א – החובה להיעזר ברפואה (הפריות מבחנה)

הזרעה מלאכותית והפריית מבחנה

א, א – פתרונות רפואיים בזמננו

בחסדי ה', עם התפתחות הרפואה, ישנם כיום מספר פתרונות לזוגות שמתקשים לקיים מצוות פריה ורביה על ידי מצוות עונה. אחד הפתרונות הוא הזרעה מלאכותית, דהיינו הזרקה של זרע לתוך נרתיקה של האשה או לרחמה. פתרון נוסף: הפריית מבחנה או הפרייה חוץ גופית (IVF) המתבצעת על ידי נטילת ביציות מהאשה וזרע מהאיש, הכנסתם יחד למבחנה לצורך הפרייה, והחזרה של העוברון שהחל להתפתח לרחמה של האשה. זוהי שיטה חדשה שפותחה בעשרות השנים האחרונות שמצליחה לפתור את רוב בעיות הפוריות שלא היו פתירות על ידי הזרעה מלאכותית, כמו תאי זרע חלשים או סתימת החצוצרות.

א, ב – הזרעה מלאכותית

בעבר, יש שאסרו הזרעה מלאכותית מתוך חשש לאיסור השחתת זרע, וכ"כ דברי מלכיאל (ד, קז-קח), ופקפק בנאמנות הרופא, ובהצלחת הרפואה וחשש לערבוב זרעו של הבעל בזרע של איש אחר. וכ"כ ישכיל עבדי (ה, אה"ע י) שכל שלא מוציא את זרעו במקום המיועד לכך, אף שהוא מיועד אח"כ להפרות את אשתו, עובר על איסור השחתת זרע, משום ש"האיסור נעשה טרם עשיית המצווה של פריה ורביה, והרי קיי"ל אין עשה דוחה לא תעשה אלא בעידנה, וכאן לא הוי בעידנה". והוסיף שאין לסמוך על הרופאים, ושיש חשש של החלפת זרעו בזרע של איש אחר.

אמנם רוב הפוסקים התירו משום שאין איסור השחתת זרע כשהוא לצורך תיקון או מצווה, כ"כ מהרש"ם (ג, רסח); אגרות משה (אה"ע א, עא; ב, יח; ד, לב, ה); מנחת יצחק (א, נ); רשז"א (נועם א, עמ' קמה-קסו; מנחת שלמה ג, צח); יבי"א (ב, אה"ע א); שבט הלוי (ח, רנא, יא), ועוד. ועיין לעיל הרחבות לפרק ד, א, ט; ב, ה.

א, ג – הפריית מבחנה

בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט, נא, ד, ו, כתב שכשאין אפשרות אחרת, מותר לבצע הזרעה מלאכותית. אמנם בחלק טו, מה, כתב שאסור לבצע הפריית מבחנה, "ודין ההפרייה המלאכותית הוא הרבה חמור מדין ההזרעה המלאכותית עד שלא ניתן כלל להשוותם אהדדי".

וביאר את ההבדלים: א. משום הוצאת זרע לבטלה, שבהזרעה מלאכותית כל הזרע נכנס לגופה של האשה, וגם אם הפעולה לא הצליחה, כל הזרע הגיע למקום המיועד לכך, ואילו בהפריית מבחנה אם הפעולה לא הצליחה, הרי שהבעל הוציא את זרעו לבטלה, ואפילו אם הפעולה הצליחה, משתמשים רק בתא זרע אחד, ושאר הזרע שפוך לבטלה. ב. גם הפוסקים הסוברים שמקיימים מצוות פריה ורביה בהזרעה מלאכותית יודו שלא מקיימים את המצווה על ידי הפריית מבחנה, משום שבהזרעה מלאכותית פעולת ההפרייה נעשית כדרך כל הארץ רק שחסרה הביאה, מה שאין כן בהפריית מבחנה, יש כאן שינוי מסדרי בראשית ואין כאן לא הזרעה כדרכה ולא הפרייה כדרכה, "ונלמד זאת מקל וחומר ממה שמצינו בכל מצוות התורה שלא יוצאים ידי חובת קיומם כאשר עושים אותם שלא כדרכם ושלא כדרך הנאתן". ג. אין אפשרות להשגיח כראוי על המעשה מכיוון שההפרייה מתקיימת במקום אחר והעוברון נכנס לגופה של האשה רק אחרי כמה ימים.

אמנם רוב הפוסקים התירו לבצע הפריית מבחנה כפי שהתירו הזרעה מלאכותית, וכ"כ יביע אומר (ח, אה"ע כא): "מסקנא דדינא, לגבי תינוק מבחנה שנראה שדינו שווה למה שהתירו האחרונים להתיר הזרקת זרע הבעל לרחם האשה, כשאי אפשר בשום פנים לאשה להיכנס להריון באופן אחר כדרך כל הארץ… וראיתי למי שכתב לחלק ולאסור בנידון דידן, ולא מצאתי יסוד נכון לחלק בזה. ואח"כ שמעתי שכן התירו כמה גדולים בדורינו". וכ"כ שבט הלוי (ה, מז; י, רלא); הרב אלישיב והרב נבנצאל (כמובא בנשמת אברהם א, ו, 5); הרב שילת (רפואה, הלכה וכוונות התורה סוגיה ו, פרק א); שו"ת אשר חנן (א, פח-פט; ב, יב).

א, ד – טיפולים לצורך הגדלת המשפחה

כתב בשבט הלוי (ח, רנא, יא): "יֵראה דהגם אם אנו נפסוק בלא קיים עדיין פריה ורביה דמותר הזרעה זאת, ואינו נכנס בגדר השחתת זרע, כיון שלבסוף יקיים על ידי זה מצות פריה ורביה, כרוב הסוברים כן שגם בדרך זה נתקיים המצווה… מכל מקום יראה להגביל הדבר רק למצות פריה ורביה בלבד, ונראה דזה היה דעת כל הגדולים שנשאו ונתנו בנדון זה, ועיין אה"ע סי' א' ס"ח דאפילו מכירת ספר תורה יש אוסרים משום בערב אל תנח ידך, ואעפ"י שאפשר לחלק, מכל מקום כן דעת נוטה". וכך דעת הרב אלישיב (תחומין כב, עמ' 403), שרק זוג שלא קיים עדיין מצוות פרו ורבו רשאי לקיים את המצווה בדרך של הפריית מבחנה.

מאידך כתב רשז"א (מובא בנשמת אברהם אה"ע כג, א, ב, 1), לגבי בדיקת זרע: "ויתכן דאפילו אם כבר יש לו בן ובת גם כן מותר, כדי לקיים מצוות שֶבֶת או שאשתו מצטערת הרבה מזה שאין להם עוד בנים". וכ"כ בשו"ת אשר חנן (ג-ד, סא), שנכון להמשיך את הטיפולים כדי להגדיל את המשפחה. וכ"כ הרב שילת לגבי הזרעה מלאכותית (רפואה, הלכה וכוונות התורה עמ' 189): "הואיל ונמנו וגמרו ונתקבל הלכה למעשה שלשם קיום מצווה אינו לבטלה, ואין המדובר בהפרדת חלק מהזרע התקין ואיבודו – אין לחלק בין חיוב פריה ורביה למצוות 'לערב', שגם בה מקיימים לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיהו מה, יח), וקיימא לן שמותר למכור ספר תורה בשבילה, והרחבת המשפחה יש לה חשיבות גדולה מאד, הן להורים, הן לאחים והן לכלל ישראל".

ובספר הרב כתב שחובה להיעזר ברפואה כדי לקיים מצוות פריה ורביה מהתורה (עיין לקמן א, ח), ואם כבר קיים פריה ורביה, "מצווה שיוסיף להוליד ילדים בעזרת הכלים שהרפואה מעניקה, אולם כאשר הדבר דורש מאמץ גדול, אין זה אלא הידור".

א, ה – נתעברה באמבטי

כתב חלקת מחוקק אה"ע א, ח: "יש להסתפק, אשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פריה ורביה, ואם מקרי בנו לכל דבר. ובליקוטי מהרי"ל נמצא שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי, כי סירא בגימטריא – ירמיהו". 1

ובבית שמואל י, הביא ראייה שמי שאשתו נתעברה באמבטי נחשב בנו: "ויש להביא ראיה ממה שכתב בהגהת סמ"ק, והב"ח הביאו ביו"ד סימן קצ"ה: אשה תיזהר שאל תשכב על סדינין ששכב עליהן איש אחר, פן תתעבר משכבת זרע של אחר, גזירה שמא ישא אחותו מאביו, נשמע דהוי בנו לכל דבר". וכ"כ משנה למלך (הל' אישות טו, ד); חכם צבי (ליקוטים בסוף השו"ת אות יז); בית יעקב (קכב), שבנו הוא וקיים האב פריה ורביה.

אמנם בשאלת יעב"ץ ב, צז, כתב, שלא קיים פריה ורביה, "אף על פי שבא על ידו בן קיימא לעולם, מאחר שלא עסק אפילו בבעילה". וכך משמע מהט"ז ח, שדחה את ראיית הבית שמואל: "ואין זה ראיה, דשמא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן, בפרט במידי דתלי בקום ועשה והיא נתעברה מעצמה דאינו יוצא בזה". וכ"כ ברכי יוסף אה"ע א, יד, בשם כמה אחרונים שלא קיים מצוות פריה ורביה. וכ"כ מהר"ם שיק (תרי"ג מצוות א, ג).

א, ו – יסוד מצוות פריה ורביה (הרב בראל שבח)

כתב במנחת חינוך (א, יג), שהגדרת מצוות פריה ורביה היא שיהיו לאדם ילדים: "והנה לפי מה דקיימא לן היו לו בנים ומתו – לא קיים המצוה, נראה בעליל דמצוה זו אינה כשאר מצות, לולב ומצה ודומיהם, דאין להם משך זמן רק תיכף שנעשה המצוה יצא, אבל כאן אינו כן, דהביאה לא הוי גוף המצוה רק הכשר מצוה, ועיקר המצוה הוא לידת הבנים ובכל רגע חל עליו החיוב ואם מתו לא קיים מכאן ולהבא". 1 והוסיף מנחת חינוך (א, כו) שכך משמע מהפוסקים שכתבו שאם אשתו נתעברה באמבטי קיים מצוות פריה ורביה, "נשמע מדבריהם כמו שכתבנו, דאין הביאה מצוה, רק הבנים הם המצוה". וכ"כ פרי יצחק א, מב.

