קטגוריה: פרק ט – הפסקת הריון

מעמד הביניים של העובר

א, א – עובר אינו נחשב לנפש אדם

משנה אהלות ז, ו: "האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הוולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו – אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש". וכן הובא בסנהדרין עב, ב.

ביאר רש"י (סנהדרין עב, ב, 'יצא') שכל זמן שהעובר לא הוציא את רובו (או ראשו – עיין סנהדרין שם), אין דינו כנפש אדם: "דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא, וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו – אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש".

וכן מוכח ממשנה נדה מג, ב: "תינוק בן יום אחד… וההורגו – חייב". ובגמ' שם מד, ב: "וההורגו חייב, דכתיב (ויקרא כד, יז): וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ – מכל מקום". וכ"כ הרשב"א נדה מד, ב: "וההורגו חייב – מהכא משמע דדוקא בן יום אחד, הא עובר לא, דלא קרינן ביה נפש אדם, וקרא נמי הכי כתיב (שמות כא, כב): וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן, כלומר באשה, עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה, כלומר ממון, ואמרינן נמי בסנהדרין (עב, א): האשה שהיא מקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר, יצא ראשו אין נוגעין בו, מפני שאין דוחין נפש מפני נפש, אלמא עובר לאו נפש הוא".

וכ"כ ראשונים ואחרונים רבים: רמב"ן נדה מד, ב; ריטב"א נדה שם; ר"ן נדה מד, א; יד רמה סנהדרין עב, ב; פסקי רי"ד סנהדרין עב, ב; שו"ת מהרי"ט א, צט; סמ"ע חו"מ תכה, ח: "שכל שלא יצא לאויר העולם, אין שם נפש עליו"; תוספות יום טוב (אהלות ז, ו); רבי אליהו מזרחי (שמות כא, כב); חוות יאיר (לא); ערוה"ש (חו"מ ל, כט), ועוד (עיין משפטי עוזיאל ד, חו"מ מז, אות א, שהעלה שגם עובר נקרא נפש, ודבריו מוקשים).

א, ב – חילול שבת ויום הכיפורים עבור הצלת עובר

ערכין ז, א-ב: "אמר רב נחמן אמר שמואל: האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאין סכין ומקרעים את כריסה ומוציאין את הוולד. פשיטא, מאי עביד? מחתך בבשר הוא (כיון דמתה, לית בה משום חבורה, רבנו גרשום)! אמר רבה: לא נצרכה (אלא) להביא סכין דרך רשות הרבים. ומאי קמשמע לן, דמספיקא מחללינן שבתא? תנינא (יומא פג, א): מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק גוי ספק ישראל – מפקחין עליו את הגל! מהו דתימא: התם הוא דהוה ליה חזקה דחיותא, אבל הכא דלא הוה ליה חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא – קא משמע לן". הרי שמחללים שבת עבור הצלת עובר.

והקשו הראשונים איך הותר לחלל שבת עבור הצלת עובר אם הוא אינו נחשב נפש, וביאר הר"ן (חידושיו לנדה מד, א): "לענין חלול שבת שאני, שהתורה אמרה עליו חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ועובר נמי ראוי לשמור אותן, וכדאמרינן נמי במסכת שבת (קנא, ב): תינוק בן יום אחד מחללין עליו את השבת". וכ"כ רמב"ן ורשב"א נדה מד, ב; בה"ג (מובא בתורת האדם לרמב"ן שער המיחוש, ענין הסכנה). וכ"כ הריטב"א בתירוצו הראשון והעיקרי, והוסיף: "דאע"ג דלאו נפש הוא, היינו לחייב ההורגו או לדחות נפש אמו כדי שלא יגעו בו, אבל לענין הצלתו בשבת דינו כנפש".

ויש אומרים שמצד הצלת העובר עצמו אסור היה לחלל שבת ויום הכיפורים, אלא שכל סכנה לעובר נחשבת סכנה לאם, ולכן מותר לחלל שבת ויום הכיפורים כדי להציל את העובר, וכ"כ הרמב"ן בשם יש אומרים (תורת האדם שער המיחוש, ענין הסכנה): "ואיכא דסבירא ליה שאין מחללין משום נפלים, אלא עוברה שהריחה חששא דמיתה דידה היא, שכל המפלת בחזקת סכנה". וביארו את הגמ' בערכין שמכיוון שהאם מתה כבר ניתק הקשר של העובר לאמו: "וטעמא דיושבת על המשבר שמתה טעמא אחרינא הוא, דכיון שמתה הרי הוא כילוד, לאו ירך אמו הוא ולאו בדידה תלי, אלא חי הוא ודלת ננעלה בפניו, ליכא אלא דלא הוי ליה חזקה דחיותא, וספק נפשות להקל". וכ"כ הריטב"א נדה מד, ב, בשם 'ויש מתרצים' (עיין חוות יאיר סי' לא, שאם מותר להרוג עובר כפשט דברי התוס' נדה מד, א-ב, ברור שאסור לחלל שבת עבור הצלתו). עיין עוד בדברי הר"י שילת (רפואה הלכה וכוונות התורה, עמ' 128-132).

להלכה, מחללים שבת ויום הכיפורים עבור הצלת עובר (באו"ה של, ז, 'או ספק'; פנה"ל שבת כז, ג).

א, ג – שיטת הרמב"ם במעמדו של עובר

לעיל א, א, למדנו שאם עובר מסכן את חיי אמו מותר להרגו משום שאינו נחשב נפש. אמנם הרמב"ם (רוצח ושמירת הנפש א, ט) כתב טעם אחר: "הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לֵילֵד, מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו, אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזהו טבעו של עולם".

וקשה מסנהדרין עב, ב, שלמדנו שהעובר אינו נחשב לרודף את אמו: "אמר רב הונא: קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו (אף על גב דקטן הוא ולאו בר קבולי התראה הוא, לגבי רדיפה דינו כגדול, רש"י). קסבר: רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא: יצא ראשו – אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי? רודף הוא! – שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה (לאמיה, רש"י)". ¹ ויתירה מכך, הרמב"ם בעצמו כתב שהטעם שלא הורגים עובר משיצא ראשו או רובו, למרות שלכאורה הוא כרודף את אמו, מפני ש"זהו טבעו של עולם", כלומר משמיא קא רדפי לה. ואם העובר אינו נחשב לרודף את אמו אחרי שהוציא את ראשו או רובו, למה הוא נחשב רודף את אמו לפני שהוציא את ראשו או רובו!

בשו"ת אגרות משה (חו"מ ב, סט) למד מדברי הרמב"ם שהריגת עובר נחשבת רצח, ולכן רק מפני שהעובר נחשב רודף מותר להרגו כדי להציל את אמו (עיין לקמן ג, ה, בשיטת האג"מ, ושם ז, בדחיית שיטתו). ¹

אמנם רוב המפרשים ביארו שגם הרמב"ם מודה שאין העובר נחשב נפש, וטעמים שונים ניתנו לבאר את דברי הרמב"ם, כדלקמן בסעיף הבא.

א, ד – ביאורים שונים בלשונו של הרמב"ם

רע"א (תוס' רע"א על המשניות אהלות ז, ו) כתב שסברת רודף הובאה כדי ללמד שמותר אף לבני נח להרוג עובר כדי להציל את אמו: "ואפשר דמשום דבן נח אסור להרוג העוברים, אף שישראל אינו נהרג על זה, צריך לטעם דהוי כרודף אף דמשמיא קרדפו ליה". ובשו"ת גאוני בתראי (מה; מובא ברע"א, ובצי"א ט, נא, ג, סוף פרק א) כתב שסברת רודף הובאה כדי לבאר שמותר להמית את העובר בכל דרך אפשרית, אפילו במיתה מנוולת כחיתוך איברים.

בשו"ת אחיעזר (ג, עב, ג) כתב שודאי שגם הרמב"ם מודה שעובר ירך אמו הוא, והביא הרמב"ם את הנימוק של רודף כדי לבאר מדוע מותר להמית את העובר אפילו כשהתחילה הלידה: "בישבה על המשבר אמרינן בערכין דכיון דעקר – ולד כגופא אחרינא, ולהכי לא אמרינן גביה עובר ירך אמו… וע"כ צירף הרמב"ם סברת רודף, אבל כל זמן שלא ישבה על המשבר פסק הרמב"ם דעובר ירך אמו, והוי כמו אבר מאבריה, והלא בודאי מחויבים לחתוך אבר אחד בשביל הצלת נפשות של כל הגוף. ואם שהעובר אחר כך יצא לאויר העולם, מכל מקום כיון דעובר ירך אמו אם כן באותה שעה הוי מאחד מאבריה, על כל פנים בודאי הדין דין אמת שאין חילוק בדבר, דעיקר הטעם משום דלא הוי נפש".

