א – פועל שאין לו מה לאכול

א,א – מי שאין לו מה לאכול

כתב בשדי חמד מערכת חול המועד ס"ק יג, שלא חייבו את שכניו של מי שאין לו מה לאכול לספק לו מזונו כדי שלא יצטרך לעבוד. ואינו דומה לאבל שחייבו את שכניו לעזור לו כדי שלא יצטרך לעבוד (יו"ד שפ, ב), מפני שאין להאשים את האבל שלא הכין לעצמו את מזונותיו, משא"כ לחול המועד צריך להתכונן. ועוד שאבל הוא מצב נדיר ואילו חול המועד חוזר מדי שנה פעמיים. ומ"מ מצווה לתת לעני כל צרכיו. ע"כ. והובא בשש"כ סח, הערה נט.

א,ב – האם מי שיכול להשיג הלוואה רשאי לעבוד

כתבתי: "ורק אם הוא מקפיד תמיד שלא לקחת הלוואות ולא להיות במינוס, מותר לו לעבוד לצרכי אכילתו בחג". כתב בבאו"ה תקמב, ב, 'על ידי', שאפשר שאם הוא יכול להשיג הלוואה – אסור לו לעבוד. וכן מסתפק בזה בא"א בוטשאטש. ובקול סיני לגרע"י התיר. ועיין בחוהמ"כ ט, יז, שהזכיר את הדעות. וכתב בהערה מא, שמ"מ מי שרגיל לקחת בכל השנה הלוואות אין לו להתחכם בחוה"מ ולטעון שאינו רוצה לקחת הלוואה. וכ"כ בפס"ת תקמב, ד, 18, וכך כתבתי.

מותר לאדם לבצע פעולות מסחריות כדי לספק עבודה לפועל שאין לו מה לאכול (שו"ע תקלט, יב). עוד עיין בשש"כ סח, הערה נט, בספקו של רשז"א האם מותר לבעל הבית לתת לפועל שאין לו מה לאכול קצת מלאכות הכרחיות, כגון לגזור בד, כדי שהפועל יוכל לעבוד.

ב – מלאכת דבר האבד

ב,א – טעם היתר מלאכת דבר האבד

כדי להסיר דאגה מן הלב, ויוכלו לשמוח, שהחושש מהפסד נעשה טרוד ומתקשה לשמוח (ריטב"א מו"ק יג, א; הגה"מ יו"ט ו, מ, בשם ראבי"ה). בנוסף לכך, עיקר מגמת איסור מלאכה כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה בשמחה, והדואג מן ההפסד מתקשה להתרכז בלימוד (מהרי"ל הל' חול המועד). ועוד שהתורה חסה על ממונם של ישראל (המנהיג הל' חול המועד).

ב,ב – ההגדרה של דבר האבד תלויה בדעת בני אדם

ומהו דבר האבד? "כל שבני אדם חושבין אותו להפסד וטורחין בו משום כך" (לשון הרמב"ן סוף פסקי דיני מלאכת יו"ט וחוה"מ, והובא בשש"כ סז, א). וכתבתי שיש לבחון זאת לפי דבר שאדם טורח עליו ביום חופשתו. כלומר, יש לראות את ימי חול המועד כימים של חופש משפחתי, וכמו שאדם אינו רוצה להפסיק את חופשתו לדבר שאינו חשוב, כך אין לבטל את חוה"מ עבור כל הפסד.

כיוצא בזה מצאתי שכתב ידידי הרב עזריאל אריאל ב'מועדי ארץ' ב, 3: "יש לומר שנזק שאדם אינו מתחשב בו כאשר הוא צריך לוותר על מסיבה משפחתית, טיול וכדומה – אינו נחשב דבר האבד".

ב,ג – מקור החלוקה בין הפסד למניעת רווח

כתבו הראשונים שרק הפסד מהקרן נקרא דבר האבד, ולא מניעת רווח, וכ"כ תוס' (י, ב, 'ובדבר'); רא"ש (א, כג); רמב"ן (תורת האדם, ענין האבילות); ריטב"א (י, ב, 'ובדבר'); סמ"ג (לאוין עה); סמ"ק (קצה); ועוד. וכ"כ שו"ע תקלז, א: "דבר האבד, מותר לעשותו בחול המועד בלא שינוי. לפיכך בית השלחין שהתחיל להשקותה קודם המועד, מותר להשקותה, שכיוון שהתחיל להשקותה קודם לכן אם לא ישקנה עכשיו תפסד; אבל שדה הבעל שאין משקין אותה אלא להשביחה יותר, אסור להשקותה". ובתקלט, ד: "אם יש לו סחורה שאם לא ימכרנה עתה יפסיד מהקרן, מותר למכרה; אבל אם לא יפסיד מהקרן, לא".

וכן מצינו בעוד דינים: כתב שו"ע תקלט, ו: "מציאה, אסור לטרוח ולחפש עליה; כגון נהר שהציף דגים על שפתו, אסור לאספם כדי לכבשם, אלא א"כ יהיו ראויים לאכול מהם במועד". והטעם משום שנחשב רווח בעלמא ולא הפסד (מ"ב כד). וכן בשו"ע תקלג, ג: "פירות שנתבשלו קצת ונאכלין ע"י הדחק, מותר ללקטן כדי לאכלן… אבל אסור ללקטן תחילה כדי לכבשם".

ב,ד – הכל תלוי בגודל ההפסד וגודל הטרחה

לגבי גודל ההפסד, כתב רמב"ם (הל' יו"ט ז, ב): "כל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד יהיה שם הפסד הרבה עושין אותה". משמע שרק הפסד מרובה נחשב דבר האבד. מאידך, כתב באורחות חיים (הל' חוה"מ ד): "וכל דבר האבד, אפילו דבר שהפסדו מועט, מותר".

ולכאורה יש סתירה בין גמרות גם בנוגע לשאלה, עד כמה מותר לטרוח עבור מלאכת דבר האבד. מחד, אסור להשקות את בית השלחין ממי הקילון מפני שזו טרחה יתירה, ואפילו ערוגה אחת חציה גבוהה וחציה נמוכה, אין דולים ממקום הנמוך להשקות את המקום הגבוה (מו"ק ב, א; ד, א; שו"ע תקלז, ב). מאידך, מותר למי שהפך את זיתיו או שהיה יינו בבור, לטעון את כל הקורות או לעשות יין אף שיש בזה טרחה יתירה (מו"ק יא, ב; שו"ע תקלח, א). וכן מותר לצורך זה לזפת חביות וכדים אף שיש בזה טרחה יתירה (מו"ק יב, א; שו"ע תקלח, א). ומותר לבנות כותל חצר אף שיש בזה טרחה גדולה כדי למנוע גניבות (מו"ק ז, א; שו"ע תקמ, א).

אלא שהכל תלוי בגודל ההפסד וגודל הטרחה כפי שמתרץ הראב"ד (נימוקי יוסף א, ב, מדפי הרי"ף): "ותירץ ז"ל, דכל עניין זה נמסר לחכמים והם ראו שלא כל הפנים שווים, אלא לפי אבידתו התירו את טרחו, וכך שיערו טורח מי קילון אינו ראוי לפסידת בית השלחין, וכן לא שווה פסידא דערוגה לטירחא דהדלאה דכיוון דערוגה שבצדה שותה תו לא הויא פסידא לאידך וטירחא יותר מפסידא, משא"כ בחצדא דשערי דחצדו ליה לרב הונא בחולא דמועדא דעדיף פסידיה מטרחיה, וכן שיערו זפיתת חבית להיות כנגד הפסד יינה ומותר".

וכ"כ רמב"ן (פסקי דיני יו"ט וחוה"מ): "בדבר האבד, יפה כיוון הראב"ד ז"ל שאמר דשיערו בו טורח כנגד הפסד והפסד כנגד טורח, זהו זופתין חביתא ואין זופתין כוזא, ומה שהביא הרב ז"ל מהן". וכ"כ בספר החינוך שכג; ובהגהות הרמ"ך על רמב"ם ז, ב (וכן כתב בדעת הרמב"ם). וכ"כ גר"א תקלז, א.

אמנם מצינו גם חילוקים אחרים, אבל כשמתבוננים בהם רואים שאף הם מסכימים לכלל העקרוני שהכל תלוי בגודל הטרחה וגודל ההפסד. בריטב"א יב, א, כתב שיש חילוק בין מחובר שבו פחות מקילים כי לא בטוח שיהיה הפסד, לעומת תלוש שההפסד בו יותר ודאי. וכ"כ הבית יוסף תקלח. בתוס' רי"ד יא, ב, תירץ שהתירו טרחה יתירה כאשר זו הדרך הרגילה למניעת ההפסד. אבל כאשר יש דרכים שונות, כמו השקאה שיש משקים על ידי מעיין ויש על ידי הדלאה, התירו רק את מה שבטרחה רגילה ולא בטרחה יתירה.

