א – יסוד איסור המלאכה

א,א – יסוד האיסור בגמרא והסוברים שהוא מהתורה

חגיגה יח, א: "מכלל דתרוייהו סבירא להו דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה, מנהני מילי? דתנו רבנן (שמות כג, טו): אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים, לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: אינו צריך, קל וחומר: ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהן ולאחריהן – אסור בעשיית מלאכה, חולו של מועד שיש קדושה לפניהן ולאחריהן – אינו דין שיהא אסור בעשיית מלאכה? – ששת ימי בראשית יוכיחו, שיש קדושה לפניהן ולאחריהן ומותרין בעשיית מלאכה! – מה לששת ימי בראשית – שאין בהן קרבן מוסף, תאמר בחולו של מועד – שיש בו קרבן מוסף. – ראש חדש יוכיח, שיש בו קרבן מוסף – ומותר בעשיית מלאכה! – מה לראש חדש שאין קרוי מִקְרָא קֹדֶשׁ, תאמר בחולו של מועד שקרוי מִקְרָא קֹדֶשׁ, הואיל וקרוי מִקְרָא קֹדֶשׁ – דין הוא שאסור בעשיית מלאכה. תניא אידך (ויקרא כג): כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר (ויקרא כג, ד): אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' [מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ] וגו'; במה הכתוב מדבר? אם בראשון – הרי כבר נאמר שבתון, אם בשביעי – הרי כבר נאמר שבתון. הא אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד, ללמדך שאסור בעשיית מלאכה. תניא אידך (דברים טז, ח): שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה', מה שביעי עצור – אף ששת ימים עצורין, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה – אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה? תלמוד לומר: וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת – השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה. הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת".

א,ב – הסוברים שהאיסור מדרבנן

למרות שמפשט הגמרא משמע שאסור מהתורה לעשות מלאכה בחוה"מ, לדעת הרבה ראשונים האיסור מדרבנן והלימודים הם אסמכתאות. כ"כ תוס' חגיגה יח, א, 'חולו': "וקשה לר"ת, דאם כן דבר האבד וכמה מלאכות דשרינן התם היכי משתרו, וכי היכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור ומקצתו מותר. ועוד דתנן בפ"ג דמגילה (דף כא.) כל מקום שאין יו"ט ויש מוסף קורין ד' כגון חולו של מועד ור"ח, אלמא לא מיתסר מלאכה מדקאמר דאין יו"ט. ועוד דכייל ליה בהדי ר"ח דרבנן, כדאמרינן בירושלמי דתענית ובמקום שנהגו, הלין נשיא דרגילין דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא הוא. ועוד מצינו בירושלמי בפרק שני דמו"ק (פ"ב ה"ג) כלום אסרו מלאכה אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויהיו יגעים בתורה והם פוחזין ואוכלין ושותין משמע לישנא דמדרבנן הוא…" וכ"כ הרא"ש בריש מסכת מו"ק, וכן בהלכות קטנות (תפילין טז). וכ"כ ריב"ם וריב"א בתוספות שם; טור תקל; שו"ת רשב"ץ (ב, רי); מאירי ריש מו"ק; רבי יחיאל מפאריש (ריש מו"ק, ט, ב, 'תופר ועוד'); צידה לדרך (מאמר רביעי כלל ו, י); תוס' רי"ד (חגיגה יח, א, ובתשובה פח); רבנו גרשון (בכורות לד, ב, 'או את"ל'); ר"ש משאנץ (ע"ז כב, א); כלבו סי' ס; סמ"ג (ל"ת עה, כח, א); ריא"ז ריש מו"ק; מנורת המאור (נר ג, כלל ד, ח"ו פ"ז קנב); ר"א מן ההר (חגיגה יח, א); רא"ם (ויקרא כג, ח).

א,ג – הסוברים שהאיסור מהתורה

מנגד, לדעת רבים דברי הגמרא כפשוטם וחול המועד אסור במלאכה מהתורה. כך הבינו מרש"י (מו"ק יא, ב, 'אלא אפילו', יג, א, 'משום דאיסורא דאורייתא', ועוד); רמב"ן (ליקוטיו למו"ק 'עוד אני'); רשב"א (תשובה א, תרצ; ה, רטו); ריטב"א (מו"ק ב, א); חינוך (מצווה שכג); נימוקי יוסף (מו"ק א, א, 'גמ"); תוספות רבנו אלחנן (ע"ז כא, ב, וכעי"ז מופיע בתוס' דידן ע"ז כב, א, 'תיפוק ליה'); מכתם (יג, א, 'ואי אמרת'); רבנו יונה (שערי תשובה שער ג, יא); מנהיג (קטו).

וזה לשון ספר החינוך מצוה שכג: "ואי זו מלאכה אסורה או מותרת מסרן הכתוב לחכמים, ואחר שהדבר מסור בידם שלא אסרה התורה אלא במה שיאמרו הם, חילקו המלאכות כפי רצונם ודעתם, ונמצא שכל מלאכה שאסרו הם זכרונם לברכה אסורה לנו מדאורייתא, ואשר התירו גם כן מותר מן התורה, כי בידם נמסר איסור זה לפי משמעות הנדרש בכתוב" (ולבסוף הביא דעת הרמב"ם והרמב"ן, וכתב שדבריו כדברי הרמב"ן, ובהמשך נלמד שלרמב"ן חלק מהאיסורים מדרבנן וחלק מהתורה).

א,ד – תוספת ביאור בדעת הסוברים שהאיסור מן התורה

בברייתא השניה בגמ' חגיגה יח, א, שם מבואר יסוד איסור מלאכה בחוה"מ מהתורה, אמרו: "הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת", ונחלקו הראשונים והאחרונים בשאלה, מה נמסר לחכמים שאסור מהתורה ומה אסור מדברי חכמים.

הלכה זו נתבארה בדברי הרמב"ן. בליקוטיו כתב: "וי"ל שמן התורה מלאכת אוכל נפש לצורך היום מותרת ביום טוב וכן מכשירין. ובחולו של מועד הותר יותר כל מלאכה שהוא לצורך, ובאו חכמים ואסרו בזה מלאכת אומן. וכן בדבר האבד, כל שבני אדם חושבים אותו להפסד וטורחין בו משום כך, מותר מן התורה, וזהו מסרן הכתוב לחכמים זופתין כוזא ואין זופתין חביתא, והם הוסיפו לאסור בטריח". ובחידושיו לע"ז כב, א, הוסיף: "הא מן התורה אינו אסור אלא במלאכת עבודת קרקע וכיו"ב שטרחתן מרובה".

הרי שלרמב"ן מהתורה מלאכה שיש בה טרחה אסורה, ואם היא לצורך המועד או לצורך דבר האבד – מותר, וחכמים אסרו מלאכת אומן בצורך המועד, וטרחה יתירה במלאכת דבר האבד.

א,ה – האם יש סוברים שהכל אסור מהתורה

יש שהבינו ממה שכתוב בנימוקי יוסף (מו"ק א, א, 'גמ'): "והרמב"ן הטיל פשרה …" ששאר הראשונים שאמרו שהאיסור מדאורייתא, סוברים שכל מה שאסור, אסור מהתורה. וכ"כ פמ"ג תקל א"א א, ובגדי ישע ריש סי' תקל. אולם יותר נראה שכל הסוברים שאיסור עבודה בחול המועד אסור מהתורה מסכימים כעיקרון לרמב"ן, וכן מסתבר, שלכל איסור תורה קבעו חכמים סייג. שהפשרה שהטיל הרמב"ן היא בין הפסוקים שמהם עולה שהאיסור מהתורה, ובין המקורות של הסוברים שהאיסור דרבנן, שחלק אסור מהתורה וחלק מדרבנן. וכ"כ בספר חיכו ממתקים עמ' רעז-רעח. וכן נראה שדעת כל הראשונים שסוברים שאיסור המלאכה מהתורה. (ואמנם אפשר לכאורה לדקדק בלשון נמוקי יוסף וריטב"א, שדעתם שונה במקצת מהרמב"ן, בהגדרת החלק האסור מהתורה והחלק האסור מדרבנן, אבל כיוון שהדבר אינו ברור, נכון יותר להעמידם כדעתו).

א,ו – הראשונים שיש להסתפק בדבריהם

הסתפקו המפרשים בדעת הרי"ף בריש מו"ק, שהעתיק את הברייתות המובאות במסכת חגיגה יח, א, ויש שלמדו מכך שהוא סובר שהאיסור מהתורה (טור תקלו; חידושי תלמיד הרשב"א ב, א; שלטי גיבורים ועוד). וסברתם נראית, מפני שדרך הגמרא להביא לימודים ואסמכתאות, אבל כשהרי"ף מביאן, משמע שרוצה לומר שהאיסור מהתורה.

ומ"מ הב"י (תקלו) כתב שאין בדברי הרי"ף הכרע. (ותוספות יו"ט א, א; מהר"י אלגזי בתוספת דרבנן מערכת א, נ; והנצי"ב בעמק שאלה, וזאת הברכה קע, ג, סוברים שלדעתו האיסור מדרבנן). וכל מה שדנו בדברי הרי"ף יכולים לדון בדברי השאילתות (וזאת הברכה), הרוקח שז, והאשכול עמ' 143, שאף הם ציטטו את הברייתות.

יש שרצו להוכיח (תוספות חגיגה יח, א) שהרשב"ם והריב"ן סוברים שאיסור מלאכה בחוה"מ דאורייתא שהרי על דברי הגמ' בפסחים קיח, א: "אמר ר"ש משום רבי אלעזר בן עזריה כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה", פירש רשב"ם: "שעושה מלאכה בחולו של מועד", וכן פירש ריב"ן במכות כג, א. אולם אין זו ראיה, שכתב הרשב"ץ (מגן אבות ג, יא) שהוא איסור דרבנן שהחמירו בו מאד. וכ"כ המ"א תקל, א.

א,ז – שיטת הרמב"ם

כתב הרמב"ם (הל' יו"ט ז, א): "חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון, הואיל ונקרא (ויקרא כג, לז): מִקְרָא קֹדֶשׁ והרי הוא זמן חגיגה במקדש, אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל. והעושה בו מלאכה האסורה, מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים". מאידך הרמב"ם בפירוש המשנה ריש מו"ק כתב: "בא בקבלה שחולו של מועד אסור בעשית מלאכה". ודייק בדבריו הקרן אורה (ריש מו"ק) שהאיסור מהתורה. ובספר המצוות כתב הרמב"ם (מ"ע קנט): "ודע זו ההקדמה, והיא כל מה שנאמר בו מִקְרָא קֹדֶשׁ בא בפירושו: קדשהו, ועניין קדשהו שלא תעשה בו מלאכה אלא מה שמיוחד באכילה כמו שביאר הכתוב". ובחוה"מ כתוב מִקְרָא קֹדֶשׁ כמבואר בגמ' חגיגה יח, א.

בכל אופן הרבה ראשונים ואחרונים הבינו מהרמב"ם, שלדעתו האיסור מדרבנן. כ"כ הרמב"ן (ע"ז כב, א); ר"ן (שם); רשב"ץ (מגן אבות פ"ג משנה יא); ריטב"א (ריש מו"ק); חינוך (שכג); ריב"ש (קכא); מ"מ; שו"ת הרדב"ז (ב, תשכז); תוס' יו"ט (מו"ק א, א), מנחת חינוך (מצוה שכג), באר שבע (סנהדרין צט, א, 'המבזה'), שו"ת הלכות קטנות (רפה), ערך השלחן (תקל), נהר שלום (שם), ארעא דרבנן למהר"י אלגזי (רנה), גר"א (תקל), ועוד רבים. ומש"כ 'ובאה בקבלה' הכוונה שמועה מדרבנן.

א,ח – הסוברים בדעת הרמב"ם שיסוד האיסור מהתורה

אולם יש מהאחרונים שהבינו מהרמב"ם, שיסוד מלאכת חוה"מ דאורייתא, וכ"כ בקרן אורה (ריש מו"ק). וז"ל היד פשוטה: "מדברי רבנו נראה שהתורה קבעה שהימים הללו אינם כשאר ימי החול ויש בהם קדושה, ואדם שיעשה אותם כיום חול לכל דבר, בוודאי שעבר על רצון ה'. ברם חכמים הם שהגדירו את מאפייני הקדושה שבחול המועד וקבעו שלא יעשו בהן מלאכות כדי שלא יהיו כימי חול לכל דבר, לכאורה כדי שיהיו שונים משאר ימי החול היה די בחיוב שמחה ואיסור הספד ותענית ולאו דווקא באיסור מלאכה, אך שכך קבעו חכמים להוסיף מאפייני קדושה השייכים ברוב בני אדם, נמצא שקדושת חול המועד היא בוודאי מן התורה אלא שאיסור המלאכה הוא מדברי סופרים".

