א – הבערה

א,א – הדלקת גפרור מכיריים חשמליות

כתב אג"מ (יו"ד ב, עה) שמותר להדליק גפרור מברזל שנעשה אדום מאש של חשמל. בהל' המועדים ח, 11, התיר אף אם אינו אדום כל עוד הוא רותח מאד, ולכן התיר להדליק מכיריים חשמליות. ויש שאסרו להדליק מכיריים חשמליות שהברזל שלהם אינו מתאדם (מועדי ה' עמ' יד).

א,ב – כיריים שהגז והמצית מופעלים כאחד

בחוט שני עמ' קה, אסר להדליק אש בכיריים החדישות שסיבוב כפתור הגז שבהן מפעיל גם את ההצתה, מכיוון שבפועל הוא מוליד אש חדשה ביום טוב. אמנם באור לציון ג, כ, ה, הציע פתרון, שבשעה שרוצה להבעיר אש, יצמיד לכיריים גפרור דולק, באופן שכוונתו להדליק את האש מהגפרור ולא מהמצת, וממילא האש שנוצרת מהמצת נוצרת שלא ברצונו, וזהו פס"ר דלא ניחא ליה באיסור דרבנן (הוצאת אש).

א,ג – הדלקת גפרור על ידי שפשוף בקופסה

יש שרצו להתיר להדליק גפרורים על ידי שפשופם בצד קופסתם, כי האש מוצנעת בתוך הגפרית שבגפרור ואין זה נחשב להוצאת אש חדשה (שואל ומשיב ו, סב; עיין ילקוט שמ"ש עמ' 110). אמנם דבריהם נדחו על ידי רובם המכריע של הפוסקים, וכפי שכתב כתב סופר ס"ז, והביאו להלכה במ"ב תקב, ד, וכ"כ רב פעלים ח"ב או"ח נח; וכ"כ בכף החיים תקב, ו, בשם עוד כמה פוסקים. אמנם כתב בכה"ח תקב, ב, שבשעת הדחק כאשר לא יכל להכין אש מערב יו"ט, שהברכ"י תקב, א, התיר להדליק אש חדשה (כמובא בהערה 1), עדיף אז להדליק בגפרור בצירוף המקילים הנ"ל.

א,ד – לא יכל להוציא אש מערב יום טוב

יש לציין שההיתר שכתבתי בהערה 1, במקרה שמחמת אונס אין לו אש, שמותר בשעת הדחק להדליק אש חדשה ביו"ט, היתר זה הוא גם לסוברים שהאיסור להדליק אש חדשה ביו"ט מהתורה. שכן דעתם על פי מה שפירשו ברמב"ם שהדלקת אש כמכשירי אוכל נפש, ומכשירי אוכל נפש שניתן היה להכין בערב יו"ט, אסור להכין ביו"ט מהתורה, אבל אם מחמת אונס לא הכין, מותר להכין ביו"ט.

ב – כיבוי

ב,א – כיבוי לצורך אוכל נפש ביו"ט מותר לרוב רובם של הראשונים

{הרחבה להערה 2}

למדנו שמותר לכבות אש ביו"ט לצורך אוכל נפש, כמבואר בביצה כג, א: "אמר רבא: על גבי גחלת נמי מותר (לעשן פירות ביום טוב) מידי דהוה אבשרא אגומרי". ביצה לב, ב: "ואין גורפין תנור וכיריים. תני רב חייא בר יוסף קמיה דרב נחמן: ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו (ותוך כך מכבה גחלים), מותר". ביצה לד, א: "תנו רבנן: תנור וכירים חדשים… אין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן, ואם בשביל לאפות – הרי זה מותר". ובשבת קלד, א: "ואין ממתקין אותו בגחלת (אין ממתקין את החרדל על ידי כיבוי גחלת ביו"ט). והתניא: ממתקין אותו בגחלת! לא קשיא: כאן בגחלת של מתכת כאן בגחלת של עץ. אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי שנא מבישרא אגומרי? אמר ליה: התם – לא אפשר, הכא – אפשר".

וכן כתבו רוב רובם של הראשונים: רז"ה (יב, א, מדפי רי"ף): "כל כיבוי לצורך אוכל נפש מותר, ומה לי הבערה ומה לי כיבוי"; חידושים מיוחסים לר"ן (שבת קלד, א) בשם רא"ה: "כל צורך אוכל נפש מותר, דאין המכבה חמור מן המבעיר"; רשב"א (עבודת הקודש ב"מ ב, ו); השלמה ביצה כג, א; מכתם ביצה כג, א; מאורות ביצה כג, א; ראבי"ה תשנז; מרדכי ביצה תרפב; רא"ש ביצה ד, ח, ועוד רבים. וגם לגירסת הרי"ף בשבת קלד, ב, ביארו רמב"ן ור"ן שמותר לכבות לצורך אוכל נפש ביום טוב.

