קטגוריה: פרק ג – כללי המלאכות

ב,א – מלאכת עבודה

רש"י ויקרא כג, ח: "מלאכת עבדה – אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך, שיש חסרון כיס בבטלה שלהן, כגון דבר האבד. כך הבנתי מתורת כהנים, דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה".

רמב"ן ויקרא כג, ז: "ואיננו נכון כלל… אבל פירוש 'מלאכת עבודה', כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש, כענין שנאמר שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ (שמות כ, ט), וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה (שם א, יד), וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם (יחזקאל לו, ט), וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה (בראשית ד, ב), ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה… וכתב רבי חננאל, כל מלאכת עבודה, מגיד שאינו מתיר אלא במלאכת אוכל נפש… פירוש 'מלאכת עבודה' מלאכה המשתמרת לעבודת קנין, כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצא בהם, אבל אוכל נפש אינה מלאכת עבודה, זה לשונו".

כהגדרת הרמב"ן למלאכת עבודה, כתב רשב"א (עבה"ק בית מועד א, א): "איזו היא מלאכת עבודה? כל שאין בה צורך אוכל נפש כחורש, וזורע, ובונה, ואורג, וכיוצא בהן". וכ"כ ספר החינוך (רחצ), ומגיד משנה (א, א) בדעת הרמב"ם. ומעין זה כתב רב סעדיה גאון (מובא ביד פשוטה א, א): "ידענו שפירוש מלאכת עבודה היא מלאכה לרווח, ומה שהוא לצורך מלאכת אוכל נפש אינו מלאכת עבודה".

עוד ברמב"ן שם: "ועם כל זה מצאתי קושיא על דברינו, מברייתא השנויה בספרי (פנחס קמז). כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (במדבר כח, יח), מגיד שאסור בעשיית מלאכה, מנין להתיר בו אוכל נפש, נאמר כאן מִקְרָא קֹדֶשׁ ונאמר להלן (שמות יב, טז) מִקְרָא קֹדֶשׁ, מה להלן להתיר בו אוכל נפש אף כאן להתיר בו אוכל נפש. ונראה לי כי 'עבודה' אצל רבותינו ז"ל טורח ועמל שאדם עובד בו לאחר, מלשון עֲבֹדַת עָבֶד (ויקרא כה, לט), עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו (בראשית ט, כה), עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר (שם יד, ד), וכן עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא (במדבר ד, מז), עבודת כל טורח שבאהל ועבודת משא בכתף. ואם כן, היה באפשר שמלאכות קלות שאדם עושה להנאת עצמו מותרת ואף על פי שאינה אוכל נפש, ושיהיה אוכל נפש מרובה שהשמש עובד בו לרבו אסור. ועל כן שאל, מנין שההיתר הזה הוא באוכל נפש עד שנתיר כל אוכל נפש אפילו בטורח, ונאסור כל שאר המלאכות שאפילו הקלות שבהם מלאכת עבודה איקרו, תלמוד לומר מקרא קדש לגזירה שוה ששם באה כל מלאכה לאיסור וכל אוכל נפש להתיר".

מגיד משנה (א, ה): "ואני אומר שמלאכת עבודה כולל כל מה שדרך העבד לעשות לאדוניו ואין רוב בני אדם עושין אותה לעצמן אלא שוכרין אחרים לעשותן, לפי שהוזהרנו במלאכות אלו לזכור כי היינו עבדים והיינו עושין מלאכות אלו לאדונינו. אבל כל מלאכה שדרך רוב בני אדם לעשותה כל אחד בביתו לעצמו לא הוזהרנו, לפי שאינה מלאכת עבדים אלא אף האדונים עושין אותה. ולזה כל מלאכה שאדם עושה ממנה לעצמו לימים הרבה דרך לעשותה על ידי אחרים, כגון הברירה והקצירה והטחינה וההרקדה אבל האפיה והלישה והשחיטה והבישול אין אדם מכין מהן לימים הרבה ורוב בני אדם עושין אותן לעצמן. כך נראה לי ועדיין צ"ע".

ב,ב – ביאור החילוק בין המלאכות המותרות והאסורות

שועה"ר תצה, ט: "וכן מזה הטעם שלא יתבטל משמחת יום טוב אסרו חכמים הקצירה והדישה והעימור והזרייה וברירת מיני תבואה שדרך לבור אותם הרבה ביחד, והטחינה של כל מינים הנטחנים ברחיים שדרך לטחון אותם הרבה ביחד, וההרקדה והתלישה מהמחובר שהיא תולדת הקצירה, וסחיטת פירות שהיא תולדת דישה שמפרק דבר מגידולו. כל מלאכות אלו ותולדותיהם… לפי שכל מלאכות הללו דרכן להעשות הרבה ביחד ביום אחד לצורך אכילת ימים הרבה, שהרי דרך האדם לקצור כל שדהו ביחד ולבצור כל ענביו ביחד, ולעמר ולדוש ולברור ולטחון הרבה תבואות ביחד, ולרקד קמח הרבה, ולדרוך ענבים וזתים הרבה ביחד. חשו חכמים אם מלאכות אלו יהיו מותרין לו, יטרח ביום טוב גם לצורך החול, כיוון שדרך לעשותן לצורך ימים רבים, ולא יהיה לו פנאי להתעסק בשמחת יום טוב… אבל התירו שחיקת המלח ותבלין וברירת מיני קטניות, לפי שאין דרך לעשותן הרבה ביחד לצורך ימים רבים אלא מה שהוא צריך מהם לבו ביום בלבד. אלא שכל שאפשר לעשותו מערב יום טוב אסור לעשותו ביום טוב כי אם ע"י שינוי כמו שיתבאר בסי' תק"ד ותק"י".

ב,ג – מעמר

לרמב"ם ב, יד, ושו"ע תקא, ג, מותר לגבב עצים בשדה שלפניו לצורך קדירתו, ומשמע שאין איסור מעמר ביו"ט, אלא שלהביא את העצים מהשדה אסור משום עובדין דחול. ולדעת הר"ן מותר לעמר לצורך אוכל נפש, וכאשר הוא נראה כמעמר לצורך מחר אסור, ולכן בסמוך לקדרתו מותר שאינו נראה כמעמר לצורך מחר, ואולי זה טעם הרמב"ם ושו"ע. ולדעת מהרש"ל וב"ח ועוד אחרונים, מלאכת מעמר כמלאכת קוצר שקודם לישה, שאסורה מן הדין. עיין במ"ב תקא, יא-יב, שעה"צ יד-טו.

ג,א – ביאור סברת 'מתוך'

ביצה יב, א: "משנה: בית שמאי אומרים: אין מוציאין לא את הקטן, ולא את הלולב, ולא את ספר תורה לרשות הרבים. ובית הלל מתירין".

כתב בספר יראים (דש): "ומסקינן טעמא דבית הלל משום שהותרה הוצאה לצורך הנאת הגוף, הותרה נמי שלא לצורך הנאת הגוף, אך שיהיה להנאת הנשמה. פירוש מתוך וכו', מתוך אותו מקרא עצמו שאתה למד היתר הנאת הגוף אתה למד היתר הנאת הנשמה, דאַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ (שמות יב, טז) כתיב, פירוש, שיהנה לכל נפש כאשר פירשתי למעלה בסמוך, וכל הגוף נקראת נפש כדכתיב שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי (תהלים קטז, ז), וכתיב וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים (שמו"א כה, כט)…", ואין כוונתו בהנאת נשמה, הנאה של מצווה, אלא שיש לו ממנה קורת רוח, כמו הוצאת קטן, למרות שאין זו הנאת אכילה.

