א – זמן המצווה

א,א – טעם שאין נוטלים לולב ביום ראשון שחל בשבת

רמב"ם הל' לולב ז, טז-יח: "בזמן שבית המקדש קיים היה לולב ניטל ביום הראשון שחל להיות בשבת, וכן בשאר המקומות שידעו בודאי שיום זה הוא יום החג בארץ ישראל, אבל המקומות הרחוקים שלא היו יודעים בקביעת ראש חדש לא היו נוטלין הלולב מספק. ומשחרב בית המקדש אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון ואפילו בני ארץ ישראל שקדשו את החדש, מפני בני הגבולין הרחוקים שאינן יודעין בקביעת החדש כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה ולא יהיו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין, הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא ואין שם מקדש להתלות בו. ובזמן הזה שהכל עושין על החשבון נשאר הדבר כמות שהיה שלא ינטל לולב בשבת כלל לא בגבולין ולא בארץ ישראל ואפילו ביום ראשון, ואף על פי שהכל יודעים בקביעת החדש, וכבר בארנו שעיקר האיסור בנטילת הלולב בשבת גזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים".

ב – איגוד המינים

ב,א – איגוד הלולב – האם צריך קשר כפול

מנחות כז, א: "תניא: לולב בין אגוד בין שאינו אגוד – כשר; ר' יהודה אומר: אגוד – כשר, שאינו אגוד – פסול. מאי טעמא דר' יהודה? גמר קיחה קיחה מאגודת אזוב, מה להלן באגודה, אף כאן באגודה. ורבנן? לא גמרי קיחה קיחה. כמאן אזלא הא דתניא: לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו – כשר, כמאן? אי כרבי יהודה, לא אגדו אמאי כשר? אי רבנן, מאי מצוה? לעולם רבנן, ומאי מצוה? משום זה אלי ואנוהו". וכן מבואר בסוכה לג, א.

במרדכי הביא את דברי רא"ם שסובר שצריך לאגוד את הלולב בקשר כפול, שכן אמרו בסוכה (לג, ב): "תנו רבנן: הותר אגדו ביום טוב – אוגדו כאגודה של ירק. ואמאי? ליענביה מיענב! – הא מני רבי יהודה היא, דאמר: עניבה קשירה מעלייתא היא. – אי רבי יהודה, אגד מעלייתא בעי! – האי תנא סבר לה כוותיה בחדא, ופליג עליה בחדא". הרי שלכתחילה צריך לקשור בקשר שאסור בשבת, וכן כתב שם רש"י. וכן נפסק בשו"ע תרנא, א.

אמנם ברמב"ם (ז, ז) לא כתב שצריך קשר שאסור בשבת אלא רק שמצווה לאגוד. וכ"כ הריטב"א במפורש שאין צריך קשר כפול. גם מדברי הראבי"ה שהובאו בב"י, לא ברור שמצריך קשר גמור.

במ"ב תרנא, ח, הביא מתשובת אגורה באהלך לג, שמנהג העולם שלא לעשות קשר כפול אלא לעשות כמין בית יד (קוישקלאך), וגם הוא כשר. וכ"כ בפמ"ג תרמז, א"א, א; וערוה"ש תרנא, ז.

ובבכורי יעקב תרנא, ז, ח, וחת"ס סוכה לו, ב, 'במינו', חלקו על דברי האגורה באהליך, והצריכו קשר גמור.

ב,ב – שיהיה שדרו של לולב גבוה טפח מההדסים והערבות

סוכה לב, ב: "אמר רב יהודה אמר שמואל: שיעור הדס וערבה – שלשה, ולולב ארבעה, כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח. ורבי פרנך אמר רבי יוחנן: שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח". במחלוקת שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן (עירובין מז, ב). ובטעם ההלכה כתב רש"י: "כשם שהוא גבוה במינו מכולן". ובמאירי (סוכה לז, ב) כתב, שהטפח הנוסף הוא מפני שהלולב עיקר, וצריך שתהיה נטילתו מפורסמת עד שיהיה ראוי לנענע.

כתבו ר"ן, ריטב"א, ומאירי, שגם כאשר ההדסים או הערבות ארוכים יותר מג' טפחים, צריך להאריך את הלולב טפח יותר. וכ"כ מגיד משנה ורבנו מנוח בדעת הרמב"ם (ז, ח); וכ"כ רי"ץ גיאת; שבלי הלקט שנח. וכ"כ בשו"ע תרנ, ב: "אין להם שיעור למעלה. ויש מי שאומר שאפילו הוסיף באורך ההדס והערבה כמה צריך שיצא שדרו של לולב למעלה מהם טפח".

ורבים כתבו שהלכה זו, שצריך שיהיה הלולב גבוה טפח מההדסים והערבות היא הלכה למשה מסיני (מבי"ט בקרית ספר הל' לולב ז; חת"ס סוכה מב, א; שפת אמת סוכה לב, ב). לעומת זאת, בשו"ת בנין ציון א, לג, כתב שטפח זה מדרבנן, שכל יסוד הנענוע מדרבנן וכ"כ בספרו ערוך לנר (נדה כו, ב). ועיין בחזו"ע עמ' שנט-שס.

