א – טעם עירוב תבשילין

א,א – מקור לדין 'הואיל'

פסחים מו, ב: "איתמר, האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה. רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה. רבה אמר: אינו לוקה, אמרינן הואיל. אמר ליה רבה לרב חסדא: לדידך, דאמרת לא אמרינן הואיל – היאך אופין מיום טוב לשבת? אמר ליה: משום עירובי תבשילין. – ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא? אמר ליה: מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב, ורבנן הוא דגזרו ביה, גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול. וכיון דאצרכוה רבנן עירובי תבשילין – אית ליה היכירא".

א,ב – רוב הראשונים פסקו כרבה

רוב הראשונים פסקו כרבה, כ"כ רי"ף (פסחים טו, א, מדפי הרי"ף); רמב"ן (מלחמות שם); תוס' (עירובין לח, א, 'משום'); ר"ן (פסחים שם); רא"ש (פסחים ג, ו); רשב"א (עבה"ק ב, ב; ביצה כא, ב); הגה"מ (הל' יו"ט ו, א); סמ"ג (לאוין עה); מאירי (פסחים שם); ומרדכי (ביצה תרסח).

אמנם נימוקיהם שונים: רי"ף ורא"ש פסקו כרבה מכיוון שבגמ' פסחים נפסק כרבי אליעזר בדין הפרשת חלה בטומאה ביום טוב משום 'הואיל', הרי שהלכה כרבה.

לעומת זאת, רמב"ן, ר"ן, הגה"מ, ומאירי הסבירו שהלכה כרבה מכיוון שלמדנו שאיסור תורה להכין מיום טוב לשבת, כמבואר בריש ביצה (ב, ב): "דאמר רבה: מאי דכתיב (שמות טז, ה): וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ – חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב". הרי שהלכה כרבה ולא כרב חסדא שסובר שצרכי שבת נעשים ביום טוב.

א,ג – הפוסקים כרב חסדא

לעומת זאת יש ראשונים שפסקו כרב חסדא, שמדאורייתא מותר לעשות מלאכה ביום טוב עבור שבת, כ"כ רז"ה (פסחים שם); רבינו אפרים; ריצב"א (תוס' עירובין לח, א, 'משום'); רי"ד (פסקי הרי"ד ביצה כא, א); וכן דייק באו"ה (תקכז, א, 'ועל') מרבנו חננאל (פסחים שם). ולמדו זאת רז"ה ור"ח מדברי רב אשי (ביצה טו, ב), שביאר את טעם עירוב תבשילין, "כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת קל וחומר מיום טוב לחול", הרי שמיום טוב לשבת אין איסור תורה. (והשיב על כך הרמב"ן, שהדיוק שאין בזה איסור תורה הוא מפני סברת הואיל).

א,ד – דעת הרמב"ם

כתב הרמב"ם בפרק ו, א, כרב חסדא שהאיסור לבשל מיום טוב לשבת 'מדברי סופרים', כלומר מדאורייתא צרכי שבת נעשים ביום טוב. מאידך, בפרק א, טו, כתב כסברת 'הואיל': "המבשל ביום טוב לגוים או לבהמה או להניח לחול, אינו לוקה, שאילו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן". וקשה היאך חיבר בין החולקים.

בבית יוסף תקכז, א, ביאר שלרמב"ם גם רבה שסובר 'הואיל' מסכים עם רב חסדא שמדאורייתא מותר לבשל מיום טוב לשבת. וכן ביאר רדב"ז ב, תרסח. וכ"כ הרבה אחרונים: בית מאיר (תקכז, א); חמד משה (תקכז, א); צל"ח (ביצה טו, ב); ערוה"ש (תקכז א-ג); דברי מלכיאל (ג, סוף כה); בנין שלמה (יו"ט א, ו); הרב קאפח (הל' יו"ט א, ו); שבט הלוי (ז, עג, א).

