ב – הדלקת נרות

ב,א – הדלקת נרות יו"ט

אף שהכוונה המפורסמת בשני נרות שבת הוא כנגד זכור ושמור, כתב בפמ"ג תקיד, יב, שגם ביו"ט מדליקים שני נרות, עפ"י א"ר רסג, ב, שכתב שהרמז בשני הנרות כנגד האיש והאישה, כי שני נרות עולים בגימטריה כנגד איבריהם של האיש והאישה, שלאיש רמ"ח איברים ולאישה רנ"ב. וכתב בשש"כ מד, א, שראוי שלא לפחות ביו"ט משני נרות. ועיין בכה"ח רסג, ט, שיש נוהגים להדליק כנגד מספר העולים לתורה, בשבת שבעה, ביוה"כ ששה, וביו"ט חמשה (פתה"ד רסג, א, חס"ל א). ובכל אופן אומרים בברכה 'נר', כי כבר בנר אחד יוצאים ידי חובה (פמ"ג, מ"ב רסג, כב).

ב,ב – הערות רבנית הסמ"ע

הואיל ומשפחתנו (מצד אב אימי פרופ' יוסף ולק) מצאצאי הרבנית בילה ורבי יהושע פלק (ה'שטו-יט ניסן ה'שעד), מחבר הסמ"ע על שו"ע חלק חו"מ, ופרישה ודרישה על כל הטור, אזכיר דברים בשם הרבנית בילה, כפי שכתב בנם בהקדמת הפירוש לטור חלק יו"ד בשבחי אימו, תחילה סיפר בשבחי צדיקותה[1] והמשיך לספר על למדנותה: "הביטו נא וראו את מה שהרגישה בטעות הנשים בהדלקתן הנרות ביום טוב, וטעותן בשתים: האחד מה שנוהגות להדליק נרות של יום טוב כמו של שבת, דהיינו שמדליקין תחלה הנרות ואחר כך משימין ידיהן לפני הנרות ומברכין הברכה על הנרות ואחר כך מסלקין ידיהן הכל כמו נרות של שבת. ומנהג זה מביא רמ"א בשלחן ערוך באורח חיים סימן רס"ג (ס"ה), וכן כתב במהרי"ל, דהטעם מה שמשימין את ידיהן לפני הנרות כדי שיהא הברכה עובר לעשייתה. כי פלוגתא דרבותא היא אם קבלת השבת תלויה בהדלקת נרות לשבת אם לאו… מ"מ כתבו כמה גדולים, הגהות מימוניות וכל בו ושבלי הלקט, שדווקא לבני בית אמרינן הכי, אבל להמדליק עצמו או להאשה שמדלקת הנרות לשבת היא אסורה לעשות מלאכה אחר שהדליקה, דכיוון שמברכת אין לך קבלה גדולה מזו, אם לא שמתנה תחילה קודם שתדליק שאינה מקבלת שבת עד שיאמר החזן ברכו. גם בזה יש פלוגתא וכמו שכתב בית יוסף ובשו"ע רסג (סעיף י, שיש אומרים) שלא תועיל התנאי למברך עצמו. והכלל היוצא מזה מאחר שהמדליק עצמו מקבל שבת בברכת הנרות נמצא אם היה מברך תחלה כמו שראוי להיות הברכה עובר לעשייתה, אסור שוב להדליק הנרות, על כן נמשך מזה המנהג שמדליקין תחלה ומשימין ידיהן לפני הנרות ומברכין ואחר כך מסלקין ידיהן שבזה נקרא עובר לעשייתן. התינח בהדלקת הנרות לשבת שאחר הברכה אסור שוב בהדלקה, אבל ביום טוב שמותר להדליק הנרות ביום טוב עצמו, מוטב שנעשה ברכת הנרות כתיקונה להיות הברכה עובר לעשייתן ולהדליק הנרות של יום טוב כמו נרות של חנוכה לברך תחלה ואחר כך להדליק הנרות בזה אחר זה.

הטעות השני מה שנוהגות הנשים להדליק נרותיהן של יום טוב אחר שהתפללו הקהל ערבית, ואחר יציאתם מבית הכנסת לביתם קודם אכילה, וזה אינו נכון. התינח בליל יום טוב של גלויות שהוא ספיקא דיומא ואסור להכין מיום טוב ראשון לשני ראוי לעשות כן,[2] אבל מה שנמשך מזה שנוהגות לדלוק גם בליל יום טוב ראשון כן, זה אינו נכון, ויותר טוב מדינא להדליק הנרות גם כן קודם תפלת ערבית ולקבל היום טוב בהדלקתן הכל כמו שעושין לכבוד שבת, שיהא הכל מוכן מיד בבואו מבית הכנסת לביתו, השולחן ערוך והנר דלוק ומיטה מוצעת, וכמו שאיתא (שבת קיט, ב) ובטור או"ח (רסב) גבי שבת. גם כל מלאכה שמותר לעשות ביום טוב אם יכול לעשות אותו מלאכה מערב יום טוב אסור לעשותו לכתחילה ביום טוב, וכמו שכתבו בטור או"ח (תצה). ואחר פטירת אבי מו"ר ז"ל שמעתי ממנה שצוותה לזוגתי… להדליק נרותה ביום טוב ככל הנ"ל, ושמעתי ממנה הטעמים…"

ב,ג – המגן אברהם דחה דבריה

והמגן אברהם רסג, יב, הביא מדברי הבן שכתב בשם אימו, שביום טוב "תברך ואח"כ תדליק… אבל אין חכמה לאשה וכו' (אלא בפלך), דלא חלקו חכמים כמ"ש סי' קנ"ח (לגבי נטילת ידיים) ע"ש, וכ"כ התו' פסחים דף ז' ע"ב (לגבי ברכת הטבילה)". היינו שכמו בנטילת ידיים שמחמת המקרים שהידיים אינן נקיות תקנו לברך תמיד אחר הנטילה כמבואר בסי' קנח. וכן לגבי טבילה, שהואיל ובטבילת גר מברך אחר הטבילה, כך בכל הטבילות. וכן גם כאן אין לחלק ותמיד יש לברך אחר ההדלקה. ובמחצית השקל ביאר שכוונת המ"א שאין חכמה לאישה אלא בפלך, היינו שאם יברכו לפני ההדלקה ביו"ט יבואו לטעות ולברך לפני ההדלקה גם בשבת.

