ב – חג האסיף

ב,א – חג האסיף

לפני מועד חג הסוכות גומרים לאסוף את כל התבואה שהיא עיקר מאכלו של האדם, שנאמר (ויקרא כג, לט): "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ". וכן שמות הפסח ושבועות על התבואה – חג האביב וחג הקציר. אמנם כיוון שהתבואה היא עיקר המאכל, גם שאר הפירות בכלל זה, שנאמר (דברים טז, יג): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ". אלא שלא תמיד מסיימים את איסוף כל הפירות עד סוכות, מסיק הזיתים בדרך כלל אח"כ, ופעמים שגם ענבים עוד בוצרים בחג הסוכות ולאחריו, אלא שהרוב הגדול של הפירות נאסף עד סוכות. וכפי שביארו חכמים:

ספרא אמור פרשה יב (טו, ו-ז): "בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ – עבר את השנה שתיעשה החג באסיפת הפירות. יכול באסיפת כל הפירות? תלמוד לומר: בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ, מִגָּרְנְךָ ולא כל גורנך, מִיִּקְבֶךָ ולא כל יקבך. אי בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ, יכול מקצתם? תלמוד לומר: בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ, כיצד? השתדל לעבר את השנה שתעשה את החג ברוב אסיפת כל הפירות".

ב,ב – הודאה לה' על יבול השנה והכוונת השמחה

רשב"ם (ויקרא כג, מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם (כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם) – פשוטו כדברי האומרים במסכת סוכה (יא, ב) סוכה ממש. וזה טעמו של דבר. חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ באוספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב דגן ותירוש ויצהר, למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתיכם מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וכסדר הזה נמצא בפרשת עקב תשמעון וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוהיך זה ארבעים שנה וגו' ויאכילך את המן וגו'. ולמה אני מצוה לך לעשות זאת? כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה [וגו'] ואכלת ושבעת [וגו'] ורם לבבך ושכחת את ה' וגו' ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה' אלוהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה קבע הק' את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה". ותמצית דבריו כתבתי בהלכה ד בביאור דעת רבי עקיבא 'סוכות ממש'.

רמב"ן (שמות כג, טז), חג האסיף כהודאה לה': "והשלישי תשמור שיהיה חג האסיף בצאת השנה… באספו כל מעשיו מן השדה לתת בהם הודאה לאלוהים, שהוא שומר חקות שמים ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב".

ועיין במורה נבוכים (ג, מג), שהביא מאריסטו שהגויים נהגו להתקבץ ולהקריב קרבנות לאחר איסוף התבואה והפירות. ע"כ. והתורה מרוממת שמחה טבעית זו להודאה לה'.

ב,ג – סוכות וארץ ישראל

אברבנאל (דברים טז, יג): "למה היו הרגלים שלש לא פחות ולא יותר? ואומר בסבת זה, שישראל קבלו מהשם יתברך ג' חסדים גדולים, והם: יציאת מצרים ומתן תורה וירושת הארץ. ולכן צוה שיעלו לביתו שלש פעמים בשנה. בחג המצות להודות לה' על שהוציאם ממצרים. ובחג השבועות להודות לפניו על שנתן להם את התורה. ובחג הסכות להודות לפניו על הארץ ועל תבואותיה… וחג הסכות היה גם הוא שבעת ימים מפני שבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל".

ב,ד – מתחילה נקרא חג האסיף ואח"כ חג הסוכות

כתב במשך חכמה (שמות כג, טז) שמתחילה נקבע החג על אסיף יבול השנה, ולכן נקרא חג האסיף. ואחר שניתנו לוחות שניים וחזרו ענני הכבוד בט"ו בתשרי (כדברי הגר"א), נצטוו על הסוכות, ונקרא החג סוכות. וז"ל: "וחג האסיף. וכן ב'כי תשא' (להלן לד, כב). לא כן בדברים (טז, יג) כתיב 'חג הסוכות'. הטעם על פי דברי הגר"א (שיר השירים ד, טז) כשניתן לוחות השניים ומשה ירד מן ההר וחזרו ענני הכבוד בט"ו לחודש תשרי נצטוו על סוכות כידוע. ולכך, אז קודם דברות שניות נקרא חג האסיף ולא חג הסוכות. ומסולק קושיית ר' חנינא בראש השנה דף יג ע"א יעויין שם והבן, ולא שייך לקרותו חג האסיף על סוכה, ועיין".

ועיין בטללי חיים סוכות עמ' מו-נז. ולפני כן בעמ' מד, שמבאר שיש שתי בחינות בחג, האסיף ועונתו בתשרי וארבעת המינים קשורים אליו, כמובא ברמב"ן ויקרא כג, לט. וזכר ליציאת מצרים שנקבע אז כדי שיהיה היכר שהסוכה לשם מצווה (טור תרכה).

ג – ארבעת המינים

ג,א – ארבעת המינים הודאה על האסיף

רמב"ן (ויקרא כג, לט): "ואמר עוד שתוסיפו לשמוח לפני השם בלולב ואתרוג שבעת ימים, כי הוא זמן שמחה שברך השם אותך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח לפניו. וטעם תחוגו את חג ה' – שתחוגו לפניו לתת הודאה לשמו על מעשיכם אוסף כי בא".