אמנם ביש"ש (ביצה ב, ג) הקשה על הבית יוסף, שהרי למדנו בפסחים, שבזה נחלקו רבה ורב חסדא, ולא יתכן להסכים עם דברי שניהם. ואם הלכה כרבה מדין הואיל, הרי שמהתורה אסור להכין מיום טוב לשבת. וכ"כ מ"א (הקדמה לסימן תקכז). והסביר שהרמב"ם פוסק כרבה ולא רב חסדא, ומה שכתב שמותר מדאורייתא לבשל מיו"ט לשבת, הכוונה כרבה מפני סברת 'הואיל', אבל בלי סברת 'הואיל' – אסור.

א,ה – האוסרים בישול ביום טוב סמוך לצאת החג

שאלו בתוס' (פסחים מו, ב, 'רבה'), איך אמר רבי אליעזר שהרודה חלות דבש ביום טוב לוקה (שבת צה, א), הרי אמרינן 'הואיל' ויבואו אורחים? ותרצו: "ברודה סמוך לשקיעת החמה, שאפילו יבואו אורחים אין שהות ביום לאוכלו". וכ"כ הרבה ראשונים, שאם מבשל מיום טוב לחול סמוך לצאת החג, עובר על איסור דאורייתא מפני שאין אפשרות שיבואו אורחים. כ"כ רשב"א (ביצה ד, ב, 'הא'); מרדכי (ביצה תרסח); הגה"מ (הל' יו"ט ו, א); ומאירי (פסחים מו, ב).

כתב מ"א (הקדמה לסימן תקכז), על פי התוס' הנ"ל, שגם אם הניח עירוב תבשילין, אסור מדאורייתא לבשל ביום טוב סמוך לחשיכה עבור שבת, כי אין סיכוי שיבואו אורחים. והסביר שעל כן נהגו להתפלל ערבית של שבת שאחר יו"ט מבעוד יום, כדי שלא יכינו אז צרכי שבת. וכ"כ עוד אחרונים: א"ר תקכז, ב; שועה"ר א; בא"ח צו, הל' עירוב ח; שו"ת מהרש"ג ב, ז; חמד משה א; חלקת יעקב ג, פד; אור לציון ג, כב, ג; מנחת שלמה ביצה טו, ב; אבני ישפה ד, עא, ב; משנת יוסף ה, צה (ויש שהביאו את סברת 'הואיל' להסביר את היתר עירוב תבשילין אבל לא כתבו במפורש שצריך ליזהר לא לבשל סמוך לחשיכה, כ"כ לבוש תקכז, א; ועטרת צבי ג).

א,ו – המתירים

לעומת זאת, יש שכתבו להלכה שמותר לבשל ביום טוב עבור שבת אף סמוך לחשיכה, כי הלכה כרמב"ם שפסק כרב חסדא שצרכי שבת נעשים ביום טוב. כ"כ רדב"ז ב, תרסח; שו"מ תניינא ב, י; ולכך נוטה חת"ס (חידושים לביצה טו, ב), וערוה"ש תקכז א-ג. והוסיף בערוה"ש שכן מפורש בירושלמי. וביאר רבי חיים בן עטר (ראשון לציון ביצה ב, ב), שאין הלכה כרבה לעניין הואיל, מפני שכל מה שפוסקים כרבה לעניין הכנה אינו כולל בישול ואפייה, וכדברי התוס' (ביצה ב, ב, 'והיה') שאיסור הכנה מיום טוב לשבת לא כולל בישול ואפייה אלא רק דברים שלא היו בעולם כמו ביצה שנולדה, או דברים מוקצים.

במ"ב תקכז, ג, החמיר, ובבאו"ה האריך בסוגיה ותמה היאך לא הוזכר בגמ' שאסור לרבה לבשל לשבת סמוך לחשיכה, וכתב שלכתחילה יש ליזהר לבשל ביום טוב מבעוד יום כפי שכתבו אחרונים רבים, מכל מקום בשעת הדחק אפשר לסמוך על הראשונים שפסקו כרב חסדא ובראשם הרמב"ם כפי שהסבירו רוב האחרונים. וכ"כ למעשה שש"כ ב, יד. וכ"כ חזו"ע עמ' רעח, שאם נתעכב מחמת אונס רשאי להמשיך לבשל ביום טוב סמוך לחשיכה, מפני שסומכים על רב חסדא והראשונים שפסקו כמותו שצרכי שבת נעשים ביום טוב. וכ"כ הראשל"צ הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי עמ' 125, ד), שבדיעבד יכול לבשל עד סמוך לחשיכה.

