א – איסור סירוס

איסור סירוס (הרב בראל שבח)

א, א – מקור האיסור

ויקרא כב, כג-כד: "וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה: וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לה' וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ".

ספרא (אמור ז, יא): "לֹא תַקְרִיבוּ – אין לי אלא שלא יקריבו. מנין שלא יעשו? תלמוד לומר: לֹא תַעֲשׂוּ. אין לי אלא תמימים, בעלי מומים מנין? תלמוד לומר: לֹא תַעֲשׂוּ. אין לי אלא בהמה, חיה ועוף מנין? תלמוד לומר: בְאַרְצְכֶם. אין לי אלא בארץ, בחוצה לארץ מנין? תלמוד לומר: לֹא תַעֲשׂוּ – בכל מקום שאתם. מנין אף באדם? תלמוד לומר ובכם".

שבת קי, ב: "מניין לסירוס באדם שהוא אסור? – תלמוד לומר: וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ – בכם לא תעשו". ובחגיגה יד, ב: "שאלו את בן זומא: מהו לסרוסי כלבא? אמר להם: וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ – כל שבארצכם לא תעשו".

נמצנו למדים, שעל אף שאיסור סירוס נלמד מפרשת הקרבנות, שאינם באים אלא מבהמות טהורות ותמימות, דרשו חכמים שהאיסור שייך גם באדם, גם במינים טמאים, וגם בבעלי מומים, וכן בחוץ לארץ.

א, ב – הטעם לאיסור סירוס

כתב החינוך (מצוה רצא – שלא לסרס אחד מכל המינין), שהסירוס מכלה ומשחית את העולם: "משרשי המצוה, לפי שהשם ברוך הוא ברא עולמו בתכלית השלימות, לא חסר ולא יתר בו דבר מכל הראוי להיות בו לשלמותו, והיה מרצונו ובירך בעלי החיים להיותם פרים ורבים, וגם צוה הזכרים ממין האדם על זה, למען יעמודו, שאם לא כן, יהיה המין כלה אחר שהמוות מכלה בהם, ועל כן המפסיד כלי הזרע מראה בנפשו כמי שהוא קץ במעשה הבורא ורוצה בהשחתת עולמו הטוב". וכ"כ ר"י פערלא בביאור דברי רס"ג. 1

ובספר הוסיף הרב שמגמת הבריאה להוסיף חיים לעולם, וכהמשך לכך אסרה התורה כל פעולת סירוס בזכר (עיין אוצרות הראי"ה ח"ב עמ' 518 בדברי מרן הרב קוק על מצוות פריה ורביה).

א, ג – שתיית סם הגורם לסירוס באיש

תוספתא יבמות (ח, ב): "האיש אין רשאי לשתות עיקרין שלא יוליד, והאשה רשאה לשתות עקרין שלא תלד".

שבת קי, ב – קיא, א: "ומי שרי (לשתות כוס עיקרין, רש"י)?! והתניא: מניין לסירוס באדם שהוא אסור? – תלמוד לומר (ויקרא כב, כד): וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ – בכם לא תעשו, דברי רבי חנינא! הני מילי – היכא דקא מיכוין, הכא – מעצמו הוא, דאמר רבי יוחנן: הרוצה שיסרס תרנגול, יטול כרבלתו, ומסתרס מאליו (ואף על גב דסירוס אסור בידיים, רש"י). והאמר רב אשי: רמות רוחא הוא דנקיטא ליה (דההוא לאו סירוס הוא… אבל בסירוס, אפילו ממילא אסור, רש"י)! – אלא בסריס (הך דשרי למישתי כוס של עיקרין – במי שהוא סריס כבר עסקינן, רש"י). והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב, שנאמר (ויקרא י, ו): לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ (שם ב, יא). במסרס אחר מסרס – שהוא חייב, שנאמר (שם כב, כד): וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת, אם על כרות חייב, על נתוק לא כל שכן! אלא: להביא נותק אחר כורת שהוא חייב! – ואלא: בזקן (שפסק מלידה, רש"י). והאמר רבי יוחנן: הן הן החזירוני לנערותי (לאחר שזקנתי החזירוני אותן רפואות לנערותי, לתשמיש, אלמא: זקן מוליד, רש"י)! – אלא באשה (שאינה מצווה בפריה ורביה). ולרבי יוחנן בן ברוקא, דאמר: על שניהם הוא אומר (בראשית א, כח): וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ, מאי איכא למימר? בזקינה, אי נמי: בעקרה".

הרי שאסור לאיש לשתות כוס של עיקרין, שהרי הגמ' לא חילקה בין סירוס לבין שתיית כוס של עיקרין, ומשמע שגם שתיית כוס של עיקרין אסורה מדאורייתא. וכ"כ ריא"ז (שבת פרק יד, ג, ב): "המסרס חיה ועוף עובר בלאו, שנאמר (ויקרא כב, כד): וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ… וכן המסרס את האדם חייב, ואפילו אם שותה כוס של עיקרין לעקור עצמו חייב, ואפילו אם מתכוון לרפואה, ואפילו אם הוא זקן שפסק מלהוליד חייב, שאפשר שיוליד על ידי רפואות". וכ"כ העמק שאלה (קה, ט); נתיבות לשבת (ה, ז); יעיר אוזן (א, חי) בדעת השאילתות, רא"ש ורמב"ם. וכך משמע מהגר"א (אה"ע ה, כה; כח).

אמנם פוסקים רבים כתבו שהאיסור לשתות כוס של עיקרין הוא מדרבנן, וכ"כ יראים (שמב): "ונראה הדבר שעיקור סם מדרבנן, מדשרי בזקנה ועקרה אפילו למאן דאמר נשים נצטוו על פריה ורביה". וכ"כ מאירי שבת (קיא, א): "וסירוס זה אינו אלא מדברי סופרים, ואף על פי שדרשוה מן המקרא, ר"ל וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ, קרי ביה לא תעשו, כלומר אפילו ממילא – אסמכתא בעלמא הוא". וכן העלה הרשב"א (שבת קי, ב) על פי אחד מתירוצי הגמ': "דלא אסרה תורה אלא בנוגע ממש במקום סירוס, וכדכתיב וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת", וכ"כ עוד ראשונים. וכ"כ יעיר אוזן שם בדעת הריטב"א והגדולים; שו"ת בית יהודה (ב, מז); שו"ת חתם סופר (אה"ע א, כ), ושכן דעת הרמב"ם ורוב הפוסקים; חזו"א אה"ע יב, ז; יבי"א ח, אה"ע יד.

בשו"ת אגרות משה (אה"ע ג, טו) חידש שאפשר שלא נאסרה שתיית כוס של עיקרין לאיש אלא כשנעשה סריס באיבריו על ידי השתייה עצמה. כלומר, שכתוצאה משתיית הסם ניכר הקלקול באיברים ממש, או שאינו יכול להתקשות כראוי, "אבל אם הוא כוס עיקרין כזה שאינו עושה שום קלקול אלא שהסיר כח החיות בהזרע, אבל הוא מתקשה כראוי ויכול לבעול כמתחילה – ליכא איסור, דאין זה ענין סירוס כלל". והאריך להוכיח את דבריו מהגמ' ומדברי הרמ"א, וסיים: "אבל אף שמוכרח זה לדעתי, כיון שלא נמצא חלוק זה בפירוש בפוסקים, לא הייתי סומך על זה". וכ"כ שו"ת להורות נתן (ב, צג), ודייק כן ברמב"ן ובריטב"א.

