א – מלאכת 'הוצאה'

א,א – האם שייך כלל שווה לכל נפש בהוצאה

רשז"א (שש"כ יט, הערה ג) העלה סברא שאולי בהוצאה שהיא מלאכה גרועה גם המוציא דבר שאינו שווה לכל נפש לא עובר עליה.

אמנם בראשונים מצאנו במפורש להיפך. וכ"כ מאירי ביצה יא, ב: "ובית הלל מתירים… אף על פי שאין בהם צורך לצרכי גופו, שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה, ובלבד שיהא צריך לו איזה שוה לכל נפש, הן צורך מצוה הן צורך דבר אחר לצורך תשמישו, הא אם אינו צורך לו לשום דבר אסור בהוצאתו".

וכ"כ רשב"א בעבודת הקודש ג, ו: "מוציאין מרשות לרשות את הקטן למולו או שיש לו על אביו געגועין וכן את הלולב ליטלו ולצאת בו, וספר תורה לקרות בו, שכל אלו יש בהן צורך ליום קצת ושוין הן בצרכיהן לכל נפש… אבל אין מוציאין את האבנים וכל שאין בו צורך ליום השווה לכל נפש".

א,ב – אין הבדל בין יו"ט לשבת בדין רה"ר בזמן הזה

כתבתי בהלכה: "כשם ש'העירוב' מועיל לשבת, כך הוא מועיל ליום טוב, שבכל מקום שמוקף ב'עירוב' מותר לטלטל דברים שאין בהם שום צורך, או שהם לצורך גויים או בהמה".

לכאורה היה מקום לומר, שאף המחמירים בשבתות שלא לטלטל על סמך העירוב של 'צורות הפתח', מפני שחוששים לדעת הסוברים שרחובות שרוחבם 16 אמה נחשבים רשות הרבים מהתורה (פניני הלכה שבת כא, ח-ט), ביו"ט יוכלו להקל, תוך צירוף דעת הסוברים שטלטול שלא לצורך מותר. אולם למעשה אין לחלק בין יו"ט לשבת, שכן גם המקילים שלא לצורך, מודים שאסור מהתורה לטלטל לצורך נוכרים ובעלי חיים.

ב – לאיזה צורה מותר לטלטל ביום טוב

ב,א – דוגמאות להוצאה עבור הידור מצווה

מותר להוציא דגל לשמחת תורה כי הוא לשם שמחת יום טוב, ומותר אף להחזירו אם יש חשש גניבה (חוט שני עמ' עח, ועיין להלן ו, ג, ב). וכן מותר להוציא מחזור לאמירת תשליך בראש השנה.

ב,ב – ריבוי בשיעורים בהוצאת דבר שאין בו צורך ביו"ט

באג"מ (או"ח ב, קג) התיר להוציא ביום טוב קופסת סיגריות שלימה למרות שהוא מתכוון לעשן רק חלק מהסיגריות, משום שריבוי בשיעורים מותר ביום טוב, כפי שלמדנו בביצה יז, ב, ממלאה אשה כל הקדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת. והסתפק אם מותר להוסיף סיגריות לקופסה לפני יציאתו מהבית.

ובשש"כ (מהדורת תשכח) יט, הערה יד, כתב שלפי אג"מ זה, מותר גם להוציא צרור מפתחות למרות שיש שם מפתחות שאין בהם צורך יום טוב.

אולם באגרות משה (או"ח ה, לה) אסר להוציא את המפתחות שאין בהן צורך יום טוב, למרות שהם צרורים יחד עם מפתחות שיש בהם צורך ביו"ט. והסביר שדין צרור מפתחות שונה מקופסת סיגריות או גפרורים, שבסיגריות וגפרורים, כל אחד ואחד ראוי לשימוש ביום טוב, ואין ידוע במה ישתמש בפועל, ולכן מותר להוציא את כולם בטרחה אחת של ריבוי בשיעורים, "אבל במפתחות שאותם המפתחות שלא יצטרך להו הוא דבר מיותר ממש, שלא שייך לו כלל בהליכה זו, הרי הוא מוציא ונושא דבר שלא שייך לו כלל… דלא שייך להתיר הוצאת איסור בשביל שעושה אז גם היתר…" והוסיף שמסתבר שגם בבישול מותר להוסיף בקדירה רק דברים הראויים לאכילה, אבל להניח בקדרה דבר שאינו ראוי אלא לבהמה אסור, הואיל ואסור לבשל לבהמה. ולכן כתב שגם כאשר יש טרחה גדולה להסיר מהצרור את המפתחות שאינן לצורך יו"ט, חייב לעשות זאת, כי אסור להוציא את כולם יחד. וציין שבשש"כ הסיק מדבריו שלא כהלכה.