לעצם הדין, בשו"ת בנין ציון א, לג, סובר שרי"ף, רמב"ם, רא"ש וטור שלא הזכירו דין זה חולקים על כך. וכ"כ במטה יהודה עייאש. אבל רבים הבינו שאין כאן מחלוקת, ולמרות שהשו"ע כתב הלכה זו בלשון יש אומרים, לא מצינו מי שחלק על כך. וכ"כ ערך השולחן, וגם בעל בנין ציון עצמו כתב בבכורי יעקב תרנ, שאף שיש הידור בכך שההדסים יהיו ארוכים, מ"מ צריך להקפיד שיהיה שדרו של הלולב גבוה מההדסים טפח. ובחזו"ע עמ' שסא-שסב, חיזק עמדה זו.

ולכאורה, הואיל ואפשר לצאת ידי המצווה בלא איגוד, אם ההדסים והערבות ארוכים יותר, אפשר לקיים את המצווה בלא איגוד. אלא שאם רוצים לאגוד, צריך ששדרו של הלולב יהיה ארוך מההדסים והערבות טפח. כך נראה מרוה"פ, וכ"כ בהלח"ב ג, 3. אמנם רבנו מנוח סובר שגם כאשר לא אגדם, צריך ששדרו של הלולב יהיה גבוה מההדסים והערבות טפח. ועיין בכשרות ארבעת המינים עמ' קלט.

ב,ג – האם מותר לתלוש ענפי לולב ביו"ט לצורך אגידת המינים

בפשטות מותר, שאין איסור תולש בדבר שהוא תלוש, כמבואר ברמ"א שלו, ח. וכ"כ פמ"ג א"א תרנא, ג, לעניין עלה של לולב. ואמנם בשע"ת ג, כתב שהעולם נוהג להחמיר בזה, ואם שכח להכין מערב יום טוב ואין לו במה לאגוד את הלולב, היקל לקטוף בשינוי. ובפס"ת תרנא, ג, כתב את שיטתו כעיקר. אבל גם בכורי יעקב ה, ומהרש"ם היקלו, וכ"כ בחזו"ע עמ' שדמ.

ב,ד – האם מותר לתלוש ענפי לולב שהוקצה למצווה לצורך איגודו

כתב בארבעת המינים השלם עמ' קכא ועמ' קפא, עפ"י מהרש"ם, שמותר לתלוש ענפים מלולב שהוקצה למצווה לצורך איגודו, אבל לצורך לולב אחר אסור. ואם העלים הם מתחת לד' טפחים הנצרכים למצווה, מותר אף לצורך לולב אחר. וכתב שלכאורה זה רק לפי הרא"ש ומ"א תרמ"ט יט, שהיותר משיעור לא הוקצה, ולכן מותר לאכול מיום שני ואילך מהאתרוג ובתנאי שישאיר בו שיעור כשר, אבל לריטב"א והגר""א שסוברים שאסור, כמו בעצי סוכה שגם מה שמעבר לנצרך למצווה הוקצה, אסור ליטול גם מעבר לד' טפחים. ובמ"ב תרמט, מא, לא הכריע. אלא שביאר שטעם הריטב"א משום שסובר שפסול חסר משום הדר, ואף שלמעשה לדעתו פסול הדר רק ביום הראשון, מ"מ אין זה הידור, ולכן אוסר לאכול ממנו גם בשאר הימים. ואילו לרא"ש פסול חסר מפני שאינו תמים, ולכן אין בזה פגם הידור בשאר הימים. אבל בלולב, שאין פגם הידור אם יטול עלה מלמטה, מותר לכל הדעות. ע"כ.

ועדיין צ"ע על זה, שאפילו לצורך הלולב עצמו, מדוע יתלוש ממנו ענף ויפגום בזה מעט מיופיו ושלימותו, הרי אפשר לקיים את מצוות האגידה בשאר חוטים. וכנראה כתבו על פי הנהוג לאגוד בענף של לולב, אבל נראה שאם יקשור בחוט אחר ירוויח שלא יפגום בשלימות הלולב.

ג – סדר נטילת הלולב וברכתו

ג,א – מברך עובר לעשייתם

בסוכה לט, א, מבואר שצריך לברך עובר לעשייתן. וכתבו התוס' שם שאין הכוונה שיברך בעוד האתרוג בקופסה, ונתנו שלוש אפשרויות: "ושמא משיתחיל ליטול לולב קודם שיטול האתרוג מברך, והיינו עובר לעשייתן שמעכבים זה את זה. אי נמי לאחר שנוטל שניהם אלא שהופך אחד מהן, כדאמרינן בסוף פירקין (מב, א) כשהפכו דאין יוצא במצות אלא דרך גדילתן, כדדרשינן פרק לולב וערבה (מה, ב) מדכתיב עצי שטים עומדים. ואפי' נקיט להו כדרך גדילתן אפשר שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר ברכה, דאע"ג דאמרי' בסוף ראוהו ב"ד (ר"ה כח, ב) דמצות אינן צריכין כוונה, מ"מ בעל כרחו לא נפיק…" ובשו"ע תרנא, ה, הביא את שתי האפשרויות הראשונות, והגר"א כתב שהעצה השלישית היא הטובה.

