א – שמיני עצרת רגל בפני עצמו

א,א – רגל בפני עצמו הוא

סוכה מז, ב – מח, א: "רב נחמן אמר: אומרים זמן בשמיני של חג, ורב ששת אמר: אין אומרים זמן בשמיני של חג. והלכתא: אומרים זמן בשמיני של חג. תניא כוותיה דרב נחמן: שמיני רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב: פייס בפני עצמו, זמן בפני עצמו, רגל בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, שירה בפני עצמו, ברכה בפני עצמו". רש"י: "פייס בפני עצמו – שבכל פרי החג לא היו מטילין פייס איזה משמר יקריב, לפי שבסדר היו מקריבין אותן עד שכל עשרים וארבעה משמרות שונות ומשלשות בהן חוץ משתים, כדאמרינן בהחליל (סוכה נה, ב), ופר דשמיני בתחילה מפייסין עליו. זמן – לברך בו שהחיינו. רגל בפני עצמו – שאין יושבין בסוכה. קרבן לעצמו – שאינו כסדר פרי החג, דאם כן היו בו ששה פרים. ברכה לעצמו – את יום השמיני, ובתוספתא משמע שמברכין את המלך, והכי גרסינן לה: ברכה בפני עצמו, שנאמר (מלכים א', ח, סו): בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ".

ב – עניינו של שמיני עצרת

ב,א – אומות העולם וישראל

סוכה נה, ב: "אמר רבי אלעזר הני שבעים פרים כנגד מי – כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה – כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך".

במדבר רבה פינחס כא, כד: "תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה (תהלים קט, ד). את מוצא בחג ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות, אמרו ישראל: רבון העולמים, הרי אנו מקריבין עליהם שבעים פרים והיו צריכין לאהוב אותנו, והם שונאין אותנו, שנאמר: תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי. לפיכך אמר להם הקדוש ברוך הוא: עכשיו הקריבו על עצמכם, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם… וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד (במדבר כט, לה-לו). משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים וזימן כל בני אדם שבמדינה בשבעת ימי המשתה, כיוון שעברו שבעת ימי המשתה אמר לאוהבו: כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה, נגלגל אני ואתה במה שתמצא, ליטרא בשר או של דג או ירק. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל (במדבר כט): בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם גלגלו במה שאתם מוצאים בפַּר אֶחָד ואַיִל אֶחָד".

ב,ב – מצוות השמחה בשמיני עצרת – אך שמח

סוכה מח, א: "משנה. ההלל והשמחה שמונה… גמרא. מנא הני מילי? דתנו רבנן: וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (דברים טז, טו) – לרבות לילי יום טוב האחרון…"

וכתב במהר"ץ חיות שם: "הכל תמהו, דהרי 'אכין ורקין מיעוטין הם' וכאן דריש לרבות? ובשם הגאון החסיד מהר"א מווילנא שמעתי, דבאמת בימי יו"ט של חג הראשונים היה מצוות סוכה ולולב ושמחה, וכאן נאמר אַךְ שָׂמֵחַ היינו מיעוט, דרק שמחה ולא סוכה ולולב, והיינו יו"ט אחרון, דאין שמה רק שמחה ותו לא, ואם כן מוכח לרבות דשמחה נוהג על כל פנים, אבל לעולם אך מיעוטא, ונכון".

וכן מובא במעשה רב רל"ג: הגאון ז"ל היה שמח מאד בחג הסוכות וביותר בשמיני עצרת כי הוא יותר שמחה מכל ימי החג על פי הסוד. ואומרים פיוטים ברינה וקול זמרה וכו'. והוא ז"ל היה הולך לפני הספר תורה שמח מאוד ברוב עוז וחדווה, וחכמת אדם תאיר פניו כלפיד אש בוערת, ומספק כף אל כף, ומפזז ומכרכר בכל עוז לפני הספר תורה. ואחר סיום המשוררים החרוז אמר הוא אחריהם. וכשהוחזר הספר תורה לארון הקודש שוב לא היה שמח כל כך רק שאר יום טוב… וכן אמר על פי סוד, יום קדוש ושמחה מכל ז' ימי החג, הקורבנות נגד ע' אומות וע' שרים, אשר לא כן יום שמיני עצרת שהוא דוגמת עולם הבא לעתיד שלא יתערב זר בשמחתנו".

ד – תפילת הגשם

ד,א – זמנה של תפילת הגשם

המנהג הקדום בכל קהילות ישראל היה לומר את תפילת הגשם בתוך חזרת הש"ץ של תפילת מוסף (שיירי כנסת הגדולה, הגהות ב"י תקסו, ג). וכן נוהגים כיום רוב מתפללי נוסח 'ספרד'.

אמנם, יש שחששו שהפיוטים מהווים הפסק בתוך שלוש הברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה, ועל כן הנהיגו לומר את תפילת הגשם לפני תפילת מוסף, אחר קריאת התורה והפטרה. וכן נוהגים חלק ממתפללי נוסח אשכנז, עדות המזרח, ותימן (שו"ת הר צבי או"ח א, נה; כה"ח קיד, יד; סידור כנסת הגדולה ב, עמ' רפד). ומנהג מרוקו ותוניס לומר את תפלת הגשם לאחר הקדיש שלפני מוסף (נהגו העם סוכות טו; עלי הדס י, יב).

הגר"א (מעשה רב קי), נהג לומר את תפילת הגשם בחזרת הש"ץ כפי המנהג המקורי, וכן נהגו בישיבת וואלוזי'ן (שו"ת משיב דבר א, יג). אולם כפי שמעיד בשו"ת הר צבי, תלמידי הגר"א שישבו בירושלים נהגו לומר את תפילת הגשם לפני תפילת מוסף.