ובשש"כ מהדורה שלישית יט, הערה יד, הגיב לדבריו, שכמו שבריבוי בשיעורים בבישול, אסור להוסיף מים לדוד שעל האש כאשר אין סיכוי שיצטרך להם ביו"ט, כך אסור להוסיף לצרור מפתח שאין בו שום צורך ביו"ט. אבל אם אותו מפתח כבר נמצא בצרור – יש להתיר. וכ"כ ברבבות אפרים ח, תסג, בשם הרב נויברט שהסכים עמו רשז"א. וכ"כ בשמירת יו"ט כהלכתו יד, הערה ל, בשם הרב אלישיב. ואפשר להוסיף, שאם יש טורח בהוצאת המפתח המיותר, הרי שלדעת המתירים הוצאת מפתח של כספת (להלן ו, ג, א), גם זה צורך יו"ט, למנוע ממנו טרחה ביו"ט.

בהלכות המועדים ה, ט, כתב כאג"מ, שמותר להוציא קופסת סיגריות או קופסת גפרורים או חבילת ממחטות אף וכיוצא בזה, אבל אסור להוציא דבר שאינו לצורך יום טוב. וכ"כ משנה הלכות ז, עו; חוט שני עמ' עד.

כיוצא בזה כתב בהלכות המועדים ה, 21, שכיוון שהיתר ריבוי בשיעורים הוא רק באותו המין הנצרך, אסור להוציא בסל אחד אוכל ליו"ט וכלים שאין בהם צורך ליו"ט, כי רק מאותו סוג נחשב כדבר אחד שאפשר להוסיף. וכ"כ פס"ת תקיח, 21. (ובחזו"ע עמ' עט, הערה קעב, התיר להוציא ביו"ט בכיסו תרופות לצורך חולה שאין בו סכנה כל עוד יש לו בכיסו ממחטות אף או משהו אחר, מפני שכל ההוצאה נעשית בחדא טרחא).

ב,ג – ממחטות אף בשני כיסים או בכיס אחד

כתב שש"כ יט, הערה ז, שאם יש לו עוד ממחטות אף בכיס אחד מותר להוציאם מדין ריבוי בשיעורים, וכ"כ פס"ת תקיח, ו. וכ"כ שמירת יו"ט כהלכתו יד, הערה לד, בשם הרב אלישיב. וצ"ע למה בכיס אחר אסור, שהרי עדיין פעולת ההוצאה היא אחת, ולכאורה אין הבדל אם בכיס אחד או בשני כיסים.

ג – מפתחות לבית ולכספת

ג,א – מפתח של אוכלים וכלים

ירושלמי ביצה פ"א ה"ז: "תאני ולא את המפתח, בית הלל מתירין. ואמר רב הושעיה בר רב יצחק: הדא דאת אמר במפתח של אוכלין, אבל במפתח של כלים לא בדא. והא ר' אבהו יתיב ומתני ומפתחא דפלמנטרין בידיה? פלפלין הוה ליה בגווה". הסבירו רוב הראשונים שהירושלמי אסר להוציא מפתח של כלים שאין בהם צורך יום טוב, אבל מפתח של כלים שיש בהם צורך ביום טוב מותר להוציא (רשב"א ביצה יב, א; ר"ן ו, א; רא"ה יב, א; מכתם). לדעה זו אסור מדאורייתא להוציא מפתח של כלים שאין בהם צורך יום טוב. כפי שכתב הרשב"א בעבודת הקודש: "מפתח של כלים שאין צריך להם ביום טוב אסור להוציאו בחוץ, שאין זה אלא כהוצאת אבנים". ועיין להלן ג, ב, שכך עולה מדברי הרא"ש א, יח; ומרדכי תרנח.

 לעומת זאת, כתב רבנו פרץ (הגהות הסמ"ק סוף רפב): "וכיון שלבו דואג משום פסידא, חשיב קצת צורך יו"ט, והשתא מנהגינו ניחא שנהגו להחזיר המחזורים לביתם אפי' ביום טוב האחרון, שאז אינו צורך היום כלל ואין בזה צורך כי אם לשמרם". וכ"כ רמ"א תקיח, א, שמותר לטלטל כלים: "הצריכים לו קצת או שמתיירא שלא יגנובו או שאר פסידא".

הקשו כמה אחרונים על רבינו פרץ ורמ"א מביצה כה, א, שאסור לשחוט בהמה מסוכנת אא"כ יוכל להספיק לאכול ביו"ט כזית מהבשר, ולכאורה אם הדאגה על הפסד ממון נחשבת צורך, גם בלי שיוכל לאכול כזית מותר לשחוט, כדי למנוע צער על הפסד הממון (פמ"ג פתיחה א, ח; דעת תורה תקיח, א; אבני נזר תט, טז). ותירץ רשז"א (שש"כ יט, הערה יז) שבשחיטת מסוכנת, השחיטה לצורך מכירת הבשר בחול, ולכן זה לא נקרא צורך יום טוב.

