א – ההכנות לשבת

א,א – הזכרת השבת בעת הקניות לשבת

דברי הרמב"ן שמות כ, ח, שחלק ממצוות 'זכור' להזכיר את השבת בימות החול, ובעת ההכנות לשבת. וכתב זאת על פי מכילתא, וכך ביאר את הנהגת שמאי הזקן, והזכרתי מקצת מדבריו לעיל א, ט, ב. והם היסוד למה שאמר האר"י, כמובא בדברי האחרונים.

ואף שבדרך כלל הלכה כהלל, כתב הרמב"ן שם, שכאן הלכה כשמאי, כי גם הלל מסכים לדבריו, אלא שהוא היה בעל ביטחון מיוחד, והיה בטוח באמת שימציא לו ה' את הנאה ביותר לשבת.

וראייה שככלל יש לנהוג בזה כשמאי, מדברי הגמרא בשבת קיט, א: "אמר רבי חייא בר אבא: פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא, והביאו לפניו שולחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם, ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בו, וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו, ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים, וכשמניחים אותו אומרים (תהלים כד): לה' הארץ ומלואה וגו', וכשמסלקין אותו אומרים (תהלים קטו): השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. אמרתי לו: בני, במה זכית לכך? אמר לי: קצב הייתי, ומכל בהמה שהיתה נאה אמרתי: זו תהא לשבת. אמרתי לו: [אשריך שזכית], וברוך המקום שזיכך לכך".

ב – יום שישי

ב,א – עדיף להכין שבת בנחת מאשר להרבות במאכלים

ספר חסידים תתס"ג: "טוב ארוחת ירק בשבת ואהבה שם עם אשתו ובני ביתו משור אבוס ושנאה בו (משלי טו, יז), שלא יאמר אדם אקנה מעדני שבת ויודע שיתקוטט עם אשתו או אביו ואמו ואשר עמו. טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב (שם יז, א), אחד בשבת ואחד ביום טוב, זהו שנאמר (ישעי' נח, יג) וכבדתו יכבד את השבת שלא יריב בו". והביאו את דבריו בא"ר רמב, א, ובגדולות אלישע רמב, ה.

ב,ב – חלות לשבת

האגודה פירש, שתקנת עזרא "שתהא אשה משכמת ואופה" (ב"ק פב, א), הכוונה ביום שישי. וברמ"א רמב, א, כתב: "נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויום טוב, והוא מכבוד שבת ויום טוב ואין לשנות". ובבאו"ה 'והוא' כתב: "ובעוונותינו הרבים, היום התחילו איזה נשים להשבית המנהג ההוא ולוקחים מן האופה, ולאו שפיר עבדי, דמקטינים בזה כבוד שבת". אמנם בפועל נשים רבות, וביניהן צדיקות, אינן נוהגות לאפות חלות, גם מפני שאין להם צורך בחלות כדי שיעור חלה, וכשיגיעו לאכול את האחרונות כבר לא יהיו טריות. וגם מפני שנשתנו הזמנים וחלקן פחות בקיאות באפיה, ואם תעשנה חלות פחות טובות מן החלות של המאפיות, יש בזה צד של פגיעה בשבת. ועוד, שהרבה נשים אינן פנויות לכך.

ואם יש להם חלה ביתית קטנה וחלה קנויה, ראיתי בהלכות שבת בשבת א, 30, בשם הרב אלישיב, שמצד הדין החלה הגדולה עדיפה, ורק מצד שאם האשה תפגע, אפשר להקדים את חלתה. אמנם נראה שאם חלתה חביבה יותר מצד טעמה, או מצד שחביב לאדם קב שלו מתשעה קבין של חבירו, הרי שהיא קודמת מדינא. שכן מעלת החביב קודמת למעלת הגדול, כמבואר בפניני הלכה ברכות ג, 1. ולרמב"ם החביב קודם אף למין שבעה או שלם, כמבואר בשו"ע ריא, א-ב, ומ"ב ריא, ד. וכתב הט"ז שהרוצים רשאים לנהוג כמותו. ק"ו שחביב קודם לכל הדעות לגדול יותר.

ג – קניית המאכלים לשבת

ג,א – ההידור בעונג שבת

כתב הרמב"ם (ל, ז): "איזה הוא עונג זה שאמרו חכמים, שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת, הכל לפי ממונו של אדם. וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח".

והמקור לכך שכל המרבה הרי זה משובח, ואף יש לו על זה שכר, בשבת קיט, א: "בעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי: עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמעשרין, שנאמר: עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר. שבבבל במה הן זוכין? – אמר לו: בשביל שמכבדין את התורה. ושבשאר ארצות במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמכבדין את השבת". ושם בהמשך מובא המעשה על אותו קצב שהתעשר מאוד בזכות שהידר במצוות השבת. ועוד מובא שם:  "יוסף מוקיר שבי, הוה ההוא נכרי בשבבותיה, דהוה נפישי נכסיה טובא. אמרי ליה כלדאי: כולהו נכסי – יוסף מוקר שבי אכיל להו. אזל זבנינהו לכולהו ניכסי, זבן בהו מרגניתא, אותבה בסייניה. בהדי דקא עבר מברא – אפרחיה זיקא, שדייה במיא, בלעיה כוורא. אסקוה אייתוה אפניא דמעלי שבתא. אמרי: מאן זבין כי השתא? אמרי להו: זילו אמטיוהו לגבי יוסף מוקיר שבי, דרגיל דזבין. אמטיוה ניהליה, זבניה. קרעיה, אשכח ביה מרגניתא, זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא. פגע ביה ההוא סבא, אמר: מאן דיזיף שבתא – פרעיה שבתא".

ואע"פ כן כתבתי שאין הכוונה בעונג שבת לקנות את המאכלים היקרים ביותר, כי בדרך כלל אדם אינו נהנה מדבר שהוא מעל ומעבר לרגיל אצלו, וכפי שגם הרמב"ם כתב "הכל לפי ממונו של אדם". אמנם יש שנהנים גם ממה שמעל ומעבר לרגילותם, ואם ירצו להדר בעונג שבת, הרי זה משובח.

ג,ב – מקור לשיעור הכפול של הוצאות שבת

מה שכתבתי שאפשר לומר שככלל עונג שבת הוא כפליים מיום חול, הוא כדי שיהיה היכר משמעותי בין יום חול לשבת, וכן מצינו שכל עניינה של השבת כפול, מצוותיה: זכור ושמור. קרבנה כפול – שני כבשים תמימים. עונשה כפול ושכרה כפול. ואף הלחם שעליו בוצעים כפול (שבת קיז, ב), לבטא את גדולת היום שמעלתו כפולה (עפ"י ילק"ש בשלח רמז רסא).

