א – הושענא רבה

א,א – סעודה במנחה קטנה של הושענא רבה

עיין בהרחבות לספר מועדים פרק ב' יב, ב.

ב – מנהג הערבה בזמן בית המקדש והיום

ב,א – מצוות הערבה במזבח מהתורה או מהלכה למשה מסיני

בסוכה מד, א, מבואר שלדעת אבא שאול, מצוות הערבה מהתורה, שכן "עַרְבֵי נָחַל כתיב, שתים – אחת ללולב ואחת למקדש". אבל לחכמים "הלכתא גמירי לה. דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים – הלכה למשה מסיני". והרמב"ם (לולב ז, כ) כתב שהיא הלכה למשה מסיני.

ב,ב – בגבולין תקנה או מנהג נביאים – נפקא מינה לברכה

סוכה מד, א: "אתמר: רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: ערבה יסוד נביאים (רש"י: "תקנת נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי, שהיו ממתקני תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה"), וחד אמר: ערבה מנהג נביאים ("הנהיגו את העם, ולא תקנו להם, ונפקא מינה דלא בעיא ברכה, דליכא למימר וצונו"). תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר יסוד נביאים, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: ערבה יסוד נביאים הוא, תסתיים. אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו: מי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים הלכה למשה מסיני!… לא קשיא; כאן במקדש (הלכה למשה מסיני) כאן בגבולין" (יסוד נביאים). כפירוש רש"י, שאם הוא מנהג – אין מברכים עליו, כתבו גם ריטב"א, ורא"ש (כלל סה).

סוכה מד, ב: "אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה, שקיל, חביט חביט ולא בריך. קסבר: מנהג נביאים הוא. אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב אייתו ערבה לקמיה דרב, חביט חביט ולא בריך, קא סבר: מנהג נביאים הוא".

וכן נפסק למעשה שאין מברכים (רמב"ם לולב ז, כב; שו"ע תרסד, ב).

ב,ג – מדוע תקנו ערבה בגבולין רק בשביעי

סוכה מד, א: "אמר ליה אביי לרבא: מאי שנא לולב דעבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ומאי שנא ערבה דלא עבדינן לה שבעה זכר למקדש (אלא רק בהושענא רבה נוטלים אותה)? אמר ליה: הואיל ואדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. אמר ליה: ההוא משום לולב הוא דקא עביד ליה. וכי תימא דקא מגבה ליה והדר מגבה ליה – והא מעשים בכל יום דלא קא עבדינן הכי!… אמר רב זביד משמיה דרבא: לולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין – עבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין – לא עבדינן שבעה זכר למקדש".

ב,ד – מה בדיוק הנהיגו הנביאים בערבה בגבולין

יש לעיין מה בדיוק הנהיגו הנביאים בגבולין, שהרי מה שנוטלים ערבה בגבולין הוא ממה שהנהיגו הנביאים האחרונים, והם הנהיגו זאת בתחילת ימי הבית השני. ואילו בגמרא (מד, א) אמרו שמנהג ערבה בגבולין הוא זכר למקדש. ואולי בזמן הבית מנהגם היה יונק תוקפו מהמקדש, ואחר שנחרב היה צריך להחליט להמשיך אותו כזכר המקדש. וכך משמע מרבנו חננאל (מד, ב): "ושנינן לא קשיא, כי אמר ר' יוחנן הלכה למשה מסיני ויסוד נביאים כשהמקדש קיים ובגבולין, וכי אמר רב כהנא (לא שמענו דברי רב כהנא בזה) מדרבנן היא אינה לא הלכה ולא יסוד נביאים בזמן הזה".