אמנם בשו"ת הר צבי (אה"ע א) חלק על המנחת חינוך: "עיקר הסברא לא מתקבלת, דהרי לידת הבנים וחיותם לא מסור ביד אדם כלל, שזהו דבר הנעשה ממילא בידי שמיים, והאדם אינו יכול לעשות בזה כלום, וכיצד נאמר דבדבר שהוא אינו עושה ואינו יכול לעשות זהו קיום מצות עשה. ובודאי צריך לומר דמה שאמרה תורה (בראשית ט, ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ, היינו שמצוה על האדם לעשות מעשה שיבוא לידי פרו ורבו, ובהמעשה מקיים מצות בוראו, ולידת הבנים וחיותם זה שיעורין להמצוה, דכל זמן שלא נולדו או שמתו עדיין לא קיים המצוה, וחיוב המצוה נמשך עד שיוולדו ויהיו בחיים ואז נגמרת המצוה. ומשום כך כתבה התורה מצוה זו בלשון פריה ורביה, אף על גב דעיקר המצוה היא המעשה של האדם ובמעשה שלו הוא מקיים מצות בוראו, לומר שהגדר של מצוה זו היא לעשות מעשה שיבוא לידי פרו ורבו". וכ"כ אגרות משה אה"ע ב, יח: "לא מסתבר לומר כהמנחת חינוך שהמצווה לא תהיה על המעשה, אבל המעשה שנצטוה בפו"ר אינה הולדת הבנים, דזה אינו בידו, אלא המצוה וחיוב שעליו הוא לבעול אשתו ביאה גמורה שיהיה אפשר מזה להוליד" (וכ"כ בחלק ה אה"ע יט). וסמכו דבריהם על התוס' (ב"ב יג, א 'כופין'): "ועשה דפרו ורבו לא מקיים עד גמר ביאה". 1

וכ"כ הרבה אחרונים שעיקר מצוות פריה ורביה מתקיימת בביאה: האדר"ת (חשבונות של מצוה): "ודאי דמה שנושא אשה ובועלה, הוא מקיים מצות פריה ורביה… דהבעילה היא היא עצם המצוה, כל שבועל אשה לשם שמים, הרי הוא מקיים מצות פריה ורביה. כשיצליח ד' מעשיו ותתעבר, למפרע קיים אז מצוות פריה ורביה, ולכן בהתעסקו עתה בבעילתו, הרי הוא מתעסק במצות פריה ורביה". וכ"כ ר"ש קלוגר בספרו 'בגדי יום טוב' (קמג, ע"ג); ר' אליהו פיינשטיין (רבה של פרוז'ן), שו"ת הליכות אליהו (אה"ע ד); שו"ת זקן אהרן (א, אה"ע סב) 1; בית שערים (יו"ד רכז); דבר יהושע (א, נג, אות טו; ג, א, אות ח). 1

א, ז – קיום מצוות פריה ורביה בהזרעה מלאכותית ובהפריית מבחנה

בשו"ת באהלה של תורה א, סט, כתב שלא מקיימים מצוות פריה ורביה בהפריית מבחנה, משום שהתורה לא צוותה לקיים מצוות באופן לא טבעי. אמנם אדם שיש לו ילדים מהפריית מבחנה קיים מצוות 'לשבת יצרה' שעיקרה הוא התוצאה שיהיו לו ילדים ושהעולם יהיה מיושב. והוסיף שגם נפטר מחובת קיום פריה ורביה, בדומה למצוות כיסוי הדם, שאם הרוח כיסתה את הדם, השוחט פטור מלכסות, למרות שלא קיים את המצווה.

אמנם רבים כתבו שמקיימים מצוות פריה ורביה בהזרעה מלאכותית ובהפריית מבחנה. וכ"כ הר צבי (אה"ע א), שאפילו למ"ד נתעברה באמבטי לא קיים פריה ורביה, בהזרעה מלאכותית קיים פריה ורביה: "ואפילו להמצדדים לומר דבנולד ע"י אמבטי… דלא קיים פריה ורביה משום שלא עשה מעשה כלל בפועל לשם קיום המצוה, וכ"כ בשאילת יעב"ץ שאינו מקיים מצות פו"ר כשאינו עושה שום מעשה לקיום המצוה, אבל בהזרעה מלאכותית כיון דמוציא זרע לשם כך, וגם מה שהרופא עושה הזריקה יש לדון דהוא שלוחו של הבעל ושלוחו כמותו, אין מקום לומר שלא קיים פריה ורביה". וכ"כ רשז"א (נועם א, עמ' קמו-קסה); יבי"א (ב, אה"ע א), ושבט הלוי (ח, רנא, יא) לגבי הזרעה מלאכותית; וכ"כ הרב שילת (רפואה, הלכה וכוונות התורה, סוגיה ו, פרק א) לגבי הפריית מבחנה: "כל פעולה שתוצאתה התרבות והבאת הדור הבא לעולם, הרי היא פעולה של פריה ורביה". וכ"כ בשו"ת אשר חנן (ב, יב).

וכ"כ הרב בספר (סוף הערה 1) שגם לדעת כל האחרונים באות הקודמת שלא קיבלו את דברי המנחת חינוך וסוברים שמצוות פריה ורביה מתקיימת בחיבור, אין כוונתם לומר שבהזרעה מלאכותית או הפריית מבחנה אין מקיימים מצווה פריה ורביה, "אלא שכוונתם שצריך לעשות מעשה מתוך כוונה לקיים את המצווה, אבל גם אם מעשה זה יהיה בדרך של הפריית מבחנה יקיימו את המצווה לשיטתם".

א, ח – החובה להיעזר ברפואה בכלל מצוות פרו ורבו

כפי שלמדנו, רוב הפוסקים התירו לבצע הזרעה מלאכותית והפריית מבחנה, ועל ידי טיפולים אלה מקיימים מצוות פריה ורביה. למרות זאת, כתבו כמה פוסקים שאין חובה לבצע טיפולים אלה כדי לקיים מצוות פריה ורביה, וכ"כ מנחת שלמה (ג, צח, ח): "ובנוגע להספק אם על ידי הזרעה מלאכותית מקיימים מצות פריה ורביה או לא, אף שראוי לפלפל בזה מכל מקום אין מקומו כאן, ונלענ"ד אף בכהאי גוונא שמניעת ההריון הוא מפני שימי התעברותה של האשה חלים בימי נדותה, אפילו הכי לא רמיא כלל חיובא עלייהו להתחכם בתחבולות כאלה". וכ"כ בנשמת אברהם (א, ו, 5) בשם רשז"א לגבי הפריית מבחנה: "ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאין שום חיוב בזוג חשוך ילדים לעבור טיפול ב-IVF, כדי לקיים מצוות פרו ורבו". וכ"כ בשו"ת באהלה של תורה א, סו: "מי שאינו מצליח להוליד בדרך הטבע אינו מצווה לעשות מעשים שלא כדרך הטבע כדי לקיים מצוות פריה ורביה" (וחזר על דבריו שם בסי' סט).

מאידך, הרב דייכובסקי (תחומין כב, עמ' 406) כתב: "ההלכה בדבר איסור הוצאת זרע לבטלה לא נאמרה בחלק יורה דעה אלא באבן העזר (סי' כג), ללמדך שמדובר בחובה שיש לאיש כלפי אשתו, והפוגע בכך נחשב למורד בחיי הנישואין. מכאן חובתם של זוגות חשוכי ילדים להוציא סכומי עתק כדי לזכות בפרי בטן, וכל אחד מבני הזוג רשאי לדרוש מזולתו להוציא הוצאות אלו ולעשות את כל הדרוש להוליד וללדת ילדים".

וכ"כ הרב בספר שחייבים לעשות כל מה שמקובל על פי הרפואה כדי לקיים מצוות פרו ורבו בבן ובת. וביאר (בהערה 1): "לאחר שטיפולים אלו נעשו רווחים מאד, ורוב בעיות העקרות נפתרות על ידם, הרי הם בכלל ההשתדלות הרגילה שבני הזוג חייבים לעשות כדי לקיים את המצווה… ולא יתכן שמה שעושים כיום בכל העולם, בני ישראל שמחויבים במצוות פרו ורבו לא יעשו".

והוסיף הרב: "אמנם בעבר הורו הפוסקים שאין חובה לאדם לעשות דברים שלא כדרך הטבע כדי לקיים את המצווה. אולם זה היה בתקופה שעדיין לא נמצאו דרכים אמינות לפתרון הבעיות, ואף הרופאים נחלקו בעמדתם, וממילא גם רוב הציבור לא היה רגיל להיעזר בשיטות שחלק מהרופאים פיתחו, ועל כן ההשתדלות בהן נחשבה שלא כדרך הטבע. אולם כיום שהשיטות הרפואיות התפתחו בהצלחה, עד שרוב רובן של בעיות העקרות נפתרות על ידן, כל מה שמקובל לעשות במסגרת הרפואה נחשב בכלל חובת המצווה". 1

א, ט – הזרעה מלאכותית בשבעת הנקיים

לפעמים יש לאשה ווסת קצר, ואם לא יעשו את ההזרעה המלאכותית בימי שבעת הנקיים, יפספסו את הביוץ, והתעוררה השאלה אם מותר לקיים את ההזרעה בגופה של האשה לפני שהיא טבלה לנידתה.

בשו"ת הר צבי (אה"ע ג) כתב: "אם מעשה הזריקה יהיה בימי טומאתה הרי זה בן הנדה, מכיון שתחילת העיבור היה בימי טומאתה. ואף על פי שאין כאן איסור ובן נדה כשר לבוא בקהל ישראל, עם כל זה פגום יהיה כי היצירה שלו היתה בימי טומאה, וזה יוכל לגרום להילד שיהיו לו מידות נשחתות ועז פנים, וגם הרכבת מידותיו יהיו נשחתות מאד וגם אפשר שיהיה מצורע, ועכ"פ תביא לעולם איש משחת ונפש טמא". וחזר על דבריו שם בסימן ז. ובמנחת יצחק (ח"א, נ, ג-ד) הביא בשם הרש"ד כהנא שאפשר לבצע הזרעה מלאכותית בימי שבעת הנקיים, אבל כדי לצאת מחשש בן הנדה צריכה האשה לטבול לפני שבעת הנקיים. והסתפק המנחת יצחק למעשה אם אפשר להתיר.

אמנם באגרות משה (ב, אה"ע יח) כתב שמותר לבצע את ההזרעה המלאכותית בשבעת הנקיים, ואין שום פגם לוולד. והוסיף שאין לאשה לטבול לפני שבעת הנקיים, "משום שיכול לבוא מזה קלקול להקל גם לשמש עם בעלה, והוי חומרא דאתי לידי קולא". וכ"כ יבי"א (ח"ב, אה"ע א, י) שאם אי אפשר לבצע את הטיפולים אלא בימי שבעת הנקיים – מותר, במיוחד במקום של מצווה גדולה זו של פריה ורביה. והוסיף בחלק ח (אה"ע כא, ו) שאין לאשה לטבול שלא יגיעו לידי מכשול, והביא שכ"כ בשו"ת רב פעלים (ג, יו"ד יב) לגבי אשה שצריכה לטפל בבעלה החולה שאין לה לטבול בשבעת הנקיים שמא עקב כך יגיעו למכשול. וכ"כ רשז"א (נועם א, עמ' קסה, אות א). וכ"כ בשו"ת אשר חנן (א, פט; ב, יג). 1

לגבי הדרכים המותרות להוציא את זרעו כשאשתו נדה, עיין בסמוך על מתן זרע לצורך בדיקה.


