קטגוריה: פרק ד – הדלקת נרות

א,א – טעם הדלקת נרות

מתוך מה שנלמד להלן בהרחבה להלכה ב, ישנם שלושה טעמים להדלקת נרות: א' כבוד שבת (רש"י), ב' עונג שבת (תוס'), ג' שלום בית, כפי שנלמד בהמשך ממרדכי ומהרי"ל. ואין ביניהם מחלוקת, לכן גם על הדלקה בחדרים לשלום בית אפשר לברך. אלא שההדלקה במקום הסעודה, שיש בה כבוד ועונג היא העיקר.

ב,א – עיקר חובת הנרות במקום סעודה

שבת כה, ב: "רבי ישמעאל אומר: אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת". מאי טעמא? – אמר רבא: מתוך שריחו רע, גזרה שמא יניחנה ויצא. אמר ליה אביי: ויצא! – אמר ליה, שאני אומר: הדלקת נר בשבת – חובה, דאמר רב נחמן בר רב זבדא, ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רב: הדלקת נר בשבת – חובה". כלומר חובה שיהיו הנרות דולקים במקום הסעודה, ולכן אם ידליק שם נרות ויאכל במקום אחר, לא יצא ידי חובת המצוה. וכ"כ רש"י, שעיקר חובת הדלקת הנרות במקום הסעודה, "שאין סעודה חשובה אלא במקום אור". וכ"כ תוס': "חובה היא שיסעוד במקום נר משום עונג". וכן כתבו עוד ראשונים רבים (רי"ץ גיאת, רשב"א, מנהיג, ספר העתים ואו"ז). וכ"כ הרמ"א רסג, י. וכן מבואר באחרונים (לבוש רסג, י; מ"א כא; שועה"ר א ובקונ"א א; מ"ב י).

ב,ב – מצוות הדלקת נרות גם בשאר חדרים

כתב המרדכי (שבת רצד) שמצוות הדלקת נרות היא אף בשאר החדרים והמקומות בבית "… משום דהדלקת נר בשבת חובה משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן". וכ"כ מהרי"ל (סימן קמד), שמצווה להדליק נרות אף במקום שאין אוכלים שם, כי יש בזה שלום בית, שלא ייכשלו בני הבית בדרכם, כפי שמצינו שמדליקים נר ביוה"כ שחל בשבת, למרות שאין שם מצוות אכילה. ע"כ. (בשאר ימי הכיפורים הדלקת הנרות תלויה במנהג).

אמנם כאשר יש בפועל אור בשאר החדרים, כגון שמגיע אור מהחוץ או מנורה חשמלית שבבית, אין צריך להדליק נרות בחדרים. וכ"כ פמ"ג א"א רסג, כא; קצוה"ש עד, בדה"ש א. והביאו דבריהם בשש"כ מה, יא, ובעוד ספרי זמנינו.

ב,ג – אורחת רשאית לברך על שאר החדרים (שייך גם להלן הלכה ו)

עיקר מצוות הדלקת נרות נתקנה לשם עונג שבת בסעודה, ולכן צריך לברך על הנרות שבמקום הסעודה (מ"ב רסג, ב), אלא שאם בעלת הבית מדליקה במקום הסעודה, יכולה האורחת להדליק בברכה בחדר השינה, שהואיל ויש מצווה שיהיה אור כלשהו בשאר חדרים שמשתמשים בהם, המדליק שם חייב לברך. וכפי שכתב בשו"ע רסג, ו, על אנשים נשואים שהלכו ללמוד מחוץ לביתם, שהם "צריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו", וכתבו האחרונים, שגם כשהם אוכלים שלא בחדרם, עליהם להדליק נר בחדר שהם ישנים בו, כדי שלא יכשלו בעץ ואבן. וכ"כ מ"א רסג, יג; עולת שבת ו; ח"א ה, י; שועה"ר א; שיו"ב ה; גדולות אלישע א; מ"ב כט; אז נדברו ה, ו.

ב,ד – האם מותר לבני הבית להדליק נרות בשאר החדרים בברכה?

יש שכתבו שמותר לבני הבית לכוון שלא לצאת בברכת בעלת הבית ולהדליק נרות בברכה בשאר המקומות הנצרכים לאור בשבת. כ"כ בשו"ת שם אריה טו; פמ"ג א"א ו; תורה לשמה עח; דעת תורה. וכ"כ בא"א מבוטשאטש שהיה נוהג בכל שבת להדליק נרות עם ברכה בחדר אחר לפני שאשתו הדליקה במקום הסעודה.

לעומת זאת כתבו רוב האחרונים, שכפי שמצינו בבדיקת חמץ שברכה אחת פוטרת את כל החדרים, כך כאשר בעלת הבית מברכת במקום האכילה, שאר החדרים והמקומות שבבית נפטרים בברכתה, ובני הבית אינם רשאים להדליק בשאר המקומות עם ברכה (שועה"ר קונ"א ה; ח"א בזכרו תורת משה ב; חסד לאלפים רסג, ז; מקור חיים של החוו"י; באו"ה רסג, ו 'בחורים'; קצות השולחן עד, ד; מנו"א ח"א, ד, 21).

ב,ה – אשה חולה שאינה יכולה לקום ממיטתה

אשה חולה שאינה יכולה לקום ממיטתה כדי להדליק את הנרות ליד שולחן האוכל, אפשר להניח את הנרות לידה על כסא, ותדליק בברכה, ואח"כ יעבירו את הנרות למקום הקבוע להם, ונר אחד ישאירו מונח בחדרה במקום שאין חשש שמא יפול (מ"ב רסג, מח; שש"כ מג, לט).

ב,ו – מדוע הנשים מדליקות את הנר

חז"ל פירשו שמצוות הדלקת נר שבת ניתנה לאשה כדי שתתקן את חטאה, שהחטיאה את אדם הראשון. וזה הטעם שמצוות נידה וחלה ניתנו להן. ולכן אמרו במשנה (שבת ב, ו): "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנידה, בחלה ובהדלקת הנר". ששלוש מצוות אלו נועדו לתקן את חטאה שגרמה מיתה לאדם, ואם אינה נזהרת בהן, נענשת במיתה.