ובכל אופן למדנו בגמרא מד, א, שלאחר החורבן נוטלים ערבה רק ביום השביעי, ושיסוד מנהג זה בנביאים אחרונים, ופירש רש"י שהם חגי, זכריה ומלאכי. ואפשר לומר שהם הנהיגו שייטלו ערבה בגבולין כל שבעה בזמן שבית המקדש קיים, ואחר החורבן החליטו חכמים להמשיך במנהג זכר למקדש רק ביום השביעי. וכך משמע מתוס' יו"ט סוכה ד, ג. עוד אפשר לומר שהנביאים האחרונים יסדו את המנהג ביום השביעי בזמן שבית המקדש קיים, ולאחר החורבן היה צורך להחליט להמשיך בו זכר לחורבן.

ב,ה – האם הערבות דוחות שבת והאם הושענא רבה יכול לחול בשבת

סוכה מג, ב: "אי הכי, האידנא (שאין חשש חילול שבת מחמת מנהג ערבות הואיל והדבר מוטל על שליחי בית הדין) נמי לידחי! – אנן לא ידעינן בקיבועא דירחא. – אינהו (בני ארץ ישראל) דידעו בקיבועא דירחא, לידחי! – כי אתא בר הדיא אמר: לא איקלע (לעולם אין יוצא הושענא רבה בשבת, שאם יראו שאולי יחול בשבת יעברו את אלול או אחד מן החודשים), כי אתא רבין וכל נחותי אמרי: איקלע, ולא דחי".

ומהירושלמי פ"ד ה"א יוצא שהחמירו שלא לקבוע הושענא רבה בשבת, עוד יותר מאשר שלא יחול ראש השנה בשבת, וכפי שנקבע בפועל הלוח העברי, כדי שלא תתבטל מצוות ערבה. וכ"כ הלבוש בסי' תכח.

ודבר זה נתפרש בהרחבה בר"ן (כא, ב, 'פרכינן'), בפירושו לדעת הסוברים (סוכה מג, ב) שבית הדין היה קובע את החודשים כך שלא יצא הושענא רבה בשבת: "לפי שהיו מעברין אחד מן החדשים כשרואין שיארע שביעי של ערבה בשבת. והכי איתא בירושלמי רבי סימון מפקיד להלין דמחשבין הבו דעתכון דלא תעבדון לא תקיעתא בשבתא ולא ערבתא. ואי אדחוק, עבדין תקיעתא ולא תעבדון ערבתא. פירוש שהיו מקפידים יותר בערבה אע"פ שאינה אלא זכר למקדש בעלמא ושופר דאורייתא, משום דערבה ליתא בגבולין אלא מדרבנן ולפיכך היה קשה להם שתדחה שבת בגבולין. וכן היה קשה להם שיבא יום ערבה בשבת ולא תדחה אותו, דהא בעינן דתדחה כדי לפרסמה שהיא מן התורה. ועוד מפני מחלוקת הביתוסין שלא היו מודין בה, ולפיכך אף לאחר חורבן שאינה אלא זכר למקדש היתה חמורה להן מן השופר והלולב, והיו רוצין שלא תבטל לעולם. ועוד, דכיון דמספיקא עבדינן תרי יומי, כי מקלע יום ראשון של לולב ושופר בשבת לא בטלי לגמרי, אבל אי מקלע שביעי של ערבה בשבת כיון דליתיה אלא חד יומא היתה בטלה לגמרי. ולפיכך חששו לה ביותר והיו מחשבין כי היכי דלא ליקלע ז' של ערבה בשבת. והיו רשאין בכך לפי שאין מועדות אלא אותן שב"ד קובעין, כדדרשינן מאשר תקראו אותם מקראי קדש אפילו מזידין. וכן הקביעות שאנו מחשבים בו עכשיו הוא בענין שאי אפשר ליום ערבה שיבא בשבת. ומ"מ המנהג שלנו ע"פ הירושלמי שכתבנו דלפום גמרא דילן הא אסיקנא דכי אתא רבין וכל נחותי ימא אמרי איקלע ולא דחי ומסקינן טעמא דכיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחי. אבל מי שתקן לנו הקביע שאנו מחשבין בו ראה דברי הירושלמי בכך".