למעשה, הרבה אחרונים החמירו ואסרו הוצאה כדי למנוע הפסד ממון. כ"כ יש"ש א, לד. וכ"כ ט"ז תקיח, א, ותמה על הרמ"א שפסק כנגד רוב הראשונים. וכ"כ מ"א ב, בשם יש"ש; א"ר ג, ה; שועה"ר א; ח"א צו, א; ערך השולחן (טייב) ב; וכ"כ מ"ב ו, שנכון להחמיר כמותם.

לעומת זאת, בערוה"ש תקיח, ד-ה, כתב כרמ"א, ותמה על כל הפוסקים שהחמירו: "אך להיפך יש להתפלא כיון דאמרינן בהוצאה 'מתוך', ורק בעינן צורך קצת למה אין זה צורך קצת כשמתיירא שלא יגנובו?… ולכן נלע"ד דהאמת כדברי רבינו הרמ"א… ועל זה אומר הירושלמי דדווקא במפתח של אוכלין ולא במפתח של כלים, כלומר לאו משום עצם ההוצאה דזה מותר אם חושש להניחו בביתו מטעם גניבה וכיוצא בזה, אלא האיסור לישא בידיו בפרהסיא דזהו כעובדא דחול להרואים… ולפי"ז לשיטתו של רבינו הרמ"א מותר לישא ביום טוב ברה"ר כל דבר שיש בזה איזה צורך שהוא, כמו לישא המפתח של מעות ושל כלים מפני שמתיירא שלא יגנובו. ולשיטת גדולי האחרונים אסור, והעולם נוהגין היתר, ועל פי דברינו יש להם יסוד נכון". וכן נראה שהיקל בחזו"ע עמ' עט, סוף הערה קעד, שכתב: "ולהחזיר הטלית והסידור לבית מפני שחושש פן יאבד וכיוצא יש להקל, כמ"ש בב"י בשם הסמ"ק, ובהרמ"א בהגה".

כתב באבני ישפה ג, נו, א, שכיום אסור להוציא את המפתח של הבית, כי לא גונבים מאכלים וכלים, אלא רק כסף ותכשיטים. והשיב על זה במשנה הלכות ז, עו, שגם כיום יש חשש שיכנס לבית חתול או כלב לאכול מאכליו, או גנבים וינסכו את יינו וכדו', לכן גם כיום מותר להוציא מפתח של הבית.

כתב בהלכות המועדים, ה, א, שאם באמצע הדרך ראה שהוציא בכיסו דבר שאין בו צורך יום טוב, אין חובה להניחו ברחוב כמו בשבת, כי יש לו הפסד ובשעת הדחק יוכל לסמוך על רבינו פרץ ורמ"א שהפסד נחשב צורך. ועוד יש לצרף שיטת רש"י, רי"ף ורמב"ם, שמותר להוציא ביום טוב שלא לצורך כלל. וכ"כ למעשה בפס"ת תקיח, ח.

ג,ב – התירו סופן משום תחילתן

כתב הרא"ש א, יח: "וכן להוליך ספרים עמהם לבית הכנסת, ואף להחזירן, דהתירו סופן משום תחלתן". וכ"כ מרדכי תרנח. הרי שלדעתם ככלל אסור להוציא ביו"ט כדי למנוע הפסד, אבל כאשר יש בדבר צורך ליו"ט, מותר, וזה היתר סופו משום תחילתו. וכ"כ מ"ב תקיח, ו, למעשה.

והב"ח ב, התיר להחזיר מחזורים גם כשאין חשש גניבה אלא רק לצורך מניעת טרחה יתירה להביאם אח"כ בחול, שגם לצורך זה התירו סופם משום תחילתם. ונראה שדבריו מוסכמים כאשר טרחה כזו תגרום לו שלא להביא את המחזור לבית הכנסת.

אמנם בהגהות מרדכי כתב שנראה לכאורה שמהר"ם החמיר בזה: "לשון מורי הר"ם ז"ל: ולהחזיר ספרים לבית אסור ביו"ט, אם אינו רוצה ללמוד בהם היום, דלא אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך אלא לצורך מצות היום". אולם בדרכי משה ויש"ש א, לד, כתבו שגם מהר"ם מסכים שאם יש חשש גניבה מותר להחזיר, אלא דיבר במקום שאין חשש גניבה.

כתב בהלכות המועדים ה, י, שאם בדרכו הביתה מבית הכנסת נכנס לבית חבירו, וזה מקום המשתמר, אסור לו להמשיך לטלטל את המחזור לביתו. אמנם נראה על פי הב"ח, שאם הדבר יגרום לטרחה שבעטיה לא ירצה להביא את הסידור לביהכ"נ, מותר להמשיך לטלטל את המחזור לביתו.

ג,ג – האם מתירים גם כשאין סברת 'סופן משום תחילתן'

מ"ב תקיח, ו: "אך המחזורים שמונחים מכבר בבית הכנסת כשאין צריך להם עוד ביום טוב, נכון להחמיר שלא להחזירם לביתו ביום טוב אפילו אם יש שם חשש גנבה". וק"ו שלדעתו אין להחזיר מחזורים שאין חשש שיגנבו. וכעין זה כתבו בהלכות המועדים ה, 24; ופס"ת תקיח, ט.

