א – עניין החגים

א,א – שמות החגים

שלושה שמות עיקריים יש לחגים: חגים, מועדים ורגלים. כאשר שלושת השמות כוללים הן את היום טוב והן את חול המועד. וכאשר רוצים לדייק, מחלקים בין יום טוב לחול המועד. ובמשנה קוראים לחול המועד בקיצור 'מועד', אבל בפוסקים לפעמים קוראים גם ליום טוב מועד.

משמעות שם 'חג' על שם קרבן, וכן מבואר בחגיגה י, ב, שכוונת "וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה, א) – להקריב קרבנות. וכ"כ רש"י ויקרא כג, לט; אבן עזרא שמות כג, יד. עוד מורה השם 'חג' על שמחת ריקודים ומחולות (העמק דבר, דברים טז, טו; פרי צדיק סוכות יז).

משמעות מועד התוועדות והתאספות – מצודת ציון יחזקאל מה, יז. ויש למועד משמעות של זמן – מצודת ציון הושע ט, ה, רד"ק יחזקאל מו, יא. והוא מועד להתוועדות.

המלבי"ם בספרו יאיר אור, מבאר שהימים שבהם הביאו שלמי חגיגה נקראים חגים, וראש השנה ויוה"כ נקראים מועדים.

וז"ל הכתב והקבלה (שמות כג, יד): "הנה השמות השונות הנמצאים בתורה לימים טובים של ישראל: חגים, מועדים, מקראי קדש, רגלים, ועצרת, כל אחד מהם יורה על ענין פרטי. 'חג', על שם תנועת השמחה בנסיעתם למעון קדשו יתברך, כמו שנאמר בראה טז, טו. 'מועד', על דבר התאספם יחד כולם כאיש אחד חברים. 'מקראי קודש', על שם ההכנה והזמנה הנפשית על דרכי קדש, כמו שנאמר באמור כג, ב. 'רגל' אל המכוון מנסיעה ואסיפה זו, והיא להוליכם אל אושר האמתי. ויום אחרון של כל יו"ט נקרא עצרת שגם אחר עבור המועד ונשוב בימי חול ומעשה לא נרף מלהחזיק בידינו ומלעכב בנפשותינו הלמודים היקרים שהתרגלנו בהם בימי המועד, כמו שנאמר פנחס כט, לה".

ב – עונות חקלאיות וימי דין

ב,א – הודאה והתקשרות לה'

רמב"ן שמות כג, טז-יז: "הנה כולם באספו כל מעשיו מן השדה לתת בהם הודאה לאלקים, שהוא שומר חקות שמים ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב. וזה טעם אל פני האדון ה', שהוא האדון המפרנס עבדיו, ובנטלם פרס מלפניו יבאו אליו לראות מה יצום".

כתב המהר"ל מפראג גבורות ה' פרק מו, שעניין הזמן קשור לגשמיות, שיש לו התחלה וסוף באורך וכן בזמן. וזמני הרגלים קשורים למי שמולך על הזמן והוא השמש, וגם לירח שאף הוא מלך בזמן. ועיקר החגים על התבואה, שגם האסיף, הוא איסוף התבואה לבתים. וכל שנה יש לה חיות משלה, ההתחלה באביב, השלימות בקציר, והאסיף בסוכות, שאז השנה נאספת אל מי שמקיים אותה. ובשלושת הזמנים מבטאים דבקות בה', בהתחלה שיוצאת ממנו, באסיף שחוזר אליו, וגם במצב ההוויה השלם, שעל ידי שלימותם דבקים בו יתברך. וראוי שהזמנים הללו יהיו קודש לה', שכל מה שקורה בעולם יש לו שורש עליון. והחגים כנגד זה, כנגד ההתהוות של התבואה, התהוות עם ישראל ביציאת מצרים. כנגד השלמת התבואה מתן תורה, שהתורה שלימות העולם. כנגד האסיף נצטווינו לצאת מהבית להסתופף בצילו.

ב,ב – החגים כנגד עונות השנה – לרומם השמחה הטבעית

כתב הרמב"ם במו"נ ג, מג, שהגויים היו עושים שמחה ומקריבים לאלילים אחר איסוף התבואות והפירות. ואנחנו נצטווינו לעשות זאת לה' אלוקינו.

אברבנאל דברים טז, יג: "שכל בני האדם אחרי אסיפת תבואותיהם יעשו שמחות וגיל… וכמו שאמר הנביא על זה (הושע ט, א): אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים…"

כיוצא בזה כתב בהעמק דבר שמות כג, טז, מנהג כל האומות לחגוג את הקציר והאסיף, "אבל ישראל נזהרו שיהיה חגיהם לשמו יתברך". ויותר מבואר בשמות לד, כב.

ג – ישראל והזמנים

ג,א – חביבות החגים על השבתות

מצוות השמחה בחגים יתירה על שבת, בבחינת מה שאמרו חכמים (ע"ז לה, ב) על הפסוק (שיר השירים א, ב): "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" – "אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, עריבים עלי דברי דודיך ("דברי סופרים") יותר מיינה של תורה ("עיקר תורה שבכתב")". שיר השירים רבה א, ב: "חביבין דברי סופרים מדברי תורה". וכן בירושלמי פ"א ה"ד, בעניין שעבר ר' טרפון על דברי חבריו והיטה. כיוצא בזה אמרו (ב"מ לח, א): "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו".

ג,ב – מעט על ההבדל בין שבת לחג

בשבת אנו מתעלים אל שורש האמונה, ומתוך כך כל ששת ימי המעשה מתברכים, אבל אין מגמת השבת להדריך את ששת ימי המעשה, אלא הם מתרוממים על ידי עצם קדושת השבת. לעומת זאת החגים מקושרים יותר לעולם המעשה, ובהם אנו שמחים על הברכה שנתן ה' במעשה ידינו, ומתוך כך אנו מכוונים את דרכינו ומתבוננים בתפקידנו בתיקון עולם. ולכן החגים הם ימי דין (בספר א, ב), שלפי השתדלותנו לקלוט את אורם, נזכה לברכה בפרק הזמן שעומד לפנינו. וכיוון שהחגים קשורים יותר לעולם המעשה, מותר לעשות בהם מלאכה לצורך אוכל נפש, כדי שמתוך כך נכוון את מעשינו שלאחר החג, שכשם שהכנת המאכלים בחג הם לצורך מצווה ושמחה, כך גם תכלית העבודה והפרנסה בכל השנה, להוסיף מצווה ושמחה, להוסיף ברכה לעולם, ולא לצורך קנאה תחרות וכבוד. ועיין עוד להלן בהרחבות ג, א, בדברי רבי נתן בליקוטי הלכות, בטעם היתר מלאכת אוכל נפש.

ג,ג – קרבנות המוספים

בפרשת פנחס נצטוונו על קרבן התמיד, כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערביים בכל יום. בשבת נוספו עליהם 2 כבשים לעולה. בראש חודש, בפסח ובשבועות קרבנות המוספים הם: 2 פרים, 1 איל, 7 כבשים – לעולה. בראש השנה, ביום הכיפורים ובשמיני עצרת המוספים הם: 1 פר, 1 איל, 7 כבשים – לעולה. בסוכות: 13 פרים ביום הראשון, פוחת והולך עד 7 פרים ביום השביעי, 2 אילים, 14 כבשים – לעולה. בכל הימים האלו (לא כולל שבת) יש גם שעיר עיזים 1 לחטאת.

נראה שאפשר ללמוד מכך שיש שני סוגי ימים טובים. האחד הוא שלוש רגלים – פסח, שבועות וסוכות, שהמשותף להם שיש יותר מפר אחד, ובסוכות שהוא סיכום יש ריבוי פרים. השני הוא ימי הדין – ראש השנה, יום הכיפורים ושמיני עצרת, שהמשותף להם הוא שיש רק פר אחד, ולפי זה שמיני עצרת הוא סיכום של ימי הדין.

קרבנות נוספים המובאים בימים מיוחדים מוזכרים בספר ויקרא:

ביום הכיפורים – בעת כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים – 1 פר חטאת ו-1 איל עולה משל הכהן, 2 שעירי עיזים לחטאת ו-1 איל לעולה מהציבור (פרשת אחרי מות). ביום הקרבת העומר (א' חוה"מ פסח) – 1 כבש לעולה (פרשת אמור). בשבועות מנחת שתי הלחם, ואיתה 1 פר, 2 אילים, 7 כבשים לעולה; 1 שעיר חטאת (נוסף על השעיר שבכל חג); 2 כבשים לשלמים.

ג,ד – גם ערך השבת מתגלה על ידי ישראל

למרות שקדושת השבת קבועה וקיימת, ואינה תלויה בישראל, צריך לציין שקדושת השבת אינה מתגלה במילואה בלא ישראל, ולכן רק לאחר יציאת מצרים נתגלה עניין השבת בעולם, וזהו שאנו אומרים בקידוש – שהשבת היא זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים, יסודה במעשה בראשית, וגילויה ביציאת מצרים, כמבואר בפניני הלכה שבת א, ב-ג.

וכ"כ בליקוטי הלכות יו"ט ה, י: "אבל שבת ויום טוב צריכין זה לזה, כי אם לא היו האותות וכו' שעל ידי זה קדושת יום טוב לא היו יודעים משבת כלל. ואם לא היה קדושת שבת לא היה אפשר לגלות אלקותו יתברך ביציאת מצרים, כי עיקר המופתים של יציאת מצרים היה בכח שבת שקביעא וקיימא, שזהו בחינת שבת הגדול שקודם פסח…"

ד – השבת והחגים – במצוות ובעונשים

ד,א – מצוות השביתה בתורה

בשתי פרשיות הוזכר עניין החגים, בפרשת אמור (ויקרא כג), ובפרשת פנחס (במדבר כח), ולגבי כל חג נזכרה המצווה בנפרד. ועוד הוזכרה מצוות השביתה לגבי פסח בשמות יב, טז: "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", ומפסוק זה דייקו את היתר המלאכה לצורך אוכל נפש. עוד הוזכרה מצוות השביתה בפרשת ראה (דברים טז).

הרמב"ם (סה"מ עשה קנט-קס, ל"ת שכג-שכד) למד את שתי המצוות לגבי פסח, עשה לשבות ולא תעשה שלא לעשות מלאכה, משמות יב, טז. אבל הסמ"ג (עשין לג-לד, ל"ת ע-עא) וחינוך (רצז-רחצ, ש-שא) למדו זאת מהפסוקים בויקרא כג, ז-ח. וז"ל החינוך רחצ: "שלא נעשה מלאכה ביום ראשון של חג הפסח, שהוא יום ט"ו בניסן, שנאמר (ויקרא כג, ז), בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. וכבר הזהיר על זה הכתוב בסדר בא אל פרעה בצווי חג הפסח, שנאמר שם (שמות יב, טז), כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם. וזה המקרא הביא הרמב"ם זכרונו לברכה במניינו, אבל אני כתבתי זה האחר כדי שיהיו המועדות סדורים בסדר אחד, והכל עולה לענין אחד".

ה – מצוות תלמוד תורה בחג

ה,א – מצוות תלמוד תורה

עניין זה נתבאר באריכות בפניני הלכה שבת ה, א-ה, ובהרחבות שם, וכאן הוספנו עוד מקורות ובירורים, והיסוד לכל מתחיל במצוות תלמוד תורה שהיא תמידית, וממילא כשיש זמן פנוי צריך לנצלו ללימוד, ולשם כך ניתנו לנו שבתות וחגים, כדי שיהיה לנו זמן פנוי מעבודה ללמוד תורה.

רמב"ם הלכות תלמוד תורה א, ג: "מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר, שנאמר (דברים ה, א): וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה, מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד". שם א, ח: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן ללמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א, ח): וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". שם א, י: "עד אימתי חייב ללמוד תורה? עד יום מותו, שנאמר (דברים ד, ט): וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח". שם ג, ג: "אין לך מצוה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום". שם ג, יג: "אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה. אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה, שנאמר (איכה ב, יט): קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה, וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר (תהלים מב, ט): יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירוֹ עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי, וכל בית שאין נשמעים בו דברי תורה בלילה אש אוכלתו, שנאמר (איוב כ, כו): כָּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח. כִּי דְבַר ה' בָּזָה (במדבר טו, לא), זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר. וכן כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק או שקרא ושנה ופרש להבלי עולם והניח תלמודו וזנחו, הרי זה בכלל בוזה דבר ה'. אמרו חכמים כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני, וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. וענין זה מפורש הוא בתורה, הרי הוא אומר (דברים כח, מז-מח): תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ, ואומר (דברים ח, טז): לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ". מקור דבריו על "דְבַר ה' בָּזָה" בסנהדרין צט, א: "תניא, היה רבי מאיר אומר: הלומד תורה ואינו מלמדה – זה הוא דְבַר ה' בָּזָה… רבי נהוראי אומר: כל שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק".

הארכתי בהעתקת ההלכה האחרונה מפני שיש ללמוד ממנה שלושה עניינים הנוגעים ללימוד תורה בחג: א) כאשר יש זמן פנוי צריך לנצלו ללימוד תורה. ב) יש ערך גדול ללימוד התורה בלילה. ג) המבטל תורה מעושר סופו לבטלה מעוני, והחג הוא זמן של עושר, וצריך להיזהר בזה.

ה,ב – איסור ביטול תורה

יומא יט, ב: "תנו רבנן: … וְדִבַּרְתָּ בָּם (דברים ו, ז) – בָּם ("בדברי תורה") יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים. רבי אחא אומר: וְדִבַּרְתָּ בָּם – עשה אותן קבע, ואל תעשם עראי. אמר רבא: השח שיחת חולין – עובר בעשה, שנאמר וְדִבַּרְתָּ בָּם – בָּם, ולא בדברים אחרים, רב אחא בר יעקב אמר: עובר בלאו, שנאמר (קהלת א, ח): כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר". אמנם מוסכם שאין הדברים כפשוטם, ולא כל שיחה של חולין אסורה, וכ"כ ר"ח, מאירי, מהר"ץ חיות, פר"ח או"ח סו"ס סז, חוות יאיר קלט, אור שמח הל' ת"ת א, ב. וכן מוכח משו"ע או"ח שז, א. אבל מאידך ברור שאסור לאבד זמן רב לבטלה, על אחת כמה שכאשר יש ימים שבהם פנויים מעבודה, שיש להקדיש בהם זמן ניכר מאוד ללימוד. על אחת כמה וכמה בימים קדושים, שקדושתם מחייבת יותר להקדיש את הזמן הפנוי שבהם לתורה.

ה,ג – איסור מלאכה בחג מפנה זמן שחייבים ללמוד בו תורה

כפי שלמדנו ברמב"ם (הל' ת"ת ג, יג), כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הרי זה בכלל "דְבַר ה' בָּזָה". ונראה שזה יסוד דברי תנא דבי אליהו רבה פרק א: "כך אמר להן הקב"ה לישראל, בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי, לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ (יהושע א, ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה". כלומר זמן פנוי, ובמיוחד זמן קדוש שהוא פנוי, צריך באופן טבעי להיות מוקדש ללימוד תורה. ועיין להלן ה, ה, שכך כתב הרלב"ג, ולהלן ה, י, שכך כתב בסדר היום, שהואיל ופנויים ממלאכה צריכים לעסוק בתורה.

וכ"כ משך חכמה (דברים יד, כג, לגבי אכילת מעשר שני בירושלים): "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים. אלו שבתות וימים טובים (יבמות צג, א). והוא כמו שכתבו בתוספות (ב"ב כא, א) שהמעשר מביא לידי יראה. לפי שהיה עומד בירושלים (עד שיאכל מעשר שני שלו), והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה (עכ"ל התוספות). אמנם מן הכהנים שפרנסתם מצויה, וכן בעלי משמר, לא יקבל תוכחה, שהוא טרוד בעבודתו ומלאכתו להביא טרף לביתו. אמנם בשבת וימים טובים שהוא פנוי ממלאכתו, אז ילמד מהכהנים לעסוק בתורה ועבודת ה'. ויעויין תנא דבי אליהו פרק א'".

ועוד כתב משך חכמה (דברים ה, יב): "… ויש טעם פרטי, כדי שיתיחד יום אחד שינוחו ממלאכתם ויפנו לבבם לדעת דרכי ה' והנהגתו, וילמדו תורה ולא יתגשמו בהויות העולם ומסיבותיו. ומצאנו בירושלמי שבת (פרק טו הלכה ג) לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה".