ביד פשוטה ביאר שגם לרמב"ם העובר אינו עומד בגדרים ההלכתיים של רודף, ודייק בדברי הרמב"ם: "כאן דייק לכתוב 'כרודף' – כלומר, דינו כמו רודף שמצילים את הנרדף בכל דרך אפשרית. כך כתב גם בעניין המשא המכביד על הספינה בהלכות חובל ומזיק ח, טו: "שמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם, ומצוה רבה עשה שהשליך והושיען". בדומה לזה כתב בשו"ת שרידי אש חו"מ קסב, יב, שהרמב"ם השתמש במושג רודף כמליצה, שבמקום שדבר אחר גורם סכנה, יש מצוה לסלקו. ¹

אף מרן הרב קוק (עזרת כהן מילואי השמטות א, עמ' שצז-שצח) ביאר בשיטת הרמב"ם שעובר אינו נחשב נפש: "וכל עיקר ההיתר הוא משום דהוי כרודף, אע"ג דמן שמיא רדפי לה, נקטינן שאין סברא זו מועלת כי אם במקום שהנפשות שקולות זה כזה, אבל במקום שהרודף אינו נפש גמורה, אז אפילו רודף באונס שמיא גם כן ניתן להצילו בנפשו". עיין לקמן ג, ד.

עיין עוד לבושי מרדכי (חו"מ קמא לט); ובצי"א (ח"ט, נא, שער ג, פרק א) האריך בזה (ע"ע באנציקלופדיה הלכתית רפואית כרך ב, ערך הפלה, עמ' 765, הערה 245, לרשימה ארוכה של פוסקים שעסקו ביישוב וביאור דברי הרמב"ם; וכן עי' 'לשעה ולדורות' א לרב משה צוריאל עמ' מח-נא). ועיין בדברי הרב שילת – רפואה, הלכה וכוונות התורה עמ' 121-124.

א, ה – איסור הפלה

לעיל א, א, למדנו שעובר אינו נחשב לנפש אדם. אעפ"כ אסור להפילו בלא צורך גדול, וכ"כ התוס' שם נט, א, 'ליכא': "ועל העוברים דעובד כוכבים חייב וישראל פטור, אף על גב דפטור – מכל מקום לא שרי". וכ"כ תוס' חולין לג, א, 'אחד': "ואף על גב דבן נח נהרג על העוברים, כדאמר התם, וישראל אינו נהרג, נהי דפטור, מכל מקום לא שרי". וכך פשוט לכל הפוסקים, ולביאור שיטת התוס' בנדה, עיין הערה. ¹ ועיין בסמוך למקור וטעם האיסור.

א, ו – איסור הפלה משום חבלה, השחתה ומניעת חיים

הרבה ראשונים ואחרונים לא הגדירו במדוייק את מקור וטעם האיסור להפיל עובר. ויש שכתבו שהאיסור משום חבלה, השחתה ומניעת חיים.

בשו"ת מהרי"ט א, צז, כתב שאיסור הפלה מדין חבלה: "וכתב שם התוספות: נהי דפטור על הנפלים, אבל לא שרי וכו', דהא דאסור – מדין חבלה הוא". בדומה לזה כתב הרב ישראלי (עמוד הימיני לב, אות ט): "מסקנה דמילתא: אין לעובר תורת נפש, ואיסור הריגתו הוא משום חבלה או בל תשחית" (ועיין שו"ת צפנת פענח א, נט). וכ"כ משפטי עוזיאל (ד, חו"מ מו): "אבל שלא לצורך ודאי שאסור משום השחתה ומניעת אפשרות החיים לנפש מישראל". ¹ ועיין צי"א ח"ט, נא, ג, פרק ב.

בחוות יאיר (סי' לא) כתב: "דודאי אסור לכתחילה, דלא עדיף מנֵּחָמִים בָּאֵלִים… שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים (נדה יג, א; עיין לעיל הרחבות לפרק ד א, א-ב), והפליגו באיסור הוצאת שכבת זרע לבטלה, והטעם משום שראוי להיות נוצר מכל טיפה זרע קודש". ¹

ויש שרצו לומר שאיסור הפלה משום רצח או סניף של רצח, עיין לקמן ג, ה-ז.

א, ז – תוקף איסור הפלה

הרבה פוסקים לא הגדירו במדוייק את תוקף איסור הפלה. מרן הרב קוק (עזרת כהן מילואי השמטות א, עמ' שצז) כתב שפשוט שאיסור הפלה מהתורה: "ופשיטא דאיסור תורה יש על העוברין, ולא גרע מהשחתת זרע מצד דררא דשפיכות דמים דאית ביה, ובפרט לפי דברי תוס' סנהדרין (נט, ב, 'והא'), דכל מי שמצווה על פריה ורביה מצווה שלא להשחית זרע, אם כן כל מה שהוא יותר קרוב לפריה ורביה כעובר הוא יותר בכלל איסור זה, אם כן יש כאן איסור תורה בודאי".

אמנם בשו"ת תורת חסד (לובלין, אה"ע מב, לא) סיכם שלתוס' בסנהדרין, רמב"ם, סמ"ג ושו"ע האיסור להפיל מהתורה. ואילו לתוס' בנדה, ר"ן וראב"ד האיסור מדרבנן, "משום דאין לאבד עובר שעתיד להיות נפש בישראל". גם בשו"ת אחיעזר (ג, סה, יד) כתב שלתוס' האיסור מדאורייתא, ולר"ן האיסור מדרבנן. ביביע אומר (ח"ד אה"ע א) כתב שלדעת התוס' ורמב"ם האיסור מדאורייתא ויש לחוש לדבריהם בספק איסור של תורה, אבל יש פוסקים שסוברים שהאיסור מדרבנן, וצירף את דבריהם כסניף להקל.

בשו"ת ציץ אליעזר ח, לו, הביא עוד פוסקים שהאיסור מדרבנן: ר"ש ענגיל בדעת הרמב"ם; שו"ת אמונת שמואל יד; ור"ש קלוגר. ובחלק ט, נא, שער ג, כתב שיש אומרים שהאיסור מהתורה ויש אומרים שהאיסור מדרבנן ויש אומרים "שגם מדרבנן האיסור שיש בזה הוא קלוש". ועיין עוד בציץ אליעזר (ח, לו; ט, נא, שער ג), ראש המדברים בסוגיה זו, שפרס בהרחבה את השיטות השונות בתוקף איסור הפלה (ע"ע אנציקלופדיה הלכתית רפואית כרך ב, ערך הפלה, הערות 185-186).

א, ח – דברי הזוהר על איסור הפלה

זוהר שמות ג, ב: "מאן דקטיל בנוי – ההוא עוברא דמתעברא אתתיה וגרים לקטלא ליה במעהא, דסתיר בניינא דקודשא בריך הוא ואומנותא דיליה (מי שהורג בניו – דהיינו גורם להריגת אותו עובר שנתעברה אשתו במעיה, שסותר את בניינו של הקב"ה והאומנות שלו), אית מאן דקטיל בר נש והאי קטיל בנוי (יש מי שהורג אדם אחר וזה הורג בניו), תלתא בישין עביד דכל עלמא לא יכיל למסבל (שלוש רעות עשה שכל העולם אינו יכול לסובלן), ועל דא עלמא מתמוגגא זעיר זעיר ולא ידיע (ועל זה העולם מתמוטט מעט מעט ואינו יודע למה), וקודשא בריך הוא אסתלק מעלמא וחרבא וכפנא ומותנא אתיין על עלמא (והקב"ה מסתלק מן העולם וחרב ורעב ומגפה באים לעולם), ואלין אינון: קטיל בנוי, סתיר בניינא דמלכא, דחיא שכינתא דאזלא ומשטטא בעלמא ולא אשכחת נייחא (ואלו הם: הורג בניו, סותר בניינו של מלך, דוחה את השכינה שהולכת ומשוטטת בעולם ואינה מוצאת מנוחה). ועל אלין רוחא דקודשא בכיה, ועלמא אתדן בכל הני דינין (ועל אלו רוח הקודש בוכה, והעולם נידון בכל אלו הדינים), ווי לההוא בר נש, ווי ליה, טב ליה דלא יתברי בעלמא (אוי לו לזה האדם, אוי לו, מוטב לו שלא היה נברא בעולם)".

והמשיך הזוהר בשבח ישראל במצרים, שלמרות גזירת פרעה לא גרמו להפלת עובריהם, ובזכות זה יצאו ישראל מהגלות (עיין ניצוצי אור לר"ר מרגליות). ¹

הפלת עובר לצורך גדול

ג, א – מעוברת המוצאת להורג

משנה ערכין ז, א: "האשה שיצאה ליהרג – אין ממתינין לה עד שתלד (אלא הורגין ולדה עמה, רש"י). האשה שישבה על המשבר – ממתינין לה עד שתלד (דכיון דעקר ונע ממקומו – גופא אחרינא הוא, רש"י)". ובגמ' שם: "פשיטא, גופה היא! איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב (שמות כא, כב): כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה, ממונא דבעל הוא ולא ליפסדיה מיניה – קא משמע לן. ואימא הכי נמי! אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, אמר קרא (דברים כב, כב): וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם – לרבות את הוולד. והאי מיבעי ליה: עד שיהו שניהן שוין (הנואף והנואפת יהו בני עונשין, רש"י), דברי רבי יאשיה! – כי קאמרת מגַּם".