וכ"כ שו"ע תקז, ד: "אבל תנורים שלנו כיוון שאי אפשר לאפות בהם בלא גריפה, מותר לגרפו מהאפר והגחלים, ואף על פי שהוא מכבה, אי אפשר בלא כן, וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש, והרי זה כמניח בשר על הגחלים, וכן נהגו".

אמנם, למאירי (ביצה כב, א; כג, א) על פי גירסת הרי"ף בשבת קלד, ב, אסור לכבות אש בידיים אפילו לצורך אוכל נפש, מכיוון ש"אין גוף הכבוי מכשיר האוכל לעולם אלא שמונעו מלהתקלקל". וכ"כ הגר"א תקז, ד, בדעת הרי"ף. וכן דעת רא"ה וב"ח, כמובא להלן ב, ב. וכן דעת רי"ף רמב"ם לפירוש מגיד משנה, ושו"ע תקיד, א, לפירוש מאמ"ר ומ"ב ודעימיה, כמובא להלן ב, ג.

ועיין להלן ב, ד, שנחלקו האחרונים במקרה שהאש שתחת הקדירה חזקה מדי ועומדת להקדיח את התבשיל, האם עדיף להחליש את האש או להדליק אש חדשה ולהעביר אליה את התבשיל.

ב,ב – כיבוי הבקעת

בביצה כב, א, למדנו שלפי רבי יהודה מותר לכבות את הבקעת ביום טוב כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה ולחכמים אסור, ומחלוקתם תלויה במה שנחלקו בביצה כח, ב, אם מותר לתקן מכשירי אוכל נפש ביו"ט. והגמ' שם הולכת בשיטת חכמים, ולכן אסור לכבות את הבקעת. וקשה שהרי למדנו שמותר לכבות ביו"ט לצורך אוכל נפש, ואם כן מדוע אסור לכבות כדי שלא תתעשן הקדירה?

רבים הסבירו שלא נחלקו רבי יהודה וחכמים לגבי עישון הקדירה שמותר אלא רק לגבי עישון הבית, שבזה חכמים מחמירים, וכ"כ רב שרירא גאון, אוצר הגאונים ביצה כב, א; רי"ד בפסקיו ביצה כב, א; מהר"ם מרוטנברג פסקים תפ; ראבי"ה ג, תשנז; מרדכי ביצה תרפא; עיטור הל' יו"ט מחלוקת כ; רשב"א בחידושיו ביצה כב, א; אגודה ביצה כב, א, אות לב; מאירי בשם גדולי הדור; יש"ש ביצה ב, ל. וכ"כ כמה אחרונים בהסבר הגמ': מהר"ם שיף על תוס' כב, א, 'ההיא'; מהרש"א (עיין שפת אמת כב, א, 'בגמ').

ויש אומרים שמה שאמרו בגמ' קדירה, הכוונה לכלי אוכל, כלומר קדירה ריקנית, אבל לצורך תבשיל מותר לכבות, וכ"כ רמב"ן (מלחמות יא, ב מדפי הרי"ף), וכך משמע בתוס' כב, א, 'ההיא' (כ"כ תולדות יעקב ביצה כב, א, בדעת התוס').

גם הרא"ש ביצה ב, יט, ורשב"א עבה"ק בית מועד ב, ח, סוברים שמותר לכבות לצורך התבשיל, אלא שכתבו שאם אפשר להעביר את הקדירה לאש חלשה יותר, אין לכבות בחינם.

לעומת זאת, לרא"ה כב, א, אסור לכבות את הבקעת שתחת קדירה שיש בה אוכל, "שאין כיבוי הבקעת מסייע כלום לאוכל נפש אלא שיש בסילוקה מניעת נזק". וכ"כ בספר החינוך רחצ, וכן דעת ב"ח תקיד, ב. ואע"פ שמותר לכבות לצורך אוכל נפש כדוגמת בישרא אגומרי, "אין זה נקרא משתמש בסילוקה של מלאכה, כי צורך הצלייה לעשותה כן ומשתמש בגופה של מלאכה הוא, ושרי" (לשון ספר החינוך). כלומר תוך כדי הצלייה עצמה הוא נצרך לכיבוי, ואזי זה לצורך אוכל נפש.

ב,ג – דעת רי"ף רמב"ם ושו"ע

הרי"ף יא, ב, ורמב"ם ד, ו, סתמו שאסור לכבות את הבקעת כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה. וכ"כ שו"ע תקיד, א.

