ספר תורה אלא לתלמוד תורה או לישא אשה משום פריה ורביה, ומותר לצאת לחו"ל לישא אשה, ואפילו אם הוא כהן מיטמא באויר ארץ העמים ובבית הפרס כדי לישא אשה, כדאיתא בפ"ק דע"ז (יג, א), ואילו ביבמה אסור לו לצאת חוצה לארץ, ואפילו הוא ישראל, כדאיתא בסוף כתובות (קיא, א).

ועוד, דמצות פריה ורביה אין לה תמורה במצוה אחרת, זולת מי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי (יבמות סג, ב), דהוא מילתא דלא שכיח חד בכמה דרי, ולא שמענו שהיה שני לו, ואילו מצות יבום יש לה תמורה במצות חליצה. ועוד, שעל המונע עצמו מפריה ורביה אמרינן שהוא כשופך דמים וממעט את הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ושחייב מיתה, וכדאיתא פרק הבא על יבמתו (שם), ולא אמרו כן על המונע עצמו מלייבם, אבל אדרבה, אמרו דהאידנא מצות חליצה קודמת למצוות ייבום. ומעתה מה דמות תערכו למצוות ייבום עם מצוות פריה ורביה, הלא מצוות פריה ורביה גדולה עד לשמים ואין ערוך אליה בכל המצות, ומצות ייבום – העדרה טוב ממציאותה".

א, ג – נשאלים על פריה ורביה בשעת הדין

שבת לא, א: "אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי: אי יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ (ישעיהו לג, ו) – אין, אי לא – לא".

ביאר מרן הרב קוק (עין איה שבת פ"ב, אות קסג) שבשמיים אדם נשאל לא רק על מילוי הפוטנציאל שלו ועל מעשיו הטובים, אלא אף על מילוי הפוטנציאל של צאצאיו שיכלו להיוולד ולקרב את העולם לגאולתו: "לא רק את אשר יכול הוא בעצמו להוציא אל הפועל מכלל האושר והשלימות נגול כספר לפניו, כי אם את אשר יוכלו שאת הדורות הבאים בהמשך החיים, התלויים בהרבה באיכות הטבת דרכי חייו הוא, גם הם נגללים, והשאלה נשאלת במלוא רחבה: עסקת בפריה ורביה? הנשאך ליבך לדעת כמה טוב גנוז בחיים הבאים, ההולכים ומתרחבים והולכים ומתפתחים יפה להיות הולך ואור, הולך וקרב אל המטרה העליונה אשר הציב אדון כל העולמים?".

א, ד – פריה ורביה במצבים קשים

חובת מצוות פריה ורביה קיימת אפילו במצבים קשים, כפי שלמדנו בסוטה יב, א, בזמן גזירתו של פרעה: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי (שמות ב, א) – להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ (שם א, כב), אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה (שנולדים ומתים, וחוזרים וחיים הן לעולם הבא, רש"י), ואתה בעולם הזה ולעולם הבא (שכיון שאינם נולדים – אינן באין לעולם הבא, רש"י)! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק, בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר (איוב כב, כח): וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ! עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן. וַיִּקַּח – ויחזור מיבעי ליה! אמר רבי יהודה בר זבינא: שעשה לה מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אמרו: אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה (תהלים קיג, ט)".

תנא דבי אליהו רבה כג, י: "כשהיו ישראל מלין את בניהם במצרים, היו המצריים אומרים להם: למה אתם מלין את בניכם? והלוא לאחר שעה יהא משליכין אותו בנהר! ואומרים להם ישראל: אנחנו נמול אותם, ואחר כך עשו להם כרצונכם. וכשהיו ישראל עושין שבעת ימי המשתה, היו המצריים אומרים להם: למה אתם עושים שבעת ימי המשתה? והלוא לאחר שעה מוציאין אותו לעינוי! ואמרו להם ישראל: אנחנו נעשה שבעת ימי משתה, ואח"כ עשו לנו כרצונכם, המת ימות, והנהרג ייהרג, והבא בחיים יחיה".

וכ"כ המשך חכמה (בראשית ט, ו), שמה שנאמר: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ וכו' וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ (שם ז), בא להורות, "אף בשעה שיש חרב ושפיכות דם הרבה, אין לכם להביט על זה, כי אנכי אדרוש את נפש האדם ושופך דם האדם הוא ישפך, רק אתם פרו ורבו, ולא תאמרו למה נלד לבהלה ולכליון, מוטב שיהיה כלה מאליו, אין לכם להביט על זה! ולכן כתיב בשאילתות דרב אחאי, פרשה ברכה, דמצוה ליקח נשים ולהוליד בנים מקרא דירמיה (כט, ו), דאמר: קחו לכם נשים והולידו בנים. כוונתו, דאף בעת הגזירה והגלות – מצוה לפרות ולרבות, כמו ירמיה שציוה לבני הגולה בבבל".

א, ה – כאילו שופך דמים וממעט הדמות

יבמות סג, ב: "תניא, רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה – כאילו שופך דמים, שנאמר (בראשית ט, ו): שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, וכתיב בתריה (שם ז): וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר (שם ו): כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, וכתיב בתריה: וְאַתֶּם פְּרוּ וגו'. בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ".

כתב מהרש"א (שם): "מבואר, כי מי שאינו עוסק בפריה ורביה – מחסר הנפשות מן העולם, וכאילו שופך דמן". וכ"כ הרב בספר: "תפקידו של האדם להוליד ילדים נוקב ויסודי כל כך, עד שמי שאינו ממלא אותו נחשב כמי שהמית את ילדיו בטרם נולדו".

'כאילו ממעט הדמות', ביאר הלבוש (אה"ע א, א): "כאילו ממעט בדמות אלקים, דכתיב (בראשית ט, ו): כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, וסמיך ליה (שם ז): וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ, כלומר ואם לא תפרו ותרבו – אז צלם אלקים ממילא יתמעט, כי הראשונים ימותו".

מוסיף המאירי, שיתכן שיוולד צדיק גדול שהעולם צריך אותו: "מכיון שנצטווה האדם על פריה ורביה כדי להעמיד הישוב, כל הפורש לגמרי ממנה הרי הוא כשופך דמים, ר"ל שמונע קיום הישוב. ועוד, שמא זה שהוא מונעו היה בא לתכלית שלמות, ועל זה נאמר: כאלו ממעט את הדמות, רומז למה שאמר (שם א, כז): בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, ר"ל בשכל, ועתיד להידמות לעליונים אם יבוא לתכלית שלמותו". 1

א, ו – במצווה זו האדם שותף עם הקב"ה

כתב הרב בספר: "על ידי מצווה זו האדם הולך בדרכי ה', מה ה' ברא את העולם ומקיימו, אף האדם מוליד ילדים ומטפל בהם ומגדלם. ועל ידי כך הוא נעשה שותף עם הקב"ה, וכמו שאמרו חכמים (נדה לא, א): שלושה שותפים יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו".

וכ"כ רבינו בחיי (בראשית א, כח): "ברכה שניה היא מצות פריה ורביה, והוא שאמר: וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ, והזכיר בו שם אלוהים כי בזה ישתתף אדם לאלוהים, וכענין שכתוב: (שם ד, א): קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה', ודרשו רז"ל (קידושין ל, ב): ג' שותפין יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו". וכ"כ חזקוני (בראשית א, כח): "על ידי שפריה ורביה דוגמת יצירה, היא נכתבה כאן עם היצירה".

א, ז – חיוב פריה ורביה גדול יותר בארץ ישראל

כתב הרב דוד בן שמעון (שער החצר סי' תק"ע): "ידוע, אף על פי שאדם חייב בפריה ורביה בכל זמן ובכל מקום, כמאמרם ז"ל: יש לו לאדם בנים בילדותו – יוליד בנים בזקנותו, מכל מקום יותר חיוב יש לו להוליד בהיותו בארץ ישראל. כי המקום מוכן להוליד בנים צדיקים להיות מקום קדוש, מקום השראת השכינה המקדש את האדם, ומוכן גם כן ללימוד, דאוירא של ארץ ישראל מחכים (ב"ב קנח, ב). זהו רמז הכתוב (ויקרא יט, כג): וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, לרמוז על נטיעת הוולד, שיעסוק בפריה ורביה יותר, שבהיות המקום מוכן לקדושה ולחכמה כמדובר, בודאי יהיה הנולד כָּל עֵץ מַאֲכָל – העץ, שהוא התינוק, יהיה כולו מאכל, צדיק וחכם. ע"כ הרב הקדוש בספר מגלה צפונות פרשת קדושים. ודברי הרב הקדוש הם מוסר גדול למי שיש לו לב, ובכאן היה לי להאריך בתוכחת מגולה על אותן הנמנעין לקיים מצוות פרייה ורבייה בעבור אהבת אשה ראשונה וכיוצא מטענות בלות ומטולאות, טלאי על גבי טלאי, אלא שלסיבה מה עת לחשות, וה' הטוב יכפר בעד".

א, ח – חיבב הקב"ה פריה ורביה יותר מבית המקדש

ירושלמי כתובות ה, ז: "אמר רבי אבין: חיבב הקדוש ברוך הוא פריה ורביה יותר מבית המקדש, מאי טעמא? חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ (מלכים א ה, כח)". פני משה: "שלא הותרו להיות בלבנון אלא חודש אחד ובבתיהם שני חדשים".


  1. . בערוך לנר (יבמות שם, 'בגמ' כאילו') פירש את ההבדל בין 'כאילו שופך דמים' לבין 'ממעט הדמות': "דרבי אליעזר חשיב ליה כאילו שופך דמים, שהוא מזיק לגוף, שלא נברא על ידו – כאילו הרגו, אבל לנשמה אינו מזיק, דהיא נשארה במעלתה למעלה. אבל רבי יעקב ס"ל דאדרבא, איפכא הוא, דלגוף אינו מזיק כיון שעדיין לא נברא, ולמה שאינו – אינו יכול להזיק. אבל הדמות ממעט, שהוא הנשמה – חלק אלו' ממעל, שעל זה נאמר (בראשית א, כו): נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, היא היתה עולה במעלה יתירה ונדמה יותר ליוצרה אם היה נברא לקיים תורה ומצות". והמשיך לבאר שנחלקו במחלוקת בית שמאי ובית הלל (עירובין יג, ב) אם נח לאדם שנברא משלא נברא, ע"ש.

ב – חזקיהו ובן עזאי

חזקיהו ובן עזאי

ב, א – גודל חובת פריה ורביה מחזקיהו המלך

ברכות י, א: "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה וגו' (ישעיהו לח, א). מאי כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה? מֵת אַתָּה – בעולם הזה, וְלֹא תִחְיֶה – לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו. אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת – איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא – לעביד! אמר ליה: השתא הב לי ברתך, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו. אמר ליה: כבר נגזרה עליך גזירה. אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא – אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים… מיד: וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' (שם ב)".

למדנו שמצוות פריה ורביה גדולה ומחייבת כל כך, שאפילו אם יודע שילדיו יהיו חוטאים – חובה לעסוק בפריה ורביה, וכ"כ ר' צדוק (ספר הזכרונות, פרק א): "ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, ומוכח שם בברכות גבי חזקיה, דאפילו יודע שיהיו בניו רעים וחטאים לה' – חייב במצווה זו".

וכ"כ המאירי (ברכות שם), שאין לאדם לבטל מצוות פריה ורביה אפילו כשיש חשש לזרע שאינו הגון: "מצות עשה של פריה ורביה אין לאדם להפקיעה על שם שהוא חושד את עצמו או בת זוגו שלא להעלות זרע הגון, אם ע"פ השמועה, אם ע"פ השכל, אם ע"פ הנסיון, שאין לאדם אצל סתרי השם כלום, וכמו שאמרו: בהדי כבשי דרחמנא למה לך. ומכל מקום ישתדל בזווגו במה שראוי להשתדל בבת זוג, עד שיראה כמתכוין בזווגו להולדת בנים הגונים, כמו שהזהירו בבדיקת אחיה (ב"ב קי, א) ובבת תלמיד חכם (פסחים מט, א) ובדומה לזה".

עוד כתב החיד"א (ברית עולם על ספר חסידים תקיז): "באמת שזה של חזקיה המלך ע"ה יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר (תהלים סג, יב), אשר בטענות היצר אינם נושאים אשה, והרי חזקיה ע"ה שלא היה חוטא כלל, והיה צדיק גמור ועוסק בתורה תדיר ונעץ חרב בבית המדרש וכו', ובימיו לא היה תינוק ותינוקת שאינם בקיאים בטהרות (סנהדרין צד, ב), ומה שלא נשא דחזא דנפקי רשעים, ועם כל זה אמרו לו מת בעולם הזה ועולם הבא".

רבי צבי אלימלך שפירא (בעל הבני יששכר; בספרו מגיד תעלומה על ברכות שם) ביאר שחזקיה חשב שטעם מצוות פריה ורביה הוא כדי להוליד בנים עובדי ה': "והנה חזקיה תלה טעם מצוות פריה ורביה הוא כדי להוליד בנים עובדי ה', וכאשר ראה ברוח הקודש דנפקו מיניה וכו', פטר את עצמו מהמצוה, והוכיחו ישעיה ואמר לו: בהדי כבשי דרחמנא למה לך, היינו המצוות הם סודות התורה, אי אפשר לבוא לתכלית טעמיהן, ע"כ מאי דמיפקדן וכו'".

ב, ב – גם מבנים רשעים יוצאים דברים טובים

כתב רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק עח): "פעמים גם בנים רשעים אפשר שיהיה נצמח איזה טובה לאב, כענין אברהם שיצא ממנו ישמעאל ובני קטורה, שיצא הפסולת על ידיהם. אלא שבזה צריך שיזכה האב שיופקע תורת זרעו מהם, כמו שנאמר באברהם (בראשית כא, יב): כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, וכמו שאמרו בעשרת השבטים סוף פרק קמא דיבמות (יז, א): לא זזו משם עד שעשאום כגוים גמורים, וידוע דברי רמב"ן על פסוק שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ (דברים כט, יז), עיין שם. ועל זה אמר לחזקיה פרק קמא דברכות (י, א): בהדי כבשי דרחמנא למה לך, והרי מנשה מאותן שאין להם חלק לעולם הבא, ומכל מקום היה נאבד חס ושלום משיח בן דוד וכל השלשלת הקדושה מן העולם אילו לא נולד".

וכ"כ הרב בספר: "ואף במקרה של חזקיה, על ידי בנו, מנשה הרשע, נמשכה שושלת בית דוד, שממנה ייוולד משיח בן דוד שיבוא במהרה בימינו". עוד ביאר הרב בספר: "יסוד החיים הוא הערך הראשון במעלה, שכן גם רשעים יכולים לחזור בתשובה. יתר על כן, גם אם לא יחזרו בתשובה, הצדיקים לומדים ממעשיהם לקחים. אבל כאשר מבטלים את המצווה, עוקרים את הכל וכופרים בערך החיים שברא ה' בעולם הזה".

ב, ג – עונש על ביטול פריה ורביה

למדנו מחזקיהו המלך שהעונש על ביטול פריה ורביה גדול מאד, בעולם הזה ובעולם הבא. עוד למדנו בפסחים קיג, ב: "שבעה מנודין לשמיים, אלו הן: מי שאין לו אשה, ושיש לו אשה ואין לו בנים…", והסבירו תוס' ('ואין'): "נראה דוקא על ידי פשיעתו, שאינו מתעסק בפריה ורביה".

וכתב ספר חסידים תקיז: "יש שמאבד את עצמו מזה העולם ומן העולם הבא, כגון שאינו יכול לשמש ולהיזקק עם אשתו כמה שנים, ומכושף, וכן מי שהוא עם אשתו ולא ילדה לו ואינו נותן גט – נאבד מן העולם הזה ומן העולם הבא, ואם היא מעכבת או הקרובים – כולם חוטאים, וכן אמר ישעיהו לחזקיהו: כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה (מל"ב כ, א), כי מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא – שלא לקחת אשה".

ב, ד – גזירת חזקיהו על שלא נשא אשה

כפי שלמדנו מהגמ', הגזירה על חזקיהו המלך ניתנה משום שלא נשא אשה ולא עסק בפריה ורביה. אמנם היה לו לישא אשה גם אם לא יקיימו פריה ורביה, ועיין בשערי זוהר לר"ר מרגליות (ברכות י, א) שהביא מהזוהר והמקובלים שמכל עונה עם אשתו ייוולדו נשמות לעתיד לבוא. ועיין בספר פרק ח (נחמת חשוכי ילדים), סעיף ו. עיין עוד בהרחבות לפרק א, ד, ג-ד.

ב, ה – בן עזאי

יבמות סג, ב: "תניא, רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה – כאילו שופך דמים, שנאמר (בראשית ט, ו): שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, וכתיב בתריה (שם ז): וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר: כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, וכתיב בתריה: וְאַתֶּם פְּרוּ וגו'. בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים! אמר להן בן עזאי: ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים".

משמע מכאן שבן עזאי לא התחתן מעולם, וכ"כ הרמב"ם בפיהמ"ש (סוטה ט, טז): "וענין בן עזאי מפורש בבראשית רבה שלא נשא אשה כלל". אמנם בכתובות סג, א, אחרי סיפורו של רבי עקיבא ומסירות נפשה של רחל לתורתו, מובא: "ברתיה דרבי עקיבא עבדא ליה לבן עזאי הכי. והיינו דאמרי אינשי: רחילא בתר רחילא אזלא, כעובדי אמה כך עובדי ברתא". משמע שהתחתן עם בתו של רבי עקיבא, וביארו התוס' (יבמות סג, ב, 'שיתקיים') על פי סוטה ד, ב, שבן עזאי התחתן והתגרש.

ב, ו – שקדנותו של בן עזאי

סוטה מט, א: "משמת בן עזאי – בטלו השקדנים". רש"י: "שקדנים – שוקדין על דלתות בית המדרש לילה ויום, כדאמר ביבמות (סג, ב): אבל מה אעשה שנפשי חשקה בתורה". וכ"כ ראב"ן (שו"ת סימן צה): "והא דאמר בסוטה משמת בן עזאי בטלו השקדנים, שאחריו לא היה שקדן כמותו, שהיה תדיר ומהיר ללמוד וכל עסקיו לא היו כי אם בתורה, כדתני בהבא על יבמתו: א"ל לבן עזאי: אתה נאה דורש ואין נאה מקיים, א"ל מה אעשה שנפשי חשקה בתורה".

בן עזאי היה גם חריף וגם בקי, ומהגדולים בדורו, כפי שלמדנו בבכורות נח, א: "בן עזאי אומר: כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה (רבי עקיבא)". ונהיה גם סמל לידיעת התורה, כפי שאמר אביי על עצמו (קידושין כ, א; ערכין ל, ב, ועוד): "אמר אביי: הריני כבן עזאי בשוקי טבריא!". רש"י: "כי הוה בדיחא דעתיה הוי רגיל למימר הכי, הריני פתוח ומוכן להשיב לשואלי דבר תורה כבן עזאי, שהיה דר בטבריא, שהיה חריף ודרשן, ואמר כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה".

וכן אמרו עוד אמוראים (ירושלמי ביכורים ב, ב): "אנא הוא בן עזאי דהכא". פני משה: "הרי אני מוכן להשיב דבר להשואל בעומק ובחריפות כבן עזאי דכאן. וכן הוא בבבלי בהרבה מקומות, כשהיה דעתם צלולה אמרו הריני כבן עזאי בשוקי טבריא". ולא רק חריפות היתה בו, אלא גם שקדנות ופסיקת הלכה, כפי שהסביר בשו"ת מהרי"ק החדשים סימן יב: "הרי לך שמשבחו בשקידת בית המדרש יותר מכל שאר החכמים, וכן משמע הלשון דבשוקי טבריא, דמשמע שהיה שם מצוי תמיד להשיב לשואלים".