ה,ד – כן נהג עזרא הסופר בראש השנה

נחמיה ח, ב-ג: "וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה". ועוד שם ח, ח: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹוהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא". ובהמשך על מצוות הסעודה, שם ח, י-יב: "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם. וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ. וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה, כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם".

יש לשים לב שפסוק זה, "אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים", הוא אחד המקורות לשמחת סעודת יו"ט כמובא בביצה טו, ב, ויחד עימו מסופר על העיסוק בתורה עד מחצית היום.

להלן נלמד שצריך להקדיש כשש שעות בכל חג ללימוד תורה, וכפי שנהג עזרא הסופר, שקרא בתורה בראש השנה לפני העם עד חצי היום, ואח"כ הלכו לאכול משמנים ולשתות ממתקים. ולכאורה כך היה צריך לנהוג בר"ה, אלא שהואיל והוא יום דין יש צורך להרבות בתפילה, ואף שלכתחילה עיקר החציו לה' צריך להיות בבית המדרש, בשעת הדחק אפשר לצאת בתפילה. ואע"פ כן טוב להשתדל ללמוד כמה שעות בראש השנה.

ה,ה – דברי הרמב"ן רלב"ג והחינוך

כתב הרמב"ן (שמות כ, ז): "והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה', כמו שנאמר (מ"ב ד כג): מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת, שהיה דרכם כן, וכך אמרו רז"ל (ר"ה טז, א): מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל".

וכ"כ רלב"ג (מלכים ב, ד, כג): "ידמה שבימים האלו היו באים לפני הגדולים לשמוע דבריהם והם יורו אותם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון". עוד כתב (נחמיה ח, י): "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים. אמר זה בעבור עונג יום טוב… ולפי שעד חצי היום קראו בתורה, למדנו מזה שהמועדים נתנו לשמוח בקצתם הנפש והוא העסק בתורה, ולשמוח בקצתם הגוף והוא המתענג במזונות ובמשקים ערבים". ובתועליות שבסוף הספר: "התועלת השלישית הוא: להודיע שהכוונה במועדים הוא לעסוק בהם בתורה, כי אז העם פנוים ממלאכה ויתכן להם זה. ושהוא ראוי שישימו קצת היום בתורה ובקצתו יתענגו וישמחו לכבוד יום טוב…" והביאו ביד פשוטה לרמב"ם יו"ט ו, יט.

וכ"כ ספר החינוך רחצ: "ועוד יש תועלות רבות בשביתה, שמתקבצין כל העם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לשמוע דברי ספר וראשי העם ידריכום וילמדום דעת, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה לב, א) משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין בהלכות הפסח בפסח והלכות עצרת בעצרת".

ה,ו – איסור משחקים וקריאת עיתונים

וזה היסוד לדעת המחמירים שלא לשחק במשחקים בשבת, וממילא להחלת איסור מוקצה על כל המשחקים, וכפי שמשמע משו"ע שח, מה. וכן מבואר בהרחבות לשבת ה, א, יט. ושם כב, יג, א-ב.

וכן לגבי קריאת דברי חול כעתונים. נראה שדעת הרמב"ם שאסר לקרוא חכמות חיצוניות בשבת, מפני שהשבת צריכה להיות מוקדשת ללימוד תורה. ואף לדעת רוה"פ החולקים עליו, כתב שאלת יעב"ץ א, קסב, שהשו"ע שז, טז, אסר לקרוא ספרי מלחמות, למרות שמן הסתם יש להקורא הנאה מזה, משום שמדובר בקריאה של קבע, ולא התירו אלא קריאת ארעי שיש בה תענוג. ועיין בהרחבות לשבת כב, יב, ז-ח.

ה,ז – תקנת הדרשה

מעבר לכך, למדנו שתכלית השבת והחגים שיעסקו בתורה, ולכך התקינו לדרוש בשבת, כמבואר במדרש על פרשת ויקהל. ועיין בהרחבות לשבת ה, ד, הרחבה גדולה ובה י"ז סעיפים על חשיבות הדרשה, והחומרה שהתייחסו למי שלא בא אליה. ונראה שהדרשה ארכה זמן רב, כשעתיים ויותר. וכן משמע שר' אליעזר דרש במשך שעות רבות (ביצה טו, ב). וכן מצינו שרב הונא דרש במאמץ רב את דרשת יום טוב.[1]

ה,ח – תקנת משה שילמדו הלכות חג בחג

מגילה לב, א: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כג, מד), מצותן שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו. תנו רבנן: משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג". וכן מוזכר בגאונים (שאילתות ניצבים קסא; בה"ג כד), ובראשונים (רי"ף מגילה ב, ב; ר"ח מגילה לב, א; רא"ש מגילה ד, יג; ר"ן פסחים ו, א; ריטב"א מגילה ד, א ועוד רבים).

ועיין בב"י ובאו"ה סי' תכט, בחילוק שבין שואלים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום למצווה לדרוש בחג בהלכות החג, ומכל מקום המצווה לדרוש היא בנוסף למצווה לקרוא בתורה בציבור בענייני היום. וכתב בפני משה ירושלמי (פסחים פ"א ה"א), שהמצווה לעסוק בענייני החג היא גם לכל אדם בביתו. (ועיין בשעה"צ תכט, ה, שבנוסף לתקנה לקרוא בתורה, יש תקנה ללמוד בענייני החג).

ה,ט – שמחת החג מתקיימת בלימוד תורה

שיר השירים רבה א, ג: "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ (שה"ש א, ד), רבי אבין פתח: זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ (תהלים קיח, כד), אמר רבי אבין: אין אנו יודעין במה לשמוח, אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש: נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ בהקב"ה, בָּךְ בישועתך, בָּךְ בתורתך, בָּךְ ביראתך. אמר רבי יצחק: בך בכ"ב אותיות שכתבת לנו בתורה, בי"ת שנים כ"ף עשרים הרי בך". והביאו ר"י עמדין בסידורו כמקור ללימוד תורה בחגים עמ' רנט, אות יב.

וכ"כ בשאגת אריה סימן סט: שאף בלימוד תורה מקיים מצוות שמחה, "דשִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו (משלי טו, כג) של תלמוד תורה, דיש לו שמחה בזה שעוסק בתורה ומקיים מצות המקום במצוה החביבה ושקולה לפני המקום כנגד כל המצוה. אבל נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה – אין להן בהן משום שמחה כלל". ושאל, אם מצד מצוות השמחה חייבים ללמוד ביו"ט, וכן למדנו שאסור ללמוד בתשעה באב, כי לימוד התורה משמח, מדוע צריך ללמוד זאת מהפסוק "עֲצֶרֶת לַה' אֱלוֹהֶיךָ" (דברים טז, ח). ותירץ: "דאי לאו האי קרא הווא אמינא דאע"ג דמחוייב בי"ט בכל מיני שמחות ודברי תורה בכלל, אפילו הכי בכל שהוא בין רב בין מעט סגי להו כמו שאר שמחות דסגי להו אם משמח את עצמו בהן אפילו זמן מועט, קמ"ל קרא דחציו לה' דתלמוד תורה כנגד כולן, וחציו לשאר כל השמחות…"

וכן כתב המאירי ביצה טו, ב, שלימוד התורה הוא שמחה: "הא כל שיושב ושונה כבר הוא שמח בגדולה הימנה ואף זה אפשר שיעלה גם כן לסעודות הסוכה…" וכ"כ מהרש"א פסחים סח, ב: "דהא ביום טוב נמי כתיב ושמחת בחגך, והיינו דאפשר דכולו לה' בשמחת לימוד התורה המשמח הלב…"

ה,י – ימי הקודש נועדו ללימוד תורה

ז"ל סדר היום (ענין חול המועד): "ולא יאמר אדם כיון שאיני יכול לעשות בהם מלאכה אוכל ואשתה ואטייל ואשמח בהם, כי אין זה כוונת הי"ט והמועדים חלילה להאמין זה והפתאים והסכלים לבם נוטה לסכלות זה, אבל האמת, לא ניתנו י"ט לישראל אלא כדי שיהיו פנויים מעסקם ומלאכתם ויעסקו בתורה ובלי טרדה ובלי מחשבה, והם ימי רצון ומוצלחים בלמודם. לכן אין לאדם לאבד אותו במאכל ומשתה ושינה וטיול אלא כל אחד יעמוד במקומו המיוחד לו ויעסוק במה שחננו האל י"ו, בעלי מקרא במקרא, בעלי משנה במשנה, בעלי גמרא בגמרא. ולא מפני זה תענג נפשו אלא יאכל דברים טובים ומוטעמים וישתה כראוי לו ויישן מעט אם בר הכי הוא והרי כל זה עונג לגופו, ואח"כ שאר היום יענג נפשו העגומה אשר היא יושבת כשבויה בגלות ואין מי שיחוש לה ולתועלתה, כי כולם פונים לתאות היצה"ר הגוף הנגוף, כי רבים אשר אתו מאשר איתה, כי היא יחידה וגלמודה דורש אין לה. אשריו ואשרי חלקו למי שנגע יראת אלוהים בלבו לדרוש אליה ולבקש עליה לסמוך אותה שלא תפול ביד מבקשי רעתה, וזה כל האדם. וכל אלו הימים יש בהם תוספת קדושה, ויש קרבן מוסף לכל יום, וצריך כל אדם ליזהר בו כנ"ל, גם יש בהם תוספת גברא בקריאת התורה, ומתוך עניינים אלו נראה שיש בהם קדושה. ואין השכל נותן שניתנה הקדושה בימים לאכול ולשתות ולנהוג בהם מנהג חול, והמתנהג בהם במנהג הזה בשגעון ינהג, ועתיד ליתן את הדין ומחלל קדושת הימים ומעלתם. אבל הענין כאשר כתבתי, והחכם עיניו בראשו לשקול כל העניינים כאשר כתבתי כמה פעמים".

ה,יא – גינת ורדים

כיוצא בזה ביאר בגינת ורדים או"ח ב, כג, את הטעם לכך שמותר להוסיף עליות לקריאה בתורה בשבתות ובימים טובים: "… ופסקו כל הפוסקים כרבי יהושע, הרי למדנו שבשבתות ובי"ט חייב אדם לעסוק בתורה מחצית היום, ומפני כך כשתיקנו לקרות בשבת ובי"ט נתנו רשות להוסיף עולין לקרות בתורה נוספין על העולין לחובת היום כרצונם. ולא נתנו קצבה לדבר, ואפילו יעלו אלף שפיר דמי, כי קדוש היום לעסק התורה. וכיוון שהוא משום עסק התורה משמע ודאי דכל מה שירבו להוסיף עולים… ואפי' שיקראו במה שכבר קראו אחרים". ובזה מבאר המנהג של שמחת תורה. ועיין להלן ב, ח, שכתבתי שנכון שלא להוסיף עולים זולת בשמחת תורה.

ה,יב – מצוות הלימוד בסעודה

המצווה ללמוד תורה קשורה גם לסעודה, שככל שאוכלים יותר כך צריך לקדש יותר את הסעודה בדברי תורה. כפי שהזכרתי בספר מסנהדרין קא, א. ועוד עיין בפניני הלכה ברכות יג, ח.

ה,יג – שנהגו לדרוש לרבים בליל יום טוב ושבת

תוספתא ביצה ב, ו: "…מעשה בשמעון התימני שלא יצא בלילי יום טוב לבית המדרש לשחרית. מצאו ר' יהודה בן בבא אמר לו: מפני מה לא באתה אמש לבית המדרש…" והובא גם בביצה כא, א.

פסחים קט, א: "אמרו עליו על רבי עקיבא: מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים. בערב פסח – בשביל תינוקות, כדי שלא ישנו…" פירש תוס' בפירושו השני, שקיצר בדרשה של ליל פסח: "… והיו רגילין בבית המדרש לילי י"ט כדאמרינן (ביצה כא, א) מעשה בשמעון התימני שלא בא בלילי י"ט לבית המדרש למחר מצאו רבי יהודה בן בבא". וכן במרדכי פסחים תריא: "… לפי שבימיהם היו רגילין לדרוש באגדה בכל הלילות של יום טוב, וראיה ממסכת ביצה (כא א) מעשה בשמעון התימני שלא בא אמש לבית המדרש וכו', וקאמר הכא דבלילי פסחים לא היו דורשים כדי שלא יישנו התינוקות".

וכן מצינו שנשים השתתפו בדרשה של ליל שבת, כמבואר בירושלמי סוטה פ"א ה"ד, במעשה בר' מאיר שהאריך בדרשתו, ואיש אחד שכעס על אשתו הדיר אותה מביתו עד שתירק בפניו. והבאתי המעשה בפניני הלכה שבת ה, 2. ואולי דרשו באגדה כדברי המרדכי דלעיל, והדרשה התאימה לנשים.

מהמקורות שהובאו עולה שהדרשה בלילה היתה צמודה לתפילת ערבית ולפני הסעודה, ולכן לא האריכו בה בליל הסדר. וכן נוהגים כיום הרבנים לדרוש סמוך לתפילת ערבית של שבת וחג, אלא שאז היו מאריכים הרבה, וכיום מקצרים. ומסתבר שעל דרשה זו מסופר בירושלמי סוטה, ששם אמרו שעד שחזרה לביתה כבה הנר, ומן הסתם עוד לא אכלו סעודת שבת.

ה,יד – מעשה בהלל

יומא לה, ב: "אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת".

כתב בבן יהוידע שם: "נראה ודאי שהלך וקידש בביתו מבעוד יום, ובא לשם אחר חשיכה, כי היו קובעים ללמוד בבית המדרש גם בליל שבת, ויש הולכים לביתם אחר חצות לילה לקיים עונת ת"ח, ויש שאין הולכים לביתם דאין להם עונה כי אין נשיהם טהורים, ולכן נשארים בבית המדרש עד אור הבוקר. ונזדמן שאותו ליל שבת נשארו שמעיה ואבטליון בבית המדרש כל הלילה… והנכנס לבית המדרש בליל שבת מקדים להביא חצי הטרפעיק ביום שישי מבעוד יום, והלל ע"ה כיוון שלא הביא לא הכניסו, ולכך עלה וישב על פי ארובה לשמוע תורה… ונראה לי בס"ד דאותו היום לא היה קור גדול שראוי לירד בו שלג, אלא ירידת השלג היתה בהשגחה פרטית מן השמיים, ואינה טבעית מחמת הקור… ובזה ניחא, דבעת שנתלה על ארובה לא היה קור גדול ולא היה יורד שלג, אלא אחר שנתלה והעמיק מחשבתו בדברי תורה ירד השלג בהשגחה, והוא להיותו מעיין בעומק דברי תורה לא הרגיש… ואחר כך מריבוי השלג נתקרר הרבה ונתעלף שלא היה בו כח לקום לפרוק מעליו השלג, ולכן שמעיה אמר בלשון ספק שמא יום מעונן, דאם היה קור גדול לא היה מסתפק בזה והיה מחליט דודאי יום מעונן".

אמנם אפשר לבאר שהלל בא לשמוע השיעור ביום שישי בבוקר, ובעקבות השלג לא יכל לקום ולחזור לביתו להכנות לשבת קודש ונשאר שם עד בוקר יום השבת.

ה,טו – תשובת הגאונים על הלימוד לפנות בוקר

תשובות הגאונים – מוסאפיה (ליק) סימן פז: "וששאלתם שיש בתי כנסיות שמתקבצים הצבור ואומרים פרשיות שבספר תהלים בשבת ובי"ט. ובר"ה ויוה"כ מוסיפין פרשיות ועד שהצבור מזמרין מתחילין תלמידים ושונין ודורשין ועוסקין בתורה עד קרוב לב' שעות ואח"כ מתפללין, מהו לעשות כן מאחר שהגיע זמן ק"ש, מותר להתחיל ולשנות קודם שקבל עליו עול מלכות שמים או לא? כך הראונו מן השמים שישראל שמשכימין ובאין בבה"כ בשבתות ובי"ט ולומדים מדה יפה הן עושין. וכך מנהג בבבל מתחילת גלות ראשונה. שכיון שגלו לבבל ונמעט התלמוד ובטלו המלמדים מצער גלות נתקבצו בני ישראל אצל נביאים ובעלי תורה. אמרו לו אנו אין בידנו לא משנה ולא תלמוד לשנות בלילה ויש עלינו טורח ומחיה ופרנסה, בשבתות ובי"ט מיהא שיש לנו פנאי נשב בטלים ונישן כל הלילה? תקנו להשכים לבה"כ ולומדים עד שחרית. והסכימו על מנהג דהע"ה שאמר חצות לילה אקום להודות לך וכו'".

