א – סוכה – דירת ארעי

א,א – הכל מודים שהסוכה דירת ארעי ועיקרה הסכך

במשנה הראשונה (ב, א): "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ורבי יהודה מכשיר". ונחלקו שלושה אמוראים בהסבר דעת חכמים, והלכה כרבא שבאר (שם ב, א): "עד עשרים אמה אדם עושה דירתו ארעי, למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת ארעי אלא דירת קבע". (שו"ע תרלג, א; מ"ב ג). בדעת רבי יהודה באר אביי (ז, ב): "סוכה דירת קבע בעינן". יש אומרים שרבי יהודה מצריך דירת קבע דווקא (רמב"ן, קרבן נתנאל), אבל לרוב הפוסקים דעת רבי יהודה שסוכה יכולה להיות קבע או ארעי (רא"ש, ריטב"א, מהרש"א ועוד). מכל מקום כוונת רבי יהודה רק לגבי הדפנות, אבל גם הוא מסכים שהסכך צריך להיות ארעי. וכן מוכח מכך שגם ר' יהודה מודה שיש גזירת תקרה (סוכה יד, א), אלא שנחלקו על מה גזרו, ולר' יהודה אליבא דשמואל על ארבעה טפחים (וכן הלכה). וכ"כ הר"ן: "דאע"ג דרבי יהודה סבירא ליה דדירת קבע בעינן, אפילו הכי אין דרך לסכך אלא בדבר קל, ומשום הכי אצטריך להאי טעמא שאם יש בו שיעור מקום ד' טפחים פסול". הרי שגם ר' יהודה מודה שצריך לסכך בדבר קל, כי הסכך צריך להיות ארעי.

וכן ביארו בתוס' (ב, א, 'כי'), שעיקר הארעי נוגע לסכך "שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מיתכשרה עד דעביד לה עראי". וצריך לומר שדיבר גם לשיטת ר' יהודה, שכן אמרו חכמים בסתם משנה (תענית א, א) שגשמים בחג סימן קללה, שעל ידי שהגשמים חודרים לסוכה אי אפשר לקיים את המצווה. ומשמע שכולם מסכימים לזה, וכ"כ בפני שלמה ובשפת אמת.

א,ב – וכן משמע מהגמרא סוכה ז, ב

סוכה ז, ב: "אמר אביי: רבי, ורבי יאשיה, ורבי יהודה, ורבי שמעון, ורבן גמליאל, ובית שמאי, ורבי אליעזר, ואחרים, כולהו סבירא להו: סוכה דירת קבע בעינן. רבי דתניא, רבי אומר: כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות – פסולה. רבי יאשיה הא דאמרן (שאם חמתה מרובה מחמת דפנות – פסולה). רבי יהודה דתנן: סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה – פסולה, רבי יהודה מכשיר. ורבי שמעון דתניא: שתים כהלכתן שלישית אפילו טפח. רבי שמעון אומר: שלש כהלכתן, ורביעית אפילו טפח. רבן גמליאל דתניא: העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה, רבן גמליאל פוסל, ורבי עקיבא מכשיר. בית שמאי דתנן: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. רבי אליעזר דתנן: העושה סוכתו כמין צריף, או שסמכה לכותל, רבי אליעזר פוסל לפי שאין לה גג, וחכמים מכשירין. אחרים דתניא, אחרים אומרים: סוכה העשויה כשובך – פסולה, לפי שאין לה זויות".

הרי שכולם דיברו רק על הדפנות, או על הצורה החיצונית של הסכך, שלא יהיה כשובך, אבל אף אחד מהם לא הצריך שהסכך יהיה של קבע.

א,ג – גם לגבי הדפנות דרישת הקבע היא יחסית

נראה שמוכרחים לומר שגם כל הסוברים "סוכה דירת קבע בעינן", מודים שמהותה של הסוכה שהיא איננה בית, כלומר הבית נועד למגורי קבע והסוכה למגורי ארעי. אלא כוונתם שלא תהיה ארעית מדי, אבל אינם מצריכים שתהיה קבועה כבית ממש. וכך משמעות לשון 'סוכה' – דירת ארעי.

וכן רואים מכל דעות התנאים. למשל, כל דרישתם של בית שמאי שיהיו בסוכה ו' טפחים לאדם ועוד טפח לשולחנו, שלא כמו בית הלל שהסתפקו בו' טפחים. הרי שיחסית לבית הלל דרשו שתהיה בסוכה בחינה של קבע. וכן מה שר' שמעון דורש שיהיו לסוכה ארבע דפנות, גם הוא מודה שדפנות של לבוד, שחמתן מרובה, כשרות, ואין זו דירת קבע.

אמנם לכאורה לרבי צריך שהסוכה תהיה ממש קבע, שהרי דרש שתהיה בגודל של ד' על ד' אמות, כגודל של בית קטן. וכן דעת רבי יהודה, ולכן סבר שהיא חייבת במזוזה (יומא י, א). אבל לא דרש שצל הדפנות יהיה מרובה מחמתם, כפי שדרש ר' יאשיה, וממילא אין זו ממש דירת קבע. ואפשר לומר שהטעם לכך שחייב במזוזה, מפני שגם שער חצר חייב במזוזה.

א,ד – סוכת היוצרים

וכן מוכח מדין סוכת היוצרים (סוכה ח, ב): "אמר רבי לוי משום רבי מאיר: שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו, הפנימית אינה סוכה, וחייבת במזוזה". הרי שלמרות שהפנימית עשויה כמו החיצונית, ומצד החומרים שלה היתה ראויה להיות סוכה, כיוון שגרים בה בקביעות מסוימת, כבר אינה דירת ארעי. וכן עיין שועה"ר תרכו, א, שכל שהקים סוכה, וכוונתו שתשמש גם לדירת קבע, פסולה למרות שהיא מחומרים כשרים ובצורה של סוכת ארעי.

א,ה – סוכה קטנה של שבעה טפחים על שבעה טפחים

סוכה ג, א: לדעת בית שמאי, סוכה כשרה היא המחזקת ראשו ורובו ושולחנו, ואילו לדעת בית הלל, אפילו אינה מחזקת אלא ראשו ורובו כשרה. ושם: "אמר רב שמואל בר יצחק: הלכה, צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו", כבית שמאי. כתב הרא"ש (א, א): "והיינו ז' טפחים על ז' טפחים, דגברא באמתא יתיב (עפ"י סוכה ח, א), ושולחנו טפח". שיעור השולחן הוא על פי ירושלמי ב, ח: "לא סוף דבר שולחנו, אלא אפילו כדי שולחנו. כמה הוא כדי שולחנו? טפח". וכך נפסק להלכה (רמב"ם ד, א; ושו"ע תרלד, א).

קשה שלכאורה די בסוכה של ו' על ז', שכן אדם יושב בו' טפחים וטפח לשולחנו. וביאר הר"ן (יג, א, 'הלכה' בפירוש הראשון), שרק בגודל של ז' על ז' המקום נחשב דירה, ופחות מזה דירה סרוחה (ומשמע שלטעם זה פסולה מהתורה). והביאו במ"א תרלד, א, ושם הביא עוד הסבר עפ"י רש"י, לפי שדרך סעודתם בהסבה ואין אוכלים זקופים ויושבים כמונו, לפיכך צריך ז' על ז' להיות בזה ראשו ורובו ושולחנו. ובמאמר מרדכי תרלד, א, באר, שכיוון שצריך שבעה מצד אחד, צריך להיות ז' מכל צד, כדי שיוכל האדם לישב בכל מקום ומקום (וכל זה סוכם בשעה"צ תרלד, א). ועיין ב"ח תרלד, ב, שיש לו שיטה מיוחדת בזה, ורוב הפוסקים חולקים עליו, כמובא בשעה"צ תרלד, ב.

א,ו – היושב בסוכה ושולחנו בבית

עוד אמרו שם ג, א, שלבית שמאי, היושב בסוכה סמוך לשולחן העומד מחוץ לסוכה, לא יצא ידי חובתו, ואפילו סוכתו גדולה ויש בה מקום גם לשולחנו, לפי שגזרו חכמים, שמא יימשך אחר שולחנו. ולבית הלל לא גזרו. יש שפסקו כבית שמאי, מפני ששני הדינים תלויים בטעם אחד, ואם פסקנו בסוכה קטנה שצריך מקום לשולחן שמא יצא מהסוכה, כך צריך לפסוק גם בסוכה גדולה ושולחנו בבית (רי"ף, ראב"ד, רמב"ם ו, ח). וכן נפסק בשו"ע (תרלד, ד). ויש סוברים שרק בסוכה קטנה אמרו בגמרא שהלכה כבית שמאי, אבל לגבי סוכה גדולה לא אמרו, וממילא חוזרים לכלל שהלכה כבית הלל, והיושב בסוכה ושולחנו בבית – יצא (רא"ש, ר"ן, מאירי).

באר בבאו"ה 'אפילו', שיוצא מדעת הרי"ף והרמב"ם שהלכה כבית שמאי, משום החשש שמא ימשך אחר שולחנו, שמן התורה די בששה טפחים על ששה טפחים כדעת בית הלל, וכ"כ שו"ת בית הלוי, ג, נג. ובבאו"ה שם נשאר עליהם בתימה. ובשעה"צ ז, הביא את דעת רמב"ן ששיעור שבעה טפחים על שבעה טפחים מן התורה. ונשאר בצ"ע לגבי דעתו בסוכה גדולה.

כתב רע"א (למשניות סוכה ב, ז) שבסוכה של ו' טפחים על ו' טפחים שפתוחה לסוכה גדולה ובה הניח את שולחנו – יתהפכו הדעות, לרי"ף ורמב"ם, היושב שם יוצא ידי חובה כי אין לגזור שמא יגרר אחר שולחנו, שכן שולחנו בסוכה כשרה. ולרא"ש ור"ן, לא יצא, כי מקום שרחב ו' טפחים אינו כשר לסוכה. ולדעת ערוך לנר ושפת אמת, גם לדעת הרי"ף והרמב"ם היושב באופן זה לא יצא, כי קביעת חכמים אחת, שהיושב בסוכה שאין בה ז' על ז' לא יצא. ולכך יסכימו דברי המ"א המובאים בסעיף הבא.

א,ז – סוכה קטנה מהשיעור שפתוחה לסוכה גדולה

למ"א תרלד, א, אם יש בצד הסוכה קיטון שאין בו ז' על ז' טפחים, פסול מלשמש כסוכה, ואסור לשבת בו, ובבאו"ה 'סוכה', באר שיסוד דעתו מפני שסוכה קטנה מז' טפחים פסולה בעצמותה, ובאר שכיוון שלא נוח תשמישה, גם אינה מצטרפת (כדין קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים שאינו מצטרף לרשות הרבים, שבת ז, א).

הבגדי ישע וביכורי יעקב (תרלד, ב), פקפקו על דברי המ"א, ולדעתם הקיטון מצטרף לסוכה הגדולה, וכן פסק למעשה בבגדי ישע. ומ"מ בדבר אחד בוודאי אפשר להקל, שאפשר להניח את השולחן בקיטון הזה. והסכים לכך בבאו"ה. וכן ברור שבסוכה עגולה, כל הסוכה כשרה.

ולדרך החיים (דיני סוכה, סט), אם הקיטון רחב ז' טפחים, רק שאין בו אורך ז' טפחים ממקום הסוכה הגדולה ועד הדופן – כשר לסוכה, כיוון שאינו צר לישיבת אדם, והחלק שבסוכה מצטרף לקיטון לעשותו ז' על ז'.

א,ח – הטפחים השונים

מידת טפח היא כמידת רוחבם של ארבעה אגודלים (מנחות מא, ב), וכתבו ראשונים שניתן למדוד אותו בפועל ברוחבן של ארבע אצבעות כף היד, בלא האגודל (רד"ק ספר השורשים ערך טפח), שרוחב כף ידו של אדם במקום שורש האצבעות הוא כרוחב ארבעה אגודליו (מידות ושיעורי תורה לרב ביניש ה, 109*).

טפח שוחק, הוא טפח הנמדד כשאצבעות כף היד מופרדות ואינן צמודות זו לזו, והוא גדול מהטפח הרגיל (שנקרא גם טפח עצב) באחד חלקי 48 (להלן א, יא).

עוד טפח נזכר לגבי שיעור האורך של ארבעת המינים (סוכה לב, ב, שו"ע או"ח תרנ; להלן יז, ז, 4), והוא טפח קטן. לשם חישובו מחלקים 5 טפחים ל-6 חלקים, וכל חלק הוא טפח קטן. כלומר, טפח קטן הוא חמש שישיות של טפח רגיל (עיין בהלכות ד' מינים יז, 4).

חשוב לציין שכל המידות שנכתוב כאן הן בקירוב, מפני שהמעבר ממידות חז"ל לשיטת חישוב מטרית אינו נותן מידות שלימות של ס"מ ומ"מ. וכבר חז"ל הורו לחשב בטפח שוחק כדי לצאת מן הספק, על אחת כמה וכמה שאין לחשב את המידות לפי חלקי ס"מ אלא להחמיר ולצאת מהספק.

א,ט – שיעור המידות והנפחים

חכמים בגמרא לימדו מהו היחס שבין מידות הנפח ומידות האורך (פסחים קט, א): "אמר רב חסדא רביעית של תורה אצבעים על אצבעים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע". וכן אמרו על גודל המקווה הנדרש לשם טבילה (שם, ב): "אמה על אמה ברום שלש אמות, ושיערו חכמים שיעור מי מקוה ארבעים סאה". שני החישובים הללו זהים. רביעית היא 10.8 אצבעות מעוקבות. 40 סאה הן שלוש אמות מעוקבות (40 סאה הן 5760 ביצים, שהן 3840 רביעיות – נפח רביעית הוא ביצה ומחצה. שלוש אמות מעוקבות הן 41,472 אצבעות מעוקבות. היחס נשמר: גם כאן רביעית היא 10.8 אצבעות מעוקבות).

א,י – פענוח מידות האורך של חז"ל לפי מידות האורך הנהוגות בימינו

כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (עדויות א, ב): "ואני עשיתי מדה בתכלית מה שיכולתי מן הדקדוק ומצאתי הרביעית הנזכרת בכל התורה תכיל מן היין קרוב כ"ו כספים הנקראים 'דרהם' בערבי ומן המים קרוב לכ"ז 'דרהם'". עוד כתב (כלים ב, ב): "ושיעור הרביעית הם אצבעיים באורך ואצבעיים ברוחב והגובה אצבעיים וז' עשיריות אצבע, והאצבע אשר בו יהיה המדה מהיד היא הגודל מהיד. וכן ביארנו המדה אשר זה מדתה יחזיק מהמים כ"ז דרהם מצריים בקירוב".

הגר"ח נאה חישב את הרביעית לפי דרהם טורקי שהיה מקובל בימיו, שמשקלו 3.2 גרם. נפח של מים במשקל 27 דרהם הוא כ-86 סמ"ק. משיעור זה ניתן לחשב גם את מידת האצבע: נפח רביעית שווה 2 אצבעות כפול 2 אצבעות כפול 2.7 אצבעות, כלומר: 10.8 אצבעות מעוקבות. 1 אצבע מעוקבת (קוביה שאורכה, רוחבה וגובהה אצבע) = 8 סמ"ק; אצבע = 2 ס"מ.

