א – חג השבועות ויחוסו לחג הפסח

א,א – מדוע הוא יום אחד בלבד

סיכום מזוהר ח"ג צו, א: לכאורה קשה, שמצינו שחג הפסח שבעה ימים, וחג הסוכות שבעה ימים, ועוד יום נוסף שמיני עצרת לשלימות השמחה. ובחג השבועות היה ראוי שתהיה שמחה גדולה יותר, ומדוע הוא רק יום אחד. ביאר ר' אבא, ששבח ישראל הוא שהם אחד, שנאמר (שמואל ב, ז, כג): וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. מפני שכל העליונים והתחתונים מתקשרים באותו מקום שנקרא ישראל (והוא תפארת ומלכות, שמתאחדים על ידי התורה וישראל). וממקום זה נודעת האמונה והייחוד העליון. ונאמר (משלי ג, יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (התורה והתפארת), זה האילן שנקרא אחד, שהכל מתקשר בו, שנאמר (בראשית ב, ט) וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, בְּתוֹךְ – ממש באמצע, שכל הצדדים מאוחדים ונקשרים בו. ולכן פסח וסוכות שהם בצדדים שבעה ימים, וחג השבועות שהוא מאחד באמצע את הכל – יום אחד.

ב – תהליך ההכנה וההיטהרות בספירת העומר

ב,א – יום חתונה

משנה תענית כו, ב: "וכן הוא אומר (שיר השירים ג, יא): צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – זה מתן תורה, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ – זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו". וכן מובא בעוד מדרשים רבים. ויש מדרשים שבהם נאמר: "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – זה הר סיני" (ויק"ר כ, י, ובעוד מקומות רבים). ועוד אמרו במדרש אגדה (בובר במדבר נשא פרק ז'): " בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – זה מתן תורה, שנתחתן עמהם, וביום שמחת לבו – זה המשכן שהיה נישואין". ומפרשי הזוהר (אמור צז) הדגישו תמיד שמדובר במלכות ותפארת, ועיקר הכוונה כנסת ישראל וקוב"ה.

ב,ב – רבי צדוק – ספירת העומר – השתוקקות שיוצרת התחדשות

מחשבות חרוץ י, ד: "צריך שיהיה תמימות, שיוכל להגיע אחר כך ליום השבועות דתקריבו מנחה חדשה שבו היא ההתחדשות… וכל דבר כשמתיישן אין חשוב עוד שכבר הורגל בו, אבל דברי תורה צריכים להיות כל יום כחדשים וחביבים כל שעה כשעה ראשונה… וזהו על ידי ספירה הקודמת כאשה שמתחדשת לבעלה דגם כן אמרו ז"ל (נדה לא, ב) כדי שתהיה חביבה עליו, והוא דוגמת הלבנה שמתחדשת בכל חודש… והחידוש שאחר ההעלם הוא דבר חדש ולא מה שהיה מקודם… וזהו ההתגלות מתן תורה דשבועות שנקרא חג שבועות בקרא על שם ספירת השבועות הקודמות שעל ידי ההעלם הקודם, והספירה שהוא החשק וההשתוקקות להגיע לאור הגילוי, שזהו ספירת הימים עד אותו יום שמשתוקק עליו ושמח כל רגע ורגע שמתקרב אליו… ועל ידי אותו ההשתוקקות אח"כ כשנתמלא תשוקתו הוא מוצא בו טעם חדש הבא מרוב החביבות. ועל כן הקרבת המנחה חדשה הוא בשבועותיכם. שספירת השבועות הקודמות הוא הגורם למנחה חדשה זו שזוכין לה ישראל המונין ללבנה (סוכה כט, א) שעתידין להתחדש כמותה (סנהדרין מב, א), ולהשיג התחדשות אחר כל העלם והוא הגורם ומביא לקדושת החג אחר שכבר קידש השבועות הקודמות בספירתו שיהיו כל כוחותיו קודש לה' על ידי זה זוכה לקבלת תורה מחדש בכל שנה באותו יום".

ב,ג – ההכנה לקבלת תורה – דרך ארץ קדמה לתורה

כבר מראשית הבריאה נקבע שיוכלו ישראל לקבל את התורה רק אחר כאלפיים שנה, מפני ש"דרך ארץ קדמה לתורה". וכדברי המדרש: "א"ר שמואל בר נחמני: גדולה דרך ארץ שקדמה לתורה כ"ו דורות, שנאמר (בראשית ג, כד): לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים, דרך זו דרך ארץ, החיים זו תורה" (אוצר המדרשים אייזנשטיין, השכם עמוד 142. וכן מובא בצרור המור וזאת הברכה, ואברבנאל בראשית פרק ג). תחילה היו בני האדם צריכים ללמוד להתמודד עם קשיי הקיום, ללמוד לספק לעצמם מזון, לבוש ובית, ולהתארגן בחברה שתוכל להתמודד בהצלחה עם הקשיים שמסביב. אמנם על ידי דרך ארץ לבד העולם אינו זכאי להתקיים, כי הוא עדיין מלא רשע בלא אפשרות של תיקון, וזהו שאמרו חכמים (ברא"ר א, ד; תנחומא נשא יט), שאותם כ"ו דורות קיים אותם הקב"ה בחסד, על סמך זה שלבסוף יקבלו את התורה. מ"מ מדרגת דרך ארץ של אז היתה כל כך שפלה ואכזרית, עד שלא יכלו ישראל להתקיים בה, ונשתעבדו למצרים. וכשנעשו ששים ריבוא, והיו בשלים לקבל את התורה, הוציאם ה' ממצרים לחירות, ונטהרו בספירת שבעת השבועות וקבלו את התורה.

ב,ד – קידוש ואכילה לפני צאת הכוכבים

כתב של"ה (מס' שבועות נר מצווה א): "וקבלתי ממורי הגאון מהר"ש ז"ל מלובלין, שקיבל איש מפי איש מפי הגאון רבינו יעקב פולק ז"ל, שלא לעשות קידוש ולאכול בליל ראשון של חג שבועות עד צאת הכוכבים. והטעם, מפני שבספירה כתיב (ויקרא כג, טו): שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. ואם כן, כשמקדש בעוד יום, מחסר אותו המקצת ממ"ט ימי הספירה, שהרי חג שבועות הוא לאחר הספירה, וכשיש ספירה אינו שבועות. וכשמקדש, אם כן מקבל על עצמו החג, ומחסר אותו המקצת מימי הספירה, ונמצא שאינן תמימות. ואל תשיבני ממה שמתפללין אז התפלה מבעוד יום. דזה אינו כלום, דהא ר' אושעיא צלי של מוצאי שבת בשבת, כדאיתא בברכות (כז, ב), אף על גב דעדיין ממש שבת גמור הוא…"

וכ"כ משאת בנימין חידושי דינים או"ח ד; שיירי כנה"ג הגה"ט א; עולת שבת תצד, א; מ"א הקדמה לסי' תצד; פר"ח תצד; א"ר ג; חק יוסף א; שולחן גבוה א; ערוה"ש ג; שתילי זיתים ב.

ב,ה – תפילת ערבית לפני צאת הכוכבים

ויש סוברים שגם להתפלל חייבים לאחר צאת הכוכבים משום תמימות, שכן גם התפילה עצמה שייכת לחג השבועות ואומרים בה "מקדש ישראל והזמנים". ונהגו ישראל לקבל את החג לכל המאוחר בעת אמירת 'ברכו'. כ"כ הט"ז בהקדמה לסי' תצד: "מאחרין להתחיל ערבית בכניסת שבועות כדי שיהיו ימי הספירה תמימות". וכ"כ חק יעקב תצד, א; שולחן שלמה א; דרך החיים; שועה"ר ב; פמ"ג מ"ז; באר היטב; קיצור שו"ע קכ, יא; מ"ב א; ציץ אליעזר יג, נט.

מנגד היו שהתייחסו לדברי הט"ז ואע"פ כן חיזקו את דברי השל"ה ודעימיה, שאכן יש לחלק בין התפילה לקידוש. כ"כ נחלת שבעה מה; מקור חיים לחוו"י תצד. וכ"כ היעב"ץ (סידור דיני עצרת ב), והוסיף: "ומי שמקדים להתפלל בשיעור שמוסיפין מחול על הקודש, הרי זה זריז ונשכר בקיום מצווה, ומתקיים זה וזה בידו… ועיקר הקפידא למאן דחש לה הוא שלא לאכול קודם הלילה".

ב,ו – הסוברים שמותר לקדש לפני צאת הכוכבים

יש שכתבו שאפשר לקדש ולאכול לפני צאת הכוכבים, כ"כ יוסף אומץ (יוזפא) תת"נ: "אכן באמת לא ראיתי רבנן קשישי בעלי מעשה אשר בארצנו ארץ אשכנז דעבדי הכי, ובפרט אותם המדקדקים העומדים בבית ה' בלילות שעומדים כל הלילה על עמדם ללמוד כל הלילה כמ"ש בספר הזוהר פר' אמור, והמה לומדים על פי הסדר הכתוב לקמן, כי המלאכה מרובה והלילות בהם קצרים עד מאד בעת ההיא. ואם יתמהמהו בקידוש והתחלת אכילה עד צאת הכוכבים, וגם באכילה ישהו קצת זמן מה ליתן מקום לשמחת חג הקדוש כאמרם ז"ל, אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא, בזה תצא קרוב לחצי הלילה ומתי יעשו לביתם הנצחי. לכן נראה לי רחמנא ליבא בעי, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים, ומותר לעשות קידוש בין השמשות כי מדאורייתא קרי בין השמשות לילה".

