א – זמני השבת

א,א – בין השמשות – משקיעה עד הכספת המערב וצאת הכוכבים

שבת לד, ב: "תנו רבנן: בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה… ואיזהו בין השמשות – משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון – זהו לילה, דברי רבי יהודה… רבי יוסי אומר: בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו".

ונחלקו שם בביאור דברי ר' יהודה, ונזכיר את דעת רבה אמר רב יהודה אמר שמואל, שהלכה כמותו: "איזהו בין השמשות – משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין [ושם בגמ' לה, א, מבואר: "פנים המאדימין את המזרח", כלומר, צד מערב], והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – נמי בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון – לילה".

ובשבת לה, א, מבואר שבין השמשות לפי ר' יוסי הוא לאחר בין השמשות לפי ר' יהודה, ושיש לחוש להלכה לדעת שניהם. "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה לענין שבת, והלכה כרבי יוסי לענין תרומה… דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דר' יוסי".

ובשבת לה, ב, עוד הגדרה לבין השמשות. "אמר רב יהודה אמר שמואל: כוכב אחד – יום, שנים – בין השמשות, שלשה – לילה. תניא נמי הכי: כוכב אחד – יום, שנים – בין השמשות, שלשה – לילה. אמר רבי יוסי: לא כוכבים גדולים הנראין ביום, ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה, אלא בינונים".

א,ב – גדר השקיעה

רק לאחר ששקעה כל החמה ונעלמה מן העין, הוא זמן שקיעת החמה (מהר"ם אלשקר צו). וכן מבואר בהזמנים בהלכה לז, ג-ד, 3. כאן המקום לציין שעיקר המקורות שבפרק זה בנויים על סיכומו הבהיר, אמנם סידור הסוגיה, ההדגשות וההכרעות אינן על פיו, שהוא התרחק מלהכריע. מעתה אזכירנו בראשי תיבות: הזמ"ב.

א,ג – שלושה כוכבים בינוניים

צאת שלושה כוכבים בינוניים הוא הזמן המובהק ביותר מבחינה הלכתית לתחילת הלילה, כ"כ בבאו"ה רסא, ב, 'שהוא': "שזהו הסימן המובהק  ללילה הנאמר בגמרא בכמה מקומות [בברכות ב, א, ופסחים ב, א, ומגילה כ, ב], וקודם לכן לא הוי לילה ודאי. וסימן זה שייך בכל מקום ובכל זמן, אך מפני שאין אנו בקיאין בבינונים צריך קטנים וכדלקמיה…".

א,ד – איזה הם שלושת הכוכבים הבינוניים

הכוכבים מאירים תמיד, אלא שביום, מרוב אורה של השמש, אין אורם ניכר, וכאשר מחשיך מתחילים לראותם, תחילה את אלה שאורם רב יותר ואח"כ את אלה שאורם מועט. ויעויין בהזמ"ב פרק מז, שהאסטרונומים קבעו מדרג למדידת אור הכוכבים. בתחילה חילקוהו ל-6 מדרגות, ואח"כ כשמכשירי הראייה השתכללו, הרחיבוהו ליותר מדרגות. בכל אופן אם נקבע שבינוני הוא באמצע, בין הכוכב המאיר ביותר לקטן ביותר שעדיין נראה לעין האדם, אזי הכוכבים הבינוניים נראים זמן רב מאוד אחר השקיעה. ואף שיש שביארו כך (עיין שם נ, ד), מ"מ הביאור המקובל שבינוניים הכוונה לכוכבים הראשונים שנראים אחר השקיעה. שכך עולה מדברי הברייתא: "לא כוכבים גדולים הנראין ביום, ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה, אלא בינונים" (שבת לה, ב). הרי שהגדולים נראים ביום, לפני השקיעה, ואלו כוכבי הלכת – נוגה, מאדים וצדק (שם פרק מט). והכוכבים שמתחילים להיראות מיד אחר השקיעה, הם הבינוניים, וכאשר רואים מהם שלושה, זהו צאת הכוכבים. אמנם ביחס לכלל הכוכבים הנראים, שלושה כוכבים אלה הם מהגדולים ביותר. (וסמוך לביהש"מ הם נראים כקטנים או לכל היותר בינוניים, מפני האור שברקיע). ועיין בהזמ"ב פרק נ.

אלא שלא בארו חכמים לפי ראייתו של איזה אדם קובעים את זמן צאה"כ, והדבר נותר בספק ושנוי במחלוקת: י"א שהולכים לפי ראיית מומחים גדולים (כ"כ הגר"ז פסקי הסידור), וי"א שהולכים לפי אנשים רגילים (ס' אור היום סי' מא). ועיין בהזמ"ב מח, י.

א,ה – האם הכוכבים הם סיבת הלילה או סימן

עוד יש לעיין האם הופעת הכוכבים בפועל גורמת לתחילת הלילה, או שהופעת הכוכבים היא רק סימן. ונפקא מינא בחודש תשרי, שמצד ההחשכה של כיפת השמיים (לפי מס' המעלות שהחמה מעבר לאופק), אחר מספר מסוים של דקות מהשקיעה, היה ניתן לראות כוכבים, כפי שרואים בפועל בחודש ניסן, אלא שהואיל ומצב הכוכבים בשמים שונה בחודש תשרי, בפועל אין רואים באותו הזמן שלושה כוכבים (הזמ"ב מז, יב, מח, 6*). ויתכן שנחלקו בזה הראשונים (שם מח, ד). ובפני יהושע (שבת לה, ב) כתב שהכוכבים הם סימן. וכך נראה מלשון הגמרא ברכות ב, ב: "סימן לדבר צאת הכוכבים". (עיין שם מח, ב-ה). הרי שאפשר לקבוע את זמן צאה"כ לפי מצב החמה מעבר לאופק ולא לפי אפשרות ראיית הכוכבים בפועל.

א,ו – האם זמן הכסיף העליון שווה לצאת הכוכבים

ר' יהודה אמר (שבת לד, ב), שהלילה מתחיל בוודאות כאשר הכסיף התחתון והעליון. ואילו זה שהלילה מתחיל מעת שיצאו שלושה כוכבים בינוניים, מובא בגמרא (שבת לה, א) בשם ברייתא, וכן אמר רב יהודה אמר שמואל. והגמרא הזכירה את זמן צאת הכוכבים אחר שהביאה את דברי ר' יוחנן, שאמר שיש להחמיר כר' יהודה בכניסת השבת וכר' יוסי באכילת תרומה, שאין לאוכלה עד "דשלים בין השמשות דר' יוסי". הרי שברור שלר' יוסי הלילה מתחיל בצאה"כ (ולגירסה אחת ר' יוסי הוא זה שמבאר שמדובר בכוכבים בינוניים). השאלה האם גם ר' יהודה מסכים לכך.

ושאלה זו תלויה בשאלה, האם זמן ביהש"מ של ר' יוסי, שהוא כהרף עין, סמוך לגמרי לסוף זמן ביהש"מ של ר' יהודה. הרף עין הוא "כשיעור קריצת עין ברפיון ולא בחזקה" (רש"י שבת לד, ב). והוא כרבע שנייה (הזמ"ב מ, ה). שאם הוא סמוך לגמרי, הרי שהכסיף העליון שהוא סוף ביהש"מ לר' יהודה שווה לצאת הכוכבים. ואם הוא מופלג ממנו, הרי שצאת הכוכבים הוא אחר זמן שהכסיף העליון.

ואכן נחלקו בזה הפוסקים עד כמה ביהש"מ של ר' יוסי סמוך לסוף ביהש"מ של ר' יהודה, ושלוש דעות בזה: א) יש אומרים שהוא חל מיד, וממילא אין בזה תוספת זמן על שיעור מהלך שלושת רבעי מיל (רש"י, הגר"א ועוד). ב) יש אומרים שהוא מופלג מעט, כשיעור מהלך חמישים אמה, שהוא כחצי דקה (רמב"ן, רא"ש, ועוד). ג) יש אומרים שהוא מופלג הרבה (ראב"ן, דעה שנייה בתוס', ועיין להלן בדעת הרמב"ם והסמ"ג, שביהש"מ 20 דקות). ועיין בכל זה בהזמ"ב מ, ח-טז; מח, י-יא.

א,ז- כמה זמן הוא בין השמשות

בשבת (לד, ב) בברייתא המביאה את דברי ר' יהודה שבין השמשות תלוי בהכספת המערב, מובאת דעת ר' נחמיה שהוא משך מהלך חצי מיל. ושם אח"כ מביאה הגמרא שתי דעות כמה הוא שיעור משך בין השמשות לפי ר' יהודה. לרבה הוא כשיעור מהלך שלושת רבעי מיל. ולרב יוסף הוא כמהלך שני שליש מיל.

ופסקו הרי"ף והרא"ש שהלכה כרבה, ששיעור ביהש"מ הוא כמהלך שלושת רבעי מיל. ושני טעמים לכך, האחד שבדרך כלל הלכה כרבה, ועוד שהואיל והוא ספק, יש להחמיר כדעת רבה שמרחיב את הזמן. אמנם כתב הרא"ש בשם תר"י, שהואיל וזה ספק, בתעניות מקילים כדעת רב יוסף.

וכפי שלמדנו אמרו חכמים (שבת לה, א) שיש לחוש למעשה גם לדעת ר' יוסי שהוא כהרף עין. אלא שנחלקו האם זמן הרף עין זה סמוך לביהש"מ של ר' יהודה או מופלג.