עוד שם בגמ': "אמר רב יהודה אמר שמואל: האשה היוצאה ליהרג, מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הוולד תחילה, כדי שלא תבא לידי ניוול (שאם היה העובר חי לאחר מיתת אמו, היה מפרכס ויוצא, והיתה שופעת דם מאותו מקום ותתנוול בפני הכל, הילכך מכין אותה בבטן כנגד הוולד, רבנו גרשום). למימרא דהיא קדמה ומתה ברישא, והא קיימא לן דוולד מיית ברישא! דתנן (נדה מד, א): תינוק בן יומו נוחל ומנחיל, ואמר רב ששת: נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב, דווקא בן יום אחד, אבל עובר לא, דהוא מיית ברישא, ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב! הני מילי לגבי מיתה (כשהיא מתה מיתת עצמה, רש"י), איידי דוולד זוטרא חיותיה, עיילא טיפה דמלאך המות ומחתך להו לסימנין, אבל נהרגה – היא מתה ברישא. והא הוה עובדא ופרכיס עד תלת פרכוסי! מידי דהוי אזנב הלטאה דמפרכסת".

ג, ב – הפלה לצורך גדול כשאין סכנת נפשות לאם

כמה פוסקים כתבו שמותר להפיל עובר לצורך גדול של האם, גם כשאין ספק סכנת נפשות.

כ"כ בשו"ת מהרי"ט א, צט: "אפילו בישראל נפלים לאו נפש הוא, וממון הוא דחייב רחמנא דמי וולדות לבעל, דכתיב (שמות כא, כב): כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה, ובריש הנחנקין (סנהדרין פד, ב) אמרינן: ואצטריך למכתב מַכֵּה אִישׁ וָמֵת (שמות כא, יב), ואצטריך למכתב כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ (במדבר לה, ל), דאי כתיב כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ הוה אמינא אפילו נפלים – קמשמע לן. ובפרק יוצא דופן (נדה מד, ב) דרשינן: כל נפש – לרבות קטן בן יום אחד, דמשמע כל נפש אפילו נפש כל דהו, אלמא נפלים אפילו נפש כל דהוא לא מקרי. ובסוף פרק קמא דערכין (ז, א) תנן: האשה שהיא יוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ופרכינן פשיטא, גופה היא! סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב (שמות כא, כב): כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה, ממונא דבעל הוא ולא לפסדיה מיניה – קמשמע לן, ומדפריך 'פשיטא' משמע דמחמת איבוד נפשות אין נדנוד כלל, ולא אתא לאשמועינן אלא משום פסידא דבעל. ואמרינן התם: האשה שהיא יוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון שלה כדי שימות הולד תחילה, שלא תבא לידי ניול, אלמא בשביל ניול האם הורגים הולד בידים ולא חשו משום איבוד נפשות, הילכך בישראלית מפני צורך אמו נראה שמותר להתעסק עמהם שתפילנה כיון דרפואת אמו היא" (עיין עוד שו"ת מהרי"ט א, צז; ע"ע קובץ תשובות לריש"א א, רכ).

וכ"כ בשו"ת יעב"ץ א, מג: "וגם בעובר כשר היה צד להקל לצורך גדול, כל כמה דלא עקר, אפילו אינו משום פקוח נפש אמו אלא להציל לה מרעתו שגורם לה כאב גדול, וצ"ע".

ובשו"ת תורת חסד (לובלין אה"ע מב, סקל"ב) כתב שלסוברים שאיסור ההפלה מדרבנן, ודאי שמותר להפיל את העובר לתועלת או לרפואת האם גם כשאין סכנת נפשות, והוסיף: "ואף להסוברים דאסור מהתורה, מכל מקום לתועלת ורפואה דאמו – יש להתיר, דאחר שביארנו שהאוסרים מהתורה להמית עובר על כרחך דס"ל דקיימא לן עובר ירך אמו" – הרי שכמו שמותר לאדם לחתוך איבר מאבריו לתועלת ולרפואה, כך מותר להמית עובר לרפואת האם.

בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ד חו"מ סימן מו) נשאל אודות אשה שיש לה מחלה באזניה, ונכנסה להריון, והרופאים אמרו "שאם לא תפיל עוברה על ידי סמים מיוחדים לכך, תתחרש לגמרי בשתי אזניה". ודן באריכות בסוגיית הפלות, במיוחד סביב הגמ' בערכין ז, א, שמשמע שמותר להרוג עובר לצורך האם, והעלה: "כל שהוא מתכוון לצורך האם, אעפ"י שהוא צורך קלוש, כגון למנוע ספק נוולה אחרי מותה – מותר, וכמו שאמרו: אשה שיוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ומכין אותה נגד בית ההריון כדי שימות הולד תחלה (ערכין ז, א)… מכאן נלמוד לשאלה דנדון דידן, שעובר זה לפי דברי הרופאים יגרום חרשות לאמו לכל ימיה, ואין לך ניוול יותר גדול מזה שהיא פוגמת את כל החיים ועושה אותה עלובה כל ימיה, ומתנוולת בעיני בעלה. לכן נראה לע"ד להתיר הפלת עוברה על ידי רופאים מומחים ומובהקים שיבטיחו למפרע הצלת סכנת מיתת האם במדה היותר אפשרית, והנלע"ד כתבתי".

וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז מח פרק א, אות ח), "אודות מה שקורה סכסוך בין בני זוג כאשר רופא מְצַוֶּה לאשה לסדר הפלה באשר חושש שההריון יזיק לה מבחינה בריאותית [אם כי לא עד כדי סכנת נפשות], ועפ"י רוב קורה זאת כשהאשה נכנסה להריון קרוב וסמוך ללידה קודמת והיא חלושת מזג, והבעל מתנגד לזה ובא". והשיב שקודם כל יש לקבל חוות דעת מרופא דתי, או לכל הפחות, "רופא רציני שמתייחס בכבוד וברצינות לדיני התורה". ואם גם הוא יגיד שיש להפיל, "מותר להתעסק להפיל העובר כיון דרפואת אמו היא, וכל מפני צורך אמו מותר". והביא שכ"כ מהרי"ט ויעב"ץ. והוסיף: "אמנם שלא לצורך, הדבר הוא עוון חמור, ויש בדרך כלל גם להחמיר בזה משום גדירת גדר שלא יבואו לזלזל חלילה בזה… אולם בהיות ואליבא דכו"ע אין בזה משום רציחה ממש, וגדולי הפוסקים מבארים דהאיסור אינו רק מדרבנן… לכן כל שרופאים נאמנים אומרים שישנו בדבר משום צורך רפואי לאם, והיא גם היא סובלת ומרגישה הרבה סבל מההריון, בכל כגון דא יש לדעתי להקל בדבר" (והוסיף שיש לנסות ולהדר לעשות את ההפלה לפני ארבעים יום).

וכ"כ הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני לב), אחרי שהרחיב בביאור מקור האיסור, ובביאור דברי הרמב"ם ומהרי"ט, סיים (אות ט): "מסקנא דמילתא: אין לעובר תורת נפש, ואיסור הריגתו משום חבלה או בל תשחית… וע"כ במקום שבקיומו כרוך צער של אחר, וכגון דהא דעינוי הדין דאם, אע"פ שלא הוא הגורם, אבל מכל מקום קיומו מפריע לאפשרות של סילוק הצער, מותר להמיתו בגלל זה, שהרי שם (ערכין ז, א) רק מכח נזק הבעל הוא דאתו עלה, אבל מצד העובר עצמו פריך 'פשיטא', וכנ"ל מהמהרי"ט". ולכך נטה בשו"ת באהלה של תורה א, קטז.

עיין לקמן י, א-ג, בסיכום דברי הפוסקים שהתירו להפיל עובר ממזר, ובודאי שיתירו לצורך רפואת האם, ואף מבין האוסרים לכתחילה להפיל עובר ממזר, כמו החוות יאיר, יתכן שחלקם יסכימו לצורך רפואת האם.

ג, ג – המתירים להפיל רק כשיש סכנת נפשות לאם

בשו"ת בית יהודה (א, אה"ע יד) הביא מנהג שהיה בימיו: "נשאלתי בלבי לדרוש ולתור במה ששמעתי על קצת נשים שמתעברין, והם אינן רוצין לילד עוד ולא ירצו בעיבורן באותו זמן, וקצת מהם אם יארע שיתעברו בימי ההנקה וחוששין לעין הרע או לסכנת הולד היונק ועושין רפואות וסמים הידועים אצלם כדי להפיל התינוק ויהיה נפל, יש לדקדק אם יש חשש איסור בזה". ולמעשה העלה שמותר לאשה בימי ההנקה לגרום להפלת עוברה, משום שההריון מסכן את התינוק שיונק ממנה: "הכא שחשש העיבור הרי נעשה לפנינו, בודאי כולי עלמא מודו דאיכא למיחש לסכנת ולד היונק ומותרת לשתות סם המפיל, כנלע"ד". ומשמע שהפלה מותרת רק כשיש ספק סכנה, ולא לצורך גדול לבריאות האשה.

וכ"כ שו"ת לב אריה ב, לב, שנשאל אודות נערה "שאינה שפויה בדעתה", שניצלו אותה פרחחים גויים, ונכנסה להריון, אם מותר להפיל עוברה משום שהיא לא תוכל לטפל בילד, וכתב למעשה שאסור משום שאין שום סכנה לאם. וכ"כ רשז"א (מובא בנשמת אברהם חו"מ תכה, א, 1, 18).