וכ"כ לפניו בסדר המשנה (על הרמב"ם שביתת העשור פרק א', מבנו של מחצה"ש): "כיוון שכל כוונת החכמים אינה אלא להשלים כוונת התורה, והתורה לא רצתה אלא להיות ימי חוה"מ מובדלים ומקודשים משאר ימות החול, ובזה, במה שאסרו החכמים לעשות מקצת מן המלאכות וצוו להפריש מעשייתן, כבר הושלמה כוונת התורה שהובדלו והוקדשו הימים האלו של חוה"מ יותר מימי החול. וכיוון שהושלם בזה כוונת התורה, וחפץ צורם, לא רצו החכמים לאסור יותר להפסיד לעשות מלאכות שהן דבר האבד, או מה שהוא לצורך המועד, כיוון שלא היה כוונת התורה ולא כוונת החכמים לעשות ימי חוה"מ יום טוב גמור. אדרבא כשם שרצתה התורה, ורצו החכמים להבדיל בין קודש חוה"מ לבין החול כל ימות השנה, כך רצו להבדיל בין קודש חמור יום טוב, לבין קודש קל חוה"מ".

על פי דבריהם אפשר לומר, שכך היא דעת כל הסוברים שהאיסור מדרבנן, ששורש קדושת חול המועד מהתורה וחכמים צריכים לקבוע לכך גדרים והלכות. וממילא אף שלמעשה כל האיסורים תוקפם כתוקף איסורי חכמים, מכל מקום יסודם ושורשם בתורה שבכתב.

א,ט – סיכום

אחרי הכל נחזור לדברי הגמרא חגיגה יח, א: "הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת". הרי ששורש האיסור מהתורה, ואפשר שהכל מסכימים לכך. וכל המחלוקת קשורה לשאלה אחת, האם תוקף האיסור בפועל ברמה של דאורייתא, שבספקו צריך להחמיר, או כדרבנן שבספיקו מקילים. במילים אחרות, האם נתנה התורה לחכמים את ההכרעה על עצם האיסור, וממילא גם עבודת פרנסה אסורה מדברי חכמים בלבד. או שקבעה התורה שיש איסור מלאכה מהתורה, אלא שהותירה לחכמים לקבוע מה אסור מהתורה ומה מדבריהם.

ועיין בבאו"ה תקל, א, 'ומותר', שסיכם את השיטות ונטה לחומרא, ועיין בחזו"ע עמ' קנט שהביא את הפוסקים שנטו לקולא. המחלוקת משמעותית למקרה של ספק. וכן לגבי עבר ועשה, שאם האיסור מהתורה – אסור בהנאה, ואם מדרבנן – מותר (עי' פס"ת תקל, ד).

ונראה למעשה, שמלאכת פרנסה שכרוכה בטורח רב, שאינה לצורך המועד ואינה לצורך דבר האבד אסורה מהתורה, ושאר האיסורים מדברי חכמים.

א,י – המבזה את המועדות

פסחים קיח, א: "אמר ר' אלעזר בן עזריה: כל המבזה את המועדות כאילו עובד ע"ז, שנאמר (שמות לד, יז): אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ, וכתיב בתריה (שם, יח): אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר". ומובא גם במכות כג, א.

הרשב"ם (על פסחים) פירש שמדובר בעושה מלאכה בחוה"מ. וכ"כ ריב"ן (על מכות).

במסכת אבות (ג, יא) מובא שהמבזה את המועדות אין לו חלק לעוה"ב. וביארו רש"י ורע"ב, שהכוונה לעושה מלאכה בחוה"מ. והוסיפו, שלא לעושה מלאכה בחוה"מ בלבד אמרו כן אלא גם מי שנוהג בהם מנהג חול באכילה ושתיה נקרא מבזה את המועדות.

לעומתם, הרמב"ם (ו, טז) פירש מאמר זה על יו"ט, על מי שאינו מכבד ומענג את יו"ט בבגדים ומאכלים ראויים כדרך שמכבדים את השבת.

לכאורה נראה שמחלוקת זו תלויה במחלוקת למעלה, אם איסור מלאכה בחוה"מ מהתורה או מדרבנן. וכן מוכח בתוספות (חגיגה יח, א, 'חולו'), ממה שלמדו מהרשב"ם שפירש בפסחים קיח, א, שהמבזה את המועדות הוא זה שעושה מלאכה בחוה"מ, שאיסור מלאכה בחוה"מ לרשב"ם מהתורה. ולכן הרמב"ם שסובר שאיסור מלאכה בחוה"מ מדרבנן העמיד את דברי ר' אלעזר בן עזריה על כבוד יו"ט, שאין מסתבר שהעובר על איסור דרבנן בלבד יהיה כעובד ע"ז. וכ"כ במחצית השקל (על המ"א תקל, א).

אולם כנגד זה מצינו שהרשב"ץ (על אבות) כתב שרבנו יונה מבאר שהגמ' בפסחים מדברת על העושה מלאכה ביו"ט, והמשנה באבות מתייחסת לעושה מלאכת איסור בחוה"מ, וביאורו נובע מגרסתו, שבפסחים גורס 'המחלל את המועדות' (לא כגרסתנו 'המבזה'), ובאבות גורס 'המבזה את המועדות', שכיוון שמדובר בחוה"מ שלא נאסרה בהם מלאכה מן התורה נקט התנא לשון 'מבזה' בלבד. עפי"ז, אף את הגמ' בפסחים כגרסתנו הנוקטת לשון 'המבזה' ניתן לבאר על חוה"מ. וכ"כ באור חדש (על פסחים), שיתכן שאין ראיה מפירוש הרשב"ם על הגמ' שהוא סובר שאיסור המלאכה בחוה"מ מן התורה, שיתכן שהוא מדרבנן וההשוואה לע"ז מובאת כאסמכתא בעלמא. וכן דעת המ"א (תקל, א) שאפשר לפרש את הגמ' בפסחים על חוה"מ גם לפי מי שסובר שאיסור המלאכה בחוה"מ מדרבנן.

א,יא – דין המכוון מלאכתו למועד

אם כיוון מלאכתו למועד במזיד, ועבר ועשה, אפילו בדבר האבד, בית הדין מפקיר את מה שעשה לכל (שו"ע תקלח, ו; מ"ב טז). ואם לא זכה בה אדם עד אחר המועד, מותר לו לזכות בה מחדש (עיין מ"ב יז). ואם עשה את המלאכה ברכוש של אחרים, שאי אפשר לקונסם בהפקרת הרכוש, עליו להחזיר את הכסף שקיבל תמורת עבודתו (א"ר, מ"ב יח). ואם לא היה מקבל על עצמו שלא לחטוא עוד, היו מנדים אותו (רמ"א תקלח, ו, לבוש שם).

א,יב – האם מותר ליהנות ממלאכה שנעשתה באיסור במזיד

כתב מ"א תקלח, ב, וכן מחצית השקל שם, שדין עושה מלאכה בחול המועד באיסור כדין עושה מלאכה בשבת. ולגבי שבת למדנו בחולין טו, א, שלדעת ר' מאיר, המבשל בשבת בשוגג – רשאי לאכול את התבשיל בשבת, במזיד – רשאי לאכול במוצ"ש. ולדעת ר' יהודה, המבשל בשבת בין בשוגג בין במזיד, בשבת אסור לכולם לאכול מן התבשיל ובמוצ"ש מותר, מלבד אם בישל במזיד – שלו אסור לעולם. וכיוון שכלל נקוט בידינו, שבמחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, פסקו רוב הראשונים שאסור ליהנות בשבת גם ממלאכה שנעשתה בשוגג, וכך דעת רי"ף, רמב"ם, רמב"ן, ועוד רבים. ודעת מקצת הפוסקים (תוס' חולין טו, א, תרומה, ריטב"א, גר"א), שהלכה כרבי מאיר, הואיל ואמרו שם בגמ' שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר. בשו"ע שיח, א, פסק כרוב הראשונים שאסרו בשבת אף בשוגג. לפי זה אם נעשתה בשוגג מלאכה אסורה בחול המועד, אסור ליהנות ממנה בחול המועד, ולאחר החג מותר. ואם נעשתה במזיד, לאחרים – מותר ליהנות לאחר המועד, ולו אסור עולמית. אמנם אינו צריך לאבד את מה שעשה כדין המכוון מלאכתו למועד, אלא די בכך שלא ירוויח ממה שעשה. שאם עשה גבינה בחוה"מ, ימכרנה במחיר הקרן שלא יהנה מהאיסור (כ"כ הרב אליעזר בן ארחא בתשובה ג, כמובא בברכי יוסף תקלח, ב; כה"ח תקלח, כא; חוהמ"כ ב, הערה רלט, והרחיב בזה).

א,יג – מותר בדיעבד ליהנות ממלאכה שנעשתה באיסור בשוגג

אמנם לגבי שוגג, כתב במ"ב שיח, ז, לעניין שבת, שבשעת הצורך, אפשר לסמוך על התוספות וליהנות ממנה בשבת. ואם עשה בשגגה איסור מדרבנן, למרות שיש חולקים, נפסק להלכה שמותר ליהנות ממנה בשבת (מ"ב שיח, ג; פניני הלכה שבת כו, ג). ועוד כתב מ"ב שיח, ב, שכל שיש מחלוקת בדבר, יש לאחוז בדיעבד בדעת המקילים, כיוון שכל דין זה הוא קנס מדרבנן וספק דרבנן להקל. ואם כן במלאכת חול המועד שיש מחלוקת אם אסורה מן התורה או מדרבנן, בשוגג אפשר לסמוך להקל ליהנות עוד במועד. וכ"כ שש"כ (סו, מא, אות ו, ובהערה קסח).

ב – כללי האסור והמותר

ב,א – המלאכה שנאסרה היא מלאכה שיש בה טורח

מו"ק ב, ב: "תנן: משקין בית השלחין במועד ובשביעית. בשלמא מועד משום טירחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן…" רש"י ('בשלמא'): "בשלמא מועד משום הכי שרי דלא אסיר בשום מלאכה אלא משום טירחא". נראה מהגמ' שרק מלאכה שיש בה טורח נאסרה בחוה"מ. לסוברים שאיסור מלאכה מדרבנן, זה מה שאסרו רבנן. לסוברים שהוא מן התורה, התורה מסרה לחכמים לקבוע את האסור והמותר, והם קבעו שרק מלאכה שיש בה טורח אסורה. וכן במו"ק יג, א: "אמר רב אשי… מועד משום טירחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן…"

וכ"כ בספר היראים (שד): "מכל מקום (בין אם איסור מלאכה בחוה"מ מן התורה או מדברי חכמים) למדנו מדתלי תלמודא איסור מלאכת חולו של מועד בטרחא, למדנו דלא מיתסרא אלא מלאכת טורח. הלכך הלוואות ומלאכה מועטה בביתו מותרת. והא דאמר רבא במו"ק (י, ב) פרקמטיא כל שהיא אסורה, היינו להוליך בשוק דאיכא טרחא, אבל בביתו דליכא טרחא נראה שמותר. וראיתי בני אדם שפורשים מלהלוות, ואני פרשתי כמה שנים, ואעפ"כ נראה לי מותר, ועל הפורש ועל המלווה קורא אני עליהם ועמך כולם צדיקים". וכ"כ ראבי"ה (תתלה): "הלכך היכא דאיכא טרחה יתירה אסור, שליבו עצוב מפני הטורח".

וכן נראה משבולי הלקט (רכה, והובא בבאו"ה תקמה, ה, 'ואפלו') שלא נאסרה בחוה"מ אלא מלאכה שיש בה טורח, שכתב: "אגרות של רשות, יש מפרשים דזו היא שאילת שלום, דכיוון שאינו כותב צרכיו כלל אלא שאילת שלום גרידא, ליכא טרחא בהך כתיבה ולא דמיא למלאכה כלל, הלכך מותר דלא הוי כי אם כמטייל בעלמא". והאוסרים כתיבה סתם, אוסרים מפני שהיא דורשת תשומת לב מרובה. וכ"כ מהרש"ל (הגהותיו על סמ"ג ל"ת ע"ה).

ב,ב – דעת המחמירים

אמנם מח"א (קט, יא) נראה שאוסר כל ל"ט מלאכות גם כשאין בהן טורח, שכתב: "הקושר והמתיר לא נזכר מה דינו. ונ"ל דמה שאינו לצורך המועד אסור לכו"ע". וזאת למרות שלכאורה אין טרחה בקשירה והתרה. וכ"כ חזו"א (או"ח קלה) לגבי הוצאה. וכתב בפס"ת (תקל הערה 4) בשם כמה אחרונים שנהגו כך, ולדעתם כל מלאכה שאינה לצורך המועד – אסורה, לפיכך שלא לצורך המועד אסור להוציא מרשות לרשות, לחתוך ניירות, לדבר בטלפון, לצלם, ליטול ידיים על גבי זרעים וכדומה. אמנם גם לפי המחמירים יש שהקלו בכיבוי חשמל מפני שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובנטילת ידיים על גבי עשבים, מפני שלא אסרו בחוה"מ אלא במתכוון לעשות את המלאכה האסורה, ולא כאשר אינו מתכוון למלאכה. כיוצא בזה כתב בשו"ת בצל החכמה ה, צה, שאדם שיש לו בכיסו חפץ, אינו צריך להוציאו לפני צאתו לרשות הרבים, כי אינו מתכוון להוצאתו.