  1. . חגיגה יד, ב: "שאלו את בן זומא: בתולה שעיברה מהו לכהן גדול? מי חיישינן לדשמואל, דאמר שמואל: יכול אני לבעול כמה בעילות בלא דם, או דלמא דשמואל לא שכיחא? – אמר להו: דשמואל לא שכיח, וחיישינן שמא באמבטי עיברה (ויש לומר שהטיח שם אדם שכבת זרע ונכנס במעיה, רש"י)".
  2. . ועל פי יסוד זה ביאר המנחת חינוך את הדין המובא בשו"ע אה"ע א, ו, שגוי שהוליד ילדים בגיותו ונתגייר – קיים מצוות פריה ורביה. והקשה בטורי אבן (ר"ה כח, א), איך קיים את המצוה כאשר בעת קיומה היה פטור, שהרי למדנו שאם כפאו שד לאכול מצה – לא יצא, מכיוון שהיה שוטה ופטור בזמן שאכל את המצה. וביאר המנחת חינוך שמצוות פריה ורביה היא עצם הויית הילדים והביאה היא רק הכשר מצוה, ולכן גוי קיים את המצווה כי בפועל יש לו ילדים.
  3. . המנחת חינוך א, יג, התקשה בדברי התוס', והשאיר את דבריהם בצ"ע.
  4. . וז"ל: "ומה דקיי"ל דאם מתו הבנים לא קיים המצוה, אין הכוונה דבכל הבעילות שעשה עד עתה לא קיים שום מצוה בהם, אלא הכוונה דלא פקע חיוב המצוה ממנו עד שיהיה לו בנים, אבל ודאי שהביאה הוא גוף המצוה". וכ"כ בשו"ת זית רענן (א, אה"ע ה): "דעת מהר"י מינץ שבמצות פו"ר נמצאו שני ענינים והם נפרדים זה מזה. בראשון, שכל אחד מבני ישראל מחויב להשיא אשה ולקיים עונתו, ובזה מקיים עיקר המצוה של פו"ר. והשנית, הוא תכלית המצוה, שיוליד בן ובת. וכאשר נשלם כן, אזי קיים המצוה פו"ר עד תכליתו. אמנם כאשר נשא אשה וקיים עונתו כדין ולא הולידה, הגם שקיים מצות פו"ר בפועל, אבל עודנו לא השיג תכליתו כי ה' מנע ממנו פרי בטנו, הכי יעלה על דעת לומר ולהשוות איש הלזה, ליושב בטל ולא נשא אשה כלל, שהרי איש הזה נידון כרשע גמור, וזה כצדיק בכשרון מעשיו, ובהדי כבשי דרחמנא מי יעלה השמימה ונדעם".
  5. . וכן דייקו האחרונים מכמה ראשונים: הראב"ד ריש שער הקדושה (עמ' קטז): "כי הבורא צוה על המצוה הזאת שתי פעמים, לאדם ולאשתו פְּרוּ וּרְבוּ (בראשית א, כח), וכן בבני נח: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ (שם ט, ז). והזהיר עוד עליה: שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע (שמות כא, י). והמקיים שני מצות בעשה ואחד בלא תעשה – שכר הרבה יש בדבר". הרי שאת מצוות פרו ורבו מקיים בקיום העונה; ר"ח (פסחים עב, ב): "ביאתו על אשתו נמי מצוה היא, שנאמר פְּרוּ וּרְבוּ". וכן דייק הצי"א (ד, טו, אות ד), מדברי הרשב"א (בעניין האומר לאשתו קונם שאיני משמשך); וכן באר ר"י פערלא את דברי רס"ג (עשה סט). ע"ע ריטב"א (נדה ט, א, 'טעמא'; מו"ק כג, א, 'ואם'); נצי"ב בהעמק שאלה (קסה, א) בדעת הרמב"ם. וכאמור למעלה, כך עולה מתוס' ב"ב יג, א; ושנו דבריהם בפסחים פח, א; חגיגה ב, ב; גיטין מא, א; וכ"כ תוס' הרא"ש בגיטין שם.
  6. . ולכאורה לפי כל האחרונים המובאים לעיל (א, ו) שיסוד מצוות פריה ורביה מתקיים בביאה, אין חובה לעשות שום פעולה שאינה טבעית לצורך קיום מצוות פריה ורביה. אמנם גם לדעתם אפשר לומר שחובה כיום לבצע הפריית מבחנה, מכיוון שהיא הפכה להיות דרך מקובלת ללדת ילדים. וכדברי הר"ש קלוגר בבגדי יום טוב: "רק עיקר המצווה שישתדל ויעשה המועיל לפרות ולרבות". כלומר אין הכוונה בדבריהם שיש לעשות דברים טבעיים בלבד לקיום מצוות פריה ורביה אלא שמצוות פריה ורביה כוללת את ההשתדלות הרגילה לקיום המצווה, וכיום הפריית מבחנה הפכה להיות השתדלות רגילה לקיום המצווה. וכן משמע מהר צבי (אה"ע א): "ובמעשה שלו הוא מקיים מצות בוראו, לומר שהגדר של מצווה זו היא לעשות מעשה שיבוא לידי פרו ורבו". ומאג"מ (אה"ע ה, יט): "ולכן ודאי שרק על מעשה שאפשר שיולד מזה ולד היא מעשה המצוה". וכן נראה מעוד אחרונים. יתירה מכך, עיקר טענת הפוסקים שחלקו על המנחת חינוך היא שלא יתכן שהתורה תצווה על דבר שאין בידו של האדם לקיימו, ולפי זה, כיום כשיש דרכים נוספות מקובלות לקיים את המצווה, הרי זה נקרא בידו של האדם לקיים, ודרכים אלו הפכו להיות חלק מהמצווה.

    וכ"כ הרב בספר (סוף הערה 1) שגם האחרונים הסוברים שמצוות פריה ורביה מתקיימת בחיבור, "כוונתם שצריך לעשות מעשה מתוך כוונה לקיים את המצווה, אבל גם אם מעשה זה יהיה בדרך של הפריית מבחנה, יקיימו את המצווה לשיטתם".

    עיין עוד בפלא יועץ (ערך פריה ורביה): "ראוי לאדם להשתדל על אשתו ולהוציא זרע רב ולעסוק בתרופות אפילו אם יש לו בנים, כי שמא יזרח לו השמש מאשר יצא ממעיו או מיוצאי חלציו, ונפש אחת הוא עולם מלא".

  7. . כתב ברכי יוסף (אה"ע א, סוף יד): "ועוד מצאתי בקובץ ישן נושן כ"י על קלף מתשובות הראשונים, ובו פסקים למהר"ר שלמה מלונדון, כתב וז"ל, אין אשה יכולה לרחוץ ביום טבילתה במרחץ שרחץ בו בעלה, שמא תתעבר ויהיה הולד בן הנדה, אך יכול האיש לרחוץ במרחץ שרחצה בו האשה. עכ"ל". משמע שיש חשש של בן הנדה אם יקיימו את ההזרעה המלאכותית בשבעת הנקיים. ולעיל הביא את מה שכתב רבנו פרץ: "אשה מוזהרת שאל תשכב בסדין ששכב עליה איש אחר פן תתעבר משכבת זרע של אחר, גזירה שמא ישא אחותו מאביו", משמע שאין חשש של בן הנדה. וכתב הברכי יוסף: "ויש לחלק קצת" (ע"ע בספרו של הרב שילת רפואה, הלכה וכוונות התורה עמ' 183, לתשובה המלאה של רבנו פרץ, ומוכח ממנה שאין חשש של בן הנדה).

ב – מתן זרע לצורך הפריה או בדיקות

מתן זרע לצורך בדיקה

ב, א – בדיקת כרות שפכה

יבמות עו, א: אמר רב יהודה אמר שמואל: ניקב ונסתם, כל שאילו נקרי ונקרע – פסול (אם נקרי האיש הזה, נקרע ומרחיב הנקב מחמת דוחק הזרע שמתאסף – פסול, רש"י) 1, ואי לאו – כשר… שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף: ילמדנו רבינו, היכי עבדינן? אמר ליה: מייתינן נהמא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פוקרי ומקרי וחזינן ליה (אבי פוקרי – נקב בית הרעי ומחמת חמימותו הוא נקרי, כך שמעתי, רש"י). אמר אביי: אטו כולי עלמא יעקב אבינו הואי, דכתיב ביה (בראשית מט, ג): כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי – שלא ראה קרי מימיו? אלא אמר אביי: מעברינן קמיה בגדי צבעונין (של אשה, והוא מהרהר באשה ונקרי, רש"י). אמר רבא: אטו כולי עלמא ברזילי הגלעדי הוא (שטוף בזימה היה, רש"י)? אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא".

הרי שמותר לגרום להוצאת זרע לצורך קיום מצוות פריה ורביה, וכ"כ ערוך לנר (שם): "תמוה לי, היכי מייתינן ליה לידי עון גדול דהוצאת זרע לבטלה משום בדיקה, ובשלמא לתירוץ ר"י דלעיל (תוס' יבמות לד, ב, 'ולא') דבאקראי בעלמא שרי, אתי שפיר, אבל לתירוץ התוס' קמא קשה, וכבר הפליג להשיג על תירוץ הר"י הרב בית יוסף, מפני שהזוהר החמיר מאוד בעון הוצאת זרע לבטלה ואיך שרינן הכא (עיין הרחבות לפרק ב, יח, ב-ה). ולכאורה יש לומר, כיון דעל פי הדין טעם איסור הוצאת זרע לבטלה משום מצות פריה ורביה הוא, כמו שכתבו התוס' בסנהדרין (נט, ב 'והא'), אם כן כיון שבלא בדיקה אסור לישא אשה כלל משום ספק פצוע דכא ויבטל מפריה ורביה, אם כן מה שבודק עצמו על ידי הוצאת זרע ליכא משום ביטול פריה ורביה, אדרבא עושה לשם פריה ורביה. ואף דיכול לישא גיורת ומשוחררת מספק ואכתי ליכא בטול פריה ורביה בזה, יש לומר דלא שכיחי ליה". 1 ועיין עזר מקודש אה"ע תחילת סימן כה.

מרן הרב קוק (עזרת כהן לב) למד מסוגיה זו שבמקום שיש תועלת וצורך גדול, הוצאת הזרע אינה נחשבת לבטלה: "מדברי הסוגיה מוכח, אע"ג דאיסור גדול הוא להביא עצמו לידי הוצאת זרע לבטלה, מכל מקום כיון שיש תועלת על ידי זה שיהיה מותר לישא בת ישראל, אע"פ שיוכל לישא גיורת, מכל מקום צריך לומר דזה גופא מקרי צורך גדול שיהיה מותר לישא בת ישראל. אם כן נראה ללמוד מזה דהוא הדין לכל צורך גדול מותר כהאי גוונא". ועיין הרחבות לפרק ב, יח, ג; ולפרק ד, א, ט; ב, ה.

ב, ב – האוסרים להוציא זרע לצורך בדיקה

בדור האחרון כתבו כמה פוסקים שאסור להוציא את זרעו לצורך בדיקה, משום שעדיין יש ספק שמא הזוג יכול להוליד, ואף אם ברור שהאיש אינו יכול להוליד עם אשה זו, יתכן שיוכל להוליד עם אשה אחרת. ועוד, שאיסור הוצאת זרע לבטלה חמור מאד. בנוסף לכך, קשה לסמוך על התועלת בבדיקה ועל אמינות הרופאים (דברי מלכיאל ה, קנז; שו"ת מהר"ש ענגיל ו, עה; מהרש"ם ג, רסח; ע"ע ציץ אליעזר ח"ז, מח, א, ז, בבירור דעת הדברי מלכיאל). 1

אמנם רוב רובם של הפוסקים התירו מתן זרע לצורך בדיקה, כמבואר לקמן, משום שאין איסור הוצאת זרע לבטלה כשהזרע ניתן לצורך מצוות פריה ורביה. וכשם שמותר לתת זרע לצורך הזרעה מלאכותית או הפריית מבחנה כך מותר לתת זרע לצורך בדיקה. וכך מקובל להורות.