ועוד במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח פרשה ב ד"ה והיה ביום, וכן הוא בילק"ש בשלח רמז רנח): "והיה משנה – לחם משונה. אתה אומר לחם משונה הוא או אינו אלא לחם כפול? כשהוא אומר שני העמר לאחד הרי לחם כפול אמור, הא מה תלמוד לומר והיה משנה? לחם שהוא משונה. כיצד, בכל יום היה בו עומר אחד ובשבת שני עמרים (הרי שהיה מזון כפול לשבת). בכל יום היה ריחו נודף ובשבת יותר. בכל יום היה מצולהב כזהב ובשבת יותר". וכמה הוא עומר? "והעומר עשירית האיפה" (שמות טז, לו). והוא כשיעור ארבעים ושלוש ביצים וחומש.

ולפי מה שלמדנו מהמכילתא שאוכלים בשבת כפול ממה שאוכלים ביום חול, כיוון שגם האוכל יותר משובח, ממילא הוצאות השבת יהיו יותר מכפולות מהוצאות הארוחות של יום חול.

ג,ג – לוו עלי ואני פורע, בדרך הטבע

ביצה טו, ב: "מאי כי חדות ה' היא מעזכם? אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע".

שאלו התוס' שם: "והא דאמר (פסחים דף קיב.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". ולכאורה אם התכוונו חכמים באומרם "לוו עלי ואני פורע" שיכול לסמוך על הנס, הרי אם מוכנים לתת לו כסף בצדקה יוכל לבקש את אותו הכסף בהלוואה, ומובטח לו שיוכל להחזיר, ומדוע אמרו שיעשה שבתו חול ולא יקח צדקה. והשיבו התוס': "הני מילי כשאין לו לפרוע". היינו שרק כאשר הוא יודע איך יפרע את חובו יוכל להישען על הש"י שיעזור לו לעמוד בתוכניתו ולפרוע את חובו. אבל כשאינו יודע כיצד יוכל לפרוע, לא יסמוך על הנס ולא יקח הלוואה, אלא יעשה שבתו חול. וכ"כ בעטרת זקנים (על שו"ע רמב): "ומכל מקום לא ילוה אלא אם כן יש לו לפרוע". וכ"כ בערוה"ש רמב, מד: "ואמרו שם דהקב"ה אומר לוו עלי ואני פורע, אך זהו הכל במי שיש לו איזה עסק, ולכן אף שעתה אין לו, יכול ללוות ולקוות לד' שירויח ויפרע, אבל מי שאין לו שום עסק, עליו אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות".

וכ"כ באשל אברהם בוטשאטש מהדו"ת סי' רמב: "דווקא כשיש לו קרקע ומטלטלים ובטוח שלא יהיה לווה רשע וכו', כי אם ילחצוהו – ימכור וישלם, ומ"מ הישועה קרובה שלא יצטרך למכור וישלם בהרווחה". וכ"כ במנחת שבת עב, לב, דמ"מ לא ילווה בלא משכון ויסמוך על נס, ואם אינו כדאי, יתחלל שם שמים על ידו (הביאם בשש"כ מב, הערה עא).

ובהגהות אשרי (ביצה ב, ד) כתב: "והא דאמרינן עשה שבתך חול… מיירי שאין לו לפרוע אלא אם כן יטול מן הצדקה. אבל הכא מיירי שיש לו משכונות כדי לפרוע ואין לו מעות, לכך קאמר לוו עלי ואני פורע". וכ"כ אליה רבה, עפ"י הגהות אשרי והלבוש, שילווה על המשכון. וכ"כ במפורש בשולחן ערוך הרב או"ח רמב, ג: "אבל אם אין לו חפצים למשכנם ולפרוע בהם, לא ילוה ושהקב"ה יפרע, כי מאחר שאין לו משלו אין עליו חיוב כלל להרבות בהוצאת שבת יותר מהשגת ידו". וכ"כ במ"ב רמב, ג. ואפשר להבין את דבריהם בשני אופנים: א) שאם יש לו ממי ללוות ילווה, אף שאינו יודע היאך יפרע ולפי דרך הטבע יפסיד את משכונו, מ"מ יסמוך על ה' שיעזור לו לפדות את משכונו. ב) שמדובר באדם שסבור שיוכל להחזיר, אלא שתמיד יש מקום להסתפק, שמא תארע תקלה ולא יצליח, ולכן אם יש לו משכון, שאז מובטח לו שלא יהיה "לווה רשע ולא ישלם", ילווה ויסמוך על ה'. ובאיזה מצב יכול לסמוך על הש"י? כאשר יעבוד בחריצות ויענג את השבת כראוי, וינהג בחסכנות. אבל אם לא ינהג כראוי, לא יוכל לסמוך על הנס, ואם לא יחזיר יהיה רשע. וכך נראה לי יותר.

והגר"א שינה את הגירסה בתוס' וכתב: "והני מילי שאין לו ממי ללוות". הרי שלדעתו אם יש מי שמוכן להלוות לו, ילווה. וכך הבינו רבים בדעת הגר"א, שאף שאינו יודע כיצד יפרע את חובו, יסמוך על הקב"ה וילווה, ולא יחשוש שמא יהיה לווה רשע ולא ישלם. וכתב בשעה"צ יב, שכך גם דעת הב"ח (רמב, ד). שאם מלווים לו בלא משכון, חייב ללוות כדי לכבד את השבת, ויסמוך על ה' שיעזרהו לשלם.

ובשפת אמת לביצה שם כתב: "עיין בתוס' שהקשו מהא דעשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ותירץ דמיירי באין לו לפרוע. ויש מגיהין בתוס' דאין לו ממי ללוות, ואינו נכון, דהא מאותן אנשים שרוצה ליקח מהם צדקה יכול ליקח בהלואה, ולמה יעשה שבתו חול. רק כדפירש מהרש"ל בתוס' שאין לו נכסים לפרוע, ומי שאין לו, אסור ללוות. והגם דלמצוות קדושת היום מבטיחין לו מן השמים לפרוע, מ"מ מצד ממון חבירו אסור ללוות על סמך זה. ודוקא כשיש לו לפרוע ע"י מכירת חפץ וכדומה כדברי המהרש"ל אז מותר ללוות כנ"ל".[1]

ג,ד – מחלוקת רשב"י ורבי ישמעאל

ונראה ששורש המחלוקת במחלוקת רשב"י ורבי ישמעאל בברכות לה, ב: "תנו רבנן: ואספת דגנך, – מה תלמוד לומר – לפי שנאמר (יהושע א): לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ואספת דגנך; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: ועבדת את אויבך וגו'. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידן. אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא".

וכיוצא בזה מצאתי שכתב בשו"ת אפרקסתא דעניא א, קנד: "אם עובד ה' רק בדרך הטבע, על זה אמר עשה שבתך חול, ואם עובד למעלה מהטבע, על זה אמר לוו עלי כו', דהקב"ה מזמין לו למעלה מן הטבע אע"פ שאין לו כלום". ובספר בן יהוידע לביצה שם כתב, שלוו עלי ואני פורע תלוי בשני תנאים, האחד שישמור הלכות יו"ט בעשה ולא תעשה. השני שישים מבטחו בה' ולא בעסקיו. וזהו שאמר "לוו עלי".

