א – ייסורי העקרות ושורשם

ייסורי העקרות ושורשם

א, א – ייסורי העקרות הקשים

נדרים סד, ב: "אמר רבי יהושע בן לוי: כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת, שנאמר (בראשית ל, א): הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. ותניא: ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים". וביארו התוס' (שם 'ארבעה'), שחז"ל לימדו דבר זה כדי שנתפלל על אנשים אלו: "ארבעה חשובים כמתים – ונפקא מיניה למבעי עלייהו רחמי" (עיין עוד ע"ז ה, א).

כך היתה גם כוונת רחל באמרה ליעקב: וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי – שיתפלל יעקב עליה, כפי שביארו במדרש (מדרש אגדה בראשית ל, א): "וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים – התפלל לפני המקום עלי, כשם שעשה אברהם לשרה, ויצחק נמי לרבקה, כדכתיב (שם כה, כא): וַיֶּעְתַּר יִצְחָק וגו'". וכ"כ רש"י בראשית ל, א, ואבן עזרא שם. 1 ועיין שער החצר אות רלח.

א, ב – מי שאינו מניח בן ליורשו

בבא בתרא קטז, א: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל שאינו מניח בן ליורשו – הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה, כתיב הכא (במדבר כז, ח): וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ, וכתיב התם (צפניה א, טו): יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא. אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ וְלֹא יָרְאוּ אֱלוֹהִים (תהלים נה, כ) – רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: כל שאינו מניח בן, וחד אמר: כל שאינו מניח תלמיד… דרש רבי פנחס בן חמא: מאי דכתיב (מל"א יא, כא): וַהֲדַד שָׁמַע בְּמִצְרַיִם כִּי שָׁכַב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וְכִי מֵת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא? מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה, וביואב נאמרה בו מיתה? דוד שהניח בן – נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן – נאמרה בו מיתה. ויואב לא הניח בן? והכתיב (עזרא ח, ט): מִבְּנֵי יוֹאָב עֹבַדְיָה בֶּן יְחִיאֵל! אלא, דוד שהניח בן כמותו – נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו – נאמרה בו מיתה".

וביד רמ"ה (ב"ב שם) כתב: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי, כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה… ודוקא היכא דלא עסק בפריה ורביה". וכ"כ בן יהוידע (ב"ב שם): "קשה, כיון דאיירי במי שנשא אשה, דהא לא אמר: כל שאינו נושא אשה, אם כן זה שנשא ולא הוליד מה בידו לעשות. ונראה לי דודאי אם הוא עקר אין זה בכלל, אך נשא אשה והמתין לה עשר שנים, ועם כל זה לא נשא אשה אחרת כדי שיוליד, או שהוליד ומתו בעוונו, על זה קאמר – מלא עליו עברה". ועיין רשב"ם.

א, ג – החשק היהודי לצאצאים

כתב רבי צדוק הכהן מלובלין (פוקד עקרים ב, יא): "וכל מי שנושע לדורות על דרך זה בנתינת לאומים תחתיו, הוא הישועה שנפתח כבר על ידי רחל אמנו, ונקל לכל זרע יעקב להשיגו, שכולם נקראו על שם זרע רחל עקרת הבית שְׁאֵרִית יוֹסֵף (עמוס ה, טו). והיינו כשמבקש סתם לבנים מצד עצמו שרוצה לפרות ולרבות, וכמו שאמרה רחל (בראשית ל, א): וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי, דמי שאין לו בנים חשוב כמת. ודבר זה הוא החשק של איש הישראלי כאשר שמעתי על מה שאמרו (גיטין נז, ב): מבני בניו של המן למדו תורה, דהוא על ידי שהחייהו שאול לאגג אותה לילה, כמו שאמרו (תנא דבי אליהו רבה סוף פרק כ; ובפרק כד) דנצטער אגג שלא יכלה זרעו, ובשכר זה יצא ממנו המן, עיין שם. ושמעתי דדבר זה הוא חשק וצער של זרע ישראל, כי העמים אין מצטערים כלל בכליון זרעם, שחוששים רק להנאת עצמם לבד, ודבר זה היה מצד השורש שהיה בו בבני בניו של המן שיצאו ונדבקו בישראל [וזהו שכרו – יציאת המן, שבו היה גילוי כח יציאת בני בניו, דעל כן נקראו על שמו – בני בניו של המן].

