א – כללי המצווה

א,א – תוקף מצוות סוכה

יש אומרים שהציווי של התורה, "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מב), מחייב לשבת בסוכה כל רגעי החג, ואמנם מותר לצאת מהסוכה לצרכים מסוימים, אבל אם יצא שלא לצורך, ביטל מצוות עשה (יסוד ושורש העבודה שער יא, פרק יב; יעב"ץ בסידורו א; הגהות חת"ס ס"ס תרלט; כה"ח תרלט, יב; עיין בדברי רשז"א, הסוכה השלם עמ' תנא, אות טו). ויש שלמדו כך מדברי כמה ראשונים שבתוך דבריהם כתבו שחובה לטייל, ללמוד ולשהות בסוכה (רז"ה סוף מס' פסחים; מאירי פסחים קכ, א; השלמה סוכה כז, ב).

ויש אומרים שמצוות ישיבת הסוכה (חוץ מלילה הראשון) אינה מצווה חיובית. כלומר, אין חיוב על האדם לשבת בסוכה, אלא אם הוא רוצה לאכול או לישון הוא חייב לעשות זאת בסוכה, אבל אם אין בכוונתו לאכול או לישון אין עבירה לשהות מחוץ לסוכה, אלא שכל זמן שישב בסוכה יקיים מצווה (מנ"ח שכה, י; מהר"ם שיק או"ח שכג; מהרש"ם א, רט). וכ"כ הרשב"א (ג, רפז): "התורה אמרה: בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים; ואמרו רבותינו ז"ל: תשבו כעין תדורו; ולפיכך, כשהוא צריך לסעוד סעודה או לישן, צריך לסעוד ולישן שם, אבל כל שאינו סועד, ואפילו אוכל פירות בעלמא אינו חייב על כל פנים לסעוד שם… וכן אם היה אפשר לו שלא לישן, לא היה מחוייב על כל פנים ליכנס בסוכה ולישן. והגע עצמך, הרי שהוצרך לדבר מצוה כל הימים, או שהיה הולך בדרך ונפטר מן הסוכה, ויום אחרון של חג חזר, ויכול לעמוד בלא סעודה ובלא שינה, אין אנו מחייבין אותו לסעוד ולישן כדי לקיים מצות סוכה, שלא חייבתו התורה בכך… ".

וכן נראה מתוס' ר"י שירליאון (ברכות יא, ב, 'מי שקרא') שכתב שאין חובה לעשות כל צרכיו בסוכה, ששאל ר"י את ר"ת למה אין מברכים על השינה בסוכה, וכתב: "ועל הטיול ועל השינון לא שאלתי ממנו כי אם על השינה, לפי שבשינה מצינו שאסור לישון מחוץ לסוכה וכו' אבל בטיול ושינון לא מצינו איסור מחוץ לסוכה". וכן משמע מרש"י על המשנה (כ, ב): "ועיקר ישיבת הסוכה אכילה שתיה ושינה", וכ"כ מהר"י וייל קצא, וכן משמע מרבינו ירוחם (נתיב ח, חלק ב, שדן אם הוא יוצא מסוכתו לביתו לטיול בעלמא האם הוי הפסק ולא הזכיר שיש בזה איסור), וכן נראה מהרמב"ם (ו, ה-ו), ושו"ע (תרלט א-ב).

וכ"כ האדר"ת (נפש דוד עמ' 134, הוצאת מוסד הרב קוק): "מצות סוכה היתה חביבה עלי עד מאד. כל קור וכל רוח לא הרפוני ולא גרשוני מן הסוכה, אשר היתה לי עונג רב לא יתואר. בשבתי בה תמיד לילה ויום בלי הרף, וכמסמר נטוע הייתי בה עד כי כל פעם עלה במחשבה לפני אולי גם כן אינו על פי הדין דהא 'תשבו כעין תדורו' כתיב, וחלילה לדירת כל השנה שתהיה כל כך בהכרח שלא לזוז ממנה כלל, וכל פעם נפלאתי על החסיד בעל יסוד ושורש העבודה שכתב שכל רגע שיושבים בבית מבטלים מן מצות עשה, ואני מסופקני מאד אם כן כוונת תורתינו הקדושה, לשבת ז' ימים כבבית האסורים ח"ו, והלוא כל השנה כולה כל אחד בביתו יוצא ובא ואינו יושב בלי הרף בביתו, ובודאי תשבו כעין תדורו הוא גם כשיוצא לפעמים להתענג ולטייל, ודְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם כתיב (משלי ג, יז)".

למעשה על פי דעת רוה"פ, יש שתי מדרגות במצוות הסוכה: א) דברים שאדם חייב לעשות בסוכה, כשינה ואכילת קבע. ב) דברים שאם יעשה אותם בסוכה יקיים מצווה, ואם לא יעשה אותם בסוכה, לא יהיה בידו עוון. אמנם נראה להוסיף, שגם בדברים שרשות לקיים בסוכה, הכוונה היא שאין לטרוח עבור כך, אבל אדם שבלא טורח יכול להיות בסוכה, ובשאט נפש הוא מעדיף לאכול ארעי ולשהות מחוץ לסוכה, הרי הוא כמבטל מצווה. ואולי בזה השלמנו בין הדעות.

א,ב – המשתמט מקיום מצוות עשה

בשאלת מעמדו של מי שמשתדל לאכול אכילת ארעי כדי להיפטר מהסוכה, יש לעיין במנחות מא, ב: "דמלאכא אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא (דלא הוה ליה ציצית כדאמרינן לעיל משום כסות לילה), אמר ליה: קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא, ציצית של תכלת מה תהא עליה? אמר ליה: ענשיתו אעשה? אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן… הכי קאמר ליה: טצדקי למיפטר נפשך מציצית (תבקש תחבולות לפטור עצמך מציצית)".

כתבו התוס' ערכין ב, ב, 'הכל': "… היינו דווקא באותן הימים דכל הטליתות היו בת ארבע כנפות, איכא עונש לאותו שמשנה אותו להיפטר, אבל בזמן הזה שרוב הטליתות פטורין, אין עונש למי שאינו קונה ארבע כנפות". וכ"כ הרא"ש מו"ק ג, פ. וכ"כ ב"י כד, א, בשם מרדכי וסמ"ג. והוסיפו הרא"ש, מרדכי, וב"י: "ומיהו מצוה מן המובחר היא כדאמרינן (סוטה יד, א) לא נתאוה משה ליכנס לארץ משום פירותיה אלא כדי לקיים מצוות התלויות בה, ומתן שכרה מרובה, כדאמרינן (מנחות מג, ב) ששקולה כנגד כל המצוות".

 לעומת זאת, נראה מרבינו יונה בשערי תשובה ג, כב, שגם היום מי שאינו לובש בגד של ארבע כנפות נענש, וז"ל: "וגם כי אין מצות ציצית זולתי על מי שיש לו בגד אשר לו ארבע כנפות, ואם אין לו בגד כזה אינו חייב לקנותו, אף גם זאת אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מנחות מא, א): כי ענוש יענש לעתות בצרה על דבר אשר לא חמד בלבבו יפי המצוה ושכרה, לבעבור סבב פני דבר חיובה עליו ולקחת לו בגד שיש לו ארבע כנפות לעשות בו ציצית על כנפיו". וכ"כ של"ה מס' חולין נר מצוה יא.

וכ"כ בספר חרדים הקדמה למצוות אות ב, והבין שלא רק במצוות ציצית אלא בכל מצוות עשה שאדם אינו משתדל להביא את עצמו לידי חיובה, אף שאינו נענש בבית דין של מטה, נענש בבית דין של מעלה. וכ"כ ריטב"א ר"ה טז, ב, 'מ"ט'.

ונראה שלתוס' ודעימיה דין הסוכה חמור לפחות כמו ציצית בזמן רב קטינא, שכן הוא נוהג תמיד לאכול סעודות קבע, ובסוכות משתמט שלא לאכול סעודות קבע כדי להיפטר מהסוכה. ואולי דינו חמור יותר, שכן התורה לא צוותה ללבוש בגד של ד' כנפות, ואילו לגבי סוכה נאמר בפשטות: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", משמע לשבת בסוכה כמו בבית, ולא למצוא דרכים להשתמט. וק"ו שלדעת רבינו יונה, ריטב"א, ספר חרדים ושל"ה, המשתמט מהסוכה נענש.

המבטל מצווה גמורה בפשיעה, כגון שאינו מניח תפילין או אוכל אכילת קבע מחוץ לסוכה, דינו חמור יותר, ובית הדין מכה אותו עד שתצא נפשו, והכוונה כופה אותו לקיים המצווה (תוס' מנחות מא, א, 'ענישתו').

א,ג – האם חובה לאכול בשבת בסוכה

כתב שו"ע תרלט, ג, וכך כתבו כל הפוסקים, שאם ירצה אדם להסתפק כל שבעת ימי החג בפירות וקליות, יהיה פטור מלאכול בסוכה. וקשה, שהרי בשבת ויו"ט חייבים לאכול פת. וכתב במ"ב תרלט, כג, שהחובה היא לאכול כזית, ומותר לאוכלו מחוץ לסוכה. ומה שכתב מ"א שלסעודת שבת צריך לאכול כביצה לחם, הוא רק לכתחילה, אבל בדיעבד אפשר לצאת בכזית, וכיוון שאינו נחשב כסעודת קבע, מותר לאוכלו מחוץ לסוכה.

וקשה, שהרי המצווה לאכול סעודת קבע, להתענג בה ולא להיות רעב, ואם כך, גם אם יאכל כזית לחם בלבד עם עוד שאר תבשילים, יחשב כקביעות סעודה, ויצטרך לאכול בסוכה. ונראה לבאר, שאמנם גם בשבת ויום טוב יש מצווה לערוך סעודות, אלא שאז המצווה היא מצד השבת ויום טוב, ואילו בלילה הראשון המצווה מצד מצוות הסוכה. עוד אפשר ליישב כפי שכתב בבאו"ה 'בליל' לגבי שבת, שאדם שמתענג מעינויו או שהאכילה מצערת אותו, אינו חייב לאכול סעודות שבת (שו"ע רפח, א).

א,ד – האם מצווה לאכול לחם בסוכה כל שבעה? (הרחבה להערה 1)

כתב משנה ברורה תרלט, כד: "נסתפקתי לפי מה שידוע דעת הגר"א דמצוה לאכול מצה כל שבעת ימי פסח כפשטיה דקרא 'שבעת ימים תאכלו מצות', אלא דמצוות עשה הוא רק בערב משא"כ אח"כ הוא רק מצוה בעלמא, אפשר דהוא הדין הכא מצוה לכתחילה לאכול פת כל ז' ימים ולברך לישב בסוכה". וזה דומה לדעת רבי אליעזר במשנה כז, א, אלא שהוא סבר שחובה לאכול בסוכות י"ד סעודות בסוכה (ולבסוף חזר בו), ואילו כאן מדובר על מצווה ולא חובה.

