א – מצוות ארבעת המינים

א,א – מסורת זיהוי ארבעת המינים

סוכה לה, א: "תנו רבנן: פְּרִי עֵץ הָדָר (ויקרא כג, מ) – עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר: זה אתרוג. ואימא פלפלין? (שטעם עצו ופריו שווה)… משום דלא אפשר, היכי נעביד? ננקוט חדא? לא מינכרא לקיחתה! ננקוט תרי או תלתא? פרי אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה פירות. הלכך לא אפשר. רבי אומר: אל תקרי: הָדָר אלא הדיר, מה דיר זה יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין, הכי נמי יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין… עד שבאין קטנים – עדיין גדולים קיימים. רבי אבהו אמר: אל תקרי הָדָר אלא דבר שדר באילנו משנה לשנה. בן עזאי אומר: אל תקרי הָדָר אלא הדור, שכן בלשון יווני קורין למים הדור. ואיזו היא שגדל על כל מים? הוי אומר: זה אתרוג".

סוכה לב, ב: "תנו רבנן: עֲנַף עֵץ עָבֹת (ויקרא כג, מ) – שענפיו חופין את עצו. ואי זה הוא – הוי אומר זה הדס. ואימא זיתא! – בעינן עבת וליכא. ואימא דולבא! – בעינן ענפיו חופין את עצו וליכא. ואימא הירדוף! – אמר אביי (משלי ג, יז): דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וליכא. רבא אמר מהכא (זכריה ח, יט): וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

בתחילה כתבתי בהלכה: פירוש מינים אלו למד משה רבנו בהר סיני, ומסורת זו עברה בישראל מדור לדור (סוכה לה, א, ועיין מאירי וריטב"א שם, רמב"ם בהקדמתו למשנה). והשארתי לבסוף רק את המקורות, כי המשפט שכתבתי אינו מכיל כראוי את הסוגיה, וכאן מקום הרחבתה:

 לכאורה חכמים ביררו עפ"י הפסוקים למה התכוונה התורה במצוותה, אולם בפועל אין מי שסובר ש"פְּרִי עֵץ הָדָר" אינו אתרוג, לפיכך מוכרחים לומר שכל מה שדנו הוא איך הדבר רמוז בתורה, אבל ברור על פי המסורת ש"פְּרִי עֵץ הָדָר" הוא אתרוג ו"עֲנַף עֵץ עָבֹת" הוא הדס.

יסוד זה התבאר בהרחבה בהקדמת הרמב"ם למשנה: "והנה זה יסוד צריך שתדענו. והוא, שהפירושים המקובלים ממשה אין בהם מחלוקת כלל, לפי שעד עכשיו לא מצאנו שנפלה מחלוקת בין החכמים בשום זמן מן הזמנים ממשה רבינו עד רב אשי, שאחד אמר שמי שסימא עין אדם מסמין את עינו כמאמר ה' יתעלה (דברים יט, כא): עַיִן בְּעַיִן, ואחר אמר דמים בלבד הוא חייב. גם לא מצאנו מחלוקת במה שאמר הכתוב פְּרִי עֵץ הָדָר, שאחד אמר שהוא האתרוג, ואחר אמר שהוא הפריש או הרמון או זולתם. גם לא מצאנו מחלוקת בעֵץ עָבֹת שהוא ההדס… וכן כל כיוצא בזה בכל המצות אין בהן מחלוקת, לפי שהם פירושים מקובלים ממשה, ועליהם ועל כיוצא בהם אמרו כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. אבל עם היותן מקובלות ואין בהן מחלוקת, הרי מדקדוק המקרא שניתן לנו אפשר ללמוד אלו הפירושים בדרכי הדין והאסמכתות והרמזים וההוראות שיש במקרא. וכשתראה בתלמוד נושאים ונותנים ונחלקים על דרך העיון ומביאים ראיה על אחד מן הפירושים הללו ודומיהם, כמו שאמרו על אומרו יתעלה פרי עץ הדר, ואולי הוא הרמון או הפריש או זולתן, עד שהביאו ראיה מאומרו פרי עץ ואמרו עץ שטעם עצו ופריו שוין, ואמר אחר פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר אחר פרי הדר על כל מים, אין זה מפני שהדבר ספק אצלם עד שלמדו עליו בראיות אלו, אלא ראינו בלי ספק מיהושע עד עכשיו שהאתרוג הוא הניטל עם הלולב בכל שנה ואין מחלוקת בכך, ורק חקרו על ההוראה שיש במקרא לפירוש המקובל הזה. וכך למידותם גם על ההדס… וזהו ענין אמרם כללותיה ופרטותיה, כלומר הענינים שתראה אותנו למדים אותם בכלל ופרט וכן ביתר שלש עשרה מדות הם קבלה ממשה מסיני, אלא שאע"פ שהם קבלה ממשה לא אמרו בהן הלכה למשה מסיני, שאין אנו אומרים פרי עץ הדר הוא אתרוג הלכה למשה מסיני, או חובל בחברו משלם לו ממון הלכה למשה מסיני. לפי שכבר קדם שהכלל אצלנו שכל הפירושים כולם קבלה ממשה, ויש להם כמו שאמרנו רמזים במקרא, או שנלמדים באחת המדות כמו שאמרנו. וכל ענין שאין לו רמז במקרא ולא אסמכתא ואי אפשר ללמדו באחת המדות, באלה בלבד אומרים הלכה למשה מסיני".

וכ"כ רמב"ן (ויקרא כג, מ): "פְּרִי עֵץ הָדָר – שטעם עצו ופריו שוה. הדר, הדר באילנו משנה לשנה, וזה אתרוג, לשון רש"י. והן אסמכתות שעשו רבותינו לקבלתם". וכ"כ ראב"ע (ויקרא כג, מ), ספר המכתם (סוכה לה, א), שבולי הלקט (סימן שנט), מאירי (לה, ב, 'אע"פ'), וריטב"א (לה, א, 'גמרא ת"ר').

א,ב – יום ראשון ושבעה במקדש ובמדינה

ויקרא כג, מ: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". דרשו חכמים בספרא: "שְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים, ולא בגבולים כל שבעה, ומשחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש…" הרי שחילקו בין מה שנצטווינו בתחילת הפסוק לקחת ביום הראשון, שהוא בכל מקום, לבין שמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים שהוא רק במקום המקדש. ויש לשים לב שנקראת מצווה זו "שְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".

א,ג – תקנת זכר למקדש

משנה סוכה מא, א: "בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור. גמרא: מנא לן דעבדינן זכר למקדש? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (ירמיהו ל, יז): כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ, דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ – מכלל דבעיא דרישה".

א,ד – האם ירושלים בכלל מקום המקדש

לרש"י אף ירושלים בכלל המדינה, ורק ביום הראשון חייבים ליטול בה לולב. וכ"כ אצלנו ר"ע ברטנורא. לעומת זאת הרמב"ם בפהמ"ש כתב שירושלים בכלל המקדש, וכל שבעה חייבים ליטול בה לולב מהתורה.

כתב בתוספות יו"ט שקלים, א, ג: "במדינה – פירש הרב ברטנורא בירושלים, וכן פירש רש"י בריש פ"ד דר"ה. ושם כתב הרב ברטנורא גם כן ב' הפירושים וכן ברפ"ב דמכילתין, אבל בפ"ג דסוכה משנה י"ב ומ"ח פרק ו' דנזיר השמיט פירוש הרמב"ם. ותנינא כוותיה דרש"י ותנינא כוותיה דהרמב"ם. כוותיה דרש"י בסוטה פ"ז משנה ו': ברכת כהנים כיצד? במדינה אומרים אותה ג' ברכות ובמקדש ברכה אחת וכו', והדעת מכרעת דמקדש דוקא דאין סברא לומר דלענין נשיאות כפים חלוק ירושלים משאר עיירות. ותנינא כוותיה דהרמב"ם בפ"ג דמעשר שני משנה ד': פירות בירושלים ומעות במדינה. ולרש"י יש לתרץ דשאני התם דפורט ירושלים בהדיא אבל היכא דתנן מדינה ולא הוציא ירושלים מן הכלל נשאר ירושלים בכלל מדינה".

ובבכורי יעקב תרנח, א, חיזק דברי הרמב"ם, וממילא כתב שיש להחמיר בירושלים בספק כדין ספיקא דאורייתא, ולכוון לקיים מצווה מהתורה לדעת הסוברים כן, וחסר פסול כל שבעה, וכן שאול פסול כל שבעה. ור' מאיר שמחה מדוינסק בחידושיו לסוכה מא, א, תמה עליו. ובמנחת שלמה ב, נ, השיב על קושיותיו. אבל כתב שאפשר שרק כאשר ביהמ"ק היה קיים, נמשכה המצווה על כל ירושלים שגם היא נחשבה "לִפְנֵי ה'", אבל כשחרב, גם בירושלים אין מצווה כל שבעה, וכשם שגם היום אין מצווה לשמוח שמחה יתירה בירושלים כפי שהיתה במקדש, על פי מה שנאמר "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".

בספר עיר הקודש והמקדש ח"ג פרק כא, כתב שגם מהירושלמי עולה כדעת הרמב"ם, אמנם הביא דברי הטורי אבן (ר"ה ל, 'בראשונה') שלדעתו גם לרמב"ם המצווה בירושלים כל שבעה מדרבנן, וממילא יוצא שלדעתו אין צריך להחמיר במה שכתב בכורי יעקב. ובספר ציץ הקודש לרב צבי מיכל כתב שביאור לפני ה' הוא רק כאשר יש מזבח, וממילא בזמן הזה שאין מזבח, גם לרמב"ם המצווה בירושלים מדרבנן. אולם הרב חרל"פ העיר שם שבפשטות לפני ה' הוא גם בלא מזבח, ונטה לכך הרב טיקוצינסקי שם.

א,ה – הלכה למעשה בעיר העתיקה, בכותל המערבי ובהר הבית

העולה מדברי הרב טיקוצ'ינסקי בספרו, שהידור הוא ליטול לולב בירושלים לקיים המצווה לדעת הרמב"ם מדאורייתא. אמנם סבר שיש לומר שלעניין שאול וחסר, אין להחמיר בירושלים כל שבעה, שכן נאמר "לָכֶם" במפורש "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן". ועוד כתב שבכל אופן גם למחמירים, הדין הוא רק 'לפנים מהחומה', היינו בגבולי העיר שהתקדשו (כמבואר בספרו ח"ב), אבל בסמוך ונראה ודאי אין להחמיר.

וכן נהגו חסידים ואנשי מעשה להשתדל לבא לכותל המערבי בחול המועד סוכות, כדי לקיים את מצוות נטילת לולב דאורייתא לפי הרמב"ם. וכ"כ בהליכות שלמה יא, כו: "בהיות רבינו ליד הכותל המערבי בחג הסוכות, הידר ליטול שם לולב ומיניו שנית משום מצוות ושמחתם לפני ה' אלוקיכם".

א,ו – מנהג החוששים

ויש שמרוב חששות פחדו להתקרב אל הקודש לקיים את המצווה מהתורה. בספר ארבעת המינים כהלכתם עמ' קנד מובא ששאל את הרב חיים קנייבסקי: "האם יש ענין ליסוע לכותל המערבי בימי חג הסוכות כדי לקיים את המצווה מהתורה לפי השיטות הסוברות שנטילת לולב שם היא מן התורה?" והשיב: "יש ענין לפי דעת הרמב"ם אבל זה לא חיוב. ואני לא נוסע כי אני לא רוצה להכנס לחיוב דאורייתא, כי אולי הד' מינים לא כשרים בכל ההידורים שצריך מדאורייתא. וגם אבא לא היה נוסע וגם החזו"א לא היה נוסע כשהיה אפשרות לנסוע בזמנו. וחמי (הרב אלישיב) נוסע בכל יום בימי חוה"מ כי חושש לדעת הרמב"ם ולכן נוסע כדי לקיים מצווה מהתורה, אבל לא שזה חיוב". אמנם צ"ע עוד, כי אולי לא נסעו מפני המרחק וביטול תורה.

ובספר שלמי תודה עמ' תלט: "ושמעתי מהגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל שפעם אחת היה בדעתו בחוה"מ סוכות ביום לילך לכותל המערבי, ואמר לו חמיו מרן הגרי"ז מבריסק שהרי יש שיטות הסוברים דבכותל המערבי שהוא סמוך למקום המקדש חייב בו מן התורה בנטילת לולב כל שבעה אף בזמן הזה לדעת הרמב"ם כמו שכתב הבכורי יעקב, ולמצוא ארבעה מינים שיהיו כשרים לשיטות כל הראשונים זהו דבר קשה מאד, ואם לא יטול שם ארבע מינים הכשרים לדעת כולם, הרי לשיטה זו הוא מבטל מצוות עשה, אם כן למה לו להכנס לחששות אלו".

א,ז – מספר ההדסים והערבות

משנה סוכה לד, ב: "רבי ישמעאל אומר: שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד, אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום. רבי טרפון אומר: אפילו שלשתן קטומים. רבי עקיבא אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת". דברי ר' ישמעאל במשנה מבוארים בברייתא: "תניא רבי ישמעאל אומר: פְּרִי עֵץ הָדָר – אחד, כַּפֹּת תְּמָרִים – אחד (שכן כפת כתיב), עֲנַף עֵץ עָבֹת – שלשה (כנגד שלושת המילים), עַרְבֵי נָחַל – שתים (כנגד שתי המילים, ובנוסף לכך, מיעוט רבים שניים)".

ואף שבגמרא מבואר שחזר בו ר' ישמעאל מדעתו וסבר שאפשר להסתפק בהדס אחד, מ"מ ר' טרפון נשאר בדעתו. "אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון".

וכן דעת רוב הפוסקים להלכה. כך נראה מרי"ף, וכ"כ רמב"ם (ז, ז); רא"ש (ג, יד, ובטור וקיצור פסקיו); בה"ג (סי' טו עמ' רו); שו"ת הגאונים שערי תשובה (סימן שיב), והלכות פסוקות (סימן קפב). וכתב המגיד משנה, שכן דעת כל הגאונים. וכן נפסק בשו"ע (תרנא, א).

מנגד יש סוברים שהלכה כר' עקיבא, שאפשר להסתפק בהדס אחד וערבה אחת. והטעם לכך, או מפני שלדעתם גם ר' טרפון מסכים לזה וכל חידושו הוא שקטום כשר (רמב"ן), או מפני שלמעשה אין הלכה כר' טרפון, הואיל והלכה כר' עקיבא מחבירו, ועוד שר' ישמעאל מסכים לדעתו והם רוב (ריטב"א). בכל אופן למעשה דעת הרמב"ן (השגות על הלכות לולב לראב"ד, ד"ה 'ועלה בדעתנו'), שהדס אחד קטום כשר. וכן דעת הרא"ה (לד, ב, סוד"ה 'חד ולא קטים'). ולראבי"ה (לולב סימן תרסט) וראב"ן, הדסים כשרים בשתי אפשרויות: או שלושה קטומים כר' טרפון, או אחד שאינו קטום כר' עקיבא. ולריטב"א ההידור הוא ליטול שלושה הדסים, ואם אין לו, אזי אחד שאינו קטום, ובדיעבד אפשר להסתפק אפילו באחד קטום (אמנם קטום לדעתו הוא כדעת הרז"ה להלן ח, ט).

והרמ"א תרנא, א, כתב: "במקום הדחק דליכא הדס כשר, סגי ליה בחד דלא קטום". ולמ"א אפשר בשעת הדחק להקל כרמב"ן אפילו באחד קטום. ודעת שע"ת וערוה"ש, שכוונת הרמ"א שיטול בלא ברכה. לעומת זאת דעת פמ"ג וישועות יעקב, שלדעת הרמ"א בדיעבד יברך על הדס אחד, ולא כתבו אם יברך גם על קטום. ובבכורי יעקב תרנא, ב, כתב שבדיעבד יברך גם על אחד קטום. וממ"ב תרנא, ו, משמע שבדיעבד יכול לברך על אחד שאינו קטום, אבל אם הוא קטום לא יברך, כי גם דעת הישועות יעקב שלא לברך. וכ"כ בהלח"ב ה, ב (עמ' קצה). ולמעשה נראה לחוש גם לדעת שו"ע ודעימיה, ולא לברך על הדס אחד. ואין לומר שיש בזה לאשכנזים מנהג, כי אין מנהג בדבר שאינו שכיח.

א,ח – נטל הדס אחד וערבה אחת האם יברך כשיחזור ליטול כדין

לכנה"ג (סי' מז), חייב ליטול שוב כדי לצאת ידי רוב הפוסקים, אבל לא יברך, שכן לרמב"ן ודעימיה כבר יצא. וכמובן שכך דעת כל הפוסקים כרמ"א. וכ"כ בכה"ח (תרנא, ד), וחזו"ע (עמ' של).

ובשו"ת בית דוד (סימן תנה), הסכים לכנה"ג בעניין הדסים, אבל לגבי ערבה כתב שיחזור ליטול עם ברכה, מפני שנאמר וְעַרְבֵי נָחַל. והביאו להלכה במ"ב תרנא, ג.