ב,ד – להלכה נפסק כמותה

אולם בדגול מרבבה שם כתב: "ולענ"ד הדין עם אמו של הגהות דרישה דביום טוב תברך ואח"כ תדליק, ומה שהביא המ"א… לענ"ד אין הנידון דומה, דשם בסימן קנ"ח שמברכים תמיד אחר הנטילה משום נטילה שאחר יציאת בית הכסא, שם נוסח ברכת נטילה שווה. וכן דברי התוס' בפסחים שמברכים בכל הטבילות אחר שטבל משום טבילת גר, שם גם כן נוסח הברכה שווה בטבילת גר 'על הטבילה' כמו שאר החייבי טבילות, ולכך משום לא פלוג לא חילקו. אבל ברכת הדלקה אין נוסח ברכה של הדלקת נר שבת שווה לנוסח ברכה של נר יום טוב… ולא שייך לא פלוג (ועוד הקשה שאם אין לחלק גם כשהברכות שונות, גם בהדלקת נרות חנוכה היה צריך לברך אחר ההדלקה)… וכן נראה לי להורות כאשת הגאון דרישה, והיא אישה אשר נשאה ליבה בחכמה".

וכן הסכים במחזיק ברכה רסג, ד, ושערי תשובה י. וכן הסכים בהגהות רע"א, מפני שאין כלל תקנה לברך בשבת אחר ההדלקה, אלא להיפך מעיקר הדין גם בשבת צריך לברך לפני ההדלקה. וכן דעת ח"א ה, יא, וכ"כ במ"ב רסג, כז. וכ"כ במאמר מרדכי (אליהו, מועדים טו, יד).

ב,ה – זמן הדלקת הנרות

כפי שאמרה הרבנית, נכון לפי הרמב"ם (שבת ל, ה) להדליק נר חג מבעוד יום, וכ"כ בפרי יצחק א, ו; מטה אפרים תרכה, לג. מנגד יש מחזקים את המנהג של נשים רבות להדליק משתחשך, שהואיל ובחג מותר להדליק נר, עדיף להדליק בשעה שיש בנר צורך (רז"ה שבת י, ב). למעשה כתב בשש"כ מד, ב, שלכתחילה יש להדליק לפני כניסת החג. אולם ציין שיש נוהגות להדליק בשעה שחוזרים מבית הכנסת לפני הסעודה. וכעין זה כתב בחזו"ע יו"ט עמ' שו, שיש לנוהגות כך על מה לסמוך.

ב,ו – המברכות שהחיינו בהדלקת נרות יענו אמן בקידוש

יש סוברים שאישה שברכה 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, צריכה להיזהר שלא לענות 'אמן' על ברכת 'שהחיינו' שבסיום הקידוש, שהואיל וכבר יצאה ידי ברכה זו, עניית ה'אמן' תהיה עבורה הפסק בין ברכת היין שבקידוש לשתייתו (הר צבי א, קנד; יחו"ד ג, לד. ולשש"כ מד, ד, כך עדיף לנהוג). אולם מנגד יש אומרים שלכתחילה תענה אמן, מפני שהשומעים טפלים למקדש, וכיוון שלמקדש הברכה אינה הפסק, גם האמן אינו הפסק, וכך הלכה (אג"מ או"ח ד, כא, ט; אול"צ ג, יח, ב; ציץ אליעזר י, יט; רשז"א, הרב אליהו מאמר מרדכי טו, יב).

ב,ז – מדיני הכנת הנר

כאשר הנר צר מהפמוט, הציע במאמר מרדכי (מועדים טו, ו), שיחתוך מערב חג נייר אלומיניום ועל ידו יחזק את אחיזת הנרות בפמוט שלא יפלו.

אסור לחתוך פתילה לשניים (שו"ע תקיד, ח).

הכנסת פתילה לפקק שעם שיצוף על השמן: יש אוסרים (הל' המועדים יג, יח), ויש מתירים (מנחת יצחק וציץ אליעזר, כמובא בפס"ת תקיד, ז; מאמר מרדכי מועדים טו, ז).