למגיד משנה, דעת הרי"ף והרמב"ם שאסור לכבות את הבקעת גם לצורך התבשיל, וכ"כ הרב קאפח בהסבר הרמב"ם (ד, ב), ומאמ"ר תקיד, א, בדעת שו"ע. ולכאורה קשה, שהיאך הותר לצלות בשר על גחלים? ואפשר לומר, שהכיבוי בזה נעשה בלא כוונה, ואזי הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, הואיל ואינו מתכוון לעשות גחלים (ועיין פניני הלכה שבת ט, 2). ויש מסבירים את הרי"ף והרמב"ם כרא"ה, שכיבוי בתוך הצלייה עצמה מותר, וכ"כ מ"ב תקיד, ד, ושעה"צ ד (ע"ע תפילה למשה ד, לט).

אמנם יש מסבירים שגם לרי"ף ורמב"ם האיסור לכבות הוא לצורך קדירה ריקנית, אבל לצורך התבשיל מותר לכבות (ערך השולחן תקיד, ב; שתי הלחם תקיד, א, 'לחם שמן'; וכן משמע ממ"א תקיד, א וגר"א א. וכן הסבירו כמה ממחברי זמנינו בדעת שו"ע: הרב יהודה פריס במאמרו, תחומין יח, עמ' 310; עריכת השולחן ז, עמ' ע-עא; משמרת מועד ביצה כב, א; ספר מחזה אברהם על ביצה עמ' רמב; ועוד).

ב,ד – הנמכת להבת הגז ביום טוב או הדלקת אש קטנה

כתב רמ"א תקיד, א, לגבי כיבוי הבקעת: "ויש אומרים דווקא אם אפשר להציל את הקדירה בלא כיבוי, אבל אם אי אפשר להציל או לבשל הקדירה בעניין אחר, רק שיכבה, מותר לכבות". במ"א תקיד, ב, כתב שאם יכול להבעיר אש במקום אחר, נחשב שעדיין יש לו אפשרות להציל את הקדירה, ואסור לכבות את האש, וכ"כ פמ"ג, ומ"ב ו. וכ"כ שש"כ יג, י, שאם יכול להדליק להבה נמוכה ויציל בזה את התבשיל, אסור להנמיך את הלהבה שהתבשיל עומד עליה. והסביר רשז"א (הערה נב), שביום טוב עדיף להדליק מלכבות, "משום דכיבוי דומה יותר למכשירין". וכ"כ חוט שני עמ' קיד.

לעומת זאת, באג"מ (או"ח א, קטו; ד, קג) תמה על המ"א, שהרי הרא"ש שממנו מקור דין זה, לא כתב שעדיף להדליק אש חדשה אלא שאם יש לו אש דלוקה שהיא חלשה יותר, אין לכבות בחינם אלא יעביר את התבשיל לאש הנמוכה. וכ"כ עוד פוסקים שעדיף להנמיך את האש: הרב אלישיב (מובא בשמירת יו"ט כהלכתו יב, הערה טו, ובעבודת יו"ט ז, הערה ה); גרע"י (יבי"א א, לא, ב; חזו"ע עמ' נח); שו"ת בית אבי (ד, ז, ח); ושו"ת תפילה למשה (ד, לט). וכן נראה מסברה, שכל עוד עוסקים בבישול, כל מה שנצרך למענו מותר, ורק לאחר שסיימו את הבישול אסור לכבות, כי כבר אינו צורך אוכל נפש.

ואף שרבים נטו לחומרא, כיוון שמחלוקת זו בדברי חכמים, שגם לדעת המחמירים כיבוי שאינו לצורך עשיית גחלת אסור מדרבנן, הלכה כדברי המקילים.

ב,ה – כיבוי שלא יתעשן הבית, והאם הלכה כר' יהודה

ביצה כב, א: "אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה מותר. אמר ליה: ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא אנא לרבנן".

רוב הראשונים כתבו שאסור לכבות את הבקעת כדי שהבית לא יתעשן, ואפילו אין לו מקום אחר לאכול, שאין זה צורך אוכל נפש אלא מכשירי אוכל נפש (רש"י; רי"ף; רא"ש ב, יט; רמב"ם ד, ו; רשב"א עבה"ק ב, ח; ועוד רבים). וכ"כ שו"ע תקיד, א.