ב,ג – העיקר כמתירים

אמנם לא מצאנו כדברי המחמירים בראשונים, אלא מצאנו בראשונים שכתבו להיפך, כפי שהובא לעיל מהיראים, שבולי הלקט, וראבי"ה. וכן כתב במאירי (מו"ק יח, ב, 'אין כותבין') במפורש, שאיסור הוצאה מרשות לרשות אינו נוהג בחוה"מ, וכ"כ בישועות יעקב (תרכט). וכך משמע מרוב רובם של האחרונים שלא הגדירו את איסור העבודה במועד על פי ל"ט מלאכות.

מקור חשוב לדין זה מבואר בב"י (תקמ, ב), שכתב בשם הראשונים, שמותר ליטול גבשושית שבבית, "אע"ג דמלאכה גמורה היא ואינו דבר האבד, שרי בחול המועד כיוון שאינה מלאכה של טורח". והעתיקו המ"א (שם, ה). ואמנם בפמ"ג (שם, א"א ה), ביאר שאין הכוונה להתיר כל מלאכה שאין בה טורח, אלא רק כשיש בזה צורך המועד. אולם דעת רוה"פ גם כשאינו לצורך המועד, כל שאין בו טרחה מותר. וכן מבואר בשלחן עצי שטים (מובא בא"א בוטשאטש): "ונראה גם כן שיש היתר משני אופנים, אם מצד צורך המועד… אם מצד שאינו טורח גם בבית שלא ידור שם במועד ההוא וכגון כשדר בסוכה או בית הקיץ". וכ"כ ערוה"ש תקמ, ד. וכ"כ בספר עמק ברכה (א), ובחוהמ"כ (ב, הערה כה) כתב שכן סובר רשז"א, ומשום כך התיר הדלקת גפרור בסתם.

ועיין בשש"כ סח, הערה פג, מקורות רבים לדין הטרחה, ובדברי ספר משרת משה פ"ז מהל' שביתת יו"ט ס"ק ב, שכל איסורי מלאכה בשבת ויו"ט מותרים בחוה"מ, אבל מצוות עשה של שמחה חלה בחוה"מ, וכל עבודה וטרחה שמשביתה את השמחה אסורה. ולכן דבר האבד מותר וכו'. כך שאסור לעבוד בחוה"מ מדאורייתא, אבל לא משום איסור מלאכה אלא משום השבתת השמחה.

ב,ד – גזירות חכמים בשבת אינן חלות בחול המועד

ומוסכם על כולם שגזירות חכמים בשבת אינן חלות בחול המועד. וכפי שכתב בשש"כ סח, כו, שלא נאסרה בחול המועד הפרשת תרומות ומעשרות, ולכן מותר להפריש גם כשאין צריך לפירות במועד, וכן מותר לטבול כלים גם כשאינו מתכוון להשתמש בהם במועד. וכן איסור מוקצה אינו חל בחול המועד.

ב,ה – טורח הוא דבר שאורך זמן רב או דורש ריכוז רב

ונראה שיש שתי משמעויות למה שאמרו חכמים 'טירחא':

המשמעות הראשונה, שהמלאכה אורכת זמן רב, ואפילו בדברים שאינם מל"ט מלאכות, אם יש בהם טורח אסורים. כדוגמת מסחר והעברת חפצים, ועיין בפניני הלכה שבת כב, ב, שלדעת הרמב"ן פתיחת חנות אסורה מהתורה משום שנאמר שבתון. ואפשר שגם הרמב"ם מסכים לזה, עיין שם בהרחבות. ועיין עוד בדברי הרמב"ם (שבת כד, יב) על איסור מוקצה, שאחד הטעמים, כדי שלא יעביר אדם חפציו ממקום למקום, הרי שטרחה שהופכת את השבת לחול אסורה בחומרה כזו שגוזרים עבורה איסור מוקצה.

המשמעות השנייה, מלאכה שדורשת ריכוז ומאמץ, ועל כן מלאכת אומן נאסרה גם כשהיא נעשית בזמן קצר, כדוגמת כתיבה.

וכן נראה מדברי היראים שכתב: "דלא מיתסרא אלא מלאכת טורח. הלכך הלוואות ומלאכה מועטה בביתו מותרת". וכן נראה מא"א בוטשאטש שכתב (סו"ס תקלג): "וכן לפעמים אינו עושה רק מה שאין טרחא ולא שהיה דהוי ליה כנטילת גבשושית", ועוד כתב (תקלז): "ואין זה כנטילת גבשושית שמותר בחוה"מ ע"י שאין בו שהיה, כי הגסה הנ"ל יש בה שהיה מרובה". הרי שגם נטילת גבשושית מותרת מפני שפעולתה קצרה וקלה.

עוד מבואר מלשון שבולי הלקט סי' רכ"ה, שלא רק מעשה המלאכה בפועל קובע, אלא גם טרחת הלב וריכוז המחשבה, שאינה דומה כתיבת אגרת שלום שמפחיתותה אינה דורשת ריכוז ודקדוק, לאגרת שכותב בה אודות צרכיו שדורשת ממנו דיוק ודקדוק לכותבה כהוגן.

ב,ו – איסור מלאכה בחול המועד כדי שיוכלו לשמוח וללמוד

כתב ראבי"ה (תתלה): "לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לידע איזה מלאכה אסורה ואיזה מותרת, הכל תלוי כדי שישמח במועד, ומתוך שמחה נוח לו ללמוד ולהבין בהלכות הרגל, כדאמרינן אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות וכו'. הלכך היכא דאיכא טרחה יתירה אסור, שליבו עצוב מפני הטורח. וכן התירו לעשות מלאכה בדבר האבד או בשאין לו מה לאכול, כדי שיהא שמח במועד ועל דרך זה הולכים כולם". וזה ביאור מה שאמרו במו"ק יג, א: "אמר רב אשי… מועד משום טירחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן, ארבעה עשר משום צורך יום טוב הוא, מידי דצורך יום טוב שרו רבנן, מדי דלא צורך יום טוב לא שרו רבנן".

וכ"כ הריטב"א מו"ק יג, א, ('אלא אמר רב אשי'): "כי טעם איסור מלאכות במועד הוא משום טרחא ושלא למעט בשמחת הרגל, ולפיכך התירו חכמים כל שהוא צורך המועד וכל שהוא דבר האבד, כדי שלא יהא דואג על אבדתו ונמנע משמחת יום טוב, וכן התירו שכר פעולה שאין לו מה יאכל".

ג – הכנת המאכלים

ג,א – הערמה – ההיתר לצורך המועד ומחלוקת תנאים אם מותר להערים

משנה מו"ק יא, א: "כל כבשין שהוא יכול לאכול מהן במועד כובשן".

מו"ק יב, ב: "תנו רבנן: טוחנין במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, ואם טחן והותיר הרי זה מותר. קוצצין עצים במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, ואם קצץ והותיר הרי זה מותר. מטילין שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, ואם הטיל והותיר הרי זה מותר. ובלבד שלא יערים (שלא יעשה הרבה ויאמר לצורך המועד אני עושה ומתכוון כדי שישתייר לאחר המועד, רש"י). ורמינהו: מטילין שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים, ואע"פ שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש (פירוש: שמערים להכין שכר חדש כאשר יש לו אחר בביתו והיה בדעתו לשתות ממנו, והוא אומר שאינו רוצה בזה אלא באחר שהוא חדש)? תנאי היא! דתניא אין מערימין בכך, ר' יוסי בר יהודה אומר מערימין".

ג,ב – הערמה – נחלקו הראשונים כמי ההלכה בהערמה

לדעת הר"ן (בחידושיו) הלכה כריב"י שמותר להערים, שהרי אפילו ביו"ט הותרה הערמה, כמובא בביצה יז, א: "ממלאה אישה קדרה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא חתיכה אחת". ושם יא, ב: "וכן מולח אדם כמה חתיכות אע"פ שאינו צריך אלא חתיכה אחת". וכ"כ הרי"ד.

מאידך המרדכי (תתנד) כתב, שהלכה כת"ק שאסור להערים, בין שטוחן יותר ממה שצריך, ובין שיש לו את המאכל ומערים לומר מהחדש אני רוצה. וכתב שכן גם דעת ר"ת. ואע"ג שביו"ט התירו, אין ללמוד משם, שאין כל הערמות שוות, שכן בעירובי תבשילין (ביצה יז, ב) מצינו הערמה אסורה. (גם מה שהתירו לאשה למלא קדירה הוא לא הערמה אלא דין ריבוי בשיעורים). והרי"ף והרא"ש לא הזכירו דין הערמה כלל, וכתבו הטור והב"י (תקלג, א) שלדעתם הערמה אסורה. וכ"כ רי"ץ גיאת (ח"ב עמ' יט), ראב"ד (בהשגות), ריטב"א, ועוד.

אמנם כתב הרשב"א (א, תתמה), שאפילו יש לו לחם, מותר לטחון ולהכין חדש, שפת חמה עדיפה מן הצוננת. והראב"ד כתב, שהאיסור בהערמה הוא כאשר החדש והישן שווים באיכותם, אבל אם החדש טוב לו מן הישן, אף שיש לו ישן מותר להכין חדש לצורך המועד. ונראה מלשונו שאף אם האיכות ניכרת לו בלבד, מותר להכין חדש.

ג,ג – הערמה – דעת הרמב"ם

כתב הרמב"ם (יו"ט ז, ח): "מטילין שיכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור. אף על פי שיש לו ישן, מערים ושותה מן החדש, שאין הערמה זו ניכרת לרואה, וכן כל כיוצא בזה".

נחלקו בדעתו: מלשון המ"מ והריטב"א משמע שהבינו שכל הערמה מותרת לרמב"ם. אולם לדעת רוב המפרשים, הרמב"ם התיר הערמה שאינה ניכרת בלבד. וכן ביאר במגדל עוז, שלדעת הרמב"ם הברייתא השלישית, המביאה את מחלוקת התנאים, מדברת על הערמה של הוספת כמות ניכרת, שבזה ת"ק אוסר משום שהיא הערמה ניכרת. וריב"י מתיר, והלכה כת"ק. אבל בהערמה של מי שאומר שהוא רוצה לשתות מן החדש כולם מודים שמותרת, כיוון שאינה ניכרת לרואה, שהרואה אומר לצורך המועד הוא, שאין הכל יודעים שיש לו מן הישן. ולכן הזכיר הרמב"ם רק את ההיתר של שותה מן החדש, שהערמה של ריבוי אסורה. וכ"כ הב"ח (תקלג, א, 'והרמב"ם'), ושעה"צ (ו) בדעת הרמב"ם. וכן דעת המאירי. וכן נראה מראב"ן וריא"ז (א, ט), שהזכירו שמותר להערים ולשתות מן החדש ולא הזכירו הערמה של תוספת.

ג,ד – הערמה – להלכה אוסרים כל הערמה

בשו"ע ורמ"א תקלג, א, נפסק כדעת רוב הראשונים שאסרו כל הערמה: "מותר לטחון קמח לצורך המועד אפילו כיוון מלאכתו במועד, ולקוץ עצים מהמחובר, ולהטיל שכר בין של תמרים בין של שעורים, לצורך המועד. ושלא לצורך המועד אסור… לא יערים לטחון או לעשות שכר יותר בכוונה, או אם יש לו קמח או שכר ישן, לא יערים לעשות אחר ויאמר מזה אני רוצה. אבל אם יש לו לחם מותר לטחון לפת, דפת חמה עדיף, והוא הדין בשכר, אם החדש עדיף בלא הערמה שרי".

אמנם כתב מ"ב (ט), שמי שירצה לסמוך על הרמב"ם, להקל בהערמה כזו שיש לו ישן ואומר מהחדש אני רוצה ומשתמש בחדש, אין למחות בו. ואפשר לחזק את דבריו ממה שכתב בב"י: "וכיוון דלא אשכחן מאן דשרי אלא הרמב"ם, הוה ליה יחידאה ולא נקטינן כוותיה בהא". ועתה שנמצאו לרמב"ם חברים מאירי, ראב"ן וריא"ז, הרוצה לסמוך עליו רשאי.