א,ח – שיעור מהלך שלושת רבעי מיל ומשך ביהש"מ

נחלקו הפוסקים בשיעור מהלך מיל, כמה דקות הוא: א) י"א שהוא 18 דקות, וכ"כ בשו"ע תנט, ב, לעניין שיעור החמצה. וכעין זה כתב במ"ב רסא, כג. ב) י"א שהוא 22.5 דקות, וכך דעת חק יעקב והגר"א (והזכירם בבאו"ה תנט, ב)ג) וי"א שהוא 24 דקות, וכך דעת מהרי"ל כמובא במ"א תנט, ג.[1]

וממילא נחלקו בשיעור שלושת רבעי מיל: א) 13.5 דקות. ב) 16.9 דקות. ג) 18 דקות.

וכפי שלמדנו (א, ו) צריך גם להתחשב בדעת ר' יוסי, אלא שיש אומרים שאין צורך להוסיף לשיטתו כלום, כי הרף עין הוא חלקיק שנייה. וי"א שצריך להוסיף כחצי דקה, כי כך הוא מופלג מביהש"מ של ר' יהודה. ויש סוברים שצריך להוסיף יותר, מפני שלדעתם ביהש"מ של ר' יוסי מופלג מביהש"מ של ר' יהודה.

והרמב"ם (תרומות פ"ז ה"ב), והסמ"ג כתבו שביהש"מ הוא כשליש שעה – 20 דקות. ונראה שלדעתם ביהש"מ של ר' יוסי מופלג מעט ולכן הוסיפו 2 דקות (לדעה שמהלך 3/4 מיל 18 דקות). או שהוא מופלג יותר, ולכן הוסיפו יותר דקות (לדעה שמהלך 3/4 מיל 13.5 או 16.9 דקות). ועיין בהזמנים בהלכה מ, יז-יח.

א,ט – הקדמה לחישוב הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים

כפי שלמדנו, לדעת רבים מהלך מיל הוא 18 דקות, וא"כ שלושת רבעי מיל הוא 13.5 דקות. וקשה מאוד היאך אפשר לומר שאז הוא זמן צאה"כ כאשר בפועל אין כמעט מי שרואה אז שלושה כוכבים.

כדי לבאר את העניין יש לדעת כי ההפרש שבין השקיעה לזמן ראיית הכוכבים אינו קבוע, והוא תלוי בשלושה גורמים: א) גובה המקום מעל פני הים. ב) עונת השנה. ג) המיקום הגיאוגרפי לפי קוי הרוחב. ונרחיב יותר:

גובה המקום: ככל שאדם נמצא במקום גבוה יותר, כך הוא רואה את השמש זמן רב יותר. שכן בזמן שהחמה נעלמת מעיני אלה שנמצאים בגובה פני הים, העומד על מקום גבוה עוד רואה אותה. אבל צאת הכוכבים אינו מושפע מכך, מפני שהחשכת פני הרקיע תלויה במיקומה של החמה מעבר לאופק השטוח. וכך הוא החשבון: בגובה 100 מטר איחור השקיעה הוא בערך – 98 שניות. 200 מטר – 141 שניות. 400 מטר – 202 שניות. 800 מטר – קרוב לחמש דקות. (יש לשים לב שהאיחור אינו עולה במכפלה של גובה, אלא המטרים הראשונים משפיעים יותר מהאחרונים. ועניין זה נתבאר בהזמ"ב ז, 1).

עונת השנה: כאשר החמה שוקעת בקו ישר יחסית, תהליך ההחשכה מהיר, וכאשר החמה שוקעת בקו אלכסון, תהליך ההחשכה איטי. לפיכך בימים השווים, היינו בניסן ותשרי, הזמן שבין השקיעה לצאה"כ הוא הקצר ביותר. ובחורף ובקיץ החמה שוקעת יותר באלכסון, ומשך הזמן שבין השקיעה לצאת הכוכבים מתארך. הזמן הארוך בחורף הוא ביממות שבהן הלילות הארוכים ביותר, בסביבות 22/12. ובקיץ ביממות שבהם הימים הארוכים ביותר, כשהשיא בסביבות 21/6.

המיקום הגיאוגרפי: ככל שקרובים יותר לקו המשווה, כך מסלול השקיעה נראה ישר יותר, וממילא האור נעלם מהר יותר, וככל שנמצאים קרוב יותר לקוטב, כך המסלול נוטה יותר על צידו, והאור נעלם באיטיות. עד שבערים הקרובות יחסית לקוטב הצפוני, למשל, כמו לנינגרד, ישנם ימים שבהם אף שהחמה שקעה, עדיין יש אור שנמשך כל הלילה. כי החמה סובבת סמוך לאופק בלא שתשקע אל מעבר לחמש מעלות. לילות אלה נקראים שם "לילות לבנים".

לפיכך אין אפשרות לקבוע זמן מדויק, שכך וכך דקות אחר שקיעת החמה יראו תמיד שלושה כוכבים, כי הכל תלוי בגובה המקום, בעונת השנה, ובמיקום הגיאוגרפי. ואם כן מה ששיערו חכמים שמשך ביהש"מ הוא כמהלך 3/4 מיל, כוונתם בארץ ישראל, ואף בארץ הכוונה לתת כיוון כללי, כמה הוא בערך משך ביהש"מ, אבל אין כוונתם לשער מהלך מיל באופן מדויק, ולפי זה לקבוע באופן מדויק את זמן צאה"כ. וכך מוכח מעצם זה שגם שיעור מהלך מיל אינו קבוע אלא תלוי באדם ההולך ובתנאי הדרך. ואכן כפי שלמדנו נחלקו הפוסקים בשיעורו (בין 18 דקות ל-24). נמצא שאנו מוכרחים לומר, ששיעורים אלו אינם קבועים במסמרות אלא הערכה כללית. וכך אכן משמע מדברי חז"ל שכאשר דיברו על הזמנים נתנו בהם סימנים ברורים, שקיעה, הכספת העליון, צאת הכוכבים (שבת לד, ב; לה, ב). ואילו הערכת משך הזמן של ביהש"מ (שבת לד, ב) הוא עניין נלווה בלבד.

א,י – כיצד נחשב את זמן השקיעה וצאת הכוכבים

בעבר אכן נהגו הכל לקבוע את השקיעה, הכספת העליון וצאת הכוכבים, לפי מה שראו בעיניהם. והעושים כן כמעט שאינם יכולים לטעות, מפני שלכל היותר יתעכבו עוד מספר רגעים עד שיראו את שלושת הכוכבים. או יחשבו שהשקיעה מוקדמת יותר, אחר שיראו אותה נעלמת מאחרי ההר. הטעות אמנם עלולה להתרחש ביום מעונן, שאז יכולים לחשוב שהכסיף המערב, ולשער שבלא העננים היו יכולים לראות ג' כוכבים (עיין שו"ע רסג, יג; רסא, ג).

כיום קשה לנו להסתמך על השקיעה, כי רוב ישראל מתגוררים בערים גדולות בהן ישנן בניינים גבוהים שמסתירים את שקיעת החמה. ועוד יותר קשה להבחין בצאת שלושה כוכבים, מפני שתאורת החשמל גורמת לכך שאיננו יכולים לראות את הכוכבים סמוך להופעתם.

מנגד יש בידינו שעונים ויכולת חישוב מדויקת, אימתי צריכה החמה לשקוע, ואימתי מחשיך כל כך עד שאם היינו בסביבה חשוכה היינו רואים שלושה כוכבים. ואף אם נטען, כי ראיית הכוכבים בפועל היא הקובעת את הגעת הלילה, אפשר לומר זאת רק לגבי אותן דקות שלגביהן יש ספק אם ניתן בפועל לראות כוכבים, אבל אחר שהשעון יראה כי הגענו לזמן שכבר ברור שניתן לראות כוכבים, ברור שהגיע הלילה, כי אף אם אנחנו לא ראינו כוכבים, בוודאי כבר יש מי שראה או לכל הפחות יכול היה לראות כוכבים. וכן נוהגים בפועל בכל קהילות ישראל לסמוך על השעונים ועל חישובי הזמנים שבלוחות. (ועיין בהזמ"ב נא, 3).

לפיכך, הדרך שלנו לקבוע את זמן צאת הכוכבים היא על ידי הערכה עקרונית, באיזה מצב של החשכה ניתן לראות שלושה כוכבים. ולאחר מכן לחשב כמה מעלות ירדה אז החמה מתחת לאופק. ולאחר מכן, על פי החישוב המדויק של מהלך החמה ביחס לכל מקום ומקום וכל יום ויום בשנה, נוכל לקבוע בדייקנות לכל מקום בכל יום אימתי הוא זמן השקיעה וצאה"כ. (פותחו לשם כך תוכנות כדוגמת 'חזון שמים').

א,יא – אימתי ראו בפועל שלושה כוכבים לפי תצפיות וחישובים שונים

בספר 'זמני היום בהלכה' הזכיר שלושה זמנים לראיית כל אחד מארבעת הכוכבים שנראים בראשונה: הזמן הראשון, למיטיבי ראות ביותר, היודעים היכן הכוכבים צריכים להיראות. השני, לפחות בקיאים במיקום הכוכבים שיש להם ראייה מצוינת שאז הם רואים שלושה כוכבים בקושי גדול. והשלישי, לאנשים רגילים. ויצא שלפי השיעור הבינוני רואים שלושה כוכבים בינוניים כשהחמה 4.8 מעלות מתחת לאופק. וכיוצא בזה עלה ממחקר של אינם יהודים (הזמ"ב מז, יא-יב; נ, ו).

אמנם יש אחרונים שחישבו ומצאו כי רק כאשר החמה יורדת בין 5 ל-6 מעלות מתחת לאופק רואים שלושה כוכבים (קונטרס 'איזהו בין השמשות' לרי"ם שלזינגר. הזמ"ב מז, 11). ומובא שבהונגריה נהגו לחשב צאה"כ כשהחמה כ-5 מעלות או מעט יותר מתחת לאופק (שם נא, 3).