עיין שו"ת הר צבי אה"ע כו-כח, בדין והגדרת סירוס בגרמא.

א, ד – סירוס אדם שחשוד על האונס

בשו"ת מנחם משיב (ב, יח) כתב שלצורך ספק הצלת נשים או קטנים מאונס, ובמקרים רחוקים אף רצח, יתכן שמותר לסרס זכר שמועד לכך אפילו סירוס גמור האסור מהתורה: "אבל כשהזכרים המה בעלי תאוות, ולפעמים גורם רציחה ושפיכות דמים כידוע, שוב יש לדון ממה שכתב הריטב"א (יבמות סה, ב) דבסכנה אפילו באיש מותר". 1

ובשו"ת אשר חנן (ו-ז, סב) כתב שכיום יש כדורים שמבטלים את התאווה, ומצווה לסרס אדם שחשוד על האונס על ידי לקיחת כדורים אלו, אפילו כשאין פיקוח נפש ישיר. והסתייע מדברי הריטב"א (יבמות סג, ב) שהתיר לשתות סם שיעקרהו כדי לבטל מהאדם הרהור או תאווה: "ואסור לאדם לשתות שום דבר שיעקרהו כדי לעסוק בתורה, אבל לבטל ממנו תאוה והרהור שרי ואריך, וכן שמעתי בשם רבינו הגדול ז"ל שאם קיים מצות פריה ורביה וחשקה נפשו בתורה לגמרי ורוצה לשתות או לאכול דבר של עיקור כדי שלא יתבטל מתורתו, שהוא מותר, דההיא דר' יהושע ('לערב אל תנח ידך') מצוה דרבנן היא ובכי הא שרו רבנן, וטעמא דמסתבר הוא, ושמעתי על גדולים שעשו מעשה בדבר זה בעצמו". ועוד הביא סיוע משו"ת אגרות משה (או"ח ב, פח) שהתיר לסרס אשה שוטה כדי שלא יזנו עמה וינהגו בה מנהג הפקר (עיין לקמן ה, א-ב, בדין סירוס אשה).

וכ"כ ביד יהודה (עמ' 431) שאדם המסוכן לציבור כגון שהוחזק לאנוס או פדופיל, נראה שמותר ואף חובה לבצע 'סירוס כימי', בפרט אם מדובר על טיפול בעל השפעה זמנית.

ולמעשה כתב בשו"ת אשר חנן ש"אם אין דרך אחרת אלא על ידי נגיעה של ממש באברי המשגל, אפשר שגם זה יהא מותר, ובשני המקרים (בין על ידי פגיעה באברי ההולדה ובין על ידי שתיית סם) יש לעשות כן על ידי נכרי, ויש לעשות שאלת חכם בכל צעד, כי הכל תלוי באיזה מציאות של סכנה באמת יש לאחרות" (עיין עוד קובץ מגדל אור ג, בתשובות הרב הרצוג והרב אליהו מאיר בלאך שמתירים במקרים מסוימים). 1

א, ה- סירוס זמני

בשו"ת אגרות משה (אה"ע ג, טו) התיר הזרקת חומר כימי הגורם לסירוס זמני לאיש (השאלה שם על ששה חודשים), משום שעתיד החומר לפוג מעצמו ויחזור האיש ליכולת הולדה, וממילא לא הוי השחתה, וכל שכן כשהסם אינו פוגע באיברים ממש או ביכולת הקישוי. וכ"כ להתיר: עמוד הימיני (סימן לא); שבט הלוי (ג, קפד, ודייק כן מהראשונים); אבן ישראל (ח, פ); להורות נתן (ב, צג).

וכל זה בבליעת כדורים, ושתייה או הזרקה של סם שפג מאליו לאחר זמן. אבל סירוס זמני ע"י מעשה באיברי ההולדה עצמם, כגון קשירת שבילי הזרע – אסור, ואפילו כשישנה אפשרות להתיר אחר זמן את הקשר בניתוח (אחרונים הנ"ל. ולצי"א יד, צו, אם אין אפשרות אחרת מותר, ועדיף בצורה הניתנת להתרה לאחר זמן בניתוח).

ויש שהתיר אף בסירוס ממש, "ואין לך אלא דומיא דמעוך וכתות ונתוק וכרות המפורשים, שהם קבועין ולא עוברין" (שו"ת דבר יהושע ג, אה"ע ז).

ובשו"ת מנחת יצחק (ה, יג), ושו"ת שרגא המאיר (ג, סז), החמירו בסירוס זמני.

א, ו – האם גוי מצוּוה באיסור סירוס

סנהדרין נו, א-ב: "תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי… רבי חידקא אומר: אף על הסירוס… תנא דבי מנשה: שבע מצות נצטוו בני נח: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, גזל, ואבר מן החי, סירוס, וכלאים".

לשאילתות (שאילתא קה), הלכה כרבי חידקא ותנא דבי מנשה, שאף גוי מצוּוה על הסירוס. ולכן המבקש מגוי לסרס אדם או בעל חיים, עובר על וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל ("וודאי איסור דאורייתא הוא", שו"ת חת"ס ה, קפה), והוא הדין המוכר לגוי בעל חיים כשיודע שבודאי יסרסו. וכ"כ ראב"ד (הובא ברא"ש ב"מ ז, ו; עיין חלקת מחוקק ה, ח); סמ"ג (לאוין קכ); הגהות אשירי (ב"מ ז, ו) בשם או"ז; וקרית ספר (איסו"ב טז). ובבית שמואל (ה, טז), כתב שיש לחוש ולהחמיר כשיטה זו.

מאידך, לרמב"ם (איסו"ב טז, יג. ומ"מ שם); רא"ש (ב"מ ז, ו); הגהות מיימוניות (הובאו בב"י); נמוק"י (ב"מ נג, א); וריצב"א (מובא בתרומת הדשן א, קצט), אין גוי מצווה על הסירוס, שאין הלכה כרבי חידקא. וכ"כ שו"ע (אה"ע ה, יד). ולכן מותר למכור לגוי בהמות ותרנגולים אע"פ שבודאי יסרסם (רמ"א שם ע"פ תה"ד א, קצט). ומכל מקום, אסור לישראל לומר לגוי לסרס בעבורו בעל חיים, שכשם שבשבת אמירה לגוי אסורה, כן הוא בכל איסורים שבתורה. שכל מעשה שאסור לישראל לעשותו – אסור לומר לגוי לעשותו עבורו (שו"ע שם).

עיין פניני הלכה ליקוטים ג, ט, יט, בדין איסור סירוס בעלי חיים.


