א – שבת מנוחה – השלמת הבריאה

א,א – בריאת מנוחה

ברא"ר י, ט: "ומה נברא בו לאחר ששבת (שכן משמע שלאחר ששבת ברא 'לעשות' – עץ יוסף ומהרז"ו), שאנן, ונחת, שלוה, והשקט. רבי לוי בשם ר' יוסי ב"ר נהוראי: כל זמן שהיו ידי קוניהם ממשמשין בהם היו מותחים והולכין כיון שנחו ידי קוניהם מהן ניתן להם נחה, וינח לעולמו ביום השביעי".

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו (מסכתא דבחדש פרשה ז): "וינח ביום השביעי. וכי יש לפניו יגיעה, והלא כבר נאמר (ישעיה מ, כח): לא ייעף ולא ייגע, ואומר (ישעיה מ, כט): נותן ליעף כח, ואומר (תהלים לג, ו): בדבר ה' שמים נעשו; ומה תלמוד לומר: וינח, אלא כביכול הכתיב על עצמו שברא את עולמו בששה ימים ונח בשביעי; והרי דברים קל וחומר, מי שאין לפניו יגיעה הכתיב על עצמו שברא עולמו בששה ונח בשביעי, אדם שנאמר בו (איוב ה, ז): אדם לעמל יולד, על אחת כמה וכמה".

א,ב – השלמת העולם – מהר"ל תפארת ישראל פרק מ'

"ואם תאמר, ולמה באה ההוראה על שהוא יתברך פועל הכל במה שינוח ביום השביעי, אדרבא, יש לעשות מלאכה כל ששה ימים, וזה יהיה הוראה כי הוא יתברך פעל הנמצאים בששת ימים. ואין זה קשיא, כי ההוראה היא בשבת להודיע כי הוא יתברך פעל הכל והשלים הכל. וזה, כי גם השמים הם פועלים, אבל אין מנוח להם. וזה כי אין בפעולתם ההשלמה, ומאחר שאין בפעולתם ההשלמה, אין כאן שביתה והפסק, כי השביתה וההפסק מורה על ההשלמה. אבל השם יתברך, כיון ששבת, יש בפעולתו ההשלמה. ולפיכך השם יתברך אשר שבת ביום השביעי מכל מלאכתו, מורה דבר זה שמלאכתו בשלמות, ואין עוד חסרון. וכיון שאין חסר דבר, שייך בזה שביתה.

ובאולי אם יתמה האדם, איך שייך אצל השם יתברך מנוח, והוא לא ייעף ולא ייגע. אמרו במכילתא (שמות כ, יא)… אלא כביכול הכתיב הכתוב מנוחה לעצמו… דע כי כל פועל אשר יפעל בזמן, שייך אצלו בסוף פעלו מנוחה. שכיוון שהיה עיף ויגע מלפעול הכל בלא זמן, והיה צריך זמן אל פעולתו, הנה גם כן כשכלה הפעולה שייך בזה לומר "וינח ביום השביעי". אמנם מה שהיה השם יתברך פועל העולם בזמן, הוא מצד המקבל. כי איך אפשר שתקבל האדמה הבריאה שלה בעצמה והוצאתה הצמחים כאחד. וסדר הבריאה כך הוא, שהארץ תוציא צמחים. וכן כל הדברים. ולכך היה צריך המשך זמן אל בריאת העולם. וכמו שהזמן אשר היה לבריאה הוא מצד המקבל, כך המנוחה והשביתה גם כן היא מצד המקבל. וכאילו אמר מה שהיה השם יתברך פועל בזמן מפני המקבל, שהמקבל עיף ויגע לקבל הכל כאחד. ולדבר זה היה הנחה ביום השביעי.

וכן אמרו במדרש (ברא"ר י, ט): וינח ביום השביעי, וינח לעולמו ביום השביעי. כל זמן שהיו ידי קוניהן ממשמשין בהם, היו נמתחין והולכים. כיון שנחו ידי קוניהם, ניתן להם הנחה. הרי שפירשו 'וינח ביום השביעי' שהיה מניח לעולמו ביום השביעי, וזה שהכתיב מנוחה לעצמו. כלומר שהכתיב על עצמו מנוחה מפני המקבל…". וממשיך לבאר שזהו שאמרו (ברא"ר י, ט): "וישבות מכל מלאכתו, לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, אלא להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל וביגיעה". וכפי שאמרו לגבי עשרה מאמרות שנברא בהם העולם, והלא יכל לבוראם במאמר אחד (אבות ה, א), אלא כדי להיפרע מהרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים.