וצריך לבאר שמי שעובד את ה' למעלה מדרך הטבע כדרכו של רשב"י, אינו נחשב כמי שמסכן את ממון חבירו, שכן אחר שהוא מכיר בעצמו שהוא יכול לסמוך על הנס, הרי זה ריאלי שאף שאינו יודע איך, יזמן לו ה' כסף שיוכל להחזיר את החוב. (וכן מובא בהלש"ב א, 26, שהכל תלוי במידת הביטחון שלו).

ומ"מ למדנו מדברי רבא ואביי בברכות לה, ב, שהלכה לרבים היא כדעת רבי ישמעאל, וצריך לומר שכך הוא לכתחילה בעולם הזה לרוב העולם, לגלות את דבר ה' דרך סדרי הטבע בלא לסמוך על הנס.

ג,ה – הוצאות מצווה מחוץ לחשבון שקצבו לו בר"ה

ביצה טז, א: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת – פוחתין לו, ואם הוסיף – מוסיפין לו".

רש"י: "כל מזונותיו של אדם – כל מה שעתיד להשתכר בשנה, שיהא נזון משם – קצוב לו, כך וכך ישתכר בשנה זו, ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה – שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו".

וכתב הריטב"א: "לאו דוקא הוצאת שבתות וימים טובים דהוא הדין לכל הוצאה של מצוה אלא נקט הני דרגילי ושכיחי". ומפירוש ר"י בתוס' שם קצת משמע אחרת, שפירש: "הכל נפקי מקראי דלעיל מזונותיו דשבת כדאמר לוו עלי ואני פורע, תורה דכתיב חדות, וחדות היא תורה, דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט)".

עוד יש לסייג את הדברים, שכבר נפסקה הלכה המבזבז על יבזבז יותר מחומש (כתובות נ, א), ובתוס' ב"ק ט, א, 'אילימא' כתב, שהוא נוגע לכל המצוות. וכך למדנו ברמ"א או"ח תרנו, א, לעניין אתרוג: "וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצווה עוברת". וכתב במ"ב ח, ומ"מ חייב להוציא על כל פנים עישור נכסיו לזה, דגם בצדקה שיעור בינוני הוא מעשר. ע"כ. ואין הכוונה לכל מצווה עד חומש, אלא לכל המצוות יחד עד חומש. וכ"כ למשל באג"מ יו"ד א, סו"ס קסג, לעניין מצוות כתיבת ס"ת, שרק מי שיכול לכתוב את הספר במעשר מנכסיו, שישאר לו עוד מעשר לשאר מצוות, מצווה שיכתוב ספר תורה.

ואף בזה נראה שמוסיפים למי שמוציא יותר ממעשר עד חומש בתנאי שהוציא לשם שמים, וגם כפי הראוי לו לפי ערכו ומצבו הכספי, ובלא שיסמוך על הנס כשאינו ראוי לכך.


[1]. ולדעת היעב"ץ, ההוראה "לוו עלי" היא לנותן ההלוואה שיסמוך על ה' ויתן הלוואה לעני. וכך כתב בסידורו (דיני ערב שבת יב): "ועוד אני מפרש אותה שאמרו לוו עלי, לא באו לומר שילוה מישראל בלי משכון ויאכל הלה וחדי ויסמוך על הנס ואם אינו כדאי יתחלל שם שמים ח"ו, ויהא לווה רשע חלילה. אלא כך הוא הפירוש שילוה על ה' שיאמר למלוה לצורך הוצאת שבת אני לווה ממך על סמך שתבטח בה' שאמר לוו עלי, והיינו ודאי לוו עלי יע"ש". ובכך הלווה אינו גונב את דעתו של המלווה, ואם לא יזכה לנס, המלווה ימחל לו, שכן נתן את ההלוואה לשם שמים.

ד – כבוד השבת בבגדים

ד,א – האם מותר לכבס לכתחילה ביום שישי לכבוד שבת

בשש"כ מב, הערה יג, כתב, שרק בדיעבד אם לא הספיק לכבס ביום חמישי יכול לכבס כיום במכונת כביסה. ויש אומרים שכיום שמכבסים במכונת כביסה, אף לכתחילה מותר לכבס ביום שישי. כ"כ בעולת יצחק (א, ו),  שאין נתינתן למכונה חמורה ממסירתן לגוי שבוודאי מותר ביום שישי. וכ"כ בשו"ת אבני ישפה (א, מט), וכיוצא בזה כתב בהליכות עולם (ח"ג לך לך ג): "והיום שמכבסים במכונת כביסה חשמלית ואין צריך לבזבז הרבה זמן לכיבוס הבגדים מפני שהמכונה מכבסת הכל, נראה שמותר לכבס בערב שבת. ומכל מקום הנכון להקדים כדי שיום השישי יהיה כולו פנוי לצרכי שבת". וכן כתב ר"ח דוד הלוי במקור חיים.

ד,ב – בגדי לבן בשבת

האר"י נהג ללבוש ארבעה בגדי לבן בשבת, מלבוש עליון ותחתון, אזור וחלוק. והובאו דבריו בכה"ח רסב, כד. ובבאו"ה 'בגדים' כתב, שאם הדבר נראה כיוהרא אין ללבוש לבן. ובא"ר ד, הוכיח משבת קמז, א, שחכמים הלכו בבגדים שחורים בשבת (שהעירו שאסור לנער את בגדם בשבת משום כיבוס).

ונראה לענ"ד שדין 'טלית קטן' קצת שונה, שמצד אחד אינה נראית בחוץ, ומנגד כיוון שלובשים אותה על גופיה, אינה מתלכלכת מהגוף, ואין מצווה ללבוש 'טלית קטן' אחר לכבוד שבת.

ד,ג – ר' צדוק על בגדי שבת

קדושת שבת (מאמר ה, אות ד): "ועל כן אמרו (שבת קיג, ב, על רות) ושמת שמלותיך אלו בגדים של שבת, דדייקא משמלותיך, שהבגדים אין להם שייכות לעצם האדם שיהיה נקרא שמלותיך, דמשמע שמיוחדים אליה, ושהם שלה ביחוד, ומה יחוד יש לבגדים עם אדם, ומחר יוכל ללבשם אחר, והוא ילבש בגדים אחרים. אבל בגדי שבת, שהיא מה שלובש לכבוד הקדושה דשבת שבקרבו, וודאי יש להם שייכות להאדם הלובש ביחוד, וכפי קדושת השבת הקבועה בו… וכמו בעולם הבא דלכל אחד יש עולם בפני עצמו ומדור לפי כבודו… וכמו שהקדושה מעין עולם הבא, כן הלבושים שלובש לכבוד אותה קדושה הן מעין הלבושים דעולם הבא, שידוע שגם אז יש לבושים לנשמות הנעשים מתורה ומצוות, שעושה להם גם כן לכל אחד כפי מה שהוא, ואין לזר חלק בו. וכך הלבושים דשבת, אף שמצד גשמיותם ודאי גם כן אפשר שלמחר ילבשם אחר, והוא ילבש אחרים, מכל מקום מצד הקדושה שיש בהם מה שהוא מכבד על ידי זה השבת, מצד זה הם שייכים רק לו ביחוד". ועיין שם, שהסביר על פי זה מדוע כתבו ללבוש בגדים לבנים, ושהם כבגדי כהונה וכבגדי מלאכים, וככותנות אור של אדם הראשון. ועל ידי בגדים אלו ראה בועז את פנימיותה של רות, שמידתו יראה, והיא משלימה אותו במידת האהבה.