[1].וכך כתב: "לעצור במילין מי יוכל מלהעלות על הספר ולספר רוב גודל תפארת יקר מעלות האשה החשובה הגבירה הצנועה והחסידה והישרה הלא היא אימי מורתי הרבנית מרת בילה בת הקצין והנדיב הר"ר ישראל אידלש ז"ל, נפשה בצרור החיים… המביאה לאבי מורי ורבי ז"ל לכל הכבוד הזה ולבעלה עיטרה עטרה. והיתה לו ולתלמידיו לעזר שיתעסקו בתורה. ובהדייהו מחלקת שכרה. לא לנו לבד היתה זיוה הודה והדרה, רק לכל בני דורה. יפה כלבנה ברה. ולכל בנות ישראל היתה תפארה. ראוה בנות ויאשרו מעשיה הנעימים ויקרה. והדריכה אותן בדרך ישרה. בכן ראויה היא לחלוק לה כבוד ולהעלות על הספר קצת ממעשיה הטובים להיות לנו לזכר לדורות ולמען ילמדון ממנה כל בנות ישראל וכן יעשון. והנה אף גם בהיותה בת יחידה אצל אביה הקצין פרנס הדור, ובידה למלאות תאוותה כאוות נפשה, והיא לא עשתה כן רק מאסה נפשה בתענוגי עולם הזה, ובחרה תמיד לקנות לעצמה עולם הבא. לא זה שלא בקשה בתענוגי עולם הזה אף גם זאת שסגפה נפשה בתעניתים. ובהיותה בחיי אביה וברשות בעלה אבי מורי ורבי ז"ל לא היה בידה לעשות כל כך רק אחר פטירת אבי מורי ורבי ז"ל חיתה כמו 17 שנים שישבה בתעניתים מידי יום ביום ובלילה לא אכלה דבר הבא מן החי ולא מן הבא מפרי אילן רק כדי חיי נפשה. ולכבוד שבת עשתה כל מיני מטעמים ומעט נהנתה מהם, רק שלחה לעניים ולבני בית. וכל ימיה הן בימי החורף הן בימי הקיץ עמדה תמיד בזריזות קודם אור היום כמה שעות והרבית להתפלל בכוונה גדולה ובתפילות ובתחנונים לפני המקום ברוך הוא. ובידה מפתח עזרת הנשים שהיתה ראשונה מבאי בית הכנסת ואחרונה שעה אחת או שתיים אחר יציאת העם מבית הכנסת שהגמירה תפילותיה ותחנוניה. ואחר התפילה לא שם נפשה לשום דבר בטלה רק מחיל אל חיל, עוסקת בתורה פרשה של ימי השבוע עם פירוש רש"י ושאר מפרשים כידוע לכל תלמידי אבי מורי ורבי ז"ל מאוכלי שולחנו שתמיד אשר היו פוטרין השלחן בדברי תורה היתה אוזרת כגבר חלציה במשא ומתן בדברי תורה, ולפעמים אשר המציאה מדעתה איזה פשט מתוק מדבש נופת תטופנה שפתותיה. ובפרט בדיני נשים ובהלכות נידה היתה בקיאה כמעט כאחד מבעלי הוראה". וכאן מביא דוגמא ללמדנותה, כמובא למעלה. ואח"כ ממשיך וכותב: "וכהנה וכהנה נתנה תמיד דעתה וליבה לידע טעמי התורה. ואחר שעוסקת בתפילה ובתורה עוסקת בגמילות חסדים לבקר חולים ולנחם אבלים ולא היה שום דבר מצווה בעיר שלא כתתה עצמה בתוכה. אם היה עוד היום גדול לא שם נפשה לבטלה היתה עוסקת במלאכה, טווה ציצית וגידין לתפור הספר תורה, ותפרה טליתות וקיטל, וראתה על הבית בהדרכת בניה ונכדיה ושאר בחורים ונערים להטיב עמהן, לתת לפניהם מאכלים ובתיקון פשתן שלהם ובחפיפת ראשם לשבת. לא היה בה שום צד גאווה וידה פתוחה בצדקה יותר מכדי ערכה. וכל הליכותיה ומחשבותיה ומעשיה לחשוב מחשבה לעשות תמיד דבר מצווה, ומי יוכל לפרט כל פרטי מעשיה הטובים בחסידותיה ובפרישותיה ומה שאסרה על נפשה אף במותר לה, אשר קצר היריעה מהכיל כידוע ומפורסם לכל. ואחר פטירת אבי מו"ר ז"ל חבבה הארץ לעלות לארץ ישראל ולירושלים תובב"א וכאשר זכתה לדבר זה והולכת וסובבת על כל קברי הצדיקים שבכל עיר ועיר המונחים בארץ ישראל, ולבסוף יושבת בירושלים תוב"ב כמו שמונה שנים, ושמעה הטוב נתרבה ונתגדל שם עד למעלה. ולדעתי מרוב גודל סיגוף נפשה במאכלים ותעניתים ושמאסה בעולם הזה רק לקנות נפשה עולם הבא, לא מלאו שנותיה רק כבת נ"ח שנים. ואחר שנח נפשה חלקו לה שם כבוד וחשבו לקבור אותה בין חשובי ארץ, ונדזמנה שנקברה בכבוד גדול בירושלים תוב"ב תוך ד' אמות של קבר זכריה הנביא עליו השלום. זכותה יעמוד לה ולנו ולזרעינו ולכל בית ישראל אמן כן יהי רצון". דברי המעתיר יוסף בן הרב יהושע.

[2]. אמנם השל"ה כתב שעדיף להדליק לפני השקיעה, ולמעשה המנהג כרבנית. עיין להלן ט, 4.

ג – תפילות החג – עמידה

ג,א – מנגינה לחג

נוהגים להתפלל בשבתות וחגים במנגינה חגיגית, כאשר ישנה מנגינה מיוחדת לשבת ומנגינה מיוחדת לחג (מטה אפרים תרכה, מ, סידור ר"י עמדין עמ' שנג, חזו"ע עמ' פז).

ג,ב – טעה והתפלל של חול

טעה והתפלל של חול ולא אמר את ברכת החג, כל זמן שעדיין לא סיים את תפילתו, יחזור לברכת החג וימשיך משם עד סוף התפילה. אבל אם סיים את תפילתו, יחזור להתפלל את כל התפילה מתחילתה (שו"ע רסח, ה). ודין זה מובן ממה שכתבתי בהלכה, וכדי שלא להאריך לא הזכרתיו במפורש.

המתפלל על-פה ואינו זוכר אם התפלל של חול או של חג, או שאינו זוכר אם התפלל של שבת או חג, כיוון ששגרת לשונו להתפלל של חול או שבת, עליו לחזור ולהתפלל של חג (עיין פניני הלכה תפילה יח, ו).

ד – תפילת החג שחל בשבת

ד,א – טעויות בתפילת חג שחל בשבת

התפלל של שבת ולא הזכיר חג, לא יצא, וחוזר לתחילת הברכה. ואם סיים תפילתו יתפלל שוב. ואם כשחזר להתפלל שכח להזכיר שבת, יצא הואיל והזכיר אותה בתפילה הראשונה (התעוררות תשובה א, קיב; אג"מ או"ח ד, ע; הליכות שלמה תפילה טז, א), וי"א שלא יצא, הואיל ולא התפלל כהלכתו (מטה אפרים תקפב, כא; הליכות עולם ג, עמ' פא).

