א – מצוות סעודות שבת

א,א – במעלת סעודת שבת על פי רבי נחמן (ליקוטי הלכות ו, כא-כג)

ביאר שם את גודל עניין השמחה, ושתי עצות גדולות להינצל מעצבות, והבאתי את דבריו על כך לעיל א, טו, ו. וכאן נזכיר ממה שכתב על עניין הסעודות: "וזה בחינת עירובי תחומין שממקום שמניחין סעודת שבת, משם מתחיל התחום שבת, כי כל הבירורים של ימי החול שבשבילם צריכין טלטולים לדרכים כנ"ל, כולם הם בשביל האכילה והפרנסה. בבחינת כל עמל האדם לפיהו. כי עיקר חטא אדם הראשון שמשם נמשכין כל החטאים שבשבילם צריכין כל הבירורים… היה באכילה שאכל מעץ הדעת טוב ורע, שעל ידי זה נגזר בעצבון תאכלנה בזעת אפך תאכל לחם, שבשביל זה צריכין יגיעות הל"ט מלאכות וטלטולים לדרכים… ועל כן בחול צריכין יגיעה גדולה שתהיה האכילה בקדושה כראוי, על כן אין להרבות באכילה בחול, אבל בשבת קודש אז האכילה כולו קודש (כמו שמבאר בהתורה "שאלו וכו'" בלקוטי מוהר"ן א, נז, ובהתורה "צדיק כתמר יפרח" בסימן רעז). כי אז בשבת מאירים שתי הדרכים הנ"ל (להינצל מעצבות. א' על ידי התבוננות בנקודות הטובות שבו. ב' על ידי התבוננות שאת הכל ה' מחיה גם מקומות הנפילה). ועל ידי זה מתבטלים הקליפות ועל כן האכילה בקדושה. ואז מצוה גדולה להרבות באכילת שבת כאשר הזהיר אדמו"ר ז"ל… כי הא בהא תליא, כי כל מה שמרבין באכילת שבת מתקנין ומאירים יותר שתי הדרכים הנ"ל… שעל ידי זה נמשכת עיקר השמחה של שבת, בבחינת אין טוב באדם כי אם לאכול ולשתות ולשמוח בשבתות ויום טוב, כמו שדרשו רז"ל… ועל כן הזהיר אז מאוד להרבות באכילת שבת ולהתענג בכל התענוגים והעיקר להרבות בשמחה בשבת…".

שם ו, כב: "כי עיקר התיקון על ידי היחוד שמייחדין ומחברין כל המאמרות בהמאמר סתום, בראשית, שמשם מקבלין הכל, שזה בחינת כלל היחודים, שעל ידי זה עיקר תיקון כל העולמות, וזה נעשה על ידי אכילה דקדושה, דהיינו אכילת שבת. כי האכילה מחברת הגוף עם הנפש, שזהו בחינת יחוד וחיבור וכלליות כל העולמות בה' יתברך. כי בחינת הנפש לגבי הגוף שמחייה ומקיים אותו, הוא בחינת החיות שה' יתברך מחייה ומקיים כל העולמות… כי עיקר יניקת הקלפות הוא מבחינת פירוד ח"ו, דהיינו שעושין פירוד ואין מאמינים שהוא יתברך מחייה ומקיים הכל ומנהיג הכל כרצונו. כי מחמת ששורש הכל הוא בחינת 'מאמר סתום'… שאי אפשר להשיג ולתפוס במוח כלל, על כן הם יונקים משם, מגודל ההעלמה וההסתרה… כי גם הקליפות והכפירות הבאים משבירת כלים, שורשם גם כן מבחינת חלל הפנוי שמשם שורש כל הסטרא אחרא…  ועל כן עיקר התיקון על ידי בחינת הלמוד של 'איה'… לחפש אותו יתברך תמיד… אפילו במקומות הרחוקים מאוד הנמשכין מחלל הפנוי…

וכל זה נעשה על ידי אכילה בקדושה כנ"ל, אבל מחמת חטא אדם הראשון שפגם באכילת עץ הדעת טוב ורע, על ידי זה המשיך סטרא דמותא, כמו שנאמר: 'כי ביום אכלך ממנו מות תמות', שהוא פירוד בין הנפש והגוף. כי אי אפשר לברר האכילה בשלימות עד שתוכל לחבר הנפש עם הגוף שיחיה לעולם, כי עכשיו אי אפשר לזכות לאכילה כזאת מחמת שנתערב פסולת הרבה בהאכילה מחמת חטאו. על כן בהכרח שימות האדם, והעיקר על ידי פגם האכילה, כמו שנאמר: 'בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה וכו". ועיקר תיקונו לאחר מיתתו הוא על ידי שעולה נשמתו לבחינת מאמר סתום ומשם חוזר וממשיך חיות חדש להחיות העצמות היבשות עד שיעמדו בתחיית המתים לחיות חיים נצחיים. וכל אחד כפי מעשיו כן זוכה לזה…".