וכך האמת, כאשר ראיתי במוסרי הפילוסופים שהם חכמי אומות העולם. ובמאמרים המסולתים והמשובחים שבהם, נמצא מאמר החכם – רוב הבנים רקב הממון. והנה כל חכמתם למאס בריבוי בנים, מפני שיחסר ממונו על ידי זה. ואף המן, שהיה גנוז בו השורש דבני בניו שלמדו תורה ונתפאר ברוב בניו, עם כל זה הקדים כבוד עשרו, דלולי זה לא היה אצלו ריבוי הבנים התפארות כלל. וקדמוני המתפלספים מבני ישראל העתיקו מאמר חכם אומות העולם הנזכר כאילו הוא דבר חכמה באמת. ובאמת זהו מדתן של גויים, מה שאין כן אצל בני ישראל הם משתוקקים לרוב בנים ולא ידאגו כלל מאין יפרנסום, שיקוו להשם יתברך דיהיב מזוני לכל איש די מחסורו. ואדרבא, העניים משתעשעים בבניהם יותר, וכמו שאמרו ז"ל (מו"ק כד, ב) ובמסכת שמחות (ג, ד) דמצטערים במיתתם יותר לפי שאין להם שעשוע אחר. ועל כן כאשר צעקת איש הישראלי לבנים הוא מצד הזה, מצד עצמו, שאין חפץ בכל שעשועי העולם שהם אצלו כלא, ונחשב כמת בלא בנים, כאשר הוא אצל איש הישראלי, אז המשפט לתת לאומים תחתיו, שהם אין חפצים בזה כלל רק בשעשועי והנאת עצמם". עיין שם יב-יג בביאור זכותה של רחל, ושם י"ד על חנה.

א, ד – מזל (גורל) וזכות

עיין בהרחבות לפניני הלכה ימים נוראים פרק א, ו, א-ו, שהבאנו את המקורות לסוגיית מזל וזכות. שם ו, ב – אם זכות יכולה לשנות את המזל; ו, ג – שגם לדעה שהגורל קובע (יש מזל ישראל), הזכות מסייעת; ו, ה – לימוד ממס' תענית כה, א, שלפעמים המזל אינו משתנה גם על ידי זכויות גדולות מאד; ו, ו – הגורל משפיע על היחיד ולא על הכלל.


  1. . כתב הרמב"ן (בראשית שם): "ועל דרך הפשט, אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים, ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה. אבל שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים, ואם אין – שתמית עצמה בצער – דברה שלא כהוגן בקנאתה, וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה. וַיִּחַר (אַף) לְיַעֲקֹב (שם ב) – שאין תפלת הצדיקים בידם שתִשָמַע על כל פנים. ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה – חרה אפו, ולכך אמר לה שאינו במקום אלוהים שיפקוד העקרות על כל פנים, ואיננו חושש בדבר, כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו, וזה ליסר אותה ולהכלימה. והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב, שבה להתפלל על עצמה, אל שומע צעקה, וזהו וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלוֹהִים (שם כב)".

ב – ההשתדלות בתשובה תורה וגמילות חסדים

ב, א – כשבאים ייסורים יפשפש במעשיו

ברכות ה, א: "אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ג, מ): נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'; פשפש ולא מצא – יתלה בבטול תורה, שנאמר (תהלים צד, יב): אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ-הּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ. ואם תלה ולא מצא – בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר (משלי ג, יב): כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ. אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו – מדכאו ביסורין, שנאמר (ישעיהו נג, י): וַה' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי; יכול אפילו לא קבלם מאהבה? – תלמוד לומר (שם): אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, מה אשם לדעת – אף יסורין לדעת. ואם קבלם מה שכרו? – יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים (שם); ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו, שנאמר (שם): וְחֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח".

עיין בהרחבות לפניני הלכה ימים נוראים פרק ז, ח, ז-י, על שני סוגי ייסורים, לכפרה או לזרז ולכוון לתשובה. ושם ח, יא, על ייסורים שבאים כעונש על חטאיו.

ב, ב – ייסורים של אהבה

נחלקו הראשונים אם ייסורים של אהבה באים רק עם עוון או אף ללא עוון, והאריכו לבאר מהותם של ייסורים אלו, ונביא רק מקצת הדברים.

רש"י (ברכות שם 'יסורין') כתב שייסורים של אהבה הם אף ללא עוון: "ייסורין של אהבה – הקדוש ברוך הוא מייסרו בעולם הזה בלא שום עון, כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכיותיו". וזה כמסקנת הגמ' בשבת נה, ב: "יש מיתה בלא חטא, ויש יסורין בלא עוון". וכ"כ רשב"א (שם) בשם רב האי גאון; תוס' רא"ש (שם 'ונגעים'); וחובות הלבבות (שער הבטחון סוף פרק ג).

הקשה הפני יהושע (ברכות שם 'תלה ולא מצא', וכן הקשו עוד רבים): "מה תועלת יש לו להקב"ה להביא על הצדיק יסורין בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעולם הבא, ואין זו אפילו מדת בשר ודם לייסר את אוהבו ביסורין כדי ליתן לו מתנות הרבה, כל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שכל העולמות שלו וברצונו נותנו למי שירצה בלי שום שיעור?" וביאר: "אלא דנראה דהטעם מבואר משום דזולת היסורין בלתי יכולת להנשמה, אף לאחר הפרדה מן הגוף, להשיג ולקבל כל האורות והעולמות העליונים הצפונות והנעלמות אשר עליהם נאמר (ישעיהו סד, ג): עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלוֹהִים זוּלָתְךָ. לא מבעיא לאחר שחטא אדם הראשון, שאפילו צדיקים גמורים יש בהן קצת מעטיו של נחש, שעשתה פגם בכל הנשמות העתידות לבוא, אלא אף קודם שחטא אדם הראשון".