ובשו"ת בית אבי ד, צח, כתב, שנוהגים להחזיר את הסידור והלולב גם כשאין חשש גניבה, מפני שגם החזרת הלולב או הסידור נחשב צורך מצווה שאפשר לטלטל בשבילו. ועוד הסתייע מערוה"ש תקיח, ד-ה, שפירש שכל האיסור של הירושלמי אינו אלא משום עובדין דחול.

ג,ד – אסור להוציא מפתח של רכב לצורך מוצאי יום טוב

כתב חזו"ע עמ' פ, הערה קעה: "אסור להוציא ביום טוב מפתח של הרכב בכיסו, כשהולך מבעוד יום להתפלל ערבית, כדי שבצאתו מבית הכנסת יוכל לנסוע מיד ברכבו, ולא יצטרך לשוב הביתה ליטול את המפתח, משום שהיא הוצאה שלא לצורך יום טוב, וגם הוי כמכין מיום טוב לחול". וכ"כ רבבות אפרים (א, שדמ, בשם הרב פיינשטיין).

ג,ה – מכשירי אוכל נפש

לכאורה יש לאסור להוציא מכשירי אוכל נפש שיכול היה להוציא בערב יום טוב. אולם כתב חת"ס או"ח קמז, שכיוון שהוצאה היא מלאכה גרועה, מותר להוציא גם מכשירי אוכל נפש שיכל להוציא אתמול. ויש חולקים, עיין הלכות חג בחג יום טוב, עמ' שיא-שיב.

ה – מוקצה

ה,א – טעם איסור מוקצה ביום טוב

אמרו בשבת קכד, ב, שאיסור מוקצה משום חשש הוצאה, ולפי זה שאלו כמה אחרונים (בית יעקב כתובות ז, א; ישועות יעקב תצה; בית מאיר תמו), מדוע מוקצה אסור ביו"ט, שהרי הוצאה מותרת. ביאר רשז"א (שש"כ כא, הערה א), שמ"מ גם ביו"ט אסור לדעת רוה"פ להוציא בלא שום צורך. וכ"כ הלכות המועדים ו, 1. ע"כ.

אמנם הרמב"ם לשיטתו, שהוא סובר שהוצאה הותרה לגמרי ביו"ט, גם בטעם איסור מוקצה לגבי שבת, כתב שהוא סייג לכל המלאכות, ולאו דווקא לאיסור הוצאה. ועיין הרחבות שבת כג, א, ה. וכ"כ הלכות המועדים ו, 1.

ה,ב – אין איסור לטלטל מוקצה עבור אוכל נפש

כתבו תוס' ביצה ח, א, 'אמר': "ואם תאמר, ואנו היאך אנו מסלקין אפר הכירה ביום טוב לאפות הפשטיד"ה, אף על גב שאין ראוי לצלות בו ביצה? ואומר הר"ר יצחק דמוקצה אינו אסור לטלטל ביום טוב בשביל אוכל נפש ושמחת יום טוב". וכ"כ תוס' כח, ב, 'גריפת'; לא, ב, 'אמר'. וכ"כ בשו"ע תקז, ד, שמותר לגרוף טיח מהתנור כדי שהמאפה או הצלי לא יחרך.

וכ"כ רמ"א תקט, ז; תקיח, ג, שמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש. לכן מותר לטלטל אבנים המונחים על פירות (מ"ב תקט, לא; תקיח, כג). כמו כן, כאשר יש מפתח של אוכלים בתוך ארנק שיש בו מעות, מותר לטלטל את הארנק כדי לקחת את המפתח (ח"א קא, ה; מ"ב תקיח, כד; חזו"ע עמ' לא).

אמנם בב"י תקיח, הקשה מדוע לא התירו לשחוט עוף לכתחילה ולכסותו באפר שהוסק ביו"ט, ונשאר בצ"ע. ואפשר לומר, שהתירו טלטול מוקצה בשביל ליטול את האוכל עצמו, אבל כאשר התועלת היא לא בהשגת האוכל עצמו אלא רק כדי שיהיה מותר לאכלו, זו תועלת שבאה בעקיפין, והרי זה כמכשירי אוכל נפש, שרק אם לא יכלו לעשותם לפני יו"ט מותר לעשותם ביו"ט, ולהכין עפר אפשר בערב יו"ט. וכעין זה כתב במ"ב תקז, כא. ועיין בבאו"ה תקז, ד, 'כיוון'.