א,ג – המשך הסבר מערבי נחל

ערבי נחל[1] (בראשית דרוש ה): "דבר אחר, מה היה העולם חסר, מנוחה, בא שבת בא מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה. והקשו המפרשים, איך שייך מלאכה על המנוחה, שאינה אלא העדר מלאכה. ופירשו כי בהיות ששת ימים עשה ה' כל הנמצאים, ממילא הושם בטבע כל הנמצאים כח המלאכה והיגיעה, והיה מטבעם בל ינוחו אפילו רגע, כי אי אפשר להשתנות מטבעם שהושם בבריאתם, והיו ממילא כולם מרובי היגיעה, ובבוא שבת הושם בכל הנמצאים גם כח המנוחה, ועל ידי זה אפשר לעולם להתקיים, כי אפשר להם בטבעם שינוחו מיגיעתם. כי שבת היא הנקודה האמצעית מכל ימות החול, כמו הנקודה מרכז העיגול, שכל העיגול צריך לנקודה, והיא אינה צריכה לכל העיגול, כך הענין זה, כח העשיה והיגיעה שהושם בטבעם ע"י ימות המעשה צריכים כולם לשבת, שע"י הטבע שהושם בהם ע"י יום השבת ינוחו, וכל יגע לא יתקיים בלתי מנוחה. אבל השבת, אין צריך להם, כי כבר אפשר לנמצא להתקיים אם ינוח תדיר. ולכן כמו שמציאות המלאכה והיגיעה נקרא מלאכה, שהושם כח עשיה בנמצאים, כך מציאות המנוחה נקרא מלאכה, שהוא מציאות חדש הושם בטבע הנמצאים, שיהיה להם מציאות מנוחה".

א,ד – מהשל"ה – המנוחה היא בעוה"ז והתעלות בעוה"ב

של"ה תולדות אדם בית חכמה (תניינא): "זהו סוד מה שפירש רש"י (בראשית ב, ב) על פי רבותינו ז"ל (בראשית רבה פ"י ס"ט) מה היה העולם חסר מנוחה, כשבא שבת בא מנוחה. וקשה, איך שייך בריאה אמנוחה, כי המנוחה היא היפך הפעולה. אלא מנוחה זו היא עולם הבא, ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות סד, א) צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר (תהלים פד, ח) 'ילכו מחיל אל חיל'".

א,ה – שאין מביאים קרבן ומילה בלא שבת

למדנו שהשבת משלימה את הבריאה גם מכך שאין מקריבים לקרבן בהמה שאינה בת שמונה ימים לפחות, שנאמר (ויקרא כב, כז): "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'". וכן ברית המילה ביום השמיני, כדי שקודם יעבור התינוק את השבת ומתוך כך יגיע לברית. וכפי שאמרו חכמים (ויקרא רבה כז, י): "דבר אחר: והיה ז' ימים תחת אמו. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחלה, כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת, ואין מילה בלא שבת, הדא הוא דכתיב: ומיום השמיני והלאה ירצה".

א,ו – שמחת השלמת העולם והמנוחה

תנחומא (ורשא, בראשית ב): "שאילתא דמחייבין בית ישראל למינח ביומא דשבתא, דכד ברייה הקדוש ברוך הוא לעלמיה ברייה בשיתא יומין ונח ביומא דשבתא ברכיה וקדשיה, כמאן דבנא ביתא וגמר לעבידתיה ועביד יומא טבא…".

א,ז – כלה וחותם – ברכה וקדושה

בראשית רבה (וילנא) י, ט: "גניבא ורבנן, גניבא אמר: משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה, ומה היתה חסרה? כלה שתכנס לתוכה. כך מה היה העולם חסר – שבת. רבנן אמרי: משל למלך שעשו לו טבעת, מה היתה חסירה? חותם. כך מה היה העולם חסר – שבת".

ועיין במהר"ל תפארת ישראל מ', שביאר דבריהם, שהכלה היא ברכה, והחותם הוא כמו מלכה, שהיא מובדלת משאר העם והיא מבטאת את צד הקודש. והדברים קשורים למבואר להלן בהלכה ו' על ברכה וקדושה.


[1].לר' דוד שלמה אייבשיץ (תקטו-תקעד), בעל לבושי שרד בהלכה. עלה לצפת בשנת תקס"ח.

ב – שבת וישראל

ב,א – שבת וישראל ומי בת הזוג שבת או ישראל

פרי צדיק (לר' צדוק הכהן מלובלין) פנחס יג: ""והיה גירסת הרמב"ן כנסת ישראל היא בת זוגך וכן גירסת ריקאנטי, ונראה גירסא זו עיקר. דלגרסתנו בן זוגך משמע שכנסת ישראל משפיעין ומכניסין קדושה לשבת, ובאמת קדושת שבת קביעא וקיימא מה' יתברך כמו שנאמר (שמות לא, יג) לדעת כי אני ה' מקדשכם. וגירסת כנסת ישראל היא בת זוגך, היינו שמדת מלכות שהוא יום השבת משפיע לכנסת ישראל והיינו שממשיך ההשפעה משם הוי"ה. וזה שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם, היינו אני מן אדנ"י הוי"ה עמודא דאמצעיתא (זוהר ח"ג רכ"ג א) הוא מקדשכם. וכן הנשמה יתירה נקראת כלה כלתו של ה' יתברך, וזהו כנסת ישראל יהיה בת זוגך כגירסת רמב"ן".