ובספר הרב כתב: "בידוע שייסוריו הם ייסורים של אהבה, כלומר ייסורים שנועדו לתועלת הכלל, לתיקון העולם וזיכוכו".

ב, ג – אין ייסורים ללא עוון

לדעת הרמב"ן (תורת האדם, שער הגמול) אין יסורין בלא חטא, ואף ייסורים של אהבה באים לכפר על עוונותיו שנעשו בשוגג: "ולמה נקראו יסורין של אהבה, והלא יסורין שפירשנו יסורין של עונשין הן על מיעוט עבירות שעשה! – כגון שהן באין על שגגת מעשה ועל העלם דבר, כיצד? הרי שאכל חלב בשוגג נקרא חוטא, שכן קראתו התורה בכל מקום, ומהו חטאו, שלא נזהר בעצמו ולא היה ירא וחרד על דברי המקום ב"ה שלא יאכל ולא יעשה דבר עד שיבדוק יפה יפה ויתגלה לו הדבר שהוא מותר וראוי לו לפי גזרותיו של הקדוש ברוך הוא, ועל הדרך הזו הוא טעם חטא השגגה בכל התורה. ועוד, שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה, דכתיב (ויקרא יא, מג): וְנִטְמֵתֶם בָּם, לפיכך נקרא השוגג חוטא. אף על פי כן אין השוגג ראוי להיענש על שגגתו בגיהנם ובאר שחת, אלא שהוא צריך מירוק מאותו עון ולהתקדש ולהיטהר ממנו כדי שיהא ראוי למעלה ההוגנת למעשיו הטובים בעולם הבא. לפיכך חס הקדוש ברוך הוא על עמו ועל חסידיו ונתן להם הקרבנות להתכפר בהן השגגות. וכשאין בית המקדש קיים משלח עליהם יסורין למרק מהן אותן שגגות, ולהתכפר ביסורין כדי להיותן נקיים לעולם הבא, כשם שהקרבנות אהבה וחמלה על ישראל ולקרבן תחת כנפי השכינה, שנאמר (שמות כא, מב-מו): עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה… וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי… וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹוהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם, כך יסורין הללו אהבה וחמלה על האדם. אבל מכל מקום אפילו יסורין אלו לכפרה ולמירוק חטא הן באים". 1

וכ"כ המאירי (ברכות ה, א): "ראוי לאדם שלא להרהר אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, אלא כל שרואה בעצמו יסורים או שאר צרות באות עליו, הן בממון הן בנפשות – יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא – יתלה בבטול תורה. וידע ויבין שאין יסורים בלא עון, כלל ידוע לחכמים: אין עשן אלא מן האור, וענין יסורים של אהבה כבר ביארנוהו בחבור התשובה". עיין בחיבור התשובה מאמר א, פרק ד, ובמאירי על שבת נה, א. עיין עוד מורה נבוכים ג, יז; ג, כד.

ב, ד – ייסורים שבאים לכפר על הדור

הרמח"ל בדרך ה' (חלק ב, פרק ג, ח) באר שלפעמים ייסורים באים על צדיקים כדי לכפר על עוונות הדור: "על פי שורש זה נסדר שיגיעו צרות ויסורים לאיש צדיק, ויהיה זה לכפרת דורו. והנה מחיוב הצדיק הוא לקבל באהבה היסורים שיזדמנו לו לתועלת דורו, כמו שהיה מקבל באהבה היסורים שהיו ראויים לו מצד עצמו. ובמעשה הזה מיטיב לדורו שמכפר עליו, והוא עצמו מתעלה עילוי גדול, שנעשה מן הראשים בקבוץ בני העולם הבא כמו שזכרנו". והוסיף עוד סוג של ייסורים: "אמנם יש עוד יסורים שנותנים לחסידים היותר גדולים המושלמים כבר בעצמם, והם לעזור למה שצריך לכלל גלגולי ההנהגה שיגיעו אל הסוף שהוא השלמות". עיין המשך דבריו, ובדעת תבונות א, קסב-קע; עיין עוד גנזי רמח"ל עמ' קלא-קלב על ייסורי משיח.