וכן מובא בירושלמי שבת פ"ב ה"ו, וכן אמרו באבות דרבי נתן (פרק ט): "מפני מה מסרו מצוות נדה לאשה ולא מסרו אותה לאיש. אלא שהיה אדם הראשון דמו של הקב"ה באת חוה ושפכתו, לפיכך מסרו לה מצוות נדה, כדי שיתכפר על הדם ששפכה. מפני מה מסרו מצוות חלה לאשה ולא לאיש, אלא שהיה אדה"ר חלתו של הקב"ה טהורה, וטמאתו, לפיכך מסרו לה מצוות חלה כדי שיתכפר על החלה שטמאתו. מפני מה מסרו מצוות הנר לאשה ולא לאיש, אלא שהיה אדה"ר נרו של הקב"ה, היה מאיר בו לכל באי עולם וכיבתו, לפיכך מסרו לה מצוות הנר ונתחייבה בנר כדי שיתכפר על הנר שכיבתה". עוד שם: "אדם דמו של עולם היה, בשביל שגרמה לו לשפך, לפיכך נתחייבה בנדה. אדם חלתו של עולם היה, בשביל שגרמה לו שיטמא, לפיכך נתחייבה בחלה. אדם נרו של עולם היה, בשביל שגרמה לו שיכבה, לפיכך נתחייבה בהדלקת הנר. מכאן אמרו חכמים: על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות לא בנדה לא בחלה ולא בהדלקת הנר".

אולם הרמב"ם כתב (שבת ה, ג): "ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים, לפי שהן מצויות בבתים והן העוסקות במלאכת הבית". וכ"כ בשו"ע רסג, ג. ורש"י (שבת לב, א, 'הריני') כתב בטעם הראשון את דברי חז"ל, ובטעם השני: "שצרכי הבית תלויין בה". ובמ"ב יב, הוסיף על דברי השו"ע את הטעם שהוזכר בחז"ל. והוסיף שבכתבים מובא שטוב שהאיש יתקין את הנרות. ובשועה"ר רסג, ה, הקדים את טעמו של הרמב"ם ואח"כ הביא את טעם חז"ל.

והנראה ששני הטעמים עניינם אחד, שהואיל והיא עיקר הבית, ועיקר שלום הבית תלוי בה, ממילא גם עיקר מה שקרה לאדה"ר תלוי בה, ואף החטא נתלה בה, וממילא גם התיקון תלוי בה.

וכדרך שאמרו ז"ל (ברא"ר יז, ז): "מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת ולא העמידו בנים זה מזה, אמרו: אין אנו מועילים להקב"ה כלום. עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונשאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק. הוי שהכל מן האשה".

ב,ז – חשיבות הדלקת נר שבת

וכל כך חשוב עניינו של נר שבת, שמבטא את השכנת השלום בבית, וכבוד השבת, עד שלמרות שמצוות הדלקתו מדרבנן השוו אותו בחומרתו ועונשו לאיסורי נידה וחלה שהם מדאורייתא ועונשם חמור. עונש נידה כרת, ועונש אכילת חלה – מיתה בידי שמים (חלה א, ט). ועל שלושתם אמרו במשנה (שבת ב, ה): "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר". ובגמרא (שבת לב, א) מבואר מדוע בשעת לידתן, שאז הן בסכנה, והשטן מקטרג בשעת סכנה.

ב,ח – בחובת האשה והאיש

אע"פ שהאשה קודמת במצוות הדלקת נרות שבת, כתבו התוס' (שבת כג, ב, 'ה"ג') שגם לבעל יש מצווה להדליק נרות (לרוב האחרונים בלי ברכה). וכך הסבירו את המעשה (שבת כג, ב) של רבי אבין שהיה רגיל בנרות הרבה ויצאו ממנו שני אנשים גדולים – רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין, היינו שגם הוא הדליק נרות לכבוד שבת. ובבית אביו של רב שיזבי, שגם היו מהדרים להדליק נרות רבים לכבוד שבת, כיוון שרק האשה הדליקה נרות, יצא מהם אדם גדול אחד. וכ"כ אחרונים רבים, שיש מצווה שהבעל ישמע את הברכה מאשתו, ואף הוא ידליק חלק מן הנרות (ב"ח; א"ר ה; פמ"ג א"א ו; שועה"ר ה; מקור חיים; מ"ב יא; קצות השולחן עד בדה"ש יא).

אמנם למעשה רבים אינם נוהגים כן, והטעם העיקרי לכך, מפני שרוצים להקדים לביהכ"נ להתפלל מנחה של חול ולקבל אח"כ תוספת שבת. ומ"מ אפשר לקיים הידור זה בהדלקת נורות החשמל במקומות שאינם סמוכים למקום הסעודה. ומי שיוצא אחר הדלקת הנרות, יכול לשמוע את אשתו מברכת ואחר שהיא תדליק את הנרות הוא ידליק את נורות החשמל. ובשם האר"י כתבו, שטוב שהאיש יתקין את הנרות (מ"ב רסג, יב). וגם בזה הוא זוכה להשתתף במצווה.

ג,א – מנין הנרות

מצד הדין מספיק להדליק נר אחד, אבל כתב הכל-בו (סימן כד): "ובתנחומא מצאתי כל מילי דשבת כפול – שני כבשים, מזמור שיר ליום השבת, לחם משנה, זכור ושמור, ונראה שהמנהג על זה להדליק שני נרות". והביאו הב"י ושו"ע (רסג, א). ויש אחרונים שכתבו שמצווה להרבות בנרות שבת (גר"א במעשה-רב קמ; קיצור שו"ע עה, ב). ואכן יש נוהגים להדליק שבעה נרות ויש שנהגו להדליק עשרה (מ"א רסג, ב, בשם השל"ה, מ"ב ו). ורבות נוהגות להדליק בנוסף לשני הנרות כנגד ילדי המשפחה (פתח הדביר רסג, סוף אות א; חסד לאלפים, ועיין ילקוט יוסף רסג, הערה ו).

