ב – כיצד מקיימים מצוות זכור

ב,א – הערה 1 – האם הקידוש על היין מדאורייתא או מדרבנן

פסחים קו, א: "תנו רבנן: 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ, ח), זוכרהו על היין".

לדעת רוב הראשונים, המצווה מדאורייתא מתקיימת בדיבור על קדושת השבת ומעלתה, שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו", פירוש: "זכרהו זכירת שבח וקידוש" (רמב"ם). וחכמים תקנו שזכירת הדברים תהיה על היין, וכך דעת רמב"ם (כט, א), תוספות (שם 'זוכרהו'), ר"ת (נזיר ד, א, 'מאי היא'), סמ"ג (עשין כט), חינוך (מצוה לא), רשב"א (ח"ד רצה), ריטב"א (ברכות כ, ב, 'נשים חייבות'), מרדכי (ברכות ג, סא), או"ז (ח"ב כה), ועוד רבים. וביאר התוס', שמצינו בכמה מקומות זכירה ביין, שנאמר בהושע יד, ח: "זכרו כיין לבנון", ובשיר השירים א, ד: "נגילה ונשמחה בך נזכירה דודיך מיין", ולכן תקנו חכמים לזכור את השבת על היין.

לעומתם יש סוברים שהמצווה מהתורה לזכור את השבת על יין או פת, וכפי שנתפרש בישעיה (נח, יג): "וקראת לשבת ענג", הרי שהקריאה לשבת צריכה להיות יחד עם העונג. וכ"כ רש"י (נזיר ד, א, 'והרי מושבע', ובספר הפרדס קיב), ר"ן (בדפי הרי"ף שבת י, א, 'אמר רבא'). ולדעת ראב"ן (סוטה נב ע"ג), המצווה מהתורה לקדש דווקא על היין. ונראה שטעמו כי ביין יש יותר עונג, ועל ידו הדברים נזכרים יותר, כי אכילת הפת היא דבר שגרתי לעומת היין ששתייתו יחודית.

ה – שיעור היין בכוס של ברכה

ה,א – שיעור רביעית

אלו הדברים שכתבתי בפניני הלכה ברכות י, הערה 11: לרוב ככל הראשונים והאחרונים, שיעור ביצה הוא כשיעור ביצה של ימינו. אמנם אחד מגדולי האחרונים באשכנז, רבי יחזקאל לנדא, בעל ה'נודע ביהודה', מתוך חשבונות שחישב (ע' צל"ח פסחים קטז, ב, וע' בבאו"ה רעא, יג), הסיק שהביצים שלנו התקטנו מאוד וכיום נפחן כמחצית מנפח הביצים שהיו בזמן חז"ל. וכ"כ חת"ס או"ח קכז. והחזו"א ביסס שיעור זה וחישב שנפח ביצה כ-100 סמ"ק, ו'רביעית הלוג' כ-150 סמ"ק. למעשה, הלכה כשיעור המקובל, שכך הורו רוב ככל הפוסקים. אמנם במצוות שיסודן מדאורייתא, רבים מהאשכנזים נוהגים לחוש לכתחילה לשיטת הנודע ביהודה, אבל במצוות דרבנן ואפילו לגבי שיעור ברכה אחרונה, אין חוששים לשיטתו (מ"ב רעא, סח; תפו, א. וע' פניני הלכה פסח טז, ח; טז, כג, 20). ורק הנוהגים כחזו"א אינם מברכים ברכה אחרונה על משקה של פחות מ-150 מ"ל (וע' פס"ת רי, 15-16).