ה,טז – דברי ר' חיים פלאג'י

כתב ר' חיים פלאג'י (פני חיים, פרשת בחקתי): "סמיכות הפרשה (ויקרא כו, ב-ג): אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'. אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ. פירש רש"י שתהיו עמלים בתורה. לפום פשטן של דברים דעתי נוטה בזה על פי דברי רבותינו ז"ל (ירושלמי שבת טו, ה): לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא להגות בהם בתורה. ומשה תיקן להם לישראל שיהיו קורין הלכות חג בחג, הלכות עצרת בעצרת. ועוד אמרו דהתורה עצמה שאלה מהקב"ה: זה עוסק בשדהו וזה עוסק בכרמו וכיוצא, תורה מה תהא עליה. השיב לה הקב"ה: הרי נתתי להם השבת שהם פנויין ממלאכה ועוסקין בתורה. באופן דבין בשבת ובין ביו"ט דנקרא נמי שבת, מיחייב איניש לעסוק בתורה, ולא להוציא זמנו בהבלי העולם באכילה ושתיה מרובה, ושחוק וקלות ראש, והילוך בשווקים וברחובות חוץ לתחום בלתי שום הכרח. כי ה' יביאהו במשפט על ביטול תורה בשבת טפי משאר ימות השבוע, כמ"ש הראשונים על הפסוק (תהלים עה, ג): כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט, כנודע. והשתא זהו הרמז אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, נקט לשון רבים לרמוז גם למועדי ה' דנקראו שבתות, תשמרו אותם כדת של תורה, דרכיה דרכי נועם, דכתיב (דברים טז, ח): עֲצֶרֶת לַה', וכתיב (במדבר כט, לה): עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, והעיקר כסברת רבי יהושע דאמר חלקהו חציו לה' חציו לכם. וכן בשבת חייב לענגו בבשר ויין וקיום ג' סעודות, וחייב נמי לעסוק בתורה בו ביום, ולא להמשך כל היום אחר תענוגי העולם. והיינו שמירה מעלייא, דאם יתבטלו מן התורה אפילו בימים שכאלו שאתם פנויים ממלאכה, הביטו וראו וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, דיהא לכם מוראת מקדש, דוַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם (ויקרא כו, לא) על ביטולה של תורה. הביטו וראו כמה פגם עושה עוון ביטול תורה, דהן בעוון עיקר חורבנו היה בעוון ביטול תורה, שנאמר (ירמיהו ט, יב): עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ. וכיון שהעוון הוא עוון פלילי רח"ל זהו שהחריבה את ביתינו, לזה סמיך אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ – שתהיו עמלים בתורה, דיש 'אם' שהוא ודאי, ורצונו לומר בודאי שתהיו עמלים בתורה בימים המכובדים הללו".


[1].ביצה כא, א: "בעא מניה רב אויא סבא מרב הונא: בהמה, חציה של נכרי וחציה של ישראל, מהו לשחטה ביום טוב? אמר ליה: מותר. אמר ליה: וכי מה בין זה לנדרים ונדבות? אמר ליה: עורבא פרח. כי נפק, אמר ליה רבה בריה: לאו היינו רב אויא סבא דמשתבח ליה מר בגויה, דגברא רבה הוא? אמר ליה: ומה אעביד ליה, אני היום סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים (שה"ש ב, ה), ובעא מינאי מלתא דבעיא טעמא". רש"י: "אני היום סמכוני באשישות – יום טוב הוא, ודרשתי לרבים, וחליתי מטורח הדרשה, וקורא אני עלי סמכוני באשישות – הביאו לי סעודה ואסעוד".
חתם סופר (שם): "וי"ל על פי מה דאמרינן בעירובין כ"ב ע"א שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב (שה"ש ה, יא), במי אתה מוצא דברי תורה, במי שמשחיר פניו עליהם כעורב או נעשה אכזרי כעורב על בניו ע"ש. והנה הכא י"ט היה ודרש חצי היום כפירש"י, ועכשיו אחר שהיה יגע מהדרשא רצה לעסוק בשמחת י"ט באשישות ותפוחים, ובא ר' אויא ושאיל ליה. א"ל עורבא פרח פי' כבר פרח ועבר זמן עורבא היינו חצי היום שעשיתי עצמי כעורב, ועתה רוצה אני לסעוד סעודת י"ט. ועיין כי האי גווני בשבת קי"ט ריש ע"ב ופירש"י ד"ה במטותא וכו'. וא"כ במאי דא"ל עורבא פרח רמז ליה אני היום סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת".

ו – זמן הלימוד והסעודות

ו,א – מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע

עיין בביאור סוגיה זו בהרחבות לפניני הלכה שבת פרק ה, ב-יד. ונזכיר כאן את עיקרי הדברים בקצרה, בתוספת מקורות שלא כתבתי שם:

ביצה טו, ב: "תניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא: או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו – חציו לה' וחציו לכם. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר (דברים טז, ח): עֲצֶרֶת לַה' אֱלוֹהֶיךָ, וכתוב אחד אומר (במדבר כט, לה): עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, הא כיצד? רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר: חלקהו – חציו לה' וחציו לכם". וכן הוא בפסחים סח, ב, ושם הגרסא: "רבי יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש". ועוד מובא שם: "אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא – יום שניתנה בו תורה הוא. אמר רבה: הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא – וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג (ישעיהו נח, יג). אמר רב יוסף: הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם…"

ו,ב – הלכה כר' יהושע

כ"כ רי"ץ גיאת הל' תשובה; או"ז ח"ב הל' מוצ"ש פט; ראבי"ה תרלו, ותקפא; שבולי הלקט רמ; מאורות ביצה טו, ב; מאירי ביצה טו, ב; סמ"ג לאוין עה; שטמ"ק ביצה טו, ב. וכן עולה מהסדר שכתב הרמב"ם יו"ט ו, יט. וכן נראה ממנהיג (הל' יום טוב) ושלטי גיבורים.

אמנם יש שפסקו כר' אליעזר: הרז"ה (פסחים יח, ב, בדפי הרי"ף); ריא"ז (מובא בשלט"ג), ודעה זו הובאה במאירי.

ופסק בשו"ע תקכט, א, כר' יהושע: "מצות יום טוב לחלקו חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה". ובמ"ב א, ביאר שיסוד הדין מדברי הגמרא.

ויש שרצו לטעון שהשו"ע לא פסק שצריך בשבת חציו לבית המדרש, אבל כיוון שלמדנו בפסחים סח, ב, שחיוב השבת אינו פחות מחיוב יו"ט, הרי שאם פסק לגבי יו"ט שחציו לבית המדרש, כך לכל הפחות חייב בשבת. ויש לשים לב שכתב "חציו לבית המדרש" ולא "חציו לה' ".

בנוסף לכך כתב עניין זה בהלכות שבת בב"י בסימן רצ, והביא הרמ"א דברים אלו שם. ובשו"ע רצ, א, כתב רק על קביעת מדרש בשבת ושאסור לקבוע סעודה באותה שעה.

ו,ג – בדעת רבי אליעזר

כתבתי: "גם הבוחר לעסוק כל היום בתורה צריך לפי רבי אליעזר לטעום דבר מה, כדי שלא יהיה מעונה. ומנגד הבוחר לעסוק כל היום בסעודה, צריך להתפלל ולקיים לימוד מסוים בלילה וביום, ולומר דברי תורה בסעודה". וכ"כ השל"ה מסכת שבועות תורה אור טז: "דעל כרחך אין הפשט כולו לה' מבוקר ועד ערב, וכי יתענה ביום טוב? וכן אין הפשט כולו לכם שיאכל כל היום מבוקר עד ערב, דהא צריך להתפלל שחרית וערבית. אלא רובו הוא ככולו. וכן כתבו התוספות שם (בד"ה או אוכל)…"

וכ"כ תוס' רבינו פרץ ביצה טו, ב: "ואע"ג דקאמר לעיל לתלמידיו אכלו משמנים ושתו ממתקים, ואע"פ שהתחילו לישב בבית המדרש לשמוע הדרשה, יש לומר משום שלא היה רוצה שיבטל מעליהם שמחת יום טוב לגמרי". וכ"כ הרא"ה שם, וכ"כ עולת שבת רמב, א, שגם מי שבחר בכולו לכם צריך להתפלל. ונלענ"ד פשוט שלכל הדעות צריך ללמוד משהו בבוקר ובערב.

אמנם לדעת המאירי ביצה טו, ב, אם ירצה ללמוד כל היום כולו, למרות שיצא שלא יאכל כלל, כיוון שאין כוונתו לשם תענית, אלא משום לימוד תורה, הרי זה מותר משום שאפשר לעשות כולו לה'. אבל משמע שיוכל לדעת ר' אליעזר לקבוע את עיקר היום ללימוד וגם לאכול, וכפי המעשה שהיה בתלמידי ר' אליעזר. וכ"כ מהרש"א שם. כיוצא בזה כתב רבי נחמן בן הרמב"ן, שאם בחר בכולו לכם, אינו חייב לקבוע עצמו ללימוד, ורק אם התחיל לשמוע דרשה, צריך לשומעה עד סופה. ולשפת אמת שם, גם לר' אליעזר אפשר לחלוק את היום לשני חלקים שווים.

ויש לציין שר' אליעזר כאן לשיטתו לעניין תפילה, שיש חשיבות לרצון ולבחירה של האדם, כמובא במשנה בברכות ד, ד: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים".

ו,ד – לרבי אליעזר הבוחר ב'לכם' צריך לכוון לשם שמים

כתבתי: "יש להוסיף, שאם יבחר לעסוק כל היום בסעודתו, בחירתו צריכה להיות לשם שמים, כדי לשמוח בקדושת החג ולשמח עניים וגלמודים בשמחתו". שכך כתב השל"ה, סוכה נר מצווה, לא: "וכמו שהשיב רבי עקיבא לאותו מין, על שאמר לו: מה אתם עושין עתה מועדים, והלא כתיב (ישעיהו א, יד): חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. אמר ליה, מי כתיב חדשי ומועדי שנאה נפשי, חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם כתיב, בזמן שאתם מכוונים להנאת גופכם בלבד, הם שנואים, אבל אם הם לעבודתי אינן שנואים, ואינם עלי לטורח, אלא אהובים וחביבים, כדאיתא ברבה פרק כ"א (במד"ר כא, כה. אמנם אינו כתוב שם כך). לשון ספר המוסר פ"ח: … וכתיב: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. וכתיב (מלאכי ב, ג): וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם , ואמרו רבותינו ז"ל (שבת קנא, ב): אלו בני אדם, שאוכלין ושותין ומשתכרין יותר מדאי, כסבורים שמענגין שבתות וימים טובים, אלא צריך לענג שבתות וימים טובים כהוגן…"

של"ה (פרשת אמור דרך חיים תוכחות מוסר): "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי (ויקרא כג, ב). כלומר, שאתם מקדשים את המועדים לשמוח בהם לשם ה', ולהיות הסעודה כמטעמי יצחק, לעורר הרוחניות לדבקות השם יתברך ולהשגת תורתו הקדושה, ואז הם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אומר השם יתברך אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. אמנם העושים חגים וששים ושמחים למלאות בטנם קיא צואה בלי מקום, עליהם נאמר (ישעיהו א, יד): וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. וכבר הארכתי בזה בהלכות מועדים שלי. וזה טעם איסור מלאכה במועדים, כדי שלא יהיה טרוד במלאכתו, וישכח הדבקות בהשם יתברך, כי המועדים מקודשים, ובהם יוסיף הדבקות בהשם יתברך, ואז הם מועדי ה' ".

יותר מזה כתב רבי צדוק בפרי צדיק (במדבר לחג השבועות ה): "רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם, דהיינו מי שיכול שיהיה ה'לכם' היינו הנאת הגוף שלו גם כן לשם שמים ולא ירגיש הנאת עצמו אז כולו לכם. ומי שאינו יכול לכוון שיהיה הנאת הגוף שלו גם כן בקדושה יהיה כולו לה'. דודאי אין הפירוש שהברירה בידו לברור או הנאת הגוף או יושב ושונה. ורבי יהושע סבר דכל אחד מישראל יכול לאכול ביום טוב בקדושה ורק התורה אמרה לחלק חציו לה' וחציו לכם". ועוד כתב (דברים שמיני עצרת לט): "כי זה עיקר טעם רבי אליעזר דסבר או כולו לה' או כולו לכם, דהיינו אם הוא מרגיש בנפשו שיוכל להמשיך הקדושה גם בדברים הגשמיים כאכילה ושתיה, אזי יוכל לעשות כולו לכם. ואם לאו בר הכי הוא בהכרח לעשות כולו לה' שיהיה רק יושב ושונה. ורבי יהושע סבר שעל ידי קדושת החג יוכל כל נפש ישראל להמשיך הקדושה בחציו לכם".

והמצווה לשמח עניים וגלמודים איתו היא גוף המצווה, וכמבואר בספר להלן הלכה יא, ובפניני הלכה סוכות א, יד, בדברי הזוהר לעניין האושפיזין.

ו,ה – סדר הלימוד לרמב"ם כדברי ר' יהושע לקיים חציו לה'

רמב"ם הל' יו"ט ו, יט: "אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך היא הדת, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה". וכ"כ כלבו סימן ס; לבוש תקכט, ג; סידור ר"י עמדין עמ' רנט, יב; ובשועה"ר תקכט, י, והוסיף שזה כדי לקיים חציו לה' וחציו לכם. וכ"כ מ"ב תקכט, א; כה"ח ב.

ובהל' שבת ל, י, הרמב"ם לא הזכיר עניין חציו, אלא תיאר את מנהג הצדיקים שלומדים רוב היום. ויש שרצו ללמוד מדבריו שאין זו חובה אלא מנהג חסידות, שכן כתב: "כך היה מנהג הצדיקים הראשונים".

אולם מהל' יו"ט משמע שהוא דין גמור, שכתב: "כך היא הדת", כלומר כך המנהג לכולם, ודייק לכתוב "קורין ושונין עד חצי היום", וכדעת ר' יהושע בפסחים סח, ב, וביצה טו, ב, שחציו לה', וכ"כ מפרשי הרמב"ם. וכיוון שדין שבת ויו"ט מאותו מקור, בפסחים סח, ב, הרי שגם בשבת דין חציו לה' הוא חיוב גמור.

ויש לבאר שמה שכתב בהל' שבת שהוא מנהג צדיקים, הכוונה ללימוד רוב היום, אבל חציו לה' הוא חובה. ועיין בהרחבות שם ה, א, ו, שלדעת הב"ח רמב, א, וחוות יאיר, המצווה לרמב"ם בשבת ללמוד רוב היום תורה, וזה מה שאמר רבה בפסחים סח, ב: "הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם", הרי ש'גם' לכם, אבל העיקר תורה. ולפי מה שהסברתי הדין לרמב"ם ללמוד בשבת חציו, ומנהג צדיקים להקפיד ללמוד יותר באופן קבוע.

וכן מצינו בספורנו ויקרא כג, ב, על הפסוק: "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי", שיש דרגות במקראי קודש. המקודשים ביותר שבת ויוה"כ, אסורים בכל מלאכה, "לעסוק בכולם בתורה ועסקי קודש, כאמרו (שמות כ, ח-ט): שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וכו' וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ, שתשבות ממלאכתך ויהיה עסקך כולו לה' אלוהיך". ובקצת החגים "תהיה השביתה ממלאכת עבודה בלבד… והכוונה בהם, שעם שמחת היום שישמח ישראל בעושיו יהיה העסק בקצתו בעסקי קודש כאמרם ז"ל יום טוב חציו לה' וחציו לכם, ובזה תשרה שכינה על ישראל בלי ספק כאמרו (תהלים פ"ב, א): אֱלוֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל".