וכ"כ קרבן נתנאל על הרא"ש, במשנה פסחים צט, ב: "ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל עד שתחשך", וכתב הרא"ש: "אע"ג דבשבתות וימים טובים יכול להוסיף מחול על הקודש ולאכול קודם שתחשך". והעיר בקרבן נתנאל: "מכאן ראייה דלא כמ"א בסי' תצד דבליל שבועות אין מקדשין על היין עד צאת הכוכבים דכתיב תמימות תהיינה". וכ"כ שו"ת דגל מחנה אפרים או"ח ג. (ובנוהג כצאן יוסף (שבועות א) הביא את שתי הדעות, וכתב ובְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ (משלי ג, ו).

ב,ז – תוספת יום טוב בשבועות

לכאורה קשה על דעת הט"ז ודעימיה, שאם אפילו להתפלל ערבית אסור לפני צאת הכוכבים, איך מקיימים מצוות תוספת יום טוב בחג השבועות?

חידש הנצי"ב (העמק דבר ויקרא כג, כא; שו"ת משיב דבר א, יח), שאין מצווה להוסיף מהחול על הקודש בחג השבועות. ולכן התורה אומרת (ויקרא כג, כא): בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, שצריך לעשות מקרא קודש דווקא בלילה ולא לפני כן. והסביר שזה הטעם לכך שצריך להתפלל ולקדש לאחר צאת הכוכבים ולא מפני 'תמימות', דאם לא כן, היה צריך בכל לילה שבין פסח לשבועות להקפיד על כך. מעין זה כתב בשו"ת להורות נתן ז, לא, שמכיוון שאין תאריך לשבועות אלא הוא תלוי בספירת חמישים יום מפסח, אין מתחייבים בו אלא בסיום מ"ט יום. "א״כ יוצא דבחג השבועות גילה קרא שאי אפשר להוסיף עליו, דאם תוסיף עליו נמצא שחסר משבע שבתות תמימות, וחג השבועות לא התקדש עד שכלתה התמימות של שבע שבתות".

בשו"ת באהלה של תורה (ה, מו) כתב שדין תוספת יום טוב אינו בא להקדים את היום עצמו, אלא בא רק לשבות ממלאכה קודם כניסת החג, ואין זה סותר דין 'תמימות'. וכן עולה מתוס' כתובות (מז, א, 'דמסר'), שמי שקיבל על עצמו תוספת יום טוב שעה אחת לפני החג אסור במלאכה, אבל מותר לו לשאת אשה כיוון שמצוות השמחה עדיין לא חלה עליו עד הלילה. כיוצא בזה כתב הרמ"א (יו"ד קצו, א), שאשה שבדקה את עצמה אחרי שהציבור קיבל עליו שבת ואמר 'ברכו', הבדיקה עולה ליום הקודם, כי תוספת שבת אינה שייכת לספירת ימי הטהרה. וכ"כ חוט שני (יו"ט עמ' קסה). וכעין זה כתב בשו"ת אז נדברו (ח, נז; יד, מ).

וכן נראה למעשה שצריך לקבל תוספת חג גם בחג השבועות, שלא מצינו בראשונים שביטלו מצווה זו, שהיא דאורייתא לרוב הפוסקים. וגם באחרונים רק מקצתם כתבו שאין מצווה להוסיף מהחול על הקודש בחג השבועות. וגם אם הספק היה שקול, כיוון שהוא נוגע למצווה דאורייתא, יש להחמיר ולקיימה. קל וחומר כאשר מרוב הפוסקים משמע שחג השבועות שווה לשאר הימים טובים שחובה להוסיף בהם מהחול על הקודש. ויש לומר, שאין זה פוגע בתמימות כל זמן שאין אומרים קידוש (לשל"ה) ומתפללים ערבית (לט"ז). ועיין בפניני הלכה שבת ג, ה, שיש דעות האם קבלת תוספת שבת מחייבת גם שלא להתפלל מנחה של חול. ועוד עיין בזמנים ב, 4, שלדעת רוב הפוסקים מצד תמימות אין מצווה לספור דווקא בתחילת הלילה. ולדעת מחצית הראשונים, אף אפשר לספור ביום (שם ב, ה).

ב,ח – הדלקת נרות לפני צאת הכוכבים

כתב הרב טיקונצ'סקי (לוח א"י תרפו) שאין להדליק נרות בערב שבועות מבעוד יום, "כי אחרי שנהגו לברך 'זמן' בהדלקה הרי זה כקידוש היום ואין כאן תמימות". וכיוון שלא מצינו באחרונים עוד שהחמירו בזה, אין לחלק בין חג השבועות לשאר החגים, וכשם שבכל החגים רשאיות לברך 'שהחיינו' בהדלקת נרות, כך בשבועות. ומה שביארו לפי השל"ה על תפילת ערבית יחול גם על זה. כמו כן אפשר שהברכה חלה על איסור המלאכה. והרוצות להדר יצאו בחג השבועות בברכת 'שהחיינו' שבקידוש. וכבר למדנו בפניני הלכה מועדים ב, ב, שכך הוא המנהג היותר משובח בכל החגים.

ג – זמן מתן התורה

ג,א – התאריך של מתן תורה

שבת פו, ב: "תנו רבנן: בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו. אמר רבא: דכולי עלמא – בראש חדש אתו למדבר סיני… ודכולי עלמא – בשבת ניתנה תורה לישראל… כי פליגי – בקביעא דירחא; רבי יוסי סבר: בחד בשבא איקבע ירחא… ורבנן סברי: בתרי בשבא איקבע ירחא…" עוד נחלקו מתי פרשו מנשותיהם. לר' יוסי ביום רביעי, ולחכמים ביום חמישי. שאלו (שבת פז, א) על ר' יוסי, והלא נאמר (שמות יט, י): "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר", הרי שציווה ה' שיפרשו יומיים בלבד לפני מתן תורה, והיאך לר' יוסי משה הפרישם מיום רביעי למשך שלושה ימים? "אמר לך רבי יוסי: יום אחד הוסיף משה מדעתו, דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות". הרי שלר' יוסי מצדו יתברך היתה התורה אמורה להינתן ביום שישי, וכיוון שהוסיף משה יום אחד, ניתנה בשבת. ממשיכה הגמרא לבאר: "הוסיף יום אחד מדעתו. מאי דריש? הַיּוֹם וּמָחָר – היום כמחר, מה למחר – לילו עמו, אף היום – לילו עמו. ולילה דהאידנא נפקא ליה (הלילה של יום רביעי כבר עבר). שמע מינה – תרי יומי לבר מהאידנא. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו – דלא שריא שכינא עד צפרא דשבתא".

ואין זו דרשה גמורה, ולכן נחשב שהוסיף משה יום זה מדעתו (תוס' פז, א, 'היום'). ורמב"ן ביאר, שבאמת הציווי היה לפרוש יומיים, אלא שהיה ידוע לפני ה' שיוסיף משה יום מדעתו, ולכן נתן לדבר רמז בציווי. ולריטב"א נתן ה' מקום לפרש את הציווי בשני אופנים, ומשה מדעתו פירש אותו לשלושה ימים. ולחידושי הר"ן, התכוון ה' שיפרשו שלושה ימים, ומשה כיוון לדעתו, ונחשב שהוסיף משה יום אחד מדעתו, מפני שהדבר לא היה מפורש בציווי.

להלכה פולטת שכבת זרע בתוך שלושה ימים (שש עונות) טמאה (יו"ד קצו, יא). נמצא אם כן שמשה נהג כהלכה, ויש לשאול היאך צווה ה' באופן שאפשר לפרוש רק שני ימים. ואפשר להשיב שהיה גלוי לפני ה' שבפועל לא תהיה מי שתפלוט ביום שישי, ולכן אפשר היה לתת תורה ביום שישי. אלא שמשה נהג על פי הידוע לו, שאפשר שתפלוט ביום השלישי, ולכן הוסיף יום אחד (עיין פני שלמה הובא בשוטנשטיין פז, א, 15).

מבואר בברייתא (שבת פז, ב) שיום ט"ו בניסן, הוא יום יציאת מצרים היה ביום חמישי – "ואותו היום חמישי בשבת היה". וזה כדעת ר' יוסי שהוסיף משה רבנו יום אחד מדעתו, שהיתה התורה צריכה להינתן ביום החמישים לספירת העומר, הוא יום שישי, והוסיף יום אחד וניתנה בשבת.

ג,ב – דעת חכמים שהתורה נתנה ביום החמישים שחל בשבת

לעומת זאת דעת חכמים שהתורה נתנה ביום החמישים הוא יום שבת, ויצאו ממצרים ביום שישי, כמבואר בברייתא (שם פח, א): "תניא בסדר עולם: ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר שחטו פסחיהן, בחמשה עשר יצאו, ואותו היום ערב שבת היה". ואם כן התורה נתנה ביום החמישים. וכן הוא בסדר עולם רבה (ליינר) פרק ה: "בי"ד יום בו שחטו ישראל את פסחיהן במצרים, ויום חמישי היה, ובו בלילה לקו הבכורות, ממחרת הפסח, ערב שבת היה, נסעו מרעמסס… בשלישי בששה לחדש נתנו להם עשרת הדברות, ויום השבת היה". ואמנם ר' יוסי הוא ששנה סדר עולם (יבמות פב, ב), מ"מ שנה ברייתא זו אליבא דחכמים שחלקו עליו.

אמנם צריך לומר שעד למבואר בדף פח, א, ביארה הגמרא שגם חכמים החולקים על ר' יוסי מסכימים שהתורה נתנה ביום החמישים ואחד, וכל מחלוקתם על התאריך החודשי, שלדעתם שני החודשים היו מלאים, ולכן התורה נתנה בו' בסיוון. ואפשר לומר, שיש שני ביאורים בדברי חכמים, לראשון שגם הם סוברים שהתורה נתנה ביום החמישים ואחד, לשני שהם סוברים שהתורה נתנה ביום החמישים.