אבל כפי שכתבתי, נראה שכיום שמשתמשים באור החשמל אין הידור כל כך בתוספת הנרות, שאין בריבוי הנרות תוספת אור בבית ולא ניכר מהם ריבוי עונג השבת. וכן מתבאר מציץ אליעזר (יג, כו) אודות אשה שרוצה להדליק יותר משני נרות ובעלה מתנגד לכך, שאין להרבות יותר מב' נרות. והביא מכמה פוסקים שיותר טוב לא להדליק יותר משני נרות, שאם תוסיף, לא ניכרת כוונת 'זכור ושמור' בנרות שבת. ועוד שכתב הרמ"א רסג, א, 'ויכולין להוסיף ולהרבות', ומשמע שאין בזה מצווה אלא רשות. והמשיך לבאר שבנרות עצמם אין הידור או מצווה להדליק יותר משניים, אבל מה שאנשים מוסיפים להדליק נרות בחדרים או נורות חשמל כדי שלא ייכשלו בני הבית – מצווה. ואמנם בשש"כ מג, הערה ט, כתב שאפילו כיום כשדולק אור החשמל בבית יש מצווה בריבוי הנרות שמהם יש תוספת שמחה. ויותר נראה כפי שכתבתי, שאין כל כך הידור בזה. ולכן נכון לומר לבאה לשאול כיצד ראוי שתנהג מלכתחילה – שתדליק שני נרות. ומי שכבר נהגה להדר ביותר נרות, תמשיך בהידורה. ואם היא רוצה להפחית, רשאית, ובלבד שתעשה התרת נדרים (עיין שש"כ מג, ג).

ג,ב – אשה ששכחה להדליק נרות

בדרכי משה (רסג, א) כתב שלמהרי"ל, אשה ששכחה ולא הדליקה נרות שבת, מעתה ואילך צריכה להוסיף על נר של מצווה יותר ממה שהיתה רגילה להדליק לפני כן. ובדרכי משה שם דחאו, שהרי אם תוסיף נרות תגרע מכוונת 'זכור ושמור'. אך סיים שנהגו כמהרי"ל, וכ"כ בהגהותיו לשו"ע (רמ"א רסג, א). וכ"כ רוב האחרונים, והוסיפו שאם שכחה פעמיים תוסיף נר עבור כל פעם ששכחה (מ"א ג בשם הב"ח ועוד).

ואמנם יש שכתבו כסברת הד"מ שעדיף שלא תוסיף עוד נר שלא להפסיד כוונת 'זכור ושמור' (מאמר מרדכי ב). ויש מי שכתב שיכולה להוסיף נר מצווה אחר אפילו לא של שבת, ומשמע שבהדלקת נר פעם אחת תקיים הקנס (דעת תורה). ויש שכתבו, שעדיף לתת את השמן שהיא צריכה להוסיף לאשה ענייה, כדי שתוכל להדליק נרות שבת (שיו"ב א; גדולות אלישע ה; כה"ח יג). מכל מקום המנהג להוסיף עוד נר כפי שכתבו רוב האחרונים.

אולם במקרה ששכחה להדליק נרות שבת אבל דלק אור חשמל במקום הסעודה, יש להקל שלא להצריכה להוסיף עוד נר, הואיל ובפועל לא נתבטל אצלם מצוות עונג שבת (ילקוט יוסף רסג, הערה מב; הלכות שבת בשבת ד, כט; מנו"א ח"א, ד, 38). ואפשר להסתייע ממה שכתב הבאו"ה (רסג, א, 'ששכחה') על הפמ"ג, שלפמ"ג גם אשה שהחסירה ממניין הנרות שרגילה להדליק, צריכה להוסיף עוד נר בקנס כל ימיה. ודחאו הבאו"ה: "דכל זה הוא רק מנהג והבו דלא לוסיף עלה". וכן כאן כשהיה חשמל (למרות שלא הדליקוהו לשם מצוות הדלקת נרות) אין לנו להוסיף על המנהג, ואינה צריכה להוסיף עוד נר. ועוד יש לצרף את הפוסקים שסוברים שאין ראוי לשנות ממנין ב' הנרות, או מניין אחר שהוזכר, וכן את הסוברים שעדיף שתתן את השמן לאשה ענייה. ולפי זה טוב שתתן צדקה עבור התקלה ובזה יתכפר לה.

ואמנם כמה מגדולי אחרוני זמנינו החמירו בזה, שאף שהיה שם אור חשמל היא צריכה להוסיף עוד נר, שכן ביטלה את מצוות ההדלקה. כ"כ בציץ אליעזר כא, יא; שבט הלוי ה, לג. ומעין זה כתב באג"מ יו"ד ח"ג יד, ו, שאשה ששכחה להדליק בבית אמה, תוסיף מכאן ואילך עוד נר. ע"כ. ולמעשה, אין צריך להחמיר בזה.

ד,א – פתיחה

כלל נקוט בידינו שמברכים על המצוות לפני עשייתן (פסחים ז, ב). וכן כתב הרמב"ם (ה, א) לגבי הדלקת נרות שבת: "וחייב לברך קודם הדלקה…" וכך כתבו כמעט כל הראשונים, ומהם: סדר רב עמרם גאון; אורחות חיים (הדל"נ בע"ש יא); ראבי"ה א, קצט; או"ז ח"ב רנו; מרדכי שבת רצג; כל-בו סימן לא; שבה"ל נט בשם הגאונים ועוד. וכן מוכח מהב"י.