ג,ב – שכח לברך לפני הנטילה

שכח לברך לפני הנטילה, יכול לברך באמצע הלל קודם הנענועים (מ"א תרנא, יא), ואם שכח גם אז, יכול לברך קודם הקפת ההושענא, שגם אז נמשכת המצווה ליטול את הלולב. כ"כ בכורי יעקב תרנא, כ, ויסוד דבריו בתוס' לט, א, וממנו אפשר להבין שמי שנוהג כמנהג ירושלים ליטול את הלולב כל היום, יכול לברך כל היום.

מי ששכח לברך 'שהחיינו' לפני קיום המצווה ביום הראשון יברך ביום השני, ועד היום השביעי יכול להשלים את ברכת 'שהחיינו' (שו"ע תרנא, ו, מ"ב כט). ונראה בפשטות שגם לגבי ברכת 'שהחיינו' אפשר לומר, שכל עוד לא גמר את מנהג הושענות יכול לברך.

ג,ג – זמן קיום המצווה למהדרין

בשו"ע תרמד, א, כתב שמברכים על הלולב לפני ההלל, והשל"ה (מסכת סוכה נר מצווה טו) כתב בשם האר"י שעדיף לברך על הלולב בסוכה לפני התפילה. וכן מובא במ"א תרנב, ג; מ"ב ד. ומקור הדברים בשער הכוונות (קג, ד): "והנה טוב הוא שאחר עלות השחר שהוא כבר יום קודם שתתפלל תטול הלולב בתוך הסוכה ותברך עליו ואח"כ הד' נענועים של הלל יהיו בביהכ"נ. ומה טוב היה אם היית מתפלל בסוכה כדי שתתפלל ותטול הלולב בברכתו בשעה הראויה אליו, שהוא אחר תפילת שחרית קודם ההלל". וכתב בכה"ח תרמד, ג, שהואיל ורואים שהטוב ביותר לברך על הלולב בסוכה לפני הלל, יש נוהגים להקים סוכה סמוך לביהכ"נ, כדי לברך בה על הלולב לפני הלל. ובבכורי יעקב תרמד, כתב שמעבר לטעם על פי הקבלה, יש מעלה בנטילת הלולב בסוכה לפני התפילה, משום זריזים מקדימים למצוות, ובתנאי שהנטילה תהיה אחר הנץ החמה.

ג,ד – מי שאין לו יד

שו"ע תרנא, ד: "אדם שאין לו יד – נוטל לולב בזרועו וכן האתרוג". הכוונה בבית שחיו, ואם יוכל יטלם במרפקו (מ"ב כב).

ג,ה – לקיחה תמה וחציצה בד' המינים

גמ' סוכה לז, א: "אמר להו רבה להנהו מגדלי הושענא דבי ריש גלותא. כי גדליתו הושענא דבי ריש גלותא – שיירי ביה בית יד, כי היכי דלא תיהוי חציצה. רבא אמר: כל לנאותו אינו חוצץ.

ואמר רבה: לא לינקיט איניש הושענא בסודרא, דבעינא לקיחה תמה, וליכא. ורבא אמר: לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה".

הלכה כרבא בשתי המימרות, אלא שנחלקו הראשונים בדבריו:

לר"ן וריטב"א, לדעת רבא אין כלל פסול של חציצה בין ידו לד' המינים ("דלא פסלינן משום חציצה אלא היכא דאיכא קרא כטבילה… וכתפילין"). אלא בשני הדינים הפסול יכול להיות משום 'לקיחה תמה', אלא שבמה שהחמיר רבה אינו פסול משום ש"לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה". כלומר, כל דבר שכרוך על הלולב ובא לנאותו בטל ללולב וכאילו הוא נוטל את הלולב ממש. וכל דבר הכרוך על ידו וטפל אליו, בטל לידו וכאילו הוא נוגע בלולב עם ידו ממש. אבל אם כרך סודר על הלולב שלא כדי לנאותו או שנטלו דרך כלי פסול משום 'לקיחה תמה'. וכ"כ רש"י; רמב"ן; מאירי; וכן משמע ברמב"ם לולב ז, יא.

לעומת זאת, לדעת התוס' 'בעינא' (וכ"כ תוס' יומא נח, א 'מין'; פסחים נז, א 'דכריך'), אמנם בדין השני מדובר על פסול של 'לקיחה תמה', ולכן אם כרך סודר על הלולב פסול. אבל בדין הראשון רבא מסכים שיש פסול בחציצה בין ידו לד' המינים, אלא שכל לנאותו אינו חוצץ. וכ"כ מרדכי תש"נ, רבינו ירוחם, ואגודה.

בשו"ע תרנא, ז, כתב כשיטת תוס' ודעימיה, שיש פסול חציצה: "כרך סודר על ידו ונטלו יש אומרים דלא יצא".

ג,ו – שיעור חציצה

כתב אגודה (פסחים נז, א): "דבר החוצץ בין הלולב ובין היד הוי חציצה, ולכך מסירין ציציות ותפילין מן היד, ונשים טבעותיהן", וכ"כ מהרי"ל (הל' לולב ח): "מהר"י סגל סילק רצועות התפילין מקשרי אצבעותיו וקשרם אחורי הפרק שלא יהו חוצצין בתפיסת האתרוג".