ג – דיני חיבוט ערבה

ג,א – מה המנהג לנענע או לחבוט

בגמרא סוכה מד, ב, מתואר המנהג: "אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה, שקיל, חביט חביט ולא בריך. קסבר: מנהג נביאים הוא. אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב אייתו ערבה לקמיה דרב, חביט חביט ולא בריך, קא סבר: מנהג נביאים הוא".

רש"י: "חביט חביט – לשון ניענוע", וכ"כ הר"ן.

אולם לרמב"ם הכוונה חבטה, וזה לשונו (לולב ז, כב): "וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה, כיצד עושה? לוקח בד אחד או בדין הרבה חוץ מערבה שבלולב וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלש בלא ברכה, שדבר זה מנהג נביאים הוא". וכ"כ הרא"ש בשם רי"ץ גיאות. ובספר כפות תמרים (סוכה מה, א) הביא לכך ראיה, ממה שאמר ר' יוחנן בן ברוקא: "חריות של דקל היו מביאין, וחובטין אותן בקרקע בצד המזבח, ואותו היום נקרא יום חיבוט חריות". וכך משמע מהזוהר (ח"ג לב, ב): "ובגין כך בעינן לבטשא לון בארעא ולסיימא לון דלא משתכחי".

וכן מבואר בתשובת רב האי גאון (שע"ת סי' שמא), ומבאר עפ"י מדרש לקח טוב (אמור סי' פג) שבחודש תשרי שהוא מרובה במצוות אין השטן יכול לקטרג, אך מכאן ולהבא אנו רומזים בחביטת הערבה בקרקע, שכל פה שיקום עלינו לקטרוג לא יוכל ויפול ארצה, כאמור כל כלי יוצר עלייך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה'. ע"כ. וכן כתב בה"ג.

השו"ע תרסד, ד, כתב לחבוט כרמב"ם. והרמ"א כתב: "נהגו לעשות שתיהן, מנענעין בה ואח"כ חובטין אותה". ובערוה"ש ז' כתב שאין נוהגים לנענע, ובוודאי לא כמו נענועי הלולב, רק ראוי לחוש ולנענע קצת. ע"כ.

ג,ב – שיעור הערבות לחביטה

סוכה מד, ב: "וכמה שיעורה? אמר רב נחמן: שלשה בדי עלין לחין. ורב ששת אמר: אפילו עלה אחד ובד אחד. – עלה אחד ובד אחד סלקא דעתך? אלא אימא: אפילו עלה אחד בבד אחד". והלכה כרב ששת, ולכתחילה טוב לנהוג כרב נחמן (מ"ב תרסד, טז). ועל פי האר"י נוטלים חמש ערבות, כנגד ה' גבורות (כה"ח תרסד, לג).

לכתחילה נוהגים שלכל אחד יהיו ערבות מיוחדות לחביטה, אבל להלכה מותר לחבוט בערבות שכבר חבטו בהן. וכ"כ בשבט הלוי ב, נח; יבי"א ג, מח. ‏ועי' הלח"ב יג, 28 (עמ' ת).

ד – ארבעת המינים וההושענות לאחר החג

ד,א – מה עושים עם הערבות אחר החביטה

ביום הושענא רבה אסור להשתמש בערבות לשימוש של חול, הואיל והוקצו למצווה, אלא אם כן התנה מתחילה שיוכל להשתמש בערבות (שו"ע תרסד, ט). והרמ"א על פי מהרי"ל הוסיף שנהגו להצניע את ההושענות לאפיית מצות, כדי לעשות בה מצווה.