הקשו על המ"ב ספרי זמנינו (פס"ת תרלט, א, סוף הערה 2; הל' חג בחג עמ' ז הערה 3; חיכו ממתקים תרלט, הערה מ), שאין להשוות פסח לסוכות, שכן בפסח המצווה רק לאכול, ואילו בסוכות המצווה לשהות בסוכה. ועוד שמצוות הסוכה באה מכח 'תשבו כעין תדורו', שכמו בדירתו הכל תלוי ברצונו, שאם ירצה לאכול – יתחייב בסוכה ויקיים מצווה, ואם לא ירצה לאכול – לא יתחייב בסוכה. משא"כ לגר"א בפסח שיש מצווה לאכול מצה גם אם הוא אינו רוצה לאכול מצה עתה.

ויש להשיב, שדרכו של אדם לאכול שתי סעודות לפחות ביום, וכיוון שכבר הוקשו פסח וסוכות לעניין ערב ראשון, יש מקום להמשיך את הלימוד לכל שבעת הימים, היינו שימשיך אדם במנהגו לאכול פעמיים ביום בסוכה. ויש היגיון בכך שרק האכילה הוקשה למצוות אכילת מצה, כי שאר הדברים שאדם עושה בביתו, אינם תלויים לגמרי בהחלטתו, וכפי שביאר ר"ת מדוע אין מברכים על השינה בסוכה, כי אולי לא ירדם.

ג – חובת האכילה בלילה הראשון

ג,א – האם הכוונה המפורטת מעכבת

כתב הב"ח שכדי לקיים את המצווה כתיקונה צריך לכוון את הכוונות המיוחדות לסוכה, זכר ליציאת מצרים וזכר לענני כבוד. ובפמ"ג תרכה, מ"ז: "וכל זה לצאת המצוה כתיקונה על צד היותר טוב, ודיעבד אם לא כיוון רק לצאת במצוה שצונו השם יתברך, יצא, דמצות צריכות כוונה לצאת, כבסימן ס' סעיף ד'". וכ"כ מ"ב א; כה"ח ג; חזו"ע עמ' צז; וכן הם דברי הב"ח כאן. אמנם מדברי הב"ח בהל' ציצית ח, ז, משמע שהכוונה המיוחדת היא לעיכובא. וכ"כ במחצית השקל ח, י, בדעת הב"ח.

בבכורי יעקב תרכה, ג, חולק על ראיית הפמ"ג מסימן ס' וכתב: "דזה דוקא בשאר מצוות שלא צוותה התורה כוונה פרטית בהם, אבל בסוכה שציווי הכתוב הוא שיכווין כן מלמען ידעו, י"ל דאפילו בדיעבד לא יצא, וכדאמרינן 'כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו', ולכן אם אכל בלילה ראשון בסוכה בלא כוונה זו יש להחמיר לאכול שוב כזית בכוונה", וכ"כ שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק א, סא.

בפס"ת תרכה, ב, ועוד ספרים, אף שסיכמו להלכה כפמ"ג ומ"ב, מ"מ הזכירו את דברי ספר דרך פיקודיך (לבעל בני יששכר) שפסק שכוונה זו לעיכובא, ועל כן צריך להיזהר בזה מאוד.

אמנם העיקר כדעת הסוברים שאין הכוונה המיוחדת מעכבת, שכן כוונה זו לא נזכרה בראשונים, והיאך יתכן שלא הזכירו כוונה שמעכבת.

ג,ב – המשך להערה 2 – שיעור אכילה לחזו"א

אם נחוש לשיטת החזו"א אליבא דהדעה שהובאה בר"ן וריטב"א שצריך לאכול יותר מכביצה, יצטרכו לאכול בפועל כשיעור של יותר משתי ביצים. וכ"כ בפס"ת תרלט, יג. אך כולי האי לא חיישינן, שכן לדעת רובם המכריע של הפוסקים די בשיעור כזית, ואילולי היינו מצרפים את דעת הנו"ב וחזו"א, ואת הסוברים שממעכים את החללים, לא היינו מחמירים להצריך שיעור ביצה. אבל להצריך שיעור שתי ביצים הוא חומרה יתירה שאין לה מקום.

ד – אכילה בסוכה

ד,א – אכילת תבשילי דגן כשיעור ביצה

עיין בהערה 4, שלדעת רש"י, תוס', רא"ש ור"ן, וכן נפסק בשו"ע תרלט, ב, אכילת קבע היא כאשר אוכל יותר מכביצה לחם. ולדעת רמב"ם ורי"ץ גיאת, רק הרבה יותר מביצה נחשב אכילת קבע וחייב בסוכה. בפשטות כך הדין לגבי עוגות ושאר מאפים ממיני דגן שברכתם מזונות.

ולעניין תבשיל מזונות, דעת רא"ש, טור ושו"ע תרלט, ב, שרק שיעור חשוב שקובעים עליו סעודה, או שאוכלים אותו בחבורה, חייב בסוכה. אולם דעת מ"א ושועה"ר, שביותר מכביצה חייבים בסוכה, וכ"כ ביחו"ד א, סה. וכך סתמתי בהלכה, ואף שמעיקר הדין בשעת הצורך אפשר לסמוך על המקילים, מ"מ לא רציתי לחלק בין מיני מזונות, כדי שלא להטריח את הלומדים לזכור פרטים מרובים, שכך מצינו בתקנות חכמים שקבעו כללים פשוטים כדי שיהיו קלים להבנה וזיכרון על ידי הציבור הרחב.

ד,ב – אכילת קבע של פירות

משנה סוכה כו, ב: "מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולרבן גמליאל שני כותבות ודלי של מים, ואמרו העלום לסוכה". ובגמ' יומא עט, ב: "לא מפני שהלכה כך, אלא שרצו להחמיר על עצמן". ופירש רבא שם, משום ש"פירי לא בעו סוכה".

ולמדו רוב הראשונים, שגם מי שקובע עצמו לאכילת פירות, אינו חייב בסוכה, (רז"ה; תוס' כו, א, 'תרתי'; רמב"ם ו, ו; ראבי"ה תרלו; מאירי; או"ז שא; שבה"ל שדמ; רא"ש ב, יג; טור תרלט, ב; מהרי"ק קעט ועוד). וכ"כ שו"ע תרלט, ב, ורמ"א.

לעומת זאת, הרא"ש הביא את דעת מהר"ם מרוטנבורג ש"היה נזהר מלאכול פירות חוץ לסוכה כי היה סובר להחמיר כהאי לישנא (ביומא) דפירי בעי סוכה… היינו שקובע עצמו לאכילת פירות אבל באכילת ארעי דפירי ליכא מאן דאסר". וכ"כ רמב"ן (הובא בשו"ת שערי תשובה קצט): "לאכול פירות חוץ לסוכה ידעתי שכל המחברים התירו, ואני אוסר בראיה נכונה מן השמועה הנזכרת במסכת יומא, וכך נראה דעת רבינו ז"ל (הרי"ף)". וכ"כ ר"ן בדעת הרי"ף. וכ"כ המכתם כח, ב.

למעשה, יש אחרונים שכתבו שלא לאכול פירות בקביעות מחוץ לסוכה (משכנות יעקב קנה; חיי אדם קמז, ג; נהר שלום תרלט, ב; יפה ללב ב. ובמקור חיים לחוו"י החמיר בשבעת המינים). אבל רבים הקילו בזה כדעת שו"ע ורמ"א (לבוש ב; דה"ח ג; שע"ת בשם גינת ורדים; מ"ב יג; ערוה"ש ח; כה"ח לו).

ד,ג – אכילת קבע של בשר או גבינה

משנה כז, א: "אמר רבי אליעזר, מי שלא אכל לילי יום טוב הראשון ישלים לילי יו"ט האחרון של חג". ובגמ': "מאי ישלים? ישלים במיני תרגימא, תניא נמי הכי: אם השלים במיני תרגימא יצא".

כתבו תוס' 'במיני', שתרגימא לא הוי פירות הואיל ואינם צריכים סוכה, אלא היינו "בשר ודגים ושאר דברים שמלפתין בהם את הפת". על פי זה כתב רבינו פרץ (הגהות הסמ"ק צג, סב), שבשר או דייסא חייבים בסוכה. וכ"כ מאירי כו , א: "ומאחר שפסקנו פירי לא בעי סוכה למדת שמיני תרגימא אינן פירות שבודאי צריך הוא להשלים בדבר הצריך סוכה, וא"כ מיני תרגימא הם מיני לפתן כגון בשר ודגים וביצה וגבינה, ולמדנו על אלו ודומיהם שהם צריכים סוכה כל שיש בהם יתר מכביצה". וכ"כ עוד ראשונים (ארחות חיים סוכה לה; או"ז שא; ריא"ז ב, ח; וכך משמע מהרמב"ם ו, ו, וכפי שלמדו ממנו רבינו אברהם מן ההר ורבינו מנוח).

לעומת זאת, הרא"ש ב, יג, חלק על רבינו פרץ וכתב: "ובתוספתא פ' כיצד מברכין תניא: הביאו לפניו מיני תרגימא מברך עליהן בורא מיני מזונות, ומשמע דמיני תרגימא היינו מאכל שעשוי מחמשת המינים. ואפשר שהוא חשוב יותר מבשר וגבינה. ואין ראיה ממיני תרגימא להצריך סוכה לבשר ולגבינה, וגם אין דרך לקבוע סעודה עליהן ולא חשיב מאכילת ארעי דפת". וכ"כ הטור ושו"ע תרלט, ב.

יש שחששו לדעת רבינו פרץ ודעימיה, וכתבו שצריך להחמיר לאכול בסוכה בשר, דגים או גבינה הנאכלים בדרך קביעות (דה"ח קעא, ג; גינת ורדים ד, ו; מחזיק ברכה תרלט, ה). ויש שכתבו שמעיקר הדין הלכה כשו"ע אבל למעשה ראוי להחמיר (ב"ח תרלט, ד; מ"א ה; א"ר יג; בכורי יעקב יד; מ"ב יג וטו; כה"ח טו; הלח"ב יג, יב). ויש שהקילו לגמרי כמו השו"ע (שועה"ר יא; מטה משה תתקיב; יחו"ד א, סה).

ד,ד – דין אכילת קבע של בשר וכיוצא בזה בימינו

בערוה"ש תרלט, ט, הביא את שיטת רבינו פרץ ודעימיה וכתב: "הר"ר פרץ דמחמיר בבשר וגבינה פשיטא שלא החמירו רק באכילת קבע כמו שבארנו, דבאכילת ארעי אין שום ספק דאין צריך סוכה, וא"כ ממילא כיון שאצלינו אין דרך לקבוע עליהן סעודה על בשר וגבינה בלא פת, ממילא דתמיד הם אכילת ארעי ואין צריך סוכה". וכן למדנו מדברי הרא"ש, ב, יג, שחלק על ר' פרץ, וכתב: ש"אין דרך לקבוע סעודה עליהם".