ה,ג – איסור אכילת מוקצה

כתב מ"א תקט, טו: "… נראה לי שמותר לטלטל המוקצה בשביל אוכל נפש אבל אסור לאכלו ולהשתמש בו". וכ"כ מהרש"א ביצה לג, א; שועה"ר תקט, טז; מ"ב לא; שש"כ כא, ג. וביאר בשועה"ר תקט, טז, שאסור לאכול דברי מוקצה "לפי שאכילת יום טוב אף על פי שהיא מצווה, אינה דוחה אפילו איסור של דבריהם, ואף על פי שכל מלאכות הותרו לצורך אכילת יום טוב, אבל מאכלות אסורות לא הותרו", ולכן לא התירו לאכול עוף בחלב לצורך שמחת הסעודה.

ה,ד – איסור שימוש במוקצה לצורך אוכל נפש

למדנו במ"א תקט, טו, שאסור להשתמש במוקצה לצורך אוכל נפש, ולכן נפסק בשו"ע תקב, ג, שאסור לבשל בעצי מוקצה, ובשו"ע תקז, ב, שגם כאשר אין לו עצים אחרים, אסור להסיק בעצי מוקצה. והביאור לכך, ששימוש במוקצה כמוהו כאכילתו, ושניהם נאסרו. ומה שהותר הוא רק טלטול מוקצה, כאשר יש בכך צורך אוכל נפש, מפני שהטלטול אינו שימוש במוקצה. וכעין זה ביאר בשועה"ר תקט, טז.

על פי זה כתב בשש"כ כא, ג, שאסור לפצח אגוזים באבן.

ה,ה – מדיני שימוש במוקצה ביו"ט

סכין של רצענים היא גם כלי שמלאכתו לאיסור וגם מוקצה מחמת חסרון כיס. והשאלה האם מותר להשתמש בה ביו"ט לצורך חיתוך בשר לאכילה. יש אומרים שכלי שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, מותר בשימוש ביו"ט לצורך אכילה (מ"א תקט, טו; שועה"ר ג; שש"כ כא, הערה יג). ובבאו"ה תצט, ה, 'אלא', פקפק בזה מפני שמכמה ראשונים משמע לאיסור.

מאכל שנעשה בסיס לדבר האסור, כתב בשש"כ כא, ג, שאסור לטלטל את המאכל לצורך אכילתו כי הוא עצמו נעשה מוקצה. אמנם בהערה טו, כתב בשם רשז"א, שלמרות שבדיני שבת נקטינן כסוברים שגם אוכל נחשב בסיס, ביו"ט אולי אפשר להקל, שהרי רוב הראשונים סוברים שאין כלי שמלאכתו לאיסור הופך את הבסיס שלו לאסור, כי הוא אינו אסור לגמרי. וממילא גם ביום טוב שמותר לטלטל את המוקצה כדי להגיע לאוכל, לא יעשה המאכל בסיס לדבר האסור. וכ"כ פס"ת תקט, יא.

כתב פמ"ג תקט, א"א טו, שהותר לטלטל מוקצה לצורך אכילה ביום טוב, ולא לצורך הנאה אחרת.

לרשז"א (שש"כ כא, הערה ה), מותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש גם כשהוא צורך קטן, כגון שהפת תאפה יותר טוב או כדי למעט טורח גדול. שהרי מותר לברור ביום טוב פסולת מאוכל כשהאוכל מרובה, אע"פ שהפסולת מוקצה ואפשר לברור את האוכל מהפסולת.

דין גפרורים: לערוה"ש תקב, ו; ושש"כ כא, ה, גפרורים אינם מוקצה, הואיל ואפשר להעביר בהם אש. ואילו לדעת יבי"א ב, כז; אז נדברו ז, סא, גפרורים הם כלי שמלאכתו לאיסור, הואיל ועיקר יעודם להדלקת אש חדשה שהוא דבר האסור ביו"ט. אבל ככל דין כלי שמלאכתו לאיסור מותר להשתמש בו לצורך היתר, כגון לצורך העברת אש.

ו – חומרת מוקצה ביום טוב

ו,א – מוקצה ביום טוב חמור משבת

ביצה ב, א, משנה: "ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים: תאכל, ובית הלל אומרים: לא תאכל". רב נחמן ביאר: "לעולם בתרנגולת העומדת לגדל ביצים… גבי שבת, דסתם לן תנא כרבי שמעון, דתנן: מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, ואת הנבלה לפני הכלבים – מוקים לה לבית הלל כרבי שמעון. אבל גבי יום טוב דסתם לן תנא כרבי יהודה, דתנן: אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב, מוקים לה לבית הלל כרבי יהודה. – מכדי, מאן סתמיה למתניתין – רבי, מאי שנא בשבת דסתם לן כרבי שמעון, ומאי שנא ביום טוב דסתם לן כרבי יהודה? אמרי: שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה – סתם לן כרבי שמעון דמיקל, יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה – סתם לן כרבי יהודה דמחמיר".

ובכל אופן, גם הסוברים שאין הלכה כרב נחמן, מסכימים שלעניין נולד יום טוב חמור משבת, כמבואר להלן ו, ב, וצריך לבאר מדוע.