וכן מצינו בעוד דינים, כשההפסד מועט ומסופק, מותר למונעו על ידי מלאכת הדיוט או בשינוי, כפי שלמדנו במ"ב תקמ, ב, לעניין הקמת גדר שנפרצה. וכן למדנו שכדי למנוע הפסד רחוק של עכברים בשדות, התירו להניח מצודה בשינוי (שו"ע תקלז, יג; מ"ב לט. שש"כ סז, ב). אמנם כאשר ההפסד המועט הוא בטוח, אין צריך לשנות (מ"ב תקלח, ו), וכן במ"ב תקלז, נ, לגבי הפסד מקצת שדה שמותר לקוצרו. וכאשר מדובר בהפסד גדול מאד, התירו אף טרחה יתירה, וכפי שהותר במ"ב תקמד, ו, לבנות בית כנסת כשיש חשש שאם לא יבנוהו מיד יתבטל ההיתר לבנותו (עיין בפמ"ג תקמ, א"א ז).

ב,ה – מצבים שהתירו מלאכה לצורך הרווחה

ישנם מצבים שגם מניעת רווח נחשב דבר האבד, וכ"כ ריטב"א י, ב: "ואומרים בתוספות דדוקא שיפסיד מן הקרן ומשכר עמלו, אבל מפני שיפסיד מן הריוח אינו דבר האבד וכן נראה בירושלמי, ויש אומרים דכיון שכבר הוא ברשותו והגיע לו מקום הריוח דבר האבד הוא אם ההפסד כנגד הריוח".

ועוד כתב בריטב"א יח, ב: "וכולהו משום צורך דבר האבד, קדושי נשים כיון שהוא צריך לישא אשה ושמא יקדמנו אחר ברחמים דבר האבד הוא, ואף על גב דהרוחה אסירא ולקנות סחורה אסור, הכא כבתים ועבדים ובהמה שהתרנו (לעיל י"ג א') דמי, כי הוא צריך אשה לגופו ולתשמישו ושמא לא ימצא כמותה". הרי שלפי הריטב"א צורך חשוב, למרות שעדיין אינו ברשותו, נחשב כדבר האבד שמותר לעשות מלאכה עבורו. וכ"כ בתורת המועד יא, ז, שמניעת רווח שיש לו בו צורך חשוב מתיר מלאכה לכו"ע, עיין שם הערה קמא, ראיותיו. וכ"כ בשמירת המועד כהלכתו ה, יג, שבדברים הנחוצים מאד לאדם, נחשב דבר האבד גם כשאין הדבר תחת ידו, עיין שם ראיותיו בהערה 46.

וכן מבואר בשו"ע תקלט, ט: "מי שצריך לקנות יין בעת הבציר לצורך שתיית כל השנה ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שמוצא עתה, דבר האבד הוא; ומותר לקנות ולתקן החביות ולזפתן". אפשר לבאר שהואיל והוא רגיל לקנות בכל שנה יין, הרי זה כהפסד דבר שברשותו. ויש אומרים שלמרות שאינו ברשותו, כיוון שהוא חשוב, התירו לו.

ב,ו – טרחה קטנה עבור רווח

בנוסף לכך, יש אומרים שהתירו טרחה קטנה עבור רווח, כ"כ שו"ע תקלז, ז: "מושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה את כל השדה; ואם היתה שדה לחה, מותר להשקות את כולה". ולרמב"ם (ח, ג), מדובר בשדה אילן לחה, שכיוון שהיא לחה אין בה טורח. וכן דייק בראשון לציון ו, ב, מהרמב"ם, שבדבר שיש בו טרחה מועטת מותר להרווחה. וכן בשעה"צ תקלז, כה, ציין שיסוד דברי שו"ע ברמב"ם, אולם כתב בשעה"צ בשם הגר"א, שלפי הראשונים שפרשו שדה לחה אחרת, אין לנו היתר לטרוח טרחה קטנה עבור רווח.

וכן מצינו עוד ראשונים שסוברים כרמב"ם, כ"כ רש"י כת"י (ב, א, 'מושכין'): "מושכין את המים – שתחת אילן זה לאילן אחר, אע"ג דהוי הרווחה, דהא ליכא טרחה ולא מידי". וכ"כ ר"י מלוניל ו, ב; ובשיטה לתלמיד הר"י מפריש שם; וכ"כ בהשלמה.

ב,ז – רווח שאינו מצוי

ירושלמי (מו"ק פ"ב ה"ג): "ר' יעקב בר אחא בשם ר' יסא הדא שיירתא שרי מיזבון מינה במועדא". וביאר הרא"ש (מו"ק א, כג): "משמע מהא ירושלמי, אם נזדמן במועד דבר שאינו מצוי מיקרי שפיר דבר האבד, כגון אם באו שיירות של סוחרים במועד והביאו הרבה סחורות ומוכרים בזול, ולא ימצאו אחר המועד, ואף השיירות קונין עתה הסחורות ביוקר, קונין מהן ומוכרין להם, דמניעת הריוח הוא הפסד, כיוון דדבר שאינו מצוי הוא". וכ"כ רי"ף (ו, א), רמב"ם (ז, כב), ומ"מ בשם הגאונים. וכ"כ שו"ע תקלט, ה.

אמנם ברמב"ן (פסקי דיני חוה"מ) צמצם את ההיתר וכתב: "ונראה לי שכל שאינו רוצה אלא להשתכר בהן אסור ליקח במועד, זהו ששנינו אין לוקחין בתים וכו' אלא לצורך המועד, אבל אם הוא צריך לעבדים ובהמות כסות וכלים לאחר המועד ודעתו ודאי ליקח אותן, ונזדמן לו עכשיו מי שהוא מוכר בזול והדבר ידוע שלא יזדמן לו לאחר המועד כגון השיירא, מותר לו ליקח מהן שהוא כהפסד גמור שלו ומיעוט כיסו אם אתה מונעו עכשיו ודבר האבד הוא לו, הרי הוא כמכירת פרקמטיא שהיא מזלת לאחר המועד דמותר. אבל להשתכר במקחו ודאי אסור… וראיתי רבים מן הראשונים שהתירו ויש להם פירוש אחר במקצת עניינים הללו ומה שנראה לי כתבתי".

והקשו על שו"ע היאך כתב בסימן תקלט, ה, שרווח שאינו מצוי נחשב דבר האבד, ואילו בסעיף ט, החמיר, וז"ל: "מי שצריך לקנות יין בעת הבציר לצורך שתיית כל השנה ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שמוצא עתה, דבר האבד הוא ומותר לקנות ולתקן החביות ולזפתן, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד, אבל יותר מכדי צורך שתייתו, לא יקנה". ולכאורה היה צריך להתיר גם יותר מכדי צורכו כדי להרוויח, כפי שהתיר בסעיף ה.

כמה תירוצים נאמרו בזה: בא"ר תקלט, טז, כתב שאכן הלכה כמבואר בסעיף ה', שכדי להרוויח מותר, וכדין שיירות. וזו כוונת הרמ"א בסעיף ט. אמנם בח"א (כלל קיב, ד) פירש שההיתר בשיירה הוא רק במקרה שלא יוכל להרוויח כלל לאחר המועד, אבל אם יוכל לקנות אח"כ ולהרוויח פחות, גם משיירה אסור לקנות. לב"ח (תקלט, סוף ג) היתר השיירה הוא להרוויח רווח גדול שאינו מצוי אח"כ, אבל עבור רווח רגיל אסור. ומעין זה כתב במאמ"ר תקלט, ה: "ואולי ס"ל דדווקא שיירות שהוא דבר הניכר שמוכרין בזול והוא דבר שאינו מצוי, משא"כ בדבר שאינו ניכר כ"כ". וכ"כ פמ"ג מ"ז ו, שדבר שאינו שכיח כשיירות מותר גם יותר מכדי צורך שתייתו.

בבאו"ה ('ואם') כתב למעשה, שאפשר לסמוך על הב"ח, לסחור עבור רווח מרובה שלא יהיה לאחר המועד, והמיקל כא"ר שגם עבור רווח רגיל מותר, אין מוחין בידו.

ב,ח – האם יש לחלק בין סחורה למלאכה לגבי רווח

במו"ק יא, א, מובא מעשה על נהר בדיתא שעשו לו דרך ליציאת המים, ונשתיירו בתוכו דגים רבים, ואביי לא התיר לצוד ולכבוש את הדגים אא"כ עושה לצורך אכילה במועד. והקשה הראב"ד (מובא ברא"ש א, כח) למה לא התירו לצוד ולכבוש את הדגים עבור רווח במועד, כפי שהתירו ללכת לשיירה?