ד,ד – ללכת בבגד אחד כמה שבתות

כתב במ"ב רמב, ה, שלפי תקנת עזרא אין ללכת בחלוק אחד כמה שבתות. ע"כ. אמנם זה אמור לגבי לבנים וחולצה, אבל מכנסיים וחליפה, כל זמן שהם נראים נקיים ומגוהצים אין נוהגים לכבס כל שבת. כי אין בכך כבוד לשבת, ומנגד, הכיבוס המיותר מזיק לבגדים.

ז – איסור קביעת סעודה בערב שבת

ז,א – מהי סעודה שאסור לקבוע ביום שישי

הזכרתי בהלכה שלושה טעמים לאיסור הסעודה: א) שאם יאכל סעודה גדולה ביום שישי, לא יהיה לו תיאבון לסעודת ליל השבת (שו"ע או"ח רמט, ב). ב) שיש בזה פגיעה בכבוד השבת, שמשווה את כבוד השבת לכבוד ימי החול (פמ"ג). ג) שאם יקבעו סעודה גדולה בערב שבת, יהיו טרודים בה ולא יוכלו להתכונן כיאות לשבת (מ"א בשם ר"ח). ויש לחוש לשלושת הטעמים.[2]

סעודה גדולה שיש בה פגיעה בכבוד השבת, היא סעודה שיש בה ריבוי אנשים יותר מהרגיל, או שיש בה הרבה יותר מאכלים. וכן אם יש בה משקה חריף, הרי היא נעשית חשובה.

בנוסף לכך, כל שיש לחוש שלא יהיה לו תיאבון לסעודת ליל שבת, או שמרוב אריכות הסעודה או מפני שתיית המשקאות המשכרים, לא יוכל להתכונן כראוי לשבת, אסור לקיימה.

ואמנם רבים כתבו שסעודה גדולה היא סעודה שיש בה משקה משכר, וכ"כ הרמב"ם ל, ד: "אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת". וכ"כ הלבוש רמט, ב, ושועה"ר ח. אולם נראה שאין כוונתם להתיר סעודה גדולה בלא שתייה. אלא שלפי הנהוג אצלם הסימן לסעודה גדולה היא השתייה. אבל כיום שיש סעודות גדולות שאין בהן שתייה משכרת, נראה שגם אותן אסור לקיים בערב שבת. וכן למדנו מלשון הרמב"ם שהסיבה היא משום 'כבוד השבת'. וקיום סעודות אלו ביום שישי פוגע בכבוד השבת.  וגם ריבוי אנשים שאוכלים יחד משום כבוד האירוע משווים לסעודה חשיבות מרובה, ואף היא אסורה בערב שבת. ועיין בהלכות שבת בשבת ב, מג (ע' פט-צא), ולענ"ד דברי השש"כ מב, כו, יותר מכוונים להלכה.

ז,ב – האם מותר לערוך חתונה וסעודה ביום שישי

פסחים מט, א, במשנה: "ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו. אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו – יחזור ויבער, ואם לאו – מבטלו בלבו". וכן נפסק בשו"ע תמד, ז. הרי שסעודת אירוסין היא מצווה ומקיימים אותה בערב פסח. ודין ערב פסח אינו פחות חמור מדין ערב שבת. וטעם ההיתר לארס (לקדש) בערב פסח וערב שבת, שאם לא יזדרז יש לחוש שמא יקדמנו אחר, וממילא יש מצווה לערוך סעודה. ואפילו בתשעה באב אמרו שמותר לארס אשה שמא יקדמנו אחר, אלא שמחמת הצום אין עושים סעודה (שו"ע תקנא, ב).

וכן לגבי נישואין, אמרו במועד קטן (ח, ב, ט, א): "כל אלו שאמרו אסורין לישא במועד, מותרין לישא ערב הרגל". ומביאור הגמ' שם (ט, א), עולה שאין חשש שיערבו שמחה בשמחה, כי עיקר השמחה ביום הראשון לנישואין, היינו בסעודה שיקיימו בערב החג. וכך למד במ"א רמט, ג.

ומנגד בגיטין לח, ב, מובא ששתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתה בערב שבת… ושתיהן נעקרו. הרי שאסור לקיים סעודה בערב שבת. ואמרו בירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב): "אסור לארס אשה בערב שבת, הדא דאיתמר שלא לעשות סעודת אירוסין, אבל לארס יארס, שמא יקדמנו אחר". והבין בב"י סו"ס רמט, שאסור לעשות סעודת אירוסין בערב שבת. וכ"כ בשו"ע רמט, ב, שאסור לקבוע סעודת אירוסין בערב שבת מפני כבוד השבת.

ובמ"א רמט, ג, שאל על הירושלמי ושו"ע ממה שלמדנו בפסחים, שסעודת אירוסין היא מצווה ומקיימים אותה בערב פסח וממילא גם בערב שבת. ותירץ, שאם אירס לפני יום שישי, אסור לקיים את הסעודה בערב שבת, אבל אם אירס ביום שישי מקיים את הסעודה בו ביום. וכן דעת הגר"א. וכיום שנוהגים לערוך את האירוסין והנישואין יחד, ממילא יערכו אז את הסעודה.

וכבר למדנו שלדעת המ"א שם, גם נישואין מצד עצמם אפשר לערוך ביום שישי, וממילא גם את הסעודה. ונראה שטעם ההיתר לקיים בערב שבת נישואין וממילא סעודה, מפני שמצווה להקדימה כדי לקיים פרייה ורבייה[3]. וכ"כ תו"ש ב. וכ"כ בשועה"ר רמט, ו, אלא שהוסיף בסעיף ז', שמ"מ טוב שלא לאכול בסעודה זו אלא מניין מצומצם לבד מן השייכים לסעודה. ובבא"ח ש"ב לך לך כא, התיר סעודת נישואין, וסיים: "מיהו יזהר שתהא קודם שעה עשירית וכל מה שאפשר לו להקדים יקדים".

ומנגד לדעת הב"ח (רמט, סו"ס ג), רק סעודת ברית ופדיון מותר לערוך בערב שבת, כי זמנם קבוע, אבל סעודת אירוסין ונישואין, שתלויות בקביעת בני אדם, אסור לקבוע בערב שבת. וכיוצא בזה כתב בפרישה ד. וכך משמע משו"ע רמט, ב.