ספר החינוך (שכד, במצוות נטילת לולב): "כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף, וצווה הא-ל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת, לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלוקים בעת ההיא, צוונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעת המינין כולם משמחי לב רואיהם". ועוד שהם מכוונים כנגד אברי האדם, אתרוג – לב, לולב – שדרה, הדס – עיניים, ערבה – שפתיים, כדי שיהיו כולם מכוונים לעבודת ה'.

ג,ב – ארבעת המינים הודאה על הניצחון בדין

ויקרא רבה (אמור ל, ב): "א"ר אבין משל לשניים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח, אלא מאן דנסב באיין בידיה אנן ידעין דהוא נצוחייא. כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא, לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון". וכן שם ל, ג, ותנחומא אמור יח, וילקוט שמעוני ויקרא רמז תרנא.

ובזוהר ח"א רכא, א: "ואפילו אומות העולם חדאן בחדוותא ומתברכין מיניה, ועל דא קורבנין בכל יומא עלייהו, לאטלא עלייהו שלם ויתברכן מינן". הרי שהמאבק הוא עם רשעי אומות העולם, אבל אחר שיצאנו בניצחוננו והנפנו את ד' המינים, אומות העולם שמחים בשמחתנו. ולאחר מכן בשמיני עצרת, מקריבים קרבן לישראל בלבד.

ד – הסוכה זכר לסוכות במדבר וענני הכבוד

ד,א – טעם מצוות הסוכה

ויקרא כג, מג: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". גמרא סוכה יא, ב: "תניא: כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם". (וכן הגירסא בילקוט שמעוני אמור תרנה).

לעומת זאת הגירסא בספרא אמור יב, יא: "רבי אליעזר אומר סוכות ממש היו, רבי עקיבא אומר בסוכות ענני כבוד היו. בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, מלמד שאף הסוכה זכר ליציאת מצרים". וכן מובא בילקוט שמעוני בשלח רכז, שדעת ר"ע ענני הכבוד היו, וכן הגירסא ברוקח ריט.

בהלכה הבאתי את שתי הדעות, ועיין בספר כד הקמח לרבנו בחיי ערך 'סוכה', ששם ביאר שאלו שני הטעמים נגלה ונסתר, הנגלה זכר לסוכות ממש, שהשגיח ה' עלינו בהיותינו במדבר "בלכת עם כבד אנשים ונשים וטף במדבר ההוא אשר אין בטבע בן אדם לחיות בו", וכל שאר הניסים שעשה ה' לקיימנו במדבר. והנסתר שהקיף אותנו בשבעה עננים, ומתכוון לגילוי שכינה שהיה עמנו.

ובזוהר אמור (ח"ג קג, ב), בזכות הליכת ישראל אחר ה' במדבר, פרש עליהם ענני כבודו: "רבי אלעזר פתח (ירמיה ב, ב) כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ וגו', האי קרא על כנסת ישראל אתמר, בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ דאשתכללו לך ואעטרו לך ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא. וכל כך למה, בגין לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".

דרך ה' לרמח"ל ד, ח, ב, מבאר שעל ידי ענני הכבוד ישראל הובדלו ונושאו מכל העמים ומן העולם הזה להגיע אל המעלה העליונה. ודבר זה מתחדש בכל שנה בחג הסוכות.

ד,ב – הסכך מסתיר ומאיר

הסכך כמו הענן מצמצם את האור, כדי שנוכל לקלוט. ועיין טללי חיים קלג-קלו. ובימים הנוראים האור היה פחות בצמצום ולכן גוברת היראה.

הסכך מסתיר, וכדברי האר"י (שער ההקדמות מז, ב): "הסכך שבה הוא סוד המסך הנזכר, ולכן צריך שלא יהיה כל כך מעובה, וצריך שיתראו מתוכה הכוכבים והמזלות והם בחינת האורות העליונות…"

ודבר זה רמוז בפסוק (תהלים פד, יב): "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלוֹהִים". שם ה' גבוה ונישא מאוד, וכדי שנוכל לקלוט אותו, הוא מתגלה אלינו דרך שם אלוקים, היינו דרך הכלים הטבעיים של העולם, שחיים וקיימים על ידי שם אלוקים (תניא, שער היחוד והאמונה, פרק ד). ועניין זה רמוז בשם 'סוכה' שבגמטריא צ"א, מניין הוויה ואדנות, שמש ומגן, ומניין אמן.

ד,ג – הגילוי בענן

ה' מתגלה בענן, כמו שנאמר (שמות טז, י): "וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן". וכן נאמר במעמד הר סיני (שמות יט, יט): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". וכן נאמר בעת שנתגלה ה' אל משה (שמות לד, ה): "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם". וכן נאמר (ויקרא טז, ב): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת". וכן בתהלים (צט, ז): "בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו וְחֹק נָתַן לָמוֹ".

ה – טעם מצוות הסוכה למעשה

ה,א – הכרעת המחלוקת

הרשב"ם (ויקרא כג, מג), כתב שפשט הפסוקים מורה כאומרים סוכות ממש.