  1. . וז"ל ר"י פערלא על סה"מ לרס"ג (ל"ת קיט): "וראיתי באזהרות שעל פי עשרת הדברות (בדבור לא תנאף) שכתב רבינו הגאון ז"ל שם, וזה לשונו: יפה עצתו באסרו סירוס, כי מבראשית ברא כל להפריץ לחיות זרע על פני כל הארץ, עכ"ל ע"ש. מבואר דס"ל דטעם המצוה משום שמפסיד ומשחית ישוב העולם שנבראו לפרות ולרבות… גם החינוך כתב גם כן ממש כטעם הזה".
  2. . וז"ל הריטב"א (יבמות סה, ב): "ונפקא מינה לגבי האיש שהוא אסור לעקר את עצמו כיון דמפקד אפריה ורביה, דמשום צער תשמיש אין לו לעקר את עצמו על ידי סם, אבל אם יש לו סכנה מותר". בשו"ת אגרות משה (אה"ע ג, יב) ביאר שאין כוונת הריטב"א לומר שמותר לסרס במקום פיקוח נפש, שזה פשוט, אלא "החידוש הוא דשלא במקום סכנה, אף בשביל צערא טובא – אסור", עיין שם.
  3. . כתב בספר חסידים (מקיצי נרדמים יח): "ולא יחטא אדם כדי שלא יחטא עוד, כגון אחד היה חוטא בנשים וסירס עצמו כדי שלא יחטא עוד". ועל פי זה כתבו כמה אחרונים שאין שום היתר לסרס פדופיל או חולה נפש, בין על ידי שתית סם כימי, וכל שכן על ידי סירוס בידיים (כ"כ בסוף תשובת אשר חנן בשם הרב אברג'יל, ועיין בדברי ר' זעליג ראובן בנגיס, קובץ מגדל אור ג, עמ' צז).

ב – איסור נישואין לפצוע דכא

איסור נישואין לפצוע דכא (הרב בראל שבח)

ב, א – בידי אדם ובידי שמים – סירוס בגין צורך רפואי

יבמות עה, ב: "אמר רב יהודה אמר שמואל: פצוע דכא בידי שמים – כשר. אמר רבא: היינו דקרינן פְצוּעַ ולא קרינן הפצוע (משמע הפצוע מעיקרו כגון ממעי אמו, רש"י). במתניתא תנא: נאמר (ויקרא כג, ב): לֹא יָבֹא פְצוּעַ, ונאמר (דברים כג, ג): לֹא יָבֹא מַמְזֵר, מה להלן בידי אדם – אף כאן בידי אדם".

ונחלקו הראשונים מתי נחשב "פצוע דכא בידי שמים": בתוס' רי"ד (יבמות שם) כתב: "בידי שמים יקרא שנולד ממעי אמו פצוע דכא ולא היתה שעת הכושר כלל… אבל אם יצא שלם ממעי אמו, אף על פי שנעשה לאחר מכן על ידי רעמים או חולי – סריס אדם נקרא, והוא בר חליצה". וכ"כ ריא"ז (פ"ח הלכה א, טו).

הרא"ש (יבמות ח, ב) כתב בדעת רש"י שאף אם היתה לו שעת כושר אלא שנסתרס על ידי רעמים וברד – נחשב בידי שמים. אולם ליקוי שנגרם בגין חולי – נחשב בידי אדם. וכ"כ רבנו ירוחם (נתיב כג, ח"ד, קצט ע"ב), וטור בדעת רש"י (עיין אות הבאה בירור בדעת רש"י).

אמנם לדעת רוב הראשונים כל שנעשה פצוע דכא או כרות שפכה בעקבות מחלה – נחשב בידי שמים, "וגזירת הכתוב, כאילו נולד כך ממעי אמו" (יש"ש יבמות ח, ט). וכן עולה מלשון הרמב"ם (איסורי ביאה טז, ט), שכתב: "כל פסול שאמרנו בענין זה בשלא היו בידי שמים, כגון שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו, אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא או שנולד בלא ביצים, או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן – הרי זה כשר לבא בקהל, שכל אלו בידי שמים". וכ"כ רבנו ירוחם (נתיב כג, ח"ד) בשם רמ"ה; סמ"ג (לאוין קיט); מאירי (עה, א, 'ואי זהו'); ור"א מן ההר (יבמות עה, ב).

להלכה הביא השו"ע (אה"ע ה, י) את דעת הרמב"ם, ואח"כ את דעת הרא"ש ברש"י, ונראה שנטה להחמיר כרא"ש שעל ידי חולי חשיב בידי אדם ופסול. אולם למעשה, דעת רוב הפוסקים להקל כרמב"ם ודעימיה, שכל שנולד בו הפסול משום חולי – דינו כבידי שמים, ומותר לבוא בקהל. וכ"כ מהר"י בירב (סימן ב); יש"ש (יבמות ח, ט); ב"ח (אה"ע ה, ג). וכן נראה דעת הבית שמואל (ה, יב), והחלקת מחוקק (שם ה). וכ"כ ערוה"ש (ה, יח): "והסכימו הרבה מגדולי האחרונים לפסוק כהרמב"ם, ולא עוד אלא אפילו אם נתקלקלו הביצים על ידי מחלה וכרתן הרופא – הוי כבידי שמים, דכיון שנתמסמסו או שבתו ממלאכתן הוי כאלו אינם, והכריתה לאו כלום היא".

וכ"כ משכנות יעקב (אה"ע ג, הובא בפת"ש), ש"כבר הכריעו כל האחרונים, הב"ח והחלקת מחוקק והבית שמואל, שהעיקר כדעת הרמב"ם, ושגם רש"י סובר כן, והרא"ש יחידאה הוא, ובתראי נינהו ויש לפסוק כוותיהו. ואין להחמיר חומרות במידי דלית ליה תקנתא וגם איכא לחוש לתקלה". וכ"כ ברכ"י (אה"ע ה, ה. הובא בפת"ש); הרב יצחק אלחנן (באר יצחק אה"ע ד); שואל ומשיב (א, קצג); מהרש"ם (א, קעו); חלקת יואב (אה"ע ג); אבני נזר (אה"ע כ, יט), ועוד.

ב, ב – בירור בשיטת רש"י

הרבה פוסקים הקשו על העמדת הרא"ש (יבמות ח, ב) בדעת רש"י מפירוש רש"י עצמו בדף כ, ב ('סריס'), המפרש שסריס אדם הוא "שסירסו אדם, ולא מחמת חולי נסתרס מאליו, והוי בלאו, דבכלל פצוע דכא וכרות שפכה הוא ואסור לישא ישראלית, דכתיב (דברים כג, ב): לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא". הרי שלשיטתו אם נסתרס מחמת חולי – אינו נחשב בידי אדם. וכן פירש רש"י (עה, א, 'סריס'), על תמיהת הגמרא "סריס חמה סלקא דעתך?!", "הא סריס חמה בידי שמים (הוא) מחמת חולי, והאי לאו חולי הוא". וכתב היש"ש (יבמות ח, ט) שלאור זאת, "נוכל לומר איפכא, דאין חילוק בין על ידי רעמים וברד, או על ידי חולי, וכי היכי דכשר על ידי רעמים – הוא הדין על ידי חולי, ורש"י לאו דוקא קאמר. ותימה גדולה, מניין לו להרא"ש לומר שרש"י דוקא על ידי רעמים קאמר, אבל לא על ידי חולי, דילמא לאו דוקא קאמר, ולא יחלוק על דברי הרמב"ם, שכתב להדיא דעל ידי חולי כשר" (יש"ש יבמות ח, ט. ועיין ב"ח אה"ע ה, ג, שכתב שלרא"ש יש לומר שכוונת רש"י באמרו 'מחמת חולי' הוא מחמת חולי כל גופו ממעי אמו).