ויש אחרונים שחישבו שצאה"כ הוא מעט מאוחר יותר, וחישב וסיכם 'הזמנים בהלכה' (נ, ז, 18-19), שכוונתם כשהחמה 6.1 או 6.2 מתחת לאופק. (עפ"י ס' נברשת ח"ב ע' מה, שכך היתה הוראתו של ר"ש סאלנט, והרי"ם טוקצינסקי, והלוח של של ר' ניסים כצ'ורי שבספר מעשה נסים).

ויש שחישבו את זמן צאה"כ ליותר מאוחר, אך לא ברור עד כמה דקדקו בתצפית בכוכבים. לר' חיים פלאג'י הוא כ-7 מעלות, וכך מסרו בשם החזו"א (הזמ"ב נ, ח; נא, 18). ובדברי יוסף החמיר כשהחמה 8 מעלות מתחת לאופק. (הזמ"ב נ, 23).

א,יב – משך ביהש"מ לפי המבואר בפוסקים

הרמב"ם (הל' תרומות פ"ז ה"ב) כתב: "ויצאו שלושה כוכבים בינוניים, וזה העת כמו שליש שעה אחר השקיעה". וכ"כ הסמ"ג (ל"ת רנז), והחינוך (רעט). אמנם יש לדייק שכתב 'כמו'. משמע שהתכוון לומר שזמן זה אינו מדויק.

אולם ביבי"א ח"ז או"ח מא, ח, כתב לעניין מילה, ש-20 דקות אחר השקיעה הוא לילה, ולא חילק בין המקומות והעונות. וכתב שכך עשה ר' צדקה חוצין, אבל לא סיפר באיזה מקום היה ובאיזה תאריך. ובשמירת שבת כהלכתה ח"ב מו, מה, כתב בשם הרב אוירבאך ש-25 דקות מהשקיעה הוא ודאי לילה. ובאול"צ ח"א ע' קלח, כתב שרק אחר 27 דקות מהשקיעה יצא מהספק. וקשה שלא חילקו בין ירושלים לשפלה ובין עונות השנה. ובספר אוצר הברית ט, ה, ז, הזכיר שיש סוברים 24 דקות, ויש 28 דקות, וכתב שהורו לו שלא להחשיב ודאי לילה לפני 32 דקות.

א,יג – הלכה למעשה בזמן בין השמשות וצאה"כ (4.8 או 6.2)

למעשה נראה לסדר את הדעות השונות סביב שתי דעות: א) כשהחמה 4.8 מעלות מתחת לאופק, שאז מיטיבי הראות רואים שלושה כוכבים. ואמנם יש שהעידו כי ראו שלושה כוכבים לפני כן, אבל אלה היו מומחים במיוחד, ולכן נראה שאין להתחשב בהם. ב) כשהחמה 6.2 מתחת לאופק שאז אנשים רגילים יכולים לראות שלושה כוכבים. (אציין שבמספר הפעמים שיצאתי עם חברים לבדוק את זמן צאה"כ, לא ראינום לפני 6 מעלות).

ואמנם מצד הסברה נראה יותר שצאת הכוכבים הוא כשהחמה מעבר לאופק 4.8 מעלות. שכן על פי מה שנלמד בהמשך גם הזמנים ששיערו חכמים לרוה"פ מתאימים יותר לשיעור זה. וכן מצינו עדויות שונות שאז רואים שלושה כוכבים. וזה שאנשים רגילים עדיין לא רואים באותו הזמן כוכבים, אינו משנה את הדין. כי לא אמרו חכמים עד שיראו רוב האנשים שלושה כוכבים, אלא כל שיש מי שרואה שלושה כוכבים הרי זה לילה. וכל השאר יכולים לסמוך על עדותו.

אך כיוון שהדבר נוגע לספק דאורייתא, בצאת השבת, קביעת זמן ברית מילה וקריאת שמע, יש להחמיר עד שהחמה תשקע 6.2 מעלות מעבר לאופק.

א,יד – חישוב הזמן בפועל

כבר למדנו שההפרש בין השקיעה לצאה"כ תלוי גם בגובה המקום מעל פני הים, שככל שהוא גבוה יותר, כך השקיעה מתאחרת שם יותר, אבל צאה"כ יהיה באותו הזמן בין למי שגבוה ובין למי שנמוך.

בשתי הטבלאות שלפנינו ניתן לעמוד על ההשפעה של גובה המקום מעל פני הים ועונת השנה על ההפרש בין השקיעה לצאת הכוכבים. כמובן שגם שני החישובים לצאת הכוכבים: 4.8 למיטיבי ראות, או 6.2 לרואים הרגילים, משפיעים מאד על משך זמן בין השמשות. בטבלה הראשונה זמני השקיעה וצאת הכוכבים בירושלים, גובה 830 מטר מעל פני הים. בטבלה השנייה ההפרש בין השקיעה לצאת הכוכבים בתל אביב. כל החישובים לפי התוכנה 'חזון שמים' של הרב איתן ציקוני.

ירושלים

תאריך

שקיעה בהרי ירושלים

(איחור בדקות בגלל הגובה)

צאה"כ 4.8

(הפרש מהשקיעה)

צאה"כ 6.2

(הפרש מהשקיעה)

  17/3 אביב

17:52:53

(4:48)

18:07:00

(14:07)

18:13:36

(20:43)

21/6   קיץ

18:52:53

(5:28)

19:09:15

(16:22)

19:17:01

(24:08)

26/9  סתיו

17:35:32

(4:47)

17:49:38

(14:06)

17:56:13

(20:41)

22/12  חורף

16:44:53

(5:23)

17:00:33

(15:40)

17:07:47

(22:54)

תל אביב

תאריך

שקיעה בת"א

צה"כ 4.8

(הפרש מהשקיעה)

צה"כ 6.2

(הפרש מהשקיעה)

17/3 אביב

17:49:52

18:08:50

(18:58)

18:15:27

(25:35)

21/6 קיץ

18:49:56

19:11:51

(21:55)

19:19:39

(29:43)

26/9 סתיו

17:32:31

17:51:28

(18:57)

17:58:04

(25:33)

22/12 חורף

16:40:38

17:01:45

(21:07)

17:09:00

(28:22)

א,טו – בביאור השיעור שקבעו חכמים למשך ביהש"מ

נחזור לדברי רבה שקבע כי משך ביהש"מ לפי ר' יהודה, כמהלך 3/4 מיל, ואחריו מכסיף העליון ונעשה לילה ודאי. וכפי שלמדנו לעיל א, ו, נחלקו האם ביהש"מ של ר' יוסי (וממילא זמן צאה"כ), צמוד לביהש"מ של ר' יהודה או מופלג ממנו. ויש בזה שלוש דעות: א) לדעת רבים הוא צמוד, וממילא אין בזה תוספת זמן, כי ביהש"מ של ר' יוסי הוא כהרף עין (חלקיק שנייה). (רש"י, הגר"א ועוד). ב) יש אומרים שהוא מופלג מעט, כשיעור מהלך חמישים אמה, שהוא כחצי דקה (רמב"ן, רא"ש, ועוד). ג) יש אומרים שהוא מופלג הרבה (ראב"ן, דעה שנייה בתוס', ועיין לעיל שדעת הרמב"ם והסמ"ג, שביהש"מ כ-20 דקות).

ועוד נזכיר כי נחלקו בשיעור מהלך 3/4 מיל, ויש בזה שלוש דעות: א) 13.5 דקות. ב) 16.9 דקות. ג) 18 דקות.

ואם כן לפי הדעה שמהלך 3/4 מיל הוא כ-13.5 דקות, וביהש"מ של ר' יוסי צמוד לביהש"מ של ר' יהודה, הרי שצריך לבאר שדיברו באופק ירושלים, ובניסן ותשרי, שאז המרחק שבין השקיעה לצאה"כ קצר ביותר. ולפי החישוב שצאה"כ כשהחמה 4.8 מעלות מתחת לאופק, ההפרש אז בין השקיעה לצאה"כ  כ-14 דקות, וזה קרוב מאוד למה שאמרו, ועל חצי דקה לא דקדקו. וכך צריך לבאר את הדעה השנייה, הסוברת, שביהש"מ של ר' יוסי מופלג מעט בכחצי דקה. ואין לתמוה שדיברו בירושלים, כי מן הסתם כל מסורות חז"ל שורשם בבית הדין הגדול שבירושלים. אלא שקצת קשה מדוע דיברו על הזמן הקצר ביותר שבין השקיעה לצאה"כ. ואולי כוונתם לתת את השיעור המוקדם ביותר להגעת צאה"כ.

ולסוברים שמהלך 3/4 מיל הוא 16.9 דקות אפשר לבאר שדיברו בירושלים על הזמן הארוך של ביהש"מ – בקיץ, לפי 4.8 מעלות, כ-16.5 דקות. או שדיברו לפי 6.2 מעלות באביב ובסתיו אלא שזמן ביהש"מ של ר' יוסי מופלג בכמה דקות מביהש"מ של ר' יהודה, וכך הוא יוצא קרוב ל-21 דקות.

ולסוברים שמהלך 3/4 מיל הוא 18 דקות, אפשר לבאר שדיברו לפי השיטה שצאה"כ ב-6.2 מעלות ודיברו בירושלים באביב ובסתיו, והוסיפו עוד כשתי דקות לפי ר' יוסי. או שהוא 4.8 מעלות ודיברו בשפלה באביב ובסתיו, והוסיפו על פי ר' יוסי דקה אחת. ואם נלך לפי השיטה שביהש"מ של ר' יוסי מופלג בכמה דקות, אפשר שדיברו בשפלה על הזמן הקצר באביב ובסתיו לפי חישוב 6.2 מעלות, שהוא כ-25 דקות. בכל אופן לפי העקרונות שכתבתי אפשר לבאר איך כל החשבונות של חז"ל והפוסקים יוצאים נכון לפי אחת השיטות, באחת העונות ובאחד המקומות. ועוד עולה בבירור שחז"ל לא התכוונו לתת שיעור מדויק, שכן 'מיל' עצמו הוא שיעור של מרחק, ו'מהלך מיל' הוא המרה של מרחק לזמן, ולכן הוא לא יכול להיות מדויק.[2]

א,טז – הקושיה מפסחים

על השיעור הידוע לביהש"מ לפי ר' יהודה (משבת לד, ב) שהוא מהלך שלושת רבעי מיל, קשה מפסחים צד, א, ששם מובאת ברייתא בשם ר' יהודה שמשך הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא כמהלך ארבעה מיל. (ושם לדעת ר' יוחנן ועולא הוא שיעור חמישה מיל).