ונראה שכך סובר גם א"ר ד, שכתב שכאשר אפשר לדחות את סעודת האירוסין, אסור לקיימה בערב שבת. ואף שהוא התייחס לסעודת אירוסין, נראה שכך הדין גם לסעודת נישואין (וכך כתב בשמו בכה"ח רמט, י). וכך למד בכה"ח מח"א א, י, וכתב שכך המנהג בירושלים שלא לעשות סעודת אירוסין ונישואין ביום שישי.

ואפשר שיבארו את דברי המשנה בפסחים מט, א, שההולך לסעודת אירוסין בערב פסח הכוונה שהסעודה תתקיים בפועל בליל פסח (וכ"כ בשיירי קרבן על הירושלמי פ"ק דתענית ה"ח), ומזה דחייה לדברי המ"א. ואכן ישנם רבים שלא קיבלו את פירוש המ"א בירושלמי (עיין בחזון עובדיה ע' לג). ויש שפירשו שבערב פסח קל יותר לקיים את סעודת האירוסין, כי ממילא אסור לאכול חמץ משעה רביעית, ומצה אסורה כל היום, ולכן אין חשש שיאכל הרבה, אבל בערב שבת אסור (חק יוסף תמד, י, מאמ"ר ה, ועוד, כמובא שם בחזון עובדיה). ויש שחילקו שהואיל וביו"ט מותר לבשל, אין לחשוש שמא יעסוק בסעודה בערב יו"ט (חתם סופר בחידושיו להל' פסח תמד, ב, תורת חיים סופר רמט, ח). ובאבן העוזר (סי' רמט) ביאר, שהסעודה שהלך אליה בערב פסח היא ארוחה רגילה.

וקשה על הב"ח ודעימיה, ממו"ק ח, ב, שהתירו לשאת אשה בערב הרגל. ואפשר לבאר שדווקא בערב מועד אפשר לישא אשה, שאם ידחו את הנישואין, יצטרכו לדחותם בשבוע, אבל בערב שבת אין צורך לדחות אלא ליום ראשון או שני, ולכן כשאין הכרח, למרות מצוות פרו ורבו, אין לקיים את הסעודה ביום שישי[4].

ומסכם בחזון עובדיה ע' לב-לד, שאסור לעשות סעודת אירוסין או נישואין ביום שישי, אלא אם ירצה, יערוך נישואין בלא סעודה בערב שבת, ויכין את הסעודה לליל שבת. שכך הוא פשט דברי השו"ע, וכן דעת רבים, ומהם: הגהות מעשה רוקח רמט; בני ציון ליכטמן רמט, ה.

ובמ"ב ט' כתב שהעיקר כמ"א, שאם אירס ונשא בערב שבת, יעשה סעודה באותו יום. אולם לכתחילה כתב שטוב ונכון לדחות את הסעודה למחר או ליום אחר.


[2]. שאל הרמב"ן לגיטין לח, ב: "וקשה לי, דהא קי"ל כר' יוסי (פסחים צט, ב) דאמר אוכל והולך עד שתחשך ואפילו להתחיל, וי"ל הני מילי פעם אחת מפני הצורך, אבל לעולם לא משום דכיון דכל יומא ויומא עביד הכי מיחזי כמאן דמזלזל ביקרא דשבתא…". והביא דברים אלו הרשב"א שם: "ויש לומר דהני מילי לצורך שעה אבל לעשות כן תמיד מיחזי כמזלזל בכבוד שבת". וכ"כ הריטב"א שם.
[3]. ובשו"ע אה"ע סד, ג: "יש אומרים שאין נושאין נשים לא בערב שבת ולא באחד בשבת גזירה שמא יבוא לידי חלול שבת בתיקון הסעודה. ויש מתירין. וכן פשט המנהג לישא נשים בערב שבת, והוא שיטרח בסעודת הנשואין שלושה יום קודם הנשואין…"
[4]. יש שכתבו שגם ערוה"ש ח, סובר כב"ח, ולא היא, אלא רק כתב שסעודת אירוסין צריך לדחות כשאפשר, כי אין חיוב לקיים אותה דווקא באותו יום, שכן אין לה ברכה מיוחדת, ורק אם החתן והכלה נוסעים למקום אחר, מותר לקיים את הסעודה ביום שישי. ומשמע שלגבי נישואין, שיש חיוב לקיים את הסעודה באותו יום, אם קיימו את הנישואין שעות רבות לפני שבת, אין לדחות את הסעודה לסעודת ליל שבת. אמנם לפני כן הזכיר את דעת הב"ח שאוסר גם סעודת נישואין. אבל בסיכום התייחס רק לסעודת אירוסין.

ח – איסור עשיית מלאכה בערב שבת

ח,א – איסור עשיית מלאכה משעת המנחה

כתבתי שעיקר טעם האיסור הוא מכבוד שבת, שאין ראוי לעסוק במלאכה בשעות הסמוכות לשבת. ומתוך כך מובן גם שיש חשש שאם יעסוק במלאכתו יתרשל בהכנות לשבת. ולא רציתי לכתוב שהעיקר הוא כדי שיכינו את צרכי השבת, מפני שמצינו שלסוחרים מותר לעסוק במלאכה עד סמוך לשבת (מ"ב רנא, א), וכן מי שהוא שכיר אצל בעל הבית, רשאי לעבוד עד סמוך לשבת, כל שיהיה לו זמן להכין את השבת בצמצום (מ"ב רנא, ג, באו"ה ד"ה 'ויש'). ואם הטעם שיוכל להכין את צרכי השבת, מדוע מותר להם לעבוד אחר המנחה. אלא שהעיקר הוא שמלאכה שאסורה מהתורה בשבת, אין ראוי לעסוק בה בקביעות סמוך לכניסת השבת. ומעין האיסור שבחול המועד.

ובערוה"ש רנא, ד, תמה מדוע בעלי בתים אינם מבטלים ממלאכתם עד סמוך לשבת, ותירץ שאולי הוא משום דוחק פרנסה, ואולי רק למעסיקים אסור לעבוד אבל לפועלים מותר. ועוד סברה להקל, שהם גומרים מלאכה ישנה ולא מתחילים חדשה. ועוד, שהטעם הוא כדי להכין את השבת, ועתה הנשים מכינות את השבת. ומ"מ סיים שירא אלקים יעשה כתקנת חכמים וטוב לו. ע"כ. וגם בבאו"ה 'ויש' כתב ללמד זכות על הפועלים שחוזרים לביתם סמוך לכניסת השבת, שטעם האיסור כדי שיכינו צרכי שבת, ועתה בני הבית מכינים את השבת.

ח,ב – איסור הליכה יותר מג' פרסאות בערב שבת

סוכה מד, ב: "אמר אייבו משום רבי אלעזר בר צדוק: אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר משלש פרסאות. אמר רב כהנא: לא אמרן אלא לביתיה, אבל לאושפיזיה – אמאי דנקיט סמיך. ואיכא דאמרי אמר רב כהנא: לא נצרכא אלא אפילו לביתיה. אמר רב כהנא: בדידי הוה עובדא, ואפילו כסא דהרסנא לא אשכח". ורש"י פירש שהאיסור כאשר אינם יודעים שיבוא. וכ"כ הרמב"ם ל, יא. ולכן כיום שיש טלפונים, אין כמעט מקום לדין זה.