באור לציון ג, כב, ג, החמיר, אבל העלה הצעה מצוינת, להניח בסיר ביצה וכיוצא בזה דבר שמתבשל במהרה ויספיק להתבשל לפני שקיעת החמה. וכיוון שאין איסור להרבות בשיעורים ביום טוב, אפשר להניח את כל הסיר על האש, למרות שרובו יהיה מוכן לאכילה לאחר צאת הכוכבים, רק יקפיד שלא להכניס דבר לסיר אחר שהניחו על האש.

א,ז – ביאור ההיתר לבשל עד חשיכה

אכן לכאורה יש לתמוה מאוד, שרוב הראשונים פסקו כרבה, וממילא אסור מהתורה לבשל מיו"ט לשבת סמוך לחשיכה, והיאך איסור זה לא הובא בגמרא ובראשונים. ואפילו באחרונים, לאחר שכבר כתב המ"א את האיסור שבזה, היאך ישנם רבים שהורו להיתר כרב חסדא, והלא יש לילך אחר רוב הראשונים שהורו כרבה, קל וחומר כשמדובר באיסור דאורייתא. וכתב בפמ"ג (פתיחה להל' יו"ט א, יז), שכך הוא מנהג ישראל לבשל ביו"ט לשבת עד שקיעת החמה, למרות שהוא עצמו כתב שצריך להחמיר כמ"א.

ואולי מפני שבפועל כמעט תמיד הדבר מותר מדין 'הואיל'. שכן כל בישול כמעט מועיל במקצת, ומן הסתם הניחו את התבשיל על האש לפני הדלקת נרות, ועוד רצו להספיק לערבב את התבשיל לפני כניסת השבת, הרי שכבר הספיק להתבשל מעט לפני השקיעה, ומן הסתם כבר טעמו הושבח במקצת, והדבר מועיל לאורחים אם יהיו רעבים וירצו לאכול מיד, ואם כן אין וודאות שמה שבישל הוא רק לצורך שבת. (ועיין במנחת שלמה לביצה טו, ב, שכתב כעין זה, אלא שהחמיר משום שבפועל אין כיום בשעה זו אורחים).

עוד צריך להוסיף שמסתבר שהאחרונים ששקלו אם יש צורך להזהיר את הרבים על כך, מצאו שכמעט תמיד הוא מצב של ספק ספיקא. ספק אולי הלכה כרב חסדא, וספק נוסף שאולי בין השמשות הוא עדיין יום, ועד צאת הכוכבים התבשיל כבר נעשה מבושל כמאכל בן דרוסאי, שיש לו דין מבושל לדעת רבים (אמנם בפמ"ג סוף פתיחה להל' שבת לד, לא הסכים לסברה זו משום שאורחים לא יאכלו את זה. ויש להשיב, שאורחים רעבים כן יאכלו). ובמיוחד אם נצרף את שיטת ר"ת, שבין השמשות נמשך 72 דקות אחר השקיעה.

א,ח – על סברת עירוב תבשילין

עיין ביצה טו, ב, שעל פי המבואר שם בדעת רב אשי ורבא כתבתי את טעמי עירוב תבשילין. והקדמתי את רב אשי כי העיקר להלכה כדבריו (רמב"ם ו, א; רשב"א בעבודת הקודש ד, א). ואע"פ כן הזכרתי את דעת רבא, מפני שהרבה ראשונים העתיקו גם את דבריו, משמע שגם לסברתו יש משקל.

ואמנם אם יקרה שישכחו להניח 'עירוב תבשילין', יצא שבעקבות תקנת חכמים יהיה אסור לבשל לשבת, ונמצא שעל ידי תקנת 'עירוב תבשילין' יתבטלו מעונג שבת. אלא שאמרו חכמים "מוטב שלא יתעדן שבת אחת ויתעדן שבתות הרבה, שאם אתה מתיר לו לבשל כשנאבד עירובו אף הוא יתרשל בו ולא ישמרנו או יאבד או יאכל ולא יזכור לברור לשבת כלל" (ר"ן ורשב"א לביצה טו, ב).