א,יז – דעת הגאונים והגר"א

הגאונים פירשו, שהגמרא בשבת מדברת על בין השמשות ההלכתי, שהוא מתחיל בשקיעה, ומסתיים לאחר כמהלך שלושת רבעי מיל לר' יהודה, שאז מכסיפים פני המערב, והוא קרוב לשיעור יציאת שלושה כוכבים בינוניים. (וכאמור יש סוברים שלפי ר' יוסי צריך להוסיף עוד מספר רגעים עד צאה"כ). ומה שאמרו בפסחים, דיברו על צאת כל הכוכבים, שהוא בזמן שהשמים חשוכים לחלוטין, וזה לאחר שיעור מהלך ד' מיל. אבל אין לכך משמעות הלכתית.

שיטה זו מבוארת בדברי רב שרירא גאון, רב האי גאון ורב נסים גאון, כמובא במהר"ם אלשקר סי' צו. והאחרונים למדו שכך דעת ר"ח, רי"ף, רמב"ם. וכך משמע מהרז"ה, ראב"ד, מהר"ם מרוטנבורג, רבנו יונה, מהרי"ל. והאריך בזה הגר"א בביאוריו לשו"ע רסא, ב. וכ"כ שועה"ר, ובאו"ה רסא, ב, 'מתחילת'. (עיין הזמנים בהלכה מא, ג-ה).

א,יח – דעת ר"ת

אולם לר"ת הגמרא בפסחים מבארת שהזמן שעובר משקיעת גוף השמש ועד צאת הכוכבים הוא כמהלך ד' מיל. ומה שאמרו בשבת שזמן ביהש"מ הוא כמהלך 3/4 מיל, הכוונה מעת שקיעת האור ועד צאת הכוכבים. כלומר משקיעת גוף החמה ועד מהלך ג' מיל ורבע הוא עדיין יום. ואז מתחיל האור לשקוע, ומתחיל זמן ביהש"מ ההלכתי, וכעבור שיעור מהלך שלושת רבעי מיל מגיע זמן צאת הכוכבים. (ועיין בהזמ"ב מב, ב-ז, שיש שני הסברים בדעתו. מר"ת עצמו משמע שזמן הספק הוא מחמת חסרון יכולתנו לשער את הזמן המדויק, ורמב"ן ור"ן ביארו שהוא זמן שיש בו ספק עצמי. וביארו שיש שתי שקיעות, שקיעה ראשונה בה החמה נעלמת מעינינו, ואין לה משמעות הלכתית. שקיעה שנייה היא שקיעת האור, ואז מתחיל ביהש"מ).

לפני ר"ת לא מצינו מי שכתב כמותו. אמנם מסתבר שכבר לפניו נהגו כך, כי קשה להניח שהמציא שיטה חדשה לגמרי, אלא שלא פירשו דבריהם בכתב. והרא"ם כתב ששיטתו של ר"ת היא על פי רבנו גרשום מאור הגולה. ולאחר ר"ת רוב הראשונים כתבו כשיטתו. וכך כתבו: ר"ש משאנץ, התרומה, רמב"ן, רשב"א, ר"ן, רא"ה, ריטב"א, מאירי, ועוד רבים (הזמנים בהלכה מב, ח-י). וכך כתב בשו"ע רסא, ב.

ו-72 דקות אחר השקיעה הוא הזמן שבו בארץ ישראל באביב ובסתיו החמה 16.1 מעלות מעבר לאופק. וכמו שבאביב ובסתיו, 72 דקות לפני הנץ הוא זמן עמוד השחר, שאז נראה האור הראשון. כך בסיום היום, באביב ובסתיו, 72 דקות אחר השקיעה נעלם האור האחרון, וממילא כל הכוכבים נראים.

א,יט – כיצד מתיישבים דברי ר"ת עם צאת שלושה כוכבים בינוניים

קשה מאוד על ר"ת, שהרי הכספת המערב ושלושה כוכבים בינוניים נראים הרבה לפני שמתחיל לפי שיטתו ביהש"מ?

יש מי שהסביר שלשיטתו הכוונה לראיית שלושה כוכבים בצד המערבי, שהוא נשאר מואר זמן רב, ורק לאחר זמן רב מהשקיעה רואים בו כוכבים (רא"ל אפשטיין בעל הפרדס, גינת ורדים, הובא בהזמ"ב מג, כא). וכן לגבי הכספת המערב, ביארו שהכוונה השחרה גמורה, ולא רק היעלמות האדמומית. (ובבאו"ה רצג, 'שיראו' כתב שאינו החשכה). אבל הסברים אלו קשים, כי אין לכך רמז בגמרא.

ואולי אפשר להסביר, שהוא דיבר לפי מקומו, שהיה בצפון צרפת (רומרו וטרויש) 48.5 מעלות קו רוחב צפון (ארץ ישראל 32 מעלות), ששם זמן צאה"כ מתאחר יותר. וכ"כ כמה אחרונים, שר"ת דיבר לפי מקומו, וכ"כ מנחת כהן, (וכן מובא בתבואות שמש חיו"ד צב, 'ועוד'). אלא שעדיין יש לברר כיצד מסתדרים החשבונות במקומו.

צריך לומר שלר"ת כוכבים בינוניים אינם הראשונים שנראים אחר השקיעה (כפי ההסבר המקובל לעיל א, ד), אלא ממש בינוניים, בין הגדולים ביותר לקטנים ביותר (ויש דעה כזו כמובא בהזמ"ב נ, ד, בשם מהרי"ף וס' אורות חיים). והם נראים כאשר החמה מגיעה לכ-9 מעלות מתחת לאופק, ובמקומו בימות הקיץ מגיעים לכך כ-72 דקות אחר השקיעה. וכך יישב את מה שאמרו חכמים (פסחים צד, א) שזמן צאה"כ הוא שיעור מהלך ארבעה מיל אחר השקיעה. (לפי השיטה שמהלך מיל הוא 18 דקות. ובאביב ובסתיו זמן זה מתקצר). וא"כ לשיטתו מהשקיעה יש עוד כשיעור מהלך 3 מיל ורבע שהוא יום גמור, ואז מתחיל זמן ביהש"מ כשיעור מהלך 3/4 מיל (13 וחצי דקות). (בהזמ"ב מב, יב, 71, חישב שביהש"מ ההלכתי של ר"ת מתחיל כשהחמה מגיעה ל-7.8 מעלות מתחת לאופק, ועד שתגיע ל-9.2 מעלות מתחת לאופק הוא ביהש"מ, ולאחר מכן הוא לילה).

ואם נאמר שבאמת לדעתו צאה"כ הוא צאת כל הכוכבים, כפי שקורה בארץ ישראל אחר שיעור מהלך 4 מיל מהשקיעה, שהוא כ-72 דקות מהשקיעה (לשיטה שמהלך מיל הוא רק 18 דקות), הרי שרק לאחר שהחמה תעבור את האופק ב-16.1 מעלות יגיע זמן צאה"כ. וא"כ קשה מאוד, שכן במקום מושבו של ר"ת (רומרו וטרויש – 48.5 מעלות צפון), זמן זה באביב ובסתיו הוא 93 דקות אחר השקיעה, ובקיץ שעתיים ו-41 דקות. ובווילנא (54.6 מעלות רוחב צפון), באביב ובסתיו 109 דקות אחר השקיעה, ובקיץ לא יגיעו כלל לצאה"כ, כי החמה בקיץ אינה שוקעת שם מעבר ל-12 מעלות. וכך גם יהיה בלונדון (51.6 מעלות רוחב צפון), שבקיץ החמה שוקעת עד 15 מעלות ולא יותר. ולא שמענו מר"ת והראשונים שהולכים בשיטתו שיש להאריך את ביהש"מ מעבר ל-72 דקות. לכן מוכרחים לומר שר"ת דיבר לפי מקומו, ועל פי זה פירש את הגמרות.

ועדיין נשאר קשה, היאך לא שמענו שהרמב"ן והב"י, שעלו לארץ, שינו את דעתם (הזמנים בהלכה מב, יא-יג). אולם מסתבר שהם נהגו בארץ כשיטת הגאונים, שכן משמע מכל מה שכתבו והעידו, שתמיד נהגו בארץ ישראל כשיטת הגאונים (ועיין להלן א, כב-כג).

א,כ – הסבר המנחת כהן בדברי ר"ת

במנחת כהן (מ"ב פ"ה) מבאר שר"ת מסכים שצאת שלושה כוכבים הוא זמן לילה. ולעולם מהלך שלושת רבעי מיל לפני כן מתחיל ביהש"מ, ולפני כן הוא יום גמור, אף שכבר שקעה החמה. אלא שזמן זה מתרחב לפי האופקים השונים. וכ"כ כמה אחרונים בשיטת ר"ת (וכ"כ בבאו"ה רסא, ב, 'קודם הלילה').

ואפשר שנהגו לחשב לפי שיטה זו את זמן ביהש"מ כשלושה חלקים מתוך ששה עשר חלקים של הזמן שבין השקיעה הנראית ובין צאת הכוכבים המאוחרת, וכפי שכתב באג"מ (או"ח ד, סב). ואפשר שנהגו להחשיב זמן ביהש"מ ב-13.5 או 18 דקות במשך כל השנה.