הרב חיים פנחס בניש, בספרו מדות ושיעורי תורה, ביאר על פי כל הממצאים שבידינו, שמשקלו של הדרהם שהיה בתקופת הרמב"ם, היה קטן ממשקל הדרהם הטורקי, ומשקלו היה 2.83 גרם. לפי זה, נפח של מים במשקל 27 דרהם הוא כ-75 סמ"ק. כיוון ששיעור זה שווה ל-10.8 אצבעות מעוקבות, יוצא שאצבע מעוקבת שווה 7 סמ"ק, ואצבע שווה 1.9 ס"מ. לפי זה, חושבו המידות בטבלה הבאה:

רביעית

ביצה

אצבע

טפח

אמה

רמב"ם

75 סמ"ק

50 סמ"ק

1.9 ס"מ

7.6 ס"מ

45.6 ס"מ

גר"ח נאה

86 סמ"ק

57.6 סמ"ק

2 ס"מ

8 ס"מ

48 ס"מ

למעשה יש לנהוג על פי השיטה העדכנית שהיא מדויקת, וכפי שכתבתי בהלכות ברכות י, 6, 11; שבת ו, ה, 5; כא, 1; כט, 1; ל, 1.

א,יא – טפח וטפח שוחק

סוכה צריכה שלוש דפנות (סוכה ב, א). ואמרו בברייתא (סוכה ו, ב), שצריך לפחות שתי דפנות שלמות, ולגבי הדופן השלישית – די בדופן שרוחבה טפח. טפח זה, צריך שיהיה טפח שוחק (שם ז, א). ביאר רש"י שם: "מודדין בד' אצבעות שאינם נוגעות זו בזו דהוי טפח ומשהו".

בערובין (ג, ב) מבואר שבהלכות סוכה, כלאים וערובין, בשיעורים בהם הריבוי הוא קולא יש למדוד באמה עצבה (מדויקת), כמו למשל, בעשרים אמה של סוכה. ובשיעורים בהם הצמצום הוא קולא, כמו בהרחקה הנדרשת בהלכות כלאים, יש למדוד באמה שוחקת.

כתב הרשב"א (הובא בב"י או"ח שסג), שאמה שוחקת יתרה על אמה עצבה חצי אצבע. ובשער הציון (שסג, ס) כתב על פי זה, ששוחק יתר על עצב 1/48 (מעט יותר משני אחוז. מידות ושיעורי תורה לרב ביניש ג, 36).

בספר שיעורין של תורה (ג, יב) כתב על פי רבינו מנוח, שיתרון השוחק הוא 1/8 (כ-12%. חצי אצבע לטפח, בכל מידה שמודד).

מהרי"ץ כתב (ספר יד שאול מט), שחצי אצבע היא התוספת לכל מידה שמודדים, ואם מודדים בקנה שאורכו אמה, יש להוסיף חצי אצבע לכל אמה, ואם מודדים בטפחים (כלומר בכף היד), יש להוסיף חצי אצבע לכל טפח.

בספר דרכי הוראה (לרבי יהונתן עליאסברג, קנה המדה פ"י) כתב על פי הרמב"ם, שיתרון השוחק הוא חומש.

ונראה שהעיקר כשיטת הרשב"א כמובא בשער הציון (שסג, ס), ואם כן טפח רגיל (עצב) הוא 7.6 ס"מ, וטפח שוחק הוא 7.76 ס"מ. ואמה רגילה 45.6 ס"מ ואמה שוחקת – 46.55 ס"מ. ומ"מ כיוון שיש מחמירים יותר, אפשר להורות ככלל כשיטת ר"ח נאה, שהיא קרובה יותר לדעות המחמירים בטפח שוחק.

א,יב – אי התאמה בין המידות בשיטת הרמב"ם

כפי שראינו לפי חישוב הדרהם שהביא הרמב"ם, מידת האצבע היא 1.9 ס"מ. אמנם בהלכות ספר תורה (ט, ט) כתב: "רוחב הגודל האמור בכל השיעורין האלו ובשאר שיעורי תורה כולה הוא אצבע הבינוני. וכבר דקדקנו בשיעורו, ומצאנוהו רחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו בדוחק, והן כאורך שתי שעורות בריוח. וכל טפח האמור בכל מקום הוא ארבע אצבעות מזו, וכל אמה ששה טפחים".

וקשה שאורך שעורה הוא סנטימטר אחד בערך, ורוחבה 3.3-3.5 מ"מ. לפי שיעור האצבע הראשון, כאורך שתי שעורות בריוח, שיעור אצבע הוא כ-2 ס"מ (כשיעור ר"ח נאה), ואילו לפי שיעור האצבע השני, רוחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו בדוחק, הוא קרוב ל-2.5 ס"מ.

א,יג – שיטת הנודע ביהודה והחזון איש

לדעת הנודע ביהודה, שיעור האצבע הנכון הוא הגדול יותר, כ-2.4 ס"מ. לפי זה, שיעור אמה הוא 57.6 ס"מ (4 אצבעות בטפח, ובכל אמה 6 טפחים). שיעור המקווה (אמה על אמה ברום שלוש אמות) הוא 573 ליטרים ועוד כשליש ליטר, וכיוון שבמקוה יש 5760 ביצים, הרי שנפח ביצה הוא כ-100 סמ"ק. ביצה זו כפולה בנפחה מהביצים המצויות אצלנו, ועל כן קבע הנודע ביהודה שהתקטנו השיעורים, ואין לנו לסמוך על ביצה שלנו, אלא עלינו להחמיר על פי השיעורים הכפולים (אך לא להקל על פיהם). גם החזון איש פסק כשיטת הנודע ביהודה.

יש להסביר, שאמנם במידות האורך, שיעורו של הנודע ביהודה גדול משיעור הרמב"ם רק בכ-26% (5 מ"מ ל-19 מ"מ במידת האצבע), אך בשיעור הנפח גדל הפער ל-100%, כיוון שכדי להגיע לנפח מכפילים את האורך בעצמו שלוש פעמים (חזקה שלישית), ולפי החישוב, 1.26 (יתרון מידת האורך) בחזקת שלוש הוא 2.

א,יד – ביאור השיטה העדכנית

על מנת ליישב את שני שיעורי השעורות שכתב הרמב"ם, כתב בספר שארית יהודה (יו"ד יא) בשם אחיו בעל התניא, שיש לחשב את השעורות באופן שמעמידים אותן בדוחק על עוביין זו בצד זו. עובי שעורה הוא כ-2.75 מ"מ, ושבע שעורות בעוביין הן מעט יותר מ-1.9 ס"מ. כשיטה זו כתב גם בירורי המדות (א, לא) לרב טוביה בן מאיר ליב הלוי.

כתב פרופסור אברהם יהודה גרינפלד (תחומין ה, 393) ששיעור זה גם נמצא מתאים לאמות שהיו מקובלות בין הגויים. אורך אמה מצרית הוא 44-45 ס"מ, והיא מחולקת ל-6 חלקים (טפחים) וכל אחד ל-4 חלקים (אצבע) שכל אחד כ-1.83-1.88 ס"מ. שיעורים דומים נמצאו למידות היווניות והאיטלקיות. ובמאמרו בתחומין שם (384-392) הציע למדוד אגודל בעוביו ולא ברוחבו, וביסס שיטה זו ותירץ את הקושיות עליה, עיין שם. (ועיין ירחון מוריה יא, יא-יב; יב, א-ד, בדברי הרב קנייבסקי ועוד רבנים שהשיבו על דבריו לפי שיטת החזו"א).

א,טו – הלכה למעשה

מידת הטפח להלכה היא 7.6 ס"מ, והאמה 45.6 ס"מ. על פי ההלכה של טפח שוחק למדנו, שאין לצמצם במדידה, אלא להוסיף מעט או להפחית מעט לחומרא, ולכן, בגובה הסוכה המינימלי אין להסתפק ב-76 ס"מ, וברוחב המינמלי אין להסתפק ב-53.2 ס"מ, אלא יש להוסיף מעט. המידות השוחקות הן תוספת של כ-2% על המידות המצומצמות, ומידות הגר"ח נאה הן תוספת של כ-5% על המידות המדויקות, וכיוון שמידות הגר"ח נאה הן המידות השגורות בפי רבים, והן גם מידות עגולות בס"מ (טפח 8 ס"מ), כתבתי בספר כשיעור הגר"ח נאה, שיש בו תוספת קלה על השיעור. יחד עם זאת, כאשר התוספת היא לקולא, כמו בגובה 20 אמה של סוכה, או בדין לבוד לגבי מרחק של 3 טפחים לעשיית דופן, יש לחשב לפי השיעור המדויק, 9.12 מטר לגובה 20 אמה, ו-22.8 ס"מ ל-3 טפחים, וממידות אלו להחמיר ולהוריד מעט, כדי שלא להכשל בשיעור תורה. (בפס"ת תרלג, א, כתב להחמיר כחזו"א וכגר"ח נאה, אך לא הזכיר את החישוב העדכני, והבונים סוכה כפי המידות שהזכיר, יימצאו לעיתים עושים חשבון לבוד שלא כדין והדופן שיעשו פסולה).

א,טז – מזוזה בסוכה – סוכה פטורה ממזוזה

יומא י, א: "סוכת החג בחג, רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין". ומבואר בגמרא, שלחכמים הסוכה פטורה כי היא דירת ארעי, ולר' יהודה חייבת כי היא צריכה להיות דירת קבע (עיין לעיל א, ג, שגם לר' יהודה יש בדפנות הסוכה צד של ארעי). בשו"ע (יו"ד רפו, יא) נפסק כחכמים, שסוכה פטורה ממזוזה כי היא דירת ארעי.

א,יז – מזוזה בסוכה – האם מבנה שהסירו את גגו וסיככו על גביו חייב במזוזה?

יש אומרים שמבנה קבוע שסיככו על גביו, גם בסוכות הוא חייב במזוזה, הואיל ובכל השנה הוא נחשב דירת קבע (שו"ת ארבעה טורי אבן יד; דרך החיים רלח, ח; ערוה"ש יו"ד רפו, כז; קיצוש"ע קלד, ח).

ויש אומרים שהואיל ובחג הסוכות מקום זה נחשב דירת ארעי – בחג הסוכות הוא פטור ממזוזה (פרי חדש המובא בשו"ת ארבעה טורי אבן הנ"ל; פמ"ג מ"ז ס"ס תרמג; בכורי יעקב תרכה, ד; מ"ב תרכו, כא). וכ"כ למעשה בספר הסוכה השלם עמ' קכט. וכן מקובל להורות, שסוכה שנעשתה בחדר רגיל, פטורה מהמזוזה בסוכות.

א,יח – מזוזה בסוכה – האם יש להסיר את המזוזה ולקבעה מחדש בסיום החג?

הפרי חדש כתב שכיוון שבחג הסוכות החדר פטור ממזוזה, לאחר החג יש לקבוע בו את המזוזה מחדש משום תעשה ולא מן העשוי. ובשערי תשובה (תרכו, ז), המליץ שהרוצה לצאת ידי כולם יקבענה לאחר סוכות בלי ברכה (כיוצא בזה כתב בהלח"ב עמ' יד).

אולם בשו"ת ארבעה טורי אבן (יד) כתב, שגם לסוברים שחדר זה שעשוהו סוכה פטור ממזוזה, אין צורך לקבוע בו את המזוזה מחדש אחר החג, הואיל ומתחילה נקבעה בהכשר, ולכן אינו פסול משום תעשה ולא מן העשוי.

וכתב בכורי יעקב (תוספת ביכורים תרכה, ד), שכך מנהג העולם שלא לקבוע מחדש את המזוזה אחר החג. וכ"כ במסגרת השולחן (קיצוש"ע קלד, י; וכן מובא בס' הסוכה; פס"ת תרכו, יא).

א,יט – מזוזה בסוכה – כאשר בעקבות הסרת הגג התהפך כיוון הכניסה

לסוברים שסוכה פטורה ממזוזה, יש לברר מה הדין כאשר כיוון הכניסה התהפך, שכן צריך לקבוע את המזוזה בצד ימין של הכניסה, וכאשר כיוון הכניסה מתהפך, גם מקום המזוזה מתהפך. כלומר, לפני הסרת הגג, כיוון הכניסה היה ממרכז הבית לחדר הפנימי, ולאחר הסרת הגג, והפיכת החדר לסוכה, נעשתה הסוכה כמרפסת שפטורה ממזוזה, וממילא כיוון הכניסה התהפך, מהסוכה לבית. (אם יש לחדר שבו עשו את הסוכה פתח לחצר, בוודאי מקום הכניסה התהפך, ואם החדר סגור, הרי דינו עתה כמרפסת סגורה שלדעת רוה"פ ומרן הרב קוק, הכניסה מהמרפסת לבית).

כתב בשו"ת בנין ציון צט (לבעל ערוך לנר ובכורי יעקב), שצריך להפוך את מקום המזוזה בימי החג. ובשבט הלוי (ב, קנג) כתב שלרוב הפוסקים סוכה שבחדר חייבת גם בחג, וממילא אין להפוך את מקום המזוזה, ואפילו מפני הספק. ורבים מספרי זמנינו הזכירו את דבריו להלכה, וגם העידו שכך נהגו רבנים שלא שינו את מקום המזוזה. אולם מבואר לעיל א, יז, שמקובל להורות שבסוכות מקום הסוכה פטור ממזוזה.

ונראה שאכן אין לשנות את מקום המזוזה אבל לא מטעמו של שבט הלוי. שהוא נשען רק על דברי הסוברים שסוכה זו חייבת במזוזה. אבל באמת גם לסוברים שהיא פטורה, אין צריך לשנות את מקום המזוזה, מפני שכיוון הכניסה לא נקבע לפי שינוי ארעי של שבעה ימים, אלא על פי השימוש הקבוע. ובאגור באהליך מא, יט, כתב שגם בסוכות עיקר הביאה מהחדר לסוכה, ולכן צד המזוזה לא משתנה.

ב – ממה עשוי סכך כשר

ב,א – הסכך הכשר

משנה סוכה יא, א: "זה הכלל: כל שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ מסככין בו". ובגמרא יב, א: "כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אמר קרא (דברים טז, יג): בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ – בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר – ואימא גורן עצמו ויקב עצמו! אמר רבי זירא: יקב כתיב כאן, ואי אפשר לסכך בו. מתקיף לה רבי ירמיה: ואימא יין קרוש הבא משניר, שהוא דומה לעיגולי דבילה! אמר רבי זירא: הא מלתא הוה בידן, ואתא רבי ירמיה ושדא ביה נרגא. רב אשי אמר: מגרנך – ולא גורן עצמו, מיקבך – ולא יקב עצמו. רב חסדא אמר מהכא (נחמיה ח, טו): צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת, היינו הדס היינו עץ עבות! אמר רב חסדא: הדס שוטה לסוכה, ועץ עבות ללולב".

הרי שמדובר על מין צומח, שכן נאמר גרנך ויקבך; וממה שנאמר באספך הרי שהוא תלוש; וממה שנאמר מגרנך ומיקבך, הרי שהוא פסולת הגורן והיקב, שאינה מקבלת טומאה (עפ"י לבוש תרכט, א).

ב,ב – האם דבר שמקבל טומאה מדרבנן פסול לסיכוך

ככלל כלים שיש להם בית קיבול ומצעים ומיטה מקבלים טומאה מהתורה, משטח שאפשר להשתמש עליו ואין בו בית קיבול, כדוגמת שולחן, מקבל טומאה מדרבנן.