ביאר רבנו חננאל: "יום טוב קיל להו לבני אדם דהא אופין ומבשלין בו ועושין בו כל צרכי אוכל נפש ואי שרית להו מוקצה אתו לזלזולי ביה, לפיכך החמיר וסתם לן לחומרא".

ו,ב – בביאור מחלוקת ר"ש ור"י מערוך השולחן שח, ו-ח

בהלכות שבת כתב בערוה"ש שח, ו: "ודבר ידוע שבכל מס' שבת נחלקו ר' יהודה ור"ש במוקצה ונולד, דר"י אוסר ור"ש מתיר, ואיפסקא הלכתא כר"ש. ולדעת הרי"ף והרמב"ם ורוב הפוסקים גם בנולד קיימא לן כר"ש, ולכן לא הזכיר הרמב"ם איסור נולד כלל בשבת…

סעיף ז: ואם תשאל כיון דקיימא לן כר"ש דלית ליה מוקצה, אם כן מהו זה דיני מוקצה שאסורים? והתשובה על זה דודאי גם ר"ש מודה בהרבה מוקצות, כמו מוקצה דבעלי חיים דאמרינן [מ"ה:] דגם ר"ש מודה שבחייהן אסורין בטלטול, וכן מוקצה דגרוגרות וצמוקים שהניחן לייבש ודחאן בידים מודה [שם], וכן מוקצה דחסרון כיס מודה ר"ש [קנ"ז.], וכן דבר שמלאכתו לאיסור לטלטלו מחמה לצל בלי שום צורך מודה ר"ש שאסור [תוס' ל"ו ד"ה הא ר"ש], וכן דבר המסריח אפילו ר"ש מודה שאסור לטלטל [רש"י מ"ו. ד"ה אבל ע"ש], וכן כל דבר שאין תורת כלי עליו כלל כמו צרורות ועפר וכל כיוצא באלו מודה ר"ש [שם בגמ' דפריך אלא מעתה כל צרורות]. כללו של דבר, כל דבר שאינו ראוי לשבת כלל, כמו בעלי חיים ומעות ונרות וכל מיני מתכיות שאינם כלים, וכן מה שיחוס עליהן לבלי להשתמש בהם רק בדברי איסור המיוחדים להם, כמו סכין של שחיטה ומסר הגדול וכיוצא בהם, וזה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן מוקצה דדחייה בידים, בכולהו מודה ר"ש.

סעיף ח: אלא מהו זה המוקצות שנחלקו בו ר"י ור"ש והלכה כר"ש? זהו בדבר שראוי לתשמיש עתה אלא שיש עליו מוקצה בפועל או בשם, כגון מוקצה מחמת מיאוס כמו נר של חרס שהדליקו בו בחול דהוא מאוס. וכן מוקצה מחמת אוצר. וכן דבר שמלאכתו לאיסור לעשות בו מלאכת היתר. ואיפסקא הלכתא כר"ש, דדבר שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו או צורך מקומו, ומה שאסור מחמה לצל משום דאין להאדם צורך בזה והוי כצרורות ועפר… וכן במוכן לאדם אי הוה מוכן לכלבים, כגון בהמה בריאה או עוף שמתו בשבת, דסבירא ליה לר"י דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, דאקצי דעתיה מכלבים, ור"ש סבירא ליה דמותר, והלכתא כר"ש…"

ו,ג – האם פוסקים כרב נחמן שסובר שהלכה ביו"ט כר' יהודה

נחלקו הראשונים בשאלה, האם הלכה כרב נחמן, שסובר שביו"ט דין מוקצה חמור יותר משבת, שבשבת פוסקים כר' שמעון וביו"ט כר' יהודה.

הסוברים שביו"ט הלכה כר' יהודה הם: רי"ף (ביצה כב, א, מדפי הרי"ף); רמב"ם (א, יז); רמב"ן במלחמות שם; רשב"א (ב, ב, 'ונפלוגי'; עבודת הקודש ה, א); מאירי ביצה ב, ב; השלמה; מכתם; חידושי בן הרמב"ן; רא"ה (ביצה לג, א); אוהל מועד (תחילת הל' יום טוב); ארחות חיים (הלכות יו"ט כ); מגיד משנה א, יז. וכן נפסק בשו"ע תצה, ד.

הסוברים שגם ביו"ט הלכה כר' שמעון הם: בה"ג, ר"י ור"ת (מובאים ברא"ש ביצה ה, יד); אור זרוע (לג, א); סמ"ג (סוף הלכות יום טוב); ראבי"ה (עמ' 415); ריא"ז (פ"א סוף ה"א); רא"ש (ביצה ה, יד); ראב"ד (השגות על רז"ה ועל הרמב"ם). וכך נראה ממרדכי תרמב.[1] וכן פסק הרמ"א, אמנם כתב שבדין נולד מחמירים ביו"ט.