התפלל של שבת ואמר 'יעלה ויבוא' בברכת העבודה, י"א שכיוון שהזכיר יו"ט יצא (כה"ח רסח, יח), וי"א שלא יצא הואיל ולא הזכירה בברכה האמצעית (חכמת שלמה תפז, א; רבבות אפרים ו, שמו).

התפלל ערבית של חג ושכח שבת: י"א שאם שמע ברכת 'מעין שבע' מהש"ץ יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור (מחב"ר רסח, ט; ערוה"ש רסח, יח). וי"א שצריך לחזור, כיוון שתקנו להתפלל תפלה אחת הכוללת שבת ויו"ט, ואין תפלה לחצאין (מאמ"ר רסח, ט; הליכות עולם ג, עמ' פא). ושב ואל תעשה עדיף. ולכתחילה לא ישמע 'מעין שבע', וכך יחזור לכל הדעות (ברוך שאמר ה, כב).

ד,ב – דין תפילה ביום טוב שחל בשבת ודיני טעויות

ביחס למבואר בהערה 3 שרבי מודה לבית הלל, שבדיעבד אם הזכיר את החג באמצע, ובתחילה ובסוף הזכיר רק את השבת – יצא, כמבואר בבאו"ה תפז, א, 'מקדש'. נלענ"ד שאפשר לומר לפי בית הלל, שהואיל וקדושת השבת היא שורש לכל קדושת הזמנים, מספיק להזכיר אותה בחתימה, שכן קדושת החג כלולה בה, וכדי שלא לחתום בשני עניינים. ולדעת רבי עדיף להזכיר גם את החג במפורש ואין לחשוש שזה חתימה בשני עניינים, הואיל והם מקושרים זה בזה.

ואם התפלל של חג והזכיר שבת באמצע ושכח להזכיר את השבת בסוף, לכנה"ג בהגהות הטור – יצא. ולפר"ח לא יצא. ובבאו"ה שם נשאר בצ"ע. ומספק לא יחזור, ויכוון לצאת בחזרת הש"ץ, וכ"כ באשי ישראל מב, הערה לב, בשם רשז"א.

ה – קידוש וסעודה

ה,א – מדיני הסעודה

רוב דיני סעודת יו"ט התבארו לעיל בפרק א' ז-ט, ובהרחבות שם.

מי שלא אכל סעודה בלילה, צריך לאכול שתי סעודות ביום (מ"ב תקכט, יג). ונחלקו האחרונים בדין מי ששכח להזכיר 'יעלה ויבוא' בסעודה השניה שביום. י"א שכיוון שאין זו אלא סעודת תשלומים, אע"פ שחייב לאכול בה פת, אם טעה בברכת המזון אינו חוזר (מ"ב רצא, ו, ע"פ גן המלך ומחב"ר). וי"א שכיוון שחייב לאכול בסעודה זו לחם, אם טעה – חוזר (פמ"ג א"א קפח, ט; הרצי"ה עולת ראיה א, עמ' שסה). ועיין בהערה 5, שיש סוברים שגם בסעודה הראשונה אם טעה אינו חוזר, וכך נוהגים חלק מהספרדים.

ו – ברכת המזון

ו,א – טעה ביו"ט שחל בשבת

טעה ביו"ט שחל להיות בשבת ואמר 'רצה' ולא 'יעלה ויבוא', וכשחזר אמר 'יעלה ויבוא' ושכח 'רצה', או להיפך. י"א שיחזור שוב, כיוון שלא יצא בפעם הקודמת שלא הזכיר את כל מה שהיה חייב. וי"א שאינו צריך לחזור, כי בסך הכל כבר הזכיר בברהמ"ז את כל מה שהיה צריך להזכיר. עיין פס"ת קפח, טז. ונראה מספק שלא יברך, כי ידי הברכה דאורייתא כבר יצא.

ט – תפילת מוסף – ותערב

ט,א – ותערב

נוסח 'ותערב' וחתימתו היה נאמר בברכת העבודה בבית המקדש, כמובא בירושלמי סוטה ז, ו; רש"י יומא סח, ב, 'ועל העבודה'.

כתבתי שיש נוהגים על פי הגר"א לחתום כמו תמיד: "המחזיר שכינתו לציון". בפועל, רבים ממתפללי נוסח אשכנז בארץ ישראל קיבלו את מנהג הגר"א בזה, וכ"כ הרב טיקוצ'ינסקי בלוח א"י.

י – קריאת מגילות

י,א – מנהג קריאת מגילות

לגבי מגילת אסתר, מצוות הפורים לקוראה. אבל לגבי שאר המגילות, נראה שיסוד המנהג לקוראן בכך שרצו חכמים שיקראו את חמש המגילות בכל שנה, וכפי שמסיימים את כל התורה. ולכל מגילה מצאו את הזמן המתאים.

דרכי משה הקצר או"ח תצ, א: "כתב אבודרהם (עמ' רמ) נהגו העולם לקרות בחג המצות שיר השירים מפני שמדבר בגאולת מצרים, ובחג השבועות רות מפני שכתוב בו (א, כב): בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים, ועוד שאבותינו שקיבלו התורה נתגיירו וכן רות נתגיירה. ובסוכות אומרים קהלת מפני שכתוב בו (יא, ב): תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה שהם ימי החג".

וכן ברמ"א תצ, ט: "ונוהגין לומר שיר השירים בשבת של חול המועד, ואם שבת ביום טוב האחרון – אומרים אותו באותו שבת; וכן הדין בסוכות עם קהלת. ונוהגין לומר רות בשבועות (אבודרהם)".

טעמים נוספים: מ"א תצ, ח: "שיר השירים – מפני שמפורש בו עניין יציאת מצרים. ובסכות קהלת מפני שהם ימי שמחה וכתוב בקהלת וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה. ורות בשבועות דאיתא בילקוט רות רמז תקצ"ו: מה עניין רות אצל עצרת שנקראת בזמן מתן תורה, ללמדך שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני וכו', עכ"ל". וכן במ"ב תצ, יז.