לרוב הפוסקים, גם דבר שמקבל טומאה מדרבנן פסול לסיכוך, וכ"כ תוספות (ה, א 'מסגרתו'); ריטב"א (יב, ב); ט"ז תרכט, ה; מ"ב כה. לעומת זאת דעת המרדכי (סי' תשלח) ותרומת הדשן (סי' צ), שהם כשרים לסיכוך.

ב,ג – אימתי שברי כלים פסולים ואימתי כשרים

סוכה טו, ב: "אמר רבי אמי בר טביומי: סככה בבלאי כלים – פסולה". נחלקו הראשונים בטעם הפסול. לרמב"ם (ה, ב), שמא יבוא לסכך בהם בעודם מקבלים טומאה. לרש"י, זו גזירת חכמים, הואיל ובאו מכלים פסולים.

לפיכך, אם הכלים נשברו עד שלא ניכר על שבריהם מאיזה כלי באו, לרמב"ם כשרים, ולרש"י פסולים. ולכאורה כיוון שזו מחלוקת בדברי חכמים, הלכה כמיקל. וכ"כ למעשה ציץ אליעזר יג, סו, בשם הר"ש סלנט; מנחת שלמה א, כב. לעומתם, בשבט הלוי ג, צה; ולהורות נתן ז, מד, החמירו כדעת רש"י.

נסרים הבאים מארונות או ארגזים שנפחם יותר מארבעים סאה (288 ליטר לחשבון העדכני), כיוון שגם בעודם שלימים לא קיבלו טומאה, כיוון שיצאו מגדר כלי שמטלטלים אותו, בוודאי נסריהם כשרים לסיכוך. וכן מובא בפס"ת תרכט, ג, אמנם חישב שם ארבעים סאה לפי שיטת חזו"א, שהוא 576 ליטר. אבל למעשה אין לחשוש לשיטתו כמבואר לעיל א, טו, ובמיוחד שאיסור סיכוך בשברי כלים הוא דין דרבנן.

חידש ערוה"ש תרכט, ה, שאם שבר או ניסר את הכלי כדי לסכך בו, המעשה מוציאו מידי טומאה. וכ"כ בציץ אליעזר יג, סו. ובשבט הלוי ג, צה, ולהורות נתן ז, מד, לא קיבלו את דבריו, ולכך נטה בחזו"ע עמ' יח.

לפמ"ג (תרכט, משב"ז ו) שברי כלים שקיבלו טומאה מדרבנן כשרים לסכך, שהרי גם במצבם השלם פסולים מדברי חכמים בלבד, ואין גוזרים גזרה לגזרה, ודעתו הובאה במ"ב תרכט, ח. אמנם למ"א תרכט, יא, ושועה"ר יד, פסולים. ולסיכום כתב במ"ב תרכט, י, את דעת הבכורי יעקב שבשעת הדחק אפשר להקל.

ב,ד – חוטי פשתן וצמר ושאר מינים

הבדל ישנו בין טומאת נגעים לשאר טומאות, שבטומאת נגעים, גם חוטי שתי או ערב של צמר או פשתים מקבלים טומאה. ואילו בשאר המינים, בין חוטים ובין אריג, אינם מקבלים טומאת נגעים (ספרא תזריע פרשה ה). אבל בשאר הטומאות, כל סוגי הבדים נטמאים, אבל בעודם חוטים אינם נטמאים עד שיעשו אריג, שלושה על שלושה טפחים לטומאת מדרס, ושלוש על שלוש אצבעות לטומאת מת (משנה כלים כז, ב; רמב"ם כלים כג, ז).

ולעניין סכך, למרות שחוטי הצמר והפשתים מטמאים בנגעים בלבד, פסולים, כמבואר בגמ' שבת (כז, ב): "סומכוס אומר: סיככה בטווי – פסולה, מפני שמטמאה בנגעים". וכן ביאר רש"י, שדבר שנטמא בנגעים פסול לסכך למרות שאינו נטמא בשאר טומאות. וכ"כ למעשה במקראי קודש (פרנק א, כ).

אמנם יש סוברים שדבר שנטמא בנגעים, כל זמן שאינו נטמא בשאר טומאות, אינו נפסל מחמת זאת לסכך. כ"כ התוס' (סוכה יב, א, 'באניצי') בדרך אפשר. וכ"כ בעל המשנה אחרונה (נגעים יב, ה), והקשה על רש"י. וכ"כ פני יהושע (סוכה יב, ב), ושו"ת אבני נזר (או"ח תסט, י). (סוכם בספר הסוכה השלם במילואים עמ' רסו).

גם אם נאמר שחוטי פשתים אינם פסולים מהתורה מחמת שהם מקבלים טומאת נגעים, הרי שיהיו פסולים מדרבנן, כמו חוטי כותנה ושאר מיני צומח שפסולים לסכך, מפני שנשתנו מדרך גידולם (כמבואר ברמב"ם ודעימיה). וכן נפסק להלכה, שכל החוטים פסולים לסכך (עיין בשו"ע תרכט, ד, ומ"ב יג).

ב,ה – דין אניצי פשתן וחבלים

סוכה יב, ב: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: סככה באניצי פשתן – פסולה, בהוצני פשתן – כשרה, והושני פשתן – איני יודע מהו".

ונחלקו הראשונים מהי הגדרת 'אניצי פשתן'. לרש"י מדובר בשלב בהכנת החוט, שאע"פ שעדיין איננו חוט גמור, כבר דינו כחוט ומקבל טומאה מהתורה, אבל כל שלב מוקדם יותר כשר (וכ"כ רי"ץ גיאת, עיטור, שבולי הלקט וריא"ז כמובא בשעה"צ תרכט, יד). ולתוס' מדובר בשלב מוקדם יותר בהכנת החוטים, והפסול מדרבנן מפני שהאניצים קרובים לשלב קבלת הטומאה.

והרמב"ם (ה, ד) כתב שפשתן שנידק ונופץ (אניצי פשתן) פסול מדרבנן, וטעמו מפני שנשתנתה צורתו ואינו נראה כגידולי קרקע. ומקורו בירושלמי (סוכה פ"א ה"ה): "סיככה בחבלים אית תנאי תני כשרה ואית תנאי תני פסולה, מאן דאמר כשרה בחבלים של סיב, ומאן דאמר פסולה בחבלים של פשתן". ולמד המגיד משנה, שההבדל הוא שחבלי פשתן נשתנתה צורתם ונראים כאילו אינם גידולי קרקע. וכ"כ בפני משה על הירושלמי שם (וכעין זה בקרבן העדה). וכן נפסק להלכה בשו"ע תרכט, ה; מ"א ד; ומ"ב יג.

ב,ו – נייר וקרטון

לשיטת הרמב"ם (ה, ד) לעניין אניצי פשתן, נייר וקרטון, אף שנוצרו מגידולי קרקע, כיוון שהשתנו, פסולים מדרבנן לסכך. וכפי שלמדנו, כך נפסק להלכה בשו"ע תרכט, ה; מ"א ד; ומ"ב יג. אולם לדעת רש"י ותוס', לעניין אניצי פשתן, יש מקום לומר שכל שאינו מקבל טומאה (לרש"י) או מתקרב לשלב שבו יקבל טומאה (תוס'), אינו פסול לסכך. וכ"כ למעשה בשו"ת תורה לשמה קסח, שאפשר לסכך בנייר וקרטון.

אולם רוה"פ סוברים שנייר וקרטון פסולים לסכך, מפני שמקובל להלכה כרמב"ם, ויתכן שגם רש"י ותוס' יסכימו לדעתו, הואיל והוא מתבסס על הירושלמי, וכל מה שנחלקו הוא רק לטעם פסול אניצי פשתן. וכ"כ מהר"ם בן חביב (שו"ת קול גדול סו"ס עג); בכורי יעקב (ריש סימן תרכט); פרי מגדים (מ"ז תרכט, א); לבושי מרדכי (ג, קכז); כה"ח (תרכט, ו); חזו"ע (עמ' טז); פס"ת (תרכט, ה); הלח"ב (עמ' קלה).

למעשה, אין לסכך בנייר או קרטון, וגם בשעת הדחק היושב תחת סכך זה לא יברך.

ב,ז – צביעת הסכך

כתב בשו"ת האלף לך שלמה סי' שסד, שצביעת הנסרים אינה משנה את מין הצומח מצורתו, וכשר לסכך. ובשו"ת מהרי"א הלוי ב, ה, סייג שאם הנסרים נצבעו בזהב, נשתנתה צורתו והוא פסול, אבל בשו"ת מחזה אברהם קלד, דחה דבריו. וכן מובא בספר הסוכה השלם (עמ' רפו, מילואים ח, ע), והוסיף שגם החזו"א התיר למעשה לצבוע בכל הצבעים (באבני ישפה ג, סד, כתוב שבסוכתו של החזו"א היו נסרים צבועים). וכן דעת רשז"א (הליכות שלמה ח, ח); חזו"ע (עמ' לב); והרב אלישיב (אבני ישפה ג, סד, והוא עצמו סבר לאסור מדין של נשתנתה צורתו). ובשו"ת שיח נחום לט כתב עפ"י המשנה בכלים טו, ב, שלכתחילה יש להימנע מצביעת הסכך, אבל אם הצביעה נועדה רק לשימור הסכך – יש מקום להתיר. ע"כ. ולהלכה יש לנו בעניין זה מעשה רב, שהעידו על סוכתו של מרן הרב קוק זצ"ל שהיתה מסוככת בקנים צבועים בירוק (מועדי ראיה עמ' 93).

ג – צילתה מרובה מחמתה

ג,א – דין צילתה מרובה מחמתה

משנה סוכה ב, א: "ושחמתה מרובה מצילתה – פסולה". ובמשנה כב, א: "ושצילתה מרובה מחמתה – כשרה". ובגמרא כב, ב, הקשו שמדיוק המשנה הראשונה משמע שכאשר החמה והצל שווים – הסוכה כשרה, ומדיוק המשנה השנייה משמע, שכאשר החמה והצל שווים – הסוכה פסולה. ותירצה הגמרא: "לא קשיא, כאן מלמעלה, כאן מלמטה. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: כזוזא מלעיל, כאיסתרא מלתחת".

אמנם בפועל, כאשר למעלה יהיה הצל מעט יותר מהחמה, למטה החמה תהיה הרבה יותר מהצל, והשאלה על פי מה הולכים. והרגילים להתבונן יודעים שבסוכות רבות כך המצב, שכאשר מסתכלים למעלה הסכך נראה רוב, וכאשר מסתכלים למטה קרני החמה מכסות את רוב השטח. ונראה למעשה שהולכים לפי הסכך שלמעלה, שכך הוא עיקר הדין, שהסכך יכסה את הרוב. ומה שנראה למטה שהחמה מרובה, הוא מפני שקרני החמה מתרחבות, אבל בתוך כך הם נעשות קלושות יותר. כלומר בתוך החמה שלמטה מעורב צל, כך שבאמת כיוון שצילתה בסכך מרובה מחמתה, גם למטה, אחוז הצל מרובה מאחוז החמה, אלא שחלקו הוא צל גמור, וחלקו מעורב בקרני החמה ומקליש אותן. וכ"כ בשו"ת תפילה למשה ד, נ.

באג"מ או"ח א, קפב, כתב שלכאורה סכך כזה היה צריך להיות פסול כיוון בפועל יש כאן רוב חמה, אלא שבגמרא עולה במפורש, שאם הסכך למעלה רוב, לא יתכן שלמטה תהיה החמה מרובה, ולכן סכך זה כשר. אבל לא ביאר איך בפועל רואים בסוכות רבות שהחמה למטה מרובה. ובערוה"ש תרלא, א, כתב שהולכים אחר המצב למטה, ולכן צריך שלמעלה הסכך ימלא שטח רב בהרבה מהשטח הפנוי. וכן מובא בשם הר"ח קנייבסקי בספר סוכת חיים עמ' קפ. ועל פי מה שכתבתי דבריהם תמוהים.

ג,ב – דין מחצה על מחצה בדפנות ובסכך

סוכה טו, א: "משנה: המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה, אם יש ריוח ביניהן כמותן – כשרה… גמרא: לימא תיהוי תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע. דאתמר (לגבי מחיצה): פרוץ כעומד, רב פפא אמר: מותר, ורב הונא בריה דרב יהושע אמר: אסור. אמר לך רב הונא בריה דרב יהושע: מאי כמותן? בנכנס ויוצא. – והא אפשר לצמצם! אמר רבי אמי: במעדיף. רבא אמר: אפילו תימא בשאין מעדיף, אם היו נתונים שתי – נותנן ערב, ערב – נותנן שתי".

בעירובין טז, ב, נפסקה הלכה כרב פפא שפרוץ כעומד מותר. וכן פסק למעשה הרי"ף, ולדעתו, כל תירוצי הגמרא אצלנו הם לשיטת רב הונא בריה דרב יהושע, שאין הלכה כמותו.

אבל לדעת רוב הראשונים (ראב"ד, ריטב"א, רא"ש, ר"ן, רא"ה וכ"כ הטור), למרות שהלכה כרב פפא, שפרוץ כעומד כשר, בפועל אי אפשר לצמצם, ותירוצי הגמרא אצלנו הם להלכה, ולכן אמר רבי אמי שחייבים להעדיף את העומד, כדי לוודא שאכן מחצה עומד. ולדעת רבא "אם היו נתונים שתי – נותנן ערב, ערב – נותנן שתי".

וכן נפסק להלכה בשו"ע תרלא, ח: "סככה בשפודין שהם פסולין לסכך בהם… והניח בין שפוד לשפוד כמלא שפוד ונתן שם סכך כשר, פסול, שאי אפשר לצמצם שימלא כל האויר מסכך כשר, ונמצא הפסול מרובה. אבל אם העדיף סכך הכשר מעט על הפסול, או אם היה הפסול נתון שתי ונתן הכשר ערב, או איפכא, כשר, שאז מתמלא כל האויר מסכך כשר".

ג,ג – "אם היו נתונים שתי – נותנן ערב"

לרש"י, הסכך הכשר נשען על השיפודים הפסולים, ולכן למרות שהשיפודים מכסים מחצית מהגג, בפועל הסכך הכשר הוא רוב, שכן הוא מכסה את החללים שהם מחצית משטח הגג ועוד מכסה קצת את השיפודים, והשיפודים בטלים ברוב.

והקשו על רש"י, שהואיל והסכך הכשר והשיפודים אינם מעורבים, אין השיפודים בטלים ברוב (תוס'). ופירש הר"ן, שהואיל והסכך הכשר חייב להישען על השיפודים, הרי שהוא מכסה את כל החלל שביניהם, ועל ידי כך ברור שהסכך הכשר הוא מחצה, והלכה כרב פפא שפרוץ כעומד מותר.

ג,ד – החצי הכשר אינו מכוסה הרמטית

השיפודים מטבעם מכסים באופן מוחלט את מחצית הגג, אבל סכך כשר לא יכול לעשות צל מלא בחצי שלו, שהרי הוא עשוי בדרך כלל מעצים שאינם מעובדים (פסולת גורן ויקב), ורואים דרכו כוכבים, ולכן חייבים לומר שבכך שהסכך הכשר ממלא את רובו של החצי הריק, הוא נחשב כמחצה על מחצה. וכ"כ שועה"ר תרלא, יא: "ואפילו אם סכך הכשר הוא קל וקלוש כדינו בעניין שהכוכבים נראים מתוכו וסכך הפסול אין הכוכבים נראים מתוכו [כיצד כגון שסיכך בשפודין שהן סכך פסול והניח ריוח בין שפוד לשפוד כמלא שפוד ונתן שם סכך כשר קל וקלוש כדינו ונמצא שסכך הפסול הוא מרובה על הכשר כשיעור האורך שבסכך הכשר שהכוכבים נראים מתוכה, מכל מקום כיוון שאורך ורוחב מקום המסוכך בסכך כשר הוא כאורך ורוחב מקום המסוכך בסכך פסול] הרי זו כשרה מן התורה".