אמנם העיר באגודה: "אכן נראה לי דמשום הכי אין צריך להסירו, דדווקא היכא דכריך כוליה ידיה". וכ"כ שו"ת מהר"י וייל, וכ"כ רמ"א תרנא, ז: "ונהגו להסיר התפילין וטבעות מידם, אבל מדינא אין לחוש הואיל ואין כל היד מכוסה בהן". וכ"כ מ"א יח (אמנם בשעה"צ מד, הבין שהמ"א אליבא דהר"ן); וכ"כ בכורי יעקב (ל, שהכל תלוי ברוב, אבל מיעוט מן הדין לא הוי חציצה).

אמנם כתבו ב"ח, ט"ז ז, וגר"א כב, שכל הקולא של רמ"א ודעימיה היא לשיטת הר"ן שאין דין חציצה, אבל לתוס' אפילו חציצה מועטת הויא חציצה, דומיא דטבילה ותפילין. וכ"כ כפות תמרים (לז, א). וכ"כ מ"ב לו, בשם א"ר וחיי אדם, שאם נטל את הלולב כשלא הסיר את התפילין או הטבעות, יחזור וייטול ללא ברכה. וכ"כ שבט הלוי ד, סג, וחזו"ע עמ' תיז.

ותימה גדולה על דבריהם, שכן משמע מדעת הר"ן ודעימיה, שאין לרבא כלל דין חציצה, וממילא גם אם כל היד תהיה עטופה בכפפה, הנטילה כשרה לדעתו, ורק כאשר הלולב עטוף בדבר שלא בא לנאותו או שהוא בכלי – הנטילה פסולה. הרי שכל האיסור בחציצה שעל היד היא רק לתוס', וכפי שהאגודה עצמו כתב שהלכה כתוס' והוא הראשון שהזכיר שכיוון שתפילין וטבעות אינם מכסים את רוב היד, אין צורך להסירם. וממילא יוצא שלדעת הר"ן גם אם כל היד מכוסה בתחבושת, אפשר ליטול בה את הלולב. וכל הדיון כאשר מיעוט היד מכוסה אם יש בו חציצה הוא רק לפי התוס' ודעימיה. אולם בפועל לא מצינו אחרונים שכתבו כך, והסכמת כולם שעיקר הקולא של הרמ"א במיעוט חציצה היא לפי הר"ן בלבד (ואולי היה אפשר לומר בדעת חלקם שצירפו את הר"ן לקולא).

למעשה בהליכות שלמה יא, הערה כה, היקל כרמ"א, שאם רק מיעוט היד מכוסה, וגם בלי החלק המכוסה הוא יכול לאחוז בלולב, אין פסול חציצה, והוא הדין לענין רצועות של תפילין וטבעות שאינן חוצצות. ובהערה 63, כתב שכך נהגו נשים בבית רשז"א שלא להסיר טבעותיהן לפני נטילת הלולב.

ג,ז – תחבושת ופלסטר

בבא"ח האזינו יג, כתב שיש להסיר תחבושת לפני נטילת הלולב. וכך מוסכם על האחרונים, שבמקום שאפשר להסיר את התחבושת, מסירים. השאלה מה הדין כאשר קשה להסיר את התחבושת.

בעיקרי הד"ט (לג, כה) כתב שאם רק מיעוט היד מכוסה בתחבושת אין צריך להסירה. וכ"כ בהליכות שלמה יא, טו, שגם המחמירים בתפילין וטבעות, יקלו בתחבושת או פלסטר שהם בטלים ליד, כי רק טבעת שבאה לייפות את היד אינה בטלה לה, וכן תפילין שיש להם חשיבות. והביאו להלכה בחזו"ע עמ' תיט. ובנשמת אברהם תרנא, ז, כתב עוד בשם רשז"א, שאפילו כל היד נמצאת בגבס ורק האצבעות בחוץ, והוא יכול לאחוז בהן את הלולב והאתרוג, יברך עליהם כך, וכ"כ בשם גרע"י. וכ"כ בפס"ת תרנא, יא.

ד – צורת הנענועים

ד,א – מצוות הנענוע

מן התורה בעצם זה שנוטלים את ארבעת המינים ומגביהים אותם מקיימים את המצווה, שנאמר (ויקרא כג, מ): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם". ותקנו חכמים לנענע את הלולב, ולמדו זאת ממה שצוותה התורה להניף כמה קרבנות (סוכה מב, א; מנחות סא, א). והיה אפשר לחשוב שהנענוע הוא הידור מצווה, אולם מצינו ברש"י שנקט לשון חובה, ואח"כ לשון מצווה, משמע שהנענוע הוא חלק מהמצווה עצמה, וז"ל לז, ב: "נענוע מאן דכר שמיה – שיהא אדם חייב לנענע, דפשיטא ליה לתנא, וקבעי: היכן היו מנענעים? כדי לנענע בו – אלמא מצוה לנענע, כדלקמן, לעצור רוחות רעות וטללים רעים". ובשיבולי הלקט שסו (לשונו מובאת לקמן), כתב שהנענוע הוא מצווה מדרבנן.