ג,ג – הדעה שהתורה נתנה ביום החמישים שחל ביום שישי

גם לפרקי דרבי אליעזר פרק מה, התורה נתנה ביום החמישים, אלא שלפיו יציאת מצרים היתה ביום חמישי והתורה נתנה ביום שישי: "ר' אלעזר בן עזריה אומר: ערב שבת בששה לחדש בשש שעות ביום קבלו ישראל את הדברות, ובתשעה שעות ביום חזרו לאהליהם והיה המן מוכן להם לשני ימים, ושבתו ישראל באותה שבת שמחים כשמחת החג שזכו לשמוע קולו של הקב"ה…", וכן בירושלמי (שבת פרק ט הלכה ג).

ג,ד – חג השבועות נחשב זמן מתן תורתנו

תקנו חכמים לומר בתפילה 'זמן מתן תורתנו', ולקרוא בעשרת הדברות (שו"ע תצד, א). וכן אמרו בשבת (קכט, ב) לעניין הקזת דם בערב חג השבועות: "מעלי יומא דעצרתא – סכנתא. וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרת. דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח. דאי לא קבלו ישראל תורה – הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו".

ג,ה – היאך אומרים בחג השבועות זמן 'מתן תורתנו'

יש לשאול הרי מקובל להלכה כר' יוסי, שהתורה נתנה בז' סיוון יום החמישים ואחד לספירת העומר, ולפי זה חג השבועות שחל ביום החמישים לספירת העומר ובו' בסיוון אינו בזמן מתן תורתנו.

הסבר אחד, לריטב"א הולכים כשיטת חכמים ב'סדר עולם' שהתורה ניתנה ביום החמישים שהיה גם ו' בסיוון וכך נוהגים לדורות. אמנם התאריך החודשי אינו מעכב, ובזמן שהיו מקדשים את החודש על פי עדים, יכול היה להשתנות, אבל תמיד חל חג השבועות ביום החמישים לספירת העומר.

הסבר שני, שלדעת חכמים התורה נתנה ביום החמישים ואחד, אבל כיוון שבפועל זה יצא בו' בסיוון, וכשהולכים לפי החשבון תמיד חג השבועות בו' בסיוון, וגם כאשר מקדשים על פי עדים כך יוצא בדרך כלל, לפיכך נכון לומר 'זמן מתן תורתנו' (שועה"ר תצד, א).

והדעה הרווחת, שהלכה כר' יוסי שהתורה נתנה בז' בסיוון הוא יום החמישים ואחד (ושבת הגדול היה בי' ניסן, ובו לקחו את השה לקרבן פסח), ואע"פ כן אומרים 'זמן מתן תורתנו'. כי זה היה הזמן הראוי למתן תורה, ורק מסיבות צדדיות לא ניתנה ביום החמישים. ובהעמק שאלה סי' קז, ד, כתב שיום ו' סיוון הוכן מששת ימי בראשית לקבלת התורה, ולכן הוא יום מתן תורה, ואין מתחשבים במה שמשה רבנו הוסיף יום אחד מדעתו (ועיין במאמרו של הרב גורן בתורת המועדים עמ' 386 שרק משום חולשא דאורחא לא ניתנה ביום החמישים).

ג,ו – באור המהר"ל ליום הנוסף

כתב המהר"ל (תפארת ישראל פרק כז), שהיום שהוסיף משה מדעתו הוא במעמד יותר גבוה משאר פירושי חכמים לפסוקים, שהם נקראים דברי סופרים אף שדינם מדאורייתא, ואילו מה שהוסיף משה מדעתו, והסכים לו הקב"ה נחשב "כאילו כתבם בתורה והוא גוף המצוות, ולא שהוא פירוש בלבד". ומ"מ לא נאמר הדבר במפורש למשה, "כי שאר דברים הם באים מן השם יתברך בכוח גזרה שנצטווה עליו בצווי, אבל אלו דברים לא באו מצד הגזרה רק שהיה מסכים לומר שיפה הוא וראוי הוא לעשות ואין זה גזרה".

"היו הימים מתעלים מדרגה אחר מדרגה עד יום החמישים שהוא ראוי אל התורה. אמנם דבר זה שהיום החמישים ראוי אל התורה הוא מצד הש"י, אשר הוא הנותן, אבל קבלת התורה שהוא מקבל אותה המקבל, הוא אח"כ, וצריך יום בפני עצמו אל קבלת התורה, ולכן לא היה יום קבלת התורה ביום חמישים רק ביום חמישים ואחד". בנוסף לכך "הקבלה יותר ראויה ביום השבת, וזה מפני שהוא יום שבאה בו הברכה מעליונים לתחתונים… ועוד כי יום השבת הוא קדוש ונבדל מן הגשמי, במה שאין בו מלאכה… ולפיכך ראוי שתינתן בו התורה שהיא שכל גמור מופשט מן הגשמי. ומכל שכן כי יום השבת הוא השלמת העולם ונתינת התורה לעולם הוא השלמת העולם".

אלא כפי ששאלנו, הרי חג השבועות ביום החמישים, ואיך אומרים בתפילות "זמן מתן תורתנו" והוא היה בפועל ביום החמישים ואחד. ומבאר שאכן "יום מתן תורה בעצמו הוא יום חמישים, והקדושה ליום מצד הש"י אשר הוא מקדש היום".

ולדעתו גם חכמים מסכימים לזה, שגם לדעתם בתורה יום יציאת מצרים ביום חמישי ומתן תורה ביום שבת. (אמנם למדנו שבשבת פח, א, מובאת ברייתא מסדר עולם, שיציאת מצרים היתה ביום שישי, וממילא קבלת התורה שבשבת ביום החמישים. ואולי למהר"ל זה אינו ההסבר העיקרי בדעת חכמים).

כיוצא בזה כתב בבני יששכר, מאמרי חודש סיון ד', שבחינת התורה הנעלמה בלי התלבשותה בדיבור, בסוד חכמה, ניתנה בחמישים לעומר. ובחינת התורה הנגלית אלינו ע"י הלבשתה בדיבור ניתנה בחמישים ואחד לעומר. והעיקר הוא היום שבו האירה התורה הנעלמה.

כיוצא בזה בפרי צדיק חג השבועות ז', עיין בפרטי ביאורו.

ג,ז – רש"ר הירש – החג נקרא על שם ההכנות

סיכום דברי רש"ר הירש, ויקרא כג, כא: אנו מקיימים את חג השבועות ביום החמישים, למרות שביום החמישים ואחד נתנה התורה בפועל, כי העיקר הוא ההשתדלות וההכנה שלנו לקבל את התורה, וביום שבו השלמנו את הכנותינו, הוא היום שבו אנו עושים את החג, והוא נקרא שבועות, על שם תהליך ההכנה. ואף שמו משונה, שאינו נקרא על שם מצווה מסוימת שבו, אלא על הספירה, ההכנה, שנמשכת שבעה שבועות. ולכן קראו לו חכמים 'עצרת', לשון סיום הספירה.

ג,ח – משך חכמה – מעמדם של החכמים נעוץ ביום מתן תורה

ויקרא כג, כא: "והנה מצאנו, דאימתי התחילה התורה להתנהג על פי חכמי האומה – וזהו תורה שבעל פה – מששי בסיון, שמשה חידש יום אחד, ודרש יּוֹם כמָחָר שיהא לילו עמו, ולא שרתה שכינה עד יום שלישי צפרא דשבתא (שבת פז, א). וזה קשור האומה זה לזה באופן אלקי (לפני כן ביאר ששבתות מקושרות כל אחד להש"י, והמועדים מקשרים ישראל זה לזה), על פי הוראת תורה שבעל פה שמסרוה לגדולי האומה לדרוש על פי המסורה להם מסיני, ולֹא תָסוּר. והחמירה תורה בדברי סופרים יותר מדברי תורה (ירושלמי ברכות), שזקן ממרא במיתה, ודברי תורה יש שהם בעשה ויש מהם בלא תעשה. שההתחלה היה מיום ששה בסיון, שבו לא שרתה שכינה עד צפרא דשבתא, וכמו שדרש משה מגזירה שוה. ולכן אם האומה מקושרת באופן נפלא כזה, הלא צריכים להיות מקושרים על ידי שמחה והתרבות ההכנות מאחד לחבירו. וזה שאמרו (פסחים סח, ב): הכל מודים בעצרת דבעינן לָכֶם, שיהיה כל האומה מקושרים זה לזה, מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה לישראל. פירוש, ניתנה להם שיהא ההלכה כפי מה שיאמרו, ויתנהגו דרכי ההשגחה האלקית בהאומה על פי הוראת ישראל וגדוליה. וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ (משלי כג, כב). ולזה קרבנו שתי הלחם משאור וחמץ, דלמזבח אסור ואינו קרב כלל (ויקרא ב, יא), רק נאכל לכהנים, להורות דעיקר החג הוא לָכֶם, והוי לבעלים, וכהנים במקום בעלים קיימי".

ג,ט – משמעות מתן התורה בשבת

של"ה (מס' שבועות תורה אור יד): "כולי עלמא מודים דבשבת נתנה תורה, כדאיתא בפרק רבי עקיבא (שבת פו ב). כי שבת מורה על חידוש העולם, וחידוש עולם מורה על מציאות השם יתברך, המהווה כל הוויה, אשר באמצעות התורה, אנחנו דבקים בשם ידו"ד, ובתורה קרבנו לשמו הגדול, שהוא ידו"ד, אשר על שם זה נקרא שבת שלפני פסח 'שבת הגדול', כי ראשית המחשבה סוף המעשה, והתחיל צמיחת קרן ישראל בשבת שלפני פסח ליכנס ולהדבק בשם ידו"ד, כשקשרו הטלה בכרעי המטה (טור או"ח סי' ת"ל), והוכנע השר של מעלה שהוא בכור השרים, ונתגלה כי גדול ידו"ד מכל אלוהים. אבל סוף המעשה היה שבת שלאחר הספירה, שבו נתנה התורה. ובאמצע, דהיינו ביום ראשון של פסח, יצאו ישראל לגמרי מרשות שרים של מעלה, ופסקה זוהמת הנדה, אך לא לגמרי, והוצרכנו לספור ימי הליבון, ואז נתדבקו בשם ידו"ד בקבלת התורה, ונכנסנו לרשות היחיד שמו הגדול, שהוא סוד שם ידו"ד שהוא רשות היחיד, ארכו עשר, ורחבו ד' דהיינו ד' אותיות של השם, כמבואר ברעיא מהימנא, על כן אסור להוציא בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים, כי אנחנו נכנסנו ביום השבת בקבלת התורה לרשות היחיד, יחידו של עולם, חלק ידו"ד עמו. והנה שבועות שלאחר מ"ט ימי הספירה, רומז גם כן על שבת שכולו שבת, דהיינו בסוד היובל לאחר השמיטות, ואז יהיה השכר נצחי שכר התורה והמעשה, וזהו בעצם שבת הגדול".