וכ"כ בן יהוידע (ברכות ה, א): "ונראה לי בסייעתא דשמיא הכוונה על דרך שאמרו רבותינו ז"ל בשביל טיפות דם שיצא מן הנביא מיכיהו ע"ה, שאמר לאותו האיש (מל"א כ, לז): הַכֵּינִי נָא וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ, כיפר שלא נהרגו ישראל עם אחאב במלחמת מלך ארם, כי צער הנביא שהיה צדיק גמור שקיל כנגד מלקות כמה אלפים אנשים, וכן הענין כאן, אם האדם צדיק גמור מציל את ישראל ביסורין שלו מכמה מלקויות וגזירת רעות. כי על ידי כן יהיה להם הנפשה מן קטרוג המקטרגים הרודפים אותם, ואז יהיה להם אריכות אפים עד שיחזרו בתשובה".

ב, ה – ייסורים שבאים כנסיון

כתב הרמב"ן (תורת האדם, שער הגמול), שיש ייסורים שבאים לנסות את האדם, ואינם נקראים ייסורים של אהבה: "ואם תשאל ותאמר: והלא מפורש בתורה שיש יסורין של נסיון, כגון: וְהָאֱלוֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם (בראשית כב, א), וכן: לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא (דברים ח, ב). תשובה לשאלה זו – כן הדבר וכך היא המדה, שהקב"ה מנסה, ולא כל אדם אלא מנסה הוא את חסידיו, שנאמר (תהלים יא): ה' צַדִּיק יִבְחָן… ומהו הנסיון הזה? שיבא עליו בעבודתו של הקדוש ברוך הוא ובעשיית מצותיו טורח ועמל. לפי שיש בני אדם שעושין מצות ומעשים טובים כשידם משגת וכשהן בשלוה ובריוח, אבל מתוך הדוחק או כשהעבודה באה עליהם בטורח ועמל גדול אינן עושין, לפיכך הקדוש ברוך הוא מטריח על יראיו בקצת נסיון כדי שיקבלו מצות ויעשו אותם מתוך הטורח, כדי שיהא שכרם באותן מצות כפול ומכופל… הא למדנו שאין הנסיון הזה להביא על האדם יסורין שימות בהן, או שיהא כל ימיו בצער ובשת ובטל מלעבוד האלוהים ומלעסוק בתורתו, אלא טורח שסופו הנחה, ועמל שסופו שמחה ושלום, כל שכן שאין בנסיון יסורין שיהא בהן מחיקת שם ואבדן העולם הזה, לפיכך אין הנסיון בכלל יסורין, לא יסורין של אהבה ולא יסורין של כפרה, אינו אלא מדת הטוב מרובה".

ב, ו – מקורות נוספים על ייסורים

לביאורים נוספים על ייסורים של אהבה עיין ספר עיקרים ד, יג; בית אלוקים למבי"ט שער התשובה פרק ט; מהר"ל נתיבות עולם, נתיב הייסורין פרק א. עיין עוד בביאור מרן הרב קוק בעין איה ברכות פרק א, אות לד. ובמאורות הראי"ה (ירח האיתנים עמ' קנג-קנה) האריך מרן הרב קוק בהגדרת ייסורים של אהבה, והאם ייסורים שבאים על חטא בשוגג יכולים להיחשב ייסורים של אהבה. וכמו תמיד, בדברי מרן הרב טמונים יסודות מוצקים וביאורים נפלאים.

עיין עוד הרחבות לפניני הלכה ימים נוראים לפרק ז, ח, יג, בדברי הרמב"ם ועוד, על ייסורים שנראים במבט ראשון כרעים אבל מתברר אח"כ שהם לטובתו של האדם.

ב, ז – גמילות חסדים, צדקה והכנסת אורחים

העיסוק בגמילות חסדים מתוך עין טובה על אחרים ועל ילדיהם, עוזר לזכות בילדים. במדבר רבה יד, ב: "מי שאין לו בנים, ומוהל, ועושה ספרים ומשאילן לאחרים, אמר הקדוש ברוך הוא: זה הקדים וקיים מצוותי עד שלא נתתי לו במה לקיימן, צריך אני לשלם ליתן לו ממון ובנים שיהיו קוראים בספרים, הוי (איוב מא, ג): מִי הִקְדִּימַנִי לעשות מצוה, וַאֲשַׁלֵּם לו שכרה".

ובכלל זה הכנסת אורחים, כפי שאמרו חז"ל בתנחומא (כי תצא ב): "ויש מצוה שמתן שכרה בנים, כגון שרה שאירחה את האורחים, והשונמית שקיבלה את אלישע".

כתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד (חלק ב, ה): "אמרו חז"ל (ב"ב ט, א), רבי יהושע אומר: כל הרגיל לעשות צדקה זוכה לבנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי אגדה. הכוונה, אם לא היו לו בנים עד עתה, זוכה בשביל הצדקה והחסד שיולדו לו בנים בעלי חכמה וכו'… ומן התימה על האנשים שמחפשין סגולות שיולדו להם בנים, ומוציאין על הסגולות כמה וכמה רובלי כסף, ויש שמוציאין למאות ולאלפים, כל אחד לפי עשרו, יותר טוב שיעשו סגולה הנמצאת בדברי חז"ל, היינו שיתעסקו תמיד במידת הצדקה… או שיעשו גמילות חסדים קבוע ויתעסקו בו תמיד… ובזכות זה יתנהג ה' יתברך עמהם גם כן במידת צדקה וחסד וימלא רצונם בזה, כמו שאמרו חז"ל דזוכה עבור זה להיות לו בנים וכו', וכן עשו הרבה בזמננו והצליחו בזה".