והקשו הראשונים מביצה כח, ב, שהרי פסק רב חסדא שהלכה כרבי יהודה שמכשירי אוכל נפש שלא היה יכול לעשותם מערב יום טוב מותרים ביום טוב? והובאו שני הסברים: א) הלכה כר"י אבל אין מורין כן (רז"ה; תוס' כב, א, 'ההיא' בתירוץ הראשון; ערוה"ש תקיד א-ב). ב) כעקרון הלכה כר"י שמכשירין מותרים מן התורה, אבל למעשה מורין היתר רק במה שקרוב לאוכל נפש ונחוץ מאוד, ובדברים שאינם נחוצים כל כך, אין מורין היתר ולפעמים התירו על ידי שינוי. ויש דברים שרחוקים יותר מצרכי אוכל נפש, שאף שמהתורה הלכה כר' יהודה, למעשה הוראת האמוראים שהלכה כחכמים, כמו בכיבוי בקעת שלא יתעשן הבית וכיבוי נר משום דבר אחר (רמב"ן מלחמות; מ"ב תקיד, ד).

לעומת זאת, כתב מרדכי (תרפא) בשם רבינו אלחנן, שמותר לכבות את הבקעת כדי שהבית לא יתעשן, ומה שאסרו חכמים לכבות את הבקעת, הוא "בבית שאין בו צורך יום טוב כלל אלא דר בבית אחר, אבל אם דר באותו בית ואין לו בית אחר לדור בו, אין לך צורך יום טוב גדול מזה ומותר אפילו לרבנן דר' יהודה". וכ"כ ר"ן בשם אחרים, ורשב"א בשם יש מפרשים.

וכ"כ רמ"א תקיד, א: "וכן בבית אם יישרף הבית לא יהיה לו מקום לאכול סעודתו, מותר לכבות", וכ"כ מ"ב ח, בשם האחרונים. והסביר מ"ב ט, שהרמ"א היקל אם יישרף הבית, אבל אם רק יתעשן הבית אפילו שאין לו מקום אחר, מודה לשו"ע שאסור לכבות. ועוד סייג בבאו"ה 'אבל', שרק אם אין לו מקום אחר לאכול בו מותר לכבות, אבל אם יש לו מקום אחר לאכול בו, אסור לכבות. וכתבתי "אם אין לאדם מקום אחר שנוח לאכול בו, מותר לו לכבות את האש", ואף שהרמ"א לא כתב מקום נוח, כיוון שההיתר הוא לצורך אוכל נפש, הרי שגם הנוחות כלולה בזה, שאם לא כן, הרי תמיד אפשר לאכול בחוץ, ומדוע התיר הרמ"א לכבות את האש כשאין לו מקום אחר לאכול. ובמיוחד שהראשונים שעליהם סמך לא הזכירו כלל שמדובר לצורך אכילה, ואפשר להבין מהם שגם לצורך מנוחה בבית מותר לכבות את האש. בנוסף לכך, האיסור בדין זה הוא דרבנן, שהכיבוי אינו לשם עשיית גחלים, ומצטרף הצורך למנוע היזק גדול, ולכן גם הנוהגים כשו"ע יכולים להקל בזה. ועיין להלן ב, ח, שגם לצורך השינה אפשר להקל בשעת הדחק.

ב,ו – כיבוי לצורך דבר אחר (תשמיש המיטה)

ביצה כב, א: "בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי: מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר? אמר לו: אפשר בבית אחר. – אין לו בית אחר מאי? – אפשר לעשות לו מחיצה. – אין לו לעשות מחיצה מאי? – אפשר לכפות עליו את הכלי. – אין לו כלי מאי? אמר ליה: אסור. איתיביה: אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה – מותר! אמר ליה: ההיא רבי יהודה היא (רש"י: "דאמר לקמן מכשירי אוכל נפש שרו ודריש יֵעָשֶׂה לָכֶם לכל צרכיכם, והאי נמי צרכיכם הוא וכן תשמיש. ואנא דאסרנא כרבנן דדרשי הוּא לְבַדּוֹ"), כי קאמינא אנא – לרבנן".

הרי שלרבנן אסור לכבות את הנר מפני דבר אחר, וכ"כ שו"ע תקיד, א. אבל כתב הט"ז ב, שלרמ"א שהתיר לכבות כדי שלא יישרף הבית, מותר גם לכבות מפני דבר אחר, אלא שאין מורין כן לאחרים. אבל בבאו"ה תקיד, א, 'או', כתב שמדברי האחרונים (א"ר ד; נהר שלום א; שועה"ר ה; ח"א צה, א) מוכח שאין מקילים בזה, וכ"כ בהל' המועדים ט, 32.