ג,ה – הערמה – מה דין מה שעשה בהערמה או מזיד לצורך אחר המועד

אסור לאפות או לבשל ביו"ט לצורך מחר אפילו אם הוא שבת או יו"ט וכל שכן אם הוא חול (שו"ע תקג, א). נחלקו האחרונים באשה שהערימה ולאחר שסיימו לאכול סעודת יו"ט בישלה לצורך מחר אלא שאכלה כזית מן התבשיל כדי שיחשב כצורך יו"ט (הביאם מ"ב תקג, יג): לדעת באר הגולה (תקג, ה) ופר"ח התבשיל אסור, שיש חשש שילמדו ממנה אחרים לעשות כמותה, וגם היא תבוא לעשות כן פעם נוספת, משא"כ במזיד. כמו שמצינו בעירוב תבשילין תקכז, כד. אמנם רוב האחרונים, מ"א תקג, ג, ט"ז ה, א"ר ה, ועוד, התירו בדיעבד בהערמה, כיוון שעל כל פנים אכל קצת מן התבשיל מבעוד יום. וכ"כ מ"ב (שם יג, תקלג, ו).

וכן לעניין חוה"מ, כתב מ"א תקלג, ב, שהמערים להכין יותר ממה שצריך, דינו כמבואר לעיל ומאכלו מותר בדיעבד, כיוון שעל כל פנים הוא אוכל מעט ממה שהכין. והביאו מ"ב ו. וכתב (בשעה"צ ה) שהאחרונים העתיקוהו.

ד – מכשירי אוכל נפש

ד,א – מכשירי אוכל נפש

כתב במ"ב תקמ, כח, עפ"י מ"א י, ושאר אחרונים, שגם כאשר אפשר לקבל סכין בהשאלה, אפשר לתקן אותו. ובשעה"צ כד, כתב שהפמ"ג (מש"ז ה), פקפק בזה, וחיזק המ"ב את דברי המ"א מדברי הריטב"א, הרמב"ן, ומגיד משנה, שלא חששו לזה כלל, והתירו להכין סכינים בחול המועד.

עוד כתב בשעה"צ כג, שמוכח מהלבוש וא"ר יג, שגם כאשר יכל לתקן את המכשיר בערב חג, אם לא כיוון מלאכתו במזיד לחול המועד, מותר לתקן בחול המועד מכשירי אוכל נפש. ודחה דברי המאמר מרדכי ג' שהתיר רק אם היה אנוס בערב חג. וחיזק בשעה"צ את דבריו מדברי הרמב"ם. אמנם בכה"ח תקמ, מג, כתב שאם אפשר בהשאלה עדיף, כדי לחוש לפמ"ג ומאמ"ר.

בשש"כ סו, יז, כתב שאם כיוון מלאכתו לחול המועד מותר לתקן מכשיר אוכל נפש במלאכת אומן בשינוי, מפני שדינה כמלאכת הדיוט, כפי שלמדנו לעניין תופר (שו"ע תקמא, ה). ודבריו תמוהים, שכן אם כיוון מלאכתו למועד, גם במעשה הדיוט אסור. וכ"כ הרב נבנצאל (ירושלים במועדיה חוה"מ עמ' קפח).

ד,ב – הגדרת מכשירי מכשירים

במ"א תקמא, א, הקשה על השו"ע ממה שהתיר תיקון תנור במעשה אומן (תקמא, ז), ולעומת זאת ברשתות דגים התיר רק במעשה הדיוט (תקמא, א). וביאר: "וי"ל דלא מקרי מכשירין אלא דבר המכשירו לאכילה כגון תנור וסכין (תנור ע"י האפיה, וסכין ע"י השחיטה), אבל רשתות לא מיקרי מכשירין".

ובשלחן עצי שיטים חולק על המ"א וסובר שגם רשתות נחשבות כמכשירי אוכל נפש, ונאסרו במלאכת אומן מפני שיכל לעשותן מערב יו"ט. ונראה שלדעתו כל השייך לאכילה כרשתות ושולחן אכילה מוגדרים כמכשירי אוכל נפש. וז"ל: "הנה המ"א כתב אע"ג דקיי"ל סי' תקמ דתנור שהוא מכשירי אוכל נפש שרי אפילו מעשה אומן, לא מקרי מכשירין אלא תנור וסכין, אבל רשתות לא מקרי מכשירין (סי' תקמא). וזה דוחק. לכן נראה דודאי רשתות מקרי מכשירין, אלא דמכשירין שאפשר מעי"ט אסורין מעשה אומן".

אולם האחרונים קיבלו את דעת המ"א, וכ"כ יד אהרן בהגהת הטור; ח"א כלל קי, ח; מ"ב תקמא, ב; ערוה"ש א, וכה"ח ב; שש"כ סו, יט; חוהמ"כ ז, לח. ויש שאף חיזקו את הגדרת המ"א מדברי הרמב"ן שכתב "מכשירין, כל שהם קרובים לאוכל נפש עצמו, עשו אותם…".

וכ"כ בפס"ת תקמ, ד, ובספר חיכו ממתקים תקמא, א, והוסיפו ששולחן הוא מכשירי מכשירין ומותר לתקנו במעשה הדיוט בלבד. ובספר שמירת המועד כהלכתו ב, 72, הוכיח מבאו"ה ששולחן אינו מכשירי אוכל נפש, שהרי מותר ליטול שכר על מלאכה שהיא לצורך מכשירי אוכל נפש, ומבואר בגמ' מו"ק יב, א, לפירוש רש"י, שאסור ליטול שכר על תיקון השולחנות.

לעומתם מהפמ"ג משב"ז תקמב, א, משמע שהגדיר שלחן כמכשירי אוכל נפש שמותר לתקנו במלאכת אומן. וכן משמע מאבנ"ז או"ח ב, יז.

ד,ג – תיקון לצרכי רבים שכרוך במלאכת דבר האבד

משאית להובלת מזון שהתקלקלה, לכאורה אסור לתקנה במלאכת אומן הואיל והיא מכשירי מכשירים שמותר לתקן רק במלאכת הדיוט. אלא שהואיל ויש בה צורך רבים למועד, יש להניח שלחלק מהאנשים הוא נוגע לדבר האבד, כמו ביטול סעודות וצער רב, ולכן מותר לתקנה מדין דבר האבד. וכן התיר למעשה בחזו"ע (הל' חוה"מ ה'-ו' עמ' קעה). וכן כאשר צריך לתקן מכונה לקטיף פירות, אם נראה שללא התיקון יחסרו פירות לצרכי המועד, מותר לתקנה במלאכת אומן.

ד,ד – ברז מים

כתבתי שכאשר יש קושי להשתמש בברז המים השני שבבית, מותר לתקנו במלאכת אומן. ובשש"כ סו, הערה סה, כתב בשם רשז"א, שקשה להתיר תיקון ברז כאשר יש לו ברז נוסף בבית, וכל התיקון נועד כדי למנוע קצת טרחה. ורק אם הברז השני באמבטיה והוא נוהג שלא לשתות מים שבאו משם, מותר לתקן את הברז שבמטבח. ובקובץ מבקשי תורה סי' קו כתב בשם ריש"א, שמותר לתקן את הברז שבמטבח ואת מערכת החשמל, וגם כאשר יש לו ברז מים אחר בביתו מותר לתקן את הברז שבמטבח כדי שיהיה לו נוח יותר, שזה תיקון מכשירי אוכל נפש, וכשם שהתירו לתקן כלי שאפשר להשאיל משכן. הובא בפס"ת תקמ, הערה 12. וכ"כ בחזו"ע עמ' קפו, שמותר לתקן את ברז המים שבמטבח על ידי טכנאי אומן, כי הוא צורך אוכל נפש.

ד,ה – מערכת החשמל

כתבתי שמותר לתקן את מערכת החשמל על ידי חשמלאי אומן, לצורך תאורה, כדי שיאכל באור. וכן מבואר בשש"כ סו, הערה רלב. וכ"כ בשמירת המועד כהלכתו ב, ל, כאשר אין לו אפשרות לאכול בחדר אחר. וכ"כ באבני ישפה או"ח קז, ולמד זאת מהיתר קישוטי נשים שהוא כעין אוכל נפש.

ולכאורה היה אפשר לומר שיוכלו לאכול לאור נרות כפי שעשו בדורות עברו. אלא שלמדנו בשו"ע תקלג, א, שגם מי שיש לו לחם מותר לטחון לצורך פת חמה וטעימה יותר, והוא הדין לצורך תאורה שיש בה תוספת ממשית להנאת האכילה.

ד,ו – למעט במלאכה כשאפשר

ככלל, כאשר ניתן לבצע תיקון זמני שמועיל לימי החג, אין היתר לעשות תיקון קבוע. וכפי שלמדנו בדין מלאכת דבר האבד, שיש לצמצם במלאכה. אמנם אם מזמינים טכנאי, בדרך כלל אם יצטרך לבוא שוב עבור התיקון הקבוע, יצטרכו לשלם לו תשלום נוסף, וממילא מדין דבר האבד מותר שיתקן תיקון קבוע.

ה – צורכי הגוף

ה,א – צרכי הגוף

הפוסקים התירו לתקן מזגן בימים חמים מאד, כן מובא בשם הרב פיינשטיין וריש"א, בפס"ת תקמא, ה, ושמה"כ ב, 96.

לגבי תיקון מרחץ של יחיד, עיין בתשובת הרשב"א ח"ד שכו, שהובאה בב"י תקמד, שביאר שההיתר הוא רק לתקן מרחץ של רבים במלאכת אומן. וכ"כ במ"ב תקמד, ה, ושעה"צ ו, וההסבר הוא, שיחיד אפשר לו בלא מרחץ. לפי זה כיום שרגילים להתרחץ בכל יום, והדבר נחוץ לא פחות מחימום הבית ביום קר ומיזוג ביום חם, הרי זה צרכי הגוף, ומותר לתקן מרחץ של יחיד גם במלאכת אומן. אבל תיקון אמבטיה, כאשר אפשר להתרחץ במקלחת, אינו נחוץ ואסור. וכך היא הדעה השנייה בשש"כ סו, נח, וכ"כ בשם רשז"א בהערה ריז. והזכיר לעיין בהערה סז, שכאשר מדובר בטרחה רבה מאד, כשבירת קירות וחרסינה, אין להתיר בלא שאלת חכם. וקצת תימה על הדעה הראשונה שהזכיר, לפיה אפילו על ידי הדיוט אסור לתקן את המקלחת. ובפס"ת תקמד, ג, התיר לתקן מקלחת רק במלאכת הדיוט, ותימה שהרי זה צרכי הגוף שמותרים גם במלאכת אומן. וכ"כ בחול המועד כהלכתו ז, לד, בביאור שם, שמקלחת היא צרכי הגוף.

ה,ב – תיקון טלפון

בשש"כ סו, ס, כתב שטלפון אינו מצרכי הגוף, אפילו אם הוא רוצה להזמין על ידו מאכלים, ורק לחנות מזון מותר לתקן את הטלפון כאשר הוא משמש את הרבים לצורך קניותיהם. אבל בינתיים הטלפון הפך לשימושי ונצרך יותר עד שטלפון אחד בבית נחשב כבר כצרכי הגוף. והכל לפי העניין, וכאשר יש צורך גדול מאד בטלפון נוסף, מותר גם אותו לתקן (עי' פס"ת תקמא, ד).

ה,ג – איפור תכשיטים ופאה נוכרית

בזרע אמת ג, נה, התיר לשלם שכר עבור האיפור. לגבי תיקון תכשיטים ופאה נוכרית, כתבתי כפי שכתב בפס"ת תקמו, ג, עפ"י הרב פיינשטיין ופירות האילן תקמו, ט, ושמירת המועד כהלכתו ב, לא-לב, שאסור לתקנם בתיקון אומן, שהם כבגדים ושאר צרכי המועד שמותרים במלאכת הדיוט בלבד, כי מה שהתירו בצרכי הגוף היינו בדברים שמייפים את הגוף עצמו. אמנם בשש"כ סו, הערה פט, נשאר בצ"ע לעניין עשיית טבעת, מפני שאולי הוא כצרכי הגוף, שבה עצמה נהנים. ובחול המועד כהלכתו ז, נח, הביא שתי דעות לגבי תיקון פאה נוכרית, וסברת המקילים שהיא בכלל קישוטי האשה, וכתב שראוי להימנע מכך.

ו – רפואה

ו,א – רפואה

בפס"ת תקלב, ג, כתב שאסור לעשות מלאכה גמורה להקלת מיחושים בעלמא, ולמד זאת מח"א קי, יז, ונשמ"א. ולא הבנתי היאך למד זאת שם. ונראה למעשה שבכל מצב שיש צער, מותר לעשות מלאכה גמורה כדי להסירו, כגון לשחוק סממנים.

אמנם נראה פשוט שאסור לעשות טיפול רפואי גדול שטרחתו מרובה להקלת מיחוש כאשר התכוון לדחות את הטיפול לחול המועד כי אז זמנו פנוי. וכפי שלמדנו לעניין מלאכת דבר האבד, שמי שכיוון מלאכתו למועד, אין בית הדין מניחים לו לעשות את המלאכה אע"פ שהוא דבר האבד (שו"ע תקלח, ו, ומ"ב טו). וכן מי שכיוון מלאכתו כדי לעשותה במועד במלאכת הדיוט לצורך המועד, אסור לו לעשותה (מ"ב תקמ, ט).