אמנם דבריו קשים, שכן המקילים בהדס אחד נשענים על דעת ר' עקיבא, ולדעתו יוצאים גם בערבה אחת, וממילא מפני חשש ברכה לבטלה אין לחזור לברך. וכ"כ חיד"א (קונטרס אחרון במחזיק ברכה תרנא, ה), וכן כתב בשם שו"ת יכין ובועז (א, קכג) שלא לברך. וכך דעת רבים: שע"ת (סוף סי' תרנא); הערות דברי נחמיה על שועה"ר (תרנא, קו"א סעיף ב); בכורי יעקב (תרנא, ב); חיים וברכה (אות ע סעיף רמז), כה"ח; חזו"ע (עמ' של); הלח"ב (ו, ו, הערה 9).

א,ט – מקור השיעורים

כתב המבי"ט בקרית ספר (הל' לולב ז'), שיעורי ארבעת המינים מדאורייתא, והם בכלל מה שאמרו (סוכה ה, ב), שיעורים הלכה למשה מסיני. וכ"כ בחיים וברכה דש, בשם כפות תמרים, קרית ספר וחוו"י, ששיעורים אלו הם הלכה למשה מסיני. וכ"כ בחידושי חת"ס (סוכה מב, א), ושפת אמת (סוכה לב, ב), וגם הדין ששדרו של הלולב יהיה ארוך מההדסים והערבות טפח הוא מהתורה. ובשו"ת בנין ציון א, לג, וערוך לנר (נדה כו, ב) מבואר שטפח זה מדרבנן, שכל יסוד הנענוע מדרבנן. ועיין בחזו"ע עמ' שנט-שס, שהביא פוסקים נוספים שסוברים שדינו מהתורה.

ב – ארבעת המינים מבטאים את אחדות ישראל

ב,א – ארבעת המינים מעכבים זה את זה

אמנם לבעל ההשלמה שהובא בב"י תרנא, 'ואלו', בשעת הדחק אפשר לצאת בשלושה מינים, אבל אין הלכה כמותו. וכ"כ בבאו"ה תרמו, ג, 'הואיל'. ויש בהלכה זו רמז גדול לאחדות ישראל כמבואר להלן.

ב,ב – ארבעת המינים מחולקים לשניים – צדיקים ובינוניים

במשנה מנחות כז, א, מבואר שארבעה מינים הם מן הדברים שמעכבים זה את זה. ובברייתא שם: "ד' מינין שבלולב, ב' מהן עושין פירות וב' מהם אין עושין פירות – העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין, ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות, ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת; וכן ישראל בהרצאה עד שיהו כולן באגודה אחת, שנאמר: (עמוס ט, ו): הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ".

כיוצא בזה במדרש תנחומא (בובר) אמור כה: "מה טיבן של ארבעה מינים הללו, מהן עושין פירות, ומהן אינן עושין פירות. פרי עץ הדר כפות תמרים אלו הצדיקים, שיש להם מעשים טובים. וענף עץ עבות וערבי נחל אלו הבינונים של ישראל. אמר הקב"ה יקשרו להם כאחת ויעשו כולם אגודה אחת, כדי שלא יהיה בבני פסול, אם עשיתם כך, באותה שעה אני מתעלה, וכן הנביא אומר הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו (עמוס ט, ו), ואימתי הוא מתעלה, כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ". כיוצא בזה בתנחומא (נוסח ורשא) אמור יז: "אמר הקב"ה כלכם כאחד תעשו אגודה אחת כדי שלא יהיה בבני פסולת, אם עשיתם כן אני מתעלה עליכם".

כיוצא בזה הובא בהלכות רי"ץ גיאת הלכות לולב עמוד קכט: "תניא ד' מינין שבלולב, שנים מהם עושים פירות ושנים אין עושים, העושין פירות הן זקוקים לשאינם עושים, ושאינם עושין יהיו זקוקין לעושין. עושין פירות אלו תלמידי חכמים שמבקשין רחמים על בעלי בתים שינצלו מכל מיני פורעניות, דשלחו מתם, בעין רחמי איתכליא על עליא דאלמלא עלייא לא מתקיימין אתכלייא (חולין צב, א). ושאינן עושין פירות יהו זקוקין לעושין פירות, אלו בעלי בתים שעושין נחת רוח לתלמידי חכמים. ואין יוצאין בהם ידי חובתם עד שיהיו באגודה אחת, ואין ישראל בהרצאה עד שיהיו באגודה אחת, שנאמר (עמוס ט, ו) הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ".

ב,ג – ארבעת המינים כנגד ארבעה סוגים של יהודים

ויקרא רבה ל, יב: "פְּרִי עֵץ הָדָר – אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כַּפֹּת תְּמָרִים – אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת – אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וְעַרְבֵי נָחַל – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן אי אפשר! אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הה"ד (עמוס ט, ו) הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו, ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. לפיכך משה מזהיר לישראל וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן".

ב,ד – מה רמתם של היהודים שכנגד לולב, הדס וערבה

קשה לבאר את הדברים כפשוטם, שהאתרוג הוא היחיד שרומז על יהודים שיש בהם תורה ומעשים טובים, ואילו הלולב רומז ליהודים שיש בהם תורה ואין בהם מעשים, כביכול למדנים שאינם שומרי מצוות. וכי דבר מצוי הוא שיהיו לומדי תורה שאינם מקיימים מצוות?! וכן לגבי ההדס, וכי יש שומרי מצוות שאינם לומדים כלל תורה?! לפיכך נראה שהלולב רומז למי שמצטיינים בתורה ולא מצטיינים במצוות, ואולי הכוונה למעשים טובים שמותירים חותם משמעותי בחברה, ואולי כי אין להם כסף לכך, ואולי מרוב שקידתם בתורה. וממילא לפי זה גם הערבה אינה עוסקת דווקא באנשים שמנוערים מתורה ומצוות, אלא באנשים פשוטים, שלא זכו להעמיק בתורה ולהצטיין במצוות, או לעשות מעשים טובים בעלי ייחוד. אבל הם חלק מישראל, ויש בהם כוח צמיחה עצום, והם מבטאים את כל מה שבכוח, שאח"כ יוצא אל הפועל באנשים הגדולים. סיוע לכך שאין מדובר ברשעים אפשר להביא מדברי הגמ' מנחות כז, א, ותנחומא אמור, שאמרו שההדסים והערבות כנגד בינוניים (לעיל ב, ב). ואע"פ כן כיוון שיהודים אלה אינם מדקדקים במצוות וממעטים בתורה, היה אפשר לחשוש שילכו לאיבוד, ועל זה אמר "לאבדן אי אפשר" אלא יתקשרו כולם יחד.

ב,ה – גם יהודים שאין בהם תורה ומצוות כלל כנגד ערבה

ולמרות שנראה שעיקר היהודים הרמוזים בערבה יש בהם קצת תורה ומצוות, מ"מ נראה שגם יהודים שמנוערים מתורה ומצוות רמוזים בערבה, וכלפיהם בעיקר היתה ההווא אמינא "לאבדן", וגם הם על ידי שהם מתקשרים לשאר היהודים, מתכפרים. וכן פירש שם בעץ יוסף כפשוטו, שאין ביהודים שנמשלו לערבה תורה ומעשים טובים, "רק שאין פורשים מדרכי הציבור ומכנים את עצמם בשם ישראל, וגם יש להם שכר, וכמו שאמרו כל הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כולה, ולכן כולם אחודים זה בזה".

כך משמע גם בספר אבודרהם סדר תפלת סוכות, שהביא מדרש זה וקצת הוסיף: "… וְעַרְבֵי נָחַל, מה ערבה זו אין בה לא ריח ולא אוכל, כך ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, אמר הקב"ה: לאבדם אי אפשר, להחליפם באומה אחרת אי אפשר, שכבר כתבתי בתורתי (ויקרא כו, מד): וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם וגו'. אלא יעשו כולם אגודה אחת ויהיו מכפרין אלו על אלו…"

ב,ו – גם האתרוגים צריכים השלמה

אפשר שבלשון ויק"ר: "יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו", התכוונו שגם האתרוגים צריכים כפרה. כי למרות מעלתם, אינם שלימים, שאינם מצטיינים בתורה כלולבים, ואינן מצטיינים במצוות כהדסים, ואינם מסוגלים לתשובה כערבות, ולכן הם נזקקים להשלמה משאר ישראל. וכפי שמצינו לעיל (ב, ב) שהעושים פירות זקוקים לאלו שאין עושים פירות. וכן למדנו (תנחומא בובר אמור כה; ויק"ר ל, יב), שעל ידי שכולם יחד, הקב"ה מתעלה. היינו שדווקא על ידי ההתקשרות של האתרוגים לערבות ושאר המינים, יש יותר קידוש השם בכל העולמות.

ב,ז – שאין להגביה הערבה על ההדס

בספר שבולי הלקט סדר חג הסוכות סימן שנח, כתב על פי מדרש זה, שיש להיזהר שלא להגדיל הערבה על ההדס, שכן בעלי הפירות והריח מכפרים על הערבה, ואין להגדיל את הערבה עליהם.

ב,ח – ארבעת המינים רומזים לאבות ולאמהות

ויקרא רבה ל, י: "דבר אחר: פְּרִי עֵץ הָדָר זה אברהם שהדרו הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר (בראשית כד, א): וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וכתיב (ויקרא יט, לב): וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן. כַּפֹּת תְּמָרִים זה יצחק, שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת זה יעקב, מה הדס זה רחוש בעלין, כך היה יעקב רחוש בבנים. וְעַרְבֵי נָחַל זה יוסף, מה ערבה זו כמושה לפני ג' מינין הללו, כך מת יוסף לפני אחיו".

"דבר אחר: פְּרִי עֵץ הָדָר זו שרה שהידרה הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר (בראשית יח, יא): וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים. כַּפֹּת תְּמָרִים זו רבקה, מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה עוקצין, כך העמידה רבקה צדיק ורשע. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת זו לאה, מה הדס זה רחוש בעלין, כך היתה לאה רחושה בבנים. וְעַרְבֵי נָחַל זה רחל, מה ערבה זו כמושה לפני ג' המינין, כך רחל מתה לפני אחותה".

ב,ט – ארבעת המינים רומזים לסנהדרין ות"ח

ויקרא רבה ל, יא: "דבר אחר: פְּרִי עֵץ הָדָר זו סנהדרי גדולה של ישראל שהידרם הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר (ויקרא יט, לב) מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם. כַּפֹּת תְּמָרִים אלו תלמידי חכמים שכופין את עצמן ללמוד תורה אלו מאלו. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת אלו שלשה שורות של תלמידים שיושבין לפניהם. וְעַרְבֵי נָחַל אלו שני סופרים של דיינין שעומדים לפניהם וכותבין דברי המזכים ודברי המחייבין".

ב,י – ארבעת המינים רומזים להופעה האלוקית

ויקרא רבה ל, ט: "דבר אחר: פְּרִי עֵץ הָדָר זה הקב"ה שכתוב בו (תהלים קד, א): הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. כַּפֹּת תְּמָרִים זה הקב"ה שכתוב בו (תהלים צב, יג): צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת זה הקב"ה דכתיב (זכריה א, ח): וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים. וְעַרְבֵי נָחַל זה הקב"ה דכתיב ביה (תהלים סח, ה): סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ".

ג – רמזים נוספים בארבעת המינים

ג,א – אתרוג

היהודים שכנגד האתרוג הם המושלמים בתורה ומעשים טובים, והם רומזים לתיקון העתידי של העולם. וכפי שלמדנו בסוכה לה, א: "תנו רבנן: פְּרִי עֵץ הָדָר – עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר: זה אתרוג". וזה מה שהיה לפני החטא וכך יהיה לאחר התיקון, וכפי שאמרו חז"ל בספרא (בחוקותי א, ד-ו): "וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ (ויקרא כו, ד), לא כדרך שהוא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון… מנין שהעץ עתיד להיות נאכל תלמוד לומר: עֵץ פְּרִי, אם ללמד שהוא עושה פרי, והלא כבר נאמר: עֹשֶׂה פְּרִי, א"כ למה נאמר עֵץ פְּרִי, אלא מה פרי נאכל אף העץ נאכל. ומנין שאף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות ת"ל: וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ".

וגם להלכה, מדקדקים ומהדרים ביופיו של האתרוג יותר משאר המינים.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך, שאף שהאתרוג יפה מכל המינים, מבחינת הטעם, התמרים שגדלים על הדקל הרבה יותר מוצלחים. כלומר, כדי שטעם עצו ופריו יהיה שווה, כעין מה שהיה לפני החטא וכעין מה שיהיה אחר התיקון, טעם הפרי ירד הרבה כדי להשתוות לעץ. וגם מבחינת הריח, נדמה שריחו של ההדס בולט יותר. ואפשר אולי לומר לאור זאת, שאמנם יהודי האתרוג הם מאוד יפים, ומשלבים באישיותם את מכלול המעלות, אבל כיוון שהעולם הזה עדיין אינו שלם, הם לא מצליחים להצטיין במיוחד בשום תחום. ואילו הלולב וההדס מצטיינים בתחום שלהם.

ומ"מ הם שלמים לפני הקב"ה, וכמו שרמזו בברכות נז, א: "הרואה אתרוג בחלום – הדור הוא לפני קונו".

ג,ב – הלולב רומז לת"ח ולאחדות

עניין האחדות רמוז בהלכות הלולב, שעיקר הפסולים שלו קשורים להתפצלות העלים זה מזה, או בהתפרדות התיומת, או בכך שאין עלים מצד אחד של השדרה.

וכן מצינו בסוכה מה, ב: "מה תמר זה אין לו אלא לב אחד – ("כעין מוח יש בו, כגון בעץ האגוז והגפן, ואין לו אלא בעץ האמצעי הזקוף ועולה וגדל למעלה, ולא בחריותיו ומכבדותיו"), אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים".

מחזור ויטרי סימן רפז: "… מה תמר זה אינו מתפצל אילך ואילך ואין לו אלא לב אחד. פי' מוחו באמצעו הוא, ולא בחריות של דקל. כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. ומה תמר זה מתמר ועולה כמקל וחריותיו וענפיו אינם מפוצלין לכאן ולכאן, כך ישראל נעשין אגודה אחת לעשות רצון קונם".

וכן בברכות נז, א: "הרואה לולב בחלום – אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים".

ויקרא רבה ל, יא: "כפות תמרים אלו תלמידי חכמים שכופין את עצמן ללמוד תורה אלו מאלו". הרי שהלולב רומז לת"ח ולענווה הדרושה לאחדות ומניעת הפיצול.

ג,ג – מעלת הלולב – תלמידי חכמים

ויקרא רבה ל, יא: "מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים". ויש לומר שאמנם הנמשלים לתמר אינם גדולים במעשים טובים, אבל לעומת זאת יש להם את מעלת התורה, שאין למעלה ממנה, "ותלמוד תורה כנגד כולם", ולכן הם רומזים לעניין העמוק של האחדות. וכן אמרו על תלמידי חכמים שהם "מרבים שלום בעולם" (ברכות סד, א).

ולמרות שהאתרוג שלם, כיוון שהלולב רומז לתורה באופן מובהק, הוא הגבוה מכולם, שאין מעלה כמעלת התורה, ולכן מברכים דווקא על הלולב (סוכה לז, ב). וכיוון שהוא גבוה ומעולה מכולם, כולם מתאחדים סביבו. כיוצא בזה למדנו בר"ה יח, א, על רבא שעסק בתורה וחי ארבעים שנה, ואביי עסק בתורה וגמ"ח וחי ששים שנה, אבל הלכה כרבא.

רמז אחר כתב בארץ צבי תרפ"ח על פי הפיוט, שהלולב רומז לשדרה, ותיקון הברית ליישר העקמומיות, ולכן מברכים עליו.

ג,ד – הדס – צדיקים

בויקרא רבה ל, יב: "מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה".

עיקר המעשים הוא גילוי הקדושה בתוך העולם הזה, עולם העשייה, ומזה עיקר קידוש השם, שתכלית הבריאה שתהיה לו דירה בתחתונים.

וכן מצינו בשבת לג, ב, כאשר יצאו רשב"י ובנו בפעם השנייה מהמערה ראו "ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? אמר להו: לכבוד שבת. – ותיסגי לך בחד? – חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל". ובזה לימד רשב"י זכות על ישראל והעולם ונתיישבה דעתם.

וזו עיקר עבודת הצדיקים, שממשיכים הקדושה לעולם הזה על ידי מעשיהם הטובים. ומצינו שהצדיקים נקראים הדסים, במגילה יג, א: "תניא, רבי מאיר אומר: אסתר שמה, ולמה נקרא שמה הדסה – על שם הצדיקים שנקראו הדסים, וכן הוא אומר (זכריה א, ח): וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים". (ועיין בברא"ר סג, י, שהמשילו הצדיק להדס).

ועוד מצינו שבזכות הצדיקים שנקראו הדסים העולם מתקיים, בסנהדרין צג, א: "ביקש הקדוש ברוך הוא להפוך את העולם כולו לדם, כיון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה – נתקררה דעתו, שנאמר (זכריה א, ח): וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה, ואין הדסים אלא צדיקים, שנאמר (אסתר ב, ז): וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה". ולא מקרה שאסתר הצדקת נקראת הדסה, שהיא גילתה אור ה' דרך מקומות חשוכים ביותר.

כיוצא בזה למדנו בראש השנה כג, א: "הלומד תורה ומלמדה במקום שאין תלמידי חכמים – דומה להדס במדבר, דחביב". הרי שאין מדובר בתלמיד חכם מופלג בתורה, אלא במי שמפיץ דברי תורה במקומות רחוקים, וכמעלת הצדיק לעומת תלמיד חכם.