וממילא כיום שרבים רגילים לאכול ארוחות שלמות בלי לחם, ושבעים מירקות, בשר ואורז, אפילו הרא"ש ודעימיה יודו שזו אכילת קבע, וחובה לאוכלה בסוכה. וק"ו שכך היא דעת מהר"ם מרוטנבורג ודעימיה, ור' פרץ ודעימיה. וכ"כ בשו"ת דבר חברון או"ח תקפו; פס"ת תרלט, ט; סוכת חיים עמ' שעח, בשם הרב אלישיב. ולעניין ברכה עיין בהמשך ה, ו.

ד,ה – בתוך הסעודה גם מים חייבים לשתות בסוכה

כתבו הרבה אחרונים (לחם יהודה לר"י עייאש ו, ו; שואל ומשיב רביעאה ג, יא; בנין שלמה מא; שו"ת ר"י מסלוצק כב; מקראי קודש א, סו"ס לא; וכך נטה בשעה"צ תרלט, כט), שכל ההיתר לאכול ולשתות ארעי חוץ לסוכה הוא כאשר כל האכילה והשתייה ארעיים, אבל בתוך סעודת קבע, כל מה שהוא אוכל או שותה נגרר אחרי אכילת הקבע שלו וחייב בסוכה. וכן דייקו מהמשנה כה, א: "אוכלין ושותין ארעי חוץ לסוכה", והרי אף שתיית קבע מותר לשתות מחוץ לסוכה, ולמה המשנה נקטה שרק שתיית ארעי חייבת בסוכה, אלא שתייה שבתוך אכילת קבע נחשבת חלק מסעודת הקבע וחייבת בסוכה.

וכ"כ מאירי כו, א, במפורש: "ויש אומרים שכל שתייה בלא אכילת דבר המחויב לסוכה ארעי היא, ועם אכילה היא נגררת אחר האכילה, אם האכילה קבע אף היא קבע ואם אין האכילה קבע אף היא אינה קבע. וכן נראה מלשון גדולי הרבנים שכתבו בכדטעים בר בי רב ועייל לכלה, שטועם מלא פיו ושותה כמו שכתבנו". (וכן נראה מר"ן וריטב"א).

לעומת זאת, רוב הראשונים לא כתבו דין זה, ולדעת ווי העמודים (ר' יצחק טייב), היראים (תכא) סובר אחרת, וכך פסק למעשה. ויש שלמדו משועה"ר תרלט, יז.

למעשה, כתבו הפוסקים להחמיר שכל מה שאוכלים או שותים בתוך הסעודה מחייב סוכה, ואף יש לבלוע את מה שבפיו לפני שיוצא מסוכתו, וכ"כ יחו"ד ה, מח; אז נדברו ט, מו; אבני ישפה א, קכא; הלח"ב יג, יא; בסוכות תשבו ה, ד; חיכו ממתקים תרלט, סז, ועוד.

ה – ברכת 'לישב בסוכה'

ה,א – מקור הדין

סוכה מה, ב: "אמר רב יהודה אמר שמואל: לולב שבעה (מברך על הלולב כל שבעת הימים), וסוכה יום אחד. מאי טעמא? לולב דמפסקי לילות מימים – כל יומא מצוה באפיה נפשיה הוא, סוכה דלא מפסקי לילות מימים – כולהו שבעה כחד יומא אריכא דמו. ורבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: סוכה שבעה, ולולב יום אחד. מאי טעמא? סוכה דאורייתא – שבעה, לולב דרבנן – סגי ליה בחד יומא. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אחד זה ואחד זה שבעה. אמר רב יוסף: נקוט דרבה בר בר חנה בידך, דכולהו אמוראי קיימי כוותיה בסוכה. מיתיבי:… נכנס לישב בה אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה, וכיון שבירך יום ראשון – שוב אינו מברך… תנאי היא; דתניא: תפילין, כל זמן שמניחן מברך עליהן, דברי רבי. וחכמים אומרים: אינו מברך אלא שחרית בלבד. אתמר, אביי אמר: הלכתא כרבי, ורבא אמר: הלכתא כרבנן. אמר רב מרי ברה דבת שמואל: חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה, אלא מקדים וקאי ועייל לבית הכסא, ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך. וכי איצטריך זימנא אחרינא – עייל לבית הכסא, ונפיק ומשי ידיה, ומנח תפילין ומברך. ואנן נמי כרבי עבדינן, ומברכין כל שבעה… "

ה,ב – דעת רוב הראשונים

דעת רוב הראשונים שדין סוכה כדין תפילין, וכל אימת שאדם נכנס לסוכה אפילו לטיול מברך. וכ"כ גאונים, בה"ג, רי"ף, רמב"ם (ו, יב), יראים, רבינו שמחה, רוקח, ראבי"ה, ריטב"א, אורחות חיים בשם רא"ה, מחזור ויטרי, פסקי הרי"ד, רי"ץ גיאת, מאירי, ספר הנייר, שיבולי הלקט ועוד.

ה,ג – מנהג העם וביאור ר"ת

כתב הרא"ש ד, ג: "רגילין העם שאין מברכין על הסוכה אם נכנס בה לטייל בה ושינה אלא דוקא בשעת אכילה, הלכך ראוי שיברך תחלה ברכת המוציא שמתחיל הסעודה ואחר כך יברך על הסוכה. ומה שאין מברכין על הסוכה בשעת השינה ואף על פי שמצינו בה חומר יותר מבאכילה, דאוכלין אכילת ארעי חוץ לסוכה ואין ישנים שינת ארעי חוץ לסוכה. היינו טעמא דשמא לא יוכל לישן והוי ברכה לבטלה. ורבינו תם פירש לפי שעיקר הקבע שאדם עושה בסוכה היא אכילה, אבל שאר טיול ושינה שעושין בסוכה טפלים לגבי האכילה והיא פטרתן". (דבריו של ר"ת מובאים בלשונם בתוס' ר"י שירליאון ברכות יא, א). וכ"כ שנוהגים למעשה מגיד משנה ו, יב; מרדכי תשסה; ריא"ז (שלט"ג ג).[1]

ה,ד – מנהג רוב ישראל כר"ת

דעת הפוסקים רובם ככולם, שנוהגים למעשה כדברי ר"ת, וכ"כ שו"ע תרלט, ח, ורמ"א. אמנם מנהג תימנים כדעת רוב הראשונים, כמובא בשו"ת פעולת צדיק א, נט. וכן הורו כמה פוסקים בודדים מיוצאי אשכנז: גר"א בביאורו ובמעשה רב אות ריח; חזו"א (ארחות רבינו ב, עמ' רכה).

ה,ה – מנהג ספרדים על סעודה ממש

לבן איש חי האזינו ח, מברכים 'לישב בסוכה' רק על דבר שברכתו 'המוציא' וחייבים לאוכלו בסוכה, כגון לחם בשיעור של יותר מכביצה. וכן האוכל פת הבאה בכיסנין כשיעור קביעות סעודה, שברכתו 'המוציא'.

ולדעת רבים, גם האוכל תבשיל מזונות כאיטריות בשיעור קביעות סעודה, למרות שברכתו 'מזונות', מברך 'לישב בסוכה'. כ"כ שואל ונשאל ג, צה וקסה, וחזו"ע עמ' קלו.

ואמנם לגינת ורדים מברכים 'לישב בסוכה' גם על פת הבאה בכיסנין בשיעור של יותר מכביצה, אבל למעשה אין ספרדים שנוהגים כמותו.

ה,ו – הקובע סעודה על בשר ודגים או מאכלי גבינה בלא מיני דגן

נלענ"ד שהקובע כיום סעודה על בשר או דגים או מאכלי גבינה, גם אם לא יאכל מזונות כלל, יברך 'לישב בסוכה' גם למנהגי ספרדים. ואמנם כמעט כל האחרונים כתבו שהקובע סעודתו על בשר, דגים או גבינה, אינו מברך 'לישב בסוכה', כי חששו לדעת הרא"ש ושו"ע (לעיל ד, ג). מכל מקום למדנו שכל מה שאמרו לברך רק על מיני דגן, הוא מפני שרק עליהם היו רגילים לקבוע סעודה (לעיל ד, ד). אבל כיום שרבים מאוד רגילים לקבוע את רוב סעודותיהם בלא מיני דגן, סעודות בשר ודגים או גבינה כבר נחשבות כסעודות קבע, שחייבים לאוכלן בסוכה, ועליהן מברכים 'לישב בסוכה'. שכל כללי מצוות הסוכה נלמדו ממנהגיו של האדם בכל השנה – "תשבו כעין תדורו". וכיוון שכל השנה ארוחות אלה הן סעודות הקבע שמקפידים לאכול בבית, והן עיקר חיוב הסוכה, ממילא עליהן מברכים. וכ"כ הרב ליאור בשו"ת דבר חברון או"ח תקפו.

ה,ז – מנהג אשכנזים לברך על דברים שחייבים בסוכה

שתי דעות עיקריות נאמרו במנהג אשכנז: א) האוכל כשיעור שחייבים לאכול בסוכה, מברך 'לישב בסוכה'. כלומר, האוכל פת הבאה בכיסנין יותר משיעור כביצה, כיוון שחייב בסוכה, מברך 'לישב בסוכה'. וכן מסקנת מ"ב תרלט, מו (עיין שעה"צ פד). ב) האוכל כשיעור שיש בו קביעות סעודה מסוימת מברך, אבל כשיעור של יותר מכביצה, אף שחייב בסוכה עדיין לא מברך, כי אין בו בחינה של קביעות סעודה. דוגמא למקרים שיש בהם קביעות מסוימת ומברך: האוכל פת הבאה בכיסנין עם הקפה בבוקר בשיעור יותר מכביצה, וכפי שכתב במאמ"ר תרלט, ג. וכן מה שאוכלים אחר הקידוש כדי שיהיה במקום סעודה, כמובא בשע"ת ה. דעה זו הובאה במ"ב תרלט, טז, אמנם למעשה כתב שהמנהג לברך על יותר מכביצה גם בלי צד של קביעות סעודה. וכדי לצאת מספק, המליץ להשאר בסוכה עוד, כדי שהברכה לא תהיה רק על אכילה זו.

ה,ח – קבע על יין ודין הבדלה

יש סוברים שהשותים יין בקביעות, היינו בצוותא, מברכים 'לישב בסוכה' (ב"ח, לבוש, א"ר תרלט, יג). ויש סוברים שאין שתיית יין חשובה מספיק כדי לחייב ברכה (ט"ז תרלט, ז; גינת ורדים או"ח כלל ד, ו; פמ"ג א"א ה; שועה"ר תרלט, יב; מאמ"ר ב; מ"ב יג; חזו"ע עמ' קלט).