ונזכיר מקצת מפרטי הדין: אם יוצא לדבר מצווה, מותר, שהרי התירו להפליג אפילו כשזה עלול לפגוע בעונג שבת (באו"ה רמט, א, 'אין').

ובכמה דברים נחלקו האחרונים. א) אם לוקח עמו צרכי שבת, לעולת שבת אסור, כי לא פלוג. ולרש"ל, דרישה, א"ר ועוד – מותר (באו"ה רמט, א, 'ויוכל', הלכות שבת בשבת ב, 57). ב) אם רוכב על סוס, לפמ"ג והגר"ז, ירכב כמה שיספיק עד שליש היום. אבל לב"ח, מ"א וא"ר ג, אין צריך להחמיר בזה עד שליש היום בלבד. והטעם, שהחמירו יותר בהולך רגל, שהוא מתייגע ברגליו, וצריך להתאושש לקראת שבת.

וכתב מ"א בשם האגודה, שנוהגים להקל במקומם, כי רגילים להכין לשבת יותר, בשביל אורחים שאולי יבואו. וכ"כ במ"ב רמט, ג, אלא שהוסיף שמ"מ צריך להיזהר שלא יבוא סמוך לחשיכה מפני המכשולים הרבים שיש בזה.

והמטיילים ביום שישי צריכים להיזהר שלא יגיעו עייפים לשבת, שכבר למדנו (להלן ה, ג) שביום שישי צריכים להכין את צרכי השבת, ובכלל זה גם לנוח לקראת שבת, ובוודאי שלא לעשות את השבת שפחה לימות השבוע, שבה משלימים שעות שינה. וכמובן שצריך להיזהר לחזור זמן רב לפני שבת כדי להספיק להכין את כל צרכי השבת כראוי.

ט – מלאכות שמתחילות לפני שבת ונמשכות בשבת

ט,א – במקום הפסד וכשיש ספק אם המלאכה רועשת

בהלכות שבת בשבת ב, כא, סיכם את דברי הראשונים והאחרונים, והסיק שהואיל ורוה"פ החמירו כדעת רבה, יש לאסור פעולה שמרעישה, ורק במקום 'הפסד מרובה' אפשר להקל. אולם יש להעיר על דבריו, שהואיל והמחלוקת בדברי חכמים, ממילא יש מקום להקל בכל מצב של הפסד. ואפילו הרמ"א כתב שרק מלכתחילה יש להחמיר אבל במקום הפסד אפשר להקל, ולא כתב 'הפסד מרובה'. וכיוצא בזה כתב בשש"כ מב, מג. ק"ו אנחנו שמתחשבים בדעת השו"ע ודעימיה. עוד נראה, שבכל ספק בדין זה, גם למנהג אשכנז אפשר להקל.

ט,ב – הפעלת ממטרות האם נחשבת כמלאכה מרעישה

בציץ אליעזר ד, לא, כתב שקול הממטרות אינו חזק. וגם אליבא דרבה, שכך פסקו ר"ח, תוס' ודעימיה, אין בזה איסור. והסברה ברורה, שהדוגמא לאיסור לפי רבה, היא הפעלת טחנת קמח, והרעש שלה עצום ונשמע למרחקים, ואין ללמוד מזה לקול חלש. אמנם בהלכות שבת בשבת ב, כ, כתב שהואיל וקול הממטרות נשמע, היא נחשבת כמלאכה רועשת.

והלכה כציץ אליעזר, שכן גם לאוסרים האיסור מדרבנן, וספק דרבנן לקולא. בנוסף לכך, הוא ספק ספיקא, שכן לדעת הרבה ראשונים ואחרונים אין כלל איסור בזה, שהלכה כרב יוסף. עוד כתב שם בציץ אליעזר ד, לא, שלכתחילה טוב שבעל הגינה ידביק פתקה על יד השער ויכתוב כי הממטרות לא הופעלו בשבת. ע"כ. ולא נהגו כן, ובמיוחד היום שהרבה מאוד גינות מושקות על ידי מחשב.

ועיין להלן יט, ה, שמותר לסגור ממטרות בשבת, ועיין בהרחבות שם שלחזו"א יש להיזהר לסגור דווקא את הברז הראשי, ולרב פרנק אין צורך להיזהר בזה.

ט,ג – האם מכונות כביסה, מדפסת ופקס נחשבים כרועשים

כתבתי בהערה לגבי מכונות כביסה חדשות, שאינן מרעישות כישנות, ויתכן שגם הרמ"א יסכים לשו"ע שמותר לכתחילה להפעילם לפני כניסת השבת. אמנם כתב בהלכות שבת בשבת ב, כב (ע עז), שגם פעולת פקס ומדפסת נחשבת רועשת, ולרמ"א אסור. ובוודאי יאמר שגם מכונות כביסה חדשות יחשבו כרועשות.

אך כאמור, צ"ע בדבריו, שכן אפשר לומר שרק רעש גדול שנשמע למרחקים, כטחנת קמח, אסור. וכ"כ בציץ אליעזר ד, לא, לעניין ממטרות. והביאו להלכה בשש"כ כו, ח. אמנם לגבי מכונת כביסה כתב בשש"כ מב, ג, שהיא נחשבת לרועשת. ומן הסתם התכוון למכונות הישנות. ואמנם ברור שמכונת כביסה ישנה אינה מרעישה כטחנת קמח, אבל יתכן שהואיל והיא פועלת בתוך הבית, אוושא מילתא יותר, ולרבה אסור להפעילה. ויתכן שעל פי זה יש לאסור גם מדפסת ופקס. אך הואיל והדין דרבנן, ולרמב"ם ושו"ע מותר לגמרי, אין לאסור פעולת מדפסת ופקס שנמשכת מערב שבת.

ט,ד – שעון מעורר וגנרטור

עוד כתב בהלכות שבת בשבת ב, כג, שמותר לכוון שעון מעורר מערב שבת, וכן להפעיל גנרטור ומזגן, אף שהם משמיעים רעש בשבת. והטעם שידוע לכל שאין מפעילים אותם בשבת. ובמיוחד בגנרטור, מסר בשם החזו"א, שהואיל ויודעים שהוא כדי שלא להשתמש בחשמל בשבת, אין שום חשש. (שכן הגנרטור צועק 'שבת'). וכתב בשם הרב אלישיב, שהדין תלוי ברגילות, שמה שרגילים להפעיל לכמה ימים אין לחשוש. לפי זה כתב שיש לפקפק על הפעלת מזגן, אלא שהואיל ויש צער גדול מהחום, והוא גם צורך מצווה של עונג שבת, אפשר להקל. ולפי מה שכתבתי, אין המזגן מרעיש כדי לאוסרו. ועוד שגם לפי דרכו יש להקל, שכן רגילים כיום להפעילו על שעון שבת גם בימות החול, וק"ו בשבת.