ב, ז – ההיתר לנהוג כבן עזאי

כתב הרמב"ם (אישות טו, ג): "מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן עזאי, ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה – אין בידו עון, והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו, אבל אם היה יצרו מתגבר עליו, חייב לישא אשה ואפילו היו לו בנים, שמא יבוא לידי הרהור". וכ"כ שו"ע אה"ע א, ד. והסביר המגיד משנה שלדעת הרמב"ם חכמים קיבלו את טענת בן עזאי שאמר מה אעשה וחשקה נפשי בתורה. לפי זה, תיתכן מציאות שיחידים ינהגו כבן עזאי, וכ"כ המאירי יבמות סג, ב: "מכל מקום, כל הנמנע מזה (מפריה ורביה) לכוונת קיום התורה ופרישות העולם, אף על פי שלא קיים מצוה זו, הואיל ורואה בעצמו שכך נוח לו לקיום התורה ומצותיה – מעבירין לו, והוא שאמר בן עזאי: מה אעשה שנפשי חשקה בתורה, ואפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים".

אמנם הריטב"א (יבמות סג, ב) כתב בשם התוס': "אין בדורות הללו מי שיכול להיות כבן עזאי אפילו לענין זה". וכ"כ הבית יוסף (שו"ת סי' יד, מובא לעיל א, ב); ברכי יוסף אה"ע א, יא; זכרון משה אה"ע א, ד. וכ"כ חכמת אדם קכג, ד: "מכל מקום בזמן הזה ידוע שאין אדם בעולם שיש בו מידות הללו". וכ"כ ערוה"ש אה"ע א, יד: "אמנם פשיטא שמדרגה כזו אינו מצוי כלל וכלל, וגם בזמן חכמי הש"ס היה בן עזאי אחד ואין שני לו".

ב, ח – היתרו של בן עזאי אינו לכתחילה

בנחלת צבי (על השו"ע אה"ע א, ד) דייק מלשון הרמב"ם ושו"ע: "ונראה מלשונו, דוקא שאם לא נשא אין בידו עוון, אבל לכתחילה לא יעשה כן, אע"פ שחשקה נפשו כבן עזאי". וכ"כ ט"ז אה"ע א, ו.

רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק רא) ביאר שגם בן עזאי בעצמו ניזוק מכך שלא התחתן, שהרי היה אחד מארבעה שנכנסו לפרדס, והציץ ומת (חגיגה יד, ב): "וכן המטיילים בפרדס יש להם מסירות נפש בשביל אהבת התורה… ובן עזאי נפשו חשקה בתורה, זהו נגד בכל נפשך ואהבת התורה, רק שלא היה נאה מקיים, כמו שאמרו ביבמות (סג, ב), ועל זה אמרו (שם קט, ב): כל האומר אין לו אלא תורה – אף תורה אין לו, שזה חסרון באהבת התורה כשאינו מקיים, והוא חסרון באהבה דכל נפשך, לכן עונשו בנפש ובמיתה".

כתב במעשה רוקח הל' אישות טו, ג: "והרבה חכמים בעיניהם ראיתי שרצו להיפטר ממצוה זו בהדמות עצמן לבן עזאי, ויש מהם מחמת מיעוט הביטחון בהקב"ה באמרם שהם יראים פן ימותו בניהם ברעב, מחמת שאין מספיקין להרויח כדי צרכם, אוי להם אוי לנפשם כי גמלו להם רעה, שלא יבצר בעולם שימלטו מהרהורים שהם קשים מהעבירה עצמה, כדאיתא ביומא דף כט (ע"א), ומבטלים מצוה זו בשאט בנפש, וזו רעה חולה שמהם לומדים העמי הארץ, ובזה מתרבה הזנות והפרצות העצומות כאשר הם גלויים ומפורסמים, והשי"ת יכפר בעדם וישים העקוב למישור".

ב, ט – ביאור הנהגתו של בן עזאי

כתב ערוה"ש אה"ע א, יד, שבן עזאי לא יכול היה לפרוש מן התורה, ואולי היה בזה סכנת נפשות: "אמרינן בירושלמי (פ"ג דשבת) שמפסיקין תלמוד תורה לעשות סוכה ולולב וכל המצות, וכל הלמד שלא לעשות – נוח לו שלא נברא, ותניא בתורת כהנים: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (ויקרא כו, ג) – הלמד לעשות, לא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא, ובן עזאי גופה הלא קידש את בת רבי עקיבא (כתובות סג, א) ולחד אוקימתא בגמ' (סוטה ד, ב) נסיב ופירש. ובהכרח לומר שלא היה ביכולתו לפרוש מן התורה כלל וכלל, ואפשר היתה סכנות נפשות אם היה פורש מן התורה [נראה לי]".

ובבן יהוידע (יבמות סג, ב) ביאר שהואיל ובטלה מבן עזאי כל תאווה חומרית, אין טעם להתחתן: "ונראה לי בס"ד הכוונה כי התורה נקראת תושיה, דמתשת כוחו של אדם, דמחלשת החומר, ויש שהם אדוקים בה כל כך עד שבטל מהם כח התאווה של החומר לגמרי, שאם יבואו לבעול אין יכולים, והוא כך היה לו, ואם כן מה תועלת לישא אשה ואינו יכול לקיים פריה ורביה מאחר דבטל כוח התאווה לגמרי. לזה אמר: מה אעשה תרופה ותקנה לעצמי, אחר שנפשי חשקה בתורה, ובטל ממני על ידי כך כוח התאווה".

בדומה לזה ביאר הרב בספר (הערה 1): "ונראה לבאר, שהואיל ומצוות פרו ורבו תלויה בנישואין שכרוכים בהקשבה והתפנות נפשית כדי להתקשר באהבה לאשה, ידע בן עזאי בנפשו, שמרוב שקידתו בתורה, לא יוכל לספק את אשתו כראוי, ועל כן לא התחתן. מה שאין כן בשאר המצוות, שהואיל ואינן דורשות השקעה נפשית, יכול היה לקיים בעוד שמוחו שקוע בתורה".

ע"ע של"ה (פרשת כי תצא, תורה אור, הגה"ה שם) בשם רבי שלמה אלקבץ שביאר באריכות את הנהגתו של בן עזאי על פי הסוד. ועיין שו"ת תורה לשמה (תקה) שביאר שבן עזאי השלים מצוות פריה ורביה בגלגולים הקודמים, וידעו זאת חכמי הדור ולכן לא מיחו בהנהגתו. ועיין עוד שו"ת מהרש"ם ו, קלז.

ג – המצווה הכללית והחובה הפרטית

המצווה הכללית והחובה הפרטית

ג, א – מקור מצוות פריה ורביה

בכמה מקומות בתורה מצינו שנאמר לפרות ולרבות. אצל אדם הראשון, בראשית א, כח: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". ואצל נח ובניו, בראשית ט, א: "וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". ועוד אצל נח, בראשית ט, ז: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ".

באופן פשוט מה שנאמר לאדם הראשון, והפסוק הראשון מפרשת נח, נאמרו לברכה בלבד, ואילו הציווי של פרו ורבו נלמד מפרק ט פסוק ז. וכן כתבו הרבה ראשונים, כ"כ רש"י (פסוק ז): "לפי פשוטו הראשונה לברכה, וכאן לצווי" (לפי פירוש הרא"ם, ועיין גור אריה למהר"ל), וכ"כ רמב"ן (בראשית ט, ז). וכ"כ תוס' (יבמות סה, ב, 'ולא') שמה שנאמר לאדם הראשון נאמר לברכה ולא למצוה. וכ"כ אבן עזרא (בראשית א, כח), ורד"ק (שם).

ויש אומרים שמה שנאמר לאדם הראשון הוא גם ציווי, וכ"כ בספר החינוך (מצווה א) שהביא את הפסוק מאדם הראשון כמקור לציווי: "יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות פריה ורביה, שנאמר (בראשית א, כח): וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ". וכ"כ מלבי"ם (בראשית א, כח), שהפסוק נאמר גם לברכה וגם לציווי: "מצד כח הטבעי אמר: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים, שברכם שיפרו וירבו ושימלאו את הארץ… וכל זה על הצד שברך אותם אלוהים, אבל מצד שהאדם בעל בחירה ויצדק אצלו הצווי, כתיב: וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים, שאמר להם על צד המצוה פְּרוּ וּרְבוּ, הוא צווי שיעסקו בפריה ורביה ושימלאו את הארץ".

וכ"כ הנצי"ב בהעמק דבר (בראשית א, כח): "וַיְבָרֶךְ, וַיֹּאמֶר – המאמר בא גם לברכה, גם בא לציווי ואזהרה שיעסקו בפריה ורביה כדי שֶׁיְקוּיָּם בהם הברכה, משום הכי כתיב: וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים". וכך עולה מאור החיים א, כח: "וַיֹּאמֶר וגו' – צוה אליו לפרות ולרבות, שהגם שבירך אותם שיהיה מין האנושי קיים, לא מפני זה יתרשלו מלפרות ולרבות". 1

ג, ב – המצווה הכללית – 'לשבת יצרה'

משנה גיטין מא, ב: "מי שחציו עבד וחציו בן חורין – עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל; בית שמאי אומרים: תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם! לישא שפחה אי אפשר – שכבר חציו בן חורין, בת חורין אי אפשר – שכבר חציו עבד, יבטל?! והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיהו מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ! אלא מפני תיקון העולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על חצי דמיו. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי".

מגילה כז, א: "אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה… תלמוד – שהתלמוד מביא לידי מעשה, אשה נמי – לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיהו מה, יח)".

הרב הגדיר בספר שמעבר לחובה הפרטית לפרות ולרבות, שגִדרה להוליד בן ובת (עיין לקמן ד, א), ישנה מצווה כללית לפרות לרבות כדי ליישב את העולם, והיא נלמדת מלָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. וביאר הרב (הערה 2): "מצווה כללית פירושה יסוד ומגמה בתורה, שעדיין אין בה גדרי חיוב, אלא ערך וייעוד, שאדם מצווה להזדהות עימו ולהשתדל לקיימו ככל יכולתו".

וכ"כ רבי יוסף ענגיל בספרו אתוון דאורייתא כלל יג: "הנה במצוות פריה ורביה נמצאים שני העניינים האלה, דבעצמותה היא מצוה מחויבת מה' יתברך במאמרו פְּרוּ וּרְבוּ, ככל המצוות שנאמרו בלשון חובה, עשו כך וכך, ומצד זה היא אך מצוה מחויבת בינינו לבין המקום לבד. אבל בקרא לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיהו מה, יח), גילה הכתוב דתכלית העולם שתהיה מיושבת מבני אדם, ואם כן מזה הכתוב נודע שיש חיוב על כל אדם עבור תיקון העולם לפרות ולרבות".

וכן מובא בספר נחלת אליהו (דושניצר, עמ' רנב) בשם ר"ח מבריסק: "שמעתי מהגר"י נימן בשם מרן הגה"ג רשכבה"ג מבריסק ז"ל שתירץ על קושית התוס' בדף יג, א, ומסכת גיטין גבי חצי עבד וחצי בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכו', והקשו שם בתוס' אמאי נקט קרא דלָשֶׁבֶת יְצָרָהּ ולא נקט קרא דפרו ורבו שכתוב בתורה, אבל קרא דלָשֶׁבֶת יְצָרָהּ הוא מדברי קבלה. עוד הקשו, והא כל משחרר עבדו עובר בעשה, ואין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך (עיין לעיל א, ב, בדברי התוס'). ותירץ דקושיא אחת מתרצא בחברתה, דלא נקט קרא דפרו ורבו דהויא מצווה פרטית על כל ישראל בפני עצמו, ואין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך. אבל שֶׁבֶת הוי מצווה כללית על כל ישראל שיחזקו את הישוב וקיום העולם, וגם האדון של העבד חייב במצוה זאת, לכן מותר לשחררו משום דאתי עשה דשבת ודחי עשה דלְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ (ויקרא כה, מו)".

וכ"כ הרב זרח ורהפטיג (זריחת השני ב"ב יג, א): "ונראה לי להסביר כי פרו ורבו הוא ציווי המחייב את האדם הפרטי שלא קיים עדיין פריה ורביה, ואחר שהוליד בן ובת, כבר קיים את המצווה, ואינו מחוייב בזה יותר. ואילו לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ זוהי מצווה המחייבת את הפרט ואת הכלל, שעל כל ישראל לדאוג לקיום האומה והעולם, ואע"פ שגם היא גדורה בגדרי החיוב של פרו ורבו, מכל מקום עניינה ותוכנה הוא דאגת הכלל לכך שהיחיד יקיים את המצווה של פריה ורביה, לפיכך נובע מתוכה הדין שמוכרים ס"ת בין של יחיד ובין של ציבור כדי להשיאו אשה. ולכן גם כאן, שהמדובר הוא בכפיית האדון לשחרר את העבד כדי שישא אשה, מסמיכה דין זה על הפסוק דלֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, המחייב את הציבור, ובכלל זה גם את האדון, לדאוג לכך כי עבד זה יוכל לישא אשה".

ג, ג – בכל ילד שנולד מקיימים מצווה מהתורה

מצוות 'לשבת יצרה' מתקיימת בכל ילד שנולד, שהרי בכל ילד שנוסף מגמת התורה של יישוב העולם מתקיימת. וכ"כ הרמב"ן במלחמות ה' (יבמות כ, א, מדפי הרי"ף): "ולעולם הוא מוכר ספר תורה ואפילו יש לו כמה בנים משום לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, והא קא עביד שבת". וכ"כ תוס' (גיטין מא, ב, 'לא'). וכך משמע מר"ש קלוגר (האלף לך שלמה אה"ע ב): "הנה נראה לי להוכיח מן הש"ס דאף אם אשה מצוּוה על שבת, מכל מקום די אם יש לה בן אחד או בת אחת, ואין צריך זכר ונקבה". כלומר, בכל ילד מקיימים מצוות שבת.

וביאר הרב בספר (הערה 2) שמצוות 'לשבת' אינה רק ציווי מדברי הנביאים, אלא בכל ילד שנולד מקיימים מצווה גדולה מהתורה: "על המצווה הכללית וערכה העצום למדנו מיד בסיום פרשת הבריאה ומיד לאחר המבול. וסמכו אותה חכמים על הפסוק בישעיהו (מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, וקראו לזה בקיצור 'לשבת'. אבל אין הכוונה שתוקף המצווה מדברי נביאים בלבד, אלא שהנביא פירש עניינה, שהיא יסוד היסודות, שכל העולם כולו נברא למענה, ובה האדם משתתף עם הקב"ה בקיום העולם בצד הממשי של החיים, כאשר השותפות הרוחנית היא בלימוד התורה".

וכ"כ הרב זילבר (בירור הלכה תליתאה אה"ע א, ח), שאפילו אם יש לו בן ובת מקיים מצווה מהתורה של פריה ורביה בכל ילד נוסף. והביא כמה ראיות: א. במשנה ברכות (טז, א) אמרו שחתן פטור מקריאת שמע משום שעוסק במצווה, ופירש הרמב"ם שעוסק במצוות פרו ורבו; והקשה הצל"ח איך לא חילקו בין אם קיים פריה ורביה ללא קיים, הרי לנו שאפילו אם קיים, בכל ילד נוסף ממשיכים לקיים מצווה מדאורייתא של פריה ורביה. ב. קידושין מא, א, מצוה בו יותר מבשלוחו, וכתבו הראשונים שהמצווה היא פריה ורביה, והקשה המקנה למה לא חילקו בין אם כבר קיים פריה ורביה לאם עוד לא קיים, ולפי מה שלמדנו מתורץ העניין, שבכל ילד נוסף ממשיכים לקיים מצוות פריה ורביה מהתורה.

 

וכ"כ הרב רפאל אהרן יפהן (בהערותיו לחידושי הריטב"א, הוצאת מוסד הרב קוק, יבמות סב, א, הערה 901), בדעת השאילתות: "ולכן נראה לי יותר לומר בדעת השאילתות דאף דבבן ובת קיים פריה ורביה ונפטר מחיובו, מיהו בכל בן נוסף קיים מצווה מן התורה משום פריה ורביה, דבן ובת הוא שיעור למטה".

וכן משמע מהגדרת המצווה בספר המצוות לרמב"ם (עשה ריב): "שציוונו לפרות ולרבות ולכוון לקיום המין", ולא פירט שהמצווה דווקא בבן ובת.

ג, ד – מחלוקת תנאים אם נשים חייבות בפריה ורביה

משנה יבמות סה, ב: "האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר: על שניהם הוא אומר (בראשית א, כח): וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ".

גמ' שם: "מנא הני מילי? אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון, אמר קרא (שם): וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, איש דרכו לכבוש, ואין אשה דרכה לכבוש. אדרבה, וכבשוה תרתי משמע! אמר רב נחמן בר יצחק: וכבשה כתיב. רב יוסף אמר, מהכא (בראשית לה, יא): אֲנִי אֵ-ל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה, ולא קאמר פרו ורבו… אתמר: רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, וחד אמר: אין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. תסתיים, דרבי יוחנן הוא דאמר אין הלכה… מאי הוה עלה? תא שמע, דאמר רב אחא בר חנינא אמר רבי אבהו אמר רב אסי: עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בכנישתא דקיסרי (והיא תובעתו לגרשה לפי שלא היו לה בנים, רש"י), ואמר: יוציא ויתן כתובה; ואי סלקא דעתך לא מפקדה, כתובה מאי עבידתה? דלמא בבאה מחמת טענה. כי ההיא דאתאי לקמיה דרבי אמי, אמרה ליה: הב לי כתובה, אמר לה: זיל, לא מיפקדת (ואם רוצה את לצאת אין לך כתובה, רש"י), אמרה ליה: מסיבו דילה מאי תיהוי עלה דהך אתתא (בזקנתה מה תהא עליה, רש"י)? אמר: כי הא ודאי כפינן. ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן, אמר לה: לא מיפקדת, אמרה ליה: לא בעיא הך אתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה (עץ שתשען עליו לעת זקנתה ואם תמות יקברנה, רש"י)? אמר: כי הא ודאי כפינן".

הרי שלרבי יוחנן בן ברוקה נשים מצוּוֹת בפריה ורביה כמו אנשים. ואילו לחכמים פטורות מחובת פריה ורביה. והלכה כחכמים, וכ"כ שו"ע אה"ע א, יג. אמנם אם אשה רוצה להתגרש כדי לזכות בבן או בבת שיוכלו לסייע לה בעת זקנתה, מחייבים את בעלה לגרשה ולתת לה את הכתובה. וכ"כ שו"ע אה"ע קנד, ו. 1

ג, ה – הטעם שנשים פטורות מחובת המצווה

כתב המשך חכמה (בראשית ט, ז): "לא רחוק הוא לאמר, הא שפטרה התורה נשים מפריה ורביה וחייבה רק אנשים, כי משפטי ה' ודרכיו – דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג, יז), ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל. ומכל דבר האסור, לא מנעה התורה בסוגה ההיתר, כמו שאמרו פרק כל הבשר (חולין קט, ב). ומשום זה לא מצאנו מצוה להתענות רק יום אחד בשנה, וקודם הזהירה וחייבה לאכול. וכן לא מנעה המשגל מכל בניה לבד ממשה רבינו, לפי שלו היה צריך לגודל מעלתו ולזהירות גופו… ואם כן, נשים שמסתכנות בעיבור ולידה, ומשום זה אמרו מיתה שכיחא, עיין תוספות (כתובות) פג, ב ד"ה 'מיתה שכיחה', לא גזרה התורה לצוות לפרות לרבות על האשה. וכן מותרת לשתות כוס עקרין, וכעובדא דיהודית דביתהו דרבי חנינא, סוף הבא על יבמתו (יבמות סה, ב). רק לקיום המין עשה בטבעה שתשוקתה להוליד עזה משל איש. ומצאנו לרחל שאמרה (בראשית ל, א): הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". 1

ג, ו – מצוות הנשים בפריה ורביה

משנה קידושין מא, א: "האיש מקדש בו ובשלוחו, האשה מתקדשת בה ובשלוחה". גמ' שם: "האשה מתקדשת בה ובשלוחה. השתא בשלוחה מיקדשא, בה מיבעיא?! אמר רב יוסף: מצוה בה יותר מבשלוחה".