ב,ז – 'מתוך' במלאכת כיבוי

הקשו הראשונים (רא"ש ב, יט; רשב"א ביצה כב, א; ומעין זה בתוס' כתובות ז, א, 'אמר'), למה לא נאמר מתוך שהותר כיבוי לצורך אוכל נפש הותר לצורך תשמיש? ותרצו: א) תשמיש אינו נחשב צורך, כי אינו שווה לכל נפש, ומה שהתירו בכתובות ז, א, מדין 'מתוך' הוא רק בבעילת מצווה (תוס'; רא"ש). ב) אין אומרים מתוך להתיר מכשירי אוכל נפש, וכיבוי הנר לצורך תשמיש נחשב מכשירי אוכל נפש, מפני שאינו מועיל לעצם התשמיש, אלא רק מסיר הפרעה חיצונית (תוס'; רמב"ן במלחמות; רא"ש; ומעין זה כתב רשב"א אמנם לא הגדיר זאת ממש כמכשירין). הרי שלדעת הראשונים הללו, אומרים 'מתוך' במלאכת כיבוי, ורק לצורך תשמיש לא התירו מסיבות שונות. וכ"כ ראבי"ה, שיטת ריב"ב כב, א, ורוקח שה, שאומרים 'מתוך' בכיבוי.

לעומת זאת, רבים כתבו שבמלאכת כיבוי לא אומרים 'מתוך', כ"כ הב"ח תקז, ח, מפני שיש דין מיוחד בכיבוי, שרק הוא עצמו הותר לצורך אוכל נפש אבל לא אומרים בו 'מתוך' מפני שאין נהנים מהכיבוי עצמו, וכך ביאר את הרא"ש. וכ"כ כמה ראשונים (חידושי בן רמב"ן ביצה כג, א; מכתם והשלמה כב, א). וכ"כ מ"א תקז, ח, ותקיד, כ; פר"ח תצה, א; פני יהושע כג, א, 'מידי'; אור שמח הל' יו"ט א, ד. וכ"כ כמה אחרונים בדעת הרמב"ם ד, ב (עיין שעה"צ תקז, לז).

ב,ח – כיבוי נר לצורך שינה וכיבוי דלקה לצורך שינה

כתב בהל' המועדים ט, 29, שלכאורה מותר לכבות נר שמפריע לישון, ואינו דומה לכיבוי לצורך תשמיש, כי האור מפריע לגוף השינה נמצא שכיבויו מועיל לשינה עצמה, מה שאין כן בתשמיש הוא רק גורם באופן חיצוני שאסור לקיימו. וגם באו"ה תקיד, א, 'אבל', שהתיר לכבות בית שנשרף רק אם צריכים לאכול בו ביו"ט, מתיר לכבותו גם לצורך שינה, כי השינה אינה גרועה מאוכל נפש. אמנם למעשה נשאר בצ"ע, כי לא מצאנו פוסקים שהתירו זאת. ובציץ אליעזר א, כ, פרק ה, כתב כדבר פשוט שצורך שינה נחשב צורך שאפשר לכבות חשמל בשבילו.

לעומת זאת, בשש"כ (ב, הערה מ) כתב שאסור לכבות את הנר לצורך שינה, כי רק כאשר יש בדבר צורך חיובי מותר לעשותו, אבל כאשר הכוונה לבטל דבר – אסור, וכמו שאסור לשרוף חמץ ביום טוב של פסח. וכ"כ בחוט שני עמ' קיד, ובספר עבודת יו"ט ז, ח.

למעשה יש להורות לכבות את הנר או הנורה בשינוי, ואזי הוא ספק דרבנן לקולא. וגם למחמירים אם יכבה בשינוי הוא יהיה שבות דשבות, שהותר לצורך גדול.

ולכאורה גם בעת שריפת בית, כאשר הוא המקום הנוח לשינה, אפשר להקל עפ"י באו"ה תקיד, א, 'אבל', לכבות את השריפה. ואף שרבים החמירו, בשעת דחק גדולה שכזו ובספיקא דרבנן אפשר להקל.

ג – הבערת אש לחימום ונר למאור וכבוד

ג,א – טעמי ההיתר להבעיר אש לצורך חימום ואור

בטעם ההיתר להבעיר אש לצורך חימום או תאורה, נחלקו הראשונים: לריטב"א (ביצה כא, ב), מאירי, ומכתם, ההיתר משום מתוך שהותרה הבערה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך. מאידך, לרמב"ם בפיהמ"ש בכלל 'אוכל נפש' כלולות כל הנאות הגוף, וכ"כ רמב"ן (שבת לט, ב). (ברשב"א בביצה כא, ב, כתב שהטעם משום 'מתוך', אבל בשבת לט, ב, ובעבודת הקודש ג, ה, כתב 'אוכל נפש'. וכן בר"ן יא, ב, כתב 'מתוך', אבל ב-יז, ב, כתב 'אוכל נפש'. עיין חידושי רשב"א ביצה כא, ב, הערות של מוסד הרב קוק, 211).

ג,ב – הדלקת נר לצורך הידור

כתב רשז"א (שש"כ ח"ג, סב, הערה לא), שביו"ט שחל במוצ"ש מותר להדליק נר נוסף לצורך אבוקה בהבדלה למרות שזו הדלקה לצורך הידור בלבד. וכך דעת הרב אלישיב (שמירת יו"ט כהלכתו יג, הערה לג) והסביר שמכיוון שמעיין בציפורניו, יש לו הנאה מתוספת האור.