יב – נסיעה במטוס או רכבת בערב שבת

יב,א – במחלוקת הרז"ה והרדב"ז

לכאורה ישנה מחלוקת לגבי טיסה במטוס או נסיעה ברכבת שמתחילה מערב שבת ונמשכת בשבת לצורך מצווה, ולדעת רוב הפוסקים מותר. אולם בפועל יש להחמיר כפי שיבואר בהמשך. וכך הוא סדר הסוגיה:

לדעת הרז"ה, ריב"ש (יז), תשב"ץ (א, כא), רשב"ש (תח), ושו"ע רמח, ד, רמ"א רמח, א, גם כשברור שיציאתו תגרום שאח"כ יאלץ לחלל שבת, כיוון שהוא יוצא ביום חול לצורך מצווה – מותר. ובשלושת הימים הראשונים, גם כשאינו יוצא לצורך מצווה, רשאי לצאת, למרות שהוא יודע שיגיע לידי איסור דאורייתא בשבת, מפני שיהודי אינו צריך להגביל את עצמו בשלושת הימים של השבוע ממה שיהיה לו בשבת. וכדבריהם פסקו א"ר רמח, יב. וכ"כ בציץ אליעזר ה, ז, ויבי"א יו"ד ה, כג, א.

לעומת זאת, לדעת הרדב"ז (ד, עז), וריב"ל, כנה"ג (הגב"י), מ"א (רמח, יד), ההיתר הוא רק כשיש ספק אם יצטרך לחלל שבת, אבל אם ברור שיחלל שבת אפילו שהוא יוצא לצורך מצווה אסור, וכ"כ בבאו"ה 'ופוסק'. ומשמע שרק כאשר יעבור באיסור תורה, יהיה האיסור לדעתם (וכ"כ רדב"ז ד, פז, במפורש). ואפילו בשלושת הימים הראשונים ויוצא לצורך מצווה, אם ידוע שיעבור באיסור תורה, אסור לצאת לדעתם. וכ"כ בחת"ס ו, צז. ובמנחת יצחק ב, קו.[5]

ומחלוקת זו קשורה למחלוקת רשב"ג ורבי, בשבת יט, א, שלדעת רבי, צריך להתנות עם הגוי שיעגנו בשבת, ולדעת אביו, רשב"ג, אינו צריך להתנות עמו שישבות. ונחלקו הראשונים כמי ההלכה: לרמב"ם ושו"ע הלכה כרבי, ואילו לר"ח שבת יט, א, או"ז סי' ג, ריב"ש קא, טור, הלכה כרשב"ג.

ואם נאמר שהלכה כרשב"ג, משמע שהלכה כדברי הרז"ה ודעימיה, שאם אין צורך להתנות עם הגוי שישבות, סימן הוא שכיוון שיצא לצורך מצווה, פטור מלתכנן את שבתו. וכ"כ הריב"ש קא, שהלכה כרשב"ג וכן הלכה כרז"ה. אמנם אין הכרח שכל הסוברים כרשב"ג יאמרו כרז"ה, שכן אפשר שרשב"ג אמר שאינו צריך להתנות, אבל אם ידע בוודאות שיצטרך לחלל שבת בדברים דאורייתא, לא יוכל להפליג עמו בספינה.

ולפי רבי, שאמר: "ופוסק עמו על מנת לשבות, ואינו שובת", תלוי מה הדין אם הגוי לא הסכים לשבות. שכן לדעת א"ר, הגר"ז ורוה"פ, לדעת רבי חובה לעשות השתדלות לשבות, אבל אין זה מעכב, וממילא אפשר שהרז"ה ודעימיה כדעת רבי. וכן כתב התשב"ץ א, כא, שפסק כדעת רבי וכדעת הרז"ה.

אבל למ"א רמח, א, שסובר שלדעת רבי התנאי מעכב, ואם ברור שימשיך להפליג בשבת, אסור להפליג עמו, מוכרחים לומר שהלכה כרדב"ז. ואם נלך לפי הפירוש שאין להפליג לצורך רשות בשלושה הימים הסמוכים לשבת, שמא יעבור באיסור דרבנן, שהגויים יבצעו עבורו מלאכות (כשיטת הרמב"ן. או שהחשש לתחומין אבל תחומין מדרבנן), יצא שלפי שיטת המ"א אסור לצאת לצורך מצווה כאשר יש ודאות שיחלל שבת, אפילו באיסור דרבנן. אולם אם נלך לפי הפירוש שהחשש הוא שמא יעבור באיסור תורה (דעת הרז"ה שהחשש שמא הישראל יצטרך לעשות מלאכות, או תחומין אליבא דהסוברים שהוא מהתורה, או ביטול עונג שבת לרי"ף, שהחת"ס כתב עפ"י הרמב"ן שהוא מהתורה), אזי רק כאשר ידוע שיצטרך לעבור באיסור תורה, יהיה אסור לצאת אפילו לצורך מצווה.

אמנם זו דעת מיעוט (המ"א, ולא ברור אם יש עוד שפסקו כמותו), שכן רבים פסקו כרשב"ג, ואף מהפוסקים כרבי, רבים סוברים שאין הפסיקה לשבות מעכבת.

לפיכך, נראה שמעיקר הדין, אם ידוע שיעבור באיסור דרבנן, מותר לצאת לצורך מצווה. וכאשר ידוע שיגיע לאיסור תורה, נחלקו הפוסקים אם מותר לצאת. ונראה מדעת רוב הפוסקים שמותר לצאת. ובמיוחד שגם לדברי האוסרים, עצם האיסור לצאת בערב שבת הוא מדברי חכמים, שכן בשבת עצמה מותר לו לעשות את המלאכות משום פיקוח נפש, הרי שמדובר בספק דרבנן (וכ"כ בתוספת שבת סק"ה). ואע"פ כן פוסקים חשובים, כמ"א, חת"ס, ומ"ב, סוברים שכאשר יגיע לאיסור דאורייתא בשבת – אין לצאת.

יב,ב – האם הטס במטוס או נוסע ברכבת על ידי גוי עובר באיסור תורה

בשו"ע ורמ"א (תד, א) מבואר שההולך מחוץ לתחום, למעלה מעשרה טפחים מעל ימים ונהרות, אפילו אם יצא מחוץ לי"ב מיל, לא עבר באיסור תחומין. אבל ביבשה, כאשר הלך יותר מי"ב מיל מעל גובה עשרה טפחים, יש להחמיר, שהוא אסור (וכך פירש במ"ב תד, ז-ח).