ו,ו – הסדר של הרמב"ם מכוון

הסדר שכתב הרמב"ם מכוון בשעותיו כך שלחלק ה' מוקדש מעט יותר משש שעות. ואמנם בחצי הראשון של היום אכלו לאחר התפילה ארוחה קלה, שארכה מן הסתם חצי שעה עד שעה. אבל מנגד היו מתפללים בהנץ, הרי שבפועל התחילו בתפילה כחצי שעה לפני הנץ, ועוד יש להוסיף לפחות חצי שעה שלאחר חצות, שכן רק אז מותר להתפלל מנחה, ויש להוסיף עוד את זמן תפילת המנחה, כך שבפועל יותר מחצי היום היה מוקדש לה'. ואם היו מאחרים קצת את תפילת המנחה, הרי שהיו מקדישים לה' יותר מחציו של היום. ואולי זה נועד להשלים גם לשעות הנצרכות ללילה, שאף שהיו רגילים לדרוש וללמוד בלילה, אולי האריכו בשינה בלילה, ולא הגיעו לעוד שלוש שעות תורה ותפילה, שכפי החשבון שכתבתי, צריך להגיע במשך כל היממה לתשע שעות.

כתבתי שמן הסתם הארוחה בבוקר ארכה לפי הרמב"ם חצי שעה עד שעה שכן עולה מדבריו שהסעודה העיקרית אחר הצהרים, וכן נוהגים התימנים בכל השבתות, שאוכלים בבוקר ארוחה קלה חלבית, ולפנות ערב סעודה בשרית. וכן זכור לי מלפני ארבעים שנה, שרוב המשפחות סעדו את סעודתם הבשרית כשעה או מעט יותר, ולכן נראה שבעבר, שהיה פחות שפע מאכלים, מן הסתם אכלו את הארוחה הקלה בחצי שעה עד שעה.

ו,ז – האם לר' יהושע החצי לה' צריך להיות מדויק

רבים ביארו שלדעת רבי יהושע הוא חצי דווקא. וכ"כ ב"ח או"ח ר"ס רמב; פני יהושע ביצה טו, ב; שאג"א סי' סט; כה"ח תקכט, י. וכן עולה מדברי יש"ש חולין א, נ, שכתב שאין להחשיב את ניגוני החזנים כחציו לה' (וכתב שגם אינו מחציו לכם, וכוונתו למקרה שהם מאריכים שלא להנאת הציבור), משמע שצריך שהחצי לה' יהיה ממש חצי, ואם מאריכים בחזנות, החצי פגום. והביאו את דברי היש"ש בקרבן נתנאל ביצה ש, ומ"א פתיחת סי' תקכט.

וכן כתב רבי חיים בן עטר בראשון לציון (ביצה טו, ב), שיש לדקדק שיהיה חציו לה', לא פחות. וז"ל: "הרמב"ם חש להערתנו ואמר שבחצי הראשון שלה' יאכלו בו סעודה כדי שלא יהיו בו בתענית, חצי השני אחר מנחה יהיה הכל להם. וכשאתה בא לצרף מה שמחסרין בחצי שלהם בקריאה ובתפילה יהיה כשיעור מה שאכלו בו מחצי שלה', אם כן צריך שלא להאריך בסעודה של שחרית שאם כן נמצא גזול מחצי של ה' ברוך הוא".

וכ"כ כה"ח תקכט, ב: "ונראה כיון דאיכא דסברי הכי ואיכא דסברי הכי (לגבי אם להקדים הדרשה או הסעודה), כל מקום יעשה כמנהגו, ובלבד שלא יפחות מחצי היום לבית המדרש לקיים מאמרי רז"ל. ועל כן יש נוהגין ללמוד בחברה כל ימי מועד מאחר סעודת שחרית עד זמן תפילת מנחה, ובפרט הסוחרים ובעלי מלאכה שאין להם פנאי ללמוד בחול, נוהגים כמה יראי שמיים ללמוד בחברה בכל שבתות ומועדים וגם איזה שעות בלילות בימי החול. ועיקר הלימוד יהיה בדינים כדי לדעת מה יעשה ישראל".

ויש שכתבו שחציו שאמרו אינו חצי בצמצום דווקא, אלא צריך שיעשה חלקו לה' וחלקו לכם, ואם רוצה, רשאי לעשות רובו לה' או רובו לכם. וכ"כ פמ"ג או"ח א"א רמב ס"ק א; שפת אמת ביצה טו ב. ויש ת"ח שכתבו לי, שניתן ללמוד מכל הפוסקים שלא דקדקו להגדיר את הזמנים, שאין הכוונה חצי מדויק אלא הכוונה להקדיש לתורה זמן חשוב, גם אם יהיה שליש בלבד. אמנם נלענ"ד שכוונתם היא שאין צורך לדקדק בשעות, אלא צריך להקדיש בערך חציו של היום לה'. ואפשר שפעם ילמדו יותר ממחצית ופעם פחות, אבל בסך הכל יצא שלומדים בערך מחצית. ואי אפשר לפרש שמספיק ללמוד שליש יום, שהיאך יתקיימו בשליש יום, דברי הירושלמי שאמר שלא ניתנו שבתות וימים טובים אלא כדי לעסוק בהם בתורה, ודברי תנא דבי אליהו רבה פרק א' שאמר "שיום השבת כולו תורה".

ו,ח – התפילה חלק מחציו לה'

עיין בהרחבות לפניני הלכה שבת ה, א, י, שלדעת רוב הפוסקים התפילה בכלל חציו לה'. ואמנם בפסחים סח, ב, אמרו שדעת ר' יהושע "חציו לבית המדרש", ובבית מדרש למדו תורה. אבל אח"כ הביאו דברי ר' יוחנן שביאר שלדעת ר' יהושע "חציו לה' ", על סמך הפסוק "עֲצֶרֶת לַה' אֱלוֹהֶיךָ". ובביצה טו, ב, אמרו בדברי ר' יהושע "חציו לה' " ולא הוזכר בית המדרש. ויש לומר שגם התפילה בכלל חציו לה', אלא שעיקר הזמן צריך להיות מוקדש לתורה, כי לכך נועדו השבת והחג, וגדולים חיי עולם מחיי שעה, ולכן אמרו בפסחים "חציו לבית המדרש" כי לימוד התורה הוא העיקר. וצריך להקפיד על כך.

וכן עולה מדברי המ"א בריש סימן תקכט שהביא מדברי יש"ש חולין א, נ, שיש לגעור בחזנים שמאריכים בניגונים יותר מדאי, שאינו לא מחציו לה' ולא מחציו לכם, משמע שהחלק שמתפללים בלא אריכות הוא מכלל החציו לה'.

ו,ט – לר' יהושע אין הכרח לשמור חצי שלם עבור 'לכם'

מוכרחים לומר שאין הכרח לר' יהושע להקפיד להקדיש את מלא שעות החציו לכם לתענוג גשמי. שהרי כמעט ואין מי שסועד שש שעות ואפילו ארבע שעות, ואין לומר שכך המצווה ואין מקיימים אותה כהלכתה בפחות שעות, מפני שמצווה זו היא לשמוח, ומן הסתם רוב הציבור רוצה לשמוח. ואם אינו מאריך יותר שעות, משמע שאין לו בזה תוספת שמחה. ואם כן מה יעשה אדם שסעד שלוש שעות וכבר אין ביכולתו לאכול עוד, וגם לישון אינו רוצה, האם יהיה חייב לשוחח בדברי חול כדי לקיים את החציו לכם?! ועוד שנכון להרבות בדברי תורה בסעודה (אבות ג, ג; סנהדרין קא, א), וכי אפשר להעלות על הדעת שאם כבר מילא את החציו לה' יהיה אסור לו להוסיף בדברי תורה?! אלא עיקר מה שלמדנו מדברי ר' יהושע, שחובה להקדיש זמן ראוי לסעודה חשובה, וכפי שמובא בשבת קיט, ב, שהזהיר ר' זירא ת"ח שלא ירבו מדי בלימוד תורה על חשבון עונג שבת.

ו,י – האם סועדים לפני הלימוד או אחריו

כתב הרמב"ם (ו, יט) שדורשים אחר האכילה בבוקר. וביש"ש (ביצה ב, ה), כתב שידרשו קודם הסעודה, כפי שמצינו במעשה של ר' אליעזר (ביצה טז, ב). וגם רב לא אוקים אמורא עליה מיו"ט לחברו משום שכרות (ביצה ד, א). והביאו מ"א בפתיחת סימן תקכט, וכתב שעתה שאין רגילים לדרוש בהלכה, עדיף לדרוש אחר הסעודה. ונלענ"ד שלרמב"ם אכלו ארוחה קלה בבוקר, כדי לקיים סעודה שנייה משלוש סעודות שלדעתו צריך לקיים בחג, וכמנהג הרבה תימנים בכל שבת, אבל סעודה עם יין קיימו אחר המנחה. ולכן מנהגו טוב גם כשדורשים בהלכה.

ו,יא – מנהגי המצווה

יוסף אומץ (יוזפא) אות תת"כ: "אכן לכל אדם, אף מי שברי לו שאיננו צריך כלל לתשובה, מכל מקום מחוייב ביום טוב ללמוד דקיימא לן חציו לה' וחציו לכם, ויש לו לקיים מצוות לא ימושו מפיך כל מה דאפשר ליה. וירא שמיים יצא ידי כולם שיאכל וישתה וישמח שמחה של מצווה שיעור וזמן הראוי ולא יאריך מאד, ואם על ידי רוב אכילתו ושתייתו תקפה עליו שינתו, ישכב ולא יפחד וערבה עליו שנתו בשעה חדא, ואח"כ יחזור ללימודו או לתפילתו. על כן בעיני טוב שלא יצאו כן בשום יום טוב מבית הכנסת עד חצות היום כדי לקיים חציו לה' וחציו לכם".

עוד כתב שם באות תתכ"א: "גם אחר מנחה אל יבטל דברי תורה בשיחות יושבי קרנות… מה טוב ומה נעים המנהג פה שדורש בכל יום טוב ויום טוב בין מנחה לערבית חד מחכמי קהילתינו עד שהיה לחק עולם, ומובטח אני שזכות הרבים תלוי בנו שמתוך כך באים כולי עלמא לשמוע הדרשה ולא ילכו בשיחות יושבי קרנות. ונתקן בינינו שלא לדרוש אחד מאיתנו בשום חריפות, מדאגה שמא לא יבואו בינונים שאינם מבינים את החריפות, רק מילתא דאגדתא כדי שיבואו הכל. ובעיני הוא תיקון גדול. על כן ראוי לקיים המנהג זה לעולמי עד וודאי זכות זה יעמוד לכם ולזרעכם אחריכם עד עולם".

ו,יב – רמז מרוקח לשש שעות

כתב הרוקח בפירושו למגילת רות, על הפסוק (רות ב, ז): "וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט": "וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה, בגימטריה בתפילת השחר, וזהו וַתַּעֲמוֹד. דבר אחר: במועדות כתיב "עצרת תהיה לה' ", וכתיב עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם – חציו לה' וחציו לכם, הרי להקב"ה עד ו' שעות. ולכן וַתַּעֲמוֹד מלא ו' וזהו מאז הבקר ועד עתה. וַתַּעֲמוֹד, מועדות. וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד, בגימטריה שש שעות. ד"א וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה, בגימטריה עַתָּה שש שעות".

ו,יג – מדברי מרן הרב קוק זצ"ל על תוכן הלימוד בשבת

כיוון שיו"ט ושבת דומים בעניין הלימוד, יש מקום להזכיר כאן את דברי מרן הרב בעין איה שבת פרק ב' בעניין תוכן הלימוד בשבת.

"עו. רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. רמז יש בהארת נר שבת על הארת אור השכל, השופע על הנפש המתקדשת בקדושת יום המנוחה והקדושה. והנה הרבה הם השמנים, הסיבות המביאות אורה. כמה סעיפי חכמה ישנם, שבהיות הנפש עסוקה בהם מתרוממת על ידם במוסר ומדות טובות, ונעשית מוכנת להביא טובה לעולם. אבל נעלה על כולם בטהרת אורה הוא אורה של תורה, היא מיוחדת ליום השבת ביחוד, היא המעולה שבשמנים בטהרתה שאין בה עירוב של טעות וחשכת יצר האדם הרע, שמתמזגת ע"י ההארה הבאה מחכמות אנושיות. והיא נמשלת ע"כ לשמן זית, ראשית שמנים, להוראה שיום השבת יהיה כולו קדוש לחקר חכמתה של תורה, וכן הוא דעת הרמב"ם (שאוסר לימודי חול בשבת, הל' שבת ל, י, פהמ"ש פכ"ג). והערת השלילה בהדלקה משאר שמנים, הפחותים בצלילותם משמן זית, מורה על ההמשכה המחוייבת אל המאור שבתורה בגנזיה וסתריה, ששם האורה הטהורה שורה.

עז. עמד ר"י בן נורי על רגליו ואמר, מה יעשו אנשי כבל שאין להם אלא שמן שומשמין, ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים, ומה יעשו אנשי אלכסנדריאה שאין להם אלא שמן צנונות, ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט, אלא אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין. מה שהוא פחות מזהיר מהמאור הפנימי שבתורה ומ"מ הוא טוב לאותו האיש שאי אפשר לו לעלות במעלה היותר עליונה לחזות בנועם החכמה הטהורה העליונה, יצוייר בכמה אופנים. הנה חכמת התורה הפנימית, כשהאור היוצא מההבנה הכללית שבתורה יוצא בהרחבתו, אז ההבנה בדרכי ד' והמדות הקדושות הנמשכות מידיעה זו אל האדם באות לא בשיעורים קטנים מתקבצים, כ"א בשפע הגון בידיעות כלליות. אמנם מי שלא בא למדה זו להשכיל הבנות כלליות שופעות בבת אחת אור חכמה מרובה, מ"מ מכל דבר ודבר קטן שבתורה, מכל דיוק הלכה, מכל גרעין של פלפולה של תורה והבנתה היותר פשוטה, מכל רסיס ורסיס מתקבצת אסיפה של אור גדול בנפש… ההתפרטות הקטנה שמכל אחד בפרטיות כמעט שאין לח שמן החכמה האלוהית מוחש, כ"א כשאנו רואים את הפעולה הנפלאה היוצאת מקיבוץ הכללות של העוסקים בגופי הלכות ומשאם ומתנם, כמה הם יקרים וכמה הם קרובים לאור חיי עולם הגנוז בתורת אמת. מזה אנו מכירים כי לח שמן משחת קודש גנוז בכל פרט ופרט, אף שהוא ניצב לפנינו כדמות גרעין יבש. דומה הדבר לשמן שומשמין, שכמה שלא ניכר בכל גרעין של שומשמין מעוצם קטנו כי אוצר ואוגר הוא את שמנו בתוכו, מ"מ מקיבוץ המון השומשמין במקום אחד והצברם והעשותם בבית הבד ניכר כבר בהמון שאוצר של שמן גנוז בכל גרעין וגרעין. כן הדבר באותן שלא הגיעו למדה זו העליונה להעסיק עצמן בקדושת השבת במדה הגבוהה של ההבנות הכלליות הדומות לשמן זית, מ"מ אין הקב"ה בא בטרוניא על בריותיו, וירצה ג"כ מי שבתומו ילך בהליכותיה של תורה בדבריה הפשוטים… מה יעשו אנשי בבל, דיתבי בארעא דחשוכא, שאין להם אלא שמן שומשמין המתלקט מגרעינים קטנים, מפוזרים ובלתי ניכרים בהיותם כ"א בפ"ע [בטיב] שמנם, ודאי כפי מדתם כן ירצה דרכם. והם כערכם משתמשים יפה באור קדושת השבת ע"פ הבחנתם. וא"צ להשריש שמבלעדי המאור היותר פנימי אין כאן כלום, כ"א ההיפך, שכ"א ישמח במתנת חלקו כפי מדת השגתו בכללותה של תורה או בפרטיותיה.

והנה… ישנם עוד ירודים למטה מזה שבהיותם עניי דעת צריכים להשכילם גם דברים הפשוטים במוסרה של תורה ע"פ דרכי משלים פשוטים, שקליפתם איננה עיקרית והיא דומה לאגוז בעל קליפה קשה, ומ"מ ע"י שבירת הקליפה נמצא התוך ומוכשר להוציא השמן… אנשי מדי, שעניות הדעת שרויה בהם, אין להם כ"א שמן אגוזים, ומ"מ בהיותם נהנים מאור האמת ע"פ מדתם, גם הם יומשכו לקדושתה של תורה ויודרכו בדרך ד' הסלולה.