וכן מבואר בשו"ת הרדב"ז (ו, ב אלפים רנז): "שאלת ממני על סוכה שסמכוה במכבדות של תמרה ובהם תמרים וכיוצא בהם והיה הפסולת מרובה על האוכל ויש בה אויר אם יצטרף האוכל עם האויר לפסול: תשובה… תדע דהא אי אפשר לצמצם שלא יהיה שם אויר כל דהו ותניא אם הפסולת מרובה על האוכל מסככין בו, וכתבוה כל הפוסקים, ואי איתא הוה להו לפרושי ובתנאי שלא יהיה שם אויר כלל…"

אמנם בחזו"א קנ, יא, כתב שצריך שלא יהיה שום רווח או נקב בחלק המסוכך בין השיפודים, כדי שצל השיפודים וצל הסכך הכשר יהיו שווים. וז"ל: "אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה – נראה דמיירי כשאין נקבים בסכך הכשר, דאילו יש נקבים בסכך הכשר אף שיש כנגדן נקבים בסכך הפסול, מכל מקום כיון שאין צלתה מרובה מחמתה אלא בצירוף סכך פסול, פסולה". וקשה עליו מאוד, מפני שאף שהראשונים לא דקדקו לכתוב כרדב"ז ושועה"ר, וגם מפירוש אחד של הב"י בדעת הרמב"ם (תרלא, ח) עולה כמותו. מ"מ מוכרחים לומר כדעת הרדב"ז ושועה"ר, שכן זה טבעו של סכך כשר שאינו הרמטי, ואם צריך שצילו יהיה שקול לצל השיפודים, היו הפוסקים חייבים לומר זאת.

ג,ה – אלו כוכבים צריכים להיראות לכתחילה

משנה כב, א: "המעובה כמין בית אע"פ שאין הכוכבים נראים מתוכה כשרה". משמע כשרה בדיעבד, אבל לכתחילה צריך שהכוכבים ייראו מהסוכה. ובברייתא כב, ב: "אין כוכבי חמה נראים מתוכה, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין". משמע שהכוכבים שצריך לראות לכתחילה הם כוכבי חמה. אמנם אפשר לומר, שאם כוכבי חמה אינם נראים בית שמאי פוסלים, אבל לכתחילה צריך שייראו גם כוכבי לילה. ויש שלמדו כך מהירושלמי (ב, ג): "הדא אמרה צריכין הכוכבים להיות נראים מתוכה. א"ר לוי בר חמא בכוכבי חמה שנו". ובארו שיש מחלוקת, לדעה הראשונה צריכים שכוכבי לילה ייראו, ולדעת ר' לוי מספיק שיראו כוכבי חמה (כך סוברים הב"ח תרלא, ג, בדעת הטור, וקרבן נתנאל ב, כ).

לדעת רוב הפוסקים צריך שייראו מהסוכה רק כוכבי חמה. ונחלקו מהם כוכבי חמה. לדעת רש"י; רא"ה; ריטב"א (כב, ב); ר"ן (י, ב, בדפי הרי"ף); ומאירי (כב, א), הם קרני חמה. ויש סוברים שהם הכוכבים הגדולים שנראים ביום, וכך דעת רמב"ם (ה, כא) ורבינו מנוח, וכ"כ בשו"ע תרלא, ג.

למעשה, כתבו האחרונים שלכתחילה טוב שייראו כוכבי לילה, וגם אם יראו כוכבי יום הסוכה כשרה לכתחילה (מ"ב תרלא, ה). אמנם לדעת המהרי"ל (הובא בדרכי משה תרלא, ב), אפשר לעבות את הסכך, למרות שלא ייראו דרכו כוכבים בלילה, אלא רק קצת קרני חמה. וכתב בביכורי יעקב תרלא, ג, שבמקומות קרים – המיקל כמותו לא הפסיד, והביאו להלכה במ"ב תרלא, ה.

עוד במ"ב תרלא, ה: "ועיין בפמ"ג (א"א ב) שכתב דאפשר לענין ראיית הכוכבים די בכל הסוכה אם הוא רואה רק במקום אחד, משא"כ באם היה מעובה הרבה מאוד עד שאין הגשם יכול לירד בתוכו, למאן דאמר דפסולה כל שיש ד' טפחים ביחד, סכך פסול מקרי".

ג,ו – עובי הסכך – כשהגשם אינו חודר

חידש ר"ת (מובא במרדכי תשלב), שאם הסכך מעובה עד שאין הגשמים יכולים לחדור לתוך הסוכה, הסוכה פסולה, מפני שהיא דירת קבע. שכן משמע שסתם סוכה היא מקום שיורדים בו גשמים, ולכן גשמים בחג סימן קללה (תענית ב, א), וכאשר תסרח המקפה פטורים מהסוכה (סוכה כח, ב), ואם היה מותר לסכך באופן שחוסם את הגשם, כך היה צריך לסכך, כדי לקיים את המצווה גם בזמן הגשמים. וכ"כ תוס' (ב, א, 'כי'); הגהות סמ"ק (צג, לב); ולבוש (תרלא, ג).

ויש ראשונים שכתבו שרק מלכתחילה יש לחוש לדעת ר"ת, וכ"כ ראבי"ה (ב, תריא), הגה"מ (ה, ט), או"ז (ב, רפה).

בפשטות, לר"ת סוכה זו פסולה מדאורייתא כמו כל תקרת קבע, וכך משמע בתוס' (וכך דייק פמ"ג תרלה, מ"ז ב, בתוס'), וכ"כ לבוש (תרלא, ט), בית שואבה (תרלא, ו), ישועות יעקב (תרלא) וערוך לנר. וכן נראה מהגהות הסמ"ק (שאין מסככין בנסרים אפילו פחותים מד' "דלמא אתי לסכך בענין שלא יהא מטר יורד", ואם האיסור מדרבנן בלבד הוי גזירה לגזירה). וכן משמע בב"ח, ושועה"ר. מאידך, הט"ז (תרלה, ב) כתב, שלר"ת הפסול מדרבנן, וכן נראה מחיי אדם (קמו, יח), ומ"ב (תרלא, ו), שכתבו יש להחמיר ולפסול "משום גזירת בית".

מהר"ח או"ז (קצד), הקשה על ר"ת מדין חתן ושושביניו שפטורים מהסוכה משום שהחתן מצטער לעשות את חופתו בסוכה שאינה מרווחת מספיק, ולמה יפטר ממצוות סוכה, הרי יכול לבנות סוכה מרווחת יותר, "אלא התורה לא חייבה לעשות סוכה כמין בית להציל מן הגשמים ומן החמה, ולרוחב כל בני החופה ושיהא נוח לחולה לישן כמו בבית", אבל מותר לבנות סוכה כזו אם ירצה. וכ"כ היראים (קכג) "מדקתני כמין בית שמעינן ולא כבית ממש, למדנו שיכול לסככה מעובה כרצונו אך שתראה סוכה". וכ"כ שיבולי הלקט (של). ויש שהבינו כך מרש"י (מרדכי, ראבי"ה ועוד), וכך הבינו מהרל"ח והב"ח את דעת הרא"ש. וכן נראה מדעת שאר הראשונים שלא הזכירו את חידושו של ר"ת.

בשו"ע (תרלא, ג) לא הזכיר את תנאו של ר"ת, ודייקו ברכ"י (תרלא, ב), מאמ"ר (תרלא, א), וערוה"ש (תרלא, ו), שדעתו להתיר גם שהגשם אינו יכול לחדור לסוכה. מאידך, הפמ"ג (תרלא, מ"ז ב) דייק ממה שכתב שו"ע שסוכה מעובה כשרה "אע"פ שאין הכוכבים נראים מתוכה", משמע שכשמטר אינו יכול לחדור פסולה, שהיה לשו"ע להזכיר את הרבותא טפי. וכן הסביר הגר"א את טעמו של השו"ע תרכט, יח, שנהגו לא לסכך בנסרים כלל, "דלמא אתי לסכך בענין שלא יהא מטר יורד".

הקשה הט"ז (תרלה, ב) על ר"ת מדין חוטט בגדיש ששם תקרת הסוכה אינה חדירה לגשמים, והפסול הוא רק משום תעשה ולא מן העשוי? ותירץ "וי"ל דהפסול משום מטר אינו אלא מדרבנן שלא יהא כמין בית, ולא אסרו אלא כשיש לו דמיון לבית, משא"כ בגדיש דלא הוה דומה לבית כלל". (וכך אפשר להסביר את שו"ע תרכט, יח, שהחמיר בנסרים פחות מד' כי יש לו דמיון לבית).

ג,ז – הלכה למעשה

הרבה אחרונים פסקו כר"ת, כ"כ ב"ח (תרלה, א); ט"ז (תרלה, ב); שועה"ר (תרלא, ה); אלף המגן (תרכו, יז); בכורי יעקב (תרלח, ד); ברכי יוסף (תרלא, ב); חיי אדם (קמו, יז); מ"ב (תרלא, ו); וערוה"ש (תרלא, ו).

אמנם כאשר אין אפשרות לדלל את הסכך באופן שהגשם יחדור לתוכו, לדעת רבים מהמחמירים אפשר לצאת ידי חובה גם בסוכה זו, כ"כ ברכי יוסף ומ"ב. וכ"כ ח"א וערוה"ש שבשעת הדחק יוצאים בסוכה כזו, וכ"כ בשו"ת שבט הלוי ז, ס. ולגבי ברכת 'לישב בסוכה', יש שהחמירו לא לברך מחמת הספק (כה"ח תרלא, י; מטה אפרים קונטרס אחרון תרכו, טו), אבל למעשה יש לברך, על פי הרדב"ז (מובא גם בברכ"י תרמג, א) שסובר שכאשר יש ספק בנוגע לקיום מצווה וההכרעה לקולא, ממילא גם מברכים על קיומה. וכ"כ שבט הלוי וחזו"ע (עמ' לז).

לבית השואבה תרלא, ו, יש להחמיר אפילו בדיעבד מכיוון שלדעת ר"ת ותוס' הפסול מדאורייתא, וספיקא דאורייתא לחומרא.

לעומת זאת, יש שפסקו כמו שהבינו בפשט השו"ע שסוכה שאין הגשם חודר לתוכה כשרה (חזו"ע עמ' לד).

ג,ח – מה הדין כשחלק מהסכך מעובה ואין הגשם חודר לתוכו

יש שכתבו שלפי ר"ת יש להקפיד שלא יהיו ד' טפחים סכך מעובה שאין הגשם יכול לחודרו, שהואיל והוא פסול הוא עלול לפסול את הסוכה (כאשר בעטיו לא יהיו ג' דפנות), כ"כ פמ"ג (א"א תרלא, ב); אלף המגן (תרכו, יז); ומ"ב (תרלא, ה; ושעה"צ ה). ויש סוברים, שכל שיש בסוכה מקום של ז' על ז' טפחים סכך רגיל שהגשם חודר בו, כל שאר הסוכה כשרה (שו"ת כנף רננה סז; פתחא זוטא תרלא, א). ויש שהציעו שבמקום שהגשמים מצויים, טוב שיעשה סוכה מעובה, וישאיר ז' על ז' טפחים שהגשם חודר בהם, וכך יוכל לקיים מצוות ישיבה בסוכה גם בשעת הגשמים (פס"ת תרלא, ב). ועל פי מה שלמדנו לכתחילה מחמירים כר"ת, ובשעת הדחק סומכים על המיקלים.

ג,ט – נסרים כעין מרזבים שחוסמים גשם ואינם אטומים לקרני השמש

יש שהציעו לסכך בשתי מערכות זו מעל זו של נסרים צרים מטפח שעשויים כעין מרזבים, והמערכת התחתונה מונחת כנגד הרווחים שבמערכת העליונה, ושתי המערכות מונחות באלכסון מסוים, כך שכל הגשם שיורד על הסוכה זורם דרך הנסרים אל מחוץ לסוכה, והסוכה נותרת יבשה. אבל מבין הנסרים ניתן לראות קרני חמה ואולי גם כוכבים.

יש אומרים שסוכה זו פסולה, מפני שהלכה כר"ת וכל סוכה שהגשם אינו יכול לחדור לתוכה פסולה. כ"כ בשו"ת קנה בשם ב, כו-כז, והביא שם תשובה מבעל המנחת יצחק שהסכים עמו להחמיר. וכ"כ שו"ת להורות נתן ה, מג; חוט שני עמ' ריז.

ויש אומרים, שהואיל וגשמי זעף יחדרו לסוכה, סכך זה כשר. וכך דעת רשז"א (ספר סוכת חיים עמ' קפט); וכ"כ הרב קרויזוירט, והרב קנייבסקי (ספר הסוכה השלם עמ' רצה). וכך דעת הרב אלישיב, ובאר שסוכה שהגשמים אינם חודרים בה פסולה משום שהיא קבועה כעין תקרה, אבל אין תנאי לכשרות הסוכה שהגשמים יחדרו לתוכה (קובץ תשובות א, סא). ובשבט הלוי ז, ס, כתב שמעיקר הדין הסוכה כשרה אבל עדיף שלא להתחכם ולשנות ממה שנהגו. והובא גם בפס"ת תרכט, יז. ובהלח"ב עמ' ריד, 12, כתב שלכל הדעות יש להתיר אם גשמים שיורדים באלכסון נכנסים לסוכה.

למעשה, נראה שהעיקר שסוכה זו כשרה, שכן גשמי זעף חודרים לתוכה, וממילא גם לר"ת היא כשרה.

ג,י – חישובי צל וחמה בסכך מדובלל

אמר שמואל (סוכה כב, א), סוכה מדובללת כשרה. כלומר, כאשר כמות הסכך מספקת כדי שאם היו מניחים את הסכך כמשטח אחיד, צילתה היתה מרובה מחמתה, אלא שהניחו את הסכך באופן שחלק מהענפים גבוהים וחלקם נמוכים, עד שבפועל חמתה מרובה מצילתה. ואזי הדין הוא שמחשבים את כל הענפים הנמצאים בתוך עובי של ג' טפחים כאילו הם נמצאים במשטח אחד. או במילים אחרות רואים כאילו החמה עומדת בדיוק באמצע השמים, שאם באופן זה צילתה תהיה מרובה מחמתה, זוהי הסוכה המדובללת הכשרה. וכן נפסק להלכה כשמואל, כמבואר ברמב"ם, רא"ש, עיטור ור"ן.

ואם יש ענפים העולים מעל ג' טפחים, רק אם יש בהם רוחב טפח, ומתחתם כנגדם יש רווח, אומרים 'חבוט רמי', כלומר, מחשיבים אותם כאילו הם מושלכים על הסכך התחתון, ואם בחישוב זה צילתה מרובה מחמתה – הסוכה כשרה.