וכ"כ בשיטה מקובצת (כתובות ז, א): "כלומר כל אותן מלאכות שהותרו לצורך אכילה לא היו בכלל לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, והאי דכתב רחמנא אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ לסימנא בעלמא הוא דכתבוה, שכל המלאכות הצריכות לאכילה יהיו מותרות בי"ט, ובלבד לצורכי ישראל אבל לא לצורכי עובדי כוכבים". וכ"כ הרא"ה: "שבתורת 'מתוך' אנו מתירין כל צורך נפש ואף על פי שאינו אוכל".

 נלענ"ד שעל פי בית הלל, הכלל של 'מתוך' מבאר את עומק הוראת התורה "אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ", שאין הכוונה כמו בית שמאי שרק מלאכה לצורך מאכל הותרה, אלא הותרה מלאכה לכל צרכי נפש. ומדוע נקרא ההיתר 'מתוך' ומדוע התורה כתבה דווקא "אֲשֶׁר יֵאָכֵל"? כדי לומר שעיקר היתר מלאכה הוא לצורך אכילה, שזה הצורך העיקרי, שעל ידו מקיימים את עיקר מצוות השמחה, ולכן גם מכשירי אוכל נפש מותר לעשות בתנאים מסוימים, ואילו לשאר צרכי האדם ההיתר נגרר מתוך היתר אכילה, ולכן אין היתר להכין מכשירים לצורך שאר הדברים. (באור זרוע ח"א שאלות ותשובות תשנד, הובאה תשובת הרי"ד שביאר 'מתוך' בדרך אחרת, עי"ש).

ג,ב – באיזה מלאכות אומרים דין 'מתוך'

בביצה יב, א, ובכתובות ז, א, מצינו 'מתוך' במלאכת הוצאה (משנה יב, א), ובמלאכת הבערה ובישול (גיד הנשה), ובמלאכת שחיטה (לעניין עולת נדבה ועשיית חבורה בבעילת מצווה). ונחלקו האם 'מתוך' שייך בכל המלאכות, ונאמרו בזה ג' דעות:

לתוס' שבת צה, א, 'והרודה', אומרים מתוך אפילו במלאכת בונה. מתוך שמותר לגבן גבינה (תולדה של בונה), מותר מעיקר הדין גם לבנות את ביתו שנפל לצורך המועד (אלא שלמעשה אסור לגבן משום עובדין דחול שו"ע תקי, ה, וק"ו בניית בית). והוא הדין בכל מלאכה שהותרה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך, והביאו מרדכי ביצה תרפא. וכ"כ ב"ח ושכך משמע מהגמרא, וכ"כ בשו"ת זרע אמת א, עג.

מנגד, ללבוש תצה, א, אומרים 'מתוך' רק במלאכת הוצאה והבערה, וכ"כ פמ"ג תקיד, מ"ז ד; וקיצור שו"ע צח, א. וכ"כ רבים בדעת הרמב"ם הל' יו"ט א, ד (פר"ח תצה; נשמ"א פ, א; פמ"ג פתיחה א, ז; ערוה"ש תצה, יד; אור שמח ד, ו, ועוד). ונדחקו לפרש איך בגמ' אומרים מתוך גם במלאכת בישול ושחיטה.

אמנם לרוב הפוסקים כל מלאכה שעיקרה באוכל נפש אומרים בה 'מתוך', וכ"כ במאירי ביצה יב, א: "לא הוצאה בלבד אמרו עליה שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה אלא אף בכל הדברים שהם נעשות תמיד לצורך אכילה כגון כך". וכ"כ במגיד משנה א, ד, לדעת רמב"ם, והגהות רמ"ך. וכ"כ פר"ח תצה; שועה"ר תצה, ג; מחצית השקל ריש סימן תקיח; נשמת אדם פ, א; מנחת חינוך רחצ, ה; מ"ב תקיח, א; כה"ח תקיח, א.

וביאר בנשמת אדם ש'מתוך' שייך בכל המלאכות שעיקרם לצורך אכילה אפילו אותן מלאכות שלא הותרו לגמרי כמו בורר וטוחן. וכ"כ בישועות יעקב תקי, א, שאומרים 'מתוך' בבורר. וכ"כ באבני נזר או"ח שצד, שאומרים 'מתוך' בטוחן.

עיין לקמן (ה, ב, ז) לעניין 'מתוך' במלאכת כיבוי.

ג,ג – הריגת יתוש או חרק שגורם צער

לפי מה שלמדנו שאומרים 'מתוך' במלאכת שחיטה, בפשטות מותר להרוג יתוש או חרק שגורם צער, וכ"כ בספר מלכים אומנייך יא, הערה ד, בשם הרב קמינצקי. ולזה נטה רשז"א במנחת שלמה ב, ס, כח, והסביר שאמנם למדנו מאיסור שריפת קדשים ביום טוב וחמץ בפסח שצריך להיות צורך חיובי כדי להתיר מלאכה, כגון בישול לצורך אכילה או הוצאת לולב כדי לנוטלו, מכל מקום יכול להיות שגם זה נחשב צורך חיובי כדי שיוכל לישון. אמנם סיים בצ"ע שאולי אין לעשות כן לכתחילה שמא יהרוג חרקים שאינם מפריעים לו.

לעומתם, ברבים מספרי זמנינו החמירו שאין להרוג יתושים או זבובים המציקים לאדם, מכיוון שאין לאדם הנאה ישירה מעצם הריגת היתושים אלא רק הסרת נזק, ובזה לא אמרינן מתוך. וכ"כ שש"כ ב, הערה מ; חוט שני עמ' קיד; עבודת יום טוב יג, ו; ועוד. והוכיחו דבריהם גם ממ"ב תקלג, כ, על פי רדב"ז שהתיר להרוג יתושים המצערים את האדם בחוה"מ, משמע שביום טוב אסור. אמנם יתכן שהרדב"ז סובר שרק ב'הוצאה' ו'הבערה' הותר מתוך וממילא אין להסיק ממנו לדין הריגת יתוש, והמ"ב רק הביאו לעניין זה ולא פירט את דעתו שיש דין מתוך גם בשוחט (ע"ע לקמן ה, ג, ב'מתוך' במלאכת כיבוי).

ומצאנו שנחלקו בזה הראשונים, וז"ל ספר הנייר (הלכות שבת עמ' כא): "כתב הר"ר ברוך חיים, נהגו העולם להרוג כינה בשבת לכתחילה, אבל פרעוש כולי עלמא מודו דאסור מן התורה, כדמוכח פרק שמונה שרצים, אך ביום טוב מותר להרגו כיון שהוא צורך הנאת גופו, דהא רב נחמן קטע להו כי היכי דלישמע קלא דסנוותי, ודבר השוה לכל נפש הוא. אמנם החסיד היה אוסר כמו בשבת".

להלכה, כיוון שסברת המתירים נראית, ובנוסף לכך, איסור הריגת יתוש דרבנן, שהרי אין צריכים לבשר היתושים, הרי שספיקא דרבנן לקולא.

ג,ד – האם 'מתוך' מתיר גם הוצאה שלא לצורך – מקור דין הותרה שלא לצורך

ביצה יב, א: "בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר התורה לרשות הרבים, ובית הלל מתירין".

ובגמ' שם: "… מתקיף לה רבה:… דלמא בערוב והוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה ליום טוב קא מיפלגי? מר סבר: ערוב הוצאה לשבת וערוב הוצאה ליום טוב, ומר סבר: ערוב הוצאה לשבת, ואין ערוב הוצאה ליום טוב, כדכתיב (ירמיהו יז, כב): וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, בשבת – אין, ביום טוב – לא. מתקיף לה רב יוסף: אלא מעתה ליפלגו באבנים! אלא, מדלא מפלגי באבנים, שמע מינה: בהוצאה שלא לצורך פליגי". משמע שדברי רבה נדחו, ולכן יש גם ביו"ט איסור הוצאה.