שם ו, כג: "וכל ימי חיי האדם צריך יגיעה גדולה שתהיה אכילתו בקדושה, שיחבר נפשו וגופו בקדושה על ידי האכילה, באופן שיהיה נעשה יחוד העולמות בשרשן על ידי אכילתו וכנ"ל. ועיקר התיקון הוא אכילת שבת, שהוא אכילה דקדושה, שאז מצווה גדולה לאכול ולהתענג. כי אכילת שבת כולו קודש… ואז נעשים כל היחודים שכל העולמות והמאמרות מתייחדים בשורשם בבחינת מאמר סתום שמאיר אז בהארה נפלאה… (בשתי הדרכים שנזכרו בתחילה, בגילוי הנקודות הטובות, ובגילוי שה' מחייה גם את המקומות הרחוקים ביותר)… שכל זה זוכין על ידי אכילת שבת כנ"ל, כי שבת, בחינת שביתה וניחא, שאז הוא ישוב הדעת, שזהו העיקר, כי עיקר בחינה זאת להאמין בדעתו בשלימות שהכל אחד, שכל העולם ומלאו כולם אין להם חיות וקיום כי אם ממנו יתברך לבד שהוא סתום ונעלם מכל…. ועיקר שלימות האמונה הזאת אין זוכין כי אם על ידי קדושת שבת, שהוא בחינת קדושת הצדיקי אמת שזוכין לישוב הדעת, שזה עיקר המנוחה והשביתה של שבת בבחינת מנוחת שלוה והשקט ובטח וכו', בחינת בשובה ונחת תושעון בהשקט ובבטחה תהיה גבורתם. ובחינת ישוב הדעת הזה אי אפשר לבאר בכתב ולא בעל פה. כי הוא לכל חד כפום מה דמשער בלביה, בבחינת נודע בשערים בעלה, כידוע… בחינת רך כקנה, בחינת הרפו ודעו כי אנכי ה'…".

א,ב – עונג שבת ושמחת יו"ט (הערה 1)

הרחבת ההערה: עניין העונג השייך לשבת מבואר בישעיה נח, יג, "וקראת לשבת עונג". וכן אמרו בשבת קיח, א; פסחים סח, ב. וכ"כ המאירי (ברכות מט, ב): "בשבת לדברי הכל טעון פת, דעונג כתיב ביה, ואין עונג בלא פת", ולכן אם שכח 'רצה' חוזר. וכ"כ הרשב"א שם. ואילו ביו"ט נאמר (דברים טז, יד): "ושמחת בחגך", וכן מבואר בפסחים קט, א, ורמב"ם יו"ט ו, יז-יח, שהשמחה בבשר ויין.

 וכ"כ בה"ג (הלכות קידוש והבדלה עמ' קא), הרי"ץ גיאת (הלכות תשובה עמ' נט), שבשבת שייך עונג וביו"ט שמחה. וכן ביאר בשאילתות (חיי שרה טו), ששמחת יו"ט מפסיקה אבלות שבעה, אבל השבת שהיא עונג אינה מפסיקה אבלות. ובחת"ס או"ח קסח, כתב שני הבדלים להלכה. א) הואיל ומצוות השבת עונג, מי שגופו מתענג מכך שלא יאכל, מקיים בתענית את המצווה, וביו"ט לא קיים, שאין שמחה בלא אכילה ושתייה (מו"ק ט, א). ב) כדי לקיים עונג צריך לאכול לתיאבון. ולכן הקפידו יותר בערב שבת שלא לאכול מן המנחה ולמעלה. ואילו ביו"ט לא כל כך ברור האיסור בזה ולמדוהו משבת.

ואמנם ביום טוב לא מצינו 'עונג' כלל (פני יהושע סוף ביצה; שו"ת רע"א א; פת"ש יו"ד שלא, יא), אולם בשבת, יש אומרים שיש מצווה גם בשמחה. וכ"כ המנהיג (תחילת הלכות שבת) והאבודרהם (בסדר תפילות השבת), שכן אמרו בספרי (בהעלותך פסקא עז): "וביום שמחתכם – אלו שבתות". ולכן אין נופלים אפיים בערב שבת (מנהיג), ולכן אומרים בשבת 'ישמחו במלכותך שומרי שבת' (אבודרהם). והחת"ס שם, ביאר שזו מחלוקת, שכן אמרו שם בספרי: "וביום שמחתכם אלו שבתות. ר' נתן אומר אלו תמידים". והלכה כר' נתן. ע"כ.