ג,י – מדוע נוהגים לעשות בחו"ל יום שני של גלויות

קבעו יו"ט שני של גלויות במקומות שהשליחים של בית הדין לא הגיעו משום 'ספיקא דיומא', ואם כן בחג השבועות אין לחשוש, שהוא ביום החמישים לספירת העומר. אלא שנהגו כך כדי שלא לחלק בין המועדות, וכ"כ הרמב"ם (קידוש החודש ג, יב) וז"ל: "יש מקומות שהיו מגיעין אליהן שלוחי ניסן ולא היו מגיעין אליהן שלוחי תשרי, ומן הדין היה שיעשו פסח יום טוב אחד שהרי הגיעו אליהן שלוחין וידעו באיזה יום נקבע ראש חדש, ויעשו יום טוב של חג הסוכות שני ימים שהרי לא הגיעו אליהן השלוחין, וכדי שלא לחלוק במועדות התקינו חכמים שכל מקום שאין שלוחי תשרי מגיעין שם עושין שני ימים אפילו יום טוב של עצרת". והחתם סופר (או"ח קמה) מסיק שיו"ט שני של חג השבועות חמור משאר ימים טובים של גלויות, שלא מחמת הספק נתקן אלא רק משום גזירה, והרי הוא דומה ליום טוב שני של ראש השנה בזמן "שבאו עדים מן המנחה ולמעלה, שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש" (משנה ר"ה ד, ד).

לפי מה שלמדנו, יום מתן תורה היה בחמישים ואחד לספירה, שכן הוסיף משה רבנו יום אחד מדעתו, ואפשר שזו הסיבה הפנימית לתקנת יו"ט שני של גלויות לחג השבועות. וכן כתב במ"א ריש סי' תצד. כיוצא בזה כתב בפרי צדיק ז'.

ג,יא – קרבנות החג

תלמוד ירושלמי ראש השנה פרק ד הלכה ח: "ר' משרשיא בשם ר' אידי: בכל הקרבנות כתיב חטא (וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם – במדבר כח, כב) ובעצרת אין כתיב חטא (שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם – במדבר כח, ל), אמר להן הקדוש ברוך הוא: מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם".

ד – חג הקציר

ד,א – החגים תואמים את עונות השנה החקלאית

החגים תואמים את עונות השנה החקלאית, והם ימי שמחה והודאה על היבול, פסח – שעורים, שבועות – חיטים וביכורי פירות, סוכות – אסיף הכל (עיין רמב"ן וחזקוני שמות כג, טז, ורבנו בחיי שמות יג, ד).

ד,ב – חג הקציר – נידונים על פירות האילן

ר"ה טז, א: "משנה. בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה – כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ובחג נידונין על המים".

ד,ג – האם חג הקציר הוא ראש השנה

למדנו שאינו נחשב מארבעה ראשי שנים, שאמרו במשנה הראשונה (ר"ה ב, א): "ארבעה ראשי שנים הם. באחד בניסן – ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול – ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי. באחד בתשרי – ראש השנה לשנים, ולשמיטין, וליובלות, לנטיעה, ולירקות. באחד בשבט – ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו".

אולם מאידך למדנו במגילה לא, ב, שעצרת נחשב כראש השנה: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה. בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא שבתורת כהנים, אטו עצרת ראש השנה היא? – אין, עצרת נמי ראש השנה היא, דתנן: ובעצרת על פירות האילן".

ולמד הרב גורן (תורת המועדים עמ' 438) מרש"י שאין הכוונה שעצרת רק ר"ה לפירות האילן אלא ר"ה כללי, שכתב: "שהוא זמן קציר וזמן פירות האילן". אמנם שאל האם גם פסח שנידונים על התבואה, וסוכות שנידונים על המים נחשבים ר"ה. ומבאר שזה עניין מיוחד לחג השבועות, מפני שתקנת עזרא לקרוא הקללות קודם לעצרת ור"ה אינו תואם לסדר קריאת התורה שהיתה נהוגה אז בא"י, מפני שאז היו רגילים לסיים את התורה כל שלוש שנים או שלוש וחצי שנים. אלא מוכרחים לומר שתקנת עזרא נועדה לעשות הכנה של תשובה לקראת ר"ה, והיא תקנה כמו קריאת ד' פרשיות.

אמנם ציין שבפועל אנו קוראים את הקללות שתי שבתות לפני, וכפי שמפורש בתוס' מגילה לא, ב: "לפי שאנו רוצים להפסיק ולקרות שבת אחת קודם ר"ה בפרשה שלא תהא מדברת בקללות כלל שלא להסמיך הקללות לר"ה ומטעם זה אנו קורין במדבר סיני קודם עצרת כדי שלא להסמיך הקללות שבבחוקותי לעצרת". וכ"כ הר"ן על הרי"ף שם, שעכשיו אנו חוששים יותר שלא לסמוך קללות לר"ה.

וסיכם הרב גורן ששבועות הוא ראש השנה לצומח, ויום דין על כל הצומח. שאז נשלמו התבואות והתחילו להבכיר פירות האילן, וכל מה שימשיכו לצמוח על סמך מה שכבר התחילו עד חג השבועות. וכן מצינו במשנה שביעית א, א: "עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית… ובית הלל אומרים עד העצרת". ושם ב, א: "עד אימתי חורשין… ובשדה האילן עד עצרת". ופירש רש"י (מו"ק ג, ב), שעד העצרת בשדה האילן החרישה יפה לפירות של השנה הקודמת, ומכאן ואילך לשנה הבאה. וכן מבואר בירושלמי שביעית פ"א ה"א. ועיין עוד בדבריו שם.

ד,ד – חג הקציר – פירות המצווה בעולם הזה

עוד רמז יש בשמו של חג הקציר. כידוע עיקר שכר המצוות הוא בעולם הבא שהוא עולם האמת, אולם יש מצוות גדולות שאף שהקרן של שכרם שמור לעולם הבא, מכל מקום אוכלים מפירותיהם גם בעולם הזה, וכפי שאמרו חכמים במשנה (פאה א, א): "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם". והדברים תואמים, החג של מתן תורה הוא 'חג הקציר', שבו קוצרים ונהנים מפירות העולם הזה. וכפי שאמרו חכמים, שמות רבה (לא, טז): "חג הקציר שבו ניתנה תורה לישראל שאוכלים מפירותיה בעוה"ז…". ובתנחומא (משפטים יב): "וחג הקציר שבו נתן להם את התורה שאוכלין מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת להן לעולם הבא, שנאמר (משלי ח, יט) טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר.

ה – יום הביכורים

ה,א – ביכורים

מהו ביכורים, שאז מביאים שתי הלחם, והם מנחת חיטים הבאה מן החדש (רש"י במדבר שם ועוד מפרשים רבים). וכן נאמר (ויקרא כג, כ): "וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' ", הרי ששתי הלחם הם לחם הביכורים.

עוד כתב רש"י (סנהדרין יא, ב), שמאז מתחיל זמן הבאת הביכורים, ולכן אמרו בגמרא שמעברים את השנה "על פירות האילן", "ואם לא יביאם בבואו לרגל צריך לטרוח ולעלות פעם אחרת". ועל ידי הקרבת שתי הלחם הותרו הביכורים, כמבואר (מנחות פד, ב): "שתהא ראשית לכל המנחות… ומנין שתהא (שתי הלחם) קודמת לביכורים? תלמוד לומר: וחג שבעות תעשה לך בכורי קציר חטים". רש"י: "כלומר שתי הלחם יהא קודם לכל קציר חטין אפילו בכורים".

ה,ב – הבאת ביכורים בעצרת

אנציקלופדיה תלמודית (כרך ג, בכורים, עמוד רצט טור 2): "ביום טוב עצרת עצמו יש אומרים שאין מביאים בכורים (תוס' בשטמ"ק בכורות כו ב, והובא במהרי"ט אלגזי הל' בכורות רפ"ד), משום שצריכים קרבן, ואין מקריבים אותו ביום טוב. ויש אומרים שמקריבים קרבן זה אף ביום טוב, אבל בעצרת שחל להיות בשבת אין מביאים בכורים, שאין מקריבים קרבן זה בשבת (מנ"ח מצוה יח אות ג ומצוה צא)".

ה,ג – מדוע על ידי שתי הלחם מחיטה מתברכים פירות האילן

ר"ה טז, א: "תניא, אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח – מפני שהפסח זמן תבואה הוא; אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת – מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא; אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן". ויש לשאול, הלא שתי הלחם מחיטה ואיך בזכותם יתברכו פירות האילן? פירש רש"י: "שתי הלחם – ירצו על פירות האילן, שהן מתירין להביא בכורים, שאין מביאין בכורים קודם לעצרת, דכתיב (שמות לד, כב): בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים. ואני שמעתי דרבי יהודה לטעמיה, דהא אזלא כמאן דאמר בסנהדרין (ע, ב) עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה". וסוגיה זו מופיעה גם בברכות (מ, א): "דתניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה… רבי נחמיה אומר: תאנה היתה… רבי יהודה אומר: חטה היתה…" ולר' יהודה כיוון שעץ הדעת חיטה, נפל העץ מדרגתו ונעשה עשב, ונתקללה האדמה שבזיעת אפיך תאכל לחם. ולעתיד לבא ארץ ישראל תוציא גולסקאות וכלי מילת, ועתידה חיטה שתיתמר כדקל, וכל חיטה תהיה כשתי כליות של שור הגדול (כתובות קיא, ב). ובחג השבועות שהוא היום שבו תוקן חטא אדה"ר על ידי קבלת התורה, שוב אפשר להחשיב את החיטה כפרי עץ (מחשבות חרוץ טו, יח).