ה – סיום התורה

ה,א – המנהג לסיים את התורה בשנה

עיין במאמרו של הרב זווין ב'המועדים בהלכה' (סוכות ו – שמחת תורה), ובספר 'מועדים לשמחה' מאמר ארוך ומקיף על ההקפות.

בארץ ישראל נהגו להשלים את התורה כל שלוש שנים או כל שלוש וחצי שנים. לעומת זאת בבבל נהגו להשלים את קריאת התורה בשנה אחת, ומשלימים את התורה בשמחת תורה. ורמז לכך שגמרו את התורה בשנה מבואר במסכת ברכות ח, ב: "רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא במעלי יומא דכפורא". ור' בנימין מטודילה בספרו (עמ' סג) מתאר שבשנת ד' אלפים תתקל היו בקהיר שני בתי כנסת, האחד כמנהג ארץ ישראל והשני כמנהג בבל, אבל נהגו להתפלל יחד ביום שמחת תורה וביום מתן תורה.

מנהג ארץ ישראל נכחד עם חורבן קהילות ארץ ישראל בימי כיבוש הצלבנים. וכן נוהגים כיום בכל קהילות ישראל לסיים את התורה בשנה אחת, וכ"כ הרמב"ם (תפילה יג, א). בחו"ל שעושים שני ימים טובים של גלויות, ליום השמיני קוראים שמיני עצרת, ולתשיעי שמחה תורה. ובארץ ישראל היום השמיני נקרא שמחת תורה.

ה,ב – מדוע נקבע סיום התורה לשמיני עצרת

נראה שזה היום המתאים מפני שבו מסתיימים כל החגים בשני מסלוליהם. האחד שלושת הרגלים שמתחילים בפסח, נמשכים בעצרת ומסתיימים בסוכות, וחג הסוכות הוא גם חג האסיף שמסכם את יבול השנה. המסלול השני, הימים הנוראים שמסתיימים בשמיני עצרת. ולכן ביום זה ראוי גם לסיים את התורה.

ויש שואלים מדוע לא נקבע בחג השבועות, יום מתן תורה. וביאר זאת בספר קול יהודה במשל, ממי שנאלץ לישא אשה כדי להציל עצמו, ולבסוף התברר לו שהיא מושלמת, השמחה העיקרית שלו היא לאחר שהתבררו לו מעלותיה. כך ישראל נאלצו לקבל את התורה בכפיית הר כגיגית, ולבסוף כשהתברר שאין טובה הימנה, עושים שמחה לגמרה של תורה (מועדים לשמחה עמ' תנד, בשם קול יהודה).

ה,ג – המנהג להעלות את כל המתפללים לתורה

ויקרא רבה (ט, ג): "מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך וראה אדם אחד שהיה משופע (נאה) ביותר. א"ל משגח רבי מתקבלא גבן (התואיל להתארח אצלי). אמר לו אין. הכניסו לביתו האכילו והשקהו, בדקו במקרא ולא מצאו, במשנה ולא מצאו, באגדה ולא מצאו, בתלמוד ולא מצאו. אמר ליה: סב בריך. אמר ליה: יברך ינאי בביתיה. אמר ליה: אית בך אמר מה דאנא אמר לך (האם אתה יכול לחזור אחר דברי). אמר ליה: אין. אמר ליה: אמור אכול כלבא פיסתיא דינאי (אכל הכלב פיתו של ינאי). קם תפסיה, אמר ליה: ירותתי גבך דאת מונע לי (ירושתי אצלך ומדוע אתה מונע אותה ממני?!). אמר ליה: ומה ירתותך גבי? אמר ליה: חד זמן הוינא עבר קמי בית ספרא ושמעית קלהון דמניקיא אמרין (דברים לג, ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב, מורשה קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קְהִלַּת יַעֲקֹב. אמר ליה: למה זכיתה למיכלא על פתורי. אמר לו: מיומי לא שמעית מילא בישא וחזרתי למרה, ולא חמית תרין דמתכתשין דין עם דין ולא יהבית שלמא ביניהון. אמר ליה: כל הדא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא. קרא עליה שם דרך, דשיים אורחיה סגי שוי, דא"ר ישמעאל בר רב נחמן עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הה"ד (בראשית ג, כד) לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים, דֶּרֶךְ זו דרך ארץ ואח"כ עֵץ הַחַיִּים זו תורה…"

ו – חתני התורה

ו,א – חתן תורה וחתן בראשית והתרומות עבור העליות

נהגו לכבד מאוד החתנים, עיין בהערה במועדים לשמחה עמ' תצג-ד, וכן נהגו בבבל בימי הגאונים, וכן מובא במרדכי (גיטין פ"ה סי תג). וכ"כ באור זרוע (ח"ב, הלכות סוכה שכ): "ובתשיעי ספק שמיני אנו עושין שמחת תורה ומסיימין התורה ומתחילין בראשית, וחתני תורה עושין סעודה לכבוד גמר תורה. ובמלכותנו בשושני"א עושים חתני תורה סעודה גמורה ומזמנין מבני הקהל ונותנים להם מאכלים טובים אווזות ותרנגולין".

וכיבדו בחתן תורה ת"ח בלבד, והיו שתקנו שלא למכור החתנים אלא לכבד בהם ת"ח, והיו מקומות שהיו מוכרים החתנים לגבירים. ועיין בבכורי יעקב תרסט, ג, שביאר את הצדדים השונים שבמנהג מכירת החתנים, והבאתי דבריו בהלכה.