למטה מזה ישנם אנשים כאלה שכ"כ השתקעו והתרגלו בחכמות המורגשות ע"י חכמי האומות, עד שאי אפשר להמשיכם לדברי תורה כ"א ע"י הצעת דברים מחכמות אנושיות הנלקחות לפעמים ג"כ עם ריחן הרע, כפי הדמיון האנושי המתערב בהנחות מדעיות ששרשן אינו רוח ד' השופע על יראיו ונביאיו, כ"א רעיון לבב האדם העלול לשגיאה ודמיון כוזב. מ"מ לפעמים ממר יוצא מתוק, ומהצנונות שהאוכלם ריח רע נודף ממנו (עי' בבא בתרא קמו), וטעמו מר וגס, ומ"מ השמן היוצא ממנו יוכל להאיר ולהזהיר. כמו כן אותם האנשים, אשר ע"פ סבות חינוכיות ומדיניות ויתר מניעות, לא יכלו לעמוד על הוד המוסר והמדע הפנימי שבתורה כ"א ע"י דברים לקוחים מאוצר של חכמות חול, שיש בהן הרבה פסולת גסות ועובי, כגסות הצנון לעומת השמן, מ"מ כיון שהיסוד והתמצית הנקלט מהמוסר והדעת ההוא הוא להשכיל בדרכיה של תורה ביראת ד' ומדות טובות, ולעמוד מתוכם על עקרי וטעמי תורה כפי הבנה אנושית אפשרית, גם זה הוא דרך רצוי למי שלא זכה למעלה שהיא מעולה מזה, היינו להציץ באור גנזי תורה ע"פ עוצם טהרתם של סתרי תורה המבוררים לקדושי חכמי תורה האיתנים…

והנה אנשי אלכסנדריאה ע"י שמן צנונות שלהם הרחיבו והגדילו את הבנת התורה ע"פ דרכם, אבל עלינו עוד להסתכל מטה באנשים שירדו בנמיכת מעלתם וחינוכם עוד במדרגה יותר נמוכה, עד שעיקר הארתם השכלית איננה כ"א חכמות חול טבעיות מדיניות וכאלה, שהן כמו שהן הן ממוזגות בריחם הרע של הדמיונות האנושיים, מ"מ כ"ז שהם חפצים להיות עם ידיעתם הכללית באלה המדעים להיות הולכים בדרך ישרה בדרכה של תורה, ואם שלא יבאו לידי מדה זו לבאר עניני תורה ע"פ השקפותיהם וידיעתם, מ"מ לאורה ישתמשו להשכיל על פי הדברים הכלליים מוסר השכל ויראת ד' מהכרת הבורא ית' ממעשיו ויצוריו ע"י ההעמקה בחכמות הטבעיות והתכוניות. אע"פ שהשמן לא נזדקק, והסיגים ביניהם מעורבים, וריח הרע של הדמיון האנושי הטועה בהשערות נודף מהם, אעפ"כ המאור היוצא ממנו באותם החלקים שהאמת מוצצת על ידם הוא מאיר מחשכי לב האדם ומרומם את נפשו מההשפלות הבהמיות. ע"כ גם את הגורל של אלה האנשים אין להזניח מחבל קהל ד', ובהיותם דבקים בכלל באמונה בתורה ויראת ד', אע"פ שמשעשעים את נפשם באומנתם ע"פ הרגלם בדברים כלליים מבארות אנושיים נחצבים, אין להזניחם כ"א לקרבם ולחזקם.

ע"כ אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין בהם, דהיינו שאין השמן נמשך אחר הפתילה, דהיינו דיעות כאלה שבהיותן מופשטות פועלות להעתיק את האדם ממעשיה של תורה שהם יסוד החיים הכלליים והפרטיים בישראל. אבל כל מדע וענין שכלי, שעמו יעמיד האדם רעיוני לבבו להיות נמשך במעשיו ודיעותיו אחרי שרשי התורה וענפיה בפועל ובדעת, הכל הולך ושב להאיר באור קדושת השבת המרומם את כלל עם ד' אל דעת ד' והוד כבודו. אלא שכל מי שאפשר לו לעלות יותר אל הקודש, ללון בעמקה של תורה ויקרת כבודה, להציץ באור האמת ונוגה הצדק, כך היא חובתו וכך יפה לו. ע"כ שמן זית מן המובחר…"

ז – סעודות החג – מקראי קודש

ז,א – כבוד ועונג מהתורה או מדרבנן

כתב הרמב"ם יו"ט ו, טז: "כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים, שנאמר (ישעיהו נח, יג ): לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וכל ימים טובים נאמר בהן מקרא קדש, וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת". הרי שדין כבוד ועונג יו"ט כדין כבוד ועונג שבת. וכ"כ שו"ע תקכט, א: "וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת".

ובהל' שבת ל, א, כתב: "ארבעה דברים נאמרו בשבת: שנים בתורה ושנים מדברי סופרים, והן מפורשין על ידי הנביאים. שבתורה: זכור ושמור. ושנתפרשו על ידי הנביאים: כבוד ועונג, שנאמר (ישעיהו נח, יג): וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד". ובאר שועה"ר (רמב, קונטרס אחרון א), שהואיל ולרמב"ם הלימוד מהפסוק בנביא – החיוב מדרבנן בלבד.

מנגד, אמרו במכילתא (בא פרשה ט): "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ (שמות יב, טז), כבדהו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה". כלומר, "מִקְרָא קֹדֶשׁ הוא שם דבר שפירושו תקראו אותם קודש לאכילה ושתיה וכסות" (מרכבת המשנה על המכילתא בשם רא"ם).

וכן דעת רמב"ן (ויקרא כג, א) שהוא דאורייתא, ממה שנאמר "מִקְרָא קֹדֶשׁ", וכ"כ בשמו בשעה"צ (רמב, א). וכן כתב היראים תיז, שהוא מהתורה ממה שנאמר "מִקְרָא קֹדֶשׁ". וכ"כ צמח צדק (סימן כח). וכן דעת חת"ס (או"ח קסח), ובאר שגם לרמב"ם הוא דין דאורייתא, כי דברי סופרים הוא אצלו דין דאורייתא, ובמקרה שלנו הכוונה להלכה למשה מסיני שנסמכה על הפסוק בישעיהו.

גם לגבי שבת, דעת הרמב"ן שהעונג והכבוד מהתורה, שנאמר "מִקְרָא קֹדֶשׁ". ואילו היראים תיב, כתב שהוא הלכה למשה מסיני, וישעיהו כתבו בפסוק. ואולי אין היראים מחלק בין דאורייתא להלכה למשה מסיני, ומה שכתב לגבי יו"ט שהוא דאורייתא ומה שכתב לגבי שבת שהוא הלכה למשה מסיני הוא דבר אחד. ואולי ליראים מה שנאמר "מִקְרָא קֹדֶשׁ" לגבי שבת, נלמד לדבר אחר, ולכן בשבת החיוב אינו מדאורייתא אלא רק מהלכה למשה מסיני. ולדעת הרמב"ם כבר למדנו שהוא מדברי סופרים, ובפשטות הכוונה מדרבנן. וכ"כ החינוך רצז, שמצוות עונג שבת מדרבנן. והביאם המ"ב רמב, א.

לדעת חת"ס במחלוקת זו תלויה השאלה האם האיסור להתענות בשבת ויו"ט מדאורייתא או מדרבנן. ועיין בבאו"ה רפח, א. ויש אומרים שגם לסוברים שהמצווה מדרבנן, איסור תענית בשבת מהתורה. והעלה אפשרות כזו בשו"ת הרשב"א א, תריד. וכ"כ בערך השולחן רמב, ג; ורב פעלים או"ח ג, כב.

ז,ב – מצוות עונג ביו"ט

מצוות עונג שבת נלמדה מהנאמר בישעיהו נח, יג: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג". כתב המאירי ברכות מט, ב: "בשבת לדברי הכל טעון פת, דעֹנֶג כתיב ביה, ואין עונג בלא פת", ולכן אם שכח 'רצה' חוזר.

לדעת רוב הראשונים אף ביו"ט יש מצוות עונג, אע"פ שלא נזכר דבר זה במפורש. וכ"כ הרמב"ם יו"ט ו, טז: "כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים, שנאמר: לקדוש ה' מכובד, וכל ימים טובים נאמר בהן מקרא קדש, וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת". וכ"כ טור; שו"ע תקכט, א; שועה"ר א; רעק"א (תשובה א, ובהשמטות שם); אדר"ת (בני בנימין על הרמב"ם שם); חזו"ע (יו"ט עמ' צ).

וכ"כ ארחות חיים (הל' יו"ט, א): "ונראה שצריך לברך על הדלקת נר יו"ט כמו בשבת, לפי שכשם שמצווה לכבד שבת ולענגו כך מצווה לעשות ביו"ט, וזהו מכלל הכיבוד והעונג", וכ"כ בכלבו נח.

וכן נראה מרוב הראשונים שכתבו שיש חובה לקבוע סעודות ביו"ט על פת, משם עונג יו"ט. אמנם יש סוברים שאין חובה לאכול לחם, כמבואר להלן ז, ד, ואפשר שלדעתם אין מצוות עונג ביו"ט.

ובאבודרהם (מעריב של שבת), הזכיר שתי דעות: "וכתב ה"ר גרשון ב"ר שלמה… הדלקת נר יום טוב לא נהגו לברך שאינה מצווה וחובה כמו בשבת, שהיא מכלל עונג שבת, אבל ביו"ט שמחת יום טוב מצאנו עונג יום טוב לא מצאנו ע"כ. ובעל משמרת המועדות כתב שצריך לברך על הנר בלילי ימים טובים" (ומסידור השיטות נראה שהאבודרהם מסכים למעשה שצריך לברך).

וכן כתב המאירי (חי' ביצה לד, ב) בשם יש מי שמפרש, שאין מצוות עונג ביו"ט. וכ"כ פני יהושע (מ, א, 'אלא'); צל"ח (לה, א, 'ונתתי'); וחת"ס (או"ח קסח, שבת קיא).

ז,ג – בין העונג והשמחה

ביאר חת"ס (או"ח קסח) שמי שיש לו עונג גופני מן התענית, יצא ידי חובת עונג שבת בתענית. והאוכל אינו יוצא ידי חובת אכילה אלא אם כן מתענג באכילתו. וכדי שתהיה אכילתו לתיאבון אסרו לאכול בערב שבת מן המנחה ומעלה (שו"ע רפח, ב).

וביו"ט ישנה מצווה נוספת, מצוות שמחה, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". ואין שמחה אלא בבשר ויין, ולכן מצווה להוסיף יותר בסעודת יו"ט מסעודת שבת. וכ"כ בסידור ר"י עמדין (שער המפקד שביל ד' ס"ק ג), שנוהגים להוסיף ביו"ט לפחות תבשיל אחד יתר על של שבת. ומפני מצוות השמחה, גם מי שעונג לו להתענות ביו"ט, אינו רשאי להתענות, מפני שאינו מקיים את מצוות השמחה (חת"ס או"ח קסח). וכיוון שמצווה לשמוח ביו"ט, מפסיקה השמחה אבלות שבעה (שאלתות חיי שרה טו). ועיין בהרחבות לפניני הלכה שבת ז, א, ב.

ז,ד – האם צריך לאכול סעודה שלישית

כתב הרמב"ם שבת ל, ט: "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת, אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה… וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים".

בפשטות משמע מהרמב"ם שחובה לאכול ביו"ט שלוש סעודות. וכך ביארו את הרמב"ם הכלבו הל' יו"ט, והטור תקכט, א. אבל בב"י כתב שאין הדיוק מוכרח.

למעשה כתב הטור שאביו הרא"ש לא נהג לאכול סעודה שלישית ביו"ט. וכ"כ למעשה בשו"ע תקכט, א, שאין צריך לאכול סעודה שלישית. וכ"כ הלבוש תקכט, א: "דלא החמירו לעשות סעודה שלישית בפני עצמה ובהפסק ברכת המזון אלא בשבת משום דתלתא 'היום' בשבת בהדיא הוא דכתיבי ולא ביו"ט… והכל משום שמחת יו"ט, דלפעמים אית בה טירחא בסעודה שלישית". וכ"כ למעשה: תוספות יו"ט (מעשר שני ה, י); שועה"ר (תקט, ג); כה"ח (ס"ק כד); פעולת צדיק (ב, רכה); וחזו"ע (עמ' צג). וכ"כ החיד"א (ברכ"י תקכט, ג; מורה באצבע, רטו), והוסיף שכיוון שע"פ הסוד אין מקום לסעודה שלישית ביו"ט – לא שייך להחמיר בזה.

לעומת זאת, בסידור היעב"ץ (סדר יו"ט ראשון של פסח, שביל ה, אות ב) כתב: "העיקר כמאן דאמר ששוה י"ט לשבת גם בסעודה שלישית". ובפס"ת תקכט, ה, הביא שכך נהג החזו"א. וכ"כ ב'סדר היום' (עט, ב): "לבד במקום שעושין שני ימים טובים, שאין עושין ג' סעודות ביום הראשון משום כבוד של שני. וכן יו"ט שחל להיות ערב שבת, משום כבוד השבת".

ויש שכתבו להוסיף תבשיל אחד בסעודת היום ויחשב כסעודה שלישית. כ"כ בכלבו בשם דעת יש אומרים. והוזכר המנהג להוסיף תבשיל במ"א ה, ומ"ב יג. ויש נוהגים לאכול פירות בזמן סעודה שלישית (מ"א שם ובמ"ב שם).

יו"ט שחל בשבת מוסכם לכו"ע שחייב לאכול בו סעודה שלישית (א"ר ג; שועה"ר ג).

ז,ה – האם חובה לאכול לחם

ברכות מט, א: "אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב נחמן אמר שמואל: טעה ולא הזכיר של ראש חדש בתפלה – מחזירין אותו, בברכת המזון – אין מחזירין אותו… תפלה דחובה היא – מחזירין אותו; ברכת מזונא, דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל – אין מחזירין אותו. אלא מעתה, שבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל, הכי נמי דאי טעי הדר! אמר ליה: אין, דאמר רבי שילא אמר רב: טעה – חוזר לראש". הרי שביו"ט ישנה חובה לקבוע סעודה על פת.

מאידך, במשנה סוכה כז, א: "רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים: אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד". ובגמרא (שם): "מאי טעמא דרבי אליעזר? תשבו כעין תדורו, מה דירה – אחת ביום ואחת בלילה, אף סוכה – אחת ביום ואחת בלילה. ורבנן: כדירה, מה דירה – אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, אף סוכה נמי – אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. אי הכי, אפילו לילי יום טוב ראשון נמי! אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נאמר כאן חמשה עשר ונאמר חמשה עשר בחג המצות, מה להלן – לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות, אף כאן – לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות, והתם מנלן? אמר קרא (שמות יב, יח): בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת – הכתוב קבעו חובה". הרי שאף ביו"ט "אי בעי אכיל, אי בעי לא אכיל". כלומר, אין חובה לקבוע סעודה על פת.

לדעת רוב הראשונים ישנה חובה לקבוע סעודה על פת ביו"ט, כפי שנלמד מהגמרא בברכות. וכך דעת ר"י בתוספות (ברכות מט, ב, 'אי בעי'); מהר"ם מרוטנבורג (תשב"ץ קטן, ריד); רא"ש (ברכות ז, כג); רא"ה (ברכות מט, ב, 'דאמר רב'); ריטב"א (סוכה כז, א, 'הא דאמרינן'); ר"ן (יב, ב בדפ"ר); מחזור ויטרי רכט. וכן נראה ממרדכי (ביצה, תרע); שבולי הלקט (סי' רלח), שפסקו שהשוכח יעלה ויבוא בסעודות יו"ט – חוזר, ולא חילקו בין המועדים. וכ"כ רמב"ם שבת ל, ט; שו"ע תקכט, א, שמצווה לאכול לחם בכל סעודה. וכ"כ מ"א ב, ומ"ב יג, ועוד הרבה אחרונים.[2]

וטעם החיוב לאכול לחם משום עונג יו"ט (מאירי; מחזור ויטרי; שו"ת רעק"א א), וי"א משום שמחה (רא"ש בשם ר"י).