אכן הראשונים שהוזכרו לעיל (בה"ג, ריצ"ג, שאילתות ותשב"ץ) כתבו במפורש לחלק בזה בין שבת ליום טוב. וכ"כ מהרי"ל (סוף הלכות יו"ט), ואורחות חיים (תפילת שבת, ז), שאין לומר בשבת 'וישמחו בך' שהשמחה שייכת ליו"ט. ואפשר לומר לפי מנהגנו, שאמנם שם שמחה כולל גם עונג וממילא שייך גם לשבת, אלא שיש הפרש בין שמחה רגילה לשמחה של עונג שהיא פנימית ומעונגת יותר.

ובשו"ת בצל החכמה (א, סח) הוכיח שבשבת שייך עונג ולא שמחה, ממה שאמרו במשנה מועד קטן (ח, ב) שאין נושאין נשים במועד, ופירשו בגמ' משום שאין מערבים שמחה בשמחה. ואילו לגבי שבת האיסור לשאת אשה משום שהוא כקונה קנין בשבת (שו"ע אהע"ז סד, ה), ולא אמרו שיש בזה עירוב שמחה בשמחה.

א,ג – שאין חובה להזמין עניים בשבת כפי שחייבים ביו"ט

עוד הבדל, שהשבת פנימית יותר ולכן אין הכרח לקיים הסעודות עניים, ואילו ביו"ט שהשמחה חיצונית ומתפשטת – המצווה לשתף עניים. וכן אמרו בזוהר (ח"ב פח, ב): "בא וראה בסעודות האלו ניכרים ישראל שהם בני המלך, שהם מהיכל המלך, שהם בני האמונה… ובוא וראה, בכל שאר הזמנים והחגים צריך האדם לשמוח ולשמח את העני, ואם הוא שמח לבדו, ואינו נותן לעני, עונשו גדול, כי שמח לבדו ואינו נותן שמחה לאחר. עליו כתוב: וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. ואם הוא שמח בשבת, אע"פ שאינו נותן לאחר, אין נותנים עליו עונש כשאר הזמנים והחגים, שכתוב: פרש חגיכם, פרש חגיכם אומר ולא פרש שבתכם. וכתוב: חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ואילו שבת אינו אומר. ומשום זה כתוב: ביני ובין בני ישראל…".

א,ד – כבוד שבת עדיף מאלף תעניות

תנחומא בראשית ג: "…ואם חל ארבעה עשר (בניסן) בשבת אסור להתענות בערב שבת (תענית בכורות) מפני טורח שבת, שעיקר תענית סליחות ורחמים הוא, ואתי לאימנועי מכבוד שבת, וכבוד שבת עדיף מאלף תעניות, דכבוד שבת דאורייתא ותענית דרבנן, ואתי כבוד שבת דאורייתא ודחי תענית דרבנן. אלא מקדימין ומתענין בחמישי בשבת שהוא י"ב".

ב – גדרי המצווה

ב,א – זמן סעודות השבת

גמרא שבת קיז, ב: "תנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? שלש, רבי חידקא, אומר: ארבע. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו (שמות טז): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה, רבי חידקא סבר: הני תלתא היום – לבר מאורתא, ורבנן סברי: בהדי דאורתא". ומסקנת הגמרא שם שמשנתנו שלא כרבי חידקא, וכן הלכה.

ואמרו במשנה (שבת קיז, ב): "נפלה דליקה בלילי שבת – מצילין מזון שלש סעודות, בשחרית – מצילין מזון שתי סעודות, במנחה – מזון סעודה אחת". ומשמע מזה שזמן סעודה ראשונה בלילה, שנייה בשחרית, שלישית בשעת המנחה. וכ"כ הרמב"ם (שבת ל, ט): "חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת, אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה". וכתב המגיד משנה: "נראה לי שדעתו שמצווה לעשותם באלו הזמנים… (שלא כדעת בה"ג). וכן בספר העתים (קצג) האריך בזה והעלה שמצוה לעשותן באלו הזמנים, והוכיח כן. ועיקר".

ונראה שהטעם לכך, שצריך לענג את השבת בסעודות, ואם יאכלם בסמיכות זו לזו, לא יתענג, ולכן קבעו לכל אחת זמן נפרד.