י,ב – הברכה על קריאת מגילה

מסכת סופרים פרק יד הלכה א: "ברות, ובשיר השירים, בקהלת, באיכה, ובמגילת אסתר, צריך לברך, ולומר על מקרא מגילה, ואף על פי שכתובה בכתובים. והקורא בכתובים צריך לומר, ברוך אתה י"י אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו לקרוא בכתבי הקודש".

דרכי משה תצ, א: "ואמרינן במסכת סופרים (פי"ד ה"ג) הקורא בחמש מגילות מברך על 'מקרא מגילה', ואפילו היא כתובה בין הכתובים עכ"ל. וכן כתב מהרי"ל (סדר תפילת ט' באב עמ' רנא סי' כא). וכן הוא בהגהות מיימוניות הלכות תשעה באב (תעניות פ"ה אות ב ומנהגי ט"ב). וכן המנהג. דלא כמרדכי שכתב בפרק קמא דמגילה (סי' תשפג) דאם היא כתובה בין הכתובים יש לברך עליה על 'מקרא כתובים' ". וכ"כ במחזור ויטרי (עמ' 344); אור זרוע סי' תנה; ושבלי הלקט סי' קעד, לברך על 'מקרא מגילה'.

י,ג – הסוברים שאין לברך

אולם כתב הרמ"א תצ, ט: "והעם נהגו שלא לברך עליהם על מקרא מגילה ולא על מקרא כתובים". ובשו"ת הרמ"א ל"ה ביאר שמחמת ארבע סיבות כתב שלא לברך: א) מפני שלא ראה שבמנהגי מהר"ר טירנא כתב לברך, ורק בט' באב בקריאת איכה כתב לברך. וביאר שזה מפני שקריאת איכה היא להוציא הציבור, ועל כך תקנו ברכה, אבל לא על קריאה שאדם קורא לעצמו כפי שרבים קוראים את המגילות בחגים. ב) במרדכי פ"ק דמגילה בהג"ה הביא גרסא אחרת ממסכת סופרים, דאם כתובים בין הכתובים מברך עליהם על מקרא כתובים. וכיוון שאנחנו קוראים ממגילה שבכתובים יש ספק באיזה נוסח לברך. ג) שיש לתמוה על הברכה הזו, וכי היכן נצטווינו לקרוא מגילה, דבר זה לא מובא בתלמוד. ויש לבאר שבמסכת סופרים מדובר על אחד משניים: או שקראו את כל המגילות בציבור כדי להוציא הציבור, כמו שעושים במגילת אסתר ואיכה, ואזי כאשר קוראים את שאר המגילות כיחידים אין מברכים. או שלמסכת סופרים הלכה שמברכים ברכות התורה על מקרא ולא על תלמוד, ואם השכים ללמוד כתובים, מברך על הכתובים. ד) והוא העיקר, שנראה שכוונת מסכת סופרים לברך על מגילה שכתובה על קלף, אבל על מגילות בספרים שלנו אין מברכים. ומזה שלא השתדלו לכתוב מגילות כדי לברך, משמע שהמנהג למעשה שלא לברך על המגילות. ומשמע מדבריו בטעם הראשון והשלישי, שנהגו לברך על איכה והוא מסכים למנהג. אולם מנגד כתב שנהגו לכתוב רק את מגילת אסתר על קלף, ואם כן יוצא שלפי טעמו הרביעי אין לברך על איכה.

למעשה כתב הט"ז תצ, ו, על פי דברי הרמ"א שאין לברך על שום מגילה זולת מגילת אסתר שמצווה לקרותה. ושכן כתב הב"י בסי' תקנט. וסיים שכל המברך על מגילות אלו ברכתו לבטלה. וכ"כ הרדב"ז (ח"ו סימן ב' אלפים צא), שאין לברך על קריאת המגילות, ואף כתב שיש מקומות שאין קוראים בהם שיר השירים ורות.

י,ד – הסוברים לברך

אולם כתב במ"א תצ, ט, שהלבוש תצ, ה, הב"ח, מנהגים ומטה משה, כתבו לברך על שיר השירים ורות ולא על קהלת. וסיים מ"א שכן עיקר כמנהג קדמונינו. ולא ביאר אם לדעתו דווקא על מגילת קלף וקריאה בציבור צריך לברך. ולכאורה משמע שיסכים שיברכו גם בלא קלף. וכ"כ בביאור הגר"א, אחר שציטט מדרכי משה תצ, א, שצריך לברך: "וכ"כ ב"ח ולבוש ומנהגים ומט"מ לברך אף שאינם כתובים בגליון, וכל שכן כשהם כתובים בגליון כס"ת, וכן מנהג כל הראשונים. וכ"כ מ"א".

ובא"ר תצ, י, כתב לברך בלא שם ומלכות. וכ"כ הפמ"ג שלא לברך אף על מגילת קלף מחמת הספק. וכ"כ בחק יעקב.

ובמ"ב תצ, יט, סיכם להלכה: "הנוהג לברך על כל פנים כשכתובים על קלף בוודאי אין למחות בידו". ובשעה"צ ביאר שכאשר קוראים מקלף משמע שלפי הטעם האחרון והעיקרי של הרמ"א אין מניעה לברך.

י,ה – המנהג למעשה

כל החסידים נוהגים שלא לברך, ורבים נוהגים שכל אחד קורא לעצמו מהחומש. ויש אומרים שצריך לומר ברכה בלא שם ומלכות. וכל הנוהגים כהגר"א ובכללם הישוב הישן בירושלים, ועוד רבים מהליטאים, נוהגים לברך. ומנהג ספרדים שנכון לקרוא המגילות, אך אין מברכים.