אמנם מקובל לומר שהשבת היא בת הזוג, וכפי שכתב בעצמו בפרי צדיק (בראשית ויגש ו): "במדרש (בראשית רבה יא, ח): אמרה שבת לפני הקב"ה: לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך וכו'… והיינו שמורה שישראל מכניסין קדושה לשבת, כמו שנאמר (שמות כ, ח) לקדשו, ושבת היא מדת מלכות וישראל בן זוגה שמשפיעין לה כביכול. והיינו שעל ידי שישראל מכירין עול מלכותו יתברך אז נכתר ה' יתברך בכתר". ועוד כתב שם: "ואיתא מהאריז"ל שפעם שלישית אומרים בלחש. והוא טעם אחד עם מה שאומרים שבת מלכתא בלשון תרגום ואין אומרים שבת המלכה כמו שאמרו בגמרא בשבת. והוא על פי מה שאמרו (שבת יב, ב) שאין המלאכים מכירין בלשון ארמי. ולכן אומרים בלשון תרגום שלא יתקנאו המלאכים בישראל שקורין למדת מלכות כלה ועל דרך מה שהביאו בתוס' (ברכות ג, א, 'היה') לענין קדיש. ואומרים בואי כלה בלחש, מפני שמזכירין בזה שבת מלכתא שמורה שמדת מלכות כביכול כלה שלנו. מה שאין כן מקודם שאומרים שתי פעמים בואי כלה אין אומרים בלחש שזה קאי על הנשמה יתירה".

ובדברי סופרים לז, ביאר בקיצור, שבליל שבת היא הכלה וכנסת ישראל היא כחתן. וביום השבת להפך, השבת משפיעה לכנסת ישראל.

ב,ב – השומר שבת עושה אותה וכאילו שמר כל השבתות

מכילתא דרבי ישמעאל כי תשא (מסכתא דשבתא פרשה א): "רבי אלעזר בן פרטא אומר: כל המשמר את השבת כאלו עשה השבת, שנאמר: ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת. (וזה כפי הפירוש שהשבת ככלה לישראל). רבי אומר: כל המשמר שבת אחת כתקנה, מעלה עליו הכתוב, כאלו שימר כל השבתות מיום שברא הקב"ה את עולמו עד שיחיו המתים, שנאמר: ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל – ולא ביני ובין אומות העולם. אות היא לעולם – מגיד שאין השבת בטלה מישראל לעולם; וכן את מוצא, שכל דבר ודבר שנתנו ישראל נפשן עליהן נתקיימו בידן, וכל דבר ודבר שלא נתנו ישראל נפשן עליהן לא נתקיימו בידן: כגון השבת והמילה ותלמוד תורה וטבילה שנתנו נפשן עליהן נתקיימו בידן, וכגון בית המקדש והדינין ושמיטין ויובלות שלא נתנו ישראל נפשן עליהן לא נתקיימו בידן".

ג – יציאת מצרים לחירות והשבת

ג,א – יציאת מצרים והאם נחו במצרים

שמות רבה א, כח: "דבר אחר: וירא בסבלותם, ראה שאין להם מנוחה הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים, אמר לו לך ועשה להן כמו שתאמר, הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח".

שמות רבה ה, יח: "מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקדוש ב"ה גואלן. לפי שהיו נוחין בשבת, אמר להן פרעה: תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו וגו', אל יהו משתעשעין ואל יהו נפישין ביום השבת".

ואפשר שלא היתה מנוחה גמורה, אלא שהיה יום השבת נינוח במעט, כפי הצעת משה לפרעה. ואז היו מתחזקים באמונה, ומכוח זה נגאלו.

ד – סגולת ישראל והשבת

ד,א – מתנה טובה לישראל

ביצה טז, א: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: הנותן מתנה לחברו אין צריך להודיעו, שנאמר (שמות לד): ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. מיתיבי (שמות לא): לדעת כי אני ה' מקדשכם, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיע אותם. מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו! – לא קשיא; הא במתנה דעבידא לאגלויי, הא במתנה דלא עבידא לאגלויי. – שבת נמי מתנה דעבידא לאגלויי? – מתן שכרה לא עבידא לאגלויי… אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל מצוה שנתן להם הקדוש ברוך הוא לישראל נתן להם בפרהסיא, חוץ משבת שנתן להם בצנעא, שנאמר (שמות לא): ביני ובין בני ישראל אות היא לעלם. – אי הכי לא לענשו נכרים עלה? – שבת אודועי אודעינהו, מתן שכרה לא אודעינהו. ואי בעית אימא: מתן שכרה נמי אודעינהו, נשמה יתירה לא אודעינהו. דאמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר (שמות לא): שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש".