והמהר"ל בחדושי אגדות לר"ה טז, א, ביאר שמביאים שתי הלחם כדי לברך פרי האילן, כי החיטים הם ראשית פרי האילן, שהם מצד אחד קרובים יותר לאדמה (ומשמע שעל ידי זה יותר תתברך האדמה מאשר על ידי פרי שגדל על עץ ורחוק מהאדמה), ומנגד הם מפותחים כפירות אילן, ואף זמן גידולם כגידול פירות האילן הראשונים, ולפני החטא היו החיטים עצים.

ה,ד – דברי מהר"ל על שם החג – ביכורים

שאל המהר"ל (תפארת ישראל פרק כז), כיוון שעיקר החג על שם מתן תורה, מדוע הוא נקרא בתורה 'ביכורים' ולא על שם מתן התורה. וביאר שהש"י נתן המועדים לשמחת ישראל אשר זכו אל הטוב, בפסח יצאו ממצרים, בסוכות על שהושיב בסוכות, ביום הכיפורים על שם הכפרה. אבל התורה היא לעול, עובדה שהאומות לא רצו בה, ואנחנו אמנם קיבלנו אותה אבל גם הייתה כפיית הר כגיגית, ולכן נכתב "יוֹם הַבִּכּוּרִים" (במדבר כח, כו), על שם המצווה הקשורה אליו. כיוצא בזה לא נאמר על ראש השנה יום הדין אלא "זִכְרוֹן תְּרוּעָה" (ויקרא כג, כד).

ה,ה – שתי הלחם חמץ

ריקאנטי (במדבר כח, כו): "מנחה חדשה היא שתי הלחם, ונקראת מנחה חדשה כי באים להתיר החדש במקדש כאשר העומר מתיר במדינה, והרמז כדי שתטול מדת הדין חלקה בתחלת הקרבנות שנאמר (ויקרא ה, ח) והקריב את אשר לחטאת ראשונה. ונראה לי כי הוא סוד היותם חמץ והרמז למדת הדין החמוצה והקשה".

ויש לבאר, שאמנם לעתיד יתהפך הרע לטוב, ואזי תהיה מעלה עצומה בחמץ שיהפוך לטוב, אבל כיום הוא עדיין רע, ולכן אין מקום להביאו קרבן. אלא שמידת הדין שממנה מתפרנסים כל חילות הס"א, תעמוד ותקטרג, מדוע אין נותנים לה ולחילותיה ליהנות מהשפע הבא על ידי הקרבנות. וכל זמן שהעולם אינו מתוקן, אי אפשר לעמוד כנגדה. ולכן נותנים לה תחילה את חלקה, ועל ידי כך תהיה לה נחת, שתראה שבאמת מוקירים את ערכה. ודבר זה מכוון לעומק האמת, שעל ידי הרע מגיעים לטוב, ויתר על כן, לבסוף הרע יהפוך לטוב, וממילא יש לה מקום וראוי לתת לה את חלקה.

ו – עצרת

ו,א – עצרת – השם שקראו חכמים לחג השבועות

בתורה מצינו ששביעי של פסח ושמיני עצרת נקראים 'עצרת' ולא שבועות, אבל חכמים קראו לשבועות 'עצרת'. פסיקתא זוטרתא (לקח טוב פינחס דף קלו עמוד ב): "אמר רבי טוביהו ברבי אליעזר ז"ל: חזרתי על כל ענייני המועדות ולא מצאתי חג שבועות שנקרא עצרת. ורבותינו ז"ל קראו בכל מקום עצרת לחג השבועות, והוא לשון תרגום דאמר אונקלוס הגר בעצרתכון".

ו,ב – בין שבועות לשמיני עצרת

פסיקתא דרב כהנא (פיסקא כח, ביום השמיני עצרת): "א"ר יהושע בן לוי: ראויה היתה עצרת של חג להיות רחוקה חמשים יום (כמו חג השבועות). מושלו משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו בנות נשואות במקום קרוב ובנות נשואות במקום רחוק, אילו שנשואות במקום קרוב אית ביומיא דייזלון וייתון, ואלו שהן במקום רחוק לית ביומא דייזלון וייתון. אמר המלך אני ואתם נשמח יום אחד. כך בפסח על ידי שישראל יוצאין מן החורף לקיץ ואינה טרחות דרכים קשה, לפיכך היא רחוקה ממנו חמשים יום, דאית ביומיא דייזלון וייתון. אבל בחג על ידי שישראל נכנסין מן הקיץ לחורף וטרחות דרכים קשה לפיכך אינה רחוקה ממנו חמשים, דלית ביומיא דאזלון וייתון, אמר הקדוש ברוך הוא אני ואתם נשמח יום אחד…"

תנחומא פנחס טו: "כל ז' ימי החג היו מתפללין לטללים ובי"ט האחרון היו מתפללין לגשמים, ולכך נפטרין מן הסוכה כדי שיתפללו על הגשמים בלב שלם, ואעפ"כ י"ט האחרון עולה לימות החג, למה שכך כתיב עצרת תהיה לכם. והיתה ראויה להיות אחר החג חמשים יום כשם שעצרת אחר הפסח חמשים יום, אלא אמר הקדוש ברוך הוא חורף הוא ואינן יכולין להניח בתיהן לבא לכאן, אלא עד שהן אצלי יעשו עצרת מנין ממה שקראו בענין ביום השמיני עצרת".

ו,ג – ספירת העומר כימי חול המועד

רמב"ן (אמור כג, לו): "… וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם, כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן".

ו,ד – ביאור לשון עצרת

בפשטות עצרת לשון 'עצרת עם', התאספות חגיגית, והיא היתה נעשית בתום רצף של ימי חגים, ביום השביעי של חג הפסח, ובשמיני עצרת.

וכן תרגם אונקלוס (ויקרא כג, לו), עצרת – 'כְּנִישִׁין', לשון אסיפה.

לשון לעצור. רש"י (במדבר כט, לה): "עצרת תהיה לכם – עצורים בעשיית מלאכה. דבר אחר עצרת עצרו מלצאת, מלמד שטעון לינה".

לשון קליטה, כמו לאצור, לשמור, וכן ביאר האר"י ועיין לקמן ו, ה, בדברי פרי צדיק לחג השבועות ד.

אברבנאל (ויקרא כג): "ולכך קראו עצרת שיעצרו החג עד היום ההוא ויעצרו לשבת בירושלים גם אותו היום. וידמה שיהיה יום השמיני בחג הסוכות כחג השבועות בחג הפסח, שכמו שאחר שבעה שבועות שספרו יעשו חג השבועות, כן אחרי ז' ימי חג הסכות יעשו יום שמיני עצרת מקרא קדש… ויש מפרשים עצרת לשון אדנות כמו יורש עצר. וענינו שהיום קדוש ואסור במלאכה כי בהיות לבם פנוי מענין תבואותיהם שהיו כלם כבר נאספות מן השדה אל בתיהם יוכלו להתעכב לשבת בירושלים ולשמוח שם כל הימים מבלי טורח".

ו,ה – עצרת על שם קליטה

נקרא חג השבועות על שם שמיני עצרת, שבחג השבועות עוצרים את מהלך החג הארוך וקולטים את כל השפע שנשפע מתחילת חג הפסח.

פרי צדיק לחג השבועות ד: "בתורה הקדושה נזכר שם החג הזה בשם חג השבועות… והנה בדברי חז"ל נקרא חג הזה בשם חג עצרת… (כמו בשמיני עצרת שהשוו אותו חז"ל לחג השבועות) כי עצרת הוא לשון קליטה, והיינו שנקלט בו כל קדושת החג בהשורש, וזהו עצרת תהיה לכם…" וכיוון שבכוח תושבע"פ קלטו, רק מצד תושבע"פ הוא נקרא עצרת.

ו,ו – יום הקהל הוא בעצם עצרת

כיוון שעיקר משמעות 'עצרת' התאספות והתכנסות, הרי שמעמד הר סיני הוא ה'עצרת' הגדולה שהיתה אי פעם. וכן בתורה נקרא יום מעמד הר סיני 'יום הקהל', היינו יום התאספות הקהל. שנאמר דברים ט, י: "וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלוֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל". וכן נאמר דברים י, ד: "וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם ה' אֵלָי". וכן נאמר דברים יח, טז: "כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל…"

ו,ז – עצרת לשון התאספות באחדות לקבלת התורה

שמות יט, ב: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יט פסוק ב: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר, להלן ויסעו בני ישראל ויחנו בני ישראל, נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, וכאן הוא אומר וַיִּחַן שָׁם חנייה אחת, ניתן בלבם כדי שיאהבו זה את זה ויקבלו את התורה". כיוצא בזה בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות יתרו פרק יט סימן ב: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל. שוין כולם בלב אחד, שכל ויסעו ויחנו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן כולם היו בלב אחד". וכן מובא בעוד מדרשים רבים (תנחומא יתרו; תנדב"א; ויק"ר ט, ט). וסיכם את הדברים רש"י בלשונו הזהב: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל – כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת".