ואמנם עדיין קשה, שבפועל גם במקומו של ר"ת צאת הכוכבים תמיד רואים 3 כוכבים בינוניים לפני עבור 72 דקות מהשקיעה (הזמ"ב מב, יד-יט).[3]

א,כא – הסבר מחודש בר"ת

ויש שהסבירו הסבר מחודש בדעת ר"ת, לפיו דעת ר"ת תואמת לחלוטין את דעת הגאונים. וביארו שלדעת ר"ת השקיעה הראשונה היא בעוד רואים את גוף השמש, אלא שקרניה מתחילות להאסף, ולכן אורה נחלש. וזמן זה הוא פלג המנחה. וכאשר החמה עצמה נעלמת מהעין, אז היא השקיעה השנייה, ואז מתחיל זמן ביהש"מ ההלכתי, והוא נמשך עד צאה"כ (בני ציון, יצחק ירנן לרב ברדה ח"ג, מובא בהזמנים בהלכה מב, כ-כא).

א,כב – דעת השו"ע

בשו"ע רסא, ב, כתב כדעת ר"ת. אמנם בכל סביבות א"י, לא נהגו כמותו (כ"כ רבים: ומהם תשובות נחפה בכסף וגינת ורדים). וכ"כ בברכ"י רסא, א. ובמחז"ב קונ"א ב', הביא עוד מקורות לכך שמנהג העולם כגאונים ושלא כשו"ע, וסיים "ואולי דגם מרן ידע דמנהג העולם דלא כר"ת, ולרוב קדושתו בהיות הדבר נוגע לגופי תורה לא רצה לומר סוגיא דעלמא היכי אזלא ופסק כר"ת". ומ"מ גם מרן עצמו מסכים שאין לשנות מנהג, וכל מה שכתב למקום שאין בו מנהג.

ובספר בתי כהונה (הובא שם) כתב, שמרן לא ראה את כל דברי הגאונים שאינם מסכימים לר"ת, ואילו היה רואה, אולי היה כותב כמותם. ויש אומרים שמרן חזר בו בהלכות מילה (יו"ד רסו, ט), ששם משמע כגאונים (בית דוד, הגרש"ז בפסקי הסידור). אמנם אין זה מוכח שהתכוון שם שלא כר"ת.

א,כג – כיצד נהגו – כגאונים או ר"ת

מבואר בהזמנים בהלכה פרק מד (והרחיב בזה בפרק מה-מו), שבארץ ישראל (קו רוחב צפון 32), ובכל האזור שסביב, כגון מצרים, מרוקו, טוניס, אלג'יר ועירק (קוי הרוחב 30-36), נהגו כגאונים. וככל שמצפינים כך ישנם יותר שנהגו כר"ת. בטורקיה ויון (קו רוחב 40), היתה תקופה (תק-תקנ) שנהגו כר"ת ובשאר הזמן נהגו כגאונים. וצפונה יותר באיטליה (קוי רוחב 44-46), המנהג הרווח יותר כר"ת. וצפונה משם, בארצות דרום אירופה (קוי רוחב 47-52) המנהג הכללי היה כר"ת, כהוראתו הממוצעת של המנחת כהן, שאחר צאת שלושה כוכבים בפועל הוא לילה. ובצפון אירופה (53 מעלות ומעלה) נהגו כר"ת.[4]

אמנם אחר מלחמת העולם השנייה, נהגו בכל תפוצות ישראל כגאונים, ורק האדמו"רים מצאנז וסאטמר המשיכו לנהוג כר"ת..

א,כד – דעת האחרונים

מוסכם על רוב ככל האחרונים שהלכה כגאונים. כ"כ הגר"א ושועה"ר, ובמ"ב רסא, כג, הזהיר שגם הרוצה לנהוג כר"ת צריך לחוש לדעת הגאונים. (ועיין בהזמנים בהלכה מב, כב-כד). וכך סיכם ביבי"א ח"ב כא, י.

א,כה – האם בפועל היו שנהגו להקל כר"ת, לעשות מלאכות אחר צאת הכוכבים של הגאונים

עיין בהזמנים בהלכה מב, יז, שבהונגריה נהגו כמנחת כהן, ולא עשו מלאכה בכניסת השבת אחר צאת הכוכבים בפועל. וכך עולה מדברי החת"ס. ואילו במדינות הצפוניות יותר, בהם צאה"כ בקיץ אחר 72 דקות מהשקיעה, נהגו לקבוע את זמן צאה"כ כל השנה אחר 72 דקות מהשקיעה. וכך הקילו במוצ"ש לעשות מלאכה אחר 72 דקות מהשקיעה, למרות שלא יצאו שלושה כוכבים. (הזמנים בהלכה מב, יז). אמנם זמן זה הוא ביהש"מ, כך שבפועל עשו מלאכות בזמן שהוא ספק שבת לפי שיטת הגאונים.

אמנם לכל הנוהגים כר"ת, בכניסת השבת, אם לא הוסיפו הרבה על השבת, היו עושים מלאכה אחר שקיעת החמה. ואף זמן זה הוא ביהש"מ, ולא ודאי לילה.

א,כו – שיטת ראב"ן

שיטת הראב"ן (מבעלי התוס', שהיה מבוגר מר"ת), שביהש"מ של ר' יהודה מתחיל מיד בשקיעת החמה, ומסתיים אחר מהלך שלושת רבעי מיל. אולם ביהש"מ של ר' יוסי אינו מגיע אלא אחר מהלך עוד כמה מילים. ואז באמת מופיעים שלושה כוכבים בינוניים, ובכל משך הזמן הזה צריך להחמיר כדין ביהש"מ. בפועל שיטתו כשיטת הגאונים, אלא שמקומו היה ב-49 מעלות רוחב, ושם בקיץ אכן הזמן שבין השקיעה לצאת הכוכבים (הכוונה לראייה של כוכבים בינוניים בפועל) הוא יותר משעה (הזמנים בהלכה מא, ח).

א,כז – האם יש לחוש לשיטת ר"ת והיאך חוששים

המנהג הרווח בארץ ישראל וסביבותיה מקדמא דנא, שלא לחוש לשיטת ר"ת, וכן נוהגים למעשה. וכ"כ בציץ אליעזר (יז, סב), והרב משאש (שמ"ש ומגן א, ה, ובעוד תשובות). (וכ"כ רבים שהעיקר כגאונים, ורק הזכירו כי"א את דברי ר"ת. עיין בשש"כ נח, ב). מה עוד שלפי הסבר המנחת כהן, הרי אנו עושים כר"ת. (אמנם לר"ת אליבא דמנחת כהן, יש קולא, ש-13/16 מהזמן שבין השקיעה לצאה"כ הוא עדיין יום).

ואע"פ כן, הואיל ורבים מהראשונים והאחרונים כתבו כר"ת, למרות שקשה ליישב את שיטתו באופק של א"י, יש שנהגו להחמיר כמותו. יש שהבינו את ר"ת כפשוטו, היינו שביהש"מ נגמר רק לאחר 72 דקות מהשקיעה, וכך צריך לנהוג לגבי צאת השבת וצאת יום כיפור (פמ"ג).

ויש חוששים לשיטת ר"ת, ומבארים שצאת הכוכבים היא שעה וחומש אחר השקיעה, אלא שמדובר בשעה זמנית (יבי"א ב, כא), ותימה על כך, שאין קשר ישיר בין אורך היום להפרש שבין השקיעה לצאה"כ.

וכאמור לפי המנחת כהן, בכל אופן, אנו נוהגים לגבי צאה"כ כר"ת, כי אף הוא מודה שאחר ראיית שלושה כוכבים בינוניים הוא לילה.

ובאגרות משה (או"ח ד, סב) כתב, שאכן שיעור ביהש"מ תלוי בקו הרוחב, ואם נרצה לחוש לדעת ר"ת ולנהוג כמותו, הרי שיש לחלק את הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים ל-16 חלקים, 13 החלקים הראשונים הם ודאי יום לשיטת ר"ת, ו-3 האחרונים הם ביהש"מ, וכשיצאו כל הכוכבים ודאי לילה. וחישב שבאופק ניו יורק שבאמריקה (קו רוחב 40) הזמן שבין השקיעה לצאת כל הכוכבים (כפי שהיה במקומו של ר"ת אחר 72 דקות) הוא כ-50 דקות, לפי זה זמן ביהש"מ הוא מעט יותר מ-9 דקות, וזמנו בסוף אותם 50 דקות, ולדעתו יש להתחשב בשיטת ר"ת לחומרא. וקשה על דבריו, שכן ברור שזמן 50 דקות הוא בעונה אחת של השנה (כמו זמן של 72 דקות), והוא משתנה לפי העונות, ולא חישב זאת. בכל אופן בארץ ישראל שנמצאת בקו רוחב צפון 32, הזמן שבין השקיעה לראיית כל הכוכבים (כפי שראה ר"ת במקומו אחר 72 דקות מהשקיעה) קצר יותר במעט. ובפועל הזמן המודפס בלוחות למוצ"ש הוא כ-35 דקות אחר השקיעה, ואם מתחילים אז מעריב, מסיימים את התפילה קרוב לחמישים דקות אחר השקיעה, ויוצאים ידי ר"ת כהסבר אג"מ.

א,כח – דעת רא"ם

עוד דעה ישנה לר' אליעזר ממיץ (יראים סי' רעד), שביהש"מ מתחיל כשיעור הילוך שלושת רבעי מיל לפני השקיעה, ודבריהם ז"ל "משתשקע החמה" הכוונה מעת שמתחלת לשקוע, היינו שנוטה לקראת השקיעה. וכתב הב"ח רסא, ב, שכך כתבו גם האגודה (קמט) והגהות מרדכי (ב, סו"ס תנו). וכך נכון לנהוג. ע"כ. והזכיר את דעתו במ"א רסא, ט. ואמנם זוהי דעת יחידים, מ"מ ראוי לנהוג לכתחילה כדעתם ולקבל את השבת עשרים דקות לפני השקיעה, וכפי שכתב ובבאו"ה רסא, ב, סוד"ה 'מתחילת השקיעה'. (ועיין בהזמנים כהלכה מט, ג, בביאור שיטתו).