ד,ב – הנענוע בברכה ובהלל

משנה לז, ב: "והיכן היו מנענעין? בהודו לה' תחילה וסוף, ובאנא ה' הושיעה נא…" וקשה שהרי לכאורה עיקר הנענועים צריכים להיות אחר הברכה שאז עיקר קיום המצווה, ומדוע עוסקת המשנה בנענועים שבהלל. פירש הריטב"א: "על נענועין שבשעת ההלל שיילינן, דאילו בשעת ברכה פשיטא מילתא שיש לנענע שזהו עיקר מצותו". וכ"כ ר"ן, ורא"ש (ג, כו) בשם ראבי"ה.

וז"ל תוס' 'בהודו': "ובשעת ברכה לא מצינו אם חייב לנענע בתחלת נטילה, אלא מדאמרינן בפירקין (מב, א) קטן היודע לנענע חייב בלולב, משמע דמנענע בתחלת הברכה אף על פי שאינו יודע לקרות הלל. ועוד מדתניא במסכת ברכות בסוף תפלת השחר (ל, א) הקדים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה, משמע דמנענע בלא הלל". ובשיבולי הלקט שסו: "וקבלו לנענע בשעת ברכה, ומתניתין דשיירי כי היכי דלא מדכר בשופר תקיעה מיושב אלא תקיעה דתפלה, ונטילת לולב עיקר המצוה ומברכין עליה ונענועו דרבנן הוא, דומיא דביעור חמץ מן התורה ובדיקה מדרבנן ומברכין על הביעור ולא על הבדיקה וכך קבלו דור אחר דור ואבות העולם רב פלטוי ובעל הלכות ופסקות ז"ל כך הורו לברך ולנענע". וע"ע הלח"ב ט, יד, עמ' שמה.

ד,ג – לכמה רוחות מנענעים

כתב הרמב"ם הל' לולב ז, י: "מוליך ומנענע ראש הלולב שלשה פעמים ומביא ומנענע ראש הלולב שלשה פעמים וכן בעליה וירידה". וכ"כ ריטב"א לז, ב: "דיו לנענע לשתי רוחות ולא כמי שנוהג להוליך ולהביא לארבע רוחות, כי אין זה אלא במחשבה והמושל בשתי רוחות העולם הוא המושל בארבע, וכן נוהג מורי נר"ו וכן היו רבותיו נוהגין". וכ"כ שו"ת רשב"א (א, תלז), שדי במוליך ומביא ומעלה ומוריד. וכ"כ מאירי (מגן אבות סוף אות כא), והוסיף: "ואף הגאונים כתבו שהעושה כן (מנענע לד' רוחות) דעת חיצוני הוא, והנקדנים מהדרין לעשות הושטות אלו לד' רוחות, ואין דעתינו נוחה בכך".

לעומת זאת, כתבו ראשונים רבים שמנענעים בפועל לד' רוחות (מנהיג הל' אתרוג לה; מכתם; שבולי הלקט שסז; רא"ש ג, כו), וכ"כ שו"ע תרנא, ט.

ד,ד – להחזיר גופו או רק להטות ידיו

כתב שו"ע תרנא, ט: "הנענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו והלאה…" ודייק במאמ"ר יג, שאין צריך להחזיר גופו לכל רוח אלא רק מטה ידיו, וכתב שכן משמעות כל הפוסקים שלא הזכירו הפיכת פנים אלא הטיית יד. וכ"כ א"ר כד, בשם מהרי"ל, שהיה נשאר עומד במקומו ופניו למזרח בכל הנענועים, רק היפך ידיו נגד הרוחות. וכ"כ מקור חיים לחוו"י, ומ"ב לז, ומז.

אבל סיים במאמ"ר: "ובאלו המקומות נוהגין להפוך פניהם ממזרח לדרום ומדרום למערב ומשם לצפון ואחר העלאה והורדה חוזרין להפוך פניהם למזרח להתחיל הנענוע השני, ולא מצאתי זה בהדיא בשום ספר". ובשעה"צ מט, כתב, שלפי האר"י שצריך להביא סוף הלולב נגד החזה, צריך להפוך את גופו לכל צד, וכ"כ כף החיים צו.

ד,ה – כסכוס הלולב

 ריטב"א לז, ב: "מוליך ומביא מעלה ומוריד. יש מן הגאונים אומרים שזהו נענועו של לולב המוזכר בכל מקום ואינו צריך טירוף אחר אלא שיוליך ויביא יעלה ויוריד, וכן כתב הרי"ץ גיאת ז"ל. ואינו נכון דאם כן למה הצריכו שיהא לולב יוצא על ההדס טפח כדי לנענע בו, והלא כל שהוא בין גדול בין קטן ראוי להוליכו ולהביאו. אלא ודאי לפי שצריך לטרף הלולב ולכסכסו בעצמו הצריכו בו טפח עודף כדי לנענע בו. ולמדנו כי כשמוליך ומביא מעלה ומוריד יש לנענעו לטרוף גופו של לולב". וכ"כ ר"ן.

ובמאירי לז, ב, דחה דעה זו: "ולדעתי אין טענה זו כלום שאם כן אף אתה צריך לומר שיהא הנענוע מעכב שהרי השיעור מעכב הוא, אלא שצורך השיעור אינו אלא מפני שהלולב עיקר כמו שכתבנו וצריך שתהא נטילתו מפורסמת עד שיהא ראוי לנענוע ולהושטה הניכרת".

בשו"ע תרנא, ט, לא הזכיר שצריך לכסכס את העלין, וכן מנהג ספרדים (שיירי כנה"ג תרנא, הגב"י יב).