מאידך, לדעת כמה ראשונים, אין חובת סעודה בפת אלא בליל יו"ט של פסח, שהתורה צוותה בו במפורש "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת", וכן בערב יו"ט של סוכות הנלמד מפסח בגזרה שווה (ולדעתם אם יורד גשם, אין מצווה לאכול בלילה הראשון כזית בסוכה). והגמרא בברכות אף היא אינה אלא בליל פסח וליל סוכות. וכ"כ תוספות (סוכה כז, א, 'אי בעי'); רשב"א (ברכות מט, ב, 'תפלה'; שו"ת ג, רפז); הגהות אשרי (סוכה ב, טו).

ז,ו – השוכח יעלה ויבוא בברכת המזון ומנהג ספרדים

כפי שלמדנו בהרחבה הקודמת, לרוב הראשונים חובה לאכול פת בשתי סעודות, אחת בלילה ואחת ביום. לפיכך, אם שכח להזכיר בהן 'יעלה ויבוא' חוזר. וכ"כ שו"ע קפח, ו; מ"ב כו. ועיין בפניני הלכה ברכות ד, ח.

ולמרות שהשו"ע פסק לחזור, לדעת רבים מפוסקי הספרדים האחרונים, כיוון שמדובר בספק ברכות, שב ואל תעשה עדיף, ואם התחיל בברכת הטוב והמטיב – אינו חוזר, חוץ מליל פסח וליל סוכות שבהם לכל הדעות יש חובה לאכול מצה ולחם. וכ"כ בא"ח חוקת, כא; כה"ח קפח, כד; הלכות חגים לרב אליהו טז, יח; חזו"ע יו"ט, עמ' שח; יבי"א ט, מז; ברכת ה' ח"ב ה, כד. וכ"כ אורל"צ ג, יח, ט, אבל הוסיף: "אולם טוב שיחזור ויטול ידיו ויאכל פת ויברך ברכת המזון עם הזכרת יעלה ויבוא". וכ"כ שו"ת עמק יהושע ח"ה או"ח ח; כא; ח"ה אה"ע כ, לרב יהושע מאמאן מרבני מרוקו בדור האחרון, וכתב שלא ראה שנוהגים לחזור, וכ"כ הרב ברוך טולדנו בקיצוש"ע שלו.

לעומת זאת הרב משאש (שמש ומגן א, יג) כתב כשו"ע שבכל סעודות החובה צריך לחזור. וזאת משום שלדעת רוב הראשונים צריך לחזור. ועוד, שכאשר המחלוקת אינה על הברכה אלא על המצווה עצמה, אם חייב לאכול פת, לא אומרים ספק ברכות להקל. ועוד שעפ"י הרדב"ז והחיד"א ועוד, כאשר דעת רוב הפוסקים כמר"ן, לא אומרים ספק ברכות להקל. ויש אומרים שאומרים ספק ברכות להקל נגד מרן רק כאשר מצאו סברה מחודשת, ולא בדברי ראשונים שהיו לפניו (עפ"י ישכיל עבדי).

וכן כתבו עוד פוסקים שמנהג צפון אפריקה ועוד ספרדים: ר' פתחיה בירדוגו בפיתוחי חותם לסוכה כז, א, והר"י משאש (בהגדה ויזכור יוסף, עמ' 387). וכן הביא מספר שולחן המלך סי' מ"ט סעיף ב' לאחד מחכמי ארם צובא שכך פסק. וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל ה, או"ח פג, לרבי משה כלפון הכהן ראב"ד ג'רבא. וכ"כ בספר עלי הדס י, ח (מנהגי תוניס), שנהגו כשו"ע שהשוכח חוזר בכל יו"ט. והביא שכן פסקו ר' יצחק טייב (ערך השלחן קפח, ג), ושיירי כנה"ג (קפח הגב"י אות יג). ושכן כתוב בסידור 'מאירת עיניים', שסידור זה מדויק מאד ע"פ מנהגי תונס והוא בר סמכא. (ואמר הר"א חפוטא שליט"א, שלדעתו בסעודה העיקרית שהיא סעודת היום, חוזר, כי בה עיקר החיוב לאכול פת).

וכן מנהג תימן כשו"ע (שו"ת פעולת צדיק ג, לה; עץ חיים עמ' קסט).

ז,ז – נשים ששכחו לומר יעלה ויבוא

לרעק"א (שו"ת סי' א, ובהשמטות שם), כיוון שחיוב קביעת סעודה על פת הוא משום עונג, ועונג הוא מצוות עשה שהזמן גרמא – אין הנשים חייבות בו. ולכן אשה ששכחה 'יעלה ויבוא' בסעודות יו"ט אינה צריכה לחזור. והסכימו לדבריו – שדי חמד, מערכת ברכות ד, ב; דעת תורה קפח, ו; שבט הלוי ד, יח; ופס"ת תקכט, ו.

מאידך, לפמ"ג א"א שכה, יא, אשה חייבת כאיש. וכ"כ פתחי תשובה תקכט, ב, שכל דיני עונג השייכים בשבת חייבות בהם נשים ביו"ט. ועוד למדנו שיש אומרים (רא"ש בשם ר"י) שחיוב פת הוא משום שמחה, ונשים חייבות בשמחה לדעת הרבה פוסקים, וכפי שהוכיח בשאגת אריה סו, וכפי שנתבאר להלן י, א-ג. וכ"כ למעשה עוד אחרונים: יד אליהו פסקים יז, ב; שאלת שמואל יא, ועוד. ועיין בנטעי גבריאל לו, יא, שסיכם את שיטות האחרונים בזה.

וכתבתי למעשה להלן בפרק ב, 5: "לגבי נשים, גם למנהג אשכנז יש מקום לומר שלא יחזרו (חוץ מבסעודת ליל ראשון של פסח), מתוך חשש לדעת ר' עקיבא איגר שסובר שנשים אינן חייבות במצוות השמחה והסעודה ביו"ט, ולדעת הסוברים שנשים חייבות בברכת המזון מדברי חכמים (עי' פניני הלכה ברכות ד, 5)". שם מבואר שיש ספק בברכות כ, ב, אם נשים חייבות בברכת המזון מהתורה, ונחלקו הראשונים במסקנת הגמרא. ולמעשה במקרה שהסתפקה אם ברכה, לדעת שערי אפרים, ח"א, מג"ג, חייבת לברך. ולדעת רע"א, ברכ"י, יחו"ד ו, י, לא תברך. ובמ"ב קפו, ג, כתב שרשאית לברך. ומ"מ כתבתי בסוף ההערה: "והחוזרות יש להן על מה לסמוך".

ז,ח – בגדי יו"ט טובים מבגדי שבת

ב"י תקכט: "כתבו הגהות מימוניות בפרק ו' מהלכות יום טוב (אות כ) גרסינן בירושלמי פרק קמא דקידושין (סוף ה"ד) בההיא דאמרינן האחין שחלקו, ר' מונא אומר כלי רגל חולקין כלי שבת מיבעיא, מכאן משמע שבגדי יום טוב יהיו טובים מבגדי שבת, עכ"ל". וכ"כ בשו"ע תקכט, א: "ובגדי יו"ט יהיו יותר טובים משל שבת". וכתב מ"א ד: "משום דחייב בשמחה ומטעם זה נהגו להרבות במיני מאכלים יותר משבת". וכ"כ במ"ב יב, וכעין זה בשועה"ר ז. ובלבוש: "ובגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת, דבגדים יש בהן שמחה וחייבים בשמחת יום טוב יותר מבשבת, כתיב (דברים טז, יד): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ".

ז,ט – עניין הבגדים לר' צדוק, שזוכים על ידו לכבוד, קדושה ותושבע"פ

פרי צדיק בראשית פרשת ויגש ז: "ואמר ר' חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא וכו' ר' ינאי לביש מאניה מעלי שבת וכו'. והוא כמו שאמרו: במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה… והנשמה יתירה זוכין בערב שבת בכניסתו, כמו שאמרו בגמרא (ביצה ט"ז א) ובזוה"ק תרומה (ח"ב קל"ה ב) וכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין כדין שירותא דצלותא וכו'. והיינו בתחילת קבלת שבת, וזהו זוכין על ידי הכסות נקיה. ואיתא (שבת קיג, א) וְכִבַּדְתּוֹ (ישעיהו נח, יג), שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. ובשאילתות (בראשית שאילתא א) הגירסא למאניה דלביש בשבתא. והיינו דבגדי שבת כמו בגדי כהונה, וכמו שאמרו (במדבר רבה ד, ח) לבש בגדי כהונה גדולה וכו' בגדי שבת היו וכו'. ובבגדי כהונה כתיב (שמות כח): לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת, וכן נקראין בגדי קודש. ובגדי כהונה מפורש שמכניסין קדושה לכהן, וכמו שאמרו (סנהדרין פג, ב), בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. וכן בגדי שבת מכניסין קדושה לישראל, והיינו דברי תורה כידוע מהזוה"ק (ח"ג רצז, א) דחכמה קודש איקרי. והיינו כבוד וכמו שאמרו (חולין קלג, א) כל השונה וכו' כן נותן לכסיל כבוד ואין כבוד אלא תורה וכו'. והיינו תורה שבעל פה שעל זה עיקר הלימוד לתלמיד, דתורה שבכתב כרוכה ומונחת כל הרוצה יבוא וילמוד (קידושין סו, א). וזה שנקראו מאניה דלביש בשבתא מאני מכבדותי, שזוכין על ידיהם לקדושת תורה שבעל פה שהיא בחינת כבוד, ועל כן נדרש מדכתיב וכבדתו. וכן דרשו (שבת שם עמ' ב'): וְשַׂמְתְּ שמלתך שִׂמְלֹתַיִךְ (רות ג, ג) אלו בגדים של שבת…." ושם מאריך בזה.

עוד כתב ר' צדוק בקונטרס קדושת שבת, מאמר ה, שבגדי השבת מתאימים לנשמה ומכבדים את השבת שבאדם, (כבגדי אדם הראשון, המלאכים, חתן, כהן גדול, צדיקים לעתיד לבוא, והמשיח), ועל כן לבשה רות את בגדי השבת בבואה לבועז כדי שירגיש את מידת האהבה שיש בה ובה היא תוכל להשלים את מידת היראה שבו, עיין שם באורך.


[2]. ומה שנראה מהגמרא בסוכה שאין חובת סעודה, היינו מצד הסוכה, אבל מצד יום טוב חייבים. וכן דעת ר"י בתוספות (ברכות מט, ב, 'אי בעי'); מהר"ם מרוטנבורג (תשב"ץ קטן, ריד); רא"ש (ברכות ז, כג); רא"ה (ברכות מט, ב, 'דאמר רב'); ריטב"א (סוכה כז, א, 'הא דאמרינן'); ר"ן (יב, ב בדפ"ר) ועוד.

ח – מצוות השמחה

ח,א – ארבעת חלקי השמחה

את דברי הרמב"ם הל' יו"ט ו, יז-יח, ביאר יפה בחוט שני כב, א, עמ' קנח, שיש במצוות שמחת יו"ט שני עניינים: א) להיות שמח וטוב לב, כלומר במצב רוח טוב. ב) לעשות פעולות מסוימות שמביאות לידי שמחה, כמו יין לגברים ובגדים לנשים.

על גבי זה, נראה שבאמת המצווה מתפשטת לארבעה חלקים. שכן המצווה לעשות פעולות מסוימות לשמחה מתחלקת לשניים. החלק הראשון: הפעולה המשמחת ביותר, שהיא יין לגברים ובגדים לנשים.

החלק השני: כל מה שממילא חייבים במאכל ומשתה ובגדים, מצד שהחג "מִקְרָא קֹדֶשׁ" כמו שבת, כדברי הספרא אמור יב, ד, בחג שיש מצוות שמחה, יש להוסיף בהם שמחה. שכן גם לגברים מצוות שמחה בבגדים, ולכן כתב בשו"ע תקכט, א, שבגדי יו"ט יותר נאים משבת. ואמנם נראה פשוט שאין הכוונה שחייבים לקנות בגד אחר ליו"ט, אלא שיש להקפיד יותר על לבישת הבגד הנאה ביותר, מה שאין כן בשבת שצריך לכבדה בבגדים נאים אבל לאו דווקא הנאים ביותר. וכן מובא בפסחים (עא, א): "ואי אמרת בעינן זביחה בשעת שמחה – הא זמנין סגיאין דלא משכחת לה… אמר רב פפא: משמחו בכסות נקיה ויין ישן", הרי שגם בזמן שעיקר השמחה בשלמים, כשאי אפשר מקיימים את המצווה מהתורה בכסות נקיה ויין ישן.

בנוסף לכך, למרות שעיקר השמחה בסעודת היום, גם בליל יו"ט יש מצווה להוסיף שמחה בסעודה, אמנם אין בזה גדרי חיוב, והרוצה יוסיף שמחה ביין או במאכלים אחרים שיהיו טובים יותר מהמקובל בשבת. וכן לנשים, אף שעיקר השמחה בבגדים או תכשיטים, יש מצוות שמחה גם בסעודה.

וכ"כ הרמב"ם (ספה"מ עשה נד): "וכולל באמרו וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ (דברים טז, יד)מה שאמרו גם כן שמח בכל מיני שמחה. ומזה לאכול בשר בימים טובים ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים. ולשחוק בכלי ניגון… זה כולו נכנס תחת אמרו וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ. ומה שיתחייב מהם יותר שתיית היין לבד כי הוא יותר מיוחד בשמחה".

וכ"כ יראים (סי' רכז): "מכאן שכל שמחה הראויה לאדם לכל דבר המשמחו חייב לעשות ברגל" ולגרסת שבולי הלקט רסב: "בכל דבר שלבבו מוצא שמחה וקורת רוח באכילה ושתיה וטיול וכל דבר ששמחה היא לו – חייב לעשות".

ואמנם דייק בשועה"ר (קונ"א רמב, ב) מהרמב"ם שהמצווה מהתורה ביין, ושאר דברים מדברי סופרים. אבל לדעת שאגת אריה ס"ה, מצוות שמחה נוהגת מן התורה בזמן הזה בכל מיני שמחות. וז"ל שם: "דמצות שמחה שנצטווינו ברגל אינה שמחה פרטית אלא שמחה כללית שמחויב לשמוח ביו"ט בכל מיני שמחה שיכולת בידו לשמוח… שמע מינה דכל אדם מצוות שמחה מוטלת עליו בראוי לו ובמה שנהנה ממנו, והיינו דאמרינן בגמרא הרבה פעמים דלמא אתי לאמנועי משמחת יו"ט. הרי נתברר דמצות שמחה נוהג מן התורה בזמן הזה בכל מיני שמחות". ומשמע ששמחה זו שייכת גם לנשים. וכ"כ רע"א בהשמטה לתשובה א, שלדעת הסוברים שנשים חייבות בשמחה (לר' זירא, וכך ביאר הלחם משנה את הרמב"ם), נשים חייבות ביין ובשר.

הרי שיש שני חלקים במצוות השמחה, ושניהם מדאורייתא: א) הדבר שעל ידו תהיה השמחה היתירה, ב) תוספת שמחה בכל הסעודות והבגדים.

החלק השלישי, שירה, ריקודים וכדומה, מבואר במה שהזכרתי מספר המצוות לרמב"ם עשה קנד, והיראים סי' רכז. ולא כללתיו בחלק השני כי הוא מצווה למי ששמח בו, ויבואר להלן יג. החלק הרביעי מבואר להלן הלכה יד.

ח,ב – משאגת אריה – המצווה מהתורה גם בזמן הזה ובכל מיני שמחות

שאגת אריה סה: "… ונחזור לענייננו, כבר נתברר בראיה ברורה דמ"ע זו דושמחת נוהג בכל מיני שמחות (הוכיח זאת מפסחים פ, א, שאין מניעה לטמא אחד מישראל כדי שיהיו רוב טמאים וטומאה דחויה בציבור, הרי שגם אם הוא טמא אינו מתבטל ממצוות שמחה, שיכול לקיים בשאר דברים). ולפ"ז אפי' בזה"ז שבעונותינו אין לנו שלמי שמחה נמי מצוה זו נוהגת בשאר מיני שמחות. והכי נמי משמע מדברי הגאונים והרי"ף ושאר פוסקים (עי' רי"ף ורבנו יונה ברכות טז, ב), דס"ל דאבילות יום ראשון הוי מן התורה, ואפ"ה אמרי' בההוא דמועד קטן (יד, ב), אבל אין נוהג אבילותו ברגל משום דאתי עשה דושמחת ודחי לעשה דאבילות דיחיד. ואי אין עשה של שמחה מה"ת אלא בשלמי שמחה לחוד, א"כ היאך אתי עשה דשאר שמחות דרבנן ודחי לעשה של תורה דאבילות בקום ועשה. ואפי' קדם רגל לאבילות אין כח לרגל לדחות את אבילות של תורה. אלא שמע מינה דס"ל דעשה דושמחת נוהג מה"ת בכל מיני שמחות, הלכך אפי' קדים אבילות לרגל אתי רגל דרבים ודחי לאבילות דיחיד.