ועיקר דין זה הובא לגבי סעודה שלישית, שכך כתבו התוס' (שבת קיח, א, 'במנחה'), הרא"ש (שבת טז, ה), המרדכי (שצז), והטור (רצא, ב), שזמן סעודה שלישית משש שעות ומחצה ואילך, ואם אכל לפני כן לא יצא. וכן נפסק בשו"ע רצא, ב. ומשמע מדברי הסוברים שאין יוצאים בסעודה שלישית לפני זמן המנחה, שלכל הסעודות זמן, ואם שינה, שאכל את הסעודה הראשונה ביום, או את הסעודה השנייה אחר חצות, לא יצא. כך משמע מהרמב"ם (ל, ט), ור"ת (ספר הישר), שו"ת מן השמים סי' יד. וכ"כ הב"ח (שלד, א, לעניין שלא יצא בסעודה שנייה אחר חצות), וערוה"ש (רפח, ב). וכ"כ כה"ח רצא, ב, עפ"י הזוהר והאר"י, שכל סעודה צריכה להיות בזמנה. וכ"כ באור לציון ח"ב כא, ד, עפ"י הכותרת של שו"ע לסי' רפט: "סדר סעודת שחרית" ולא סדר סעודה שנייה. וכן הדין לגבי סעודה ראשונה שאין יוצאים ידי חובתה ביום.

אמנם יש סוברים שהזמנים אינם מעכבים. וכך דעת בה"ג, שיכול אדם לחלק את סעודת שחרית לשתיים, ויצא בזה גם ידי סעודה שלישית. וכ"כ הרוקח (נד), והראבי"ה, והתוס' בפסחים (קא, א, 'בקידושא'). והרמב"ן, הר"ן והריטב"א (שבת קיז, ב), כתבו את דברי בה"ג, ויש שלמדו מכך שהסכימו לדבריו (בני ציון רצא, ג).

אבל למעשה כבר למדנו שלדעת רוה"פ יש זמן לסעודות. אמנם בדיעבד, אם לא אכל סעודה ראשונה בלילה, כתב הרמ"א (רצא, א) שישלים ביום. וכן אם לא אכל סעודה שנייה עד חצות, ישלים אחר חצות, שכן לדעת בה"ג ודעימיה, אין לסעודות זמן קבוע.

התחיל סעודה השלישית לפני הזמן והמשיך אותה עד זמן מנחה גדולה, יצא. כך כתב במ"ב רצא, ז, עפ"י מ"א ותוספת שבת, ודלא כא"ר.

ב,ב – צריך לאכול קודם סוף שש שעות

אם התכוון שלא לאכול לשם תענית, אפילו שעה אחת, אסור. כ"כ רש"י (עירובין מא, א), מהרי"ל (תענית יב), מ"א ומ"ב (רפח, א).

ואם לא התכוון לשם תענית, ובפועל לא אכל עד סוף שש שעות, בנוסף לכך שלא קיים את הסעודה השנייה בזמנה, שהוא עד חצות היום, עבר באיסור תענית בשבת, שאמרו בירושלמי (תענית ג, יא): "אמר רבי יוסי בר חנינא: אסור להתענות עד ו' שעות בשבת". וכ"כ הרי"ף, הרא"ש (תענית א, כד). וכן נפסק בשו"ע רפח, א: "אסור להתענות בשבת עד שש שעות".

וביארו האחרונים (פרישה, לבוש, ט"ז, ערוה"ש מ"ב, על סי' רפח, א), שהיסוד לזה מגמרא שבת י, א (וכן בפסחים יב, ב): "תנו רבנן: שעה ראשונה – מאכל לודים, שניה – מאכל לסטים, שלישית – מאכל יורשין, רביעית – מאכל פועלים, חמישית – מאכל כל אדם. איני? והאמר רב פפא: רביעית זמן סעודה לכל אדם! – אלא: רביעית – מאכל כל אדם, חמישית – מאכל פועלים, ששית – מאכל תלמידי חכמים. מכאן ואילך – כזורק אבן לחמת. אמר אביי: לא אמרן אלא דלא טעים מידי בצפרא, אבל טעים מידי בצפרא – לית לן בה". כלומר, אם יאכל אחר שש שעות, כבר לא יוכל להיחשב כמענג את השבת.