אמנם כאשר מדובר בהבדלה, לדעת הרבה פוסקים ההבדלה נותנת לשתיית היין חשיבות של קבע לברך עליה 'לישב בסוכה'. כ"כ בלוח א"י; שבט הלוי ו, מב; רבבות אפרים ג, תכד, ד, בשם הרב אלישיב; הליכות שלמה ט, יא; פס"ת י, בשם אוצר מנהגי חב"ד. וכל זה למנהג אשכנזים אבל למנהג ספרדים, אין מברכים, וכ"כ בחזו"ע עמ' קמ.

ה,ט – מנהג אשכנזים לגבי מי שאין בדעתו לאכול

כתב ט"ז תרלט, כ: "נראה לי דמי שבדעתו שאין אוכל פת כל היום… חייב לברך על הסוכה בכל פעם שיכנס בה באותו יום לטיול, כיוון שאותו יום אין בו אכילת פת הדרינן לדין התלמוד דמברך בכל פעם שנכנס לישב שם, דהא עיקר הטעם, שאכילת פת הוא עיקר ופוטר את הטפל". וכ"כ א"ר טו; דרך החיים קעא, יט; חיי אדם קמז, טו; שולחן שלמה יג; מ"ב מח; אז נדברו ט, מו. ובחיי אדם קמז, טו, הוסיף שאדם שנכנס לסוכה, ובמשך כל שהייתו בה לא יאכל, לכל הדעות (משמע גם דעת ר"ת) יברך על עצם השהייה. והביאו מ"ב תרלט, מח. וכן הורו אז נדברו ט, מו; רשז"א כמובא בהסוכה השלם (פסקים והערות כב).

אולם במאמר מרדכי ח, חלק על הט"ז וכתב, שלדעת ר"ת דין התלמוד הוא שאין מברכים אלא על האכילה ולא מחמת מנהג בלבד. אמנם לא כתב במאמ"ר מהיכן למד ר"ת דין זה בגמרא. ורבים מפוסקי הספרדים הזכירו את סברת המאמ"ר (עי' כה"ח צז). וכן למעשה מוסכם שמנהג ספרדים שרק על סעודת קבע מברכים. וכן דעת מהרש"ם בדעת תורה, שלא נהגו לברך על שהייה לשם שתיית משקה חם בלבד.

ורבים מיוצאי אשכנז נוהגים, שאם אין מתכוונים לאכול כשיעור שמחייב סוכה, מברכים גם על טעימה כל שהיא של מזונות או יין, מפני שהעיקר כדעת הסוברים שיש לברך גם על שהייה בסוכה, אלא שהואיל ונהגו לברך על אכילה, טועמים מעט מזונות או יין, אבל על שהייה בלבד אין נוהגים לברך. כיוצא בזה כתב בערוגות הבושם או"ח קצב, לגבי המבקר בסוכת חבירו. ועיין בסוכות תשבו י, 33, והליכות שלמה ט, יב, הערה כו.

ה,י – ההולך לסוכת חבירו

לחיי אדם קמז, כ, המבקר בסוכת חבירו, גם אם לא יאכל מברך. ולשועה"ר טו, גם בסוכת חבירו רק על דבר שחייבים לעשות בסוכה מברכים. (והובאו דעותיהם בשעה"צ תרלט, צג). ובשו"ת ערוגות הבושם או"ח קצב, כתב שאפשר לברך על שהייה בלבד בסוכת חבירו, כדעת הח"א, אלא שהוסיף שטוב לטעום משהו. ובערוה"ש כח, כתב, שיברך רק אם אוכל, ומשמע אכילה החייבת בסוכה. וכמובן שלמנהג ספרדים מברכים רק על סעודת קבע, ועיין חזו"ע עמ' קעז.

ובהליכות שלמה ט, יב, ובהערה כו, כתב שלמרות שמעיקר הדין הלכה כח"א, אין נוהגים כמותו, מפני שהמבקר את חבירו אינו מתכוון לישב בסוכה, אלא עיקר מגמתו לראות את פניו, ולכן אין מברכים. אמנם אם כוונתו היתה לשבת בסוכה, ולא היה בא לבקרו אילו היו יושבים בבית, אז יברך גם על השהייה. ע"כ. וקשה על דבריו, שנדמה שהמבקרים מתכוונים גם לשבת בסוכה. ואולי התכוון לתלמידים שבאים לראות פני הרב ברגל, שהם היו באים גם בלא הסוכה. אבל חברים שמבקרים, באים לשבת בסוכה עם חבריהם.

העיד בספר סוכת חיים עמ' שפט בשם הרב פיינשטיין, שכאשר שאלו אותו מבקריו אם לברך למרות שאינם אוכלים מזונות, היה משיב שיברכו. אבל אם לא היו שואלים, לא היה מורה להם לברך. ועיין בסוכות תשבו י, 33.

ה,יא – הנכנס ומתכוון לאכול סעודה לאחר זמן

מנהג אשכנז הפשוט, שהנכנס לסוכה דוחה את הברכה עד הסעודה. אולם הבעיה שבינתיים מקיימים את מצוות הישיבה בסוכה בלא ברכה. ולכן המליצו כמה אחרונים לאכול יותר מכביצה מזונות כדי לברך בתחילה 'לישב בסוכה'. וכ"כ במ"ב תרלט, מו. ובח"א קמז, יג, כתב שיכול לברך גם על כזית, ובשעה"צ פד, דחה את דבריו והצריך יותר מכביצה. ולענ"ד הסומך על הח"א לא הפסיד.

אמר רשז"א שגם כאשר בינתיים אינו אוכל ולא מברך 'לישב בסוכה', נכון לכוון לקיים את מצוות הישיבה בסוכה, ולא להיבטל מהמצווה עקב זה שעדיין לא בירך (שיח הלכה ח, מז, הליכות שלמה ט, 93).


[1].שיטת תוס' מה, ב, 'אחד': "…כל אימת דנכנס לה כדי שיאכל וישתה וישן ואפילו עשר פעמים ביום מברך אכל אחת ואחת…" משמע שגם על שינה מברך, ולא ברור אם גם על אכילת ארעי. ולמגדל עוז ור"י עייאש בלחם יהודה (על הרמב"ם שם), לדעת התוס' אף הנכנס כדי ללמוד מברך, ורק מי שנכנס לשהות שהייה בעלמא אינו מברך. והט"ז תרלט, כ, סובר שדעת התוס' כדעת הרי"ף והרמב"ם שמברכים גם על שהייה. וכן משמע מב"י.

ריטב"א מה, ב, הביא עוד שתי שיטות: א) שכל עת שקובע עצמו לעשות בה אחד מדברים אלו, כמו אכילה, שינה, שינון וכיוצא בהן, הוי כהנחה דתפלין וחייב לברך אף על פי שלא יצא משם. ב) מברך בכל יום פעם אחת בשחרית, ומשמע שמברך ברכה זו בין יצא באמצע בין לא יצא. ועיין של"ה מס' סוכה נר מצוה ו.

ו – מדיני הברכה

ו,א – סיים לאכול ושכח לברך

לדעת פוסקי אשכנז פשוט שיברך, שהואיל ומעיקר הדין גם על שהייה מברכים, כאן שכבר היה צריך לברך על הסעודה, פשיטא שאם לא בירך לפני הסעודה שיברך אחריה. וכ"כ מ"א תרלט, יז; לבושי שרד כה; א"ר יח; חיי אדם קמז, טז; שועה"ר טז; שולחן שלמה יד; דרך החיים קעא, יח; מ"ב מח.

ופוסקי הספרדים כתבו שלא יברך, כ"כ בשולחנו של אברהם יח; בא"ח האזינו ה; כה"ח ק. וכ"כ חזו"ע עמ' קעח, אלא שכתב שאם עדיין יאכל לפתן יברך, למרות שעל הלפתן לבד לא היה יכול לברך.

ו,ב – יציאה קצרה בין סעודות

למדנו בהערה 9, שמחמת הספק, אין לברך שוב על הסעודה הבאה, וגם אם יצא באמצע לזמן קצר, לא יברך שוב. ויש להוסיף שלדעת אשל אברהם בוטשאטש וכה"ח צח, אם התכוון שהברכה תועיל רק לסעודה זו, גם אחר יציאה קצרה, יברך שוב על האכילה הבאה.

ז – שינה בסוכה ודין מתנמנם

ז,א – איסור שינת ארעי מחוץ לסוכה

סוכה כו, א: "תנו רבנן: אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה, ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה. מאי טעמא? אמר רב אשי: גזרה שמא ירדם. אמר ליה אביי: אלא הא דתניא: ישן אדם שינת עראי בתפילין, אבל לא שינת קבע, ליחוש שמא ירדם! אמר רב יוסף בריה דרב עילאי: במוסר שינתו לאחרים. מתקיף ליה רב משרשיא: ערביך ערבא צריך! אלא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: במניח ראשו בין ברכיו עסקינן. רבא אמר: אין קבע לשינה".[2]

לפי תירוצו של רבה בר בר חנה מותר לישון שינת ארעי בין ברכיו מחוץ לסוכה, וכ"כ בשו"ת תשב"ץ (א, ק, 'צריך'), שאיסור שינת ארעי מדרבנן גזירה שמא ירדם, ו"אפילו כל ז' אפשר למינם פורתא אכתפיה דחבריה כמו שהיו עושין בשמחת בית השואבה". וכך דעת ראב"ן (תסג), ומעשה רוקח (קמו), שכתבו רק את טעמו של רב אשי.

לעומת זאת, רוב הראשונים כתבו את טעמו של רבא, שאין קבע לשינה. כ"כ היראים תכא: "וקי"ל כרבא הלכך אפילו הניח ראשו בין ברכיו דקים ליה שלא ירדם אסור". וכ"כ רי"ף, רז"ה, ראב"ד, רא"ש, הג"מ (ו, ו), תניא רבתי, סמ"ג, שבולי הלקט, עיטור, ועוד. אם כן, שינת ארעי מחוץ לסוכה אסורה מצד עצמה ולא משום גזירה. וכ"כ בפשטות באו"ה תרלט, ב, 'אפילו'.

ז,ב – הסבר טעמו של רבא

"רבא אמר אין קבע לשינה", פירש רש"י: "שפעמים שאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך, הלכך זו היא שינתו". וכ"כ הר"ן: "הלכך גבי סוכה כל שינה מקריא שינת קבע". וכ"כ רוה"פ, ומ"ב תרלט, יא.