ועל ידי הממון מרבים במצוות, ולכן מי שמחזר אחר המצוות זוכה לעשירות, וכן למדנו בברכות נז, א: "הרואה הדס בחלום – נכסיו מצליחין לו, ואם אין לו נכסים – ירושה נופלת לו ממקום אחר. אמר עולא, ואמרי לה במתניתא תנא: והוא דחזא בכנייהו (בבסיס שלהם)".

ויש הדס שוטה, שאינו מגדל עלים בשלישיות, וזה כנגד אנשים שרוצים לעשות מעשים טובים ולהיות חסידים וצדיקים, אבל אינם יודעים תורה, ולכן לא יצליחו, וכפי שאמרו באבות ב, ה: "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד". ואלו אנשים שחושבים לתת צדקה ונותנים כסף לנרקומנים לקנות סמים, ולמהמרים לשלם חובותיהם כדי שיוכלו להמשיך להמר. הם לוחמים למען מענקים והטבות למובטלים שיכולים לעבוד, והופכים אותם בכך למובטלים כרוניים. הם אלו שהיו שותפים למהפכה הקומניסטית ומעלים רשעים כסטלין לשלטון.

ג,ה – הדס – ריבוי בנים

עיקר המעשים הטובים – בנים, ומן הסתם בכלל זה גם חינוכם. וכפי שאמרו בויקרא רבה ל, י: "וַעֲנַף עֵץ עָבֹת זה יעקב, מה הדס זה רחוש בעלין, כך היה יעקב רחוש בבנים". ושם בהמשך הדס כנגד לאה, "מה הדס זה רחוש בעלין, כך היתה לאה רחושה בבנים". גם כשהמשילו המינים לסנהדרין, הדס כנגד "שלוש שורות של תלמידים שיושבים לפניהם" (ויק"ר ל, יא), והם המרובים ביותר שם.

וכמובן שיש קשר בין מצוות פרו ורבו למצוות הנישואין, וכן מצינו שחסידים שהיו משמחים חתן וכלה היו רוקדים עם הדסים, כמובא בכתובות יז, א: "אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר: כלה נאה וחסודה. רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת (שלושה בדים), א"ר זירא: קא מכסיף לן סבא! כי נח נפשיה, איפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא; וגמירי, דלא אפסיק עמודא דנורא אלא אי לחד בדרא אי לתרי בדרא. א"ר זירא: אהנייה ליה שוטיתיה לסבא (שוט של הדס שהיה מרקד בו), ואמרי לה: שטותיה לסבא (שהיה מתנהג כשוטה), ואמרי לה: שיטתיה לסבא (שיטתו ומנהגו)".

ג,ו – עיקר צדיקות ההדס בריבוי ילדים הוא לנשים

ונראה שעיקר צדיקות ההדס קשורה לנשים, שהן מקושרות יותר לעולם המעשה, וגם פטורות ממצוות תלמוד תורה. ועיקר המצווה בריבוי הילדים וחינוכם הוא להן, מפני שהן טורחות בזה יותר. וכן מצינו שעיקר הריקודים בחתונה הם לכבוד הכלה, ורקדו בהדס. ואמנם גם לגבי יעקב אבינו הוזכר (ויק"ר ל, י) שהיה רחוש בבנים, ועל כן הוא כנגד ההדס. ויש לומר שמבין האבות ויוסף, הוא הדומה להדס. אבל אם מחשיבים את הנשים, הרי שהן יותר מכוונות כנגד ההדס. עוד יש להזכיר את הגמרא ברכות יז, א, שגדולה זכותן יותר, מפני שמעודדות את הגברים ומחנכות את הילדים ללמוד תורה, והזכות הגדולה הזו גם מפני הטורח שיש בטיפול בענייני הבית, שעל ידי כך מעודדות את הגברים ללמוד תורה, ואף זה שייך לזכות המעשים הטובים.

עוד יש לומר, שבעבר עול הפרנסה היה מכביד מאוד, ומי שרצה בבנים רבים, היה חייב לעבוד קשה כדי לפרנסם, וממילא גם לו היתה זכות גדולה בגידול הילדים. אבל כאשר עול הפרנסה קל יחסית, כמו בימינו, בולטת יותר זכותן של הנשים במצווה זו.

ויש זוגות שבהם הבעל לולב והאשה הדס, שהיא לוקחת על עצמה את כל עול גידול הילדים.

ג,ז – ערבה

הערבה מבטאת את כוח הצמיחה בפשוטים שבישראל, שאף שאינם מצטיינים בתורה ומעשים טובים, הם מקושרים ליהדות, ומבטאים את הדרך ארץ שקדמה לתורה. ומכוח הטבע הפשוט שבישראל, צומחים אח"כ ת"ח ואנשי מעשה. וכפי שאמרו בנדרים (פא, א): "הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה, שנאמר (במדבר כד, ז): יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו". ושם מבואר הטעם מדוע אין מצוי שבני ת"ח נעשים ת"ח. ועוד אמרו בתלמוד (סנהדרין צו, א): "הזהרו בבני עמי הארץ שמהן תצא תורה". והיסוד לזה מפני שבערבות מתגלה סגולת ישראל, שבחר בנו ה' מכל העמים גם כשאין בנו טעם וריח, מפני סגולתנו העצמית, מפני שכך נבראנו, ומתוך כך ישראל דבקים בו מעל לכל שיקול אנושי (וכ"כ בשפת אמת תרמז).

עוד מצינו שהערבה רומזת ליוסף ולרחל, ואף הם מגלים את השכינה בתוך המציאות הארצית, ביופי ובכל כשרון. ולכן קידוש השם שלהם הוא הגדול ביותר. אולם מנגד, כאשר המצב אינו מתוקן כראוי, הם מתרחקים יותר. וכאשר הערבה נפרדת היא יורדת יותר מכל, וכפי שכאשר שבטי יוסף נפרדים מיהודה, הם גולים ונדחים יותר.

אבל לעתיד לבא על ידי רחל ויוסף עיקר קידוש השם, כיוצא בזה אמרו בסוף כתובות (קיב, ב): "אמר רב חייא בר אשי אמר רב: עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות". ולהדס יש קצת פירות ורק לערבה אין כלל פירות, והיא המייצגת את עצי הסרק.

ג,ח – רמזים על מה כל אחד מארבעת המינים מכפר

ספר המנהיג הלכות סוכה עמוד שעט: "וראיתי באגדה, ולמה באתרוג, שהוא דומה ללב לכפר על הרהור הלב. ולמה בהדס, שהוא דומה לעינים לכפר על סקור עינים, הה"ד (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתֻרוּ. ולמה בערבה הדומה לשפתים, לכפר על ביטוי שפתים. ולמה בלולב, אלא מה לולב אין לו אלא לב אחד, אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים. אב"ן. וראיתי במדרש, כל המקיים מצות אתרוג ואגודתו כאילו קיים כל המצוות. ויראה לי שהרי אתרוג עם שלשת המינין עולין תרי"ג. אב"ן".

וכן מובא בספר אבודרהם סדר תפלת סוכות, וכתב שם עוד: "דבר אחר, ד' מינין שבלולב באין לרצות על המים, כשם שאי אפשר להם להתקיים בלי מים כך אי אפשר לעולם להתקיים בלא גשמים, לפיכך הזהיר הכתוב להרצות בארבעה מינין אלו לפני המקום כדי שיתרצו לפניו וירדו להם גשמים".

ד – כללי הפסולים

ד,א – סתם לולב כשר וכן בשאר מינים

כתב ב"י או"ח סי' תכט, בטעם הסוברים שאין צורך ללמוד שלושים יום לפני סוכות הלכות חג, כי "לולבים ואתרוגים רובם כשרים". וצריך לומר שכוונתו שרוב גדול מאוד כשר, שאם רק רוב של ששים אחוז היה כשר, היה צריך ללמוד היטב את ההלכה.

ואכן כלל יסודי הוא, כל מין במצבו הטבעי כשר, ובדרך כלל יש אופנים שונים למצבו הטבעי, וכל אימת שתופעה זו מצויה, ורבים מבני המין הזה נראים כך, הרי שזה אחד מהאופנים של מצבו הטבעי, והוא כשר.

וכן מצינו לגבי פיטם, שברור לכל הפוסקים, שאתרוג שרגיל להשיר פטמתו כשר (עיין להלן י, ו-ט). וכן בחזזית, כתב הרמ"א תרמח, יג, שכל מה שרגיל להיות באתרוג – כשר. וכ"כ בשו"ת רדב"ז ד, קיא, שהאתרוגים במצרים שעלתה עליהם חזזית כשרים, משום שמכת מדינה היא, וכך היא דרך גידולם (להלן יא, ה). וכן מצינו לעניין לולב שעליו העליונים כפופים, שלמרות שכמה מגדולי הראשונים והאחרונים החמירו בו, אין חוששים למעשה לדעתם, והסיבה, כי כך היא "דרך להיות הרבה לולבים (שו"ע תרמה, ט, להלן ה, ב). וכנראה, במקומם של המחמירים לא היו מצויים לולבים כאלה.

וכן מאידך לגבי הפסולים, למדנו למשל (סוכה לא, ב) שלולב עקום פסול, ואמרו שבתנאי שהוא עקום כמגל, כלומר כחצי סהר, שאכן זה מצב נדיר מאוד. ואף על זאת אמרו, שאם התעקם כך לאחוריו "ברייתיה הוא". כלומר כך דרכו, ואין לומר שכך דרך רוב הלולבים או אפילו מיעוט מצוי, אלא הכוונה שהואיל ותופעה זו מצויה וטבעית, אין בה פסול. וכן אפילו בנחלקה התיומת, לדעת הרבה פוסקים הכוונה רוב העלים, וגם למחמירים בעלה העליון, הכוונה שרוב העלה נפתח או כולו (עיין להלן ו, ב-ג). וכן עולה ומתבאר מכל ההלכות בהמשך. וכן כתב ר"ת בתשובה מכתב יד, לגבי לולב יבש: "מכל פנים שמענו שאם הוא כשאר כל הנלקטים, כפחות שבכולם, אינו מת אלא הדר" (הביאו הרב קאפח כתבים א' עמ' 456).

ד,ב – סוג הפסול הראשון – מין אחר

סוכה לא, ב: "לא מצא אתרוג, לא יביא לא פריש ולא רמון ולא דבר אחר. פשיטא! מהו דתימא לייתי כי היכי דלא תשכח תורת אתרוג, קמ"ל זימנין דנפיק חורבא מיניה דאתי למסרך". וכן אסור להביא הדס שוטה כי אינו נקרא כלל הדס (שו"ע תרמו, ג; מ"ב יג). וכן אסור להביא צפצפה שאינו מין ערבה כלל (שו"ע תרמז, א).

כמובן שגם בשעת הדחק אסור להביא מין אחר בכל שבעת הימים (עיין תוס' לא, ב, 'לא'), וכ"כ שו"ע תרנא, יג.

ד,ג – הסוג השני – שינוי גדול מדרך ברייתו

כאשר אחד מארבעת המינים השתנה מאוד מדרך ברייתו הוא נחשב כמין אחר ופסול. וזה לשון הריטב"א כט, ב: "עוד יש עכוב אחר בארבעת המינין והוא כל שאין שמו עליו… וכן לולב שהוא אופתא או שנשרו רוב עליו או שנפרצו עליו או דסליק בחד הוצא או שהוא חרות, שאלו אין עליהם שם לולב, וכן אתרוג שנקבוהו עכברים ברובו, והדס שוטה, ושאין בו תלתא בחד קינא שאינו עבות ונשרו רוב עליו, וצפצפה שאינה ערבי נחל, שכל אלו אין שמם עליהם וכמינים אחרים דמו. לפיכך הן נוהגין בכל ז' ימים ואפילו בגבולין שהם מדבריהם ואפילו בשעת הדחק".

אמנם להלכה וכן הריטב"א לא חילק בין פסול מחמת שהוא מין אחר לגמרי, או למה שגדל באחד מארבעת המינים, אלא שגדל באופן שונה, שאינו כשר, כדוגמת הדס שוטה. אבל נראה שהגיוני לחלק בין הפסולים הללו. ראשית, כדי להסיר תחילה מהחשבון את כל מיני הצמחים האחרים, גם הדומים, כמו לימון וצפצפה. ולאחר מכן לעסוק בארבעת המינים שנפסלו מחמת שתי סיבות, או שהשתנו מאוד מדרך ברייתם, כדוגמת לולב שאין לו עלים בצד אחד. או שגדלו שלא כפי דרישת המצווה, כמו הדס שוטה, שאינו 'ענף עץ עבות'.

נזכיר פסולים שונים, שלדעת רוב הפוסקים שייכים לסוג הזה:

הדס שנשרו רוב עליו (גמ' לב, ב): אין עליו שם הדס (ריטב"א כט, ב; תשב"ץ ב, רנב; ח"א קנ, ג. כיוצא בזה כתב במגיד משנה ז, ב). ויש אומרים שהפסול משום שאינו הדר (שערי תשובה תרמו, א, בשם שו"ת פני יהושע ג; כה"ח תרמו, ד; וכך משמע בלבוש תרמו, ד).

ערבה שנשרו רוב עליה (משנה לג, ב): אין שמה עליה (ריטב"א כט, ב; ח"א קנ, י). ויש אומרים משום שאינו הדר (לבוש תרמז, ב).

לולב שעליו גדלו מצד אחד, סוכה לב, א: "ואמר רבא האי לולבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול". ריטב"א: "נראה שפסולו מגופו ופסול כל שבעה אפילו בזמן הזה", וכ"כ ר"ן ומאירי, שאינו נחשב לולב.

לולב שעליו אינם כפולים: יש אומרים שזהו "לולבא דסליק בחד הוצא – בעל מום הוא ופסול" (עיין שו"ע תרמה, ג). ויש להסתפק אם פסול זה הוא בגופו ופסול כל שבעה או שהוא פסול משום שאינו הדר (ריטב"א; מ"ב תרמה, יג).

ד,ד – הסוג השלישי – שאין לו שיעור

השיעורים נזכרו בהלכות: ז, ח, ט, יב; הערות: 4, 6.

לגבי אתרוג אמרו בגמ' לא, ב: "משום דלא גמר פירא". וכ"כ רוב ככל הפוסקים (תוס' 'שיעור'; רא"ש ג, כד; השלמה; ר"י מלוניל; לבוש תרמח, כב שועה"ר כט; מ"ב סא). ולמטה יהודה (קונ"א, ליקוטים תרמח), הוא מפני שאינו הדר.

ד,ה – הסוג הרביעי – פסול הדר

משנה כט, ב: "לולב היבש פסול". גמרא: "בשלמא יבש – הדר בעינן…" רש"י: "דבעינן מצווה מהודרת דכתיב ואנוהו". ובתוס' 'לולב', הקשו שדין זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ הוא הידור לכתחילה, ואילו לולב יבש פסול אף בדיעבד, אלא ישנו חיוב מיוחד שארבעת המינים יהיו 'הדר', שכן נלמד מאתרוג שנאמר בו: פְּרִי עֵץ הָדָר. וכ"כ רוב הראשונים (בה"ג; רמב"ן; ריטב"א; ר"ן, ועוד).

נראה שהגדרת פסול הדר הוא שנויו נפגע באופן משמעותי, וכפי פסולו של לולב יבש, שעליו אמרו במפורש שאינו הדר.

ד,ו – האם פסול הדר בשבעה ימים

לדעת הרמב"ם (לולב ח, ט), כל הפסולים משום הדר, אינם פסולים אלא ביום הראשון בלבד. וכ"כ רי"צ גיאת (הל' לולב עמ' קמו); בעל העיטור (הלכות לולב פט, ע"ג) רש"י; (פרדס הגדול סימן קצד); ראב"ד (תמים דעים רכז); מכתם (לו, ב); רמב"ן (מלחמות טו, א בדפ"ר); ריטב"א (כט, ב, 'לולב'). ראיה לדבריהם מדברי הירושלמי: "כל הפסולין אינם פסולין אלא ביום ראשון". וכ"כ שו"ע (תרמט, ה), רדב"ז (ח"ד סי' קיא), וט"ז (תרמ"ט, ט).

מאידך, לדעת הרא"ש (ג, ג), פסולים כל ז'. וכ"כ תוספות (כט, ב, 'בעינן'); רבנו ירוחם (נ"ח ח"ג, נח ט"ד); טור (וכ"כ רש"י סוכה לו, ב, 'אלא לרב'), ולכך נטה רמ"א תרמט, ה; מ"ב לו.

וכתב כה"ח (תרמט, נז) שלכתחילה יש להזהר לצאת ידי כל הדעות ובפרט שהדבר נוגע בספק ברכות.

ד,ז – הסוג החמישי – פסול חסר

פסול 'חסר' משום שאינו לקיחה תמה (רש"י לו, ב; תוס' כט, ב; רא"ש ג, ג; טור תרמט). פסול 'חסר' כשר בשאר ימים (גמ' לו, ב; רמ"א תרמט, ה; מ"ב לה). ונחלקו אם צריך שישאר רוב האתרוג או לא (עיין מ"ב תרמח, מג).

ואמנם יש אומרים ש'חסר' פסול משום שאינו הדר. כ"כ ריטב"א כט, ב; ראב"ד; רא"ה; ר"ן, עיין להלן יא, א. אולם מ"מ גם הם מסכימים שהפסול הוא רק ביום הראשון, שכן לשיטתם פסול הדר הוא ביום הראשון.