וכתב הרמ"א (רפח, א), עפ"י מרדכי (רל), שאפילו אם התעכב מלאכול מחמת שהתפלל או למד, עבר באיסור. ואמנם באגור (תא) כתב שאם התעכב מלאכול מחמת שלמד או התפלל – מותר, ועפי"ז לימד בא"ר רפח, ב, זכות על המאריכים בתפילה. מ"מ למעשה כתבו האחרונים שאסור להתעכב אחר שש שעות (לבוש רפח, א; ב"ח; שועה"ר א; ערוה"ש א; מ"ב ב).

וכתב המ"א קנז, א, שמחשבים שש שעות זמניות מעת הקימה. וכ"כ שם א"ר, ערוה"ש, מ"ב קנז, ב, ועוד. ועפ"י זה לימד במ"א שם זכות על המאחרים לסיים תפילת שבת אחר חצות, שעדיין לא עברו שש שעות מעת קימתם. לעומת זאת כתבו במטה יהודה קנז, א, ושולחן הטהור קנז, ב, שמחשבים שש שעות מעמוד השחר. ולקצוה"ש (צ, בדה"ש א) טעם האיסור, משום שמי שאינו אוכל עד חצות נחשב כמי שהתענה תענית שעות, וממילא לדעתו בכל אופן אסור שלא לאכול עד חצות.

וכפי שלמדנו, לרוה"פ טעם האיסור, מפני שאחר שש שעות כזורק אבן לחמת, ולמדנו בגמ' שאם טעם דבר, אינו כזורק אבן לחמת. וכ"כ פמ"ג (רפח א"א א), ומ"ב (רפח, א). והפמ"ג (קנז א"א א) הסתפק אם גם שתייה נחשבת כטעימה. ובערוה"ש (רפח, א), כתב שאם שתה חמין לפני התפילה יצא מכלל תענית. וכ"כ בשולחן הטהור (קנז, ב).

וכל הדיון הזה הוא רק לעניין אם עבר באיסור תענית בשבת, אבל מצד חובת סעודה שנייה, כפי שלמדנו לעיל מדעת הרמב"ם ור"ת ועוד הרבה ראשונים ואחרונים, צריך לקבוע את הסעודה השנייה דווקא לפני חצות.

ב,ג – מי פטור מסעודות שבת

ביאר שועה"ר רפח, ב, בלשונו הבהירה, שרק מי שהאכילה מצערת אותו פטור מלאכול בשבת, "אבל בענין אחר אסור להתענות בשבת אפילו מחמת תשובה וחסידות, אע"פ שיש לו תענוג בתענית זה, אין לו להחליף עונג חכמים שתקנו בג' סעודות בעונג אחר שאינו מוכרח שיהיה בשבת ולא התירוהו חכמים".

ב,ד – טעמי המאכלים

דגים: כתב במ"א רמב, א, בשם האר"י, שצריך לאכול בכל סעודה דגים. וכן מצינו בשבת קיט, א, מעשה ביוסף מוקיר שבת שהתאמץ מאוד לקנות דג לשבת, ובזכות זה נעשה עשיר. ובטעם העניין, כתב בבאו"ה בשם תורת חיים, שהשבת מעין עולם הבא, ואוכלים כנגד הסעודה של העתיד לבוא, דגים כנגד לויתן, ובשר כנגד שור הבר. ובבני יששכר (מאמרי שבתות ג, טז), שנאמר בהם ברכה עי"ש. ובבית ישראל (דף ו, א), שלא השחיתו דרכם בדור המבול. ובקיצור השל"ה, שיש נשמות צדיקים שמגולגלים בדגים, שנאמר בהם אסיפה, ואכילת דגים בשבת מתקנתם. (שנאמר: ויאסף אל עמיו, ונאמר: דגי הים יאסף להם ומצא להם).

פשטידה, קוגל: כתב הרמ"א רמב: "יש שכתבו שבמקצת מקומות נהגו לאכול פשטידה בליל שבת, זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה". וכ"כ במ"ב שם. וטעם זה חל על הקוגל, שהקרום הקשה שלו מכסה את תוכו, ונהגו לאוכלו לעונג שבת (מנהג ישראל תורה סי' רעד; משמרת שלום כח, ז).

 חמין: כתב רבי זרחיה הלוי בעל המאור (טז, ב, 'ואם'): "ויש אומרים כי תקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין, וכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין, ולהזמין ולבשל ולהטמין ולענג את השבת ולהשמין, הוא המאמין וזוכה לקץ הימין, ויש מן החכמים אומרים על השמאל שהוא ימין, אנו קורין עליהם מי יתן והחרש תחרישון ותהי לכם לחכמה". וכן כתב הרמ"א (סו"ס רנז) בשמו: "מצווה להטמין לשבת כדי שיאכל חמין בשבת כי זהו מכבוד ועונג שבת. וכל מי שאינו מאמין בדברי החכמים ואוסר אכילת חמין בשבת חיישינן שמא אפיקורוס הוא". שהוא סובר כמו האפיקורסים תלמידי בייתוס, שאיסור 'לא תבערו' אוסר גם הנחת תבשיל על האש מלפני שבת (ספר העתים טז).