וטעמו של דבר דמ"ע של שמחה נוהג מה"ת בכל מיני שמחות אף על גב דאמרי' בפ' ערבי פסחים (קט, א) דבזמן שבה"מ קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים. ואמרי' נמי בפ"ק דחגיגה שלש מצות נצטוו כו' והשמחה, והיינו שלמי שמחה, וכדמוכח בכל פרקא קמא דחגיגה ובהרבה מקומות דשלמי שמחה דאורייתא הן. נראה לי משום דמצות שמחה שנצטווינו ברגל אינה שמחה פרטיות אלא שמחה כללית שמחויב לשמוח בי"ט בכל מיני שמחה שיכולת בידו לשמוח, ולא דמי לשאר מצות ששוין בכל אדם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, אבל שמחה זו כל אדם ואדם מחויב לשמוח כפי יכולתו ולפי רוב עושרו. וכן אנשים בראוי להן ונשים בראוי להן, וה"נ קטנים כדאמרי' התם (פסחים קט, א). וכיון דאשכחן דכתב רחמנא שמחה אצל הר גריזים והר עיבל גבי שלמים, אם יש יכולת בידו להביא שלמים ברגל חייב בהן, נוסף על כל שאר מיני שמחות, כיון שמצינו בהן שמחה. אבל אם הוא טמא או בזמן הזה שאי אפשר בשלמי שמחה, הרי הוא יוצא ידי חובתו בשאר מיני שמחות שיש יכולת בידו לקיימן וסגי ליה בהכי… וכ"כ הרמב"ם בס' המצות חלק העשין סי' נ"ד: ועניין השמחה הוא שנקריב שלמים על כל פנים כו' בכלל אמרו וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ מה שאמרו ג"כ לשמוח בהם בכל מיני שמחה ומזה לאכול בשר ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק מיני פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים, ולשחוק בכל מיני נגון ולרקד במקדש לבד כו' ע"כ. וכן נראה מדבריו בחבורו שכ' למעלה (יו"ט ו, יז-יח). וכ"כ הרמב"ן ואכתוב דבריו לקמן. והרי כתבו הר"ן והמרדכי ושאר פוסקים בפ"ק דביצה דהא דשרו ב"ה להוציא קטן בי"ט לרה"ר, היינו כדי לטייל התינוק שיש בזה משום שמחת י"ט, שמע מינה דכל אדם מצות שמחה מוטלת עליו בראוי לו ובמה שנהנה ממנו. והיינו דאמרינן בגמ' הרבה פעמים דלמא אתי לאמנועי משמחת י"ט. הרי נתברר דמצות שמחה נוהג מה"ת בזה"ז בכל מיני שמחות", וכ"כ למעשה על פיו בברכ"י תקכט, ה; שע"ת ד; מ"ב טו; כה"ח ל.

ט – היין והבשר בסעודות החג

ט,א – שיעור היין ששתו בחג – שאי אפשר להורות אח"כ

ביצה ד, א: "ההוא גברא דאתא לקמיה דרב פפא, הוו ליה הנך ביצים משבת ליום טוב. אתא לקמיה, אמר ליה: מהו למכלינהו למחר? אמר ליה: זיל האידנא ותא למחר, דרב לא מוקי אמורא עלויה מיומא טבא לחבריה משום שכרות…" רש"י: "דרב לא מוקי אמורא עלויה – לא היה מעמיד מתורגמן לפניו לדרוש דרשה לרבים. מיומא טבא לחבריה – כלומר, משעשה היום יום טוב דהיינו לאחר סעודה, עד מחר. משום שכרות – דרב אורויי היה מורי בדרשה שלו, כדאמרינן בכריתות, ושכור אסור להורות, דכתיב (ויקרא י, ט): יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וכתיב (שם, יא): וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

כריתות יג, ב: "רב אחא דהוצל הוה נידרא עלה דביתהו (הדיר את אשתו), אתא לקמיה דרב אשי (בא ביו"ט לבטל נדרו). אמר ליה: זיל האידנא ותא למחר, דרב לא מוקי אמורא עליה מיומא טבא לחבריה משום שכרות. אמר ליה, והאמר רב: הלכה כר' אלעזר (שאם עירב מים ביין, אינו בכלל האיסור), ומר הוא דקא רמי ביה מיא! אמר ליה, הא לא קשיא: הא ברביעית, הא ביותר מכדי רביעית" שאם שותה יותר מרביעית, גם אם יערב מים אסור להורות. וכן הוא בעירובין סד, ב.

ט,ב – תשובת הרשב"א א, רמז

"מה שאמרו בכריתות (יג, ב) שתה רביעית אל יורה. יש לי לעיין עד מתי אסור, אם כל היום או שעות ידועות? ומדאמרינן בביצה דרב לא מוקי אמורא מיומא טבא לחבריה. ואמרינן נמי זיל האידנא ותא למחר, משמע דכל היום אסור. ויש לומר דלא אמרו אלא ביום טוב דמרבין בשתיה. והיינו דקאמר דלא מוקי אמורא מיומא טבא לחבריה. ומשמע דוקא מיומא טבא לחבריה, דהא בשאר יומי מוקי. אלא דאיכא לעיוני מדאמרינן בריש פרק אלו מגלחין (יד, ב) דנין דיני נפשות דקתני, מי קטלינן ליה? א"כ אתי לאימנועי משמחת יום טוב? דתניא (פ"ד מיתות דף ס"ג) רבי עקיבא אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום כל אותו היום? שנאמר (ויקרא יט, כו): לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם. ופריק דאתו מצפרא ומעייני ביה בדיניה ועיילי ואכלי ושתו כולי יומא. ואתו סמוך לשקיעת החמה וגמרי ליה וקטלי ליה. ואפשר דשאני התם דכבר עיינו בדיניה. ואף על גב דאכלי ושתו לא הוראה גמורה היא דאמאי דעייני מכבר סמכי וגמרי ליה לדיניה. ומכל מקום איכא למשמע מיהא דאילו נתן דעתו כבר על הלכה ועל פסק הדבר בין להתיר בין לאסור שמותר להורות ואפילו מיד שאכל ושתה ואפילו סעודה גדולה כיום טוב".

ט,ג – אין שמחה בפחות מרביעית

אין שמחה בפחות מרביעית, וכפי שלמדנו מספר החינוך מצווה לא: "ועל כן נתחייבנו לעשות המעשה (קידוש בשבת) עם היין, לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה שהוא סועד ומשמח… ואין צורך לתת טעם על חייבם אותנו שיהיה בכוס רביעית, דפחות מזה השיעור אינו ראוי ולא יתעורר לב האדם עליו".

כתב סמ"ק קלג, שאיסור הוראה לשתוי, הוא כאשר שתה רביעית, ובתוך הסעודה אינו משכר. וכתב בהגהות רבנו פרץ: "ונראה דאם סעד סעודת שמחה כגון סעודת יום טוב או סעודת נישואין או פורים, אף על פי שלא שתה אלא בסעודה אין לו להורות, כדאמרינן רב לא אורי מיומא טבא לחבריה פירוש אחר אכילה של יום ראשון לצורך מחר משום שכרות". הרי שבסעודת יו"ט היו שותים הרבה יותר מרביעית. וכן מובא במ"א צט, א. וכן עולה מהש"ך יו"ד רמב, יט.

ט,ד – עוד מדברי הפוסקים על שיעור היין

בדומה לתשובת הרשב"א שכתב: "דלא אמרו אלא ביום טוב דמרבין בשתיה", כן כתב בשיטה להר"ן (כתובות י, ב): "דמרבין בשתיה".

בגמרא פסחים קח, ב: "שתאן בבת אחת, רב אמר: ידי יין – יצא, ידי ארבעה כוסות – לא יצא". פירש רשב"ם: "ידי יין יצא – משום שמחת יו"ט, כדתניא לקמן (קט, א) ושמחת בחגך, במה משמחו – ביין". ולא ראה הפרזה בשתיית ארבע כוסות לשמחה, ובכל כוס לפחות שיעור רביעית.

ועיין בתולדות יעקב למהריק"ש לביצה ד, א, שממנו עולה שנהגו הכל לשתות הרבה ביו"ט אחרי הלימוד, ולכן לא יכלו להורות או לזכור ההוראה.

כתב ביש"ש ביצה ב, ה: "עכשיו, שאין לנו שמחת שלמים, והמקדש חרב, וערבה כל שמחה, אין שמחה אלא ביין, וזולתה אינו יוצא ידי חובה בשמחת י"ט, ואדרבא, במה ישמח את עצמו, אם לא שישתה, וישכח רישו, לשמוח, ולבטוח בה', שיחזור אלינו, ואף בימי גליותינו, בהיותינו בארץ אויבינו, לא מאס ולא געל אותנו, להפיר בריתו, תורה ומצות מאתנו, כי תמיד הוא ה' אלוהינו".

מעין זה כתב בן יהוידע (פסחים קט, א), שהטעם שהאיש מצווה ביין הוא "כי האיש ההוצאה מוטלת עליו ולפעמים אין לאל ידו ודוחק עצמו שהוא לוה מאחרים או מוכר חפץ בפחות כדי להביא מעות להוצאת יו"ט הרבה. ולכן כפי הטבע כשיכנס יו"ט יהיה לו דאגה בלבבו על ההוצאה לכן שמחתו תהיה שלימה ביין שמעביר הדאגות".

והאדמוה"ז כתב בתורה אור צט, ג, ששותים לפחות רביעית. וכ"כ גם בנימוקי או"ח מונקאטש לסי' תקכט.

ובחוט השני כב, א, עמ' קנט, כתב שאין צריך לשתות דווקא רביעית, אלא אף בפחות יצא ידי חובה, דכל כמות של משקה יין הוא משמח. ולפני כן כתב שעצם ההתעסקות בשתיית היין היא התעסקות בשמחה, וזו המצווה. ודבריו קשים, שהפך את השמחה הממשית ל'גדר שמחה'. בספר שבות יצחק, פסח י, ד, כתב בשם ריש"א שהמצווה לשתות רביעית, והתקנה ביין דווקא, ולכן אף השמח בדברים אחרים צריך להתאמץ לקיים המצווה ביין, אא"כ שונאו.

ונראה שהרבה אנשים אינם שמחים ברביעית אלא צריכים לשתות יותר. ובספר מועדי ה' (הל' יו"ט עמ' ג) כתב שנראה שהכל לפי טבע האדם, העיקר שירגיש שמחה.

על דברי הרמב"ם (יו"ט ו, יט): "ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה, וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עם הלילה". כתב הרב קאפח: "לא כתב רבנו שחוזרין לבית הכנסת להתפלל ערבית. משמע שהעדיפו להתפלל בבית. וכך היה מנהגנו בתימן מתפללין מוצאי שבתות ומוצאי ימים טובים יחידים בבית מחשש שמא יהיה הש"ץ שתוי יותר מן הראוי".

ט,ה – שיכר

כתב מהר"י ענגיל בגיליוני הש"ס פסחים קז, א, שיוצאים בשיכר, שכן אמרו שאפשר לקדש עליו "ולומר עליו כל שירות ותשבחות שבעולם". וחיזק דבריו בחוהמ"כ א, הערה כה. וכן מצינו בב"מ סו, ב, ורש"י 'לפכוחי', ששיכר משמח כיין, הרי שהעיקר תלוי באלכוהול ולא במוצאו מענבים.

ט,ו – האם חובה או מצווה לאכול בשר בהמה בסעודה

חולין פג, א: "מתני'. בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה".

והובאה משנה זו בע"ז ה, ב, וביאר בתוס': "ערב יום טוב האחרון של חג – הא דלא נקט (יום) הראשון של חג לפי שהם טרודים במצות לולב וסוכה ואין להם פנאי להרבות בסעודות. וי"מ דבהנך ארבעה פרקים טעמא רבה אית בהו: יום טוב האחרון של חג לפי שהוא זמן בפני עצמו וחלוק משלפניו תקנו להרבות בסעודה, מה שאין כן בשביעי של פסח. וגם הקרבנות שבשמיני היו בשביל ישראל וכל החג היו מקריבין נגד העובדי כוכבים. וערב פסח לפי שהוא יום גאולה ויציאה לחירות. ועצרת כדאמרינן בפרק אלו דברים (פסחים סח, ב) הכל מודים בעצרת, דבעינן נמי לכם. וראש השנה מפני שהוא תחילת השנה מרבים בסעודה לעשות סימן יפה, וכמה עניני' עושים בו לסימן יפה כדאמר במסכת הוריות (יב, א) וכריתות (ה, ב)".

בכל אופן ניתן ללמוד מהמשנה חולין שגם לאחר החורבן יש מצווה באכילת בשר בחגים. אמנם נראה שאינו חובה, עובדה שלא בכל החגים מכרו הרבה בשר. עוד אפשר ללמוד שיש מצווה לשמוח בראש השנה, ולכן קנו בשר לקראתו.

למעשה כתב הרמב"ם (ו, יח), שלשמחת החג מצווה לאכול בשר ויין. וכן משמע מיש"ש ביצה ב, ה, שחובה לאכול בשר. ותמה על הרמב"ם בב"י תקכט, א, מדוע הוסיף בשר. ובשועה"ר תקכט, ז, כתב שחובה לשתות יין ומצווה לאכול בשר, וכך משמע מהב"ח ומ"א. וכ"כ אלף המגן ס"ק סז; באו"ה תקכט, ב, 'כיצד', ומ"ב יא. ועיין ביחו"ד ו, לג.

ט,ז – בשר בהמה ועוף

משנה חגיגה ז, ב: "…ישראל יוצאין ידי חובתן (חובת שמחה ברגל) בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאות ואשמות ובבכור ובחזה ושוק, אבל לא בעופות ולא במנחות".

גמרא ח, א: "תנו רבנן: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ (דברים טז, יד) – לרבות כל מיני שמחות לשמחה (לא רק קרבן חגיגה ושלמי שמחה). מכאן אמרו חכמים: ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאת ואשם ובבכור ובחזה ושוק. יכול אף בעופות ובמנחות – תלמוד לומר: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, מי שחגיגה באה מהם (בהמות שכשרות לחגיגה), יצאו אלו שאין חגיגה באה מהם. רב אשי אמר: מושמחת נפקא, יצאו אלו שאין בהן שמחה".

כתב בלקט יושר (עמ' 157, לגבי סעודת פורים): "אין שמחה אלא בבשר ויין, וצריך כל אחד לעשות תבשיל אחד או שנים מן הבשר. ובשר עוף אינו נקרא בשר".

וכ"כ מ"א תקנא, כח, שאין שמחה אלא בבשר בהמה (ולכן אם לא יכול לאכול מאכלי חלב בתשעת הימים, יאכל בשר עוף). וכ"כ חיי אדם קלג, טז, ומ"ב תקנב, ה (אלא שלמעשה כתבו שנהגו לאסור בשר עוף בתשעת הימים למרות שאין בו שמחה). וכ"כ ישועות יעקב תרח, ב, שיש לאכול בשר בהמה בערב יוה"כ כמו שאר הרגלים.

וכ"כ בדרכי תשובה יו"ט פט, יט: "הן אמת כי בשאג"א סימן סה העלה דאף דשמחת יום טוב בזמן הזה מהתורה, מכל מקום לא הוי החיוב לאכול בשר דוקא, רק לעשות השמחה כראוי לו ובמה שנהנה ממנו… וזכרתי ימים מקדם כד הוינא טליא ששמעתי מפי אדמו"ר הגאון הקדוש רשבכה"ג מצאנז זצלה"ה בעל תשובות דברי חיים, שאמר שאין דברי השאגת אריה מוכרחין אלא שצריך לאכול ביום טוב בשר בהמה דוקא".