ותירץ הראב"ד ב' תירוצים: א) רק דגים בנהר שהם מציאה נחשבים רווח גמור, אבל לגבי פרנסתו הקבועה, כמו בשיירה, גם מניעת רווח יכול להיחשב הפסד. ב) רק בפעולה שאין בה מלאכה או טרחה הותר רווח. ובנימוקי יוסף (מו"ק סוף פרק ראשון) הביא רק את תירוצו השני של הראב"ד. וכ"כ מאירי י, ב.

הרמב"ן (תורת האדם, ענין האבילות) חלק על תירוצו השני של הראב"ד: "עשה הרב ז"ל טורח גדול בזריקת מלח על דג אחד ולא עשה טורח לשקול מאה ככרות של ברזל מן השיירה ולהביאו מן השוק על כתפו לבית, וליקח עבד מן השיירה הזו ולכתוב עליו שטר, דבין בכתב בין בעל פה לוקחין ממנה. ועוד אין במועד חילוק בין מלאכה שחייבין עליה בשבת למלאכת פטור, שעשאוהו כחול להתיר בו מלאכה גמורה בדבר האבד".

וגם הראב"ד מסכים שטורח גדול של מסחר נחשב כמו מלאכה גמורה, אלא שרצה לחלק במקרה של טורח בינוני עבור רווח בינוני בין מלאכה למסחר. אבל עבור רווח גדול היה מתיר גם מלאכה, וכפי שכתב בתירוצו הראשון, שאין הכרח לומר שהוא חולק על התירוץ השני. והרמב"ן סבר, שאין לחלק כלל בין מלאכה למסחר, אלא הכל תלוי במידת הטורח בלבד.

קשה להבין את הכללים בדין זה מדברי האחרונים, שאף שוודאי היו ברורים להם ההלכות בשאלות שעמדו לפניהם, לא כתבו בזה כללים ברורים.

לכאורה בשו"ע תקלג, ג, התיר מלאכה לצורך רווח, וכפי שביאר רע"א בדבריו. וז"ל השו"ע: "פירות שנתבשלו קצת ונאכלין ע"י הדחק, מותר ללקטן כדי לאכלן… אבל אסור ללקטם תחלה כדי לכבשם; ואם הוא דבר שאינו נמצא אחר המועד, מותר לקנותו ולכבשו". והפמ"ג א"א ו' ביאר שלדעת המ"א ו, ההיתר של השו"ע הוא רק במסחר וכבישה שאינם מלאכה. לעומת זאת בדעת תורה ה, ביאר שהמ"א התיר גם מלאכה לאחר הקנייה (וכ"כ חיי אדם קיב, ד). ורע"א עצמו סובר, שהלכה כתירוצו השני של הראב"ד שיש לחלק בין מלאכה למסחר, והגר"א כתב כתירוצו הראשון של הראב"ד, שאין חילוק בין מלאכה למסחר. וכיוצא בזה כתב החזו"א קלה, 'רא"ש', שהראב"ד לא רצה לחלק בין מסחר למלאכה, אלא בין מלאכה שיש בה טרחה גדולה כמו צידת וכבישת דגים, שאז רווח אסור, לבין מלאכה שאין בה עמל וטורח שמותרת עבור רווח.

ומשמע משאר הראשונים שאין חילוק בין מלאכה למסחר, שכן כתבו כמה כללים, מהו דבר האבד, ולא הזכירו חלוקה בין מסחר למלאכה. יתר על כן, החלוקה שבין הפסד למניעת רווח נאמרה לגבי מסחר.

ב,ט – האם מותר לעבוד עבור רווח גדול מאד

כתב בתפארת ישראל (הקדמה לסדר מועד, כללי השמחות), שמותר לעבוד למען רווח גדול מאד: "אמנם נ"ל דעבורי רווחא גדול מאד ודאי מקרי דבר האבד, וכן מסתבר שלא יהיה הפסד פרוטה מהקרן עדיף מהפסד רווח של ק' מנה, והרי בשמחה מבזבז פרוטה להרוויח ק'. וחילי דהרי שרינן להלוות ברבית לעובד כוכבים בשרגיל אצלו ויש לחוש שיתרגל לקנות אצל אחרים (ש"פ ס"ז). ונ"ל דה"ה בקונים שרי כה"ג, בשיש חשש זה ג"כ מטעם שכתבנו מדהוה עבורי רווחא גדול, ומה"ט שרינן נמי התם לקנות סחורה, בשמצויין עתה מוכרים בזול ולא אח"כ".

אמנם בשדי חמד (מערכת הה"א, ב) העיר עליו מהריטב"א קידושין לא, ב, שכתב: "ואף על גב דאייתינן לעיל (ל"א א') ראייה מעובדא דדמה בן נתינה שהפסיד בשביל כבוד אביו ששים רבוא שכר, תירצו בתוספות דהתם דלא הפסיד משלו אלא העברת ריוח בעלמא לא חשוב דבר האבד ולא חסרון כיס, וכדחזינן נמי לענין מלאכת חול המועד (מו"ק י' ב') דהעברת ריוח לא חשיב דבר האבד ואסור למכור פרקמטיא בחולו של מועד אף על פי שלא ישתכר במכירתה לאחר המועד כמו שמשתכר עכשיו דלאו דבר האבד הוא, הכא נמי לא חשיב דבר האבד אלא בביטול מלאכתו". הרי לנו שאפילו רווח של ששים ריבוא אינו נחשב הפסד אלא רווח.

ונראה לחלק, שאם זו מכלל עבודתו הקבועה, ועסקיו נסמכים על כך שמעת לעת תזדמן לפניו עבודה כזו, למרות שגם בלא זאת עסקיו רווחיים, אם מדובר במקרה חד פעמי, שקורה אחד לכמה חגים, הרי זה גם נחשב כהפסד ולא מניעת רווח. אמנם אם מדובר בהזדמנות שכיחה, הרי זה מניעת רווח ולא הפסד.

ב,י – אובדן הכנסה

כתב שש"כ סז, יא, שההיתר לעשות מלאכה עבור דבר האבד בחול המועד אינו רק אם גוף הדבר יאבד, אלא אף אם מסביב לדבר יצא הפסד, כגון אם אדם עלול להפסיד את מקום עבודתו, מותר לו להמשיך לעבוד.

בתורת המועד יא, ט, דן בדבר מב' פנים: האם יש להתיר מלאכה לדבר האבד, כשלא ניכר שזה לצורך דבר האבד. ועוד האם הפסד עבודה נחשב הפסד או מניעת רווח. והביא ראיה להתיר מפועל שאין לו מה יאכל שכתבו הראב"ד ונימוקי יוסף בטעם ההיתר, שזה דבר האבד, כי זה אבידת גופו, וזה למרות שלא ניכר מהמלאכה עצמה שהוא פועל שאין לו מה לאכול. ויש להוסיף על דבריו שאם טעם היתר מלאכת דבר האבד משום שלא יוכל לשמוח או ללמוד במועד, ההיתר כאן ברור.

ב,יא – הפסד עונה חקלאית

כתב הרב אבינר בשם הרב בן ציון פריימן שמותר (מועדי ארץ עמ' 85, הערות 18-19). והרב עזריאל אריאל (מועדי ארץ נספח י, עמ' 180) הרחיב בסוגיה זו, והביא מדברי הרמב"ן (מלחמות על רי"ף מו"ק א, ב), שכתב על ברייתא מו"ק יא, ב: "רבי יהודה אומר: אף זורעין לו שדה ניר, ושדה העומדת לפשתן. אמרו לו: אם לא תזרע בבכיר – תזרע באפל, אם לא תזרע פשתן – תזרע ממין אחר". והברייתא עסקה בדיני אבל, שהם שווים לדיני חוה"מ, והסיק הרמב"ן שמותר לזרוע כדי להציל עונה. ואמנם הטור וב"י (יו"ד שפ) החמירו כדברי חכמים. אולם כתב הרמב"ן, שחכמים אסרו, מפני שסברו שאפשר לזרוע גם אח"כ בלא להפסיד את העונה. ומהר"ם שיק יו"ד שעו, התיר לחרוש בחול המועד כדי שלא להפסיד עונה חקלאית, רק על ידי מכירה גמורה של הקרקע לגוי. ומרן הרב באורח משפט קלו, התיר לחרוש על ידי גוי בלא למכור את הקרקע. והסיק הרב עזריאל, שאם כבר השקיעו בשדה השקעות כספיות שתרדנה לטמיון אם לא יחרשו או יזרעו, מותר לחרוש ולזרוע על ידי יהודים. ואם לא הושקעו בשדה השקעות כספיות, מותר לבצע על ידי גוי בלבד.