ד – מעלת סעודת היום

ד,א – מדוע סעודת היום חשובה מסעודת הלילה

פסחים קה, א: "כבוד יום וכבוד לילה – כבוד יום קודם". רש"י: "אם אין לו יין הרבה לסעודה אחת, או מיני מגדים, יניחם עד היום". וכתב ערוך השולחן רפט, ב: "והטעם דכבוד יום קודם, נ"ל משום דעיקרי הסעודות הם ביום ולא בלילה [עתו"ס שלהי עבודה זרה עו. ד"ה בת יומא]. ועוד דבלילה הלא אכל ביום בערב שבת, ואי אפשר להיות הסעודה חביבה עליו כביום השבת. ועוד דבמקדש היתה עיקר הקדושה הניכרת ביום שהקריבו בו קרבן מוסף ולא בלילה שלא היתה שום עבודה של שבת. ועוד דעיקר תוקף הזמן הוא ביום כדאיתא בשבת [פ"ט:] בויכוחו של יצחק לעתיד לבא, דל פלגא דלילותא וכו' ע"ש. ובעירובין [ס"ה.] אנן פועלי דיממא אנן, עיין שם".

ומהר"ש סיריליאו (על הירושלמי ז, ה) כתב שני טעמים: א) מפני שמצוות עונג שבת נאמרה לענין יום השבת בפרשת המן, שנאמר (שמות טז, כה): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה".
ב) נס השבת שהמן לא הבאיש היה ניכר דווקא ביום.

ד,ב – האם יש עונש למעדיף סעודת ליל שבת

גיטין לח, ב: "שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא ואחת קבעה סעודתא בערב שבת, ושתיהן נעקרו". רש"י: "בערב שבת – בלילי שבת, ואין כאן כבוד שבת דקיימא לן כבוד יום קודם לכבוד לילה, והם היו מתכוונים בשביל ביטול בית המדרש. ואיכא דמפרשי בערב שבת ממש וכן בכל יום מרוב עושר, אבל בהא מיהא איכא איסורא שיכנס לשבת כשהוא שבע בלא תאוה". גם רשב"א ורמב"ן בחידושיהם שם הביאו את שני הפירושים.

וביש"ש שם כתב שיש לחוש לשני הפירושים, וכפי שכתב בשמו גם בשערי תשובה רעא, א: "וכתב ביש"ש דגיטין, שקורא תגר על שאין נזהרים בזה ואדרבה מוסיפין בליל שבת כו'. ואני גדרתי בעצמי שלא לאכול דגים בליל שבת שהוא דבר חשוב ומסוים, ואז אפי' יעשו בשבת כמה מעדנים לא ישוו לסעודת שחרית שיש בה דגים. עכ"ל".

ד,ג – האם אפשר לקיים את הסעודה העיקרית בסעודה שלישית

נראה שגם אם מקיימים את הסעודה החשובה בסעודה השלישית, יוצאים, שהעיקר הוא כבוד יום. אמנם בתוס' פסחים קא, א, כתב שסעודת ערבית ושחרית הם עיקר כבוד שבת, ולכן אפשר לצאת ידי סעודה שלישית במיני תרגימא (ועיין להלן ז, ה, א-ב). ועיין בשש"כ נד, הערה סא, שהביא בשם ספר מנוחה נכונה, שלא יפה עושים הנוהגים לקיים את הסעודה העיקרית בסעודה שלישית. והוסיף בשש"כ שלכאורה ממ"ב תמד, יד, משמע להיפך, ששם כתב לעניין ערב פסח שחל בשבת, שיש נוהגים לאכול בבוקר מאכלים קרים, ובסעודה שלישית תבשילים חמים בכלים של פסח. הרי שאפשר שהסעודה החשובה אף תהיה בלא לחם. ונלענ"ד שאפשר ללמוד מהרמב"ם (שבת ל, י), שמנהג צדיקים לעשות סעודה שלישית חשובה יותר, וז"ל: "כך היה מנהג הצדיקים הראשונים, מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שניה, וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה, ויתפלל מנחה ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין ויאכל וישתה עד מוצאי שבת". ומשמע שאם היו אוכלים בסעודה שנייה הרבה, היו מתקשים ללמוד כל היום. ומנגד לגבי סעודה שלישית כתב שגם ישתה, ומשמע ממילא שגם יאכל יותר. וכ"כ הרב נבנצאל בהערה לסי' רצ, ב, שמהרמב"ם (יו"ט ו, יט) משמע שכבדו את השבת בסעודה שלישית יותר מבסעודה שנייה.