י,ו – האם המברכים מקפידים על קלף וכשרות המגילה

למעשה נוהגים כמ"ב לברך על מגילת קלף, אבל אין מדקדקים בכשרותה כמו בספר תורה. ועיין בהלח"ב 84, שיש שרצה לומר שדינה כדין מגילת אסתר, שכל שרובה כשרה – כשרה, ודחו את דבריו בספר עמק ברכה, מפני שזהו דין מיוחד במגילת אסתר שנקראת איגרת. ולדעת ריש"א, דינה כס"ת ונפסלת באות אחת. וכתב שם בהלח"ב שקשה לדקדק בזה, שכן המסורת בכתיב המגילות פחות ברורה מאשר בס"ת. ולדעת הגר"א ודעימיה גם בלא מגילת קלף מברכים. ונראה למעשה לברך על מגילה שנראית ככלל כשרה, אבל אין לפסול הכתב בלא שיש וודאות שעל פי כל הפוסקים הוא פסול.

י,ז – האם מברכים על קהלת בסוכות

הלבוש והב"ח הזכירו שמברכים על שיר השירים ורות ולא הזכירו קהלת. ובמ"א תצ, ט, כתב שאין מברכים על קהלת. במחצית השקל תמה מדוע לא כתבו לברך גם על קהלת, וציין שגם במסכת סופרים לא הזכירו קהלת. והביא שכתב בעטרת זקנים בשם ספר לחם רב, שאולי הטעם מפני שהיה הווא אמינא לגנוז את קהלת (שבת ל, ב). ע"כ. אמנם לפי מה שהעתקנו ממסכת סופרים, גם על קהלת כתוב לברך.

ובביאור הגר"א שם כתב: "ומה שכתב (המ"א) חוץ מקהלת – ליתא, דבסוף פרק ג' דידים מסקנת מתניתין שם דכן נחלקו וכן גמרו ששיר השירים וקהלת שוין לטמא את הידים. וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהל' אה"ט ה"ו שכל ה' מגילות מטמאין את הידים כס"ת. וכ"כ הגמ"ר פ"ק דמגילה שכולן שוין לברכה זו וכן עיקר".

י,ח – ברכת שהחיינו לנוהגים לברך על המגילה

בלבוש תצ, ה, כתב שמברך על המגילות גם 'שהחיינו'. והטעם שזו מצווה הבאה מזמן לזמן. וכן מובא מהגר"א במעשה רב אות קעה. וכן נהגו אצל החזו"א והרב קנייבסקי (פס"ת תצא, 23). אמנם הרש"ש בהגהותיו לשו"ע כתב שעל פי הגר"א נהגו בווילנא לברך על מקרא מגילה, אבל לא 'שהחיינו'. והרב טיקוצינסקי כתב בספר ארץ ישראל שלו, שנהגו הפרושים לברך גם 'שהחיינו'.

אמנם במסכת סופרים והראשונים והאחרונים שכתבו לברך על המגילות לא הזכירו 'שהחיינו'. וכתב בהלח"ב הערה 79 בשם ריש"א שתמה על ברכת 'שהחיינו', אבל אמר שאין בידינו לבטל המנהג שהנהיג הגר"א, אבל טוב שהחזן ילבש בגד חדש.

י,ט – זמן קריאת המגילות למנהג אשכנז

המנהג לקרוא המגילה לפני קריאת התורה, כמובא במחזור ויטרי אות שיב, וברוקח. ויש שואלים היאך מקדימים את הכתובים לתורה. ותירצו שהואיל ואין חובה לקוראה אלא רשות, אין זה נחשב שני חיובים שווים שיש להקדים את המקודש. אפשר להוסיף שגם אין זמנה דווקא שם, וגם מצד זה אין בכך פגיעה שמקדימים אותה. וכן מסופר על הגר"א שפעם כשנחלש דחה את קריאת רות לשעת המנחה. ועיין להלן יג, יב, לגבי זמן קריאת רות למנהגים השונים. ובפניני הלכה סוכות א, ט, לקהלת.

יא – הבדלה

יא,א – הבדלה

עיין בהערה 4 שמוסכם שיסוד מצוות הקידוש בשבת, היינו הזכרת קדושת השבת, מהתורה. ולגבי הקידוש על היין, לדעת רוה"פ המצווה מדברי חכמים, ויש אומרים שגם המצווה לקדש על היין מהתורה.

ולגבי קידוש ביו"ט מבואר שם שיש מחלוקת אם יסודו מהתורה או מדברי חכמים.

ולגבי הבדלה בשבת, לדעת הרבה פוסקים, יסודה מן התורה, וחכמים הם שקבעו לומר את הקידוש ואת ההבדלה על כוס יין (רמב"ם, סמ"ג, חינוך). לרמב"ם יסוד ההבדלה בשבת נלמד מהפסוק: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז), שצריך לזכרו בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה. ואילו לריטב"א (הובא בשטמ"ק ביצה ד, ב) ורשב"א בעל התוספות (הובא באגרות הרמ"ה עמ' רמח), הלימוד מהפסוק: "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל" (ויקרא י, י).

ויש אומרים, שמהתורה המצווה היא רק לזכור את קדושת השבת בכניסתה, וכהמשך לכך תקנו חכמים לומר הבדלה ביציאתה (רא"ש). כמבואר בפניני הלכה שבת ח, א.

ולכאורה יוצא, שלסוברים שהבדלה בשבת מהתורה, לפי השיטה שקידוש ביו"ט מהתורה, גם הבדלה ביו"ט תהיה מהתורה, וכ"כ פמ"ג או"ח רצו.

יא,ב – מי ששכח להבדיל במוצאי יו"ט

כתב במ"ב רצט, טז, שכתב רע"א בשם ספר לשון חכמים, שמי שלא הבדיל במוצאי יו"ט אין לו תשלומין, כי רק בשבת שלושת הימים שלאחריה שייכים אליה. ורע"א עצמו סובר שאפשר להשלים הבדלה במשך כל היום הראשון שלאחר יו"ט. ובכה"ח רצט, כד, כתב בשם שו"ת בית יהודה ב, כח, שיכול להבדיל כל השבוע, וברכ"י כתב שאין ראייתו מכרעת ואין לסמוך על זה. וכתבו חסד לאלפים רצט, ב, ובן איש חי ויצא כג, שאם לא הבדיל במוצאי יו"ט בלילה, אין לו תשלומין.