ג, ד – עוד פוסקים שהתירו רק בחשש סכנת נפשות

גם בשו"ת שבט הלוי (ה, קצג) כתב שיש להתיר הפלה רק במקרה של ספק סכנה לאם, והתיר גם כשהסכנה אינה לפנינו. שם נשאל על אשה שהרופאים קבעו שאם לא תפיל עוברה היא תסתכן בלידתה: "ומי לנו גדול מרבנו מהר"י מטראני בתשובת מהרי"ט ח"א סו"ס צ"ט שכ' דמשום רפואת האם מותר להתעסק בהפלה, ואם כי חלילה לנקוט הלשון כפשוטו דרפואה בלבד גורם, גם אם אין רפואה מסבת סכנה ודאית או ספק, אבל מכל מקום לשונו מראה בפשיטות דאין סיבת ההיתר לפנינו דוקא כשסכנת מיתה מחמת לידה שהיא כבר לפנינו, וכן היה לי משא ומתן בזה עם גאון ישראל החזון איש זי"ע והיה לו פשוט היתר הנ"ל, אלא שהתנה זה בתנאי שממש כל הרופאים שאפשר לשאול יסכימו לזה, ואם יש אחד שדעתו שאין סכנה להחזיק הוולד ללכת אחריו. אבל בסוף אומר שידע נא מעכ"ת שחלילה לנו למהר בהוראה זו כי לפי הרגילות הגדולה שיש לי בשאלות כאלה למדתי הרבה פעמים שהרופאים מזלזלים מאד לקבוע לספק נפשות מה שאינו ספק כלל וכלל".

וכ"כ (שבט הלוי ז, רח) לגבי אשה בחודש החמישי להריונה ולפי בדיקות אולטרסאונד קבעו הרופאים שיש מומים חמורים לעוברה והוא ימות, "והוסיף הרופא לפי דעתו כי הסכנה העיקרית היא הסכנה הנפשית אצל האשה היודעת כי היא נושאת ברחמה ילד שלא מסוגל לחיות". והשיב הרב וואזנר שצריך לבדוק את מצבה של האם לעומק, ופעמים רבות הרופאים מגזימים לקבוע ספק סכנת נפשות גם במקרים שאין, ולכן רק אם בפועל יש ספק סכנה לאם, ההפלה מותרת. וכ"כ גם בחלק ט, רסח. ¹

ולכך נטה ביבי"א (ח"ד אה"ע א) לגבי אשה שילדה שלוש פעמים בניתוח קיסרי, ועתה היא בהריון בחודש השני, "והרופאים דורשים ממנה במפגיע לעשות הפלה בהקדם, כי אחרת נשקפת סכנה לחייה". ובירר באורך את דברי הפוסקים, וכתב שלרמב"ם ותוס' האיסור להפיל מדאורייתא, וכ"כ הרבה אחרונים, ולמרות שיש אחרונים שכתבו שהאיסור להפיל מדרבנן, צריך להחמיר בספק דאורייתא, ולכן עקרונית אין היתר הפלת עובר אלא אם יש ספק סכנה לחיי האם.

אמנם לקראת סוף התשובה הביא את דברי התורת חסד שכתב שאף לדעה שהאיסור מדאורייתא, מותר להפיל עובר לתועלת ולרפואת האם כי העובר ירך אמו, וכמו שמותר לחתוך איבר לרפואה, כך מותר להפיל לצורך רפואת האם. וכתב היבי"א: "ומכל מקום בהגלות נגלות דברי התורת חסד מלובלין הנ"ל, ובצירוף הספק ספקא (שמא איסור הפלה מדרבנן, ושמא עוד לא הוכר עוברה), יש מקום רב להתיר על כל פנים במקום חולי, אף כשאין סכנה לאם". ¹

וכך העלה מרן הרב קוק (שו"ת עזרת כהן, מילואי השמטות א, עמ' שצז-שצח), שלמרות שהגדיר איסור הפלה כ'אביזרא דשפיכות דמים', כתב שנדחה מפני ספק פיקוח נפש (ע"ע ליקוטי ראיה ח"א עמ' 59).

ג, ה – דעת האגרות משה שהפלה אסורה משום רצח

כתב בשו"ת אגרות משה (חו"מ ב, סט) שאיסור הפלת עובר הוא משום רצח. ולמד כן מסנהדרין נט, א: "ליכא מידעם דלישראל שרי ולנכרי אסור", ומכיוון שהאיסור לגוי להרוג עובר משום רצח – הוא הדין בישראל. וביאר שכך סוברים התוס' (שם 'ליכא'), שהקשו איך מותר ליהודי להמית עובר כשנשקפת סכנה לחיי האם, הרי לגוי הדבר אסור, ו'ליכא מידעם דלישראל שרי ולגוי אסור'? וביארו התוס': "ויש לומר דהא נמי בישראל מצוה כדי להציל, ואפשר דאפילו בעובד כוכבים שרי", כלומר במקום שיש מצווה לישראל, לא אומרים 'ליכא מידעם'. ודייק האג"מ שברור היה לתוס' שהאיסור לישראל להמית עובר משום רצח, כמו שאסור לגוי להמית עובר משום רצח, עד כדי כך שהעלו אפשרות לומר שאפילו בחשש סכנת האם הדבר אסור לישראל (וע"ש מה שלמד מתוס' סנהדרין עד, ב, 'סברא'). ¹ עוד למד האג"מ שדעת הרמב"ם שאיסור הפלה משום רצח, ולכן ביאר הרמב"ם את ההיתר להרוג עובר במקרה של סכנה לאם משום שהעובר 'כרודף אחריה להרגה', הרי שרק מפני שהעובר נחשב רודף מותר להרגו, ולולא כן אסור משום רצח (ודייק כן גם בדעת רש"י; ועיין בדברי ר"י שילת 'הלכה, רפואה וכוונות התורה' עמ' 123-124).

והעלה האג"מ: "ולכן לדינא בין לתוס' בין להרמב"ם, ואף לרש"י, איכא איסור רציחה מלֹא תִרְצַח גם על עובר, ורק שפטור ההורגו ממיתה. ואסור להורגו אף לפקוח נפש דכל אינשי, ורק להצלת אמו שלא תמות בלידתו הוא ההיתר ולא בשביל שום צורך דהאם, שזה אסור בפשיטות. ומטעם זה הוריתי שאף שהרופאים אומרים שיש חשש שמא תמות האם כשלא יהרגו את העובר, אף שלענין חלול שבת וכל האיסורין היו מחללין והיו עוברין במדת חשש שאמרו, דהא גם בשביל ספק קטן וספק ספיקא מחללין, מכל מקום להרוג את העובר יהיה אסור עד שתהיה האומדנא להרופאים גדולה קרוב לודאי שתמות האם, דמאחר דהוא מצד שנחשב רודף, צריך שיהיה כעין ודאי שהוא רודף. וגם פשוט שאין חלוק לפי זה בין הולדות, דאף הולדות שלפי דעת הרופאים הם כאלו שלא יחיו שנים רבות, כהא דנולדים איזה ילדים במחלה הנקראת תיי-סקס, אפילו כשנודע על ידי הבדיקות בעובר שנתחדש עתה שהולד יהיה ולד כזה – אסור, כיון דלהאם ליכא סכנה ואינו רודף, אין להתיר אפילו שהצער יהיה גדול מאד וגם יחלו האם והאב מזה. ומטעם זה אמרתי להרופאים שומרי תורה שלא יעשו בדיקה זו, כי לא יהיה תועלת מזה כי יהיו אסורים להפיל את העובר ויגרמו רק צער להאב ולהאם, וגם יארע שילכו אצל רופא נכרי ואינו שומר תורה להפילו, ונמצא שיעברו על לִפְנֵי עִוֵּר".

והמשיך באג"מ לדון בארוכה בדברי רמב"ן, מהרי"ט, חוות יאיר, יעב"ץ, אחיעזר, ושרידי אש. וסיים: "כתבתי כל זה לענין הפרצה הגדולה בעולם שהמלכויות דהרבה מדינות התירו להרוג עוברים, ובתוכם גם ראשי המדינה במדינת ישראל, וכבר נהרגו עוברים לאין מספר, שבזמן הזה הא עוד יש צורך לעשות סיג לתורה, וכל שכן שלא לעשות קולות באיסור רציחה החמור ביותר. שלכן נשתוממתי בראותי תשובה מחכם אחד בא"י הנכתב למנהל ביה"ח שערי צדק, ונדפס בחוברת אסיא י"ג, המתיר הולדות שע"י בחינות הרופאים, כשהוא עובר יותר מג' חדשים, שהעובר הוא במחלת תיי-סקס – להפילו, ומצד זה הקדים שעצם הריגת העוברים הוא להרבה פוסקים רק מדרבנן, ואף אם הוא מדאורייתא הוא רק משום גדר בנינו של עולם, אבל מחמת איבוד נפשות אין נדנוד כלל… שלכן מסיק להתיר בתיי-סקס להפיל עד שבעה חדשים, ולא מובן זמן זה שלא מצינו כלל. וברור ופשוט כדכתבתי הלכה הברורה על פי רבותינו הראשונים המפרשים והפוסקים ממש שאסור בדין רציחה ממש, כל עובר – בין כשר בין ממזר בין סתם עוברים ובין הידועים לחולי תיי-סקס – שכולן אסורין מדינא ממש, ואין לטעות ולסמוך על תשובת חכם זה, ושרי ליה מריה בזה הכו"ח לכבוד התורה ודין האמת".