ה – סעודה שלישית

ה,א – האם יוצאים בדיעבד ידי סעודה שלישית במאכל שאינו פת

בפשטות צריך לאכול בכל שלוש הסעודות לחם, וכפי שמשמע בגמרא (שבת קיז, ב): "תנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? שלוש, רבי חידקא, אומר: ארבע. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו (שמות טז, כה): ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה". ומכיוון שלמדו את החיוב מהמן, רק לחם דומה בחשיבותו למן. וכך כתב הטור (רצא, ה) בשם ר"י. וכך משמע שדעת הרא"ש (סוכה ב, סו"ס יג), וכן דעת התוס' (יומא עט, ב, 'מיני'), והסמ"ג (עשין כז). וכן דעת הב"ח (רצא, ה), שאפילו בדיעבד לא יצא אלא בפת. וכ"כ ערוה"ש רצא, יב: "צריך דווקא פת וחלילה להקל בזה ועבירה גדולה ביד המקלים בזה לצאת במיני תרגימא. ויש להזהיר על זה מאוד מאוד. ואין היתר כי אם לחולה. והמזלזלים בסעודה שלישית לצאת ידי חובתם בלא פת עתידים ליתן את הדין".

אמנם רמב"ן ורשב"א (שבת קיז, ב) כתבו, שיש סוברים שאפשר בדיעבד לצאת בכל הסעודות במיני תרגימא. (וכ"כ רשב"א לברכות מט, ב). ולמדו זאת מדברי רבי אליעזר (סוכה כז, א) שסובר שצריכים לאכול ארבע עשרה סעודות בסוכה, ואם החסיר יכול להשלים במיני תרגימא. הרי שבדיעבד מיני תרגימא מועילים להשלמת סעודה. וסיים הרמב"ן שאורחא דמילתא לקיים הסעודות בפת.

והתוס' (פסחים קא ,א 'טעימו'), ותוספות ישנים (יומא עט, ב) בשם רבנו שלמה (רש"י) ורבנו יעקב (ר"ת), כתבו, שאפשר לצאת במיני תרגימא בסעודה שלישית בלבד. גם הריטב"א (שבת קיז, ב) הזכיר דעה זו לגבי סעודה שלישית בלבד, ואף לגבי סעודה שלישית הכריע למעשה שצריך לחם. והרשב"א (ברכות מט, ב) כתב, שדעת ר"ת שבסעודה שלישית אין צריך פת, ולכן אם לא אמר בה 'רצה' אינו חוזר, ויש אומרים שחוזר. ע"כ. ורבנו יונה (ברכות לו, ב, 'ברכת') כתב שאפשר לצאת בפירות ידי סעודה שלישית. וכ"כ בשבלי הלקט (סי' צג), שהיה ר"י ב"ר יהודה נוהג להשלים סעודה שלישית במיני פירות. וה"ר יהודה הקפיד להשלימה במיני פירות של שבעת המינים.

שלוש דעות עיקריות יש בהגדרת מיני תרגימא: א) שהם חמשת מיני דגן, ב) בשר ודגים שמלפתים בהם את הפת ג) פירות. וז"ל שו"ע לעניין סעודה שלישית (רצא, ה): "צריך לעשותה בפת. וי"א שיכול לעשותה בכל מאכל העשוי מאחד מחמשת מיני דגן. וי"א שיכול לעשותה בדברים שמלפתים בהם הפת כבשר ודגים אבל לא בפירות. וי"א שאפילו בפירות יכול לעשותה. וסברא ראשונה עיקר שצריך לעשותה בפת אלא אם כן הוא שבע ביותר".