אולם כתב בשו"ת מהר"י וייל (דינים שבסוף הספר כט): "מקצת נשים נוהגים שמדליקים הנרות ואח"כ משימים ידיהם פרושות נגד הנרות ואז מברכין ואח"כ מסלקים ידיהם. הא דפורשים ידיהם כי היכי דליהוי עובר לעשייתם. ולא רצו לברך קודם הדלקה, דאם כן קבלו השבת ולא מצו תו לאדלוקי". וכתב הרמ"א רסג, ה, שכך נוהגים. וכן כתבו כל האחרונים יוצאי אשכנז, ומהם: לבוש ד; שועה"ר רסג, ח; ח"א ה, יא; ערוה"ש יג. וחלק מפוסקי הספרדים, ומהם: החיד"א במחז"ב רסג, ד; בא"ח ש"ש נח ח; חסד לאלפים.

ד,ב – הסבר המנהג לברך אחרי ההדלקה

ראשית נקדים, כי לפי מה שלמדנו לעיל בהרחבות (ג, ג, א), לדעת רוב הראשונים, אין קשר בין הדלקת נרות לקבלת השבת, וכ"כ רמב"ן, רא"ש, רשב"א ועוד. לעומת זאת דעת בה"ג ועוד הרבה ראשונים, המדליקה נרות מקבלת שבת בעת הדלקתה. ונחלקו הראשונים בדעת בה"ג: לדעת רוב הראשונים, אם תתנה בעת ההדלקה שאינה מקבלת את השבת, תנאה יועיל ויהיה מותר לה לעשות מלאכה אחר הדלקת הנרות. וכך דעת מהר"ם, מרדכי (שבת רצג), שבה"ל והגה"מ. ולדעת רבינו פרץ ומהר"ש, אין מועיל לה תנאי (לעיל ג, ג, ב). ונראה, שגם לרבנו פרץ ומהר"ש, שסוברים שחובה לקבל שבת בהדלקה, מ"מ מותר להדליק את הנרות אחר הברכה, שכל עוד לא סיימה את מצוות הדלקת הנרות, עוד לא קבלה את השבת. והראייה, שאפילו מהר"י ווייל עצמו, שממנו יתד למנהג הנשים, כתב בעצמו במקום אחר: "או יעשו הברכה טרם ידליקו והוי כדין וכשורה" (מובא בהלכות ומנהגים למהר"י וייל שנדפסו בספר זיכרון לר"ח שמולאביץ, ובמעדני אשר סי' כז).

ואף שמשמע לכאורה מר"ת, רבינו פרץ, ראבי"ה ומהר"ש, שכתבו שמקבלות שבת בברכה. נראה שכוונתם לבאר את טעם קבלת השבת, שהואיל והזכירו בברכה את השבת הרי שקיבלו את השבת. אבל אין ללמוד מדבריהם שאסור להדליק נרות אחר הברכה.

אמנם במ"א רסג, יב, הסביר את המנהג המובא ברמ"א: "דאם תברך קיבלה לשבת ואסורה להדליק". וכ"כ עולת תמיד ב; לבוש ד; מ"א יב; שועה"ר ח; ח"א ה, יא; מ"ב כז, ועוד. אולם נלענ"ד שאין כוונתם לומר שיש סוברים שאיסור גמור לברך ואח"כ להדליק, כי אין לכך מקור בראשונים. אלא שכוונתם שיש לחוש שמא תכוון ממש בעת הברכה שהיא מקבלת עתה את השבת, ואז יהיה אסור לה להדליק. ואע"פ שגם זה תמוה, מפני שסוף כל סוף הרי הברכה כדי להדליק, וברור שלכך היא מתכוונת, והווי כתנאי. אלא שאם אכן חשבה לקבל שבת בברכה, אולי לרבנו פרץ ודעימיה, התנאי כבר לא יועיל. וכיוצא בזה כתב בערוה"ש רסג, יג, שנשים אינן מורגלות בתנאים. עוד אפשר לבאר, שיש חשש שתכבה את הגפרור, ובזה כבר תחלל שבת. ולכן הקדימו להדליק לפני הברכה, באופן שקבלת השבת תהיה אחר כיבוי הגפרור. אלא שנראה שכל שהיא מתכוונת לכבות את הגפרור הרי היא כמתנה שלא לקבל את השבת עד לאחר כיבויו.

והנראה יותר להסביר, שאף שמותר לברך ואח"כ להדליק, מתוך שנהגו לקבל שבת בהדלקת הנרות, לא היה נוח לנשים לברך על השבת ומיד אח"כ לעסוק בהדלקת הנרות, שזהו האיסור המפורסם ביותר בשבת. אלא רצו להדליק בחול, ואח"כ לברך ולקבל את השבת. באופן שבברכת הנרות יקבלו בפועל את השבת. ויש בזה צד של הידור, שממש בעת שמזכירות את השבת בברכה מקבלות אותה. ומשום כך התפשט מנהגן בקהילות רבות.

למעשה, מי שהתבלבלה וברכה לפני ההדלקה, תוכל להדליק, שכך ההלכה לרוב רובם של הראשונים, ואולי אף רבנו פרץ יסכים לזה. וכ"כ למעשה בשש"כ מג, הערה קנה.

ד,ג – כיצד תהיינה עוברות לעשייתן במנהג לברך אחרי ההדלקה

למדנו שהזכיר מהר"י וייל, שהמנהג לכסות את העיניים בעת הברכה, ורק לאחר הברכה להנות מהאור. וכ"כ הרמ"א ואחרונים רבים (ערוך השולחן יג; קצוה"ש עד, ז ועוד). וביאר בשו"ע הרב (רסג, יא) ש"עיקר מצוות הדלקת נרות שבת אינה ההדלקה בלבד, אלא ההנאה והתשמיש לאורה היא העיקר, אלא שההדלקה היא התחלה והכנה למצווה זו". ואם כן כשעוד לא נהנתה מהנרות, נחשבת כמי שלא קיימה את המצווה. ועל פי זה כתבו כמה אחרונים, שעל הנשים להיזהר ליהנות מהאור מיד אחר הברכה, ואם ירצו לומר עוד תפילות, רק לאחר שיהנו מעט מהאור, ימשיכו להתפלל (הלכות שבת בשבת ד, מט). ועוד ביאר בישועות יעקב (רסג, ב), שהדלקת הנרות היא כמו כל מצווה שיש לה משך זמן, וכל זמן שהמצווה עדיין מתקיימת, עדיין נחשבות על ההמשך כעובר לעשייתן.