יש נוהגים שכל העולים שיכולים לתרום, מקבלים על עצמם בעת העלייה בשמחת תורה לתרום להחזקת בית הכנסת ותלמוד תורה (מ"ב תרסט, ז). וכך נהגו אצלנו כשהיו התורמים מעטים, ועתה שהתורמים התרבו, וגם כל היום לא יספיק כדי לעשות 'מי שבירך' לכל אחד ואחד מהתורמים. הנדבות נתרמות לקראת הימים הנוראים, ובכל יום מהימים הנוראים וכן בשמחת תורה עושים 'מי שבירך' אחד שבו מזכירים את שמות כל התורמים.

ז – מנהגי ההקפות

ז,א – מנהג הוצאת ספרי התורה וההקפות

המנהג להוציא את כל ספרי התורה ולומר פסוקי "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת" וכו' מוזכר על ידי ראשוני אשכנז (מחזור ויטרי שפג). ויש שנהגו לקונן על משה רבנו, שבאותו יום קוראים על הסתלקותו (אורחות חיים הל' קריאת התורה סי' נח). ומשמע מכמה ראשונים שעיקר הריקודים היו ביום, ומהר"ם מרוטנבורג מזכיר שרוקדים גם בליל שמחת תורה, וכ"כ ר' אייזיק טירנא (עיין במועדים לשמחה עמ' תנט-תסב).

מנהג הקפות נזכר במנהגי ר' אייזיק טירנא, והרמ"א הביאו (תרסט, א): "ועוד נהגו במדינות אלו להוציא בשמחת תורה ערבית ושחרית כל ספרי תורה שבהיכל, ואומרים זמירות ותשבחות, וכל מקום לפי מנהגו. ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת, כמו שמקיפים עם הלולב, והכל משום שמחה. ונהגו עוד להרבות הקרואים לספר תורה, וקורים פרשה אחת הרבה פעמים ואין איסור בדבר (מנהגים ורי"ב סימן פ"ד)". ובמ"ב י: "יש מקיפין ג' פעמים ויש ז' פעמים כמו בהושענא רבה, וכל מקום לפי מנהגו". בכתבי החפץ חיים (הקדמה אות כח שרשם בנו) מסופר שהנהיג להוסיף הקפות עד עשר, ופעמים עוד יותר מזה, כדי שיזכה כל אחד מהציבור בנשיאת ס"ת בהקפות, ולא יהיה מי שיפגע ויבואו לידי הקפדה ומחלוקת.

המקובלים בימי האר"י ואחריו חזקו מאוד את מנהג שבע ההקפות, כהמשך למנהג ההקפות בסוכות, ומכוחם נוהגים כיום כל ישראל בזה (עיין במועדים לשמחה עמ' תסב-תסו).

ז,ב – כיצד נוהגים בספרי התורה והאם צריך שאחד יהיה במרכז

ככלל נהגו להוציא את כל ספרי התורה בהקפות. אבל היו מקומות שהיו להם הרבה מאוד ס"ת, ונהגו שלא להוציא את כולם, כדי שלא יתבזו על ידי שלא יהיו מי שישאום, לכן הוציאו רק ז' או י"ג או י"ח או כ"ב וכיוצא בזה (מועדים לשמחה עמ' תסו-תסט).

נהגו לכבד את הנכבדים תחילה, ויש שנהגו לתת הקפה ראשונה לכהנים, ולוויים, ושנייה למכובדים וגבירים (האלף לך שלמה סי' לז). ורבים נהגו למכור את העליות ואף ההקפות. ויש שנהגו לכבד בתחילה ת"ח ואח"כ בעלי בתים חשובים ואח"כ שאר אנשים. והיו מקפידים שלא לתת את ס"ת לילדים (שדי חמד ח"ט דברי חכמים סי' קלא; מועדים לשמחה עמ' תפא-ה).

כתב החיד"א בצפורן שמיר (דף סא) שקיבל מהר"ש שרעבי, שמניחים תחילה ס"ת על הבימה, ויעמוד לידו איש ירא שמים וידו אוחזת בספר התורה כל זמן ההקפות, וכ"כ בא"ח ברכה יז, וכן נוהגים ספרדים (עי' לב חיים ב, קכב). אצל חסידים לא נהגו להשאיר ס"ת על הבימה, זולת בודדים שהקפידו על כך כמנהג ספרדים.

ז,ג – זמן ההקפות

כתב החיד"א בלדוד אמת סו"ס כו, שהמנהג בחו"ל בערי תורכיה להקיף אחר גמר כל התפילה, ובעיר הקודש ירושלים נהגו להקיף בעת שמחזירים ספרי התורה להיכל קודם מוסף, ומנהג נכון הוא. ובחברון נהגו להקיף גם במוצאי החג, וכך העיד גם מהרח"ו שהאר"י היה מקפיד לעשות הקפות גם במוצאי החג. והר"ש שרעבי עשה הקפות אחר ערבית, וקודם מוסף ובליל מוצאי החג. ע"כ. ורבים נוהגים להקיף לאחר שחרית לפני הקריאה בתורה, וכ"כ בספר המנהג למהר"א קלוזנר. והנוהגים להקיף אחר מוסף, לא רצו להטריח את החולים להתעכב בביהכ"נ במשך כל ההקפות. וכ"כ מהר"י אלגאזי.

לגבי ההקפות בלילה, כתב במשמרת שלום (מז, ב), שעושים את ההקפות מיד אחר התפילה וקודם הקידוש, ואף שהקידוש מתאחר עקב כך הרבה. ובמקום שנוהגים לקדש תחילה, יש להזהר שלא להשתכר כדי שיזדרזו לקיים את ההקפות. והוסיף שאיסור גדול להשתכר, ואפילו בפורים שחייב אדם לבסומי, כתב הב"י בשם רבי אפרים שלא ישתכר. (עיין במועדים לשמחה עמ' תעג-תעח).