ו,ד – בביאור דעת המחמירים

כתב מ"ב תצה, טו, בביאור דעת השו"ע שדין מוקצה ביו"ט חמור מאשר בשבת: "פירוש, דלעיל בסימן ש"י מתבאר דיש כמה מיני מוקצה המותרין בשבת כמו מוקצה מחמת שעומד לסחורה או בשהכניסו לאוצר ואין דעתו להסתפק ממנו עד אחר זמן, או מוקצה מחמת מיאוס, ועוד כמה גווני. אך כל זה הקילו דווקא בשבת דחמיר לאינשי ולא חיישינן אם נקל לו לטלטל דבר מוקצה יבוא להקל בשאר איסורי שבת. אבל ביום טוב דקילי ליה שהרי הרבה מלאכות מותרים לו לצורך אוכל נפש, ואם נקל לו במוקצה יבוא להקל גם בשאר איסורי יום טוב, ולפיכך אסרו לו חכמים לטלטל ולאכלו. ולפי סברא זו בהמה העומדת לחלבה ותרנגולת לביצתה ושור של חרישה אסור לשחטן ביום טוב עד שיכין אותם לכך מערב יו"ט. וכן כל כהאי גוונא צריך הכנה מבעוד יום. ודבר שהוא מוקצה מחמת נולד פשיטא דאסור לדעת המחבר ביום טוב".

דוגמא למוקצה מחמת מיאוס שהקילו בו בשבת, עץ שתולין בו דגים (שו"ע שי, א).

הכלל הוא שבשבת אוכל תלוש אינו מוקצה ורק אם התקיימו בו שני תנאים נעשה מוקצה: א' דחה אותו במחשבתו, ב' אינו ראוי לאכילה (מ"ב שי, ה). אבל ביום טוב, גם אם רק דחה אותו ממחשבתו הוא מוקצה, כגון אוכל שמיועד לסחורה בלבד, או חיטים שזרען בקרקע אבל עדיין ראויים לאכילה, או ביצים שתרנגולת התחילה לדגור עליהם. וזאת בנוסף לדוגמאות שהוזכרו במ"ב: בהמה העומדת לחלבה, תרנגולת לביצתה ושור של חרישה.

עוד דוגמאות שלשו"ע יהיו אסורות משום מוקצה ולמקילים מותר: בהמה שנמצאת טריפה ביום טוב אסור לטלטלה (שו"ע תצז, יז). בהמות הלנות מחוץ לתחום (מ"ב תצח, טז). לסמוך דלת או קדירה בבקעת (מ"ב תקב, כא).

ו,ה – דין נולד שבו מוסכם להלכה שמחמירים ביו"ט יותר

גם הרמ"א מסכים שבנולד מחמירים ביו"ט יותר מבשבת. ואמנם לר"ת, גם בשבת פוסקים כר' יהודה, ולכן העצמות שנותרו מהבשר שאכלו – מוקצה (מובא ברא"ש ביצה ה, יד). וכ"כ יש"ש (ביצה ה, יט). לעומת זאת דעת רוב ככל הפוסקים שגם בנולד פוסקים בשבת כר' שמעון, וכ"כ רי"ף (ביצה כב, א, מדפי הרי"ף), רא"ש (שם ה, יד), טור (תצה, ד). וכן מוכח מסתימת הראשונים. וכ"כ שו"ע בדין עצמות וקליפות (שח, כז-ל); שועה"ר שח, כג; גר"א תצה, ד, 'אבל היה'; מ"ב תצה, יז, וכ"כ בשעה"צ שח, צג, שדעת כל הפוסקים זולת בודדים.

אבל כאמור ביו"ט גם הרמ"א מחמיר בנולד, וזאת על פי ר"ח (מובא בטור תצה, ד), ורא"ש (ביצה ה, יד). וכ"כ רוב האחרונים ההולכים בדרכו, ומהם: מ"א (תצה, ו); א"ר (תצה, י); דה"ח (הל' מוקצה נב); שועה"ר (תצה, יג); מ"ב (יז). (והמ"א תצה, ז, רצה לומר שהרמ"א מחמיר בנולד גם בשבת, ולא נתקבלו דבריו, עיין מ"ב תצה, יז).

ו,ו – דוגמאות לאיסור נולד ביו"ט

הדוגמא הבולטת של נולד האסור ביו"ט ומותר בשבת היא עצמות שנותרו לאחר אכילת הבשר (מ"ב תצה, יז), ואותה הזכרתי בספר.

דוגמא נוספת, כלים שנשברו ועדיין ניתן להשתמש בשבריהם לצורך אחר, שבשבת אינם מוקצה (שו"ע שח, ו; פניני הלכה שבת כג, יג), ואילו ביו"ט הם מוקצה, הואיל ולא היו ראויים לאותה המטרה (שו"ע תקא, ו; שש"כ כב, הערה קנט).