וביאר הר"ן (קידושין טז, ב, מדפי הרי"ף) שלמרות שאשה פטורה מחובת פרו ורבו יש לה מצווה לסייע לבעלה: "אשמעינן מתניתין דמצוה בה יותר מבשלוחה, דאף על גב דאשה אינה מצוה בפריה ורביה, מכל מקום יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו". וכ"כ נימוקי יוסף (שם). מעין זה כתב המאירי (קידושין שם): "ואף על פי שאינה מצוות על פריה ורביה, מכל מקום המצוה נעשית על ידה, ועוד שאע"פ שאין בה עשה גמור אינה נפקעת ממצוה לגמרי".

והיש"ש (קידושין ב, א) הקשה על הר"ן וכתב שיש לאשה מצווה בפריה ורביה ולא רק מצווה לסייע לבעלה: "על כן נראה, אף על גב דאינה מצווה על פריה ורביה, מכל מקום מצוה איכא לגבה, דומיא דמחריך רישא (לכבוד שבת, בקידושין שם), אטו מחוייב למחריך רישא, אלא מצוה איכא".

ובקרבן נתנאל (על הרא"ש קידושין ב, א), ביאר שאמנם האשה פטורה מחובת פריה ורביה, אבל היא מצווה על לשבת יצרה, וכ"כ המקנה בתירוצו הראשון, ועיין באות הבאה (עיין עוד במקנה ובמרומי שדה לתירוצים נוספים).

עוד כתב רש"ר הירש (בראשית א, כח) שאשה נשואה יש עליה חיוב פריה ורביה: "מצות פרו ורבו ניתנה לשני המינים כאחד. הן על שניהם לשתף פעולה בלב אחד כדי לקיים ייעוד זה של האדם. אך שומה על האדם לרכוש נכסים, בטרם יקים את ביתו; ומצוה זו – כיבוש הארץ לצורך מטרות האדם – מוטלת בעיקרה רק על האיש, ולפיכך: מצות הנישואין והקמת הבית אמורה במישרין רק לאיש, ורק לו היא נתונה כמצוה ללא תנאי; ואילו לאשה היא ניתנה כמצוה שבתנאי, והיא חלה עליה רק משתילָוֶה אל אישהּ".

ג, ז – מצוות 'לשבת יצרה' לנשים

רבים כתבו שאשה מצווה ב'לשבת יצרה', וכ"כ קרבן נתנאל והמקנה (קידושין מא, א, עיין אות הקודמת). וכ"כ בית שמואל אה"ע א, ב: "יש לומר דלהשיא יתומה נמי מוכרים ספר תורה לקיים לשבת יצרה, דאשה נמי מצווה על שבת". וכ"כ מ"א קנג, ט. וכך עולה מדברי התוס' (ב"ב יג, א, שנאמר; גיטין מא, ב, 'לא').

אמנם יש אומרים שמצוות לשבת יצרה אינה מצווה נפרדת מפריה ורביה, וכ"כ תורה תמימה (בראשית א, סה): "יש פוסקים שכתבו דאף שאין האשה מחויבת במצות פרו ורבו, בכל זאת חייבת במצות לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיהו מה, יח), והיא מצוה דרבנן [עיין באה"ע סי' א'], וזה יצא להם משום דחשבו מצות פריה ורביה ומצות לשבת יצרה לשתי מצות, אבל לא ידעתי מהיכי תיתא לומר כן, כי בודאי פשוט הדבר, דהא דלשבת יצרה הוא רק ביאור וטעם למצות פריה ורביה, וא"כ בפטור עיקר המצוה יפול גם הטעם, ובאמת ברמב"ם לא מצאתי כל רמז למצות לשבת יצרה, וכנראה ס"ל דאשה פטורה ממצות פריה ורביה פטור מוחלט ואפילו מדרבנן". 1

ובספר כתב הרב, שהמצווה הכללית של פריה ורביה שייכת לאיש ולאשה כאחד: "והמצווה הכללית שייכת לגברים ולנשים כאחד, ומה שנפסק להלכה שנשים אינן חייבות במצוות פרו ורבו, הכוונה רק לצד החובה הפרטית, אבל המצווה הכללית, שהיא יותר חשובה, שייכת לגברים ולנשים כאחד. ולכן בשעת הצורך מוכרים ספר תורה כדי להשיא אשה כמו איש (מ"א קנג, ט; א"ר יב; מ"ב כד)". ועיין לעיל ג, ב.

עיין ערוה"ש אה"ע א, ד – לשונו מובאת בהערה. 1 ועיין עוד שו"ת בנין ציון קכג.

ג, ח – כלל הנשים חייבות בפריה ורביה

יש שכתבו שאמנם כל אשה פטורה מחובת פריה ורביה, אבל כלל הנשים חייבות. והעלה סברה זו הריטב"א (שו"ת מג): "והכא נמי נהי דאתתא לא מפקדה אפריה ורביה שתהא לה שכר כמצוה ועושה, אפילו הכי אית לה מצוה שראוי להתירה מפני כן. וזה אני שואל מהיכן יש עליה מצוה זו, דהא לא ממצות פרו ורבו אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי יוחנן בן ברוקה, ולא משום לשבת יצרה, כדמוכח ביבמות דאמרינן לה זילי דלא מפקדת אפריה ורביה, ולא שמעינן לה כלל אלא בטענה דחוטרא לידה ומרה לקבורה… אלא אם כן נאמר כי היא מצוה אמטולתה, שהיא מצווה ולא סגיא בלאו דידה, ותהא מצוה כללית על כל הנשים ולא פרטית על אשה אחת, דאי היא לא ניחא לה, הא איכא כמה נשי דאיפשר לקיומי בהו מצוה".

וכ"כ אגרות משה (אה"ע ד, כט): "אפשר שאף שאשה פרטית לא נצטותה על מצות פריה ורביה, איכא על עצם נשי דישראל חיוב דפריה ורביה, וניחא בזה מה שבסוף חזקת הבתים (ב"ב ס, ב): תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: ומיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות קשות ורעות ומבטלת ממנו תורה ומצות, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם כלה, אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. והקשו התוס' דהא כתיב פרו ורבו, ודחקו לתרץ דהוא רק שלא יולידו אלא בן ובת. ולשון זה הוא לא מדויק כל כך, דאינו ביד האדם שיוליד רק שני ילדים ואחד מהם זכר ואחרת תהא נקבה. או איפכא, דרובא דאינשי אינו כן אלא מולידין שני זכרים וגם יש דשלושה ויותר עד שנולדה לו בת, או שתי בנות ויותר עד שנולד להם בן, שאם כן לא יתמעטו כל כך. ואין לומר על זה בלשון כלה, אך שמכל מקום מתרצי התוס' לא שיתמעטו אלא שלא יתרבו כל כך, שגם זה שייך להחשיב בשם כליה מאחר שאינו מתרבה בריבוי גדול. ולכאורה היה להם לפרש דהכוונה הוא דהנשים יגזרו על עצמן שלא ינשאו לאינשי שהן הא אינן מצוות במצוות עשה דפריה ורביה וממילא לא יהיו להאינשי נשים להוליד מהן, ולא יהיה על האינשי שום איסור דהא הם אנוסים, אלא צריך לומר דכלל הנשים מחוייבות בפריה ורביה, שלכן לא היה כח לאסור בכלל כל הנשים, ורק כל אשה פרטית בפני עצמה יכולה לאסור על עצמה, שא"כ אפשר שהוא דוקא כשיודעת שעוד הרבה נשים איכא שירצו להנשא, לכן הקשו התוס' שפיר והוצרכו לתירוץ הדחוק".


  1. . ובאור החיים בראשית ט, ז, כתב: "פְּרוּ וּרְבוּ – הוצרך לומר להם כן, הגם שאמר להם ביציאתם: צא וגו' אתה ואשתך וגו', אין זה אלא רשות ולא מצוה, ובאה המצוה כאן מאת הבורא לפרות ולרבות. וצריך לתת לב למה חזר פעם ב' לצוות ולומר בסמוך וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ ולא הספיק בפעם אחת, ונראה כי פסוק אחד בא למצוה ופסוק ב' בא לחובה".
  2. . עוד למדנו בתנחומא (פר' נח יח): "ילמדנו רבינו, מי הוא המצווה על פריה ורביה, האיש או האשה? כך שנו רבותינו: האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ (בראשית א, כח), אלא שהאיש מצווה יותר מן האשה. תדע לך שכן הוא, שהרי הרבה חיזק אברהם לישא אשה ליצחק בנו, שכן הוא אומר (בראשית כד, ב-ד): וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ וגו', וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם וגו' כִּי אֶל אַרְצִי וגו', הרי אברהם חיזק על פריה ורביה, וכן יצחק שלח ליעקב, שנאמר (שם כח, ב): קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל, שלחו ליקח אשה ההוגנת לו".

    כלומר, גם לרבי יוחנן בן ברוקה חיוב האיש חזק יותר מחיוב האשה. וכך מובא בפסיקתא זוטרתא (נח ט, א): "וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. אחד הזכר ואחד הנקבה מצווה בפריה ורביה, אלא שהאיש מצווה יותר מן האשה, שכן מצינו באברהם אבינו, דכתיב (בראשית כד, ז): וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי".

  3. . ועל פי זה ביאר את דרשת הפסוקים: "ובזה ניחא הך דאמר רב יוסף פרק הבא על יבמתו (סה, ב) דאין נשים מצוות בפריה ורביה, מהכא: אֲנִי אֵ-ל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה (בראשית לה, יא), ולא קאמר "פרו ורבו". היינו דבאדם וחוה שברך אותם קודם החטא שלא היה לה צער לידה, היה מצות שניהם בפריה וברביה, ואמר להם פְּרוּ וּרְבוּ (שם א, כח). אבל לאחר החטא שהיה לה צער לידה, והיא רוב פעמים מסתכנת מזה, עד כי אמרו בשעה שכורעת לילד קופצת אשה ונשבעת שלא תזדקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן (נדה לא, ב). לכן בנח, אף דכתיב (בראשית ט, א): וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, הלא כתיב קודם (שם): וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו, אבל נשיהם לא הזכיר, שאינם בכלל מצוה דפרו ורבו. וביעקב קאמר פְּרֵה וּרְבֵה, וזה נכון. ובמהרש"א סנהדרין נ"ח הניח זה ב'ויש ליישב', וכוון לה, ודו"ק".
  4. . אמנם כתב שלמעשה יש למכור ס"ת גם להשיא יתומה: "אך עם כל זה יש לקיים חדושם של המג"א ובית שמואל אף כי לא מטעמם, והוא על פי מ"ש בגיטין לט, א, דמשום חשש הפקר התירו לשחרר שפחה, אף כי עוברים בזה על עשה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ, יעו"ש, וכן ביתומה עניה יש לחוש לזה, מכיון שאין מי שידאוג לה ולהשגיח על תום דרכה מוכרין גם ס"ת כדי להשיאה".
  5. . ערוך השולחן אה"ע א, ד: "יש מהגדולים שכתבו שהאשה, אף שאינה מצווה על פריה ורביה, מכל מקום חייבת בלשבת יצרה. ואין עיקר לדברים הללו, דכל עיקר מצות פריה ורביה הוא מטעם שבת, כמ"ש בסעי' א', והנשים כיון שלא נצטוו על פריה ורביה ממילא דלא נצטוו על לשבת יצרה, וכן מוכח מדברי הרמב"ם שהבאנו בסעי' ג' ומכל הפוסקים שאין שום חיוב מוטל על האשה… והן אמת שרבותינו בעלי התוס' כתבו דאשה שייך נמי בשבת (גיטין מא, ב; וב"ב יג, א), אבל אין כוונתם שמחוייבות בשבת אלא דשייכות בשבת, ובודאי כן הוא, שגם הן מרבים בישובו של עולם וקרא דלשבת יצרה אינו צווי אלא סיפור דברים דהקב"ה ברא עולמו לשיתיישבו בה בני אדם וגם נשים בכלל… וזה שכתבו שם דלשבת יצרה מצוה רבה הוא, אין הכוונה דהוא מצוה המוטלת על אדם זה, דהמצוה היא פריה ורביה ומי שנצטוה עליה, אלא משום דטעם פריה ורביה הוא משום שבת כמ"ש, ורצון הקדוש ברוך הוא להרבות ישוב עולמו, לכן מחוייבים בית דין לראות שלא יהיה עיכוב בדבר הגדול הזה, אף מי שלא נצטוה על פריה ורביה".

ד – גדרי קיום חובת המצווה בבן ובת

גדרי קיום חובת המצווה

ד, א – החובה מהתורה – בן ובת

משנה יבמות סא, ב: "לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים: שני זכרים, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר (בראשית ה, ב): זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם". גמ' שם: "בית שמאי אומרים: שני זכרים. מאי טעמייהו דבית שמאי? ילפינן ממשה, דכתיב (דה"י א כג, טו): בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר (שכיון שהיו לו שני בנים פירש מן האשה, רש"י); ובית הלל? ילפינן מברייתו של עולם (אדם וחוה, רש"י). ובית שמאי לילפי מברייתו של עולם? אין דנין אפשר משאי אפשר (דאי לא איבראי חוה לא הוה נקבה אחריתי, אבל הכא מי שיש לו שני זכרים, נקבות הרבה בעולם, רש"י). ובית הלל נמי לילפו ממשה! אמרי לך: משה מדעתיה הוא דעבד (משום שכינה, ואסור לשאר כל אדם לעשות כן, רש"י); דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום: פירש מן האשה, ושיבר הלוחות, והוסיף יום אחד".

הרי שלבית שמאי צריך שני בנים, ולבית הלל בן ובת. אמנם בירושלמי (יבמות ו, ו) מבואר שגם לבית הלל יוצאים בשני בנים, אלא שהוסיפו שאפשר לצאת גם בבן ובת: "לא יבטל אדם מפירייה ורבייה כו'. בית שמאי אומרים: שני זכרים, שנאמר במשה (דה"י א כג, טו): גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר, בית הלל אומרים: זכר ונקיבה מברייתו של עולם, שנאמר (בראשית ה, ב): זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם. אמר רבי בון: לכן צריכה אפילו זכר ונקבה, דלכן היא מתניתא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל (דאם לא כן אלא דוקא זכר ונקבה קאמרי, אם כן הוי מתניתא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, ואמאי לא חשיב לה בעדויות, פני משה)".

יש ראשונים שכתבו שלכו"ע יוצאים בשני בנים, ולבית הלל אפילו בן ובת, וכדברי הירושלמי. ולדעתם אין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, וכ"כ הרי"ד (פסקי הרי"ד יבמות סא, ב), וההשלמה (יבמות ו, יא. וכן הביא בשמו המאירי). ועיין זוהר במדבר קמח, א.

אמנם רוב הראשונים כתבו שהלכה כבית הלל ויוצאים ידי חובה דוקא בבן ובת. וכ"כ תוספות (יבמות סב, ב, 'וכל'); רמב"ם (אישות טו, ד; פיהמ"ש יבמות ו, ז); רשב"א (סא, ב, 'ובית הלל'; ועיין שו"ת ג, שלט); ריטב"א (סא, ב, 'מתניתין'), בשם גאון; מאירי (סא, ב, 'ב"ש'); ר"א מן ההר (סב, א); ריא"ז (יבמות ו, ג, ב). והרשב"א והריטב"א דייקו זאת מהגמ', וז"ל הריטב"א: "ותדע, דאם איתא דמודים בית הלל בשני זכרים ולרבותא נקט זכר ונקבה, מאי האי דפרכינן להו בגמרא דלילפו ממשה, דהא אינהו מודו במאי דעבד משה, אלא ודאי כדאמרן". וכ"כ קרן אורה יבמות סא, ב. 1

וכ"כ למעשה שו"ע אה"ע א, ה: "כיון שיש לאדם זכר ונקבה קיים מצוות פריה ורביה".

עיין עוד שו"ת אבני נזר (אה"ע א); יבי"א (ז, אה"ע ב); תבואות שמ"ש (אה"ע יט).

ד, ב – רבי יוחנן (הרב בראל שבח)

מפשט הגמרא בברכות ה, ב, עולה כי לרבי יוחנן היו עשרה בנים ומתו כולם בחייו. וכן עולה מזוהר חדש (קח, ב): "רבי יוחנן הוה דרש: בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ וגו' (קהלת יא, ו) – צריך להתעסק בעולם הזה בפריה ורביה בבחרותו ובזקנותו, דלא ישתביק מיניה, אע"פ דאיהו סבא לא יסלק גרמיה. מאי טעמא? כי לא תדע איזה יכשר הזה או זה וגו'. רבי יוחנן קשישו יומוי ותקיפו עינוי מלאסתכלא וחולשא תקיף עלוי (רבי יוחנן היה זקן ובא בימים, וכבדו עיניו מהלסתכל, וחולשה תקפה אותו), קם ואמר: מה אנא לעלמא דאתי, דקא הוי לי בנין ומיתו (מה אני לעולם הבא, שהיו לי בנים ומתו). אמרו ליה: רבינו, מימך אנו שותים (אנו תלמידך שנחשבים כבניך), כמה בנין את שבקת דאתקיפו לך לעלמא דאתי (כמה בנים אתה מניח שיחזקו אותך להגיע לעולם הבא)! לא נח דעתיה. עד שהאיר הקב"ה את עינוי דחד סבא קם ואמר: עליך רבי יוחנן, דאת סבא וחולשא תקיף (וכבר אינך יכול לעסוק בפריה ורביה), עליך ועל רבי חזקיה, דאיהו עקר, אמר קרא (ישעיהו נו, ד-ה): כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וכו' וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת, נח דעתיה דרבי יוחנן, אמר ליה תנוח דעתך כמו שהנחת את דעתי".

אמנם היו לרבי יוחנן בנות, שכן מצינו בקידושין עא, ב: "זעירי הוה קא מישתמיט מיניה דרבי יוחנן, דהוה אמר ליה נסיב ברתי". ובנותיו חיו עד למותו, כפי שעולה מירושלמי קידושין ג, ב: "רבי יוחנן דמיך (שכב על ערש דווי), פקיד לבנתיה דיהוון עבדן כרשב"ל".