אבל ברמ"א כתב: "טורף הלולב ומכסכס העלין בכל נענוע". ובמ"ב מג, הביא מחיי אדם שמכסכס מעט.

ד,ו – טעמי נענוע הלולב

רי"ץ גיאת הלכות לולב עמוד קכט: "דבר אחר: ארבעה מינים הללו באים לרצות על המים, כשם שאי אפשר להם להתקיים בלא מים כך אי אפשר לעולם להתקיים בלא גשמים, לפיכך צוה הקב"ה להרצות בד' מינים הללו לפני המקום כדי שיתרצו ויענו ויורדין להן גשמים". וכ"כ המנהיג הלכות סוכה עמוד שעט.

עיין לעיל א, ג, ב, שנטילת ארבעת המינים מבטאת הודאה על הניצחון בדין, וכ"כ אבודרהם בטעם נענוע הלולב להודיע כי נצחנו את כל המקטרגים עלינו. ע"ע מטה משה תתקמ"ד לטעם נוסף.

ו – נשים וקטנים בלולב

ו,א – האם מותר לתת לקטן שהגיע לחינוך ארבעה מינים שאולים

יש אומרים שאין לחנך קטן בארבעת המינים שאולים (ביום הראשון) "דכל דתקון רבנן לחנך כעין דאורייתא תקון" (בתי כהונה; מ"א תרנח, ח; א"ר י; פמ"ג; בכורי יעקב יח; אג"מ או"ח ג, צה). ויש אומרים שגם בארבעת המינים שאולים אפשר לקיים מצוות חינוך, שהרי גם בזה הבן מתחנך למצוות (בגדי ישע תרנח, ח; מ"ב כח, ושעה"צ לו, והוכיח כן מכמה ראשונים ומלשון השו"ע).

ואמנם כתב בערוה"ש תרנז, ב, על זמנו שאין נוהגים לקנות ד' מינים מיוחדים לקטנים שהגיעו לחינוך מפאת יוקרם, שהלוואי וכל משפחה תוכל לקנות ד' מינים לעצמה. ע"כ.

אבל בארץ ישראל כיום, שמחיר ד' המינים אינו גבוה, מצוות חינוך כוללת קניית ד' מינים לקטן, וכפשט דברי השו"ע תרנז, א: "קטן היודע לנענע לולב כדינו, אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצוות".

ז – שמירת ארבעת המינים

ז,א – הנחת המינים במים ביו"ט

הערה בפניני הלכה שבת יט, 8: מוסכם שמי שהוציא ענפים מהמים רשאי להחזירם. אלא שנחלקו האחרונים אם מותר להניחם במים בראשונה: לתו"ש וח"א אסור, ולגר"ז ולפמ"ג שלו, א"א יג, מותר, כמובא במ"ב שלו, נד. וכתב בשעה"צ מח, שאפשר להקל במחלוקת זו שהיא דרבנן. וזאת בתנאי שכבר היה לו כלי עם מים מערב שבת, אבל אסור בשבת למלא כלי במים בשביל הענפים, משום שזו טרחה לצורך תקנת הענפים, כמבואר בסוכה מב, א, לעניין לולב. וביחו"ד ב, נג, מיקל עפ"י הרשב"א אף למלא כלי במים, מפני שרק בלולב שהוא מוקצה החמירו, אבל לצורך שאר ענפים מותר, וכמובא בשו"ע שכא, יא: "מותר להשקות את התלוש כדי שלא יכמוש". וכ"כ במנו"א ח"ב ג, 18. ונראה שאפשר לסמוך על המקילים במחלוקת בדרבנן. וכ"כ הלח"ב טו, ט (עמ' תיח), שמותר ליתן את הלולב במים שהיו בכלי אף אם הלולב לא היה מונח שם לפני כן.

ז,ב – האם הלולב מוקצה ביום טוב

ירושלמי סוכה פ"ג הי"א: "כך היה המנהג בירושלים אדם הולך לבית הכנסת ולולבו בידו קורא את שמע ומתפלל ולולבו בידו. נכנס לבקר את החולה ולולבו בידו. לשאת את כפיו ולקרות בתורה נותנו לחבירו. הניחו בארץ אסור לטלטלו". משמע שאם אין בכוונתו עוד לקיים מצוות נטילת לולב והניחו מידו, הלולב מוקצה. וכ"כ תוס' מב, ב, 'טלטול', "אף על גב דחזי למצוה, שייך ביה איסור מוקצה לטלטול מאחר דאין עשוי כלי, כדאשכחן גבי קנים דלחם הפנים". וכ"כ שו"ת רשב"א (ד, עג).

לעומת זאת, בדרכי משה תרנב, א, תמה על הירושלמי: "וצ"ע דהא קיימא לן (ביצה כו ב) אין מוקצה לחצי שבת והאי הוי ראוי בין השמשות". וכן נראה מרש"י על הגמ' (מב, א) ששואלת מה החידוש בכך שמותר לאשה לקבל את הלולב ביום טוב מיד בנה או בעלה, ומשיבה: "מהו דתימא, הואיל ואשה לאו בת חיובא היא, אימא לא תקבל – קא משמע לן". ופירש רש"י: "קא משמע לן – כיון דראוי לנטילת אנשים – תורת כלי עליו, ומותר בטלטול לכל". וכ"כ הר"ן.