ויש עוד שתי דוגמאות לנולד האסור ביו"ט, אלא שמפני איסור מלאכה הם מוקצה גם בשבת: א) חלבים שנותרו מבהמה שנשחטה ביום טוב, אע"פ שהם ראויים לשימוש כחומר בעירה לנר והבערה הותרה ביו"ט, כיוון שמתחילה היתה הבהמה ככלל מיועדת למאכל אדם, ולאחר השחיטה והניתוח 'נולדו' החלבים, הרי הם מוקצה (מ"ב תצט, טו). ב) אפרוח שבקע מקליפתו, נחשב מוקצה, ולכן למרות שמותר לשחוט ביו"ט, אפרוח זה אסור משום מוקצה (ביצה ו, ב; מ"ב תקיג, לו).

ו,ז – במה מחמירים יותר ביום טוב ובמה מחמירים יותר בשבת

למדנו שגם לשו"ע וגם לרמ"א מחמירים בדין מוקצה ביו"ט יותר מבשבת, כדי שלא יבואו לזלזל ביו"ט. וקשה שמצינו בכמה דברים שתקנו חכמים שמחמירים בשבת יותר מביום טוב:

יבמות קיד, א: "נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב. היכי דמי? אי דאיכא סכנה, אפילו בשבת נמי! ואי דליכא סכנה, אפילו ביום טוב אסור! לא צריכא דאיכא צערא, וקסבר: מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה – גזרו רבנן, יו"ט דאיסור לאו – לא גזרו ביה רבנן". וכן מצינו שהזכירו סברה זו בביצה כא, א: "ואיבעית אימא: שאני שבות שבת משבות יום טוב". וכן בביצה לה, ב: "משילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת". ושם בגמרא מובאות שתי סברות לשני הצדדים, או שבשבת ראוי יותר להחמיר או שביו"ט ראוי יותר להחמיר.

ביאר הרשב"א (ביצה לה, ה, 'אי נמי'): "ונראה לי דבעיקרי המלאכות טפי שרי ביום טוב מבשבת בעיקרן, דבשבת כל מלאכה אסורה וביום טוב כל מלאכת אוכל נפש מותרת. אבל מה שהותר קצתו כאן וכאן, יותר יש להחמיר ביום טוב מבשבת, דילמא כיוון דקיל אתי לאקולי ביה טפי, וכעניין שאמר רב נחמן במוקצה".

ובשטמ"ק ביצה לו, א, 'אי נמי', דחה את דברי הרשב"א מדברי הסוגיה שם "לפיכך כתב נר"ו דכי אמרינן דשבת דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה אינו אלא באיסורי דרבנן שאינן משום גזרה, כגון מוקצה שאינו משום גזרה אלא איסורא דרבנן בלחוד, וכגון ארבע וחמש קופות שאינו אלא משום טירחא, ואפילו למאן דדחי וסבר לאסור ביום טוב. אבל במידי דאסור מדרבנן משום גזרה כי הא דהכא שאסרו לגמור האוצר דלמא אתי לאשוויי גומות אין ספק שיש לחוש לחיוב שבת שהוא איסור סקילה יותר מחיוב יום טוב שהוא חיוב לאו".

והיראים רעד (עמ' 298), מבאר שדווקא באיסור מוקצה החמירו יותר ביו"ט משום חשש מלאכת הוצאה: "… שמתוך שמלאכת הוצאה תדירה ומצויה לעניין היתר ביום טוב, הוזקקו לאסור ולגדור גדר יותר ביום טוב ולדבר שנאסר מטעם הוצאה שלא להתיר הוצאת איסור ביום טוב… ובמוקצה שהוא מטעם הוצאה כדאמרינן בתחלת ביצה [ב, ב]…" וכ"כ רוקח קלט: "מוקצה שאסור משום הוצאה יש להחמיר ביום טוב, דתדירה הוצאה משבת כדמשמע בריש מסכת ביצה דסתם לן כרבי יהודה… אבל שאר מוקצה שווה יו"ט לשבת בשלהי מס' ביצה, כגון אין משקין ושוחטין את המדבריות דאינו מתורת הוצאה אלא שמחוסר צידה אין להחמיר ביו"ט".

ו,ח – יו"ט שחל בשבת

כתב ברב פעלים א, ל, ובא"ח במדבר יא, שדינו כשבת, והביאו בכה"ח תצה, לז. וכ"כ שש"כ כא, ח. וכ"כ בחזו"ע עמ' כז-ל, וצירף שלדעת הרמ"א ממילא מקילים, אמנם לעניין נולד גם הרמ"א מחמיר, ואע"פ כן היקל ביו"ט שחל בשבת. וטעמם, מפני שממילא מחמירים בו בכל דיני שבת, ואין חשש שיבואו להקל. אמנם מנגד בשו"ת האלף לך שלמה או"ח סי' שלב לרש"ק, החמיר. עי"ש.


[1]. רש"י ביצה לג, א, כתב כרבי שמעון, ובספר הפרדס קמח, כתב כרבי יהודה. הרבה ראשונים ציינו שבשאילתות (קכח) פסק כרבי שמעון, אך היו גרסאות אחרות בשאילתות כפי שמוכח בטור ורבינו ירוחם.