ב, ח – עלייה לארץ ישראל ועיסוק ביישובה

גם עלייה לארץ ישראל ועיסוק במצוות יישוב הארץ יכולים להועיל להיפקד בזרע של קיימא, וכ"כ בספר שער החצר (אות תקכו): "איתא ביבמות סד, א, תנו רבנן: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה. אף על פי שאין ראיה לדבר – זכר לדבר (בראשית טז, ג): מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן – ללמדך, שאין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המנין. פירש רש"י: דילמא משום עוון חוץ לארץ הם עקורים, ע"כ. עוד אמרו בראש השנה (טז, ב): ויש אומרים: אף שינוי מקום, דכתיב (בראשית יב, א): וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ, והדר (שם ב): וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל. ואידך – ההוא זכותא דארץ ישראל הוא דאהניא ליה, ע"כ (עיין לעיל הרחבות לפרק ו, ז, ג).

ועם זה פירש הרב החרי"ף ז"ל בספר טוב ירושלים דף י"א, כוונת הכתוב (שמות כג, כו): לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא. רצונו לומר, זכותא דארץ ישראל מהני לעקרות, מה שאין כן בחוץ לארץ. וידוע שישיבת ארץ ישראל מסוגלת לאריכות ימים, כמו שאמרו רז"ל בברכות (ח, א): איכא סבי בבבל, תמה ואמר לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וכו'. זה אומרו: אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא, דלְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם… עַל הָאֲדָמָה כתיב, ע"כ דברי קודשו. ושמעתי שעל דרך זה רמז הכתוב (בראשית ל, ב): וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלוֹהִים אָנֹכִי, על דרך שכתבנו בסימן רל"ח, שתמיהת יעקב היא שאין אנחנו יושבים תחת חלק ה', שהיא ארץ ישראל, יעויין שם ומובן מאליו".

עוד עיין שם, שלמרות שבדרך כלל כשיש לאדם ילדים, לא ברור שהוא יאריך ימים, כפי שאמר רבי יהושע בן קרחה לרבי: הבאים אחריך בהמה ירעו? (מגילה כח, א), בארץ ישראל אפשר לזכות גם לבנים וגם לאריכות ימים.


  1. . עיין שם שהאריך להוכיח מהש"ס שאין ייסורים בלי כפרה על חטא.

ג – תפילת עקרים

תפילת עקרים

ג, א – תפילת עקרים

יבמות סד, ב: "אמר רבי יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים. אמר רבי יצחק: למה נמשלה תפילתן של צדיקים כעתר? מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפילתן של צדיקים מהפכת מידותיו של הקדוש ברוך הוא ממידת רגזנות למידת רחמנות".

בראשית רבה מה, ד: "ולמה נתעקרו אמהות? רבי לוי בשם רבי שילא, רבי חלבו משם רבי יוחנן: שהקב"ה מתאוה לתפילתן ולסיחתן. יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע (שה"ש ב, יד), למה עיקרתי אתכם? בשביל הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ".

תנא דבי אליהו רבה פרק יח: "פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, ומצאני אדם אחד, ואמר לי: רבי, מפני מה בעלי בתים של ישראל נעצרים על בנים מהיות להם? אמרתי לו: בני, מפני שהקב"ה אוהב אותם אהבה גמורה ושמח בהן, לפיכך מצרפם כדי שירבו רחמים לפניו. ואמר לי: רבי, לא כן הוא, אלא מפני שיש להם טינא בלבבם, ונושאין הרבה נשים שלא לשם פריה ורביה, ואמרתי לו: בני, הרבה בעלי בתים יש לנו וחמודים הם, ואין להם אלא אשה אחת, ואף על פי כן הן נעצרים על בנים מהיות להם. ותדע לך שכן הוא, צא ולמד מאברהם אבינו ושרה אמנו שהיו עקרים שבעים שנה וחמש שנים, והרבו רחמים עד שבא יצחק ושמחו בו. וכן צא ולמד מן יצחק ורבקה שהיו עקרים עשרים שנה, והרבו רחמים עד שבא יעקב ושמחו בו. וכן צא ולמד מרחל שהיתה עקרה ארבע עשרה שנה משני ילדים, והרבתה רחמים עד שבאו שניהם לה ושמחה בהן. וכן צא ולמד מחנה שהיתה עקרה תשע עשרה שנה וששה חדשים, והרבתה רחמים עד שבא שמואל לה ושמחה בו. אלא על כרחך צריך אתה לתפוס בידך מידה הראשונה שאמרתי לך מתחילה, מפני שהקב"ה אוהב אותם אהבה גמורה ושמח בהן, לפיכך מצרפן כדי שירבו ברחמים לפניו".