לעומת זאת, רש"י (ויקרא כג, מג) כתב: "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי – ענני כבוד" (וכן נראה מרש"י על הגמ' ב, ב, 'ההוא'), וכן תרגם אונקלוס "בדיל דידעון דריכון ארי במטלת ענני אותיבית ית בני ישראל…" וכן תרגם בתרגום יונתן. וכ"כ רס"ג: "הושבתי את בני ישראל בצל ענני". וכ"כ הרמב"ן שם. וכ"כ הטור תרכה: "והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבודו שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש, ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו", וכן נפסק בשו"ע תרכה.

ה,ב – למה פסקו כרבי אליעזר שהם ענני כבוד?

הקשה בביכורי יעקב תרכה, ב: "איך שבקו לרבי עקיבא ופסקו כרבי אליעזר דשמותי הוא, ועוד דהלכה כר"ע מחבירו?". וכתב שלפי הגירסא בספרא ורוקח פסקו כרבי עקיבא (עוד כתב שבמחלוקת האמוראים בטעם פסול סוכה שמעל כ' אמה, עולה שדעת רבה סוכות ממש, ואילו לרבא ור' זירא – ענני כבוד, וכיוון שהם הרוב, כך נפסק).

בהגהות מהר"ץ חיות כתב שגרסת הבבלי מדוקדקת יותר, שהרי חז"ל אמרו במגילה ג, ב, שאונקלוס תרגם את התורה מפי רבי אליעזר ורבי יהושע וכאן תרגם אונקלוס ענני הכבוד, כפי דעת ר' אליעזר בבבלי. לעומת זאת הרד"ל (בהקדמתו לפרקי דר"א אות ד) כתב שגירסת הספרא נכונה יותר כי כן מצינו ששיטתו של ר"א בכל מקום לפרש המקרא כפשוטו, כמו שאמר ביבמות דף מח – אביה ואמה ממש, ובכתובות דף מג – כסותה כמשמעו (והביא עוד דוגמאות רבות לזה).

הגר"א תרכה, א, האריך לבאר מדוע פסוק כרבי אליעזר, משום שבירושלמי פ"א ה"ה, משמע שרבי יוחנן סובר כר"א, וכן מוכח מכמה מדרשים חשובים שסוכות אלו ענני הכבוד, ע"ש.

הנצי"ב במרומי שדה ב, ב, ביאר שרש"י פירש שהסוכות היו ענני כבוד, מפני שגם רבי עקיבא מודה לרבי אליעזר שענני הכבוד ליוו את ישראל במסעם, ורק בחנייתן במדבר עשו סוכות ממש.

ה,ג – דעת רבי עקיבא

לכאורה קשה על דעת ר' עקיבא, מדוע צריך לעשות זכר לסוכות שעשו במדבר, וכי איזה נס יש בזה. והב"י תרכה כתב, שלכן כתב הטור סוכות ענני הכבוד. וכן הקשה הט"ז תרכה, ותירץ: "אלא ודאי הזכרון שאז יצאנו ממצרים, ונמצא עיקר תכלית סוכות שלנו לזכור יציאת מצרים", כמו ציצית ועוד מצוות שאף הן זכר ליציאת מצרים. וכן מפורש ברבנו חננאל ב, א: "אלא ידיעה לדורות, כלומר הדורות הבאין כיון שרואין שעושין סוכות ומניחין בית דירתן ויושבין בימות החג בסוכה שואלין מפני מה עושין כך ומגידין להן אבותיהם מעשה יציאת מצרים".

אמנם ראשונים אחרים ביארו, שטעם זיכרון הסוכות שעשו אבותינו במדבר, להזכיר לנו איך חיינו במדבר ארבעים שנה, וה' עזר לנו (רמב"ן ויקרא כג, מג). ולא ירום לבבנו כשנכנס לארץ ונשבע מטובה (רשב"ם שם). ויש ביארו שעל ידי כך זוכרים את "גודל מעלתן של ישראל במדבר שהיו הולכים עם כובד האנשים והנשים והטף במקום ההוא אשר אין בטבע האדם לחיות בו…" (רבנו בחיי שם). וכ"כ ערוה"ש תרכה, ב-ג. ולרבנו בחיי עולה חידוש נפלא, שאם הוא זכר לענני כבוד, הרי שהסוכה עדות לחסד שעשה הקב"ה לישראל, ואם הזיכרון של הסוכות ממש, הסוכה עדות לאהבת ישראל להקב"ה, זכרתי לך חסד נעורייך.

ברוקח ריט, כתב בביאור דעת הסובר סוכות ממש (לדעתו זו דעת ר' אליעזר), שהכוונה לסוכות שישבו בהם בצאתם ממצרים, כפי שנאמר (שמות יג, יז-כא): "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם… וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ…" ויש שפירשו שהן סוכות שהיו מתגוררים בהם לפני שכבשו את הארץ, "וזהו לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת, שלא יחשבו מאבותינו אברהם ויצחק ויעקב אנחנו יושבים בארץ, אלא ידעו שיצאו ממצרים וצרו על הערים ונתנם ביד ישראל".

ז – הסוכה – אור מקיף

ז,א – אור מקיף

שער הכוונות, דרושי חג הסוכות פרק ה': הסוכה סוד אימא עילאה, והלולב ז"א. ובטללי חיים עמ' קמ, מבאר שתי מדרגות אחדות.