יש קהילות שנהגו לעשות הקפות רק בלילה ולא ביום, ויש שנהגו להוסיף הקפות ביום אחר מנחה (עיין עטרת אבות יט, ג).

ז,ד – מנהגנו בהר ברכה

ואצלנו במניין המרכזי בישיבת הר ברכה, שמשתתפים רבים מבני הישוב בשמחה, והיא מתארכת עד סוף היום, אנו נוהגים להתפלל שחרית, הלל ומוסף ברציפות, ולהתחיל בשבע הקפות, לאחר כשעה עורכים קידוש ושותים יין ושמחים, וממשיכים לרקוד עוד כשעתיים, ועורכים במשך קרוב לשעתיים סעודת יום טוב בבית המדרש ועזרת נשים ובמבואות, ובתוכה דורשים הרבנים דברי התעוררות ללימוד ודבקות בתורה ומצוותיה. לאחר ברהמ"ז ממשיכים רוב הציבור לרקוד, ובתוך כך לוקחים ספרי תורה לחדרים הסמוכים ומתחילים להעלות לתורה את המתפללים, כדי להספיק עד סוף היום להעלות את כולם, ובתוך כך מסיימים את ההקפות, וכולם מתאספים לסיום התורה ברוב עם. לאחר סיום הקריאה בתורה מחזירים את הספרים לארון ומתפללים מנחה ואחריה אם יש בכוחי אני דורש עד צאת החג. וכמה טעמים למנהגנו, ומהם, שעל ידי כך מזדרזים להתפלל מוסף מוקדם, שאם נתפלל מוסף אחר ההקפות זה יצא לאחר שבע שעות. ועוד, שעל ידי כך אנו מקיימים את מצוות השמחה בהידור, בסעודה ויין, ואין צורך להמתין רעבים לסעודה, שכך ראוי לשמחת התורה שתהיה משולבת בשמחה רוחנית וגשמית, כמצוות החג. וכן מצינו שהיו שקיימו את ההקפות לאחר מוסף. אמנם הם קראו בתורה לפני מוסף, אבל אנו נוהגים בזה כחסידים שמתכוננים בשמחה ודבקות לקראת סיום התורה.

ז,ה – האם צריך לעמוד בעת ההקפות

מפניני הלכה ליקוטים א' ה, א: כל הרואה את ספר התורה בשעה שמוליכים אותו חייב לעמוד. ולמדו זאת חז"ל מקל וחומר, שאם לפני תלמידי חכמים ישנה מצווה מן התורה לעמוד, שנאמר (ויקרא יט, לב): "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן", כל שכן שלפני התורה עצמה צריך לעמוד (קידושין לג, ב).

וכל זה דווקא כאשר ספר התורה נמצא באותה רשות, כגון שהוא בבית הכנסת ומוליכים את ספר התורה מן הארון לבימה, שכל הנמצא בבית הכנסת חייב לעמוד. וכן מי שיושב בחוץ ורואה שמוליכים את ספר התורה בחוץ, אפילו שספר התורה רחוק ממנו, עליו לעמוד, ורק אם הוא רחוק מספר התורה כמאה ושלושים מטר, אינו חייב לעמוד (עפ"י ש"ך יו"ד רמד, ח, שכתב בשם הסמ"ק לעניין קימה לפני רב מובהק, שכמלא עיניו הוא רס"ו אמה).

אבל מי שיושב מחוץ לבית הכנסת, אף שהוא רואה דרך החלון או הפתח שמוליכים את ספר התורה, כיוון שהוא נמצא ברשות אחרת, אינו צריך לעמוד. וכן לאחר שהניחו את ספר התורה על הבימה או בעת שהמגביה יושב על הכסא כשספר התורה עליו, אין הקהל צריך לעמוד, מפני שהספר נמצא במקום המיועד לו באותו הזמן (מ"ב קמו, יז).

לכאורה לפי זה אסור לשבת בבית הכנסת בעת ההקפות בשמחת תורה. אלא שאז יצא שדווקא הזקנים, שמצד מעלתם קשורים יותר לשמחת התורה, יצטרכו לצאת מבית הכנסת בעת ההקפות.

ובערוה"ש יו"ד רפב, ב, כתב: "ויש לי מקום ספק בשמחת תורה בעת ההקפות שנוטלים כל הס"ת מההיכל ואין מחזירין אותם עד אחר גמר כל ההקפות ורק מתחלפין מיד ליד, ולכאורה אסור לישב עד שמחזירין אותן להיכל. ולא נהגו כן. וגם טירחא גדולה היא, שלפעמים שוהין כשני שעות. ונלע"ד דבעת שמסבבין עם הס"ת סביב הבימה מחוייבים לעמוד, דזהו כמו שהס"ת עוברת. אבל בין סיבוב לסיבוב כשמחזיקין הס"ת בידיהם א"צ לעמוד דאז הוה כס"ת על מקומה דכשהיא על מקומה במנוחה וודאי שא"צ לעמוד מפניה".

משמע שהתיר בערוה"ש רק בעת שעומדים בין הקפה להקפה. ואפשר להרחיב את סברת ההיתר, שגם בעת ההקפות ספרי התורה נחשבים באותה שעה במקומם, ורק אולי בסיבוב הראשון שבכל הקפה צריך לעמוד, שאז מוליכים את ספרי התורה בהקפה. וכן מובא בהליכות שלמה מועדים יב, ט, שלימד זכות על רבים שיושבים בעת ההקפות, שהואיל והמנהג לרקוד עם ספרי התורה, כל בית הכנסת נחשב למקומם.

עוד סברה להקל, שהואיל ולמדנו דין עמידה לפני ס"ת מעמידה לפני ת"ח, כשם שיש סוברים (תוס', רמ"א יו"ד רמב, טז) שאין צריך לעמוד בפני ת"ח אלא שחרית וערבית, כך מפני ס"ת אין חובה לעמוד יותר (בצל החכמה ה, קלט).