א,ט – אסור לבשל מיו"ט ראשון שחל ביום חמישי עבור שבת

היו שני ימים טובים צמודים לשבת, אסור לבשל מיום טוב ראשון לשבת אלא רק מיום טוב השני, שכן התירו חכמים על ידי עירוב תבשילין לבשל מיום טוב הסמוך לשבת ולא מן היום שלפניו. ועוד שכאשר יש שני ימים טובים, הרי שהראשון מהתורה והשני מדברי חכמים (שו"ע תקכז, יג). בארץ ישראל זה יכול לצאת בראש השנה, ובחוץ לארץ גם בימים טובים אחרים.

ג – הנחת 'עירוב תבשילין' ולמה הוא מועיל

ג,א – הסוברים שאסור להדליק נרות שבת בלא עירוב תבשילין

ביצה כב, א: "מי שלא הניח עירובי תבשילין – אופין לו פת אחת, וטומנין לו קדירה אחת, ומדליקין לו את הנר, ומחמין לו קיתון אחד". כי "התירו לו חכמים כדי חייו".

דייקו רוב הראשונים שאסור למי שלא הניח עירוב תבשילין להדליק יותר מנר אחד, ולכן צריך לומר בנוסח "ולאדלוקי שרגא". כ"כ בה"ג; תוס' (כב, א, 'ומדליקין'); או"ז (שמז); רשב"א (כא, ב); רא"ש (ב, טז); ר"ן (יא, א מדפי הרי"ף); ריקאנטי (קמח), ועוד. ויש אומרים, שאסור למי שלא הניח עירוב תבשילין להדליק נרות, אבל אין צורך להזכיר את הדלקת נרות בנוסח, כי הוא כלול ב"לאפויי ולבשולי" (רא"ה כא, ב; מאירי טז, ב; ארחות חיים ו, בשם סמ"ק; ומכתם יז, ב). ולריטב"א (ביצה טו, ב), הוא כלול ב"למעבד כל צרכנא".

ג,ב – המתירים להדליק נרות שבת

לעומת זאת, יש אומרים שגם מי שלא הניח עירוב תבשילין יכול להדליק נרות שבת, וממילא לא צריך לומר "לאדלוקי שרגא". כ"כ ראבי"ה (עמ' 450 בשם ירושלמי); מאירי (ביצה טז, ב) בשם חכמי התוס'; רשב"א (עבודת הקודש ד, ב) בשם יש מי שהורה. וכך דייק ב"י תקכז, יט, מדברי רי"ף ורמב"ם (הל' יו"ט ו, ח), שלא הזכירו בנוסח שלהם הדלקת הנר. ועל סמך דבריהם כתב בשו"ע תקכז, יט: "מי שלא עירב מותר להדליק נר (כוונתו נרות) של שבת. ויש אוסרין".

ואפשר שסברו להלכה כרב חסדא, שמהתורה מותר להכין מיו"ט צרכי שבת, וכשתקנו עירוב תבשילין, תיקנו עבור צרכי אכילה ולא להדלקת הנר והוצאה (וכעין זה כתב הרשב"א עבודת הקודש ד, ב. ועיין תוס' רבינו פרץ טו, ב). ובערוה"ש תקכז, כח, ביאר שהואיל וכבר ביו"ט יש הנאה וכבוד מהנרות, הרי שאין הדלקתם רק עבור שבת, ולכן אין צורך להניח עבור הדלקת הנרות עירוב תבשילין.

ג,ג – הלכה למעשה

הרבה אחרונים כתבו שאסור למי שלא הניח עירוב להדליק שני נרות, אלא רק נר אחד התירו לו חכמים להדליק בדיעבד. כ"כ מ"א תקכז, יח; יש"ש (ב, כו); חמד משה יד; שועה"ר כט; חיי אדם קב, יד; נהר שלום י.