וראייה לשיטתם מסנהדרין ע, ב, לגבי בן סורר ומורה: "אמר רבא: אכל בשר עוף – אינו נעשה בן סורר ומורה". ביאר ביד רמ"ה לסנהדרין שם: "אמר רבא אכל טרטימר בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה לפי שמאכל קל הוא ואין דרך ליסטים בכך… והרב רבי יצחק בר אשר ז"ל פירש טעמא דבשר עוף אין בו משום שמחה, כדאמרי' בחגיגה (ז, ב) אבל לא בעופות ולא במנחות דאין שמחה אלא בבשר בהמה".

מאידך, ביד אפרים (יו"ד א, א) כתב שיוצאים ידי חובת שמחת יום טוב בעופות. והביא ראייה מביצה י, ב, שאמרו על שחיטת יונים, "אתי לאמנועי משמחת יום טוב". וכ"כ בחוות יאיר סו"ס קעח, שיש קצת שמחה בעופות (אמנם לפני כן בחוות יאיר כתב שאין שמחה אלא בבשר). וכ"כ בשבט הלוי ג, יח, ב: "ומנהג שלנו דגם ביום טוב אין מהדרין דוקא אבשר בהמה", והביא ראייה מהירושלמי (פסחים פ"ד ה"א) שגם בדגים יש שמחת יום טוב. וכן נראה משו"ע תקלג, ד, שמותר לצוד דגים בחול המועד, וכתב מ"א ח, משום שמחת יום טוב.

כתב רש"י בביאור על המשנה, בטעם שלא יוצאים ידי שמחה בעופות: "שאין שובע אלא בבשר בהמה". הרי שהבין שמדובר בעופות קטנים, ומזה משמע שכיום שמגדלים תרנגולים ובשרם מרובה, אפשר לרש"י לשמוח בהם.

ט,ח – האם יש מצוות שמחה בלילה הראשון של חג

משנה סוכה (מח, א): "ההלל והשמחה שמונה". ובגמרא: "מנא הני מילי ("ששמיני חייב בשמחה")? דתנו רבנן: וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (דברים טז, טו) לרבות לילי יום טוב האחרון. או אינו אלא יום טוב הראשון? כשהוא אומר 'אך' – חלק. ומה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון? מרבה אני לילי יום טוב האחרון – שיש שמחה לפניו, ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו".

לרש"י ('לרבות') אין צורך לרבות את שאר הלילות, מפני שפשיטא שיש בהם חיוב שמחה. ולריב"א (תוספות פסחים, עא, א, 'לרבות') גם שאר הלילות נלמדו מאותו ריבוי. הרי שלשיטתם מצוות השמחה תקפה אף בלילות, חוץ מלילה ראשון.

נחלקו הפוסקים ממה לילה ראשון נתמעט. להרבה פוסקים רק משמחת שלמים נתמעט, שאין יוצאים ידי שלמי שמחה בשלמים שהוקרבו בערב חג, אבל יש בו מצוות שמחה מהתורה, ממה שנאמר: ושמחת בחגך. וכ"כ מ"א (תקמו, ד), ולכן אסר לערוך סעודה ראשונה של נישואין בליל יו"ט, משום שאין מערבים שמחה בשמחה (ועיין להלן ט, י, בדין זה). וכן מסיק מדבריו בשערי תשובה (תקכט, ב), שגם בליל יו"ט יש חיוב שמחה מהתורה. וכ"כ האבני נזר (או"ח, תכג), שלא נתמעט ליל יו"ט ראשון אלא משלמי חגיגה אבל "לעניין כסות נקיה ויין ישן אין חילוק בין לילה ראשונה לשאר החג". וכן העלה החזו"א (או"ח קכד, הערות למס' פסחים עא, א). והובאה סברה זו גם בחת"ס (שו"ת אהע"ז א, קכב).

מנגד, לחמד משה (תקמו, ב. הובא בשעה"צ שם, טו) מצוות עשה של שמחה אינה נוהגת כלל בליל יו"ט ראשון (ולכן התיר לעשות סעודת חתן בלילה הראשון). וכ"כ שאגת אריה (סי' סח), אלא שלדעתו ישנה מצוות שמחה מדרבנן.

ט,ט – האם מצוות שמחה בסעודה ויין פעם ביום או פעמיים ביום

יש סוברים שמצווה לשתות ולאכול פעם אחת ביום, ואפשר ביום או בלילה זולת ביום הראשון, שבלילו אין יוצאים, כי לא יכלו להביא שלמי שמחה לפניו, שעדיין לא נכנס החג. וכ"כ שפת אמת (סוכה מח, א). וכן דייק מהגמרא בסוכה נג, א, שלפי סדר היום המתואר בסוכות, משמע שאכלו ושתו ביום בלבד: "תניא, אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה – תמיד של שחר, משם – לתפלה, משם – לקרבן מוסף, משם – לתפלת המוספין, משם – לבית המדרש, משם – לאכילה ושתיה, משם – לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך – לשמחת בית השואבה". וכן דייק מלשון הרמב"ם.

ובערוך השלחן העתיד (קצט, יז) כתב: "ויותר נ"ל דהרמב"ם ס"ל דמי שיצא ידי שמחה בלילה אינו מחוייב לקיימה גם ביום, שהתורה צוותה בכל יום לשמוח, ובפעם אחת די או ביום או בלילה, ונהי שלא חייבתו התורה בלילה ראשונה מיהו אם שמח יצא".

והחזו"א הסתפק בדבר זה, וז"ל: "והא דמרבינן לילות יש להסתפק אם צריך שלמים בין ביום ובין בלילה, או דיוצא באכילה פעם אחת בין אם אכלן ביום ובין אם אכלן בלילה" (או"ח קכד, הערות למס' פסחים עא, א. וכ"כ בסימן קכט).

מאידך, בדרכי תשובה (יו"ד פט, יט) כתב שיש חובת אכילת בשר גם בליל יו"ט, ולכן לא נכון הוא המנהג לאכול ארוחה חלבית בליל שבועות. ושכן עולה ממ"א (תקמו, ד, שאסר לעשות סעודה ראשונה של חתונה בליל יו"ט, ועיין להלן ט, י).

כתב בחוט שני (עמ' קנח): "ופעולות מיוחדות של שמחה, לא צריך לעשותן כל היו"ט, אלא סגי בפעם אחת ביו"ט כמו לשתות יין ולאכול בשר".

ט,י – סעודת חתונה בליל ראשון של חג

מועד קטן ח, ב: "משנה. אין נושאין נשים במועד…" גמרא: "לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. רבה בר רב הונא אמר: מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו… וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ (דברים טז, יד), בחגך – ולא באשתך. עולא אמר: מפני הטורח. רבי יצחק נפחא אמר: מפני ביטול פריה ורביה".

כתב שו"ע תקמו, ג, שמותר לישא בערב הרגל ולעשות סעודה ברגל. ובמ"א ד, חלק וכתב שאסור לעשות את סעודת הנישואין בליל חג, מפני שעיקר השמחה בסעודה הראשונה, ורק את שאר סעודות שבע ברכות מותר לעשות במועד. וכ"כ עוד כמה אחרונים. ועיין בחזו"ע יו"ט עמ' צז, שהביא מכמה אחרונים, שדברי השו"ע הם כפי השאגת אריה סח, שמצוות השמחה בלילה הראשון של חג מדרבנן. וחיזק דבריו להלכה. אמנם בשאגת אריה כתב שלדעת הרי"ף והרא"ש גם בלילה הראשון מצוות השמחה מהתורה, וביאר באבני נזר (תכג, ט-י), שכיום שאין לנו קרבן חגיגה, כבר אין הפרש בין הלילה ליום. ובמ"ב תקמו, י, ושעה"צ טו, כתב שבשעת הדחק אפשר לסמוך על השו"ע לעשות את סעודת הנישואין בליל חג, בצירוף דברי השאגת אריה שמצוות השמחה בליל ראשון מדרבנן, בנוסף לכך לדעת א"ר ובגדי ישע, הסעודה הראשונה כבר אינה עיקר השמחה, ולכן אין בה התנגשות בשמחת החג.

י – מצוות השמחה לנשים

י,א – מצוות שמחה לנשים

ר"ה ו, ב: "בעי רבי זירא: אשה מה היא בבל תאחר? מי אמרינן הא לא מיחייבא בראיה, או דלמא: הא איתה בשמחה? אמר ליה אביי: ותיפוק ליה דהא איתה בשמחה. – ומי אמר אביי הכי? והאמר אביי: אשה בעלה משמחה! – לדבריו דרבי זירא קאמר".

הרי יוצא שלר' זירא יש מצוות שמחה לאשה, ולאביי אין לאשה מצווה עצמית אלא מצווה על בעלה לשמחה. והוכיח בשאגת אריה סו, שהלכה כר' זירא שאשה חייבת במצוות השמחה, שכן למדנו בסתם גמרא נדרים ג, א, שאשה עוברת בבל תאחר כשמאחרת חטאת יולדת, ורק אליבא דר' זירא שסובר שאשה חייבת במצוות השמחה יש מקום לומר שחייבת בבל תאחר. וכן פסק הרמב"ם הל' מעשה הקרבנות יד, יד, כר' זירא: "אחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר".

וכן פסק הרמב"ם בהל' ע"ז יג, ג: "כל מצות לא תעשה שבתורה אחד אנשים ואחד נשים חייבים חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל יטמא כהן למתים, וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה שהנשים חייבות". וכן כתב הרמב"ם בפיהמ"ש קידושין א, ז: "… וכבר ידעת שכלל הוא אצלנו אין למדים מן הכללות, ואמרו כל רוצה לומר על הרוב… הלא ידעת שאכילת מצה ליל פסח, ושמחה במועדים, והקהל, ותפלה, ומקרא מגילה, ונר חנוכה, ונר שבת, וקדוש היום, כל אלו מצות עשה שהזמן גרמה וכל אחת מהן חיובה לנשים כחיובה לאנשים".

המקור לחיוב במצוות שמחה, כתב רש"י חגיגה ו, א, 'מחייבא', שאשה מחויבת "לעלות לרגל ולשמוח בחג עם בעלה, דעל השמחה נצטוו נשים, דכתיב (דברים יד, כו): וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ". וכן ביאר בדברי ר' יוסי הגלילי המובאים בחגיגה ו, ב, שנשים חייבות בשמחה.

וכתב הרמב"ם בהל' יו"ט ו, יז: "וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים טז, יד): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ וגו' ".

וכ"כ האחרונים עפ"י שאגת אריה סו, שאשה חייבת במצוות השמחה, ומהם: ברכ"י תקכט, ה; שע"ת ד; מ"ב טו; כה"ח ל.

לפי זה, אשה שחיה לבדה, מצווה שתקנה לעצמה בגד נאה לחג. וכן תשמח בסעודות ומלבושי יו"ט, ובכל ארבעת חלקי השמחה שכתבתי.

י,ב – דיון נוסף בדברי הרמב"ם והראב"ד

כתב הרמב"ם חגיגה א, א: "והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה, שנאמר (דברים כז, ז): וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ, ונשים חייבות במצוה זו", השגת הראב"ד: "ונשים חייבות במצוה זו – לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה".

יש מפרשים שנחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד, לרמב"ם הלכה כר' זירא שיש מצוות שמחה לנשים, ולראב"ד הלכה כאביי שאין מצווה ורק לבעל יש מצווה לשמחה (כ"כ לחם משנה במעשה הקרבנות יד, יד, וסתר עצמו כאן).

יש מפרשים שגם הרמב"ם מסכים לראב"ד שהלכה כאביי, שאין לנשים מצווה עצמית, אלא המצווה שהבעל ישמחה, והראב"ד רק דקדק בדברים כדי שלא יטעו בדברי הרמב"ם (כס"מ חגיגה א, א).

ויש מפרשים שאמנם נחלקו במחלוקת ר' זירא ואביי, אלא שלשניהם יש לנשים מצווה עצמית לשמוח בחג. וכל מה שנחלקו האם יש לנשים מצווה עצמית להביא שלמי חגיגה. לרמב"ם הלכה כר' זירא שיש מצווה, ולראב"ד הלכה כאביי שאין מצווה לאשה להביא את קרבן החגיגה או לאכול ממנו, אלא שיש מצווה על הבעל לשמחה, וממילא לתת לה מבשר הקרבן, כדין מצוות השמחה שהיא לשמוח ולשמח, וק"ו שחיוב זה גדול כלפי אשתו (לחם יהודה לרמב"ם בחגיגה א, א; ר' ירוחם פלרא בביאורו לסמ"ג).

י,ג – הלכה למעשה בשתיית יין ואכילת בשר לנשים

מתוס' ר"ה ו, ב, 'אשה', עולה שגם נשים מקיימות מצוות שמחה ביין: "אפילו בזמן שבהמ"ק קיים היכא דלא אפשר משמחה בכסות נקיה ויין ישן, כגון היכא דחל יום טוב ראשון של חג להיות בשבת דבעינן זביחה בשעת שמחה". הרי שבדרך כלל נשים שמחות ביין.

עיין בחול המועד כהלכתו א, הערה ה, שדייק מלשון כמה פוסקים (רמב"ם, מוהר"ש, אורחות חיים, שועה"ר) שנשים אינן חייבות לשתות יין ולאכול בשר. והביא מהגהות בני בנימין (לאדר"ת), שביאר שכוונת הרמב"ם רק לשלול מנשים שתיית יין, כי אין זה מכובד, אבל בבשר חייבות.

אח"כ הביא מרע"א (השמטות א) שלסוברים שיש לנשים מצווה לשמוח, אשה חייבת בשתיית יין ובשר. וכעין זה כתב בשאגת אריה סו. והקשה בחוהמ"כ על הסוברים שאינן צריכות לשתות יין, והלא למדנו בכתובות סה, א, שכוס אחד יפה לנשים, ובכוס אחד יוצאים. ונלענ"ד שיש להשיב, שבכוס אחד (רביעית) יוצאים בדיעבד, אבל לכתחילה צריך ממש לשמוח ביותר מכוס אחת, ובזה אין לחייב נשים, כי הוא עלול להיות להן לגנאי.

עוד נלענ"ד שאפשר להסביר שכל הראשונים שלא הזכירו חיוב יין ובשר לנשים דיברו על החלק הראשון של מצוות השמחה, שהוא לעשות דבר חשוב לעיקר השמחה, כדי להשאיר חותם של שמחה על כל החג, שבזה נשים יוצאות בבגד חדש ולא בבשר ויין. אבל עדיין יש להן מצווה מצד החלק השני של השמחה, שאם יש להן שמחה ביין, מצווה שישתו ממנו.

י,ד – האם יכול הבעל לצאת בקניית כלי נאה

כתב בחוט שני כב, ב, עמ' קסא, שנראה שיוצא גם אם קונה לאשה כלי בית או כלי אכילה נאים לכבוד יום טוב, ובתנאי שהיא שמחה בהם. ע"כ. ובשבט הלוי ח, קכד, כתב שאולי יוצא בפרחים, ואולי גם בריקוד וטיול, אבל אינו יוצא בקניית ספר או טלפון, שאינו שייך לשמחת היום עצמו. ולרשז"א יוצא אפילו במיקסר שאין בו שימוש ביו"ט עצמו (שלחן שלמה תקכט, הערה ה). וריש"א סבר שאין יוצאים אלא בבגד או תכשיט כפי שקבעו חז"ל, ואפילו אם יש לה כבר בגד ליו"ט צריך לקנות חדש (לקט דיני יו"ט וחוה"מ לרב דינר א, ד). ונלענ"ד שאת עיקר השמחה מקיימים רק בבגד או תכשיט או כלי או רהיט שמשתמשים בו בחג ומאוד משמח לא פחות מבגד, אמנם את החלק השני והשלישי בוודאי מקיימים בכל מתנה.

כתב בחוט שני (עמ' קסא), שאין מועיל לבעל שאשתו תמחל, מפני שהמצווה היא עליו, לקנות לה דבר לשמחה. ובשלמי שמחה (עמ' נה) כתב בשם ריש"א שאם האשה מוחלת הבעל אינו חייב לקנות לה בגד. ובספר שונה הלכות (יו"ט עמ' ח), לר"ח קנייבסקי, כתב שאם האשה מוחלת אין חובה לקנות לה בגד חדש, אבל מ"מ הפסיד את המצווה. והרב יוסף בר שלום, רבה של בת ים, כתב בשו"ת ויצבור יוסף (ב, נ), שהחיוב הוא מצד החיוב בכתובה לנהוג כמנהג גברים יהודאין, ולכן אם היא מוחלת אינו חייב לקנות לה בגד.