יא,ג – נשמה יתירה ביום טוב

לרשב"ם (פסחים קב, ב, 'ושמואל'), גם ביום טוב יש נשמה יתירה כשבת, ולכן אין צריך להריח בשמים במוצ"ש שהוא יו"ט. אמנם הרבה ראשונים כתבו שאין נשמה יתירה ביום טוב, ולכן אין מברכים על הבשמים במוצאי יום טוב (תוס' ביצה לג, ב, 'כי'; או"ז ב, צב; שטמ"ק ביצה טז, ב; אגודה ברכות ח, קצ).

וכיוון ששני הדברים נפסקו להלכה, שבמוצאי שבת שהוא יו"ט אין מברכים על הבשמים, ומאידך גם במוצאי חג אין מברכים על בשמים, ואין הכרח לומר שהראשונים נחלקו בזה, הרי שצריך לבאר שיש מדרגות בנשמה היתירה. ועל כן כתבתי שביום טוב אין נשמה יתירה כבשבת.

כיוצא בזה כתב בשו"ת דברי יציב או"ח קכג: "והיה אפשר לומר דביו"ט איכא נמי נשמה יתירה, אבל במדריגה יותר נמוכה, ושני המלאכים דשבת הנ"ל הם מהנשמה יתירה, ועיין בתיקונים תיקון כ"ד [דף ס"ט ע"ב] וצריך לקבלא אושפיזין דאינון מלאכין עולימן דנשמה יתירה וכו' עיין שם, ואלו רק במדריגת נשמה יתירה דשבת, ולזה ביום טוב אין אומרים שלום עליכם". וכ"כ בקדושת לוי ויקרא, דרשה לפסח: "כי באמת בשבת בא הנשמה יתירה לאדם מחמת התעוררות העליון, וביום טוב בא הנשמה יתירה לאדם מחמת התעוררות התחתון, ונמצא בין כך ובין כך יש לאדם נשמה יתירה ביום טוב, לכך אין מברכין במוצאי שבת החל ביום טוב על הבשמים, ואין מברכין במוצאי יום טוב".

יב – יום טוב שחל במוצאי שבת

יב,א – הכנה משבת ליום טוב

יסוד האיסור להכין משבת לחול מבואר במשנה שבת קיג, א; ובגמרא קיח, א. ולגבי הכנה משבת ליו"ט בביצה לח, א, ושו"ע תטז, ב.

עיקרי איסור ההכנה מבוארים בפניני הלכה שבת כב, טו-טז

ושם כב, טו, כתבתי שמותר להביא בשבת מחזור לבית הכנסת עבור החג, ובתנאי שילמד בו מעט בשבת (וכ"כ אבני ישפה ו, פו, ג; 'ערב פסח שחל בשבת' כב, א).

יב,ב – סעודה שלישית בערב יום טוב שחל בשבת

כתבו מהרי"ל צד; רמ"א תקכט, א; מ"א ב; א"ר ב; שועה"ר ב; ח"א קד, א; גר"א ומ"ב ח, שלכתחילה יאכל סעודה שלישית לפני זמן מנחה קטנה, ורק אם שכח, יאכל אחר כך. ובבאו"ה 'ממנחה', הוסיף שאפילו בחצי שעה לפני זמן מנחה קטנה לכתחילה אין לאכול סעודה שלישית. לעומת זאת, כתב בכף החיים טז, שהמנהג תמיד לאכול סעודה שלישית אחרי מנחה קטנה, "ואפילו בשבת שחל בערב יום טוב משום דכן הוא הסדר ע"פ הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל". וכ"כ חזו"ע עמ' צ-צא. ובאבני ישפה ו, פו, א, כתב, שכיוון שקשה לאכול בערב שבועות לפני זמן מנחה קטנה, כי אז אנשים רגילים לנוח, מותר לכתחילה לאכול אחרי זמן מנחה קטנה.

כתב מהרי"ל צד, שאם אוכל אחרי מנחה קטנה, יקיים סעודה שלישית בכזית פת בלבד, וכ"כ א"ר תקכט, ב. אמנם הרמ"א תקכט, ב, לא נקט שיעור כזית אלא כתב 'מעט פת', וכ"כ גר"א, ח"א קד, א, ומ"ב ח. וכפי הנראה משום שלכתחילה יש לקיים סעודה שלישית בכביצה פת (שו"ע רצא, א). וכ"כ כה"ח טז, שיש ליזהר לאכול עד כביצה פת כדי שישאר לו תיאבון לאכול סעודת יום טוב בלילה, וכ"כ חזו"ע עמ' צא, ומאמר מרדכי כא, מ, עמ' 171. אמנם, בשועה"ר תקכט, ב, סתם שאם לא אכל סעודה שלישית לפני זמן מנחה קטנה יאכל אותה אח"כ ולא נקט שיעור לאכילתו, וכ"כ שעה"צ י, שבאמת יכול לאכול יותר מכביצה, רק שלא יאכל שיעור קביעות סעודה שהוא רגיל בה ביום חול (עיין שו"ע רמט, א), וכ"כ באבני ישפה ו, פו, א, ועבודת יו"ט יז, ד, שיאכל בסעודה שלישית פחות מהרגלו.

יש נוהגים לחלק את סעודת הצהריים לשניים, אחרי מנה ראשונה מברכים ברכת המזון, מפסיקים בדברי תורה או בטיול קצר, חוזרים ונוטלים ידיים שוב לקיים מצוות סעודה שלישית. ואין כאן ברכה שאינה צריכה כי עושים זאת כדי לאכול סעודה שלישית וסעודת ליל יום טוב לתיאבון (פס"ת תקכט, ב).

לעיתים בחורים מגיעים לישיבה לקראת שמחת תורה, והם רעבים, ואזי מותר לתת להם ארוחה רגילה בתוך שלוש שעות הסמוכות לחג, ראשית מפני שכך הוא עיקר הדין, שנית שיש בזה מצוות סוכה, ועוד סיבה חשובה, שעד שיגמרו את ההקפות שאורכות כמה שעות יחזור להם התיאבון.