אבל לב"ח תקכז, יא, בדיעבד אפשר לסמוך על רי"ף ורמב"ם ולהדליק נרות שבת כרגיל. וכ"כ א"ר כה. ובשכנה"ג (הגהב"י טז), העיד שכך נהגו העולם להדליק בלא עירוב, וכ"כ ברכ"י ט, וחזו"ע עמ' רעח הערה ט. ובערוה"ש כח, היקל מסברה צדדית, שהוא נהנה מהנרות גם ביו"ט.

במ"ב תקכז, נה (ובשעה"צ פא), כתב למעשה שנכון להחמיר לכתחילה להדליק רק נר אחד או להקנות נרו לאחרים והם ידליקו לו. וכ"כ כה"ח קיב, והוסיף שאם הוא מצטער כי לא יוכל ללמוד או משום עונג שבת, יוכל לסמוך על המתירים ולהדליק עוד נרות.

באחד מספרי זמנינו, עבודת יום טוב יח, מ, חידש שכיום שיש חשמל ותאורה בבית, אם לא הניח עירוב, אפילו נר אחד לא ידליק. ע"כ. ונראה שהואיל ועיקר הכבוד המיוחד לשבת הוא על ידי הנרות, גם כיום יש בדבר צורך, אלא שהוא תלוי במחלוקת דלעיל, ובכל אופן מותר להדליק נר אחד.

ג,ד – האם לברך על הנחת עירוב תבשילין עבור הדלקת נרות בלבד

במאמר מרדכי תקכז, יח, כתב שמי שבישל כל צרכי שבת מערב יו"ט, ולא יעשה שום מלאכה מיו"ט לשבת חוץ מהדלקת נרות, צריך להניח עירוב ללא ברכה, כי יש אומרים שאין צריך עירוב תבשילין להדלקת נרות (וסיים שלמעשה צריך עיון). וכ"כ כה"ח תקכז, קיג; רבבות אפרים ח, תקלו; משנה הלכות ז, עד; דברי דוד (טהרני) א, לא; אבני דרך א, עמ' 257.

ויש לומר לשיטה זו, שאין מצווה להניח עירוב תבשילין, אלא רק כאשר יש צורך לעשות מלאכה שאסור לעשות מיו"ט לשבת, מניחים עירוב תבשילין (עיין רשז"א שש"כ ב, הערה נה). ומה שכתב בשו"ע (תקכז, ז) שמצווה להניח עירוב תבשילין, הוא לגבי אדם ששואל האם עדיף לבשל הכל בערב יו"ט או לבשל חלק מצרכי שבת ביו"ט, שמצווה להניח עירוב תבשילין ולבשל לשבת על ידו (אג"מ או"ח ה, כ, כו).

לעומת זאת, יש סוברים שגם עבור הדלקת נרות מניחים עירוב תבשילין בברכה, וממילא יוצא שמצווה על כל משפחה להניח עירוב תבשילין. כמה טעמים לכך: ראשית, הנחת העירוב אינה על תוכנית מסוימת לבשל מיו"ט לשבת, אלא עבור כך שאם יהיה צורך יוכל לבשל (וזה לפי הסבר רב אשי בביצה טו, ב). בנוסף לכך, דעת רוב הראשונים שאסור להדליק נרות בלא עירוב תבשילין, הרי שהעירוב עבור הדלקת הנרות. וכ"כ למעשה בחוט שני עמ' קנ; מועדים וזמנים ז, קכב. בנוסף לכך, לשיטת רבא (ביצה טו, ב) טעם העירוב כדי שלא ישכחו את השבת ויאכלו את כל המאכלים ביו"ט, נמצא שתמיד צריכים להניח עירוב תבשילין. ואמנם לדעת רוה"פ אין מתחשבים בדעת רבא להלכה (נהר שלום ז; מאמ"ר טו; בית מאיר; שעה"צ סו), אולם יש סוברים שמתחשבים גם בדעת רבא (ט"ז יג. וכך משמע מכמה ראשונים ואחרונים). וכן נלענ"ד למעשה, שגם מי שאינו מתכוון לבשל מיו"ט לשבת, יניח עירוב תבשילין עם ברכה.