ולענ"ד נראה שאם ברור שיהיה הפסד משמעותי, כזה שאדם היה עוזב את חופשתו עם משפחתו ובא לעבוד, אזי גם בלא שהשקיעו בשדה השקעה כספית, אם אין אפשרות לשכור גוי, מותר לחרוש ולזרוע על ידי יהודי, מפני שזהו ממש דבר האבד. ואמנם מרן הרב באורח משפט קלו, התיר לחרוש על ידי גוי. אולם נראה שזה מפני שהיו רגילים לשכור גויים לעבודות שונות. אבל אם לא היה שם גוי, היה מתיר משום דבר האבד גם על ידי יהודי. ואמנם בתשובה שלפני כן כתב בפשטות שחרישה אינה צורך דבר האבד. אולם מנגד כתב בתשובה קלו, שיתכן שמדובר בדבר האבד, הרי שכוונתו שבדרך כלל חרישה אינה צורך דבר האבד. ולכן כאשר אין אפשרות לבצע את העבודה על ידי גוי, אף הרב היה מתיר לעשותה על ידי יהודי. וכל זה כמובן בתנאי שלא כיוון מלאכתו למועד.

ב,יב – היתר השקיה לימינו

מבואר במו"ק ב, א, ושו"ע תקלז, א, שרק כדי למנוע הפסד מותר, והכוונה בבית שלחין שהתחיל להשקותה לפני המועד, אבל אם לא השקה קודם, אסור, כי לא תיפסד אלא לכל היותר לא תושבח. וצ"ע כיום משני צדדים: א) האם כיום שהגידולים נעשים באופן מדעי, ואם משקים כפי ההוראות כמות הפירות שני טון, ואם לא ישקו כראוי יהיו טון ושמונה מאות ק"ג, האם זה נחשב הפסד? ב) היום שההשקייה אוטומאטית, אולי זו טרחה מועטת כל כך שאפשר להקל. אמנם על זה כתב בשש"כ סז, יז, שאסור, ובהערה סח, נשאר בצ"ע כי הוא טרחה מועטת, שהקילו בזה. וראיתי לרב אבינר שכתב (מועדי ארץ עמ' 85 הערה 21), שהיה מקום לומר שאם חסרון ההשקיה יגרום להפחתת כמות היבול, למרות שעדיין ירוויח מהעונה, נחשב כדבר האבד ומותר להשקות. וסיים שהרא"ד אויערבאך לא הסכים לזה.

ולענ"ד יש להקל בזה, משני הטעמים. לגבי זה שהוא טרחה מועטת, כבר כתבתי לעיל יא, ב, ג, שהעיקר הוא כסוברים שמלאכה שאין בה טורח או צד מקצועי – מותרת בחול המועד, קל וחומר כאן. וגם בדבר שטרחתו מרובה יותר יש מקום להקל, הואיל ואין מדובר ברווח נוסף, אלא כך השדה צריכה לתת מצד טבעה, ואם לא ישקה יפסיד. ועיין לעיל ב, ה, שיש אומרים שבדבר שאדם רגיל להתפרנס בו, אף שעדיין אינו בידו, יש מקום להקל מדין דבר האבד. ולסוברים כך, הוא הדין כאן. (וכ"כ בשמירת המועד כהלכתו ז, 5, שעל פי הרמב"ם בדין שדה מטוננת, מותר, כי אין טרחה בהפעלת הממטרות. וכ"כ בתורת המועד יא, יא שלפי הרמב"ם ודעימיה יהיה מותר. מאידך במועדי ה' לרב שבתאי לוי ב, 16, אסר).

ב,יג – פעולות שבלעדיהן העסק יאבד את רווחיותו וישא הפסדים

כתב הרב עזריאל אריאל (מועדי ארץ, עמ' 20 הערה 12), שלדעת הרב נויבירט אין זה דבר האבד, כי גוף הנכס אינו מאבד מערכו. ואילו לרב אליהו חוסר אפשרות להחזיר את ההשקעה נחשב דבר האבד, אבל מסתבר שלדעתו אובדן הרווח אינו דבר האבד כל זמן שמכסים את ההשקעות. ואילו הרב אבינר כתב בשם רא"ד אויערבאך, שאובדן הכדאיות הכלכלית כבר נחשב כדבר האבד. וסיכם למעשה, שבשעת הדחק אפשר להתיר. ועוד הוסיף ספק, שיש מוכרים את השדה 'דמאן', היינו על כל פוטנציאל גידולי העונה, ואם לא יבצע את הפעולות הללו, שוויה ירד, והשאלה האם זה נחשב 'דבר האבד' או רק מניעת רווח. ולענ"ד אובדן הכדאיות הכלכלית נחשב 'דבר האבד'.

אמנם לכאורה הדבר שנוי במחלוקת, כפי שמצינו שנחלקו לגבי חנויות שמשלמות שכר דירה גבוה, ועסקים (כבית דפוס) שמשלמים שכר חודשי קבוע לעובדים, שיש מתירים שיעבדו בחול המועד (שו"ת דברי מלכיאל ב, ק, ושו"ת מהרש"ג ב, עח; וכ"כ ערוה"ש לענין אבלות יו"ד שפ, ו). ויש אוסרים (ברכי יוסף בשם מהר"מ פרובינציאל; שו"ת זרע אמת ג, נו; וכן מובא מברכ"י בשדי חמד; וכה"ח ג). וכתבתי (ה, א) שיש להחמיר.

אלא שהחילוק הוא ברור, כאשר נוצר צורך ייחודי לעבוד בחול המועד, כגון שאז עונת הזריעה, מותר. אבל כאשר מדובר בהפסד רגיל הנגרם עקב השבתת העסק למשך מספר ימים, כאשר המצב הוא שאם לא יעבדו בחול המועד העסק לא יהיה רווחי, ואין מדובר באירוע חד פעמי שנוגע לחול המועד הזה, אלא כך הוא מצב העסק, במקרה כזה אסור לעבוד במועד, ויש להחליף עבודה. מפני שעל כך נצטווינו לשבות, כפי שנצטווינו לשבות בשבתות וימים טובים. אבל אם אירע צורך מיוחד לעבוד בחול המועד הזה כדי להציל את רווחיות העסק, כמו לזרוע או לקטוף בחול המועד, או לייצר עוד מוצרים כדי להיחלץ ממשבר כלכלי, אזי מותר לעבוד.

ונלענ"ד שאם כל עסקי היהודים בקשיים, כפי שהיה לפני מאה שנה במזרח אירופה, אפשר להתיר לעבוד, וכפי שכתב מהרש"ג ח"ב צד, ב, הובא בספר בהערה 1. אבל אז ההיתר משום שהמצב הדחוק הכללי גורם שרבים יחשבו כפועל שאין לו מה לאכול. וכיוון שכך, כבר יש להתיר לכולם לעבוד, כי כשהמצב הכללי רע מאד, נוצר היתר כללי לעבוד כדין פועל שאין לו מה לאכול.

עוד יש להוסיף, שכיום בדרך כלל משקיעים סכומים רבים בקניית השדה והציוד, ואם לא יעבדו עונה, ימצאו מפסידים את ההשקעה. וגם אם אינו חייב על מה שהשקיע דבר, מכל מקום הכסף המושקע בשדה היה יכול להניב פירות בחסכון פשוט, ולכן אפשר להחשיב אובדן רווח של עונה כהפסד.

ג – שלא יכוון מלאכתו למועד

ג,א – לשכור פועלים לפני החג כדי שלא יצרך להציל עסקו במועד

דייק חזו"א (סו"ס קלה), מדברי הרא"ש (ב ,א), וכ"כ רשז"א (שש"כ סו, הערה קנג), שאם זו מלאכה שהוא רגיל לעשות תמיד בעצמו, ואירע לו אונס לפני החג שלא יכל לעשותה, אם היה יכול לשכור פועלים ולא שכר, הרי זה מכוון מלאכתו למועד.

אמנם הביא שם בשש"כ מאשל אברהם בוטשאטש (סו"ס תקלט), שאין צריך על פי שורת ההלכה לחפש תחבולות לפני החג כדי שלא יהיה דבר אבד ולא יצטרך לעבוד, גם אם בתחבולה אין כל גרם הפסד. והביאו בחוהמ"כ ב, הערה קמג, אלא שציין שדבריו לעניין תחבולה הם למניעת מסחר ביי"ש במועד, ויתכן שלגבי מלאכה יחמיר להצריך תחבולות. אבל הביא מהריטב"א, שאם הטועהו פועלים, למרות שהיה יכול להוסיף להם על שכרם, ולמנוע מעצמו את הצורך לעבוד במועד, נחשב כאנוס וכמי שלא כיוון מלאכתו למועד. והרב עזריאל (ב, יז) כתב בהתחשבו בדעות השונות: "מן הראוי להוציא הוצאות, ואף לשכור פועלים נוספים, כדי להספיק כל העבודה הנדרשת לפני החג".