יב,ג – הוצאת אוכל מהמקפיא בשבת לצורך הלילה

בשש"כ י, י, אסר להוציא אוכל מהמקפיא בשבת על מנת שיפשיר לצורך סעודת יום טוב. וכ"כ הרב אליהו (מאמר מרדכי עמ' 171, לט).

אבל בשו"ת שבט הקהתי א, קנח, התיר על פי מה שכתב בשו"ת מהרש"ג, שהכנה משבת לחול אסורה רק כאשר המגמה לחסוך עבודה בחול או בחג, אבל במקום שייגרם לו הפסד לא גזרו. ובאבני ישפה ו, פו, ה, התיר על פי חיי אדם שכתב שכל זמן שאינו גומר את ההכנה, אין איסור. וכ"כ הלכות המועדים ב, 101*, ופס"ת תקג, א, להלכה. ובפניני הלכה שבת כב, טז, כתבתי על פי המבואר בשו"ע שח, ד; מ"ב שכא, כא, שבשעת הדחק למניעת הפסד מותר לעשות הכנה משבת לחול, כדוגמת הכנסת כלים שעומדים להינזק מהגשם. ויש להוסיף שככל שהכנה בטרחה מועטה ופחות ניכר שהיא הכנה, כך ניתן להקל לצורך פחות חשוב. וכ"כ בהלכה כאן, שכאשר ההמתנה למוצאי שבת תגרום לעגמת נפש ופגיעה בסעודה אפשר להקל.

יב,ד – שינה בשבת לצורך ליל שבועות

ספר חסידים רסו: "בשבת לא יאמר אדם נישן כדי שנעשה מלאכתינו במוצאי שבת, שאסור לומר למחר אעשה, ואפילו חפץ לכתוב תורה, מפני שמראה מה שישן ונח בשבת בשביל החול, אלא יאמר ננוח כי שבת היום". וכן כתבו האחרונים (מ"א רצ, א; א"ר ב; שועה"ר ו; מ"ב ד).

הרבה פוסקים כתבו שהאיסור לומר שישן כדי שיהיה לו כוח לעשות במוצ"ש דבר שאסור לעשות בשבת, אפילו אם הוא דבר מצווה, כגון לכתוב ספר תורה. אבל כדי ללמוד במוצ"ש – מותר. וכ"כ אז נדברו ד, מו; אור לציון ג, יח, יא; אבני ישפה ו, פו, ב; בירור הלכה זילבר ד, עמ' רלב.

אמנם בפניני הלכה שבת כב, טו, כתבתי בטעם דין זה, שהוא כדי שלא לבזות את השבת "שעושה בה הכנה לחול", ועיין בהרחבות שם כב, טז, א, שבזה שאמר כך זלזל בשבת שהקדיש מזמנה היקר והמקודש כדי להתכונן לחול. וכך ביאר בפס"ת רצ, ד, את דעות הא"ר ופמ"ג ׁ(אמנם צ"ע על דבריו). והורה הרב אליהו שאסור לומר בשבת שהוא הולך לישון אפילו לצורך לימוד בליל שבועות (מאמר מרדכי למועדים ולימים עמ' 171, לח).

למעשה כתבתי שלכתחילה עדיף להחמיר, מפני שנכון להדר בכבוד שבת. אבל הרוצה להקל רשאי "הואיל ועיקר האיסור הוא להתכונן בשבת לדבר שיש בו חילול שבת, ובלימוד אין מעשה שאסור בשבת. וגם אין בדיבור זה כל כך פגיעה בכבוד השבת, הואיל והוא לצורך מצווה".

יב,ה – שכח לומר 'ותודיענו' ואכל לפני הבדלה על הכוס

כתב בבאו"ה רצד, א, 'ואם טעה', שאם שכח להבדיל בתפילה ואכל לפני אמירת יקנה"ז, צריך לחזור ולהבדיל בתפילה כדין מי ששכח לומר 'אתה חוננתנו'. ובאור לציון ג, יח, ה, כתב שאין צריך לחזור ולהתפלל, שאין להשוות דין 'אתה חוננתנו' שהוא מעיקר התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, ל'תודיענו' שהיא תקנה מאוחרת של רב ושמואל.

יב,ו – סדר הקידוש יקנה"ז

סדר הקידוש מבואר בשו"ע תעג, א. שכח ואמר קידוש רגיל, יאמר את ברכת הבדלה על כוס יין כשייזכר וכן יברך על הנר. אם הוא בתוך הסעודה, אינו מברך 'הגפן' על כוס היין, שכבר נפטר בברכת היין שבקידוש. ואם הוא אינו רגיל לשתות יין בסעודה, עליו לברך הגפן על כוס ההבדלה (מאמר מרדכי לימים ולמועדים כא, לז, עמ' 171).

יב,ז – דיני הנר שמברכים עליו

כתב באור לציון ג, יח, ו, שיכול לברך 'בורא מאורי האש' על הנרות שהדליקה אשתו, מכיוון שהודלקו כדי להאיר שמועיל לשלום בית (שו"ע רחצ, יא). וכ"כ ברבבות אפרים ד, קכד, יד. אמנם בציץ אליעזר ו, י; יד, מב, ב, כתב שאין לברך עליהם, משום שאין עושים מצוות חבילות חבילות. ועוד, שאין לברך על נר שנעשה גם להאיר וגם לכבוד אלא רק על נר שנעשה כדי להאיר בלבד.

עוד כתב באול"צ ג, יח, ו, שעדיף לא לחבר שני נרות יחד לברך מאורי האש, כי יש חשש כיבוי בהפרדת הנרות ועדיף לחשוש לכיבוי מאשר לקיים את המצווה מן המובחר לברך על האבוקה. לעומת זאת, בהלח"ב סעיף כ, כתב שאין בהפרדת הנרות חשש כיבוי, כי אין העצים אגודין יחד, ושכך דעת הרב אלישיב, מכיוון שדעתו מתחילה לחבר את השלהבת רק לרגע ולא לעשות מדורה.