וכתב שפת אמת (כו, א, 'בגמ' מ"ט'), שלכאורה היה אפשר להסביר את האיסור לישן שינת ארעי מחוץ לסוכה לפי הכלל של 'תשבו כעין תדורו', שכן אין אדם רגיל לישון ארעי מחוץ לביתו. ומזה שלא הסבירו כך, משמע שגם שינת ארעי דרך בני אדם לישון מחוץ לביתם, ואע"פ כן לרבא אסור משום שכל שינת ארעי נחשבת קבע. ובשבות יצחק עמ' ב, הוסיף שכל מה שהוא קבע לא שייך לדרוש בו 'תשבו כעין תדורו', ואפילו שינה מועטה נחשבת שינת קבע ולכן אין לגביו דרשת 'תשבו כעין תדורו', והביא לראיה את סעודת ברית המילה, שהואיל והיא קבע מקיימים אותה בסוכה גם כשצפוף.

ויותר נראה שהכלל "תשבו כעין תדורו" חל גם על שינה, ומה שאמר רבא אין קבע לשינה, היינו שאין גדר של שינת קבע שהיא אסורה מחוץ לסוכה ואילו שינה אחרת מותרת, אלא גם שינת ארעי נחשבת קבועה ואדם רגיל לקיים אותה בביתו ולא בחוץ. וכן ידוע שאין זה מכובד לישון שינת ארעי בספסל ברחוב או בתור בבנק או קופ"ח, ומה עוד שכאשר מניחים את הראש כדי לישון שינת ארעי לפעמים נוחרים ומוציאים ריח רע, ולכן שינת ארעי זו שנעשית מחוץ לבית נחשבת מגונה. אולם יש שמנמנמים, היינו שראשם צונח מעת לעת, אבל אינם מתכוונים לישון, וזה כבר לא נחשב מגונה, כיוון שהרואים מבינים שהאיש עייף וקשה לו להישאר עירני.

וממילא יוצא מזה יסוד חשוב להלכה, שכל מה שאסרו לישון ארעי הוא במניח ראשו כדי לישון שינת ארעי להפגת עייפותו, אבל המתנמנם בעל כרחו אינו נחשב ישן ואין בזה איסור. וגם לפי הכלל "תשבו כעין תדורו", נמנום מותר, כשם שבכל השנה אדם רגיל לעיתים לנמנם מחוץ לביתו.

ונראה על פי זה שהנוסע בדרך בין עירונית, אם יצא לצורך מצווה או לדבר שהוא מוכרח לעשותו דווקא עכשיו, הרי שכיוון שמקובל להניח את הראש לשינת ארעי, לפי כללי "תשבו כעין תדורו", לא יהיה בזה איסור. אבל אם נסע שלא בהכרח, הרי הוא כמקיז דם, שאף שאח"כ הוא מצטער, אינו פטור מהסוכה, הואיל והביא עצמו בידיים למצב זה שיצטער (רמ"א תרמ, ג).

וקשה מרש"י, שבביאור שינת ארעי נקט לשון מנמנם. והגמ' מפרשת מנמנם – "נים ולא נים, תיר ולא תיר, כגון דקרי ליה ועני, ולא ידע לאהדורי סברא, וכי מדכרו ליה מדכר" (פסחים קכ, ב; תענית יב, ב; מגילה יח, ב, ועוד). ונראה לבאר, שרצה לומר שכל שינת ארעי אסורה אפילו כשאינו שקוע ממש בשינה אלא רק מנמנם, ובתנאי שהשעין את ראשו כדי לישון ולאגור כוח. אבל לא רצה לומר שהמנמנם בעל כרחו, בלא שהשעין את ראשו כדי לישון ובלא שהתכוון לאגור כוח, נחשב כישן שינת ארעי.

ז,ג – פחות משינת ארעי

בגמ' כו, א: "כמה שינת עראי? תני רמי בר יחזקאל: כדי הלוך מאה אמה". וכתב במ"ב תרלט, יא, בשם פמ"ג, שאולי גם בסוכות מותר לישון מחוץ לסוכה פחות מהילוך מאה אמה, כי אפילו לכלל שינת ארעי לא הגיע (ובשעה"צ כג, כתב שכן משמע ברי"ץ גיאת). ולפי מה שכתבתי, כוונתם להתיר שינה קצרה שכזו גם כשהיא מכוונת לשם הפגת עייפות. אמנם לדעת בכורי יעקב יב, גם שינה של פחות ממאה אמה אסורה, שכך דעת רבא שכל שינה אפילו מועטה מפיגה עייפות ונחשבת לקבע.[3]

ז,ד – האם צריך להעיר מי שנרדם ומתנמנם מחוץ לסוכה

כתב בבא"ח האזינו ח, שאם רואה את חבירו מתנמנם בבית הכנסת בעת קריאת התורה וכיוצא בזה, צריך להעירו שהרי אפילו שינת ארעי אסורה מחוץ לסוכה. וכך דעת הרב אלישיב (שבות יצחק עמ' ד), והוסיף שאפילו מי שרגיל בכך אסור, כי לא אומרים על שינה 'תשבו כעין תדורו', כי שינה לעולם חייבת סוכה. וראיה לכך מהרמ"א יו"ד שעב, א: "כהן שהוא ישן ונמצא מת עמו באוהל, צריכים להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא משם". וכך הורה הרב קנייבסקי (סוכת חיים עמ' שמג), שאפילו אם הוא אביו מצוה להעירו. ובחזו"ע עמ' רא כתב, שטוב להעירו בנחת שילך לישון בסוכה, כי אם צריך להעירו בתקיפות, הרי שהוא מצטער ופטור. כיוצא בזה כתב בהל' חג בחג ח"ב עמ' לד, שמסרו בשם מהרי"ל דיסקין, שאין להעיר את מי שנרדם מחוץ לסוכה, הואיל והוא מצטער.

לעומת זאת, בהגהות רא"מ הורוויץ (בסוף ש"ס וילנא) הקשה למה הגמ' לא מתירה לסמוך על שומר ולישון שינת ארעי מחוץ לסוכה, "וכי אסור לשבת רגע חוץ לסוכה שמא ירדם"? ותירץ: "ונראה מזה ראיה ברורה שאם ישן מעצמו אין שום חשש כלל, רק כששוכב לישן וסומך על חבירו (אז יש חשש, הואיל) והסמיכות אין בה ממש (ולכן) אסור משום שינת ארעי". וכ"כ רשז"א (הליכות שלמה ט, יז), שמי שנרדם לאונסו חוץ לסוכה אין צריכים להעירו הואיל והישן פטור מן המצוות. ועוד הביא בסוכת חיים עמ' שמג, בשם הרב פלדער שהרואה את חבירו באוטובוס ודאי אין צריך להקיצו, דהולכי דרכים פטורים מן הסוכה.

ז,ה – הלכה למעשה

לפי מה שכתבתי לעיל, אם זה שמתנמנם בקריאת התורה אינו מניח ראשו על זרועו כדרך הרוצים לישון ארעי אלא הוא מתנמנם בעל כרחו, ומשתדל להישאר ער, אין בנמנום זה איסור של שינת ארעי, הואיל ואינו מתכוון לישון, וממילא אין חובה להעיר אותו. אמנם לכתחילה עדיף שלא יתנמנם כך, הן כדי לחוש לסוברים שגם נמנום נחשב שינת ארעי, והן מצד המצווה לשמוע את קריאת התורה. ומ"מ כאשר קשה לו מאוד שלא להתנמנם מעט, אין עליו חובה לצער את עצמו כדי שלא לנמנם, שכן בנוסף למה שכתבתי שנמנום כזה אינו נחשב שינת ארעי, אפשר לומר עליו שהוא מצטער ופטור מסוכה. היינו שכשם שמצטער פטור מהסוכה ויכול לצאת ממנה, כך כאשר אדם צריך להצטער מאוד כדי שלא לנמנם מחוץ לסוכה, הוא פטור מהסוכה.


[2]. מחלוקתם זהה למחלוקת שבירושלמי פ"ב ה"ה: "אין שינה עראי. חברייא אמרין שכן אדם נשתקע בתוך שנתו. א"ר אילא שכן אדם ישן קימאה ודיו. מה נפק מן ביניהון מסר שנתו לאחר. על דעתהון דחבריא מותר על דעתיה דרבי אילא אסור".

[3]. במקראי קודש (פרנק א, לג) כתב שמדברי רז"ה (סוף פסחים) משמע שאפילו נמנום קל אסור מחוץ לסוכה, שהסביר רז"ה שמברכים כל שבעה על הסוכה כי אין אדם יכול לעמוד בלא שינה שלושה ימים (משא"כ במצה שלא מברכים על אכילתה כל שבעה כי אדם יכול להסתפק במאכלים אחרים), ע"כ מהרז"ה. ולכאורה יכול ללכת אפילו ז' ימים ללא שינה אם ינמנם באמצע כפי שנהגו בשמחת בית השואבה (נג, א), הרי שלרז"ה אפילו נמנום כל שהוא צריך סוכה. ושוב לפי מה שכתבתי, הנמנום שאסור הוא בנמנום שנעשה בכוונה כדי לישון ולהפיג עייפות.

ח – חולה ומצטער פטורים מהסוכה

ח,א – שמש של מצטער חייב בסוכה

הכוונה למי שיש לו עוזר אישי, שצמוד אליו כל השנה, שלכאורה מצד 'תשבו כעין תדורו' גם הוא פטור, ולכן חידשה הגמרא כו, א, שאף שהמצטערים פטורים המשמשים שלהם חייבים.

ח,ב – כאשר צפויים לרדת גשמים

משנה כח, ב: "מאימתי מותר לפנות – משתסרח המקפה". והסביר ר"ן: "דוקא כשהתחיל לאכול הוא דאינו מותר לפנות אלא משתסרח המקפה, כדי שלא יראה כמבעט בסוכתו ויוצא, אבל לא התחיל להכנס בה, כל שמצטער מחמת גשמים פטור כי היכי דשרי משום באקי וסירחא דגרגושתא… זהו דעתי אבל למעשה איני סומך על סברתי אחר שאין בזה ראיה ברורה".

ובלחם יהודה ו, י (לר"י עייאש), כתב שמלשון הרמב"ם משמע שלא כר"ן, וההיתר הוא לאחר שתסרח המקפה. ודייק כך מדברי השו"ע. אולם פוסקים רבים הזכירו את דעת הר"ן.

בריטב"א כט, א, התיר יותר: "תנו רבנן היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד, אין מטריחין אותו לעלות, ומינה שאם לא היה אוכל עדיין וראה גשמים באין ושמים מתקדרין בעבים, שאוכל חוץ לסוכה ואין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור כל סעודתו". כלומר אפילו אם רק צפויים גשמים, פטור מהסוכה. בבכורי יעקב תרלט, ל, חשש לסברת הריטב"א לענין ברכת לישב בסוכה.