ולביאור שיטת רש"י, אפשר לומר שיש חילוק בין חולי פנימי, כלומר שמחמת החולי נסתרס אך אברי ההולדה קיימים ("חולאת בפנימיות הכוחות לבד, לא חסרון אבר ממש"), שהוא בכלל 'בידי שמים' (אא"כ שתה כוס עיקרין, שאז אע"פ שאברי ההולדה קיימים, הרי הוא סריס אדם). לבין חולי באברי ההולדה עצמם, שאם נולדו בו אחר כך במהלך חייו (ולא ממעי אמו), ואפילו מחמת חולי – הרי הוא בכלל 'בידי אדם' (שו"ת צמח צדק אה"ע טו-טז באורך, הובא גם באבנ"ז אה"ע כב).

או שיש לחלק בין סריסות הנובעת מחולי של כל הגוף, שזהו בכלל בידי שמים, לבין חולי ולקוי שנפל בכלי ההולדה והשחיתן וקלקלן שזהו כבידי אדם (יעב"ץ באגרת בקורת דף ו, א).

או שמא יש לחלק בין רוב המחלות הנגרמות מחמת פשיעת האדם, ועל כן נחשב כבידי האדם, לבין חולי שאינו באשמת האדם, הנחשב כבידי שמים (ע"פ התבואות שור. הובא באבנ"ז שם, ובשו"ת באהלה של תורה א, עב).

נמצא שאף שהרא"ש כתב בשיטת רש"י שאף פצוע דכא כתוצאה מחולי, דינו כבידי אדם, יש שחלקו על דבריו (יש"ש; תפארת שמואל; בית שמואל). ואף אם נאמר שדינו כבידי אדם, יש אומרים שאין הדברים אמורים אלא כשהחולי גרם לחוסר באברי ההולדה עצמם (צמח צדק), או בחולי שנגרם מרשלנות האדם בשמירת בריאותו (תבואות שור), או שנחלו איברי ההולדה בלבד (יעב"ץ). 1

ב, ג – היתר פצוע דכא בידי שמים הוא לטובת העולם

כתב בשו"ת אגרות משה (אה"ע ד, כט): "ומה שלא נאסרו לאלו שנולדו סריסין ולאלו שנעשו סריסין בידי שמים, הוא משום דכיון דהנולדים הם מחצה זכרים ומחצה נקבות, כמפורש בכמה דוכתי בגמ', הרי נבראו נקבות גם כנגד הסריסים דנולדו ונעשו בידי שמים, לא רצה השי"ת להפסידן מה שנקבע עבורם כיון שלא פשעו בזה. ואף שנאסרו גם אלו שכפתום אינשי וסרסום הוא משום לא פלוג, דגם באיסורי תורה מצינו הרבה דברים דנאמרו טעמים עליהם וליכא שינוי לדינא אף כשליכא הטעמים".

ב, ד – חיוב גירושין בפצוע דכא וכרות שפכה

דברים כג, ב: "לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'".

על הפסוק (שם ג): "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'", כתב רש"י: "לא ישא ישראלית". אולם לא פירש כן בפסוק שלפניו לגבי פצוע דכא וכרות שפכה, על אף שנאמר בו לֹא יָבֹא… בִּקְהַל ה'. ובאר בעל שפתי חכמים, "דקשה לרש"י למה כתיב דממזר לא יבא בקהל ה', והא קל וחומר הוא, ומה פצוע דכה שלא נוצר בעבירה אסור לבא בקהל, ממזר שנוצר בעבירה לא כל שכן. לכן פירש לא ישא ישראלית, כלומר אפילו אם נשאה כופין אותו להוציא, ופצוע דכה אם נשאה לא יוציא. ולהכי לא מצי למילף קל וחומר דנימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון". וכל שכן שאם נשא אשה בהיתר ונעשה אחר הנישואים פצוע דכא, שאינו צריך לגרש את אשתו. וכן הובא בשם ספר קדמון (עיין שו"ת חת"ס אה"ע יט).

פוסקים רבים דחו בלשון חריפה את היתרו של השפתי חכמים. וכתבו "דישתקע הדבר ולא יאמר" (פני משה אה"ע ה, ג). וש"קל וחומר של שטות הוא" (שו"ת חת"ס שם, ויישב שם דברי רש"י באופן אחר).

וכדבריהם מפורש בשאלתות (שאילתא קנב): "לא מיבעיא פצוע דכא וכרות שפכה דאסיר ליה למינסב בת ישראל, אלא אפילו נסב איתתא ואית ליה בני בכשרותא, ובסוף הוה או פצוע דכא או כרות שפכה – כממזרא שויה רחמנא, הני מילי היכא דהוה פצוע דכא וכרות שפכה בידי אדם, אבל בידי שמים כשר". הרי שהנושא אשה בעודו בריא, ונעשה אח"כ פצוע דכא בידי אדם – צריך לגרש את אשתו.

וכן מפורש בבה"ג (סימן לב): "ולא מיבעיא דמעיקרא פצוע דכא וכרות שפכה הוא, אלא אפילו נסיב איתתא ואית לה בני בכשרותיה ולבסוף הוה ליה פצוע דכא או כרות שפכה – מפקינן לה מיניה, מאי טעמא? דכממזר שויה רחמנא".

יתר על כן, לראב"ד (השגות אסו"ב טו, ב), טעם איסור הנשואין בפצוע דכא הוא "כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה". ובאר בתועפות ראם (על ספר היראים ל): "דהראב"ד ס"ל דהעיקר מה שאסרה תורה בדין פצוע דכא וכרות שפכה היינו כשנעשה פצוע דכא וכרות שפכה תחת אשתו, והטעם כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה. וממילא אחר שאסרה תורה, לא שנא בין שנעשה פצוע דכא אחר שנשא, ולא שנא אם נעשה פצוע דכא מקודם… דאף כשהוא באופן אחר דלא שייך האי טעמא – מכל מקום הדין דין אמת".

וסיכם החתם סופר (אה"ע יא): "איך שיהיה אין דן דינו למזור, שמי שנשא בהיתר ונעשה פצוע דכא אח"כ – כופין אותו להוציא ככל חייבי לאוין, ואין בזה פקפוק וספק". וכן הסכמת האחרונים (עיין אוצה"פ ה, ב; ובסוף מאמרו של הרב עמאר, תחומין כח עמ' 381-382).

ב, ה – טעם איסור הנישואין לפצוע דכא

כתב הרב בספר: "מצווה זו היא חוק אלוקי, שאיננו יכולים להבין את מלוא משמעותו" (ועיין שו"ת חתם סופר אה"ע א, יז). ואעפ"כ רבים מהפוסקים כתבו את משמעות וטעם המצווה.

