א – מצוות הקהל

א,א – איזה קטנים היו צריכים להביא

כתבתי שיש שני סוגי קטנים, אלו שכבר הגיעו לגיל חינוך, ואלו שמתקרבים לגיל חינוך. הקטנים שכבר הגיעו לגיל חינוך, היו מטים אוזניהם לשמוע את התורה, ומתוך גודל קדושת המעמד, היו מתרשמים בנפשותיהם הרכות, להבין את גודל מעלת התורה, שאין נעלה ומקודשת ממנה, וקיבלו מכך חשק וחיזוק עצום ללמוד את התורה ולקיים את מצוותיה. והטף שהתקרבו לגיל חינוך, אף שלא הבינו את מה שנאמר, ספגו בנשמתם את גודל חשיבותה של התורה, שכולם יחד מתאספים לשומעה. ואף הוריהם התעוררו מתוך כך להכרת השליחות הגדולה המוטלת עליהם: לחנך את ילדיהם לתורה ומצוות. והיסוד לזה בחגיגה ג, א, שהביאו את הטף כדי לתת שכר למביאיהם, משמע גם קטנים שעוד לא הגיעו לחינוך.

וכ"כ הרמב"ן דברים לא, יב, שהטף הם הקרובים לגיל חינוך, אבל לא נצטוו להביא יונקי שדיים. וכ"כ מהר"ל בגור אריה דברים לא, יב: "והאי טף איירי בקטן שיכול ללמוד דאי לאו הכי היכי נאמר ליתן שכר למביאים, מאי שכר למביאים יש כאן דתינוק קטן שאינו יכול להבין מה יעשה שם, ואם כן איירי בקטן שיש לו דעת". וכ"כ כלי יקר דברים לא, יב: "אמרו חז"ל (חגיגה ג א) אנשים באו ללמוד נשים לשמוע טף למה באים ליתן שכר למביאיהן. משמע מזה שמדבר בטף שלא הגיעו לחינוך, דאם לא כן לא הוצרכו לטעם ליתן שכר וכו', וזה דוחק גדול כי זה דומה כאילו צוה שישאו עליהם משא מעצים ואבנים לבית ה' כדי ליתן שכר למביאיהם… ולפי פשוטו מדבר בטף שכבר הגיעו לחינוך, כמו שנאמר למען ישמעו אלו הנשים, ולמען ילמדו אלו האנשים, ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו זה טף שהגיע לחינוך".

אמנם סיים הרמב"ן שדעת רז"ל שמביאים את הטף כדי לתת שכר למביאיהם, מורה שהביאו גם תינוקות קטנים מאוד שעדיין רחוקים מגיל חינוך. וכ"כ אור החיים לא, יג, שכוונת חז"ל להביא גם תינוקות קטנים מאד: "ורבותינו ז"ל אמרו, וז"ל: והטף למה ליתן שכר למביאיהם, ע"כ. ואולי שנותנים טעם לקטני קטנים שאינם מבינים דבר שגם הם נכללים בכלל הטף שאמר הכתוב". וכ"כ מנחת חינוך תריב, ד: "ולא נתבאר שיעור השנים של טף, נראה דתיכף שיצאו מכלל נפל או בנולד שכלו רוב חודשיו, חייב במצווה זו". וכך עולה ממהרש"א חגיגה שם.

האדר"ת ב'זכר למקדש' תמה על המנחת חינוך ודעימיה: "ובספר מנחת חינוך נסתפק אם יונקי שדים דוקא אי גם כשלא כלו להם חדשיהם כו'. ואני עני נפלאתי מאד איך יתכן להביא רבבות ילדים מכל ההמון ישראל מכל מקומות פזוריהם בעזרה, והם זועקים ובוכים והומים הן ואומנותיהם. ומי ישמור אותם מנקיותם, וביחוד במקום המקודש ובמעמד הקדוש והנפלא כזה בפני מלך וכל הגוי כולו, איך אפשר להשקיט סערת אלפים ורבבות עוללים ויונקים בכל משך קריאת הפרשיות עם הברכות, אם לא שהיה להם נס נגלה ונפלא על כל זה, ואם כי עין בעין זכינו לראות במקדש ה' בכל יום ניסים ונפלאות, אבל כבר נודע מרבותינו שלא סמכה תוה"ק לכתחילה לצוות בדרך נס".