בדעת תורה תרלט, ה, הביא את הריטב"א, ותמה שהוא נגד הפוסקים, אבל נשאר בצ"ע אם יכול לברך 'לישב בסוכה' כשעומדים לרדת גשמים. וכתב על פיו בפס"ת תרלט, יד, שאם השירות המטאורולוגי צופה שירדו גשמים בלילה, אינו פטור מהשינה בסוכה. וכ"כ בשו"ת שבט הקהתי א, קצט, שמאחר שעדיין לא ירדו גשמים, הוא עדיין חייב בסוכה (ובחלק ג, קצב, כתב שגם הרב אלישיב סובר כך). ואמנם כתב רמ"א תרמ, ד, שאם ירא מליסטים או גנבים פטור מהסוכה, זה מפני שאם יבואו הליסטים בוודאי יינזק, אבל אם ירדו הגשמים, יוכל לצאת ולא יארע לו נזק.

ונלענ"ד שאם הוא דואג ומצטער מכך שבאמצע הלילה יצטרך לברוח מהגשמים, ואולי שמיכתו ומצעיו ירטבו, ואולי מחמת שיתעורר לצאת מהסוכה יתקשה אח"כ להירדם שוב, הרי שהוא בפועל מצטער ופטור. ונראה שמה שכתב בדעת תורה הוא במצב של ספק, שאין הערכה על סמך נתונים ברורים שעומדים לרדת גשמים. שאם היה מיקל בכל מצב של חשש, כל החששנים היו נמנעים תמיד מהמצווה. אבל כאשר על פי השירות המטאורולוגי ישנה סבירות גבוהה מאוד שירדו גשמים, הרי שיש באמת מקום לחשוש, ואין זה סתם אדם שמצער עצמו מפני חשש לא ברור.

ויותר מזה כתב במאירי כו, א, שמפני חשש שמא ירדו גשמים, נפטרים מהשינה בסוכה, וז"ל: "ואף אנו נוהגים להקל שלא ליתן מטות שלנו בסוכה ולשכב שם מפני סכנת הצנה שהיא מצויה בלילות במחוזות הללו וכן שהם עלולים בגשמים הרבה באותו זמן, והרי אנו כמורשים מעיקרא אלא שאבותינו ורבותינו היו נוהגים בלילות הראשונים ובימים הראשונים שישנים שם קימעא בבגדיהם דרך חבוב מצוה".

י – אימתי אדם נחשב מצטער ופטור משינה בסוכה

י,א – איזה קור פוטר משינה – הרחבת הערה 14

המרדכי שגר בגרמניה (סי' תשמא) כתב שהעולם מקילים ואינם ישנים בסוכה מפני "שיראים מן הצינה, והוה כחולה שאין בו סכנה או כמצטער דפטורים מן הסוכה". והרמ"א שגר בפולין כתב בד"מ תרלט, ג, שטעם זה "אינו מספיק, שהרי ברוב המקומות אינו קר כל כך בימי הסוכות והיו יכולים לישן שם בכרים וכסתות". וכך דעת הב"ח. לעומת זאת, המאירי שחי בפרובנס כתב: "ואף אנו נוהגים להקל שלא ליתן מיטות שלנו בסוכה ולשכב שם מפני סכנת הצינה שהיא מצויה בלילות במחוזות הללו…"

ולגבי ארץ ישראל נראה שהיה מוסכם שבדרך כלל הלילות בסוכות אינם קרים. אולם בפועל אנו יודעים שבלילות הקרים שבהרים יש שמצטננים, ואולי מפני שאנו מפונקים יותר. למעשה נראה בפשטות, שמי שמצטנן או יודע שיש סבירות גבוהה שיצטנן, פטור מהסוכה, מפני שהוא מצטער, אלא שחובה תחילה להתכסות בשמיכות החמות שיש ברשותו. ואם בלילות הקרים הוא נוטה להצטנן גם עם שמיכות חמות, הוא פטור משינה בלילה בסוכה. ואם גם בצהרים יהיה קר מאוד, יהיה רשאי לישון גם ביום בבית. וכן מצינו שאף במצרים הקילו שלא לישון בסוכה, כפי שכתב בנהר מצרים (א, או"ח, הלכות סוכה ס"ג), "כי אויר מצרים רע מאד ומזיק".

ויש לדעת שכאשר הוא פטור מהסוכה מפני שהוא מצטער, אין עליו להחמיר, ואם יחמיר יחשב הדיוט (רמ"א תרלט, ז). ומ"מ הרבה צדיקים היו מהדרים גם במקומות הקרים ביותר באירופה לישון במסירות נפש בסוכה (עי' בפס"ת תרלט, ז), וכנראה מרוב חיבת המצווה למרות הקור לא הרגישו צער (עיין לעיל א, א, בדברי האדר"ת).

י,ב – מי שלא מצליח להירדם בסוכה

כתבתי שהוא פטור, והסברה פשוטה. וכן למדנו מרבנו מנוח פ"ו ה"ו, שכתב: "ועכשיו הקילו בשינת סוכה משום דפירצה קוראה לגנב (ומפחדים מהם) ותו נפל חולשא ורוח קמעא עוררם, ואשר יעשה אותם האדם וחי בהם כתיב. ומיהו ביום דליכא למיחש לגניבה אסור לישן חוץ לסוכה".

י,ג – אור בסוכה

שכחו והשאירו בשבת אור בסוכה, וקשה לו להירדם, פטור מהסוכה.

י,ד – הגר בקומה גבוהה וסוכתו למטה וטורח לו לרדת אליה

גמ' כו, א: "שומרי גנות ופרדסים – פטורין בין ביום ובין בלילה. וליעבדי סוכה התם וליתבו! אביי אמר: תשבו כעין תדורו. רבא אמר: פרצה קוראה לגנב. מאי בינייהו? איכא בינייהו דקא מנטר כריא דפירי". מסביר רש"י את דעת אביי: "כדרך שהוא דר כל השנה בביתו, הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור כאן בסוכה עם מטותיו וכלי תשמישו ומצעותיו, וזה אינו יכול להביאן שם מפני הטורח". (ובריטב"א כתב שאף רבא לא חולק על עקרון זה).

לפי זה, לכאורה פטור 'מצטער' אינו רק כאשר הוא מצטער מחמת ישיבתו בסוכה אלא אף אם הוא מצטער מחמת הטרחה ללכת לסוכה. וכן נראה ממה שהביא בבאו"ה תרמ, ד, 'מפני הרוח' בשם לבוש, שאם הוא מצטער מחמת הצינה פטור מהסוכה, אפילו אם הוא יכול להינצל מהצינה על ידי כרים וכסתות, "דאין כל אדם יכול לטרוח בכל לילה ולהביאם שם, ולמחר לפנותם". וכ"כ בשועה"ר תרלט, ח, שאם יש בהבאת השמיכות טרחה רבה, עד שאם היה צריך להביאן לחדרו, היה מעדיף לישון בחדר אחר, הוא פטור מלישון בסוכה. וכן נראה ממה שכתב רמ"א תרמ, ד: "מי שכבו לו הנרות בסוכה בשבת ויש לו נר בביתו, מותר לצאת מן הסוכה כדי לאכול במקום נר, ואין צריך לילך לסוכת חבירו שיש שם נר אם יש טורח גדול בדבר".

כיוצא בזה כתב בשו"ת משנה הלכות ו, קטו, שפטור 'מצטער' הוא גם כאשר הסוכה עצמה נוחה אלא שמסיבות נוספות יש לו בה צער, כפי שפטרו חתן ושושביניו מהסוכה, כי החתן מצטער שלא יוכלו כולם להיכנס בה. (ולא דן במפורש על אדם שגר בבנין קומות וקשה לו לרדת לסוכתו).

אמנם בשו"ת באהלה של תורה ה, נג, כתב שאדם שגר בקומה עשירית וצריך לטרוח לרדת כדי לאכול בסוכה אינו יכול לפטור עצמו מלאכול בה מדין מצטער. ואין לדמות דין זה למה שכתב בבאו"ה תרמ, ד, 'מפני הרוח' בשם לבוש, כי בבאו"ה דן במצב של אדם שכבר פטור מהסוכה מחמת הקור, שאין מחייבים אותו לטרוח הרבה על מנת שלא יצטער ויוכל לקיים את המצווה. אבל כאן שאינו מצטער מחמת הסוכה עצמה אלא רק מהטרחה ללכת אליה, לא מצינו שפטרו אותו. וכ"כ בספר חיכו ממתקים תרמ, כח, והוכיח מארחות חיים הל' סוכה לב, שכתב כן במפורש: "ויש מפרשים מצטער כל מי שאין לו סוכה בתוך ביתו ומצטער ללכת לאכול במקום אחר וזה פטור מן הסוכה, ואינו נראה". וכ"כ בבכורי יעקב תרמ, יג, שביאר שמה שכתב הרמ"א שמי שנכבה לו נרו בליל שבת, אינו צריך לטרוח ללכת לסוכת חבירו, הוא "דוקא היכי שכבר יש לו סוכה ועתה מפני סעודה אחת יטלטל כליו לשם, בזה פטור משום מצטער, אבל לעשות סוכה אינו פטור משום מצטער, דאל"כ כל אדם יפטר מסוכה דהא יש טרחה בעשייתה, אלא על כרחך דלא מקרי מצטער אלא כשמצטער בעת ישיבתה בה, ואם כן הוא הדין דלא נחשב מצטער בהטורח שיש לו לילך לסוכת חבירו".

ונלענ"ד שכהמשך לזה צריך לחזור להגדרה שכתבתי בהלכות, שמי שגר בקומה עשירית והחליט לבנות למטה את סוכתו, ולא לעבור למקום אחר למשך חג הסוכות, החליט בזה שלא יטען שהוא מצטער לרדת לסוכה. שכן הסוכה היא ביתו ולא הדירה בקומה עשירית. ורק כאשר הקים סוכה נוחה, כמקובל בדירת ארעי, אלא שהלילות קרים מאוד, כגון שהוא גר במקומות הקרים שבאירופה, שעל פי הדין אפשר לומר שבקור כזה פטורים משינה בסוכה, במצב כזה אינו חייב לטרוח להביא בכל לילה כסתות כדי שיוכל לישון.