ד,ד – כשאשה עושה תנאי מתי תברך?

כתב בבאו"ה רסג, ה, 'אחר', שלפי רע"א וח"א, כשאשה מתנה שלא לקבל את השבת בהדלקתה, תברך ואח"כ תדליק. אולם בדרך החיים כתב שלא פלוג, ותמיד ידליקו ואח"כ יברכו. וגם בהדלקת נרות יו"ט נחלקו, ויש סוברים שלא פלוג. ע"כ. וגם בשש"כ מג, הערה קנה, הביא את שתי הדעות.

ואף שלעניין יו"ט נפסק שתברכנה תחילה, כאן נראה יותר לברך אחר ההדלקה, הואיל וכך נוהגות ברוב השבתות.

ד,ה – מנהג יוצאות ספרד

בב"י לא הזכיר כלל את דברי מהר"י וייל, ומשו"ע רסג, ה, משמע שמברכות לפני ההדלקה. וכ"כ מאמר מרדכי ד, וגדולות אלישע יז, שדעת השו"ע שיברכו לפני ההדלקה. וכ"כ יפה ללב רסג, א; שתילי זיתים רסג, יא, ועוד מפוסקי תימן (עיין בחזון עובדיה ע' קע).

ואע"פ כן, רבים מפוסקי הספרדים כתבו שהמנהג לברך לאחר ההדלקה. כ"כ החיד"א במחז"ב רסג, ד; בא"ח ש"ש נח ח; חסד לאלפים רסג, ו; כה"ח לד. ובגדולות אלישע יז, כתב: "מי שנהג כדעת ההג"ה לא יזוז ממקומו". וכיוצא בזה כתבו הפוסקים האחרונים, שמי שנהגה לברך אחר ההדלקה, תמשיך במנהגה. כ"כ בשו"ת יין הטוב סימן ט עמ' לט (לרב ניסים); אור לציון ח"ב יח, ג; שמ"ש ומגן ג, עא. (ע"ע מעדני אשר סימן כט, שהזכיר עוד פוסקים ספרדים רבים שכתבו לברך אחר ההדלקה, ומהם: הרב עזרא עטיה).

אמנם ביבי"א (ב, טז; י, כא), סובר בתוקף שצריך לברך קודם ההדלקה, ואם יברכו אח"כ תהיה ברכתן לבטלה, שכן הלכה כרמב"ם (ברכות יא, ו), שאם שחט או כיסה הדם או טבל ולא בירך, אינו חוזר ומברך אחר העשייה. וכתב שבנות ספרד שנהגו לברך אחרי ההדלקה צריכות לשנות מנהגם. ואף בת אשכנז שרוצה לברך לפני ההדלקה רשאית לעשות כן, אלא שתעשה תנאי פעם אחת בשנה שאינה מקבלת על עצמה את השבת בהדלקה.

ולעניין מה שכתב שאסור לברך אחר ההדלקה לפי השו"ע, השיג עליו באור לציון שם, שדעת השו"ע כרמב"ם רק לכתחילה, שהרי בסימן קסה, ב, כתב השו"ע לענין נט"י לאחר עשיית צרכיו, שאם רוצה ליטול רק פעם אחת מברך לאחר נטילה בשעת ניגוב ודלא כהרמב"ם. (ועיין שם שהוכיח עוד מהלכות נט"י). וכן יש להסביר על פי הישועות יעקב לעיל, שהדלקת נרות היא מצווה מתמשכת כציצית ותפילין, ולכן אפשר לברך אותה גם אחרי ההדלקה, וכן מוכח מדברי המג"א (רסג, יא), שאם אשה שכחה לברך מיד אחרי ההדלקה היא יכולה לברך גם אח"כ. וכ"כ אחרונים רבים: עולת שבת ד בשם מהר"י ברונא; א"ר י; תו"ש יב; פמ"ג א"א יא; כה"ח לו, ועוד. (ויש רבים שהגבילו שמותר לברך כל עוד לא הגיע זמן איסור ההדלקה).

ולכן נכון שכל אשה תמשיך במנהג שנהגו במשפחתה מדורות, ואם האמא שלה שינתה מן המסורת, תלך אחר הסבתא.

ו,א – שתי משפחות שאוכלות יחד – דין תוספת אורה

כתב מהר"ח אור זרוע (דרשות עניני שבת, עמ' 71), שיש להסתפק בדין ארבע משפחות שגרות בבית אחד ושלוש מהן הדליקו והרביעית לא הספיקה להדליק, שמכיוון שהדלקת נרות היא משום שלום בית ויש כבר שלום בית, אולי לא תוכל להדליק. וסיים שהמנהג שתדליק, שכל אדם מדליק על שלום ביתו. וכ"כ במהרי"ל (שו"ת נג), שאע"פ שהדליקו כמה אנשים במקום מסוים, מדליקים שם עוד נרות עם ברכה, שכל מה שמתווסף שם אור, יש בו יותר שלום בית ושמחה יתירה על הנאת האור.

והביא הב"י את דברי המהרי"ל ולא העיר עליו. אולם בשו"ע רסג, ח, כתב: "שניים או שלושה בעלי בתים אוכלים במקום אחד, יש אומרים שכל אחד מברך על מנורה שלו. ויש מגמגם בדבר, ונכון לזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד". והרמ"א העיר: "אבל אנו אין נוהגים כן". ומקובל לומר שזוהי מחלוקת ספרדים אשכנזים, אולם הדברים אינם מדויקים.