ד,ח – רשימת הפסולים משום הדר

נזכיר את הפסולים שמוסכם שהם משום הדר. וכן את אלו שיש אומרים שהם פסולים משום הדר. לגבי מקצתם החולקים סוברים שהפסול משום שהשתנה מברייתו לגמרי, וממילא לכל הדעות פסולים כל שבעה; ובמקצתם דעת החולקים שהפסול משום חסר ולקיחה תמה, וממילא הפסול רק ביום הראשון. נמנה לפי הסדר שבהלכות.

לולב כפוף ועקום (להלן ה, ב), פסול משום שאינו הדר (ריטב"א לב, א; לבוש תרמה, ח; מ"ב תרמה, לו ולט). וי"א שפסול משום שהוא בעל מום, וממילא לכל הדעות פסול כל שבעה (רמב"ן מלחמות שם).

לולב קטום (עיין בספר הלכה ז), פסול משום שאינו הדר (רש"י כט, ב; מ"א תרמה, ו; מ"ב תרמה, כז). וי"א משום שנראה חסר (ריבב"ן לד, ב).

לולב שנפרצו עליו (עיין בספר הלכה ה), י"א שפסול משום שאינו הדר (רש"י כט, ב; מ"א תרמה, ו; א"ר תרמט, כא; בכורי יעקב תרמה, יח). ויש אומרים שזהו פסול בגופו והוי כאופתא (ריטב"א כט, ב; ח"א קמט, ט).

לולב שנחלקה התיומת (להלן ו, א-יא), י"א שפסול משום שאינו הדר (ריטב"א לא, ב; ח"א קמט, י). ורבים כתבו משום 'לקיחה תמה', וממילא פסול לכל הדעות רק ביום הראשון (רבינו ירוחם ח, ג; מ"א תרמה, ו; שועה"ר י; בכור"י תרמט, לא; מ"ב תרמה, יז; עיין להלן ו, ח).

לולב הימנק (להלן ו, יב), י"א שפסול משום שאינו הדר (ריטב"א לב, א; רע"א, דרוש וחידוש). ורבים כתבו משום שאינו לקיחה תמה (מ"א תרמה, ו בשם רי"ו; שועה"ר תרמה, יב)

לולב יבש (עיין בספר הלכה ז), פסול משום הדר (תוס' כט, ב; מ"ב תרמה, כ), וי"א משום שנחשב כמת ו"לא המתים יהללו י-ה" (ראב"ד). ועוד הזכירו שני פירושים שהם בעצם הרחבה של 'הדר': י"א משום זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (רש"י כט, ב), וי"א משום הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ (רז"ה). וכן לגבי הדס יבש – מ"ב תרמו, כא. וכן לגבי ערבה יבשה – מ"ב תרמז, י.

הדס קטום (להלן ח, י), פסול משום שאינו הדר (רש"י לד, ב; מ"ב תרמו, לב); וי"א משום חסר (ריבב"ן).

הדס שענביו מרובים מעליו (להלן ח, ח), רוה"פ כתבו משום שאינו הדר (רש"י; השלמה; מכתם; ר"י מלוניל; לבוש תרמו, י; מג"א ד; גר"א ה; שועה"ר יב; ח"א קנ, ד; מ"ב ו; כה"ח ז; ועוד). וי"א משום שהוא נקרא פרי ולא ענף (שעה"צ תרמו, ד, ועיין מאמ"ר תרמו, ד).

הדס שנשרו רוב עליו (להלן ח, ג-ד), פסול משום שאין עליו שם הדס, וממילא פסול כל שבעה לכל הדעות (ריטב"א כט, ב; תשב"ץ ב, רנב; ח"א קנ, ג). ויש אומרים משום שאינו הדר (שערי תשובה תרמו, א, בשם שו"ת פני יהושע ג; כף החיים תרמו, ד; וכך משמע בלבוש תרמו, ד).

ערבה שנקטמה ראשה (להלן ט, א), פסול משום שאינו הדר (מ"ב תרמז, י. ועיין בהדס בדעת ריבב"ן).

ערבה שנשרו רוב עליה (להלן ט, א), פסולה משום שאין שמה עליה, וממילא פסולה לכל הדעות כל שבעה (ריטב"א כט, ב; ח"א קנ, י). ויש אומרים משום שאינה הדר (לבוש תרמז, ב).

אתרוג חסר (להלן יא, א-ד), פסול משום שאינו לקיחה תמה (רש"י לו, ב; תוס' כט, ב; לד, ב, 'שתהא'; רא"ש ג, ג; ר"ן יח, א; רי"ו ח, ג; טור תרמט; רמ"א תרמט, ה; שועה"ר תרמח, יד; מ"ב תרמט, מז). ויש אומרים משום שאינו הדר (ריטב"א כט, ב; ראב"ד; רא"ה; ר"ן; רדב"ז ה, נ, והלכות קטנות ב, רכא, אמנם למדנו שלרוב הפוסקים ובכללם הריטב"א והרדב"ז, פסול הדר הוא ביום הראשון).

אתרוג שנטלה פטמתו או עוקצו (להלן י, ו-י), י"א שפסול משום חסר (השלמה לד, ב; מכתם; רמ"א תרמט, ה; מ"ב תרמח, לג; ערוה"ש יח). וי"א משום שאינו הדר (לבוש תרמח, ז; מ"א יז; שועה"ר תרמט, יז).

אתרוג שנקלף (להלן יא, ב), פסול משום שאינו הדר (לבוש תרמח, ו; שועה"ר תרמח, טו). ויש שמשמע מהם שהפסול משום חסר (טור תרמט; פני יהושע לו, א).

אתרוג עם חזזית (להלן יא, ה-ח), פסול משום שאינו הדר (גר"א תרמט, ה). ויש שהסתפקו אולי פסול משום חסר (ט"ז תרמט, ט).

אתרוג כושי (להלן יב, א), י"א שפסול משום שאינו הדר (ר"י מלוניל לד, ב; רבינו מנוח ח, ח; וכך משמע ממ"ב תרמח, נח), וי"א שהוא בעל מום ופסול בגופו (מכתם לד, ארחות חיים יח; בכורי יעקב תרמט, לא).

אתרוג ירוק ככרתי (להלן יב, ב), מבואר בגמ' לא, ב, שפסול משום שלא נגמר פריו, וכ"כ ריטב"א; לבוש תרמח, כא; מ"ב סד, וממילא פסול כל שבעה לכל הדעות. וי"א שהפסול משום שאינו הדר (מאירי; רמב"ן חולין מו, א; קרית ספר).

ד,ט – נטילת מינים פסולים בשעת הדחק

סוכה לא, א: "כמושין – כשרין, יבשין – פסולין. רבי יהודה אומר: אף יבשין. ואמר רבי יהודה: מעשה בבני כרכין שהיו מורישים את לולביהם לבניהם. אמרו לו: אין שעת הדחק ראיה".

לדעת ראב"ד (השגות, מובא ברא"ש), לולב יבש הרי הוא כמת וכמי שנכתת שיעורו ואין יוצאים בו אפילו בשעת הדחק. אלא שבני כרכין היו מורישים את לולביהם כדי שלא תשתכח מהן תורת לולב, ולכן מי שאין לו לולב כשר, יטול לולב יבש בלי ברכה כדי שלא תשתכח תורת לולב.

אבל הרא"ש (ג, יד), דחה את דברי הראב"ד וכתב, שממה שאמרו חכמים לרבי יהודה: "אין שעת הדחק ראיה", משמע שהם מסכימים שבשעת הדחק מברכים על לולב פסול, "אלא כל הני פסלי מסרן הכתוב לחכמים, והם אמרו שלא בשעת הדחק אפילו בדיעבד לא יצא כדי שיזהרו ישראל במצוות, אבל במקום הדחק הכשירום כיוון שאי אפשר בענין אחר מברכין עליהן". וכ"כ תוס' לא, א, 'לא', והוכיחו זאת מהברייתא: "לא מצא אתרוג, לא יביא לא פריש ולא רימון ולא דבר אחר", משמע שדוקא אלו אין להביא, אבל אתרוג פסול יביא ויברך. וכ"כ רוב הראשונים (ריטב"א בשם גאונים; מכתם בשם רב פלטי ור"ת; רי"ד; רי"ץ גיאת; מחזור ויטרי שעג; עיטור; מנהיג; ראבי"ה ב, תרנג; כלבו עב; סמ"ג עשין מד; שבולי הלקט שמט; רבינו אברהם מן ההר; הג"א. וכ"כ באו"ז שו, והוסיף עוד טעם להיתר, שאמנם הלכה כחכמים שצריך הדר, ולכן לולב יבש פסול. אבל כיוון שלא נדחתה דעת ר' יהודה בגמרא במפורש, בשעת הדחק סומכים עליו).

ד,י – איזה פסולים נוטלים בשעת הדחק

לרמב"ם ח, א, בשעת הדחק רק לולב יבש כשר ומברכים עליו, אבל שאר המינים כשהם יבשים, וכן שאר מיני הפסולים, גם בשעת הדחק נותרים בפסולם ופשיטא שאין מברכים עליהם. וכ"כ מאירי והסביר את טעמו: "הפסולים יש בהם כדי לטעות ואתי למיסרך, אלא שהיבש אין פיסולו ניכר כל כך שאף הלחים יש בהם שהם לבנים ואין הירקרקות מצוי בהם. והוא העניין שלא נאמר כן אלא בלולב אבל באתרוג ושאר המינין היובש ניכר בהם הרבה ואין נוטלין אותם שלא לטעות". והב"ח תרמט, ד (מובא בשעה"צ סב) ביאר, שבלולב יבש מתקיים קצת הדר בצורתו, מה שאין כן בשאר פסולים.

ולרא"ש, טור ורוב הראשונים (כמובא לעיל ד, ט), בשעת הדחק מברכים על כל הפסולים, והסביר בב"י: "כל הפסולים מחמת מום לאפוקי אותם שפסולים מפני שאינן מינם, כהדס שוטה וצפצפה, דהנך לדברי הכל אין נוטלין אותם לעולם ואפילו בשעת הדחק, כי היכי דלא ליתו למיטעי בהו, כדאמרינן בגמרא (לא.) בפריש ורימון".

והריטב"א מסכים לדעת שאר הראשונים, זולת באתרוג יבש, שהואיל ונאמר בו 'הדר', פסול אפילו בשעת הדחק. וכ"כ שבה"ל, ויראים.

ד,יא – הלכה למעשה

כתב בשו"ע תרמט, ו, כראב"ד: "בשעת הדחק, שאין נמצא כשר, כל הפסולים נוטלים ואין מברכין". והרמ"א כתב בדעה הראשונה את דעת הרמב"ם, שבשעת הדחק מברכים רק על לולב היבש (וכ"כ ט"ז יב). ובדעה השנייה כתב, שיש מקילין אפילו בהדס יבש. וביאר הגר"א שזה כדעת הריטב"א ודעימיה, שלא מברכים על אתרוג פסול מפני שכתוב בו במפורש 'הדר'.

אבל הרבה אחרונים כתבו כדעת רוב הראשונים, שעל כל ד' מינים שפסולים מחמת 'הדר', בשעת הדחק אפשר לברך (רדב"ז ד, אלף קפב; משאת בנימין יז; מ"א כו; חכ"צ ט; א"ר כב. וכ"כ מ"ב נח, וקבע בדין זה ד' חילוקים).

על פי כל מה שלמדנו, חיילים בצבא שהלולב שלהם התייבש, ואין להם לולב אחר, יכולים לברך עליו. ואפשר שגם השו"ע יסכים לכך, כי אולי החמיר שלא לברך בשאר הפסולים, אבל בלולב יבש, שגם הרמב"ם מיקל, יסכים שהלכה כדעת רוב רובם של הראשונים והאחרונים שהתירו לברך עליו בשעת הדחק.

ד,יב – טעם המתירים בשעת הדחק לברך על פסולי הדר

באר באו"ז שו: "ואין לחלק בין דחק גדול לדחק קטן אלא כיון דאי אפשר לו מקרי שעת הדחק". וכתב בשו"ת שרידי אש ב, ו: "וצריך לומר, דאף דהתורה כתבה הדר להדיא וזה תקון המצוה וליכא, מ"מ אמרינן דמסתברא דלא יהא יושב ובטל מעיקר המצוה אם חסר בה איזה פרט לתיקון המצוה, ולא מסתבר כלל דבמדינה שאין אלא להשיג יבשים יהיו כל ישראל שבמדינה זו בטלים לגמרי מעיקר המצוה. ולהכי אפילו ברוכי נמי מברכינן עלייהו".

ה – לולב

ה,א – עקום שנתיישר על ידי מכבש

לולב שנפסל מחמת שהוא עקום תחת מכבש עד שהתיישר, אם לא ניכר עליו שהיה פעם עקום ופסול – כשר (שדי חמד מע' ל' אות ב'). והרב יוסף קאפח הביא תשובת ר"ת מכתב יד, שפסק כך (כתבים א' עמ' 456).

ה,ב – דין העלים העליונים שנכפפו ככפתור

סוכה לא, ב: "תניא: לולב כפוף, קווץ, סדוק, עקום דומה למגל – פסול… עקום דומה למגל אמר רבא: לא אמרן אלא לפניו, אבל לאחריו – ברייתיה הוא. אמר רב נחמן: לצדדין כלפניו דמי, ואמרי לה: כלאחריו דמי".

וכתב הרא"ש (שו"ת כלל כד, י): "כפיפת הראש לא מיקרי כפיפה, דכיון דכולו זקוף, רק שעלין העליונים כפופים מעט, לא מיקרי כפוף; ואני אוהב אותו יותר לצאת בו, לפי שאין העלין נחלקין ותיומתו קיימת". ובארו ר' ירוחם (נ"ח ח"ג) והטור, שפסול כפוף הוא דווקא כשהכיפוף בשדרתו של הלולב.

אמנם, יש שהחמירו ופסלו אף בנכפף העלה האמצעי לבדו, שעשו ראשו של לולב כחוטמו של אתרוג. וכ"כ ר"ן (יד, א, 'נקטם'); ריטב"א (כט, ב); הובאו בביאור הגר"א (תרמה, כא). וכתב הב"ח (אות ט) שנכון להיזהר ולהחמיר כשיטתם. וכ"כ רדב"ז (ד, רנט); א"ר (תרמה, ח) בשם כנה"ג; ומהרי"ץ (פעו"צ ב, פה).

ורבים כתבו שהלכה כדעת המקילים, וכן נפסק בשו"ע תרמה, ט; דרכי משה ו; מ"ב מב; ערוה"ש כ; וחזו"ע (עמ' שא).

ולכאורה מדוע לא חששו לדעת המחמירים. אלא שכלל נקוט בידינו, שכל הפסולים הם שינוי מטבעו של המין, וכאשר מדובר בצורה רווחת, לא יתכן שיפסול. וזהו שכתב בשו"ע תרמה, ט: "אבל עליו כפופים בראשו כמו שדרך להיות הרבה לולבים – כשר".

ואולי גם כוונת האוסרים לאסור כיפוף שהוא הרבה מעבר למקובל (והר"ן אסר בכל שהוא). ואולי לא הכירו לולבים שמטבעם כפופים בראש עליהם, ואילו היו יודעים שזו תופעה נפוצה, היו מתירים. ומ"מ למעשה נפסק להלכה שלולבים אלה כשרים. ואע"פ כן הרבה אחרונים כתבו, שלכתחילה עדיף לחוש לדעת המחמירים (ארבעת המינים למהדרין, עמ' קכח). וצ"ע למעשה אם נכון לחוש לדעה שמנוגדת לכלל היסודי, כאשר בנוסף לכך יתכן שגם האוסרים היו מתירים אם היו רואים שזו תופעה מצויה.

ו – נחלקה התיומת

ו,א – הדין בגמרא

סוכה לב, א: "בעי רב פפא: נחלקה התיומת מהו? תא שמע, דאמר ר' מתון אמר רבי יהושע בן לוי: ניטלה התיומת – פסול. מאי לאו – הוא הדין נחלקה? – לא, ניטלה שאני, דהא חסר ליה. איכא דאמרי, אמר ר' מתון אמר רבי יהושע בן לוי: נחלקה התיומת – נעשה כמי שניטלה התיומת, ופסול". וכן נפסק להלכה שנחלקה התיומת פסול. וכיוון שלרוב הפוסקים פסול משום חסר, הרי שפסולו ביום הראשון בלבד. ועיין להלן ו, ח.

ו,ב – ארבע דעות בראשונים מהי התיומת שחלוקתה פוסלת

א. כל העלים בכלל זה, ואם נחלקו רובם – פסול. כ"כ רב האי גאון בשם מר רב יהודאי גאון, בה"ג (הובא בתוספות לב, א, 'נחלקה'), ר"ח, רי"ף (טו, א), רמב"ם (ח, ד), רי"ץ גיאת (לולב עמ' קלח), פסקי רי"ד, ראב"ד (הובא ברשב"א בב"ק צו, א), רמב"ן (הובא במ"מ ח, ד). וכ"כ שו"ע תרמה, ג.

ב. העלה העליון המרכזי, שאם הוא נחלק והשאר סגורים – פסול, ואם הוא שלם ושאר העלים פתוחים כשר. כ"כ רב פלטוי גאון (הובא במנהיג הל' סוכה עמ' שפז), תשובת הגאונים (הובא בתוספות בב"ק צו, א, 'נחלקה'), ר"ן (טו, א, בדפי הרי"ף). (עיין להלן ו, ה, שנחלקו כאשר יש שני עלים מרכזיים).