ד,ב – סגולת ישראל ושבת

כד הקמח[2], שבת: "ואיך ניתנה מצות השבת בצינעה והלא בפרהסיא ניתנה שהרי היא מכלל עשרת הדברות ששמעו אותן כל האומות, וכן הכתוב אומר (ישעיה מח): לא מראש בסתר דברתי, וכן אמר דוד (תהלים קלח): יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך. אמנם כוונת החכמים היתה על הפנימי שבה כי הוא הניתן בצינעא וזהו לשון ביני וביניכם". וכך כתב רבינו בחיי גם בפירושו לשמות לא, יז (בביאור דברי חז"ל ביצה טז, א, שהשבת נתנה בצנעא): "לשון "ביני ובין בני ישראל" מורה על דבר נסתר הנמסר בצינעא, וירמוז על הענין הנסתר שיש במצות השבת…".

ד,ג – השבת אות על הקשר האלוקי

ספר העיקרים מאמר ב פרק יא: "ובעבור זה היתה שבת ברית ואות עולם בין השם ובין ישראל, אמר הכתוב: ושמרו בני ישראל את השבת וגו' ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם וגו' (שמות לא, יז), רצה לומר כי השבת אות על הישאר באומה דבר מה מן הקשר האלוהי נקשר בה מה שאי אפשר להכחישו, שעל ידי הקשר ההוא תשיג האומה ההצלחה הנצחית לנפש והדבקות בשם, עד שישנו חסידיה השומרים את השבת את הטבע, וזהו אות ברית".

ד,ד – שכר השבת שלא ניתן להודעה הוא הכנסת הקדושה בלב

ישראל קדושים י (לר' צדוק הכהן): "וקדושה זו שבשורש בלבבות בני ישראל בלא השתדלותם כלל זהו קדושת השבת, שהוא הקדושה דקביעה מצד השם יתברך מתחילת בריאת עולם שקידש את יום השביעי… וכן איתא בשבת (י, ב) על פסוק (שמות לא, יג): לדעת כי אני ה' מקדשכם, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו', ועל מתן שכרה דלא עביד לאגלוי אמר לדעת וגו'. ועל כרחך דבמה שנאמר כי אני וגו' הודיעם בזה מתן שכרה – שהוא מה דאני וגו'. כי שכר מצווה מצווה. היינו המצווה עצמה מה שמכנסת קדושה ללב, כמו שאומרים אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, וזהו המתן שכר דלמחר לקבל שכרם, שעל ידי הקדושה שבלב זוכה לחיי עולם הבא, שאינו אלא הרגשת קדושה עליונה ואור עליון, כמו שאמרו בברכות (יז, ב) העולם הבא אין בו וכו' אלא וכו' ונהנין מזיו השכינה. ושבת מעין עולם הבא, גם אז משיגין מעין קדושה זו. וזהו מה שהשם יתברך מקדשם שעל ידי זה נכנס בהם הקדושה בלב גם בכל ששת ימי המעשה. והוא מתנה טובה שנתן השם יתברך לישראל, שיהיה בהם שורש קדושה קבוע וקיים בלב מצד השפעת השם יתברך מאור שכינתו יתברך השוכן אתם בתוך טומאותם גם בלא השתדלות אדם".

ד,ה – קדושת הזמן המקום והאדם

במדבר רבה במדבר ג, ח: "א"ר לוי: את מוצא דברים הרבה ברא הקב"ה בעולם ובירר לו אחד מהם. ברא ז' ימים ובחר הקב"ה בשבת שנאמר (בראשית ב): ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו. ברא שנים ובירר לו אחת מהן, שנאמר (ויקרא כה): ושבתה הארץ שבת לה'. ברא שבועות ובירר לו אחד מהם, שנאמר (ויקרא כה): וקדשתם את שנת החמשים שנה. ברא ארצות ובירר לו אחת מהן – ארץ ישראל שנאמר (דברים יא): תמיד עיני ה' אלוהיך בה. וכן הקב"ה קורא אותה ארצו, שנאמר: ואת ארצי חלקו. ברא רקיעים ובירר לו אחד מהם – זה ערבות, שנאמר (תהלים סח): סולו לרוכב בערבות. ברא אומות ובירר לו אחת מהם – אלו ישראל, שנאמר (דברים יד): ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה. ברא שבטים ובירר לו אחד מהם – זה שבט לוי שנאמר (שמואל א ב): ובחור אותו מכל שבטי ישראל".