עוד סברה להקל, שאם אין שלושה טפחים בין הרוקדים, הרי שהמעגל ההיקפי של הרוקדים משמש מחיצה בפני ספרי התורה (פרי אליהו ג, כד. וכפי שלמדנו באו"ח שסב, ה, שאנשים יכולים להיחשב מחיצה בתנאי שאינם יודעים שמשמשים לכך).

לסיכום, לכתחילה יש לעמוד, ומי שקשה לו, אם יוכל לשבת ברשות אחרת, עדיף, והמיקל לשבת בתוך המקום שרוקדים, יש לו על מה לסמוך. וכ"כ ביחו"ד ו, מב.

ז,ו – הקפות שניות

עפ"י האר"י יש מקום גם להקפות שניות, וכפי שכתוב בשער הכוונות (שער ו' דף קד). וכן נהגו בתחילה בחברון ואח"כ בירושלים (חיד"א בסוף ספר לדוד אמת, כמובא לעיל ז, ג).

כתב מרן הרב זצ"ל בשו"ת אורח משפט או"ח קמב: "על דבר ההקפות במוצאי שמחת תורה, שנוהגין קצת אנשים פה בא"י, הנה בספרות ההלכה אין לזה זכר, אבל כאשר כל המנהג של ההקפות עקרו הוא במסתורין ודברי מקובלים, ובאותן המקורות אנו מוצאין ג"כ סמוכין למנהג זה של הקפות במוצאי שמחת תורה, ובס' שער הכוונות לתלמידי האריז"ל כתוב שם יום שמחת תורה – מה שנהגו להוציא הספרים מחוץ להיכל וגם להקיף עמהם בשחרית ובמנחה ובערבית דמוצאי יו"ט מנהג אמיתי הוא כו', וראיתי למורי ז"ל נזהר מאד בדבר זה להקיף אחר הס"ת או לפניו או לאחריו ולרקד ולשורר לפניו בכל יכלתו בליל מוצאי יו"ט אחר תפילת ערבית כו', גם ראיתי בליל מוצאי יו"ט שהלך לביהכ"נ אחר והקיף ז' הקפות והלך לדרכו, ומצא ביהכ"נ אחרת שנתאחרו בהקפות וחזר להקיף עמהם. וכ"כ ג"כ המקובלים האחרונים בשם הרה"ק מוהר"ש שרעבי ז"ל בשבח המנהג הזה של הקפות במוצאי יו"ט של שמיני עצרת דהיינו שמחת תורה דא"י. אלא שאני נוהג לדקדק שיעשו השמחה בהכרה של עובדין דחול דוקא, דהיינו להשמיע בכלי שיר וכיו"ב כדי להראות שאין אנו מוסיפין על יו"ט ולא מכניסין יו"ט שני של גליות בא"י.

אמת הדבר שישנם מי שהביאו כן גם בשם ס' פרי עץ חיים, ושם לא נמצא דבר מעניין של מוצאי יו"ט, ואפילו על ההקפות של יום שמיני עצרת ג"כ נאמר שם שלא ראו אותן מהאריז"ל רק בליל שמיני עצרת, מ"מ דברי שער הכוונות נחשבים למקובלים מאד, וגם בספר פרי עץ חיים אולי ישנם נוסחאות אחרות ששם נמצאו הדברים מתאימים לדברי שער הכוונות הנ"ל בחיזוק המנהג של ההקפות דמוצאי יו"ט.

ואע"פ שבודאי עקרי הדברים ראויים רק לשרידים, אבל מאחר שיש לזה כבר שם וזכר בקדושה, ודאי קשה לבטל מזה את אלה שרוצים לנהוג כן משום כבוד התורה ושמחתה, להוסיף בזה מחול על הקודש, ואין בזה שום חשש איסור של טלטול ספרי התורה מאחר שהדבר הוא לשם מצות שמחת התורה והידורה. והנני בזה חותם בברכה נאמנה".

במועדי הראי"ה עמ' קכח, מתוארות ההקפות השניות עם מרן הרב קוק והאורחים שהיו מגיעים מכל ירושלים.

ח – גודל השמחה

ח,א – שמחה על גמרה של תורה

שיר השירים רבה א, ט, לאחר שביקש שלמה בחלום חכמה וזכה לה, שהתעורר מהשינה והיה שומע העופות מצפצפים והיה מבין לשונם, "מיד וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו (מלכים א ג, טו), אמר רבי אלעזר: מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה". והביא מדרש זה באשכול הלכות סוכה (דף קעג, ב), וסיים: "הא למדת שעושין סעודה לגמרה של תורה, לכך עושין סעודות גדולות ותענוגים גדולים ביום שמחת תורה לכבוד סיום התורה".

וכ"כ באור זרוע (ח"ב הלכות סוכה סי' שכ) על פי מדרש זה, ופירט מנהג חתני תורה, שמקיימים סעודה לגמרה של תורה. וכ"כ אבודרהם (יום שמיני ושמחת תורה).

וכן מצינו בשבת קיח, ב – קיט, א: "אמר אביי: תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבדינא יומא טבא לרבנן".

ח,ב – ההיתר לרקוד ולמחוא כפיים לכבוד התורה

כתב רי"ץ גיאת (הלכות לולב עמוד קנט), בשם רב האי גאון: "רגילין אצלנו מאז לרקד בו אפילו כמה זקנים בשעה שאומרים קילוסים לתורה אלא שזו משום שבות הוא ונהגו בו היתר לכבוד תורה אבל לגמר (לריח טוב) דברי הכל אסור". וכן כתב בשמו מהרי"ק שורש ט'. וכן מובא בב"י או"ח שלט. וכן מוסכם על כל האחרונים. ועיין פניני הלכה שבת כב, יח, שיש מקילים בזה כיום גם בשבת ויום טוב שיש מצווה לשמוח גם בהם, בנוסף למה שנשענים על דעת התוס' וערוה"ש שטעם הגזירה בטל.