כתבי האר"י, שער ההקדמות (מז, ב): "וזה סוד מצוות הסוכה, כי הסכך הוא סוד המסך הנזכר, ולכן צריך שלא יהיה כל כך מעובה, וצריך שיתראו מתוכה הכוכבים והמזלות והם בחינת האורות העליונות, שבהכרח מאירים, ועוברים ניצוצתיהם למטה בהכרח". ובספר הליקוטים, פרשת כי תשא פרק לד, אחר בריאת העולמות קראו אותו הוי"ה וכו', וזה השם הוא המסך… ובאדרא קראו רשב"י 'פרסא', והוא שפורס סוכה ומסך, שלא להשיג שום בריאה באין סוף יתברך…" ועיין בטללי חיים עמ' צב-צח. ושם בפרק הבא בעמ' קג-קד, מברר אם הסוכה היא עצמה אור מקיף או מסך לצמצם האור. ולענ"ד היא שניהם כאחד, שיש מדרגות באור המקיף עד אין סוף, ואותו עצמו אין שום אפשרות לקלוט, והסוכה מצמצמת את האור המקיף באופן שנוכל להיכנס אליו. ועדיין אינו אור פנימי שנקלט ממש בדעתנו. וכעין זה כתב שם בעמ' קלא.

ז,ב – אור מקיף מבני יששכר

בני יששכר (תשרי ט' שמות החג א): "יש להבין למה נקרא בלשון רבים סוכות ולא בלשון יחיד חג הסוכה… עוד עיין בכתבי מרן האריז"ל סוכה רמז לאור מקיף (שעה"כ דרושי חג הסוכות דרוש ג), ויש כמה בחינות בענין אור מקיף, על כן נקרא חג הסוכות בלשון רבים". ושם כתב על פי הפשט שמהריבוי למדנו מספר הדפנות (סוכה ו, ב).

בני יששכר (תשרי י' צלא דמהימנותא ב): אור מקיף מבחינת בינה, שורה על ז"א ונוקביה יחד, סוד החיבוק, ולכן תקנו תיקון גדול למקום הנשים בשמחת בית השואבה (סוכה נא, ב), והיו יכולים לתקן שלא יבואו הנשים, אלא שהוא דוגמא עליונה, שאור המקיף בסוכות מקיף זכר ונקבה כאחד. ולכן גם תשבו כעין תדורו עם ביתו זו אשתו (סוכה כח, ב). ושם אות ז' מבאר מדוע הגוים נבחנים לעתיד במצוות הסוכה וכשנעשה חם מדי שבועטים ויוצאים (ע"ז ג, ב), כי ההבדל שבין ישראל לגויים הוא באור במקיף. שהאור הפנימי הוא חיוב המצווה באופן המוגבל על פי דין, והביטוי למקיף הוא בחומרות וענייני חסידות. ועל ידי אור המקיף החיצוניים בורחים, כי הם חיצוניים ואין להם אור מקיף.

ז,ג – הסוכה סוד האמונה

עניינו של האור המקיף מתגלה על ידי האמונה, שהיא למעלה ומעבר למחשבות ומעשים פרטיים, והסוכה היא סוד האמונה – צילא דמיהמנותא.

זוהר תצוה (ח"ב קפו, ב): "כתיב (ויקרא כג, מב): בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים – דא הוא רזא דמהימנותא… ובעי עמא קדישא למיתב תחות צלהא ברזא דמהימנותא. ומאן דיתיב בצלא דא יתיב באינון יומין עלאין…"

זוהר אמור (ח"ג קג, א), ענני הכבוד היו בזכות אהרן הכהן: "א"ר יצחק: מפני מה זכה אהרן לדא? בגין דאיהו קשיר בעננים, והוא אקשיר כל יומא ויומא לכלהו כחדא דמתברכאן כלהו על ידוי. תא חזי על כל חסד דעבד קודשא בריך הוא בישראל, קשיר עמהון ז' ענני יקירן, וקשיר להו בכנסת ישראל. דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין, ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא. מאי טעמא? בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו. על דא בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים מאי קא מיירי? בגין דכתיב (שיר ב, ג) בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי. ובעי בר נש לאחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא…

אמר רבי אבא וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי, מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים? אלא כנען כתיב ביה (בראשית ט, כה): וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו, הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין, הדא הוא דכתיב (במדבר כא, א) וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי, הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה. ועל דא כתיב(ויקרא כג, מב): כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת, כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּתתחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו, ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא. כתיב (הושע יב, ח) כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה, דא אליעזר עבד אברהם, ותא חזי כתיב אָרוּר כְּנָעַן, ובגין דזכה כנען דא לשמשא לאברהם… יתיב תחות צלא דמהימנותא, זכה למיפק מההוא לטייא דאתלטייא. ולא עוד אלא דכתיב ביה ברכה דכתיב (בראשית כד, לא) וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה', מאי קא מיירי? דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין, ואתברך ברכתא עלאה. ומאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא, אחסין גלותא ליה ולבנוי דכתיב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי".