ונפרט את המקורות לשלוש הדעות במיני תרגימא: א) חמשת מיני דגן (תוספתא ברכות ד, ד; טור רצא, ה). וכתבו האחרונים שלדעה זו פת הבאה בכיסנין עדיפה ממעשה קדרה לפי שאין שם לחם עליו כלל (קצוה"ש צב, בדה"ש ג). ב) שהם דברים שמלפתים בהם את הפת, כגון בשר ודגים (תוספות סוכה כז, א, 'במיני'). ג) פירות (רשי סוכה כז, א; רבנו יונה ברכות לו, ב, 'ברכת', בשם רבני צרפת; ר"ן שבת מד, א, 'ואיכא'). ועדיף פירות משבעת המינים, הואיל והם טעונים ברכה לאחריהם במקום אכילתם, והרי זה כקביעות, וגם מזכירים את השבת בברכת מעין שלוש (ב"י בשם רבנו יהודה; פמ"ג משב"ז ב, ה). ועדיף פירות מבושלים שיש באכילתם יותר חשיבות (אשל אברהם בשם שו"ת דבר משה, קצוש"ע עז, טז). ונראה שפירות שבעת המינים עדיפים על פירות מבושלים שאינם משבעת המינים.

ובתהלה לדוד רצא, ב, כתב שיין עדיף על פירות סתם, שכן לדעת הגאונים רביעית יין מועילה להיות קידוש במקום סעודה כמו מיני דגן, כמובא בשו"ע רעג, ה. ולקצות השולחן (צב בדה"ש ד) יין וכל פירות שבעת המינים עדיפים על בשר ודגים, שהברכה אחרונה שלהם חשובה יותר (ע' שש"כ נו, ה, הערה כו).

ה,ב – טעם הקולא בסעודה שלישית

לרבנו יונה (ברכות לו, ב, 'ברכת') מקילים בסעודה שלישית כי אין בה קידוש. לתוספות (פסחים קא, א) כי סעודת ערבית ושחרית הם עיקר כבוד שבת. וכ"כ בב"י (אהע"ז סב, ח), שסעודה שלישית אינה נחשבת כפנים חדשות לענין שבע ברכות, כי אינה עיקר כל כך.

ובספר כתבתי שסברת המקילים בסעודה שלישית מפני "שעיקרה לתוספת תענוג ולא לשביעה, ואין חיוב לאכול בה דווקא לחם". וכעין זה כתב במחזיק ברכה (רצא, ד): "ונראה שכוונתם שהם עיקר כבוד שבת, לפי שזה דרך כל אדם לאכול ב' סעודות, אחת ביום ואחת בלילה, ולכן איבעי ליה לקיומינהו בפת, משא"כ סעודה שלישית שהיא תוספת בשבת דווקא". וכעין זה כתב במ"ב רצא, כד, בשם תוספת שבת: "כיוון דאין דרך לאכול סעודה שלישית לתיאבון סגי בהכי".

ה,ג – אם התארכה סעודה שנייה עד לזמן סעודה שלישית

אם התארכה סעודה שנייה עד לזמן סעודה שלישית, ואין לו זמן לעשות הפסקה גדולה ואח"כ לאכול סעודה שלישית. יפסיק את סעודתו באמציעתה, יברך ברהמ"ז, ושוב יטול ידיים ויברך 'המוציא' לסעודה שלישית (שו"ע רצא, ג). וכתב הרא"ש שאין בזה חשש ברכה שאינה צריכה, הואיל והוא עושה זאת לצורך סעודה שלישית ולא לצורך הוספת ברכות, וכ"כ שו"ע. ולתוס' יש בזה חשש ברכה שאינה צריכה, ולכן כתבו כמה אחרונים, שצריך לעשות טיול קצר ביניהם, או יעסקו בתורה כדי להפסיק בין הסעודות (מ"א ו; שועה"ר ג; מ"ב יד). ועיין בפניני הלכה ברכות יב, 2, לעניין ברכה שאינה צריכה.

ז – משמעותה של סעודת 'מלווה מלכה'

ז,א – טעם לסעודת מלווה מלכה

עיין בדברי חכמים על עצם הלוז שניזונת מסעודת מלווה מלכה וממנה אדם קם לתחייה (ויק"ר יח, א, הובא בכה"ח ש, א-ב). ויש לבאר שהשבת מעין עולם הבא, וממילא ממה שאוכלים בשבת הנשמה ניזונת בעולם הבא ותחיית המתים. אולם מה שאוכלים בימות החול שייך לעולם הזה, שממנו הגוף מתפרנס, ואחר המיתה, הכל מתכלה. אבל במוצאי שבת נמשכת הארה משבת לימות החול דרך סעודת מלווה מלכה, ועל ידה עצם הלוז ניזונת, וכיוון שהיא יונקת מקדושת השבת, למרות שהיא חלק מהגוף, והיא נותרת בעולם הזה, מכוח הקדושה הנצחית שהיא יונקת מהשבת אינה נרקבת, וממנה האדם קם בתחיית המתים.