אכן רוב הפוסקים הספרדים כתבו שיש לנהוג כשו"ע (שיו"ב ג; מאמ"ר ו; חסד לאלפים ח; בא"ח ש"ש נח יא; מנו"א ח"א, ד, יא). אולם מנגד כמה מפוסקי ספרדים כתבו שהמנהג שגם כאשר שתי נשים מדליקות במקום אחד, כל אחת מהן מברכת על הדלקת נרותיה (יפה ללב י; גדולות אלישע יח; כה"ח נו). וכתב הרב משאש (שמ"ש ומגן ב, לח), שגם השו"ע לא כתב שאסור ששתי נשים תדלקנה במקום אחד, אלא רק כתב שנכון להיזהר בספק ברכות. ולכן "מי שרוצה לעשות המצווה בעצמו וחושק הוא לקדש ה' בפיו ושפתיו, אין מי יאמר לו מה תעשה, והוי כשאר ברכות שנהגו שלא לצאת בברכת חבירו". והוסיף שכך היה מנהג מקנאס ("עיר של חכמים וסופרים"), שהרבה משפחות נכבדות של רבנים עם נשותיהם אכלו אצל רבנים אחרים, והרבניות המכובדות ברכו כל אחת על הנר שלה ולא חששו לזהירות של השו"ע, כי רצו לברך ולהלל את ה' בפיהן. ע"כ. בנוסף לכך כתב בא"א בוטשאטש, שגם הב"י יודה שבמקום שנהגו לברך, אין לחשוש. "וכבר קבעו חובה על עצמם שלא תהיה שום אשה שנישאת פעם אחת לאיש בלי הדלקת ב' נרות, פשיטא דשייך בזה 'וצוונו' לכולי עלמא".

כתב בערוך השולחן (רסג, ו), שאם כמה נשים מדליקות בבת אחת, הכל מודים שיכולות להדליק ולברך, והמחלוקת היא רק כאשר אחת באה אחר חברתה. וכ"כ בתורת חיים סופר רסג, כה, וכן מדויק מדברי מהר"ח או"ז.

ומאידך, אמנם רוב פוסקי אשכנז כתבו כדברי הרמ"א, שכמה נשים שמדליקות באותו מקום, כולן מברכות (לבוש ט; א"ר יח; ח"א ה, י; דה"ח נ, יא; מ"ב לז; קיצור שו"ע עה, י). אולם כמה מפוסקי אשכנז כתבו שיש לחוש לכתחילה לדברי השו"ע, שאחת תברך והשאר יצאו ידי חובתן בברכתה (עולת שבת רסג, ד; של"ה מס' שבת, נר מצוה כד; ובשועה"ר רסג, י, כתב את שתי הדעות ולא הכריע). בנוסף לכך כתב החיד"א (שיו"ב ג), שאם הם אוכלים על שולחן אחד, גם לדעת הרמ"א רק אחת תברך. וכ"כ עוד כמה פוסקים (תהלה לדוד רסג, ז; קצוה"ש עד בדה"ש כד; דעת תורה).

לפיכך, ראוי להורות לכתחילה לכל העדות בשווה, שכל אשה תדליק במקום אחר בבית ובברכה.

ו,ב – בבית מלון, האם אפשר לצאת בהדלקת הנורה שבשירותים

כתבתי שהשובתים בבית מלון עדיף שיצאו ידי חובת המצווה בהדלקת נורה חשמלית בחדר מאשר להדליק נרות יחד עם עוד הרבה נשים. וכ"כ בילקוט יוסף רסג, יט. אלא שכתבתי שכל זה בתנאי שיש בחדר נורה חשמלית, אך על ניאון אין לברך מפני הספק המוזכר בהערה 2.

ולעיתים שואלים, מה לעשות כאשר יש בחדר ניאון ובשירותים נורה חשמלית, וכן כאשר יש בחדר נורה חשמלית אך אין במלון שעון שבת שיכבה את הנורה. האם אפשר לצאת בהדלקת הנורה שבשירותים ובמקלחת. ונראה לענ"ד שבכל אופן אין לברך על הנורה שם, מפני שאין נאה לקיים המצווה ולברך על נורה שבשירותים, וכדרך שאמרו (סוכה נ, א) לגבי ניסוך המים שבמקדש, שאין מנסכים במים שנתגלו, ואף אין מתקנים אותם על ידי העברה במסננת, משום שנאמר (מלאכי א, ח): "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ". אמנם אפשר שבנוסף להדלקת הנרות ליד חדר האוכל תדליק את הנורה בשירותים לשם מצווה.

ז,א – הכלל הראשון – שהרוצה יכול לחייב עצמו במצווה

(הרחבת הערה 4)

כפי שלמדנו בהלכה ו, כאשר שתי משפחות שובתות יחד, נוהגות שתי הנשים להדליק נרות, ולדעת רוה"פ אף אם ידליקו באותו מקום – יברכו, ואין חשש ברכה לבטלה, שהואיל והשנייה מתכוונת שלא לצאת בהדלקת הראשונה, רשאית להדליק שוב. וי"א שאם השנייה מדליקה באותו מקום לא תברך, אבל בחדר אחר או זווית אחרת תדליק בברכה.

וכך נוהגות בפועל כל הנשים הנשואות, וכן גרושות ואלמנות, וכן רווקות מבוגרות שמתגוררות בבית משלהן, שהואיל והן נוהגות להדליק בכל שבת בברכה, גם כשהן מתארחות הן מתאמצות לחייב את עצמן במצווה ולהדליק בברכה. (וכפי שכתבתי בהלכה ו, וכ"כ בשש"כ מה, הערה לב). אולם הגברים אינם נוהגים כך, אלא כל שיכולים לצאת ידי חובה בהדלקת בעלת הבית – יוצאים.