ג. כל עלה מהעלים שבארבעה טפחים עליונים, אם אחד מהם נפרד – הלולב פסול. כך כתבו בדעת הרי"ף והרמב"ם: מאירי (לב, א, 'נחלקה'); ריב"ב (לב, ב); עיטור (הל' לולב צ, א); ר' אברהם מן ההר (לב, א, 'התיומת'); והרב קאפח (ח, ד, הערה ה).

ד. כאשר יש שני עלים עליונים אמצעיים, החיבור ביניהם נקרא תיומת, ואם נחלקו זה מזה – פסול. כ"כ תוספות (ב"ק צו, א, 'נחלקה') בשם הגאונים.

ו,ג – הדעות בשיעור החלוקה שפוסל

א. הכל עד השדרה – כ"כ הגהות סמ"ק (שם); רמ"א (תרמה, ג); ח"א (קמט, י); שועה"ר (תרמה, י); וחזו"ע (עמ' רצו).

ב. רוב – כ"כ ר"ן (שם); יש"ש (בב"ק ט, ב); ב"ח (תרמה, ח); פמ"ג (משב"ז ד); באור הגר"א יא; ומ"ב (תרמה, טז; יט).

ג. קצת (כל שהוא או טפח) – דעת 'יש מחמירים' שהובאה בר"ן (שם) ובהגהות סמ"ק (מצווה קצג), וסיימו שאף שאין זה במשמע – ראוי לחוש לזה. וכ"כ ח"א (קמט, י); ושועה"ר (תרמה, יא). וכ"כ רמ"א (תרמה, ג), חזו"ע (עמ' ש), והלח"ב (ג, ד, עמ' לט), למצווה מן המובחר.

ובדעה זו נחלקו האחרונים: לדעת הט"ז (תרמה, ד) החומרה היא רק כאשר העלה נחלק כשיעור טפח. ורבים מחמירים לכתחילה בכל שהוא, וכ"כ ח"א (קמט, י); בכור"י (תרמה, יא); וחזו"א (קמה, י).

ו,ד – הלכה למעשה והמהודר

לא מצאנו מי שמורה למעשה כשו"ע מלבד המשכנות יעקב קנח, אלא דעת רוב האחרונים שאין ליטול לולב שנחלק עלהו האמצעי ברובו (ב"ח, פמ"ג, יש"ש, גר"א, מ"ב, חזו"א, הלח"ב, ארבעת המינים השלם). ויש מתירים כל עוד לא נחלק העלה עד השדרה (רמ"א, שועה"ר, ח"א, בכור"י וחזו"ע).

והמהודר ביותר, ליטול לולב שלא נחלק עלהו העליון אפילו כל שהוא (בכור"י, ח"א, חזו"א). אך כפי שכתבתי בספר, בדרך כלל הלולבים היפים הם אלה שמפותחים יותר, וממילא העלה העליון שבהם מתחיל קצת להיפתח, ויש מקום לומר שיופיו של הלולב קודם להידור שיהיה סגור לגמרי.

ו,ה – כאשר ישנם שני עלים מרכזיים

לדעת רבים דין שניהם כדין העלה המרכזי, שאם אחד מהם נחלק ברובו או כולו – פסול. וכ"כ הב"ח תרמה, ח; א"ר ד; בכורי יעקב י; מ"ב טו. אמנם לחזו"א קמה, ד, אם אחד מהם נותר סגור – הלולב כשר, שכן כבר יש לו תיומת. וכ"כ בחזו"ע עמ' רחצ. וכתבתי להלכה כדעת המחמירים, ובשעת הדחק אפשר להקל ואף לברך, שכן יש לצרף את דעת הפוסקים שרק אם רוב העלים נחלקו – הלולב פסול, ואת הסוברים שבשעת הדחק אפשר לברך על פסול (לעיל ד, ו).

ו,ו – האם קורא נחשב סגור

י"א שהקורא מחשיבה את מה שבתוכה כסגור לגמרי, וכ"כ בכורי יעקב (תרמה, ט); מבית לוי (ב, עמ' לב); תשובות והנהגות (ד, קנד); והלח"ב (ג, כד, עמ' פב). וכך הורה הר"י קנייבסקי (כמובא בארחות רבנו עמ' רלב, ופס"ת תרמה, ד, אם כי העדיף לקחת בלי קורא כדי לוודא שהוא סגור).

וי"א שאינו נחשב סגור (מאמ"ר תרמה, ד; רשז"א, כשרות ארבעת המינים עמ' רד; חזו"ע עמ' רחצ).

ו,ז – איזה לולב עדיף – עם קורא או בלי

יש סוברים שהמהודר ביותר הוא לולב עם קורא, כי הוא נחשב סגור לגמרי. וכ"כ בכור"י (תרמה, ט): "אם אפשר למצוא לולב שעדיין מחוברין עליו העליונים ע"י אותו אדום שקורין פאסט, הוא מצוה מן המובחר שבזה יוצא אליביה דכל השיטות". אלא שסיים שלסוברים שנטילת הלולב היא ע"י כסכוס העלים יש להסיר את הקורא בצדדי הלולב, אך לא בראשו. וכ"כ הרב מרדכי אליהו זצ"ל (הלכות חגים נב, לט) שלולב עם קורא מהודר יותר.

ויש אומרים שהקורא אינה מחשיבה את הלולב כסגור, ולכן המהדרין העדיפו לקחת לולב בלא קורא, כדי לבדוק אם העלה העליון סגור והוא מהודר. אמנם אין לחשוש שמא לולב שעטוף בקורא פסול, כי נדיר שיהיה רובו של העלה העליון פתוח (מאמ"ר תרמה, ד; חזו"א ור"י קנייבסקי כמובא בפס"ת תרמה, 13; חזו"ע עמ' רחצ; וכשרות ארבעת המינים עמ' רד). ויש מקום לומר שלשיטתם אין לפתוח את הקורא, שמא תוך פתיחתו יפסלו את הלולב בכך שיוסיפו לפתוח את העלה העליון.

ויש שלמרות שכמעט ואין סיכוי שרוב העלה יהיה פתוח מתחת לקורא, ואפילו פתוח טפח נדיר מאוד למצוא, חוששים לכתחילה שמא תחת לקורא העלה פתוח, ולכן מסירים את הקורא כדי לבדוק זאת (הגרי"ז מבריסק כמבואר בארבעת המינים למהדרין עמ' פב; רשז"א שלמי מועד עמ' קכו).

אמנם מעוד צד אשכנזים פחות נוטים לקחתו, כדי לכסכס בנענועי הלולב כדעת הריטב"א והר"ן (בכורי יעקב תרמה, ב). אבל לשו"ע נוהגים לקחתו לכתחילה כי אין צריך לכסכס (ב"י תרמה, שו"ע תרנא, ט).

ו,ח – טעם הפסול, ואם הוא רק ביום הראשון (חסר או הדר)

לדעת הריטב"א (לא, ב, 'אמר רב'), הפסול מטעם שאינו הדר, שהשוו את התיומת לחוטם האתרוג. וכ"כ בשמו ביאור הגר"א (סוף הסימן), וכ"כ קרית ספר (לולב, ח), וח"א (קמט, י). ולכאורה לסוברים שפסול 'הדר' פסול אף בשאר הימים, כשיטת הרא"ש והרמ"א (לעיל ד, ו), אין ליטול לולב שנחלק עלהו העליון בכל שבעת ימי החג. (וצ"ע בגדר 'הדר', שבדרך כלל הוא פגם משמעותי ביופי, וכאן הוא פסול שאינו נראה. ואולי יש גדר נוסף של 'הדר', שיש בו מום מהותי. ועיין ב'ארבעת המינים למהדרין' בעיונים סי' יא).

אמנם, לדעת ר' ירוחם (ח, ג), פסול נחלקה התיומת משום 'לקיחה תמה', שאינו אוסר אלא ביו"ט ראשון בלבד. וכ"כ מ"א (תרמה, ו); בית השואבה (סעי' טז); שועה"ר (סעי' י); בכור"י (תרמט, לא); ערוה"ש (תרמט, יט); מ"ב (תרמה, יז); כה"ח (תרמה, נא); פס"ת (תרמה ד); וארבעת המינים השלם (עמ' צז).

למעשה, כתב חיים וברכה קפג, בשם מהרש"ם, שבכל מקרה יש להקל בדין זה בשאר ימים (ואף לברכה), כיוון שיש כאן ספק ספקא. ספק שמא הלכה כדעה הסוברת שפסול נחלקה משום 'לקיחה תמה', ואף אם פסול משום הדר, שמא הלכה כדעת רוב הפוסקים שסוברים שאין פסול הדר אלא ביום ראשון בלבד. עוד יש להוסיף, שלדעת הריטב"א שהוא מקור הדעה שפסולו משום הדר, פסול הדר הוא רק ביום הראשון.

ו,ט – הדבקת העלה שלא ימשיך להיפתח

כתב מהרש"ם (דעת תורה תרמה, ז), שיש להכשיר לולב שנחלקה תיומתו קצת (אף למחמירים), ע"י הדבקתו בדבק, כיוון שבנחלק קצת אין הלולב פסול, אלא חוששים שמא ע"י הנענועים יחלק כולו ויפסל. ואין הדבק נחשב שאינו מינו כיוון שבטל ללולב. וכן מצינו לגבי שופר שנפסק בשו"ע (תקפו, ח): "נסדק לארכו, פסול… ואם דבקו, כשר אפילו אם דבקו בדבק; ויש מי שאומר שאינו כשר אלא כשדבקו בעצמו". והכריעו האחרונים שם כדעה הראשונה, כמבואר במ"ב (ס"ק מז) ובשעה"צ (שם ס"ק פג). וכן הורו לעניין לולב פס"ת (תרמה, ד) ושלמי מועד (עמ' קכט) בשם רשז"א, והרב ישראל יעקב פישר (הקדמה לספר ארבעת המינים השלם, עמ' 12).

אמנם, אם הלולב כבר נפסל ברוב – אין להקל להכשירו ע"י דבק (ארבעת המינים השלם, עמ' שכד, בשם רשז"א וריש"א).

ו,י – לולב שיש לו שני עלים מרכזיים ונחלקו ביניהם

כאשר יש שני עלים עליונים אמצעיים, כתבו תוספות (ב"ק צו, א, 'נחלקה') בשם הגאונים, שהחיבור ביניהם נקרא תיומת, ואם נחלקו זה מזה – פסול. לרוב המפרשים הכוונה דווקא כשיוצאים שני העלים מאותו המקום בקצה השדרה (ב"י; פמ"ג משב"ז, ד; ובכור"י ט). ויש אומרים שהחומרה היא גם בעלים עליונים סמוכים שלא יצאו מאותו המקום בקצה השדרה (ט"ז ד).

למעשה כתב הפמ"ג (משב"ז, ד), שכיוון שהשו"ע והרמ"א לא הזכירו שיטה זו – אין לחוש לה כלל. וכ"כ בארבעת המינים למהדרין (עמ' עו); והליכות שלמה (עמ' קפ), אמנם לעצמו הידר רשז"א שלא לקחת לולב בעל שתי תיומות שנחלקו ביניהם. וכ"כ לחוש לכתחילה לשיטה זו: מהרי"ל; מהרש"ל (יש"ש בב"ק, ב); ב"ח (תרמה, ח, 'ולענין'); בכור"י (ס"ק ט); משנה הלכות (ג, נט); והלח"ב (עמ' מא). והעיקר להלכה כדברי המתירים, שגם האוסרים רק חששו לזה לחומרה. ועוד שיש לצרף את סברת הכפות תמרים (סוכה לב) והחת"ס (סוכה לא, ב), שלא אסרו הגאונים אלא כשנפרדו התיומות זו מזו בזמן שצמחו באילן. אך אם נפרדו מחמת הטלטול – הלולב כשר.

ו,יא – לולב ששני חלקי העלה העליון שלו אינם שווים

דבר זה מצוי שצד אחד גבוה מחברו, ואם אין הדבר ניכר, הלולב מהודר (רשז"א וריש"א, ארבעת המינים למהדרין עמ' סד). ואם ניכר, כל זמן שצד אחד עובר את החצי של הצד השני – כשר, עפ"י שועה"ר תרמה, ט. כאשר צד אחד צר מחבירו, כל זמן שברוב העלה הוא מכסה רוב חבירו – כשר (עפ" רשז"א שם עמ' סח).

ו,יב – הימנק ותיקונו

סוכה לא, ב: "נקטם ראשו. אמר רב הונא: לא שנו אלא נקטם, אבל נסדק – כשר. – ונסדק כשר? והתניא: לולב כפוף, קווץ, סדוק, עקום דומה למגל – פסול. חרות – פסול. דומה לחרות – כשר! אמר רב פפא: דעביד כהימנק".

מצאנו בראשונים כמה דעות מהו הימנק הפסול. י"א שהוא ברזל בעל ראש מפוצל, המשמש סופרים לשיעור רוחב השרטוט, וכ"כ רש"י (לב, א, 'אלא') ועיטור (לולב פט, ב). י"א שהוא מזלג בעל שתי שיניים, וכ"כ ר"ח (בב"מ כה, ב) והערוך (המנק). וי"א שהוא מחוגה, וכ"כ המאירי (לא, א).

הורה רשז"א שאם אפשר להצמיד בחזרה את ההימנק שיראה כאחד – כשר (הליכות שלמה י, ו). וכ"כ בארבעת המינים למהדרין עמ' קיב בשם דודו הרב עדס והרב עזריאל אויערבאך. ונראה שאפשר גם להדביק את העלים כדי שישארו צמודים.

ו,יג – שיעור המרחק בין חלקי הסדק בהימנק

מהגדרות הראשונים עולה שהמרחק בין העלים הוא מרחק ניכר עד שראש הלולב נראה כשני ראשים. וכן עולה מלשון הרי"ף: "כלי שיש בו שני ראשים". ובאר הראב"ד (תמים דעים רלב): "שכבר נפתח הסדק בענין שאינו יכול להתחבר". וכן נראה מהראשונים שנקטו לשון 'נפתח הרבה' ובהם: יראים (מצווה תכב); רא"ה (לב, ב); ור' ירוחם (ח, נח). ונראה שלשיטתם אף אם נראה ראש הלולב כשני ראשים, אם לא נתרחקו העלים הרבה – הלולב כשר. וכ"כ מהרש"ם (דעת תורה תרמה, ז), שאין לאסור בנחלק בלבד, אף שהסדק נראה, כיוון שעדיין נראה לכל שהם אחד, וכשמניח הלולב על שולחן או כשמנענע בו, נוגעים הסדקים זה בזה. ואין לאסור אלא בנתעקמו ונתרחקו זה מזה הרבה. וכ"כ חזו"א (קמה, ח); מבית לוי (ב, עמ' לב); וכשרות ארבעת המינים (עמ' ר) בשם רשז"א.

והרמב"ם (ח, ג) כתב שאם "נתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שיראו כשנים פסול", וכ"כ שו"ע תרמה, ז. ומשמע מלשונם שאף בנתרחקו מעט, אע"פ שלא נטו לכאן ולכאן – פסול. ואף שלשו"ע אין לפסול אא"כ נחלקו כהימנק רוב העלים (כמבואר בבאו"ה 'נסדק'), יש מהאחרונים שהחמירו לאסור בנחלק מעט אף בעלה המרכזי בלבד. וכ"כ ח"א (קמט, י), לבושי שרד (תרמה, כב), והגרי"ז מבריסק.

למעשה, נראה שדעת המקילים עיקר, שכן כל מה שהחמירו הרמב"ם ושו"ע הוא רק כאשר נחלקו רוב העלים, אבל כאשר רצו האחרונים להחמיר לפי שיטת הסוברים שהימנק הוא בעלה המרכזי בלבד, יש להחמיר רק כאשר המרחק בין שני החלקים גדול. בנוסף לכך יש לצרף את דעת רש"י וראב"ד, שסוברים שאיסור הימנק הוא כאשר נסדקה השדרה. וכ"כ שועה"ר (תרמה, יב). וכן לרש"י אינו נאסר אלא כשנסדק דרך גדילתו, אך אם נחלק אחר שנתלש – כשר. ואף אם נאמר שנסדק עלה המרכזי בלבד, הרי לדעת רוה"פ הכוונה כשנתרחקו שני חלקיו זה מזה הרבה.

ו,יד – אורך הסדק בפסול הימנק

כתב הראב"ד (תמים דעים רלב) שאפילו לא נסדק באורכו אלא במיעוטו, כל שהתרחק שיעור הפוסל – פסול. וכ"כ לבוש (תרמה, ז); פמ"ג (משב"ז ט); ח"א (קמט, י); בכור"י (תרמה, כ); מ"ב לב; כה"ח מח; וכשרות ארבעת המינים (עמ' רב). (ובנהר שלום ה; ולבושי שרד תרמה, כב, כתבו שאפילו נסדק בכל שהוא אם הוא בכשיעור הפוסל – פסול. ותימה עליהם איך בשיעור כלשהו יהיה כשיעור ניכר שפוסל).

ז – דיני הלולב ושיעורו ודין לולב קנרי

ז,א – מדיני לולב

כתבתי על קוץ שיוצא מהעלה המרכזי, שאם נחתך או נחרך, כשר למהדרין, עפ"י עיקרי הד"ט לג, כא, שביאר שהוא כשר משום שלא נקטם ברובו, ועוד שאין קטימתו ניכרת, וכיוון שיסוד הפסול מטעם הדר, אם אינו ניכר אינו פוסל. (והובא להלכה בפס"ת תרמה, יב; ארבעת המינים למהדרין עמ' צה, בשם החזו"א; חזו"ע עמ' רצג).