שפת אמת (במדבר שבועות תרסב): "חז"ל קראו לזה החג עצרת. היא כנופיא דכתיב מורשה קהלת יעקב שע"י התורה באים לאחדות. שיש לכל איש ישראל חלק בתורה. ומטעם זה הנפשות קרובים מצד אחדות השורש כמ"ש ז"ל דכתיב שבעים נפש ביעקב שהם כנפש אחד. ולכן התורה משיבת נפש שהיא שורש נפשות בנ"י. ואיתא ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה, שכפי האחדות הנמצא בישראל זהו אות לאור תורה שמאיר בהם. דכתיב אתה אחד ושמך אחד וישראל גוי אחד בארץ, וז"ש בזוה"ק קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. שאין האחדות בעולם רק הקדוש ברוך הוא אחד והתורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא אחד וישראל גוי אחד…"

שפת אמת (במדבר שבועות תרנז): "חז"ל קראו לזה החג עצרת. ובתורה נקרא יום הקהל (דברים ט, י; י, ד; יח, טז). כי בקבלת התורה היה לבני ישראל לב אחד, כמ"ש הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם. והיינו כנסיה לשם שמים. וסופה להתקיים, שנשאר מזה כח בכל חג השבועות להתאסף בכלל ובפרט נפשות בנ"י…"

ו,ח – מדוע דווקא חג השבועות נקרא עצרת

ובספר קדושת לוי פרשת במדבר לשבועות: "מה שמקשים למה כל הימים טובים לא נקראים עצרת רק שבועות. על פי הפשט לא קשה מידי, ד'עצרת' הוא לשון עצור ממלאכה (עי' חגיגה יח, א), ובימי הפסח וסוכות יש ימי חול המועד דמותרים במלאכת דבר האבוד, והאיך יקרא עצרת, מה שאין כן בשבועות דחד יומא ואסור גם מלאכת דבר האבוד, נקרא 'עצרת' על שם שעוצרים ממלאכה". ובפרשת נשא ביאר על דרך הפשט, שאין בחג השבועות מצווה כאכילת מצה או ישיבה בסוכה, ולכן נקרא על שם עצירה ממלאכה.

ו,ט – עצרת הוא פירוש למשמעות חג השבועות

מבחינה רוחנית חג השבועות מכנס את כל המעלות שזכו בספירת העומר, נמצא שהשבועות הוא הכינוס, ואולי לכן לא נצרכה התורה לומר שחג השבועות הוא עצרת, כי זו משמעות 'שבועות'.

ו,י – עצרת דומה לשמיני עצרת בהבלטת סגולת ישראל

שפת אמת (במדבר לחג השבועות תר"ס): "הטעם שנקרא במשנה עצרת… נראה על פי מה שאמרו חז"ל שהחזיר הקדוש ברוך הוא התורה לכל האומות עד שבא אל בני ישראל… וכמו שנעשה זה הסדר אחר ר"ה שהוא הנהגה חדשה על כל השנה ומבקשים על כל הברואים ומקריבין ע' פרים בחג. ולבסוף שמיני עצרת הוא לכם מיוחד רק לבנ"י. מעין זה הוא בשבעה שבועות ואח"כ שבועות עצרת מיוחד רק לבנ"י, לכן נקרא עצרת… שנאסף הכל רק לבנ"י". והארה זו חוזרת בכל שנה.

ז – שמחה יתירה – רוחניות וגשמיות

ז,א – שמחת חג השבועות – שמחה רוחנית וגופנית והיותו יום דין

של"ה (מס' שבועות נר מצוה ט): "חייב אדם לשמוח בזה החג ביותר, כי הוא יום שזכינו בו לכתר תורה. ובפסחים פרק אלו דברים (סח, ב): הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מר בריה דרבינא יתיב כולא שתא בתעניתא בר מעצרתא ויומי דפוריא כו'. רב יוסף ביומא דעצרתא עביד ליה עגלא תילתא, אמר, אי לאו ההוא יומא, כמה יוסף איכא בשוקא".

ז,ב – וגילו ברעדה שהוא יום דין

המשך השל"ה שם: "מכל מקום וְגִילוּ בִּרְעָדָה (תהלים ב, יא) כתיב, והשמחה אשר שמח תהיה שמחה רוחנית והודות והלל להשם יתברך, שנתן לנו התורה, מתעורר מאד בלבו להתקדש ולתקן מעשיו ולהיות מוכתר בכתר תורה, לקיים 'והגית בו יומם ולילה' (יהושע א, ח), כי היום הקדוש הזה, הוא יומא דדינא. וזה לשון תולעת יעקב דף נ"ח (סתרי חג השבועות): ודע, כי כמו שבראש השנה רצה הקדוש ברוך הוא להשגיח ולדרוש מעשה בני האדם… כן רצה ביום מתן תורה שהוא מורה על חידוש העולם, להשגיח ולדרוש על מעשה העולם, ולדונו על פירות האילן, כדאיתא בפרק קמא דראש השנה (טז, א) בארבע פרקים העולם נידון וכו', בעצרת על פירות האילן. וכבר ביארנו, כי הפירות ההם הם הנשמות הפורחות מאילנו של הקדוש ברוך הוא, והעולם נידון ביום זה על התורה שנתנה בו שבטלו עצמם ממנה, והוא אמרם על פירות האילן, בלא השלימם בתורה ובמצות כראוי. ועוד ירמוז היום הקדוש הזה, אל העולם שאחר התחייה, שאז יתענגו בני העולם ההוא בגוף ובנפש יחד מן הסעודה השכלית המעותדת להם, כמו שהיה מתענג אדם הראשון בגוף ובנפש קודם שחטא, כי אז יחזור העולם לשלמותו הראשונה. ולדוגמא זו בא הקרבן ביום זה חמץ ומצה, חמץ כנגד הגוף, ומצה כנגד הנפש, והחמץ והמצה קרבים יחד על גבי מזבח. גם הנפש והגוף יתענגו יחד בעידון העולם ההוא, שהוא זיו השכינה, כמו שמצינו למשה ואליהו (סוכה ה, א; מגילה יט, ב), עכ"ל".

של"ה (מס' שבועות תורה אור טו): "על כן קדושת זה החג קדוש במאד, ומחויבים לשמוח בו מאד בשמחה רוחניות, דאי לאו ההוא יומא חס ושלום, מה אנו מה חיינו ומה תכליתנו".

ז,ג – ביאור דברי ר' אליעזר בכולו לה' או כולו לכם ומצוות השבת ועצרת

ועוד מבאר השל"ה (מס' שבועות תורה אור טו), את הגמרא ביצה טו, ב, שברור שגם לר' אליעזר שסבר לגבי יו"ט או כולו לה' או כולו לכם, אין הכוונה לגמרי לה' או לגמרי לכם, שהבוחרים לה' חייבים גם להתענג מעט ואסורים בצום, והבוחרים בלכם חייבים בתפילה ומעט תורה. ועוד ביאר, שר' אליעזר העדיף שהרבה מתלמידיו יהיו במדרגת כולו לה', ולכן כעס על היוצאים מבית המדרש. ולעניין חג השבועות כתב (שם יח): "וכל זה הוא ביום טוב דעלמא, אבל בעצרת דשבועות, מודה רבי אליעזר דבעינן נמי לכם. וכן בשבת לכבוד התורה, וכן עונג שבת מצוה, ובשבת נתנה תורה. והנה דקדקו בלשון 'בעינן נמי לכם' ולא אמר 'בעינן חצי לה' וחצי לכם'. אלא העניין, אף שמצוה לשמוח ולהתענג ולהיות לכם, מכל מקום יהיה ה'לכם' נמי, והעיקר לה', כי השמחה של לכם תהיה לשם ה', שמחה רוחנית, כי מתן תורה היא, וכן לא איברי שבתות אלא לגירסא (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג)".

ז,ד – ביחודו של חג השבועות "נמי לכם"

שם (יט): "סוד העניין: יום טוב של פסח ושל סוכות, שהם זכר ליציאת מצרים ולגאולת ישראל… כל גאולה וגאולה היא גאולה גופנית וגאולה נפשיית. גאולה גופנית כפשוטה, וגם גאולה נפשיית כי בגוים אין תורה, ובטלים מכל השלימות. ועל שם שני הגאולות, נתנה הבחירה לשמוח ולהתענג הגוף או להתענג הנפש. ורבי יהושע סבירא ליה צריך ליצא ידי שניהם, תענוג גופני ונפשי. אבל חג השבועות הרומז ליובל הגדול עולם הבא הנצחי, וכבר הארכתי בהקדמת תולדות אדם (בחלק א' בית דוד אות רנה) כי הלכתא כרמב"ן (בשער הגמול), ששלימות הנצחיי יהיה בגוף ונפש, ודלא כהרמב"ם (בפירוש המשניות סנהדרין, בהקדמה לפרק עשירי; הלכות תשובה פ"ח ה"ב) שסבירא ליה, לנפש לבדו. אבל הסכמת חכמי האמת אינו כן, רק עולם הבא שהוא עתה, דהיינו לאחר מות האדם, זהו לנפש לבדו, ונקרא עולם הנשמות. אבל עולם הבא שיהיה אחר התחיה, יהיה לגוף ולנפש. אמנם הגוף יזדכך ויהיה כולו אור כמו אור הנשמה, ויהיה הגוף אספקלריא המאירה באופן שהרוחניות תתגבר, זהו סוד נמי לכם, כי על כל פנים אור הנשמה עיקר, וגשמות הגוף יזדכך ויתרומם להיות חוזר לדקות הנשמה. ונגד זה, שמחה של חג שבועות לה', ונמי לכם, כלומר, ששמחת הגוף יהיה הכל לשם שמחה לה'. ומה שהוא עניין חג שבועות, הוא עניין יום שבת המורה על שבת הגדול הנצחיי שכולו שבת. ובכולם בעינן נמי לכם, רצה לומר, יקיים לכם, אבל יהיה התכלית לה'. וזהו לשון 'נמי' שאמר. ולפי סוד הזה, יובן גם כן מה שאמר, הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. וקשה, מאן מודים – רבי אליעזר, אם כן מה זה שאמר 'הכל מודים'. אלא רמז גם על רבי יהושע שאמר חלקהו, חצי לה' וחצי לכם, מודה גם כן בעצרת דשבועות, ובשבת, שיהיה ה'לכם' נמי, כלומר, טפל, כי תכליתו יהיה לכם לה' וכדפרשתי". ושם בהערה מבאר שגם בשאר יום טוב ה'לכם' הוא לשם שמיים, אלא שבחג השבועות הדבר בולט יותר.