ולענ"ד נראה, שאם זו מלאכה שרגילים לשכור עבורה פועלים, אזי חובה עליו לשכור פועלים לפני החג ולא לעשותה בעצמו בחינם בחוה"מ. ואין זה דומה למקרה של הריטב"א, מפני שהוא דיבר על מי שכבר סיכם עם פועלים שיעשו את עבודתו, והם לא עמדו בסיכום, ואם בעל הבית ייכנע להם, יזיק למעמדו לטווח ארוך. ולכן אינו נחשב כמכוון מלאכתו למועד.

אבל אם הוא אינו רגיל לשכור פועלים, והדבר קשה עליו, לא מפני עלות עבודתם היומית אלא מפני שקשה לו להשיג פועלים ולהסביר להם את העבודה, ונוצר צורך ייחודי לעבוד באותה תקופה כדי למנוע הפסד, גם אם לא שכר פועלים לפני החג, אין זה מכוון מלאכתו למועד.

ג,ב – עבודה שזמנה דווקא בחול המועד כתיקון רכב הסעות

יש אומרים שכאשר יש סיבה שזמן העבודה נופל דווקא בחול המועד, כגון רכב הסעות שעובד בכל ימות החול, והזמן היחיד שאפשר לבצע בו תיקונים תקופתיים בלא הפסד משמעותי הוא בחול המועד, מפני שאז אין צורך להסיע עובדים, כאשר הצורך גדול, מותר לבצע את הטיפולים שלו בחול המועד. וכ"כ חוהמ"כ ב, צח, בהוספות. ובפס"ת תקלח, א, כתב שאין זה נחשב למכווין מלאכתו למועד, אבל למעשה יש להתייעץ עם מורה הוראה. ויש שאסר כי זה נחשב מניעת רווח, וכ"כ שמה"כ ו, כט.

ונלענ"ד שכאשר אין הכרח גמור, בוודאי שאין להקל. וגם כשיש הכרח, צריך עיון אם אפשר להקל, שבפשטות זה נראה כמניעת רווח. ועל ידי גוי במקום של הכרח וכשמוסר לו את הרכב לפני המועד – אפשר להקל.

ד – מדיני מלאכת דבר האבד

ד,א – סדרי עדיפויות במלאכת דבר האבד

כתב הרב עזריאל אריאל (מועדי שדה ב, כא) שכך הוא סדר העדיפות במלאכת דבר האבד: א) על ידי פועל יהודי שאין לו מה לאכול. ב) גוי. ג) בעל הבית עצמו. ד) יהודי בחינם. ה) יהודי בשכר.

ה – מעסיקים ושכירים

ה,א – מעסיק המשלם לעובדיו גם על ימי המועד (הרחבה להערה 4)

כתב שערי תשובה סימן תקלז: "כתב ברכי יוסף בשם מהר"מ פרובינצאל בתשובה כת"י, להדפיס ספרים בחול המועד, אף שיש לו פועלים שפסק להם שכרם קבוע בין אם יהיה לו פעולה בין אם לא יהיה לו, לא מיקרי דבר אבד בשביל שמאבד שכר פועלים, מאחר שמלאכת הדפוס עצמה אינה דבר האבד". והביאוהו השדי חמד (מערכת חוה"מ) וכה"ח ג. וכ"כ בשו"ת זרע אמת ג, נו. כלומר, לדעתם התירו מלאכה בדבר האבד רק כאשר גוף המלאכה שהוא עושה בה מלאכתו נפסדת.

אולם רבים חלקו, שכל שעל ידי המלאכה יהיה ניצול מהפסד הרי הוא בכלל דבר האבד והותרה המלאכה אף שאין המלאכה נעשית בגוף דבר האבד. והביאו ראיה מהשו"ע תקלז יג: "אישות ועכברים שמפסידים בשדה אילן מותר לצודן כדרכו, שחופר גומא ותולה בה המצודה". ומבואר שהמלאכה נעשית בקרקע ולא באילן שהוא האבד. וכ"כ שו"ת דברי מלכיאל ב, ק, ושו"ת מהרש"ג ב, עח. וכ"כ ערוה"ש לענין אבלות יו"ד שפ, ו: "תניא בשמחות, אבל כל שבעה ימים אסור לעשות מלאכה… לבד בדבר האבד. ולכן נלע"ד דבעל מלאכה המחזיק פועלים ומשלם להם יכולים לעשות מלאכתו בביתו אפילו מיום הראשון, שהרי אין לך דבר האבד יותר מזה שמשלם להם מכיסו בעד כל יום או שמספיק להם מזונות מכיסו, וזהו הפסד גמור… וכן נראה להורות". וכ"כ הרב פיינשטיין (מובא בחוהמ"כ ט, הערה סז), חזו"ע עמ' קפב ושש"כ סז, יב.

ורשז"א (שש"כ סז, הערה מ) פקפק על סברא זו, משום שימי חוה"מ קבועים וידועים מראש ולא באים במפתיע, וכמו שבית החרושת סגור בשבת ויו"ט, כך יהיה סגור גם בחוה"מ, ועל בעל הבית לקחת בחשבון מלכתחילה את השכר שצריך לשלם במועד.

ומ"מ, כשהפועלים הינם גוים ניתן יותר להקל בזה (שו"ת מהרש"ג שם).

כיום במדינת ישראל אפשר על פי החוק לקבוע מראש עם העובדים שיצאו לחופשה בימי חול המועד. ונראה שאם התרשל ולא סיכם איתם על כך, יש מקום להורות כדעת המחמירים, מכיוון שהיה יכול לסכם עימם מראש שלא יעבדו, ומשלא סיכם הרי הוא כמכוון מלאכתו במועד. ובמקום של הפסד גדול מאד, ישאל שאלת חכם.

ה,ב – כפייה לעבוד בחול המועד

כתב רשז"א (שש"כ סז, הערה לב): "נראה שאם אחד כופה לישראל לעבוד אצלו להנאתו בחוה"מ, שאפילו אם מאיים עליו להפסיד ממונו, מ"מ אין זה קרוי דבר האבד, ודינו כמי שכופה להנאתו לעבור על דברי תורה או דרבנן (עיין יו"ד קנז, א, ברמ"א ובאור הגר"א ד). ומה שמותר בגלל חשש של פיטורין או הפסד לקוחות (שו"ע תקלט, יג, ועוד), היינו מפני שזה חשיב כפסידא דממילא, ואע"ג דלעבור על איסור דרבנן ודאי אסור בכהאי גוונא, מ"מ בחוה"מ שפיר שרי". וכ"כ שו"ת מהר"ש ענגיל ד, פג, ושו"ת מהר"י שטייף רפ, שמותר לפועל המאוים בפיטורין לעבוד בחוה"מ. והוסיף מהר"י שטייף שמותר לפועל לקבל עבודה שנתית אפילו באופן שיודע שכשיגיע חוה"מ יצטרך לעבוד מחשש שיפוטר, ואין זה נחשב מכווין מלאכתו למועד.

ונראה שיש לבאר, שאיום בפיטורין הוא הפסד שכיח שנובע מתוך כורח העבודה לדעת המעסיק, ולכן לפועל הוא בכלל היתר דבר האבד. אולם איום חיצוני להפסיד ממונו אם לא יעשה עבורו עבודה, הוא כסתם כפייה על המצוות.

ו – חנויות מזון ושאר מוצרים בחול המועד

ו,א – מכירת מזון בפרהסיא

בעבר רוב האנשים הכינו את המאכלים בעצמם, ובחנויות המזון מכרו מוצרי גלם לצורך מספר ימים, ואם היו פותחים את החנויות בחול המועד כדרכן, היה נראה שעושים מסחר שלא לצורך המועד, ולכן הורו חכמים לפתוח את חנויות המזון בצנעה. ובערב שביעי של פסח פתחו את חנויות המזון כדרכן, כי הכל ידעו שהקניות לצורך החג. ובערב שמיני עצרת, אף הורו לעטר את השוק בפירות, כדי לכבדו שהוא רגל בפני עצמו (מו"ק יג, ב; שו"ע תקלט, יא; מ"ב לז). אבל כיום שרגילים לקנות מוצרי מזון מדי יום או ימים ספורים, מותר לפתוח חנויות מזון כדרכם. ורק חנויות לממכר סיטונאי צריכות לפתוח בצנעא. וכעין זה כתבו בחוהמ"כ י, ו, ופס"ת תקלט, ה, 21, אלא שהחמירו בדברים שנמכרים לזמן רב, כתבלינים יבשים ומעובדים, ואין לדקדק בזה, אלא כל שעיקר החנות נועדה למזון לצרכים יומיומיים, מותר לפותחה בפרהסיא.