אבל אסרו לגמר, להעלות עשן מבשמים על גבי גחלים. וכן אסרו יריות לשמחה (מ"א, מ"ב תרסט, ה).

ח,ג – העלאת הארון על ידי דוד המלך

שמואל ב' ו, יב-כג: "וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלוֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלוֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה. וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא. וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר. וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ… וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד, וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה. וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ".

במדבר רבה ד, כ: "… אליהו אומר: כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו – כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה. וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו – כבוד שמים במקומו וכבודו מתמעט (ושם מובאים שני סיפורים מאלפים על כך)… וכן הוא אומר (שמואל א, ב, ל): כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ. וכן אתה מוצא בדוד מלך ישראל שלא נהג עצמו בגאוה לפני המקום אלא בוזה עצמו לפניו כהדיוט להרבות כבודו של מקום. אימתי, בשעה שהעלה הארון מבית אבינדב אשר בגבעה להביאו לירושלים… אמר דוד איני מעלה את הארון בחשאי. מיד נתייעץ עם שרי האלפים והמאות שישלחו בכל ארץ ישראל שיתקבצו אליהם וילכו להעלות הארון… מיד שלח וקיבץ כל ישראל שבכל ארץ ישראל, שנאמר (דברי הימים א, יג, ה): וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל מִן שִׁיחוֹר מִצְרַיִם וְעַד לְבוֹא חֲמָת לְהָבִיא אֶת אֲרוֹן הָאֱלוֹהִים מִקִּרְיַת יְעָרִים… (ואז אירע הנגף בעוזה, ועליית הארון נעצרה, אח"כ הבין שטעו שהרכיבו את הארון על עגלה ולא נשאוהו הלוויים בכתפיהם, וכששמע שהארון מביא ברכה לבית עובד אדום הגיתי, כבר לא חשש להעלות את הארון, והוסיף עוד זבחים כעצתו של אחיתופל)וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וגו' (שמואל ב ו, יד). בא וראה כמה ביזה דוד עצמו לכבודו של הקב"ה. היה לו לדוד להיות מהלך לפניו סתם כמלך לבוש כלי מלכותו. לאו, אלא לבש כלים נאים (הנאים ביותר) לכבוד הארון ומשחק לפניו מה שאפשר לומר, שנאמר (דברי הימים א' טו, כז): וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ וְכָל הַלְוִיִּם הַנֹּשְׂאִים אֶת הָאָרוֹן וגו'. וכתיב וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה'. מהו בְּכָל עֹז? בכל כחו. מהו מְכַרְכֵּר? שהיה מקיש ידיו זו על זו וטופח ואומר כירי (אדון) רם. והיו ישראל מריעים ותוקעים בשופרות ובחצוצרות וכל כלי שיר… כיוון שבאו לירושלים היו כל הנשים מציצות על דוד מן הגגות ומן החלונות וראו אותו מרקד ומשחק ולא היה איכפת לו… כיון שראתה אותו (מיכל אשתו) משים עצמו כהדיוט, נתבזה בעיניה. מהו מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר? האיך היה עושה? אמרו רבותינו היה לבוש בגדי זהב סנונין דומין לפז והיה מכה בידיו זו על גב זו וטפח כיון שהיה מכרכר כירי רם היה מפזז, מהו מפזז שהיה הזהב המסונן שהיה עליו קולו פוזז. יכול לא היה דוד עושה יותר מזו? לאו, אלא הופך אספירס ומשוייר לפניו (מדלג והופך כל גופו כשכפות רגליו כלפי מעלה ותוך כך נגלו רגליו)… לאחר שנפטרו כל ישראל ממנו נפנה לברך את ביתו ולשמחה מרוב שמחת הארון. יצאת מיכל לקראתו וביזתהו על שבזה עצמו לכבוד הארון לעיני הנשים… לא הניחתו ליכנס לתוך הבית אלא יצאת לחוץ והיתה מקפחתו בדברים… וכך אמרה לו מיכל: של בית אבי היו צנועין כל כך ואת עומד ומגלה לבושך כאחד הריקים. כיוון שגמרה דבריה אמר לה: וכי לפני מלך בשר ודם שחקתי ולא לפני מלך מלכי המלכים שחקתי אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו. ואילו היה אביך צדיק יותר ממני היה האלוהים בוחר בי ופוסל בבית אביך?!… דבר אחר אמר לה: של בית אביך היו מבקשין כבוד עצמן ומניחין כבוד שמים, ואני איני עושה כן אלא מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים… ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה, אמר לה: אותן בנות ישראל שצווחת אותן אמהות, אינן אמהות אלא אימהות, לוואי יהא לי חלק עמהם לעתיד לבא…"

ח,ד – גודל חשיבות הריקודים לכבוד התורה

מ"ב תרסט, יא: "כתב מהרי"ק בשם רב האי גאון בשורש ט', יום זה רגילים אצלנו לרקד בו אפילו כמה זקנים בשעה שאומרים קילוסים לתורה וכו'. ולכן יש להתאמץ בזה לרקד ולזמר לכבוד התורה כמו שכתוב גבי דוד המלך ע"ה מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ד'. וכ"כ משם האר"י ז"ל והעידו על האר"י ז"ל שאמר שהמעלה העליונה שהשיג באה לו ע"י שהיה משמח בכל עוז בשמחה של מצוה. וגם על הגר"א ז"ל כתבו שהיה מרקד לפני הס"ת בכל כחו". ולעיל ב, ב, ולהלן ח, ו, תובא העדות על הגר"א.