ג, ו – הסוברים שהפלה אסורה מסניף של רצח

הרב איסר יהודה אונטרמן (נועם ו, עמ' א-יא) נשאל לגבי אשה בהריון שחלתה באדמת, וכשנודע לרופא שהיא בהריון אמר לה ש"מחלה זו, שבדרך כלל חולפת מהר, יש בה מעין סכנה לעובר, שייפגע על ידה או באחד מאבריו או במצב הפסיכי שלו, ולכן יעץ לעשות הפלה מלאכותית". וכתב הרב אונטרמן שנראה פשוט מסברא שיש איסור תורה להרוג עובר, ו"זהו עניין מאביזרייהו של רציחה אם מקפחים את חיי העובר". וכתב שלדעת רוב הפוסקים מחללים שבת ויום הכיפורים להצלת עובר, ואפילו פחות מארבעים יום (עיין לעיל א, ב), ולכן "בעניין שלפנינו בודאי שאסור לעשות הפלה בשביל חשש שמא תפגע מחלת האדמת בוולד, מפני שאין להתיר איסור שהוא מעין רציחה מפני חששות. יתר על כן, נראה לענ"ד באמת שאפילו במקרה שידוע בבירור [מה שלא שכיח כלל וכלל] כי הוולד יהא פגום בגופו או בנפשו – גם כן אסור להפילו, כמו שאסור להרוג בעל מום, אלא שבעובר אין חייבין עליו מיתה ממיעוטא דקרא דכתיב ביה: מַכֵּה אִישׁ, כדאיתא בסנהדרין עב, ב, דמזה ממעטינן נפלים, אבל איסור חמור יש בזה, מאביזירייהו דרציחה".

וכ"כ ישכיל עבדי (ח"ו אה"ע פה) שיש באיסור הריגת עובר סניף או ענף של רצח, וכך עולה משו"ת מהר"ם שיק (יו"ד קנה): "ולפענ"ד בא רמב"ם ליישב דלכאורה קשה טובא, אמאי רשאין קודם שיצא ראשו לחתוך העובר, הא כתבו התוס' בסנהדרין דף נ"ט ד"ה ליכא מידי וכו', וגם לישראל בעובר אינו רשאי להורגו, וע"כ דהיינו מן התורה דהוי כמקצת נפש וכחצי שיעור, ואנן קיימא לן ביו"ד בסי' קנ"ז דגם על ביזרא דעריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור, ואמאי מותר להרוג העובר להציל את האם, הא הוי ביזרא דשפיכות דמים! ועל זה נראה דתירץ הרמב"ם דנהי דלא הוי רודף, מכל מקום כיון דהוא הגורם למיתת אמו הוי כמו ביזרא דרודף, הא כאן לא מקרי נפש ולא הוי שפיכות דמים ממש". ¹

ג, ז – דחיית הטעם משום רצח

פוסקים רבים כתבו שהאיסור להפיל עובר אינו משום רצח, ואינו סניף של שפיכות דמים. וכ"כ שרידי אש (חו"מ קסב): "וכבר כתבתי למעלה, דאין לומר דהאיסור הוא משום שפיכות דמים, דא"כ אמאי מותר להציל את האם בהמתת הוולד, והרי בעריות ועבודה זרה אסור אפילו בפיקוח נפש ואפילו באביזרייהו דעבודה זרה ועריות, כדמוכח בכמה מקומות בש"ס, וכבר דברו הראשונים בזה".

וכ"כ בשבט הלוי (ז, רח), והביא את תשובת האגרות משה ודחה בחזקה את דבריו: "אלא דהלום ראיתי להגאון אגרות משה חו"מ ח"ב סי' ס"ט ג', שתקע עצמו להלכה, שזה בלתי אפשרי שיהיה מותר מהתורה בהריגת העובר ואעפי"כ מותר לחלל שבת מפני פיקוח נפש של העובר, דאם מותר לחלל שבת בדאורייתא ויש חיוב להצילו, פשיטא דאסור להרגו… ולפי דעתו הא דמתיר הרמב"ן לחלל שבת על העוברין, היינו משום דאיכא בהריגתו גדר רציחה וגדר נפש ממש. ואני בעניי תמה על זה מאד, הרי ברמב"ן סוף יומא ובר"ן שם הקשה אבה"ג מהא דתנן (אהלות ז, ו) האשה המקשה לילד שחותכים הולד, דאלמא מעיקרא לית ביה משום הצלת נפשות וקשיא לשיטת הבה"ג, וכן נמי מהא דחייבה תורה ביצאו ילדיה רק תשלומי ממון, ועל זה תירצו הרמב"ן והר"ן דאפילו הכי לענין שמירת המצוות מחללין עליו, אמרה תורה: חלל עליו שבת וכו', ואפילו פחות ממ' יום מהאי טעמא ע"כ. והרי זה כמפורש להיפך מהבנת בעל אגרות משה ברמב"ן, אלא דעת הרמב"ן דלא מטעם דכבר נקרא נפש מחללין שבת בפיקוח נפש של העוברין, דאם כן לא היה צריך הרמב"ן להסביר מטעם דשמא ישמור שבתות הרבה, והגאון אגרות משה נמשך בכל דבריו אחרי הבנת הגאון בעל חוות יאיר סי' ל"א, דלא יתכן להפריד בין פטור הריגת עוברין להיתר חילול שבת, ולא נחית החו"י להביא דברי הרמב"ן ולתרצם". וסיים: "אלא דאין זה מסרך רציחה, ונפקא מינה להתיר באופנים ידועים". וגם בחלק ט, רסו, דחה את דברי האגרות משה.

וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר יד, ק, לדחות את דעתו של האגרות משה בהרחבה וביסודיות. וכך מוכח מעוד פוסקים, שאיסור הפלה אינו משום רצח, וביניהם הדרישה אה"ע יג, יא: "והשני, שמא ימות הולד בעודו במעי אמו, דאז לא חמירא איסורא לקרות עליו רצחנותא כל זמן שלא נולד". ועיין בדברי הרדב"ז המובאים בהערה. ¹

עיין עוד בספר (סוף הערה 4), שחידש הרב שגם לבני נח המתת עובר נאסרה משום חבלה והשחתה ולא רצח.

ג, ח – דעת הרב בספר כדעת המקילים

כתב הרב בספר: "למעשה, אף שבשאלות חמורות, במצבים של ספק נוטים להחמיר, בזה נכון להקל. מפני שהחמרה בשאלות אלו עלולה לגרום סבל נורא להורים ולנולדים, ולעתים הסבל מוביל לפירוק המשפחה. לפיכך בשעת דחק גדולה שכזו, אפשר לסמוך על דעת המקילים, שדעתם מבוססת יותר. ולכך נטו רבותיי ראשי ישיבת מרכז הרב. אלא שכל שאלה שכזו צריכה להישקל בכובד ראש על ידי תלמיד חכם שמכיר את הסוגיה תוך קבלת חוות דעת מרופא ירא שמיים".

במדור רביבים (כ"ט תשרי תשע"ה) סיפר הרב את השתלשלות הדברים: "לפני כעשרים וחמש שנים סיפרה לי אחותי, שעבדה כאחות בבית החולים שערי צדק, שרוב התינוקות היהודים שנולדים עם תסמונת דאון וליקויים אחרים חמורים בהרבה, הם ממשפחות של שומרי מצוות. וזאת משום שהציבור אינו מודע לכך שיש פוסקים שמקילים להפיל במקרים של מחלות, ולכן נשים רבות אינן מבצעות בדיקות בהריון. וגם מי שנבדקה והתברר כי עוברה סובל מליקויים קשים, אינה מעלה בדעתה שיש מקום לשאול בזה שאלת חכם. הזדעזעתי לשמוע עובדה מצערת זו, וליתר ביטחון בדקתיה עם רופאים שונים, ואכן התברר שזו המציאות. חשבתי שיש ערך גדול לפרסם את דעת המקלים בפינת ההלכה היומית ששידרתי אז בערוץ 7.

אלא שידעתי שיהיו שיטענו כי אין לפרסם את דעת המקלים, שמא תיפרץ הגדר ויהיו נשים שיורו לעצמן היתר להפיל גם מסיבות כלכליות או חברתיות או מחמת ליקויים קלים, דבר האסור לדעת כל הפוסקים. הלכתי לשאול בזה את מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל, ואף הוא הצטער לשמוע את הנתונים, וענה לי שחשוב מאוד לפרסם את דעת המקלים, שכן אפשר לסמוך עליהם. וכששאלתיו אם אוכל לפרסם בשמו את דעתו, לא רצה להכריע כאחת הדעות, אלא הדריך אותי לומר שכל משפחה רשאית להחליט אם לשאול רב שנוטה לחומרא או לקולא (לימים שמעתי שלאחר שהרב ישראלי והרב ולדנברג נפטרו, וכבר לא יכול היה לשלוח את השואלים אליהם, הורה אף הוא בעצמו להיתר).

אכן לתועלת הרבים לימדתי הלכה זו במסגרת פינת ההלכה של ערוץ 7. לאחר מכן סיכמתי הלכות אלו בהרחבה בספרי 'פניני הלכה' (ליקוטים ב), ובמסגרת הטור 'רביבים'.