אלא שמכמה צדדים אפשר לומר שהאיסור מדרבנן. ראשית שלדעת הרבה ראשונים, איסור תחומין אינו מדאורייתא, כמבואר להלן ל, א. וגם לסוברים שהוא מדאורייתא יש כמה ספקות אם באופן זה הוא אסור מהתורה: א) דעת הסוברים שגם מעל היבשה, אם עבר י"ב מיל מעל גובה עשרה טפחים, עבר באיסור דרבנן בלבד, וכך דעת הגר"א, כמובא במ"ב תד, ז. ב) בבאו"ה (תד 'והואיל') מביא את דעת הרמב"ן שיציאה מהתחום יותר מי"ב מיל הוא איסור דאורייתא רק אם בפועל האדם הולך, אבל אם הוא יושב בספינה או מטוס שהם בעצמם רשות היחיד אינו נחשב מהלך מחוץ לתחום ("איהו מינח נייחא וספינה הוא דקא מסגיא"). ג) דעת רע"א והגר"ז (מובאים בבאו"ה 'והואיל'), שאין תחומין דאורייתא בכרמלית אלא רק ברה"ר דאורייתא.

אמנם מצד ביטול עונג שבת, יש בזה איסור תורה לפי מה שכתב החת"ס (ו, צז), על פי דברי הרמב"ן, שכל מי שאינו שובת, ומתנהג בשבת כמו שהוא נוהג בחול – מבטל מצווה מהתורה. אולם דבריו אינם מוסכמים על כל הפוסקים.

יב,ג – למעשה יש לאסור זולת מקרים נדירים ביותר

ואף שלרוה"פ גם אם ברור שיציאתו תגרום שיעבור באיסור תורה (משום פיקוח נפש או בעל כרחו), כל שהוא יוצא לצורך מצווה, רשאי לצאת בשלושת הימים הסמוכים לשבת, ולצורך רשות בשלושת הימים הראשונים שבשבוע. ואם רק יעבור באיסור דרבנן, כמעט לכל הפוסקים מותר.

מכל מקום נראה שאין להקל בזה גם לצורך מצווה, וגם כשהחשש הוא שיעבור על איסור דאורייתא רק לחלק מן הפוסקים (כמו בביטול עונג שבת, או תחום שבת לרמב"ם).

וזה על פי דברי שיבולי הלקט עניין שבת קי"א, שרק בעבר שהיה בזה צורך קיומי, כיוון שחלק מהפרנסות תלויות בשיירות ובספינות "לא נראה לחכמים להחמיר בדבר דלא היו יכולים לעמוד בה". ולכן הוצרכו להעמיד את הדין על עיקרו, שהואיל ועלה לספינה או התחיל ללכת בשיירה לפני כניסת השבת, אין עליו איסור. וכשתכנס השבת, אם יהיה פיקוח נפש, יהיה מותר לעשות כל הנצרך. ורק קבעו שלצורך רשות אין לעשות זאת בשלושת הימים הסמוכים לשבת. אבל כיום, אין נסיעה או טיסה, אפילו הארוכה ביותר, שלא תוכל להתחיל ולהסתיים בימי החול. ואפילו בספינות של היום, נתמעטה כל כך הסכנה, עד שניתן בקלות לעגון באמצע הים, או ליד החופים. וכן ניתן לעשות שותפות עם גוי, ושגויים יפעילו את הספינה בשבת, באופן שלא יהיה צד של איסור. ולכן אין היום צורך להקל בזה, וחזר הדין להיות דומה לכל הגזרות שגזרו חכמים, שלא יעשו דברים שיגיעו מחמתם לחילול שבת.

בנוסף לכך, היציאה לשיירות או הפלגה בספינה היתה אירוע נדיר ומיוחד, לעומת נסיעה ברכבות ומטוסים כיום. ואם נתיר כיום לעלות על רכבת או מטוס בערב שבת, תפרץ חומת השבת, ותיעשה כחול. אנשים יעבדו עד הרגע האחרון, ויעלו למטוס שיטיס אותם במשך שעות לביתם, ותתבטל השבת. ויש חשש גדול שרבים ילמדו מכך שניתן להקל במלאכות שבת ובכבוד השבת, ובמיוחד בקרב אותם שמחויבותם להלכה רופפת. לפיכך יש להחמיר שלא לעלות על רכבת או מטוס אפילו בערב שבת ולצורך מצווה. וכיוצא בזה כתב במשנה הלכות ג, לז, שיש לחלק בין חילול שבת ארעי (כעלייה לספינה בעבר) לחילול שבת קבוע.

אמנם בשעת צורך גדול, כשברור שצורך המצווה בזה חשוב מאוד, עד שהוא גובר על הפגיעה בכבוד השבת על כל ההשלכות הקשות שיגרמו מכך, כהוראת שעה יש מקום להקל.


[5]. עוד יש לציין כי נחלקו הפוסקים בשאלה, האם הרי"ף, שפירש שהאיסור להפליג לצרכי רשות בשלושה ימים הסמוכים לשבת מפני ביטול עונג שבת, יסכים לדעת הרז"ה או לא.
כתב הריב"ש יז, שאע"פ שהרי"ף והרמב"ם פירשו את הברייתא בדרך אחרת, מ"מ גם הם יסכימו לדעת הרז"ה. וכן מוכח מדברי הריטב"א יט, א, שכתב שקרוב פירוש הרז"ה לפירוש הרי"ף. ומעין זה כתב מהרי"ק (שורש מה, מובא בב"י) שאף הרי"ף יודה במי שמפליג בג' ימים הראשונים ויגיע לידי איסור תחומין, שאין איסור בדבר. וכן נראה בפשטות דעת השו"ע ד, והרמ"א א, שאע"פ שכתבו כטעם הרי"ף בסעיף ב, בכל זאת העתיקו את דינו של הרז"ה והריב"ש בסעיף ד, ומשמע שלדעתם אינם חולקים. (וכן מוכח מד"מ א שהקשה על תמיהתו של הב"י במהרי"ק, יעו"ש).
מאידך, הרי"ף מביא את דברי ר"ח שטעם האיסור להפליג בספינה ג' ימים לפני שבת משום חשש איסור תחומין, ומקשה עליו, שאם זה החשש, למה אסרו חז"ל להפליג בספינה רק ג' ימים לפני שבת, היה להם לאסור גם מיום א'. ולכן הב"י חלק על מהרי"ק, וביאר שלרי"ף, אם יהיה איסור תחומין, גם בג' ימים ראשונים אסור לצאת. וכן כתב הרדב"ז (ד, עז), וריב"ל (ב, נג), שהרי"ף אינו מסכים לרז"ה. והסכים לדבריהם בבאו"ה (רמח, ד 'ופוסק').
וקשה היאך פסק השו"ע כרז"ה וכרי"ף כאחד. ואפשר לומר שדווקא בימים שקמי שבתא וכשאינו לצורך מצווה, חוששים לכל החששות, ובכללם לחשש של הרי"ף. אבל כאשר אדם יוצא לצורך מצווה, כיוון שהוא עוסק במצווה פטור מלחשוב על המצווה הבאה. ובימים הראשונים של השבוע, אינו צריך כלל לתכנן מה יהיה בשבת, ולא קיבל בזה את דעת הרי"ף.