ולכאורה אפשר לטעון, שהואיל ורפואה היא מצרכי הגוף, הרי דינה כהכנת מאכלים, שגם בכיוון מלאכתו לחול המועד – מותר. ויש להשיב שהואיל והטיפול הרפואי אינו מועיל מיד להפסקת הכאבים, יש להחשיבו כמכשירי אוכל נפש, שאם כיוון מלאכתו לחול המועד – אסור במלאכת אומן. וממילא אם הטיפול יפיג את הכאבים מיד, גם אם כיוון את מלאכתו לחול המועד יהיה מותר לבצעו בחול המועד.

וכן נראה שכל טיפול רפואי שאין צורך שיתקיים דווקא במועד, למרות שיש ממנו תועלת כל שהיא גם במועד, כמו ניקוי שיניים, כיוון שבפועל אין הדבר צורך למועד דווקא, הרי שהקובעו במועד מזלזל בחג, והרי הוא כמי שמכוון מלאכתו למועד.

ז – צורכי המועד בבגדים מותרים במלאכת הדיוט

ז,א – השינוי בתפירה

בשו"ע תקמא, ה, כתב שהשינוי שאדם מקצועי צריך לעשות הוא בשני דברים: האחד, תפירות רחבות, והשני, אחת למעלה ואחת למטה כשיני הכלב. ויש לעיין שאולי הכוונה בשינוי השני, שיעביר את החוט פעם אחת וממילא בכל פעם החוט יעבור רק בצד אחד של הבגד, ונראה כשיני הכלב, עם רווחים בין תפירה לתפירה, ושלא כתפירה מקצועית שחוזרת ותופרת גם את הצד השני כך שהחוט נראה ישר לאורך כל התפירה. אמנם לא מצאתי שכתבו כך, אלא שיעקם תפירתו, פעם למטה ופעם למעלה, וכ"כ בפס"ת תקמא, ה.

בשש"כ סו, נא, כתב שמי שאינו רגיל לתפור רשאי לתפור כרגיל, ועם כל זה יחמיר גם הוא לתפור בשינוי, וזה על פי הרמ"א תקמא, ה, שכתב: "וכל אדם יחמיר על עצמו לתפור בשינוי", ובמ"ב טו, ביאר מפני שרוב בני אדם יודעים לתפור כאומן. ונראה שכיום רבים אינם יודעים, ואין צורך להחמיר.

ז,ב – תיקון כפתורים

בשש"כ סו, נא, כתב שמותר לתפור כפתור ולא הצריך שינוי. בפס"ת תקמא, ה, 20, כתב שאמנם בעיקרון תפירת כפתור היא מעשה הדיוט ואין צריך לשנות, ומ"מ כתב שאם יש בו ארבעה חורים, יתפור שניים, ואם יש שניים יתפור את הכפתור במקום שונה במקצת או באופן רפוי יותר. ע"כ. אבל למעשה נראה שתפירת כפתור היא מלאכת הדיוט ואין צריך לשנות בה דבר.

ז,ג – תיקון נעליים כדי שלא יתקלקלו או שלא ילך יחף

יסוד ההלכה ברא"ש א, יז, שכתב שאם יתקלקלו עוד אם לא יתקנם, אינו נחשב דבר האבד, כי לא נחשב דבר האבד אלא כשעיקר הדבר נפסד, וכן הובא בטור ושו"ע תקמא, ד, ומ"ב י. אבל אם הוא צריך להמשיך ללכת בהם ותוך כך יתקלקלו לגמרי, מותר לתקנם ואפילו במלאכת אומן, כ"כ הט"ז א, וח"א קו, ד, ומ"ב י. (ואמנם א"ר ו, פקפק בזה, שמדוע לא יתקנם באופן ארעי).

ולכאורה יש לברר מה הדין כאשר הנעליים קרועות לגמרי, ואם לא יתקנם יצטרך ללכת יחף או להישאר בבית, האם גם אז מותר לתקנם מדין דבר האבד. ולכאורה הוא ק"ו, שאם כשעדיין לא נתקלקלו לגמרי מותר לתקנם כדי שלא יתקלקלו כשימשיך ללכת בהם, ק"ו כאשר כבר נתקלקלו לגמרי מותר לתקנם. אמנם אפשר לדחות, שמותר לו להמשיך ללכת בהם, וכיוון שעל ידי כך יתקלקלו לגמרי, מותר לתקנם. אבל אם כבר נתקלקלו לגמרי, אסור לתקנם כלל. ובשש"כ סו, הערה קצז, כתב שאם יש לו צער הגוף, כגון שגשם או קוצים נכנסים לנעלו, ואין לו נעליים אחרות, מותר לתקנם בכל אופן. ולכאורה הוא הדין גם כאשר אין לו נעליים ללכת בהם, שמותר לתקנם, שאם לא כן ילך יחף ויפצע או יתקרר.

עוד יסוד להקל מדין כבוד הבריות. וכפי שכתב בספר פתחי מועד (ד, יב, עמ' רז) בשם ריש"א, שבמצב שבגדו מלוכלך מאד ויש לו גנאי גדול, יש מקום להקל משום כבוד הבריות. ונראה שכן הדין לעניין נעליים, שאמרו חכמים בשבת קכט, א: "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו". ופרש"י: "ויקח מנעלים – שאין לך ביזוי מן המהלך יחף בשוק".

ז,ד – צחצוח נעליים

בספר שבילי דוד וילקוט גרשוני תקלד, כתבו שאסור לצחצח נעלים במשחת נעליים בחוה"מ משום דהוי ככיבוס. ועוד כתב בילקוט גרשוני (סוף תקנג), לאסור מהמובא בקיצור השל"ה שאסור לצחצח נעליים בערב פסח אחר חצות, וכל שכן בחוה"מ שאסור. וכן כתבו בשם חזו"א. וכ"כ בציץ אליעזר (ח"ח, מפתחות ומלואים לסי' טו פרק יד).

ובשו"ת יבי"א (א, לב), התיר צחצוח נעליים במועד עפ"י שער אפרים (קכד), שאין המנעל בכלל מלבוש, ועפ"י שו"ת רב פעלים (ד, יג) שכתב שאין המנעל כבגדים שצריך להחליפם לכבוד שבת, וא"כ צחצוח נעליים אינו בכלל גזרת כיבוס של בגדים. ועוד שצחצוח הנעליים אינו לוקח זמן רב וגם אין בו טרחה יתירה, משא"כ כיבוס, שרגילים לכבס הרבה ביחד וצריך לייבשם, יש לחוש שיניחום לחוה"מ שפנויים אז ממלאכה. ואף אם תרצה לומר שבכלל כיבוס הוא, כתב בשו"ת חלק לוי (קפב) שיש להתיר כיוון שנעליים דומות למטפחות הידיים שדרכן להתלכלך תמיד. וכן התירו בשו"ת מלמד להועיל (א, קיג, י), פקודת אלעזר (תקלד) ועוד. וכ"כ שש"כ (סו, מח), וכן מובא בשם ריש"א (מבקשי תורה קו), ובשם הרב פיינשטיין (חוהמ"כ ה, הערה קיב), וכ"כ הרב וואזנר (בספר פני ברוך, קונטרס אהל חנה, ג). ולהבריש נעליים כדי להסיר אבק מותר לכו"ע (הרב ואזנר שם).

ז,ה – איסור נטילת שכר על צרכי המועד שאינם צרכי הגוף

מו"ק יב, א: "רב חמא שרא להו לאבונגרי דבי ריש גלותא למיעבד להו עבידתא בחולא דמועדא. אמר, כיוון דאגר לא קא שקלי, שרשויי הוא דקא משרשו ליה ולית לן בה". רש"י: "למיעבד עבידתייהו – אם נשבר השלחן – שרי לתקנו. שרשויי – ריוח בעלמא, כדי סעודתם דקא אכלי בהדייהו, ולא קא חשיב מלאכה". הרי שמדובר במלאכת הדיוט שמותרת לצורך המועד, אלא שאם היו מקבלים על כך שכר, היה אסור. אבל השתתפות בסעודה אינה נחשבת שכר. וכן ביאר הרא"ש (ב, ט): "האי שמשין מלאכה המותרת במועד היו עושין, כגון תיקון הספסלים ואצטבאות, ואפילו הכי דוקא שרשויי, אבל בשכר אסור, שמע מינה דאסור בשכר אפילו מלאכה המותרת במועד, דקבלת שכר דמועד כעובדא דחול דמיא". וכ"כ לאסור קבלת שכר על מלאכה מותרת המרדכי, ר' ירוחם, אשכול (מד), טור ועוד.

וכ"כ שו"ע תקמב, א: "אפילו מלאכות המותרות, אינם מותרות לעשותן אלא לעצמו או לאחרים בחינם, אבל בשכר אסור. ומיהו אם אינו נותן לו שכר קצוב אלא שאוכל עימו בשכרו – מותר". וכ"כ חמד משה א; פמ"ג מש"ז ג; מאמ"ר א; נהר שלום א; באו"ה תקמא, ה, 'אלא'.

ז,ו – שיטת הכלבו

לעומת זה כתב כלבו (ס), הדיוט שתופר כדרכו יכול לתפור גם לאחרים וליטול שכר על כך. והב"י תקמא, ה, כתב עליו שדבריו הם טעות, שהרי כל בשכר אסור, כמו שמבואר בסי' תקמב. והסכימו לדבריו דרכי משה תקמא, ב; ב"ח ג; וט"ז ג. וביארו שהכלבו דיבר שהוא נוטל שכר שאינו קצוב, כאכילה (ד"מ עפ"י א"ר). או שדיבר על מציאות שיש בה דבר האבד (ט"ז). או שדיבר למי שצריך את השכר מפני שאין לו מה לאכול (ב"ח).

אולם כתבו כמה אחרונים, א"ר (תקמא), וברכי יוסף (תקמא, ב), שאין צורך להידחק בהבנת דעת הכלבו, שאינו יחיד בשיטתו. שכן מצינו לר"ן שהביא שיטה המבארת את הגמ' על מלאכה שאין בה כל כך צורך, ולכן אסרוה בשכר, אבל מלאכה שהיא לצורך המועד מותר לעשותה בשכר. וכ"כ ריא"ז (פ"ב, הלכה ג, ב, ה). וכן עולה מפירוש שהביא הריטב"א (ודחאו שם). וכן פסק בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת קד), וביאר כך את השו"ע, ומה שאסר לשלם שכר הוא רק על פעולה שאסורה משום שהיא טרחה ולא על מלאכת הדיוט לצורך המועד. ועיין בבאו"ה תקמא, ה, 'אלא', שהרחיב בביאור דעות הפוסקים בסוגיה ומסיק להלכה כשו"ע.

ז,ז – אלו מלאכות נאסרו בשכר

האיסור ליטול שכר הוא דווקא על צרכי המועד שאינם צרכי הגוף, שלמענם התירו מלאכת הדיוט או מלאכת אומן בשינוי (מ"ב תקמב, א).

אבל לפועל שאין לו מה לאכול, מבואר שמותר לשלם, שהרי תכלית עבודתו להשתכר (שו"ע תקמב, ב).

ולצורך דבר האבד, כתוב בכלבו (ס) וברמ"א תקמב, א, שמותר לעשות בשכר, בשביל טובת בעל הבית שיהיה לו מי שיעשה לו את מלאכתו.

וכן מותר לעבוד בשכר עבור צרכי אוכל נפש של המועד ומכשיריו. ולמד זאת באו"ה ('אפילו') בק"ו מדבר האבד. אולם התפלא שהאחרונים לא הזכירו זאת, ומשום כך כתב שלכתחילה יחפש מי שיעשה לו בחינם, ורק אם אינו מוצא יתן שכר. ובשו"ת זרע אמת (ח"ג נה) כתב שלא נאסרה כלל מלאכה עבור מאכלים ומכשיריהם במועד. ולשיטתו אף לכתחילה מותר לקבל על כך שכר (חיכו ממתקים תקמב, הערה ה).

וכתב שם בזרע אמת, שמותר לשלם לאומן עבור איפור או תסרוקת לאשה, שהוא מצרכי הגוף במועד. וכן מותר לקבל שכר עבור שמירה על תינוקות משום שהשמירה נחשבת כצרכי הגוף (שש"כ סו, הערה קס). וכן מותר מטעם זה לרופא לקבל שכר, שצרכי הגוף כדין מלאכת אוכל נפש (שש"כ שם).

וכן מותר לקבל שכר עבור עבודה לצרכי רבים, וכ"כ פמ"ג (תקמד, מש"ז א) ובאו"ה (א, 'צרכי רבים'). וכפי ששילמו שכר ליוצאים על הכלאיים (מו"ק ו, א).

נמצא שהאיסור הוא רק על צרכי המועד שהותר למענם מלאכת הדיוט. ונראה שהטעם, שכאשר משלמים על העבודה היא הופכת להיות חשובה כמלאכת אומן.