ז,ד – המשל של השמש והאטמוספרה

עניין זה מובא כבר בפסיקתא דרב כהנא נספחים ב', 'פרשה אחרת', ואביא רק את החלק הבהיר יותר, עיין שם: "… הודיעך שלא נתן הקדוש ברוך הוא אלא ברקיע שני. שני למה, שאם נתון ברקיע הזו שאנו רואים היה יוצא חמה על תקופתו ושורף את הבריות, אלא נתנו ברקיע שני. את מוצא מן הרקיע ועד רקיע מהלך חמש מאות שנה ונרתיק יש לו, כשם שכתב לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם (תהלים יט, ה), והוא ניתן בתוך נרתיקו, והוא יוצא מהלך אלף וחמש מאות שנה עד שהוא מתיש את כוחו ואינו מזיק לברייה…"

ח – שמחת חג הסוכות – האחדות והשלום

ח,א – שמחת סוכות מפסיקתא דרב כהנא

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, נספחים ב, סוכות): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ (דברים טז, יד). את מוצא שלש שמחות כתוב בחג, ואלו: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (דברים טז, טו), וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא כג, מ). אבל בפסח אין את מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, ולמה, אלא את מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה היא השנה אם אינה עושה, לפיכך אין כתוב שם שמחה. דבר אחר: למה אין כתוב שם שמחה, בשביל שמתו בו המצריים. וכן את מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו, למה, כדאמר שמואל: בִּנְפֹל אויביך אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח (משלי כד, יז). וכן את מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת, דכתיב: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלוֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ (לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ אַתָּה) וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ (דברים טז, י-יא). ולמה כתוב שם שמחה אחת, מפני שהתבואה נכנסת בפנים. ומאי טעמא אין כתוב שם שתי שמחות, שכן את מוצא שאעפ"י שנכנסה התבואה בפנים אבל פירות האילן נידונין, לפיכך אין כתוב שם שמחה שנייה. אבל בראש השנה אין כתוב שם אפילו שמחה אחת. מאי טעמא, שהנפשות נידונות ומבקש אדם נפשו יותר מממונו. אבל בחג לפי שנטלו הנפשות דימוס שלהם ביום הכיפורים, כמו שכתוב: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם (ויקרא טז, ל), ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים, לפיכך כתוב שם שלש שמחות…"

ח,ב – שמחת חג הסוכות

הסיבה הפשוטה לכך שחג הסוכות נקרא זמן שמחתנו, ביארו המפרשים, מפני שבו אוספים את יבול השנה: מורה נבוכים ג, מג; חזקוני דברים טז, יד; רבנו בחיי שם; אברבנאל שם. וכ"כ המהר"ל גבורות ה' פרק מו, והוסיף שאסיף רומז "שהכל נאסף אל הסיבה הראשונה".

ועיין במאמרו של הרב גורן (תורת המועדים עמ' 125-138), שמברר מדוע נקרא החג 'זמן שמחתנו'. ודוחה את האפשרות שהוא נקרא כך על שם שמחת בית השואבה, כי היא היתה במקדש בלבד, כמבואר ברמב"ם הל' לולב ח, יב; והל' כלי המקדש ח, ו. ומסכם שחובת השמחה משולשת: א) מצוות שמחת החג הכללית המבוססת על המקרא 'ושמחת בחגך'. ב) המצווה 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם' – בזמן שבית המקדש היה קיים. ג) היות החג זמן שמחתנו מבחינה טבעית של עונת האסיף.

בספר חיי אברהם לר' אברהם כלפון (תצה-תקפ) מלוב, באות רסד, כתב מספר תולדות יצחק (פרשת שופטים) פירוש נוסף, שמצוות השמחה היא לשמח הלוי, הגר, היתום והאלמנה. בזמן הפסח, עדיין לא נקצרה התבואה החדשה, ובשבועות עדיין לא נקטפו הפירות, ואילו בסוכות אספו את כל היבול ואז יכולים לשמח את הנזקקים מאוד.

ח,ג – שמחת חג הסוכות רומזת לשמחה השלימה בעתיד

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, נספחים ב, סוכות): "דבר אחר: וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (דברים טז, טו), מהו אַךְ שָׂמֵחַ? את מוצא אעפ"י שאדם שמח בעולם הזה אין שמחתו שלימה. היאך? בעולם הזה אדם נולד לו בן והוא מיצר עליהם לומר שהן בנים של קיימא או אינם של קיימא, והילכך הוא מיצר. אבל לעתיד לבא הקב"ה מבלע את המות, שנאמר: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וגו' (ישעיהו כה, ח), אותה השעה שמחה שלימה, שנאמר: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה (תהלים קכו, ב). דבר אחר: וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ, אדם שמח בעולם הזה בא מועד לוקח לו בשר ומבשל בתוך ביתו לשמוח בשביל המועד, לא עשה אלא בא לאכול ומתחיל נותן לכל אחד ואחד מבניו חלקו, (מתחילים לריב שכל אחד טוען) של אחי גדול משלי, ונמצא מיצר אפילו בתוך שמחתו, אבל לעתיד לבא הקדירות מבשלות ואדם רואה ונפשו שמח עליהם, הדא הוא דכתיב: ה' תִּשְׁפֹּת שָׁלוֹם לָנוּ (ישעיהו כו, יב), הרי הקדירות מבשלות. א"ר פנחס הכהן בן חמא אין תִּשְׁפֹּת אלא לשון בישול, שנאמר: שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם (יחזקאל כד, ג). באותה שעה אדם שמח שמחה שלימה".