ו,ב – כתיבה לצורך מכירה בחול המועד

כאשר מותר לבצע את המכירה, מותר לרשום אותה בקופה כנדרש בחוק ולהדפיס עליהם חשבונית. לגבי הכתיבה בקופה, כבר למדנו שהיא נחשבת כמלאכת הדיוט (יא, יג, יח). ואמנם כתיבת עבודה במחשב כדוגמת דו"ח של רואה חשבון נחשבת מלאכת אומן, ולכאורה כל רישום בקופה מועיל לניהול החשבונות (יא, יג, יט). אלא שהולכים אחר הכוונה, והמגמה כאן היא למלא את דרישות החוק ולא ניהול החשבון הכולל, כי מצד המוכר היה מספיק לרשום בכתיבת הדיוט את מכירותיו.

ולגבי הדפסת החשבונית, למדנו שיש סוברים שהיא מלאכת הדיוט, שהותרה לצורך המועד, ואפשר לסמוך עליהם (לעיל יא, יג, טו). ואם מדובר במוצרי מזון או דבר האבד, אזי גם מלאכת אומן מותרת. עוד אפשר לומר, שההדפסה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי המגמה למלא דרישות החוק ולא להדפיס.

וכ"כ למעשה בשש"כ סז, לג, והוסיף בהערה קנד, סברה להיתר, שאחר שהותר לו לסחור, אם הדבר גורר מלאכה – היא מותרת, כשם שלאחר שהתירו קניית יין, אם צריך להכין להם חביות – מותר (שו"ע תקלט, ט, ומ"ב ל).

ו,ג – מכירה לגוי וליהודי שקונים באיסור

במקום שעיקר הקונים יהודים, אם בא גוי – מותר למכור גם לו (מ"א תקלט, י). אלא שהמ"א התיר מפני שדעתו כדעת הראשונים שסוברים שהאיסור הוא לסחור בפרהסיא, היינו לפתוח חנות בפרהסיא, אבל אין איסור לסחור בצנעה, וממילא אם כבר הותר לו לפתוח את החנות בפרהסיא, מותר גם למכור לגוי. אולם רוב הראשונים והאחרונים סוברים שאיסור מסחר גם בצנעה (וכ"כ בשעה"צ כב למעשה עפ"י א"ר, מאמ"ר ובגדי ישע). ואע"פ כן העתיקו האחרונים את דברי המ"א להלכה (מ"ב תקלט, לג). ומן הסתם התירו מפני דרכי שלום. וכן מבואר בחוהמ"כ י, נז, הערה קסו.

כעקרון אסור למכור ליהודי שקונה בלא היתר, שכן ההלכה שכל מסחר שאינו לצורך המועד או דבר האבד אסור (ב"י ושו"ע תקלט, א, והאחרונים שהוזכרו לעיל). אולם כתב בפס"ת תקלט, 24, שאין צורך לשאול את הקונה מדוע הוא קונה דווקא עכשיו. ע"כ. ולרב פיינשטיין כשם שמוכרים לגוי מפני דרכי שלום, כך מוכרים לחילוני מפני דרכי שלום (הובא בחוהמ"כ י, הערה קסז).

ו,ד – פתיחת חנות בצנעה והדין כשאי אפשר

לצורך מזון כבר כתבתי שמותר לפתוח חנות בפרהסיא, ואת שאר החנויות ככלל אין פותחים. ואם נוצר צורך פותחים בצנעה, וכפי שמבואר בגמרא מו"ק יג, ב: "חנות פתוחה לסטיו – פותח ונועל כדרכו, פתוחה לרשות הרבים – פותח אחת ונועל אחת", וכן בשו"ע תקלט, יא.

כאשר אין דרך למכור בצנעה, אם מדובר בדבר האבד, אפשר למכור בפרהסיא, שכך למדנו בגדרי מלאכת דבר האבד, שעדיף בצנעה, אבל בשעת הצורך אפשר גם בפהרסיא, כמבואר במו"ק יב, ב; ורמ"א תקלח, ב. וכ"כ לגבי מסחר בחוהמ"כ י, ה.

ובשיטה לתלמיד ר"י מפריש, סובר שיש מקרים שאין צורך למכור בצנעה. למדנו במשנה מו"ק יג, א: "אין לוקחים בתים, עבדים ובהמה אלא לצורך המועד". ובתוספות ('אין לוקחין') הסתפקו אם לבצע את המכירה בצנעה כמו במוכרי פירות כסות וכלים. ובשיטה לתלמיד ר"י מפריש כתב: "ולעיל גבי בתים ועבדים לא שייך למיתני בצינעא, דכל הנך דלעיל, דרך העולם הוא לקנותם בפרהסיא כדי שיודע המקח לרבים ויתקיים".

אמנם גם בשעת הדחק אם אפשר, טוב להכין לפני החג שלט, שבו יהיה כתוב שהמכירה לצורך המועד.

ז – היתרי הפעלת חנויות ומסחר משום דבר האבד

ז,א – היתרי מלאכה בהפעלת חנות לצורך דבר האבד

לכתחילה כאשר פותחים חנות משום דבר האבד, שמא יפסיד לקוחות, יש להיזהר מעשיית מלאכות שאיסורן מהתורה, כגון חיתוך בד לפי מידה (באו"ה תקלט, ה, 'אינו'). ובשעת הדחק, אפשר להקל במלאכות שאין בהן טורח רב, שהואיל ואובדן לקוחות באופן שייווצר הפסד גדול לטווח ארוך הוא 'דבר האבד', כל מלאכה מותרת. ועיין בפס"ת תקלט, ג, 12.

ז,ב – מכירה של צרכי המועד לחילוניים

במקום שרוב הקונים גויים, אין למכור, אלא אם כן יש חשש של דבר האבד (חוהמ"כ י, נז, עפ"י הרב פיינשטיין; פס"ת תקלט, ו). וכך דעת הרב פיינשטיין לגבי חנות שמוכרת ליהודים חילוניים (שם).

נראה שבשעת הדחק כאשר הקונים הם יהודים חילונים ורוב המכירות שבחנות יכולות להועיל לשמחת המועד, בשעת הדחק בחשש הפסד גדול לטווח ארוך, מותר לפתוח להם את החנות, ויתלה שלט שהחנות פתוחה לצורך המועד בשעות אלה ואלה.

ומעין זה כתב בשש"כ סז, הערה קלו, שיכול למכור ליהודים חילונים מוצרים שהם לצורך המועד, ולפחות יקיימו בזה מצוות עונג יום טוב.

ז,ג – בעל חנות המשלם שכירות ומיסים על חנותו (הערה 5)

נחלקו האחרונים בדין חנות שמשלמים עליה מיסים ושכר דירה גבוה בלי להתחשב בכך שבימי חול המועד היא מושבתת. בשו"ת דברי מלכיאל ב, ק, התיר משום דבר האבד: "נלע"ד שבעתים הללו ששכירות החנות או בית מכירת יי"ש גדול מאד, וכן הרשיון על זה מהממשלה עולה לדמים הרבה, ועוד יש הוצאות קבועות ותמידיות על עסקים כאלה, א"כ אם לא יעסוק בעסק שלו ודאי שיפסיד מהקרן שישלם בעד שבוע שכר החנות ולהממשלה בלי תועלת".

מנגד, בא"א בוטשאטש תקלט, א, חילק באופן התשלום. אם התשלום שמשלם הוא בחישוב שנתי, אין היתר לעבוד במועד. אבל אם תשלום השכירות או המיסים הוא עבור כל יום ואין מנכים את ימי המועד, מותר לעבוד במועד משום דבר האבד. "וכמדומה שכשאירע אונס ואינו יכול להשלים שנת השכירות אינו משלם רק מה שעד זמן שפסק אז מלמכור, מוכרע מזה שהשכירות נחשב על כל יום בפני עצמו". וכ"כ בשו"ת הרמ"ץ (יו"ד פ, ו).

רשז"א (שש"כ סז, הערה קכא) פקפק על היתר המתבסס על דבר האבד בסוגיה זו, משום "שכל עוד שידע מלכתחילה שכן סדרי החנות, שבלילה היא סגורה, וכן בשבת וביו"ט, ואין זה נחשב לאבד, כן נמי עליו לקחת בחשבון שבחוה"מ החנות סגורה".

ז,ד – מכירות סוף עונה

מכירת סוף עונה בהוזלה משמעותית – נחשבת דבר האבד. וכ"כ שש"כ סז, ל; פס"ת תקלט, ב. כיוצא בזה, מי שצריך לקנות דבר מה, ובחול המועד הוא יכול להשיגו במחיר נמוך באופן משמעותי ממחירו הרגיל, רשאי לקנותו בחול המועד (רמב"ן פסקי חוה"מ; ר"מ פיינשטיין הלכות חוה"מ לה). וכפי שנפסק בשו"ע תקלט, ט, לגבי מי שרגיל לקנות יין בכל שנה. ובתנאי שלא יכל לקנות לפני החג, אבל אם כיוון מלאכתו למועד – אסור (שש"כ סז, ל).