א,כט – בחובת תוספת שבת

מצווה להוסיף על השבת, ותוספת זו צריכה להיות בזמן שודאי אינו שבת. ואין שיעור לתוספת זו אבל צריך שתהיה ניכרת, שהיא תוספת לכבוד שבת. וכך דעת הרמב"ן, רא"ש, ר"ן, ריטב"א.

ויש מי שכתב שצריך שתהיה חצי שעה (רבנו אליהו מלונדריש, וכתב רבנו מנוח שכך מנהג החסידים הקדמונים. ויש שלמדו מברא"ר ט, שצריך להוסיף שעה). ולעומת זאת יש שכתבו שמספיק תוספת כל שהיא (ראב"ד). ועיין בכל זה בהזמ"ב נט, ה-ט.

ובשו"ע רסא, ב, כתב כרמב"ן, שצריך שהתוספת תהיה ניכרת. ויש מהאחרונים שכתבו שהתוספת צריכה להיות שתי דקות (ארץ צבי כ), ויש שכתבו ארבע דקות (אבני נזר או"ח תצח מדברי הגרש"ז). וכתב במ"ב רסא, כב, ששיעור התוספת עם ביהש"מ עולה כמעט חצי שעה. ובבאו"ה כתב ששיעור התוספת פחות ממהלך 3/4 מיל. אלא שבבאו"ה רסא, ב, סוד"ה 'מתחילת השקיעה', כתב כדעת הב"ח, שראוי לחוש לדעת הרא"ם, שסובר שביהש"מ הוא לפני השקיעה. לפי זה יש להקפיד לקבל שבת לכל המאוחר, 20 דקות לפני השקיעה. שכן לשיטה שמהלך מיל הוא 24 דקות, 3/4 הוא 18 דקות, ועוד תוספת שבת, הרי שצריך לקבל לכל המאוחר 20 דקות לפני השקיעה.

וכפי שלמדנו י"א שצריך להוסיף חצי שעה, וכך הוא מנהג חיפה, וזה עונה על דברי כל הפוסקים. ובירושלים נהגו להדליק נרות 40 דקות קודם השקיעה, וכתב בשש"כ מו, הערה כא, בשם רשז"א, שמנהג זה הוא לנשים ואינו חל על הגברים. וביבי"א ה, כא, כתב שאין למנהג זה מקור, והוא אינו מחייב, כי רבים לא נהגו כך. ועיין בשש"כ מג, הערה נז, שהוסיף בשם רשז"א, שגם ירושלמיות שנוהגות להדליק 40 דקות לפני השקיעה, אין מנהגן מחייב אותן בהיותן במקום אחר.

א,ל – עד היכן יכול להקדים בתוספת שבת

יש אומרים שאפשר לקבל תוספת שבת שעתיים לפני השקיעה (שו"ת מהר"ח אור זרוע בשם הר"ר אברהם ב"ר עזריאל, ועיין רמ"א רסא, א). וכיוצא בזה כתב רבנו אשר מלוניל, שאפשר להקדים הרבה. וכ"כ כמה מגדולי האחרונים, שאפילו אם הדליק את הנרות זמן רב קודם פלג המנחה, כל שניכר שהוא לכבוד שבת – מהני (פר"ח, פמ"ג א"א רסג, י, וכן למד בשו"ת ארץ צבי קיג, מהשל"ה).

אולם הדעה הרווחת שרק עד פלג המנחה אפשר להקדים ולקבל שבת ולהדליק נרות בברכה. וכ"כ תוס' (ברכות כז, א, 'דרב'), רא"ש ותר"י שם. וכ"כ בשו"ע רסג, ד, ורסז, ב. וכ"כ הרמ"א רסא, ב. ומשמע מהם, שאם יקבל שבת קודם, אין קבלתו קבלה. וכ"כ במ"ב רסג, יח.

וכידוע נחלקו הפוסקים אימתי היום מסתיים, וממילא מהיכן מחשבים את פלג המנחה. לגר"א היום מסתיים בשקיעה, ולתה"ד בצאה"כ. ושיטת הגר"א יותר מקובלת, וגם יותר מסתברת, שכן לשיטתו הימים והלילות של כל השנה שווים.

והמנהג לעניין קבלת שבת להחשיב את פלג המנחה משקיעת החמה. שכן אנו מקבלים את השבת לפני השקיעה, ואם נחשב שעה ורבע מצאה"כ, במקומות צפוניים באירופה, כמעט ולא יצא לנו זמן לתוספת שבת. וכן יש לצרף את הדעות הסוברות שאפשר מן הדין לקבל שבת לפני פלג המנחה. וכ"כ בשש"כ מג, יב; ובהלכות שבת בשבת ג, ג; ובמנוחת אהבה ה, ב. (אמנם בילקוט יוסף רסג, מד, כתב שאין להקדים לקבל את השבת יותר מפלג המנחה לפני צאה"כ).

וכתבתי בפניני הלכה תפילה כד, 9, בדעת ר' יהודה בזמני מנחה ומעריב, שהמנהג לחשב פלג המנחה מהשקיעה, וכ"כ בכה"ח רלג, ז, ובלוח א"י. אמנם ממ"ב משמע שחושש לכתחילה לשתי השיטות (רלג, ד, שעה"צ רלה, יד).

לעומת זאת, לעניין הדלקת נרות חנוכה, שבשעת הדחק אפשר להדליק מפלג המנחה, אנו מחמירים לחשב פלג המנחה מצאה"כ (מ"ב תרעב, ג) (לפי שיטת הגאונים). כי שם יש סוברים שאין היתר להדליק נרות לפני השקיעה (רמב"ם). ואף המקילים מודים שהוא בדיעבד, ויש סוברים שמ"מ אין לברך. ואף שלמעשה נוהגים לברך כשמדליקים מפלג המנחה, מ"מ אין להקל יותר ולהחשיב פלג המנחה מהשקיעה (עיין פניני הלכה זמנים יג, 14).

א,לא – חישוב צאת השבת – שלושה כוכבים קטנים ומקובצים

כתב בשו"ע רצג, ב, עפ"י תר"י, שצריך להמתין מלעשות מלאכה עד שיופיעו שלושה כוכבים קטנים, משום שיש לחשוש שיחשיב כוכבים גדולים שנראים בביהש"מ כבינוניים, ולכן רק אחר שיופיעו קטנים, יהיה ברור שהם לכל הפחות בינוניים. ועוד כתב עפ"י הרמב"ן והר"ן, שיש להמתין עד שיראה שלושה כוכבים קטנים מקובצים, כדי לקיים בזה תוספת שבת. ובמ"ב רצג, ה, כתב שאין הכרח להמתין עד שיראה שלושה כוכבים קטנים מקובצים, אלא כל שראה שלושה כוכבים קטנים, אם המתין מעט אח"כ, הרי שכבר יש בידו תוספת שבת, אף שלא ראה שלושה כוכבים קטנים מקובצים. (ועיין בהזמ"ב נט, י-יד. ועיין בשש"כ נח, א-ד, שם כתב דיני תוספת שבת בצאתה).

וגם לעניין ק"ש כתב בשו"ע רלה, א, שיש להמתין עד לראיית שלושה כוכבים קטנים, כדי לצאת מהספק.

למעשה, בגובה פני הים, בקיץ, הזמן הארוך ביותר בין השקיעה לצאה"כ הוא כ-29.5 דקות, וכדי שיהיו כוכבים קטנים ומקובצים, יש להוסיף עוד כמה דקות. וכיום בלוחות מצוין זמן צאת השבת כ-35 דקות אחר השקיעה, וא"כ הוא תמיד אחר צאה"כ, ויש בו גם תוספת שבת.

א,לב – עד היכן יכול להמשיך קדושת שבת בתוספת שבת

מהרמב"ן עולה שניתן להוסיף על השבת בצאתה רק עד ראיית שלושה כוכבים מקובצים. אולם מהרא"ש משמע שאפשר להוסיף יותר (ברכות פ"ד ו. הזמ"ב נט, י-יא).

ובשו"ע רצג, א, כתב: "מאחרין תפילת ערבית כדי להוסיף מחול על הקודש", ולא כתב עד כמה יכול להוסיף. וכתבו כמה אחרונים, שאפשר להוסיף יותר מאשר עד אשר יראה שלושה כוכבים קטנים מקובצים, ואף יש בזה צד של מצווה. וכ"כ פמ"ג משב"ז, רצג, א, ומ"ב רצג, א. וכך נוהגים רבים להוסיף על השבת שעה ושעתיים. ויש מוסיפים יותר.