אלא שיש מסורת ביד הגאונים שהיה לרבי יוחנן בן נוסף מלבד עשרת הבנים שמתו. כ"כ בתשובת הגאונים הרכבי, סימן תט: "דין גרמא דעשיראה ביר (ברכות ה, ב). אמרו עשרה בנים… ואמרו כי נשאר רב מתנה, והוא בן רבי יוחנן, ושלחו רבי יוחנן אצל שמואל לבבל ללמוד תורה". וכ"כ ר' ניסים גאון על הגמרא בברכות ה, ב: "דין גרמא דעשיראה ביר – פרשו רבינו שרירא ורבינו האיי חמודו ז"ל, רבי יוחנן קבר עשרה בנים זכרים, וכי העשירי שבהן נפל לתוך יורה גדולה שהיתה רותחת ריתוח קשה, וחזק ונמס בשרו ונמק, נטל רבי יוחנן עצם של אצבע קטנה שלו וצררה בסדינו והיה מנחם בה אחרים, ואית דאמרי כי נשאר לו בן אחד ושמו רב מתנה, ושיגרו מארץ ישראל לבבל ללמוד תורה לפני שמואל". וכן עולה מחולין קלז, ב: "כי סליק איסי בר היני אשכחיה לרבי יוחנן דקא מתני ליה לבריה רחלים" (ונראה שזהו הטעם שרש"י שם משנה את פשט הגמרא ומפרש "אשכחיה – רבי יוחנן לאיסי בר היני". עוד ניתן לומר שזה היה קודם שמתו כל בניו).


  1. . יש שרצו לומר שבית שמאי מודים שאפשר לצאת ידי חובה בבן ובת, וכ"כ הרשב"א בשם רש"י (לפי גרסתו), וכ"כ זרע יצחק יבמות שם. אמנם כפי שהוכיחו הרשב"א והריטב"א מהגמרא, לבית שמאי יוצאים בשני בנים דוקא, ולבית הלל בבן ובת דוקא. וכן הוא ברש"י לפי גרסתנו. וכ"כ ערוך לנר יבמות שם.

ה – המצווה להרבות ילדים

המצווה להרבות ילדים – וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ

ה, א – מקור מצוות 'לערב'

משנה יבמות סא, ב: "לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים: שני זכרים, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר (בראשית ה, ב): זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם".

ובגמ' שם סב, ב: "מתניתין דלאו כרבי יהושע; דתניא, רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו – ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר (קהלת יא, ו): בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים… אמר רב מתנא: הלכה כרבי יהושע".

ה, ב – תוקף מצוות 'לערב'

כתב הרי"ף (שם יט, ב, מדפי הרי"ף): "והא מילתא דרבנן היא, אבל דאורייתא, כיון שיש לו זכר ונקבה – קיים מצות פריה ורביה". וכ"כ הרא"ש יבמות (ו, ט); ריטב"א; ומאירי.

וכ"כ הרמב"ם (אישות טו, טז): "אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה, הרי הוא מצוּוה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם". וכ"כ ספר חרדים ז, ב: "אעפ"י שקיים אדם פריה ורביה שיש לו בן ובת חיים, מצוה מדברי סופרים שלא לבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, ואסמכוה אקרא: בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ". וכ"כ רדב"ז א, קכו; חלקת מחוקק א, י; בית שמואל א, יד, וט"ז. 1

הרי שמצוות 'לערב' היא מצווה מדברי חכמים המחייבת להמשיך ללדת ילדים אחרי שיש לאדם בן ובת. אמנם כמה ראשונים כתבו שמצווה זו אינה ככל מצוות דרבנן, וכ"כ הרמב"ן (מלחמות ה', יבמות יט, ב, מדפי הרי"ף): "ומיהו כיון דמצוה דרבנן היא כמנהג דרך ארץ, מדקא נסיב לה תלמודא בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, ולא הזכירו בזה איסור אלא 'ישא אשה' – מצוה דלכתחלה הוא, אין כופין ולא קורין עבריינא למי שאינו רוצה לעסוק בה; אבל מאשה לא יבטל לעולם, שאסור הוא לעמוד בלא אשה, והכתוב אומר (בראשית ב, יח): לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ".

מעין זה כתב רש"י (ביצה לז, א) שיש בזה קצת מצווה: "דאית ליה אשה ובנים – שני זכרים לבית שמאי, או זכר ונקבה לבית הלל, ותו לא מיפקד כולי האי, כדאמרינן ביבמות (סא, ב), ומיהא קצת מצוה איכא, כדאמר בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ (קהלת יא, ו)". בדומה לזה כתב ערוה"ש אה"ע א, ח: "אלא דזהו כעין הידור מצוה ומנהג דרך ארץ כמ"ש, ואם יש איזה עיכוב בדבר – אין כופין אותו לכך".

והראב"ד (השגות על הרז"ה, יט, ב, מדפי הרי"ף) כתב שזו עצה טובה: "אלמא אין בו לא איסור עשה ולא איסור לאו אלא כעצה טובה קאמר לה רבי יהושע, אבל לעמוד בלא אשה – איכא איסור, שמא יבא לידי הרהור עבירה".

ומספרי זמננו יש שעשו מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן, וכ"כ בני בנים ב, לח, ובאיש וביתו יז, הערה ב. אמנם הרבה אחרונים העתיקו את דברי הרמב"ן בלי לציין שהוא חולק על הרי"ף ודעימיה, ומשמע שגם הרי"ף והרמב"ם שכתבו ש'לערב' היא מצווה מחייבת מדרבנן, מסכימים שמדובר במצווה קלה יותר. 1

ה, ג – אחר קיום פריה ורביה אין חובה לקיים כל עונה

מצוות 'לערב' קלה יותר גם מצד מצוות עונה, וכ"כ הרמב"ם (אישות טו, א): "האשה שֶׁהִרְשָׁת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה – הרי זה מותר. במה דברים אמורים? בשהיו לו בנים, שכבר קיים מצות פריה ורביה, אבל אם לא קיים – חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצות עשה של תורה, שנאמר (בראשית א, כח): פְּרוּ וּרְבוּ". וכ"כ שו"ע אה"ע עו, ו.

והקשה בית שמואל (א, א) על הרמב"ם, שגם אחרי שקיימו מצוות פריה ורביה, איך מועילה מחילתה של האשה, הרי יש עליו חובה של מצוות 'לערב': "ואיני יודע מנא ליה לרמב"ם חילוק זה, דמהני מחילה שלה אחר הקיום פריה ורביה ולא מהני קודם שקיים פריה ורביה, דהא אפילו אם קיים פריה ורביה, מכל מקום חייב לקיים וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, אף על גב דכתבתי בסמוך מצוה 'לערב' אינו אלא מדרבנן, מכל מקום מנא ליה דמהני מחילה שלה".

ועיין לעיל הרחבות לפרק ב, יא, ח, שהבאנו שלט"ז ועוד אחרונים אכן לא מועילה מחילתה של האשה בשל החובה מדרבנן לקיים מצוות 'לערב' (אמנם גם לדעתם צריך לומר שיש גבול למצוות לערב שאז מהני מחילתה של האשה, עיין לקמן ו, א). אמנם לברכ"י, פת"ש, וערוה"ש, רק עבור קיום מצוות פריה ורביה מהתורה חובה לקיים כל העונות, אבל עבור מצווה מדרבנן, אם אשתו מסכימה, אינו חייב לקיים את כל העונות אלא רק חלקן. ולפי האחרונים הללו, מצוות 'לערב' קלה יותר.

ה, ד – מצווה להרבות בילדים בגלל ערך החיים

הרמב"ם הל' אישות טו, טז, חידש טעם למצוות 'לערב': "אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה, הרי הוא מצוּוה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם". והקשה הרמ"ך (הגהותיו שם): "והוא נתן בכאן טעם משום תוספת נפש אחת, וצ"ע". והנצי"ב בהעמק שאלה קסה, ג, כתב שלמד הרמב"ם מהסיפא של הפסוק, שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים (קהלת יא, ו).

ובספר הרב ביאר את טעמו של הרמב"ם: "חכמים הוסיפו כמצווה מחייבת שיוליד עוד ילדים. שתי סיבות לכך: א. ערכם העצום של החיים. ב. כדי להבטיח את קיום החובה מהתורה. הסיבה הראשונה: ערכם העצום של החיים שמתגלים בכל נפש ונפש, וכפי שמבואר בתורה שריבוי הילדים הוא מצווה וברכה… וזהו שכתב הרמב"ם (הל' אישות טו, טז): אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם".

ה, ה – הבטחת קיום המצווה מהתורה

עוד ביאר הרב בספר שאחר קיום פריה ורביה מהתורה, חכמים קבעו כמצווה מחייבת להוליד עוד ילדים כדי להבטיח את קיום החובה מהתורה.

כתב בשאילתות דרב אחאי גאון (קסה): "ברם צריך למימר, אילו מאן דאית ליה בני, וידע בנפשיה דבר אולודי הוא, מי מחייב בפריה ורביה או לא. מי אמרינן כיון דאית ליה בני – הא קיים ליה פריה ורביה, או דילמא אף על גב דאית ליה, מיחייב למיעסק בפריה ורביה ואולודי בני, דלא ידע אי בני דינקותיה מצליחים אי בני דסיבותיה מצליחים".

והנצי"ב בהעמק שאלה אות ג, ביאר שלפי טעמו של השאילתות שמא ילדיו לא יצליחו (וכנראה הפירוש יצליחו להוליד ולהמשיך את זרעו), צריך לומר שיש כאן ספק דאורייתא. והוכיח מכמה מקומות בגמ' שיש ספק דאורייתא לחומרא גם בספק קיום מצוות עשה. ולכן גם אם יש לאדם ילדים, אם ברור לו שיוכל להוליד עוד, חובה מדין ספק דאורייתא להמשיך ללדת ילדים. אמנם אם הוא אינו יודע אם יוכל להמשיך להוליד, הרי שיש ספק ספקא ואינו חייב, שמא ילדיו הראשונים יצליחו, וגם אם לא, שמא הוא כבר לא יוכל להוליד. 1 וכל זה כתב הנצי"ב לדעת השאילתות, אבל כתב שלרי"ף ורמב"ם שהביאו טעמים אחרים, מצוות 'לערב' היא מצווה מדרבנן ולא ספק דאורייתא.

ה, ו – פירוש הפסוק בקהלת

באות הקודמת למדנו שהמצווה להרבות בילדים היא גם כדי להבטיח את קיום המצווה מהתורה. וכך פשט הפסוק בקהלת, כדלקמן.

רש"י (קהלת יא, ו) ביאר את המילים אֵי זֶה יִכְשָׁר – שמא ימות: "כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר – אם תלמידים ובנים שבילדותך יתקיימו לך או שמא לא יתקיימו אלא שבזקנותך. מצינו ברבי עקיבא שהיו לו עשרים וארבעה אלף תלמידים מגבת ועד אנטיפרת, וכולן מתו מפסח ועד עצרת, ובא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם (יבמות סב, ב). ולענין הבנים מצינו באבצן שלושים בנות שלח חוצה ושלושים הביא לבניו, וכולם מתו בחייו, ובזקנותו הוליד את עובד ונתקיים לו (ב"ב צא, א)".

וכ"כ רשב"ם (ב"ב צא, א, 'כדרבה'): "כדרבה בר רב הונא כו' – דקאמר שכל בניו של אבצן מתו בחייו, ומדקאמר אבצן זה בועז וכתב בבועז שנשא רות ואף על פי שהיו לו עדיין בנים הרבה, אשמעינן (יבמות סב, ב) שאם נשא אדם אשה בבחרותו ישא אשה בזקנותו, כמו שעשה אבצן דהיינו בועז, לפי שהיה ירא שמא ימותו בניו מאשתו ראשונה בחייו ולא יהיה לו זכר, וכתיב (קהלת יא, ו): בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, דמהכא נמי דרשינן ליה וכדמפרש קרא טעמא: כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וגו', אבל אי לא אמר לן 'אבצן זה בועז' הוה אמרינן אבצן לא נשא אשה אחרת ובועז נמי מעולם לא היו לו אשה ובנים עד שלקח רות". וכ"כ הרמ"ך בהגהותיו על הרמב"ם הל' אישות טו, טז: "ולערב אל תנח את ידיך, כי לא תדע הזה יכשר, דחייש למיתת הראשונים ונמצא שלא קיים מצוה".

ה, ז – חשש למיתת ילדיו הראשונים

בערוך לנר (יבמות סא, ב, 'בגמ' דלאו בת בנים') שאל: "כיון דפסק הלכתא לקמן דיש לו בנים ומתו לא קיים פריה ורביה, איך אמרינן דיש לו זכר ונקבה, נושא אשה דלאו בת בנים, ניחוש למיתה, שמא ימות אחד מהן, דהא למיתה לזמן מרובה לכו"ע חיישינן?" והמשיך: "ואם כן על כל פנים ישא אשה בת בנים עד שיהיו לו ב' זכרים וב' נקיבות, דאז לא חיישינן למיתה, דלמיתה דתרי לא חיישינן".

ומסקנת הערוך לנר היא שלא חוששים למיתה משני טעמים: א. אם ימות אחד מילדיו כשהוא עוד צעיר, עוד יוכל להתחתן עם אשה בת בנים ולקיים את המצווה. ואין לחשוש שימות אחד מילדיו כשהוא זקן, וכבר לא יוכל להתחתן עם אשה בת בנים, כפי שמצינו שלא חוששים למיתת שני ילדים שהיא מציאות רחוקה. ב. לא מצינו שחוששים למיתה אלא כשיש חשש שלא יוכל לקיים את המצווה, אבל כשכבר קיים את המצווה, לא חוששים שמא המצווה תתבטל ולא יוכל לקיימה שנית.

גם הרדב"ז ג, תקעה (סימן אלף ד) כתב במפורש: "דאיש שהוא מצוּוה על פריה ורביה, אם כבר קיים – לא כייפינן ליה שישא אשה בת בנים, ולא חיישינן שמא ימותו אלו".


  1. . ויש דעת יחידים שלא פסקו כרבי יהושע, ואחרי בן ובת אין חובה מדרבנן להוליד עוד ילדים, וכ"כ ריא"ז יבמות (פ"ו, ג, ו): "רבינו משה ביאר בפרק ט"ו בהלכות אישות, שאע"פ שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי היא מצוה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח. וכבר ביארתי בקונטרס הראיות בראיות מכח שיטת התלמוד שאין הלכה כן, אלא הואיל וקיים אדם פרייה ורביה – רשאי ליבטל ולישא אשה שאינה בת בנים".
  2. . בערוה"ש א, ח, דייק מדברי הרמב"ם שהוא מסכים לרמב"ן: "ובכלל הענין לישא בת בנים, כתב הרמב"ן ז"ל דאין כופין אותו לכל הדעות, דלאו תקנה היא אלא כעין ישוב דרך ארץ, ואין מחמירין עליו כל כך. וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב שם: לא ישא אדם עקרה וזקנה ואילונית וקטנה שאינה ראויה לילד אא"כ קיים מצות פריה ורביה עכ"ל. ומבואר דאם קיים פריה ורביה יוכל לישא, אף את שאינה ראויה לילד, ואח"כ בסוף הפרק כתב: אף על פי שקיים אדם פריה ורביה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאלו בנה עולם, עכ"ל". עיין עוד אג"מ אה"ע ח"ד לב, ג.
  3. . כתב הב"ח (יו"ד רכח, כז) שחיוב 'לערב' הוא מדאורייתא. אמנם הריטב"א יבמות סב, ב, דחה אפשרות זו, וכ"כ בשו"ת חוט המשולש ג, טו. ונראה שכוונת הב"ח שמקיימים מצווה מדאורייתא בקיום מצוות 'לערב', אבל לא שיש חיוב מדאורייתא. במנחת חינוך סוף מצוה א, ומהרש"ם ו, אה"ע קלד, ג, כתבו שמצוות 'לערב' מדברי קבלה. ע"ע שדי חמד מע' ו, יד.

ו – שתי מדרגות במצוות חכמים

ו, א – שיעור מצוות 'לערב'

כתב הרמב"ם (אישות טו, טז): "אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח", ומשמע שאין גדר למצוות 'לערב', אלא כל זמן שיש לו כח, המצווה מחייבת ללדת עוד ילדים. וכלשון הרמב"ם כתבו ספר חרדים ז, ב; ושו"ת ריב"ש טו. וכך משמע מהרמב"ן (מלחמות ה' יבמות יט, ב, מדפי הרי"ף): "זורע לעולם כל מה שאפשר לו לזרוע".

וכך עולה מדברי התוס' (שבת קי, ב, 'והתניא') שכתבו שמשמע מאשת רבי חייא (יבמות סה, ב) שאם נשים היו חייבות בפריה ורביה, אסור היה לה לשתות כוס של עקרין, "אף על גב דהוי לה שתי נקבות ושני זכרים". הרי שאין די בשני בנים ושתי בנות כדי לקיים מצוות 'לערב'. כך גם משמע מלשון הרמ"א אה"ע א, ח: "אם יש לו בנים הרבה", עדיין חייב במצוות 'לערב', אלא שנפטר מחיובו בגלל חשש קטטה. וכך משמע מסתימת הרבה פוסקים שלא הגדירו שיעור למצוות 'לערב', ולכאורה היו צריכים לציין מתי אדם יצא ידי חובת מצוות 'לערב'. וכ"כ בשו"ת משנה הלכות יז, ג: "הדבר פשוט דמצות 'לערב' או מצות 'לשבת' אין לה גבול", והביא את הרמב"ם, וסיים: "ולפי זה פשוט שאין בזה הגבלות, דתמיד האדם מצווה מדברי סופרים שלא לבטל מפריה ורביה".

אמנם יש פוסקים שמשמע מדבריהם שיש גבול למצוות 'לערב', וכ"כ רבי יוסף אוטלינגי (לוח הדינים אשר בנימוקי יוסף יבמות אות ס): "מדאורייתא קיים פריה ורביה בבן ובת, ומדרבנן בעו תרי מכל חד". ולא ברור מאיפה למד כך בדברי הנימוקי יוסף, ואולי למד זאת מהרי"ף שכתב שמצוות 'לערב' "מילתא מדרבנן היא", ואם זו מצווה מדרבנן, מן הסתם יש לה גדר מסויים, שהרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. לפי דיוק זה, כל הראשנים שכתבו שמצוות 'לערב' היא מצווה מדרבנן (עיין לעיל ה, ב) יסברו שיש גדר למצווה.

וכ"כ הרב הנקין בשו"ת בני בנים (חלק ד, מפתחות, קיצור פסקי בני בנים ב, לח): "מסתבר שהשיעור מדרבנן הוא כשיעור מן התורה, בן ובת, ולכן אם הוליד שני בנים ושתי בנות – יצא ידי חובה אף מדרבנן".

וכך גם משמע מהבית שמואל (א, א) שתמה על הרמב"ם שמהני מחילת אשתו אחרי קיום מצוות פריה ורביה מדאורייתא (עיין לעיל ה, ג) "דהא אפילו אם קיים פריה ורביה, מכל מקום חייב לקיים 'לערב אל תנח ידיך', ואע"ג דכתבתי בסמוך דמצוות 'לערב' אינה אלא מדרבנן, מכל מקום מנא ליה דמהני מחילה שלה". משמע שאפשר לקיים מצוות לערב, כלומר יש לה גבול מסוים, ולא מסתבר לומר שלעולם לא מהני מחילה של האשה. וכך משמע מעוד פוסקים שדנו מתי אדם מקיים מצוות 'לערב', ואם אין למצווה גבול, לא שייך לצאת ידי חובת המצווה. 1

ו, ב – פירוש 'כל זמן שיש בו כח'

כפי שלמדנו ברמב"ם ועוד ראשונים, המצווה המחייבת היא להמשיך להוליד "כל זמן שיש בו כח". ולא ברור מה הכוונה, האם חובה על האדם להתאמץ בזה בכל כוחו בלא להתחשב כמעט בקשיי בריאות ופרנסה, או הכוונה להתאמץ באופן רגיל תוך התחשבות בקשיים השונים.