לולב שקצת משדרתו חסר, מחמת חיכוך או שריפה, כשר, שהולכים אחר רוב השדרה שנותרה שלימה (כשרות ארבעת המינים עמ' קסז).

ז,ב – יבש העלה האמצעי

ירושלמי ב, ח: "בעון קומי רבי אבינא, יבשה ציציתו מהו? מה בינו לקטום? אמר לון זה הדור וזה אינו הדור". ובאר הראב"ד (תמים דעים רלא-רלב), שציציתו היא התיומת העליונה, ואם יבשה לבדה ושאר העלים לחים – הלולב כשר. וכ"כ הרוקח (רכ). אלא שכתב הראב"ד (שם) שיש גורסים 'יבש הוציו מהו', וע"פ גרסה זו השאלה על כלל עלי הלולב. ומסיק הראב"ד שאף אם יבשו כל עלי הלולב, עדיין יש בו הדר וכשר, ובלבד שהתיומת העליונה לחה. וסיים שגרסה זו עיקר. הרי שלדעת הראב"ד רק אם רוב העלים וגם העלה האמצעי יבש – פסול, ואם האמצעי לח והשאר יבשים, או האמצעי יבש והרוב לחים – כשר. וכ"כ בכור"י (תרמה, יד), וחזו"א (קמה, יא).

אולם המאירי במגן אבות (עמ' קלח) הבין בדברי הראב"ד שאם יבשה התיומת – בכל מקרה הלולב פסול. וכ"כ פמ"ג (תרמה, א"א ה); מ"ב (כב); וכה"ח (לב).

ויש מחמירים יותר, שדין העלה העליון בלולב כדין חוטמו של אתרוג, שכל הפסולים פוסלים בו בכלשהו (גר"א כא בשם הריטב"א והר"ן). וכתב חיים וברכה (קג) שאף שמסתימת הפוסקים אין נראה כשיטה זו, לכתחילה נכון להדר שלא יהא ראש הלולב יבש כלל.

ז,ג – החלק התחתון שבשדרה לעניין חישוב השיעור

כתב בתוס' רבנו פרץ סוכה לב, א, שיש למדוד רק את מקום השדרה שצומחים ממנו עלים, אבל החלק התחתון שאין בו עלים אינו בכלל המדידה. וכן כתבו להלכה בשמו ב'ארבעת המינים השלם' עמ' ז', 'כשרות ארבעת המינים' עמ' קלו; פס"ת תרנ, א; 'ארבעת המינים למהדרין' עמ' מב; וכן מובא בבאו"ה תרמה, ב, 'ועדיין' באחת ההבנות. לעומת זאת לדעת כמה פוסקים אם נתלשו מיעוט העלים של הלולב, ורוב שדרתו עדיין מכוסה – כשר, ואם כן יש לחשב גם את המקום התחתון, שהוא מיעוט שהעלה שלו נתלש. כ"כ במפורש ערוה"ש תרנ, א, וכן משמע משועה"ר תרמה, ז. ועיין להלן ח, ז, שכך נחלקו גם לגבי הדס.

ז,ד – לולב קנרי

הדקל הקנרי מוצאו מהאיים הקנריים באוקיינוס האטלנטי, מערבה מצפון אפריקה. דקל זה הובא לישראל וניטע למטרת נוי. ככלל, הדקל הקנרי דומה לדקל המצוי, אלא שישנם מספר הבדלים ביניהם. התמר נותן פרות הראויים למאכל אדם, ואילו הדקל הקנרי משמש כעץ סרק שנועד לנוי. יש לו אמנם פירות אלא שהם אינם טעימים, ולכן לא רגילים לאוכלם. גזעו של התמר צר משל הקנרי, גבהו של התמר עד 35 מטר, והוא מוציא חוטרים. ואילו גובהו של הקנרי עד 15 מטר, וגזעו חלק (אינו מוציא חוטרים). עליו של התמר קשים וארוכים לעומת הקנרי שעליו רכים, קצרים וצפופים יותר, וצורתם כעין קשתות. שדרתו של התמר קשה וגם כשמטים אותו על צידו אינו מתעקם כמעט, ושדרתו של הקנרי רכה, וכשמטים אותו על צידו הוא מתכופף לאותו הצד.

השאלה היא, האם כל השינויים הללו, ובמיוחד זה שפירותיו אינם טעימים, הופכים את הדקל הקנרי לעץ מסוג אחר, ולולביו פסולים, או שזה אחד הזנים של עץ הדקל. שכן יש זנים שונים, וההבדלים ביניהם משמעותיים, הן בטעם הפרי והן בצורת העץ, ואף שהקנרי שונה יותר, מ"מ הוא עדיין דקל כשר.

המורה ישראל יוטקובסקי (קול תורה אב-אלול תשטז), העלה לראשונה את ההבדלים המשמעותיים שבין דקל רגיל לקנרי, ולדעתו הקנרי פסול ללולב. לעומת זאת הרב שרגא שלומאי (קול תורה שבט תשיז), השיב לדבריו, שדקל קנרי הוא זן שונה של אותו המין.

בעקבות דיון זה פסק באגרות משה (או"ח ד, קכג), שאין לולב קנרי ממיני הלולב כלל, והרי הוא כדמיון הלימון לאתרוג. "ואף בדיעבד, כשאין לולב אחר, אין יוצאין בו ידי מצוה, והוא ברכה לבטלה, והוא ברור ופשוט עד שאין לדון בזה כלל. ואלו שנטעו אותו בארץ ישראל הכשילו את הרבים, וגם הטעו איזה גדולי ישראל בזה ואינו כלום. כי ברור ופשוט שאינו לולב. ומי שמוכרו למצות לולב, הוא עובר בלפני עור ובגזל".

מאידך, בשו"ת ציץ אליעזר (ח, כב), כתב שלולב קנרי כשר ומברכים על נטילתו. וכן דעת רשז"א (שלמי מועד עמ' קלא), פרי עץ הדר (לולב, ח, כא). וכ"כ הגרע"י (יחו"ד א, סז; חזו"ע עמ' רצג), וסיים שהמחמיר ליטול לולב המוחזק בכשרותו – תבוא עליו ברכה.

ובהר צבי (ב, קח) כתב שזה שדקל אינו מוציא פירות אינו סיבה לפוסלו, שכן הדקל הזכרי לא מוציא פירות, וההכשר הוא מפני שכלל המין מוציא פירות. (יש להוסיף שגם דקל נקבי לא יוציא פירות אם לא יהיה בסביבתו דקל זכרי, והוא בוודאי כשר כי הוא יכול להוציא פירות). ואמנם ביחו"ד א, סז, כתב על פי זה שהרב פרנק הכשיר את הלולב קנרי. אולם המגיה בספר הר צבי, העיר שאין בזה היתר ללולב קנרי, שכל הדיון לגביו התעורר רק לאחר מכן.

בשם ריש"א מסרו, שכיוון שיש מחלוקת בדבר, ראוי להחמיר שלא ליטלו, ואם אין לו אחר יטלנו בלא ברכה (הלח"ב עמ' כה, כפי ששמע מר"ח קנייבסקי). והרב מרדכי אליהו זצ"ל כתב בהל' חגים עמ' 403 שבשעת הדחק אפשר להכשיר לולב קנרי, ומשמע בברכה.

פרופ' יהודה פליקס (המעין תשרי תשכ"ז), סבר שדקל קנרי הוא מין אחר. אמנם בבדיקות הפריה, נמצא שאם מפזרים אבקה של דקל קנרי זכר על פרחי דקל תמר נקבה, התמר יתן פירות גרועים. אלא שלסוברים שהדקל הקנרי הוא מין אחר, דומה הדבר לסוסה שנתעברה מחמור והמליטה פרד. ועוד שבלי עזרת אדם אין מין אחד מאבק את המין השני (העובדות ממאמרו של ישראל יטקובסקי. לעומתו כתב הרב שלומאי שהאבקה יכולה להעשות אף שלא ע"י אדם, ואין להשוותה אלא להכלאה בין שני מינים מאותו הזן כסוס בלגי עם סוס פוני).

ז,ה – שיעור הלולב, ההדס והערבה – הערה 4

סוכה לב, ב: "אמר רב יהודה אמר שמואל: שיעור הדס וערבה – שלשה, ולולב ארבעה, כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח. ורבי פרנך אמר רבי יוחנן: שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח… גופא, שיעור הדס וערבה – שלשה, ולולב – ארבעה. רבי טרפון אומר: באמה בת חמשה טפחים… אמר רב הונא אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון… כי אתא רבין אמר: אמה בת חמשה טפחים עשה אותה ששה, צא מהן שלשה להדס והשאר ללולב. כמה הוי להו – תרי ופלגא…"

רוב הראשונים כתבו שהלכה כר' טרפון, שכל טפח בארבעת המינים קטן בשישית מטפח רגיל. וכ"כ רא"ש, תוס', ר"ן, תר"י. והרמב"ן סובר שהטפח הנוסף של הלולב הוא טפח רגיל. ודעת הרי"ף והרמב"ם שכל הטפחים שבארבעת המינים רגילים. בשו"ע תרנ, א, כתב בסתם להקל כדעת רוב הפוסקים, וביש אומרים כתב כדעת הרי"ף והרמב"ם שמחמירים. וכתב בדרכי משה שבמנהגים שלנו (מהר"א טירנא) כתוב שנוהגים להחמיר.

הרי שלמעשה לכתחילה יש להחמיר ובדיעבד אפשר להקל כר' טרפון ואף לברך על כך.

ח – הדס

ח,א – גדר משולש, הערה 5

סוכה לב, ב: "תנא: עֵץ עָבֹת – כשר, ושאינו עבות – פסול. היכי דמי עבות? אמר רב יהודה: והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא. רב כהנא אמר: אפילו תרי וחד. רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד, הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא. אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי: אבא, לההוא הדס שוטה קרי ליה".

נחלקו הראשונים בהבנת דברי רב יהודה "והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא". לכאורה לרש"י ור"י מלוניל, הכוונה ששלושת העלים יוצאים מתוך עוקץ אחד, כלומר מאותה הנקודה בענף. ולתוספות ורא"ש צריך ששלושת העלים יצאו מקן אחד, היינו מגובה שווה בענף כך שאין עלה אחד נמוך מחבירו. וכ"כ שו"ע תרמו, ג. ויותר מסתבר שגם רש"י ור"י מלוניל מסכימים לזה, כי בפועל אין הדסים ששלושת העלים יוצאים ממש מנקודה אחת.

והרמ"א תרמו, ג, כתב, לגבי הדס שמגדל תרי וחד: "ואיכא מאן דאמר בגמרא דכשר; וע"כ נוהגין באלו המדינות לכתחלה לצאת באלו ההדסים המובאים ואין ג' עלין בגבעול אחד; ויש מי שכתב דהדסים שלנו אין נקראים הדס שוטה, הואיל והם שנים על גב שנים ואינן כהדס שוטה המוזכר בגמרא; ולכן נהגו להקל כמו שכתב מהר"י קולון ומהר"י איסרלן בתשובותיהם". וכ"כ ערוה"ש (תרמו, ג). וברב פעלים (ד, כז) סמך על הרמ"א בשעת הדחק, והתיר ליטול בברכה הדס של שני עלים על שני עלים. אמנם אחרונים רבים, ובהם: גר"א, בכור"י יב, מ"ב טו, וכה"ח לב, פקפקו על התירו של הרמ"א וכתבו שאין שום יסוד למנהג זה, ואף הרמ"א לא כתב כן אלא כדי להעמיד המנהג. ולכן הירא את דבר ה' – יטרח למצוא עבות כדין.

ואין צריך לדקדק ולבדוק האם העלים יוצאים ממש באותו הגובה, אלא כל שנראה במבט ראשון כמשולש הוא משולש, אע"פ שכשמתבוננים יותר רואים שאחד העלים יוצא מעט גבוה מחבריו. וכן העיד בארבעת המינים למהדרין (עמ' קפא) על החזו"א שהיה בודק הדסים בצורה שטחית, ואף במקרה של ספק אם יוצאים מקן אחד – הקל. וכן העידו בשם רשז"א (שלמי מועד לא, הערה 104) שהיה מסתכל על הדסים מרחוק קצת כפי שהסתכל על אתרוג, ולא מדד בדקדוק, אלא כל שנראה לעין כמשולש – הכשירו. וכ"כ בקובץ מבית לוי (ב, עמ' לג).

ויצאה שמועה שהבריסקאים מדקדקים יותר, ומצריכים שיהיה קו שווה ממש לשלושת שרשי העלים. אולם כתב בארבעת המינים השלם עמ' קפא, שבנו של ר"ז מבריסק דחה שמועה זו בשתי ידיו, ואמר בשם ר"ח מבריסק, שאין צורך שהעלים יצאו בגובה שווה לגמרי, אלא מספיק שיהיה קו שעובר בשלושת העלים, ובספק יש להחמיר. והכוונה שמקום יציאת העלה עצמו רחב לפחות שני מילימטרים, ואם כן כאשר אחד מהעלים גבוה במילימטר וחצי מחבריו, הרי שבפועל יש קו אחד שמחבר את מקום יציאת כל שלושת העלים, אלא שבעלה אחד הקו נוגע בחלק העליון של יציאתו ובעלה אחר הקו נוגע בחלק התחתון של מקום יציאתו (וכן מובא בהליכות שלמה י, י).

ח,ב – מחלוקת כמה משיעור ג' טפחים צריך להיות משולש

לגאונים (הובאו בטור); רא"ה (לג, א, 'ת"ר'); ומגיד משנה (ז, ב), כל אורך ההדס צריך להיות משולש.

ולראב"ד (תמים דעים רכח): "בעינן כוליה שיעורא דהדס שיהא עבות למצוה או רובו לעכובא". וכ"כ רא"ש (ג, י; שו"ת כד יא); שו"ע תרמו, ה; ב"ח ג; חזו"ע (עמ' שי); והלח"ב (ה, ה, עמ' רא).

ויש מקילים וסוברים שאם יש שלושה קנים של עלים משולשים בראש כל אחד מהבדים – ההדס כשר (חכמי פורווינצא, הובאו במאירי), ויש מקילים יותר שדי שיהיה בראש כל ענף שלישייה אחת (רס"ג; טור בשם העיטור והרמב"ם; רבנו בחיי; או"ז; ור' אברהם מן ההר). ואף שאין פוסקים כמותם כתב בח"א קנ, ב; ובכור"י תרמו, ג, שבשעת הדחק כשאין הדס אחר לברך עליו – סומכים על שיטה זו, אך לא יברך.

וכיוון שלהלכה לכתחילה צריך שכל שיעור ההדס יהיה משולש, יש להיזהר כשאוגדים את ארבעת המינים יחד, שלא יתלשו עלי ההדס שבתוך שיעור ג' טפחים. ובמיוחד כשאוגדים ע"י 'קוישקלאך'.

ח,ג – נשרו עלים ורוב משולש – הערה 6

היו מתחילה שלושה עלים בכל קן ונשר אחד מכל קן, לדעת רא"ה, רי"ו וריטב"א – כשר. ודייקו זאת מהגמרא סוכה לב, ב: "תנו רבנן: נשרו רוב עליו ונשתיירו בו מיעוט – כשר, ובלבד שתהא עבותו קיימת. הא גופא קשיא; אמרת נשרו רוב עליו כשר, והדר תני ובלבד שתהא עבותו קיימת, כיון דנתרי להו תרי – עבות היכי משכחת לה? – אמר אביי: משכחת לה באסא מצראה דקיימא שבעה שבעה בחד קינא, דכי נתרי להו ארבעה פשו להו תלתא". ודייקו ממה שאמרו "כיון דנתרי להו תרי – עבות היכי משכחת לה", הרי שאם נשר אחד כשר.

אמנם אין דיוק זה מוסכם, ולדעת הר"ן עפ"י גאונים, אם נשר מכל קן עלה אחד מתוך שלושה – פסול, ולדעת ב"י כך היא גם דעת הראב"ד והרא"ש.

בשעת הדחק הסכימו הרבה אחרונים להקל, וכפי שכתב בשעה"צ תרמו, כא, שכך דעת "הב"ח [והעתיקו השירי כנסת הגדולה והעולת תמיד] והט"ז והגר"ז והחיי אדם ובכורי יעקב. ומכל מקום אין להקל בזה אלא במקום הדחק כמו שכתב החיי אדם, כי יש מן האחרונים [המאמר מרדכי והגהת מעשה רוקח] שמסכימים עם הבית יוסף דדעת הרא"ש והראב"ד גם כן כהר"ן, ואם כן רוב פוסקים הולכין בזה להחמיר".

אמנם אין לאחוז שתי קולות: א) כראב"ד שמספיק רוב משולש, ב) כרא"ה שמשולש שנשר ממנו עלה אחד כשר. אלא או שהרוב יהיה ממש משולש, או שבתחילה יהיו הכל משולשים וינשור עלה אחד מכל קן. (ועיין באו"ה תרמו, ה, 'ולעיכובא', שבסיכום כולל צריך שרוב העלים ישארו. ובשועה"ר תרמו, ד, וח"א קנ, ג, התירו בשעת הדחק גם בצירוף שתי הקולות).