ח,ה – בזכות ריקודי שמחה תורה זוכים לבנים ת"ח

ר"י אלגאזי כתב בשלמי חגיגה (דף רצד, ב): "אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה בשמחתה של תורה לתקן את פגמי נשמתו אשר פגם בכבוד תורת ה' תמימה ומצא כדי גאולתו. ונוסף על זה מה שאמרו הראשונים, כי כל הזהיר בשמחתה של תורה כהיום הזה בטוח שלא יפסק תורה מזרעו. ושראו לרב גדול בישראל שהיה מרבה בשמחתה של תורה כהיום הזה, והעידו עליו שעד שלושה דורות היו מיוצאי ירכו שלשלת חכמים וידועים ומרביצים תורה זה אחר זה חבל נמרץ, וידעו הכל זה זכה על רוב שמחתו ביום שמחת תורה, מה שלא ראו מעולם בשום גדול בתורה עושה כן. וברוב גדולתו היה מניח ומכרכר בכל עוז ומעורר לבבות בני אדם לאמור שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישראל. ונוסף על זה היה מחזר על כל בתי כנסיות לפקוד את כל חתני התורה, והן עוד היום רבים מיראי ה' וחושבי שמו נוהגים מנהג הזה לכבוד התורה, כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה' (ישעיהו סא, ט)".

ח,ו – עדויות על גדולים

בספר מועדים לשמחה עמ' תצד-תקז מובאות עדויות רבות, ונזכיר מקצתן. בשבחי הבעש"ט מסופר: "פעם אחת בשמחת תורה היו אנשי סגולה דבעש"ט שמחים ומרקדים ושותים יין מן המרתף של הבעש"ט הרבה. ואמרה אשת הבעש"ט הצדקנית, הרי לא ישאר יין לקידוש ולהבדלה. נכנסה להבעש"ט ואמרה לו: אמור שיפסיקו לשתות ולרקד, כי לא ישאר לך יין לקידוש ולהבדלה. אמר לה הבעש"ט בצחוק: טוב אמרת, לכי אמרי להם שיפסיקו וילכו לביתם. וכשפתחה את הדלת והם רקדו בעיגול וראתה שליהטה אש סביבותיהם כמו חופה, ולקחה הכלים והלכה בעצמה למרתף והביאה להם יין כפי רצונם. ואח"כ שאל אותה הבעש"ט אמרת להם שילכו? אמרה לו, היה לך לומר בעצמך". עוד מסופר שם, שפעם אחת בעת הריקודים נקרעה נעלו של אחד מבני החבורה, וראתה אדל בתו הצדקנית של הבעש"ט שהוא מצטער מאוד מזה, אמרה לו, אם תבטיח שאלד בן זכר בשנה זו אתן לך תיכף ומיד מנעלים טובים, כי היה לה חנות מנעלים. והבטיח לה שבוודאי יהיה לה בן זכר. וכך הוה, שנולד לה הרב ברוך ממזיבוז.

גם בעל 'אור החיים' הקדוש כתב על שנת תק"ב: "וליל מוצאי שבת (מוצאי שמחה תורה, הקפות שניות) עשינו שמחה בביהכ"נ, וכל הרבנים והחסידים מרקדים לפני התורה בכל עוז ותעצומות, והיתה הארה גדולה אשר כמוה לא נהיתה" (אגרות א"י עמ' 269). וכן ר' גרשון מקיטוב גיסו של בעש"ט מספר על שנת תק"ז שהיה בחברון: "כשהייתי חתן תורה בשמחה תורה, בליל מוצאי יום טוב (הקפות שניות) באו אלי כל החכמים לשמוח עמי, וגם באו השרים [הערבים] והיו מטפחין ומרקדין כאחד היהודים, ומזמרים שבחות בלשונם, לשון ערבי".

ועל הגר"א מסופר במעשה רב אות רל"ג: "והיה מקיף ומרקד לפני הס"ת בכל כוחו… שמח מאוד ברוב עוז וחדווה, וחכמת אדם תאיר פניו כלפיד אש בוערת, ומספק כף אל כף ומפזז ומכרכר בכל עוז לפני הס"ת". ואחר שהחזירו הספרים לארון שוב לא היה שמח כל כך רק כמו שאר יו"ט.

וכן סיפרו על רבי ישראל מקוזניץ' (תק-תקעה): "היה מגיע לפסגת הדבקות והשמחה בשמחת תורה, והיה מחזיק ספר קטן בידו, ורקד ושר כשתי שעות רצופות, מול ספרי התורה שעל הבימה. אלפי איש, אנשים וטף, מקרוב ומרחוק באו לראות את ריקודיו ולשמוע את פזמוניו, מלאי געגועים לגאולה ומשיח בין ההקפות".

ועל רבי פנחס מקוריץ מסופר שהיה לובש לבנים כמו ביוה"כ, ואמר שביוה"כ אנו מתאמצים לעלות להיות כמלאכים, ובשמחה תורה וליל הסדר הקב"ה ופמליא דיליה באים לשמוע הזמירות של ישראל, וכדי להשתוות למלאכים שבאים אצלנו ראוי ללבוש לבן. והיה רוקד למעלה מכח הטבע וכח האנושי, ופניו היו בוערים כלפיד אש, ובליל שמיני עצרת לא ערך שלחנו עם אנ"ש, יען כי לא היה לו כח אחרי עבודתו בהקפות, שהיה דרכו להאריך בכל הקפה בערך שעה שלימה, ונשאר בלי כח כלל, וגם שהיה קרוב לאור הבוקר.