הרבה ראשונים ביארו שכיוון שהסריס אינו יכול להוליד, נאסר לבוא לקהל. וכ"כ בכור שור (דברים כג, ב): "ולכך אינו ראוי לבוא בקהל, שמנוע מלהוליד, ואע"פ שאשה אינה מצווה בפריה ורביה, מכל מקום בעיא חוטרא לידא ומרא לקבורה, וכתיב (ישעיהו מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ". וכ"כ רבנו בחיי דברים כג, ב: "בִּקְהַל ה' – שלא יחשב כאחד מקהל ה' שיקח בת ישראל. והטעם לפי שעיקר הנשואין לפריה ורביה, לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיהו מה, יח), וכיון שאין אלו ראוין להוליד הרי נשואין הללו לבטלה". וכ"כ חזקוני שם: "אחרי שאינן מולידין למה ישאו נשים". וכ"כ אברבנאל שם (בפירושו הראשון). מעין זה כתב הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מט, בתרגום ר"י קאפח): "הזהיר שלא ישא פצוע דכא וכרות שפכה ישראלית, לפי שהיא ביאה נפסדת ובטלה, ועוד שאותן הנישואין יהיו מכשול לה ולכל המבקשה". 1

עוד ביאר הראב"ד (בהשגות, איסו"ב טו, ב): "ופצוע דכא כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה". אמנם בשו"ת חתם סופר (אה"ע א, יט) הקשה על טעמו של הראב"ד, שלשיטתו לא מובן ההבדל בין בידי אדם לבידי שמים, ועיין אוצר הפוסקים (ה, עמ' קנט, בשם הרב הרצוג). 1

עוד ביאר בספר החינוך תקנט: "משרשי המצוה להרחיק ממנו לבלתי הפסיד כלי הזרע בשום צד, כידוע במלכים שמסרסים הזכרים למנותם שומרים לנשים, ויש מן הזכרים הפחותים שרוצים בדבר כדי לזכות אל שולחן המלך ולריוח ממון, ואנחנו עם הקודש בדעתנו כי כל הסריס בידי אדם יפסל מהתחבר עוד עם בת ישראל ומלשבת בית אתה דרך אישות, נרחיק הענין ונמאס אותו. ועם טענה זו נמצא טעם בחילוק האיסור בין הנפסד בידי אדם לנפסד בידי שמים" (ועיין חקרי לב אה"ע ז, ואג"מ אה"ע ד, כט, שהקשו על טעמו).


  1. . ועיין ביעב"ץ (שם דף ו) שכתב שגם שיטת הרמב"ם כשיטת רש"י (ע"פ הבנתו), שיש לחלק בין סריסות הנובעת מחולי של כל הגוף, שזהו בכלל בידי שמים, לבין חולי ולקוי שנפל בכלי ההולדה והשחיתן וקלקלן שזהו כבידי אדם.
  2. . עיין עוד אגרות משה (אה"ע ד, כט) שביאר: "שרצון התורה הוא שכל נשי ישראל יוכלו להוליד, דאף שלא נצטוו על מצות פריה ורביה, אסרתן תורה מלינשא להם שהם סריסים, שניתוספו על מה שגזר השי"ת שיולדו סריסים ושיעשו סריסים על ידי מקרים שבידי שמים ולמעט פריה ורביה מקהל ה' על מה שהיה אפשר להיות. וגם אפשר שאף שאשה פרטית לא נצטותה על מצות פריה ורביה, איכא על עצם נשי דישראל חיוב דפריה ורביה". ועיין הרחבות לפרק ה, ג, ח.
  3. . וז"ל החת"ס: "והנה דברי הראב"ד צריכים ביאור לכאורה, דיהיב טעמא שלא להרבות ממזרים ופצוע דכא משום שהיא תזנה תחת אישה, וקשה אם כן אפילו פצוע דכא בידי שמים נמי, ומפורש בש"ס יבמות (עה, ב) דפצוע דכא בידי שמים כשר בקהל. וכמדומה לי שהקשה קושיה זו בס' מעין חכמה ואיננו אתי כעת…", ועיין המשך דבריו שביאר דברי הראב"ד.

ד – שאלות מעשיות באיסור נישואין לפצוע דכא

שאלות מעשיות בדין פצוע דכא (הרב בראל שבח)

ד, א – הסרת הערמונית (פרוסטטה)

הערמונית היא אבר שרירי-בלוטי בצורת חרוט הפוך דמוי ערמון (ומכאן שמה). מיקומה מתחת לשלפוחית השתן. בחלקה האחורי עוברים צינוריות יורה-הזרע, אשר חודרים לגוף הערמונית באלכסון, ונכנסים לתוך השופכה מעל לשריר הסוגר החיצוני (על פי אנציקלופדיה הלכתית רפואית ה, עמ' 777). כריתת הערמונית מחייבת חיתוך של צינורות הזרע (במקום שהזרע יצא מהגיד הוא נכנס לשלפוחית השתן ולאחר מכן יוצא עם השתן). בדרך כלל כושר התפקוד המיני אינו נפגע, לפחות לא לגמרי, ומכל מקום אינו מסוגל להוליד.

השאלה היא אודות מה שנוהגים הרופאים לקשור את צינורות הזרע קודם הסרת הערמונית, כדי למנוע זיהום באשכים. שמאחר ואין כל חולי בצינורות הזרע, לכאורה אין הזה נחשב סריס מחמת חולי, ואסור לבוא בקהל.

נקדים שחוטי הביצים יוצאים משק האשכים ונכנסים לעומק הגוף, ומשם חוזרים ומתחברים לערמונית המתחברת לגיד. ונחלקו הראשונים האם חוטי הביצים הנמצאים בעומק הגוף, נכללים בדברי רבא (יבמות עה, ב): "כרות בכולן – בין שנכרת הגיד, בין שנכרתו ביצים, בין שנכרתו חוטי ביצים".

רש"י ('בכולן') מבאר שחוטי הביצים עליהם דיבר רבא, הם "חוטי ביצים שהביצים תלוין בהן בתוך הכיס". נמצא לשיטתו, שחוטים היוצאים מהכיס לתוך הגוף – אינם בכלל חוטי ביצים האוסרים. וכ"כ נמוק"י (כד, ב, בדפ"ר); וסמ"ג (לאוין קכ: "בין כורת ובין נותק שניהם בתוך הכיס"). א"כ אף בנידון דידן אם קושרים או חותכים את צינורות הזרע שבתוך הגוף (מחוץ לכיס) כדי למנוע זיהום – אינו נאסר משום פצוע דכא.

אלא שכתב הרמב"ם (איסו"ב טז, ג; ע"ע פיהמ"ש יבמות ח, ב): "בשלשה איברין אפשר שיוליד הזכר: בגיד ובביצים ובשבילין שבהן תתבשל שכבת זרע, והן הנקראין חוטי ביצים". הרי שאינו מחלק בין צינורות הזרע הנמצאים בתוך הכיס לנמצאים מחוץ לכיס. ואם אכן לכל אורך הצינור מתבשל הזרע, אף אם כרת החוטים שבתוך הגוף – הרי הוא פצוע דכא, ונאסר לבוא בקהל.

נמצא שקשירת צינורות הזרע הנמצאים בתוך הגוף או חיתוכם תלוי במחלוקת רש"י ורמב"ם (וכן העמיד בצי"א י, כה, ושכן העמיד בשו"ת שאילת דוד; וכן העמיד אג"מ). השו"ע (אה"ע ה, ב), נקט כלשון הרמב"ם. ולכאורה לפי זה יש לאסור את חיתוך צינורות הזרע, ואפילו אלו הנמצאים בחלל הבטן.