ה – גרמא והדרך לכבות האש שבכירי הגז

ה,א – גרם כיבוי נר

למרות שכתב בשו"ע שלד, כב, שגרם כיבוי מותר, בסימן תקיד, ג, אסר לתחוב נר דולק לתוך חול, כדי שכאשר יגיע לקו החול יכבה. ופירש מ"א תקיד, ז, שההיתר הוא לגרום על ידי דבר חיצוני לכיבוי האש, אבל לגרום כיבוי בדבר שנוגע בנר אסור. כמו כן אסור לקצר את הנר כדי לקרב את כיבויו. וכך היא דעת יש"ש עפ"י הרא"ש.

והרבה אחרונים הקילו לתחוב נר דולק בתוך חול תיחוח מפני שמותר לגרום לכיבויו, וכך היא דעת ב"ח, תפארת שמואל, ט"ז, מ"א, גר"א וא"ר, כמובא במ"ב תקיד, כ.

והרמ"א היקל גם לחתוך נר דולק, ואף שלדעת הרא"ש כל שמקצר את משך דליקתו של הנר עובר בכיבוי, הרמ"א פסק כמו התוס' שהאיסור הוא רק ליטול שמן שגורם בעת הנטילה להחלשת הלהבה. ולדעתו גם יהיה מותר להניח את הנר בתוך מים, וכ"כ הט"ז ו. ובחמד משה אסר, ובשועה"ר היקל לצורך גדול (הובא בבאו"ה תקיד, ג, 'דבר').

עפ"י המ"ב תקיד, כג, העיקר כדעה האמצעית, שחוששת לדעת הרא"ש, שאוסר ליטול שמן מנר מפני שבנטילתו הוא מקצר את זמן בערתו, אבל לתוחבו בחול מותר.

ועיין על זה בהרחבות שבת יז, ו, א-ב, לעניין שינוי בשעון שבת. ושם טז, ו, ד-ו, בביאור החילוק בין איסור להניח כלי שיש בו מים תחת הנר להיתר גרמא.

ה,ב – דין גרמא ביום טוב

יש שהתירו גרמא לכתחילה בשבת (ט"ז תקיד, ו, גר"א שיד), ורבים התירו רק במקום הפסד או צורך מצווה או צורך גדול או צורך חולה (רבנו יואל, מרדכי, רמ"א שלד, כב, מ"א). וכן מקובל להורות.

גם ביו"ט יש שהחמירו בגרמא כמו בשבת, ומהם: או"ז ח"ב כח, בשם הערוך והריב"א; מאירי שבת קכ, א; מ"א תקיד, ה' י'; שועה"ר תקיד, ט; ח"א צה, ה.

אולם מנגד יש סוברים, שאף שבשבת מקילים רק במקום הפסד או צורך גדול, ביו"ט אפשר להקל לכתחילה, וכך היא דעת הרמ"א תקיד, ג, שהיקל להניח את הנר במקום שהרוח שולטת כדי שתכבה אותו. והסכימו לדבריו מאמ"ר, וכך משמעות התוס' ביצה כב, א, 'והמסתפק'. וכ"כ שעה"צ תקיד, לא. וכ"כ באחיעזר ג, ס. ובשו"ת מחזה אברהם רצה להחמיר בהבערה, ובאחיעזר דחה דבריו. וכ"כ חלקת יעקב א, נ.

ולכן היקל בשש"כ יג, לא, לקרב את פעולת שעון השבת, וכ"כ ביבי"א ג, יז.

אמנם לעניין שימוש קבוע בהיתר גרמא, כתב בשש"כ יג, יג, הערה סג, בשם רשז"א, שאפשר להתיר גרמא ביו"ט רק בדרך מקרה, ולכן אין להדליק באופן קבוע כירי גז מתוך כוונה לשפות עליהן סיר מלא מים כדי שיגלשו ויכבו את האש. ומשמע שהשווה דין גרמא של שבת ויו"ט. לעומתו ביבי"א ג, ל, התיר באופן קבוע לגרום לכיבוי האש על ידי שפיתת קומקום שיגלוש.

ה,ג – סגירת הברז של מיכל הגז כדי לכבות את להבת הגז

בשו"ת נצר מטעי ט' התיר לסגור את הברז הראשי של הגז משום שכיבוי זה הוא גרמא, ומותר ביו"ט. לעומתו כתבו בציץ אליעזר ו, ח-ט, ויבי"א ג, ל, ושש"כ יג, יב, בשם הרב פרנק, לאסור. ועיקר טעמם שאין זה גרמא אלא כיבוי ישיר, וכדוגמת מה שאסר הרא"ש ליטול שמן מהנר, וחוששים לשיטתו.