ז,ח – שלא מוצא פועל שיעשה בחינם

כתב הריטב"א (יב, א, 'האי'), אם בעל הבית אינו מוצא מי שיעשה את המלאכה בחינם, מותר לו ליתן לפועל שכר על מנת שיעשה את המלאכה, מאחר שהוא עושה לצורך המועד. וכתב באו"ה (תקמא, ה, 'אלא') שזה חידוש של הריטב"א ולא נמצא כן בפוסק אחר. ומשום כך הביאו במ"ב (תקמב, ב) בשם 'יש מן הפוסקים'. אבל למעשה נראה שסמך על כך בשעת הצורך, כיוון שיש ראשונים (כלבו ודעימיה, ונודע ביהודה מהדו"ת קד), שמתירים אף לכתחילה. וכתב בבאו"ה, שיש להעדיף תחילה גוי בשכר ורק אם לא ימצא יעשה ע"י ישראל בשכר. וכ"כ בשש"כ סו, מ.

מותר לתת שכר עבור עבודה בחוה"מ בדרך של הבלעה, כל שכן משבת (שו"ע תקלז, יד; שש"כ סו, מ).

ח – צורכי המועד בבית מותרים במלאכת הדיוט

ח,א – ניקוי חלונות ושטיח

ניקוי חלונות בית אסור במועד מכיוון שאין הדרך לנקותם אלא מזמן לזמן ויש בזה משום עובדין דחול, ומשום שנראה שמכוון מלאכתו למועד (שש"כ סו, הערה קפב, וחוהמ"כ ה, מב, ובהערה קט).

כתבתי שמותר לנקות שטיחים בשואב אבק ביתי, אבל אסור לנקותם באופן יסודי או לנערם מחוץ לביתו, כפי שעושים לעיתים רחוקות. והוא כעין מה שכתב בשש"כ סו, מז, שלא ינער את השטיח בחזקה להסיר ממנו אבק, מפני שאין רגילים לעשות זאת בכל יום, ועוד שיש בזה זלזול בחוה"מ כשהוא מנערו בחוץ. ובפס"ת תקמ, ב, כתב שאין לנקות את השטיחים באופן יסודי משום גזירת כיבוס.

ח,ב – שטיפת רצפה והשקיית הגינה בפסיק רישא

כאשר רגילים לגרוף את המים לגינה, מותר לגורפם לשם במועד, למרות שכדרך אגב משקים את הצמחים, מפני שאין מתכוונים לכך אלא לנקות את הרצפה לכבוד המועד. וכן למדנו שפסיק רישא מותר בחול המועד משו"ע תקלו, ב, מ"ב ה; תקלז, ח-י, וכמבואר בשש"כ סו, מז, הערה קפא. והביאור לכך, שכל יסוד איסור מלאכה בחול המועד תלוי בטרחה, ולכן אין לחוש למלאכה שנעשית בפסיק רישא תוך כדי עיסוקו בדבר מותר.

ח,ג – לתלות תמונה על קיר

מותר לנעוץ מסמר כדי לתלות עליו תמונה, מפני שזו מלאכת הדיוט לצורך המועד, היינו כדי לייפות הבית. ובתנאי שיש לו מזה הנאה במועד, שהבית יהיה יפה יותר במועד, ולא מפני שהוא מחפש דבר להעסיק בו את עצמו, או כדי לחסוך מעצמו עבודה בימות החול שבהם יהיה עסוק במלאכתו. ועיין בחוהמ"כ ח, יט, שהתיר רק כאשר הדבר נחוץ ביותר. ובפס"ת תקמ, א, 4, סתם להתיר, וכתב שכך דעת ריש"א. ונראה כפי שכתבתי, שאם לא כן הרי הוא כמכוון מלאכתו במועד, או שזו מלאכת הדיוט לצורך שלאחר המועד.

צ"ע אם קביעת מדף נחשבת מלאכת הדיוט, שמותרת לצורך שימוש במועד. ואולי היא מלאכת אומן, מפני שצריך לעשות מדידות מדויקות כדי לקובעו ישר.

ח,ד – השקיית גינה

יש לעיין בדין גינה שמשקים על ידי פתיחת ברז אחד, שמפעיל את הטפטפות והממטרה, שאולי מותר להשקות גם בלא תועלת למועד וגם בלא הפסד אלא רק להרווחה. שכן למדנו לעיל ב, ג, שנפסק להלכה שמלאכה שאין בה שום טורח, מותרת. ואולי הדבר תלוי במחלוקת אם הולכים אחר קושי הפעולה או התוצאה (עיין להלן יג, טו), שנחלקו לגבי שימוש בחותמת והוראת הדפסה במחשב. וכ"כ בבאר חנוך יז, ז, שהפעלת מכונה גדולה בכפתור קטן תלויה במחלוקת זו.

בשש"כ סו, נז, הזכיר היתר השקיה רק משום מלאכת דבר האבד, או לצורך המועד. ובחוהמ"כ יא, ט, הזכיר שיקול של הפסד בלבד. וכן בפס"ת תקלז, ג, היקל רק מחשש שאם לא ישקה במועד, יגרם הפסד לצומח.

ונראה שהרוצה לסמוך על המקילים רשאי. עוד נראה שאם יש ממילא צורך להשקות את אחד הצמחים, כדי שלא יפסד או לצורך המועד, כאשר הכל נעשה בפעולה אחת, לכל הדעות מותר אגב כך להשקות את שאר הגינה, משום שאין איסור להרבות בשיעורין (לעיל ג, ד; ובהרחבות ד, ב, ואילך).

ט – גילוח ותספורת

ט,א- שיער הגוף

כתבתי שמותר לגזור שיער הגוף, אמנם בשש"כ סו, כג, אסר לגזור שער הגוף. ומ"מ ממ"א תקלא, יב ושעה"צ טו, משמע שמותר. וכ"כ בשש"כ הערה קח, שרשז"א היקל, משום שהאיסור לא חל על שיער הגוף.

ט,ב – צורך רפואי

מותר לגזור את שערות הראש לצורך רפואי, כגון לתפור חתך או לרפא פצעים, וכפי שכתב במ"ב תקלא, כא, ויסודו במ"א יב. ואמנם בכה"ח מב, כתב בשם רוח חיים ולקט הקמח, שגם כאשר התירו לגלח שיער, יגלח בצנעא ולא יצא מהבית עד אחר המועד, שלא ילמדו ממנו אחרים להתיר. ע"כ. אמנם כל זה כאשר גילח את כל הראש, אבל כאשר הגילוח רק בחלק מהראש, וק"ו כאשר יש רטייה על המקום, אין לחוש שילמדו ממנו להתיר, ומותר לצאת.

ט,ג -האוסרים גילוח ותספורת

בעבר רבים נהגו לאסור להתגלח בחול המועד מצד שכך נהגו, וכ"כ הרב גורן (תרומת הגורן סימן קט, ד). ורבים אסרו מפני שהחשיבו גילוח כתספורת, וכ"כ בתבואות שמ"ש (נו, 'ועתה בפעם הזאת'), משפטי עוזיאל ג, סט; דברי ישראל ועלץ א, קמ; שש"כ סו, כג. ועי' פס"ת תקלא, ב. ועוד. וכן החמיר בחזו"ע עמ' קצא, אמנם בסוף ההערה כתב, שקשה למחות ביד המקילים וירא שמים יחמיר.

ט,ד – בטעם ההיתר להתגלח בחול המועד

לדעת ר"ת מגמת הגזירה שיסתפרו בערב חג, ולכן מי שהסתפר בערב חג, רשאי להסתפר גם בחול המועד. אולם לדעת רוב הראשונים, גם למי שהסתפר בערב חג אסור להסתפר בחול המועד (אור זרוע, הגה"מ, מרדכי, טור שו"ע תקלא ב). מפני שכאשר יראו אותו מסתפר, לא ידעו שהסתפר לפני החג. והראייה שלא הזכירו במשנה מו"ק יג, ב, היתר זה בתוך רשימת האנשים שמותר להם להסתפר בחול המועד. אולם סברות אלו אינן חלות על הנוהגים להתגלח בכל יום, שלא התייחסו אליהם במשנה, כי לא היה אז מנהג כזה. ואין חשש שיחשדו בהם שלא התגלחו לפני החג, כי הם רגילים להתגלח בכל יום, ק"ו לפני החג. ולהיפך, הרי כל יסוד תקנת חכמים כדי שלא ייראו מנוולים (פרועי ראש) בחג, ואם הרגילים להתגלח לא יתגלחו בחול המועד הרי הם נראים כאבלים, הפך כוונת חכמים, ויש בכך פגיעה בכבוד החג והשבת.

ויש להביא ראיה ממה שהתירו לכבס במועד "מטפחות הידיים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג ובגדי קטנים", משום שדרכם להתלכלך תדיר (משנה מו"ק יד, א, ירושלמי ג, ב, שו"ע תקלד, א). וכן לגבי הרגילים להתגלח, הואיל ותוך ימים ספורים מהגילוח הקודם הוא נראה מנוול, יש להתיר להתגלח בחול המועד.

כיוצא בזה למדנו מדברי הריטב"א מו"ק ט, ב: "עושה אשה תכשיטיה במועד… ולא גזרו בה שמא תכנס לרגל מנוול, דקישוט מילתא דצריכא כל יומא ויומא הוא, ועוד שאין דרכן להשהות". וגם הגילוח הוא דבר הנעשה בכל יום, ולכן אין לגזור עליו.

עוד למדנו לגבי גזיזת ציפורניים, שגם למנהג אשכנזים, שחוששים לדעת הסוברים שאסור לגזור ציפורניים, פסקו האחרונים שאם גזרם לפני המועד, מותר לגוזרם במועד (מ"ב תקלב, ב) .

ועיין באג"מ או"ח א, קסג, שכתב בשנת תש"ח, כשמכונות הגילוח עוד לא היו נפוצות כל כך, שאין בזה איסור. וכן העיד הרב ליאור בשם הרב צבי פסח פרנק (דבר חברון תקמג), וכן הורה הרב ליאור למעשה (אמנם העיר שבחוה"מ פסח זה תלוי במנהגי הספירה). גם הרב רצון ערוסי העיד בשם הרב יוסף קפאח שהתיר גילוח לכתחילה לרגילים בכך. וכ"כ בשיח נחום ל. וכך מסרו בשם הרב סולובייציק, שמצווה להתגלח וגער בתלמידיו שלא התגלחו.

בכל אופן מדובר בספק דרבנן, שאפילו לסוברים שאיסור מלאכה בחוה"מ מהתורה, כאן שמדובר בצורך הגוף של המועד, כל איסור תספורת מדרבנן. ובספק דרבנן הלכה כמיקל. קל וחומר כאשר מנגד ישנה מצווה דאורייתא של כבוד השבת והמועד. שכן אמרו במכילתא (שמות יב, טז, פרשה ט, נט): "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, קדשהו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה. אין לי אלא יו"ט הראשון ואחרון שהם קרויים מקרא קודש, חולו של מועד מנין? תלמוד לומר (ויקרא כג, לז): אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ". וכ"כ מ"א תקל, א; מ"ב א, בשם ספר התניא. וא"כ גם אם נאמר שיש כאן ספק איסור גילוח, הרי שיש כאן וודאי מצווה מול ספק איסור דרבנן.

ושמעתי הדרכה נכונה מהרב נחום רבינוביץ', שאף שמצווה להתגלח משום כבוד החג והשבת, מ"מ אם האב נהג להחמיר, נכון שהבן ינהג כמותו, משום מצוות כיבוד הורים, ובמיוחד כאשר הבן נמצא בחג יחד עם אביו. אלא אם כן האב מוחל על כבודו ומסכים שהבן יתגלח.

יא – איסור כיבוס

יא,א – איסור כיבוס וטעמו

משנה יג, ב – יד, א: "ואלו מכבסין במועד: הבא ממדינת הים ומבית השביה, והיוצא מבית האסורין, ומנודה שהתירו לו חכמים, וכן מי שנשאל לחכם והותר. מטפחות הידים, ומטפחות הספרים, ומטפחות הספג, הזבין והזבות והנדות והיולדות, וכל העולין מטומאה לטהרה – הרי אלו מותרין. ושאר כל אדם אסורין".

גמרא יד, א: "ושאר כל אדם מאי טעמא אסורין? כדתנן: אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין לספר ולכבס, ובחמישי מותרין, מפני כבוד השבת. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי אלעזר: מאי טעמא – כדי שלא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולין. הכא נמי: כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין".

הרי שעיקר הטעם שאסרו לכבס ולגלח בחול המועד, כדי שלא יכנסו לחג כשהם מנוולים.