[1]. מחלוקת זו תלויה במה שאמרו חכמים (פסחים צד, א) שאדם הולך ביום עשר פרסאות, שהם ארבעים מיל. אם מחשיבים את היום מהנץ ועד השקיעה, הרי שכל מיל אורך 18 דקות. אם מחשיבים אותו מעמוד השחר עד צאת כל הכוכבים, כל מיל כ-22.5 דקות, וזה על פי המשערים את הזמן שבין השקיעה לצאת כל הכוכבים, ובין עמוד השחר לזריחה, כמהלך ארבעה מיל. ולפי הסוברים שהוא חמישה מיל, אזי מהלך כל מיל כ-24 דקות.
[2]. עוד אפשר להסביר על פי דעת שועה"ר בפסקי הסידור, סדר הכנסת שבת, שהשקיעה האמיתית במישור היא ארבע דקות אחר השקיעה הנראית, כי רק אז מסתלק האור מראשי האילנות וגגים הגבוהים, שאז הוא "סילוק וביאת האור מראשי ההרים הגבוהים שבא"י, ואז הוא תחילת זמן ביה"ש לר' יהודה בברייתא ופסקו בגמ' הלכה כמותו". הרי שלדעתו לא רק בהרים השקיעה מתאחרת, אלא גם במישור מתחשבים בהרים הגבוהים שבא"י (אמנם קשה שהשווה את סילוק האור מהגגות והאילנות הגבוהים להרים שבא"י). אמנם למעשה לא פסקו כמותו. ואף בלוחות חב"ד מציינים את זמן השקיעה לפי זמן שקיעת גוף החמה בפועל, כפי הנראה לעיני זה שנמצא על הקרקע. ועיין בהזמנים בהלכה לז, 3.
[3]. זמן ביהש"מ לפי חשבוננו (4.8 או 6.2 מעלות מתחת לאופק) יוצא במקומו של ר"ת (48.5 מעלות רוחב צפון), באביב ובסתיו – 24.15 דקות (4.8), או 32.44 דקות (6.2). והארוך ביותר הוא בקיץ – 32.12 דקות (4.8), או 44.04 דקות (6.2). ואולי המתין יותר עד שראה שלושה כוכבים בינוניים, בין הגדולים ביותר לקטנים ביותר, וזה כשהחמה תגיע לכ-9 מעלות מתחת לאופק, ובקיץ הוא כ-72 דקות אחר השקיעה, וכפי שכתבתי לעיל א, יט.
[4]. בלונדון (קו רוחב צפון 51.6) ההפרש שבין השקיעה לצאת הכוכבים באביב (17/3) – 25.52 (4.8), או 33.23 (6.2), ובקיץ (21/6) – 36.21 (4.8), או 48.15 (6.2).
ובווילנא (קו רוחב צפון 54.6), ההפרש שבין השקיעה לצאת הכוכבים באביב (17/3) -27.41 (4.8), או 37.22 (6.2). ובקיץ (21/6) – 42.09 (4.8), או 59.02 (6.2).
וכפי שכתבתי לעיל א, יט, בהסבר דעת ר"ת, מן הסתם החשיבו בצפון אירופה שלושה כוכבים כאשר החמה שקעה מעבר לאופק שבע מעלות. ובמרכז אירופה כתשע מעלות.

ג – כיצד מקבלים תוספת שבת

ג,א – האם קבלת השבת נעשית בהדלקת הנרות?

כתב בה"ג, שבשבת חנוכה, צריך להדליק נרות חנוכה לפני הדלקת נרות שבת, שאם ידליק את נרות השבת תחילה יקבל בזה את השבת ויהיה אסור לו להדליק נרות חנוכה. והסביר הר"ן (על הרי"ף שבת י, א), שכך תקנו חכמים, שהואיל והדלקת נרות שבת היא מלאכת מצווה לכבוד שבת, בה יסיים האדם את כל מלאכותיו ויקבל את השבת. וכ"כ הרבה ראשונים: רס"ג בסידורו עמ' רנה; או"ז הלכות ע"ש יא; מהר"ם, כמובא בתשב"ץ קטן סימן ח ובכל-בו לא; סמ"ג עשה ל; מרדכי שבת רצז; ראבי"ה ח"א קצט; ר"ת ספר הישר מח, ו; מהר"ש; הג"מ שבת ה, ר בשם רבינו שמחה.

לעומת זאת, לדעת רוב הראשונים, אין בהדלקת הנרות קבלת שבת, שהרי מצינו (שבת לה, ב) שבערב שבת היו תוקעין שש תקיעות והתקיעה השלישית נועדה להדליק את הנר, ובכל זאת התוקע היה שוהה "כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור", ומוכח שאפשר היה לעשות מלאכה גם אחרי הדלקת נרות. כ"כ רמב"ן שבת כג, ב; ריטב"א; רשב"א; שיטה לר"ן בשם רא"ה; מאירי; רבינו ירוחם; שבולי הלקט בשם הגאונים (וכן הוא מפורש באוצר הגאונים ברכות קסז); רבינו שמשון; רא"ש ב, כד; טור בשם התוספות ועוד. והוסיף הרא"ש שכן מוכח מגמ' בברכות (כז, ב) שקבלת שבת תלויה בתפילת ערבית.

כתב בשו"ע רסג, י: "לבה"ג, כיון שהדליק נר של שבת חל עליו שבת ונאסר במלאכה. ועל פי זה נוהגות קצת נשים שאחר שברכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה, ואין מכבות אותה. וי"א שאם מתנה קודם שהדליקה שאינה מקבלת שבת עד שיאמר החזן ברכו, מועיל. וי"א שאינו מועיל לה. ויש חולקים על בעל ה"ג ואומרים שאין קבלת שבת תלוי בהדלקת הנר אלא בתפלת ערבית, שכיון שאמר החזן: ברכו, הכל פורשין ממלאכתם. ולדידן, כיון שהתחילו מזמור שיר ליום השבת הוי כברכו לדידהו". ולפי כללי השו"ע, הלכה כי"א בתרא, שאין בהדלקת נרות קבלת שבת. אולם כתב בהלכות חנוכה (תרעט, א): "בערב שבת מדליקין נר חנוכה תחלה ואח"כ נר שבת". והסבירו האחרונים, שאמנם לדעת השו"ע, להלכה אין בהדלקת נרות שבת קבלת שבת, מ"מ לכתחילה טוב לחשוש לבה"ג ודעימיה ולקבל שבת בהדלקת נרות, ולכן כתב להדליק נרות חנוכה קודם (שולחן גבוה תרעט; לב חיים ג, נז; וכן מוכח מהב"י סימן תרעט, וע"ע חזו"ע שבת א' עמ' קסח). וכ"כ הרמ"א רסג, י, שהמנהג שהאשה מקבלת שבת בהדלקתה הוא כדעת בה"ג, אבל שאר בני הבית מותרים במלאכה עד שיקבלו עליהם את השבת. וכן כתבו האחרונים (לבוש; שועה"ר ז; ח"א ה, יא; ועוד רבים).

ג,ב – האם מועיל תנאי לא לקבל את השבת?

אף שנהגו הנשים לקבל שבת בהדלקת נרות כבה"ג, מ"מ אם התנתה שלא לקבל שבת בהדלקת הנרות, מותר לה לעשות מלאכה אחר הדלקת הנרות. ראשית, מפני שכך דעת כל החולקים על בה"ג, ועוד, שגם לפי בה"ג יש מסבירים שאם תתנה שלא לקבל שבת, התנאי מועיל, וכך דעת מהר"ם, מרדכי (שבת רצג), שבה"ל והגה"מ. אולם לדעת רבינו פרץ ומהר"ש, הלכה כבה"ג וגם לא מועיל תנאי, הואיל והזכירה בברכה על הדלקת הנרות את השבת. ובאור זרוע (הלכות ע"ש יא), כתב שלא מועיל תנאי שמא יאמרו הרואים שהיא עושה מלאכה אחרי שכבר קיבלה את השבת.

כפי שלמדנו דעת השו"ע שאין הדלקת נרות מחייבת קבלת שבת, ובוודאי שהתנאי מועיל. וכ"כ הרמ"א רסג, י, שתנאי אפילו בלב מועיל. אבל כתבו הרבה אחרונים, שהואיל ויש אומרים שתנאי אינו מועיל, לכתחילה אין להתנות ורק לצורך אפשר להתנות. וראיה לכך, ממנהג קהילות רבות, שנהגו הנשים לברך בהן אחר ההדלקה, מתוך שחוששים שמא מקבלות שבת בברכה (רמ"א רסג, ה). ואם אפשר לכתחילה להתנות, היה עדיף לברך לפני ההדלקה ולהתנות. וכ"כ מג"א כ; א"ר כב; תו"ש כד; גר"ז ז; ח"א ה, יא; גדולות אלישע כח; משנ"ב מד; קצות השולחן עד, ו, ועוד.

לעומת זאת, לפי מה שלמדנו לדעת רבים אין צורך כלל להתנות, שאינם מסכימים לדעת בה"ג. ואף לסוברים כבה"ג, יש אומרים שלכתחילה אפשר להתנות (וכך דעת הרמ"א). ולדעת ילקוט יוסף רסג, נ, מספיק שתתנה אפילו פעם אחת בשנה כדי שיהיה מותר לה לעשות מלאכה אחרי הדלקת נרות.  (ועיין להלן בהרחבות ג, ג, ד, בעניין הברכה, לפני או אחרי ההדלקה).

ג,ג – האם אפשר להתנות כשמדליקים מוקדם (סמוך לפלג המנחה)

אמרו חכמים שבת כג, ב, לעניין הדלקת נרות: "ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר", ופירשו רוב הראשונים (רש"י שם; תוס' ברכות כז, א, 'רב'; רא"ש ברכות ד, ו; מרדכי ברכות צ; תר"י ועוד), שגם אחרי פלג המנחה אין להקדים מדי, כי אז הדלקתה לא תהיה ניכרת לכבוד השבת, אבל אם תקבל אז את השבת תהיה ההדלקה ניכרת לכבוד שבת. וכ"כ השו"ע רסג, ד. וכתבו רוב האחרונים שדין זה אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד גם אם הדליקה נרות לכבוד שבת מפלג המנחה ולא קיבלה על עצמה את השבת – יצאה, ואין צורך לכבות ולהדליק שוב את הנרות סמוך לשבת (רע"א רסג, ד; באו"ה רסג, ד, 'מבעוד'; שש"כ מג, יב דלא כדרך החיים המובא בבאו"ה שם שסובר שדין זה לעיכובא).