אמנם נלענ"ד, שאם ברז הגז רחוק ממקום הלהבה, ועוברות כעשר שניות מעת שסוגרים את הברז ועד הכיבוי, אפשר לומר שזה גרמא, שהרי כאשר ההשפעה היא אל מקום רחוק, ואין רגילים כך לסגור את הגז, הרי זה כוח שני ודינו כגרמא. אלא שבפועל ברוב הבתים סגירת הגז גורמת לכיבוי מיידי או לכל הפחות להחלשה, ולכן בפועל אין אפשרות להחשיב זאת כגרמא. ונכון לסגור את הברז בשינוי, ובכך להפוך את הפעולה לספק 'שבות דשבות'.

ה,ד – חשמל ביום טוב

יש שרצו להתיר הדלקת נורה חשמלית ביו"ט משום שהאש כבר קיימת בחוטים ובסגירת המעגל אינו מוליד אש אלא מעבירה ממקום למקום. וכ"כ אבן יקרה (ח"ג קסח); ומצור דבש (אב"ד דמצרים סי' י); שו"ת פרחי כהונה (הודפס בקזאבלנקה א, סד); הרב יוסף משאש בשו"ת מים חיים (או"ח צד); משפטי עוזיאל (א, יט). אמנם פוסקים רבים דחו את דבריהם, שכן במציאות החשמל נוצר רק בפגישת חוטי החשמל.

ויש אחרונים שהתירו מטעמים אחרים: הרב צבי פסח פרנק בירחון קול תורה (תרצד, חוברת א-ב) התיר הדלקת חשמל אע"פ שמוליד אש, כיוון שאין כאן הבערה בידים ממש, אלא גרמא בלבד. וז"ל: "ולפי"ז יש לדון דבסבובו להכפתור שבתוך המעריך – אינו אלא גרמא… שזה המדליק מסלק הגשר אשר דרך בו יעבור הזרם… ומכל שכן לענין כיבוי".

וכן כתב להתיר בעל ערוה"ש (תשובה מתוך כתב העת בית ועד לחכמים שנה א, גליון א, ניו יורק שבט תרסג; הובא בספר 'כתבי ה'ערוך השולחן' בחלק השו"ת סימן ז), וז"ל: "להדליק אור העלעקטרי ביו"ט נראה לענ"ד להתיר, ואין מוליד אש ביו"ט כמו בחיכוך עצי גפרית, דבשם אין בהעצים כח עצם האש אלא שיסוד האש בו מרובה, ומהתחככו נולד אש. אבל בזה העלעקטרי יש כח אש ממש אלא שאינו מאיר, ובהפגש השני כוחות הנגדיים זה לזה החיוב והשלילה יצא האש לפועל ממש והמה כגחלת אשר ע"י נפיחות הפה יצא השלהבת, שאינו נולד… ואפילו אם נאמר שהוא גורם להולדת האור, לא אשכחן גרמא דאסור ואין כאן מעשה… והרי בכאן אינו אלא כפותח פתח. כן נראה לענ"ד לפי הבנתי במלאכת העלעקטרי כי אינה מצויה ברובי הערים שלנו שאוכל לעמוד בדיוק על תוצאותיו".

והרב יוסף משאש כתב (שו"ת מים חיים צד): "ומה גם דאיסור הוצאת אש מהאבנים וכו', אינו אלא איסור קל דרבנן לכתחלה, דבדיעבד אם הוציא מותר להשתמש בו… וא"כ נוכל לחלק בו בפשיטות, דדוקא נולד הנראה לעיניים, כהוצאת אש מהאבנים וכו' ומזכוכית לטושה, וגם יש בו טרחא ומעשה רב שמחכך בחוזק יד אבן עם אבן וכיוצא עד שמוציא האש… בזה הוא דאסרו רבנן לכתחילה, אבל בנד"ד אף אם נעלים עיניים מהאמת ונחשבהו נולד, מ"מ הוי נולד שאינו נראה לעיניים ונעשה מהר כלאחר יד, וא"כ ודאי שרי בלא ספק". (ובישכיל עבדי ח"ד או"ח כז, דחה סברתו, שהואיל והאור לא היה ניכר כלל, הרי זה מוליד גמור).