אמנם מצינו טעם נוסף, שהוזכר לגבי ההיתר לכבס בגדי פשתן, שלדעת רמב"ם ונמוק"י, ההיתר מפני שהם מתלכלכים בקלות. ולרש"י ור"ן מו"ק יח, א-ב, מפני שאין בכיבוסם טרחה, הרי שהאיסור לכבס במועד הוא מפני הטרחה. כהמשך לזה בשיטה לתלמיד ר' יחיאל מפאריש מו"ק יח, א, 'וכל הני', משמע שהאיסור משום שהוא כמכוון מלאכתו לחול המועד. ולא נראה לעשות בזה מחלוקת, אלא שיש כאן טעם נוסף שמשלים את הראשון: א) שלא יכנסו לחג כשהם מנוולים, ב) שהדוחה את הכיבוס למועד מבזה את המועד. ובמה שכתבתי בהלכה רמזתי קצת גם לזה "כדי שלא יהיו אנשים שידחו את כיבוס הבגדים לחול המועד, שאז הם פנויים ממלאכתם, ויכנסו לחג כשהם מנוולים".

יא,ב – החמרה באיסור כיבוס – בתיקו דרבנן

מו"ק יד, א: "בעי רבי זירא: אבדה לו אבידה ערב הרגל ("שלא היה לו פנאי לגלח קודם הרגל"), כיון דאניס – מותר, או דלמא: כיון דלא מוכחא מילתא – לא? אמר אביי: יאמרו: כל הסריקין אסורין סריקי בייתוס מותרין?… רב אשי מתני: בעי רבי זירא אומן שאבדה לו אבידה ערב הרגל מהו ("כגון ספר שהכל באים אצלו ערב הרגל ורואים שאבדה לו אבידה ואנוס הוא ואינו יכול לספר בעצמו")? כיון דאומן הוא – מוכחא מילתא, או דלמא: כיון דלא מוכחא מילתא כי הנך – לא? – תיקו".

בית יוסף תקלא, ג: "כתוב בנמוקי יוסף (ז. ד"ה גמ') דכיון דסלקא בתיקו אזלינן בה לחומרא. וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שהשמיטוה. אבל הגהות אשיר"י (סי' א) בשם אור זרוע פסקוה לקולא. ויש לתמוה על הרמב"ם (פ"ז ה"א) והרא"ש (ריש מו"ק) שכתבו מלאכת חול המועד דרבנן למה לא פסקוה לקולא". גם במאירי כתב שרוה"פ החמירו, אבל הזכיר שיש מקילים מפני שהוא ספק דרבנן. וכן דעת תלמיד ר' יחיאל מפריש.

פסק בשו"ע תקלא, ג: "אפילו אם היה אנוס ומפני כך לא גילח בעי"ט, אינו מגלח במועד; והוא הדין למי שהיה חולה ונתרפא במועד".

ואף שהב"י תמה רק על הרמב"ם ודעימיה, שסוברים שאיסור מלאכה בחוה"מ מדרבנן, נלענ"ד שגם לסוברים שהאיסור מדאורייתא, כאן שהוא לכבוד החג, אין איסור תורה אלא רק איסור דרבנן. וכפי שלמדנו לעיל א, ג, שלדעת הרמב"ן ודעימיה, האיסור מהתורה הוא רק במלאכה גמורה שיש בה טורח ואינה לצורך המועד או לצורך דבר האבד. ויש מקום שגם רש"י ודעימיה יסכימו לזה, עי"ש. ואם כן קשה, מדוע הורו רוה"פ בתיקו לחומרא. ובספר יד מלאכי תרלד, הביא מדברי רי"ף ורא"ש ועוד רבים שבתיקו דרבנן הלכה להקל (ולדעת מקצת ראשונים, ר"א ממיץ ודעימיה, באיסורא הלכה להחמיר. ויש שביארו שהחמירו במקום שאפשר לצאת מהספק על ידי שיחזור ויבדוק את החמץ).

נלענ"ד שהטעם שהחמירו כאן, מפני תוקף סברת אביי: "יאמרו כל הסריקין אסורין סריקי בייתוס מותרין". שכן ראו הפוסקים בפועל, שאם יקלו מסיבות אישיות, תתבטל התקנה לכבס לפני החג.

יא,ג – בגדי פשתן

מו"ק יח, א-ב: "שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דרבי יוחנן: כלי פשתן מותר לכבסן בחולו של מועד. מתיב רבא: מטפחות הידים, מטפחות הספרים. הני – אין, כלי פשתן – לא! אמר ליה אביי: מתניתין אפילו דשאר מיני. אמר בר הידיא: לדידי חזי לי ימה של טבריה, דמפקי לה משיכלי דמני כיתנא בחולא דמועדא (הוציאו כלים מלאים בגדי פשתן לכבסם במועד). מתקיף לה אביי: מאן לימא לן דברצון חכמים עבדי? דלמא שלא ברצון חכמים עבדי". טעם ההיתר בבגדי פשתן, לרמב"ם ונמוק"י, מפני שהם מתלכלכים בקלות, הוסיפו רש"י ור"ן מו"ק יח, א-ב, עוד טעם, מפני שאין בכיבוסם טרחא.

כתב הרא"ש ג, כא: "שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דר' יוחנן: כלי פשתן מותר לכבסן בחולו של מועד, והאידנא נהוג בהן איסור ואין להתירו". וכ"כ הטור תקלד, ב.

וז"ל ב"י: "ובגדי פשתן. הוא בגמרא דידן (יח.) מימרא דרבי יוחנן ופסקוה הרי"ף (י:) והרא"ש (שם) והרמב"ם (פ"ז הכ"א). והמרדכי (שם) כתב דלכאורה משמע בגמרא דאביי ורבא פליגי עליה דרבי יוחנן וסברי דאסור ואזלינן לחומרא. אכן ראבי"ה (סי' תתלז) ורבינו אברהם (ספר האשכול ח"ב עמ' 158) פסקו כרבי יוחנן. והגהות מיימוניות החדשות (פ"ז אות ר) כתבו דנראה למהר"ם (הלכות שמחות סי' כא) דאסור לכבס כלי פשתן כאביי ורבא…" והמשיך לדון בדברי הרא"ש, אם לדעתו אין להקל גם בכיבוס בגדי קטנים, וסיים שמדברי רבינו ירוחם (נ"ד ח"ה לז סוע"ד) עולה שרק על בגדי פשתן כתב שנהגו לא להקל.

ונראה לבאר, שנהגו להחמיר בזה בפועל, מפני שהיה קשה לציבור לחלק בין בגדי פשתן לבגדים אחרים, מה מתלכלך בקלות ומה לא, מתי כיבוסו קל ומתי קשה.

יא,ד – אין להתיר כיבוס במכונה בגלל מיעוט הטרחה

יש סוברים שלפי טעם רש"י ור"ן, שההיתר בבגדי פשתן הוא מפני שאין בכיבוסם טרחה, מותר להקל כיום לכבס במכונה, שאין בזה טרחה. ועיקר הגזירה היתה על כיבוס ביד שהיה מטריח. אבל לפי מה שכתבתי, שטעמם של רש"י ור"ן משלים לטעם העיקרי, שלא יכנסו לחג כשהם מנוולים, שהיה אפשר לטעון שגם בגדי פשתן שמתלכלכים תדיר אסור לכבס משום טרחה, לכן הוסיפו שגם אין בזה טרחה.

ומ"מ יש שהקילו אם כיבסו את כל הבגדים לפני החג והתלכלכו, שאז גם אם יש לו שני בגדים, מותר לכבס במכונה לצורך המועד. אמנם אם לא כיבסו את כל הבגדים לפני החג אסור, מפני שהרי זה מכוון מלאכתו למועד, שאפילו בדבר האבד אסור. וכן התיר בחמדה גנוזה לרב שלוש (רבה של נתניה) ב, נה, לעניין כיבוס בגד חגיגי לחג האחרון. וכ"כ בשו"ת מגדל צופים ג, או"ח ל. וכ"כ הרב יעקב אפשטיין בחבל נחלתו יא, יט, שבגלל הרגלי הניקיון רגילים כיום להחליף יותר בגדים, ואפשר לכבס לקראת החג האחרון, והסכים לו הרב יהודה עמיחי. ולכך נטה הרב ליאור אלא שלמעשה הורה להמשיך במנהג האוסרים עד שיימנו על כך גדולי הדור (דבר חברון או"ח תקמה).

אמנם מנגד רוב ככל הפוסקים אסרו, כי האיסור אינו משום הטורח אלא גזרו על הכביסה עצמה, כדי שלא יכנסו לחג מנוולים. ואמנם כיום מפונקים יותר בניקיון הבגדים, אולם מנגד גם יש הרבה יותר בגדים. ואם מדובר במקרה שמתבייש לצאת מהבית, נבאר בהמשך שלכל הדעות אפשר להקל, משום דבר האבד וכבוד הבריות. הרי שכל הדיון הוא על מקרה שבו יש קצת בושה, שבו החמירו שלא לכבס את הבגדים במכונה. ואף זה מבטא כיום את מנוחת ושביתת המועד. ולא אזכיר את הפוסקים שהחמירו כי אין להם סוף. ומ"מ כבר למדנו בסוגיות הגמרא והראשונים, שנטו להחמיר בגזירת כביסה, מפני שאם נקל במקצתה, תתבטל כולה. ורק על בגדים שממילא צריך לכבס תדיר, כבגדי תינוקות, לא גזרו. אמנם נראה שבמקום שיש לנו ספק שקול, אפשר להקל בצירוף סברת המקילים במכונה.

יא,ה – האם מותר להוסיף בגדים למכונה שמכבסת בהיתר

יש לשאול האם כאשר מכבסים בהיתר בגדי קטנים, ונותר עוד מקום במכונה, מותר להוסיף בגדים שאין להם היתר כיבוס, מדין ריבוי בשיעורים. שכן למדנו לגבי יו"ט בביצה יז, א: "ממלא נחתום חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד", ובשאר ישתמש במוצאי יו"ט. וכן נפסק בשו"ע תקג, ב. וטעם ההיתר, מפני שהדבר נעשה בטרחה אחת, ואינו טורח טרחה נוספת לצורך מחר (רש"י, מ"ב יד). ועיין לעיל ג, ד. ובהרחבות ג, ד, ב-ג. וכן הדין בחול המועד, אם ללא טרחה יכול לעשות כמות גדולה יותר – מותר. כגון לאפות לחם גדול, או להניח יותר בשר בקדירה, וזאת למרות שהוא מתכוון לצורך אחר המועד (חוהמ"כ ז, טו).

לדעת רוב הפוסקים אסור, וכך כתב הרב משה פיינשטיין: "כשמכבס בגדי קטנים במכונת כביסה אסור להוסיף בגדי גדולים אפילו לכבס אותם הכל בבת אחת, כיוון שהאיסור הוא משום שלא ייכנסו לרגל כשהם מטונפים, אין להתיר באופן זה" (פסקים מאגרות משה מובא במבקשי תורה עמ' תסה, ב). וכ"כ ריש"א (מבקשי תורה עמ' תעא): "דאין זה דומה לריבוי בשיעורים שהותר ביום טוב, דהכא הטעם שלא יכנס ליום טוב כשהוא בלכלוך". וכ"כ אור לציון ג, כד, ב: "כיוון שאיסור כיבוס בחול המועד אינו מטעם טרחה, אלא כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין, וכדאיתא במועד קטן יד, א, אם כן בהוספת כביסה נוספת במכונת הכביסה, אף שאין בה טרחה נוספת, מכל מקום שייכת הגזירה שמא ישהו את כיבוס הבגדים לחול המועד שאז בטלים ממלאכתם, ולכן גזרו שלא לכבס בחול המועד, כדי שיזדרזו לכבס לפני הרגל. ועל כן אין להכניס למכונת הכביסה אלא בגדים המותרים בכיבוס בחול המועד". וכ"כ חזו"ע עמ' קצט; תפילה למשה ב, כד; חוט שני עמ' רלז; פסקי תשובות תקלד, 32; חול המועד כהלכתו פרק ה, יח ובהערה נט. (וכעין זה כתב במועדי ה' לרבי שבתי לוי ד, 47, ותפילה למשה ב, כד, ובמכתבים בסוף השו"ת שם).

אמנם בשש"כ סו, הערה רנא, הסתפק בזה, וכתב שגם אם מותר, יתכן שאסור ללבוש את הבגד, ולבסוף הביא את האג"מ שאסר, ונשאר בצ"ע. וספר שביבי אש (רב שמואל שטרן) מועדים ב, עמ' רצד, היקל: "באותם בגדים שיצטרך להם במועד יש מקום להתיר הריבוי וההוספה, ונהי דמצד גדרי ההיתר במלאכת חוה"מ, אינו נכלל בהם, אבל כיוון שהכיבוס נעשה בדרך ריבוי לא מצינן שאסרוהו, כיון דבכל זאת יש את המעלה של צורך המועד".