יא – אנשים נשואים

יא,א – אנשים נשואים – הרחבת הערה 16

כתב הרמ"א בדרכי משה תרלט, ג: "ולי נראה שנהגו להקל כי מצוות סוכה לישן בה כמו שישן בביתו איש עם אשתו, וכמו שדרשו חז"ל (סוכה כו, א)… וכמו שכתב במהרי"ל שהיה ישן עם אשתו בסוכה. ובזמן הזה שאין לכל אחד סוכה מיוחדת, אלא רבים אוכלים ושותים בסוכה אחת, אי אפשר להם לישן עם נשותיהם בסוכה כאחת, ואם יניחו נשותיהם בביתם והאנשים ישנו בסוכה לפעמים הוי מצטער ולא מקרי כעין תדורו, וכבר אמרו (בעירובין סג, ב על מיכה ב, ט): נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן מִבֵּית תַּעֲנֻגֶיהָ, זה הישן בחדר שאיש ואשתו ישנים שם, ואפילו אשתו נדה. ואף יבטל על ידי זה מצוות עונה לפעמים, או יבטל מה שנאמר (דברים יד, כו): וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ, כי לפעמים אשתו מצטערת על זה. ועל ידי זה נשתרבב המנהג להקל". ונראה שכוונתו "נשתרבב המנהג להקל" שגם מי שאינו נשוי, ומי שיכול לישן עם אשתו בסוכה, הקילו שלא כדין. וכ"כ הט"ז ט, שיש מצווה שהאיש ישמח את אשתו בחג, ואם ירצה לשמח אותה בזה שיישן עמה בחדר, אף כשהיא נדה, כמובא בעירובין סג, ב, הרי הוא עוסק במצווה ופטור מהמצווה. וכ"כ שועה"ר ט. ומ"מ נראה שגם לדעתם אם האשה מוחלת ורוצה שיקיים את המצווה, אין לו פטור מטעם זה (וכעין זה כתב בבכורי יעקב יח, שמסתמא נשים צדקניות רוצות לזכות את בעליהן ומוחלות על ביטול עונג שלהן).

והגר"א ושער אפרים לד, חולקים וסוברים שאין דין ישיבה בסוכה שיישן אדם בסוכה עם אשתו. וכ"כ בנשמת אדם קמז, א, וביאר שהמצווה לשמח האשה בקניית בגד ולא בשינה בחדרה.

והמ"א ח, סובר עפ"י השל"ה, שסיבת הפטור מדין שהאיש מצטער, וכ"כ הלבוש. ומשמע מהם שגם בשעה שאשתו נדה שייך דין מצטער.

ודעת הבכורי יעקב ומ"ב תרלט, יח, שרק בלילות של מצוות עונה הוא פטור במשך כל הלילה מהסוכה.

כתב הרמ"א בד"מ שם: "החרד אל דבר ה' ישתדל (להכין) לו (סוכה שיהיה בה) מקום שיוכל לישן שם בלא צער ויישן שם (עם אשתו) ויעבוד את ה' בשמחה, וכן נוהגים המדקדקים". וכ"כ דה"ח, שועה"ר, ח"א ועוד. ומ"מ משמע בבירור מדברי הפוסקים שאין חובה על האדם להשקיע ממון רב כדי לבנות סוכה נוספת לשינה לו ולאשתו, מפני שזו דירת ארעי, וצריך להשקיע בה כדירת ארעי, היינו כדירה של אדם לשבוע. ועיין לעיל ב, יד, ב-ה.

יש לציין שמותר לקיים מצוות עונה בסוכה (באו"ה תרלט, א, 'ואל'). ועיין הלח"ב יג, יח, בסוכות תשבו ז, ג-ד.

יא,ב – דין חתן בשנה ראשונה

דברים כד, ה: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר, נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח".

עיקר האיסור שלא ילך לצבא, ולדעת רוב הראשונים, גם אסור לו להתגייס לצרכי ציבור (רמב"ם, סמ"ג, רמב"ן ועוד).

י"א שכמו שאסור לצאת לצבא גם אסור לצאת מעירו ללילה לצורך שאינו צבאי. כ"כ רמב"ם עשה ריד, ל"ת שיא; חכמת אדם קכט, יט; קיצור שו"ע קמט, יג. לעומת זאת, כתב רדב"ז א, רלח, שלא מצינו איסור ללכת מביתו לסחורתו או לתועלתו, ודייק כן מכמה ראשונים (מובא בפת"ש אה"ע סד, ב). וכ"כ שו"ת חתם סופר ב, קנה, והוסיף שאף למחמירים אין קפידא אלא לצאת לטיול. וכ"כ מנחת חינוך תקפב ב; שדי חמד אס"ד מע' חתן וכלה כט; וערוה"ש אה"ע סד, ד.

עוד נחלקו, יש אומרים שיש מצווה בשנה הראשונה לשמח את אשתו באופן מיוחד. כ"כ רמב"ם עשין ריד, חינוך תקפב, ויראים רכח. וכן משמע מריטב"א כתובות ח, א. ובבעל הטורים (דברים כד, ה) הוסיף, "ושמח את אשתו מנין ימים של 'ושמח' חייב בתשמיש המיטה בשנה, שהם כל ימות השנה חוץ מיוה"כ".

אמנם רוב הראשונים לא למדו מהפסוק לעיל שישנה מצווה מיוחדת לחתן לשמח את אשתו בשנה הראשונה, אלא רק איסור לצאת בצבא. וכ"כ הרבה אחרונים (חת"ס ב, קנה; ערוה"ש סד, ד; הנישואין כהלכתם ב, טו, קיד; ע"ע העמק דבר כד, ה). גם בשו"ע לא הוזכר שיש מצווה בזה.

יא,ג – האם יש היתר לחתן בשנה הראשונה שלא לישן בסוכה

כתב בשו"ת דברי יציב (או"ח רעד), שחתן בתוך שנה ראשונה לנישואיו אינו צריך לישון בסוכה, מכיוון שמצווה עליו לשמח את אשתו. וכפי שמבואר בעירובין סג, ב, גם בשעת נידתה, האיש משמח את אשתו בזה שהוא ישן עמה בחדר. ומה שבשו"ע לא הזכיר מצווה זו, מפני שכבר כתב (שו"ע אה"ע סב, יג) שלא אומרים שהשמחה במעונו כל י"ב חודש כי 'ערבה כל שמחה', אבל ברגל שיש ממילא מצווה לשמוח ואין אומרים 'ערבה כל שמחה', מצווה גם לשמח את אשתו בשנה ראשונה. וכ"כ נטעי גבריאל (נט, י). וכ"כ בספר סוכת חיים עמ' שמט, בשם הרב פריינד שהיה מורה לאברכים בשנה הראשונה לנישואיהם לא לישון בסוכה. וכ"כ בשו"ת דבר חברון או"ח תקפט, שמכיוון שישנה מצווה לשמח את אשתו בשנה הראשונה, אם ייגרם לאשתו עגמת נפש אם לא ישן עמה, מותר לו לישון בבית.

לעומת זאת, כתב רשז"א (הליכות שלמה ט, 140) שלא שמענו להקל לחתן בשנתו הראשונה, אלא אם כן אשתו מפחדת לישון לבדה. וכ"כ הרב חיים קנייבסקי (סוכת חיים עמ' שמט) שחס ושלום להתיר, ורק מי שהולך תמיד בשיטת הדברי יציב יכול לסמוך עליו בזה, אבל למי שגדל בישיבות הליטאיות אין להתיר. וכ"כ הרב משה פישר והרב יחיאל זילברברג (מובאים ברבבות אפרים ה, תז) שלא מצינו שום חילוקי דינים בשנה ראשונה אלא לעניין יציאה בצבא. וכ"כ פס"ת (תרמ, 30) שהמנהג שלא לישון בשנה ראשונה לא נתקבל אצל רבים.

ונלענ"ד שאין היתר מיוחד שלא לישון בסוכה בשנה הראשונה, עובדה שכל האחרונים עד הדברי יציב לא הזכירו דין זה. וגם לסוברים שהמצווה היא לשמח את האשה, הכוונה על ידי שישאר במקומה, אבל אין הכוונה שיבטל עקב כך את מצוות הסוכה. וכפי שכתב החינוך תקפב: "ומכל מקום הרוצה לצאת לדבר מצווה או לשמוח עם רעיו על דעת שישוב לימים מועטים בשמחה, מן הדומה שאין בזה ביטול המצווה". ולא תהיה מצוות הסוכה פחותה משאר יוצא לדבר מצווה.

יב – קטן חתן ואבל

יב,א – דין חתן ושושביניו – הדעות בגמרא

בבלי סוכה כה, ב: "אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן הסוכה כל שבעה, מאי טעמא? משום דבעו למיחדי (לשמוח) – וליכלו בסוכה, וליחדו בסוכה! – אין שמחה אלא בחופה. – וליכלו בסוכה, וליחדו בחופה! – אין שמחה אלא במקום סעודה. – וליעבדו חופה בסוכה! אביי אמר: משום ייחוד ("דסתם סוכה היו עושין בגגותיהן, ואין דרך ביאה ויציאה שם לרבים תמיד מפני הטורח, ושמא ירד החתן לעשות צרכיו, ויתייחד אחר עם הכלה"). ורבא אמר: משום צער חתן ("שהמקום צר ופתוח, שאין לה אלא שלש דפנות, ובוש לשחק עם כלתו"). מאי בינייהו? – איכא בינייהו: דשכיחי אינשי דנפקי ועיילי להתם. למאן דאמר משום ייחוד – ליכא, למאן דאמר משום צער חתן – איכא. אמר רבי זירא: אנא אכלי בסוכה וחדי בחופה, וכל שכן דחדי ליבאי, דקא עבידנא תרתי ("שתי מצות, סוכה ומצות נישואין")".

ירושלמי סוכה פ"ב ה"ה: "רבי בא בר זבדא אמר: שושבינן וכל בני חופה פטורין מן הסוכה… ר' מנא הוה שושביניה דר' יעקב בר פליטי, אתא שאיל לר' יוסי, אמר ליה: איזיל דמוך גו מטללתך. רבי יצחק בר מריון הוה שושביניה דחד בר נש, שאיל לרבי לעזר, אמר ליה: איזיל דמוך גו מטללתך".

הרי שלדעת רבי אבא בר זבדא ורב, חתן ושושבינין ובני החופה פטורים מהסוכה. אבל לרבי זירא, והאמוראים בירושלמי – רבי יוסי ורבי אלעזר, חייבים בסוכה (רא"ש ב, ח; ריטב"א ועוד).

יב,ב – טעם הפוטרים

לתוס' (כו, א 'חתן'), רבינו מנוח (ג, ד) ומאירי, חתן ושושביניו פטורים משום עוסק במצווה פטור מן המצווה. אמנם לראב"ד (השגותיו על הרז"ה), טעם הפטור כפשט גמרא, משום מצטער, שהרי אחרי הנישואין ובעילת מצווה, כבר לא נקראים עוסקים במצווה. וכ"כ ר"ן בדעת רי"ף, וכן נראה מרמב"ם (ו, ב-ג). וכ"כ לבוש תרמ, ו.

יב,ג – דעות הראשונים

לדעת רוב הראשונים השושבינים פטורים מהסוכה. לדעת רובם מפני שהלכה כר' אבא. כ"כ רב נטרונאי גאון (שערי תשובה שיא); רי"ץ גיאת; רמב"ם ו, ג; ראבי"ה (תרלה); סמ"ג (עשין מג); ריטב"א; רא"ש בדעת רי"ף. בנוסף לכך, הב"י העלה סברה שאולי גם ר' זירא מסכים שהשושבינים פטורים מהסוכה, ורק מצד מנהג חסידות החמיר לאכול בסוכה. ולדעת הריטב"א, השלמה ורבינו מנוח, גם אמוראי הירושלמי מסכימים שכאשר השושבינים עם החתן הם פטורים מלאכול בסוכה, אלא רק כאשר הם חוזרים לביתם בלילה כדי לישון, הם חייבים בסוכה.