ונחזור לבירור שיעור רביעית המקובל מתקופת הגאונים, שהוא נפח של מים במשקל הקרוב ל-27 דרהם. דרהם הוא מטבע שהיה נפוץ בארצות המזרח מתקופת הגאונים ועד סוף ימי השלטון הטורקי. בתחילה נקרא המטבע 'זוזי' ואח"כ נקרא בערבית 'דרהם'. וחישב הרמב"ם ששיעור רביעית קרוב ל-27 'דרהם'. וחישב ר' חיים נאה את משקל ה'דרהם' ויצא שהוא 3.205 גרם, ולפי"ז רביעית כ-86 סמ"ק (מניין 'כוס'), וביצה- כ-57 סמ"ק. וכך כתבו והורו כחמישים שנה. אלא שכתב הרב בניש (מדות ושיעורי תורה ל, ה; טז, ו), שהתברר בוודאות ששיעורו אינו מדויק, כי הוא מדד לפי ה'דרהם' שהיה מקובל בזמנו תחת שלטון הטורקים. אבל במשך מאות שנים ובזמן הרמב"ם, ה'דרהם' שקל 2.83 גרם בלבד, נמצא ששיעור רביעית לפי מה שקבעו הגאונים והרמב"ם הוא 75 סמ"ק, וביצה 50 סמ"ק (שם יג, א). ובאשכנז שיערו ביצה בכ-46 סמ"ק (שם יג, ה, עפ"י אבי השל"ה, ט"ז, ש"ך ומ"א). למעשה, יש לילך לפי השיעור המדויק כפי שכתב הרב בניש. ולמרות שעדיין רבים רגילים לכתוב כר' חיים נאה (ע' ברכ"ה ח"ב א, 40), נראה שמוסכם שההלכה כפי חשבון ה'דרהם' שהיה בימי הרמב"ם. וכ"כ הרב מרגולין בקונטרס שיעור רביעית שבספר הידורי מצוות (שעדיין לא יצא לאור), ושם הגיע לאותן המסקנות של הרב בניש, והוסיף שגם הגרע"י הסכים לדבריו. ואכן הגרע"י הביא את דבריו להלכה בספרו הליכות עולם ח"א ע' רצא. ועיקר השיעור שהתכוונו חכמים הוא שהשותה יעריך לפי ראות עיניו נפח של ביצה ומחצה (כפי שכתבתי בפניני הלכה ברכות י, 7).

ה,ב – דעות הראשונים מי צריך לשתות מלא לוגמיו

מובא בשם הגאונים (רי"ץ גיאת שערי שמחה ז, טור רעא, יד), שדווקא המקדש צריך לשתות מלא לוגמיו, ואם המקדש לא טעם מלא לוגמיו, אפילו אם אחד השומעים טעם מלא לוגמיו, לא יצאו ידי חובת הקידוש. וכך כתב בה"ג (הלכות קידוש והבדלה יג ע"ג). וכ"כ הב"ח למעשה. ואולי הטעם, שהמקדש שמוציא אחרים צריך לקדש בשלימות, ומתוך כך הוא פוטר את שומעיו. וכל זה הוא דווקא בקידוש שחיובו מן התורה, אבל בשאר דברים הטעונים כוס די בטעימת אחר.

לעומת זאת, דעת רובם המכריע של הראשונים, שאם אחד מן השומעים שתה מלא לוגמיו, יצאו בזה ידי חובה. וכ"כ רא"ש (פסחים י, יח), רשב"ם (שם קה, ב, 'וש"מ המברך'), תוס' (שם ק, ב 'ידי קידוש'), מאירי (שם קה, ב), מהר"ם חלאווה (שם), אגודה (שם, סח), ריא"ז (בשלט"ג שם כב, ב, ג'), רש"י (עירובין מ, ב, 'ליתביה'), רוקח (נב), ועוד רבים.

ונראה מלשון רש"י, מאירי, מהר"ם חלאווה, אגודה, רוקח ועוד, שמלכתחילה אפשר לתת לאחד מן המסובים לשתות. ובארו (רש"י ומהר"ם חלאווה), שכל הטעם שצריך לשתות מלא לוגמיו, משום שגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנה מיד, ואם אחד מהשומעים טעם מהכוס, אין כבר גנאי לכוס. אולם לרא"ש רק בדיעבד ישתה אחר. וכך משמע מהרשב"ם.

ולדעת ריטב"א (עירובין עט, ב, 'הא דאמרינן'), גם אם אין שם אחד ששתה מלא לוגמיו, אם ביחד שתו כדי מלא לוגמיו, יצאו. ובא"ר רעא, ל, כתב ששבלי הלקט (עג), ותניא רבתי (סו"ס יד), כתבו בשם הגאונים כדעת הריטב"א. והטעם, שהעיקר הוא שיהנו מהיין כשיעור חשוב, ואין הפרש אם היה זה אחד או כמה אנשים יחד (עיין ערוה"ש רעא, לו; שעה"צ סה). אמנם הרא"ש ודעימיה סוברים שרק אם שתה אדם אחד כמלא לגומיו יצאו.

ה,ג – האם אפשר לקדש על דעת שאדם אחר ישתה מלא לוגמיו

כתב שו"ע רעא, יד: "אם לא טעם המקדש, וטעם אחד מהמסובין כמלא לוגמיו (פי' מלא פיו), יצא; ואין שתיית שנים מצטרפת למלא לוגמיו, ומ"מ מצוה מן המובחר שיטעמו כולם. וי"א דכיוון שבין כולם טעמו כמלא לוגמיו יצאו, דשתיית כולם מצטרפת לכשיעור. והגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש לא יצא, וראוי לחוש לדבריהם; ודוקא בקידוש, אבל בשאר דברים הטעונים כוס מודים הגאונים דסגי בטעימת אחר".

וכתב בשועה"ר (רעא, כה), שלכתחילה יש לחוש לדעת הגאונים ורק בדיעבד יוצאים בשתיית אדם אחר, ולדעתו גם בדיעבד אין מצרפים שתייה של שני אנשים. והלבוש (יד) כתב, שמצווה מן המובחר לחוש לדעת הגאונים, משמע שאם ירצה יוכל לתת לאחד השומעים לשתות במקומו מלא לוגמיו. ולדעת א"ר (כט), אין לחוש כלל לגאונים מאחר שרוב הראשונים חולקים עליהם.

ולמעשה נראה שאם בעל הבית אינו יכול לשתות כמלא לוגמיו, כיוון שיהיה לו צער אם לא יקדש בעצמו, אפשר להקל שיקדש הוא, ומישהו אחר ישתה במקומו.

ה,ד – האם סומכים על דעת הריטב"א לצרף שתיית כולם

יש סוברים שגם בדיעבד אין סומכים על הריטב"א לצרף שתיית כמה אנשים לכמלא לוגמיו. כך משמע משועה"ר רעא, יד, שלא הזכיר את דעת הריטב"א. וכ"כ בבאו"ה (רעא, יד, 'וי"א'), שמשמע מהשו"ע. וכ"כ למעשה בחזון עובדיה (ח"ב הלכות קידוש הערה יח).

ומנגד, כתב א"ר רעא, ל, שלכתחילה אפשר לסמוך על הריטב"א, שכך דעת שבולי הלקט ותניא רבתי. וכ"כ ערוה"ש רעא, לו, והביא ראיה ממצוות התורה לאכול את לחם הפנים, ואמרו חז"ל (יומא לט, א), שהגיע לכל כהן כ'פול' שהוא פחות מכזית, ועל כרחך שאכילת כולם מצטרפת לכזית.

ולדעת רבים מהאחרונים, בדיעבד אפשר לסמוך על הריטב"א. כ"כ שולחן עצי שיטים ו, ב; דרך החיים (דיני קידוש על היין יד); ח"א (כלל ו, טו); מ"ב רעא, עג; וכתב במנו"א (ח"א ז, יט), שלפי זה, כאשר ידוע מראש שאין אחד מהמסובים שישתה כמלא לוגמיו, אין לקדש. אולם בתבואות שמ"ש נד, כתב שבדיעבד כשאין מוצאים אנשים בריאים שישתו מלא לוגמיהם, רשאים לקדש על דעת שישתו כולם יחד כשיעור מלא לוגמיו. וכן הלכה.

ו – דיני כוס של ברכה

ו,א – הערה 9 – כוס של ברכה

מתוך פניני הלכה ברכות ה, הערה 22: נחלקו במשמעות חי (שהוא מארבעה דברים שנוהגים לכו"ע), ולמעשה, כל הפירושים במשמעות 'חי' נפסקו להלכה. יש שפירשו שהכוס תהיה שלימה (תוס', שו"ע קפג, ג). ויש שפירשו, שבזמנים שהיה להם יין חי, היינו שאינו מזוג במים, ימזוג את היין החי לכוס, ורק אח"כ ימזגנו במים כפי שאמרו חכמים (ברכות נ, ב). ויש שפירשו, שייתן את היין מהבקבוק לכוס לכבוד הברכה (רש"י, רמ"א קפג, ב, מ"ב ח).

כפי שלמדנו בהערה 9, שני ההידורים שפחות מקפידים בהם הם "עיטור ועיטוף". נחלקו בגמ' (ברכות נא, א) מהו העיטור, לרב יהודה מעטרו בתלמידים שעומדים סביבו בעת הברכה, לרב חסדא מעטרו בכוסות נאים. ועיין בסוף הערה 9, בדעות השונות כיצד נכון לאחוז את הכוס באצבעות. ואפשר אולי לומר שעל ידי אחיזת הכוס בכל האצבעות ישנו עיטור. ומ"מ בכל אופן שנוטל את הכוס בכל אצבעותיו נוהג כראוי לאחת הדעות, וכך כתבתי למעשה. ויש שאמרו כי בזה שאין ממלאים את הכוס לגמרי, מקיימים העיטור, שהנותר בראש הכוס הוא כעין עטרה (אמנם בט"ז ד, ומ"א ד, דחו סברתם).

עיטוף, לבית יוסף ההידור הוא שיתעטף בטלית. וכיום, לנוהגים ללכת תמיד בכובע וחליפה, יתעטף בהם (מ"ב קפג, יא), וכפי שכתבתי בפניני הלכה ברכות ד, יב. וי"א שעצם זה שהוא מכסה את ראשו בכיפה, ומכסה את גופו כמו בתפילה, הרי שהוא מקיים עיטוף (רי"ו, ד"מ קפג, א).

ו,ב – מי שאינו יכול להגביה את הכוס טפח מעל השולחן

לאדם שידיו חלושות מאוד יש קושי להגביה את הכוס טפח מעל השולחן, ובמיוחד כשהוא יושב. ויש מי שאומר שאם יש לכוס בסיס או רגל, די שנמדוד שיעור טפח מתחתית בית-הקיבול של הכוס ולא מתחתית הרגל (ע' פס"ת קפג, י). ובתהלה לדוד סק"ג כתב, שגם עובי היד נחשב בחשבון הטפח.

מי שאינו יכול להגביה את הכוס מפני שידיו רועדות מאוד, בדיעבד אין הגבהת הכוס מעכבת, שכן למדנו ברמב"ם שרק ארבעה דברים מעכבים, ולגר"א ארבעה לעיכובא והשאר למצווה. ואמנם ברור שאם יש שם מי שיכול להגביה את הכוס, עדיף שהוא יקדש, שכן לדעת הגאונים יש לקיים את כל עשרת הדברים, וכן דעת הרא"ש. מכל מקום אם הדבר יגרום לבעל הבית עוגמת נפש מרובה, אפשר להקל שיניח את הכוס לפניו בעת הקידוש בלא להגביהה. ויתכן שגם הגאונים והרא"ש מסכימים לגר"א שארבעה לעיכובא והשישה למצווה.

לדעת המקובלים, גם איטר יאחז את הכוס ביד ימין, וכן נוהגים רבים. מ"מ גם המקובלים מודים שבמצוות דאורייתא כאשר נאמר יד חזקה, הכוונה לידו החזקה, בין אם היא שמאל בין ימין (כה"ח קפג, כט).

ו,ג – נתינת העיניים בכוס

אמנם עיקר הכוונה בנתינת העיניים בכוס – כדי שיתרכז בברכה, אבל המקובלים כתבו בזה סודות (ע' כה"ח קפג, כד), ולכן כתבתי שאם הוא נצרך לסידור, טוב שיהיה סמוך לכוס, וכך יראה גם את הכוס. ובמור וקציעה סי' קפג, כתב, שאף כי בתפילת עמידה טוב לעצום את העיניים, בברהמ"ז אין לעצום את העיניים אלא להסתכל בכוס. וכ"כ בכה"ח ל. וכתב בפס"ת יא, שמה שכתבו הפוסקים בריש סי' קפה, שבשעת ברהמ"ז יסתכל בסידור או יעצום עיניו, הכוונה כשמברך ביחיד בלא כוס.

ז – חלוקת היין לכל המסובים

ז,א – הפסק של המקדש או השומעים בין הברכה לשתייה (הערה 10)

אם אחד השומעים דיבר לפני ששתה מן היין, למרות שהמקדש כבר שתה, השומע שהפסיק לא יצא ידי חובת ברכת היין וצריך לברך 'הגפן' לפני שישתה. כ"כ התוס' (פסחים קא, א 'ורבי יוחנן'), רא"ש (שם י, ה), מרדכי ורוב הראשונים. וכ"כ הב"י בסימן קסז (ו-ז), משום ש"כל אחד ואחד חייב לברך כדי לאכול, וכשאחד מברך לכולם, הוי כאילו כל אחד בירך לעצמו, וכשהוא מפסיק בין ענייתו אמן לטעימתו, הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. וזה נראה לי ברור". וכן הסכימו רוב האחרונים (מהריק"ש, מ"א יט, ט"ז ח, פר"ח ו, א"ר יג, ברכ"י ג, שועה"ר י, מ"ב מג, ועוד רבים).

לעומת זאת, יש ראשונים שכתבו, שהואיל וברכתו של זה שבירך חלה על עצמו, ממילא חלה גם על שומעיו, ולכן גם אם השומע דיבר לפני ששתה, רשאי בדיעבד לשתות בלא לברך שוב (רוקח, או"ז, ראבי"ה, ריטב"א). וכך פסק הרמ"א (קסז, ו). והסכים עמו בערוך השולחן (טז).

למעשה, יש שחששו לספק ברכות והורו שהשומע לא יברך בעצמו, וכ"כ בא"ח אמור טז; הליכות עולם ח"א אמור ה; אור לציון ח"ב יב, א; ברכ"ה ח"א ד, ג. אבל במ"ב קסז, מג, כתב, שכמעט כל האחרונים חולקים על הרמ"א וסוברים שכל מי שהפסיק בין שמיעת הברכה לשתייתו חייב לחזור ולברך. וכ"כ בכה"ח קסז, נח, וביאר שאף שבדרך כלל אומרים ספק ברכות להקל, כאן שלא בירך ממש אלא רק שמע את הברכה – אין אומרים ספק ברכות להקל, אלא הולכים אחר דעת רוב הפוסקים. וכ"כ בשש"כ מח, ו.

ואם זה שקידש דיבר בין הברכה לשתייה, אבל השומעים לא דיברו, אע"פ שהמקדש חייב לברך שוב 'הגפן', כתבו הרבה אחרונים, ששאר השומעים שלא דיברו רשאים לשתות, שהרי בזה שענו אמן יצאו ידי חובת הברכה, וכיוון שלא הפסיקו לא הפסידו את ברכתם (בית עובד, פמ"ג קסז מש"ז ח, רע"א ריג, שד"ח אס"ד מערכת ה"א י, בא"ח אמור טז, כה"ח קסז, נט). ויש שכתבו שהואיל והמקדש הפסיד ברכתו, גם שומעיו הפסידו את ברכתם ועליהם לברך בשנית או לכוון לצאת ידי חובתם בברכה השנייה של המברך (חקרי לב, שו"ת לב חיים ח"ב ח). והעיקר כדעה ראשונה, ועוד שספק ברכות להקל (יבי"א ח"ח עמ' קטז בהערה, אול"צ ח"ב יב, א; ברכ"ה ח"ד ד, ד). (הרחבה זו הובאה בהרחבות לברכות ג, ד, 4).

ט – איסור אכילה ושתייה לפני קידוש

ט,א – האם אפשר להתחייב בקידוש לפני תפילת שחרית (הערה 12)

גם הסוברים שהאוכל לפני התפילה צריך לקדש, שהם מ"ב בבאו"ה סי' רפט, אג"מ (ח"ב ס"ס כו), ילקוט יוסף רפט, ג, אם ישתה אינו צריך לקדש, כי רק במקום סעודה יש חיוב קידוש, וכשאינו סועד, אין שייכות לקידוש. אבל אם הוא מתכוון לאכול, אסור לו גם לשתות לפני שיקדש, שהואיל ועשה את הזמן הזה לזמן סעודה והתחייב בקידוש, גם מים אסור לו לשתות לפני התפילה, כדין מי שלא קידש אחר התפילה. וכ"כ מנחת שבת עז, לה, ודעת תורה רפט, א.

כתב בשש"כ נב, הערה לה, בשם אורחות חיים רפט, ה, שאם יש שם מי שסיים תפילתו, עדיף שהחולה ישמע ממנו את הקידוש, שהוא חייב בקידוש לכל הדעות, ויאכל את מה שהוא נצרך.

כתב באג"מ (ח"ב סו"ס כו), שאם הוא צריך לאכול פהב"ב יקדש, אבל אם הוא אוכל מזונות מבושלים, אין צורך לקדש לפני התפילה. מפני שיש ספק אם מזונות מבושלים מועילים להיות סעודה במקום קידוש, שלמ"א רעג, יא, מועילים, ולשע"ת רפט, אינם מועילים. ואם כן למה יקדש וישתה יין לפני התפילה, כשאין ברור שהוא חייב בזה. ויש להוסיף כי האג"מ (ח"ב סו"ס כח) כתב, שהיה מקום לומר שאין צריך לקדש כלל לפני התפילה, אלא שלמעשה יש לנהוג כמ"ב שכבר הורה זקן. ולכן לדעתו אם די לחולה להסתפק בתבשיל מזונות, מוטב שיאכל אותו ולא יצטרך לקדש. ולרשז"א עדיף יותר שיאכל פהב"ב ויקדש, מאשר יאכל דייסה, שגם אז מסתבר שחייב לקדש, כדעת המ"א שמחשיב גם תבשיל מזונות כסעודה. עוד הוסיף, שאם יאכל פת פחות מכזית בכדי אכילת פרס, משמע שאינו צריך לקדש (שש"כ נב, הערה לז).

אמנם המנהג הרווח שאין מקדשים על אכילה שלפני התפילה. וכן כתב בשו"ת חלקת יעקב ד, לב: "דכירנא בבחרותי כד הוינא מסתופף בצילא דמהימנותא אצל מרן הגה"ק מהרי"ד זצ"ל מבעלזא על ימים נוראים, ובראש השנה היה ציבור גדול עד למאוד, חסידים ואנשי מעשה, ובתוכם הרבה תלמידי חכמים. ולסיבת שזמן התפילה בר"ה היה מאוחר, ציבור גדול אכלו קודם התפילה, ולא שמענו ולא ראינו שאחד מהם יעשה קידוש מקודם". וכ"כ בשו"ת קרן לדוד פד.