ג,ה – האם אורחים שסמוכים על שולחן המארח צריכים להניח עירוב

בפשטות נראה שכל מי שסמוך על שולחן המארחים, אינו צריך להניח עירוב תבשילין. ואף שהוא בעל משפחה בפני עצמו, ולכל הדעות הוא יכול לעשות קניין עבור כל בני העיר (שו"ע תקכז, י; שסו, י), מ"מ כיוון שביו"ט ושבת הוא סמוך על שולחן מארחיו ואוכל מקדרתם, הוא נגרר אחריהם לגמרי, והעירוב שהם הניחו חל גם עליו, ומותר לו להדליק נרות בחדרו מיו"ט לשבת. לעומת זאת, מי שמתארח אצל חבירו למשך הסעודות, אבל ישן בביתו, כיוון שאינו סמוך לגמרי על שולחנם, צריך להניח עירוב לעצמו.

ואמנם בבאו"ה תקכז, כ, 'מי', רצה ללמוד בתחילה מדעת רא"ש (ביצה ב, ו), שכל מי שיכול לעשות קניין לעירוב עבור בני העיר, אינו יכול לצאת באותו עירוב. והזכיר שבמחצית השקל יא, סבר שכל אורח שסמוך על שולחנו של מארחו ליו"ט ושבת, יוצא בעירובו של המארח, למרות שיש לו עצמאות כלכלית, ויכול לקנות את העירוב עבור כל בני העיר. ומסיים בבאו"ה שיתכן שגם הרא"ש יסכים לזה. ע"כ. וכן נראה.

וכמובן שכך הדין לגבי הורים שילדיהם הנשואים באים להתארח בביתם למשך יו"ט ושבת. וכ"כ לגבי ילדים נשואים בא"א בוטשאטש ז; חזו"ע עמ' רעז, הערה ח; משנה הלכות ז, עד. וכ"כ לגבי כל משפחה שמתארחת למשך שני הימים באבני ישפה ה, עט, ב; הרב אליהו (מאמר מרדכי עמ' 127, יז). וכן נראה משש"כ ב, יג, הערה לא.

אמנם בחוט שני עמ' קנד, כתב שילדים נשואים ואורחים בעלי משפחות אינם יוצאים בעירובו של בעל הבית, ועליהם להניח עירוב אלא שמספק לא יברכו. ובאור לציון ג, כב, ד, כתב שכדי לצאת מן הספק יאמר בעל הבית שהעירוב גם בשביל אותם בנים נשואים. ולענ"ד פשוט שמחשבתו של בעל הבית בעת שהוא אומר "לנו" על כל אורחיו, ואין צורך לפרטם.

ונראה להלכה, שכל הסמוך באותם ימים על שולחן המארח, יוצא בעירובו. ויש לצרף את דעת הראשונים הסוברים שכל מי שרוצה לצאת בעירוב של גדול העיר רשאי, ורק מי שמתכוון להניח בעצמו עירוב ופשע ולא הניח, אינו יוצא בעירוב של גדול העיר (רשב"א, מאירי ועוד רבים, כמבואר בשעה"צ לח), ובדיעבד כתב במ"ב כו, שיכול לסמוך עליהם. וכאשר האורחים סבורים שהם יוצאים בעירוב של המארח, רשאים לשיטה זו לעשות כן לכתחילה, וממילא גם המחמירים יסכימו שבדיעבד העירוב של בעל הבית מועיל להם.

ג,ו – מתארח בבית מלון

המתארח בבית מלון, יש שהורו שעליו להניח עירוב בלא ברכה כדי להדליק נרות (שלמי תודה לד, בשם ר"ח קנייבסקי ששמע מחזו"א; פס"ת תקכז, 61; אבני דרך א, עמ' 258).

אולם למעשה נראה שכאשר מדובר במלון כשר, המשגיח מניח עירוב תבשילין עבור מטבח המלון וכל שאר הצרכים, והוא מועיל לכל האורחים במלון. וכך משמע מא"א בוטשאטש תקכז, ז. וכ"כ בחוט שני עמ' קנה. וכן נראה למעשה. (ויש לצרף לכך את דעת רי"ף, רמב"ם ושו"ע, הסוברים שאין צורך להניח עירוב תבשילין עבור הדלקת נרות).