ח,ד – אחדות ישראל

סוכה כז, ב: "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת". ועיקר הסוכות בארץ, שבה הוא חג האסיף. וזהו שאמרו בזוהר (ח"ג צג, ב): "גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ – לא אקרון אחד אלא בארץ". ועיקר ישיבת הסוכה בארץ (זוהר ח"ג קד, א): "מאן דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא, יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי…"

בשפת אמת, סוכות תרלד, 'ולקחתם לכם', מבאר שחג האסיף, שמתאספים כל בני ישראל: "וימי החג מסייעים לזה, שיוכלו בני ישראל להתאסף ולבטל כל אחד עצמו לכלל ישראל. ועל ידי זה יכולים לקבל ברכת השנה כראוי, כדאיתא (משנה עוקצין ג, יב): כלי מחזיק ברכה הוא שלום".

ח,ה – סוכת שלום

תיקוני זוהר תקונא שתיתאה כב, ב: "ודא איהו רזא דהפורס סכת שלום עלינו אימא עלאה דאיהי סכת שלום דמסכך עלייהו ושלום עמה דאתמר ביה (במדבר כ"ה, יב): הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".

ט – מגילת קהלת

ט,א – צירוף מעלות העולם הזה למעלה העליונה של יראת ה'

כתבתי בהלכה ביאור בשם דודי הרב רמר זצ"ל ש'הבל' משמעותו אפס, ואילו יראת ה' היא הדבר הראשון במעלה, כמו הספרה אחת בין המספרים (שבת לא, ב). כאשר יראת ה' בראש והחכמה מצטרפת אליה, הרי שעל ידי תוספת האפס, האחד הופך לעשר, ועם עושר נעשה מאה, ועם יופי נעשה אלף, וכך כל מעלות העולם הזה. אבל כאשר יראת ה' אינה בראש, הרי שכל המעלות הללו הבל הבלים.

מעין רעיון זה כתב הגר"א בקול אליהו על פרשת ויצא, אות ל: "בפסוק וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה (בראשית כט, יז). הנה שלמה המלך ע"ה אמר בסוף משלי (לא, ל): שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל, ובאמת מצינו גבי האמהות אשר נשתבחו בחן וביופי. וגם ברבקה כתיב (בראשית כד, טז): וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד. וצ"ל דהפירוש בפסוק כך הוא: שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, היינו כשהן בלתי יראת ה', והם כנזם זהב באף חזיר, אבל אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל, ר"ל דגם החן והיופי תתהלל".

י – שמחת בית השואבה

י,א – טעם שמחת בית השואבה

לרש"י סוכה נ, א, 'בית השואבה': שמחה זו "אינה אלא בשביל ניסוך המים" (וכן ברש"י מב, ב, 'החליל'). וכ"כ המאירי ור"י מלוניל. ובמועדים לשמחה עמ' תה, כתב שלפי זה שמחה זו היא מדרבנן. לעומתו הרמב"ם (לולב ח, יב-טו; ספר המצוות מצווה נד), סובר ששמחת בית השואבה מדאורייתא משום שמחת החג. וז"ל הרמב"ם (שם ח, יב): "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה, שנאמר (ויקרא כג, מ): וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים… " וכ"כ בספר החינוך תנ"א, ורשב"ץ. ונלענ"ד שאין לעשות כאן מחלוקת גדולה, שבוודאי גם רש"י מסכים שכל שמחה שעושים במועד יש בה גם מצוות עשה דאורייתא, אלא שהשמחה שעשו אז באופן המיוחד הזה, אינו אלא לשמחת שאיבת המים. ומן הסתם לזה גם הרמב"ם מסכים. וצ"ע.

י,ב – אימתי נסכו מים ואימתי ערכו שמחה

מבואר ביומא כו, ב, שהיו מנסכים את המים עם קרבן התמיד של שחר. וכ"כ רמב"ם הלכות תמידין ומוספין י, ו: "כל שבעת ימי החג מנסכין את המים על גבי המזבח, ודבר זה הלכה למשה מסיני, ועם ניסוך היין של תמיד של שחר היה מנסך המים לבדו".

חמשה או ששה ימים ערכו שמחת בית השואבה (משנה סוכה נ, א). משום שלא היו שואבים בשבת, גם לא ערכו שמחה מיוחדת. וכפי שכתב רש"י נד, א: "לפי שאין תוקעין למילוי המים בשבת – שכבר נתמלאו מערב שבת, כדתנן בפרק לולב וערבה (לעיל מח, ב): אלא שהיה ממלא מערב שבת". וכן הוא שם (מח, ב): "כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח, ומניחה בלשכה".