בשנה האחרונה שבתי לברר סוגיה כבדה זו, ומתוך לימודי התחזקתי בעמדה שהעיקר כדעת המקלים, שכן עולה מסוגיית הגמרא ומדברי הראשונים והאחרונים, שאיסור הפלה הוא משום השחתה ולא משום רצח. ואמנם בדור האחרון פוסקים רבים נטו לחומרא, מיעוטם מפני שסברו שהפלה אסורה משום רצח, ורובם מפני הערך הגדול של החיים שטמונים בעובר. ויש שהורו כך מפני שלא סמכו על חוות דעתם של הרופאים. ואף שלכאורה מכיוון שמדובר בשאלה חמורה היה ראוי לחשוש לדעת המחמירים, מכל מקום במקרה זה נכון להקל, מפני שהחמרה בשאלות אלו עלולה לגרום סבל נורא להורים ולנולדים, ולעתים הסבל מוביל לפירוק המשפחה. לפיכך, בשעת דחק גדולה, כגון שהעובר סובל מטיי-זקס או ממומים קשים אחרים, או כשידוע שהוא ממזר, או שהמשך ההיריון עלול לגרום לאם עיוורון או חירשות – אפשר לסמוך על דעת המקלים, שדעתם מבוססת יותר. ולכך נטו רבותיי, ראשי ישיבת מרכז הרב. אמנם בכל שאלה חמורה שכזו חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום".

ג, ט – מעשה רב

עוד פרסם הרב (רביבים שם) מעשה רב מאביו הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א, ראש ישיבת בית אל ורב היישוב: "שמעתי מאבי מורי שליט"א, שבהיותו ר"מ צעיר בישיבת מרכז הרב, לפני כארבעים וחמש שנים, פנה אליו זוג בשאלה: האשה חלתה באדמת בהיותה בהריון, ולדברי הרופאים יש סיכון של עשרים וחמישה אחוזים שהעובר יהיה בעל מום. בתחילה הלך לרב שאול ישראלי, מראשי הישיבה. אולם על אף שבספרו 'עמוד הימיני' כתב להתיר, לא רצה להכריע בשאלה זו, והפנה את אבי מורי לחברו הרב יוסף שלום אלישיב, שנטה לחומרא. ואכן הרב אלישיב השיב שאין אפשרות להתיר ללא חשש של פיקוח נפש, אבל אם יש חשש שהאשה תחלה בנפשה, אפשר להקל. שאלו אבי: ואיך נדע אם יש חשש כזה? והשיב: שהאשה המעוברת תחליט.

האשה לא הייתה יכולה להחליט, והזוג נותר בצער רב מאוד. כיוון שכך, הלך אבי למורו ורבו ראש הישיבה מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל – שהיה מבוגר מהרב ישראלי והרב אלישיב בכעשרים שנה, אבל לא נהג לפסוק הלכה – ושאלו כיצד נכון לנהוג, אחר שהרב ישראלי נמנע מלהתיר והרב אלישיב החמיר. הרב צבי יהודה השיב, שיש לסמוך על התשובה הכתובה של הרב ישראלי ולהתיר את ההפלה. עד כאן המעשה.

כפי הנראה הרב ישראלי נמנע מלהתיר, מפני שכתב בתשובתו שרק כאשר רוב הסיכויים שהעובר חולה, מותר להפיל. וכיוון שבמקרה המדובר הסיכון היה של עשרים וחמישה אחוזים, נמנע מלהתיר. ומה שהורה הרצי"ה הוא על פי העיקרון שכתוב בתשובת הרב ישראלי, לפיו הפלה אסורה משום חבלה ולא משום רצח, ובמצב שיש סיכון משמעותי וגם בני הזוג בצער רב מאוד, אפשר לסמוך על היסודות המבוארים בתשובה".

ה, א – האוסרים להפיל עובר שחולה בטיי-זקס

מחלת טיי-זקס היא מחלה תורשתית שאין לה מרפא, וכל הילדים שסובלים ממנה מתים עד גיל ארבע. בעזרת בדיקות ניתן כיום לדעת בוודאות האם העובר סובל מטיי-זקס.

לדעת האגרות משה (חו"מ ב, סט), שאיסור הפלה משום רצח (עיין לעיל ג, ה), אסור להפיל עובר חולה טיי-זקס: "וגם פשוט שאין חילוק לפי זה בין הולדות, דאף הולדות שלפי דעת הרופאים הם כאלו שלא יחיו שנים רבות, כהא דנולדים איזה ילדים במחלה הנקראת תיי-סקס, אפילו כשנודע על ידי הבדיקות בעובר שנתחדש עתה שהולד יהיה ולד כזה – אסור, כיון דלהאם ליכא סכנה ואינו רודף, אין להתיר אפילו שהצער יהיה גדול מאד, וגם יחלו האם והאב מזה. ומטעם זה אמרתי להרופאים שומרי תורה שלא יעשו בדיקה זו, כי לא יהיה תועלת מזה כי יהיו אסורים להפיל את העובר ויגרמו רק צער להאב ולהאם, וגם יארע שילכו אצל רופא נכרי ואינו שומר תורה להפילו, ונמצא שיעברו על לִפְנֵי עִוֵּר".

וכך דעת רשז"א, וכפי שכתב בנשמת אברהם חו"מ תכה, 18: "וא"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שלדעתו צריכים להחמיר, וכפסק האג"מ. ושוב הוסיף לי הגאון זצ"ל בכתב: ולא לעשות את הבדיקה, עכ"ל". אמנם במקרה שהמחלה אובחנה בעובר בטרם מלאו לו ארבעים יום, הורה רשז"א שמותר לבצע הפלה.

בנשמת אברהם (חו"מ תכה, 12 ו18) כתב שאם הידע שיש לה על העובר שעתיד למות ממחלה זו מכניס את המעוברת למחלה נפשית של ממש עד כדי כך שיש חשש סביר מאד שתטרף דעתה, גם המחמירים יודו שמותר לבצע הפלה (לפי מה שנתבאר לעיל ג, ה, בדעת האג"מ, הדבר מותר רק כאשר קרוב לודאי שהאם תמות עקב כך, וכך ביאר הרב בספר את דעת האג"מ).

ה, ב – המתירים להפיל עובר שחולה בטיי-זקס

בשו"ת בציץ אליעזר (יג, קב) כתב שבמקרה חמור כזה, שהילד יסבול מייסורים ומכאובים ולבסוף ודאי ימות עד גיל ארבע, מותר לבצע הפלה אפילו עד שבעה חודשי הריון. וכתב שכל הפוסקים שמותר להפיל לצורך רפואת האם (וק"ו הסוברים שאיסור הפלה מדרבנן), ודאי יתירו גם כאן: "הגע בעצמך האם יש צורך, צער וכאב, יותר גדול מזה של נידוננו, אשר יגרם לאם בהולד לה יצור כזה, שכולו אומר יסורים ומכאובים ומיתתו בטוח במשך מספר שנים, ועיני ההורים רואות וכלות באין לאל ידם להושיע? ומתוסף לזה פיתולי היסורים והמכאובים של היילוד בעצמו של"ע כל מום בו. ולכן אם יש להתיר עפ"י ההלכה הפסקת הריון בגלל צורך גדול ובגלל כאבים ויסורים, נראה שזהו המקרה הקלאסי ביותר שיש להתיר. ולא משנה באיזה צורה מתבטאים הכאבים והיסורים, גופיים, או נפשיים. ויסורים וכאבים נפשיים המה במדה מרובה הרבה יותר גדולים ויותר מכאיבים מיסורים גופיים, וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ (דברים כח, מח) מפרש הירושלמי בפי"ד דשבת ה"ג דזה הרעיון. ובפרט בכאלה שלפנינו, שבהרבה פעמים מביאים בתוצאותיהם לידי התקפות גופניות חמורות, מרוב הצער והיגון, כהתקף לב, מרה, כליות, שגעון וכדומה". והוסיף: "והדעת נוטה שגם המחמירים יודו בזה, דכמקרה החמור הזה שלפנינו עוד לא בא זכרונו בספרות ההלכה שעד כה".

וכ"כ גם בחלק יד, ק, ושם דחה את כל דברי האגרות משה (ע"ע צי"א כ, נו). וכך דעת הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני לב), ודעת הרב גורן (תורת הרפואה עמ' 192-194).

ונראה שלא כל הפוסקים שבאופן עקרוני מחמירים בדיני הפלות סוברים שאסור להפיל במקרה חמור כזה, שהילד יסבול מאד וימות תוך שנים ספורות. וכך עולה מדברי הרב אונטרמן (נועם ו, עמ' ד) שכתב: "סוף דבר בעובר כשר לית מאן דפליג שאסור להפילו, ולכן בעניין שלפנינו צריכים לברר אם החשש הזה שמא יצא פגום בגופו או בנפשו, מתיר את האיסור הודאי להרוג עובר כשאין אחד ניצול מסכנת מוות על ידי כך".

ו, א – האוסרים להפיל עובר עם תסמונת דאון

לדעת המחמירים שאיסור הפלה משום רצח, ודאי שאסור להפיל עובר שלוקה בתסמונת דאון. וככל הנראה כך סוברים כל הפוסקים שמותר להפיל רק במקרה של סכנת נפשות (עיין לעיל ג, ג-ד).

אף הרב גורן (תורת הרפואה עמ' 192-194) שהתיר להפיל במקרה של טיי-זקס, אסר להפיל עובר עם תסמונת דאון: "בעולם החופשי מקובל שברגע שעורכים בדיקת מי שפיר ומאבחנים קיום עובר מונגולואידי (תסמונת דאון), מפסיקים את ההריון, כי התפיסה בעולם היא שנוכחות ילד מונגולואידי משפיעה קשות על ההורים ועל חיי המשפחה. ולפי הנתונים הסטטיסטיים זה עלול להביא להרס המשפחה".