ג,ז – בחורי ישיבה

כיוצא בזה כתב בחוט שני עמ' קנד, שבחורי ישיבה אינם צריכים להניח עירוב כדי להדליק נרות, כי הם סמוכים על מטבח הישיבה ויוצאים בעירוב של הישיבה. אמנם באור לציון ג, כב, ה, כתב שצריך לקנות את העירוב עבורם. ונלענ"ד שכמו אורחי המלון שאוכלים ממאכלי המלון, כך בחורי הישיבה סמוכים לגמרי על שולחן הישיבה, והעירוב של הישיבה מועיל להם.

ג,ח – דין הכנות שאינן קשורות לאוכל מיו"ט לשבת – המחמירים שעירוב תבשילין מתיר רק צרכי סעודה

בביצה טז, ב: "תנו רבנן: יום טוב שחל להיות בערב שבת – אין מערבין לא ערובי תחומין, ולא ערובי חצרות. רבי אומר: מערבין ערובי חצרות, אבל לא ערובי תחומין, מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו, ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו. אתמר, רב אמר: הלכה כתנא קמא, ושמואל אמר: הלכה כרבי". ועיין שם שיש מי שסבר שהלכה כשמואל, אלא שלמסקנתו גירסת שמואל שרבי הוא האוסר. הרי שלמעשה הלכה שאין מערבין ביו"ט לא עירוב תחומין ולא עירוב חצרות.

וכן נפסק בשו"ע תקכח, ב: "יום טוב שחל להיות בערב שבת, אין מערבין לא עירובי חצרות ולא עירובי תחומין". והוסיף הרמ"א: "אפילו אם הניח ערוב תבשילין (ר"ן פ"ב דביצה)".

ביאר במ"א תקכח, ב, על פי הר"ן, שעירוב תבשילין אינו מתיר אלא צרכי סעודה, ולכן גם מי שהניח עירוב תבשילין אסור על סמך זה להניח עירוב חצרות מיו"ט לשבת. וכ"כ יש"ש ביצה ב, יא; מחזיק ברכה תרסז, ב; שועה"ר תקג, ג; ח"א קב, יז; שערי תשובה תרסז, א; מ"ב תקכח, ג.

לפיכך אסור לגלול ספר תורה מיו"ט לשבת (מחזיק ברכה עפ"י מ"א).

וכ"כ למעשה בחלקת יעקב ג, פד; תפלה למשה ה, יט; דברי בניהו א, יח; וחבל נחלתו ט, טו.

ג,ט – דין הכנות שאינן קשורות לאוכל מיו"ט לשבת – הסוברים שעירוב תבשילין מתיר גם שאר הכנות לצורך שבת

לעומת זאת, כתב רע"א בהגהותיו על מ"א, שעירוב תבשילין מתיר לעשות ביו"ט עבור שבת את מה שמותר לעשות ביום טוב עבור יום טוב עצמו, אבל דבר שאסור לעשות ביו"ט עבור יו"ט, כמו להניח עירוב חצרות, כמובן שאסור לעשות גם עבור שבת. אבל שאר דברים שמותרים לעשות ביו"ט, מותר לעשות ביו"ט עבור שבת על סמך עירוב התבשילין, ובכלל זה גם לגלול ס"ת מיו"ט לשבת. ולכך נוטה בישועות יעקב תקכח, א.

וכ"כ למעשה בשו"ת אור לציון ג, כב, סוף ו; חזו"ע עמ' שב; רבבות אפרים ח, קפג; אבני דרך א, עמ' 258. וכן נטה בקנין תורה ג, ע.