ג, ב – לפעמים קשה להוליד נשמה חדשה וגבוהה לעולם

בראשית רבה מה, ד: "וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר (בראשית טז, ד). רבי לוי בר חיתא אמר: מביאה הראשונה עיברה… אמר רבי חנינה בן פזי: הקוצנים הללו אינן לא ניכושים ולא נזרעין, מאיליהן הן מתמרין ועולין, והחיטה הזו כמה צער וכמה יגיעה עד שלא תעלה. ולמה נתעקרו אמהות? ר' לוי אמר בשם רבי שילא רבי חלבו משם רבי יוחנן: שהקב"ה מתאוה לתפילתן ולסיחתן".

ד – תפילת חנה

ד, א – מתפילות חנה

ברכות לא, ב: "וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְ-בָאוֹת (שמ"א א, יא), אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא צְ-בָאוֹת עד שבאתה חנה וקראתו צְ-בָאוֹת; אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?! משל למה הדבר דומה – למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, בא עני אחד ועמד על הפתח, אמר להם: תנו לי פרוסה אחת! ולא השגיחו עליו; דחק ונכנס אצל המלך. אמר לו: אדוני המלך, מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?!".

ילקוט שמעוני (שמואל א, רמז עח): "אמר רבי יהודה ברבי סימון: אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, יש צבא למעלה – יש צבא למטה, הצבא של מעלה – לא אוכלים ולא שותים ולא פרים ורבים ולא מתים אלא חיים לעולם הבא, והצבא של מטה – אוכלים ושותים ופרים ורבים ומתים ואינם חיים, ואיני יודעת מאיזו צבא אני, אם מצבא של מעלה אני, לא אהא לא אוכלת ולא שותה ולא מולידה ולא מתה – אלא חיה לעולם, ואם מצבא של מטה אנכי, אהא מולידה ואוכלת ושותה.

דבר אחר: חנה היתה עולה לרגל וראתה כל ישראל, אמרה לפניו: ריבונו של עולם, כל הצבאות הללו יש לך, ואין לי אחד בהם?! אמר רבי יהושע בן לוי: א"ל הקדוש ברוך הוא: חנה, את הרבית בחיילותי – אף אני ארבה חיילותיך, דכתיב (דה"י א כה, ה): כָּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן חֹזֵה הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי הָאֱלוֹהִים לְהָרִים קָרֶן, וכתיב (שם): וַיִּתֵּן הָאֱלוֹהִים לְהֵימָן בָּנִים אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבָנוֹת שָׁלוֹשׁ".

ד, ב – הבקשות צריכות להיות לשם שמים

מדרש שמואל (ב, ז): "וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים (שמ"א א, יא) – אנשים נבונים, היך מה דאת אמר (דברים א, יג): הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים. אנשים נביאים, היך מה דאת אמר (במדבר יא, כו): וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה. אנשים גדולים, היך מה דאת אמר (שמ"א יז, יב): וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים. אנשים צדיקים, היך מה דאת אמר (ישעיהו ס, כא): וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים. אמרו לחנה: למה את שואלת אנשים חכמים ונבונים וגדולים וצדיקים? אמרה להן: שהן לשמו של הקדוש ברוך הוא. אמר רבי לוי (משל) לאחד יושב ועושה עטרה למלך, עבר חד וחמתיה, אמר לו: מה אתה עושה? אמר לו: עטרה למלך אני עושה, אמר לו: כל מה שאת יכול לקבוע בה אבנים טובות ומרגליות קבע בה, למה? שהיא עתידה להינתן בראשו של מלך, כך אמרו לחנה: למה את שואלת אנשים חכמים ונבונים גדולים וצדיקים? אמרה להן: שהן לשמו של הקדוש ברוך הוא".

ד, ג – בקשה מאוזנת

עוד למדנו מתפילות חנה, שעדיף לבקש בקשה מאוזנת שאין בה עין הרע, כמבואר בברכות לא, ב, שביקשה חנה אדם עם תכונות ממוצעות: "רבנן אמרי: זֶרַע אֲנָשִׁים (שמ"א א, יא) – זרע שמובלע בין אנשים. כי אתא רב דימי, אמר: לא ארוך ולא גוץ, ולא קטן ולא אלם, ולא צחור ולא גיחור, ולא חכם ולא טיפש".