ויש מדרגות בהידור, המובחר ביותר שכל השלושה טפחים משולשים בפועל, דרגה שנייה, שהכל היה מתחילה משולש ובמקצת הקנים נשר עלה אחד, שאז לרא"ה הוא מצווה מהמובחר ולר"ן אינו מובחר. שלישית, שיש בו רוב משולש וכך היה מתחילה (עפ"י הראב"ד).

ח,ד – רוב קנים או רוב אורכו

נחלקו הפוסקים כיצד יש לחשב 'רוב משולש'. יש אומרים שהרוב נמדד לפי מספר הקנים, שאם רובם משולשים אע"פ שאינם מכסים את רוב אורך ההדס – ההדס כשר (שועה"ר תרמו, ג). ולרוב הפוסקים כל עוד רוב ענף ההדס מחופה בקנים משולשים אין העלים שנשרו פוגעים בהדרו, ועל כן החישוב הוא לפי רוב שיעור אורך ההדס. כלומר, אפילו אם רוב הקנים אינם משולשים, כל עוד הקנים המשולשים המעטים מכסים את רוב אורכו – כשר (לבוש תרמו, ד; ח"א קנ, ב-ג; ביכורי יעקב יג; מ"ב יח; כה"ח לז). וכתב בכורי יעקב (שם), שהחישוב נעשה כך שממקום יציאת העלים בקן המשולש עד מקום יציאת העלים בקן שמעליו, מצטרף לשיעור הדס מחופה, אע"פ שאין העלים התחתונים מגיעים לקן שמעליהם.

לכתחילה, צריך שהרוב יהיה גם בעלים וגם ברוב שלושה טפחים, ובשעת הדחק אפשר לסמוך על רוה"פ שהקילו ברוב אורכו. (ועיין בארבעת המינים השלם, עמ' רנ; פס"ת תרמו, ו; מבית לוי ב, עמ' לד; והלח"ב ו, ו, רה, שהצריכו רוב עלים ורוב אורכו. ובארבעת המינים למהדרין עמ' ר', היקל בשאר ימים ברוב קנים).

ח,ה – ענפיו חופין את עצו

סוכה לב, ב: "תנו רבנן: עֲנַף עֵץ עָבֹת – שענפיו (עליו) חופין את עצו. ואי זה הוא – הוי אומר זה הדס".

נחלקו הראשונים מהי הגדרת 'שענפיו חופין את עצו'. לרמב"ם (ז, ב), הכוונה שיהיה ההדס משולש, כלומר שיהיו בכל קן לפחות שלושה עלים היוצאים מאותו גובה בענף. וכ"כ מאירי (לב, ב, 'ענף'); ארחות חיים (הל' לולב, א); וכלבו (הל' ארבעת המינים, עב). וכ"כ שו"ע תרמו, ג.

ואילו לרש"י ('ענף') הכוונה שההדס יהיה מכוסה לגמרי לכל אורכו, ע"י שעליו שוכבים וראשם מגיע לתחילת העלים שמעליהם. וכ"כ ר"ן (טו, ב, 'גמרא'); רא"ה (לב, ב, 'גמרא'); ואו"ז (סוכה שז). מתוך כך כתב מור וקציעה (תרמו), שהדס שעליו אינם מגיעים לתחילת העלים שמעליהם – פסול. וכ"כ מועד לכל חי (כג, קז); כה"ח (ס"ק כג), קיצוש"ע (קלו, ב), והרב מרדכי אליהו (הערות לקצוש"ע קלו, ב). וכ"כ בשם ריש"א (חזו"ע עמ' שז).

למעשה, כתב ר' ירוחם (ח, ג) שהתנאי של חופין את עצו אינו מעכב, ואינו אלא סימן להדס. וכן דעת רוב הפוסקים, שכל זמן שהעלים חופים את רוב העץ – ההדס כשר. ומכל מקום כתב בכור"י (תרמו, יא) שאע"פ שאינו מעכב, הדס שעצו מחופה – נאה ביותר. וכ"כ פס"ת (תרמו, ד), חזו"ע (עמ' שה) והלח"ב (ה, כט, עמ' רמט).

היה בעלים כדי לחפות את כולו, אלא שהם פונים כלפי חוץ ואינם שוכבים זה על זה, כתב הרש"ש (סוכה לב, ב) שלכאורה יש לפסול הדס כזה, אך "העולם אין נזהרין בזה וצ"ע". אולם למעשה כתבו הפוסקים שהדסים אלו כשרים, וכ"כ בכורי יעקב (תרמו, יא); חזו"א (קמו, א); כשרות ארבעת המינים (עמ' צא); וארבעת המינים למהדרין (עמ' רו). והטעם, שההידור שהעלים יהיו ארוכים עד שיוכלו להגיע עד העלים שמעליהם אינו לעיכובא, ק"ו שאין צריך שיכסו את הענף בפועל. ועוד שלמדנו בלולב שנפרדו עליו (הלכה ד), שכל זמן שניתן לאוגדם יחד, הלולב כשר. ונראה שכן הוא בעלי ההדס, שכל שיכולים להיצמד הרי הם כצמודים וההדס כשר.

ח,ו – עלים גדולים ורחבים

יש אומרים שאם עלי ההדס גדולים ורחבים מאוד, הרי זה בכלל הדס שוטה ופסול. כ"כ בה"ג (הל' לולב עמ' רו); רב האי (פירושו לעוקצין ג, ד); רי"ץ גיאת (הל' לולב עמ' קלח); מחזור ויטרי (סי' שסה); סידור רש"י (סי' רפג); והערוך (ערך לוף).

אמנם, בספר המנהיג (לולב אות יז) לא קיבל את דעת בה"ג, וכן נראה שסוברים שאר הראשונים והשו"ע שלא הזכירו דין זה.

ואולי אפשר להסביר שכוונת בה"ג ודעימיה לעלים גדולים מאוד עד שיש בהם שינוי עצום מהדס רגיל. וכך ביאר ר"ש מקיידאן (על בה"ג שם), שהכוונה לעלים הגדולים מפרק האמצעי של בוהן היד. ומהרש"ם (דעת תורה יו"ד לה, כד), הקטין יותר את השיעור, שי"א שהוא כשתי צפורני אגודל, ולכתחילה שלא יהיו גדולים אף מצפורן אחת.

למעשה, כתבו האחרונים שלכתחילה ראוי לחוש לשיטת המחמירים, ולא ליטול הדס שעליו גדולים ורחבים. וכ"כ ב'כשרות ארבעת המינים' (עמ' צז) ע"פ דעת תורה (יו"ד לה, כד); פס"ת (תרמו, א); ארבעת המינים השלם (עמ' רמה), חזו"ע (עמ' שז), רשז"א (הליכות שלמה עמ' קפז); והלח"ב (ה, יג, עמ' ריז). ונראה שיש לחוש רק ברחבים מהפרק של בוהן היד, כר"ש מקיידאן.

ח,ז – אופן מדידת אורך ההדס – הערה 6

נאמר בויקרא כג, מ: "וַעֲנַף עֵץ עָבֹת", הרי שעיקרו של ההדס הוא עצו. לכן, אם היו העלים עולים למעלה מן העץ, אין מודדים אלא עד סוף העץ (ריטב"א; מ"ב תרנ, א).

לדעת ערוה"ש (תרנ, א), תחילת המדידה מקצהו התחתון של הענף, אע"פ שאין בו עלים, כיוון שברוב אורכו יש עלים. ע"כ. ויש אומרים שכדי לקיים את המצווה לכתחילה, יש למדוד את הענף רק ממקום צמיחת העלים התחתונים, כיוון שלכתחילה צריך שיהיו ג' טפחים מכוסים (פס"ת תרנ, א; ארבעת המינים למהדרין עמ' קצו). ועיין לעיל ז, ג, שכן נחלקו לעניין לולב.

ח,ח – ענבי ההדס

משנה סוכה לב, ב: "היו ענביו מרובות מעליו – פסול". בגמרא לג, ב, מבואר שהאיסור משום שהוא מנומר, ורוב הפוסקים פירשו שהכוונה שהוא פסול משום הדר (רש"י; השלמה; מכתם; ר"י מלוניל; לבוש תרמו, י; מג"א ד; גר"א ה; שועה"ר יב; ח"א קנ, ד; מ"ב ו; כה"ח ז; ועוד).

מאידך, כתב בשעה"צ תרמו, ד, מהירושלמי שהפסול משום שהתורה אמרה להביא ענף וכאשר הענבים האדימו או השחירו נגמר פריים והענף נקרא פרי על שמם.

כתב ארחות חיים בשם ההשלמה שפסול זה אינו אלא ביום הראשון. ובבאו"ה תרמו, יא, כתב שכן דעת הרב המגיד בדעת הרמב"ם, וכ"כ להלכה הרמ"א תרמו, ב. ולכאורה כך צריכה להיות דעת השו"ע הפוסק כרמב"ם שפסול הדר אינו פוסל בשאר ימים, אלא שבבדק הבית (סוף הסימן) חלק על ההשלמה וכתב שפסול כל שבעה. ועל כן כתב מאמר מרדכי תרמו, ד, שנראה שלשו"ע הפסול משום שהעלים בטלים לענבי ההדס. וטעם זה כתב אף המבי"ט בקרית ספר על הרמב"ם (פרק ח). ונראה שהשו"ע חושש לטעם הירושלמי. וכ"כ בחזו"ע (עמ' רפג).

ח,ט – ליקוט הענבים ביום טוב

למרות שאין איסור לקטוף פרי מענף תלוש, כאן שהוא מכשיר על ידי כך את ההדס – הדבר אסור מדברי חכמים משום שנראה כמתקן כלי. וז"ל הגמרא סוכה לג, ב: "תנו רבנן: אין ממעטין ביום טוב, משום רבי אליעזר ברבי שמעון אמרו: ממעטין. – והא קא מתקן מנא ביום טוב! אמר רב אשי: כגון שלקטן לאכילה, ורבי אליעזר ברבי שמעון סבר לה כאבוה, דאמר: דבר שאין מתכוין מותר. והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות! – הכא במאי עסקינן דאית ליה הושענא אחריתי".

עוד כתבו האחרונים, שאדם אחר שיש לו הדס כשר, רשאי ללקוט ענבים אלו ביו"ט כדי לאוכלם, שכן הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה (ט"ז ד, מ"א ב, גר"א, מ"ב ח).

עבר וליקטן, למרות שעבר איסור חכמים, ההדסים כשרים (משנה סוכה לב, ב; גמרא לג, ב).

ח,י – הדס קטום

במשנה לב, ב: "נקטם ראשו… פסול". ובגמרא לג, א: "תני עולא בר חיננא: נקטם ראשו ועלתה בו תמרה – כשר".

לעומת זאת במשנה לד, ב: "רבי ישמעאל אומר: שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד, אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום. רבי טרפון אומר: אפילו שלשתן קטומים. רבי עקיבא אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת". ובגמרא: "אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון. ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא: אשוו וזבינו, ואי לא – דרישנא לכו כרבי טרפון".

לדעת רוב הראשונים, ומהם: רי"ף, רמב"ם ורא"ש, הלכה כר' טרפון שקטום כשר ואפילו לא עלתה בו תמרה. לעומת זאת, הרז"ה פירש שכל מה שפסל רבי ישמעאל הוא באותם ענפים שיוצאים מבין העלים שגורמים לכך שאותם העלים שהענף יוצא מביניהם לא נחשבים משולשים, וגם אם יקטום את הענף לא הוי הדר. ור' טרפון מכשיר אם קטמו את הענף. אבל כשנקטם ראש ההדס – פסול. וכן דעת הראב"ד.

בשו"ע תרמו, י, נפסק לעיקר שהדס קטום כשר, והובא שיש פוסלים, משמע שלכתחילה יש לחוש לדעתם, וכ"כ הרמ"א שטוב להחמיר כשאפשר. הרי שלמעשה בשעת הצורך אפשר לברך על הדס קטום.

ח,יא – האם הדס שקטימתו גלויה כשר

בטעם היתר הדס קטום כתבו רמב"ן, רא"ש ור"ן, שהואיל ועליו חופים את עצו, אין קטימתו ניכרת. וכ"כ פמ"ג תרמו, א"א א, שהדס קטום כשר בתנאי שהעלים מכסים על הענף הקטום. וכן הסכים בכורי יעקב כב, אלא שכתב שאם מקום קטימת הענף ניכר, אפשר לחותכו עד סמוך לעלים וכך להכשירו. וכן משמע משועה"ר יא, וכן הסכים בשעה"צ לב. ולפמ"ג אפילו אם עלה אחד מהשלושה שחופים את העץ נשר, נחשב הענף הקטום מגולה, ומשו"ת בית דוד סי' תנ, עולה שאין צורך שישארו שלושת העלים, אלא כל שאינו ניכר הקיטום כשר.

לעומת זאת, מכמה ראשונים משמע שגם כאשר הקיטום ניכר – כשר. כך משמע מהרמב"ם שהתיר גם ערבה קטומה, וביארו שטעמו הוא מפני שדרך הדס וערבה להיקטם בעודם מחוברים (מכתם וארחות חיים). ודעת ר' יהונתן מלוניל ור' מנוח, שהדס קטום כשר מפני שיכול להעלות תמרה והרי הוא כאילו לא נקטם. ועיין בהלח"ב ה, טו, 20, וחזו"ע עמ' שח.

למעשה, הואיל ורבים מחמירים כשהקיטום גלוי, ובנוסף לכך יש שהחמירו בסתם הדס קטום, כאשר הקיטום גלוי – אין לברך, אבל אם הקיטום אינו ניכר כל כך, אפילו שאינו מכוסה בשלושה עלים – כשר לברכה.

ח,יב – האם חובה לחתוך את הענפים שיוצאים מבין העלים המשולשים

כפי שלמדנו (ח, י), דעת רז"ה וראב"ד, שכל זמן שלא הסירו את הענף היוצא מעל אחד משלושת העלים, אותו קן משולש אינו נחשב משולש. עפ"י זה צריך לקטום ענפים אלו, וכך כתבו ח"א קנ, ח, ומחצית השקל. לעומת זאת לקרבן נתנאל (פ"ג יד, ש), הואיל ואיננו פוסקים כרז"ה, אלא להלכה נקטם ראשו כשר, אין צורך לחתוך ענפים אלו. וכתב בשעה"צ תרמו, לו, שקצת ראייה לכך ממה שהשו"ע לא הזכיר דין זה. ומ"מ נכון לכתחילה לקטום ענפים אלו.

ט – ערבה

ט,א – ערבה

מ"ב תרמז, י: "ודע דיבש ונקטם ראשה הוא (פסול) מטעם הדר. ונשרו רוב עליה דעת הריטב"א הוא משום שעי"ז אין שמו עליו, וע"כ דעתו דבזה פסול כל שבעת הימים. ומדברי רבינו מנוח משמע דגם זה משום הדר הוא". ובפסולי הדר נחלקו, שלרמב"ם וריטב"א ורוב הראשונים פסול רק ביום ראשון, ולרא"ש ודעימיה כל שבעה. עיין לעיל ד, ו.

עוד הוסיף בשעה"צ יא, שבשועה"ר תרמט, כג, וח"א קנא, י, פסלו ערבה שנשרו רוב עליה כל שבעה. אולם צ"ע בזה שכן דעת רש"י שפסול זה משום הדר. וכן משמע מהרמב"ם שנשרו רוב עליה פסול משום הדר. ואם כן דבריהם רק לפי הרא"ש ודעימיה, שסוברים שפסולי הדר פסולים כל שבעה. אבל לדעת הרמב"ם ורוה"פ, שפסולי הדר פסולים רק ביום הראשון, כך הדין גם בערבה שנשרו רוב עליה.

י – אתרוג מורכב ודין הפיטם

י,א – פסול אתרוג מורכב

מוסכם להלכה שאתרוג מורכב פסול. כמה טעמים נאמרו בזה: א) הטעם העיקרי מפני שאתרוג הוא זה הגדל על עץ האתרוג, והמורכב אינו אתרוג (תשובת רמ"א קיז; מ"א תרמח, כג), מפני שהוא נוצר על ידי שני מיני עצים (שבות יעקב לו; חזו"א כלאים ג, ז). ב) שנעשתה בו עבירה (לבוש תרמט, ד). ג) משום שהוא חסר, שכן מה שגדל בעזרת העץ הנוסף נחשב כחסר, ואף בשאר הימים שחסר כשר, המורכב פסול, כי שיעורו כביצה ואלי חסר בו שיעור (מהר"ם אלשיך; ט"ז תרמט, ד). ד) אין טעם עצו ופריו שווה (כפות תמרים סוכה לה; והסכים לכך בחת"ס רז). ה) בל תוסיף (חלקת יואב לב). ו) פרי אחד אמרה התורה ולא שניים (נפש חיה, בכורי שלמה או"ח ז-ח). ז) כהמשך לזה, החלק שצמח מהעץ השני חוצץ בין ידו לאתרוג (בשם הר"מ גימפל יפה).

אמנם יש שהתירו אתרוג מורכב, הואיל ועיקרו אתרוג. וכ"כ מעיקר הדין בשו"ת הב"ח קלה-קלו, ועל פי זה כתב שאין למחות באלה שמברכים עליו, וכן נוהגים במקומות רבים. ע"כ. וכ"כ בשו"ת רמ"א קיז, שבדוחק גדול אפשר לברך על אתרוג מורכב. וכ"כ פנים מאירות ב, קעג, שבדיעבד אפשר לסמוך על הפוסקים שהתירו לברך על אתרוג מורכב. וכיוצא בזה כתבו מהרש"א אלפנדרי או"ח יג; איתן האזרחי נט; ומשפטי עוזיאל א, כד.