רבי שלום מבעלז (תקלט-תרטו) היה אומר: "את ערך חשיבות ומעלת הריקודין דהאי יומא, אינו יכול לומר ואין לו הורמנא לגלות, אך זאת הוא יכול לומר, שכל התפילות והתחנות והבקשות של עם ישראל מכל השנה, וכן התפילות והתקיעות של הימים הנוראים שלא עלו לרצון, מתקבצים איפוא ומתעלים לרצון לפני אדון כל על ידי הריקודים".

על רבי נחום מהורדנא מסופר שהיה מסובל ביסורים וראשו תמיד כפוף מפני מחלת השדרה, ומפני זה היה לו מחלת בטן, ורגליו צבות וכבדות, וגם כשהיה זקן "היה מפזז ומכרכר במהירות נפלאה כילד קטן, מדלג ומקפץ על השלחנות הארוכים של חברת ש"ס, וכל קפיצה וקפיצה עלתה לו ביסורים קשים, ופיו מלא שירה ורינה לאל חי. וכאיש גיבור מלחמה המפקד את צבא חילו היה צועק אל הנאספים כי יקחו חלק בשמחה של מצווה זו, ובית המדרש עם כל הנאספים בו נהפך לחמר בוער אחד, מלא התלהבות".

ח,ז – שמחת תורה אצל מרן הרב

יעויין במועדי ראי"ה בתיאור שמחת תורה אצל מרן הרב קוק בדבקות עצומה באמונה ובתורה לשמה, בטהרה וכוונה שלימה, כמלאך ה' צבאות.

בקול הנבואה עמ' רנב אות שכט: "מרן הרב היה רוקד בליל שמחת תורה ריקודים יפים, ושר שירי חיילים יהודיים מרוסיה של ניקוליי קיסר רוסיה, וכולם עומדים מסביב לו במעגל, ואח"כ היה עולה על הבימה של ארון הקודש ודורש דרושים נשגבים בעניין שמחת תורה". ומספר הרב נריה (מועדי הראיה עמ' קכד) שלא רק צרת החיילים היהודים בצבא רוסיה נגעה לליבו, אלא כל צרה וצרה. ולאחר מאורעות תרפ"ט, שהיה נדמה שקשה לשמוח, התחיל הרב לשיר "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם" (דברים לב, מג), וזרמי דמעות פרצו מעיני הציבור וכולם נסחפו עמו בשירה. וזו הסיבה שהכניס הרצי"ה פסוק זה בעולת ראיה בסדר ההקפות.

עוד כתב הרצי"ה בעולת ראיה עמ' שפג: "אאמו"ר הרב ז"ל היה מזמר מלבד שאר זמירות ותשבחות את המשנה הראשונה של פרק קנין תורה שבסוף מסכת אבות בהתרוממות והתלהבות קודש נעימה. ("רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו נקרא ריע אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות משמח את המקום משמח את הבריות ומלבשתו ענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר ונאמן ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות ונהנין ממנה עצה ותושיה בינה וגבורה, שנאמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה. ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים").

(וכן היו שרים) ומה שנהגו לזמר בארץ ישראל: "אין אדיר כה'" וכו', "יבוא אדיר במהרה" וכו', אדיר יבנה הגליל, אנחנו נבנה הגליל, בנינו יבנו הגליל! וכו', "עם ישראל חי – חיה יחיה עד בלי די". ומשנת תר"ץ אחרי זוועת הפרעות שהיו בארץ ישראל בשנת תרפ"ט, היה מזמר בהתגברות ובהתלהבות קודש איומה את הפסוק האחרון שבסוף שירת האזינו "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם", וכן את ארבעת הפסוקים הראשונים של ישעיהו פרק סג (מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ. מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת. פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי. כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה").

בעולת ראיה ב, עמ' שעד, מובא שבסיום שמחת בית השואבה היה הרב מזמר בהשתפכות הנפש ובהתלהבות קדושה נוראה את "ישאלוני רעיוני" לר' יהודה הלוי, שנכתב בכתי"ק בפנקסו, בנוסח מעט שונה מהמקובל. ובמועדי ראיה עמ' קכה, כתב שכך נהג גם בסיום הקפות שניות של שמחת תורה.

ח,ח – על ערך הריקודים

היה מזכיר מרן הרב את פירוש הנצי"ב על הפסוק "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלוֹהֶיךָ" (דברים טז, טו), שבכלל לשון תָּחֹג, "משמע שמחה הבאה בריקודים ומחולות, כמו שנאמר (שמות ה, א): וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר, דמשמעו שמחה וריקודים לפני ה'". וכפי שאמרו בחגיגה (י, ב): "דלמא חגו חגא (מעגל)". והתוס' שם אמרו: "לשון מחולות, כמו (תהלים קז, כז): יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר". והנצי"ב שם ממשיך, שריקודים אלו הם אות לכך שניצחנו בדין, וזו כוונת מה שאמרו בויקרא רבה (ל, ב): "שבע מצות שבחג ואלו הן ד' מינין שבלולב וסוכה חגיגה ושמחה. אם שמחה למה חגיגה ואם חגיגה למה שמחה. א"ר אבין משל לשניים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח אלא מאן דנסב באיין בידיה אנן ידעין דהוא נצוחייא, כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקב"ה בר"ה ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא". ומסיים הנצי"ב: "ואם כן אפשר דאפילו אינו שמח בלב מכל מקום מצווה לרקד".

ובפרי צדיק (סוכות טז) מזכיר גם עניין זה שחג הוא ריקוד, ובמיוחד בפיזוז וכרכור כדוד, וכפי שנאמר: "יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר".