א – לימוד תורה בשבת

א,א – עיקר השבת לתורה

תנא דבי אליהו רבה פרק א: "כך אמר להן הקב"ה לישראל, בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי, 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' (יהושע א, ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים יום השבת יעשה כולו תורה, מכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר: לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך (קהלת ט, ז)…"

טור (סימן רצ) בשם מדרש: "אמרה תורה לפני הקב"ה: רבש"ע, כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך". והביאו המ"ב (רצ, ה).

ואמנם תקנו חכמים לקרוא את פרשת השבוע בשבת, וכן נהגו להוסיף אמירת מזמורים בקבלת שבת ובפסוקי דזמרה, ויש בזה תוספת של לימוד תורה. אולם זה מועיל לכך שכל יהודי יזכה לכל הפחות במעט לימוד תורה בשבת, אבל לכתחילה צריך לקבוע בשבת זמנים הגונים ללימוד תורה.

א,ב – דברי הבבלי ממנו יוצא שכחצי או יותר לה'

גמרא פסחים סח, ב: "תניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם. ורבי יהושע סבר: חלקהו, חציו לה' וחציו לכם. אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא – יום שניתנה בו תורה הוא. אמר רבה: הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא – וקראת לשבת ענג". (והביאו גמרא זו במנהיג, אור זרוע, טור סימן רמב, מגיד משנה ומגדל עוז על רמב"ם ל, י).

ביום טוב הלכה כר' יהושע (כמובא בהלכות רי"ץ גיאת הל' תשובה ע' ס; ראבי"ה ח"ב סי' תקפא ותרלו; או"ז ח"ב הל' מוצ"ש סי' פט. רמב"ם יו"ט ו, יט; טור ושו"ע תקכט, א). ויש אחרונים שביארו שלדעת רבי יהושע הוא חצי דווקא (ב"ח או"ח ר"ס רמב וא"ר שם ס"ק ו; ראשון לציון ביצה שם; שאג"א סי' סט. וכ"מ ביש"ש וק"נ). ואף על פי שחייבים לשמוח ביום טוב בכל מיני שמחות, ובכלל זה אף לעסוק בדברי תורה שמשמחים, למדנו מהפסוק "עצרת לה' אלוהיך", שצריך להקדיש לזה חצי יום ואין די שישמח עצמו בדברי תורה זמן מועט. ויש שכתבו שחציו שאמרו אינו חצי בצמצום דווקא, אלא צריך שיעשה מקצתו לה' ומקצתו לכם, ואם רוצה, רשאי לעשות רובו לה' או רובו לכם (פמ"ג או"ח א"א רמב ס"ק א; שפ"א ביצה טו ב).[1]

ובשבת גם רבי אליעזר מודה שבעינן נמי לכם, היינו שבנוסף לחציו של בית המדרש צריך גם חלק לאכילה ושתייה. ולרוה"פ הכוונה חציו. ולב"ח (רמב, א, ד"ה 'ולפי'), הכוונה שצריך להקדיש את רוב השבת לבית המדרש, שלא ניתנה לישראל אלא לעסוק בו בתורה. וזו כוונת הגמרא "דבעינן נמי לכם".

א,ג – דברי הירושלמי

בירושלמי נראה בתחילה שנחלקו האם שבת נועדה רק לאכילה ושתייה או רק ללימוד תורה, אולם לבסוף משמע ממסקנת הירושלמי, שדבריהם משלימים זה את זה, אלא שלא ברור על איזו חלוקה מדובר, האם דווקא מחצה על מחצה, או שהעיקר לתת מקום לכל אחד מהחלקים, ואין צורך לחשב אותו במדויק. והסבר זה תואם את מה שהפסיקתא מבארת כהמשך לדברי הירושלמי.

וז"ל הירושלמי שבת טו, ג: "רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ושתייה, על ידי שהפה זה מסריח[2] התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה. רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה. מתניתין מסייעה בין לדין בין לדין, כיצד הוא עושה? או יושב ואוכל או יושב ועוסק בדברי תורה. כתוב אחד אומר: שבת הוא לה', וכתוב אחד אומר: עצרת לה' אלוקיך, הא כיצד? תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות".

א,ד – בפסיקתא החילוק בין תלמידי חכמים לאנשי מעשה

בפסיקתא רבתי סימן כג (פיסקא תליתאה דעשרת הדיברות אות ט), מבואר ששתי הדעות בירושלמי אינן חולקות, אלא החילוק הוא בין תלמידי חכמים לאנשי מעשה. וז"ל: "רבי חייא בי רבא: לא ניתנה השבת אלא לתענוג, רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה. ולא פליגי, מאן דאמר רבי ברכיה בשם רבי חייא לתענוג, אלו תלמידי חכמים שהם יגיעים בתורה כל ימות השבת ובשבת הם באים ומענגים. מה דאמר רבי חגיי בשם רבי שמואל בר נחמן לתלמוד תורה, אילו הפועלים שהם עסוקים במלאכתן כל ימות השבת ובשבת הם באים ומתעסקים בתורה".

א,ה – הסוברים שחציו לה' חציו לכם

רבים הבינו שהמצווה אכן לחלוק את השבת לשני חלקים שווים, שכך משמע בבבלי (פסחים סח, ב), שאמר ר' יהושע לגבי יום טוב: "חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש". ואמר רבה, שר' אליעזר מודה לר' יהושע בשבת – "הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם". וכך אפשר לפרש את הירושלמי שאמר: "תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות".

וכ"כ באור זרוע ח"ב פט (בפסק הלכה באותיות קטנות): "שבת או יום טוב חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש. ומנהג כשר אחר שיוצאים מבית הכנסת בשבת שחרית הולכים לאכול ואחר אכילה ישנים לתענוג שבת, ואחר שינה לומדים". וכתב במפורש שצריך להקדיש חצי היום לבית המדרש, ואף הציע סדר יום לכך. וכ"כ סמ"ג הלכות יו"ט כז, ע"ג: "הכל מודים בעצרת ושבת שצריך חציו לכם". וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב יב, דף סה ע"ג): "ואף על גב דביו"ט פליגי על כולו לכם או לה' או חציו, בשבת צריך לכם חציו דכתיב וקראת לשבת עונג". וממילא חציו גם לה'. ובספר העתים קצח, והמנהיג נה, ציטטו את הבבלי והירושלמי להלכה, ומשמע שהבינו שדבריהם תואמים, שצריך בשבת חציו לה' וחציו לכם. וכ"כ מהרש"ל (יש"ש ביצה ב, סימן ד): "ביו"ט ושבת אין להאריך התפילה בבית הכנסת יותר מחצי היום כדי שיהיה חציו לה' וחציו לכם…" וכן כתב עוד רש"ל שם בסוף הסימן: "מכל מקום בראש השנה שחל בשבת לא גרע משאר שבתות שהכל מודים שחציו לה' ולא יותר". ומפורש שבשבת חצי היום לה'. וכ"כ בשו"ת צדקה ומשפט או"ח ד (ועל כן התיר להאריך בתפילה ולימוד תורה עד חצות, ולא חשש לאיסור תענית כדי שיאריכו בלימוד).

א,ו – הסוברים לתת חלק גדול יותר לתורה

הרמב"ם לא הזכיר את החלוקה מחצה על מחצה, אלא שבפועל כתב לתת לשני הדברים מקום נכבד, ומשמע שצריך להקדיש יותר זמן לתורה. וזה לשונו בהל' שבת ל, י: "אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לה, והוא שהיתה ידו משגת. ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ובימים טובים בשעת בית המדרש, אלא כך היה מנהג הצדיקים הראשונים, מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שניה, וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה, ויתפלל מנחה ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין ויאכל וישתה עד מוצאי שבת".

ואפשר לומר שכוונת הבבלי והירושלמי לתת לשניהם מקום, אולם יותר זמן לתורה, שכך אפשר להבין בבבלי. וכפי שכתב הב"ח (רמב, א, ד"ה 'ולענין הלכה') שצריך ללמוד תורה רוב היום. וז"ל: "אבל בירושלמי משמע דרבי ברכיה דאמר לא ניתנו שבתות אלא לעסוק בהם בדברי תורה היינו דרוב יום השבת יש לעסוק בדברי תורה ולא בעינן לכם אלא במקצת… וכן דייק לישנא דרבה, דאמר הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם ולא אמר דבעינן חציו לכם". וכן דייק מהרמב"ם, שלענין שבת לא הזכיר 'חצי יום' ללימוד אלא כתב 'עד המנחה' שלא כמו שכתב בהלכות יו"ט (ו, יט) שהזכיר 'עד חצי היום', ומוכח שבשבת רוב היום לתורה דלא כיו"ט. וזהו אף לתלמידי חכמים כפי שכתב הב"ח בסימן רפח, ה. והסכים עם הב"ח במקור חיים לחו"י (סוף סימן רצ).

א,ז – הסוברים שהחלוקה אינה שווה ויש הבדל בין ת"ח ואנשי מעשה

ויש ראשונים שכתבו להלכה את דברי הירושלמי בלי הסיום "תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות", ובמקום זה הזכירו את דברי הפסיקתא, שאין מחלוקת בין האמוראים אלא "מאן דאמר לתענוג, אלו תלמידי חכמים שהם יגיעים בתורה כל ימות השבת ובשבת הם באים ומענגים. מה דאמר לתלמוד תורה, אילו הפועלים שהם עסוקים במלאכתן כל ימות השבת ובשבת הם באים ומתעסקים בתורה". וכ"כ בשיבולי הלקט צו; תניא רבתי יח; מאירי שבת קיח, ב. (ויש שחילקו להיפך כמובא בהערה).[3]

א,ח – גם לשיטתם החלוקה הבסיסית היא מחצה על מחצה

ונראה בפשטות שעל גבי הבסיס של החלוקה השווה פחות או יותר – לה' ולכם (וכן לסוברים שיש להרבות יותר בתורה), ת"ח צריכים להרבות קצת יותר באכילה ושינה, ואנשי מעשה יותר בתלמוד תורה, אבל אין הכוונה שאלו יעסקו רק באכילה ושינה ואלה רק בתורה.

וכן מוכרחים לומר, שכן ברור מצד אחד שחיוב סעודות השבת על כולם, וכן ברור מצד שני שעניין השבת לתורה, וכפי שיוצא מפסחים סח, ב, שברור שלפחות חציו לה'. וכפי שאמרו בתנא דבי אליהו רבה א: "יום השבת יעשה כולו תורה". וכן לפי גרסת הירושלמי שנותן מקום לשתי הדעות ומסיים "תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות", בלא לחלק בין סוגי האנשים. והחידוש של הפסיקתא שיש חילוק מסוים בין האנשים.

וכ"כ הרמ"א רצ, ב: "ופועלים ובעלי בתים שאינן עוסקים בתורה כל ימי השבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מת"ח העוסקים בתורה כל ימי השבוע, והת"ח ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתייה קצת, דהרי הם מתענגים בלמודם כל ימי השבוע". וכ"כ מהריק"ש בערך לחם (סימן רצ). וכן מסכים הב"י רפח, א, בפירושו השני. אמנם מפירושו הראשון משמע שהבין שלירושלמי והפסיקתא פועלים צריכים להקדיש את כל היום כמעט בתורה. ובדרישה (רפח, ב), ביאר את פירושו הראשון שמדבר על פועלים שאינם לומדים במשך השבוע כלל, ולכן צריכים להקדיש את כל היום לתורה.

א,ט – סיכום הדעות על החלוקה

הרי שמהבבלי פסחים סח, ב, משמע שהחלוקה מחצה על מחצה, ואילו מהירושלמי משמע שיש לתת גם לתורה חלק וגם לאכילה ושתיה חלק, אבל אין הגדרה מדויקת למידת כל חלק, ומהפסיקתא משמע שהחלוקה תלויה באדם. אולם כדי שלא להרבות המחלוקת אפשר לומר שכולם מסכימים שהבסיס הוא חלוקה שווה, ועל זה דברו האו"ז וסמ"ג ורי"ו, אלא שבפועל הדבר תלוי באדם, וכפי שמבואר בירושלמי ובפסיקתא, ואותו הזכירו שבה"ל, תניא, מאירי, ב"י ורמ"א.

א,י – האם החצי לה' כולל תפילה

נראה שהעיקר לה' הוא תורה, שכן מבואר בבבלי (פסחים, סח, ב), בדברי ר' יהושע שהלכה כמותו: "חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש". אמנם אח"כ אמרו שסברתו של ר' יהושע "חלקהו, חציו לה' וחציו לכם". ובחציו לה' אפשר לפרש גם תפילה. אולם בירושלמי הזכירו רק עניין התורה: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה", ובמסקנה: "ותן חלק לתלמוד תורה". וכן מתנא דבי אליהו א: "יום השבת יעשה כולו תורה". וכן מהרמב"ם (שבת ל, י) שכתב על הליכה לבית המדרש ללמוד תורה. וכן באו"ז ח"ב פט: "חציו לבית המדרש". וכך דעת עולת שבת (רמב, א), שהחשיב את התפילה כחצי השייך לכם.

מנגד יש שדיברו על חציו לה' וכללו בזה תפילה. וכ"כ מהר"י ווייל בפסקי דינים שבסוה"ס אות נו, שמי שמתענה בראש השנה, צריך ללמוד כל היום, כי ר' יהושע מודה בזה לר' אליעזר שצריך כולו לה'. הרי שכולו לה' כולל התפילה. והובאו דבריו בדרכי משה או"ח תקכט, ב, אלא שלא הסכים להם משני טעמים, והאחד שלדעתו עצם זה שהוא בתענית נחשב בכלל כולו לה'. גם במ"א תקכז, כב, הזכיר את מהר"י ווייל. וכן למדנו מדברי יש"ש (ביצה ב, סימן ד) שהתפילה נחשבת בכלל חציו לה' – "ביו"ט ושבת אין להאריך התפילה בבית הכנסת יותר מחצי היום כדי שיהיה חציו לה' וחציו לכם…"

ובאמת שחלק מהתפילה הוא לימוד לכל הדעות. כך היא בוודאי קריאת התורה. ויש לומר שגם פסוקי דזמרה ושאר פרקי תהלים יש בהם צד של לימוד, וזה אחד מהטעמים שהוסיפום בתפילה, כדי שגם עמי הארץ יעסקו יותר בתורה. וזה אחד הטעמים לאמירת קדושא דסידרא, וענייני קרבנות ופיטום הקטורת.

והנראה מכלל הדברים, שעיקר החציו לה' צריך להקדיש לתורה, אלא שגם תפילה נכלל בחלק לה'.

א,יא – מה נכלל בחשבון היום

אם נחשב רק את שעות היום, הרי שבחשבון נכללות שתים עשרה שעות, והחצי הוא שש שעות. אבל אם מחשיבים את כל השבת, הרי שבחשבון נכללות עשרים וחמש שעות (כולל תוספת שבת), והחצי הוא שתים עשרה וחצי שעות (שהשבת עם תוספת השבת – עשרים וחמש שעות). ואולי מחשבים את שעות העירות, שאם ישנים כשמונה-תשע שעות, הרי שנותרו כשש עשרה שעות, ומהם שמונה לתורה ותפילה ושמונה לאכילה ושתייה. והנראה ביותר לחשב את ההכרחי לשינה מחוץ לחשבון, ואת מה שישנים לתוספת תענוג כחלק מ'לכם'. כלומר כשבע שעות אנשים צריכים לישון בכל יום, ואם נפחית אותם מעשרים וחמש שעות, הרי שנותרו כשמונה עשרה שעות, ומתוכם תשע לה', בתורה ותפילה. ועוד כתשע שעות לכם, לסעודות, טיול ותוספת שינה של תענוג.

א,יב – שצריך ללמוד שש שעות לפחות

הרי שצריך ללמוד כשש שעות לפחות בכל שבת, ואת שאר שלוש השעות לה' מקיימים בתפילה. ואין לפחות משש שעות, שגם אם נקבל ששעות התפילה מכלל חציו לבית המדרש, ברור ששעות התפילה הן נלוות לעיקר שהוא לימוד תורה, ואין להקדיש לתפילה זמן רב על חשבון לימוד התורה. לכן צריך להקדיש לתורה לפחות שש שעות. בנוסף לכך, אם מקדישים שש שעות, הרי שעל פי שעות היום, יש בזה גם מחצה ממש. ועם התפילות מחצה משעות העירות. וכבר למדנו שיש סוברים (ב"ח) שצריך להקדיש לתורה יותר. וכן יש מקום לומר ששעות התפילה אינם מכלל לה'. וכן יש מקום לומר שמחצה כולל את כל שעות השבת, והרי הוא כשתים עשרה וחצי שעות. נמצא שלכל הפחות צריך להקדיש ללימוד תורה שש שעות בשבת.

דרך אגב, יש לציין שהיו נוהגים לקום לותיקין, כמובא במסכת סופרים (יח, ד), ואם היו מקדישים את כל השעות, חוץ מזמן הסעודות והתפילות לתורה, כפי דברי הרמב"ם (ל, י), הרי שהיו מספיקים ללמוד יותר משש שעות. (ולא היו מאריכים בסעודות כפי שיש נוהגים כיום להאריך). ועיין ברמ"א רפא, א, שהיו קמים בשבת קצת יותר מאוחר, משום שלא נאמר בתמיד של שבת 'בבוקר'. ועיין ערוה"ש רפא, א.

א,יג – הסוברים שאפשר להסתפק בלימוד מועט

יש שמשמע מהם שמספיק ללמוד מעט תורה בשבת. כך משמע במאירי שבת קיח, ב: "אבל בעל הבית שמתעסק כל ימות החול בעסקיו ראוי לו להתעסק מעט בשבת בתלמוד תורה דרך עונג…". ובמאמר מרדכי (רפח, ב) כתב: "ומיהו יש לדקדק בזה דמשמע דאפילו ביו"ט לא אמר רבי אליעזר שיהא כולו לה' דצריך לאכול ולשתות, אלא דרוב היום יהיה לה'… ואם כן הא דאמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן לכם, על כרחך דרוב היום יהיה לכם…". ובכל זאת משמע שאף כי רוב היום 'לכם', מ"מ צריך להקדיש כמה שעות לתורה, ואולי זו כוונת מעט שכתב המאירי. אולם בעולת שבת רמב, א, כתב: "ומשמע מסוגיא דהתם (פסחים שם) דאע"ג דביו"ט בעינן חצי לה', אבל בשבת אם רוצה לעשות הכל 'לכם' עושה ובלבד שלא יבטל זמן התפילה" (ההיפך מדברי הב"ח). אמנם בסוף דבריו כתב שראוי להתמיד בלימוד תורה גם בשבת. וכ"כ הלבוש רצב, א, ששבת 'כולו לכם'. ובא"ר רמב, ו, הראה פנים לשיטה זו מהגמ'.

ומ"מ משמע מרוב ככל הפוסקים שלא כך, ואולי מה שדיברו האחרונים שהקילו בזה, התכוונו רק לת"ח, אבל בעלי בתים צריכים להרבות בתורה. ואין לפרש אחרת את דברי תנא דבי אליהו והמדרש המובא בטור, שהשבת צריכה להיות מוקדשת לתורה.

א,יד – ההלכה לתלמידי חכמים בשבת

לדעת רוב ככל הפוסקים, תלמידי חכמים צריכים להרבות בתורה בשבת, וכדברי הרמ"א רצ, ב: "והתלמידי חכמים ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתייה קצת". ומשמע שיעסקו יותר באכילה ושתייה מיום רגיל שהם עסוקים רק בתורה. וכ"כ של"ה (מסכת שבת, נר מצוה, אות נג): "ומה שאמר רבי חגי לתענוג אלו תלמידי חכמים שהם יגיעים בתורה כל ימי השבוע ובשבת הם מתענגים, וחס ושלום אין הפירוש שיבלו כל היום בתענוג, רק ימשכו בתענוג יותר משאר הימים, אבל חלילה לפרוש מן התורה, וכולי עלמא מודים בשבת נתנה תורה". וכ"כ נחלת צבי רצ, ב; א"ר רצ, ב. וכ"כ שועה"ר רצ, ה: "אבל תלמידי חכמים העוסקים בתורה בקביעות כל ימי השבוע ימשיכו קצת יותר בעונג אכילה ושתיה, כי הם מתענגים בלימודם כל ימות השבוע. ומכל מקום גם הם צריכים לעסוק בתורה ואינם רשאים למשוך כל היום בעונג אכילה ושתיה ושינה, שהרי נאמר שבת לה' אלוקיך". וכ"כ מחזיק ברכה רצ, ד; וגדולות אלישע רצ, ד, וכן מוכח מהחיי אדם ז, י, וערוך השולחן רצ, ב. ועיין להלן (ה, ב, ג) בדברי ר' צדוק על הלימוד הראוי לת"ח בשבת.

א,טו – עוד במעלת הלימוד בשבת

זוהר ח"ב צב, א: "שבת היא כלל של התורה, וכל סודות התורה בה תלויים, וקיום השבת הוא כקיום כל התורה".

כתב אבן עזרא (שמות כ, ז, הארוך), בעניין קדושת השבת וברכת השבת, "כי השם קידש זה היום וזימנו לקבל הנפשות תוספת חכמה יותר מכל הימים, על כן כתוב ברך ה'… (וכמו השמיטה). והנה השבת נתנה להבין מעשי השם ולהגות בתורתו. וככה כתוב, כי שמחתני ה' בפעלך (תהלים צב, ה), כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם, ולא יתעסק לשוא אפילו בצרכיו שעברו, או מה יועץ לעשות, וככה אמר הנביא ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעי' נח, יג). ומנהג ישראל היה ללכת סמוך לשבת אצל הנביאים, כמו מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מ"ב ד, כג)…" ועוד כתב (על ישעיה נח, יג): "וקראת לשבת עונג – שלא תעשה בו מלאכה, ושתתענג הנפש בשמוע דברי תורה".

כתב בלקט יושר (עמ' 118): "ודרש מהר"ר שפירא זצ"ל, שטוב שילמוד בשבת, משום שיש לו נשמה יתירה, אפילו עם הארץ שאינו יודע לקרוא בספר, מכל מקום טוב הוא שיראה בספר, משום דבאותה שעה לא חטא וגם המחשבה מצטרפת למעשה…".

והבן איש חי ש"ש בהקדמה לפרשת שמות כתב: "ולכן כתבו המקובלים ז"ל, דגדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים מן הנעשה מעסק התורה של ימי חול".

כתב בשפת אמת (כי תשא שנת תרס"ב), שבת הוא "יומא דזכירה דלית ביה שכחה… והתורה שלומדין בשבת אין בה שכחה".

ועוד עיין בספר 'נוהג כצאן יוסף' עמ' קסג אות לו (ספר על מנהגי פרקנפורט), תוכחה על המתבטלים מלימוד בשבת – "והאידנא רבים מעמי הארץ אחר שמלאו בטנם שוכבים על מיטות שן וסרוחים על עריסותם, ואין בהם חפץ לקרוא בתורת ה'… ואפילו בשבת שאין שם טרדא והרי הוא כאילו כל מלאכתו עשויה, אפילו הכי תורה מושלכת אחר גוו… ודוקא לת"ח העוסקים בתורה כל ימות השבוע מצווה אצלם להתענג בשבת לקיים חציו לה'…"

ובילקוט מעם לועז פרשת ויקהל עמ' תתתח: "ולכל הפחות יום שבת יהיה שבתון לה' שיעסוק בכל השבת בתורה, שזה שבתון לנפש. ואם אינו יודע תורה ילך אצל שכנו או לבית הכנסת וישמע מה שלומדים. ומי שעוסק בשבת בדברים בטלים ואינו יושב ללמוד, עוונו גדול וייענש ביום הדין הגדול והתורה מצווחת עליו".

עוד סיפר רבי אליהו לאפיאן, ששמע מהחפץ חיים זצ"ל, כשהיה אצלו פעם בש"ק את החשבון הזה: הרי אמרו חז"ל שקולה שבת נגד כל התורה כולה, וממילא כל מצווה שעושים בשבת שווה תרי"ג. וידועים דברי הגר"א ז"ל שכל אות בדברי תורה ובלימוד תורה היא מצווה, ואם כן כשעושים זאת בשבת מכפילים כל אות ואות במספר שש מאות ושלוש עשרה.

א,טז – לימוד תורה של שבת מגלה את קדושת העבודה בארץ ישראל

כבר הזכרנו את המדרש המובא בטור (סימן רצ): "אמרה תורה לפני הקב"ה: רבש"ע, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך". והביאו המ"ב (רצ, ה). ובאמת השאלה גדולה היא, מדוע היו צריכים ישראל להיכנס לארץ ישראל, הרי יכול היה הקב"ה להשאירם במדבר, כדי שילמדו בכולל של משה רבנו ושבעים הזקנים, ושום משבר כלכלי לא יפגע בקצבאות, בבוקר יאכלו מן ובערב שלו, בגדיהם ונעליהם לא יבלו, ויעסקו בתורה יומם ולילה?

ואע"פ כן נצטוו ישראל להיכנס לארץ, וזו היתה משאת לבם של משה רבנו וישראל להיכנס לארץ הקודש ולחיות בה חיי תורה. כי ידעו שרק דרך חיי המעשה בארץ ישראל יתקדש שמו של הקב"ה בעולמו. ובזה חטאו המרגלים שרצו להישאר במדבר. אלא שהשאלה עדיין נוקבת, ותורה מה תהא עליה. הרי לימוד התורה צריך להיות ברצינות, ואיך אפשר לקיימו תוך כדי העבודות השוטפות. ולא השיב הקב"ה שיעשה להם נס ולא יצטרכו לעבוד, כי זה יהיה בעולם הבא, אבל בעולם הזה צריכים לעבוד. אלא השיב שלכך נועדה השבת, שבה ילמדו תורה. וברור מאליו שבכל יום קבעו עיתים לתורה, וכפי שנאמר: "והגית בו יומם ולילה" (ועיין מנחות צט, ב). אלא הכוונה שהלימוד הרציני שיבסס את ידיעת התורה וחיי התורה יהיה בשבת. ומובן לכל שאין זה נעשה בכמה פרפראות על שולחן שבת או בשמיעת דרשות קצרות בתפילה.

א,יז – הלומד בשבת מסירים ממנו עול דרך ארץ

כתב בשפת אמת (תולדות תרמח): "במדרש – בזמן שהקול קול יעקב, אין הידיים ידי עשו. והוא מאמר המשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות… וכמו כן בעול דרך ארץ, הגם מי שצריך לעבוד על פרנסתו, מכל מקום נתן לנו ה' יתברך מצוות השבת שהוא יום מנוחה. וכדאיתא שבת יעשה כולו תורה. וכל סוחר צריך להיות מקבל עול תורה ביום השבת, ובכח זה מעבירין ממנו עול דרך ארץ בימי המעשה".

א,יח – דברי השל"ה

גם השל"ה הקדוש האריך מאוד בחשיבות הלימוד והעיסוק בדברים רוחניים בשבתות וחגים (מסכת סוכה חלק נר מצווה כה-מב), ובתוך דבריו כתב (אות לח), שלכך נתנה נשמה יתירה בשבת (ביצה טז, א), כדי שירבה "בלימוד התורה יותר מימי המעשה". ולא "כמו שחשבו קצת שנתן לאדם נשמה יתירה ביום השבת כדי שיאכל אכילה יתירה יותר מימי החול, זה אינו, כי אין טבע הנשמה לאכול ולשתות, ואין לה הנאה מזה כלל, כי אם בתורת ה' חפצה והנאתה ובה תתעלה ותתענג. על כן נתן לאדם הנשמה יתירה בשבת, כדי שיהיה הלב פתוח לרווחה ביום השבת, שהוא מוכן לזה מצד שהוא פנוי מכל מחשבה ומלאכה כדלעיל בסמוך. וכל האוכל ושותה ביום השבת יותר משנצטווה עליו, בעניין שנמשך מזה ביטול תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, כי איבד נפש אחת, רצה לומר הנשמה היתירה שנתן בו כדי ללמוד וללמד ביום השבת ביתר שאת וביתר עז מבשאר הימים". ואף שבתוך דבריו כתב שאין לאכול בשבת יותר מביום רגיל, מ"מ כתב בהמשך שהעיקר שהאכילה לא תגרום לביטול תורה, ומתחילת דבריו (אות כה-כו) עולה במפורש שתוספת הקדושה של שבתות וימים טובים מוסיפה הן בתורה והן בסעודה. לפיכך עיקר כוונתו שהאכילה היתירה לא תגרום לביטול תורה. וכ"כ שם (אות לא), לעניין שמחת חג: "כלל העולה… שיהיה האדם משמח בו שמחה של מצווה… בגוף ונפש יחדיו, והיו תמים לזכור חסדיו של הקב"ה בשירות ובתושבחות… ובעשותינו המצוות על זה הדרך, מתענגת הנפש תענוג גדול, ובאותה שעה אפילו הדברים הגופניים שהם המאכל והמשתה והתענוגים האחרים כולם חוזרים רוחניים והם עבודת השם".

ובסוף דבריו סיכם וכתב: "למדנו שלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לשמוח בהם שמחת תורה, כל אחד לפי מה שהוא, אם בעלי מקרא – מקרא, אם בעלי משנה – משנה וכו'. או ישמעו הדרשה מפי חכם הדורש להם… ומה שאמרו חכמים ז"ל אין שמחה אלא בבשר וביין, כבר מפורש לעיל כוונתם בזה, כי בהתחזק הכוחות הגופניים יתעוררו כוחות הנפש, על דרך מטעמים של יצחק וכו'".

א,יט – משחקים בשבת וחומרת ביטול תורה

ירושלמי תענית ד, ה: "טור שמעון הוה מפיק תלת מאוון דגרבין דמרקוע לקייטא כל ערובת שובא (היו מוציאים שלוש מאות מידות פתיתי לחם כל ערב שבת לעניים – קרבן העדה. או היו קונים שלוש מאות חביות מיני מרקחת לכבוד שבת) ולמה חרב? יש אומר מפני הזנות ויש אומרים שהיו משחקין בכדור". פירש הרוקח (סי' נה): "ובטלים מן התורה". ויש שפירשו שהאיסור בכדור שהוא מוקצה (שבלי הלקט קכא), ויש אומרים משום טלטול ברשות הרבים (גר"א לסי' שח, מה).

וכן נחלקו אם מותר לשחק שחמט, דמקה, ושאר משחקים. לשלטי גיבורים, רמ"א שלח, ה, מותר כל זמן שאין משחקים על כסף. ולמהר"א ששון בתורת אמת קפ, וברכ"י שלח, א, אסור, משום ביטול תורה, וממילא המשחקים הללו מוקצים. וכתב בברכ"י: "והגם שהרב כנה"ג בחו"מ סי' שע, כתב דגדולי ישראל נטפלו בו (שחקו שחמט). הנח לגדולי ישראל דודאי מעשיהם לשם שמים, דאפשר דהוי חולים בחולי השחורה, ומשום רפואה לאסוחי דעתייהו בבא 'דואג' ולמהדר אתלמודייהו וכיוצא קעבדי". ונטה לדבריו ברב פעלים ח"ב יו"ד ל. ועיין להלן כב, יג, ובהרחבות, בדין משחקים לגדולים, ולהלן בהרחבות כד, ז, א, בדין משחקים לקטנים.

א,כ – איזה לימוד שווה פי אלף

כפי שהזכרנו (ה, א, טו) כתב רבי יוסף חיים בספרו 'בן איש חי': "כתבו המקובלים ז"ל, גדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים מן הנעשה מעסק התורה של ימי חול" (ש"ש בהקדמה לפרשת שמות).

לו היו אומרים לאדם שמחירה של איזו מניה בבורסה עומד לעלות מחר פי אלף. כלומר אם יקנה היום מניה במאה שקלים, יוכל מחר בערב למכור אותה במאה אלף שקלים. היה רץ ומוכר את כל רכושו, בית, מכונית, כלים, רהיטים, בגדים, חליפות, נעליים ואפילו שרוכים. עם כתונת דקה לעורו היה רץ וקונה בכל הכסף שקיבץ מאותה מנייה. למחרת בערב כבר היה מתחיל לרכוש ארמונות, מכוניות ורהיטים. הכל פי אלף.

אם כך, מדוע לא ינסה אדם ללמוד תורה בכל עשרים וארבע השעות של השבת. חבל לאבד זמן על סעודות ושינה, הלא כל שעה של לימוד שווה פי אלף?!

אלא שהשעה של השבת שווה פי אלף כי היא באה יחד עם העונג שבסעודות ובשינה, אז מעלתה עליונה כל כך. מעין עולם הבא. אבל אם יעשה אדם את שבתו כתשעה באב, שלא יאכל ולא ישתה וינדד שינה מעיניו כדי לעסוק בתורה, לא יזכה למעלת הלימוד בשבת. וכן מסופר על רבי זירא, כשהיה רואה בשבת אברכים שלומדים ביגיעה יתירה, על חשבון עונג שבת, היה אומר להם: "במטותא מנייכו לא תחללוניה" – בבקשה מכם אל תחללו את השבת במיעוט תענוג (שבת קיט, א).

ממילא מובן שכאשר אמרו "שיהיה יום השבת כולו תורה" – התכוונו שגם הסעודות והשינה, כיוון שנועדו למצווה ולהוסיף עונג וחיוניות בלימוד התורה,  גם הן נחשבות בכלל זה שיום השבת כולו תורה.

אולם צריך להיזהר מאוד שלא לשכוח את העיקר, ולהרחיב מדי בסעודות, ולאבד את הזמן על טיולים ודברי בטלה. כי עיקר השבת לגלות את הנשמה, להתחזק באמונה, ולעסוק בתורה שעות מרובות, והכל מתוך עונג ושלימות פנימית. מעין עולם הבא!


[1]. עיין על כל זה באנציקלופדיה תלמודית כרך כב, ערך יום טוב, טור תקפה-ו. ועיין שם בביאור דעת ר' אליעזר, שאף הוא מסכים שהאכילה ביום טוב מצווה, אלא שלדעתו אפשר במקום זאת לשמוח בלימוד תורה, ולכן הקפיד (ביצה טו, ב) על היוצאים מבית המדרש בעת שדרש (בעה"מ פסחים סח ב; מאירי שם). ואסור לו לאדם להיות יושב ובטל ונמנע משמחת יום טוב (רא"ה ביצה שם), ולא אמרו שהיא רשות אלא כלפי היושב ושונה, אבל כלפי דברים אחרים, מצווה היא (מאירי שם). ולכן אף לדעת ר' אליעזר אסור לאדם לקבוע תענית ביום טוב, אלא שאם ישיבתו במשנתו מביאתו שלא לאכול, רשאי הוא (מאירי פסחים שם, ועי' בעה"מ שם והשגות הראב"ד על בעה"מ). ויש אחרונים שכתבו שאף כשהוא יושב ושונה אסור לדעת ר' אליעזר להימנע מאכילה לגמרי, שאסור להתענות ביום טוב, אלא צריך לטעום מעט לאחר התפילה, ויושב ושונה כל היום עד סמוך לערב, ואז אוכל שוב, באופן שרוב ככל היום לה' (ראשון לציון ביצה טו ב, ולכן בירך את האחרונים שיצאו לאכול ולשתות שיתענגו באכילתם. ועי' תוס' שם 'או' ובחי' חת"ס שם).

עוד נחלקו, שיש אומרים שר' אליעזר מסכים שיחלקו את יום טוב חציו לה' וחציו לכם, וכל החידוש שלדעתו רשאי לעשותו כולו לה' או כולו לכם (שפ"א ביצה טו ב, וכ"נ בפמ"ג או"ח א"א רמב ס"ק א, ועי"ש שמ"מ מוכרח שיהא חלק לה', בתפילה ובק"ש, ולא נחלקו אלא אם מותר להתענות ביו"ט ולבטל 'לכם' לגמרי). ויש שכתבו שלדעת ר' אליעזר אם התחיל לשנות, אסור לו להפסיק ולעסוק ב'לכם' (פני יהושע שם).

[2]. יש שפירשו 'מסריח', שמתוך שעסוקים באכילה ושתייה יש לחוש שידברו לשון הרע (קרבן העדה), ומעין זה פירש הגר"א רצ, ד, שהפה רגיל לדבר דברים בטלים, ולכן מוטב כבר שיעסוק בדברי תורה, אבל לא שזה עיקר עניין השבת אלא רק היתר למנוע בטלה וירידה. ויש שגרסו 'טריח' (תניא רבתי יח) ויש שגרסו 'מריח' (פני משה). ובניצוצי אור לר"ר מרגליות (על שבת קיג, א) כתב שצריך לכתוב 'מסריך', מלשון סירכיה נקט (ברכות טז, א), כלומר פיו נמשך לדיבור, שהואיל ורוצה לדבר, שידבר בדברי תורה.
[3]. ויש שחילקו להיפך, כפי שכתב המאירי בשם רבותיו: "שהתלמיד מענגו בתלמוד תורה ובעל הבית בשינה". ובמחזיק ברכה רצ, ד: "ודע שיש מן הראשונים שכתבו שהתלמידי חכמים מוזהרים יותר לעסוק בתורה בשבת, כמ"ש הרב בעל ספר הבתים".

ב – סדרי הלימוד בשבת

ב,א – לימוד גמרא עיון בשבת

כתב באו"ז ח"ב פט: "מיהו אין שונין בשבתות וימים טובים אלא בדברים הרגיל בהם ובאגדות, אבל דברים שאינו רגיל בהם צער הוא לו, כההיא (תענית ל, א), 'דתנו רבנן כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב… אבל קורא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות". וכ"כ בספר נוהג כצאן יוסף (עמ' קסג אות לו. ספר על מנהגי פרקנפורט).

וכ"כ היעב"ץ בסידורו (מוסך השבת, בית היין אות ח): "שלא יטריד עצמו בלימוד הגמרא בעומק, שגם זה נחשב חילול שבת, וגמ' ערוכה היא 'ורבי זירא מהדר אזוגי דרבנן ואמר ליה במטותא מינייכו לא תחלוניה' (שבת קיט, א)". ופירש היעב"ץ שמן הסתם ת"ח העוסקין בתורה רגילין להעמיק ולפלפל בחריפות, נמצא כבוד שבת נשכח מאחר שנוהגים בו מנהג חול, ולכן גער בהם רבי זירא, "שצריך להבדיל יום השבת בכל דבר, שאפילו הלימוד הקדוש צריך להיות תענוג ולא יהא כמשא כבד ועבודה קשה".

לעומת זאת, במחזיק ברכה רצ, ו, השיג על דברי היעב"ץ, וכתב שמותר לעיין ולפלפל, וכך עשו גדולי התורה בקושטנדינה ובישיבה של הפרי חדש בירושלים. אמנם אם הת"ח לא רוצה לטרוח בעיון בשבת כסדר לימודו הרגיל, שפיר דמי, וכן הוא מנהג רוב הת"ח בכל המקומות שהגיע אליהם.

וכן מוכח מהשל"ה (מס' שבת נר מצוה, אות לו), שטוב ללמוד בעיון, וז"ל: "ויקום מתוך שמחת אכילתו לקבוע לימודו או ישן מעט לנוח ראשו ואיבריו ואחר כך ישב ללמוד נושא ונותן בעומקה של הלכה כפי השגתו והבנת שכלו". וכ"כ בשו"ת תורה לשמה סימן קי, והביא ראיה מגמ' זבחים ב, ב, שגם חז"ל "היה דרכם ללמוד ביום שבת שקלא וטריא בסוגיות עמוקות…" וכ"כ כף החיים רצ, טו.

ב,ב – חידושי תורה

כתב בשל"ה מסכת שבת נר מצוה אות נג: "חייב אדם לראות בכל שבת ושבת לחדש חידושי תורה, כמו שאמרו בזוהר (ח"ג קעג, א) שבמוצאי שבת בחזרת נשמה יתירה למקומה, שואל אותה הקב"ה מה חידוש היה מחדש בתורה". (והרחיב עוד בזה באות סב). וכ"כ א"ר רצ, ב.

וכ"כ מחזיק ברכה רצ, ב, והביא בשם הרב החסיד בעל דעת חכמה, שהמחדש איזה חידוש בשבת מעטרין לאביו בה באותו עולם, ולכן נסמכו שני ציוויים הללו להדדי: 'כבד את אביך' 'זכור את יום', וכן 'איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו'. וכ"כ גדולות אלישע רצ, ד.

והוסיף מחז"ב רצ, ה, שמי שאין לו לחדש מעצמו איזה חידוש בתורה ילמד איזה דברים שלא למדם עד הנה. וכ"כ גדולות אלישע רצ, ה, וכה"ח רצ, ה.

ועוד דייק מהזוהר בשו"ת תורה לשמה סימן צח, שהעיקר הוא בזמן שהחידוש יוצא מפיו, ולכן גם אם חידש את החידוש ביום חול, אם הוציאו מפיו בשבת, נחשב כאילו חידשו בשבת.

ב,ג – דברי רבי צדוק הכהן

כתב ר' צדוק הכהן מלובלין (קדושת שבת מאמר א, יג): "וכן עסק התורה לעמילי תורה, אמרו (שבת קיט, א) רב ששת בקייטא כו' כי היכי דליקומו הייא[4], ושם (קיט, ב) במטותא מינייכו לא תחלוניה, קרי לזה חילול שבת אם יטרידו בעסק התורה, והיינו לפי שזהו עמלם ויגיעם כל ימות השבוע, וצריכים לנוח מזה בשבת, שהוא שביתת עמלם של ימי החול. ולא חלילה שישבו בטל לגמרי, או שימשכו בבשר ויין ותענוגי גוף לבד, דוודאי טוב מזה לעסוק בתורה. רק מי שהוא שקוע כל ימי החול כל מחשבות מוחו ולבו בדברי תורה, והרי הוא אחיד בקודשא בריך הוא על ידי התורה, בשבת שהוא זמן עליית העולמות הוא במדרגה גבוהה מעסק התורה בעמל פה, כי יוכל להתדבק אז באור פני מלך חיים ממש, ולהתאחד במקור חיותו ונשמתו שהוא חלק אלוקי ממעל. והוא אצלו עובדין דחול וירידה ממדריגת קדושת שבת דלגבייה לעסוק בעמל פה דדברי תורה בנגלות, כי הם אז בכחם להשיג מדריגות גבוהות והתגלות סודות התורה בקרב לבבם, מה שאי אפשר להוציאם מן השפה ולחוץ ולבוא להתגלות שבפה כלל…" וכ"כ גם שם במאמר ז, אות צו: "ועל כן אמר לרבנן שעמהם עסקו בבית המדרש, ולהם העיקר לתענוג. ואין רצונו לומר באכילה ושתיה ועונג גופו, דאמרו (שבת קיח, א-ב) המענג את השבת כו', ולא אמרו המתענג בשבת…".


[4]. שבת קיט, א: "רב ששת, בקיטא מותיב להו לרבנן היכא דמטיא שימשא, בסיתוא מותיב להו לרבנן היכא דמטיא טולא, כי היכי דליקומו הייא (רש"י: רב ששת – סגי נהור היה ואינו רואה עת האכילה, וכשהיה דורש בשבת מושיב התלמידים במקום שתגיע שם החמה לעת האוכל, כדי שיצטערו וימהרו לקום). רבי זירא מהדר אזוגי זוגי דרבנן, אמר ליה: במטותא מינייכו, לא תחללוניה (רש"י: כשהיה רואה אותן זוגות זוגות ומדברין בתורה – מחזר אחריהם ואומר להם: במטותא מנכון לכו והתעסקו בעונג שבת, ולא תחללוניה לבטל תענוגים)".

ג – שינה בשבת

ג,א – קצת דיונים לעניין שינה בשבת

גם השינה מכלל עונג שבת, וכפי שאמרו: "שינה בשבת תענוג" (של"ה מסכת שבת נר מצוה נג, ילקוט הראובני ואתחנן ע"פ זר זהב בשם האריז"ל).

ערוך השולחן רצ, א: "ואם רגיל בשינת צהרים אל יבטלנו דעונג הוא לו ושינה בשבת תענוג. ואסור לומר אישן כדי לעשות מלאכה בערב ואפילו כדי ללמוד בערב, דזהו כמכין משבת לחול, אלא יישן כדי לנוח בשבת".

עיין ציץ אליעזר ז, כג, ב, שהשיב על דעת זה השלחן ח"א לסי' ר"צ, ופתח הדביר (מובא בכה"ח רפ, ה), שסוברים שאסור להישאר ער בכל ליל שבת כדי ללמוד תורה משום שהשינה מכלל עונג שבת. וכתב שמי שמתענג מהלימוד הזה, מותר לו לנדד שינה מעיניו.

במשנה הלכות יא, יט, הובאה שאלה האם מטעם שאמרו, ניחא לאינש דליעבד מצווה בממוניה, מותר ליקח כר או כסת של חבירו ולישן עליו בשבת שינת צהריים כי שינה בשבת תענוג. והשיב לאסור, כי מי אומר שהמצווה לישן על כר וכסת, ישן על הספסל וישים תחת מראשותיו בגדו או משהו אחר, ואין מניעת כר וכסת של חבירו מונעו מלישון, ואמרו במשנה ועל הארץ תישן ולא זכר כר וכסת.

ובשו"ע ד, טז: "דוד היה נזהר שלא לישן שיתין נשמין, כדי שלא יטעום טעם מיתה. הגה: ובגמרא, פרק הישן, משמע דדוקא ביום היה נזהר". ובשערי תשובה יז, דן במשך זמן שיתין נשמי, ובתוך דבריו הביא מתפארת צבי שכתב שאין לחלק בזה בין חול לשבת, וא"כ מהא שכתבו שהאר"י היה ישן ב' וג' שעות בשבת, משמע ששלוש שעות אינו יותר משיתין נשמי, ואפילו מנהג חסידות אין שלא לישון פחות משלוש שעות. ויותר משלוש שעות הוא מדת חסידות שלא לישן ביום. והוסיף בשע"ת, שצריך לומר שמכל מקום בשבת עדיף, דכיוון דשינה בשבת תענוג אף מדת חסידות ליכא אם יהיה ישן יותר משלוש שעות. אבל דחה הראייה מהאר"י, כי אולי היה ניעור כמה פעמים בתוך שינתו ולא היה ישן שיתין נשמי בפעם אחת. ושם הביא עוד דעות ששיתין נשמי הוא חצי שעה. ויש מי שאומר שלוש דקות. ובכל אופן לסברת שערי תשובה, בשבת, גם למנהג החסידות אין הגבלה שלא לישון שיתין נשמי. ולעניין מנהג האר"י עיין לעיל ב, ג, בדברי ר' צדוק, על תלמידי חכמים שכל מחשבותיהם בתורה, שבשבת אינם ללמוד בפיהם, כי הם משיגים אז בליבם מדרגות גבוהות וסודות שאי אפשר לגלות בפה.

ד – דרשת השבת

ד,א – פרשת ויקהל היא יסוד תקנת הדרשה בשבת

שמות לה, א-ג: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת".

ילקוט שמעוני פרשת ויקהל רמז תח: "ויקהל משה, רבותינו בעלי אגדה אומרים: מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד, אמר הקב"ה: עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. מכאן אמרו, משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג. אמר משה לישראל: אם אתם עושים כסדר הזה, הקב"ה מעלה עליכם, כאילו המלכתם אותי בעולמי, שנאמר: ואתם עדי נאם ה' ואני א-ל. וכן דוד הוא אומר: בשרתי צדק בקהל רב, וכי מה בשורה היו ישראל צריכין בימי דוד, והלא כל ימיו של דוד מעין דוגמא של משיח היה, אלא פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעתן אזן מעולם".

וכיוצא בזה כתב בספר תניא (הראשון) סימן יח: "ומצווה להיקהל בבתי כנסיות לדרוש מעניין היום לנשים וגם לעמי הארץ, שכך מובא בתנחומא: ויקהל משה, בעלי אגדה היו אומרים, מתחילת התורה ועד סופה אין פרשה שנאמר הקהל בראשה אלא פרשה זו בלבד. ולמה, כך אמרה הקב"ה למשה, רד ועשה לי קהילות גדולות על דבר שבת, כדי שילמדו הדורות הבאים אחריך להקהיל קהילות בכל שבת וליכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמד בהן תורה ברבים".

כתב בעל ספר העקידה בפרשת ויקהל (שער כה): "עיקר שביתת השבת נועדה לקבוע בלבנו לימוד התורה ופירושה, לפי שבו ינוחו מכל עסקי הזמנים המטרידים, ויוכלו להפנות את לבבם להיקהל ולעמוד על נפשם ללמוד מפי המלמד, ולקרוא כולם בשם ה', מקרא ומשנה ותלמוד איש לפי ערכו. והמשכילים ימצאו בו נחת כי יבקשו תורה מפיהם וכו'". ובסוף דבריו כתב: "ולא כאותם שהורגלו בישיבת עמי הארץ ודברי רכילות ולשון הרע המטילים קנאה ושנאה בין איש ובין אחיו ובין גרו, אשר הם מאזרי זיקות באפם, עצים לחרחר ריב ומדון, אשר בהם מטרידים התפילה ומונעים התורה, והם בכלל לא תבערו אש ביום השבת".

ד,ב – תקנה שלא לקרוא בכתבי הקודש מפני ביטול בית המדרש

משנה שבת קטו, א: "כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן. אף על פי שכתובים בכל לשון טעונים גניזה. ומפני מה אין קורין בהם – מפני ביטול בית המדרש". רש"י: "בין שקורין בהן – כגון נביאים שמפטירין בהן בשבת בבית הכנסת. בין שאין קורין בהן – כגון כתובים, ורבינו הלוי אמר: דאפילו יחידים אין קורין בהן, כדקתני טעמא משום ביטול בית המדרש, דמשכי לבא, ובשבת היו דורשין דרשה לבעלי בתים שעסוקין במלאכה כל ימות החול, ובתוך הדרשה היו מורין להן הלכות איסור והיתר, וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים… מפני בטול בית המדרש – שהיה קבוע בשבת, כדפרישית לעיל". ובהמשך ה, יד יבואר אם למעשה יש כיום איסור לקרוא בכתובים בשבת.

ואף שבדרך כלל אדם צריך ללמוד במקום שלבו חפץ, בזמן הדרשה תקנו שלא ללמוד בכתובים ובשאר דברים שלבו חפץ, "לפי שמבטלו מלילך אצל הדורש" (רש"י קטז, ב).

ד,ג – גם חכמים צריכים להשתתף בדרשה, ופיוס רב יוסף

נזכיר לטוב את הרב בנימין זאב בנדיקט זצ"ל, רבה של שכונת אחוזה בחיפה, שחיזק מאוד את עניין הדרשה, וקיבץ ואסף מקורות רבים על כך ודייק בהם וביארם, כמובא במאמרו "יחודו החינוכי של שיעור הרב בשבת" (נדפס בנחלת בנימין א, עמ' 59 ואילך, ולפני כן בקובץ תושבע"פ כג, עמ' קמז-קס).

ברכות כח, ב: "רב אויא חלש ולא אתא לפרקא דרב יוסף. למחר כי אתא, בעא אביי לאנוחי דעתיה דרב יוסף. אמר ליה: מאי טעמא לא אתא מר לפרקא? אמר ליה: דהוה חליש לבאי ולא מצינא. אמר ליה: אמאי לא טעמת מידי ואתית? אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרב הונא? דאמר רב הונא: אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין! – אמר ליה: איבעי ליה למר לצלויי צלותא דמוספין ביחיד, ולטעום מידי ולמיתי! – אמר ליה: ולא סבר לה מר להא דאמר רבי יוחנן: אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור? – אמר ליה: לאו אתמר עלה: אמר רבי אבא: בצבור שנו". (אגב, מבארת שם הגמרא שלהלכה מותר לטעום לפני מוסף).

רש"י: "לא על לפרקא דרב יוסף – שהיה ראש הישיבה בפומבדיתא, והיה דורש בשבת קודם תפלת המוספין, ולאחר הדרשה היו הולכים לבית הכנסת ומתפללים תפלת המוספין".

ויש לציין שרב יוסף נודע כענוותן, כמבואר בסוטה מט, ב. ואע"פ כן היה צריך אביי לפייסו שלא יצטער ויקפיד על כך שרב אויא לא בא לדרשתו. (אמנם אפשר לבאר שהיה צריך אביי לטרוח לפייסו כי היה רב יוסף רגיש, שאמר רב יוסף על עצמו שיש בו משלושת הדברים שעליהם אמרו חכמים שחייהם אינם חיים, רחמנין, רתחנין ואניני הדעת – פסחים קיג, ב).

ד,ד – הקפדתו של רב יהודה שרבה בר בר חנה יבוא לדרשתו

שבת קמח, א: "רבה בר בר חנה איקלע לפומבדיתא, לא על לפירקיה דרב יהודה. שדריה לאדא דיילא (הממונה), אמר ליה: זיל גרביה (קח בגדו עד שיבוא). אזיל גרביה, אתא, אשכחיה דקא דריש (מצא את רב יהודה דורש): אין מחזירין את השבר. אמר ליה: הכי אמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל: הלכה, מחזירין את השבר. אמר ליה: הא חנא דידן, והא שמואל דידן – ולא שמיע לי, ולאו בדינא גרבתיך"?! רש"י: "הא חנא דידן – ממקומנו הוא, ולא שמענו זאת מפיו עד הנה. ולאו בדינא גרבתיך – בתמיה; שאילו לא באת לא למדנו".

וציין הרב בנדיקט, שרבה בר בר חנה היה מגדולי התורה שבדורו, דור ראשון לאמוראים, והיה חברם של רב ושמואל, ולאחר מותם נחשב מזקני הדור. וכאשר הזדמן לפומבדיתא, היה הרב שם רב יהודה, תלמידם של רב ושמואל חבריו. ואע"פ כן כשלא בא רבה בר בר חנה לדרשה שלו, שלח רב יהודה את הממונה להכריחו לבוא לדרשה.

ד,ה – רב חסדא מצווה לנדות את זקני נזוניא שלא באו לדרשתו

קידושין כה, א: "סבי דנזוניא (שם מקום) לא אתו לפירקיה דרב חסדא, אמר ליה לרב המנונא: זיל צנעינהו (רש"י: 'אמור אליהם להסגר ולישב בבית וזה לשון נדוי לתלמיד חכם כדאמר במועד קטן יז, לאמר לו דרך כבוד הסגר ושב בביתך'). אזל אמר להו: מאי טעמא לא אתו רבנן לפירקא? אמרו ליה: אמאי ניתי? דבעינן מיניה מילתא ולא פשט לן. אמר להו: מי בעיתו מינאי מידי ולא פשיטנא לכו? בעו מיניה: עבד שסרסו רבו בבצים, מהו? כמום שבגלוי דמי (ויוצא לחופשי), או לא? לא הוה בידיה. אמרו לו: מה שמך? אמר להו: המנונא, אמרו ליה: לאו המנונא אלא קרנונא ('יושב קרנות אתה ולא בעל תורה'). אתא לקמיה דרב חסדא, א"ל: מתניתא בעו מינך…" (ממשנה למדנו שיוצא לחופשי).

וביאר הרב בנדיקט, שיש ללמוד מזה, שלא לשאת ולתת עם מי שצריך נידוי, ושהמנסה לשכנע אותו סופו שנכשל בדבר משנה. ושנית, שהצנעתם היתה תקיפה ועמוקה כל כך עד שלא נזכרה בש"ס שום הלכה בשם סבי דנזוניא. ועוד יש לשים לב, שאף שנודע רב חסדא בחסידותו: "חסדא שמך וחסדאין מילך" (גיטין ז, א), הקפיד עליהם וצווה לנדותם.

ד,ו – נהגו החכמים לבא לדרשה מכל רחבי תחום השבת

בבא קמא כ, א: "א"ל רב חסדא לרמי בר חמא: לא הוית גבן באורתא בתחומא, דאיבעיא לן מילי מעלייתא" (בעניין זה נהנה וזה לא חסר). רש"י: "בתחומא – לא היית קרוב אצלנו שתוכל לבא…".

זבחים ב, ב: "אמר ליה רבינא לרב פפא: לא הוית גבן באורתא בתחומא בי חרמך (שם מקום), דרמי רבא מילי מעלייתא אהדדי ושני להו" (בעניין כוונה בזבחים, אם סתם נחשב ככיוון או לא). רש"י: "לא הוית גבן באורתא בתחומא – כלומר חבל על שלא היית אמש בשבת אצלנו בתוך התחום שתוכל לבא לבית המדרש ולשמוע".

בבא בתרא נא, א: "אמר ליה רב נחמן לרב הונא: לא הוה מר גבן באורתא בתחומא, דאמרינן מילי מעלייתא. (אמר ליה: מאי מילי מעלייתא אמריתו? המוכר שדה לאשתו – קנתה, ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי)".

ד,ז – נהגו תלמידי חכמים לרוץ לדרשה ונתנו דוגמא לכל המוני העם

ברכות ו, ב: "אמר רבי זירא: מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא (לשמוע הדרשה), אמינא: קא מחללן רבנן שבתא. כיון דשמענא להא דרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר (הושע יא): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וגו' – אנא נמי רהיטנא". רש"י: "לפרקא – לשמוע הדרשה. מחללן רבנן שבתא – דאמר מר (שבת קיג, ב) אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת, שנאמר אם תשיב משבת רגלך".

והביא הרב בנדיקט את דבריו של הרב חיים צבי ערנרייך, בחיבורו "קצה המטה" (על מטה אפרים תרב, מא): "שאפילו צדיקים אנשי מעשה שבעיר מחויבים לילך לשמוע הדרשה, והם יהיו הראשונים, ומהם ילמדו המון שלא להיות מסיר אזנו משמוע תורה… וכבר מצינו בספרי מוסר, שרבנו הבית יוסף והאר"י הקדוש ז"ל הלכו לשמוע בכל שבת דרשות הרב מהר"ם אלשיך ז"ל". ויש לציין שמהר"ם אלשיך היה תלמידו של מרן הבית יוסף, והוא הסמיכו ומינהו לדיין בבית דינו, ואע"פ כן היה בא לשמוע את דרשתו.

ד,ח – גם עמי הארץ צריכים להשתתף ויש להם על כך שכר

ברכות ו, ב: "אמר רבי זירא: אגרא דפרקא – רהטא. אמר אביי: אגרא דכלה – דוחקא. אמר רבא: אגרא דשמעתא – סברא". רש"י: "אגרא דפרקא – עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם – היא שכר המרוצה, שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר למוד. אגרא דכלה – שבת שלפני הרגל, שהכל נאספין לשמוע הלכות הרגל. אגרא דשמעתא סברא – שהוא יגע וטורח ומחשב להבין טעמו של דבר".

ובפני יהושע ביאר, שתלמוד תורה הוא מן הדברים שאמרו עליהם שהקרן קיימת לעולם הבא והפירות לעולם הזה (שבת קכז, א), ואם כן ביארו כאן שגם עבור ת"ח השכר שבעוה"ז הוא על הריצה והדוחק וכו', ואילו על ההבנה שכרם בעולם הבא. ע"כ. אבל לעמי הארץ יש שכר בעולם הבא גם בלא שהבינו, וכפי שאמרו בשבת סג, א, ושיר השירים רבה ב, א, לגבי דגלו עלי אהבה.

ד,ט – התירו לעבור במים ולחזור לצורך הדרשה ביום הכיפורים

יומא עז, ב: "תנו רבנן: ההולך להקביל פני אביו או פני רבו, או פני מי שגדול ממנו – עובר עד צוארו במים, ואינו חושש… רבא שרא לבני עבר ימינא למעבר במיא לנטורי פירי… רב יוסף שרא להו לבני בי תרבו למיעבר במיא למיתי לפירקא, למיזל לא שרא להו. אמר ליה אביי: אם כן אתה מכשילן לעתיד לבא. איכא דאמרי: שרא להו למיתי, ושרא להו למיזל. אמר ליה אביי: בשלמא למיתי – לחיי, אלא למיזל – מאי טעמא? כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא".

רש"י: "לפירקא – שהיו דורשין ביום הכפורים". וכן נפסק למעשה, שההולך לדרשה ולהקביל פני אביו או רבו, שהם דברי מצווה, יכול לעבור במים ואף לחזור דרך המים. אבל היוצא לשמור על פירותיו רשאי ללכת במים אבל לחזור במים – אסור (טור וב"י או"ח תריג; שו"ע תריג, ה, ח).

ד,י – הקילו שלא יחזור מבית המדרש לבער חמצו ולהסתפק בביטול

פסחים ז, א: "תניא: היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו – מבטלו בלבו, אחד שבת ואחד יום טוב. בשלמא שבת – משכחת לה, כגון שחל ארבעה עשר להיות בשבת (שאז למדו בבוקר). אלא יום טוב – בתר איסורא הוא (שכבר נכנס הפסח)! – אמר רב אחא בר יעקב: הכא בתלמיד יושב לפני רבו עסקינן, ונזכר שיש עיסה מגולגלת בתוך ביתו, ומתיירא שמא תחמיץ, קדים ומבטיל ליה מיקמי דתחמיץ. דיקא נמי, דקתני: היה יושב בתוך בית המדרש, שמע מינה". רש"י: "עיסה מגולגלת – שלא החמיצה, ומפני אימת כבוד רבו אין יכול לקום ולילך ולאפותה".

ד,יא – התירו לפנות קש ותבן

שבת קכו, ב: "משנה: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים, ומפני בטול בית המדרש". רש"י: "מפנין – אם צריך למקומן להושיב שם אורחים להסב בסעודה, או תלמידים לדרשה, ולא חיישינן לטרחא דשבת". ובגמרא שבת קכז, א, הסתפקו אם כשיש הרבה אורחים, התירו לפנות יותר מארבע חמש קופות של תבן, ואם כל אחד מפנה למקומו, או שאחד מפנה לכולם. "אמר רבה אמר רבי חייא: פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידים (רש"י: שאין מקום לתלמידים להושיב), ויצא לשדה ומצא שדה מלאה עומרים ועימר רבי כל השדה כולה. ורב יוסף אמר רבי הושעיא: פעם אחת הלך רבי חייא למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידים, ויצא לשדה ומצא שדה מלאה עומרים ועימר רבי חייא כל השדה כולה. שמע מינה: הכל לפי האורחין. ועדיין תבעי לך: חד גברא מפני ליה לכולא, או דילמא כל גברא וגברא מפני לנפשיה? – תא שמע ועימר רבי. – ולטעמיך, רבי בדנפשיה עימר (וכי אורחיה דנשיא בהכי)? אלא: צוה ועימר, ולעולם כל חד וחד מפני לנפשיה".

ד,יב – איסור קביעת סעודה בזמן הדרשה

גיטין לח, ב: "אמר רבה, בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון: דמפקי עבדייהו לחירותא, ודסיירי נכסייהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא, דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא ואחת קבעה סעודתא בערב שבת, ושתיהן נעקרו". (ומשמע נעקרו ירדו מנכסיהם, ועל ידי כך אבד שמם).

רש"י: "בעידן בי מדרשא – כשהחכם דורש דרשות לרבים בשבת והם יושבין בסעודה והיה להם להקדים או לאחר". והר"ן (על רי"ף שבת מג, ב), הוסיף שאין כאן כבוד שבת: "בעידן בי מדרשא – כשהחכם דורש ברבים בשבת יושבין בסעודה ואין כאן כבוד שבת והיה להם להקדים או לאחר". וכן הזהיר רבי אליעזר מגרמייזא, בעל הרוקח (שבת נה): "ואין להניח הדרשה עבור הסעודה השלישית". וכ"כ ביש"ש גיטין שם.

וכן נפסק בשו"ע רצ, ב. ובמ"ב רצ, ז, הרחיב בהבאת המקורות לחיזוק העניין, וסיכם: "לפיכך אסור לו לפנות עצמו מדברי תורה ולקבוע סעודתו בשעה שדורשין בבית המדרש דברי תורה ברבים, אלא יקדים אותה או יאחר אותה. וזהו תוכחת מגולה לאותן האנשים שמטיילין בעת ההיא בשוקים וברחובות כי אפילו סעודת שבת שהיא מצוה אסור אז מפני בטול תורה וכל שכן לטייל ולהרבות אז בשיחה בטלה שאסור". ושם בסעיף ח: "ולאכול בלי קביעות סעודה כמו שרגיל בימות השבת נראה שמותר, וכנ"ל בסימן רמ"ט ס"ב לענין ערב שבת עיין שם…".

ד,יג – מיתת בני רבי מאיר

מדרש משלי (לא, י): "אשת חיל מי ימצא. אמרו מעשה היה בר' מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו, מה עשתה אמן, הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם. במוצאי שבת בא ר' מאיר מבית המדרש לביתו, אמר לה: היכן שני בני, אמרה: לבית המדרש הלכו. אמר לה: צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם. נתנו לו כוס של הבדלה והבדיל, חזר ואמר: היכן שני בני. אמרה לו: הלכו למקום אחר ועכשיו הם באים, הקריבה לפניו המאכל ואכל ובירך. לאחר שבירך אמרה לו רבי: שאלה אחת יש לי לשאול לך. אמר לה: אמרי שאלתך. אמרה לו: רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא. אמר לה: בתי, מי שיש פקדון אצלו הוא צריך להחזירו לרבו. אמרה לו: רבי, חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו. מה עשתה, תפשתו בידה, והעלתה אותו לאותו חדר, והקריבה אותו למטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המטה. התחיל בוכה ואומר: בני בני, רבי רבי, בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין פני בתורתן. באותה שעה אמרה לו לר' מאיר: רבי, לא כך אמרת לי, אני צריך להחזיר הפקדון לרבו. אמר: ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך (איוב א, כא). אמר ר' חנינא: בדבר הזה נחמתו ונתיישבה דעתו, לכך נאמר: אשת חיל מי ימצא. אמר ר' חמא בר חנינא: מפני מה נתחייבו בניו של ר' מאיר ומתו בבת אחת, מפני שהיו רגילין להניח בית המדרש ויושבין באכילה ובשתיה. אמר ר' יוחנן ואפילו בדברי הבטלה, שבשעה שניתנה תורה לישראל לא הזהירן אלא על דברי תורה, שנאמר: היום הזה ה' אלוהיך מצוך לעשות (דברים כו, טז)".

וכן הביא מדרש זה הרוקח סימן נה: "מפני מה נתחייבו שני בניו של רבי מאיר שמתו שניהם ביחד בשבת במנחה? מפני שהיו רגילים להניח בית המדרש במנחה ואוכלים". והביאו המ"א רצ, א, והבין שבמקום ללכת לשמוע את הדרשה אכלו. אמנם הרוקח לא כתב שמדובר על הדרשה, אלא שהניחו בית המדרש ואכלו.

ד,יד – הלכה למעשה לגבי קריאת כתובים

בגמרא שבת קטז, ב, נחלקו אימתי אסור לקרוא בכתובים. "אמר רב: לא שנו אלא בזמן בית המדרש, אבל שלא בזמן בית המדרש – קורין. ושמואל אמר: אפילו שלא בזמן בית המדרש אין קורין".

ופסקו הרי"ף והרא"ש שהלכה כרב, שבזמן בית המדרש אין קורין, היינו קודם אכילה שאז היו דורשים. ושלא בזמן בית המדרש, היינו אחר האכילה, שלא היו דורשים בהלכה משום שכרות, קוראים בכתובים. (ושם בגמרא מבואר שדעת שמואל שגם לאחר האכילה אין קוראים בכתובים אבל מותר ללמוד אותם בעיון, כגון עם מדרש). וכ"כ הרמב"ם שבת כג, יט: "אף לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש אסור גזירה משום ביטול בית המדרש, שלא יהיה כל אחד יושב בביתו וקורא וימנע מבית המדרש".

אמנם למעשה כתב הר"ן בשם הרז"ה, שהואיל "ופסק מנהג הראשונים שהיו נוהגים לדרוש בכל שבת ושבת עד זמן סעודה, אין לנו למנוע עצמנו מלקרוא בכל כתבי הקדש ובכל ספר שיש בו סרך קדושה כל היום כולו". וכן מובא להלכה בב"י שז, יז.

ד,טו – חשיבות הדרשה שהיא כעין מעמד הקהל (מדברי הרב בנדיקט)

כתב מגיד משנה שבת כג, יט, בביאור האיסור לקרוא בכתובים מפני ביטול בית המדרש: "דרכם היה שהיו דורשין לעם בשבתות ומלמדים לעם חקי האלוהים ותורותיו והיה תועלת גדולה לכולם בזה, וזה היו עושין קודם אכילה. ואפילו על החכמים הגדולים היה הרב מקפיד כשלא היו באין לשמוע דבריו, לפי שהקבוץ ההוא ברוב עם היה חוזק הדת ושמירת גדריו".

וכן למדנו לעניין מצוות הקהל ברמב"ם חגיגה ג, א: "מצוות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת…" ושם בהלכה ו: "… חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני, אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל".

וכ"כ בספר החינוך תריב: "משרשי המצוה, לפי שכל עיקרן של עם ישראל היא התורה, ובה יפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכין לחיי עד תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים, על כן בהיות כל עיקרן בה, ראוי שיקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם אנשים ונשים וטף לאמר מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כולנו? ותהיה התשובה: לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם ויזכו לטובה וישמח ה' במעשיו, וכענין שכתוב בפירוש בזאת המצוה ולמען ילמדו ויראו את ה'".

ד,טז – דברי רבי יעקב ריישר (בעל שו"ת שבות יעקב)

חגיגה ג, א: "תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? – שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. – ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. – ומה דרש בה? הקהל את העם האנשים והנשים והטף (דברים לא), אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. – אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני!?"

פירש רבי יעקב ריישר בעיון יעקב: "בירושלמי (חגיגה א, א) גרסינן 'אלא כדי ליתן שכר למביאיהם', וכן הוא הגירסא לפני מהרש"א. וכל היכא דנקט לשון 'אלא' – משמע שחוזר ממה שעלה על דעתו תחילה. ולכאורה אין כאן חזרה כלל? גם הלשון 'אם' אנשים וכו' – מדנקט הלשון 'אם', משמע דעל הספק מדבר, הוה ליה להקשות כפשוטו: 'טף למה באו? והיאך תליא הקושיא ב'אם אנשים' וכו'?… ולי נראה דהכי פירושו, דלכאורה מלשון המקרא משמע, דעיקר טעם מצווה זו ד'הקהל' – כדי שישמעו וילמדו, ואם כן יכול האומר לומר: 'למה לי טורח ההליכה לעזרה, אני אשב בביתי ואשמע ואלמוד, ואין צורך לבטל זמן מה בהליכת דרך זו. וכדי להוציא מדעה חיצונה כזו קאמר: אם יהיה כדעתך, דאנשים באים ללמוד ונשים לשמוע, אם כן יהיה קשה: טף למה באו? אלא וודאי דעיקר טעם מצווה זו משום הבאה, וכמו בטף, ששכר הוא למביאיהן, כן בנשים ואנשים הטעם העיקרי שיבואו לעזרה ולשמוע וללמוד ולא לישב בביתו, כי ברוב עם הדרך מלך וכבוד תורה. וזהו מרגלית טובה. ומשום הכי דרש כך רבי אלעזר בן עזריה, דאמר בברכות (כח, א) יכנסו הכל, מהאי טעמא". והוסיף הרב בנדיקט השערה, שאולי גם רבי יעקב ריישר נצרך להאבק על חיזוק מעמדו של שיעור הרב.

ד,יז – נושא הדרשה

אמרו חכמים (ילקוט שמעוני פרשת ויקהל רמז תח): "ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר". וכן כתב הטור או"ח רצ: "צריך שיקבעו מדרש להודיע לעם את חוקי האלוהים ואת תורותיו". משמע שיעסקו בדברי הלכה. וציטט את דבריו הלבוש שם.

וכתב הב"ח שם: "ומקרוב נתפשט לדרוש כל דרשות באגדות ולא בדינין והלכות כל עיקר, וזה נגד דת תורתינו, דעיקר הדרשה להורות הלכות שבת והאסור והמותר, לפי מה שקורין בשבת בספר תורה. גם להמשיך את לב השומעים באגדות המדריכם ליראת השם ולמנעם מחטוא לפניו יתברך, ולתשובה. ולא שיכוין להראות את עצמו שהוא חכם ויודע לדרוש פסוק או מאמר בכמה פנים". והובא להלכה בכנסת הגדולה, מגן אברהם, שועה"ר ג, ומ"ב רצ, ו.

ונראה לבאר את דברי הב"י ושו"ע רצ, ב: "אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים לדרוש בדברי אגדה, ואסור לקבוע סעודה באותה שעה". שכוונתו באמרו 'מדרש' למה שכתב הטור "שיקבעו מדרש להודיע לעם את חוקי האלוהים ואת תורותיו". וכך דעת פרי האדמה ח"א (דף לב, ג), ודלא כהרב באר יצחק. ובא"ר רצ, ה, כתב שאולי כיוון שיש כיום גם לעמי הארץ ספרי הלכה, סמכו הכל לדרוש באגדה, ואולי לכך התכוון הב"י. אבל סיים שלכתחילה יש לדרוש בהלכה. וכ"כ פר"ח יו"ד פד. ובמחזיק ברכה (רץ, ג), דחה סברת הא"ר, שאין להשוות מה שלומדים מספר למה ששומעים בדרשה, ולכן העיקר ללמד הלכה ולהזהיר מעבירות שאדם דש בעקביו. ועיין ביבי"א ח"ב או"ח יח, ח.

וכבר מצינו בסוטה מ, א: "ר' אבהו ור' חייא בר' אבא איקלעו לההוא אתרא, רבי אבהו דרש באגדתא, רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא (רש"י: הלכות דינין ואיסור וטהרות), שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואזול לגביה דר' אבהו, חלש דעתיה. אמר ליה: אמשל לך משל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סידקית ('כלי מלאכות נשים ועניים כגון פלכים מחטין וצינורות') על מי קופצין, לא על זה שמוכר מיני סידקית? ('מתוך שדמיהם קלים יש להם קונים הרבה ולהפיס דעתו הוא אומר'). כל יומא הוה מלוה רבי חייא בר אבא לרבי אבהו עד אושפיזיה, משום יקרא דבי קיסר, ההוא יומא אלויה רבי אבהו לרבי חייא בר אבא עד אושפיזיה, ואפילו הכי לא איתותב דעתיה מיניה".[5]

והנראה כפי שכתבתי, שרבי אבהו דרש באגדה מפני שהיה סבור שהציבור נמצא במצב ירוד וצריך לחזקו תחילה בענייני אמונה ואגדה. וכן מצינו שאמרו חכמים, שבזמן של נחת, אנשים מתאווים לשמוע דברי משנה ותלמוד, הלכה וטעמיה. ובזמנים קשים, מתאווים לשמוע דברי מקרא ואגדה, כי יש בהם חיזוק לנפשות נכאבות (מס' סופרים טז, ד). ורבי חייא לא נתפייס, כי סבר שיכלו לשמוע בהלכה. ומזה ניתן להסיק שהכל תלוי בקהל ובמה שהוא צריך להשלמתו. ובדרך כלל יש להקדיש את הדרשה בעיקר להלכה ולהטעימה בדברי מוסר ואגדה, וכך נהגו גדולי ישראל.

נראה לענ"ד שכאשר הציבור עוסק בלימוד ההלכה, נכון להקדיש את הדרשה לענייני הפרשה ואמונה. שיש שתי מדרגות בדברי אגדה: הראשונה, דרשות, סיפורים ופרפראות שמושכים את הלב, בלא עומק ובירור יסודי. והשנייה, בירור עמוק של יסודות האמונה, והתעמקות בפסוקי התורה, ומדרגת לימוד זה גבוהה יותר מלימוד הלכה. וכאשר אין צורך לעסוק בענייני הלכה, אפשר לכתחילה להקדיש את הדרשה להעמיק בפרשה וביסודות האמונה.


[5]. שם בסוטה מ, א, מובאים לפני כן דברים נוספים השייכים לעניין הדרשה: "אמר רבי אבהו: מריש הוה אמינא עינותנא אנא, כיון דחזינא ליה לרבי אבא דמן עכו דאמר איהו חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד, אמינא לאו עינותנא אנא. ומאי עינוותנותיה דרבי אבהו? דאמרה לה דביתהו דאמוריה דרבי אבהו לדביתיה דרבי אבהו: הא דידן לא צריך ליה לדידך, והאי דגחין וזקיף עליה, יקרא בעלמא הוא דעביד ליה. אזלא דביתהו ואמרה ליה לרבי אבהו, אמר לה: ומאי נפקא ליך מינה? מיני ומניה יתקלס עילאה. ותו, רבי אבהו אימנו רבנן עליה לממנייה ברישא, כיון דחזיה לר' אבא דמן עכו דנפישי ליה בעלי חובות, אמר להו: איכא רבה".

ה – נשים בלימוד תורה בשבת

ה,א – גם נשים צריכות להשתתף בשיעורים

כתב בספר התניא (הראשון) סימן יח: "ומצווה להיקהל בבתי כנסיות לדרוש מעניין היום לנשים וגם לעמי הארץ". ויש בקיום הדרשה מעין המשך של מצוות הקהל, וכפי שלמדו חכמים מפרשת 'ויקהל' כמובא בילקו"ש רמז ת"ח. וכפי שכתב התניא בשם התנחומא.

ולמדנו במצוות הקהל שגם הנשים משתתפות, כדי ללמוד ליראה את ה' ולקיים את מצוותיו, שנאמר (דברים לא, יב): "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". וכן אמרו בחגיגה ג, א, שהגברים היו באים ללמוד, היינו להעמיק, ונשים כדי לשמוע, היינו להבין בפשטות. ואת הקטנים הביאו כדי ליתן שכר למביאיהם.

וכן למדנו בירושלמי סוטה פ"א ה"ד, שר' מאיר היה רגיל לדרוש בבית הכנסת של חמת כל ליל שבת. וכמובא בהערה 2.

ה,ב – נשים בלימוד תורה

בשאגת אריה סט, כתב שחלק ממצוות שמחת החג לעסוק בדברי תורה שהם משמחי לב, ואע"פ שכבר מצד השמחה חייב אדם לעסוק בתורה בחג, מ"מ זה שצריך להקדיש חציו של היום לתורה הוא ממה שלמד ר' יהושע (פסחים סח, ב) מן הפסוק (דברים טז, ח): "עצרת לה' אלוקיך". וכתב: "ומכל מקום הני מילי לאנשים שחייבים בתלמוד תורה הוא דשמחה לאיש במענה פיו של תלמוד תורה, דיש לו שמחה במה שעוסק בתורה ומקיים מצוות המקום במצווה חביבה ושקולה לפני המקום כנגד כל המצוות, אבל נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה, אין להם בהן משום שמחה כלל". ומה שכתב שאין לנשים שמחה כלל, קשה, שאם כן יהיה מותר להן לעסוק בתורה בתשעה באב. ולמדנו שהלימוד אסור לכולם (שו"ע תקנד, א). הרי שגם נשים שמחות בלימוד תורה. (עיין באנציקלופדיה תלמודית יום טוב הערה 95). אלא שצריך לומר שנשים אינן שמחות לקיים את חובת הלימוד המוטלת על הגברים (חצי היום), אבל בשעה אחת של לימוד ודאי שמחות, ואף מעבר לכך כל שהלימוד נעשה בהתנדבות הנשים שמחות בו. ולגבי עניין חציו לה', מן הסתם הנשים יוצאות במה ששולחות את בעליהן ללמוד תורה, שכן למדנו בברכות יז, א: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים, שנאמר (ישעיהו לב): נשים שאננות קמנה שמענה קולי בנות בטחות האזנה אמרתי. אמר ליה רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן". ויש לציין עוד שגם בתפילות יוצאים ידי חציו לה' (מהר"י ווייל פסקי דינים שבסוה"ס אות נו, והובא בדרכי משה או"ח תקכט, ב, ומ"א תקכז, כב). ונשים רבות נוהגות להרבות בתפילות בשבתות וימים טובים.

ז – הפטרה

ז,א – הטעם הפנימי לתקנת ההפטרה

כתב רבי צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק קעה, שהגזירות נועדו לעורר את ישראל לדברי תורה, וכך גם ההפטרה שנתקנה על ידי גזירה שלא לקרוא בתורה. "והבינו רז"ל דרצון הש"י אדרבא דקורין רק מעט (בנביא), ודצריך להוסיף עוד קריאת מפטיר בנביאים. וכיוצא בו באמירת 'שמע ישראל' בקדושת מוסף, שנתקן בגזירה על ידי רז"ל כמו שכתב בספר האשכול. וכיוצא בו אמרו ז"ל (מד"ר אסתר ז) בהמן שלגלג (על ישראל שמשתמטים מעבודת המלך ואומרים) שבת היום, פסח היום, ואמרו לו: חייך עוד מוסיפים מועד על מפלתך".

כתב הלבוש רפד, א, שהטעם שקוראים להפטרה 'הפטרה', מפני שנפטרו בה מקריאת התורה בשעת השמד. ע"כ. ועוד משמעות יש במפטיר שהוא לשון סיום, שבו מסיימים את הקריאה.

ז,ב – מנהג קריאת ההפטרה

יש מקומות שנוהגים שהמפטיר מברך את הברכות והציבור כולו קורא את ההפטרה (מנח"י ח"ט סכ"ב; שער אפרים ט, לג). אבל נכון יותר לשמוע את ההפטרה מפי הקורא (מ"ב רפד, יא, ובאו"ה).

ט – שניים מקרא ואחד תרגום

ט,א – לימוד רש"י במקום תרגום

כפי שלמדנו רש"י חשוב כתרגום, אלא שאותם הפסוקים שאין עליהם פירוש, צריך להשלים בקריאה שלישית של המקרא, או בקריאת תרגום. ויש לעיין מה הדין בפסוק שרש"י מפרש חציו. ונראה שנחשב כאמר תרגום על חציו בלבד. וכיוון שקשה לדקדק ולבחון כל פסוק עד כמה התפרש, צריך לקרוא שניים מקרא עם פירוש רש"י, וגם לקרוא עם הקורא את הפרשה, ויועיל להשלים את כל הפסוקים וחלקי הפסוקים שלא נתפרשו ברש"י. או שיקיים את מנהג המהדרים ויקרא גם תרגום.

ובין רש"י לתרגום, עדיף ללמוד רש"י, שאף שמצד מנהג שניים מקרא ואחד תרגום יש מעלה לאונקלוס, מצד מצוות תלמוד תורה יש מעלה לרש"י.

י – מנהגי שניים מקרא ואחד תרגום

י,א – קריאה שלא כסדר

כתב במ"ב רפה, ו: "לא יקרא פסוק המאוחר קודם המוקדם, אלא יקרא כסדר". ובכה"ח רפה, טו, החמיר, שאם דילג על פסוק אחד, יחזור לאותו פסוק ויקרא ממנו ואילך כסדר. אולם נראה שכל זה לכתחילה, והראייה מהרב שמלמד את התלמידים, שיוצא בזה, אע"פ שקריאתו אינה שיטתית כסדר. ולהליכות שלמה תפילה יב, מז, העיקר שיקרא כל פרשייה כסדרה, היינו שבתוך הפרשייה לא יהפוך את סדר הפסוקים. אבל אם לא קרא כסדר את הפרשיות יצא, ולמד זאת מקריאת שמע, שאין סדר הפרשיות מעכב. וצ"ע אם יש לדקדק בקריאה זו כמו בדין קריאת שמע.

יא – תפילות השבת

יא,א – בטעם שאין אומרים ברכות חול בשבת

בגמרא ברכות כא, א, אמר רב נחמן: "כי הוינן בי רבה בר אבוה, בען מיניה, הני בני בי רב דטעו ומדכרי דחול בשבת, מהו שיגמרו? ואמר לן: גומרין כל אותה ברכה". וביארה הגמרא שהטעם לכך כי "גברא בר חיובא הוא, ורבנן הוא דלא אטרחוהו משום כבוד שבת", ולכן אם כבר התחיל את הברכה – יסיים. וכ"כ הרי"ף (יג, א), הרא"ש (ג, יז), הרשב"א והריטב"א בחידושיהם שם, ושו"ת או"ז (ח"א סימן צה), ועוד.

מאידך מצאנו טעם אחר, שלא מתאים לבקש בשבת על ענייני חול, שהעיסוק בבקשות הללו עלול להביא את האדם לידי צער.

כמובא בתנחומא וירא א (ורשא): "אתה מוצא שמונה עשרה מתפללים בכל יום ואינן כולן לשבחו של הקב"ה, אלא ג' ראשונות וג' אחרונות, ושתים עשרה ברכות כולן לצרכו של אדם, ולפיכך אין מתפללים בשבת שמונה עשרה, שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו, נזכר ברופא חולי עמו ישראל והוא מיצר, והשבת ניתנה לישראל לקדושה לעונג ולמנוחה ולא לצער, לכך מתפלל ג' ברכות ראשונות וג' אחרונות והמנוחה באמצע".

וכן כתב רש"י במחזור ויטרי (סי' קמ): "ילמדינו רבינו, למה מתפללים בחול י"ח ברכות, ובשבת שאנו בטילים אין אנו מתפללים אלא ז' ברכות. כך למדונו רבותינו, למה אין מתפללים י"ח ברכות בשבת, אמר רב הונא מפני שאסור לו לאדם לתבוע צרכיו בשבת, ואמר האלקים, שבת זו מנוחה היא לישראל, שנאמר (מלכים א ח): ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל… ובתפילה שאנו מתפללים בחול יש דברים דחול. כיצד, אם היה אדם כסיל אומר חונן הדעת, אם היה בעל תשובה אומר הרוצה בתשובה, ואם היה בשבייה אומר גאל, אם היה חולה אומר רופא חולי, וכן כל שאר תפילות, ואמר האלקים למנוחה ניתנה שבת לישראל, ואם הוא מתפלל י"ח תפילות הוא נזכר מעשיו ומיצר ונמצא שם שמים מתחלל, שמחלל את השבת. לפיכך תקינו רבנן תפילה שאין בה צער משום דבר שבעולם". וכן מובא בסידור רש"י (תקטו). ונדמה שלא ידוע כיום היכן מובאים דברי רב הונא שהזכיר, אבל בירושלמי (שבת פרק טו, ה"ג) מובא היסוד הזה. "אמר רבי חייא בר בא: רבי שמעון בן יוחי כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגין (כאשר היה רואה שאמו מתפללת הרבה), הוה אמר לה: אימא שובתא היא (אמא, שבת היא). תני, אסור לתבוע צרכיו בשבת". וכ"כ בכלבו לז.

וכן כתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור סי' קל: "ולא מנעו ברכות אמצעיות של שמונה עשרה כי אם מפני שהיא רחמים ותחנונים, והטעם, כי התפילה עבודה נכונה לכבוד הא-ל יתברך, וצריך להזכיר בכל יום ענייני דיומא, ובבוא יום שבת ויום טוב, צריך להיות שמח ונעלוז ולהודות לא-ל אשר נתן מנוחה לעמו ישראל שבתות ומועדים בשמחה, לא שיהיה יום תענית וזעקה ויגון. ואל יאמר בהם אלא הדברים הנאותים והמשמחים ולהזכיר נפלאותיו אשר עשה עם אבותינו ולנו".

וכתב המנהיג (הלכות שבת יא), ששני ההסברים עניינם אחד, שמשום כבוד השבת לא הטריחו חכמים להתפלל את הברכות האמצעיות, היינו, שמשום כבוד השבת אין ראוי להצטער על הבקשות שבחול.

וכתב בשו"ת אז נדברו (יד, כג), שרק מחיבור שני הטעמים, התבטלו ברכות החול. שכן מפני החשש שמא יהיה לו חולה ויצטער, לא היו מבטלים את ברכות החול, לכן צירפו את הטעם שלא רצו להטריח. ומנגד גם הרצון שלא להטריח לבדו לא היה מספיק, אילולי היה בזה לפעמים צער שאינו מתאים לשבת.

יש להוסיף כי לדעת הרא"ש מלוניל, אם טעה והתחיל ברכות אחרות מלבד 'אתה חונן', מפסיק באמצע. ובאר הב"ח רסח, ב, מפני שאינן שייכות כלל לשבת, ורק על 'אתה חונן' שעוסקת בחכמה ויש בה הודאה אמרו חכמים ששייך לאומרה בשבת, ולכן אם התחיל בה לא יפסיק. ואין הלכה כמותו.

יא,ב – שהטועה שסיים תפילתו אף שלא עקר רגליו חוזר לראש

אמנם כתב בשו"ע רסח, ה, על השוכח להזכיר את ברכת השבת: "אם לא עקר רגליו, אע"פ שסיים תפילתו, אינו חוזר אלא לשל שבת". אולם הפנה במ"ב יב, לעיין בשו"ע קיז, ה, שם כתב: "ואם השלים תפילתו ואינו רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, אע"פ שעדיין לא עקר רגליו, כעקורים דמי". ובמ"ב תכב, ט: "אבל אם כבר אמר תחנונים וסיים אותם ואין במחשבתו לומר עוד, אפילו עדיין לא עקר רגליו, כמי שעקר דמי". ובשעה"צ ח, שכ"כ מ"א והרא"ה בהלכותיו. והוסיף שפשוט שאם רגיל לומר בסוף עוד פעם "יהיו לרצון" שכל זמן שלא אמרו, לא סיים תפילתו. וכ"כ בכה"ח קיז, מ.

יא,ג – המתחיל 'אתה' מחמת שחשב שהוא יום חול (הערה 5)

אם הטועה חשב שהיום חול והתכוון להתחיל בברכת 'אתה חונן' ואמר 'אתה' ומיד אח"כ נזכר שהוא שבת, כתב השו"ע רסח, ג, שיסיים את ברכת 'אתה חונן'. וכ"כ ביבי"א ו, כח, ב. ואילו המ"א ופמ"ג ודה"ח ורוב האחרונים והבא"ח ש"ב תולדות י, ומ"ב רסח, ו, כתבו, שאם הוא בערבית או מנחה יסיים בשל שבת, שכן ברכות השבת שלהם מתחילות ב'אתה', וממילא יוצא שבפועל כשאמר את המלה 'אתה' עדיין לא טעה. ואם הוא בשחרית, יסיים 'אתה חונן'. ואם בלא משים התחיל לומר בשחרית 'אתה', יתקן ויאמר 'ישמח משה', שכן גם אם היה אומר את ברכת 'אתה קדשת' שאומרים בליל שבת, היה יוצא (שו"ע רסח, ג).

יב – ויכולו

יב,א – ההידור לומר 'ויכולו' כעדות (הערה 6)

כתב בהליכות שלמה (יד, ה, ובדבר הלכה ח-ט), שהעומד בתפילת הלחש וטרם אמר 'ויכולו' ורואה שהציבור עומדים לומר 'ויכולו', יכול להמתין בתפילתו ולומר 'ויכולו' בלחש בשעה שהציבור אומרים בקול. ואף אם כבר אמר 'ויכולו' ומיד כשסיים את אמירתו התחילו הציבור לאומרו, מותר לו לחזור ולומר עמהם. ע"כ. ונלענ"ד שעדיף שלא לחזור באמצע תפילת עמידה פעם שנייה על 'ויכולו' עם הציבור, כי הכבוד והיראה שבעמידה לפני המלך מורים שלא לומר דבר אחד פעמיים, וזה יותר חשוב מההידור לומר 'ויכולו' כעדות. שכן עיקר טעם אמירת 'ויכולו' כמובא בשו"ע רסח, ז, כדי שגם ביו"ט יאמרו 'ויכולו', וכדי להוציא את מי שאינו יודע לאומרו. ובחזו"א לח, י, חולק על עצם ההידור שבעדות.

וברור שאדם העומד בסיום תפילתו אחרי ה'יהיו לרצון' הראשון, רשאי מאותה שעה לומר 'ויכולו' עם הציבור, ואין בזה הפסק כיוון שאמירת 'ויכולו' הוא חלק מהתפילה. וכ"כ בהליכות שלמה שם.

גם אישה יכולה להצטרף עימו לאמירת 'ויכולו' לעדות בשניים, שהרי גם היא מצווה בעדות זו על בריאת שמים וארץ (שולחן שלמה יד בארחות הלכה 21).