וביאר הרב שנראה שעיקר מה שאסרו המחמירים להוציא זרעו לצורך בדיקה היה משום שהרפואה בתחום זה היתה בתחילת דרכה, ותועלתן של הבדיקות היתה מוטלת בספק גדול. בנוסף לכך, אמינות הרופאים היתה פחותה בהרבה מהיום. וכך נראה משו"ת מהרש"ם ג, רסח: "והנה הגם שכתבתי בכמה תשובות שאין לסמוך על הרופאים אשר יצוו ליתן להם הזרע להבחין אם ראוי להוליד… והארכתי בזה, וחלילה להקל בעון חמור כזה לסמוך על השערתם על צד ספק". וכך נראה מעוד פוסקים. לפי זה, כיום עם התפתחות הרפואה בתחום זה ובתחומים נוספים, גם פוסקים אלו יסכימו שמותר, ובמיוחד שהבדיקות הפכו להיות מקובלות בכל העולם, והבירורים הוכחו כמוצלחים ומועילים.

ב, ג – המתירים להוציא זרע בגרמא

כתב היש"ש (יבמות ח, טו) שאמנם מותר להוציא זרעו לצורך בדיקה בגרמא, אך פשוט שאסור להוציא בידו. וכ"כ אגרות משה (אה"ע א, ע): "מפורש ביבמות עו, שמותר לגרום להוצאת זרע כדי לדעת אם מותר לו להתחתן עם ישראלית. ומשמע ששמואל ואביי לא חולקים, ומוכח שמותר גם להרהר באשה לצורך זה, וזה לא נחשב זרע לבטלה כיוון שהוא לרפואתו שיוכל להוליד, וקל וחומר במקרה שלא יכול להוליד כלל. אלא שהותר רק גרמא ולא להוציא זרע ביד, ששם יש איסור נוסף של לֹא תִּנְאָף (שמות כ, יג). ולכן שאלו היכי עבדינן, כי אם היה פשוט להתיר גם משמוש ביד לא היו שואלים היכי עבדינן". וכ"כ הרב אלישיב (קובץ תשובות ג, קפט). וכ"כ מרן הרב קוק (עזרת כהן לב), ועיין בהערה. 1

ב, ד – ביאה דרך איברים ותשמיש עם קונדום

כאשר האשה תסייע לבעלה להוציא את זרעו בידיה או על ידי חיבוק, יש מקום לומר שהכל יסכימו להתיר, משום שפעולה זו היא סניף של מצוות עונה, ולא השחתת זרע, וכפי שמצינו שיש ביאה 'דרך איברים' שלחלק מהפוסקים מותרת באקראי (עיין לעיל הרחבות לפרק ב, יח, ח). וכ"כ הרב בספר הערה 2.

וכן עולה מדברי רשז"א (מובא בנשמת אברהם אה"ע כג, ב, 1): "חושבני דלגרום חימום על ידי קירוב בשר עם אשתו ולשפוך הזרע לתוך כוס, לא שייך כלל ללא תנאף, ולענ"ד הרי זה עדיף טפי מלהיות דש מבפנים ולעשות מעשה של הוצאה בקום ועשה ולשפוך הזרע בחוץ".

קל וחומר כאשר האיש משמש עם קונדום, שאז אין גנאי וגם אין השחתה, שכן כל המטרה היא לצורך מצווה, וגם האשה שמחה ונהנית מזה. וכ"כ אג"מ אה"ע א, ע: "אלא שכיוון שרשאי בתשמיש עם אשתו, צריך לעשות על ידי תשמיש ולא על ידי הרהור או אבי פוקרי. ואם ללבוש קונדום טוב לבדיקה – מותר, ואם צריך לזרות מבחוץ גם מותר". וכ"כ גם באה"ע ח"ב טז. ועיין נשמת אברהם אה"ע כג, ב, 1. וכ"כ כמה פוסקים, שגם המחמירים לא להוציא זרע לצורך בדיקה (לעיל ב, ב), יתירו בתשמיש עם קונדום, וכ"כ אחיעזר (ח"ג כד, ד): "ולצאת ידי המחמירים בזה, יעויין בספר שדי חמד ובשו"ת דברי מלכיאל ח"א, נראה דבדרך תשמיש היינו על ידי נרתיק דק שמלבישים על האבר – בודאי שרי". וכ"כ בציץ אליעזר כא, לו, שתשמיש עם קונדום לצורך בדיקת זרע – מותר לכו"ע.

ב, ה – המתירים להוציא זרע בלית ברירה אפילו בידו

בשו"ת אחיעזר (ח"ג, כד, ד) התיר להוציא זרעו אפילו בידו: "על דבר שאלתו אודות אברך אחד, ששהה יותר מעשר שנים ולא זכו להבנות, ועל פי דברי הרופאים נראה שהמניעה מאתו, ואומרים שההכרח לבדוק את הזרע מקודם, ושואל אם רשאי להוציא זרע לבטלה לצורך בדיקת הרופאים, כבר התעוררו המחברים בענין זה ונשאלתי כמה פעמים, והוריתי להתיר". וסמך דבריו על תשובת היעב"ץ (א, מג), ועל דברי התוס' שביאה שלא כדרכה באקראי מותרת, ועל הערוך לנר שאין השחתת זרע כשהמטרה לקיום מצוות פריה ורביה. 1

וכ"כ במשפטי עוזיאל (ח"ב אה"ע מב), שאין איסור השחתת זרע לצורך רפואה או בדיקה: "ולע"ד נראה שמותר אפילו ביד כיון שאינו מנאף, ולא אמרו בגמ' מייתינן נהמא וכו' אלא כדי שיהיה אפשר לראות היטב בשעת פליטה אם הוא מקרי ונקרע, מה שאין כן כשעושה זאת ביד, ואין סברא לחלק בין גרמא לעושה ביד".

וכ"כ ציץ אליעזר (ח"ט, נא, שער א, פרק ב) שבלית ברירה כשאי אפשר להוציא את הזרע על ידי תשמיש עם קונדום, מותר להוציא אפילו ביד. וכ"כ הרב דייכובסקי (תחומין יח, עמ' 163).

וכ"כ הרב בספר (הערה 2), ונימק: "שכן יש סוברים שכל איסור הוצאת זרע לבטלה הוא דרבנן. בנוסף לכך, יש לומר שכאשר הוצאת הזרע היא לצורך קיום מצוות פרו ורבו, גם למחמירים האיסור יהיה דרבנן, ובמחלוקת בדרבנן, הלכה כמיקל. ועוד שסברת המקילים נראית. ועוד שבשעת הדחק וצורך גדול, פוסקים כדעת המקילים. ועוד שיתכן שאם המחמירים היו יודעים שיש סיכוי סביר שעל ידי הבדיקות הללו יוכלו בני הזוג לקיים את מצוות פרו ורבו – היו מקילים, אלא שבעבר הרופאים היו מגששים באפלה בתחום זה, ועבור ספק רחוק לא הקלו להוציא זרע ביד". 1

ב, ו – הקדמת בדיקות האשה

כמה אחרונים כתבו שצריך להקדים את בדיקותיה של האשה לפני בדיקות האיש. וכ"כ ציץ אליעזר ח"ט, נא, שער א, פרק ב. ולכך נטה במנחת יצחק ג, קח.

ובספר הרב חילק: אם הוצאת הזרע מתבצעת בתשמיש עם קונדום או בביאה דרך איברים, "אין צורך להקפיד שהאשה תקדים את בדיקותיה לאיש, אלא שאם הדבר אפשרי בקלות – מוטב". אבל אם בלית ברירה הוצאת הזרע מתבצעת ביד, "בדיקות שהאשה יכולה לעשות – עליה לעשות לפניו, מפני שאצלה אין צד של איסור זרע לבטלה. ורק כאשר מדובר בבדיקה שקשה מאד לאשה או יקרה מאד, יכול האיש לתת זרע לפני כן".

עיין עוד שו"ת הרב הראשי לרב מרדכי אליהו (תשנ-תשנג, סי' מא).

ב, ז – מתן זרע לבדיקה אחרי קיום פריה ורביה

בשו"ת שבט הלוי ח, רנא, כתב שיש להגביל מתן זרע לצורך הזרעה מלאכותית רק לשם קיום מצוות פריה ורביה מדאורייתא: "מכל מקום יראה להגביל הדבר רק למצות פריה ורביה בלבד, ונראה דזה היה דעת כל הגדולים שנשאו ונתנו בנדון זה, ועיין אה"ע סי' א' ס"ח, דאפילו מכירת ספר תורה יש אוסרים משום בערב אל תנח ידך, ואף על פי שאפשר לחלק, מכל מקום כן דעת תורה נוטה".

אמנם בספר (הערה 2) הרב כתב בפשטות שמתן זרע, אפילו לבדיקה, מותרת גם לצורך הולדת ילדים מעבר לחובת פרו ורבו. וכ"כ רשז"א (נשמת אברהם אה"ע כג, ב, 1): "ויתכן דאפילו אם כבר יש לו בן ובת גם כן מותר כדי לקיים מצוות שבת או שאשתו מצטערת הרבה מזה שאין להם עוד בנים". וכך השיב הרב מרדכי אליהו (שו"ת הרב הראשי תשנ-תשנג, מא) לזוג שכבר קיימו מצוות פריה ורביה, שמותר לעשות בדיקת זרע (עיין עוד אנציקלופדיה הלכתית רפואית כרך ו, ערך פוריות ועקרות, עמ' 371).


  1. . ובמאירי פירש שהבדיקה אם זרע יוצא דרך הנקב: "ניקבה העטרה עצמה, אם כשהוא רואה קרי הנקב מתרחב, ויוצא שכבת זרע דרך הנקב – פסול, ואם לאו – כשר, ואם ניקב בכדי יציאת הזרע ונסתם – חזר להכשרו". ועיין רמב"ם הל' איסו"ב טז, ה.
  2. . ובהמשך דבריו תמה למה הרמב"ם והטור לא הביאו בדיקה זו.
  3. . ומה שמבואר ביבמות שמותר להוציא זרע כדי לבדוק כרות שפכה, ביאר דברי מלכיאל שהתירו רק בכהאי גוונא שלא יוכל להתחתן, שלולא כן כל ימיו בהרהורי עבירה, אבל לצורך פריה ורביה לא התירו (וקשה, שמותר לכרות שפכה להתחתן עם גיורת). ומהרש"ם ביאר שגם במקרה של כרות שפכה התירו רק בגרמא, ואם אינו יכול להוליד, אין איסור על השחתת זרעו (ומוכח שגם למהרש"ם מותר להוציא זרע בגרמא לצורך בדיקה).
  4. . הסתפק מרן הרב קוק שמא אסור להוציא זרע לבדיקה לבדוק אם ראוי להוליד אפילו בגרמא. וזאת משום שהוא בחזקת ראוי להוליד והרפואה מוטלת בספק. ועוד, שדרך הרופאים לחפש דרכים קלות מבלי להתחשב באיסור ההלכתי, ואולי יש דרכים נוספות לקיים מצוות פריה ורביה מבלי להוציא זרעו לצורך בדיקה. ע"כ ממרן הרב קוק. אמנם אפשר לומר שכיום גם מרן הרב קוק היה מתיר להוציא זרעו בגרמא, משום שהרפואה הוכחה כמצליחה ומועילה, וצ"ע.
  5. . כתב בית שמואל (כה, ב): "ואם נמצא דם בעד של אשה, ויש ספק אם הדם ממנה או ממנו, נראה לכאורה דמותר לאיש להוציא הזרע כדי לברר אם הדם ממנו הוא, דהא אין איסור לשמש ולהוציא זרע, גם יש להביא ראיה מש"ס פרק הערל דאיתא שם (יבמות עו, א) אם ניקב הגיד בדקינן אם נתרפא ומניחים ביה פוקרא כדי שיוציא זרע, ויש לדחות וצ"ע". ובפשטות התיר להוציא זרעו בידו, עיין אחיעזר הנ"ל ועזרת כהן לב. רבו האחרונים שדנו בדברי הבית שמואל, עיין ציץ אליעזר ח"ט, נא, שער א, פרק ב; מנחת יצחק ג, קח, ועוד רבים.
  6. . בדעת היש"ש שמותר להוציא בגרמא אבל בידו אסור (לעיל ב, ג), כתב רשז"א (מובא בנשמת אברהם אה"ע כג, ב, 1, עמ' רכו): "נלע"ד שאף שהיש"ש כתב בפ"ח מיבמות סי' טו: 'פשיטא שהוא אסור לו להוציא ש"ז ביד, שחייב מיתה', מכל מקום אין כוונתו לאסור לגמרי אף אם אי אפשר בענין אחר, שהרי דקדק וכתב: 'היכי עבדינן דמייתי ליה לידי בדיקה לכתחילה', ומתכוין לומר בכך דלכתחילה צריכים לעשות באופן הקל ביותר, וכדמוכח מהגמ' ששאלו שם אטו כולי עלמא יעקב אבינו, כלומר דמשום כך עדיף טפי על ידי הסתכלות בבגדי צבעונין", עיין שם עוד. אמנם קשה לומר כך לאגרות משה שאסר משום לא תנאף, וצ"ע. ועיין עוד עזרת כהן לב.