אמנם, "מבחינת הילד המונגולואידי עצמו, אין כל הצדקה לבצע הפסקת הריון כשהבדיקה היא חיובית. באשר יש לו סיכוי לחיות את חייו כאדם, אמנם בכל נתונים שכליים למטה מבינוני, אבל מבחינת איכות חייו (לא מבחינה חיצונית) ותוחלת חייו, יתכן ויחיה באופן כמעט נורמלי. לעתים נופל הילד המונגולואידי למעמסה על ההורים והמשפחה, אבל בצורה שאינה דומה כלל למי שלוקה למשל בתסמונת תאי-סקס, שאף אותה ניתן לאבחן לפני הלידה ושחומרתה וההשגחה בלוקה בה מסובכים וקשים שבעתיים לו ולחברה. הילד המונגולואידי על פי רוב יכול לשרת את עצמו והוא שליט בגופו. לכן העצה היעוצה מבחינת ההלכה, שגם במקרה של חשש להולדת ילד מונגולואידי, אין לבצע בדיקה של מי השפיר כדי לקבוע אם העובר הוא מונגולואידי. אבל אם ביצעו בדיקה כזו והתוצאה חיובית, יש לשקול את מידת ההשפעה של תוצאה זו על האם".

במקרה שבעקבות לידתו האיזון המשפחתי יתערער ויסכן את בריאות נפשו של אחד ההורים, התיר הרב גורן לבצע הפלה: "רק אם יקבע שמצבה הנפשי של האם או של שאר בני המשפחה יתערער בצורה חמורה בעקבות לידת ילד מונגולואידי, וזה יביא אותם לידי ביטול פריה ורביה לעתיד, שתחשוש מלהרות שנית (אם לא יופסק ההריון במקרים שיאובחן המום הנ"ל), קיימת אפשרות להתיר כהוראת שעה הפסקת הריון. מכיוון שלפי ההלכה חיי האם קודמים לחיי עובר לפני לידתו… וכבר נתברר אצלנו שלפי ההלכה, פגיעה חמורה באדם מבחינה מנטלית-נפשית נידונה כסכנת נפשות".

ו, ב – המתירים להפיל עובר עם תסמונת דאון

אמנם לדעת הציץ אליעזר (יד, קא) כאשר קשה להורים להתמודד עם הקשיים הכרוכים בגידול ילד שסובל מתסמונת דאון, והדבר גורם להם צער רב, מותר לבצע הפלה: "לפי המקורות והנימוקים ההלכתיים שפרטתי ונימקתי בשתי תשובותיי הקודמות, מדי דברי על אודות הפסקת הריון במקרה של מחלת טיי-סקס, יש מקום די רחב לדון להיתר לפי אותן המקורות והנימוקים גם במקרה של התגלות מונגלודיזם (תסמונת דאון) אצל העובר, דסוף סוף, כפי שמפרט כבודו במכתבו, היא ג"כ מחלה מאד לא רצויה המלווה בשינוים פיזיים ופיגור שכלי הטעון, לפעמים, טיפול מוסדי והקשור לקצור תוחלת החיים, ויש בזה די מספיק בהרבה פעמים בכדי לגרום עי"כ להרס מצבה הנפשי של האשה ושל הבעל גם יחד, וגם לרבות, בכדי לגרום להם ליפול באיזה מחלה רצינית או לא רצינית, וגם להרוס את תקינות החיים המשפחתיים של הזוג.

ואתן לכך דוגמא ממקרה שבא לפני בזוג חרדים (דוקא מהישוב הישן), שכבר נולדו אצלם ל"ע שני ילדים מונוגולים ומתו כעבור שנה ויותר, והאשה קבלה כתוצאה מכך שוק של התקף עצבים, והדבר התבטא גם בסירוב והימנעות מלחיות עם בעלה חיי אישות תקינים מפחד לפן תכנס להריון ושוב תהרה עם עובר שכזה, הבעל חיכה שנה שנתיים והפציר רבות באשתו שתשוב לחיות עמו חיי אישות תקינים, והאשה פנתה אליו עורף ועמדה בסירובה, המצב הגיע לידי כך שעמדו כבר על סף גירושין, כשראיתי כך נתתי לאשה היתר לערוך בדיקת היבטים במקרה שתכנס להריון, וכך התרצתה האשה וחזרה לחיות עם בעלה, וגם נכנסה להריון, ועשתה את הבדיקה והבדיקה הראתה שהכל בסדר, וילדה ילד בריא ושלם, והשלום בביתם הוחזר לכנו וממשיכים לחיות חיים מאושרים…

באשר על כן, על כגון מקרים כאלה, והדומה להן, נראה שבודאי יכולים לשמש בסיס להיתר בזה דברי הפוסקים הגדולים שהבאנו בקשר לכך בדברינו במאמרינו הקודמים… על דעות מרובי-הפוסקים הסוברים שאיסור הפלת עובר בישראל אינו אלא מדרבנן, דלא נקרא נפש, הן על דיעות הפוסקים הסוברים שאין זה אפילו אביזרייה דשפיכות דמים אלא עבירה כשאר עבירה, וכן שגם לא מחללים שבת עבור הצלתו כל עוד שלא ישבה על המשבר, הן ע"ד המהרי"ט ורבים דעימיה המתירים הפלת עובר בכל היכא שהדבר נחוץ משום רפואת אמו, אפילו באין סיבה של פקוח נפש לאם, וזאת אפילו אם האיסור הוא מהתורה, בהיות דאין לולד חזקה דחיותא, וכן על הסברות המוזכרות בזה בדברי החו"י, הן ע"ד היעב"ץ ודעימיה הסוברים שיש צד להקל כל כמה דלא עקר אפילו אינו משום פקו"נ של האם אלא רק בכדי להציל אותה מרעתו שגורם לה כאב גדול, וכן על הגה"ח בעל הרב פעלים ז"ל שס"ל שצורך גדול בזה נקרא לא רק צורך גופני אלא גם לרבות משום צורך ופגם רוחני, וכפי שגם הוספתי להסביר ולבסס דבר זה ועוד, הכל כפי שכתבתי וביררתי בע"ה באריכות גדולה במאמרינו שם".

וכך דעת הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני לב), וכתב: "ויש להוסיף על זה שראוי להתחשב גם עם צער ההורים, שיראו פרי בטנם מתייסר בייסורים וחייו אינם חיים, שלא גרע מהא דעינוי הדין וניוול האם שלאחר מיתה, שגם מטעם זה הותרה הריגת העובר (ערכין ז, א). וכאן עדיפא מהתם, ששם אין הוא הגורם לניוול, אלא היא עצמה במה שנתחייבה מיתה הביאה עליה כל הרעה הזאת, משא"כ כאן הרי כל הצער שלהם הוא על ידו, אם אמנם גם הוא לא אשם בזה, ומכל מקום הרי על ידו הוא, והרי בכיוצא בזה, כשמקשה לילד הרמב"ם מחשיבו כרודף, והוא מטעם הנ"ל, אם כן ודאי שהוא מותר… מכל זה נראה שתהא מותרת ההפלה במקרים אלה ר"ל, כל שלדעת הרופאים המומחים רוב הוולדות הם בעלי מומים גדולים או חסרי דעה, ה' ישמרנו".

וכתב הרב בספר: "בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת המתירים, אלא שכאן מדובר בבעיה שלא תמיד מצדיקה הפלה, שכן יש משפחות שלמרות הקשיים הגדולים מצליחות להתמודד עם האתגר של גידול של ילד עם תסמונת דאון, וההתמודדות אף מפתחת אותם. לכן יש צורך בשיקול דעת נוסף לגבי מצבה של המשפחה, והתייעצות זו צריכה להיעשות עם תלמיד חכם מובהק".

עיין עוד בדברי הרב בספר 'רביבים' (א, עמ' 122-133), ובתגובות הרב רפי פוירשטיין וד"ר חנה קטן.

עובר ממזר

י, א – הפלת עובר ממזר

בשו"ת חוות יאיר (סי' לא) נשאל על אשת איש שהרתה לזנונים, "ואחר המעשה נתחרטה ונתנה קולה בבכי, גם יום גם לילה אל תתני פוגת בת עינה, רק הורידה כנחל דמעה והטיחה ראשה בכותל עד כי זוב דמה מראשה, והגידה לבעלה וגם בקשה מחכם שיסדרו לה תשובה וככל אשר יושת עליה תעשה. רק כאשר חששה שנתעברה ממנו באשר מאז שנעשה המעשה פסק וסתה אשר היה לה תמידין כסדרן בהיותה תחת בעלה כמה שנים, הלכה אל חכם ושאלה לו אם רשאית לגמוע דבר מאבקת רוכל לשלשל זרע המקולל אשר בקרבה, ובקשת דעתי בזה".

ואחרי משא ומתן בסוגיה, כתב שעל פי הגמ' בערכין (ז, א) ותוס' נדה (מד, ב, 'איהו') היה צריך להיות מותר: "ואם כן, לפי מה שלמדנו היה היתר גמור שאלתך אשר שאלת מדין תורה". אמנם הוסיף: "לולי המנהג הפשוט בינינו וביניהם מפני גדר פרצות הפריצות והזונים אחריהם". ועוד כתב שלפי התוס' בסנהדרין וחולין אסור להפיל, וביאר שהטעם משום השחתת זרע: "דודאי אסור לכתחילה, דלא עדיף מנֵּחָמִים בָּאֵלִים… שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים והפליגו באיסור הוצאת שכבת זרע לבטלה (נדה יג, א), והטעם משום שראוי להיות נוצר מכל טיפה זרע קודש". וסיים: "ונא אחי אל תטריחני עוד בשאלות כאלה כי בקושי השבתי לך זאת הפעם".