ז,ה – כשמכוונים את המכירות המוזלות לחול המועד והקמת דוכנים

ההיתר לקנות במכירה מוזלת מאד, הוא כאשר המוכרים גויים, או יהודים שנוצר להם הכרח למכור דווקא בחול המועד, כגון שהם בסכנת פשיטת רגל מיידית. אבל כשאין סיבה למכירה המוזלת במועד, זולת הרצון לנצל את ימי החופש של הקונים, אסור לקנות. שאין לך זלזול גדול יותר במועד שמנצלים את הזמן המקודש שלו שנועד לתורה ושמחה, לקידום עסקים. בנוסף לכך, הואיל ולמוכר הדבר אסור, שהרי הוא מכוון מלאכתו למועד, גם לקונה אסור להשתתף בעבירה. זה הכלל, כל ההיתרים משום דבר האבד הם כאשר החנות פתוחה בהיתר, ואם אינה פתוחה בהיתר, הקונה בה מסייע לדבר עבירה, ונעשה שותף בזלזול ציבורי במועד.

וזה שאנשים נמצאים בחופש וחלקם רוצים להרבות בקניות, אינו נחשב סיבה לפתיחת חנויות, מפני שעל כך נצטווינו לשבות בחול המועד ולעסוק בתורה וסעודות שמחה. אבל כאשר אנשים מתאספים לשמחת המועד או בירושלים לשמחת בית השואבה, מותר להקים שם דוכן ולמכור צרכי מצווה וצרכי מועד, וכפי שכתבתי בהלכה ז.

ולגבי חנויות שנמצאות סמוך לאותם מקומות, ומוכרות דברים שיש בהם צורך המועד או צרכי מצווה, יש להקל בצירוף שני שיקולים. א) שהם מוכרים צרכי המועד ומצווה, ומעיקר הדין מותר להם למכור. ב) ההתאספות שם אינה מפני שפנויים במועד, אלא מפני שמגיעים למקומות הללו באופן מיוחד. עוד יש להוסיף, שיש תועלת ציבורית לחזק את צריכת התרבות היהודית, כדי לעודד את היוצרים וליצור אלטרנטיבה ראויה לתרבויות זרות. וימים אלו של חול המועד יכולים להועיל מאד לכך. וכשם שהתירו לצאת על הכלאיים ולחפור בורות (כמבואר בהלכה י), כך יש לעודד מכירת ספרים ודיסקים של שירי קודש בימים אלו.

אבל לגבי חנויות שאין מוכרים בהם צרכי המועד או צרכי מצווה, אין להקל. וכן מובא בפס"ת תקלט, ב, 6.

ז,ו – אובדן זמן ודמי נסיעה נחשבים דבר האבד (הערה 6)

עיין שש"כ סז, הערה קמו, בדעת הרב פיינשטיין, (ועיין לעיל בהרחבה יב, טז, ו, שיש לקנות אצל מי שמוכר בהיתר). ועיין בשהמ"כ ה, כז, שכתב שהפסד זמן לא נחשב דבר האבד, ורק מצד שיצטרך לשלם על הנסיעה התיר לעשות סידורים במועד. עי"ש. ולענ"ד אין הכלל כפי שרצה לדייק, אלא העיקר תלוי בשיעור הזמן, שזמן רב הוא הפסד, וזמן מועט אינו הפסד.

ז,ז – מנהג חסידות שלא למכור ולקנות בחול המועד

גם כאשר מותר מצד הדין לעסוק במלאכה או מסחר כדי להינצל מהפסד, מידת חסידות להימנע מכך. וכן מסופר בתלמוד (מו"ק י, ב) על רבינא שהיתה לו סחורה שיכול היה לקבל עליה בחול המועד סכום מכובד של ששת אלפים זוז. ואף שמצד הדין היה רשאי לבצע את העסקה משום 'דבר האבד', החליט להדר ולהימנע מן המסחר. וסייעו לו מן השמיים ולאחר המועד מכר את אותה הסחורה במחיר כפול. ורצו חכמים ללמדנו בזה, שמידת חסידות להימנע ממסחר גם לצורך 'דבר האבד'. ועוד למדנו, שפעמים מתוך שאדם דואג מדי על ממונו, נדמה לו שאם יימנע מעשיית העסקה בחול המועד יפסיד, ובאמת, אם יתאזר בסבלנות ויכבד את המועד, ירוויח.

וכ"כ ברכי יוסף תקלז, ב: "קהל ועדה מישראל שגדרו שלא ישאו ויתנו בחולו של מועד אף בפרקמטיא אבודה ואף מי שאין לו מה יאכל, ולא לפתוח חנות כלל, יתברכו בן השמים. שאסרו וקבלו כך משום מגדר מילתא. רבינו הרב מהר"י ן' מיגש בבתשובותיו כ"י סי' קמ"ה".

אמנם נראה שכאשר ישנה סבירות גבוהה שההימנעות מן המכירה תגרום להפסד מרובה מאד, נכון שלא להדר, מפני שגם לרווח יש חשיבות, שמפרישים ממנו מעשר וחומש, וגם במה שנותר ניתן לעשות מעשים טובים.

ח – צורכי רבים

ח,א – צרכי רבים

רק מלאכת הדיוט הותרה עבור צרכי רבים שאינן צרכי הגוף במועד (רשב"א ח"ד שכו; ב"י תקמד, א; רמ"א א). אבל שלא כמו צרכי המועד של יחיד שאסור לשלם עליהם, על צרכי רבים בשעת הצורך משלמים, ואפילו אינן לצורך המועד. וכפי שבארו במו"ק ו, א, שהואיל ושלמו ליוצאים על הכלאיים מכספי הלשכה, רצו לחסוך ושלחו אותם בחוה"מ. הרי ששילמו על מלאכת הדיוט לצורך רבים. וכ"כ פמ"ג (תקמד, מש"ז א), ובאו"ה (א, 'צרכי רבים').

הרא"ש (מו"ק א, ו) ונמוקי יוסף (ב, א, 'גמ") כתבו בשם הראב"ד: "כל אלה, אע"פ שהוא טורח גדול ופרהסיא וכיוון מלאכתו במועד, אפילו הכי התירו, מפני שהוא עסק רבים, וכל צרכי רבים אינם נגמרים כי אם בשעת הבטלה, משום דדמו לקדרה דשותפי, ובשעה שהם בטלים, מתחברים כולם ועושים". וזה הטעם שמובא בכל האחרונים. ובשו"ת הריב"ש תקיא ביאר, שצרכי רבים נחשבים כצרכי מצווה.

ח,ב – הפיקוח על הכלאיים

ביארו חכמים במו"ק ו, ב, על עבודתם של שלוחי בית הדין שבדקו את השדות מכלאיים, שבתחילה כשהיו מוצאים כלאיים (שני מיני זרעים או ירקות מעורבים), היו השליחים עוקרים את המין המועט ומשליכים אותו לפני הבהמות של בעל השדה. והיו בעלי השדות שמחים שתי שמחות, אחת שניכשו את שדותיהם, ואחת שהאכילו את בהמותיהם, ולא היו טורחים לעקור בעצמם את הכלאיים. התקינו שיעקרו השליחים את הכלאיים וישליכו אותם בדרכים. ועדיין היו בעלי השדות שמחים שניכשו את שדותיהם, ולא היו טורחים לעקור את הכלאיים. התקינו שיהיו שלוחי בית הדין מפקירים את השדות שמצאו בהם כלאיים, ומאז נזהרו בעלי השדות שלא יהיה כלאיים בשדותיהם (מו"ק ו, ב). יש לציין שלאחר הפקרת השדה, שוב אין בעל השדה עובר באיסור, שאין איסור כלאיים בשדה הפקר.

ח,ג – התשלום לשליחי בית הדין

כתב בא"ר תקמד, ו, שלאחר התקנה האחרונה לא נתנו שכר לשליחי בית הדין הואיל וכבר לא היו צריכים לעקור הכלאיים. ובכך יישב את קושיית התוספות יו"ט (מו"ק א, א) על הרמב"ם שלא הזכיר ששילמו מכספי הלשכה לשלוחי בית דין שיצאו על הכלאיים. ואפשר לומר שלשיטתו היו מוכנים לצאת בחינם, הואיל ולא הוצרכו לעבוד בעקירת הכלאיים.

אבל נראה שבכל אופן חייבים שנציג בית דין יצא לשדות ויקבע אימתי יש בשדה כלאיים כדי להפקירה, שאם לא כן, כל אדם יטען שיש בשדה חבירו כלאיים, ויאכיל ממנה את בהמתו. ובברכ"י תקמד, א, מבואר שגם לאחר התקנה האחרונה יצאו שליחי בית דין להפקיר את השדות, וקיבלו על כך שכר.