ז,ב – הכלל השני – הסמוך על שולחן מארחיו נפטר בהדלקת בעלת הבית

רווק או אלמן או גרוש שמתגורר בדירה משלו, צריך להדליק בכל שבת נרות בברכה. אבל כשהוא מתארח אצל משפחה אחרת, הרי שהוא סמוך על שולחנם, והוא נפטר בהדלקת בעלת הבית. ונחלקו הפוסקים בשאלה, האם עליו להשתתף בפרוטה כדי שיהיה לו חלק בנרות: לדעת ראבי"ה (ח"א קצט), אורח רווק שלא נתנו לו חדר נפרד צריך להשתתף בפרוטה בהדלקת הנרות של בעלת הבית, כמו שמצינו בנר חנוכה. וכ"כ בשו"ע (רסג, ז), וכ"כ הרבה האחרונים (לבוש ז; ח"א ה, י; עטרת צבי יא; פמ"ג תרעז, א"א ב; ולעניין חנוכה כ"כ במ"ב תרעז, ד). לעומת זאת בדיני חנוכה כתב בגינת וורדים (גן המלך מא), ובמ"א (הקדמה לסי' תרעז) בשם רש"ל (שו"ת פה), שאם האורח סמוך לגמרי על שולחן מארחיו, כמו שבעל הבית נותן לו מפתו ויינו כך בודאי מזכה לו חלק בשמן של הנרות ואינו צריך להשתתף בפרוטה, וכ"כ בשועה"ר רסג, ט. וכ"כ בכה"ח (תרעז ג). והובאה דעה זו בתו"ש יט, ומ"ב רסג, לג, לענין נר של שבת, שאפשר שבחורים שסמוכים על שולחן בעל הבית אינם צריכים להשתתף בפרוטה (ויתכן שגם הסוברים שבחנוכה צריך להשתתף בפרוטה יודו שבשבת אין צריך, כי נראה שהחיוב האישי בנר חנוכה חזק מאשר בשבת, וצ"ע). וכן המנהג, וכך כתבתי להלכה. ואם ירצה להדר, יתן למארחיו שקל כדי שיהיה לו חלק בנרות.

ונראה למעשה, שאפילו רווק שיש לו בית, כשהוא מתארח אצל חברים וגם ישן אצלם, אינו צריך להדליק נרות בחדרו, ומצד הדין אף אינו חייב להשתתף בפרוטה, הואיל והוא סמוך לגמרי על שולחן מארחיו. ואף שיש מחמירים, הואיל והדין מדרבנן, הלכה כמיקל. והמחמיר להשתתף בפרוטה, תבא עליו ברכה. וק"ו שנשוי שאשתו מדליקה בביתם, שאינו צריך להחמיר.

עוד יש להוסיף כי נראה שלשועה"ר (רסג, ט), גם כאשר בעל הבית צריך לדפוק בעת שהוא נכנס לחדרו של האורח ליקח משם דבר מה, מ"מ כיוון שהוא משתמש בו, הרי שהחדר טפל לשאר הבית, והדלקת בעלת הבית פוטרתו. (והביא את דבריו בציץ אליעזר יד, כג, לעניין בית חולים, שאין החדר שבו שוהים החולים שייך להם לעניין חיוב מצד המקום).

ז,ג – אם האורח הרווק ישן בדירה נפרדת

אורח רווק (או אלמן או גרוש) שמתגורר בדירה משלו, ורגיל בכל שבת להדליק נרות בברכה בדירתו, שהלך להתארח אצל משפחה אחרת, והוא סועד על שולחנם וישן בדירה נפרדת, או בחדר נפרד שאין בעלי הבית נכנסים אצלו, צריך להדליק נרות בחדר שבו הוא ישן בברכה. שהואיל ויש לו מקום משלו, יקיים בו את מצוותו האישית. אמנם כתבתי שאם ירצה, יוכל בדיעבד לסמוך על הדלקת בעלת הבית שהוא סועד על שולחנה. כי נראה שמה שכתבו הפוסקים (שו"ע רסג, ו), שהוא חייב להדליק בחדרו, זה מפני שבנוהג שבעולם, בזמן שלא השתמשו בחשמל, אם לא היה מדליק נר בחדרו, לא יכל לראות שם דבר, וכיוון שחובה עליו להדליק שם נר, חובה עליו לברך. אבל אם בפועל יש שם אור, אינו חייב להדליק שם נר. ובמקום הסעודה, שבו עיקר החיוב, הרי בעלת הבית מדליקה, והוא יכול לצאת בהדלקתה, שכן בפועל הוא סמוך על שולחנם בשעה שלמענה נתקנה עיקר מצוות הדלקת הנר. ובזה נכון שישתתף בפרוטה. ולמרות זאת, מלכתחילה, אם הוא בדירה נפרדת ואין שם חשש שריפה, עדיף שידליק שם נרות בברכה, שהואיל ואינו טפל אליהם לגמרי, נכון שיקיים מצוות הדלקת נרות.

ונראה שכאשר הוא מתארח אצל הוריו, אף שיש לו חדר משלו, ואין נכנסים לשם כלל, כיוון שהוא אצל הוריו, הוא טפל להם, ובהדלקת אמו הוא יוצא ידי חובה.

ז,ד – הרחבת הכלל השלישי – בדין אדם נשוי ששובת במקום אחר

דין נשוי שונה מדין שאר אנשים. שבדין שני אנשים, למדנו בכלל הראשון, שאם אחד אינו רוצה לצאת ידי חובה בהדלקת בעלת הבית רשאי. אולם לגבי בעל שאשתו מדליקה נרות, נחלקו הפוסקים בכמה דינים:

כפי שלמדנו לעיל ד, ב, ד, נחלקו הפוסקים אם מותר לבעל שאשתו מדליקה נרות במקום האוכל להדליק נרות בברכה בשאר החדרים. יש אומרים שהוא יכול לכוון שלא לצאת בברכתה ולברך בחדר אחר (פמ"ג א"א ו; שו"ת שם אריה טו; תורה לשמה עח; דעת תורה. א"א מבוטשאטש). לעומתם דעת רוה"פ שבברכתה פטרה את כל המקומות ואסור לו לברך (שועה"ר קונ"א ה; חיי אדם בספרו 'זכרו תורת משה' ב; חסד לאלפים רסג, ז; מקור חיים של החוו"י; באו"ה רסג, ו, 'בחורים'; קצות השולחן עד, ד; מנו"א ח"א, ד, 21).