י,ג – השיתין שלתוכם מנסכים

סוכה מט, א: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שיתין מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר (שיר השירים ז, ב): חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן. חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ – אלו השיתין, כְּמוֹ חֲלָאִים – שמחוללין ויורדין עד התהום, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן – זו מעשה ידי אומנותו של הקדוש ברוך הוא. תנא דבי רבי ישמעאל: בראשית, אל תיקרי בראשית אלא ברא שית. תניא, רבי יוסי אומר: שיתין מחוללין ויורדין עד תהום, שנאמר…"

ובסוכה נג, א-ב: "אמר רבי יוחנן (הכי איתמר): בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא, אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח? ליכא דקאמר ליה מידי. אמר דוד: כל דידע למימר ואינו אומר – יחנק בגרונו ("דוד לא היה מורה הלכה בפני רבו אחיתופל והוא היה שם"). נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו – על אחת כמה וכמה. אמר ליה: שרי. כתב שם אחספא, ושדי לתהומא, ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי. כי חזי דנחית טובא, אמר: כמה דמידלי טפי מירטב עלמא. אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי, ואוקמיה באלפי גרמידי…"

וקשה, שפעם אמר ר' יוחנן ששיתין מששת ימי בראשית ופעם שדוד כרה אותם. באר תוס' מט, א, 'אל', שנחלקו האמוראים בדברי ר' יוחנן. וכ"כ רש"י נג, א, 'בשעה', בפירושו הראשון. ובפירושו השני כתב, שנבראו מששת ימי בראשית ונסתמו, והוצרך דוד לכרותם שוב. ומרש"י מכות יא, א, 'שכרה', עולה שהשיתין שכרה דוד הם יסודות בית המקדש, והשיתין שמששת ימי בראשית הם שמנסכים לתוכם. ולהלן בהלכה יב, כתבתי כפירוש השני של רש"י.

י,ד – שואבה וחשיבותה

במשנה נ, א, אמרו "בית השואבה". ובגמרא נ, ב: "איתמר, רב יהודה ורב עינא. חד תני: שואבה, וחד תני: חשובה. אמר מר זוטרא: מאן דתני שואבה לא משתבש, ומאן דתני חשובה לא משתבש. מאן דתני שואבה לא משתבש – דכתיב (ישעיהו יב, ג) וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן. ומאן דתני חשובה לא משתבש – דאמר רב נחמן: מצוה חשובה היא, ובאה מששת ימי בראשית". שהניסוך אל השיתין. ואף שבכל השנה נסכו את היין על השיתין, מ"מ הם נבראו בששת ימי בראשית בשביל ניסוך המים, לפי שבסוכות העולם נידון על המים (ר"ה טז, א), וירידת מי הניסוך לשיתין המגיעים לתהום, גורמת לתהום להוציא מימיה ולהשקות את האדמה (מהרש"א עפ"י תענית כה, ב).

תענית כה, ב: "אמר רבי אלעזר: כשמנסכין את המים בחג, תהום אומר לחבירו: אבע מימיך ("לשון נחל נובע"), קול שני ריעים ("ניסוך המים וניסוך היין") אני שומע, שנאמר (תהלים מב, ח): תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם (מים עליונים ומים תחתונים) קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ ("אותן שני ספלים") וגו'. אמר רבה: לדידי חזי לי האי רידיא ("מלאך הממונה על הגשמים כך שמו") דמי לעיגלא ופירסא שפוותיה וקיימא בין תהומא תתאה לתהומא עילאה ("בין הרקיע לאוקיינוס, היכא דנשקי ארעא ורקיע"), לתהומא עילאה אמר ליה: חשור מימיך, לתהומא תתאה אמר ליה: אבע מימיך. שנאמר (שיר השירים ב): הנצנים נראו בארץ וגו' ". רש"י: "כלומר, כשמנסכין מים בחג שהניסוכין נראו בארץ, שאין באין אלא משנה לחבירתה כנץ זה שאינו יוצא אלא משנה לשנה, ועֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ – זמירות החג, אז קוֹל הַתּוֹר – מלאך דומה לשור, תרגום שור – תור, שבשעה שמנסכין מים בחג הוא אומר כן, לשון אחר: כמשמעו, הַנִּצָּנִים נִרְאוּ והַזָּמִיר הִגִּיעַ, בשעה שקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע".

י,ה – גילוי החסד

המים רומזים לחסד, וניסוכם בתמיד של שחר, שהשחר רומז לחסד. וזה עניין חג הסוכות, כמבואר בזוהר (ח"ג פנחס ריד, ב), ששמאלו תחת ראשי קשור לראש השנה ויום כיפור, "ביומא קדמאה דחג יתער ימינא לקבלה בגין לחבקא, וכדין כל חדווא וכל אנפין נהירין, וחדוותא דמים צלילן לנסכא על מדבחא. ובעיין בני נשא למחדי בכל זינין דחדוה, דהא ימינא גרים, בכל אתר דשארי ימינא חדוותא אצטריך בכלא, כדין חדוותא היא לאשתעשעא". ואז השמחה עם כל העולם, ומקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות, וגם זה ביטוי לחסד. אבל ביום השמיני, "חדוותא דאורייתא הוא דהא כדין זווגא דגופא הוא זווגא דכלא למהוי כלא חד, ודא הוא שלימו דכלא, ודא יומא דישראל הוא ודאי, ועדבא (גורל) דידהו בלחודייהו, דלית ביה חולקא לאחרא, זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב (דברים יד, ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלוֹהֶיךָ וגו' ".

ועיין להלן הלכה יג, שגם הקרבת הפרים יש ביטוי של חסד לעמים. וכן הוא בשל"ה מסכת ר"ה תורה אור יד, שהחסד מתגלה בסוכות, ויש ממנו ברכה לשבעים אומות, ושמיני עצרת לישראל בלבד.

משפט יפה ראיתי ברש"ר הירש במדבר כט, יט: "כל טיפת גשם יורדת מאת ה' רק מתוך ציפייה לאותה אנושות העתידה להזדכך לרום יעודה".