יש שפירשו 'כח' להוליד, וכ"כ הרב יוסף משאש (אוצר מהכתבים ג, אלף תתקמא): "כל עוד הם בריאים וראויים להוליד, חייבים מדברי סופרים להוליד, כמו שכתב הרמב"ם בפרק טו מהל' אישות".

ויש אומרים ש'כח' זה מושג כללי יותר, שכולל שיקולים שונים, וכ"כ הרב רבינוביץ' (מובא בטל לברכה ב, עמ' 194, הערה 1), אחרי שהביא את לשון הרמב"ם: "נמצא שהדבר נתון לשיקול דעת הלכתי, ולא ניתן לקבוע מסמרים בדבר. ואין ספק שבריאותה של האשה הוא שיקול מכריע, והרי אמרו ביולדת: אבריה מתפרקין, ואין נפשה חוזרת עד עשרים וארבעה חודש. וכן ישנם עוד שיקולים בעלי ערך רב, כגון שיש ילדים אחרים הטעונים טיפוח וכו'". וכך עולה מערוה"ש א, ח: "וכן צוו חכמים שאם מכיר בעצמו שעדיין ראוי להוליד ישא אשה בת בנים, אם מעמדו מספיק לפרנסם". הרי ששיקול הפרנסה נכלל במילה 'כח'.

וכך מוכח מתרומת הדשן (רסג) שנשאל על אחד שקיים כבר מצוות פריה ורביה, והתאלמן ורוצה לישא אשה, אבל ירא מקטטה שתהא בין האשה וילדיו, "ומתוך כך נשאה לבו לקחת אשה שהיא מוחזקת לכל שאינה בת מריבה כלל, אבל אינה בת בנים כלל". והשיב שיפה עושה שלוקח אשה שאינה בת קטטה, אפילו אם אינה בת בנים, שהרי אפילו מצווה מדאורייתא נדחית מפני קטטה בתוך ביתו, כפי שלמדנו ביבמות מד, א, לגבי יבום, שאם היבם ילד והיבמה זקינה, או הוא זקן והיא ילדה, אומרים לו: "מה לך אצל זו, כלך לך אצל כמותך, ואל תכניס קטטה אל ביתך, אלמא דדחינן בשביל קטטה מיבום לחליצה, ואע"ג דמן התורה חליצה במקום יבום לאו מצוה היא". וכ"כ הרמ"א אה"ע א, ח. הרי ש'כח' כולל עוד שיקולים כמו קטטות ושלום בית.

ו, ג – עד היכן מצוות 'לערב' – הדעות בפוסקים

מצינו שתי שיטות כלליות בפוסקים עד היכן מצוות 'לערב':

א. בשו"ת שבט הלוי ד, קסא, נשאל מאדם בן ארבעים וארבע שיש לו שמונה ילדים, אם צריך להשתדל שיהיו לו עוד ילדים מטעם 'ולערב אל תנח ידך'. אשתו רוצה להמשיך ללדת ולהראות שמשפחות יראות שמיים מתאמצות להרחיב את המשפחה ככל האפשר, אבל הוא חושש מחינוך הילדים. ובעל שבט הלוי ענה בדברי חיזוק להמשיך ללדת ילדים, ובעז"ה, אם ההורים רוצים לחנך את ילדיהם כראוי, בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכין אותו.

בדומה לזה השיב הרב יוסף משאש (אוצר המכתבים ג, אלף תתקמא), למשפחה בת ארבעה ילדים ויותר, ומצבם הכלכלי קשה, ושואלים אם מותר למנוע הריון. והשיב שכל עוד הם בריאים וראויים להוליד, חייבים מדברי סופרים להוליד, וזוהי מצוות 'ולערב אל תנח את ידיך'. וחידש שיש בזה גם מצווה מדאורייתא ממה שנאמר בהמשך הפסוק המְצַווה על פרו ורבו: שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ (בראשית ט, ז). ועוד ראינו בעינינו כמה משפחות שהילדים שהולידו אחר קיום מצוות פריה ורביה היו טובים מהראשונים.

ב. אמנם בשו"ת בני בנים ב, לח, עמדה אחרת. שם נשאל ממשפחה עם תשעה ילדים שקשה עליהם הפרנסה, וגם חוששים ללדת בגיל מבוגר. והשיב שלהרבה ראשונים מצוות 'לערב' קלה משאר מצוות דרבנן, ואף שלרמב"ם משמע ששווה מצווה זו לכל מצוות דרבנן, הרבה ראשונים לא העתיקו את לשון הרמב"ם, אף אותם שרגילים להעתיקו, כמו סמ"ג (עשה מט), ארחות חיים (הל' כתובות לד) ומאירי. וגם טור ושו"ע (אה"ע א, ח) לא כתבו כלשון הרמב"ם. וכיוון שזו מחלוקת בדין דרבנן – הלכה כמיקל, "וכל שיש איזה עיכוב בדבר, אינו חייב להמשיך לקיים 'ולערב', ואינו נקרא עובר על דברי חכמים".

והמשיך לנמק שם שפשט דברי רבי יהושע אמורים במצווה לשאת אשה שנייה ולא במצווה להוליד עוד ילדים מאשתו הראשונה, וכן דייק מכמה מדרשים. וכן משמע מלשון השו"ע אה"ע א, ח, שכתב שאסור לו לעמוד בלא אשה, וצריך לישא אשה בת בנים, ולא כתב שצריך להמשיך לפרות ולרבות מאשתו הראשונה. וסיים שלמעשה לפי רוב הראשונים אדם לא נצטווה להוליד ילדים עד אין קץ. והוסיף עוד ג' טעמים להיתר: א. לדעת הרבה אחרונים אחרי קיום פרו ורבו יכול לדלג על חלק מהעונות כשאשתו מוחלת לו (עיין לעיל ה, ג; ו, א), ובמה שונה אי קיום העונה משימוש באמצעי מניעת הריון. ב. אם על ידי ריבוי הילדים יתקלקל שלום בית, למדנו מתרומת הדשן רסג, ורמ"א אה"ע א, ח, שמותר להתחתן עם אשה שאינה בת בנים, ולכן ודאי שאין לריב עם אשתו להמשיך להוליד עוד ילדים. ג. ממה שלמדנו מאשתו של רבי חייא (יבמות סה, ב), שאם יש לאשה צער לידה, רשאית לשתות כוס של עקרים, וזה אפילו אם לא קיים פריה ורביה, וקל וחומר כאן.

ו, ד – המבואר בספר

בספר הרב קבע שתי מדרגות במצוות 'לערב': א. חובה מדברי חכמים להתאמץ ללדת כארבעה או חמישה ילדים. ב. מצווה להוסיף עוד ילדים כפי כוח ההורים. ובהערה 6 ביאר הרב באריכות שקביעת הגדרה תסייע הן למשפחות והן לרבנים המשיבים, ומבטאת בפועל את המקובל בפסיקה.

ועוד סמך הרב על שתי סברות: א. 'כל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון', ועל דברי רבי יוסף אוטלינגי המובאים לעיל (ו, א). ב. 'פוק חזי מאי עמא דבר', שהממוצע של מספר הילדים בקרב שומרי המצוות שאין להם קשיים מיוחדים, גופניים או נפשיים, הוא בין ארבעה לחמישה ילדים. וכך משמע מכמה ראשונים ואחרונים שהובאו לעיל (ה, א) שחובת המצווה לפי מנהג דרך ארץ, כלומר איך נוהגים בפועל שומרי המצוות בעולם. וכ"כ רז"ה (יבמות יט, ב, מדפי הרי"ף): "שלא אמר רבי יהושע אלא במנהג דרך ארץ, מדקא נסיב תלמודא בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, אבל לא חייב לגרש בכך". רמב"ן (מלחמות ה' יבמות שם): "ומיהו כיון דמצוה דרבנן היא כמנהג דרך ארץ, מדקא נסיב לה תלמודא בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ ולא הזכירו בזה איסור אלא 'ישא אשה' – מצוה דלכתחלה הוא, אין כופין ולא קורין עבריינא למי שאינו רוצה לעסוק בה". וכ"כ בית שמואל א, יד, בשם הרמב"ן: "כעין ישוב דרך ארץ". ​וכ"כ ערוה"ש אה"ע א, ח: "אלא דזהו כעין הידור מצוה ומנהג דרך ארץ כמ"ש, ואם יש איזה עיכוב בדבר אין כופין אותו לכך".


  1. . בשו"ת אגרות משה (ח"ד, אה"ע לב, ג) חידש שמצוות 'לערב' אינה חיוב להמשיך להוליד ילדים ללא שיעור, אלא היא ציווי האוסר על האדם לבטל לגמרי מפריה ורביה: "מוכרחין לומר דהוא חיוב אחר, שאמר רבי יהושע ביבמות סב, ב, מקרא דקהלת, שלא יבטל לגמרי. ומדויק קצת מלשון הקרא דנאמר אַל תַּנַּח יָדֶךָ, שמשמעו שלא יבטל לגמרי. ומה שאמר שם דמתני' דלא כרבי יהושע משום לשון המשנה לא יבטל, דמשמע דביש לו בנים רשאי גם לבטל לגמרי, וכלשון רש"י: מתני' דמשמע 'הא אם יש לו יבטל' דלא כר' יהושע. שמעינן דגם לרבי יהושע לא חייבוהו במצות פריה ורביה בלא שיעור, אלא דהוא בחיוב חדש דלא יבטל מפריה ורביה, שלכן הוא רק לענין שחייב ליקח אשה בת בנים שבדרך הטבע יוליד ממנה בנים, אף כשימנע מלבעול כשיקשה לו אפילו בקצת קושי, וזה סגי לקיום חיוב 'שבת'.

    וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב בפרק טו הלכה טז: אף על פי שקיים פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל כל זמן שיש בו כח, הרי דרק ביטול אסור, שהוא מניעה לגמרי, אבל אין ענין החיוב כפריה ורביה דמדאורייתא, שהוא חיוב עליו להוליד כמה שאפשר מדרבנן. דאם היה חיוב פריה ורביה עליו כל ימיו בלא שיעור לא היה לו לכתוב לשון כזה ולא להאריך כלל, אלא לכתוב אף על פי שאיכא שיעור למצות פריה ורביה מדאורייתא ליכא שיעור מדברי סופרים ומחוייב כל ימיו, כמו דנקיט בפאה בפ"א ממתנות עניים הלכה טו ובתרומה בפ"ג מתרומות הלכה א ובבכורים בפ"ב הלכה יז. אבל הוא משום דאין זה תקנת חכמים במצות פו"ר אלא שמצות פו"ר קיים גם מדרבנן, אלא שתיקנו שחייב מדברי סופרים גם בחיוב 'שבת' שהוא חיוב חדש שלא יבטל מפו"ר כל זמן שיש לו כח, שלחיוב זה לא חייבוהו לבעול בכל עונה, וכשהוא קשה בין לו בין לה, אף שאין בזה חשש חולי, מותר כשהרשתו, שליכא עליו חיוב עונה".

ז – גיל חיוב המצווה לגברים

גיל הנישואין

ז, א – בן שמונה עשרה לחופה

משנה אבות ה, כא: "הוא היה אומר… בן שמונה עשרה לחופה".

כתב על כך הרב נפתלי הרץ וייזל (יין לבנון אבות שם): "בן שמונה עשרה לחופה – דאז גופו חזק, ועומד על פרקו לפרנס אשה בעונה, אבל קודם לכן עדיין אין כוחו שלם לנישואין. ומבן שמונה עשרה ואילך נכנס בו תגבורת יצר התאווה, וצריך לקחת אשה בטהרה שתציל אותו מן החטא, וכדאמרינן ביבמות (סג, א). ועוד תנן לעיל (אבות ב, ב): יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. ומשום הכי אחר שלמד מקרא משנה ותלמוד צריך לקחת אשה ולרדוף אחר פרנסתו ולכלכל אשתו ובניו ולעסוק בתורה, שביגיעת שניהם משכחת עוון". עיין עוד פירושו של רבי יעקב ב"ר שמשון אבות ה, כא (הודפס במשנת ראובן, הוצאת מוסד הרב קוק).

ז, ב – חובת הנישואין עד גיל עשרים

קידושין כט, ב: "משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא, אמר ליה: כשיבא לידך הביאהו לידי. כי אתא, חזייה דלא פריס סודרא (כדרך הנשואין שהיו רגילין לכסות ראשן, רש"י), אמר ליה: מאי טעמא לא פריסת סודרא? אמר ליה: דלא נסיבנא. אהדרינהו לאפיה מיניה, אמר ליה: חזי, דלא חזית להו לאפי עד דנסבת. רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך? אלא אימא: כל ימיו בהרהור עבירה. אמר רבא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: עד כ' שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ' ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו".

קהלת רבה (ג, ג): "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת – משנולד אדם, הקדוש ברוך הוא מצפה לו שישא אשה עד כ' שנה, הגיע לכ' ולא נשא אשה, הקדוש ברוך הוא אומר לו: עֵת לָלֶדֶת הוא לך ולא רצית, אין זו אלא עֵת לָמוּת".

וכ"כ הרמב"ם הל' אישות טו, ב: "האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה, ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו? מבן שבע עשרה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה – הרי זה עובר ומבטל מצות עשה". וכ"כ שו"ע אה"ע א, ג: "מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח, והמקדים לישא בן י"ג, מצוה מן המובחר, אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות. ובשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה".

עוד כתב המאירי (אבות ה, כא): "בן עשרים לרדוף – כלומר, שאם לא נשא אשה עד כאן, יהא רודף לישא, ולא ימתין עוד בשום פנים, שלא ישתקע בהרהורים רעים ובמעשים מגונים, כמו שאמרו בפרק ראשון דקידושין: בן עשרים בה ימות".

ז, ג – עיקר חובת הנישואין עד גיל עשרים משום מצוות פריה ורביה

יסוד החיוב להתחתן עד גיל עשרים הוא משום מצוות פריה ורביה, וכך מוכח מקהלת רבה באות הקודמת, וכ"כ הרמב"ם (אישות טו, ב): "האיש מצווה על פריה ורביה… וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה". וכ"כ הרא"ש קידושין א, מב, בטעם קביעת הגיל: "שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו". וביבמות ו, טז: "וכן היה נכון ברווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא אשה, שיכפוהו בית דין לישא לקיים פריה ורביה". וכ"כ סמ"ג עשין מט: "האיש מצוּוה על פריה ורביה… ואימתי נתחייב האיש להתחיל במצווה זו? כדתנן (אבות ה, כא): בן שמונה עשרה לחופה. וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה". וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב כב, ב): "וכתבו המפרשים דאם עברו על רווק עשרים שנה ולא נשא אשה, שיכפוהו בית דין לישא כדי לקיים פריה ורביה".

וכ"כ טור ושו"ע אה"ע א, ג: "ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופין אותו לישא, כדי לקיים מצות פריה ורביה". וכ"כ הלבוש (אה"ע א, ג), וכ"כ בשו"ת מהר"ם פדאווה מה, שכל המתעכב, "בכל יום ויום הוא עובר בעשה".

וכ"כ בשו"ת מהרי"ט (יו"ד מז): "בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פרו ורבו, אע"ג שמצות פרו ורבו אחת היא כל ימי חייו, ומשקיימנה נפטר הימנה, כל שמתעצל בה – שיהוי מצווה היא ולא ביטול מצווה. מיהו מאחר שהוא מצווה, הרי הוא מבטל קיום מצווה". וכ"כ שכנה"ג (יו"ד רלו הגהות הטור מד); יפה ללב (ח"ד אה"ע א, יב).

ז, ד – טעם נוסף לנישואין עד גיל עשרים משום הרהורי עבירה

קידושין כט, ב: "רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך? אלא אימא: כל ימיו בהרהור עבירה".

קידושין שם: "אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה – נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה. רבי יוחנן אמר: ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?! ולא פליגי: הא לן, והא להו". פירש רש"י: "הא לן הא להו – בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בארץ ישראל, ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטלים עליו, נושא אשה, דהוה בלא הרהור, ואחר כך הולך ולומד תורה". ואע"פ שנחלקו הראשונים בהסבר הסוגיה (עיין לקמן ז, ז), כל הפוסקים התחשבו בהרהור עבירה כסיבה בעלת חשיבות להקדמת הנישואין.

עוד למדנו ביומא (עב, ב): "יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד (תהלים יט, י), אמר רבי חנינא: זה הלומד תורה בטהרה. מאי היא – נושא אשה ואחר כך לומד תורה".

וכ"כ המאירי שם: "ולעולם ישא אדם אשה בבחרותו כדי שלא יתמיד גדולו בהרהורין רעים ומחשבות נכריות, שמאחר שהתמיד עצמו בהם לעולם, אף לאחר שישא – לא יהא בטוח בהם, ועיקר הפרק בענין זה הוא מארבע עשרה שנה ולמעלה, דרך הערה אמר אחד מחכמיהם: אנא נסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארבסר – הוה אמינא לשטנא גירא בעיניה, ומכל מקום כל שהגיע לעשרים ולא נשא, אינו ניצל כל ימיו מהרהורין שהתמיד בהם, אלא אם כן הוא מן היחידים". וכ"כ המאירי על אבות, לשונו מובאת לעיל ז, ב.

עיין עוד הרחבות לפרק ד, ח, א-ז, על האיסור לעמוד בלא אשה כל ימיו משום מניעת הרהורי עבירה, ובצד החיובי משום קיום מצוות עונה.

ביאר הרב: ובאמת יש לברר מדוע אמר רב הונא שכל הדוחה את נישואיו מעבר לגיל עשרים, כל ימיו בהרהורי עבירה. הרי בשנות הנעורים יצר הרע שולט להחטיא בהרהורים ובהוצאת זרע לבטלה יותר מאשר לאחר גיל עשרים, ומדוע דווקא עיכוב הנישואין לאחר גיל עשרים גורם שיהיו כל ימיו בהרהורי עבירה? ונראה שכל עוד הוא יודע שכאשר יגיע זמנו יתחתן ויאהב את אשתו כגופו, גם אם הוא חוטא לפני כן, הוא יודע שחטאיו זמניים ואין ראוי להמשיך בהם, וכשיגיע לנישואיו ישמור את כל תשוקתו לאשתו; אבל כאשר רווקותו נמשכת מעבר לזמן, והוא מתרגל למצוא סיפוק ליצרו בעבירה, הרי שהוא נכנע ליצרו הרע, וכבר אינו מאמין שיוכל להתגבר עליו. לכן, אף לאחר שיתחתן, מהרהורי עבירה כבר לא יינצל, כי הם הפכו להיות חלק ממנו.

ז, ה – אין בית דין של מעלה עונשים עד גיל עשרים

כתב בשו"ת חקרי לב (אה"ע א): "נתיישב לי במאי דהוה קשה לי במצוות פריה ורביה שפטרו הפוסקים עד עשרים שנה, מנא להו הא, דהא מבן י"ג שנה חייב בכל המצוות. ואי למתניתין דאבות (ה, כא) דתני בן י"ח שנה לחופה לחוד הוה קשה, היה מקום ליישב דקים להו לרז"ל דכדי לבקש אשה הוגנת לו, וגם צריך שיקבץ ממון לפרנסה ולכסותה, ולימדה תורה דרך ארץ שיבנה בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה, ושיערו חכמים עד ח"י שנים. אבל זה שאמרו בפ"ק דקידושין עד עשרים שנה הקב"ה ממתין וכו', ונמשכו הפוסקים לזה ופטרו עשה זה עד כ' שנה קשה טובא, מי גילה להם שיעור שתי שנים עוד, לא פחות ולא יותר, ותסגי עד בן י"ח כדתנן באבות. אך כפי דברי רז"ל אתי שפיר, דאין מענישים בית דין של מעלה עד כ' שנה, והרי בחיוב עשה אין לנו בו שום עונש בדיני אדם כי אם בדיני שמיים, וכיוון דבדיני שמיים אין מענישים כי אם עד כ' שנה, לכן הקב"ה ממתין עד עשרים". וכ"כ מעשה רוקח (על הרמב"ם הל' אישות טו, ב), ורבי מיכאל בכרך (נכד החוות יאיר) בערוגות הבושם אה"ע א, ו.