אולם הרא"ש ב, ח, כתב שיש פוסקים כרבי זירא וכירושלמי, וכך יש לנהוג. וכ"כ עיטור, שבולי הלקט שמב, וטור ("שאפשר לו לשמוח בסוכה").

ויש אומרים שאמנם הלכה כרבי אבא אבל בפועל נוהגים להחמיר לאכול בסוכה ולשמוח בחופה כדברי רבי זירא, וכ"כ מאירי, והמכתם.

יב,ד- מהם שושבינים

על הגמרא סוכה כה, ב: "חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן הסוכה כל שבעה", פירש רבינו אברהם מן ההר: "שושבינין – ידידים המשלחים מנות זה לזה כדאמרינן (ב"ב קמד, ב) שושבינות נגבית בבית דין. בני החופה – שמשמחין החתן ואוכלים ויושבים עמו". דין שושבינות המבואר בב"ב הוסבר ברמב"ם (זכיה ומתנה ז, א-ב): "מנהג פשוט ברוב המדינות שבזמן שישא אדם אשה משלחין לו רעיו ומיודעיו מעות כדי שיתחזק בהן על ההוצאה שמוציא באשתו. ובאים אותן הרעים והמיודעים ששלחו לו ואוכלין ושותין עם החתן בשבעת ימי המשתה או במקצתן, הכל כמנהג המדינה…" (ושם בגמ' וברמב"ם מבואר שמעות השושבינות ניתנים על מנת שכאשר נותן השושבינות יתחתן, החתן של עכשיו יחזיר לו מעות כנגדן).

אמנם היו גם "בני חופה" היינו חברים שלא השתתפו בתשלום, וגם הם פטורים מהסוכה. ומכל מקום גם השושבינים וגם בני החופה היו שמחים עם החתן והכלה במשך כל שבעת הימים, והיו עושים את השמחה במקום החופה, היינו בחדר כלולותיהם, שאליו היו נכנסים כנשואים. ומן הסתם חלק מהשושבינים ובני החופה היו משתתפים בשמחה חלק מהימים (כדברי הרמב"ם), והגרים קרוב מן הסתם חזרו בלילות לישון בביתם (ועל סמך זה פירשו ריטב"א, השלמה, רבנו מנוח, שהאמוראים שאמרו שהם חייבים בסוכה, התכוונו בלילה כשהם חוזרים לביתם).

יב,ה – האם יש היום דין שושבינים שפטורים כל שבעה

לדעת גינת וורדים ד, יג, הפטור של השושבינים היה כאשר השושבינים היו רגילים לאכול ולשמוח יחד עם החתן והכלה במקום החופה, היינו בחדר כלולותיהם, שהוא המקום שאליו נכנסו לחיות כנשואים, ושם היו שמחים שבעה ימים. אבל כאשר החתן והכלה ישנים בחדר כלולותיהם, ואוכלים עם השושבינים במקום אחר, ממילא אין השושבינים פטורים מהסוכה, שכן אם ממילא אין אוכלים במקום החופה מדוע שלא יאכלו בסוכה. וז"ל גינת וורדים שם: "בזמננו זה גם השושבינין ובני חופה הכל כאשר לכל חייבין בסוכה, לפי שאין דרך להסב ולסעוד עם החתן וכלה בתוך החופה, אלא חתן וכלה אוכלין בתוך חופתן לבדם והשושבינין ובני חופה אוכלין לבדן (ומן הסתם במקום השושבינים ברכו שבע ברכות, כי שם היה מניין) וא"כ יאכלו בסוכה וישמחו החתן בחופה (היינו שבזמן שאין אוכלים, יבואו לשמח את החתן והכלה בחופתם, היינו בחדר כלולתיהם) כדקבעי תלמודא למימר וליכלו בסוכה וליחדו בחופה". וכ"כ החיד"א בשו"ת חיים שאל ב, לה, ד, והוסיף, שגם כאשר אוכלים במקום החופה, מי שבא לסעודה אחת, אינו פטור מהסוכה. כיוצא בזה כתב מ"א תרמ, יא, שאם יש לסוכה ד' דפנות החתן ושושביניו חייבים בסוכה, מכיוון שאינם מצטערים שם.

וכ"כ ערוה"ש תרמ, יד, שכיום אין שמחים כל כך הרבה שעות, ולכן אין לשושבינים פטור. וז"ל: "ונראה לי דכל זה בימיהם, אבל האידנא בעונותינו הרבים, ערבה כל שמחה ואין מדרך החתן לשמוח כל כך, וגם השושבינים אינם אצל החתן תמיד, ואי אפשר לנו לפטור ממצות סוכה… ולכן אצלינו קיי"ל כהרא"ש והחתן והשושבינים חייבים כולם בסוכה. ולענ"ד נראה שזה היה עיקר טעמו של הרא"ש".

יב,ו – פסקי האחרונים

לשו"ע תרמ, ו, שושבינים פטורים מהסוכה. וכ"כ למעשה: עיקרי הד"ט לב, י; שו"ת זרע אמת ג, סט, ודחו דברי הגינת וורדים, וסברו שלדעת השו"ע כל אימת שאדם בא לשמח את החתן והכלה הוא פטור מהסוכה, וכ"כ חזו"ע עמ' קנח-קסב.

לעומת זאת אחרונים רבים כתבו שהשושבינים צריכים להחמיר לאכול בסוכה. כ"כ מ"ב תרמ, לג; ערוה"ש יד; יפה ללב ג; חינא וחסדא. וכ"כ בשולחן גבוה יד (וטעמו מפני שכיום נוהגים שהחתן פורש מהכלה אחרי בעילת מצווה, וכבר לא שייך הטעם שפטרוהו מהסוכה).

כתב במ"ב שאם עשו את סעודת שבע ברכות בסוכה לא יברכו לישב בסוכה, וכ"כ שולחן גבוה טו, וחזו"ע עמ' קנח. אמנם בשו"ת פני יצחק (ס, רח) וכה"ח נד, כתבו שיש לברך. ויש לצרף את דעת הגינת ורדים, שכאשר לא אוכלים במקום החופה, חייבים בסוכה וממילא מברכים. וכן את דעת המ"א, שכאשר אין צער מהאכילה בסוכה, חייבים בסוכה. עוד סברה הוסיף רשז"א (הליכות שלמה עמ' קעד), שלכאורה דין החתן ושושביניו עדיף מדין נשים שמברכות על ישיבה בסוכה, ולמה לא יברכו. וגם ספרדים יכולים לצרף סברה זו, שכן רבים מהראשונים סוברים כן. ולכן למעשה, יש לברך על הישיבה בסוכה.

כתבתי בהלכות שבפועל כיום נוהגים לקיים את סעודות שבע-הברכות בסוכה, למרות שבעקבות זאת יאלצו להזמין פחות אנשים. וכ"כ חזו"ע עמ' קנח, והלח"ב עמ' קיא, שבזמנינו המנהג לקיים סעודות שבע ברכות בסוכה (עיין כה"ח תרמ, נד-נה), אלא שכתבו שאין לברך על הישיבה בסוכה (בהלח"ב כתב שאין חתן לברך). אולם כפי שלמדנו, למעשה יש לברך.

יב,ז – האם המצווה להקביל פני הרב דוחה מצוות סוכה

סוכה כו, א: "הולכין לדבר מצוה – פטורין בין ביום ובין בלילה. כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא, כי הוו עיילי בשבתא דרגלא לבי ריש גלותא – הוו גנו ארקתא דסורא (על שפת הנהר). אמרי: אנן שלוחי מצוה אנן, ופטורין".[4]

רש"י: "הולכים לדבר מצוה פטורין ביום ובלילה – אף על פי שאין הולכין אלא ביום, ומשום דטרידים ודואגים במחשבת המצוה ובתיקוניה – פטורין מן המצוה. שלוחי מצוה אנן – שבאנו לשמוע הדרשה, ולהקביל פני ריש גלותא".

ושאל מרן הרב (הסכמות ראי"ה סי' צט): "הרי פשוט הוא דתלמוד תורה נדחית מכל מצווה שאי אפשר לקיימה ע"י אחרים, ואיך תדחה הדרשה מצוות סוכה? וצ"ל דשמיעת הדרשה היתה בגדר כבוד תורה, וכבוד הכלל התלוי בנשיאות שהיא מצוה לחוץ מצד התלמוד תורה שיש בה…"

מתוך ביאור הגמרא ומרן הרב קוק, אולי אפשר לפרש שעיקר המצווה להקביל פני הרב ברגל, היינו לשמוע את דרשתו. ואין הכוונה להטרידו בביקורים בסוכה. אמנם המנהג לבקר בסוכה. ואולי הכוונה לרב שאין נפגשים עמו בכל השנה, וקדושת החג מתאימה לפגישה עם הרב. אבל כאשר מדובר בתלמידים שכל השנה שומעים תורה מרבם, אין צורך שיבואו לבקרו בחג, אלא אם הם נמצאים בקרבת מקום יבואו ללחוץ יד ולברך בשלום.

ועיין הרחבות להלכות יום טוב א, יז, ב, על טעמי מצוות הקבלת פני הרב בחג, ושם ביארנו שכל הטעמים משלימים זה את זה.


[4]. סוכה י, ב: "רב חסדא ורבה בר רב הונא איקלעו לבי ריש גלותא, אגנינהו רב נחמן בסוכה שנוייה מופלגין ממנה ארבעה טפחים, אשתיקו ולא אמרו ליה ולא מידי. אמר להו: הדור בהו רבנן משמעתייהו? (האם חזרתם בכם, ואתם מסכימים לדעתי שנויי סוכה המופלגים אינם פוסלים) אמרו ליה: אנן שלוחי מצוה אנן ופטורין מן הסוכה". רש"י: "להקביל פני ראש גולה, דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, ופטרינן, כדתנן לקמן (סוכה כה, א): שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה". תוס': "כגון שהיו מתבטלים מן המצות אם היו מחזרין אחר סוכה אחרת". ועיין בערוך לנר לסוכה כו, א, ביאור נפלא, שרב נחמן סבר שהם לא באו לשמוע את הדרשה, אלא רק הזדמנו לשם, ולכן רצו לישון בסוכה, שכן כאשר היו באים לשמוע הדרשה היו ישנים ארקתא דנהרא. אבל באמת הם באו לקבל פני ריש גלותא, אלא שהואיל ולא היה זה בזמן השבת, לכבוד הדרשה, רצו לישון בסוכה משום מראית עין. אבל לא הקפידו על כשרותה, כי באמת היו פטורים ממנה.