ולדעת מ"א במוקצה מחמת חסרון כיס יש מוקצה לחצי שבת, ולכן הלולב הוא מוקצה אחר גמר מצוותו (תרנא, כח; שלא, ה).

אמנם פשוט שלפני נטילתו מותר ליטלו כדי לאוגדו וכיוצא בזה, וכפי שמבואר בסוכה לג, ב, ושו"ע תרמט, א, שמותר לאוגדו ביו"ט בקשר של עניבה. וגם לאחר מצוותו, אם עדיין לא הניח אותו במקום שבו רגילים לשומרו, כגון במים או מקום לח או אטום, נראה שהכל יסכימו שאין בו איסור מוקצה. וכיוצא בזה כתבו בבכורי יעקב תרנב, א, ובא"א בוטשאטש.

למעשה, יש שהתירו לטלטל את הלולב לכתחילה ביום טוב, וכ"כ הנצי"ב (שו"ת משיב דבר או"ח לו) וסמך דבריו על הגר"א תרנח, א, שגרס בירושלמי שהאיסור לטלטל את הלולב הוא רק ביו"ט "שחל בשבת". וכן משמע מפמ"ג תרנב, א"א ג. וכן המנהג הרווח, כמבואר בחזו"א מט, ט (והעלה אפשרות שכוונת הירושלמי שאסור לטלטלו, שאסור להשתמש בו), וכן נראה ממ"ב תרנד, א, ושעה"צ א. וכן דעת רשז"א (שלמי מועד עמ' קנח), וחזו"ע עמ' שעב.

ז,ג – להחליף ערבות כל יום

כתב רמ"א תרנד: "ונוהגין ליקח כל יום חול המועד ערבה חדשה ולקשרה בלולב, והוא הדור מצווה". ורבים נוהגים להחליף כל יום או יומיים או שלושה, לפי האפשרות לשמור על רעננות הערבות (עיין בחזו"ע עמ' שכב). אולם מנגד כתב בבאה"ט א, בשם אליהו זוטא תרנא, ו, שעדיף לא להחליף כל יום, מפני שבתחיבת הערבה לאגד הלולב נקרעים הרבה עלים וקרוב להיות רוב ערבה ללא עלים, ולכן עדיף להכניס את אגד הלולב למים.

והרדב"ז כתב (מצודת דוד טעמי המצוות, קיח): "וגם בשביעי הוא יום הערבה מנהג נביאים הראשונים, וכדי להחליש כוחה, אמרו חבוט חבוט ולא ברוך. ומשום הכי אין אני נוהג להחליף הערבה כל שבעה דמכמשא עדיף טפי". גם במנהגי חת"ס (ח, י) מובא שלא החליף הערבות בכל יום אלא בליל הושענא רבא (בפס"ת תרנד, 3, הביא שכך גם מנהג בעלזא).

י – מנהג ההקפות כיום

י,א – האם חובה שיהיה ס"ת על הבימה

ילקוט שמעוני תהלים רמז תשג: "וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה' (תהלים כו, ו), כדתנינן בכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת, וכיצד הוא סדר ההקפה, כל ישראל גדולים וקטנים נוטלים את לולביהם בידיהם הימנית ואתרוגיהם בידיהם השמאלית ומקיפין אחת, ואותו היום היו מקיפין שבע פעמים. אמר ר' חייא זכר ליריחו, הא תינח בזמן שיש מזבח, בזמן הזה חזן הכנסת עומד כמלאך האלוהים וס"ת בזרועו, והעם מקיפין אותו דוגמת מזבח".

וכן כתבו שההקפות סביב הס"ת: רי"ץ גיאת, רוקח, ראבי"ה. וכ"כ טור ושו"ע תרס, א. וביאר הגר"א תרס, ב, שהתורה נשארה לנו במקום מזבח, כמבואר במגילה לא, ב, שהקריאה בתורה במקום קרבנות.

אבל הרמב"ם ז, כג, לא הזכיר שמניחים ס"ת, אלא רק שמקיפים את הבימה. וכן בשער הכוונות (קה, ג) לא הזכיר שצריך להעלות ס"ת על הבימה. וכ"כ בא"ח האזינו טו, שאין הנחת ס"ת על הבימה מעכבת את ההקפות. והוסיף שמי שאינו יכול ללכת לביהכ"נ, טוב שיניח כסא ועליו תנ"ך ויקיף אותו כדי שלא לבטל מצוות ההקפה. והובא בכה"ח תרס, ב.

מלשון המדרש משמע שאוחזים בס"ת, וכ"כ בפמ"ג משב"ז א. והחיד"א כתב (לדוד אמת יד), שאם אין לזה שאוחז בס"ת אפשרות להקיף לפני כן או אח"כ, לא יחוש, דגדול המעשה יותר מהעושה. ובכה"ח ו, תמה וסבר שאין צורך שאדם יאחז בס"ת ולכן אין צורך לבטל את ההקפות עבור כך.

למעשה אצל אשכנזים נוהגים תמיד שאחד אוחז בספר התורה, ואצל ספרדים לא הכל מקפידים על זה. ובמחזור 'אור ודרך' עפ"י הגרע"י, כתב שיעמוד על יד ספר התורה אדם ירא שמים, וישים ידו עליו כל זמן ההקפות.