עניין זה שבית דין של מעלה אינו מעניש עד כ' שנה למדנו בגמ' שבת פט, ב: "אמר לו (הקב"ה) ליצחק: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם בְּנִי בְכֹרִי (שמות ד, כב), עכשיו בני ולא בניך? ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם – שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו – פשו להו חמשין…". רש"י: "שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקדוש ברוך הוא אלא מעשרים שנה ומעלה, דכתיב (במדבר יד, כט): בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וגו', מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי".

וכ"כ בירושלמי ביכורים פ"ב ה"א: "רבי אבין בריה דרבי תנחום בר טריפון שמע לה מן הכא (שכרת הוא בגיל חמישים): יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה (תהילים צ, י), צא מהן עשרים שנה שאין בית דין של מעלן עונשין וכורתין, נמצאת אומר המת לחמשים שנה מת בהיכרת".

ז, ו – נשבע שלא לישא אשה עד גיל עשרים

מהרי"ט יו"ד מז: "אם נשבע שלא לישא אפילו שנה אחר עשרים – הוי ליה נשבע לבטל את המצוה ולא חיילא". וכ"כ שכנה"ג חיו"ד רלו הגה"ט ס"ק מד; יפה ללב ח"ד אה"ע א, יב.

אמנם לרשב"א (שו"ת ד, צא), הנשבע שלא יתחתן עד אחר גיל עשרים לא נחשב כמי שנשבע לבטל עשה, הואיל ויכול לקיים את המצווה אח"כ. וכן דעת חקרי לב (אה"ע א), שאינו נחשב כנשבע "לבטל את המצוה, כיוון שעכ"פ אפשר לקיים המצווה אחר הזמן שקבע, וכל שיש אפשרות לקיים את שניהם לא חשיב לנשבע לבטל המצווה". אמנם "נענש בידי שמים על הזמן שעבר שביטל העשה, ואם מת אז – היה מבטל העשה לגמרי".

וביאר הרב (וכ"כ בקיצור בספר בהערה 7): ונראה שגם הרשב"א מסכים לדברי חכמים וכל שאר הראשונים והפוסקים שחובה להתחתן עד גיל עשרים, אלא שהוא סובר כי חובה זו היא מדברי חכמים. שמהתורה אפשר לקיים את המצווה גם אחר כך, וחכמים הם שעשו סייג לתורה ותקנו שיתחתנו עד גיל עשרים. ולדעת הרשב"א, הנשבע על מצווה מדרבנן – שבועתו חלה (עיין שו"ת הרשב"א א, תריד).

ז, ז – דחיית הנישואין בשביל לימוד תורה

קידושין כט, ב: "תנו רבנן: ללמוד תורה ולישא אשה – ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה, ואם אי אפשר לו בלא אשה – ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה – נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה. רבי יוחנן אמר: ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?! ולא פליגי: הא לן, והא להו".

ונחלקו הראשונים בפירוש הסוגיה. רובם פירשו שבני בבל הקדימו נישואין ללימוד תורה, ושבני ארץ ישראל הקדימו לימוד תורה לנישואין. ובטעם הדבר כתבו כמה פירושים: לרש"י (שם 'הא'), בני בבל נושאים נשים תחילה משום שהם לומדים מחוץ לעירם ואינם צריכים לפרנס את בני ביתם, ואילו בני ארץ ישראל שלומדים במקומם, צריכים ללמוד תורה ואח"כ לשאת אשה, כי כאשר יתחתנו יצטרכו לפרנס נשותיהם ולא יוכלו ללמוד. לנימוקי יוסף ומאירי, בני בבל נושאים נשים תחילה מפני שנשותיהם דאגו לפרנסת ביתם. ורבנו ברוך פירש שבני בבל נושאים נשים תחילה כי פרנסתם היתה מצויה להם יותר. ולר"י הזקן (תוספות ר"י הזקן 'הא לן') בני בבל נושאים נשים תחילה כי יצרם מתגבר עליהם, אבל בני ארץ ישראל אין יצרם מתגבר עליהם.

לעומת זאת, דעת ר"ת (תוס' שם 'הא') שבני בבל הקדימו דווקא את לימוד התורה לנישואין, כלומר דחו את נישואיהם, מפני שהיו עניים, ואילו בני ארץ ישראל, שהיו עשירים, יכלו להתחתן ואחר כך ללמוד תורה.

מכל מקום למדנו שמותר לדחות את הנישואין בשביל לימוד תורה. וכ"כ הרא"ש (קידושין א, מב): "וכולהו מודו דאם אי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה, ילמוד ואח"כ ישא אשה".

ז, ח – האם הדחייה מותנית בכך שלא יהא יצרו גובר עליו

כתב הרמב"ם הל' אישות טו, ב-ג: "האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו? מבן שבע עשרה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה – הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה, והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה – הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכל שכן בתלמוד תורה.

מי שחשקה נפשו בתורה תמיד, ושגה בה כבן עזאי, ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה – אין בידו עון, והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו. אבל אם היה יצרו מתגבר עליו – חייב לישא אשה, ואפילו היו לו בנים, שמא יבוא לידי הרהור". והשו"ע אה"ע א, ג-ד, העתיק את לשון הרמב"ם.

כתב הלחם משנה (על הל' ג) שמה שכתב הרמב"ם: "והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו", נאמר לא רק על מי שלא מתחתן כלל כבן עזאי, שדינו מבואר בהלכה ג, אלא גם על מי שדוחה את נישואיו לצורך לימוד תורה שדינו מבואר בהלכה ב. ולכן מי שדוחה את נישואיו מעבר לגיל עשרים מפני תלמוד תורה, רשאי לעשות זאת בתנאי שאין שיצרו מתגבר עליו. וכ"כ הבית יוסף אה"ע א, סוף הלכה ג. וכ"כ רוב האחרונים: בית שמואל אה"ע א, ה; ט"ז ד; חכ"א קכג, ד; ערוה"ש אה"ע א, יג, ועוד.

אמנם מרן הרב קוק הקשה (מילואי השמטות למצוות ראיה, אה"ע א, עמ' קצג): "וזהו דוחק גדול בפירוש דברי הרמב"ם, ובפרט שהם שתי הלכות חלוקות לפנינו, ולמה ישמיט הרמב"ם את הדבר ששנו חכמים בהלכה הראשונה 'ואם אי אפשר לו בלא אשה', דמיירי בכל אדם ולאו דוקא בבן עזאי וחביריו, ולא יכתוב שם, ויכתוב הדברים בבן עזאי וכיוצ"ב".

וכתב שכוונת הרמב"ם לומר שמצוות תלמוד תורה דוחה את הנישואין בלי שום תנאי, "וזה מפני שמצות תלמוד תורה דוחה הכל, וכיון שיתבטל מהתורה לגמרי על ידי נשיאת אשה, אין לו לחוש אפילו אם אי אפשר לו ויצטער בתלמוד תורה שדוחה כל מיני רעות שבעולם, וה' רגלי חסידיו ישמור. רק במעלת בן עזאי שהיא באה לעקור את המצוה לגמרי, על זה אמר הרמב"ם שלא נאמרה כי אם במי שחשקה נפשו בתורה ונדבק בה, ולא במי שיצרו מתגבר עליו, שהוא ודאי אינו בכלל זה". 1

למדנו, שמותר לאדם לדחות את נישואיו לאחר גיל עשרים בשביל לימוד תורה. לדעת רבים, התנאי לכך הוא שאין יצרו גובר עליו, ולדעת מרן הרב קוק מותר לו לדחות את נישואיו לשם לימוד התורה, אפילו אם לעיתים יצרו גובר עליו.

ז, ט – דחיית הנישואין לצורך לימוד מקצוע ובניית בית – מנהג דרך ארץ

סוטה מד, א: "תנו רבנן: אשר בנה, אשר נטע, אשר ארש – לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה. ואף שלמה אמר בחכמתו (משלי כד, כז): הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ, הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּך – זה בית, וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ – זה כרם, אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ – זו אשה".

זוהר חדש (בראשית ח, ב): "רבי יוחנן פתח: בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת (משלי כד, ג). שלושה דברים צריך אדם לעשות בדרכי העולם, ואלו הן: לבנות בית מושבו, וליטע כרם להתפרנס בו, ואח"כ לקחת לו אשה ולהוליד בנים לפרנסם בהם. ולא כדרך השוטים הלוקחים אשה בתחילה ואחר כך נוטעים כרם ואח"כ בונים בית, כי הא דאמר רבי סימון: כל הלוקח לו אשה ואין לו בתחילה במה שיוכל לפרנסה – הרי זה חופשי מן המצות, כמתים הנקראים חפשים, שנאמר (תהלים פח, ו): בַּמֵּתִים חָפְשִׁי, ולמה נקרא חפשי? לפי שהוא חפשי מן המצות, מפני שלא יוכל להשתדל בעבודת בוראו אלא בעבודת אשתו. רבי יהודה אומר: כאלו לוקח עבודה זרה לעצמו, דאמר רבי יהודה: בתחילה היו החכמים והחסידים לוקחין אשה, ולא היה להם די פרנסתם, וממיתים עצמם ברעב ובצמא ומניחים כל חיי העולם הזה ועוסקים בתורה ובמצות ובעבודת בוראם, אבל בזמן הזה, שהעולם טרוד אחר הפרנסה, צריך לכונן בית בתחילה ולזמן מזונותיו ואח"כ לקחת אשה, ויכול לעבוד בוראו ולעסוק בתורה, כי הא דאמרו רז"ל (אבות ג, יז): אם אין קמח אין תורה…

לפיכך צריך אדם להשתדל לכונן בית בראש ולעשות ישוב בבית. וממי אתה למד? מהקב"ה – קודם בנה בית וכוננו וזימן כל הפרנסה והמזונות קודם שיבא אדם לעולם. האיך? ברא את העולם בראש שהוא הבית. וזמן כל הפרנסה, היאך? ברא את הבהמות ואת החיות ואת העופות והדגים הצמחים והאילנות, שהם זימון כל הפרנסה. לאחר שהכין הבית והפרנסה הביא את האדם וברא אותו ואת אשתו והולידו בנים ועשו ישוב בבית, ועל כן נאמר: בְּרֵאשִית (בראשית א, א) – בית ראש, כאשר תבין באותיות תמצא בי"ת ראש, וכן התחילה התורה בראשית, כלומר – בית ראשית, והכל ענין אחד".

וכ"כ הרמב"ם (דעות ה, יא): "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה, שנאמר (דברים כ, ה-ז): מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ, מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ. אבל הטפשין מתחילין לישא אשה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה. וכן הוא אומר בקללות (דברים כח, ל): אִשָּׁה תְאָרֵשׂ בַּיִת תִּבְנֶה כֶּרֶם תִּטַּע, כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ (שם כט), ובברכה הוא אומר (שמואל א יח, יד): וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ".


  1. . ודייק מהגמ' שמה שנאמר בברייתא: "ואם אי אפשר לו בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה" לא נאמר אליבא דכולי עלמא, אלא הוא דעת רבי יהודה בתוספתא דבכורות, אבל לדעת ת"ק שם שדוחים את הנישואין מפני תלמוד תורה, זה ללא שום תנאי. והרי הגמ' פסקה כדעת ת"ק שם, שאחרי שמביאה את המחלוקת בין שמואל לרבי יוחנן אם ישא אשה תחילה ואח"כ ילמד או להיפך, הגמ' תירצה הא לן והא להו. כלומר, כולם מסכימים שאם לא יוכל ללמוד אח"כ תורה, דוחים את הנישואין מפני תלמוד תורה.

ח – כפייה על המצווה

כפייה על המצווה (הרב בראל שבח)

ח, א – יסוד החיוב לכפות

כתובות עז, א: "אמר רב יהודה אמר רב אסי: אין מְעשין (אין כופין להוציא, רש"י) אלא לפסולות; כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר: כגון אלמנה לכהן גדול, וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר, אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – אין כופין אותו. ורב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אפילו נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה, כופין אותו. תנן, אלו שכופין אותו להוציא: מוכה שחין, ובעל פוליפוס; בשלמא לרב אסי – דרבנן קתני, דאורייתא לא קתני (שכופין לגרש את האסורות מהתורה לא היה צריך לשנות), אלא לרב תחליפא בר אבימי, ליתני: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – כופין אותו! אמר רב נחמן, לא קשיא: הא במילי, הא בשוטי (אפריה ורביה במילי מייסרינן, בשוטי לא רדינן ליה, אבל הנך בשוטי נמי רדנין ליה, שאי אפשר לה לקבל, רש"י). מתקיף לה רבי אבא: בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד (משלי כט, יט)! אלא אמר רבי אבא: הא והא בשוטי, התם (באשת בעל מום) כי אמרה הוינא בהדיה – שבקינן לה, הכא (בנשואה עשר שנים ולא ילדה) אף על גב דאמרה הוינא בהדיה – לא שבקינן לה" (מחייבים אותה להתגרש כדי שיוכל לישא בת בנים).

כתובות פו, א: "תנינא: במה דברים אמורים (דלוקה ארבעים, רש"י) – במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו".

ח, ב – כיצד כופים

הנושא אשה בעבירה מוסכם לכל הדעות שכופים בשוטים את הבעל לגרש. וכ"כ טור ושו"ע (אה"ע קנד, כ). אולם לגבי זוג הנשוי עשר שנים בלא ילדים, נחלקו הראשונים.

יבמות סד, א: "נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה". יש אומרים שהלשון 'יוציא' משמעותה בכפייה, אפילו בשוטים. וכ"כ רי"ף (מובא בסעיף הבא); רש"י (יבמות סה, ב, 'הוא'); תוספות (כתובות ע, א, 'יוציא') בשם ר"י; ורמב"ם (אישות טו, ז; גירושין ב, כ). ואילו לר"ח (הובא בתוספות כתובות ע, א, 'יוציא'), אין כופים בשוטים אלא במקום שאמרו: 'כופים' אותו להוציא. אבל במקום שאמרו 'יוציא' בלא להזכיר כפייה אין כופין אלא בדברים, היינו שאומרים לו: "כבר חייבוך חכמים להוציא, ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא". וכ"כ תוספות (כתובות שם), ורא"ש (יבמות ו, יא), שמאחר שנחלקו בדבר, ראוי להחמיר שלא לכפות, מחשש לגט מעושה. אולם אם תובעת האשה להתגרש אחר עשר שנים בטענה שרוצה ילדים, אף לרא"ש (שם, ובתשובה כלל מג, ד; יב) כופים בשוטים.

למעשה שתי הדעות הובאו בשו"ע (אה"ע קנד, כא): דעת הרי"ף בסתם, ודעת ר"ח ביש אומרים, והרמ"א כתב כרא"ש.

ח, ג – כפייה על אדם לישא אשה

רי"ף יבמות כא, א: "והיכא דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה ולא קא בעי לאפוקה ולמיסב איתתא אחריתי – היו מפקינן לה מיניה בעל כרחיה, ואפילו בשוטין. ואפילו אמרה איהי דאירנא בהדיה בסהדי, לא שבקינן לה, אלא יוציא ויתן כתובה, כדגרסינן בפרק המדיר (כתובות סה, א)".

כתב הרא"ש (יבמות ו, טו-טז): "ורב אלפס ז"ל כתב: והיכא דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה ולא בעי לאפוקה ולמיסב איתתא אחריתי – מפקינן לה מיניה בעל כרחיה, ואפילו בשוטי. מתוך לשונו משמע דכייפינן ליה בשוטי אף לישא אחרת כדי לקיים מצות פריה ורביה. ומסתבר הכי, דמה מועיל מה שמגרשה אם לא שישא אחרת, והוה ליה כמו שאר מצות עשה שמכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקיימנה. וכן היה נכון ברווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא אשה, שיכפוהו בית דין לישא לקיים פריה ורביה. וכן משמע מהא (יבמות סד, ב) דאמרי ליה רבנן לרבי אבא בר זבדא נסיב איתתא ואוליד בני, ואמר להו אי זכאי הוה לי מקמייתא (מאשתי הראשונה). וקאמר הש"ס דדחויי קא מדחי להו, אלא מה שלא נשא משום דאיעקר, משמע הא אי לאו הכי היה צריך לישא אשה, ואי לאו הרי הוא כעובר על דברי תורה וכופין אותו".

ואף שלעניין רווק שעברו עליו עשרים שנה נקט הרא"ש לשון 'היה נכון', הביא בשמו הטור (אה"ע א) שבית דין כופין מי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא. וכ"כ בשו"ע אה"ע א, ג: "מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח… ובשום עניין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה".

וביארו האחרונים שאין כופין רווק אלא כש"אינו רוצה לישא". אבל אם רוצה אלא שמתעכב עד שימצא זיווג נאה או לסיבה אחרת שתזדמן לו, לא כופים אותו (יש"ש יבמות ו, מ; ערך לחם א, ג; ועוד). 1

ח, ד – מתי ניתן לכפות לישא אשה

כתב בשו"ת חקרי לב (אה"ע א), שאין כופין אלא על מצוות שזמנן עובר, "אבל מצווה זו דיכול לקיימה כל ימיו, וגם דיכול לטעון לא מצאתי כעת אשה הוגנת לי או אין לי מעות כדי לישא אשה, בכי האי אין מכין אותו עד שתצא נפשו". נכדו, רבי חיים פלאג'י, הביא דבריו בספרו רוח חיים (אה"ע א, יב), והוסיף: "ולענ"ד נראה דאם נשתדך באשה ההוגנת לו וחפץ בה, וגם יש לו מעות, ועם כל זה הוא מעכב מלישא אשה, דבית הדין כופין אותו עד שיקיים מצוה זאת". נמצא שסמכות בית הדין לכוף אדם להינשא יכלה להתממש במקרה שהאיש מצא אשה הוגנת לו המוכנה להינשא לו, אלא שהוא דוחה את הנישואין. שמאחר ויש ביניהם אהבה ורצון להינשא, נמצא שמבטל המצווה לשווא.

וכ"כ דבר משה אמריליו (ח"א סימן נא דף פג ע"ד): "אם לא מצא אשה הגונה שתתרצה לו, ודאי דלא עבר, דמה לו לעשות. אבל כל זמן שמוצא אשה הגונה שתתרצה לו – בכל שעה ושעה מבטל המצוה". כעין זה כתב בשו"ת דברי יציב (אה"ע ג, ח): "דמה שאמרו הרי"ף והרא"ש שכופין, היינו בכהאי גוונא שמייחד לעצמו פילגש ואינו רוצה לקחת אותה כאשה".