לגבי רוחב הרווח שבסכך התחתון נחלקו הראשונים: לדעת רמב"ם (ה, כא), צריך שיהיה הרווח בסכך התחתון רחב כדי שהסכך העליון יוכל להיכנס לתוכו (עי' שועה"ר תרלא, ז, ושלא ככה"ח יט). ולדעת ר"ן די שיהיה רוחבו טפח, גם כאשר העליון רחב יותר. ולדעת רש"י ותוס' אפילו כשהרווח פחות מטפח. כתב באו"ה (תרלא, ה, 'טפח') שהשו"ע פסק כרמב"ם, ורמ"א פסק כר"ן.

ד – גזירת תקרה – נסרים ו'סכך לנצח'

ד,א – גזירת תקרה בנסרים של ד' טפחים

משנה (סוכה יד, א): "מסככין בנסרים דברי רבי יהודה, ורבי מאיר אוסר". גמרא: "אמר רב: מחלוקת בנסרין שיש בהן ארבעה, דרבי מאיר אית ליה גזרת תקרה, ורבי יהודה לית ליה גזרת תקרה. אבל בנסרין שאין בהן ארבעה – דברי הכל כשרה. ושמואל אמר… (על פי פירוש רב פפא): יש בהן ארבעה – דברי הכל פסולה, פחות משלשה – דברי הכל כשרה, מאי טעמא – קנים בעלמא נינהו. כי פליגי – משלשה עד ארבעה. מר סבר: כיון דליתנהו שעור מקום – לא גזרינן, ומר סבר: כיון דנפקי להו מתורת לבוד – גזרינן".

למעשה נפסק שאין מסככים בנסרים שרוחבם ד' טפחים, אבל מסככים בנסרים צרים יותר (רמב"ם ה, ז; שו"ע תרכט, יח), או משום שביאור המחלוקת כשמואל, והלכה כר' יהודה (רי"ף, רא"ש), או משום שביאור המחלוקת כרב, והלכה כר' מאיר (ראב"ד, ריטב"א, יראים).

בכל אופן למדנו מהגמרא שאסרו נסרים של ד' טפחים משום גזירת תקרה, ופירש רש"י: "שרוב תקרות הבית עשויות מהן… אי מכשרת בהו, אתי למימר: מה לי לסכך באלו מה לי לישב תחת קורות ביתי, אף היא בנסרים מקורה… אבל נסרים שאין בהן ד', שאין רוב תקרות עשויות מהן, דברי הכל כשרה, דלא דמי לתקרה דלגזור בהו". וכן כתב הרמב"ם (ה, ז): "גזירה שמא ישב תחת התקרה וידמה שהיא כסוכה".

ד,ב – דין נסרים בני ד' טפחים בשעת הדחק

כאשר אין לאדם אפשרות אחרת, ישב בסוכה המסוככת בנסרים רחבים ד' טפחים, ואף יברך על ישיבה זו.

סוכה יד, ב: "אמר רבי יהודה: מעשה בשעת הסכנה שהבאנו נסרים שהיו בהן ארבעה וסיככנו על גבי מרפסת וישבנו תחתיהן. אמרו לו: משם ראיה? אין שעת הסכנה ראיה". הוכיח מכאן הריטב"א שכיוון שהפסול הוא מחמת גזרת חכמים בלבד – בשעת הסכנה יושבים בסוכה זו ומברכים. ע"כ. וכן הדין בשעת הדחק. וכ"כ ריא"ז (ז, ב, בדפי הרי"ף), וכ"כ מ"א (תרכט, כב); מחצית השקל (תרכט, כב), ובכורי יעקב (תרכט, לג), ולזה נוטה במ"ב (תרכט, נ). אמנם לדעת 'בית השואבה' אין לברך אפילו בשעת הדחק על ישיבה בסוכה כזו. ואין הלכה כמותו, שרובם המכריע של הפוסקים הורו שבשעת הדחק אפשר לצאת בסוכה שאיסורה מפני גזירת חכמים.

וכתב רא"ה (סוכה יד, ב): "והא ודאי משום הכי דחקו עצמן בסוכת נסרים בשעת הסכנה מפני שאינן פסולין בגופן, אבל לעולם בדבר שהוא פוסל בגופו אפילו בשעת הסכנה, לא מהני בהו כלל". וכ"כ פמ"ג (משב"ז תרכט, א). לפי זה יוצא שאם הפסול משום תקנה קבועה של חכמים שהפכה את הפסול לפסול בגופו, כגון בדבר שמקבל טומאה מדרבנן, אזי גם בשעת הדחק אין מברכים עליו (באו"ה תרכט, א, 'צומח'. ועיין בתר"י ברכות א, א, 'ונראה'; והלח"ב עמ' קסח).

ד,ג – יסוד האיסור לסכך בנסרים צרים מד' טפחים

כפי שלמדנו לעיל ד, א, גזרו חכמים שלא לסכך בנסרים שרוחבם ד' טפחים. וכתבו כמה ראשונים (יראים קכג; אורחות חיים טו; מכתם; מאירי), שבמקומות שרגילים לעשות תקרה מנסרים צרים מד' וג' טפחים, אף הם בכלל האיסור. והכל לפי מנהג המקום. וכ"כ בהגהות מיימוניות (ה, כא), הביאו בדרכי משה (תרכט, ט). ובסמ"ק כתב שאין לסכך בנסרים שאפשר לעשות מהם סכך אטום מגשמים, ומשמע שאפילו נסרים שאין רגילים לעשות מהם תקרה, אם אפשר לעשות מהם סכך אטום, פסולים. והטור תרכט, יח, הביא את דעתו. וכ"כ ב"ח וט"ז (כא). ונראה מלשונו של הסמ"ק שגם הוא מסכים שכל האיסור בנסרים צרים כיום הוא מפני שאפשר לעשות מהם תקרה קבועה, והסימן לזה, שתהיה אטומה מגשם.

בשו"ע (תרכט, יח) כתב שנהגו שלא לסכך בנסרים צרים מד' טפחים. וכתבו האחרונים שנסרים אלו פסולים מדינא, שכן עושים בהם כיום תקרות, וכפי שכתבו הכלבו והגה"מ. וכך כתבו למעשה מ"א (תרכט, כב), מ"ב מט, וערוה"ש לב.

ד,ד – סיכוך בנסרים שרוחבם טפח או שניים ופלפונים (לייסטים)

אמנם לא כתבו עד איזה רוחב צריך להחמיר. אבל מוסכם שמותר לסכך בנסרים שרוחבם פחות מטפח, וכן נהגו להורות בירושלים. כ"כ במקראי קדש (פרנק יד עמ' נט); רשז"א (הליכות שלמה ח, ג); חזו"ע (עמ' ל, ועיין ביבי"א ד, מט). בפועל, אין כיום תקרות שעושים מנסרים שרוחבם פחות מטפח. (עוד אפשר לומר, שפחות משיעור טפח הוא שיעור שאין בו שום חשיבות, שכן מידת טפח היא מידת האוהל הקטן ביותר, כך לעניין טומאה, מלאכת בונה בשבת, קורת המבוי, ובסוכה כב, א, בדין 'חבוט רמי', ולכן לא שייך לחוש בפחות מטפח שיחשב כקירוי קבע).

ובחוט שני (שבת ד, עמ' שמ) כתב: "יש לעיין עד איזה שיעור רוחב הנסר אפשר להקל בזה, וחכם אחד העיד ששאל למרן החזו"א אם אפשר לסכך בנסרים שרוחבן 14 ס"מ והתיר לו החזו"א". ובשעת הצורך אפשר לסמוך על כך, בצירוף דעת הראשונים שאסורים נסרים של ד' טפחים בלבד.

לעיתים, בסוכה גדולה, צריכים להניח קורה רחבה יותר מטפח כדי להעמיד עליה את הסכך. והדבר מותר, מפני שגם אם נאמר שיש לחוש לדעת המחמירים ולא לסכך בנסרים שרוחבם יותר מטפח, כיוון שרוחבה פחות מג' טפחים, אינה פוסלת את הסוכה. ויתכן עוד, שכל זמן שאינה משמשת לקירוי אלא רק להעמדת הסכך, גם לדעתם קורה זו כשרה לסכך. (ויש לציין, שאפילו בנסר רחב ד' טפחים מותר להעמיד את הסכך, כ"כ בבאו"ה תרל, א, 'כל', עפ"י הגר"א שם, מפני שלא גזרו להעמיד בדבר שפסול מדרבנן. ובפמ"ג תרכט, א"א יא, כתב שירא שמים יהדר בכך).

פלפונים או לייסטים כשרים בוודאי. וכ"כ ישכיל עבדי ו, כ; אז נדברו יב, לה; יבי"א ד, מט. וכ"כ בציץ אליעזר טו, כח, ב, והוסיף שכל האיסור של נסרים פחותים מד' טפחים הוא מחמת מנהג, ואם נהגו בירושלים לסכך בפלפונים, ממילא זה כשר. אמנם בס' הסוכה השלם, מילואים לפרק ח, מט, כתב שיש שהתירו פלפונים אלו רק כאשר רוחבם פחות מ-5 ס"מ, שאם יהיו רחבים יותר עלולים למנוע חדירת גשם. ונראה שאין לחוש לדבריהם כלל, שכל המכיר פלפונים אלו יודע שאין אפשרות להצמידם באופן שימנעו חדירת גשם.

ד,ה – הכשרת תקרת נסרים שרוחבם ד' טפחים

משנה סוכה (טו, א): "תקרה שאין עליה מעזיבה – רבי יהודה אומר משום בית הלל: או מפקפק או נוטל אחת מבנתיים". מפקפק היינו מוציא מהעצים את המסמרים ומניחם, ופירש רש"י, שגם כאשר הנסרים רחבים ד' טפחים – נעשו בזה כשרים, כיוון שעשה מעשה שמוכיח שלא יטעה בין סוכה זו לתקרת בית, ולכן אין עליו גזרת נסרים, וכן דעת הרא"ש (א, כט) והטור.

והרמב"ם (ה, ח) כתב: "ובלבד שלא יהא בכל נסר אחד ארבעה טפחים". וכן דעת רמב"ן ור"ן בדעת הרי"ף, ולדעה זו יש כאן דין נוסף, שאם הנסרים שימשו לתקרה, למרות שרוחבם פחות מד' טפחים, לא יוכשרו אלא במעשה של עקירת מסמרים ופקפוק, אבל אם היה רוחבם ד' טפחים, בכל אופן חלה עליהם גזירת תקרה. בשו"ע (תרלא, ט) פסק בסתם כרא"ש, והזכיר את הרמב"ם בדעת 'יש מי שאומר'. והלבוש וא"ר כתבו להחמיר (עיין הלח"ב ו, 47). וכך כתבתי בספר.

ולעניין נוטל אחת מבינתיים, היינו מוציא נסר אחד מבין כל שניים ומכניס סכך במקומו, יש כמה פירושים (מ"ב תרלא, כה): יש אומרים שמדובר בנסרים שרוחבם ד' טפחים, ובזה שהוציא אחת מבינתיים הכשיר את הנותרים (ב"ח לשיטת הרא"ש והטור). ויש אומרים שאין זה מכשיר נסרים של ד' טפחים שנאסרו על ידי חכמים, אלא שבזה שהסיר אחד מבינתיים נוצר באמצע הסוכה מקום של ח' טפחים סכך כשר, ואותו המקום הוא הכשר, ושאר הנסרים דינם כדין דופן עקומה (רש"י ור"ן).

ד,ו – הכשרת נסרים שרוחבם פחות מד' טפחים

לפי מה שלמדנו בשו"ע תרלא, ט, לדעת רש"י ורא"ש, שהיא גם דעת סתם בשו"ע, אפילו נסרים של ד' טפחים מוכשרים על ידי פקפוק, דהיינו עקירת מסמרים והנחה מחדש. אולם לדעת הרמב"ם ודעימיה, שהם הי"א בשו"ע שם, אין הפקפוק מכשיר נסרים שחלה עליהם גזירת תקרה. לכאורה לפי דעתם, כיום שמחמירים גם בנסרים פחותים מד' טפחים, גם להם לא יועיל פקפוק. ואע"פ כן כתבתי להיתר, שאולי הלכה כרא"ש ודעימיה, שאפילו לנסרים של ד' טפחים מועיל פקפוק. וגם אם לא מועיל, אולי הלכה שאין לאסור נסרים שרוחבם פחות מד' טפחים. ואף שנהגו לאוסרם, מ"מ משמע מלשון שו"ע (תרכט, יח) שאין האיסור מהדין אלא מחמת המנהג (וכ"כ בית השואבה תרכט, קה; ישכיל עבדי ו, כ; ציץ אליעזר טו, כח). ולכן אפשר להתיר נסרים שרוחבם פחות מד' טפחים על ידי פקפוק. (אמנם במקראי קודש הררי ה, הערה צט, החמיר).

ד,ז – סכך לנצח

כתב במ"ב תרכט, יח, עפ"י מ"א: "דע דבמקומות הללו, כל מחצלות עשויות לשכיבה, ואם כן, אפילו הוא עשאה לסיכוך, גם כן אין מסככין בם". אבל לגבי מה שמייצרים בימינו לשם סכך, שנקרא 'סכך לנצח', ברור שלא נעשה לשכיבה אלא לצורך סכך, ולכן אין לאוסרו מפני מראית עין.

ואמנם יש מחמירים, וראייתם מדברי הרשב"א (כמובא במיוחסות לרמב"ן סי' ריו, הובא בב"י תרכט, ח), שאסר נסרים צרים שחיברם במסמרים, מפני שעל ידי חיבורם נחשבים כנסרים שרחבים מד' טפחים. ועוד למדו מזה שגם הנסרים שמחוברים על ידי חוט נחשבים כנסרים שרחבים מד' טפחים, ואסורים משום גזירת תקרה (עיין אז נדברו ב, סו; ציץ אליעזר י, כט).

אולם רוב הפוסקים לא הסכימו לדבריהם, מפני שהנסרים אינם דבוקים זה לזה ויש ביניהם רווח, וחיבורם גמיש ע"י חוטים, ובשום אופן אין רגילים לעשות תקרה באופן זה. וכך הורה מו"ר הרב אברהם שפירא (מקראי קודש הררי ד, הערה קכג), ורשז"א (הליכות שלמה ח, ה). וכ"כ למעשה שבט הלוי ו, עד; קנין תורה א, קכח-קכט; ד, עא; אז נדברו ב, סו; חזו"ע עמ' כה; ישועת משה ג, נב. בכמה ספרים כתבו שהרב אליהו והרב אלישיב החמירו לגמרי (מקראי קודש הררי ד, הערה קכג). אולם בהל' חגים נ, לט, לרב אליהו, כתב שבדיעבד יכול לסמוך על המקילים. ובהלח"ב בסוף הספר סיפר שהראה סכך קנים לרב אלישיב והתיר בלא פקפוק.

עוד סברה לחומרה, שהנסרים מחוברים בחוטים הראויים לקבל טומאה, ולדעת הר"ן ודעימיה, אין להעמיד את הסכך בדבר המקבל טומאה. אמנם למעשה ההלכה היא שגם אם העמידו את הסכך בדבר שמקבל טומאה, הסוכה כשרה ואפשר לברך עליה, כפי שיבואר בהלכה ה'. בנוסף לכך, רוב החוטים שמשתמשים בהם, כגון כותנה וקנבוס, פסולים מדרבנן, שכן הם ממיני צומח אלא שנשתנתה צורתם (לעיל ב, ה), ולדעת רבים, גם הר"ן ודעימיה מסכימים שלכתחילה מותר להעמיד את הסכך בדבר שפסול מדרבנן, כמבואר להלן ה, ג. אמנם אם החוט מצמר או פשתן, שאז הוא מקבל טומאת נגעים מהתורה, נחלקו הפוסקים אם הוא פסול לסכך מהתורה, כמבואר לעיל ב, ד. ופלסטיק פסול מהתורה.