אבל אם תדליק סמוך לשבת, מצד זה, אינה חייבת לקבל את השבת. ומהו סמוך לשבת? כתב באז נדברו ב, ג, ארבעים דקות לפני השקיעה. ובאור לציון ח"ב יח, ט, ילקוט יוסף רסג, מד, כתבו חצי שעה. וכ"כ בהלכות שבת בשבת (ד, הערה 18), והוסיף שבירושלים שנוהגים להדליק נרות ארבעים דקות לפני השקיעה, גם זמן זה נחשב סמוך לשבת. ומעין זה כתב בפס"ת רסג, י, שהולכים אחרי זמן הדלקת הנרות של אותו מקום. ויש מי שאומר, שכיום שהחשמל דולק, אף אם תדליק הרבה לפני השקיעה, ניכר שהנרות לכבוד שבת ואינה חייבת לקבל בהדלקה את השבת (קנין תורה ד, כה).

ג,ד – האם נכון להתנות בשביל שתיסע לכותל המערבי או בית כנסת

לרשז"א (שש"כ מג, הערה קלז) נסיעה לכותל המערבי לא נחשבת צורך שיהא מותר לה לעשות עבור זה תנאי. לעומת זאת כתב בציץ אליעזר (י, יט) שזה נחשב צורך, שעל ידי זה תמלא צמאונה הרוחני. וכן נראה למעשה, שאם נסיעה זו חשובה לה, הרי שזה צורך. והכוונה שמותר לה לנהוג ברכב.

אמנם כפי שלמדנו, אפשר לעשות תנאי רק כאשר היא מדליקה סמוך לשבת, אבל אם תדליק לפני כן (יותר מ-40 דקות לפני השקיעה) אין לעשות תנאי. וכ"כ הבאו"ה רסג, ד 'לא יקדים', ילקוט יוסף רסג, מד, אור לציון ח"ב, יט, ח, אז נדברו ב, ג, ותורת היולדת ד, ב. אמנם בציץ אליעזר יא, כא, חלק והביא מדברי כמה אחרונים שמשמע מהם שאף כשהיא מדליקה מפלג המנחה מותר לה לעשות תנאי שלא לקבל את השבת.

וגם לרוה"פ הסוברים שאין לעשות תנאי כאשר היא מדליקה יותר מארבעים דקות לפני השקיעה, אם יש שם אחד מבני משפחתה שיקבל שבת בהדלקתה, אפשר שתעשה תנאי, שעל ידי שהוא קיבל שבת, ניכר שההדלקה לצורך שבת (שועה"ר רסג, יא; שש"כ מג, כד; ציץ אליעזר יא, כא).

ג,ה – אם מותר למי שקיבלה שבת שיסיעוה ברכב כדי שתגיע לביהכ"נ

כתב בתורת היולדת ד, ב, שאם אדם אחר נוהג, והיא אינה גורמת להדלקת אור בפתיחת הדלת, והיא נוסעת בתוך התחום, מותר לה לנסוע, שאין בנסיעתה חילול שבת ממש. ויש שהחמירו בזה. בשש"כ (מג, הערה קלו) החמיר שאפילו אם לא תפתח את הדלת, יש בזה משום זלזול בשבת. ובציץ אליעזר יא, כא, כתב שבזה שהיא נכנסת לרכב היא משתפת פעולה בנסיעה, והרי זה כעובדין דחול.

והואיל והמחלוקת בדרבנן, נראה למעשה כדעת המקילים. ועדיף שלא תתנה ומישהו אחר יסיע אותה, מאשר תעשה תנאי בניגוד לסוברים שאין לעשות תנאי. ואדרבה, בזה שתקפיד שמישהו אחר יסיע אותה, ולא תפתח או תסגור את הדלת, יובלט העניין שכבר קיבלה את השבת. ואין לחוש שמא ילמדו לעשות כך בשבת, כי הכל יודעים שבזמן תוספת שבת מותר למי שקיבל שבת להיעזר במי שלא קיבל שבת (שו"ע רסג, יז).

ג-ד

קבלת הציבור מחייבת את היחידים (שו"ע רסג, יב). ודין זה מסתעף לשני ענפים: א) מהי קבלת הציבור. ב) הדין אחר קבלת הציבור, שהוא חמור יותר מאשר אחר קבלת היחיד.

ג-ד,א – מהי קבלת הציבור

מהי קבלת הציבור

קבלת רוב הציבור מחייבת את המיעוט בתנאי שנעשתה בציבור, אבל אם ידוע שבפועל רוב בני הציבור קבלו עליהם תוספת שבת, אלא שכל אחד עשה זאת לעצמו, אין קבלתם מחייבת את המיעוט. וכך משמע ממרדכי סו"פ במה מדליקין, שכתב שאם שהציבור קבלו שבת בברכו, גם היחידים אסורים במלאכה. וכן משמע משבלי הלקט נט, שכתב בשם ר' אליעזר ב"ר יואל הלוי, שאדם שהגיע לעיר בערב שבת, וכבר קבלו עליהם הציבור שבת באמירת 'ברכו', אע"פ שעדיין היום גדול, אם היו עליו מעות או חפץ מניחו ליפול. וכ"כ בשש"כ מו, לא, בשם הרשז"א, וכ"כ בהלכות שבת בשבת ג, יג, 18.

ג-ד,ב – האם קבלת בתי הכנסת של הרוב מחייבת

עיקר הדין שקבלת שבת של הרוב מחייבת את המיעוט הוא במקום שיש בית כנסת אחד, שאז גם המיעוט שלא קיבלו שבת צריכים להישמר מאיסורי שבת. ואף מלאכות האסורות מדברי חכמים אסור להם לעשות באותה שעה. אבל אם יש באותו מקום שני בתי כנסת, אין מתפללי בית הכנסת הגדול גוררים אחריהם את מתפללי בית הכנסת הקטן, אלא כל אדם נגרר אחר קבלת השבת שבבית הכנסת שלו. וכ"כ מ"א רסג, כ, בשם כנה"ג. וכ"כ במ"ב רסג, נא.

ואם המניין שהוא רגיל להתפלל בו קיבל שבת, ובנוסף לכך גם רוב בתי הכנסת קיבלו שבת, ניתן היה לדייק ממה שכתבתי במהדורה קמא, שקבלתם מחייבת אותו, הואיל והוא מתפלל קבוע עמהם. וכ"כ בשש"כ מו, ז, עפ"י מחה"ש, וכ"כ במנוחת אהבה ח"א ה, ה, 18. אמנם כתבתי בסוגריים לעיין באור לציון ח"ב יח, י, שם הסתמך על שועה"ר רסג, יט, שכתב שאין היחיד נמשך אחר ביהכ"נ שהוא רגיל להתפלל בו. והסברה, שהרי הוא יכול להחליט באותה הפעם להתפלל בביכ"נ אחר. וכן ראיתי בהלכות שבת בשבת ג, טו, אחר שהביא את הדעה הראשונה, (ולא דקדק בהבאת דברי שועה"ר), הוסיף דעת יש אומרים בשם הרב אלישיב, שבזמנינו שיש מניינים לרוב, ואין רגילים להתפלל דווקא במקום אחד, לעולם היחיד שלא התפלל יכול לילך ולהתפלל בביהכ"נ הקטן שמאחרים לקבל בו את השבת, ואינו נגרר אחר ביהכ"נ שהוא רגיל להתפלל בו שכבר קיבלו בו את השבת.

ולמעשה, כיוון שכמה פוסקים מקילים שמי שאינו בביהכ"נ יכול תמיד לילך אחר ביהכ"נ שעוד לא קיבלו בו את השבת, הלכה כמותם בדין זה שהוא דרבנן. ואם כן בפועל, דין זה, שקבלת הציבור מחייבת את היחיד, אינו מעשי ברוב ככל הקהילות, שכן בכל הערים, יש בתי כנסת שאינם מדקדקים לקבל תוספת שבת בציבור לפני השקיעה. ויתכן שבחו"ל במקומות הצפוניים יש זמנים שבהם השבת נכנסת מאוד מאוחר, ולכן כולם מקבלים את השבת בפלג המנחה, ושם קבלת כל בתי הכנסת מחייבת, אבל כאמור, בארץ דין זה אינו שכיח. ואף במקומות שיש בהם בית כנסת אחד, כמעט ולא מצינו בארץ שמקבלים בציבור את השבת הרבה לפני השקיעה, אלא לכל המוקדם כמה דקות לפני השקיעה, ואת זה ממילא כולם חייבים כדי לקיים מצוות תוספת שבת. לכן לא הבאתי הלכה זו בספר, אלא רק בהערה 4.

ג-ד,ג – במה קבלת הציבור מחייבת

קבלת הציבור מחייבת יותר מקבלת היחיד, שאם היחיד קיבל תוספת שבת, לצורך שבת או לצורך מצווה או צורך גדול אחר, מותר לו לעשות דברים שאסרום חכמים, ובתנאי שאינם קרובים לבוא על ידם לאיסור תורה (כמבואר בהערה 5, א). אבל אם הציבור קיבל את השבת, גם דברים אלו אסורים. ורק לבקש מגוי לעשות מלאכה מותר עד צאת הכוכבים. ובתנאי שהוא צורך שבת או צורך מצווה או צורך גדול (מ"ב רסא, סעיפים יח, וכח, ובאו"ה שם "אין מערבין'. שש"כ מו, יח-כב).

ויש מקילים וסוברים שגם אחר קבלת הציבור, מותרים בכל האיסורים דרבנן לצורך שבת ומצווה, שלא תהיה קבלת הציבור חמורה מביהש"מ. וכך דעת הט"ז בסי' תר, ודרך החיים. והובאו דבריהם בבאו"ה רסא, ד, 'אין מערבין', וכתב למעשה, שאם יש עוד צד של ספק, כגון שקבלתם היתה אולי לפני פלג המנחה, אפשר להקל. ועיין בשש"כ מו, טו, הערה עב, שנוטה להקל בשעת צורך גדול. ובהלכות שבת בשבת ג, ט, 13, סיכם סוגיה זו בהרחבה.