ובשו"ת חשב האפוד ב, סה, כתב שנהגו העולם להקל, וחיזק זאת מדעת האור זרוע (ב, שמג, ז), שחולק על הר"ן וסובר שמותר לערב עירוב חצירות ביו"ט שחל בע"ש, וממילא משמע שהעירוב תבשילין מתיר כל צרכיו ולא רק צרכי סעודה. ע"כ. אמנם למעשה אין פוסקים כאור זרוע (נהר שלום), וגם לרע"א מי שהניח עירוב תבשילין אינו רשאי להניח על סמך זאת עירוב חצרות ביו"ט, מפני שאפילו לצורך יו"ט אינו רשאי לעשות זאת. עוד כתב בחשב האפוד, שהעולם סומכים גם על דעת הב"י שפירש שלדעת הרי"ף והרמב"ם, מותר להדליק נרות ללא עירוב תבשילין, וק"ו שמותר לעשות פעולות שונות של הכנה מיום טוב לשבת בלא עירוב תבשילין. וק"ו שפעולות אלו מותרות כאשר הניח עירוב.

ג,י – דין הכנות שאינן קשורות לאוכל מיו"ט לשבת – בירור בדברי המחמירים

בפשטות לדברי המחמירים אסור להציע מיטות ביו"ט לשבת, ואסור לאשה שעומדת לטבול במקווה להתכונן לכך ביו"ט, ולהכין סימניות בספרים שילמד בהם בשבת, וק"ו שאסור לחמם מים למקווה ביום טוב עבור שבת, שזו כבר מלאכה של בישול ולא רק פעולת הכנה שאין בה מלאכה.

אולם מצינו שכמה מהמחמירים התירו לקפל טלית מיו"ט לשבת על סמך עירוב תבשילין. כך דעת מהרש"ל (א"ר שב, ח; מחה"ש ו). וכן התיר במ"ב שב, יז, לקפל את הטלית עבור שבת. (וכבר קדמו להם בהיתר זה בפרישה שב, ה, ותוספת שבת יא, שלא הביעו עמדה בשאלה האם עירוב תבשילין מתיר גם שאר הכנות מיו"ט לשבת).

ובדעת תורה תקכח, א, למד עפ"י רע"א מירושלמי, שמותר לעשות פעולות של הכנה שאין בהם מלאכה, מקדושה קלה לקדושה חמורה, ולכן גם בלא עירוב תבשילין מותר לעשות כל פעולה של הכנה מיו"ט לשבת. ורק חימום מים עבור טבילה בשבת יהיה אסור לדעתם. ע"כ. ואולי זו הסיבה שהתירו הפוסקים לקפל טלית מיו"ט לשבת, למרות שכעקרון חלקם מסכימים לדעת מ"א שאסור לעשות מלאכה מיו"ט לשבת שלא לצורך אכילה. ועדיין קשה שהמחמירים עפ"י המ"א אסרו לגלול ס"ת מיו"ט לשבת, למרות שאין בזה מלאכה. ואולי מפני שזה מאוד בולט כהכנה מיו"ט לשבת, שכן אין רגילים לקרוא בס"ת אלא את הקריאה בציבור.

ג,יא – דין הכנות שאינן קשורות לאוכל מיו"ט לשבת – הלכה למעשה

כיוון שמחלוקת זו בדברי חכמים הלכה כמיקל, ובמיוחד שסברתם נראית, וכמדומה שכך נוהגים.

ובוודאי שמותר לשטוף כלים מיו"ט לשבת, שבזה גם המחמירים הקילו מפני שהוא צרכי סעודה, וכפי שכתב בשועה"ר תקג, ג. ובחבל נחלתו ט, טו, כתב שאפשר לשטוף כלים ולערוך את השולחן על סמך עירוב התבשילין רק בעוד היום גדול, שאם לא כן אין סברת 'הואיל'. ואין נראה, שכל סברת 'הואיל' באה לומר שאין בזה איסור תורה. אבל הכנת שולחן אין בה שום איסור תורה, ואין צורך בסברת 'הואיל' כדי להתירה. ולכן עירוב תבשילין מתיר להכין מיו"ט לשבת. ובספר תפלה למשה ה, יט, אסר לשטוף כלים מיום טוב לשבת, משום שניתן לשטוף את הכלים בשבת עצמה ואין צורך בהיתר של עירוב תבשילין. ודבריו תמוהים, שכן עניין עירוב תבשילין לערב יו"ט ושבת, וממילא מותר לעשות ביו"ט דברים עבור שבת בלא הגבלה.