ד,ו – השבת אות ולכן אין מניחים תפילין

מנחות לו, ב: "תניא, ר' עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות ובימים טובים? תלמוד לומר (שמות יג): והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך, מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות". ופירש רש"י: "שהן עצמן אות – בין הקב"ה וישראל". וכן נפסק בשו"ע או"ח לא, א, והוסיף שהמניח בשבת או יו"ט תפילין, מזלזל באות שלהם.

ד,ז – נשמה יתירה בשבת

זוהר ח"ב פח, ב (תרגום): "כתוב: ביני ובין בני ישראל, משום שכל האמונה נמצאת בשבת, ונותנים לו לאדם נשמה אחרת, נשמה עליונה, נשמה שכל השלמות בה כדוגמת עולם הבא. ולכן נקראת שבת, מהו שבת? הוא השם של הקב"ה, שם שהוא שלם מכל צדדיו". השם מגלה את בעליו, והשבת מגלה את ה' יתברך.

ושם מבואר שבכל החגים צריך לשמוח עם העניים, ובשבת שהיא עליונה אפשר לשמוח לבד, כי השמחה בה היא שמחה עם ה', שנאמר ביני ובין בני ישראל.

ד,ח – המתנות שזכו בהן ישראל על ידי השבת

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק טז: "ר' יהושע אומר: אמר להן משה לישראל, אם תזכו לשמר שבת תנצלו משלש פורעניות, מיומו של גוג ומיומו של משיח ומימי בית דין הגדול… רבי אלעזר המודעי אומר: אמר להן משה לישראל, אם תזכו לשמר שבת עתיד המקום ליתן לכם (שש מידות טובות) ארץ ישראל, ועולם הבא, ועולם חדש, ומלכות בית דוד, וכהונה, ולויה. ר' אליעזר אומר: אמר להן משה לישראל, אם תזכו לשמר שבת עתיד המקום ליתן לכן שלשה מועדות, חג של ניסן וחג של עצרת וחג של תשרי. וכיוצא בזה מובא במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח מסכתא דויסע פרשה ה). אלא שנחלפו דברי רבי אליעזר ורבי יהושע. ובדברי רבי אלעזר המודעי הגרסה: "אני נותן לכם שש מדות טובות".


[2].לרבי בחיי בן אשר, שנולד בספרד בשנת ה"א ט"ו (1255) למשפחת הרבנים אבן חלווה (חלואה, חלוה). והיה תלמיד של הרשב"א. ואינו רבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה בעל 'חובות הלבבות', שקדם לו בכמאתיים שנה.

ה – ששת הימים ושבת

ה,א – שתי בחינות במקומה של השבת

שבת סט, ב: "אמר רב הונא: היה מהלך בדרך, ואינו יודע אימתי שבת – מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה. במאי קמיפלגי? מר סבר: כברייתו של עולם, ומר סבר: כאדם הראשון". ונשארת הגמרא בתיובתא על חייא בר רב, הרי שהלכה כרב הונא שקודם מונה שישה ימים ואח"כ משמר שבת, וכן נפסק בשו"ע או"ח שמד, א. והשביתה מתבטאת באמירת קידוש והבדלה.

ומ"מ למדנו שיש בזה שתי בחינות.

ה,ב – תוספת נשמה לכל אחד לפי מדרגתו

לפי מה שלמדנו שיש קשר בין ימי השבוע לשבת, שיש ביניהם השפעה הדדית, ממילא מובן שתוספת הנשמה בשבת היא לכל אחד כפי מדרגתו.

זוהר ח"ג רמב, ב: "נפש יתירה בשבת לכל ישראל ביחד היא אחת, אבל לכל אדם היא כפי מעשיו… אם הוא חסיד נותנים לו נפש יתירה ממדת חסד כפי המדרגה שלו. אם הוא גבור ירא חטא נותנים לו נפש יתירה ממדת גבורה. ואם הוא איש תם, נותנים לו נפש יתירה ממדת אמת. כי נפש יתירה היא מלכות שהיא כלולה מעשר ספירות, וכפי מידתו של האדם, אם נשיא ישראל או חכם או מבין בחכמה או בתורה שנאמר בה להבין משל ומליצה או בנביאים או בכתובים – כך נותנים לו נפש יתירה שנקראת כתר מלכות".

וכן ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין בהרחבה בקונטרס 'קדושת שבת' מאמר א, שהשגת השבת היא כפי העמל בששת ימי המעשה שלפניה. ולעוסקים במלאכה השגת השבת בלימוד התורה, ולעמלי תורה בהשגת סודות התורה.