ד, ב – פסיקת האחרונים להיתר

אולם רוב גדולי האחרונים התירו לחתוך את צינורות הזרע שבחלל הבטן, וכפי שמצוי שעושים הרופאים בניתוח להסרת הערמונית. וכמה טעמים להיתר:

א. כיון שסוף סוף אי אפשר לבצע הניתוח בלי חשש זיהום, אם לא בניתוק חוטי הזרע – הרי זה כמנתק מחמת חולי המוגדר כבידי שמים, אע"פ שבחוטים עצמם לא היה כל חולי מסוכן (צי"א בשם הגרצ"פ). ויש חולקים (עיין אג"מ אה"ע ד, כח).

ב. כל איסור פצוע דכא וכרות שפכה אינו אלא באברי ההולדה ממש. אבל שבילי הזרע הנמצאים בתוך הבטן – לא נקראים אברי ההולדה, ופגיעה בהם אינה הופכת את האדם לפצוע דכא (על אף שגורם לכך שלא יוכל להוליד), ודינו כעקר (כסא דהרסנא על בשמים ראש שמ; חזו"א אה"ע יב, ז; חלקת יעקב ב, כב; צי"א שם; אג"מ שם).

ג. יש אומרים שאף לרמב"ם ושו"ע, "כל הבשול להיות ראוי להיות מזה ולד איכא כבר בהביצים לבד" (אג"מ שם). נמצא שאין מחלוקת בין רש"י לרמב"ם, שאף לרמב"ם אין השבילים שבתוך הגוף בכלל השבילים שהזרע מתבשל בהם.

וכ"כ למעשה להתיר ניתוק חוטי הזרע שבתוך חלל הבטן בניתוח להסרת הערמונית: חזו"א (אה"ע יב, ז); חלקת יעקב (ב, כב); צי"א (י, כה); אג"מ (אה"ע ד, כח); שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן (סימן נה); הרב גורן (תורת הרפואה, עמ' 275), והוסיף: "אם האדם בגיל כזה שאינו יכול או שאינו רוצה כבר לחיות חיי אישות, מוטב לו להרשות את קשירת צנורות הזרע לפני הניתוח מחוץ לאיזור הפנימי של הגוף, כדי למנוע כל חשש של התפשטות זיהום באשכים, על ידי כך הוא יקצר את משך זמן הניתוח וההרדמה, יצומצם שדה הניתוח בגוף, והסכון הניתוחי יפחת… ועל זה אמרו: חמירא סכנתא מאיסורא".

עוד יש להוסיף, שאמנם הדרך הרגילה כיום ברפואה היא על ידי ניתוק של צינורות הזרע מחשש לזיהום. אבל ישנה אפשרות שלא לנתק הצינורות כלל. ואף שקיים חשש לזיהום באשכים, כיום שיש בידינו תרופות אנטיביוטיות יעילות, לטענת הרופאים – אין בזה סיכון רב (כמובא בהלכות רפואה עמ' 278). 1

ד, ג – ספק בידי אדם או בידי שמים

כתב ערוה"ש (אה"ע ה, כ): "אם יש ספק שמא הוא מתולדתו, ממה נפשך כשר, דאם הוא מתולדתו – הרי זה בידי שמים וכשר, ואם דבר זה אינו מתולדתו – אוקמיה אחזקה. אמנם יש לדרוש ברופאים ובקיאים, ואז אם לכולם הוי ספק – שפיר מקרי ספק, דאם לא כן, ספק דחסרון ידיעה לא מקרי ספק". וכ"כ שו"ת תפארת יוסף (מייזילש, אה"ע א). וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב תליתאה (א, רו), אודות אברך אחד שמצא שנקב השתן הוא בתחתית העטרה, למטה הרבה מפי האמה. והשיב שיש לסמוך על חזקת הגוף שלא נעשה בו שינוי, ונולד כך ממעי אמו. וכ"כ שו"ת דברי חיים (אה"ע ב, יח), "ואפילו לשיטות האוסרים על ידי חולי, מכל מקום בכהאי גוונא מותרים מחמת שלא הוחל הטורף וגם חזקה דגופא וכנ"ל, ולכן ודאי מותר לבוא בקהל". וכ"כ שו"ת דברי יציב (ה, אה"ע יז, ט-י), והעלה שיש צדדים נוספים להקל אף במצב של חסרון ידיעה. ע"ש.

ובספר הרב כתב: "ובכל ספק שמתעורר בדינים הללו ההלכה כדעת המקילים, שכך הוא הכלל בכל הדינים שבתורה, שבשעת הדחק סומכים על דברי המקילים. וכאן הוא שעת הדחק ממש, מפני שאם נחמיר, אסור יהיה לו לישא בת ישראל לאשה. ואם היה נשוי, יהיה חייב להתגרש מאשתו. בנוסף לכך, לדעת הרבה פוסקים דינו של פצוע דכא או כרות שפכה כדין ממזר, שמהתורה, רק כאשר יש וודאות שהוא אכן ממזר או פצוע דכא או כרות שפכה – אסור לו לבוא בקהל. אבל כל שיש ספק בדבר, לא חל עליו שום איסור. ולכן בכל מקום שיש ספק, הלכה כדעת המקילים".


  1. . ועיין אוצר הפוסקים (עמ' קסד בהערות), שם מעיד ד"ר שפירא שאכן כך מקובל אצל כל הרופאים לנתק השבילים, אולם הוא עצמו נוהג שלא לנתק בשום ניתוח. וכן העיד ששאל את החזו"א, והשיב שכדי שיהיה יותר בטוח – עדיף לנתק תמיד. ואעפ"כ אינו מנתק מאחר שיש תרופות. ועוד, שאף שמנתקים, עדיין יש חשש לסיבוכים. "לכן אין אני מנתקו, ואפשר לי לקבוע שלכה"פ בעשר שנים האחרונות אינני זוכר שום מקרה, שאי ניתוק השביל גרם למנותח איזה שהם תוצאות לא טובות".

ה – איסור סירוס באשה

איסור סירוס באשה

ה, א – איסור סירוס באשה

שבת קי, ב – קיא, א: "ומי שרי (לשתות כוס עיקרין, רש"י)? והתניא: מניין לסירוס באדם שהוא אסור – תלמוד לומר (ויקרא כב, כד): וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ – בכם לא תעשו, דברי רבי חנינא!… – אלא באשה (שאינה מצווה בפריה ורביה, רש"י). ולרבי יוחנן בן ברוקא, דאמר: על שניהם הוא אומר (בראשית א, כח): וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ, מאי איכא למימר? בזקינה, אי נמי: בעקרה".

יש אומרים שאשה אינה מצווה בפריה ורביה, ולכן היא אינה מוזהרת באיסור סירוס ומותר לה לשתות כוס של עיקרין (עיין יראים שמב). והרשב"א (שבת קיא, א) כתב שאפילו אם אשה מצווה בפריה ורביה היא אינה מוזהרת בסירוס: "בזקנה אי נמי בעקרה – כלומר דליכא משום ביטול פריה ורביה, ומשום סירוס נמי ליכא, דבאשה ליכא משום סירוס, דסירוס אדם הוא דאסר רחמנא". וכ"כ רמב"ן (שבת קי, ב); תוס' (קי, ב, 'והתניא'; קיא, א, 'בזקנה'). וזאת משום שאיסור סירוס בתורה נאמר באיברי ההולדה של זכרים, וכפי שביאר היראים (שמב) לדעה זו: "הכתוב לא דבר כלל אלא בזכרים, דכתיב (ויקרא כב, כד): וְנָתוּק וְכָרוּת, ונקיבות לאו בני הכי נינהו, ואיתתא אי הות מיפקדי הות מיתסרי אף על פי שקיימה פריה ורביה, לאו משום עיקור אלא משום דכתיב בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך ובמצווין דבר הכתוב".