ומ"מ כדי לחוש לדעת המחמירים שלא להעמיד את הסכך גם בדבר שפסול מדרבנן, נוהגים להשתמש כיום בסיבים טבעיים שלא עברו עיבוד, שהם כשרים לסכך (עיין פס"ת תרכט, ו; מקראי קודש הררי ה, מז).

ה – האם מותר להעמיד סכך על דבר שפסול לסכך?

ה,א – סיכום דברי הגמרא והפוסקים להלכה

משנה כא, ב: "הסומך סוכתו בכרעי המטה – כשרה. רבי יהודה אומר: אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה – פסולה". גמרא: "מאי טעמא דרבי יהודה? פליגי בה רבי זירא ורבי אבא בר ממל. חד אמר: מפני שאין לה קבע, וחד אמר: מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה".

לדעת רובם המכריע של הראשונים מותר להעמיד את הסכך בדבר שמקבל טומאה, או מפני שפסקו כחכמים או מפני שפסקו כר' יהודה לפי הטעם הראשון. מבין הפוסקים כחכמים: רי"ץ גיאת (מובא בשעה"צ תרל, ס); רז"ה; רמב"ם בפיהמ"ש; ראבי"ה; השלמה; רי"ד; מהרי"ל (שו"ת, עמ' רסה) ועוד. מבין הפוסקים כרבי יהודה כטעם הראשון: תוס'; רא"ש; ותה"ד. וכן בארו רבים בדעת הרי"ף, וכך מבואר בירושלמי. וכך עולה מדברי הטור ושו"ע (תרל, יג) שמותר לכתחילה להעמיד בדבר המקבל טומאה.

אמנם לר"ן, הלכה כר' יהודה על פי הטעם שאסור להעמיד בדבר המקבל טומאה. ואיסור זה הוא מדברי חכמים גזירה שמא יסכך בו. וכ"כ רמב"ן; ריטב"א; מאירי בשם הגאונים (על הגמרא כא, ב); מאורות; ועיטור. ועיין בחזון עובדיה עמ' מה, בסיכום הדעות.

ה,ב – הלכה למעשה

בשו"ע תרל, יג, כתב שאין מסככים על כרעי המיטה, בגלל טעמו הראשון של רבי יהודה, משום שאין לה קבע. וכ"כ שו"ע תרכט, ח: "לחבר כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל או לקשרם בבלאות שהם מקבלים טומאה, אין קפידא".

מאידך, כתב שו"ע תרכט, ז: "יש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך על גביו". ומשמע שהספק מפני שאולי הסולם מקבל טומאה, ואסור להעמיד את הסכך על דבר שמקבל טומאה.

ותרץ בט"ז תרכט, י, שהספק הוא אם הסולם מקבל טומאה ופסול לסכך או אינו מקבל טומאה וכשר לסכך. ואם הוא פסול ורחב ארבעה טפחים, הרי הוא פוסל באמצע הסוכה בד' טפחים. וכ"כ מ"א ט, בתירוצו הראשון. וכ"כ בבית יוסף במפורש שהספק הוא אם מותר לסכך בסולם עצמו, כאשר לתה"ד לא מקבל טומאה, ולרשב"א מקבל טומאה. ולא זו בלבד, אלא שגם תה"ד וגם הרשב"א סוברים שמותר להעמיד בדבר שמקבל טומאה.

וכן הסבירו אחרונים רבים את דעת השו"ע, ופסקו למעשה שמותר להעמיד את הסכך על גבי דבר שמקבל טומאה. כ"כ לבוש תרכט, ח; א"ר ט; ט"ז י, ותרל, יד; מאמ"ר ז; גר"א יא; ברכי יוסף תרל, א; שואל ומשיב מהדו"ג ב, קפט; דעת תורה; ערוה"ש יט; ויבי"א י, נה, לח (והביא עוד אחרונים שהקילו).

אמנם לאחר שכתב במ"א תרכט, ט, הסבר ראשון לפיו השו"ע מתיר להעמיד בדבר המקבל טומאה, ואף כתב שכך נראה לו, הוסיף הסבר שני בדברי השו"ע, לפיו אסור לכתחילה להעמיד על דבר המקבל טומאה, כפי דבריו בענין סולם, אבל בדיעבד מותר. אמנם קשה על דבריו, שכן בסימן תרכט, ז, כתב שאין קפידא להעמיד הכלונסאות במסמרי ברזל. ועוד קשה מדוע כתב שיש להסתפק לגבי סולם, ולא כתב שלכתחילה אין להעמיד על גבי סולם. ומ"מ אחרונים רבים כתבו כך למעשה, שלכתחילה אין להעמיד בדבר המקבל טומאה. כ"כ חיי אדם קמו, ל; שועה"ר תרכט יא-יג; דרך החיים; בכורי יעקב יג; נהר שלום א; קיצור שו"ע קלד, ד; מ"ב כב; כף החיים תרכט, נ; חזו"א וכתב שכך המנהג (סי' קמג).[1]

לב"ח תרכט, ח, אסור להעמיד על גבי דבר המקבל טומאה אפילו בדיעבד משום שטעם האיסור כרש"י שכאילו הוא מסכך בדבר המקבל טומאה. אמנם כפי שנלמד בהמשך, דעת רוה"פ שטעם האיסור שמא יסכך במעמיד.

ה,ג – מחלוקת בדעת המחמירים אם האיסור גם על פסולי דרבנן

יש להקדים שגם לדעת הר"ן ודעימיה שאוסרים להעמיד בדבר שמקבל טומאה האיסור הוא מדרבנן (שעה"צ תרל, ס), ונחלקו הפוסקים אם הם מחמירים גם בדבר שפסול לסכך מדרבנן.

כתב רש"י (כא, ב, 'שמעמידה'), בביאור האיסור להעמיד הסכך בדבר שמקבל טומאה (לדעה השנייה בדעת ר' יהודה), שבגלל חשיבותו של המעמיד נחשב כאילו סיכך בו. לפי זה משמע, שכל דבר שפסול לסיכוך, פסול גם להעמיד, בין אם איסורו מדרבנן בין אם איסורו מהתורה, בין אם איסורו מחמת שהוא מקבל טומאה ובין אם איסורו מחמת שאינו מין צומח או שנשתנתה צורתו. ומשמע ממ"א (תרכט, יא) ומ"ב (תרכט, כה), שלדעת המחמירים יש להחמיר גם בדבר שמקבל טומאה מדרבנן. וכך הבין בבכורי יעקב תרכט, יד, את הט"ז ומ"א. וכתב בפמ"ג (תרכט, א"א יא), שירא שמיים יחמיר שלא לסכך על גבי נסרים שרחבים ד' שאסורים לסכך מדרבנן.[2]

אולם כתב הריטב"א יא, ב, שטעם האיסור לר' יהודה: "גזירה שמא יסכך בהם", וממילא כאשר המעמיד פסול מדרבנן אין בו איסור, כפי שכתב בדף כא, ב: "דכל שאין איסורו לסכך אלא מגזירה דרבנן כגון חבילין, לא גזרו בו סמיכה, וגזירה לגזירה היא". וכן דעת רמב"ן, ראב"ד, ר"ן, ומאירי (בביאור השיטה השנייה בדעת רבי יהודה, סוכה יא, ב), שהאיסור להעמיד בפסולי הסכך גזירה שמא יבוא לסכך בהם, הרי שכאשר הם אסורים לסיכוך מדרבנן בלבד, מותר להעמיד בהם, שאין גוזרים גזירה לגזירה. וכ"כ שדי חמד (סוכה סי' ב אות ז) בשם ספר 'בית השואבה'; ביאור הגר"א תרל, א; ר' חיים פלאג'י (לב חיים חלק ב סי' קכ). ולכך נטה בבכורי יעקב תרכט, יד; וכ"כ מנחת יצחק (ד, מה); הלח"ב (עמ' קסד הערה 38); חזון עובדיה (עמ' כה ובהערות); דבר חברון (או"ח תקפ). וכן מובא בפס"ת (תרכט הערה 27) בשם רשז"א והרב ואזנר לגבי חוטי פשתן שהשתנתה צורתם שאסורים לסיכוך מדרבנן.

ה,ד – המחמירים אוסרים גם בפסולים מסיבות אחרות

מדברי רוב הראשונים שהחמירו בדין מעמיד, משמע שגזירת מעמיד נאמרה גם בשאר פסולי סכך, שאין גידולו מן הארץ או שהוא מחובר. שהרי הקשו ריטב"א כא, ב, ור"ן, למה נוהגים לסכך על גבי כותל של אבנים מבלי לחשוש לדין מעמיד. ועוד הקשו רמב"ן וריטב"א מהעושה סוכתו על גבי האילן שאסור משום מעמיד. וכ"כ בכורי יעקב תרכט, טו; שדי חמד (אס"ד מע' סוכה ב, ז) ורשז"א (הסוכה השלם עמ' תנט).

אמנם יש חולקים, וכ"כ מאירי כב, ב: "ואף על פי שהעמדת הסכך על דבר שאין מסככין בו פוסלת, שמא לא נאמרה אלא בדבר המקבל טומאה". ובספר הסוכה השלם עמ' שלב, דייק מעוד פוסקים שפסול מעמיד נאמר רק בדבר המקבל טומאה. כך דייק מהעיטור שכתב בטעם שנוהגים לסכך על גבי כתלים כי דופני הבית אינם מקבלים טומאה. כך דייק גם מגינת וורדים ד, ח, ובית יהודה סז, שהתירו לסכך על גבי שבכה של נחושת כשמחוברת לקרקע שאז אינה מקבלת טומאה (למרות שפסול לסיכוך מצד שאין גידולה מן הארץ).

ה,ה – שיטת החזו"א והחולקים עליו

כתב חזו"א קמג, א-ב, שנוהגים להחמיר בדין מעמיד בפסולי הסכך, ודייק מהר"ן ורמב"ן, שגם מעמיד דמעמיד בכלל האיסור, שכל שיש במבנה הסוכה דברים הפסולים לסכך, ובלעדיהם הסכך לא היה עומד, אזי יש בהם איסור מעמיד בדבר הפסול לסכך. אולם אם המעמיד הוא קרקע או כותל, אין איסור בדבר, כיוון שאין חשש שיסככו בהם.

אלא שהוסיף החזו"א וכתב: "דעת הרמב"ן והר"ן דאיסור מעמיד אינו אלא מדרבנן, ויש מקום להקל בדרבנן מספק…" משמע שבשעת הצורך כאשר מקילים, גם מברכים על הסוכה. ובאול"צ א, מא, דייק מהחזו"א, שכל מה שהחמיר, הוא לפי המנהג שנהגו להחמיר לכתחילה כר"ן, אבל לא סבר שמי שאינו נוהג להחמיר כר"ן צריך להחמיר כמותו.

עוד כתב בביאור דברי החזו"א בשו"ת בצל חכמה ה, מג, שהחזו"א הקל להעמיד בפסולי סכך מדרבנן (מלבד דברים המקבלים טומאה). ובקהילות יעקב (סוכה כו), סובר שאיסור מעמיד דמעמיד לחזו"א הוא רק כשהמעמיד הזה נמצא במקום הסכך, אבל אם הוא בדפנות, כיוון שאינו מצל על הסוכה, גם אם בפועל הוא מעמיד דמעמיד, אין איסור לחזו"א.

ומכל מקום דעת רוב ככל הפוסקים שאין להחמיר בדין מעמיד דמעמיד, שכן כתב בשו"ע תרכט ח: "לחבר כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל או לקשרם בבלאות (פירוש חתיכות של בגדים בלוים) שהם מקבלים טומאה, אין קפידא". וביארו המ"א תרכט, ט, ומ"ב כו, שגם לשיטת המחמירים אין בזה איסור, כיוון שרק המעמיד של המעמיד מקבל טומאה. וכ"כ שועה"ר תרכט, יב; חיי אדם קמו, ל.

ועוד רבים דחו את דברי החזו"א, ומהם: שו"ת חלקת יעקב או"ח רכא; הליכות שלמה עמ' קלה; חזו"ע עמ' מד; שבט הלוי ז, ס; הערות במסכת סוכה לרב אלישיב עמ' צה-צו; הסוכה השלם ט, מד, עמ' שחכ-שלא; הלח"ב עמ' קצד.


[1]. המאמ"ר תרכט, ז, תירץ את דברי השו"ע, שהספק לגבי סולם הוא מפני שהוא נמצא בחלל הסוכה, וניכר שמעמידים את הסכך על דבר שמקבל טומאה, אבל כשאינו ניכר, כגון שיש לסוכה מסגרת מברזל או כרעי המיטה הם דפנותיה, אין איסור. וכ"כ בשו"ת תפילה למשה ב, לו.

[2]. גם במ"ב תרכט, כה, כתב שלשיטת המחמירים, אין להעמיד את הסכך בדבר המקבל טומאה מדרבנן כדוגמת מרא ומגרפה (שאין לו בית קיבול). והקשו עליו, שכתב בבאו"ה תרל, א, 'כל', שמותר להעמיד בדבר שפסול לסכך מדרבנן. ובפס"ת תרכט, 29, ביאר שהחמיר רק בדבר שמקבל טומאה מדרבנן, ולא בשאר הפסולים מדרבנן. ומ"מ דעת המ"ב שרק לכתחילה יש לחוש לר"ן ודעימיה, אבל להלכה מותר להעמיד את הסכך בדבר שמקבל טומאה (שעה"צ תרל, ס).

ז – גובה הדפנות ודין לבוד

ז,א – האם מחיצת לבוד של שתי או ערב שווה למחיצה רגילה

לדעת רבים מחיצת לבוד כשרה לסוכה כמו מחיצה גמורה, וכ"כ רש"י (ז, א, 'דופן'); ריטב"א (ז, א, 'איתיביה'); עיטור (הל' סוכה פ, א); לבוש (תרל, ח); מאמ"ר (ו); כה"ח (יח); חזו"ע (עמ' ו); ושו"ת תפלה למשה (ב, לז).

ולמ"א (ריש סי' תרל) עפ"י תוס' (טז, ב, 'בפחות'), ור"ן, היא מחיצה גרועה, ולכן רק אם היא מקיפה ארבע רוחות – כשרה. וכ"כ פמ"ג (א"א בראש סי' תרל); חיי אדם (קמו, ג); בית השואבה (דיני דפנות, כח); מ"ב (תרל, ז). וכתבו בשבט הלוי (ט, קלט), והלח"ב (ה, ח), שלפי המ"א עצמו כאשר הפסול מדרבנן ואין לו סוכה אחרת, יכול לברך על ישיבתה, וכן הדין במחיצה זו. (ולבכורי יעקב תרל, ד, כל ההיתר לעשות מחיצה על פי כללי לבוד הוא לשיירה בדין עירובין, אבל ליחיד לא התירו וכן סוכה דינה כיחיד, ולכן אפילו עשה ד' מחיצות של לבוד פסולה. וכ"כ חזו"א עה, יב).

אבל מחיצת שתי וערב דינה כדין מחיצה גמורה לכל הדעות.