בבכור שור (מבעלי התוס') דברים לא, יב, כתב: "טף קורא לפי הפשט בני ארבע עשרה, בן חמש עשרה שהם מבינים מה שאומרים להם, דכיון שאינם בני עשרים, טף קורא להם. ורבותינו פירשו שהקטנים אפילו בעריסה מביאין, ויתן שכר למביאים".

א,ב – מצוות הַקְהֵל דווקא בארץ ישראל

כתב הנצי"ב (העמק דבר דברים לא, יג): "התועלת של הקריאה במקום הנבחר אינו מגיע אלא כל זמן שהמה בארץ ישראל, ולא כשהם בחו"ל. וכיוצא בזה איתא בפסחים ריש פרק ד, דזכות הנסכים לא היה מועיל אלא ליין שביהודה שלא יחמיץ".

ג – זמן המצווה והחייבים בה

ג,א – זמן הַקְהֵל

אם לא הזדרזו לקיים את המעמד במוצאי יום טוב, אפשר לקיימו במחצית הראשונה של החג, שזמן זה עדיין נחשב "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יא), היינו בתחילת המועד (טורי אבן מגילה ה, א). ויש אומרים שבדיעבד אפשר לקיימו עד סוף החג (האדר"ת).

ד – סדרי המצווה

ד,א – מקום הַקְהֵל

בסוטה מא, א, במשנה: "עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה". ובגמרא מא, ב: "והמלך עומד ומקבל וקורא יושב; אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד. עומד, מכלל דיושב? והאמר מר: אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, שנא' (שמואל ב, ז, יח): וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר וגו'! כדאמר רב חסדא: בעזרת נשים, הכא נמי בעזרת נשים". וכן ברמב"ם חגיגה ג, ד: "ומעמידין אותה באמצע עזרת הנשים".

אמנם בתוספתא סוטה ז, ח, לדעת רבי אליעזר בן יעקב "היו עושין בימה בהר הבית", ומביא לכך ראיה מהפסוקים. וכתב הרב ישראל אריאל, שנראה שבדרך כלל עשו את המעמד בעזרת נשים, מפני שהיה מקום סגור, והקול היה נשמע בו היטב. אלא שבהערכה פשוטה עזרת נשים הכילה מקום לעשרת אלפים אנשים ולא יותר, ולכן בהכרח שבימי שלמה כשהקהל היה גדול מאוד, היו חייבים לקיים את המעמד בהר הבית, והמעמד בימי אגריפס שמובא במשנה היה בפני קהל מועט (דבריו מובאים ב'ספר הקהל' עמ' עמ' 410-419, ובמחזור המקדש).

ד,ב – השמעת דברי התורה לכל העם

חגיגה ג, א: "אמר רבי תנחום: חרש באזנו אחת פטור מן הראיה, שנאמר בְּאָזְנֵיהֶם. והאי בְּאָזְנֵיהֶם מבעי ליה: באזניהם דכולהו ישראל! ההוא מנגד כל ישראל נפקא. אי מנגד כל ישראל הוה אמינא: אף על גב דלא שמעי, כתב רחמנא בְּאָזְנֵיהֶם – והוא דשמעי! ההוא מלְמַעַן יִשְׁמְעוּ נפקא".

מסקנת הגמ' שלומדים מבְּאָזְנֵיהֶם שחרש באוזן אחת פטור, ומלְמַעַן יִשְׁמְעוּ שחייבים לשמוע את הקריאה בפועל. וכ"כ תוס' 'אף': "אף על גב דלא שמעי – מחמת שהן רחוקים". וכך עולה מהמהרש"א.

לעומת זאת, כתב הרמב"ם חגיגה ג, ו: "ומי שאינו יכול לשמוע מכווין ליבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה". שואל לחם משנה מהי כוונת הרמב"ם במי שאינו יכול לשמוע? ומתרץ ג' תירוצים: א) חרש שפטור אבל רוצה לקיים את המצווה. ב) מי שאין לו שמיעה טובה אבל חייב לבוא. ג) "אפילו שהוא שומע יפה מקרוב, עתה הוא במקום רחוק ובמקום שאינו יכול לשמוע". וכתבתי בהלכה לפי התירוץ האחרון של הלחם משנה, שאם לא כן, קשה להסביר איך בפועל קיימו כל ישראל את המצווה.

וכ"כ הרב ישראלי, התורה והמדינה עמ' תקכא, שגם הרחוקים מבימת המלך קיימו את מצוות השמיעה, דהיינו כוונת הלב, למרות שלא יכלו לשמוע בפועל את המלך.