ג,ה – המתירים שלא לצורך כלל

לרש"י ('אלא') מותר להוציא ביום טוב אפילו שלא לצורך כלל: "בית הלל אית להו כיון דהותרה לצורך הותרה מן התורה לגמרי, אלא רבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך, כגון אבנים, אבל בקטן וספר תורה, דצריכינן להו ביום טוב – לא גזור". וכן פירשו את רש"י ורי"ף – ר"ן, מגיד משנה (הל' יו"ט א, ד), וגר"א (תקיח, ב). וכן פסקו למעשה פסקי הרי"ד ושיבולי הלקט.

בפשטות לצורך נוכרי או בהמה או צורך של יום חול, גם לדעות אלו אסור מהתורה להוציא. ואמנם בבאו"ה תקיח, א, 'מתוך', כתב בסברה הראשונה שלפי השו"ע שפסק בסי' תקיח, א, כרי"ף ורמב"ם, ומאידך פסק בסעיף ב' שאסור להוציא עבור נוכרי, מוכרחים לומר שהאיסור מדרבנן, ולדעתו כך סוברים הרי"ף והרמב"ם שיש איסור מדרבנן להוציא עבור נוכרי. אמנם גם הוא מעלה אפשרות שדין הוצאה לנוכרי אליבא דרי"ף ורמב"ם יותר חמור, ואיסורו מדאורייתא, וכפי שכתב בבאו"ה תקיב, א, 'אין'. וכך סתמתי בהערה 2, שהוצאה עבור נוכרי, בהמה ויום חול אסורה מהתורה.

ג,ו – הסוברים שדעת המתירים לאסור מדרבנן

יש אומרים שאמנם מדאורייתא מותר שלא לצורך כלל אבל מדרבנן אסור, וכ"כ פסקי ריא"ז (ביצה א, ו). וכ"כ תוס' (ביצה יב, א, 'ה"ג') ושיטה מקובצת בדעת רש"י. וכ"כ בית יוסף תקיח, א, בדעת הרמב"ם: "ולעניין הלכה כיוון שהרב המגיד סובר שדעת הרי"ף כדעת הרמב"ם ורש"י, וגם הר"ן כתב שדברי הרי"ף מטין כדברי רש"י, וטעמא דמסתבר הוא דהרמב"ם בשיטת הרי"ף רבו אמרה, הכי נקטינן. ומשמע דלדברי הכל אסור להוציא דבר שאין בו צורך מצווה ולא צורך הדיוט ביומו כלל אלא דלשיטת האחרונים אסור מדאורייתא, ולשיטת הרמב"ם אינו אסור אלא מדרבנן, וכך נראה שהוא דעת רש"י, אלא שמלשון הר"ן נראה דלרש"י נמי מדרבנן לא מיתסר".

ג,ז – לרוב הראשונים אסור מדאורייתא

לעומת זאת, לתוס' (יב, א, 'ה"ג') הוצאה שלא לצורך כלל אסורה מדאורייתא, ומה שאמרו שהתירו שלא לצורך, הכוונה שיש בו צורך יום טוב אלא שאינו צורך אוכל נפש ביו"ט. וכ"כ רז"ה (ו, א); ר"ח ור"ת (מובאים ברא"ש ביצה א, יח); רמב"ן (שבת קכד, ב); ריב"א (מובא באו"ז ב, שלח); עיטור; ר"ש (מובא בשטמ"ק); רא"ש א, יח; סמ"ג (עשין לט); אור זרוע (ב, שלח); רא"ה; רשב"א; ריטב"א; מאירי.

ג,ח – דעת הרמב"ם

כתב רמב"ם א, ד: "כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה – לוקה, חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה, שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה. לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר אף על פי שאינו לצורך אכילה".

וכתב המגיד משנה: "ופירש"י ז"ל דדבר תורה מותרת לגמרי בכל דבר, אלא שבהוצאת אבנים וכיוצא בהן אסורה מדבריהם משום טרחא, וכן נראה מן ההלכות וזה דעת רבינו". ומשמע שמצד איסור הוצאה מותר שלא לצורך כלל, ורק מסיבות אחרות אסור להוציא אבנים. וכ"כ גר"א תקיח, ב, בדעת רמב"ם.

לעיל ג, ו, למדנו שלדעת בית יוסף, דעת הרמב"ם היא שמצד איסור הוצאה יש איסור דרבנן להוציא שלא לצורך כלל, וכ"כ נהר שלום תצה, א.

ובפר"ח תצה, א, תמה על המגיד משנה שהרמב"ם כתב במפורש שלא לצורך פירושו קטן, ס"ת ומפתח, וכל אלו יש בהם צורך קצת. הרי שדעת הרמב"ם כדעת שאר הראשונים, שרק לצורך יום טוב קצת מותר להוציא, אבל שלא לצורך כלל אסור להוציא מדאורייתא, וכ"כ ראשון לציון ביצה יב, א; זרע אמת בחידושיו לביצה.

אמנם מהרבה מקומות ברמב"ם משמע כמגיד משנה. וז"ל הרמב"ם הל' יום טוב ה, א: "אף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב אפילו שלא לצורך לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול…", משמע שמעיקר הדין מותר להוציא ביום טוב שלא לצורך כלל. וכן לשון הרמב"ם בפרק ד הלכה ב, לגבי מלאכת הבערה. ועוד כתב הרמב"ם בהל' עירובין ח, ד: "כשם שהמוציא מרשות לרשות בשבת חייב, כך המוציא מרשות לרשות ביום הכפורים חייב, אבל ביום טוב מותר להוציא מרשות לרשות".

ג,ט – דעת השולחן ערוך ושאר הפוסקים להלכה

שו"ע תקיח, א: "מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך, כגון קטן ולולב וספר תורה וכלים, אבל אבנים וכיוצא בהן, אסור".

יש אומרים שהשו"ע התיר שלא לצורך כלל, וכ"כ מהריק"ש, וגר"א בדעת שו"ע. וכן משמע שדעת מהריק"ש למעשה (והקשה למה פסק שו"ע בסעיף ב, שלצורך גוי אסור להוציא).

אמנם למדנו בבית יוסף, שביאר שלדעת רש"י ורמב"ם אסור מדרבנן להוציא שלא לצורך, אבל לא הכריע בכך לגמרי, כי הזכיר את הר"ן שפירש שלרש"י כל הוצאה מותרת. ובמאמר מרדכי תקיח, א, כתב: "הרי לפניך דמרן ספוקי מספקא ליה הך מילתא… לא רצה מרן להחליט הדבר בשו"ע לא ליאסור ולא להיתר וסתם דבריו".

והרבה אחרונים פירשו שלדעת השו"ע אסור מדרבנן להוציא שלא לצורך כלל (א"ר תקיח, ח; יד אהרון; ברכי יוסף ב; ערך השולחן ד; שולחן גבוה ב; באו"ה תקיח, א, 'מתוך', ושכך משמע בדרכי משה הארוך).

לעומת זאת, רוב האחרונים כתבו שהלכה כרוב הראשונים ורמ"א, שמותר להוציא רק כאשר יש קצת צורך, ואם לא כן אסור להוציא מדאורייתא. כ"כ יש"ש א, לד; ט"ז תקיח א; מ"א ג; חמד משה א; שועה"ר א; חיי אדם צו, א; בן איש חי במדבר ט; באו"ה תקיח, א, 'מתוך'. ודעת א"ר תקיח, ח, שאיסור הוצאה שלא לצורך כלל הוא מדרבנן.

ג,י – האם ישנם פוסקים להלכה שמותר להוציא שלא לצורך כלל

אור לציון ג, כא, ב: "מעיקר הדין יש להתיר לבני ספרד להוציא לרשות הרבים ביום טוב אף חפצים שאין בהם צורך כלל. ומכל מקום, אין ראוי להוציא אלא חפצים שיש בהם צורך מעט".

הליכות עולם לגרע"י במדבר, ו: "ואומר אני שאע"פ שנכון להחמיר כשההוצאה שלא לצורך כלל, מכל מקום לצורך בו ביום אף שאינה צורך לאותה שעה שפיר דמי, וכגון הסידורים הנ"ל יש להתירם כדי שלא יצטרך לחזור לערב בשבילם, וכן להחזיר הטלית והסידור מבית הכנסת אף שיש אחרונים שנחלקו בזה, כיוון שמדינא נקטינן להקל כדברי מרן שמתיר לגמרי. וכל שכן שיש להתיר אם בלאו הכי נושא עמו דבר שהוא צורך יום טוב, כגון מטפחות וכיו"ב, דלגבי יום טוב לא חיישינן לריבוי בשיעורין". (בהמשך הדברים לגבי מלאכות הוצאה ביום טוב, צירף את הדעות שאין רה"ר בזמן הזה).

ה,א – בישול ביום טוב עבור גוי ודין הואיל

ביצה כא, ב: "לכם ולא לעובדי כוכבים", הרי שאסור מדאורייתא לבשל לגוי ביום טוב. עוד שם: "אמר רבי יהושע בן לוי: מזמנין את הנכרי בשבת, ואין מזמנין את הנכרי ביום טוב, גזרה שמא ירבה בשבילו".

כתב הרשב"א: "ואף על גב דקי"ל כרבה דאית ליה הואיל, ואפילו אם ירבה בשבילו בקדרה בפני עצמה ליכא איסורא דאורייתא, הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה, ואי נמי לדידיה נמי חזי ליה כיון דלא אכל, ומדרבנן בלחוד הוא דאסור, אפילו הכי אסור גזירה שמא ירבה בשבילו דברים האסורים (שרק הגוי יכול לאוכלם) דליכא הואיל, וכולא חדא גזירה היא". וכ"כ ר"ן (י, ב) על הרי"ף. וכ"כ מאירי ביצה שם: "ממה שכתבנו למדת שאין אופין ומבשלין לגוים, ואם עבר ועשה כן בדברים האסורים לוקה, ובמותרים אינו לוקה מטעם הואיל". וכ"כ רז"ה (פסחים טו, א, מדפי רי"ף) ורמב"ן במלחמות שם. וכ"כ רא"ה ביצה שם.

אמנם מנגד כתב מאירי פסחים מו, ב: "ושמא תאמר אחר שפסקנו כרבה, האופה לצורך גוים האיך לוקה משום לכם ולא לגוים? ואם תאמר בדברים האסורים שאין ראויים לאורח ישראל, ומה תאמר באין מזמנין את הגוי ביום טוב מגזרה שמא ירבה בשבילו, אלמא שהתוספת יש בו איסור תורה, שאם לא כן הויא לה גזרה לגזרה? ואם נפרש אף זו בדברים האסורים, ודאי כך פירשוה רבים. אבל אינו נראה לי כלל, שמאחר שהוא אמרה בלשון הרבאה ותוספת, ודאי בקדרתו הוא אומר ובדברים הכשרים. אלא שאפשר לתרצה שלא נאמרה אלא לאיסור לבד לא למלקות, או שמא אף למלקות ומפני שאין כאן הואיל, שמאחר שהוא מזמן מכין הוא כמה שצריך לאותו שזימן, ואף אם יכנסו לו אורחים אינו מניח אותם שזימן כדי ליתן לאורחים אחרים". כיוצא בזה כתב בשיטה מקובצת ביצה כא, ב: "אבל לצורך נכרים אפילו איכא הואיל, איסורא דאורייתא איכא…"

משמע מהרמב"ם א, טו, שדין הואיל חל גם על המבשל לגוים וכו', וז"ל: "המבשל ביום טוב לגוים או לבהמה או להניח לחול, אינו לוקה, שאילו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן". והביאו בשש"כ פתיחה להל' יום טוב הערה לט. אמנם יש סוברים שלדעתו אינו לוקה אבל האיסור מדאורייתא, מפני שבישל לגוים וכיוצא בזה, וכ"כ באו"ה תקכז, א, 'ועל', ערוה"ש תקכז, ג.

ה,ב – בישול עבור גוי ו'מתוך'

כתב באו"ה תקיב, א, 'אין', שאף לפי סברת 'מתוך' אסור לבשל עבור גוי ביום טוב, שהרי זה נחשב שלא לצורך. ואף לרש"י ורמב"ם שהתירו שלא לצורך כלל, "כיוון שגילתה התורה לכם ולא לעובדי כוכבים, גרע טפי ולכו"ע יש בזה איסור דאורייתא". וכתב שכן משמע מהרמב"ם א, טו, שלא לוקין על בישול עבור גוי בגלל סברת הואיל, משמע שאם אין סברת הואיל, כגון שבישל מאכל אסור, גם לרמב"ם לוקה. והביא שכ"כ בשיטה מקובצת ובלחם משנה. וכ"כ לגבי איסור הוצאה עבור גוי בשער הציון תקיח, כב. וכ"כ שש"כ מבוא להל' יום טוב הערה לט.

ה,ג – בישול בבתי מלון עבור גויים

בבית מלון של יהודי שמתארחים בו גויים ויהודים, לכאורה אסור לבשל ביום טוב עבור הגויים, ואסור גם להזמינם גזירה שמא ירבה. ובמנחת יצחק ב, קיח, התיר כאשר כל המבשלים הם גויים, משמע שאם המבשלים יהודים אסור (וגם אם המבשלים גויים כתב שלמעשה אולי יש לחוש לזלזול באיסורי יום טוב). וכ"כ בפס"ת תקיב, א. וכ"כ בחוט שני עמ' סה, שאסור לרשום ליום טוב אורחים גויים (וגם מחללי שבת בפרהסיא לשיטתו), שזה נקרא להזמינם. וכ"כ בהלכות המועדים ב, ל, שאם המבשלים יהודים יבשלו את הכל מערב יום טוב.

ויש להוסיף שגם לחוששים שמא מחללי שבת בימינו דינם כגויים, יש צד נוסף להקל להזמינם ולבשל עבורם, שהרי לרוב הראשונים 'הואיל' ויכולים לתת את האוכל לאורחים, אין איסור דאורייתא, והרי זה ספק דרבנן. והוסיף בציץ אליעזר ח, יז-יח, שכל גזירת חכמים שלא להזמין גוי לדעת הראשונים הללו היא כאשר יש חשש שיבשל לגוי מאכלים אסורים, שאין על זה דין 'הואיל', אבל כאשר מזמין יהודי, אין חשש שיבשל לו מאכלים אסורים.

ה,ד – באיזה תנאים אפשר לכבד אורח גוי במאכלים

דעת הרמב"ם א, יג, ושו"ע תקיב, א, שהאיסור הוא להזמין גוי, אבל אם הגיע מאליו אחר שסיים להכין את הסעודה, מותר להזמינו. אמנם דעת הרשב"א שאם הוא גוי חשוב, גם אם הגיע לאחר שסיימו להכין את הסעודה, אפשר להקל רק אם יאמר לו במפורש, שאם יספיק לו מה שכבר הכינו לסעודת יום טוב, יכול להצטרף אליהם לסעודה. והט"ז ד, הכריע שאם נותן לו בלא שיזמין ויפציר בו לאכול עימו, אין צריך לומר במפורש "אם יספיק לך במה שהכנו לעצמנו, בא והצטרף". אבל אם הוא מפציר בו לאכול, צריך לומר לו זאת במפורש, שאם לא כן יש חשש שמא יבשל לו עוד קדירה.

ה,ה – ריבוי בשיעורים עבור גוי

כתב אורחות חיים (הל' יו"ט יב) בשם רבי אשר מלוניל, שאסור להרבות בשיעורים עבור גוי ביום טוב אפילו בקדירה אחת, "ומאי דאמרינן ממלאה אשה קדירה בשר, דווקא לצורך ישראל, אבל לצורך עכו"ם אסור". וכ"כ תוס' (כא, א, עיסה).

לעומת זאת, בבית יוסף תקיב, א, כתב שאין כן דעת הפוסקים. ובדרכי משה א, הסביר שכוונתו לרא"ש ור"ן, שסוברים שאסור להזמין גוי ביו"ט שמא ירבה בשבילו בקדירה אחרת, אבל באותה קדירה אין איסור.

ובמרדכי (ביצה תרעט), כתב שלראבי"ה מותר להרבות בשיעורים עבור משרתים גויים, "כיוון דאפשר לפייסינהו במידי אחרינא… ועוד דמזונותם עליו", והוסיף מרדכי: "ונראה לי דווקא באותו תנור ובאותה קדירה". וכ"כ רמ"א תקיב, א: "ומותר להרבות בשביל עבדו ושפחתו באותה קדירה שמבשל בה לעצמו, אבל לשאר כותים בכל עניין אסור". ובאמת שלכך התכוון האורחות חיים כמבואר בדבריו שם.

ה,ו – הזמנת גוי שעומד להתגייר

הרוצה להזמין גוי שחפץ להתגייר, יכול להזמין אותו בתנאי שיאמר לו את ההלכה, שאסור לבשל עבור גוי ביו"ט, ובאופן זה אין חשש שיבוא לבשל עבורו בקדירה נוספת. אבל באותה קדירה רשאי להוסיף עבורו, כדעת רוה"פ, והמחלוקת הרי בדרבנן מפני דין 'הואיל'. ועיין בשלחן שלמה תקיב, הערה ו, שנטה לכך.

ה,ז – הזמנת גוי לצורך ציבורי

יש לעיין אם יש היתר להזמין מלכתחילה גוי נכבד לליל הסדר וכיוצא בזה כדי להועיל לציבור. עיין בשלחן שלמה תקיב, הערה ח, שמספר שכך נהגו להזמין קונסולים, והתירו מפני הצורך הגדול שבזה.

לענ"ד נראה שיהיה אפשר להתיר זאת בשעת הדחק רק אם יקבעו לעצמם שיגמרו לבשל את כל המאכלים לפני יו"ט, בדיוק כפי שנוהגים בשבת, ובזה יתמעט החשש שמא יבשלו עבורו. עוד אפשר לצרף, שלדעת רוב הראשונים, אין איסור תורה אם יבשל אוכל כשר עבור הגוי, הואיל ואולי יבואו אורחים. וכאן כאשר כל המטרה של הגוי להצטרף אל סעודת היהודים כמנהגם, אין חשש שיבשל להם מאכלי איסור, ואולי גם אין גזירה. ואם נקבל סברה זו, אזי יהיה מותר להקל בזה גם שלא בשעת הדחק, כאשר מגמת ההזמנה לחוות את החג היהודי על כל הלכותיו. לפי סברה זו אפשר להקל גם כלפי הרוצים להתגייר, או שהצטרפו לרפורמים ורוצים לקרבם לגיור כהלכה.

ה,ח – לשלוח מנה לגוי

הרמ"א תקיב, א, התיר לשלוח מנה לגוי, וקשה שהרי אסר להוסיף בקדירה לפני הנחתה על האש עבור הגוי (לעיל ה, ה). לפיכך, פירשו כמה אחרונים, שההיתר הוא רק אם בעת שבישל לא חשב לשלוח מנה לגוי, באופן שלא יכול היה להוסיף בתבשיל עבורו (מאמ"ר תקיב, א, שולחן עצי שיטים, ח"א). ויש אומרים שמותר להרבות בקדירה לפני הנחתה על האש כדי לשלוח מנה לגוי, ורק אם יזמין אותו יש חשש שמא יבשל עבורו קדירה נוספת (א"ר, וכן משמע מב"י). וכתב במ"ב תקיב, ו, שבמקום איבה או הפסד ממון אפשר לסמוך על המקילים.

ו,א – לדעת רש"י ורמב"ם אין דין שווה לכל נפש

למדנו בדעת רש"י ורמב"ם ש'מתוך' מתירה אפילו שלא לצורך, וכתב על פי זה בערוה"ש (תצה, יט-כא) שאין לרמב"ם דין שווה לכל נפש, שהרי אפילו ללא צורך כלל מותר לעשות מלאכה שהותרה. וכ"כ קרן אורה שבת כב, א. ואכן כתב הרמב"ם א, טז, שטעם איסור הנחת בשמים על גחלים משום מכבה, ולא הזכיר שהוא מפני שאינו שווה לכל נפש.

יש לציין שרבים סוברים שלדעת הרמב"ם אומרים 'מתוך' רק במלאכת הבערה והוצאה, כמבואר לעיל ג, ב, ולא בשאר מלאכות.

ח,א – מאכלים שאפשר להכין בערב יום טוב

לרמב"ן (מלחמות יג, ב מדפי רי"ף), רשב"א (שבת צה, א; ביצה כג, ב), ורא"ש (א, ג), גם מאכלים שאם יבשלו בערב יום טוב יהיו טובים כמו אם יכינו אותם ביו"ט – מותר לבשל ביום טוב.

לעומת זאת, יש סוברים שאסור מדאורייתא לבשל או לאפות מאכלים אלו (סמ"ג לאוין עה, בשם רבי יצחק ברבי שמואל; כך משמע באו"ז הל' פסח רמח, וכ"כ בדעתו בנו מהר"ח או"ז לג; כך נראה מרא"ש בדעת רש"י, אמנם לר"ן בדעת רש"י האיסור מדרבנן).

ורבים סוברים שהאיסור מדרבנן (יראים דש; ריטב"א שבת קלד; מהרי"ל מנהגים יו"ט ו; ראבי"ה ג, תשע; רוקח רצז; מהר"ח או"ז עצמו). בשער הציון תצה, ה, כתב שזו דעת רוב הפוסקים.

בדעת הרמב"ם (א, ה-ח) נחלקו: לפר"ח (תצה, א) אסור מדרבנן. אמנם למאמ"ר (תצה, ג), הרמב"ם מתיר. (והסביר שהרמב"ם הביא את החילוק בין אפשר ללא אפשר כי הוא הקובע איזו מלאכה הותרה, אבל אחרי שהותר לבשל או לאפות, הותר לבשל גם מאכל שאפשר להכין מערב יו"ט).

בשו"ע (תצה, א) לא הזכיר את דעת המחמירים, ובפשטות משמע שהיקל, וכ"כ באו"ה (תצה, א, 'וכן') בדעתו.

אולם הרמ"א הביא את דעת המחמירים להלכה (ובשינוי התיר, כמבואר להלן). וכן דעת כל אחרוני אשכנז להחמיר. ואף מבין הפוסקים הספרדים רבים החמירו, כ"כ שכנה"ג (תצה, הגב"י ד-ו, והוסיף שגם בשו"ע לא פסק לקולא במפורש); פר"ח (תצה, א); ברכ"י (תצה, ב); חזו"ע עמ' ח. אמנם באור לציון (ג, יט, א) התיר לבני ספרד לכתחילה.

ח,ב – היתר להכין אותם בשינוי

כתבו כמה ראשונים, שמותר להכין ביו"ט בשינוי מאכל שאינו מפיג טעמו והיה אפשר להכינו מערב יום טוב (יראים דש; סמ"ג לאוין עה; רוקח רצז; ד"מ תצה, ב, בדעת טור). וכ"כ רמ"א תצה, א: "מיהו אם לא עשאו מערב יום טוב ויש בו צורך יום טוב, מותר לעשותו על ידי שינוי". טעם השינוי, כדי שיהיה "ניכר שהיום הוא יום טוב ולא יבואו לזלזל בו בשאר מלאכות" (לבוש תקד, א; שועה"ר תקד, א).

אמנם יש מחמירים וסוברים שכל מאכל שאינו מפיג טעמו מערב יום טוב, אסור להכין ביום טוב אפילו ע"י שינוי (דרכי משה תצה, ב, בדעת האור זרוע ומהרי"ל; של"ה מס' סוכה נר מצוה, כא). אבל לא פסקו כמותם.

ח,ג – לסוברים שהאיסור מדאורייתא, האם מועיל שינוי

לסמ"ג שסובר שהאיסור מהתורה, מותר להכין על ידי שינוי. וכך נראה משעה"צ תצה, יב, שגם לדעת המחמירים, מותר להכין ביו"ט בשינוי.

לעומת זאת, כתב ביש"ש (ביצה ג, א), שלדעת הסוברים שהאיסור מהתורה, שינוי לא יועיל להתיר. וכן למדנו, שלאור זרוע שמשמע ממנו שהאיסור מהתורה, גם על ידי שינוי אסור לבשל מאכל שאינו מפיג טעמו. וכ"כ במחצית השקל תצה, ב, ושיירי כנה"ג (הגב"י ג).

אמנם למעשה אנו מקילים לסמוך על השינוי, שכן דעת רובם המכריע של הפוסקים שהאיסור הוא מדרבנן.

ואפילו מאכל שטעמו משובח יותר כאשר מכינים אותו מערב יו"ט, אם לא הכין בערב יו"ט, מותר להכין ביו"ט בשינוי. וכ"כ למסקנה במחצית השקל תצה, ב. וכ"כ פמ"ג וגר"א, כמובא בשער הציון תצה, ח.

ח,ד – האם מותר לכתחילה לחכות ליום טוב להכין בשינוי?

כתבו כמה אחרונים שמותר לכתחילה לחכות ליום טוב ולהכין את המאכל בשינוי (מ"א תצה, ג, שכך משמע מסימן תקד; א"ר ח; ח"א פה, ז; באר היטב תצה, ג). ויש שפקפקו בזה (בגדי ישע תצה, ג; באו"ה תצה, א, 'מיהו'). וכתב מ"ב (תצה, י) שאם אין לו שהות מערב יו"ט, בוודאי יכול לסמוך על המקילים. וכ"כ שש"כ (מבוא ג, יב).

ח,ה – שכח או לא היה לו פנאי מערב יו"ט ודין אנוס

כתב שועה"ר תצה, ה: "אפילו שכח ולא עשאה או שהיה טרוד ולא היה לו פנאי לעשותה, מכל מקום כיוון שלא היה אנוס בדבר, אסור לעשותה ביום טוב, אא"כ משנה קצת בעשייתה מדרך החול". וכ"כ ח"א פ, א, ושש"כ (מבוא ג, יב).

במ"ב (תצה, ח) משמע שאם לא היה לו פנאי, מותר אפילו בלא שינוי, וכ"כ מ"ב תק, יח, ובשעה"צ תק, מג. וכן פירש בדעת מ"ב בהל' המועדים ב, 26. אמנם במ"ב תצה, י, משמע שרק אם היה אנוס אינו צריך לשנות. ובשש"כ מבוא ג, הערה כח, כתב שכל מה שהתיר במ"ב הוא על ידי שינוי.

אבל היה אנוס בערב יו"ט לכל הדעות רשאי להכין ביו"ט בלא שינוי, וכמבואר בשועה"ר (תצה, ה), ומ"ב י, והוסיף בשעה"צ שכן מוכח בביצה יד, א.

ח,ו – מה הדין כאשר בערב יו"ט לא ידע מה ירצה לאכול ביום טוב

כתב שש"כ ב, הערה ו, בשם רשז"א, שאם לא היה ברור לו בערב יום טוב מה ברצונו לאכול ביו"ט וכיצד הוא רוצה להכין אותו, מותר להכין ביום טוב בלא שינוי, וכ"כ פס"ת תצה, ד.

אמנם ראיתי שכתב ת"ח בן זמנינו, בבאר חנוך ב, יב, שאם לא החליט לפני יו"ט איזה מאכלים הוא רוצה להכין, אסור להכין מאכלים אלו ביו"ט ללא שינוי. והסביר שדברי רשז"א אמורים רק כשלא ידע איך להכין מאכל מסויים, אבל אם לא החליט איזה מאכל ברצונו להכין, אין לו היתר לבשל ביום טוב בלא שינוי, וזו בדיוק כוונת חז"ל, שאדם יחליט בערב יו"ט איזה תבשיל ברצונו להכין, ואם הוא לא מפיג את טעמו, יכין אותו בערב יו"ט, ואם לא הכין, יכין אותו ביו"ט בשינוי. ע"כ. ונראה שכיוון שלרוה"פ האיסור דרבנן, הרוצה להקל רשאי.

ח,ז – הפסד ממון וטרחה גדולה

כתב רשז"א (שש"כ ב, הערה ו), מה שלא הצריכו הפוסקים לחמם מים מערב יו"ט ולהשאירם על האש, למרות שטעמם אינו פג, מכיוון שיש בכך הוצאות כספיות, והמים הולכים ומתחסרים, ואין קבע לשתייה. וכ"כ בהל' המועדים ב, 22, שאם יש הפסד ממון, יכול לכתחילה להכין את המאכל ביו"ט. והוסיף: "ונראה שהוא הדין אם יצטרך לטרוח ביותר כדי לעשותו בערב יום טוב, כגון שאין לו עכשיו את הכלים או האוכל… ורק על ידי טרחא מרובה יכול לעשות האוכל בערב יו"ט, הרי זה אי אפשר לעשותו מערב יום טוב", וכ"כ פס"ת תצה, ד, והוסיף (הערה 24) שגם כאשר אין לו מקום לאחסון האוכל במקרר הוא נחשב כלא יכול להכין מערב יו"ט.

ח,ח – צורת השינוי

כתב חיי אדם פה, ז, שישנה קצת באופן העשייה, שאם רגיל לעשות על גבי השולחן יעשה על גבי בגד וכיוצא בזה. וכ"כ שעה"צ תצה, ח. וכ"כ שש"כ ב, ב: "והוא שישנה במקצת במלאכתו". וכ"כ קרבן נתנאל (על רא"ש ג, טז, סק"נ) שמה שהצריכו לשנות מעט ולא הרבה, הוא כדי שלא יפגע בהכנת המאכל, שאם לא כן, יפגום בכבוד יו"ט (כתב כן לגבי שינוי 'אגבא דמהולתא', שלדעת רב יוסף לא יעשה כן, כפי שאמר לאשתו "חזי דאנא ריפתא מעליתא בעינא").

ויש לציין שאין כוונת השינוי כאן להפוך את המלאכה לאסורה מדרבנן, כדי שיהיה ספיקא דרבנן, אלא רק להזכיר שהוא יו"ט כדברי הלבוש תקד, א. ואף שיש סוברים שאם לא הכין בערב יו"ט אסור לבשל ביו"ט מדאורייתא, כמבואר לעיל ח, א, לא חששו לדעתם.

ח,ט – מלאכת בורר

כתב בבאו"ה תקי, ב, 'אם רוצה', שלט"ז וחמד משה, גם במלאכת ברירה, מאכל שאינו מפיג את טעמו מערב יו"ט, אסור לברור ביום טוב בלא שינוי. אלא שקשה לכאורה, שבסימן תקי, סתמו השו"ע ורמ"א את דבריהם ולא הצריכו לברור מאכל כזה מערב יו"ט. והסביר שברירה בקנון ותמחוי נחשבת שינוי, וכל שכן אם בורר ביד, וכ"כ בנהר שלום ושולחן עצי שיטים. וכן מוכח במאירי שפירש בדעת בית הלל (במשנה יד, ב), שמותר לברור בקנון ותמחוי, מאכלים שהיה אפשר להכין בערב יו"ט. ולמעשה כתב בבאו"ה שלכתחילה נכון להחמיר לברור מבעוד יום, אבל הנוהג להקל יש לו על מה לסמוך.