ח – סוכה שדפנותיה מיריעות בד (סוכה לנצח)

ח,א – מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה פסולה

סוכה כד, ב: "אמר רב אחא בר יעקב: כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה – אינה מחיצה. תנן: העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה – כשרה. והא קאזיל ואתי! – הכא במאי עסקינן – בקשין. והאיכא נופו (שענפיו דקים ונעים ברוח)! – דעביד ליה בהוצא ודפנא". ופירשו הראשונים שהכוונה שכל מחיצה שהרוח מנענעתה – אינה נחשבת מחיצה (רש"י כד, ב, 'שאינה יכולה'; תוספות עירובין טו, א, 'ת"ש'; ר"ן יא, ב, 'גמרא'; ריטב"א כד, ב, 'אמר'; רא"ה כד, ב, 'אמר'; או"ז ב, רצח, ועוד). וכ"כ רמב"ם (ד, ה), טור ושו"ע (תרל, י).

בפשטות נראה שהכוונה שאם רוח מצויה מבטלת את גדרי המחיצה, כגון שיוצרת פרצה של ג' טפחים מלמטה – אזי המחיצה פסולה גם כאשר הרוח אינה נושבת בה. וכ"כ המבי"ט בקרית ספר על הרמב"ם (ד, ה). וכ"כ תוספת שבת (שסב, יג); פמ"ג (א"א שסב, כא); חזו"א (עירובין עו, ו); ופס"ת (תרל, ט).

ח,ב – דעת המחמירים

אמנם יש אחרונים שכתבו, שיסוד האיסור נלמד בהלכה למשה מסיני, שכל מחיצה שמתנועעת ברוח, אפילו מתנועעת כל שהוא – פסולה. וכך רצו לדייק מכמה ראשונים (משכנות יעקב או"ח קכג; יד אליהו פסקים, כד; יחו"ד ג, מו. ובהליכות שלמה ז, א, כתבו שרשז"א החמיר, ובשלמי מועד עמ' צג הערה 5, כתבו בשם הרב נבנצאל, שדעתו כחזו"א לקולא, וחומרתו היא רק לגבי אותו המקום ביריעה שפעמים בפנים ופעמים בחוץ). ויש אומרים שלא יתכן שהמחיצה לא תנוע מעט, אלא כל שהיא נעה יותר מדרכה, אף שאינה נעה ג' טפחים – פסולה (הלח"ב ד, ט; עיין אג"מ או"ח ה, מ).

ויש עוד לדון בדברי המחמירים, שאולי פסלו כל תנועה רק בקצוות הקשורים, ולא באמצע. וכ"כ הלח"ב (עמ' פח).

עוד יש להוסיף, שאם התנועה היא מעל עשרה טפחים, ברור שאינה פוסלת (עיין כס"מ ד, ו; ובספר הסוכה השלם ו, ו).

ח,ג – ראיות חזקות להיתר

מהראשונים שפירשו את דבריהם עולה בבירור שרק אם הרוח מבטלת את כשרות המחיצה, כגון שעושה פרצה של ג' טפחים בינה לקרקע – פסולה, גם בשעה שהרוח אינה נושבת בה, אבל תנודה אחרת אינה פוסלת. ולחשיבות העניין נצטט דבריהם:

כתב בספר מצוות זמניות (לתלמיד הרא"ש, הל' סוכה שער ראשון 'מי'): "מי שעשה סוכה בין האילנות ועשאם דפנות וקשרם וחזקם בעניין שלא יתנענעו ענפיו ברוח מצויה כשרה, ואם היו בעניין שיתנועעו ברוח מצויה פסולה. וכמו כן, כל דופן שיתנועע ברוח הנוהג ויעתק ממקומה לא שמה דופן. כי עיקר יש לנו, כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה אינה מחיצה". הרי שהפסול הוא רק במחיצה שהרוח מעתיקה ממקומה ומוציאה מתורת דופן. וכ"כ בספר הנייר (מתקופת בעלי התוספות, עמ' פ, בהוצאת מכון י-ם): "אין עושין הד' מחיצות מיריעות דילמא נפל דהוי מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה". וכ"כ ר"י מלוניל (כד, ב, 'כל'): "שארג כל ענפי האילנות כמין מחיצה כדי שלא יוכל הרוח לכפות המחיצה". וכן עולה מרס"ג (סידור עמ' רלג) שכתב: "והמחיצות האלה יכולות להיות ווילונות או מחצלות או מרבדים ובלבד שיהדקו אותן בחבלים באופן שלא יוכל אדם להרים אותן ולהכנס משם". ובוודאי שמחיצה כזו יכולה להתנועע ברוח מצויה, רק שאינה נעקרת ממקומה. וכך מפורש בהגהות ר' פרץ שיובאו להלן.

כיוצא בזה כתבו ראשונים נוספים לעניין מחיצות בדינים אחרים. כתב רשב"א בתשובה (ג, ש): "ואם אי אפשר לו, עושה מחיצה בינו ובין המת, ואוכל. איזו מחיצה שתהיה, ואפילו בסדין… כל שתוקע שולי הסדין בארץ, או שיעשה בענין שלא יהא ניטל ברוח", וכלשון זו כתב בשו"ע (יו"ד שמא, א). כתב הגהות אשרי (עירובין א, ט): "לחי או מחיצה דאי נשיב ביה זיקא לא מצי קאי לא חשיב לחי, והוא הדין מחיצה". מאירי (עירובין ח, א 'כל'): "וכן הדין בכל מחיצה. הא כל שהרוח באה ועוקרת לשעתו – אינה מחיצה. ואם חיברה עד שתעמוד בפני הרוח, הרי זה כשר".

ח,ד – דעת שו"ע

שו"ע תרל, י: "העושה סוכתו בין האילנות, והאילנות דפנות לה; אם היו חזקים, או שקשר אותם וחיזק אותם עד שלא תהא הרוח מצויה מנידה אותם תמיד, ומילא בין האוירים בתבן ובקש כדי שלא תניד אותם הרוח, וקשר אותם, הרי זו כשרה; על כן אין נכון לעשות כל המחיצות מיריעות של פשתן בלא קנים, אע"פ שקשרן בטוב, זמנין דמינתקי ולאו אדעתיה והוי ליה מחיצה שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה; והרוצה לעשות בסדינים, טוב שיארוג במחיצות קנים בפחות משלשה".

מקור דבריו ברמב"ם שהזכרנו לעיל, ובדברי ר' פרץ (שהובאו בטור), וזה לשונו (הגהות סמ"ק צג, יט): "מה שנהגו העולם לעשות כל הארבע מחיצות מיריעות של סדינין בלא שום ערבה (פירוש – לחזקם) – אין נכון, אע"פ שקושרן בטוב. משום דזמנין דמנתקי ולאו אדעתייהו, והוי לה מחיצה שאינה עומדת ברוח, דלא שמה מחיצה. והרוצה לעשות בסדינין בלא ערבה טוב שיארוג במחיצות קנים פחות מג'".

היוצא מזה, שדעת השו"ע שאין לעשות מחיצות מסדינים רק מפני שיש חשש שיתנתקו והמחיצה תפסל. אבל אם לא יתנתקו אלא ינועו כדרך שמחיצות בד נעות – כשרות, אלא שעדיף שלא לעשותן שמא יתנתקו. ואם הן קשורות היטב בלא חשש שיתנתקו – אפשר לעשותן לכתחילה. וכ"כ רבים, ומהם: פמ"ג (משב"ז יא); בית השואבה (עמ' קמב, נח-נט); שו"ת בית אבי ד, עג; קנין תורה ד, ע; באהלה של תורה (או"ח ב, פח); שו"ת מלומדי מלחמה (סי' צו); ברוך שאמר ה, יא-יג. וכן שמעתי מהרב אליהו זצ"ל שאפשר לברך על סוכה זו, ואינני זוכר אם התיר לכתחילה או בדיעבד.

ח,ה – הלכה למעשה

היריעות שקשורות היטב בכל צדדיהן כשרות לדופן, שכך למדנו בדברי הראשונים ושו"ע. ולא מצאנו שום ראשון שכתב שכל תנועה פוסלת. ולכן אפשר לברך על הישיבה בסוכות הללו. אלא שהרוצים לצאת ידי דעת כל האחרונים שהחמירו בזה, ישתמשו בסוכות שיש בהם מוטות שיוצרים מחיצה על ידי לבוד. וכאן יש להעיר, שאם המרחק בין המוטות יהיה על פי שיעור ר' חיים נאה – 24 ס"מ, למעשה אין בהם לבוד, מפני שלחישוב המדויק (כמבואר לעיל א, טו), צריך שיהיה בהם פחות מ-22.8 ס"מ. ובכמה סוכות בדקו ומצאו שהרווח בדיוק 23 ס"מ, וממילא לא הועילו כלום.

ט – הסוכה צריכה להיות תחת כיפת השמיים

ט,א – דין סוכה תחת האילן והדין כשהשפילו את ענפי האילן

משנה ט, ב: "העושה סוכתו תחת האילן – כאילו עשאה בתוך הבית". ובגמרא: "אמר רבא: לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו, אבל חמתו מרובה מצלתו – כשרה. וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי? הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר? אמר רב פפא: בשחבטן".

כאשר ענפי האילן ניצבים מעל הסכך ומופרדים ממנו, אזי (כמובא בהערה 12), לדעת תוס' ורא"ש כל זמן שצל הסוכה כשר מצד עצמו גם בלא סיוע הצל שמהעץ, וצל העץ מועט מחמתו, הסוכה כשרה. ולדעת ראבי"ה ור"ן, יש לנכות את כל הסכך שעומד תחת ענפי העץ, ואם עדיין צילו של השאר מרובה מחמתו, הסכך כשר. והזכיר בשו"ע תרכו, א, את שתי הדעות כשני יש אומרים, ועפ"י כללי השו"ע, הלכה כדעה השנייה המחמירה. וכ"כ בבאו"ה 'ויש אומרים', אלא שהוסיף שכתבו האחרונים, שבשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילים (א"ר תרכו, ה; פמ"ג א"א ד; שועה"ר י, ומשמע שאף יברכו. ועיין בהלח"ב י, 12, שכתב שרבים מהראשונים החמירו, ולכן לא יברכו).

כאשר 'חבטן' – היינו שענפי האילן הושפלו להיות יחד עם הסכך: לדעת תוס' ורא"ש, למרות שאין בסכך הכשר רוב צל, צל האילן שהוא המיעוט מצטרף לצל הסכך הכשר שהוא הרוב, כדי שביחד יהיה צל הסוכה מרובה מחמתה. וזה בתנאי, שענפי האילן מעורבים בסכך הכשר באופן שאינם ניכרים. אבל אם הניח את ענפי האילן מעל הסכך הכשר הרי הם ניכרים ואינם מצטרפים להכשיר את הסוכה (פמ"ג, באו"ה תרכו, א 'ויערבם'). ולדעת ראבי"ה ור"ן, אם צל הסוכה מרובה מחמתה, וצל האילן חמתו מרובה מצילתו, הסוכה כשרה. וכיוון שאין צל האילן מצטרף להכשיר את הסוכה, אין צורך שיהיה מעורב בסכך הכשר, אלא גם כשהוא מעליו, כיוון ש'חבטן' אינו פוסל את הסכך שתחתיו (מ"ב תרכו, ח).

ט,ב – כאשר הסכך הכשר מעל הסכך הפסול

לדעת המגיד משנה (ה, יב), אין הבדל בין אם הסכך הפסול הוא העליון או שהסכך הכשר הוא העליון, וכן נראה מלשון רמב"ן וראבי"ה (סוכה ט, ב). אולם לדעת הריטב"א (שם) שסובר כראבי"ה, רק כאשר צל האילן מעל הסכך, הוא מבטל את הסכך שתחתיו, ומשמע שאילו צל האילן היה מתחת, לא היה פוסל את הסכך. וז"ל: "לפי שכיוון שצל האילן שהוא פסול עומד למעלה הרי הוא מבטל צל הסכך כשר שלמטה ממנו, שהצל מן העליון הוא חשוב אע"פ שהוא מאוחר, ורואין התחתון שתחתיו כאילו אינו כלל". אמנם להלכה כתב ערוה"ש תרכו, כג, כדעת המגיד משנה.

ט,ג – הערה 12 – חישוב אחוזי הצל הכשרים

עיין בהערה בדעת ראב"יה ור"ן, שסוברים שצריך לנכות את הסכך הכשר שעומד תחת ענפי העץ, ואם הנותר צילו מרובה מחמתו כשר. לפיכך, אם צל העץ מכסה כ-20% משטח הסכך, הרי שצריך לכאורה שהסכך הכשר יתן 71% צל, כדי שאחר ניכוי 20% עדיין יהיה צילו של הנותר מהסכך הכשר מרובה מחמתו. אמנם האמת שאפשר לנסות לדייק יותר בחשבון, שאם הצל מסוכך על כל השטח בתפזורת שווה, הרי שאם הסכך הכשר מכסה 63% מהשטח, אזי אם נוריד ממנו 20% אחוז שמעליו יש צל עץ, נשאר עם 50.4%. ואולי אם יש ספק אם צל האילן מפוזר באופן שווה על הסכך, אפשר לצרף את דעת רש"י ותוס' לקולא.

ט,ד – חוטי חשמל וחבלי כביסה אינם פוסלים סכך שתחתיהם

כאשר בונים סוכה בתוך בית, ומסירים את הרעפים, לדעת הב"ח (תרכו, ה), יש לחוש ללבוד בעצי השלד של התקרה שנותרו במקומם והם מעל הסכך. ולכתחילה חוששים לדעתו (עיין שעה"צ תרכו, כג). אבל לעניין חוטי חשמל וכביסה, אין חוששים, מפני שגם אם החוטים יעמדו יחדיו לא יהיה בהם רוחב ד' טפחים (מקראי קודש א, יב, עפ"י המובא במ"ב תרלב, כ). וגם יש לחלק, שעצי התקרה עומדים להסתם ולהיות גג, ואילו חוטים אלו אינם עומדים להסתם (מנחת שלמה צא, יט). וכ"כ להיתר חזו"ע (עמ' סט), קנין תורה (ג, צב), תפלה למשה (סימן לב). וכיוצא בזה כתבו לעניין רשת נחושת הפרוסה מעל הסוכה גינת ורדים (ד, ח), לב חיים (ב, לה). (אמנם במנחת יצחק ח, נו, החמיר).

ט,ה – הערה 12 – הרחבה לדין ענפי אילן שהרוח מביאה אל מעל לסכך

כתב מהרש"ם בדעת תורה תרכו, ג, שאין ענפי האילן שהרוח מביאה אל מעל הסוכה פוסלים את הסוכה. ואף שבאותה שעה צילם מרובה, הואיל ואינם קבועים שם אלא מתנועעים ברוח, אינם נחשבים אוהל לטומאה (אהלות ח, ה), וממילא אינם חוצצים בין הסכך לשמים. וביאר שגם לדעת פני יהושע סוכה כא, שסובר שאין חפיפה בין דיני אוהל לענין טומאה לדיני אוהל לעניין סוכה, לא אמר זאת אלא לגבי גוף הסוכה, ולכן מיטה שהיא פחותה מעשרה, שהיא אהל לענין טומאה, אינה חוצצת בין הסכך לישן תחתיה. אבל גם הוא יסכים שלפסול סוכה מדין אוהל שמעליה, הוא על פי כללי דיני אוהל לענין טומאה.