אמנם למעשה דעת רובם המכריע של האחרונים לאסור משום מוליד. ואין זה משנה מה גדר הדבר שמולידים, אש או כוח אלקטרי, שכן האוסרים חשמל בשבת מחמת מוליד, יאסרו גם ביו"ט, שכל יסוד איסור הבערת אש משום מוליד (ביצה לג, ב). וכ"כ מרן הרב קוק זצ"ל (אורח משפט עא): "וגם ביו"ט אינני נמנה בין המתירים, מטעם מוליד, דסוף סוף אין כאן אש בפועל במכון החשמלי, אלא כח שמוציאים ממנו את האש ע"י התנועה". וכ"כ אחיעזר (ג, ס); הרגאטשובר בשו"ת צפנת פענח (קעג; רעג); חלקת יעקב (א, נא); שו"ת לב יהודה (סימן יז); ישכיל עבדי (ד, או"ח כז); אול"צ (ח"ג, כ, א בביאורים; שם, ו בביאורים); תרומת הגורן (א, קט, ג); חזו"ע (עמ' נג; יחו"ד א, לב); באהלה של תורה (ח"ב, כג, ה); פס"ת (תקב, ב).

ז – שעון-שבת בשבת ויום טוב

ז,א – הקדמת כיבוי ב'שעון-שבת'

בשש"כ יג, לא, התיר לבצע שינוי ב'שעון שבת' כדי לקרב את זמן ההדלקה אבל לא כדי לכבות. וטעמו שלרוה"פ הדלקה ביו"ט דרבנן. ותימה עליו, שגם כיבוי שאינו עושה פחם הוא מדרבנן (ורק בכיבוי עץ וכדומה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולרמב"ם ודעימיה אסורה מהתורה). וכ"כ למעשה בציץ אליעזר א, כ, ה; אול"צ ג, כ, יא; חזו"ע עמ' נז, שגם לגבי כיבוי, מותר להקדים את זמנו.

ז,ב – מדיח כלים (הערה 9)

עיין בשש"כ יב, הערה ק, שאסר לסגור את דלת המדיח מפני שהוא נחשב "כאחד נותן את הקדירה וכו'", שלמרות שאינו מדליק את האש, עובר באיסור (מ"ב רנג, ק). ובפניני הלכה שבת יז, ט, כתבתי שהאיסור משום שהוא גורם להפעלת המכונה, ולכן אפשר להתיר בשעת הדחק כדין 'גרמא', וכפי שכתב בשו"ת מראש צורים ל'. והחילוק הוא שהנותן את הקדירה עושה פעולה ישירה שמועילה לבישול, ולכן אסור מדרבנן. ואילו הסוגר את הדלת עושה פעולה צדדית שמאפשרת את פעולת הבישול, ולכן היא 'גרמא'. וצ"ע. בכל אופן לעניין יו"ט גם בשש"כ שם מיקל כפי שכתבתי.

ט – קטורת ביתית ועישון סיגריה

ט,א – עישון סיגריות

עיין באוריתא ח' בעניין יו"ט וחוה"מ עמ' קסא, במאמרו המקיף על נושא זה של הרב עמיהוד לוין שליט"א.

לגבי הסברה שהעלו המתירים לעשן בעבר, שהעישון הוא מנהג 'שווה לכל נפש', שכן רוב האנשים מעשנים, נראה שאין הכוונה לרוב ממש. שכן הנשים לא עישנו, ובנוסף לכך גם חלק מהגברים לא עישן, אלא כיוון שרבים נהגו לעשן, הרי זה נחשב 'שוה לכל נפש. ואמנם אפשר לומר, שהחשיבו את הגברים כציבור בפני עצמו, וכיוון שרובם עישנו, נחשב העישון כדבר השווה לכל נפש. אבל נראה ששווה לכל נפש הוא שרבים נהנים מכך, אבל אין הכוונה רוב ממש.

י – רחצה

י,א – רחצה ביו"ט (הרב מאור קיים)

כמבואר בהערה 11, רוב הראשונים סוברים כרי"ף (לביצה כא, ב) ורמב"ם (א, טז), שמותר לרחוץ ביו"ט במים שחוממו מערב יום טוב. כ"כ רמב"ן שבת לט, ב; אור זרוע שמ. והר"ן, לאחר שהביא את דעת התוס', סיים: "מיהו כיון דמדרבנן בעלמא היא על דברי הגאונים ז"ל ראוי לסמוך". וכ"כ הגה"מ אות מ, בשם ספר תרומה; מגיד משנה: "וכן הסכמה מן הגאונים ואפילו לרחוץ כל גופו כאחת, וכן עיקר"; או"ז שמז; ראבי"ה עמ' 457; ספר העתים עמ' לא; שבולי הלקט רמג, בשם רש"י מו"ק יט, ב (ואצלנו זה מיוחס לרש"י); ריא"ז שבת מ, א; מאירי ביצה ושבת מ, א; רמב"ן שבת מ, א. וכתב בבית יוסף תקיא, ב, שהכי נקטינן.