ו – ברכה וקדושה

ו,א – קדושה וברכה

הרמב"ן סיכם כמה פירושים על עניין הברכה והקדושה, וז"ל (בראשית ב, ג): "ויברך ויקדש – ברכו במן וקדשו במן, והמקרא כתוב על העתיד. לשון רבינו שלמה (רש"י) מבראשית רבה (יא ב).

ובשם הגאון רב סעדיה אמרו, שהברכה והקידוש על השומרים (ישראל שומרי שבת), שיהיו מבורכים ומקודשים. ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד.

ורבי אברהם (אבן עזרא) אמר כי הברכה תוספת טוב שיתחדש, הגופות יתרון כח בתולדות, ובנשמה יתרון השכל, ויקדש אותו, שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים. ע"כ. ודברו בזה נכון למאמינים בו, כי אין זה מושג בהרגש לאנשים.

והאמת, כי הברכה ביום השבת היא מעין הברכות, והוא יסוד עולם. ויקדש אותו, כי ימשוך מן הקדש. ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה (יא ח), לפי שאין לו בן זוג, ומה שאמרו עוד כנסת ישראל תהא בן זוגך, ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת".

רבנו בחיי: "… ועל דרך הקבלה: יום השביעי הוא הספירה השביעית נקראת 'עולם הנשמות' כי שם כח הנשמה ושרשה, והנה היא מעין הברכות, והנפש בימות החול דוגמת אכסנאי בלא ביתו, וביום השבת דוגמת אכסנאי בביתו, וע"כ אמר 'ויברך' כי האציל עליו ממקור הברכה, וכן 'ויקדש אותו' כי ימשוך מן הקדש, והבן זה".

ו,ב – הקדושה קביעא וקיימא ומעלתה מעל כל החגים

פסחים קיז, ב: "שבת דקביעא וקיימא, בין בצלותא ובין בקידושא – מקדש השבת. יומא טבא, דישראל הוא דקבעי ליה דקמעברי ירחי וקבעי לשני – מקדש ישראל והזמנים".

זוהר ח"ב פח, א (תרגום): "… משום שהיא אמונה שלמה. ומשום זה חשובה השבת יותר מכל שאר הזמנים והחגים, משום שהכל נמצא בה, ולא נמצא כן בכל הזמנים והחגים".

זוהר ח"ג צה, א (תרגום): "אמר ר' יהודה: כל המועדים אנו קוראים אותם מקראי קודש, אבל יוצאים ר"ה ויום הכיפורים שלא נמצא בהם שמחה, כי אלו הם דינים. אבל אלו שלושה זמנים (פסח, שבועות וסוכות) מקודשים לשמחת הכל, להשתעשע בהם בקב"ה, זהו שכתוב: ושמחתם לפני ה' אלוהיכם, וכתוב: ושמחת לפני ה' אלוהיך. וביום הזה של שבת, הוסר כל רוגז וכל דוחק מכל העולם, משום שהוא יום השמחה של המלך, שנשמות מתווספות כדוגמת עולם הבא".

ו,ג – מנוחה וברכה

בראשית רבה י, ט: " א"ר אבא: בשר ודם בשעה שהוא עושה אסטאטיבה (מנוחה) אינו נותן דונטיבא (מתנה), ובשעה שהוא נותן דונטיבה אינו עושה אסטאטיבה, אבל הקב"ה עשה אסטאטיבה ונתן דונטיבה – וישבות ויברך". כלומר מלך בשר ודם אם נותן מנוחה לחייליו אינו נותן להם מזונות במתנה, וה' נתן לנו בשבת מנוחה ומזונות.

ו,ד – ברכת השבת וקדושתה מהזוהר

ח"ב סג, ב (תרגום): "בכל יום ויום מתברך העולם מיום ההוא העליון, כי כל ששה ימים מתברכים מיום השביעי, וכל יום נותן מברכה שקיבל ביום שלו… ראו כי ה' נתן לכם השבת. מהי שבת? יום שבו נחים שאר ימים, והוא כלל של כל אלו ששה ימים האחרים, וממנו הם מתברכים. ר' ייסא אמר: וכן גם כנסת ישראל נקראת שבת, שהיא בת זוגו וזו היא כלה, שכתוב: ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, לכם ולא לשאר עמים, זהו שנאמר: ביני ובין בני ישראל. וזה הוא נחלת ירושת עולמים לישראל". ועיין עוד בדברי הזוהר המובאים להלן א, ז, א, על המן.