ג – מחלות גנטיות

ג, א – המחייבים ללדת גם כשיש חשש למחלה גנטית

בשו"ת אגרות משה (אה"ע ד, עג, ב) נשאל על בחור עם תסמונת מרפן, שהיא מחלה קשה, ויש סיכוי של כחמישים אחוז שגם ילדיו יחלו במחלה, אם חייב להתחתן ולהוליד ילדים. והשיב שאם יש אשה שמוכנה להתחתן עמו, "מותר, וגם מחוייב מצד פריה ורביה ליקחנה, דהא אפשר שיולדו בנים ובנות שלמים ובריאים, ושייך שיקוה ויתפלל להשי"ת שיוליד בנים ובנות שלמים ובריאים בכל אבריהם, וברור שגם כל הילדים שייך שיהיו שלמים ובריאים ואין הכרח שחציין יהיו חולין, ואין זה מעשה נסים. אבל אף אם יולדו גם חולים במחלה זו – יקיים מצותו, דהא ראוים לישוב העולם, ואיכא 'לשבת יצרה' ואפילו לרבי יוחנן ביבמות דף ס"ב ע"א (שאם מתו ילדיו לא קיים פו"ר), ואם אי אפשר לו להשיג אשה הראויה להוליד אלא אשה עניה – נמי מחוייב, אם יש לו ממון לפייסה לזה. ורק אם כל הנשים הראוים להוליד אין רוצות אז הוא אנוס מקיום מצוות עשה דפריה ורביה, וצריך לישא אשה שאינה ראויה להוליד מצד החיוב לישא אשה בדף ס"א ע"ב שם".

ובשו"ת ציץ אליעזר טו, מג, לגבי זוג שנולדו להם שני ילדים חולים במחלה גנטית קשה, ויש כחמישים אחוז שייוולדו להם ילדים בריאים, כתב שצריך להמשיך ללדת ילדים: "הא הרי כחמשים אחוז יתכן שכן יולדו ילדים בריאים, וצריך איפוא להמשיך לנסות להוליד, ואם אין רצון הבעל ליכנס בסכון של חמשים אחוז, והגורם לחוסר חומר גנטי הוא מצד האשה, אזי אין פתרון אלא גירושין (הגם שזה ניתוח די קשה מבחינה נפשית), ככל מקרה היכא שגורם אי ההולדה הוא מצד האשה". ובסוף התשובה הוסיף שיכולים לעשות בדיקת מי שפיר וגם לבצע הפלה אם צריך: "לאור כל הנ"ל נלענ"ד בנידוננו שאם אמנם תראה הבדיקה במאה אחוז הולד העתיד להולד יהא נגוע גם כן בלקוי גנטי, ויהא נכה בגוף ובנפש, שמותר יהא לסדר הפלה לולד, לא מיבעיא אם יהא זה עדיין בתוך מ' יום לעיבור, אלא אפילו בתוך ג' חדשים, וגם לרבות, באין אפשרות לעמוד על המבחן בתוך ג' חדשים כי אם לאחר מיכן, שיש אזי מקום להתיר אפילו עד החודש השביעי לעיבור, והכל על פי היסודות הנאמנים שכתבתי בזה בספרי ובמאמרי האמורים. ואולי בכהאי גוונא שידעו שיש היתר כנזכר, יפוג הפחד מלב הזוג ולא יצטרכו להיתר של מניעת הריון זמני, אשר בנידוננו הוא למעשה רק לשם הרווחת זמן לקראת העימות עם זאת הבעיא שסופה לבוא כשישובו לחיות כדרך כל הארץ, אלא יסכימו לשמש מיד כדרכם, וה' יהא בעזרתם, ונועמו עליהם, ויכונן מעשה ידיהם להבנות בזרע חיי וקיימא בבריות גופא ונהורא מעליא" (עיין עוד שו"ת דבר יהושע ג, אה"ע א). ועיין הרחבות לפרק ט – ג, ב; ה, ב; ו, ב, לשיטת הצי"א בהפלת עובר לצורך גדול.

ג, ב – הפוטרים ממצוות פרו ורבו כשיש חשש למחלה גנטית

אמנם רשז"א (מנחת שלמה ג, קג, א) פקפק בדברי האג"מ, ונטה לומר שאינו חייב להוליד ילדים: "מסופקני במי שיש לו מחלה תורשתית וצאצאיו יהיו כל ימיהם בצער, או מי שסובל מחוסר קרישות הדם שזה עובר לזכרים (הימופליה), אם מותר משום כך לא לקיים מצוות פריה ורביה ולישא לכתחילה אשה שאינה בת בנים, שהרי אין חיוב לבזבז יותר משליש או חומש מנכסיו אפילו על מצווה עוברת, ואילו האיש הזה חש בעצמו שהצער שיהיה לו ולבניו שוים אצלו הרבה יותר משליש נכסיו. או אפשר שאין לו לחקור בנסיבות, וגם בזה אמרינן בהדי כבשי דרחמנא למה לך (ברכות י, א), ומאי דניחא קמי קוב"ה לעביד. אך ראיתי מובא מהאגרות משה דפשיט ליה טובא שחייב בקיום המצווה, ולענ"ד צ"ע. אם הפחד מהולדת בנים נכים בגוף ובנפש וכן הצער מגירושין קשה מאד לשניהם באופן שהם מוכנים לבזבז הון רב להינצל מזה, נראה שמותרים להשתמש בדייפראם (דיאפרגמה), ואין הבעל חייב להתגרש אם הצער הוא כאמור גדול מאד לשניהם. וגם בעיקר הדבר יש לדון אם חייב אדם לבזבז יותר משליש לקיים מצוות פריה ורביה, וכמו"כ על שבת משום לא תהו בראה, ועיין במס' ע"ז יג, א, תוס' 'ללמוד', בפלוגתא דהשאילתות והתוס'".

וכ"כ הרב אשר וייס (ישורון כא, עמ' תקצג) שהזוג פטור מפריה ורביה: "בדבר הזוג שנולד להם שנה לאחר נישואיהם תינוק פגוע מוחין ופגוע איברים, ובבירור גנטי נקבע ששני ההורים נושאים גן מסוים, ויש סכנה של חמישים אחוזים שגם התינוקות יהיו בעלי פגמים ומגבלות חמורות, ונפשם בשאלתם האם חייבים הם במצות פריה ורביה והיאך עליהם לנהוג מכאן ולהבא. לא אכחד שזה זמן רב שאני מסתפק אם יש חיוב פריה ורביה כאשר יש חשש גדול שיולדו תינוקות פגומים, דהלא ביארתי במקום אחר דאין האדם צריך לסבול יסורים גדולים או ליפול למשכב כדי לקיים מצות עשה… וכך נראה גם לגבי מצות פריה ורביה. ונראה לכאורה דאם פטור מן המצוה משום סבלו הוא, אף שהמצוה רובצת עליו, קל וחומר שפטור מן המצוה כאשר על ידי קיומה יגרום צער שאין למעלה ממנו לזולתו, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר כאשר יגרמו חיי צער לתינוק שעדיין לא בא לעולם. ונראה לפי זה, דאם יש חשש גדול שהתינוקות שיולדו יהיו פגומים בגופם ובשכלם, ומטבע הדברים כל חייהם יהיו חיי סבל וכאב שלא יתוארו – פטור הוא מפריה ורביה".

והוסיף: "ואין לדחות ולטעון שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' (תהלים קטז, ו), דלאחר שעשו בירור זה והסכנה ידועה, שוב אין לסמוך אהא דשומר פתאים ה', וכבר כתב התרומת הדשן בסימן רי"א לגבי איסור קטלנית, דכל שהסכנה ידועה שוב אין אומרים בו שומר פתאים ה', ולפי זה בנידון דידן, מאחר ועשו בדיקות גנטיות מתקדמות וכל החומר הסטטיסטי מונח בקופסא, שוב אין לסמוך אהא דשומר פתאים ה'. וגם אין נראה לומר בהדי כבשי דרחמנא למה לך, דהלא מפתח הנשמות ביד הקב"ה והוא הפותח רחם ומונע פרי בטן, דהלא חזינן שרוב גדולי הדור תמכו ועודדו להנהיג בדיקות 'דור ישרים' כדי לחשוף חשש לפגמים גנטיים מבעוד מועד, וכאשר מוצאים חשש לפגם גנטי רובא דעלמא נמנעים מלהשתדך, ולא אמרינן בהדי כבשי דרחמנא למה לך. ואף שבודאי שאני מניעת שידוך לכתחילה מביטול מצות פריה ורביה, מכל מקום חזינן שלפי דעת תורה אין להתעלם מנתונים המצביעים על חשש לפגמים גנטיים, ולא אמרינן בזה בהדי כבשי רחמנא למה לך".

ג, ג – האוסרים להכניס את הילד לסכנת נפשות

בשיח נחום צו, כתב שאסור לאשה נשאית HIV, להיכנס להריון דרך הפריית מבחנה, כי בכך מביאים לעולם ילד שעלול למיתה מתוך ייסורים, "ואיסור זה חל הן על האשה והן על הגבר והן על הרופאים המתעסקים בכך". וזאת למרות שבעת כתיבת התשובה היו פחות מחמישים אחוזים שהעובר יידבק במחלה. כיום בחסדי ה', פותחו טיפולים שונים כדי להקטין את הסיכון של העובר להידבק, והנתונים מצביעים על סיכוי של כשני אחוזים.

ד – שאלות נוספות

ד, א – הוצאת זרע לבדיקה לבחור עם מחלה

נשאל הרב אליהו בקשי-דורון (שו"ת בנין אב ב, ס): "יהודי שומר תורה ומצוות מבני הקהילה פנה אלי בשאלה בעקבות התייעצות עם הרופא. בנו הרגיש במיחושים, ולאחר בדיקות התברר שחלה במחלה ממארת, הרופאים קבעו שעליו לעבור סדרת טיפולים של הקרנות וכדומה. לשאלתם הבהיר להם הרופא שהטיפולים פוגעים בכושר הפוריות. הבחור שהיה מאורס עשה כל המאמצים להינשא בהקדם האפשרי ונקבעה החתונה תוך שלושה שבועות (הכלה ומשפחתה ידעו היטב את מצב בריאותו). הרופא קבע את התחלת הטיפול בהקרנות כיומיים לאחר החתונה, והציע לבחור להוציא זרעו עוד לפני הטיפולים, כדי שיוכלו בעתיד להפרות את אשתו בזרעו. האב ובנו באו לפני בשאלה אם מותר לעשות הדבר ואם רצוי לעשות כן".

הרב בקשי-דורון שאל את הרב אלישיב אם לסמוך על הפוסקים שהקלו בנידון, והרב אלישיב הורה שאין להתיר הוצאת הזרע. וכך הורה הרב בקשי-דורון לבחור (לבסוף נולדה להם בת, והבחור נפטר כעבור שנתיים). בבנין אב שם ביאר את הטעם לחומרא, שמכיוון שהביאה היא חלק ממצוות פריה ורביה, והבחור אינו יכול לקיים את המצווה על ידי ביאה, הרי שאינו חייב במצוות פריה ורביה, וממילא גם אין היתר להשחית את זרעו עבור מצווה שאינו חייב בה.

אמנם הרב דייכובסקי (תחומין יח, עמ' 162) כתב שגם בחור חייב בפריה ורביה כמו נשוי, ומותר להוציא זרעו עבור המצווה. ועוד התיר מתן זרע לבדיקת פוריות לצורך שידוך, שגם שידוך עם אשה בת בנים הוי לצורך פריה ורביה. וכ"כ שו"ת באהלה של תורה (א, סט) ש"המצווה בכוח מוטלת גם על רווק, שהרי הוא מצווה לשאת אשה כדי לפרות ולרבות ממנה", ולכן מותר להוציא זרע לצורך פריה ורביה. וכ"כ בשו"ת דבר חברון (אה"ע לג) שמותר לבחור להוציא זרע לבדיקת פוריות לצורך שידוך. 1

ד, ב – חיוב להוציא זרעו לצורך פריה ורביה

בספר (הערה 4) הרב חידש שחובה על הבחור להוציא זרעו לצורך פריה ורביה: "ונלענ"ד שחובה על הנער לתת זרע כדי שיוכל אח"כ לקיים את המצווה, שכן למדנו שחובת פרו ורבו היא להוליד בדרכים המקובלות, וכיוון שכיום מקובל להוליד גם באופן זה, ממילא חובה על הנער לתת זרע כדי שיוכל אח"כ לקיים את המצווה".

ד, ג – שימוש בקונדום במקרה של איידס

עיין הרחבות לפרק ה, יז, ד-ה, שאמנם יש פוסקים שהקלו למנוע הריון על ידי קונדום כשיש סכנה לאשה להתעבר, אבל רוב הפוסקים החמירו. ושם יז, ו, מובא מהמנחת שלמה שאפילו אם אחד מבני הזוג חלה במחלת איידס אין היתר לשמש עם קונדום, ומכיוון שאי אפשר לקיים מצוות עונה אין מנוס מגירושין, וכ"כ ריש"א (מובא בנשמת אברהם ה, טז, 2, עמ' קמג), ותפילה למשה ה, מא. אמנם יש מהפוסקים שהחמירו בקונדום, שהקלו במקרה של איידס או הידבקות במחלה קשה אחרת ולא חייבו להתגרש.

בשו"ת דבר חברון (א, לה) נשאל: "על בני זוג שיש להם כבר ילדים והם בגיל החמישים והבעל חלה במחלת צהבת נגיפית. הרופאים אומרים שיש סכנה לאשה אם תקיים אתו יחסי אישות", אם מותר לשמש עם קונדום. וכתב שם הרב ליאור: "בנסיבות האלה שישנה סכנת הידבקות ושהזוג קיים כבר מצוות פרו ורבו, וכן שקשים גירושין, יש להתיר להם את החיים בצורה הזאת" (והוסיף שאין לקבל את מה שהבעל טען שהוא אינו חושש להדביק את אשתו ומן השמיים ירחמו, אלא יש לשמוע לדברי הרופאים שקבעו שיש בזה סכנה).

בשבט הלוי י, רלח, נשאל אודות בחור שחלה במחלת איידס ממנת דם שקיבל בבית החולים בילדותו, ועתה הוא בן עשרים ושואל אם מותר לו להתחתן וישמש עם קונדום, ונטה להתיר בהסתמך על הדעות שזרע של חולה שאינו ראוי להזרעה אין בו איסור הוצאת זרע לבטלה, "ונהי דיכול למנוע זה על ידי שלא ישא אשה כלל, מכל מקום לאידך גיסא יתגבר יצרו עליו ויבוא לידי איסורים חמורים". וסיים: "על כן אומר בטח, דלהתיר כזה להדיא אין ברצוני מטעמים כמוסים אתי, וגם לאסור להדיא אין בי, כי מקרה זה אינו דומה לכל המקרים של גדולי האחרונים, ע"כ הריני מניח הכרעה בזה על כבוד השואל עצמו לראות עד כמה הדברים מגיעים, וגם האיסור וגם ההיתר בזה יש לו מקום ולימוד זכות".

ודעות אלו מצטרפות לדעת האחיעזר, ציץ אליעזר וצפנת פענח שהקלו בקונדום כשסכנה לאשה להתעבר (וככל הנראה זו גם דעתו של האגרות משה, עיין הרחבות לפרק ה, יז, ז). וכ"כ למעשה הרב בספר, שבמקרה של איידס מותרים בני הזוג לשמש בקונדום משום מצוות עונה. 1


  1. . גם רשז"א (מובא בנשמת אברהם אה"ע כג, ב, 3) התיר, משום שאין הבדל בין נשוי לרווק. אבל הוסיף בעל פה שאין לעשות דבר זה, כי לא כך השקפתה של תורה.
  2. . עיין בשו"ת אשר חנן ח, קפ, לגבי אשה שיש לה מחלה מינית קשה, והתיר לשמש עם קונדום לתקופה עד שתבריא. עוד עיין באשר חנן א, צא, שנשאל אודות זוג שאינו יכול לשמש במשך שנה עד שהבעל יתרפא ממחלתו המדבקת, ופתרונם היחיד לשמש עם קונדום. והביא בשם שו"ת באר שרים ה, מט, שצידד להתיר לזוג שאחד מהם חולה באיידס לשמש פעם בשבוע משום מצוות עונה. וסיים באשר חנן: "למעשה מיראי הוראה אני, ואין ברצוני להתיר זאת בכתובים, בפרט שהוא בענין דא שהאיסור כה גדול, ומה גם שכל מקרה לגופו ויש לברר הצדדים בזה והלכה זו ראויה לשיקול דעת גדול" (עיין עוד אשר חנן ג-ד, סה; ה, י, עמ' מה; ב, מט).

ה – פרו ורבו לבעלי מוגבלות שכלית או נפשית

ה, א – פרו ורבו לבעלי מגבלות

כתב רשז"א (מנחת שלמה ח"ג קג, ב): "היות ובנידון שאלתו הבעל והאשה אינם יכולים כלל לטפל עם הילדים, וגם ההורים שלה מתנגדים ואינם רוצים לקחת טורח זה, וגם מנהלי בית הדירה נבוכים ולא רוצים לקחת טורח זה, ואין לחייבם בטורח זה, וגם הטיפול להכניס את הילדים למוסדות וכו' אין לחייב אחרים בגלל שהוא רוצה לקיים המצווה שלו, ונוסף לזה הואיל ושניהם פתאים ויש חשש סביר שהילדים יהיו ח"ו בגדר שוטה אשר כל חייהם בסכנה, ואינו דומה לממזר שהוא יכול לישא ממזרת וגיורת וכו' והוא אדם בריא וחייו הם חיים; ולכן יש לומר לבעל שהוא אנוס ופטור מהמצוה, כאילו הוא במקום שאין מי שיטפל עם הנולד מיום היוולדו. אמנם היה מהראוי לסייע למצווה אבל בגלל החששות הנ"ל אין מצווה לסייע ולהשפיע שאחרים יטפלו". עיין עוד מה שכתב שם באות ג.

ז – היה נשוי עשר שנים ולא ילדו

היו נשואים עשר שנים ולא ילדו

ז, א – המוסר האמיתי בדין שהה עמה עשר שנים ולא ילדה

בספר כתב הרב: "היו נשואים עשר שנים ולא ילדו, שיערו חכמים שמסתבר שכבר לא יזכו להוליד יחד, ועל כן קבעו שחובה על האיש לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה, ולשאת אשה אחרת, כדי לקיים את חובת מצוות פרו ורבו. ואף שהגירושין כמוהם כחורבן, ואמרו חכמים (גיטין צ, ב): כל המגרש אשתו הראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, חובת המצוות קודמת, שעל ידה זרעו של האדם נמשך אחריו. ובדרך כלל, הצער העכשווי על הגירושין קטן מהצער לטווח ארוך מחסרון הילדים".

מרן הרב קוק (אוצרות הראיה כרך ב, מאמרי חינוך כב, עמ' 197-198) התמודד עם טענה שהדין לא מוסרי, וביאר שהשקפת התורה הנצחית באה מהסתכלות כללית ורחבה, למרות שלפעמים יש מחיר לאדם הפרטי. ובהמשך ביאר שאם מעמיקים, הדין נכון, צודק ומועיל גם לפרט. וז"ל: "'הספרות היפה' לוחמת היא לפעמים בתורה ובדעות האמיתיות של האמונה הטהורה. וביותר שהיא מסירה את לב רבים מצעירים מהוקרת ערך ההליכה בדרכי התורה ומשפטיה, על ידי מה שמציגה לפעמים מחזה פרטי שעל פי הליכות התורה היה מחייב להביא אסון על אנשים ידועים. אמת הדבר שחזיון פרטי אינו כלל מופת חי על סתירת הנהגה כללית. יכול להיות שהמשפט שיש לו ערך גדול בחיי הכלל יגרום לפעמים איזה רושם רע בחיי הפרט, שזאת היא חובת הצדק שיהיה הפרט נדחה בשביל הכלל. אי אפשר לשנות את המשפטים ותוכנם בשביל מצבו של כל אחד מבני אדם. ע"כ דברים כאלה אינם טענות של בגרות, כי אם עלילות דברים שיוכלו לתפוש בלבם את קצרי הרוח.

משל לזה הוא חזיון אחד של מר (דוד) פרישמאן בשם 'מצוה', המצייר האסון והסדר ההרוס הבא למשפחה אחת בשביל דין גירושין שבא רק לרגלי הדין של שהה עשר שנים ולא ילדה תקופה גדולה. אבל מה נעשה, והתורה, שהיא המשפט של הצדק המוחלט, היא גבוהה יותר מהשקפות יפות של חיי שעה. התורה מביאה את החיים לתעודה גדולה, אף על פי שבפרטו של אדם כבר נמנו וגמרו שנח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא (עירובין יג, ב), אבל ודאי אין המשפט הזה צודק כי אם בפרט ובהוה, אבל העתיד של האדם שמתקדם והולך, ודאי יצאו לנו למין האנושי בכללו חיים טובים ומאושרים שהתורה השומרת על הצדק המוחלט תחייב כל אדם שלא למנוע את הטוב אשר לאל ידו לעשות ולהרבות חיים בעולם. כי מריבוי הפועלים תתקדם הפעולה, ומריבוי העמלים יבנה ויתכונן יישובו של עולם.

ע"כ חייב כל אדם להקריב את היופי והנעים של הרגש שלו היחיד על מזבח הכללי העתיד, שהוא ודאי מרובה יותר ממנו. ומי יודע מה הוא הכח הצפון באדם שיצליח ויתגלה בזרעו וזרע זרעו אחריו? ומי יוכל לשער את הטוב שיוכלו הנולדים, הם או דורותיהם אחריהם, להביא אל החברה האנושית? רק צדק אנושי קצר ערך שאינו יכול להשקיף כי אם את חוגו הקצר, הוא יכול להחליט שכשר הדבר שישקוד האדם להרגיע רק את רגשי היחיד במקום שאינו יודע את הטובה שהוא מאבד בשב ואל תעשה שלו.

זאת היא התשובה האמיתית והברורה שצריכה לענות את התביעה האסתתית. אמנם בבחינה יותר, הננו יכולים להפוך את החזיון לאידך גיסא, ונראה מצוה לא רק בעתיד הרחוק כי אם גם לעושי המצוה עצמם. הדבר ידוע שפעמים רבות יש שזוג אחד לא יוליד רק ביחסם זה לזו, וכשכל אחד מוצא לו זוג אחר הוא מוליד. והנה נציע לפנינו מחזה משפחה אחת שהגבירה את הרגש הטבעי על הצדק הנצחי ונשארו עד יום האחרון. מה אומלל מצב הזקנים החלושים לעת זקנתם באין תומך ומחזיק בידיהם, באין מנחם לעוניים ומרי שיחם. ולעומת זאת, הזוג שהתנהג כהלכה, כל אחד מהם הוליד בנים ובני בנים ויהי למשפחה רבה, וממנה יצאו חכמים וסופרים נדיבים ורוזנים. ומה נהדר הוא המחזה כשהנכדים מתחתנים יחד של אותו הזוג, ועל החתונה מתראים פנים גם כן הזקן עם הזקנה, שמפני המוסר לא ירבו דברים, אבל נפשם תגל עליהם על הפרישה שהיתה טובה נצחית לשניהם. והזוג האומלל הזקנים הגלמודים יושבים גם כן בתוך ההמון החוגג, ועיניהם כלות לראות איך מחנה גדול של בנים ובני בנים חתנים וכלות לבושים מכלול, עוטרים את שתי המשפחות הללו, ואת מעדנות האהבה של הצמד החדש שמקשרות את הנפשות שנפרדו באהבה ותם דרך; אם לא חזיון כזה יביע לנו שאמנם שכר מצוה מצוה (אבות ד, ב)".

ז, ב – חוות דעת רפואית ברורה

כתב הרב בספר: "כל מה שלמדנו שלאחר עשר שנים צריך האיש לגרש את אשתו הוא כאשר אין חוות דעת רפואית ברורה. אבל אם לפני שעברו עשר שנים, רופאים אמינים הגיעו למסקנה שאין סיכוי שהאשה תלד, למרות שלא עברו עשר שנים, יכול הבעל לגרשה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. וכן להיפך, אם לאחר שעברו עשר שנים רופאים אמינים סבורים שיש עדיין סיכוי סביר שתלד, אינו חייב לגרשה".

וכך עולה מכמה פוסקים: בשו"ת מהרשד"ם (שו"ת יו"ד צא) נשאל על יבם שנשא יבמה, ונשבע לה שלא ישא אחרת בתוך עשר שנים, ושהה עמה שמונה או תשע שנים והיא לא ילדה, והיא עתה בת ארבעים ושש, והוא רוצה שיתירו לו את שבועתו כדי לישא אשה שנייה: "ואף על פי שלכאורה יאמר אומר שאחר שחז"ל נתנו שיעור לאדם עשר שנים אחר שנשא אשה להמתין לה לראות אם תתעבר, וכל שכן זאת שהיה לו שבועה, וזה אכלה פגה כי לא המתין עד תשלום העשר, יאמר האומר שאינה התרה למצוה. האמת כי ב' תשובות בדבר: א' דאע"ג שהאדם אינו נענש בתוך העשר כיון שמה שהמתין ברשות חז"ל המתין, והתורה אמרה (דברים יז,יא): לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר גו', מכל מקום אין ספק שמצוה על האדם להשתדל לעשות ולקיים המצוה וליקח אלף נשים אפילו בתוך העשר עד יקיים המצוה, אם ירצה ויכוין לבו ומעשיו לשמים, וא"כ השבועה היא אריה דרביע עלויה, ובהתרת השבועה יכול לקיים המצוה, א"כ ודאי דלצורך מצוה הותרה, לא לדבר הרשות ח"ו. עוד תשובה ב' דמאי טעמא אמור רבנן שימתין י' שנים ואח"כ מדין התלמוד חייבין בית דין לכופו לישא אשה אחרת? משום דאמור רבנן אולי באלו העשר שנים תגיע לה הריון, אבל שעברו עשר שנים ולא נתעברה אמרו שכופין אותו לישא אשה שכבר אבדה תקוה מזאת. אם כן בנידון דידן, שכבר הגיע אשה זו לזמן שרוב הנשים שהגיעו לפרקה פסקו מלילד, שהרי היא בת מ"ו שנה ויותר, אם כן בודאי שאשה כזאת אין חלוק בין י"א לתוך עשר. ואף על גב שנראה שכל עוד שיש לה אורח כנשים ראויה להתעבר, מכל מקום בזמננו זה אנו רואים בלי ספק שרוב הנשים שהגיעו לפרק אשה זו – תוחלתן נכזבת מלילד. ואין ספק שכל מה שדברו חכמים בדברים כאלה לא דברו אלא ברוב, דאם לא תימא הכי עשר שנים שנתנו הרי אנו רואים נשים שממתינות עד י"ב שנה עם בעליהן ואח"כ מתעברות, אלא שחז"ל לא אמרו אלא של הרוב, כי דרור אחד לא יעשה קיץ". הרי שאם יש סבירות גבוהה שהאשה כבר לא תלד, לא צריכים להמתין עשר שנים. עיין שם עוד שהביא ראיה לדבריו.

משיב דבר ד, ט: "ולולא דמסתפינא הייתי אומר דאפילו בתוך עשר שנים, אם הוא רואה שאין אשתו מולדת ואינה רוצה לקבל גט פיטורין, שהוא צורך גדול, ומזדקקין לו להתיר לו אשה אחרת. אלא שא"כ אין לדבר סוף, ומיד שלא יוליד יהא הבעל מבקש להתיר לו עוד אשה אחרת, משום הכי כתב הרמ"א (אה"ע א, י) שדחוי מצות פריה ורביה אינו אלא כששהה עמה עשר שנים, ואז למאן דאמר במקום מצוה לא גזר רבנו גרשום מאור הגולה, אינו צריך להיתר כלל, ואנן קיימא לן דגזירת רבנו גרשום היה אפילו במקום מצוה, משום הכי אם שהה עשר שנים ולא ילדה – נצרך להתיר לו, וכמש"כ הרמ"א (שם קיט, ו) דבמקום מצוה יכול לגרש את אשתו בעל כרחה או מתירין לו לישא אחרת, הא אם נותן טעם ואמתלא על מה הוא חושש לפריה ורביה, אפילו בתוך עשר שנים יכולים להתיר לו לישא אחרת, והכל לפי ראות עיני ב"ד, הנראה לפענ"ד כתבתי וחתמתי שמי".

ז, ג – ישיבת חוץ לארץ אינה עולה למניין

יבמות סד, א: "תנו רבנן: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה. אף על פי שאין ראיה לדבר – זכר לדבר (בראשית טז, ג): מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן – ללמדך, שאין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המנין (והאי דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא בא לארץ כנען, שהיו שנים מרובות בפדן ארם – ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו, דלמא משום עֲוֹן חוצה לארץ הם עקורים, רש"י). לפיכך, חלה הוא או שחלתה היא, או שניהם חבושים בבית האסורים – אין עולין לו מן המנין (הואיל וקא חזינן שאין ישיבת חוצה לארץ מן המנין, דתלינן בכל דבר המונען מן ההריון, חלה הוא או חלתה היא כו')".

כפי שביאר רש"י, הסיבה שישיבת חו"ל אינה עולה למנין עשר שנים היא מפני שאולי אין כאן עקרות אמיתית אלא "משום עון חוצה לארץ הם עקורים". והרמב"ן (בראשית טז, ג; יבמות שם), כתב שאולי בזכות ארץ ישראל ייבנו: "נותנין להם זמן עשר שנים מעת ביאתם לארץ, אולי בזכות הארץ ייבנו". 1

ולמרות שהדין שישיבת חו"ל אינה עולה למנין לא הובא ברמב"ם ושו"ע, כך נפסק להלכה, וכפי שכתב הרמב"ן (בראשית טז, ג) שזו הלכה לדורות, וכ"כ ערוה"ש קנד, כה, ש"לא מצינו מהפוסקים מפורש שיחלוקו על זה" (עיין לקמן ח, א, בדעת הרשב"א והריטב"א; ועיין עוד גור אריה למהר"ל בראשית טז, ג).


  1. . ראש השנה טז, ב: "אמר רבי יצחק: ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה… ויש אומרים: אף שינוי מקום, דכתיב (בראשית יב, א): וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ, והדר (שם ב): וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל. ואידך – ההוא זכותא דארץ ישראל הוא דאהניא ליה".

    עוד למדנו בברכות נז, א: "העומד ערום בחלום, בבבל – עומד בלא חטא, בארץ ישראל – ערום בלא מצות". רש"י: "בבבל עומד בלא חטא – לפי שחוץ לארץ אין לה זכיות אלא עון יש בישיבתה, וזה עומד ערום בלא אותם עונות; בארץ ישראל – שהרבה מצות תלויות בה וזה העומד ערום – סימן שהוא ערום ממצותיה".

ח – היתרים שלא להתגרש

ח, א – דין שהה עמה עשר שנים בחוץ לארץ

על פי מה שלמדנו לעיל (ז, ג), כתבו כמה ראשונים שאין דין שהה עמה עשר שנים בחוץ לארץ, וכ"כ אור זרוע א, תרנג, ה: "והני מילי שאמרנו שחייב להוציאה כששהה עשר שנים ולא ילדה, הני מילי בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ אפילו שהה עמה שנים מרובות אינו חייב להוציאה, דתלינן דבעון חוץ לארץ הן עקורין, כדתנו רבנן (יבמות סד, א): נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – אינו רשאי ליבטל ויוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר (בראשית טז, ג): מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן – ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין". וכ"כ ראב"ן (יבמות סד, א); הגהות מיימוניות (הל' אישות טו, ד). וכתב הסמ"ק (רפד) שזו הסיבה שהיום לא נהגו לקיים את הדין: "ועכשיו לא נהגו העולם כן לפי שאנו יושבים בחוצה לארץ, ושמא עון חוצה לארץ גורם". ועיין מרדכי (יבמות רמז נ).

אמנם הראב"ד (מובא ברמב"ן יבמות שם) כתב שדין זה חל גם בחו"ל, ומה שאמרו חז"ל שהשנים ששהו בחו"ל אינם עולים למניין, הכוונה עבור מי שגר בארץ וירד לתקופה לחוץ לארץ: "וכתב הרב אב ב"ד ז"ל, והאידנא עבדי מעשה ואפילו בחוצה לארץ, ורבואתא פסקו דאפילו בחוצה לארץ, דכי אמרינן אין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין, באדם שרגיל לישב בארץ ויצא לחוצה לארץ וחזר לארץ, דמאי דעבד בחוצה לארץ לא סליק ליה. ומשמע נמי מדכתיב (בראשית יב, ד): וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן, כדאמרינן בסדר עולם, חזר ועשה חמש שנים בחרן לאחר שנדבר עמו בין הבתרים (בארץ ישראל), לאחר חמש שנים של חרן חזר לארץ כנען, ומכי חזר, דהוה בר שבעין וחמש, עד דנסיב הגר – עשר שנים הוו, כדכתיב (שם טז, טז): וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם. ומסתברא נמי דאפילו בחו"ל מפקינן".

וכ"כ הרמב"ן: "ולא הוצרך לכל זה, אלא יש לומר שמי ששהה עם אשתו בחוצה לארץ ובא לו לארץ – אין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין, שמא זכות ארץ ישראל תעמוד לו, אבל לדרים בחוצה לארץ ודאי אם שהו עשר שנים ולא זכו, לעולם לא יזכה ליבנות הימנה וכופין אותו להוציא".

וכ"כ הרא"ש (יבמות ו, יב): "ויש רוצים לומר דהאי דינא דשהה עמה עשר שנים אינו נוהג בחוצה לארץ, דתלינן בעונש דירת חוצה לארץ, כדאשכחן גבי אברהם שישיבת חוצה לארץ לא עלה לו מן המנין. ולא מסתבר כלל להורות כן, שיבטל אדם מפריה ורביה בסברא רעועה זו, דהא חזינן רובא דאינשי שפרין ורבין בחוצה לארץ, ולאחד מני אלף שלא זכה ליבנות מאשה אחת נתלה לו בעונש דירת חוצה לארץ לפוטרו מפריה ורביה?! וגם כל אלו אמוראים דבבל דשקלי וטרו בהאי דינא כולן לבני ארץ ישראל שקלי וטרי ולא להם?! ורבי אבא בר זבדא דאמר: אי זכאי הוה לי מקמייתא – מבבל הוה, דאיעקר מפירקיה דרב הונא. ומה שלא עלתה לאברהם ישיבת חוצה לארץ, לפי שצוה לו המקום (בראשית יב, א): לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ… אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, ונתעצל ולא הלך, ואף אחר שבא לארץ ישראל חזר למקומו… אלא ודאי משבא לארץ חזר לחרן ועל זה נענש".

וכ"כ הריטב"א (יבמות שם): "דאם כן בטלה תורת משנה זו וכולה סוגיה דעלה מבני בבל, והא לא אפשר דתיהוי כולה שמעתא לבני ארץ ישראל". וכ"כ הרשב"א (שם): "ומצות פריה ורביה לאו מצוה תלויה בארץ היא". וביארו שהדין שהשנים של חוץ לארץ אינם עולים למניין נאמר רק ביחס לאברהם.

וכ"כ עוד פוסקים: סמ"ג (עשין מט); מאירי (יבמות שם); יש"ש (יבמות ו, לב); ערוה"ש (קנד, כד-כה), ועוד (עיין איש וביתו טז, ה; הערות של מהדיר הריטב"א ליבמות סד, א, בהוצאת מוסד הרב קוק). ועיין שו"ת חכם צבי סימן מא שיישב את קושיות הראשונים על הדעה שאין דין זה נוהג בחו"ל (עיין קרבן נתנאל על הרא"ש אות ח).

ח, ב – הטעם לחיפוש היתרים לא להתגרש

בספר הרב פירט את ההיתרים שלא להתגרש בימינו. וביאר ערוה"ש (אה"ע קנד, כז): "וטעמא דמילתא דתלינן בכל אלה החששות לבטל מצות פריה ורביה, דבאמת חומרא גדולה היא מה שהטילו חכמים עליו לגרשה, דהא בכל המצות אין האדם מחוייב לעשות יתר מצווי הקדוש ברוך הוא, ובמצוה זו צונו הקדוש ברוך הוא בתורתו לישא אשה כדי להוליד בנים, וכיון שנשא אשה שאינה עקרה ידועה או אילונית והיא ראויה לילד, מה יש לו לעשות עוד, והרי הוא כבשי דרחמנא מה שאינו מוליד. אמנם מפני גודל המצוה של פריה ורביה הטילו חכמים עליו לנסות את עצמו באשה אחרת אולי יבנה ממנה, ולפיכך הגבילו זמן לזה עשר שנים, וגם אם יש איזה עילה שנוכל לתלות בזה העדר ההולדה – תלינן אף בעילה כל דהוא" (ע"ש סעיף כח).

עיין עוד שו"ת חכם צבי (מא) שהאריך מאד בדין זה, וכתב שהוא מדרבנן "דמדאורייתא אין מחויב לגרשה". עוד עיין באבני נזר (אה"ע ב, כג), שהעלה אפשרות שדין זה "אינו מצוות עשה ברורה, דאפשר שיהיה לו מזו בנים אף ששהה ולא ילדה לו".

ט – בני נח

בני נח

ט, א – יש אומרים שגם בני נח מצווים על פריה ורביה

יש אומרים שבני נח מצווים על פריה ורביה, וכ"כ שאילתות (קסה): "ולא מיבעיא ישראל, אלא אפילו גוים מיפקדי אפריה ורביה, דכתיב (בראשית ט, ז): וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ".

ונראה שלמדו כן מהסוגיה ביבמות (סב, א), הדנה בגר שנתגייר, וז"ל: "איתמר: היו לו בנים בהיותו בגיותו ונתגייר, רבי יוחנן אמר: קיים פריה ורביה, וריש לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה. רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה, דהא הוו ליה; וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה, גר שנתגייר – כקטן שנולד דמי. ואזדו לטעמייהו, דאיתמר: היו לו בנים בהיותו בגיותו ונתגייר, רבי יוחנן אמר: אין לו בכור לנחלה, דהא הוה ליה רֵאשִׁית אֹנוֹ (דברים כא, יז); וריש לקיש אמר: יש לו בכור לנחלה, גר שנתגייר – כקטן שנולד דמי. וצריכא, דאי אשמעינן בההיא קמייתא, בההיא קאמר רבי יוחנן, משום דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו, אבל לענין נחלה דלאו בני נחלה נינהו, אימא מודי ליה לריש לקיש; ואי איתמר בהא, בהא קאמר ריש לקיש, אבל בההיא – אימא מודה ליה לר' יוחנן, צריכא". וכלל נקוט בידינו שבמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש הלכה כרבי יוחנן, ואם כן גר המתגייר עם ילדיו – קיים פריה ורביה. וכ"כ המאירי (יבמות שם): "יראה מסוגיא זו שבני נח מצווים בפריה ורביה, וכדקאמר דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו".

וכ"כ תוס' חגיגה (ב, ב, 'לא תהא'), שאף שאשה פטורה מפריה ורביה, עבד כנעני חייב בה (על אף שהושווה לאשה לעניין חיוב מצוות): "פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב, אף לכנען". משמע שאף בני נח מצווים בפריה ורביה. וכן הבין בדבריהם מהרש"א. וכך עולה מרש"י ('בני נח'), וריב"ן (יבמות שם).

ט, ב – מהגמ' בסנהדרין עולה שבני נח אינם מצווים על פריה ורביה

אמנם מגמ' סנהדרין נט, א-ב, עולה שבני נח אינם מצווים על פריה ורביה: "אמר מר: כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני – לזה ולזה נאמרה… והרי פריה ורביה, שנאמרה לבני נח, דכתיב (בראשית ט, ז): וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ, ונשנית בסיני (דברים ה, כז): לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, לישראל נאמרה, ולא לבני נח!"

וכ"כ התוס' (שם 'והא'), שהואיל ובני נח אינם מצווים על השחתת זרע, הם אינם מצווים על פריה ורביה. וכ"כ התוס' (יבמות סב, א, 'בני'), וביארו את הגמ' ביבמות שאמנם בני נח אינם חייבים בפריה ורביה אבל התורה מכירה בקשר שלהם, "בניהם נקראים על שמם", ולכן הגר פטור מחובת פריה ורביה כשנולדו להם בנים בגיותו. וכ"כ ריא"ז (יבמות ו, ג, ד), ור"א מן ההר (יבמות שם), שבני נח אינם מצווים על פריה ורביה. וכן נראה מהרמב"ם שלא הזכיר חיוב בבן נח (וכן ביאר בדבריו ר"א מן ההר).

ט, ג – בני נח מצווים על המצווה הכללית של לשבת יצרה

בערוה"ש (א, ה), ביאר שאף לשאילתות אין הכוונה שמחוייבים חיוב גמור בפריה ורביה, "אלא כוונתו אמנהגו של עולם ועל רצון הקב"ה בישוב עולמו… ובזה ודאי דכל מין האנושי שוה בזה, ואף דאין המצוה מוטל על האיש הפרטי, אבל על כלליות מין האנושי חייל להרבות בישובו של עולם כרצון הקב"ה שבירך את אדם ואת נח ובניו בברכת פריה ורביה ואח"כ הזהירם לומר וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ (בראשית ט, ז), כלומר זה רצוני, ועל ישראל נקבעה מצוה זו… אבל עובדי כוכבים שלא נצטוו בכל המצוות כולם לא נצטוו גם בזה שיהא החיוב על כל אחד מהם, אלא על כלל האומה היתה ברכת ד' שיפרו וירבו ורצונו יתברך שיתעסקו בשבת עולמו, וכמ"ש בסעי' ד' לענין נשים". וכ"כ הרב בספר (הערה 11).

וכך עולה מבכורות מז, א, שמביאה הגמרא את אותו הדיון שלמדנו ביבמות סב, א, אם גר שהיו לו ילדים בגיותו קיים מצוות פריה ורביה ואם יש לבכור שלו דין נחלה, ובמקום המילים פריה ורביה, הגמ' מביאה 'לשבת יצרה'. הרי שכל הדיון אם בני נח מקיימים את המצווה הוא לגבי המצווה הכללית של 'לשבת יצרה'.

וכך ביאר מרן הרב קוק (דעת כהן קמח), את דברי רבי יוחנן ​שהיו לו בנים בגיותו והתגייר – קיים פו"ר: "והיינו דמכל מקום מצד הטבע הם בניו, דהיינו טעמא דשֶׁבֶת". הרי שגם רבי יוחנן דיבר על המצווה הכללית של 'לשבת' ששייכת גם בגוי, מכיוון שבפועל הוליד ילדים ויישב את העולם.

עיין פנקסי הראי"ה כרך א, עמ' כד (פסקה כח) לביאור ההבדל בין ישראל לעמים בנוגע למצוות פריה ורביה.