רש"י: "ולא חכם – יותר מדאי, שלא יהיה תימה בעיני הבריות, ומתוך שנדברין בו שולטת בו עין הרע". עוד כתב הגר"א (ביאורי אגדות ברכות שם): "זרע שמובלע בין האנשים – שהקצוות הם מסוכנים, וכן אמר שלמה (משלי ל, ח): רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי". וכ"כ בעיון יעקב (על העין יעקב ברכות שם): "ועוד יש לומר, דלעולם מידת בינוני הוא דבר המתקיים, כדאיתא ברמב"ם פ"ב מהל' דעות… ובספר חסד לאברהם חלק עין יעקב נהר י"א כתב שקודם שנברא אדם שואלין אותו אם רצונו להיות ארוך או קצר, חלש או גיבור וכו', ובאותו ענין שהוא מבקש הוא נברא".

ה – נחמת עקרים

ה, א – עקרות לטובה

ברכות י, א: "אמר לה ההוא מינא לברוריא: כתיב (ישעיהו נד, א): רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה, משום דלא ילדה – רני? אמרה ליה: שטיא! שפיל לסיפיה דקרא, דכתיב: כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'; אלא מאי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה? – רני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם כותייכו". ועיין עוד לעיל הרחבות לפרק ז, ה, ב, מה שכתב יש"ש.

ה, ב – מפתח חיה לא ניתן לשליח

תענית ב, א: "אמר רבי יוחנן: שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים… מפתח של חיה מנין? – דכתיב (בראשית ל, כב): וַיִּזְכֹּר אֱלוֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלוֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ".

וכך למדנו שלפעמים הקב"ה לא עונה לתפילת עקרים, כפי שענה יעקב לרחל: "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלוֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן (בראשית ל, ב)". אבן עזרא (שם): "הֲתַחַת אֱלוֹהִים אָנֹכִי – כאילו אני במקום השם, ויתכן שהתפלל ולא הגיע עת שמוע תפילתו". רמב"ן (שם): "ויחר אפו, ואמר לה כי הדבר ביד האלוהים ולא בידו". וכ"כ רבנו בחיי שם: "הֲתַחַת אֱלוֹהִים אָנֹכִי – על דרך הפשט: וכי במקומו אני שיהיה לי כח שאפקוד את העקרות, והלא מפתח זה לא נמסר ביד שליח, והוא שדרשו רז"ל (תענית ב א): שלשה מפתחות לא נמסרו ביד שליח, ואלו הם: מפתח של חיה, מפתח של גשמים ושל תחית המתים, ועל כן אמר: הֲתַחַת אֱלוֹהִים אָנֹכִי, וכי במקומו אני או שלוחו אני שאתן לך מה שמנע ממך". ועיין עוד בכלי יקר.

ה, ג – אין להפציר בתפילות יותר מדאי

שבט מוסר כד, יט: "גם אין ראוי לאיש או אשה להרבות בתעניות ותפילות על עניין הבנים, דכמה הפצירו על זה בתעניות ותפילות, ויצאו מהם בנים בלתי מהוגנים, ומובדלים מבני אדם במידות משונות ומכוערות, והורידו שיבת אביהם ביגון שאולה. ושמעתי מפי זקן חכם, דלפעמים מונע הקב"ה בנים מאיש ואשה אף על פי שהם צדיקים גמורים, משום שרואה במזל שלהם שמחייב להם בנים בלתי הגונים, כאשר היה מחייב מזלו של חזקיה, שלכך לא היה רוצה ליקח אשה כנודע, וכדי לא לצערם, מונע אותם מהם. אך כשמרבים בתפילה, הוצרך לעשות שאלתם ובקשתם שרצה למנעם ממנו על היותו בלתי הגון וראוי. ומטעם זה תראה לפעמים חסידים שאין להם בנים הגונים, והוא על שמרבים בתפילה עליהם. לכן טוב לגבר ולאשה, שלא להרבות תעניות ותפילות פעם אחר פעם על עניין הבנים, דאין טוב להפציר הרבה, דכמה הפצירו והיה רע להם".

עוד למדנו במדרש שמואל ב, ט: "וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וגו' (שמ"א א, יב). רבי חייא בשם רבי יוחנן ורבי שמעון בן חלפתא בשם רבי מאיר: וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה – מכאן כל המרבה בתפלה, נענה. מחלפה שיטתיה דרבי לוי, תמן אמר רבי אבא בריה דרב פפי ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר (משלי יד, כג), חנה על ידי שרבתה בתפילה קצרה ימיו של שמואל, שאמרה (שמ"א א, כב): וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם, אין עולמן של לוים אלא חמשים שנה, הדא הוא דכתיב (במדבר ח, כה): וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וגו'".

ו – ערך אהבתם ושמחתם

ערך אהבתם ושמחתם

ו, א – התועלת שבכל זיווג להולדת נשמות

עיין לעיל הרחבות לפרק א, ד, ג-ד, שהבאנו את המקורות מהזוהר, השל"ה, ועוד, על התועלת שבכל זיווג להולדת נשמות.