ו,ה – תלמידי חכמים בבחינת שבת

זוהר ח"ג כט, א: "נפש של תלמידי חכמים נקראת שבת מלכה, שהיא נפש יתירה של שבת". ושם כט, ב: "וכך הם תלמידי חכמים, שהם בניהם של המלך והמלכה, נקראים שבתות וימים טובים, ואין להם כלום משלהם, כי אינם בעלי מלאכה כשאר עבדים בנים של ימי חול. והשכר שלהם בעולם הזה ובעולם הבא, לענג אותם בכל מיני מאכל ומשתה, ולכבדם בלבושים יפים, כמו השבת… ומי שמחלל שבת חייב סקילה, וכך מי שמשתמש בתגא חלף (משתמש בכתר תורה עובר מהעולם), וכך הוא מי שמשתמש במי ששונה הלכות, שמחלל תורתו, וכל שכן המבזה אותו, שהוא כאילו מבזה שבתות ומועדים… וכמו כל הכלים של בית המקדש שנקראים קודש, כך כל אלו המשמשים את תלמידי החכמים נקראים קודש. ותלמידי הרב שהם כנגד אברי הגוף, נקראים קודש קודשים…".

זוהר ח"ג קכה, ב: "כמו שהשבתות אין להם משל עצמם אלא מה שמכינים להם מימות החול, כך תלמידי חכמים אין להם אלא מה שעמי הארץ תומכים אותם".

והעניין הוא, שכשם שהשבת היא הפנימיות ונותנת המשמעות לששת הימים, כך תלמיד חכם הוא הפנימיות ונותן המשמעות לעולם החול.

ו,ז – מהרצי"ה, האלוקיות והאנושיות – קדושה ומנוחה

שיחות הרצי"ה לך לך א, 2: "… בשבת יש שני צדדים, לנוח – "אתה… ועבדך ואמתך", זהו צד אחד – שלילת היגיעה של כל השבוע. הסדר הנורמלי של האדם הוא שאינו יכול לעבוד בלי הרף. הוא צריך לישון בלילה, ולפעמים הוא צריך גם מנוחה ביום… זה המובן הפשוט, האנושי, הריאליסטי… מנוחה בעלת ערך חומרני של שלילת העמל. אבל תורת ה' תמימה כוללת צד נוסף למנוחת השבת: קדושת השבת… המושג קדושה עניינו עילאיות. "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני"… כל הממשיות, הכל צריך להיות מקושר עם "כי קדוש אני ה' אלוהיכם". מתוך השורש העילאי והפנימי של העולם, יש ערך לכל החיצוניות, הממשיות… יש ערך למנוחה מתוך הקדושה, ולא למנוחה מנותקת ומרוקנת מהערך האלוהי של שבת.

בברכות ההפטרה אנו אומרים "לקדושה ולמנוחה", ובמנחה: "מנוחה וקדושה לעמך נתת". זה נובע מההבדל בין תורה לתפילה. תורה היא פנייה של רבש"ע אלינו… מתוך קדושה יש ערך למנוחה… בתפילה שהיא עבודה שבלב מצד האדם – הצד האנושי קודם, לכן מופיע בה מנוחה ואח"כ קדושה…

לכן אנו מזכירים בתפילת שחרית קודם כל את קדושת השבת, שהיא העיקר… "ולא נתתו ה' אלוהינו לגויי הארצות"… המתנה הזו נמשכת אלינו באופן מעשי בכל דורותינו בתור נחלה קבועה, נחלה ברוח ובמסורת, לעומת עובדי פסילים ש"לא הנחלתו" להם. "וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים"… אם לגויים חסרה המתנה האלוקית השמימית של קדושת השבת והנחלה שנמשכת ממנה, אז גם מנוחה אין להם. גם הצד הפשוט, המנוחה הפשוטה, במובן של שלוות נפש, נחת רוח וגן עדן של שבת, אין להם ביום ראשון שלהם".

ז – המן בשבת

ז,א – ברכת השבת בעניין המן

זוהר ח"ב פח, א (תרגום): "רבי יצחק אמר: כתוב: ויברך אלוהים את יום השביעי, וכתוב במן: ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו. כיוון שאין מוצאים בו מזון, מה ברכה שנמצא בו? אלא כך למדנו, כל הברכות שלמעלה ולמטה תלויות ביום השביעי, משום שמיום ההוא מתברכים כל ששה ימים העליונים, וכל אחד ואחד נותן מזון למטה, כל אחד ביומו, מברכה ההיא שמתברכים ביום השביעי. ומשום כך מי שהוא במדרגת האמונה צריך לסדר שולחן ולהתקין סעודה בליל שבת, כדי שיתברך שולחנו כל אלו ששת ימים, כי בזמן ההוא נזדמן הברכה להתברך כל ששת ימי השבת. וברכה אינה נמצאת בשלחן ריק, ועל כן צריכים לסדר השלחן בליל שבת בלחם ומזון". וכמו שה' הוריד ביום שישי מן עבור שבת, כך יערוך ויכין אדם את מזונו ושלחנו לשבת, וכך תהיה השבת בברכה.