ואם הבעל נמצא מחוץ לבית, והוא שובת בדירה משלו, לדעת רוב הפוסקים, ידליק במקומו בברכה. וכך דעת מרדכי, שו"ע רסג, ו; עולת תמיד ג; לבוש ו; תוספת שבת טז; פמ"ג א"א יג; שועה"ר ט; ח"א ה, י; באו"ה רסג, ו, 'בחורים'; ערוה"ש ה, ועוד רבים. ויש סוברים שהואיל ואשתו מדליקה בברכה, גם אם יהיה חייב להדליק מצד המקום, לא יברך. וכ"כ דרך החיים (סידור נ, יד). ובציץ אליעזר יד, כג, הביא לדבריו ראייה מאחד הראשונים – לקט יושר. וכתב עוד שלדעת כמה פוסקים, אם אשתו באותה העיר, אינו יכול לברך, אבל אם היא בעיר אחרת, כל זמן שאינו סמוך לשולחן אחרים, עליו לברך. וכ"כ שלחן עצי שיטים, וכך משמע מתשב"ץ קטן ואורחות חיים. ויתכן שגם הסוברים שבעל יכול להדליק בברכה בשאר חדרים שבביתו (כפי שכתבו פמ"ג, א"א בוטשאטש ודעימיה), יסכימו שאם הוא רוצה לצאת ידי המצווה האישית בהדלקת אשתו, אף שהוא במקום אחר, אם חדרו שהוא ישן בו אינו חשוך לגמרי, אינו צריך להדליק נרות.

ולמעשה נראה, שאם הוא ישן ואוכל בדירה משלו אפילו באותה העיר, ידליק נרות בברכה, שכך דעת רובם המכריע של הפוסקים. ואם ירצה לסמוך על הסוברים שבאותו העיר אשתו פוטרתו – רשאי (ציץ אליעזר יד, כג).

וגם אם הוא בעיר אחרת, אם הוא סועד בליל שבת אצל אחרים, לא יברך במקום שבו הוא ישן, שכפי שכתבתי, אפילו רווק אינו חייב לברך, ק"ו נשוי שאשתו מדלקת נרות בביתם, שאינו חייב לברך.^[1]

אלא שעליו לדאוג שיהיה שם אור כלשהו, שלא יתקל בדרכו. אמנם אם ירצה, יוכל לסמוך על דעת רוב הפוסקים להדליק ולברך.

ונראה שדין בנים ובנות שסמוכים על שולחן הוריהם כדין נשוי. ועיין בפניני הלכה זמנים יג, יא, בעניין הדלקת נרות חנוכה.

ח,א – פנימיות

כתבתי שבהדלקה שמדליק אחד או אחת מהם בחדר האוכל יוצאים כולם. ואמנם יש מאחרוני זמנינו שסוברים שכל אחד ואחד חייב להדליק בחדרו. וכ"כ בחזון עובדיה עמוד רב, ילקוט יוסף רסג, טו-טז; אז נדברו ה, ב; וכן בחלק יא, ה, בשם חזו"א; ו. וכך דעת הרב ליכטנשטיין (צבא כהלכה לרי"ץ רימון ע' 100. ולכך נוטה באור לציון ח"ב יח, ד, ודבריו אינם ברורים).

אולם למעשה, אין מרשים כיום להדליק נרות בחדרים, שכן ברור שאם יתנו לכולם להדליק בחדרים, מעת לעת יהיו שריפות. ואין זה דומה לדירות פרטיות, שבהן אנשים מסדרים מקום בטוח לנרות, מקום שבו יהיו הנרות רחוקים מדבר שיכול להידלק, ולא יוכלו ליפול, ואף הרוח לא תפילם. ובנוסף לכך, בני הבית רגילים להיות בבית בשעה שהנרות דולקים, ולכן אין חוששים לשריפה. מה שאין כן אצל בחורים ובחורות, שאינם אחראים על חדרם כמו בעלי הבית, ואינם נמצאים שם במשך הסעודה, ואין ביכולתם להתאים את המקום באופן מושלם לנרות, שאצלם סכנת השריפה ממשית. וממילא הכל יודו שבפועל אין להדליק בחדרים, ויסתפקו בהשארת אור חשמל בשירותים או במסדרון.

אולם לפי מה שכתבתי, גם בלא זה הדין כך, שכן כולם שם כמשפחה אחת, ולכן הדלקה של אחד בחדר האוכל, פוטרת את כולם מלכתחילה. וכ"כ בשש"כ מה, סעיפים: ה, יא. וכ"כ בתפילה למשה א, ט; וכ"כ בהלכות שבת בשבת ד, לד, וכתב שכך דעת הרב אלישיב.

כתב בשש"כ מה, יב, שכאשר מזמינים את בחור הישיבה לאכול בליל שבת אצל משפחה אחרת, הואיל ואינו אוכל בחדר האוכל של הישיבה, עליו להדליק נרות בחדרו. וסייג זאת בהערה, שאם יש חשש שריפה לא ידליק. אמנם נלענ"ד שמצד הדין אינו צריך להדליק, שהואיל וכל הישיבה כמשפחה אחת, הרי הוא כבן משפחה שהלך לאכול סעודת ליל שבת אצל משפחה אחרת, שלמרות זאת הדלקת אם המשפחה פוטרתו, וכך ההדלקה בחדר האוכל פוטרת את כל בני הישיבה ואורחיה.