י,ו – טהרת הגשמיות ממקור הקודש מכח תושבע"פ

במאורות הראיה, ירח האיתנים עמ' שיא, הביא מרן הרב זצ"ל משנה במידות (ב, ו) שמשער המים, שדרכו היו מעלים את המים לניסוך, היו המים ששוטפים את חצר המקדש מפכים ויוצאים. וביומא עז, ב, שהיו זורמים עד פתח בית דוד, ונעשים כנחל, שטובלות בו נידות ויולדות. ועמד על כך שגם ענייני הגשמיות של ישראל מתקדשים ממקור המקדש. וזה קשור לתושבע"פ שמיוחדת לישראל, שבה למדנו על ניסוך המים, ועל ידה מתפשטת הקדושה לישראל.

עוד כתב בעמ' שיד-שטו, שחלק מהשמחה על תושבע"פ, כדי להוציא מליבם של צדוקים שכפרו בה הפליגו בריבוי השמחה. והשמחה היא דווקא על ההכנה, השאיבה לקראת הניסוך, כשם שהמים מכשירים את האדם לקלוט את המזון, וגם רוח הקודש היא הכנה לנבואה.

יא – סדרי השמחה בבית המקדש

יא,א – הנגינה במקדש

החליל היה כלי הנגינה העיקרי, ולכן מזכירים אותו במשנה נ, א (רמב"ם פיהמ"ש ה, א). אבל היו עוד כלים, כאמור במשנה נא, ב: "והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר", אלא שהחליל היה הכלי העיקרי, או מפני שקולו היה נשמע יותר (רע"ב), או שבו היו מתחילים ובו מסיימים (תפארת ישראל א').

נחלקו התנאים בזהות המנגנים, לר' מאיר עבדי כהנים, לר' יוסי ישראלים מיוחסים, לר' חנינא בן אנטיגונוס לויים (סוכה נא, א, והיא משנה בערכין י, ב). והמשנה סוכה נא, ב, כסוברים שהיו לויים, אמנם מהרמב"ם (לולב ח, יג) משמע שלא היו צריכים להיות לויים, שכתב: "ומנגנין בכינור… וכל אחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן וכו' ", ולדעה זו אין צורך שהמנגנים יעמדו דווקא על חמש עשרה המעלות (ערוך לנר). ולגבי שיר של קרבן, פסק בהלכות כלי המקדש (ג, ג), שהמנגנים צריכים להיות לוויים.

בסוכה נא, א, מובאת מחלוקת אם עיקר שירה בפה או בכלי. ולכאורה לפי ר' ירמיה בר אבא שמסקנת הגמרא כמותו, כולם מודים שעיקר שירה בכלי. אולם הרמב"ם (כלי המקדש ג, ג) פוסק שעיקר שירה בפה, ואע"פ כן (ג, ו) פסק שהנגינה נחשבת עבודה ודוחה שבת. ופירשו שאמנם עיקר השירה בפה, אלא שגם בנגינה יש תועלת וצורך עבודה, וחל עליה הכלל 'אין שבות במקדש' (לחם משנה לולב ח, יג; רדב"ז כלי המקדש ג, ו; תוס' יו"ט ערכין ב, ג).

הטעם שהנגינה של שמחת בית השואבה אינה דוחה שבת ויו"ט, כי אינה מהתורה "אלא לחבב את המצוות ולא דחי שבת" (רש"י נ, ב). וכך דעת חכמים, אמנם יש דעת יחיד, של ר' יוסי בר' יהודה, שגם הנגינה של שמחת בית השואבה דוחה את השבת (סוכה נא, א).

יא,ב – בעלי השמחה וערך השמחה

בירושלמי (סוכה פ"ה ה"א): "אמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמה בית שואבה שמשם שואבים רוח הקודש על שם (ישעיהו יב, ג): וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה… אמר רבי יונה: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית שואבה ושרתה עליו רוח הקודש, ללמדך שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח. מה טעמא, והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלוהים…" ושם בהלכה ד': "בן יהוצדק היה משתבח בקפיצותיו".

רמב"ם הל' לולב ח, יד-טו: "מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע. השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר (דברים כח, מז): תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו, חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר (שמו"ב ו, כב): וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר (שמו"ב ו, טז): הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' ".

וכן כתבו רבים שהריקודים היו דווקא על ידי גדולי ישראל ולא שאר העם. כ"כ ריטב"א סוכה נג, א; רבנו בחיי בכד הקמח 'עצרת', וכן מפרשי המשנה: תוס' יו"ט, תפארת ישראל, מלאכת שלמה.

יב – שמחת בית השואבה כיום

יב,א – שמחת בית השואבה בזמן הזה

המצווה לזכור את מנהגי המקדש, שנאמר (ירמיהו ל, יז): "כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה', כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ, צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ", למדו חכמים (סוכה מא, א), מכאן שצריך לדרוש את ציון ולהזכירה, שעל ידי כך מקרבים את בניין הארץ והמקדש.

עיין בספר 'מועדים לשמחה' 'אלול תשרי' סימן יא, עמ' תי"ב והלאה, על שמחת בית השואבה לאחר החורבן, ושם המקורות לעדויות שהבאתי.