י,ב – האם גם ישראלים היו מקיפים את המזבח

סוכה מד, א: "אמר ריש לקיש: כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה. אמר ליה רבי יוחנן: מי אמרה? – מי אמרה? הא איהו אמר, דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים הלכה למשה מסיני! אלא: מי אמרה בנטילה, דלמא בזקיפה? מי אמרה בבעלי מומין, דלמא בתמימים?". שכן אסור לבעלי מומים להיכנס בין המזבח להיכל (כלים א, ט). בכל אופן משמע שרק הכהנים היו מקיפים את המזבח, וכ"כ רש"י; תוס'; תוס' יו"ט; וגר"א תרס, א. והט"ז תרס, ב, ביאר שאין מנהגנו דומה לגמרי אלא רק זכר למקדש, ולכן גם כהנים בעלי מומים מקיפים, למרות שמשמע מר' יוחנן שלא היו מקיפים את המזבח.

אולם באור זרוע ח"ב סי' שטו, כתב שגם במקדש היו ישראלים מקיפים את המזבח. וכ"כ רי"ץ גיאת בהל' לולב בשם רב שרירא גאון. והר"י מיגאש בתשובה מג ביאר, שהישראלים היו משתתפים רק בחצי ההקפה ולא היו נכנסים למקום שבין המזבח למקדש. ומהשיטות האלו יש מקור איתן למנהג שכל ישראל נוהגים להקיף את הבימה.

י,ג – האם מנענעים בהקפות

כתב במטה משה (תתקמ"ח), מנענע לכל צד פעם אחת ומקיף. ובמהרי"ל כתב שהיה מנענע נענוע אחד לה' רוחות ולא למטה. ובא"ר א, כתב שלא נהגו כן, אבל נכון בעת ההקפה להטות קצת את הלולב כנגדו, וכיוון שהוא מקיף יש לו נענוע לכל הרוחות, ובנוסף לכך ינענע קצת למעלה. והביאוהו בפמ"ג א"א ב; ובכורי יעקב ג. ובכה"ח יב, ציטט משער הכוונות (קה, ג): "ולהיות אור המקיף בגלוי, לכן אין מנענעין את הלולב בזמן ההקפות". וגם ברמב"ם, טור ושו"ע לא כתבו לנענע.

י,ד – אימתי עורכים הקפות

המנהג הקדום בספרד ואשכנז להקיף אחר מוסף. וכ"כ אורחות חיים ואבודרהם. אבל בעקבות דברי האר"י השתנה המנהג והחלו להקיף לאחר ההלל ולפני קדיש תתקבל. כ"כ בשולחן לחם הפנים תרס; וכה"ח תרס, ד. וכן מנהג אשכנזים חסידים.

למנהג אשכנז, בכמה ספרים כתבו שמקיפים אחר מוסף כמנהג הקדום (עולת ראיה ח"ב עמ' שע; אג"מ או"ח ג, צט), ויש שכתבו שהמנהג כיום להקיף אחר הלל (רשז"א הליכות שלמה יב, הערה א). וכמדומה שכך נוהגים ברוב המקומות.

י,ה – האם מחזירים ס"ת לארון בין הקפות לקריאה בתורה

לפי רס"ג המנהג להקיף אחר קריאת התורה, שאז הספר תורה נמצא ממילא על הבימה, והסכים לזה הטור, אך כתב שהמנהג להקיף אחר מוסף. אמנם כאמור המנהג הרווח כיום להקיף אחר הלל.

לכאורה היה מקום להמשיך מיד לקריאת התורה ולא להכניס את ס"ת להיכל ולהוציאו בחינם. וכ"כ נתיבי עם (אבורביע) תרס, א, בשם החיד"א (לדוד אמת ד, יג) ובשם אמת ליעקב, שכך נהגו בירושלים. וכ"כ עלי הדס יא, יא. וכן מנהג עולי תימן.

מאידך, כתב בספר מגן אבות (או"ח עמ' שיז), שמנהג ספרדים בפועל להחזיר את ספר התורה, וכתב בשם ספר השומר אמת (כט, א) שהעיד על בית כנסת בליוורנו שהחזירו את הס"ת להיכל לאחר ההושענות והצדיק את המנהג שזהו כבוד התורה.

ומנהג אשכנז-חסידים שמחזירים את ספר התורה לארון ואומרים שיר של יום. ורבים מהספרדים לא אומרים בסוכות שיר של יום, כך נהגו בצפון אפריקה ומצרים, וכן היה המנהג הקדום בבגדאד, והבן איש חי שינה לאומרו על פי הקבלה אחר ובא ולציון, לפני הכנסת הס"ת להיכל.

י,ו – מנהג הושענות בשבת

מנהג אשכנזים שאומרים הושענות בשבת, ופותחים את הארון אבל לא מוציאים את ספר התורה ולא מקיפים. וכן מנהג מרוקו, תוניס, אלג'יר, צפת (ילקוט שמש קפד; ארץ חיים סתהון עמ' 90; עלי הדס, עמ' קכב, סעיף יא). ומנהג עדות המזרח שלא אומרים הושענות בשבת (ילקוט יוסף מועדים, סדר קריאת התורה והיקף הבימה, סעיף א).