התשלום לשליחי בית דין ניתן מתרומת הלשכה (מו"ק ו, א). והתרומות שניתנו ללשכה (מחצית השקל) נועדו לקרבנות הציבור, וחלקם נועד לצרכי מצווה של רבים, כמבואר בכתובות קו, א-ב. ובארו תוס' (מו"ק ו, א, 'מתרומת') שאין בהם קדושה מפני שלב בית דין מתנה עליהם. ויש מי שאמר שהם נתנו ממותר הלשכה, היינו מהכספים שנשארו מהשנה הקודמת, שכבר אין בהם קדושה (תלמיד רבנו יחיאל מפאריש).

ט – הלכה לימינו בצורכי ציבור

ט,א – דעת המקלים בצרכי רבים גם כשיש מנהיגות חזקה

יש סוברים שגם כשיש מנהיגות חזקה מותר לעשות את מלאכת הציבור בחול המועד למרות שאין הכרח לעשותה דווקא בחוה"מ (ערוה"ש תקמד, ו). אבל העיקר שרק מפני ההכרח שבדבר הקילו לעשות מלאכת הדיוט לצרכי הרבים. וכפי שכתבו הרא"ש (מו"ק א, ו) ונמוקי יוסף (ב, א, 'גמ") בשם הראב"ד, שההיתר הוא משום שבלא זאת לא יצליחו לבצע את צרכי הרבים. וכ"כ מ"א תקמד, ג; ח"א כלל קו, ח; מ"ב א; כה"ח ב, ועוד.

ט,ב – תיקון בחדר מדרגות

בחוהמ"כ ח, יז, הביא שתי דעות לגבי תיקון מעלית בבנין רב קומות. בשם הרב וואזנר, שרק אם יש שם חולה או אשה בהריון, שהעלייה במדרגות עלולה להזיק לבריאותם, מותר לתקן במלאכת אומן. ולדעת רשז"א, גם בלא זאת מותר. וצריך לומר שלדעת רשז"א, כיוון שמדובר בצורך של רבים לחסוך את טרחת העלייה במדרגות, צורך זה עלה למדרגת צרכי הגוף במועד. אבל אם זה היה לצורך יחידים, לא היה נחשב כצורך הגוף, כי מניעת טרחה של יחידים אינה צורך חשוב כל כך (אמנם לא ביאר דבריו, ומשמע קצת שרשז"א התיר מלאכת אומן בצרכי רבים גם כשאינם לצורך הגוף, ותימה מפני שמקובל עפ"י הרשב"א שרק בצרכי הגוף מתירים).

למעשה נלענ"ד, שאם הוא צורך ממשי לחולה וכיוצא בו, הרי זה צרכי הגוף במועד, ומותר לתקן במלאכת אומן. ואם אינו צורך ממשי, מותר לתקן רק במלאכת הדיוט, ואם הם רבים, כיוון שיש בזה הנאה לגוף, מותר לתקן במלאכת אומן, וכדוגמת תיקון מרחץ.

אלא שנותר לברר כמה הם רבים שיחשבו צרכי ציבור. בפס"ת תקמד, א, כתב שחדר מדרגות הוא צרכי רבים. ובהערה 1, דן בשאלה כמה אנשים צריכים לגור שם כדי שיחשבו רבים, והעלה אפשרות של עשר נפשות לפחות, ואולי שלוש. וזה לא יתכן כי במשפחה אחת פעמים רבות יש עשר נפשות, ומשפחה אינה נחשבת צרכי רבים. וחשבתי שלכל הפחות צריכים להיות שם עשר משפחות, וכפי שמצינו שעשרה גברים נחשבים ציבור למניין, וכך צרכי רבים יחשבו עשר משפחות. וממילא יש סוברים שחדר מדרגות אינו צרכי רבים, ולכן לכל הפחות צריך שיהיו שם עשר משפחות. ואם אין שם עשר משפחות, אזי הוא נידון כצרכי מועד שאינם צרכי הגוף, שמותר לתקן במלאכת הדיוט. וכאשר יש שם חולה שקשה לו לעלות, וק"ו כאשר יש חשש שייפול, הרי הוא כצרכי הגוף, ומותר לתקן במלאכת אומן. וכ"כ בשש"כ סח, ז. ועיין עוד בהרחבות שבת ל, ח, ב, בהגדרת עיר, לר' יהודה שיש בה חמישים דיורין, לר' שמעון ששה בתים. ומהרש"ם למד שיהיו בה מאה אנשים, שכן דין עיר הנידחת שבפחות ממאה תושבים אינה נחשבת עיר.

י – לצורכי מצווה מלאכת הדיוט מותרת

י,א – צורך מצווה אינו מתיר יותר משאר צרכי מועד

כתב רמ"א תקמד, א: "והוא הדין דלשאר צרכי מצווה אסור לעשות מלאכת אומן במועד". מ"ב תקמד, ח: "רצה לומר דמעלת המצוה לא מהני להתיר בשביל זה מלאכת אומן אף כשצריך לה במועד. ומעשה הדיוט מותר לצורך המועד אף כשאין בה מצוה וכנ"ל בסימן תקמ"א ס"ה".

והתירו מלאכת אומן כאשר הוא 'דבר האבד', שבלא המלאכה יפסיד את המצווה, כמו בסוכה ומזוזה, כמבואר להלן. ואף שבסתם דבר האבד, אם כיוון מלאכתו למועד, קנסו אותו חכמים שלא יעשה מלאכת אומן במועד, לצורך מצווה עוברת לא קנסו אותו (ב"י תקמה סוס"ג, עפ"י רבנו ירוחם; מ"א י; א"ר ו; באו"ה 'לעצמו').

עוד נראה, שגם מלאכת הדיוט שהותרה לצורך מצווה, הכוונה לצורך מצווה שהזדמנה לפניו במועד, כגון שקרא בתורה ומצא שנדבקו אותיות. אבל אסור לקבוע את ימי חול המועד למלאכת הגהה. וכן אם היה צריך לציצית, מותר לקשור את החוטים, אבל אסור לקבוע את ימי חול המועד לקשירת הציציות לצורך הבגדים של כל השנה, מפני שהוא כמכוון מלאכתו למועד.

י,ב – סיום ספר תורה

אסור למי שמקיים הכנסת ספר תורה בחול המועד לכתוב בחול המועד את האותיות האחרונות שבספר, מפני שכתיבתן היא מלאכת אומן, שהותרה רק לצורך הגוף במועד, או לצורך דבר האבד. וכ"כ למעשה ערוה"ש תקמה, ה.

ואם יש מעלה בקיום הכנסת ספר התורה בחול המועד, שעל ידי כך ישתתפו בשמחה יותר אנשים, ויחד עם זה רוצים לשתף את התורמים בכתיבת האותיות, יכול הסופר להכין את המסגרת של האותיות האחרונות, ואזי יהיה מותר למלא אותן במועד, מפני שזו מלאכת הדיוט, שמותרת לצורך הרבים.

ועיין בחול המועד כהלכתו ו, כד, שהביא לכך מקורות רבים, ומהם: בית יצחק יו"ד ב, קו"א כ; שדי חמד מערכת חוה"מ יב; יד יוסף או"ח כד; שאלת יעקב ז. והזכיר שיש מקילים בדיעבד, וסיים לשאול שאלת חכם. ויש לומר, שבדיעבד אם כבר עשו הזמנות ועשו סעודה, והתברר בחול המועד שלא הכינו מסגרת לאותיות, אפשר להקל משום דבר האבד.

י,ג – הכנת סעודת ברית לאחר החג

כתבתי שמי שצריך לעשות סעודת ברית באיסרו חג, ואין באפשרותו להכין אז את הסעודה, רשאי להכין את הסעודה בחול המועד. וכ"כ שש"כ סז, מד; שרגא המאיר ב, מח; ו, עו. וכ"כ בפס"ת תקלג, ב (והוסיף שהוא הדין כאשר יו"ט אחרון חל ביום חמישי ולא יספיק להכין את כל מאכלי השבת ביום שישי). ובשמה"כ י, כא, אסר, מפני שאינה חובת הגוף, ואסור לעשות מלאכה לצורך מצווה שאינה חובת הגוף שאין מקיימים אותה במועד. אמנם הזכיר את דעת המקילים. וכן העיקר, משום שזה צורך מצווה שמותר במועד במלאכת הדיוט, ועוד שיש בזה מלאכת דבר האבד, שהפסד גדול הוא אם לא יעשו סעודה מכובדת לברית.

ויותר מזה כתב שש"כ סז, הערה קפז, שבהכנת סעודה יש עוד סברה להקל, הואיל ואי מקלעי ליה אורחים, ואומרים בחול המועד סברות 'הואיל' ו'מתוך', ולפי זה אפילו שלא לצורך מצווה היה מקום להקל. ע"כ.