לעומת זאת, בשועה"ר תקי, ה, החמיר יותר, שאם היה יכול לברור מערב יום טוב, צריך לברור כדרך שבת, אוכל מתוך פסולת כדי לאכול לאלתר. וכ"כ בשש"כ ד, ג, שנכון לנהוג לכתחילה. ע"כ. אמנם מסברה נראה כדברי באו"ה והאחרונים שהוא נשען עליהם.

ט,א – מחלוקת חכמים ור' יהודה

ביצה כח, ב: "תניא: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש. מאי טעמא דתנא קמא? אמר קרא (שמות יב, טז): הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם, הוּא – ולא מכשיריו. ורבי יהודה: אמר קרא לָכֶם, לָכֶם – לכל צרכיכם. ותנא קמא, הא כתיב לָכֶם! אמר לך: ההוא לָכֶם – ולא לנכרים. ואידך נמי, הא כתיב הוּא! אמר לך: כתיב הוּא, וכתיב לָכֶם. ולא קשיא: כאן – במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב, כאן – במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב".

שם לפני כן: "דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף: אחד סכין שנפגמה, ואחד שפוד שנרצם, ואחד גריפת תנור וכירים ביום טוב – באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן".

ט,ב – פסק רב חסדא כר' יהודה

ביצה כח, א: "משנה. אין משחיזין את הסכין ביום טוב, אבל משיאה על גבי חברתה". ואחר שדנה הגמרא באיסור השחזת הסכין, החלה לברר: "מאן תנא דבמשחזת אסור? אמר רב חסדא: דלא כרבי יהודה, דתניא: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש. אמר ליה רבא לרב חסדא: דרשינן משמך הלכה כרבי יהודה. – אמר ליה: יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי". הרי שרב חסדא פסק כר' יהודה, ופסק שמותר להשחיז סכין.

ט,ג – כיצד הורו חכמים בפועל – הלכה כר' יהודה ואין מורין כן

ביצה כח, א-ב: "אמר רב נחמיה בריה דרב יוסף: הוה קאימנא קמיה דרבא, והוה קא מעבר לסכינא אפומא דדקולא, ואמרי ליה: לחדדה קא עביד מר, או להעביר שמנוניתה? ואמר לי: להעביר שמנוניתה. וחזיתי לדעתיה דלחדדה קא עביד. וקסבר: הלכה ואין מורין כן. ואמר אביי: הוה קאימנא קמיה דמר, והוה קא מעבר סכינא אשפתא דרחיא, ואמרי ליה: לחדדה קא בעי מר או להעביר שמנוניתה? ואמר לי: להעביר שמנוניתה. וחזיתי לדעתיה דלחדדה קא עביד, וקסבר: הלכה ואין מורין כן".

ט,ד – לכאורה קשה שמצינו שאין פוסקים כר' יהודה

ביצה כב, א: "בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי: מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר? אמר לו: אפשר בבית אחר. – אין לו בית אחר מאי? – אפשר לעשות לו מחיצה. – אין לו לעשות מחיצה מאי? – אפשר לכפות עליו את הכלי. – אין לו כלי מאי? אמר ליה: אסור. איתיביה: אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה – מותר! אמר ליה: ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא אנא – לרבנן. בעא מיניה אביי מרבה: מהו לכבות את הדלקה ביום טוב? היכא דאיכא סכנת נפשות לא קא מבעיא לי, דאפילו בשבת שרי. כי קמבעיא לי – משום אבוד ממון, מאי? אמר ליה: אסור. איתיביה: אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה – מותר. – ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא אנא – לרבנן". (לגוף ההלכה עיין להלן ה, ב, ה-ו).

וקשה שמשמע שאביי הורה כחכמים שמכשירי אוכל נפש אסורים ביו"ט, והרי למדנו שסתמה הגמרא כח, א, כרב חסדא שהלכה כר' יהודה. באר התוס' כב, א, 'ההיא', בתירוץ הראשון, שכיוון שאמרו "אין מורין כן", לא רצה אביי להורות כר' יהודה. ואפשר שעל כן גם לא אמר מיד אסור אלא ניסה להתחמק מלהשיב בניגוד לדעת ר' יהודה. וכפי שנראה בהמשך, כך דעת רוב הראשונים.

ט,ה – הסוברים שהלכה כחכמים

יש סוברים שהלכה כחכמים. כך דעת או"ז (הלכות יו"ט סי' שמח). ונראה שכן דעת העיטור (הלכות יו"ט, דף רמט, ב). וכן פירש מגיד משנה (פ"ד ד, ו, ט) את הרי"ף ורמב"ם.

ט,ו – הסוברים שהלכה כר' יהודה

מנגד רבים סוברים שהלכה כרבי יהודה. כך דעת בה"ג (סימן טז, הלכות יו"ט עמ' רי), ר"י (הובא בשו"ת אור זרוע, ח"ב סי' שמה), ראבי"ה (ח"ג הלכות יו"ט, סימן תשנז, הובא במרדכי תרפד, ובהגהות מרדכי תרפא), רשב"ט (הובא בראבי"ה ובהגהות מרדכי שם), רז"ה (יא, ב בדפה"ר, עמ' לב בדעו"ה), מהר"ם מרוטנבורג (שו"ת סי' רנה), ראב"ד (דפה"ר שם אות א), יראים (סימן שד), סמ"ג (לאוין, עה), רוקח (וכן סי' רצט וכן סי' שה), רי"ד (פסקיו על ביצה, כח, ב, סוף ד"ה אמר רב יוסף), ריא"ז (פסקיו על ביצה פרק ג הלכה ו סעיף ב). וכך עולה מהתירוץ הראשון של תוספות (כב, א ד"ה ההיא רבי יהודה), רבינו פרץ (כב, א ד"ה אלמא ההיא) ורא"ש (ב, יט).

כל אלה סוברים כעקרון הלכה כר' יהודה, אלא שלדעת רוב הראשונים, הלכה היא ואין מורין כן. כלומר אין להורות כך לרבים, או להקל בזה בפרהסיא, שמא ילמדו להקל בדברים האסורים מהתורה. כך דעת בה"ג, ראבי"ה בשם הרשב"ט, רז"ה, יראים וסמ"ג. לעומתם, דעת ראב"ד וריא"ז, שאף למעשה מורים לרבים כר' יהודה. ונראה שכן דעת מהר"ם מרוטנבורג ורי"ד.

ט,ז – רמב"ן והסוברים שיש דברים שפסקו כר' יהודה ויש כחכמים

לרמב"ן מהתורה הלכה כדעת ר' יהודה, אלא שחכמים החמירו ברוב הדינים, והדבר תלוי ברמת הנחיצות של התיקון, בקרבתו לאוכל נפש, ובאם הוא נעשה בצנעה ובפרהסיא.

ככלל יש לרמב"ן ודעימיה שלוש מדרגות: א) דברים שנצרכים מאוד לאוכל נפש, הותרו לגמרי, כמו גריפת תנור. ב) דברים שנצרכים קצת, כמו השחזת סכין, שאפשר להשאיל מאחר – הותרו בשינוי ולא בפרהסיא. ג) דברים שרחוקים מאוכל נפש – נאסרו לגמרי, כמו כבוי בקעת כדי שלא יתעשן הבית, או מפני דבר אחר, כפי שמבואר בביצה כב, א.