ו, ב – מצד מסוים חשוכי ילדים יכולים לשמוח יותר

בראשית רבה מה, ד: "ולמה נתעקרו אמהות?… רבי עזריה משם רבי חנינא: כדי שתהיינה מתרפקות על בעליהן בנוייהן. רבי הונה רבי ירמיה בשם רבי חייה בר אבא: כדי שיצאו רוב שנים בלא שעבוד, רבי הונא רבי אידי רבי אבין בשם רבי מאיר: כדי שייהנו בעליהן מהן, שכל זמן שהאשה מקבלת עוברים היא מתכערת ומתעזבת. שכל תשעים שנה שלא ילדה שרה היתה ככלה בחופה, ובאות מטרונות לשאול בשלומה, ושרה אומרת להן צאו ושאלו בשלום עלובה זו, והיתה הגר אומרת להן: שרי גברתי אין סתרה כגלויה, נראת צדקת ואינה, אלו היתה צדקת ראו כמה שנים לא עיברה, ואני בלילה אחד עיברתי, והיתה שרה אומרת: עם דא אנה משגחא מיסב ומיתן, הלווי עם מרה".

ו, ג – לפעמים מרוב אהבה לא נולדים ילדים

עוד כתב המלבי"ם (בראשית ל, א) שלפעמים מרוב אהבה בין בני הזוג לא נולדים ילדים: "וַתֵּרֶא רָחֵל – רחל חשבה שמה שלא ילדה אינו בסיבתה, רק בסיבת יעקב, על זה אמר: כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, שכבר כתבו חכמי הטבע שהאהבה היתירה תמנע ההולדה לפעמים, או שחשבה כפי מה שאמרנו למעלה, שהוא ענין השגחיי מסובב גם כן מרוב האהבה, כמו שכתוב (שם כט, לא): וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ, ולכן וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ, כי חשבה טוב היה לה שתהיה היא השנואה, בלבד שתלד בנים, וע"כ אמרה ליעקב: הָבָה לִּי בָנִים, כי בו הדבר תלוי".

ז – אימוץ ילדים

ז, א – בשמיים נשאלים גם על אימוץ ילדים

שבת לא, א: "אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר?".

דייק מהרש"א שם: "עסקת בפריה ורביה – לא אמר 'קיימת פריה ורביה' אלא 'עסקת', דהיינו להשיא יתום ויתומה". וכל שכן המאמצם בביתו.

ז, ב – קיום מצוות פריה ורביה באימוץ ילדים – דברי החכמת שלמה

חידש בחכמת שלמה א, א, שיש מקום לומר שאימוץ ילד נחשב כהולדתו, כפי שאמרו חז"ל (מגילה יג, א): "המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". וכתב שלפרישה יו"ד רמב, ב, 'כאילו' אינו שווה למקור. אולם לט"ז הוא שווה ממש, ואם כן מקיים את המצווה באימוץ ילד. ומסיים: "ומיהו אף להדרישה, מכל מקום הוי רק אם לא הוליד כלל, אבל אם הוליד ומתו, וגידל יתום ויתומה, ודאי קיים פריה ורביה. דממה נפשך, אם בעינן לידה, הרי הוליד ממש, ואף דלא גדלם, הרי הגדיל יתום ויתומה, ונהי דלא הוליד על כל פנים גידל ויוצא ממה נפשך. כן נראה לי נכון לדינא ודו"ק".

ח – ללמד תלמידים

ח, א – לפעמים בשמיים מונעים ילדים כדי שלא לנכות מזכויותיו

כתב בספר חסידים (שסז): "כתיב (ישעיהו נו, ה): וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. כתיב לָהֶם וכתיב לוֹ. לפי שדבר יָד וָשֵׁם טוֹב יש שזוכה לשני עולמות. יש צדיקים שהם עשו יחדיו זכיות, כגון חברים שמתייעצים יחדיו לעשות המצוות או לומדים יחד מפני הכבוד, שנאמר (תהלים קמט, ה): יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד; וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד (ישעיהו כד, כג). ויש צדיק שזוכה לעולם לשם, שגזרו למעלה שיזכרו שמו על תורתו, ופעמים לוקה בזרע זכרים כדי שלא יהא הנאה כפלים ולמעט מזכיותיו. לכך חכמים הראשונים לא היו כותבים ספריהם בשמם ולא היו מניחים לכתוב שמם על ספריהם, כגון מי שחיבר תורת כוהנים מכילתא ברייתות ומדרשים ואגדות ותקוני עולם כגון מסכת סופרים, לא כתבו בספריהם אני פלוני בר פלוני כתבתי וחברתי זה ספר, כדי שלא יהנה בעולם הזה ויפגום שכרו לעולם הבא, או היו ממעטים לו בעולם הזה זרעו ושם טוב מזרעו כנגד הנאה שנהנה בעולם הזה שקבל הנאה על שמו".