מהגמ' הנ"ל עולה לכאורה שאין איסור לסרס אשה, אבל כתב הרמב"ם (איסו"ב טז, יא): "והמסרס את הנקבה, בין באדם, בין בשאר מינים – פטור", וכ"כ שו"ע אה"ע ה, יא. וביאר המגיד משנה שלמד הרמב"ם מהספרא והגמ' שיש איסור לסרס אשה: "בתורת כהנים: רבי יהודה אומר אין הנקבות בסירוס, וכן מבואר בפרק שמנה שרצים, ופירש רבינו חיובא הוא דליכא אבל איסורא איכא, מדלא תני 'מותר לסרס הנקבות', ולזה כתב רבינו פטור", ומשמע שאסור מדרבנן.

אמנם הט"ז (אה"ע ה, ו) כתב שמהגמ' משמע שמותר לסרס אשה, ומה שאסרו הרמב"ם ושו"ע לסרס אשה לכתחילה הוא כשגורם צער בסירוס: "ודאי גם לשון 'אין סירוס בנקבות' מורה על היתר כמו לשון מותר, אלא הטעם דכיון שמסרס אותה על יד מעשה, כגון הכאה או בעיטה או שאר דברים הגורמים סירוס, ובא על ידי מעשה שלו – אין לומר בה היתר, דאפילו בבהמה אסור משום צער בעלי חיים בלא איסור סירוס".

ולדעת הגר"א (אה"ע ה, כה), הרמב"ם ושו"ע פסקו כדעת תנא קמא בספרא, שאיסור סירוס אשה מהתורה אלא שאין לוקין עליו "כיון דלא נכללו בלא תעשה דלֹא תַעֲשׂוּ". 1

ה, ב – שתיית כוס של עיקרין לאשה

משבת קיא, א, עולה שמותר לאשה לשתות כוס של עיקרין. וכך למדנו ביבמות סה, ב, במעשה עם יהודית, אשתו של רבי חייא: "יהודה וחזקיה תאומים היו, אחד נגמרה צורתו לסוף תשעה, ואחד נגמרה צורתו לתחילת שבעה; יהודית דביתהו דרבי חייא הוה לה צער לידה, שנאי מנא ואתיא לקמיה דרבי חייא, אמרה: אתתא מפקדא אפריה ורביה? אמר לה: לא. אזלא אשתיא סמא דעקרתא, לסוף איגלאי מילתא, אמר לה: איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא (ומי יתן שלא שתית ותלדי לי עוד כרס אחד שני בנים, רש"י); דאמר מר: יהודה וחזקיה אחי, פזי וטוי אחוותא".

כתב הב"ח (אה"ע ה, ט) שמותר לאשה לשתות כוס של עיקרין רק כשיש צער מיוחד של לידה כמו אשתו של רבי חייא, "אבל בלית לה צער לידה טפי משאר נשים דעלמא – אסור", והטעם משום שאסור לסרס אשה מדרבנן כדברי הרמב"ם ושו"ע, וכפי שלמדנו באות הקודמת. וכ"כ יש"ש (יבמות ו, מד), והתיר לשתות כוס של עיקרין לא רק במקרה של צער לידה אלא אף "אם בניה אין הולכין בדרך ישרה, ומתייראה שלא תרבה בגידולים כאלו". וכ"כ ערוה"ש ה, כד.

אמנם הבית שמואל (ה, יד) והט"ז (ה, ז) כתבו שמה שאסרו הרמב"ם ושו"ע לסרס אשה מדרבנן – היינו בידיים, אבל מותר לאשה לשתות כוס של עיקרין, שהיא פעולה עקיפה, אפילו לכתחילה בלא צער לידה. וכ"כ ברכ"י יד, בדעת הרמב"ם ושו"ע. וכ"כ פרישה ל; חת"ס אה"ע א, כ; וכך משמע מחלקת מחוקק ו. ועיין יבי"א ח, אה"ע יד.

בספר (הערה 7) כתב הרב שגם לאחרונים שהתירו לאשה לשתות כוס של עיקרין לכתחילה, היינו רק כשיש צורך, אבל ללא כל צורך אסור להשחית את כוח ההולדה: "ונראה שכולם מסכימים שבלא צורך כלל אסור משום בל תשחית. המחלוקת האם צריך לכך צורך גדול או גם צורך רגיל מספיק". מעין זה כתב בערוה"ש: "וכן נראה עיקר לדינא, והפוסקים לא הוצרכו להזכיר זה, דודאי באופן אחר אסור לשנות רצונו של הקב"ה". 1

מה שלמדנו הוא בנידון איסור סירוס, אמנם מצד פריה ורביה עיין הרחבות לפרק ה, יז, א, שכיום האשה שותפה במצוות בעלה, ואין לה היתר לשתות כוס של עיקרין ולהשחית את כוח ההולדה. ועיין עוד שם יז, ב-ג, בדין גלולות למניעת הריון והתקן תוך רחמי.

ה, ג – קשירת חצוצרות

בשו"ת אגרות משה (אה"ע ד, לב, א) כתב שחיתוך או קשירת החצוצרות הוי סירוס גמור: "ברור לע"ד שבין אם קושרין, כפי שנשמע, בין אם חותכין כפי שמסתבר יותר – נחשב סירוס גמור ואסור, מאחר שאי אפשר שיוחזר כמתחלה בלא ניתוח". ולכן כתב (שם ד, לג) שאין להתיר קשירת החצוצרות לאשה שהיו לה כמה ניתוחים קיסריים, והרופאים אומרים שסכנה להיכנס שוב להריון, אלא יש לה למנוע הריון בדרך אחרת (ועיין בסוף התשובה שם שגם פקפק בדברי הרופאים). והוסיף (שם ד, לד) שאם אין דרך אחרת למנוע הריון, אפשר להתיר קשירת חצוצרות.

בשו"ת ציץ אליעזר (יד, צו; טז, מא) התיר קשירת החצוצרות במקום חשש למצבה הבריאותי של האשה, וכשאין אפשרות למנוע הריון בדרך אחרת. והוסיף שפעולת קשירת החצוצרות ניתנת לתיקון ואפשר לחזור ולהוליד ילדים. וכתב שעדיף לעשות כן על ידי רופא נכרי.