ח, ה – לא נהגו לכפות על הזיווגים

שו"ת הריב"ש סימן טו: "לדייני ומנהיגי קהל תנס יצ"ו (ישמרם צורם ויחיים) מליצי ריעי, ראיתי שאלתכם על דבר האיש אנשמואל עראמה, שרצה לישא זקנה אחת בת תשעים שנה או יותר, והיא אלמנת אנבונפוש פרג' מבלנסיא'. והקהל מיחו בידו, ולא נתנו לו רשות לישאנה. לפי שאינו נושאה לשם נשואים, אלא שנתן עיניו בממון; כי הזקנה הנזכרת, יש לה כמו פ' כפולות של זהב, ועוד שאין לו בנים. ואנשמואל הנזכר, הטיח דברים כנגד הדיין וקצת בני הקהל, עד שהלך לאדון העיר, ואמר לו: אדוני, אלו היהודים מנעוני מלישא אשה, איני יודע על מה ועל מה. רק שטענו, לפי שהיא זקנה לא תנשא, ואין זה מחק השם יתברך, ואינו מדין תורתנו, אלא כל הרוצה ליטול, כמו שיזדמן, קטן לזקנה, וזקן לקטנה, וכך הוא מנהגנו בכל עיר ועיר. ואתם השבתם לאדון העיר, כי לא יעשה כן בישראל, עד שלא קיים פריה ורביה; והוא עודנו מחזיק. והסכמתם עם אדון העיר, לכתוב אלי, שאודיע לכם דעתי בזה לפי הדין. זאת היא שאלתכם.

תשובה: … (אחר שביאר מצוות פו"ר) ובודאי שאם לא קיים מצות פריה ורביה ואין לו אשה אחרת ראויה לבנים, ובא לישא אשה שאינה בת בנים, שורת הדין שבית דין מונעין אותו מלישאנה. שהרי שנינו (יבמות סד, א): נשא אשה, ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, אינו רשאי ליבטל, ובברייתא תניא עלה (שם): יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה ליבנות ממנה. ובכתובות (עז, א) אסיקנא, דכופין אותו בשוטים להוציא, ואף על גב דהיא אמרה דיירנא בהדיה בסהדי. לפי שאין כפייה זו מצד האשה, אלא אף על פי ששניהם רוצין לעמוד יחד, בית דין כופין אותו להוציאה, כדי שיקיים מצות פריה ורביה באחרת, דכל כמה דאגידה ביה, לא יהבי ליה אחריתי, כדאמרינן (כתובות סד, א). ואם בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, שעדיין לא הוחזקה להיות עקרה, שהרי כשגרשה זה מותרת לינשא לשני, ואעפ"כ כופין הראשון בשוטים לגרש שמא לא זכה ליבנות ממנה ואף על פי שכבר נשואה לו, כל שכן הוחזקה להיות עקרה, כגון מה ששנינו: שהתה עם השני עשר שנים ולא ילדה, לג' לא תנשא אא"כ יש לו אשה ובנים (יבמות סה, א), שאם בא הג' לישא אותה, שמונעין אותו בכפייה שלא ישאנה, כיון שאין לו בנים. וה"ה לזקנה, וכל שכן הוא, שהרי העקרה מקרה הוא שקרה לה מחמת חולי, ואפשר להתרפאות ממנו… משא"כ בזקנה, שאין לה רפואה; שמכיוון שפסק ממנה האורח מחמת זקנה, שוב אין לה תקנה מדרך הטבע.

ואפילו מי שיש לו בנים, וכבר קיים מצות פריה ורביה, אף על פי שאינו חייב מן התורה לישא אשה בת בנים, אמנם ממצות חכמים, לכתחילה יש לו לישא אשה בת בנים, דקיי"ל כרבי יהושע… אבל אם נשא כבר אין כופין להוציא, כיון שיש לו בנים, דרבי יהושע לא קאמר אלא יוליד בנים בזקנותו, והיינו לכתחילה.

אמנם, כל זה שורת הדין לפי הגמרא, אבל מה נעשה שלא ראינו בימינו, ולא שמענו מכמה דורות בית דין שנזקק לזה, לכוף ולהוציא באשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה או שהיא זקנה, ואף אם אין לו בנים; ומן הדין היה לבית דין לכוף אותו או להוציאה או לקחת עליה אשה בת בנים… ומימינו לא ראינו מי שמיחה בזה. וכן בבת כהן או בת תלמיד חכם לעם הארץ, וכן בת עם הארץ לתלמיד חכם. ולזה, אם היו בית דין נזקקין לדקדק על פי שורת הדין בענייני הזיווגים לכפותם, היו צריכין לכפות את כולם, ורוב הנשים הבאות בימים היו יוצאות ונוטלת כתובה ונדוניא, וליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא, ותרבה הקטטה והמריבה. ולזה העלימו חכמי הדורות את עיניהם בעניני הזיווגין, שלא למנעם, אין צ"ל שלא להפרידם, כל ששניהם רוצים, ואין בנשואין ההם לא משום ערוה, ולא משום איסור קדושה. ודי להם לדונם על פי הדין כשיש מחלוקת בין איש לאשתו על זה, ונגשו אל המשפט ושפטום ע"פ התורה.

ולכן, בנדון שלפניכם, אם הזקנה ההיא ניחא לה דליפוק עלה שמא דאישות ושיהיה לה הבעל במקום בן, חוטרא לידה ומרה לקבורה, ומצאה זה שרוצה לישאנה מפני דוחקו, ואם אין לו בנים, אם תרצו להעלים עיניכם כאשר נהגו בהרבה קהלות גדולות וטובות מלאות חכמים ואנשי מעשה, הרשות בידכם. וכל שכן שהם גרים בארץ, אינם מתושבי קהלכם…

וכן אפשר, שבאלו הארצות אין כופין להוציא אשה שאינה בת בנים כדי שימצאו אחרת בת בנים, מטעמא דכל כמה דאגידא ביה לא יהבי ליה אחריתי. שהרי באלו הארצות, אין מקפידין בזה כל כך, ואדם נושא שתים ושלוש נשים, ואין מכלים, שכך נהגו, ואין צריך רשות מלך קצין שוטר ומושל.

אמנם, אם תרצו להחמיר עליו ולהיות מידת הדין הגמור מתוחה כנגדו מפני שהטיח דברים כנגד הדיין וקצת מבני קהלכם, לפי מה שבא בשאלתכם, הרשות בידיכם. שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. זהו מה שנראה לי בזה, וחתמתי שמי, אני הדורש שלומכם ובאהבתכם נאמן, העלוב יצחק ב"ר ששת זלה"ה".

ח, ו – למעשה אין כופין על אדם להתחתן

יש אומרים שאף כיום ראוי לכוף על הזיווגים (ברכ"י א, י, בשם קרית מלך רב למהר"י נבון, הל' אישות טו, ב; שואל ונשאל ג, תטז). ו"כל דיין שלא יכוף על זה ויעלים עיניו, יורש גיהנם" (קרית מלך רב).

אולם הרמ"א ע"פ הריב"ש הנ"ל כתב: "ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה". וכ"כ רב פעלים (ב, יו"ד ל), וכן נוהגים למעשה.

כמה פוסקים הסבירו שלא נהגו לכוף כיום על הזיווגים משום שאין בידינו כח למחות, וכ"כ לבוש אה"ע א, ג: "בזמנינו זה אין ידינו תקיפה כל כך על הזיווגין, לכך אין כופין שום אדם לישא אשה בבן עשרים". וכן לגבי מי שרוצה לישא עקרה או זקנה "משום שחושק בה או משום ממון שלה, אע"פ שמדינא היה לנו למחות בו, לא נהגו בכמה דורות לדקדק בעניין הזיווגים, מפני שלא היה בידם למחות".

וכן כתב בעזר מקודש א, ג, אחר שהביא ספקות רבים שמחמתם אין לחייב את הנשוי עשר שנים לגרש אשתו, וכן לגבי שאר הזיווגים, כתב: "ומכל שכן באריכות הגלות, שעל פי הרוב אי אפשר להעמיד משפטי הדת על תילם על פי כפיות". וכתב עוד על המנהג להעלים עין מלמחות על ענייני הזיווגים, "ולפי סגנון הבריות לפעמים יש גרם ניגוד לכבוד התורה הקדושה אם יזדקקו לזה רבנים בקביעות".

גם מסוגיית כפייה על המצוות למדנו שעיקר חיוב הנישואין עד גיל עשרים הוא משום מצוות פריה ורביה.

ועיין בדברי מרן הרב קוק לגבי כפייה על המצוות בזמן הזה, אגרות הראי"ה ח"א כ; עין אי"ה שבת א, פ"א עא; שמונה קבצים ב, ל.


  1. . וכמובן, אי אפשר לכפות אדם להתחתן שלא מתוך אהבה, וכפי שכתב בשו"ת צפנת פענח סי' רפד: "בנישואין אי אפשר לכפות מחמת ב' גדרים: א. דצריך לישא אשה שתתרצה לו, ובאשה לא שייך כפייה, דאינה מצווה. ב. וגם איזה אשה, דהא זה הדבר דפריה ורביה אי אפשר רק מרצון, מה שאין כן להסיר המונע – כופין אותו".

ט – גיל המצווה למעשה

גיל הנישואין בימינו

ט, א – עד כמה ניתן לדחות את הנישואין לצורך לימוד תורה

לעיל ז, ז, למדנו שמותר לדחות את הנישואין בשביל לימוד תורה, אלא שלא מבואר עד מתי מותר לדחות את הנישואין, וכך כתב הרא"ש (קידושין א, מב): "וקצבה לאותו לימוד לא ידענא, שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו, שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה". והביאוהו רבנו ירוחם (נתיב ב, חלק א), הגהות מיימוניות (על הל' אישות טו, ב), וטור (יו"ד רמו, א; אה"ע א, א). ועולה מדבריהם שיש קצבה, אלא שהיא אינה ידועה.

אמנם הרמב"ם (אישות טו, ב) כתב: "ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה, והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה – הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכל שכן בתלמוד תורה". ודייק בית שמואל (א, ה): "והרמב"ם משמע דסבירא ליה באמת אין קצבה לדבר". 1 וכ"כ ערוה"ש יו"ד רמו, יב.

בשועה"ר (יו"ד הל' תלמוד תורה, קונ"א א) כתב שגם לדעת הרמב"ם יש קצבה: "הנה לפירש"י והרע"ב סוף פ"ה דאבות בפירוש הראשון ובן כ' לרדוף אחרי מזונותיו, הרי הקצבה מפורשת במשנה חמש שנים משנה וחמש שנים תלמוד. וכן כתב הרמב"ם בהדיא דיש קצבה לתורה שבעל פה, כמו שכתב: ושליש בתורה שבעל פה כו', ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה כו' ויפנה כל ימיו לגמרא כו'. ולפי שהגמרא לפי דעת הרמב"ם אין לה קץ ותכלית, דסבירא ליה שהיא להבין דבר מתוך דבר על ידי עיון ופלפול בעמקי ההלכות, שזהו ודאי דבר שאין לו גבול וקץ, כדכתיב (איוב יא, ט): אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ וגו', הילכך אין לו ליבטל ממצות עשה דפרו ורבו בשבילה, אלא יש לו לקיים מצוה זו תחלה, ואח"כ יעסוק כל ימיו בעיון הגמרא כפי הפנאי שלו. ואף שיהיו רחיים בצוארו ולא יוכל לעסוק בזה הרבה כל כך, כי צריך לו גם כן לחזור על תלמודו לעתים, הרי בלאו הכי גם כן לא יוכל לירד לתכלית וסוף העיון ופלפול, ועל כן אין לו ליבטל ממצות עשה המוטלת עליו בשביל לימוד שאין לו קץ וסוף".

וכ"כ מרן הרב קוק (מצוות ראיה אה"ע א): "לפי מה שכתב השו"ע הגר"ז ז"ל בהל' תלמוד תורה, לחלק בין תלמוד תורה של ידיעות תורה שבכתב וכל הלכות תורה שבעל פה, לבין פלפולה של תורה – יש לומר דהכא נמי הויא הקיצבה כשיגמור תורה שבכתב והלכות כולן של תורה שבעל פה".

ט, ב – גילאים נוספים שנזכרו בגמרא

קידושין ל, ב: "אמר ליה רבא לרבי נתן בר אמי: אדידך על צוארי דבריך, משיתסר ועד עשרים ותרתי, ואמרי לה: מתמני סרי עד עשרים וארבעה. כתנאי, חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ (משלי כב, ו) – רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר: משיתסר ועד עשרים ותרתין, וחד אמר: מתמני סרי ועד עשרים וארבעה".

כתב רש"י בפירושו השני שהגילאים הללו עוסקים בנתינת תוכחות לילדיו: "אדידך על צוארי דבריך – בשעה שעוד ידך תקיפה עליו הוי זהיר ללמדו תוכחות. ואיזה זמנו? משיתסר ועד עשרים ותרתין, בציר משיתסר אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך, ואל תכביד יסורין ותוכחות, ויותר מעשרים ותרתין יש לחוש שלא יבעט". וסיים שזה הפירוש העיקרי, וכ"כ ר"י הזקן, מאירי, ר"ן (יב, א, מדפי הרי"ף), ומהרי"ט.

ובפירושו הראשון כתב רש"י שמדובר על גיל הנישואין: "בעוד ידך תקיפה על בנך קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך – השיאו אשה; משיתסר שנין הגיע זמן לכנוס, ויותר מעשרין ותרתין אל תאחרהו". וכ"כ הרא"ש בתוספותיו (וכן מוכח מרא"ש קידושין א, מב), יש"ש (קידושין א, נז), וברכי יוסף (אה"ע א, ט). 1

ט, ג – אין לאחר מעבר לגיל עשרים וארבע

כתב יש"ש קידושין א, נז: "כתב עוד הרא"ש (קידושין א, מב) על שילמוד תורה ואחר כך ישא אשה, וקצבה לאותו לימוד לא ידענא, לא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו, ולא מצינו בזה כן, אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה ע"כ. ואני אומר שיש שיעור לדבר, דיותר מכ"ד שנים לא ישהה כלל. כדמסקינן בסוגיא, אמר רב הונא בן כ' שנים ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה, בעבירה סלקא דעתך? אלא בהרהור עבירה. אמר רבי אבא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה אימתי ישא אשה, כיון שהגיע עשרים שנה ולא נשא אשה, אמר תיפח עצמותיו. א"ל רב לרב נחמן אדידך על צווארי דבריך, פי' בעוד ידיך תקיפה על בנך, וישמע לקולך, השיאו אשה אז, מן שיתסר עד עשרים ותרתי, ואמרי לה מתמניסר ועד כ"ד, דכתיב (משלי כב, ו): חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, ואם כן שיעור האחרון לכל המיקל שלא ישא, לא יותר מכ"ד שנים".

וכ"כ ברכי יוסף אה"ע א, ט: "ומכל מקום יראה דאין להתאחר מפני סיבה שחוץ מגופו אלא עד עשרים וארבע". וכ"כ פת"ש אה"ע א, ה; זכרון משה אה"ע א, ג (רבי משה אזולאי, נכד החיד"א); תולדות אדם אה"ע א, ג (רבי אייזק יצחק שור, לפני כמאה ושלושים שנה, כתב מעין 'חיי אדם' ו'חכמת אדם' על חלק אבן העזר). וכ"כ בשו"ת רב פעלים יו"ד ח"ב, ל, בתוך תשובתו אודות שוחט שטען שאין לו כח גברא והוא בן ארבעים ואינו רוצה להתחתן, הביא בשם החיד"א שאין להתאחר יותר מגיל עשרים וארבע. 1

ובספר הרב ביאר בהרחבה את הסיבות לכך שחיינו נעשו מורכבים יותר, וסיכם: "לפיכך במצב חיינו המורכב מותר לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים, כדין שעת הדחק, אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע… על כן צריך להורות לרבים שלא לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע".

ט, ד – עוד שיעורים שנקטו הפוסקים

בספר מצוות הקצר לבעל החפץ חיים, מצוות עשה מג, כתב: "מצוות עשה לישא אשה לפרות ולרבות… ואם עוסק בתורה ומתיירא שלא יבטל מחמת טרדת מזונות – מותר להתאחר, ועל כל פנים לא יותר מן כ"ה שנה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן".

ובשו"ת שמ"ש ומגן (ב, אה"ע כג) כתב: "בזמן הזה שהאשה היא ריחיים בצוארו של הבעל, ודורשת מותרות הרבה, דודאי כל זמן שהוא נמצא בישיבה ועושה חיל בתורה – שיכול להתאחר, וכן ראוי לעשות. זה נראה לי פשוט, וכן המנהג. פוק חזי בכל בני הישיבות שכולם נושאין אשה בני כ"ד-כ"ה אחרי שקנו שלמותם בתורה".

ובספר (הערה 8) הביא הרב את דבריהם וכתב: "וכדי שדבריהם יתאמו לגמרא, ראוי לפרש עד תחילת עשרים וחמש" (עיין עוד יפה ללב ו, אה"ע א, ז).

ובלבוש (אה"ע א, ד) לא נקט גיל מסויים אלא שיעור אחר: "עד זמן אשר ישער בנפשו שמלא כריסו בתורה, ובלבד שלא יתבטל מפריה ורביה מכל וכל", וכ"כ ערוה"ש (אה"ע א, יג). ומעין זה כתב ר"ח פלאג'י (רוח חיים ב, אה"ע א, אות י): "דהקצבה הוא כדי שיקרא חכם".

ט, ה – הרהורי עבירה

קידושין כט, ב: "רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך?! אלא אימא: כל ימיו בהרהור עבירה. אמר רבא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: עד כ' שנה, יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ' ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו".

ויש לשאול, איך הפוסקים התירו לדחות את הנישואין בשביל לימוד תורה מעבר לגיל עשרים, הרי אחרי שעובר את גיל עשרים, כל ימיו בהרהורי עבירה, וכתב המאירי (קידושין כט, ב) שרק יחידים מצליחים להינצל מהרהורי עבירה אחרי גיל עשרים: "ומכל מקום כל שהגיע לעשרים ולא נשא – אינו ניצל כל ימיו מהרהורין שהתמיד בהם, אלא אם כן הוא מן היחידים".

וכ"כ החזו"א (אה"ע קמח, קידושין כט, ב) שלכאורה אין היתר לאחר את נישואיו אחרי גיל עשרים: "אע"ג דבבבל אמרינן דילמוד תורה ואחר כך ישא אשה, וכמו שפירש ר"ת, מכל מקום לא יאחר מכ' שנה, דהא תניא: ואם אי אפשר בלא אשה וכו', ולאחר כ' הוי לא אפשר, דהרי הוא כל ימיו בהרהור, ולפי זה אין היתר לאחר יותר מכ' בשביל תורה, וצ"ע בפוסקים". 1

אמנם צריך לומר שמה שאמרו חז"ל שאם לא נשא אשה עד גיל עשרים כל ימיו בהרהורי עבירה, אינו מצדיק להקדים את הנישואין בזמן שאינו בשל לכך. עובדה היא שהפוסקים התירו לדחות את הנישואין לגיל עשרים וארבע מבלי להתחשב בהרהורי עבירה, וכ"כ הפוסקים שמותר לאחר את גיל הנישואין כדי למצוא זיווג הגון יותר (עיין לקמן ט, ז).

וכך ביאר הרב, שהטעם של הרהורי עבירה מצטרף ליסוד העיקרי, שהוא מצוות פריה ורביה, כפי שמבואר בראשונים ובאחרונים שהובאו לעיל, אשר הבינו כי על מצוות פרו ורבו נסובו דברי תנא דבי רבי ישמעאל ורבא, שהובאו מיד בהמשך הגמרא: "אמר רבא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: עד כ' שנה, יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ' ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו". 1

ט, ו – נישואין שתכליתם להינצל מהרהורים

עוד ביאר הרב: נראה ברור, שגם נער שחוטא מאוד בהוצאת זרע לבטלה לא יתחתן כל עוד אינו מוכן לנישואין, הן מצד יכולתו להקים בית נאמן לתורה ולמצוות, הן מצד יכולתו לקיים קשר טוב של אהבה ואחריות כלפי בת-זוגו וכן כלפי הילדים שייוולדו להם, והן מצד אחריותו לפרנס את משפחתו. וחייבים לומר כן, שהרי ידוע שיצרם של רבים מהנערים מתגבר עליהם, ואעפ"כ הורו חכמים להתחתן בגיל שמונה עשרה, ולא מצאנו שחילקו בין סוגי הנערים והורו שסתם נערים יתחתנו בגיל שמונה עשרה, ואלה שיצרם תוקפם יתחתנו לפני כן. הרי שההכנות הנדרשות לקראת הנישואין, בלימוד התורה ובלימוד הפרנסה, קודמות ודוחות את הטענה כנגד היצר הגובר. שכן, אם לא ילמד תורה כראוי, יחטא באיסורים חמורים יותר, ואם לא יוכל לפרנס את משפחתו כראוי, יחטא עוד יותר.