והרב פרנק במקראי קודש א, כג, הסתפק בזה, שאולי גם בשעה שהענפים אינם מעל הסכך, הסוכה פסולה, הואיל והיא עתידה להיפסל ברוח מצויה. ומקובל להורות שלכתחילה יש לקצוץ את הענפים הללו, אבל אם לא קצץ הסוכה כשרה (סוכה כהלכתה עמ' 75, הובא בפס"ת תרכו, ב, ומילואים לספר הסוכה עמ' שנג).

ט,ו – שלג על הסוכה

בגינת ורדים ד, ז, כתב שבמקומות הקרים שיורד שלג על הסכך ונעשה כעין תקרה – הסוכה כשרה. וכ"כ שערי תשובה תרכו, א, ששלג אינו חוצץ בפני הטומאה, וכ"כ בכורי יעקב תרכו, ז, והביא ראיה ממס' אהלות, וכ"כ בית שואבה; מועד לכל חי כא, כ; כה"ח ד, ועוד.

אמנם בערוה"ש תרכט, ב, חלק על ראיות הבכורי יעקב, וכתב שבעת שהשלג רב על הסוכה אין לברך 'לישב בסוכה'. ע"כ. והלכה כרוב הפוסקים שהקילו.

י – צריך לשבת בצל הסכך (דיני קישוטים וכילה)

י,א – סדין מתחת לסכך שנועד לסייע לסכך

לדעת ר"ת ורא"ש, סדין פוסל את הסכך רק כאשר בלעדיו הסכך יתייבש ועליו ינשרו וחמתו תהיה מרובה מצילתו, הואיל ובלי הסדין הסכך לא היה יכול להשאר כשר. אבל אם הסכך אינו צריך את סיוע הסדין, גם כאשר הניח סדין על הסכך כדי להוסיף צל, או מתחתיו כדי למנוע נשירת עלים, הסוכה כשרה. אבל להלכה נפסק כדעת רש"י, ר"ח ור"ן, שרק מה שנועד לקשט את הסוכה טפל לסכך ואינו פוסלו, אבל סדין שנפרס כדי להגן מהחמה או מהגשמים (או מהעלים) וכדומה פוסל. וכך דעת סתם שו"ע תרכט, יט, וכך היא דעת רוב הפוסקים כמבואר בבאו"ה שם 'ויש אומרים'. אמנם כשאינו יכול לישב בסוכה מחמת עלים הנושרים או הגשם, ועל ידי סדין סמוך לסכך יוכל לשבת, יפרוס סדין כדי לקיים את המצווה לפי ר"ת ודעימיה, אבל מספק לא יברך (מ"ב תרכט, נח).

י,ב – פריסת סדין תחת הסכך לנוי

מכל מקום למדנו שלכל הדעות מותר לתלות סדין לקישוט בתוך ד' טפחים מהסכך (שו"ע תרכט, יט). ולא ציינתי זאת בהלכה, מפני שנלענ"ד שלכתחילה אין לתלות סדין לנוי, מפני שכיום אין נוהגים לקשט את הסכך בסדין, ויראה הדבר כמי שרוצה להוסיף צל. חשש כעין זה כתב בשו"ע שם בסוף הסעיף.

י,ג – מטריה בסוכה

כתבו כמה פוסקים, שהאוחז בידו מטריה, נראה שגם אם היא גבוהה י' טפחים מהארץ, אין היא כאהל קבע החוצץ, אלא ככובע גדול (שערים מצויינים בהלכה קלה, ה; הליכות שלמה ח, כ; ועיין בפס"ת תרכז, 2).

י,ד – קישוטים שרחוקים מהסכך ד' טפחים

מתוך הערה 13: מבואר בסוכה י, ב, שאם הקישוטים מופלגים מהסכך ד' טפחים, לדעת רוב האמוראים חוצצים. למאור, ראבי"ה ומאירי, מפני שהוא כמו אוהל תחת אוהל, או סכך תחת סכך, לפי זה רק אם הנויין רחבים שבעה טפחים וצילם מרובה מחמתם נחשבים אוהל וסכך ופוסלים. לעומתם, רמב"ן, ראב"ד ורא"ש מבארים, שפסול הנויין כמו סכך פסול שכבר בד' טפחים פוסל תחתיו, ונחלקו הראשונים בשיטתם: לר"ן גם כשאין צל הנויין מרובה מחמתם אם הם מופלגים מהסכך ד' טפחים פוסלים. ולרא"ה רק אם צילם מרובה מחמתם פוסלים.

מכל מקום למדנו, שגם אם הקישוטים רחוקים ד' טפחים מהסכך, אם אין בהם רוחב ג' טפחים, מותר לשבת תחתיהם לכתחילה, ואם יש בהם רוחב של ג' טפחים עד פחות מד' טפחים מותר לשבת תחתיהם בדיעבד (כמבואר להלן יא, א). וראשונים רבים אף הקילו יותר, כל שאין בהם ז' טפחים. למעשה, נהגו עפ"י הרמ"א תרכז, ד, להחמיר שלא לתלות שום נוי רחוק ד' טפחים מהסכך, שמא יהיה בו רוחב ד' טפחים.

י,ה – קישוטים שתחילתם סמוך לסכך ומשתלשלים מעבר לד' טפחים

התעוררה שאלה, האם צריך להחמיר גם בנוי שתחילתו בתוך ד' טפחים והוא משתלשל יותר מד' טפחים.

במקראי קודש (פרנק ג, ה) כתב ששאלה זו צריכה תלמוד, וכן הסתפק רשז"א (הליכות שלמה ז, כא).

ויש פוסקים שכתבו שצריך להחמיר לתלות את כל הנוי תוך ד' טפחים, כך מובא בספר סוכת חיים עמ' שט, בשם הרב אלישיב והרב ביק; וכ"כ בספר ברוך שאמר (י, 22), בשם הרב בן ציון אבא שאול; וכ"כ בשו"ת קנין תורה ה, סב. וכ"כ מקראי קודש (הררי ו, הערה קט) מסברא שהנוי מתבטל לסכך רק אם כולו בתוך ד' טפחים. ע"כ. וכתב בפס"ת תרכז, ד, שאם הנוי עשוי מרצועות וחמתו מרובה מצילו, אפשר להקל, שכן לדעת הרא"ה אין באופן זה איסור, כמובא בשעה"צ תרכז, כא. ע"כ. ונראה שהרוצה להקל גם כאשר צילו מרובה מחמתו, אבל הוא צר בהרבה משלושה טפחים רשאי. שכן אפילו חומרת הרמ"א לא ברור שחלה עליו.

ויש שהקילו לגמרי, שאם הנויים התחילו בתוך ארבע טפחים של הסכך, גם אם השתלשלו יותר, אינם פוסלים, ולא חילקו בין אם היו גדולים או קטנים. כך הורו הרב ואזנר (שערי הוראה ד, עמ' צ), והרב קנייבסקי (סוכת חיים עמ' שט). וכ"כ בחזו"ע עמ' עו בהערה, והביא שכ"כ הרב קמינצקי בספר אמת ליעקב סי' תרכז בהערה, וכ"כ תפילה למשה ד, נא. וכן משמע מלשון פמ"ג (תרכז, מ"ז ה): "הלכך אין תולין ענבים וכדומה, מאכל מקבל טומאה, רק בפחות מד' טפחים בינם לסכך לנוי (ואז) בטל הוא לסכך", כלומר בין הסכך ולנוי צריך להיות פחות מד' טפחים, אבל הנוי עצמו יכול להשתלשל למטה מד' טפחים. וכן מוכח מלשון הבן איש חי (האזינו ב): "ולכן לא יתלה רימונים וכיוצא בסכך אלא רק בפחות מארבעה טפחים ביניהם לבין הסכך…".

י,ו – הערה 14 – תנאי של רוחב טפח

לא ביארתי בספר התנאי הקשור לגג רחב טפח ורק בהערה הזכרתיו, מפני שבדרך כלל אין לתנאי זה משמעות. כי גם כשהאוהל שעל המיטה מתחיל ממוט עליון ומתפצל ממנו, הרי שאם תוך ירידה של ג' טפחים התרחב המרחק שבין שני צידי האוהל לרוחב טפח – הרי זה נחשב כבר כגג, וכמעט לא מצוי שיהיה אוהל שגובהו יותר מי' טפחים ואינו מתרחב תוך ג' טפחים לרוחב טפח, וק"ו אם גובהו פחות מי"ט. ואף אם ימצא, הרי שאם בדי האוהל אינם מגיעים עד הרצפה ממש אלא רחוקים ממנה טפח – כבר נחשב השיפוע כולו כגג כמבואר במ"ב תרכז, ו, בשם האגודה. ולכן התייחסתי רק לאוהל שיש בגגו רוחב טפח, שאם הוא קבוע גם אם גובהו פחות מי"ט פוסל, ואם אינו קבוע רק אם גובהו יותר מי' טפחים פוסל.

יא – פסולי סכך ואוויר והישיבה תחתיהם

יא,א – לשבת תחת סכך פסול ברוחב ג' עד פחות מד' טפחים

לרוב הפוסקים מותר לשבת תחת סכך פסול שרוחבו פחות מד' טפחים (רז"ה ז, א, בדפי הרי"ף; וכך משמע מרי"ף, רא"ש, טור; וכ"כ בשו"ע תרלב, א). ויש אומרים שכל עוד רוחבו למעלה מג' טפחים, אף שאינו פוסל, אין לשבת תחתיו (ראב"ד בתמים דעים, והביאו הר"ן, שלטי גיבורים בשם ריא"ז).

למעשה כתבו האחרונים שטוב להחמיר לכתחילה (חיי אדם קמו, יא; מהרש"ם דעת תורה; ומ"ב תרלב, ג).

יא,ב – פס אוויר על כולה

לדעת תוספות (יט, א, 'לא יהא'), מותר לישון ולאכול מתחת לאוויר שאין בו שלושה טפחים, בין בסוכה גדולה ובין בסוכה קטנה, משום שנחשב כסתום על ידי הסכך הכשר המקיף אותו, מדין לבוד. וכ"כ ר"ח; רי"ץ גיאת (סוכה עמ' קט); ורא"ה.

ולדעת רש"י ('אמר ליה'), אע"פ שאין באוויר שלושה טפחים, והוא מצטרף לשיעור סוכה – אין ישנים תחתיו, והוא הדין שאין אוכלים תחתיו (באו"ה תרלב, ב, 'ואין'). וכן משמע מהירושלמי (הובא בתוספות שם). וכ"כ בשו"ע (תרלב, ב).

אלא שנחלקו בדעת רש"י, שהרי לא יתכן שיאסור לאכול או לישון מתחת לכלשהו אוויר, שכן דרך הסכך שהוא מלא בחורים. לריטב"א (יט, א), אין ישנים כשרוב ראשו תחת האוויר. ובר"ן (ט, א), כתב שאין ישנים אם ראשו או רובו תחת האוויר. ונראה שאין להרחיב את המחלוקת ביניהם, אלא שניהם מסכימים שאין לישון כאשר רוב ראשו או רוב גופו תחת האוויר. לעומת זאת לרא"ש (א, לו), ולר' ירוחם (נ"ח ח"א נו, ג), אינו נאסר אלא כשהאוויר הולך לכל אורך הסוכה, או לכל רוחבה.

ונחלקו בדברי הרא"ש: לדעת רבים, אף הרא"ש ור' ירוחם אינם אוסרים כשהאוויר על פני הסוכה כולה אלא באוויר שיש ברוחבו כדי ראשו או רובו של הישן תחתיו. וכ"כ הרב חרל"פ בבית זבול (ג, יד); והובא למעשה בחזו"ע (עמ' סח). וכן נראה מסתימת הפוסקים שלא להקפיד לסכך שתי וערב. אמנם לחזו"א (קמד, ה), לרא"ש אסור לשבת תחת האוויר שנמשך על פני כולה, גם כאשר האוויר צר מאוד, ואין רוב ראשו או רוב גופו תחת האויר. ודבריו תמוהים, אבל החוששים לחומרתו דואגים שיהיה לייסט באמצע אורך הסוכה ואמצע רוחבה, כדי שלא יהיה פס אוויר לכל אורך או רוחב הסוכה.

יא,ג – אומרים דופן עקומה לכאן ולכאן

אם סכך פסול ברוחב ד' טפחים חוצה את הסוכה, ולא נשאר לכל צד ג' דפנות כשרות, ויש פחות מד' אמות מכל צד, אזי אומרים דופן עקומה לשני הצדדים, היינו שהסכך הכשר שבצד ימין הוא דופן עקומה לסכך שבצד שמאל, והסכך שבצד שמאל דופן עקומה לסכך שבצד ימין. כ"כ לבוש תרלב, ובית השואבה ועטרת זקנים. ומשמע שאפשר שישבו שם אנשים בשני הצדדים יחד. ובחזו"ע עמ' סז-סח כתב שנראה שאין לשבת שם יחד, כי אותו סכך לא יכול להיות גם סכך וגם דופן בעת ובעונה אחת.

יא,ד – צירוף תקרת מרפסת לחמישה טפחים של סכך כשר

נחלקו המ"ב (תרלב, ז; שעה"צ יא) והחזו"א (קמד, ב) בהבנת המ"א (תרלב, א).

למ"ב, המ"א נשאר בספק האם דופן הסוכה חוצצת בין חלק התקרה או הנסר שבתוך הסוכה לחלק שמחוצה לה. ועל כן כתב המ"ב על נסר הרחב ד"ט: "אפשר אפילו אם בפנים הסוכה אין בו כ"א ג"ט וטפח אחד בולט לצד חוץ אפ"ה אסור לישב תחתיו". ממלא הוא הדין במרפסת שרק חמישה טפחים ממנה תחת כיפת השמים, שא"א להוסיף ב' טפחים מן החלק המקורה ע"מ להכשיר הסוכה. וכן החמיר ערוה"ש (תרלב, יב) והוסיף שאף הפמ"ג (א"א סו"ס א) נסתפק בזה ונטה להחמיר. וכ"כ שו"ת קנין תורה (א, קכב) ובפרט כשד' הטפחים נראים ליושב בסוכה.

החזו"א תמה על המ"ב וכתב שמדברי המ"א מוכח שהתיר במקרים הנ"ל, וכן פסק למעשה שאין החלק שמחוץ לסוכה מצטרף לחלק שבתוכה לפסול הסוכה. וכ"כ בכור"י (ס"ק ג); בית השואבה; חלקת יעקב (ב, טו); מנח"י (ו, ס); שבט הלוי (י, צט); חזו"ע (עמ' יב). יש מצריכים שהדופן שתחת התקרה תגיע לסכך (חזו"ע), וי"א שדי שתגיע לגובה י' טפחים (מנח"י, שבה"ל), או שיעשה אותה כצורת הפתח (שבה"ל).

וכתב במקראי קודש (פרנק סוכה א, יב): "ומדברי המ"ב משמע שאם יש בפנים פחות משלשה טפחים מותר לישן תחתיו". לפי דבריו כל המחלוקת בהבנת המ"א היא רק כאשר החלק שבתוך הסוכה הוא ג' טפחים ומעלה. אך אם חמישה טפחים מהמרפסת תחת כיפת השמים ואינו משלים מהתקרה אלא שני טפחים – לכו"ע הסוכה כשרה. וכ"כ פס"ת (תרלב, ה; ט).