בשיח נחום (סימן ק) חידש שגם לדעת הגר"א שאיסור סירוס לאשה מהתורה, קשירת החצוצרות מותרת, משום שמעשה שאינו פוגע באיברי הרביה ישירות אלא נעשה באופן עקיף ותוצאתו היא סירוס, לא נאסר. והביא את חידושו של החזו"א, שכל איסור פצוע דכא וכרות שפכה אינו אלא באברי ההולדה ממש. אבל שבילי הזרע הנמצאים בתוך הבטן – לא נקראים אברי ההולדה, ופגיעה בהם אינה הופכת את האדם לפצוע דכא. וכתב בשיח נחום שלפי זה אף באשה אין להחשיב כאברי הולדה את האיברים הפנימיים שאינם ניתנים להוצאה ביד כחצוצרות (בשונה מהרחם הניתן להוצאה אף בלי ניתוח), וממילא במקום צורך ניתן להקל ולחתוך או לקשור החצוצרות (בנידון שם נשקפה סכנה לחיי האשה). וכ"כ הרב צבי רייזמן במאמרו 'תרומת שחלות – האם אסורה מחמת סירוס' (תחומין לא, עמ' 45). 1

ה, ד – סתימת חצוצרות בדרך של גרמא

עיין בספר מציאות ורפואה בסדר נשים (עמ' 290-292) במאמרם של הרב יואל וד"ר חנה קטן על השיטה החדשה של חסימת החצוצרות בגרמא. הסתימה היא באמצעות סליל שמוכנס לחצוצרה, שגורם תוך מספר שבועות להיווצרות צלקת ריקמתית שסותמת את החצוצרה. מכיוון שבתחילה הסליל אינו סותם את החצוצרה, הסירוס נעשה בדרך עקיפה כדוגמת שתיית סם ודינו כגרמא. ומסקנתם שאף אם הפעולה של חסימת החצוצרות על ידי הסליל אינה הפיכה ללא ניתוח, מכל מקום חסימתן קלה בהרבה מקשירתן.

ה, ה – סירוס אשה שוטה

בשו"ת אגרות משה (או"ח ב, פח) נשאל "בדבר אחד שיש לו בת שוטה מילדותה, ולדברי הרופאים הוא מצד המוח שבדרך הטבע אין לזה רפואה, והיא עתה יותר מי"א שנה, ואביה נחלה מזה שצריך לטפל בה הרבה יותר מכחו, ויש לחוש גם לסכנה מצד שהוא בחולי הלב שכל צער וטירחא גדול גורם להחלות ח"ו יותר, שהוא סכנה, אם מותר לו למוסרה לאינסטיטושאן (למוסד) של המדינה אשר מטפלין בחולי שטות", הן מצד שמאכילים אותה מאכלים אסורים, והן מצד שהרופאים שם דורשים לסרסה.

ולמעשה לגבי סירוס השיב שאם ינהגו בה מנהג הפקר יש להתיר על ידי רופא גוי: "והנה עתה שהיא סמוכה לגדלותה, וניכר בה מאוד תאוה גדולה לזנות, שיש ודאי לחוש שיזנו הרבה עמה כיון שהיא מחזרת אחר זה, והרופאים אומרים לסרסה שלפי דבריהם לא טוב זה לבריאותה, אם רשאים לסרסה. הנה מצד מה שטוב לבריאותה, אם ליכא סכנה בזה – היה לן לאסור, לא מיבעיא להגר"א אה"ע סי' ה' ס"ק כ"ה שסרוס נקבה נמי הוי איסור דאורייתא מקרא דמָשְחָתָם, רק שאין בהם משום מלקות משום שלא נתרבו בקרא דלאו דלא תעשו, דמפרש דהדרשא דתו"כ היא דרשה גמורה ולא אסמכתא, שודאי אין להתיר בלא סכנה. אלא אף להסוברים דהוא רק מדרבנן נמי אפשר דאין להתיר בלא סכנה, דלא כל איסורין דרבנן שוין לומר שיהיה מותר גם במקום צערא וצורך גדול, כדכתבתי בספרי אגרות משה אה"ע סימן י"ג עיין שם. אבל נלע"ד דמצד שלא ינהגו בה מנהג הפקר יש להתיר, כדחזינן שהתירו לשחרר השפחה שנהגו בה מנהג הפקר בגיטין ל"ח, והטעם איכא בתוס' שם דף מ"א ובשבת ד' דיש לעבור איסורא זוטא דהוא משום דאין בה מלקות בשביל איסורא רבה דהמזנים שנחשבו כאונסים כיון שמחזרת אחריהן, וכל שכן איסור זה דסירוס נקבה שלהרבה הוא רק איסור דרבנן, ואפילו להגר"א אין בו מלקות שלכן נחשב איסור זוטא כהא דשחרור עבד, ויש לעשות על ידי רופא נכרי כדי שיהיה ודאי רק איסור דרבנן וגם יהיה בלא מעשה.

אבל הוא רק כשהוא אמת, שלא טוב זה לבריאותה, שליכא איסור דחובל אדם שהוא לאו דלֹא יֹסִיף (דברים כה, ג) שהוא איסור החמור ביותר, שלא שייך להתירו בשביל שלא יעברו המזנים איסורא רבה, ולכן רק אם האמת שהרופאים אומרים שיזיק זה לבריאותה שנמצא שהחבלה דסירוס הוא לטובתה, שליכא איסור אף אם לא יהיה סכנה שנשאר רק איסור הסירוס, יש להתיר ע"י רופא נכרי כיון שודאי ינהגו בה מנהג הפקר. ואם בהאינסטיטושאן יוכלו לשמרה אין להתיר, אך אם יאמרו שאי אפשר לשומרה שם כי גם מהחולים דשם ואף מהשומרים שם אפשר שתזנה, ויש שם גם יהודים – יש להתיר".


  1. . ספרא (אמור פרשה ז): "מנין שהנקיבות בסירוס? תלמוד לומר (ויקרא כב, כה): כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם, רבי יהודה אומר – בָּהֶם, אין נקיבות בסירוס". לת"ק גם נקבות בכלל איסור סירוס, ואילו לרבי יהודה אין איסור סירוס בנקבות, ולמד מהמילה בָּהֶם, שרק באיברים שדיברה בהם התורה במעוך ונתוק וכרות, שהם הגיד והביצים, שייך איסור סירוס, אבל לא באיברי ההולדה של האשה. ועיין שו"ת חת"ס אה"ע א, כ, 'אבל האמת'.

    בשיח נחום (סי' ק) כתב שמקור הרמב"ם מהתוספתא (מכות ה, ו): "והמסרס את האדם ואת הבהמה… בין זכרים בין נקבות – הרי זה חייב. רבי יהודה אומר: מסרס זכרים חייב, מסרס נקבות פטור".

  2. . עיין ברכי יוסף ה, יד, שיש ראשונים שכלל לא הזכירו היתר לאשה לשתות כוס של עיקרין: "וכעת לא ראיתי להרי"ף והרא"ש שהזכירו שריותא דאשה לשתות כוס עיקרין, וגם רבינו ישעיה הראשון בפסקי שבת כ"י השמיטה". ועיין שו"ת בית יהודה ב, מז.
  3. . ועיין בתחומין לב (עמ' 105), שהשיב הרב גדעון ויצמן על הטענה שאין איסור סירוס באשה חל על החצוצרות מכמה טעמים, והעלה אף הוא למסקנה שכל שאין סכנה בעיבור, או שיכולה למנוע ההריון בדרך אחרת – אין היתר לכרות חצוצרות. עוד העיר שלפי הנתונים המדעיים כיום, אחוז ההצלחה בניתוח להחזרת הפוריות עומד על 50%.