ויש שמורים לכל בחור להקדים את חתונתו ככל האפשר בטענה שעל פי מה שלמדנו (לעיל ז, ח), לפי רוב הפוסקים אין היתר לדחות את הנישואין אם יצרו של אדם גובר עליו. אמנם אין זו הדרכה נכונה, שכפי שביארנו, כל בחור בגיל שש עשרה ושבע עשרה יש לו הרהורים ואולי אף הרהורים גדולים, ואעפ"כ דחו חכמים את גיל הנישואין לשמונה עשרה עד עשרים. ע"כ מדברי הרב.

ועיין הגדרת הרמב"ם (הל' תלמוד תורה א, ה) לאדם שיצרו גובר עליו: "לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה, שאם נשא אשה תחלה אין דעתו פנויה ללמוד, ואם היה יצרו מתגבר עליו עד שנמצא שאין לבו פנוי, ישא ואחר כך ילמוד תורה".

ט, ז – דחיית נישואין כדי למצוא זיווג הגון יותר

בבא קמא פ, א: "מי שנדר ליקח בית וליקח אשה בארץ ישראל, אין מחייבין אותו ליקח מיד עד שימצא את ההוגנת לו". וכ"כ רמב"ם הל' נדרים ח, יג: "מי שנשבע או נדר שישא אשה או שיקנה בית או שיצא בשיירה או יפרש בים, אין מחייבין אותו לישא אשה או לקנות או לצאת מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו".

וביפה ללב (ד, אה"ע א, יג), למד מגמ' זו שמותר לאחר את הנישואין עד שימצא אשה ההוגנת לו. וכ"כ בשו"ת מהר"ם שי"ק (אה"ע א) שמותר לבחור בן עשרים לדחות את נישואיו כדי למצוא שידוך יותר הגון, ואין דין מעבירין על המצוות אלא בשתי מצוות, אמנם כתב שאין לשהות זמן מרובה.

וכ"כ בשבט הלוי (ח, רסד): "וכבר נתקשה, דמשמע דאחרי כ' לא ישהה עד ימצא הגונה, וזה צ"ע, דודאי לעולם החיוב לישא דוקא אשה הגונה לו, כארז"ל. הנה לדידי פשוט דודאי בלתי הגונה מצד יחוס ומשפחה לית דין ודיין דלעולם מצוה להמתין גם אחרי כ', והמדובר כאן 'הגונה לו' – אשה המתאמת לו מצד מדותיה ומצד תכונתיה ומצד סביבת משפחתה, כי זה עיקר ההצלחה לבנין בית זו אשה, ושהזווג יעלה יפה, וגם בזה אין החיוב שלאחר כ' ישא כל הבא לידו גם אם לא הגונה לו מצד הנ"ל, אלא דעת הגדולים הנ"ל דמי"ח עד כ' אנו נותנים לו פרק זמן גדול, והוא יכול לבחור ולחזור ולבחור עד שבודאי ימצא ההגונה לו, מה שאין כן אחרי כ' דמצווה לזרז עצמו במצוה שכבר חלה עליה, ולמהר ולמצוא ההגונה לו, ועל איחור קצת זמן אין עונש כיון שעוסק במצוה למצוא, ובלאו הכי כתבו כמה גדולים קדמונים דאם אח"כ נושא כהלכה אז למפרע לא עבר מיד אחרי כ', והדברים פשוטים, ויותר אין להאריך".

אמנם בשו"ת דברי יציב אבן העזר ג, ו, חלק על ראייתו של היפה ללב: "ולפענ"ד אין ראיה משם (מהגמ' בב"ק), דמיירי בנדר הרשות, וכמו שכתב הרמב"ן בספר המצוות מצוה צ"ד, והיינו שיש לו אשה ובנים, ומשום נדרו אינו עובר עד שימצא אשה הראויה לו. וע"כ משום דאמרינן דכשנשבע או נדר לישא אשה אין דעתו אלא על הראויה לו, מה שאין כן כשמוטל עליו חיוב מצות פריה ורביה, שצריך לקיים המצוה אף אם אינה ראויה לו כל כך, וז"ב".


  1. . וביאר שם בבית שמואל שההבדל בין היתר לימוד תורה, שאין לו קצבה, להיתרו של בן עזאי הוא שהואיל ונפשו של בן עזאי חשקה בתורה, "היה לו היתר לבטל פריה ורביה אף על גב דהיה לו אפשר לישא אשה ולא יהיה לו טרחא משום מזונות… אבל אדם אחר צריך לישא אשה כשלא יהיה טרחא בשביל מזונות, אבל אם יהיה טרחא בשביל מזונות, ויצרו אינו מתגבר עליו – מותר להתאחר כל זמן שאין יצרו מתגבר עליו, ואין קצבה לדבר". ועיין לעיל ב, ט, בביאור הנהגתו של בן עזאי.
  2. . המקנה (קידושין ל, א) ביאר שמחלוקת הגרסאות היא אם גיל הנישואין משש עשרה עד עשרים ושתים או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. וז"ל: "נראה לפרש פלוגתייהו על דרך שאמרו חז"ל (אבות ה, כא): בן חמש שנים למקרא בן עשר שנים למשנה בן חמש עשרה לגמרא. נראה דטעם דקבעו חמש שנים לכל אחד מפני שאמרו כל תלמיד שאינו רואה סימן ברכה בתלמודו חמש שנים – שוב אינו רואה (חולין כד, א), וכיון שאמרו בן שמונה עשרה לחופה נראה דאין לחשוב אותה שנה, כדאיתא בכתובות דף נ"ז במתני' כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו, נמצא דאם נחשב גם כן חמש שנים לגמרא הוא מתחילת שיתסר עד תחילת כ"ב. ולפי מה דאיתא בכתובות דף נ' דאינו יורד עמו לחייו עד י"ב שנה, וכתבו התוס' שם בד"ה 'שיהא אדם' וכו' דהא דתנן בן עשר שנים למשנה לא שיורד עמו לחייו אלא לגלגל ע"ש, יש לומר דאידך תנא מיירי שצריך לירד עמו עד לחייו ומתחיל זמן המשנה מתחילת י"ג עד תחילת י"ח. וכבר כתבנו ששנת י"ח אין לחשוב, נמצא שזמן התלמוד מתחלת מתחילת י"ט עד תחילת כ"ד".
  3. . מסיפור שמובא בספר שיחת אבות (על פרקי אבות ה, כא, עמ' תקנ-תקנא) עולה שכך היתה הדרכתו של הרצי"ה זצ"ל: "תלמיד אחד מתלמידי רבנו הגאון הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, הסתבך במבוכות והתלבטויות בענייני שידוכין. הרגיש בו רבנו, קרא אליו ואמר לו בפסקנות: למשך חצי שנה חדול, ואז ניפגש. העיקר שעד גיל עשרים וארבע תגיע לשידוך. שמע וקיבל התלמיד וכן עשה. והנה אחרי חצי שנה, מיום ליום, אחרי השיעור הקבוע במוצ"ש קודש, כאשר ניגש אותו תלמיד לרבנו בתוך שאר התלמידים לומר שבוע טוב וללכת, פנה אליו רבנו ואמר: קבענו להיפגש אחר חצי שנה, זוכר? התלמיד בירר עם רבו את הנצרך בירור, ואכן מצא את בת זוגו באותה תקופה ללא קשיים מיוחדים. והנה, ביום ההחלטה על קביעת החתונה בינו לבין כלתו, נזכר התלמיד כי זהו בדיוק יום ההולדת שלו – עשרים וארבע. ונתקיימו דברי רבנו באמרו: העיקר שעד גיל עשרים וארבע תגיע לשידוך…".
  4. . עיין בשו"ת ודרשת וחקרת (אה"ע ב) שהביא שפעם אחת אמר החזו"א למשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין, כיון שיש פוסקים כשיטה המתרת לאחר את הנישואין עד גיל כ"ד, רשאי אתה לחנך תלמידיך בכיוון זה.
  5. . עיין לעיל ט, ב, 15, בדברי המקנה, ומדבריו מפורש שאיחור גיל הנישואין תלוי בלימוד תורה ולא בהרהורי עבירה. את השנה שצריך להתכונן לחתונה לא סופרים בשנות הלימוד, וגם בלימוד התורה יש ספירות שונות, שאם לומדים בקצב רגיל אפשר להספיק עד גיל עשרים ושתים, ואם לומדים בנחת אז הלימוד מתאחר בשנתיים. ומכל מקום הרהורי עבירה לא נכנסו לשיקולים הללו.

    עיין עוד בדברי מרן הרב קוק (מילואי השמטות למצוות ראיה, אה"ע א, עמ' קצג) שהואיל ודוחה את הנישואין על מנת לשקוד על התורה, שומרת עליו התורה ומגינה עליו מהתגברות היצר: "וזה מפני שמצות תלמוד תורה דוחה הכל, וכיון שיתבטל מהתורה לגמרי על ידי נשיאת אשה, אין לו לחוש אפילו אם אי אפשר לו (להנצל מהתגברות היצר), ויצטער בתלמוד תורה שדוחה כל מיני רעות שבעולם, וה' רגלי חסידיו ישמור".

יג – ההיתר למנוע היריון למשך שנה

מניעת הריון לפני קיום מצוות פריה ורביה

כפי שהרב כתב בספר (הערה 12), בדיני מניעת הריון מצינו תשובות רבות לאנשים שונים במצבים שונים, ובכל זאת מכלל התשובות עולות שלוש שיטות עיקריות, ולהלן נביא את עיקרי תשובותיהן. חשוב לציין שהרבה תשובות נכתבו על אמצעי מניעה שיש בהם חשש של השחתת זרע, ולא על גלולות והתקן שאין בהם חשש זה.

יג, א – הסוברים שאין למנוע הריון ללא צורך גדול

יש מחמירים וסוברים שלפני קיום מצוות פריה ורביה אין למנוע הריון בלא צורך גדול, וגם לאחר לידה אין למנוע הריון זולת במקרים מיוחדים של חולי גופני או מצב נפשי רעוע.

כך עולה משבט הלוי ג, קעז: "יקרתו קבלתי והאותיות שאלוני אודות מניעת ההריון באשה היולדת בצער, אם מותר לה להשתמש בטבעת עמוק המכסה פי הרחם, כי שמע בשם אחד מגדולי הרבנים בירושלים להתיר בפשטות בשעת צורך גדול, כגון מתיחת עצבי אשה מחמת לידות תכופות". ואחרי דיון בסוגיית ג' נשים משמשות במוך, העלה: "באשה שאנו רואים בה מתיחות עצבים במידה גדולה מאד, לא מתיחות עצבים סתם, שזה רגיל בכל הנשים, וגם נרגש שלטובת בריאותה היא שתנוח קצת, כי בערך מבנה גופה יתכן שמלידות התכופות יוולד אצלה ספק סכנה, בזה מטינא שיבא מסברא להתיר טבעת עמוק וכיו"ב בזמן מסוים של חצי שנה, ואח"כ צריך שוב לעיין במצבה כי חלילה להפריז בהיתרים. בכוונה תחילה לא הארכתי בפלפול ובסברא בנושא זה מטעם הכמוס אתי".

וכך הורה רשז"א, כמובא בנשמת אברהם ה, טז, 1: "ואם עדיין לא קיים מצוות פריה ורביה אך יש קושי רב מבחינה פיזית או נפשית של האשה, כגון אחרי לידות תכופות, אחרי לידת תאומים או שלישיה וכדומה, שמעתי מרשז"א זצ"ל שיש מקום להתיר הרחקת תשמיש או איחור בטבילה, ואם זה לא ניתן או אינו מספיק, אז אפילו על ידי אמצעי מניעה כגון גלולות. אך כל זה רק לתקופה קצרה בלבד, ולפי ראות עיני המורה הוראה".

שיטה זו הובאה בחריפות גדולה בשו"ת משנה הלכות ה, רי, עיין שם דבריו התקיפים (בתשובה שם נשאל על מניעת הריון אחרי קיום פריה ורביה, וקל וחומר שהחמיר לפני קיום פו"ר).

ומשמע כשיטה זו גם באגרות משה אה"ע ג, כד, שהתיר רק אם יש קושי או חולשה מיוחדת: "הנה בדבר הפילן (גלולות למניעת הריון) שלא תתעבר האשה, ודאי מצד איסור זרע לבטלה ליכא, ואם קשה העיבור לפני האשה מצד חולי, ואף אם רק מצד חולשה בעלמא כשהוא יותר מבסתם נשים, יש להתיר מצד זה אף בלא קיים עדיין פריה ורביה, אם היא חלושה לחכות איזה זמן קצר עד שתתחזק גופה". וכך עולה ממנחת יצחק ו, קמד; וציץ אליעזר ח"ט נא, שער ב. עיין עוד שו"ת אשר חנן ח, אה"ע קיד.

יג, ב – הסוברים שאפשר לכתחילה למנוע עד שנתיים

בשו"ת שיח נחום צד, כתב שאם האשה מרגישה בכך צורך, אפשר למנוע הריון לכתחילה עד לכשנתיים מהלידה. וביאר שאמנם מצוות פריה ורביה גדולה מאד, אך היא לא תלויה בזמן. עוד הביא ראיה מכך שתקנו חכמים טבילת קרי (שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים) גם למי שלא קיים עדיין פריה ורביה, למרות שיש בזה משום ביטול פריה ורביה – הרי שמשום שיקולים מוסריים וחברתיים ניתן לדחות את המצווה. "נמצא שהדבר נתון לשיקול דעת הלכתי, ולא ניתן לקבוע מסמרות בדבר. אין ספק שבריאותה של האשה היא שיקול מכריע, והרי אמרו ביולדת (נדה ט, א): אבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עד עשרים וארבעה חודש. וכן ישנם עוד שיקולים בעלי ערך רב, כגון שיש ילדים אחרים הטעונים טיפוח וכדו'… נמצא שפריסת הלידות לאורך זמן סביר היא ראויה ומומלצת". ולסיכום כתב: "ובסתם אם מרגישה צורך, יכולה לשהות כשנתיים מלידה עד תחילת הריון, אך אין לקבוע מסמרות בדבר, ובמקום שיש צורך לפרק זמן ארוך יותר, יש לשאול שאלת חכם".

ובשו"ת בני בנים א, לא, כתב בשם סבו הרב יוסף אליהו הנקין, שמותר למנוע הריון אחרי הלידה למשך כשנתיים ויותר, "וכן שמעתי בארץ ישראל שהורה כן גדול אחד, והרבה נוהגים כן". ובתשובה הקודמת א, ל, כתב שלצורך הוולד מותר למנוע הריון יותר זמן: "עוד פסק הגמו"ז (הרב יוסף אליהו הנקין) זצלה"ה שמותר לאשה למנוע הריון אפילו לארבע ויותר שנים אחרי הלידה כשצריכה לטפל בולד, והורה כן הלכה למעשה כמה פעמים, ולא חילק בין אם קיים הבעל פריה ורביה או לא… וכן אני מורה ובא". והביא ראייה מכתובות ס, א, שהתירו להניק ארבע או חמש שנים, ואין לומר שהתירו זאת בגלל שהתינוק צריך את החלב, שהרי התירו להתחתן עם מעוברת חבירו אחרי שנתיים, ומוכח ששנתיים זה מספיק להניק לצורך בריאותו של התינוק. "אלא בודאי היתר יניקה אחרי שנתיים אינו תלוי בסכנת הוולד, שאף על פי שאין סכנה, התירו לו לינוק כל זמן שלא פרש כיון שהוא לטובת הוולד, ולא השגיחו באיסור דרבנן של יונק שקץ. וידוע שבמניקה יותר משנתיים לפעמים מחמת ההנקה לא תתעבר, ואיך התירו לה לדחות פריה ורביה של הבעל בשביל דבר שאינו ענין סכנה, אלא על כרחך כיון שהוא לטובת הוולד שימשיך, גם זה מותר ונכלל בקיום פריה ורביה, ובזה מבוארים דברי הגמו"ז זצלה"ה בסעייתא דשמיא לענ"ד". אמנם לא התיר לצורך עבודה אלא רק לצורך טיפול בילד.

יג, ג – ההוראה המקובלת

כתב הרב בספר: "כיוון שהנסיון מראה, שמצד בריאות הגוף והנפש רצוי לרוב הנשים לעשות הפסקה של כתשעה חודשים עד שנה בין הלידה להריון הבא, מותר לכתחילה לכל הנשים להשתמש לצורך זה באמצעי מניעה". ובהערה 12, כתב הרב: "לצורך חשוב של התאוששות מלידה וטיפול בתינוק, מותר לכתחילה למנוע הריון למשך תשעה חודשים עד שנה. ואף אשה שאינה חשה בצורך זה, יכולה לכתחילה למנוע הריון למשך זמן זה, כי הנסיון מצביע על הצורך שבדבר. ובמצבים מיוחדים של חולשה גופנית או נפשית גדולה, מקילים עד שנתיים. וכמדומה שרוב הרבנים מורים כן".

ובספר אסיא כרך ד, עמ' 175-176, מובא במאמרו של הרב אבינר: "שאלה: האם המתנה מסוימת אחרי לידה נחשבת כרווח בעלמא או סרך סכנה? תשובה: החזו"א הורה בעל פה (שמעתי בשם הגראד"א בשם ת"ח בשם הרב גרינמן) שאחרי לידה מותר להשתמש בכל אמצעי המניעה, אפילו כיפה, כדי להרחיק את הכניסה להריון לתשעה חודשים עד שנה, אפילו אם אין לאשה שום סיבוכים רפואיים מיוחדים, כי תכיפות בלידות גם נחשבת לספק סכנה. שאלה: אם כן, אולי לכתחילה טוב להמתין אחרי לידה? תשובה: יתכן מאד. הרחם זקוק למנוחה, אחרת יש חשש לצניחת הרחם, גם שרירי הבטן זקוקים למנוחה וחיזוק וכן הוורידים המורחבים. לנשים שיש בעיות כאלה, יתכן שצריכות לעשות הפסקה. אבל זה מושג על פי רוב על ידי הנקה". והביא דברי החזו"א בנשמת אברהם ה, טז, 1.

וכך מורים רוב מורי ההוראה בישראל, עיין בספר מציאות ורפואה בסדר נשים (עמ' 141-142) ובשו"ת באהלה של תורה א, סו-סח. ואף חלק מהמחמירים יתכן שיקלו באמצעי מניעה שאין בהם חשש השחתת זרע, כגלולות או התקן (עיין קובץ תשובות לרב אלישיב ג, קעד).

יג, ד – מקרה מיוחד של מחלה

כתב הרב בספר: "בשעת הדחק, כאשר האשה סובלת ממחלה, גופנית או נפשית, שהטיפול בה דורש מניעת הריון, מותר גם לפני קיום מצוות פרו ורבו מהתורה בבן ובת, למנוע הריון למשך יותר משנתיים לאחר הלידה. והיתר זה צריך להישקל בכובד ראש לאחר קבלת חוות דעת מרופא ירא שמיים".