בשו"ת רב פעלים (אה"ע א, ד) נשאל אודות "אשת איש שזינתה ונתעברה בזנות, אם מותרת לשתות דבר שתפיל העובר, אחר שכבר הוכר ונגמר בבטנה, שיש לו חמשה חדשים בבטנה". והשיב: "בדבר הזה איני רוצה להשיב בדרך הוראה לא לאיסור ולא להיתר, ורק אעתיק לכם מה שמצאתי בתשובות האחרונים שדברו בזה". והביא את תשובת החוות יאיר, והעלה מתוך דברי החוות יאיר: "נראה דעתו דאין להתיר לכתחילה בדבר הזה". ואח"כ הביא את השאלת יעב"ץ שהתיר, ואף כתב שזו מצווה (עיין אות הבאה), וגם את דברי המהרי"ט שהתיר להפיל לצורך האם.

 

וסיים: "ונראה דיש פתחון פה לבעל דין לומר: היכא דאיכא פגם משפחה ובזיון וחלול השם אם יישאר העובר ולא תפיל אותו – חשיב זה צורך גדול. וכבר אמרתי שאין אני מוסיף משלי בדבר הזה, ואיני מגלה דעתי, ורק הצעתי לפני השואל הדברים הנז"ל, ויראה דברי אלו לאיזה חכם, והוא יורה לו מה לעשות".

בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ד חו"מ מז) נשאל אודות אשת איש שהרתה לזנונים אם מותר להפיל עוברה, והתיר להורי העובר בלבד להפיל את העובר, "משום דלא תיקום בארור, וכדאמר רבי שמעון בן לקיש: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה (דברים כז, טו), כל הפרשה כולה לא נאמרה אלא בשביל נואף ונואפת; אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וגו' דעביד פסל ומסכה בארור סגי ליה? אלא זה שבא על הערוה והוליד בן והלך ועבד עכו"ם, אמר הקדוש ברוך הוא: ארורים אביו ואמו של זה שכך גרמו לו (סוטה לז, ב). ופרש"י (ד"ה 'אלא') זה הבא על הערוה והוליד ממזר ומתוך בושתו שאסור לבוא בקהל ה', ואינו מוצא אשה, הולך בין עכו"ם ועובד עכו"ם. ארורים אלה אשר עשאוהו לעבוד פסל ומסכה. הא למדת דבאסור עריות שהן מחייבי כריתות ומיתות בי"ד יש עבירה כפולה: עצם הביאה אפילו אם לא תביא לידי הולדה, ואסור ההולדה, שנקראים מולידיו, אביו ואמו, גורמים לעבירות שילך בנם ויטמא בין העכו"ם ויעבוד עכו"ם או שיבוא בקהל ה' וירבה ממזרים בישראל, שהרי בניו עד סוף כל הדורות אסורים לבוא בקהל", אבל אסור לרופא לעשות את ההפלה, שלא הותר להרוג את העובר אלא על ידי ההורים עצמם, "דכיון דאין שליח לדבר עבירה וחייב השליח על פעולתו, ולגבי השליח אין אסור דארור אשר יעשה פסל או גרמא לעבור על לאו דלא יבא ממזר, אין לו שום היתר להרוג את העובר".

י, ב – דברי היעב"ץ על הפלת עובר ממזר

בשו"ת שאלת יעב"ץ (א, מג) נשאל על אשת איש שזינתה והתעברה, ואחרי המעשה חזרה בתשובה, והודתה לפני בעלה, וביקשה דרכי תשובה, ועתה רוצה לדעת אם מותר לה להפיל את עוברה.

והשיב שמעיקר הדין אשת איש שזינתה חייבת מיתה, "אף שאין דמה מסור בידינו להורגה, מכל מקום חייבת מיתה בדין שמים, מאחר שעשתה במזיד ביודעת שחטאה בזדון. ואף על גב דארבע מיתות בטלו, דין ארבע מיתות לא בטלו". ויתירה מכך כתב: "כי נלע"ד גם כן פשוט שאפילו היא בעצמה, אף שלא נגמר דינה להריגה, מחמת שאין דבר זה בידינו עכשיו, אף על פי כן אינה בכלל וְאֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, ואינה נענשת אם המיתה ואיבדה עצמה לדעת. שעל כיוצא בזה אמרו בספרי (לפנינו בראשית רבה נח לד, יג): 'יכול כשאול', ואדרבא, נראה שזכות הוא לה. וכמה מעשיות בש"ס ומדרשות יוכיחו שספרו מבעלי תשובה שדנו דין הריגה בעצמן, וקילסום שזכו לחיי העולם הבא. וכל שכן הוולד שבקרבה שדמו מותר ואינו נדרש ממנה, אם קלקלתו בחדרי בטנה, שאע"פ שלא חטא, אפילו הכי משמיא לא רחמו עליה. והרי אמרו ממזר לא חיי, אפילו שקנה חיות שכבר יצא לאויר העולם. קל וחומר לעובר כזה שלא חסה עליו תורה… וא"כ לפי זה פשיטא דבנידון דידן מותר לכתחילה ואפשר מצוה קעבדה". ¹

י, ג – תמיהה על דברי היעב"ץ

בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט נא, שער ג פ"ג, אותיות ו-ח) תמה על דברי היעב"ץ: "אולם כמעט כל דברי היעב"ץ בזה תמוהים בעיני עד מאד, דאיך אפשר לבוא עלה בכחא דהיתרא להמתת העובר של אשת איש שזינתה מנימוק כי בת קטלא היא מדין תורה. ראשית, גם לו יהיבנא ליה לסברתו, דאף שאין דמה מסור בידינו להרגה, מכל מקום חייבת מיתה בידי שמים, אבל וכי לא יודה היעב"ץ דאם יבוא מי שהוא ויהרגנה שנידון אותו כרוצח? ואם כן איך אפשר על יסוד נימוק כזה להתיר להשחית בידיים העובר שבבטנה? שנית, איך אפשר לומר דבת קטלא היא מדין תורה, הא הרי גם בזמן שדנו דיני נפשות היו צריכים לכך עדים והתראה, ורובם ככולם של הנואפות בזמן הזה המה בלי עדים והתראה כידוע… ושלישית, קשה דבר חידושו שאם תאבד עצמה לדעת יחשב עוד הדבר לזכות לה, ואין ללמוד ממה שמצינו מקרים נדירים בבעלי תשובה יוצאים מגדר הרגיל, וקשה פי כמה לשמוע שמכח זה יהא מותר לה גם לקלקל חדרי בטנה, וכפי שהרגיש היעב"ץ בעצמו, דהא הוא בודאי לא חטא, ומאין לו שאפילו הכי משמיא לא רחמו עליה, ואף על פי שלאחר שיצא לאויר העולם נהרגין עליו מכל מקום לפני כן הותר דמו, אין זה אלא דברי נביאות".

ויישב את דברי היעב"ץ: "וכדי ליישב קצת את דבריו צריכים לומר שעיקר יסוד ההיתר שלו בזה הוא מפני שהוא סבר שהאיסור בהריגתו אינו גובל כלל עם אביזרייהו דשפיכות דמים, ואיסורו משום הוצאת זרע לבטלה שהותר מכללו אצל צורך מצוה, וגם איסור זה מפוקפק בהיות דלא שיחת ארצה, וכפי שביאר להלן בדבריו, ועל כן כשמצא לגבב בזה כמה קולות נוספות קלות כמות שהן צירף אחת לאחת, והוציא מבין כולם צד היתר בהשחתת עובר ממזר. אך באשת איש שנאנסה ונתעברה נראה דיודה היעב"ץ שאסור להפיל העובר, דהרי בכהאי גוונא לאו בת קטלא היא כלל בשום זמן, ולא קרב בזה כלל כל יסודי היתירו שכתב, כמובן".

וכתב צי"א שם שעיקר ההיתר להפיל עובר ממזר הוא משום צורך אמו: "ברם מתקבל על הדעת לומר דעיקר נימוק ההיתר מה שיש להתיר באשת איש שזינתה הוא מפני דנקרא זה לצורך אמו, בכדי להצילה על ידי כך מבושת ובזיון שתנחל ויהא מנת חלקה בהולדו לכל ימי חייה, והוי זה בדומה למה שלאחר מיכן כותב היעב"ץ לצדד אפילו הפלת ולד כשר לצורך גדול, אפילו אינו משום פיקוח נפש אמו אלא להציל לה מרעתה שגורם לה כאב גדול, דאין לך צורך גדול וכאב גופני ורוחני גדול לאם השבה בתשובה יותר מזה שחטאת ולדה הממזר יעמוד חי נגדה תמיד, ופשוט ומובן דאם נתיר מטעם זה אזי יש להתיר גם כשהאשת איש נאנסה, דהולד הרי הוא ממזר גם כשנוצר ע"י שנאנסה".

עיין עוד אנציקלופדיה הלכתית רפואית על הפלת ממזר. כרך ב, ערך הפלה, הערה 257-258.