ויש שכתבו להצניע את ההושענות כדי לשרוף בהם את החמץ (שועה"ר תמה, בשם רש"ל; חק יעקב ג; בא"ח ברכה ח; מ"ב תמה, ז). בספר מועדים לשמחה כתב על כך מאמר ("חבטת הערבות בהושענא רבה") ובעמודים תמג-תמח, סיכם את המנהגים ביחס לערבות אחר החביטה. והביא מספר יסוד יוסף פרק פ"ה, שצריך להשתמש בהן דווקא לשריפת החמץ, כי הערבות על שם ה' גבורות, ובהן ראוי לשרוף החמץ. וברוח חיים פלאג'י תרסד, ג, כתב, שנוהגים לתלותו בראש המיטה או בפתח הבית לשמירה. וביפה ללב ח"ב תרסד, טו, הוסיף שזה מועיל להצלה מפחד. כיוצא בזה כתב החיד"א בככר לאדן, ששמירת הלולב מועיל לשמירה. וכ"כ במנורת המאור פ"ז סי' קנב, ששמירת הערבה יש בה סגולה לשמירה מסכנת דרכים. וכן מובא בעוד ספרים עי"ש עמ' תמו. ובהמשך כתב לגבי המנהג לזרוק את הערבות על ארון הקודש, ששורשו בזקיפת הערבות על המזבח. והמהרש"ם ד, נז, כתב שמותר להשתמש לכך בארון הקודש כי לב בית דין מתנה על כך. ובדרכי שלום מונקאטש אות תשצ"ג הקפיד שלא לזרוק את הערבות על ארון הקודש. ונלענ"ד שכך ראוי לנהוג משום כבודו של ארון הקודש.

ה – היציאה מהסוכה

ה,א – הוצאת כליו מן הסוכה ביום השביעי

משנה מח, א: "גמר מלאכול – לא יתיר את סוכתו, אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה (מנחה קטנה – ריטב"א, מ"ב תרסו, ב) מפני כבוד יום טוב האחרון של חג". וכ"כ שו"ע תרסו.

ה,ב – יציאה מן הסוכה

רמ"א תרסז: "יש שנהגו כשהיו יוצאים מן הסוכה היו אומרים: יהי רצון שנזכה לישב בסוכה של לויתן". ובכף החיים תרסז, ג, הוסיף שיש נוהגים לנשק את הסוכה ביציאתם. וכתב של"ה (מס' פסחים נר מצוה כט): "יחשוב האדם המצוה הבאה לו פעם אחת בשנה, ואח"כ כל השנה אלו מצוות עוברות ממנו, על כן בשעתם יכבדם ויאהבם וידבק בהם לא יפרד מחשבתו מהם. וראיתי מבני עליה המחבבים מצוות, היו מנשקין המצות והמרור, וכל המצוות בעת מצוותן, וכן הסוכה בכניסתם וביציאתם. וכן ארבעה מינים שבלולב, והכל לחבב המצוה. ויש ללמוד זה ממה שכתב רמ"א בסימן כ"ד, יש נוהגין לנשק הציצית בשעה שרואה בם, והכל משום חיבוב מצוה, ואשרי מי שעובד את ה' בשמחה ובטוב לבב ובדביקה וחשיקה וחפיצה", והביאו מ"ב תעז, ה.

ה,ג – פרידתו של האדר"ת מהסוכה וד' מינים

נפש דוד עמ' 135: "באין רואים הייתי מנשק עצי הסוכה ביומו של שמיני עצרת (בגלות גם בו יושבים בסוכה). לא תתואר באומר ודברים עצבות לבי, בעת פנות היום של שמיני עצרת בזכרי שקרוב העת להיפרד ממצווה חביבה זאת שנה שלימה, ולפעמים גם י"ג חודש, ולצאת מן המצווה שנכנסתי בתוכה שאין דומה לה בכל התורה כולה. וכן בהושענא רבא לקחתי רבות פעמים את הלולב ומיניו ומקרב לבי נשקתים אחת אחת ובדמעות עיני הרטבתים, ובתפילה קצרה בפי שאזכה לראותם ולקיימם בשנה הבעל"ט".