ז,ב – לשמור כסף למטרת קדושות

מכך שהמן ששמרו למחרת הבאיש – אפשר ללמוד, שאם ירצה אדם לצבור ממון ומזון יותר מכפי שהאחריות כלפי משפחתו מחייבת אותו, הרי שזה צריך להיות לשם שמים, כמו המן שירד כפול רק למען השבת. ולכן מותר לאדם לצבור ממון כדי לפעול למען תיקון העולם ושכלולו, שכך היא מצוות ישוב הארץ, אבל לא מפני דאגה מופרזת, שצידה השני תאווה מופרזת.

ט – זכור – יסודות האמונה

ט,א – עדות לאמונה

מכילתא דרבי ישמעאל כי תשא (מסכתא דשבתא פרשה א): "כי קדש היא לכם. מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל, מה לפלוני חנותו נעולה, שהוא משמר את השבת, מה לפלוני בטל ממלאכתו, שהוא משמר את השבת. [ולא עוד אלא כל מי שמשמר את השבת], מעיד למי שאמר והיה העולם, שברא את עולמו בששה ימים ונח ביום השביעי, וכן הוא אומר (ישעיה מג, יב): וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵ-ל".

ט,ב – שמות ימות השבוע

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו (מסכתא דבחדש פרשה ז): "רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין אלא תהא מונה לשם שבת". רמב"ן שמות כ, ז: "ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם. וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום".

י – שמור – שביתה ממלאכת המשכן

יא,א – מעין עוה"ב

בנוסף למה שאמרו בברכות נז, ב, שהשבת אחד משישים של עולם הבא. אמרו במכילתא דרבי ישמעאל כי תשא (מסכתא דשבתא פרשה א): "כי אני יי' מקדשכם. לעולם הבא כגון קדושת שבת בעולם הזה, נמצינו למידין שהיא מעין קדושת העולם הבא, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת, לעולם שכלו שבת".

יא,ב – העבודה המייגעת בעקבות חטא אדה"ר

קידושין פב, ב: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ, וארי סבל, ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני – אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר (ירמיהו ה) עונותיכם הטו".

אמנם העולם נברא בשבעה ימים, וגם בלא החטא היתה השבת, אלא שאז לולא החטא היתה העבודה בנחת, כמו שנצטווה אדם הראשון בגן עדן: לעבדה ולשומרה. ואחר החטא – בזיעת אפך תאכל לחם, וקוץ ודרדר תצמיח לך.

יא – שקולה נגד כל המצוות כי בה מתגלית האמונה

יא,א – השומר שבת מייחד קוב"ה ושכינתיה ולכן נמחל עוונו

ריקאנטי שמות לא: "והנה השומר שבת כהלכתו מייחד הקב"ה וכנסת ישראל, וגורם ברכה למעלה ולמטה בייחוד ההוא, ולזה אמרו רז"ל [שבת קיח, ב] כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מחול לו, שנאמר [ישעיה נו, ב] אשרי אנוש יעשה זאת וגו'. וסוד הענין הוא, כי איסור עבודה זרה הוא עקרו כי מפריד בין השכינה אל הבנין, והשומר שבת מתקן מעוותו, וזו תשובה שלימה".

יא,ב – חומרת חטא המן מפני שהשומר שבת מרוחק מן העבירה

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח (מסכתא דויסע פרשה ה): "ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם, ר' יהושע אומר: אמר לו הקב"ה למשה: משה, אמור להם לישראל: הוצאתי אתכם ממצרים וקרעתי לכם את הים והורדתי לכם המן והעליתי לכם הבאר והגזתי לכם השליו ונלחמתי לכם מלחמת עמלק ועשיתי לכם נסים וגבורות, עד מתי מאנתם לשמור מצותי ותורותי. שמא תאמרו מצות הרבה הטלתי לכם, שבת זו הטלתי לכם ממרה לשמרה ולא שמרתם אותה. שמא תאמרו כל מי שמשמר השבת מה שכר נוטל עליו? תלמוד לומר: אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע (ישעיה נו, ב). הא למדנו שכל מי שמשמר את השבת מרוחק מן העבירה".

יא,ג – דברי יחזקאל ומעמד השבת

יחזקאל כ, י-כו: "… וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר. וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם. וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם. וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם. וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם. וְגַם אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת. יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ. וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם וְלֹא עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה בַּמִּדְבָּר. וָאֹמַר אֶל בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל תִּטַּמָּאוּ. אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם. וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם. וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּם בַּמִּדְבָּר. וַהֲשִׁבֹתִי אֶת יָדִי וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם. גַּם אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת. יַעַן מִשְׁפָּטַי לֹא עָשׂוּ וְחֻקּוֹתַי מָאָסוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וְאַחֲרֵי גִּלּוּלֵי אֲבוֹתָם הָיוּ עֵינֵיהֶם…".