בפרי צדיק חג השבועות ה', פירש שדעת ר' אליעזר בכל החגים, שמי שיכול שיהיו כל הנאותיו הגשמיות לשם שמים, יעשה כולו לכם, ומי שאינו יכול לעשות כך, יעשה כולו לה'. אולם בחג השבועות, שבו על ידי התורה ניתקן יצה"ר, הכל מודים שצריך גם לכם.

ח – לימוד ליל שבועות

ח,א – ארבעה טעמים על דרך פרד"ס ללימוד בליל חג השבועות

כתב מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל (מאמר מרדכי למועדים עמ' 173) שיש ארבעה טעמים למנהג על דרך פרד"ס. "על פי הפשט לימוד הלילה הוא כיוון שישראל שבאותו הדור ישנו בלילה שקודם מתן תורה והיה צריך משה להעירם ולזרזם לקראת מתן תורה, כדכתיב: וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלוֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה (שמות יט, יז), ולתקן מה שפגמו אנו נעורים כל ליל שבועות (מג"א תצד). ע"פ הדרש (מדרש תנחומא נח סי' ג) אמרו ישראל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע על תורה שבכתב, והוכרחו לקבל תורה שבעל-פה על ידי כפיית הר כגיגית. ועיקר זמן לימוד תורה שבעל-פה הוא בלילה שהרי בכל לילות החול אין לומדים תורה שבכתב כלל. ומכיוון שאנו רוצים לקבל ביתר תוקף את התורה שבעל-פה ביום מתן תורה, אנו לומדים בעיקר בלילה שהוא זמן לימוד תורה שבעל-פה. ע"פ הרמז יש שלוש רגלים בשנה כנגד ג' האבות. פסח כנגד אברהם שארח את שלושת המלאכים בחג הפסח. שבועות כנגד יצחק שנעקד על גבי המזבח ואיל הוקרב תמורתו, ובשבועות חג מתן תורה שמענו קול שופר אילו של יצחק. סוכות כנגד יעקב שכתוב בו (בראשית לג, יז): וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת. ומידתו של יצחק היא מידת הגבורה לכן בשבועות לומדים בלילה למתק את הגבורות של יצחק. ע"פ הסוד טעם הלימוד מובא בזוהר הקדוש שהוא כדי לעטר את השכינה ה"כלה" בלימוד התורה, בכ"ד קישוטין לקראת יום המחרת יום מתן תורה (עיין כף החיים תצד, ו, ומשנה ברורה א)".

ח,ב – לימוד בשמחה

מלשון הזוהר (ח"א ח, א) שהזכרתי בהלכה יוצא שלימוד הלילה צריך להיות בשמחה, כפי שמתכוננים לחתונה. וז"ל המקור בארמית: "דכולהו דמתקנין תיקונאה בהאי לילה וחדאן בה, כלהו יהון רשימין וכתיבין בספרא דדכרניא וקב"ה מברך לון בשבעין ברכן". כ"כ בן איש חי (במדבר ג): "ויזהרו ללמוד כל סדר הלימוד של זאת הלילה בחשק גדול ובשמחה רבה והתלהבות הלב, כי הלימוד המתוקן לזאת הלילה עושה פרי גדול למעלה, וממשיך לנפש האדם קדושה וטהרה". וכ"כ באור לציון ג, יח, יא, שיש ליזהר שהלימוד יהיה בשמחה.

ח,ג – מעשה מופלא מרבי יוסף קארו

וז"ל של"ה (מס' שבועות נר מצוה ה): "ולהראות גדולת מעלת זה הלילה, איך שחביב לפני הקדוש ברוך הוא לבלתי נדום רגע אחת מדביקות התורה, גם יש רשות להפסיק בין עניין לעניין לדבר דברי התעוררות מוסר ופשפוש מעשים ולתקן תקנות ליראת ה', אכתוב לכם מעשה שאירע קרוב לזמנינו, והועתק מכתב המקובל הר"ר שלמה הלוי אלקביץ, שהיה מתחבר בבית של רבינו בית יוסף, והופיע עליו רוח הקודש. וזה נוסח הכתב:

דעו לכם, כי הסכמנו החסיד נר"ו ואני עבדו, ועבדיכם מהחברים, לעמוד על נפשנו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו, ותהִלה לא-ל כן עלה בידינו כי לא הפסקנו רגע, רק אשר תשמעו ותחי נפשכם. וזהו הסדר שתקנתי וסדרתי בלילה ההוא. ראשונה תורה, קרינן מפרשת בראשית עד וַיְכֻלּוּ (בראשית ב, א-ג) בנעימה בקול גדול. אחר כך בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי (שמות יט, א) עד סוף סידרא. עוד מפרשת משפטים וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר (שם כד, א) עד סוף סידרא. עוד מפרשת ואתחנן וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל (דברים ה, א) עד סוף פרשת שְׁמַע יִשְׂרָאֵל (שם ו, ט). עוד מפרשת וזאת הברכה וַיַּעַל מֹשֶׁה עד לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל (שם לד, א – יב). עוד ההפטרה (דשבועות) וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה (יחזקאל א, א), והפטרה תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא (חבקוק ג, א). אחר כך מזמור הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים (תהלים יט), ומזמור יָקוּם אֱלוֹהִים (שם סח), אחר כך ה'אלפא ביתא' (שם קיט), בלא השירות (שם מפרק קכ). אחר כך כל מגילת שיר השירים, וכל מגילת רות, ואחר כך פסוקים אחרונים של דברי הימים. וכל זה באימה ביראה בניגון ובטעם, לא יאומן כי יסופר. ואחר כך למדנו משנה כל סדר זרעים. ואחר כך למדנו על דרך האמת. ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה, ולמדנו שתי מסכתות, זיכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר בפי החסיד (ר' יוסף קארו) נר"ו, קול גדול בחיתוך אותיות, וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים. והיה הנעימות רב והקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו, ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מרוב המורא. והדיבור ההוא מדבר עמנו, והתחיל ואמר:

שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים, ידידי אהובי. שלום לכם, אשריכם ואשרי יולדתכם, אשריכם בעולם הזה, אשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשכם לעטרני בלילה הזה, אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה ליושנה. התחזקו ידידי, התאמצו אהובי, שמחו ועלצו ודעו כי אתם מבני עליה, וזכיתם להיות מהיכלא דמלכא, וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקדוש ברוך הוא, ובקע כמה אוירים וכמה רקיעים עד שעלה, ומלאכים שתקו, ושרפים דממו, והחיות עמדו, וכל צבא מעלה והקדוש ברוך הוא שומעים את קולכם. והנני המשנה האחת המייסרת את האדם, באתי לדבר אליכם, ואם הייתם עשרה הייתם מתעלים יותר ויותר, אבל עם כל זה נתעליתם ואשריכם ואשרי יולדתכם ידידי אשר נדדתם שינה מעיניכם, ועל ידיכם נתעליתי הלילה הזה, ועל ידי החברים אשר בעיר הגדולה, עיר ואם בישראל, ואין אתם כאותם השוכבים על 'מטות שן', שינה שהוא אחד מששים במיתה (ברכות נז, ב), וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם (עמוס ו, ד). ואתם נדבקתם בידו"ד, והוא שמח בכם. לכן בניי התחזקו ואמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי. ואילו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא היתה נכנסת שמחה בלבכם, ולא שחוק בפיכם, בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר. לכן חזקו ואמצו ועלצו בניי ידידי המהדרים, ואל תפסיקו הלימוד, כי חוט של חסד משוך עליכם, ותורתכם עריבה לפני הקדוש ברוך הוא. לכן עמדו בניי ידידי על רגליכם והעלוני, ואמרו בקול רם כיום הכיפורים 'ברוך שם כבוד' כו'.

ועמדנו על רגלינו וקטרי חרצינו משתרין, ואמרנו בקול כאשר נצטוינו. וחזר ואמר: אשריכם בני, שובו אל לימודכם ואל תפסיקו רגע, ועלו לארץ ישראל, כי לא כל העתים שוות ואין מעצור להושיע ברב או במעט, 'ועיניכם אל תחוס על כליכם', כי טוב הארץ העליונה תאכלו, 'ואם תאבו ושמעתם, טוב הארץ ההיא תאכלו'. לכן מהרו ועלו, כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום ובתיכם שלום, וכל אשר לכם שלום, ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן  כו'. את כל הדברים האלה דבר אלינו, ושמעה אזנינו, ורבות כהנה וכהנה מענייני החכמה, כמה וכמה הבטחות גדולות. וכולנו געינו בבכיה מרוב השמחה, וגם בשמענו צרת השכינה בעונותינו, וקולה כחולה המתחננת אלינו, ואז נתחזקנו עד אור הבוקר ולא פסק גירסא מפומנא בגילה ורעדה.