כך כתב רמב"ן (יא, ב בדפה"ר, עמ' לב, בדעו"ה, ד"ה 'לא'). וכן דעת רשב"א (כב, א, ד"ה אם), ר"ן (עמ' לב בדעו"ה, ד"ה לפיכך כתב ז"ל), מרדכי (תרפא), רבינו ירוחם (נתיב ד, חלק ב, לב, א), מאירי (כב, א ד"ה וכן אין מכבין, כח, ב ד"ה כבר ביארנו שאין היתר). וכן דעת רא"ש (ב, יט) ורבינו פרץ (כב, א ד"ה אלמא ההיא) בתירוצם השני.

כשיטתו העקרונית של הרמב"ן, שמדאורייתא הלכה כר' יהודה בכל מכשירי אוכל נפש, אך מדרבנן לא הקילו בכל מקום, כתבו הרבה אחרונים: לבוש (תצה, א תקיד, ב), שועה"ר (תקט, א-ב, תקיד, ד-ה), מג"א (תקיד, א), גר"א (תקיד, א ד"ה ואין מכבין), ערוה"ש (תקט, ד, וכן תקיד, א), מ"ב (תקיד, ד).

ט,ח – דעת רי"ף, רמב"ם ושו"ע

נחלקו הראשונים בדעת הרי"ף: לרז"ה (יא, ב בדפה"ר, ד"ה והא דבעא) הלכה כר' יהודה, ואין מורין כן.

ולרמב"ן (יא, ב בדפה"ר, ד"ה אמר הכותב לא בירר), ר"ן (יא, ב, סוף ד"ה כי קאמינא), רא"ש (ג, י), וב"י (תקט, ב), הרי"ף פוסק עקרונית כר' יהודה, אך לא בכל המקרים, אלא הכל לפי הצורך.

המגיד משנה (יו"ט פ"ד הלכות ד, ו, ט) מפרש, שהרי"ף ורמב"ם פוסקים לגמרי כחכמים. ומה שהתירו להשחיז סכין על הדקל, הוא מפני שאינו מלאכה כלל. ומה שהתיר הרמב"ם (בהל' יו"ט ג, י) לגרוף תנור, ובגמרא (כח, ב) למדנו שהיתר זה הוא לפי ר' יהודה. יש לומר שלדעת חכמים גריפת תנור אינה מלאכה, ולכן התירו אותה.

אמנם מנגד, דעת רוב המפרשים שלדעת הרמב"ם הלכה כר' יהודה ואין מורין כן, לבד ממקרה נחוץ מאוד כדוגמת גריפת תנור. וכך היא מסקנת הב"י תקט, ב, וכ"כ בכסף משנה (הל' יו"ט ד, ט). וכ"כ יש"ש (ביצה, ג, סוף סי' כא), והגר"א (תקט, א, ד"ה ואין).

גם בשו"ע פסק כדעת רבי יהודה, וז"ל (תצה, א): "כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביום טוב, חוץ ממלאכת אוכל נפש, וחוץ מהוצאה והבערה וכן מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותה מאתמול". אמנם בפרטי דין שפוד פסק כרמב"ם להחמיר (תקט, א).

ט,ט – דין תיקון שיפוד

ביצה כח, ב: "דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף: אחד סכין שנפגמה, ואחד שפוד שנרצם, ואחד גריפת תנור וכירים ביום טוב – באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן". הרי שלפי ר' יהודה מותר לתקן שיפוד שנרצם. אח"כ מובא שם בגמרא: "אמר רב יהודה אמר שמואל: שפוד שנרצף – אסור לתקנו ביום טוב. פשיטא – לא צריכא, דאף על גב דמפשיט בידיה". ובביצה לד, א: "תנו רבנן: … ואין מתקנין את השפוד ואין מחדדין אותו".

לרבנו ירוחם, המקרה שמותר לתקן עפ"י ר' יהודה הוא כאשר השיפוד אינו ראוי לשימוש, ואין מורין כן, שמא יתקן גם כשהיה יכול לתקנו בערב יו"ט. והמקרה שאסור לתקן הוא כאשר אפשר להשתמש בו גם בלא התיקון, ואז התיקון הוא טרחה יתירה. וכן פסק הרמ"א למעשה (תקט, א).

ולדעת רז"ה ור"ן, המקרה שמותר לתקן הוא כאשר אינו עושה כלי גמור אלא רק מתקן אותו, אבל כאשר עושה כלי גמור – אסור. וכן הורו א"ר תקט, ב; חידושי רע"א ביצה כח, א, ועוד אחרונים ומ"ב תקט, ו.

בשו"ע תקט, א, החמיר ואסר לגמרי כל תיקון של שיפוד, ובבאו"ה 'אותו' ביאר עפ"י מה שכתב בתחילת דבריו בב"י, שזה כדעת הרמב"ם (כפירוש המ"מ) שהלכה כחכמים. אולם בכסף משנה כתב שדעת הרמב"ם כר' יהודה (ד, ט), וכן כתב אח"כ בב"י (תקט, ב), ושם ביאר שאף שמהתורה הלכה כר' יהודה, חכמים אסרו לתקן שיפוד כי אין בו כל כך צורך, הרי שבעיקרון הלך בשיטת הרמב"ן, אלא שלא היקל כמו הרמב"ן בשיפוד שנרצף. ואולי מפני שלא ברור אימתי הוא ההיתר של תיקון השיפוד, שאם הוא תיקון גמור אסור לרז"ה ולר"ן, ואם הוא תיקון מיותר אסור לרבנו ירוחם, לכן אסר תיקון שיפוד לגמרי.

גם לדעת יש"ש, א"ר והגר"א, הרמב"ם סובר שהלכה כר' יהודה ומה שאסר בשיפוד הוא מפני שהוא תיקון גמור כדעת רז"ה ור"ן.

ט,י – דין השחזת הסכין

לאחר שלמדנו (לעיל ט, ג) שלדעת ר' יהודה מותר להשחיז סכין ביו"ט, ונהגו אמוראים להשחיז סכין "אפומא דדיקלא" ו"אשפתא דרחיא" אבל לא רצו להורות כר' יהודה (ביצה כח, ב), נחלקו הראשונים על מה התכוונו הלכה ואין מורין כן. לדעת הרא"ש (ג, י), על השחזה במשחזת של אבן הלכה ואין מורין, אבל על משחזת של עץ מורין שמותר לחדד, וזאת מפני שגם לחכמים מותר להשחיז על עץ (ללישנא אחת כח, א). ולדעת הר"ן הלכה ואין מורין לחדד במשחזת של עץ ועל פי הריחיים, כדי שלא יבוא לחדד באבן ויעשה בה תיקון גמור. ויש ביניהם מחלוקת עקרונית, שלדעת הר"ן אסור לעשות כלי לצורך אוכל נפש, מפני שהכנת כלי נועדה לימים רבים, וכשם שאסרו לקצור ולטחון, מפני שאלו מלאכות שנעשות לימים רבים, כך אסור לעשות תיקון גמור בכלי. ולדעת הרא"ש, אין איסור לעשות תיקון גמור, הואיל והוא מועיל ליום טוב, אבל האיסור הוא כאשר יש בתיקון טרחה יתירה.

כדעת הר"ן נפסק בשו"ע תקט, ב: "אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה, אבל מחדדה על גבי העץ או חרס או אבן; ואין מורים דבר זה לרבים כדי שלא יבא לחדדה במשחזת".

עוד אמרו שם בביצה כח, ב: "ואמר רב יוסף: סכין שעמדה – מותר לחדדה ביום טוב. והני מילי – הוא דפסקא אגב דוחקא". וכן נפסק בשו"ע שם בהמשך הסעיף, שכל ההיתר להשחיז בעץ וחרס הוא "כשיכולה לחתוך בדוחק, או שנפגמה; אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל, אין משחיזין אותה אפילו על העץ, שמא יבא להשחיזה במשחזת". לר"ן האיסור מובן, שכן אסור להשחיז במשחזת. ולרא"ש צריך לומר שהאיסור מפני שיש בזה טרחה יתירה, כפירושו של רש"י.