וכבר ביארתי לעיל יא, ב-ג, שנטו הראשונים להחמיר בספק איסור כביסה, הן לגבי מי שהיה טרוד בערב חג שנשאר בגמרא בתיקו, והן לגבי כיבוס בגדי פשתן. והטעם מפני שאין לדבר קצבה, שאם נקל בטרוד, רבים יטענו שהם טרודים. ואם נקל בפשתן כי הוא בהיר, נתקשה לקבוע היכן גבול ההיתר. וכן אם נקל בריבוי בשיעורים, יש לחוש שרבים ירמו את עצמם, וגם כשלא יהיו חייבים לכבס בגדי קטנים, יכבסו כדי שיישאר מקום במכונה לבגדי גדולים. אמנם במקום יש לנו ספק שקול, אפשר להקל עפ"י צירוף סברת המקילים.

יא,ו – ניקוי כתם

בין המקילים בניקוי כתם: שש"כ סו, עב; שערים המצוינים בהלכה קד, קונ"א יג; הרב פיינשטיין והרב ואזנר כמובא בחוהמ"כ ה, הערה פו; חזו"ע עמ' ר; פס"ת תקלד, א, וכן בשמירת המועד כהלכתו יד, 15, בשם רשז"א וריש"א. והטעם מפני שניקוי כתם אינו נחשב כיבוס לעניין חול המועד, ועוד שכתמים נופלים בבגד תדיר, והרי זה כדוגמת מטפחות הידיים שהתירו לכבסם. אמנם יש שהחמירו, חוט השני פרק טז, ולכך נטה בחוהמ"כ ה, לג.

יא,ז – מי שיש לו בגד אחד

דעת רוה"פ כדעת התוס' מו"ק יח, א, 'אע"ג', שגם מי שלא כיבס בערב חג את בגדו היחידי רשאי לכבסו במועד. אמנם בתוספות שם הזכיר שיש מבעלי התוספות שמסופק בזה.

מי שיש לו שני בגדים, אלא שאחד מהם של חול, יש אומרים שדינו כמי שיש לו שני בגדים, ואסור לו לכבס את הבגד החגיגי שהתלכלך (אבני ישפה קד, ד). ובאול"צ ג, כד, ג, כתב, שמי שיש לו חליפה אחת לשבת והתלכלכה, למרות שיש לו חליפות נוספות לחול, נחשב כמי שיש לו בגד אחד לשבת, ורשאי לכבסו אם התלכלך. וכ"כ חוט שני טז, ו. וקשה, מפני שהדוגמא בגמרא יד, א, למי שיש לו בגד אחד, שאזורו מוכיח עליו, משמע שאותו הבגד משמש לו לשבת וחול. ואפשר להשיב, שאם הוא אדם שאינו רגיל ללכת בבגד החול בשבת, הרי שלגבי שבת הוא נחשב כמי שיש לו בגד אחד בלבד. ובצירוף סברת ההיתר לכבס בגדי פשתן מפני שאין בהם טרחה, אפשר להקל בזה.

מנגד בשמירת המועד כהלכתו יד, 57, התלבט אם אשה שיש לה שמלה וחלוק לבית, נחשבת כמי שיש לה בגד אחד או שניים. ונראה שהיא כמי שיש לה בגד אחד, שכן היא בוודאי תתבייש לצאת בחלוק לרחוב.

נראה פשוט שההיתר למי שיש לו בגד אחד הוא דווקא בבגד שעשוי להחליפו פעם בשבוע מחמת הזיעה וכיוצא בזה, אבל חליפה, מעיל וטלית, שאין רגילים לכבסם כל שבוע, אסור לכבסם בחוה"מ מחמת הזיעה, אלא רק אם אירע שהתלכלכו בדבר אחר. וכ"כ בשמירת המועד כהלכתו יד, יג.

יא,ח – מי שיש לו שני בגדים והתלכלכו אסור לכבס

מי שיש לו שני בגדים, ושניהם התלכלכו – אסור לכבסם. וביאר התוס' מו"ק יד, א, 'שאין', ששני בגדים אמורים להספיק לכל החג, אחד לחג ראשון, ואחד לחג שני. וכ"כ בשיטה לתלמיד ר"י מפאריש. וכן מוכח ממה שהתירו למי שיצא מבית האסורין לכבס, ובתנאי שאין לו בגד נקי, הרי שלשאר בני אדם, גם כשאין להם בגד נקי אסור לכבס. וכן ממה שהתירו לקטן שמלכלך בגדיו, הרי שלגדול גם אם לכלך את כל בגדיו אסור לכבס. וכ"כ בחול המועד כהלכתו ה, הערה ה'.

רבים רגילים להחליף חולצה כל יום או יומיים, ואע"פ כן נראה שאין דין החולצה כדין לבנים ומגבות שמותר לכבסם, מפני אפשר להסתדר עם שתי חולצות לכל ימי החג. וזוהי הדוגמא של החלוק שאמרו חכמים שרק אם יש לו חלוק אחד מותר לכבסו במועד. ורק אם הסריחו כל כך עד שהוא מתבייש לצאת בהם מהבית, מותר לכבסם.

יא,ט – התלכלכו כל הבגדים עד שמתבייש לצאת בהם

כתב בספר פתחי מועד (ד, יב, עמ' רז) בשם ריש"א, שבמצב שבגדו מלוכלך מאד ויש לו גנאי גדול, יש מקום להקל משום כבוד הבריות. ולגבי גנאי רגיל, אף שמתבייש לילך כך ברחוב, כתב בשמירת המועד כהלכתו יד, ה, 11, בשם ריש"א, שאסור לכבס, שעל זה גזרו חכמים. ועוד כתב שם, שאם נתלכלכו כל בגדיו באופן שאינו יכול ללכת בחוץ, לכאורה יש להתיר מדין דבר האבד, וכפי שהתיר הט"ז תקמא, ג, למי שכל בגדיו נקרעו, לתקנם במעשה הדיוט בשכר (שזה נחשב כמו במלאכת אומן). ודחה ההיתר משום מראית עין, שאין אזורו מוכיח עליו.

אבל למעשה נראה שאם הגיע למצב שהוא מעדיף שלא לצאת בהם מרוב בושה, מותר לכבס במכונה מדין דבר האבד, שיפסיד תפילות ושיעורי תורה וסעודות משפחתיות. ואין לחוש למראית עין, הואיל והכביסה נעשית בתוך הבית. וכבר למדנו בשם ריש"א, שהתיר משום כבוד הבריות.

בנוסף לכך יש לצרף את סברת ההיתר בבגדי פשתן (מו"ק יח, א-ב), שלדעת רש"י ור"ן הוא מפני שכיבוסם קל, וגם במכונת כביסה קל לכבס (לעיל יא, ד). אם אפשר לצרף לכביסה של בגדי הקטנים – עדיף (לעיל יא, ה).

יא,י – כאשר מותר לכבס האם עדיף לקנות בגדים חדשים

כתב מ"ב (תקמא, י), ובשעה"צ (טז) בשם הסמ"ג (ל"ת עה), נעליים קרועות שאם לא יתקנן יקרעו לגמרי, מותר לתקנן משום דבר האבד. אולם אם יכול לקנות מנעלים חדשים אסור לתקנם, דתו לא הוי בכלל דבר האבד.

הרי שעדיף לקנות בחוה"מ מלתקן בהיתר. וה"ה לעניין כיבוס, אם יכול לקנות בגד חדש, עדיף מאשר לכבס. כ"כ בחוט שני (טז, ו, עמ' רלט). והוסיף, שאין להקשות משו"ע תקלז, טו, שרשאי אדם לקצור, לעמר ולעשות שאר מלאכות לצורך הכנת האוכל, למרות שיכול לקנות אותו מוכן, משום ששם מדובר באוכל נפש שהוא היתר גמור בחוה"מ. אמנם סיים, שמה שעדיף לקנות הוא דווקא בבגדים שרגילים לעיתים לקנות, אבל בגד שאינו מתכוון לקנות, אין צורך שיקנה כדי שלא לכבס במועד. וכן מצינו בבגדי קטנים שהתלכלכו, שמותר לכבסם, ולא המליצו לכתחילה לקנות עוד בגדים כאשר אינו נצרך להם ממילא.

יא,יא – דין מי שלא כיבס את כל המגבות והלבנים לפני החג

צריך לכבס את כל המגבות והלבנים לפני החג, ואם במשך החג התלכלכו עד שלא נותרו לו עוד, רשאי לכבס את הנצרכים להמשך החג.

ואם לא כיבס את כל הלבנים והמגבות שברשותו לפני החג, יש לעיין אם מותר לו לכבסם במועד. כתב בספר בחול המועד כהלכתו ה, יג, יש מי שכתב שאסור לו לכבסם בחג, וזוהי שיטת ר"י מפאריש, משום שנחשב כמכוון מלאכתו במועד. וכ"כ בפס"ת תקלד, ב, והוסיף בשם הרב פיינשטיין, שמ"מ ברור שאין צריך לקנות כמות גדולה של בגדים כדי שלא יצטרך לכבס בגדים אלו שהותר לכבסם בחול המועד.

ונלענ"ד שבדיעבד במקום צער אפשר להקל לכבסם במכונה, ואפשר להישען בזה על צירוף שתי דעות. א) על דברי התוס' (מו"ק יח, א, 'אע"ג') שהתיר למי שיש לו בגד אחד שיכבס אותו במועד גם אם לא כיבס אותו בערב חג, וכך היא דעת רוה"פ. ב) על הסוברים שמותר לכבס בגדי פשתן הואיל וכיבוסם קל (רש"י ור"ן), והכביסה במכונה קלה.

יא,יב – שצריך לכבס את כל בגדי הקטנים לפני המועד

כתב בשש"כ סו, סד: "מכל מקום אסור להניח בגדי תינוקות מלוכלכים מערב יו"ט על מנת לכבסם בחול המועד, גם אם כוונתו לכבסם בחול המועד עם הבגדים שיתלכלכו בחג". ומ"מ נלענ"ד שאם עבר ולא כיבס בגדי תינוקות וילדים, רשאי לכבס את בגדיהם בחול המועד. שכן כל האיסור בכיוון מלאכתו למועד הוא משום קנס, ואת הקטנים לא שייך לקנוס ולהעניש על מעשה הגדולים. כיוצא בזה כתב בחול המועד כהלכתו ה, טו, הערה נד וסא. ובשמירת המועד כהלכתו יד, טו, החמיר, ודבריו תמוהים.

יא,יג – האם הנוסע מביתו צריך לקחת את כל בגדי הילדים שלו

הנוסע מביתו בחול המועד רשאי לקחת את כמות הבגדים שהוא רגיל לקחת לנסיעות, למרות שזה יגרום לו לכבס יותר בגדי קטנים. ושלא כמי שכתב שאם אינו לוקח את כל הבגדים שיש לקטן הרי זה כמי שמכוון מלאכתו לחול המועד, כי הוא אינו לוקח את כל הבגדים מפני שכך דרכו בנסיעות, לחסוך בטורח טילטולם, ולא כדי לכבסם שם. וכך פסק הרב פיינשטיין, וכ"כ בחול המועד כהלכתו ה, כג, ופס"ת תקלד, ב.

יא,יד – מדיני כביסה בחול המועד

כאשר מכבסים דברים המותרים בחול המועד, אין צורך לכבסם אחד אחד, כפי שמשמע מרמ"א תקלד, א, הואיל ואנו מכבסים במכונה, ופחות טרחה לכבסם יחד. וכ"כ מנחת יצחק ח, נ; שש"כ סו, סה, ובהערה רנד; יבי"א ז, מח; פס"ת תקלד, ה.

כתב בפס"ת תקלד, 27, שאין צריך להלביש את הילד בבגדי חול כדי לחסוך את כיבוס בגדי החג.

בספר שמירת המועד כהלכתו יד, 11, התלבט אם אפשר לכבס בגדי זקנים וחולים שבגדיהם מתלכלכים תדיר. וברור שמותר, וכדין בגדי תינוקות. וביאר המאירי על המשנה יד, א שהתירה לכבס בגדי "זבין וזבות נדות ויולדות", מפני ש"בגדיהן מתלכלכין תמיד… וכל שכן אם הן צריכין להן להחליפם בספירת שבעה נקיים, כגון זב וזבה בזמן שהיו נוהגין כדין נדה דאוריתא או נדה ויולדת בזמן הזה". וכ"כ תלמיד ר' יחיאל מפאריש. הרי שהתירו לכבס למי שרגיל ללכלך את בגדיו. (וכ"כ בפס"ת תקלד, ד, בשם פירות האילן ד).

בספר שמירת המועד כהלכתו יד, 44, הסתפק אם מותר לכבס בחול המועד בניקוי יבש בגדים שמותר לכבס בחול המועד, ונטה לאסור משום שהוא מעשה אומן ומשום הבאת כלים לבית האומן.

כאשר הבגד עלול להתקלקל אם לא יכבסו אותו, כגון שהלכלוך יגרום לעיפושו, מותר לכבסו, שהרי זה כמלאכת דבר האבד (שש"כ סו, עב)

תיקון מכונת כביסה, בחוהמ"כ ה, מט, התיר תיקון הדיוט, ואסר מעשה אומן, כי אינו לצורך אוכל נפש או צורך הגוף.