ויהי בבקר, הלכנו וטבלנו, כאשר עשינו שני ימים קודם, ושם מצאנו לשלשה החברים אשר לא נמצאו שמה בלילה ההוא, וגערנו בהם ונספר להם את כל הטובה אשר עשה ה' עמנו, וימת לבם בקרבם וסטרו פניהם וגעו בבכיה, וגם אנחנו התחזקנו כנגדם, יען בסבתם לא זכינו עוד והפסדנו, כאשר אמר למעלה. ויאמרו, מי יתן והלילה הזאת השניה נתחבר ביחד ונהיה עשרה, והסכמנו לעשות כן. ועם שבלילה הראשון שינה בעינינו לא ראינו אפילו רגע כמימריה, וגם ביום לא הונח לישן, כי דרוש דרש החסיד נר"ו אחר המנחה, וישבנו שם. ועם כל זה שנסנו בעוז מתנינו ועשינו בלילה השניה כסדר הראשון, ומרוב השמחה שהיינו עשרה, לא המתינה עד עת קרוא המשנה, ולא עד חצות כמו בלילה הראשון שהיה ממש בחצות הלילה, רק תיכף שהיינו קוראים דברות של משנה תורה, בהגיענו אל פרשת 'שמע', קול דודנו דופק. והתחיל, 'שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים, הקיצו ורננו שוכני עפר, בסוד עפר העליון שני ההי"ן' כו', ודברים רבים של חכמה אמר הנה. אחר כך אמר, 'אשריכם ידידי אשריכם המעלים אותי, כמה וכמה נתעליתם שאתם עשרה לכל דבר שבקדושה, אשריכם בעולם הזה אשריכם ואשרי יולדתכם, אל תיראו חרפת אנוש, ומגדופם אל תחתו, כי אתם המעלים לכנסת ישראל, ודעו כי אתם מבני עליה' כו', כדלעיל, 'ואתם מתדבקים בי, והכבוד חופף על ראשיכם, וחוט של חסד משוך עליכם, ואלמלי ניתן רשות לעין הייתם רואים האש הסובבת הבית הזה, לכן חזקו ואמצו ואל תפסיקו הקשר, והעלוני בקול רם, שמע ישראל, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כיום הכיפורים', ודברים אחרים כמו חצי שעה. וחזרנו לסוד (לסדר) הלימוד.

ואחר כך כחצות הלילה, חזר הדיבור פעם שנית, ודיבר שיעור שעה ויותר, וחזר לשבח ענין הלימוד ההוא. ואמר, 'ראו, השמע עם קול מדבר ככם' שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ (דברים לב, ז), אם זה כמה מאות שנה שמעו או ראו כדבר הזה, ואתם זכיתם. ולכן מכאן והלאה תהיינה עיניכם פקוחות על דרככם, 'ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק', 'והחלש יאמר גבור אני', והחזיקו עצמכם לגדולים, כי אתם מבני היכלא דמלכא, וזכיתם לפרוזדור, השתדלו ליכנס לטרקלין, ולא תצאו מהפרוזדור, כי אשר יצא מפתח שער הפרוזדור דמו בראשו. הקיצו בניי וראו כי אני מסברת אתכם, הקיצו ידידי, התאמצו והיו לבני חיל, ועתה אל תתלוצצו, חזקו ועלצו, וחוט של חסד המשוך עליכם מידי יום ביומו, זרו הלאה ומעכו אותה וראו כי אתם שכורים מחמדת העולם, הקיצו שכורים, כי הנה יום בא, ויסיר האדם את אלילי כספו ומאודיו בהנאת העולם, ואת אלילי זהבו חמדת הממון, ועלו לארץ ישראל, כי יש לאל ידכם, רק שאתם מוטבעים בטיט חמדת תבל והבליו, והיוצא מכם ונזור אחור דמו בראשו, וראו את אשר זכיתם אתם מה שלא זכו אחרים מכמה דורות'. והאריך הרבה בענין הזה". עיין שם עוד בדברים שקיבלו על עצמם, ולפני כן כתב השל"ה את סדר הלימוד בליל שבועות.

ט – סדר הלימוד בלילה

ט,א – מניין

כתב של"ה (מס' שבועות נר מצווה ד): "החרדים לדבר ה' ישתדלו שיהיה מנין ביחד, דאכל ביה עשרה שכינתא שריא". וכ"כ החיד"א (לב דוד, לא): "וזה מנהג קבוע ברוב ישראל, יצאו קבוצים, פמליות פמליות, ללמוד באהבה תיקון המסודר ויאר את הלילה". וכ"כ בחק יעקב תצד, א, שנתפשט המנהג ללמוד יחד בעשרה על פי התיקון. וכ"כ הרב אליהו (מאמר מרדכי על החגים, עמ' 174).

ט,ב – נשים

בשו"ת רב פעלים (א, סו"י ט) כתב: "ונ"ל בס"ד, הלימוד של ליל חג השבועות לא יאות אלא לזכרים, חדא משום שהם התחילו בתיקון בתחילתו בספירת העומר, והנשים לא נתערבו בתיקון זה של הספירה. והשנית, כי הלומדים הלימוד הקדוש הזה של ליל חג השבועות, נחשבין ונקראים שושבינין דמטרוניתא, ואין ראוי להשתמש במעלה זו אלא רק הזכרים, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול". ובכה"ח (תצד, ח) כתב שאם נשים נוהגות לספור את העומר, יכולות ללמוד את חלק התנ"ך שבנוסח התיקון שהוא תשלום התיקון לספירת העומר.

ולכאורה לפי הטעם שהמנהג הוא מפני שבליל מתן תורה לא התעוררו כראוי משנתם לקבל התורה, גם נשים שייכות בזה, שהתורה נתנה להם כמו לגברים. וכמו שנאמר (שמות יט, ג): "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". ובפרקי דרבי אליעזר מא: "רבי פנחס אומר, ערב שבת עמדו ישראל בהר סיני ערוכים האנשים לבד והנשים לבד. אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לבנות ישראל אם רוצות לקבל את התורה, שדרכם של אנשים הולכים אחר דעתן של נשים שנאמר: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב אלו הנשים, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אלו האנשים". ועוד צריך עיון מדוע נשים הן פחות ראויות להיות ששובינות דמטרוניתא.

ט,ג – לימוד משנה

בשל"ה (מס' שבועות נר מצוה ד) מובא, כחלק מנוסח התיקון בליל שבועות, ללמוד את המשנה הראשונה ואחרונה של כל מסכתות הש"ס, וכך הנוסח היום בהרבה סידורים. ואף במעשה עם הב"י (שם ה), למדו כל סדר זרעים והגילוי היה לאחר שלמדו שתי מסכתות. אעפ"כ כתב החיד"א (לב דוד, פרק לא) בשם טור ברקת: "אין נכון ללמוד בליל שבועות משניות בשום אופן, דמשנה בסוד שפחה דמטרוניתא והלילה הזו צריכין לתקן המטרוניתא אלא יתעסק ברזי אורייתא, והלומד משנה בלילה הזה טועה מדרך השכל". וכתב החיד"א שכן נתפשט המנהג בירושלים וחברון לא ללמוד משניות בליל שבועות, וכ"כ בא"ח במדבר ד; כה"ח תצד, ט; חזו"ע עמ' שיא; מאמר מרדכי עמ' 174; וזוכר ברית אבות (דלויה) עמ' 103.

ובהרבה סידורים כתוב הנוסח של המשניות עם הערה שלא נהגו לאומרם. ולענ"ד מי שאינו נוהג בכל דבריו על פי החיד"א עדיף שיאמרם. ומצד הסברה יש צורך בתיקון המשנה, כי אמרו שעל זה כפה עליהם הר כגיגית.

י – ברכות השחר ועוד דינים לערים בלילה

י,א – זמן התפילה

כתבו פמ"ג א"א בריש סימן תצד, ומ"ב פט, א, שבחג השבועות שניעורים כל הלילה, מותר להתפלל קודם הנץ החמה, מפני שאם ילכו לביתם בהשכמה, טורח לקבצם בשנית. ובתנאי שלא יקראו קריאת שמע קודם זמן 'משיכיר' בין תכלת ללבן. ע"כ. אמנם בארץ ישראל אין נוהגים להקל בזה, מפני שכל הרווח בהקדמת התפילה הוא בערך ארבעים דקות, ואף בזה יצטרכו לעורר את המתפללים להתעטף בציצית ולברך עליה בין פסוקי דזמרה לברכות ק"ש, כי זמן הציצית הוא 'משיכיר' (שו"ע או"ח יח, ג), והוא כחמישים דקות לפני הנץ החמה (עיין פניני הלכה תפילה יא). ואפשר לבאר שדברי הפמ"ג ומ"ב נאמרו למקומם, שההפרש בין עמוד השחר להנץ החמה בחג השבועות יכול להגיע לשלוש שעות, וכשהיו מתפללים 'משיכיר', היו חוסכים כשעתיים. ואם לא כן היו הולכים הביתה לישון והיה קשה לקבצם אח"כ.

י,ב – לימוד לפני עלות השחר וזמן עלות השחר

ביחס למה שכתבתי בהערה 3, שחובת ברכת התורה היא סמוך לתפילת שחרית, ועד אז מותר ללמוד, כתב בהלכות חג בחג עמ' 68 בשם ריש"א, שהאיסור הוא רק ללמוד קודם שמברכים ברכות התורה, וכאשר עדיין אין חיוב ברור לברך, אין איסור ללמוד. ונלענ"ד שגם כאשר ישן ביום שנת קבע אין החיוב דווקא בעמוד השחר, אלא בסמוך לתפילה, ולא כפי שכתב שם בהלח"ב.

ויש להעיר על מה שכתבו חזו"ע שבועות ח, ילקוט יוסף מז, ט, והלח"ב לג, שהזמן שבין עמוד השחר להנץ החמה 72 דקות, ולא יברך ברכות התורה לפני כן, ולא יאכל אחר כן וכו'. שדברים אלו יכולים להיות נכונים רק במקום אחד ובאחת מעונות השנה, אבל כיוון שמהלך השמש משתנה על פי הזמן והמקום, אי אפשר לקבוע שיעור זמן כזה לשום מקום ומה שאמרו חכמים שיעור ד' מילים הוא בערך, ולכן נחלקו בשיעור מיל, כי הזמן מתרחב ומתקצר לפי המקום ולפי עונות השנה. ועיין בפניני הלכה תפילה יא, ב, 1-2.