י,ב – המחמירים בענפים וזרעים שנלקחו מאתרוג מורכב

לדעת הרבה אחרונים, אם הרכיבו ענף של אתרוג על כנה של מין אחר, הענף של האתרוג נעשה אתרוג מורכב, וגם אם יחתכו ענפים מן האתרוג, או יקחו זרעים מן האתרוג, ויעשו מהם עצים חדשים שאינם מורכבים, כיוון שהענפים או הזרעים נלקחו מאתרוג מורכב, גם העץ החדש ואפילו דור עשירי נחשב מורכב ופסול.

כ"כ בעל 'גט מקושר' (בתשובתו המובאת בשו"ת בגדי ישע סימן טז אות ט), שכוח הצומח בא מכוח שני החלקים וז"ל (שם אות כג): "אפילו יצאו ממורכבים מאלף שנים קדמוניות אם הם מורכבים תולדותיהם כיוצא בהם וגם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם". וכ"כ שו"ת חמדת שלמה (או"ח סי' לז); ר' שלמה קלוגר (שו"ת שנות חיים דף עז ע"ד); שו"ת נפש חיה (או"ח סו"ס ב); שו"ת מהרא"ל צינץ (סימן ו); ר"ח פלאג'י (שו"ת לב חיים ב, קכא, דף פב ע"ג למעלה); ר' שמואל סלנט (במכתבו לר' יצחק אלחנן מקוונא; מובא בארבעת המינים השלם עמ' קצד). וכן מצינו שגם מרן הרב קוק זצ"ל חשש לזה, שהתנה את הסכמתו לאגודת 'פרי עץ הדר' בכמה תנאים, והראשון בהם: "לברר לפני בברור גמור יסודות הגרעינים שמהם נתגדלו עצי האתרוגים של כבודם, שנלקחו מפרי האתרוגים הגדלים פרא שאין עליהם חשש הרכבה" (אגרות הראיה א, יז). וכ"כ חזו"א (כלאים ג, ז), שאע"פ שאם הענף שלקחו מחלק האתרוג דומה לאתרוג, מותר להרכיבו עם אתרוג, כי מצד איסור כלאיים הולכים אחר הדמיון. מ"מ הפרי היוצא ממנו דינו כאתרוג מורכב ופסול.

י,ג – המתירים וסברתם

בשו"ת בית אפרים (או"ח נו, מד"ה 'ואחרי הודיע' והלאה; וכ"כ בספרו שערי תשובה תרמט, ז), לאחר שדן בהרחבה בטעמי הפסול של אתרוג מורכב, כתב שיש לברר על מה סמכו הפוסקים במדינתו להקל. והעלה שהאיסור הוא באותו העץ שהורכבו בו האתרוג והלימון. אך אם לקחו אח"כ מאילן מורכב יחור מחלק האתרוג (הרוכב) ונטעוהו כעץ בפני עצמו, למרות שהתחזק מכוח ההרכבה, הוא חוזר להיות "פְּרִי עֵץ הָדָר", והוא הדין לכל תולדותיו שנוטעים ממנו. ואין לפסול יחור זה בטענה שסוף סוף נוצר בעבירה, כיוון שאחרי שנותק מהעץ הרי הוא בפני עצמו ומותר לנוטעו מהתורה. והסכימו לדבריו בכורי יעקב (תוספת בכורים סו"ס תרמח); חלקת יואב (סי' לב, סוף ענף ו); שארית ישראל (סימן כט); ומנחת אלעזר (ג, עז).

י,ד – לפי המקובל כיום דעת המתירים נראית

לפי המחקרים המדעיים האתרוג אינו מושפע מהכנה שדרכה הוא יונק מהקרקע, שכן הכנה אינה אלא כצינור להעברת מים ומינרלים, אבל כל התכונות של האתרוג נקבעות על פי הרוכב שעליו האתרוג צמח. לפי זה, אם יקחו זרעים מאתרוג זה, או ענפים מהרוכב, הרי שהם יהיו אתרוגיים לגמרי, בלא שום השפעה של הכנה שהיתה לרוכב שממנו יצאו. וכ"כ פרופ' גולדשמידט (תחומין ב, 143), ופרופ' זהר עמר (אתרוגי ארץ ישראל, עמ' 20). עובדה היא שכאשר צריכים להרכיב עץ רגיש על עץ עמיד, לעולם צריכים להמשיך לבצע את ההרכבות הללו, מפני שהיחורים שיוצאים מהרוכב נותרים רגישים גם בדור העשירי כפי שהיו בתחילה, וכדי לחזקם צריך להרכיבם על כנה של סוג עמיד.

ואם כן עיקר הפסול של אתרוג מורכב, הוא מפני שבפועל האתרוג גדל גם בעזרת עץ שאינו אתרוג, או מפני שנעשתה בו עבירה, אבל לא מפני שיש בו תכונות שאינם של אתרוג. ואם כן כל הטעמים שנאמרו לגבי פסול אתרוג מורכב, כבר לא קיימים בעצי אתרוג שניטעו על ידי זרעים או יחורים שנלקחו מאתרוגים מורכבים. והיתר זה הרבה יותר מרווח ממה שכתב בשו"ת בית אפרים או"ח נו, שהוא סבר שהיחור שנלקח מהעץ המורכב מושפע מעט מהכנה, ואע"פ כן התיר. ומה שכתב בכשרות ארבעת המינים (עמ' קפג), שדינו של הבית אפרים לא התקבל, הוא מפני שסברו שהיחורים והזרעים מושפעים מהכנה, ואין זה אומר שכיום היו מחמירים.

וממילא אין צורך לדקדק כל כך כיום במסורות האתרוגים, שכן בפועל כיום מקפידים שלא להרכיב את האתרוגים, והחשש שמא באחד הדורות הקדומים היתה בהם הרכבה, אינה פוסלת.

י,ה – גם לדעת המחמירים אין להחמיר בספק ספיקא

ואף אם נחשוש לדעת המחמירים, מ"מ בספק אם היחור הזה נלקח מעץ שהורכב בדור הקודם או לפני כמה דורות, אפשר להקל, שהוא ספק ספיקא. וכן כתבו בפסק דין בד"ץ ירושלים בשנת תרל"ז, לגבי עצי אתרוג שאין בהם סימני הרכבה: "לכן כל אילן ואילן אשר יובדק ע"י מומחים שאינו מורכב, אין לנו לחוש אולי הוא שתול מאילן מורכב, והוא כשר לכל הדעות בלי שום פקפוק". וסמכו על כך הרב חיים דוד הלוי (תחומין יח עמ' 333), וחזו"ע עמ' רכח. יש להוסיף, שגם העצים שנחשבו כאינם מורכבים, על פי מרן הרב קוק או חזו"א וכיוצא בהם, הוא מפני שנלקחו מעצים שגדלו בר, אבל אין שום הוכחה שכך גדלו מששת ימי בראשית, ויתכן שהולך דרכים אכל שם אתרוג שגדל בעץ מורכב וזרק את זרעיו, ומהם צמח אותו עץ.

י,ו – פיטם ובוכנה

במשנה סוכה לד, ב, מבואר שאתרוג שניטלה פטמתו – פסול, ניטל עוקצו – כשר. ובגמרא לה, ב: "נטלה פטמתו. תנא רבי יצחק בן אלעזר: נטלה בוכנתו".

נחלקו הראשונים מהו 'נטלה פטמתו' האסור. י"א שהיא הדד שבראש האתרוג המכונה בימינו 'פיטם' (ר' יעקב בר' יקר, רש"י, ערוך בשם ר"ח, רי"ף, רמב"ם ומאירי). וי"א שהיא החלק העגול הנכנס בתחתית האתרוג כבוכנה, שמחבר את האתרוג לאילן, המכונה 'עוקץ' (ר' יצחק הלוי, רמב"ן, ר"ן, וערוך בשם ר' גרשום). ולר"ת היא הבשר שתחת הדד שבראש האתרוג.

לגבי מה שמובא בגמרא שרבי יצחק בן אלעזר סובר שנטלה פטמתו הפסול הוא 'נטלה בוכנתו', יש אומרים שבוכנתו היא פטמתו, והוא שם נוסף לפיטם (ר' יעקב בר' יקר; רש"י). ויש אומרים, שרבי יצחק בן אלעזר מוסיף, שכמו שניטלה פטמתו פסול, גם נטלה בוכנתו, היינו עוקצו, פסול (ר"ח, רי"ף ורמב"ם).

י,ז – סוגי הפיטמים

בלא להרחיב בסיכום הדעות, נראה שאת רוב השיטות ניתן להסביר בלא מחלוקת, שכן ישנם שני סוגי פיטמים. 'פיטם בשרי' – מראהו כמראה האתרוג, ויש בתוכו בשר כבשר האתרוג, ודינו כדין ראש האתרוג לכל דבר, שכל חסרון או כתם שפוסל בחוטם האתרוג פוסל גם בחלק הבשרי של הפיטם. ואם הפסול הוא משום חסר, מיום שני ואילך כשר. (ובמ"א תרמט, יז, כתב שכך דעת דרכי משה והג"מ. אולם ממגיד משנה ח, ז, משמע שהפסול של חסר פטמתו הוא משום הדר, ואולי על פי זה פסק לר"א מפראג שפסול כל שבעה, והוא עפ"י שיטת הרא"ש ודעימיה).

'פיטם עצי' – מראהו כמראה עץ והוא יבש וקשה ויש בראשו מעט שושנתא, ובדרך כלל הוא נופל בתחילת גידול האתרוג, ורק לעיתים נדירות הוא נותר על האתרוג. לגביו דיברו הראשונים, שאם ניטל כולו או כל החלק שבולט מעל האתרוג – פסול, אבל אם ניטל חלקו – אינו פסול, וכפי שמבואר בשו"ע תרמח, ז, ומ"ב ל.

י,ח – ראיות מלשון הראשונים שדין פיטם בשרי כראש האתרוג

המאירי נמנה עם הראשונים הסוברים שהפיטם הוא דד האתרוג, וכך כתב (לד, ב, 'ונראה'): "פטמתו האמור במשנה פירוש פיקא והוא כמין שלישי של אתרוג שחוטם יוצא מנקודת חדודו והשושן עומד על ראש החוטם ואותו חוטם הוא ממין האתרוג וראוי לאכילה".

וכן נראה מהרי"ף והרמב"ם. שכן מבואר בפוסקים שפסול חזזית ושאר מראות הפוסלים אינם שייכים בשושנתא, כיוון שהיא קשה כעץ ואינה ממין וגוון האתרוג. אם כן אף הרי"ף (יז, ב) והרמב"ם (ח, ז) הפוסלים בעלתה חזזית על דד האתרוג (וה"ה בשאר מראות הפוסלים) אינם מדברים על פיטם השונה ממין וגוון האתרוג כפיטם העצי, אלא באתרוג בעל פיטם בשרי.

מאידך, ר"ת (המפרש שהפיטם אינו בדד האתרוג) כתב (תוס' לה, ב, 'נטלה'): "וקצת היה נראה מדמזכיר כאן גבי אתרוג פטמתו ועוקצו וחוטמו וכן נמי התם גבי דדי אשה, משמע ששלשה במקום אחד לצד ראשו של אתרוג דעוקץ פעמים שיוצא מחודו שבראשו כמין עוקץ בולט וקשה כעץ ולכך קרי ליה עוקץ ונטלה פטמתו דהיינו בוכנתו היינו שנתלש אותו עוקץ ממקום חיבורו ונשאר כמין גומא בראש האתרוג". ומתיאור הפיטם ברור שמדובר בפיטם עצי, כיוון שפיטם בשרי אינו 'קשה כעץ' אלא הוא כגוף האתרוג, כמו כן הוא אינו 'תחוב' באתרוג אלא הוא המשך ישיר של האתרוג ולכן גם אם ינטל לא תיווצר גומה.

וכן נראה מהרא"ש המסביר שלר' יצחק הלוי אין לפסול בראש האתרוג כיוון שאינו ממין האתרוג כלל. וכן נראה מהר"ן ממנו עולה שלסוברים שהפטמה היא בראש האתרוג אין לפסול אלא כשניטלה כולה. ואם מדבר באתרוג בעל פטמה בשרית כיצד מתיר בניטל חלק מהפטמה, הרי האתרוג חסר?!

י,ט – הלכה למעשה

עפ"י האמור, דין פיטם בשרי (שהוא המצוי כיום בשווקים) כדין ראש האתרוג לכל דבר, שכל חסרון או כתם שפוסל בחוטם האתרוג פוסל גם בחלק הבשרי של הפיטם. ודין פיטם עצי כדין העוקץ, שאם ניטל כולו עד שנוצרה באתרוג כמין גומה – האתרוג פסול, ואם נותר בו כל שהוא שבולט מעל גובה האתרוג – האתרוג כשר (ונראה שלפיטם זה התייחס במ"ב תרמח, ל).

וכ"כ לחלק בין פיטם בשרי לעצי בכה"ח (תרמח, מח); שו"ת איש מצליח (ב, מד-מה); ארבעת המינים למהדרין (עמ' שכח-שכט; שפג); וכן מובא בכשרות ארבעת המינים (עמ' קפה) בשם הרב צבי מיכל הלר מורה הוראה בירושלים.

אמנם, בכשרות ארבעת המינים (עיונים ג) חלק וכתב שדין פיטם בשרי כדין פיטם עצי, וחיזק את דבריו מכך שבפועל אין פיטם עצי ממש אלא כל הפיטמים דומים לפיטמים המצויים היום, ואם כן גם בפיטם הבשרי חלים כל הדינים המקילים, שאם עדיין הוא בולט מהאתרוג כשר. והביא שכ"כ כפות תמרים (לה, ב, 'אמר רבא'); וחיים וברכה (רנט). וכ"כ אשל אברהם (תרמח, ט); ופס"ת (תרמח, 10).

ואכן באמת נדיר כיום למצוא פיטמים עציים, שכן בדרך כלל הם נושרים תוך כדי גידולו של האתרוג. אולם לעיתים רחוקות ישנם וכבר ראיתי כמה כאלה, שחיבורם לאתרוג היה רופף מאוד, ועליהם דיברו הפוסקים. וכפי הנראה בעבר היו יותר מצבי ביניים. וכיום שיודעים, על ידי ריסוס מסוים, לגרום לזנים מסוימים לגדל פיטם בשרי, פחות מצויים מצבי ביניים.

י,י – ניטל העוקץ

למעשה נפסק לגבי העוקץ שמחבר את האתרוג לאילן, שאם ניטל כל החלק העצי ונשארה במקומו גומה – האתרוג פסול ביום הראשון, משום חסר (מ"ב תרמח, לג). אבל אם נשאר כל שהוא מהחלק העצי, שמכסה את כל רוחב הגומה – כשר אף ביום הראשון, כיוון שאין העוקץ נחשב כחלק מגוף האתרוג (שו"ע ורמ"א תרמח, ח). ויש אומרים שלפי הסוברים שחסר פוסל רק כאשר החסרון הוא כאיסר, אזי גם בניטל העוקץ פסול רק כאשר החסרון בשיעור איסר (כפות תמרים לו, א; בכורי יעקב בתוספת ביכורים תרמה, כז).

המקור לפסול ניטל העוקץ שנוי במחלוקת: יש ראשונים שסוברים שמה שאמרו במשנה (סוכה לד, ב) ניטלה פטמתו פסול, הכוונה ניטל עוקצו (ר' יצחק הלוי, רמב"ן, ר"ן, וערוך בשם ר' גרשום). יש ראשונים שסוברים, שרבי יצחק בן אלעזר שהובא בגמ' הוסיף שגם ניטלה בוכנתו פסול, וזה עוקצו (ר"ח, רי"ף ורמב"ם). ואם לא נקבל את הפירוש שהפיטם או הבוכנה הוא העוקץ, אזי הוא יהיה פסול רק אם נטילת העוקץ תגרום לחסרון כל שהוא, שכן למדנו שלדעת הרבה ראשונים (רש"י, רמב"ם ורא"ש), חסר כל שהוא פסול ביום הראשון. (ובמ"א תרמט, יז, הזכיר דעה שהפסול משום הדר).

ולר"ח שפירש שרבי יצחק בן אלעזר הוסיף שגם ניטל בוכנתו היינו עוקצו פסול, החידוש הוא, שלמרות שסתם חסר פוסל רק כאשר החסרון כשיעור איסר, כאן בניטל עוקצו, גם בכל שהוא פוסל (וכעין זה כתב בהגה"מ ח, מ, בשם רא"ם, שזה הטעם שהיתה המשנה צריכה לומר שניטלה פטמתו פסול, אפילו שחסר רק כל שהוא). והמגיד משנה (ח, ז) למד מכך, שאכן הלכה כדעת הסוברים שחסר כל שהוא פסול.

עד כה בארנו את הדין לפי הסוברים שטעם הפסול משום חסר, שכ"כ השלמה לד, ב; מכתם; רמ"א תרמט, ה; מ"ב תרמח, לג; ערוה"ש יח. אמנם י"א שהפסול משום שאינו הדר, וכ"כ לבוש תרמח, ז; מ"א יז; שועה"ר תרמט, יז. ועיין בקושיה שנזכרה לעיל, מה החידוש בפסול של ניטל עוקצו, ואם הפסול משום הדר, אליבא דהרא"ש השאלה בטלה, שכן מדובר בפסול כל שבעה, וגם אין צורך בשיעור של איסר כדי שיהיה פסול.