א – המצווה בתורה

א,א – למה נזכרו חריש וקציר בתורה

שמות לד, כא: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת". בגמרא ר"ה ט, א, למד רבי עקיבא שפסוק זה עוסק בדיני שמיטה, וכך כתב רש"י בפירושו: "יש מרבותינו אומרים על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית, ללמדך שמוסיפין מחול על הקדש…".

לעומת זאת כמה מפרשים פירשו את הפסוק על דרך הפשט שהוא עוסק בשבת. רשב"ם: "בחריש ובקציר תשבות – שהיא חשובה וצריכה לבריות וכל שכן שאר מלאכות". אבן עזרא הקצר: "וטעם בחריש ובקציר שהם עיקר חיי האדם". הארוך: "אפילו החריש והקציר שבו חיי האדם תלויים, כי יתכן להיות הארץ גשומה, ואם לא תזרע ביום שבת תיבש, והקציר – אם לא יאסף ישחת". רמב"ן: "בחריש ובקציר תשבות – על דרך הפשט הזכיר חריש וקציר, שבהם עיקר חיי האדם".

א,ב – האם חצי שיעור אסור מהתורה

ביומא עד, א, נחלקו אמוראים לעניין אכילת איסור, לר' יוחנן חצי שיעור אסור מהתורה, ולריש לקיש אסור מדרבנן. והלכה כר' יוחנן, וכ"כ רש"י, רמב"ם (שביתת עשור ב, ג), מאירי, רבנו ירוחם, שועה"ר, ח"א, ועוד רבים. וכך הדין לעניין שבת לדעת רוב ככל הפוסקים. אמנם לדעת הרמב"ם (שבת א, ג), דין שבת שונה, שבו חצי שיעור אסור מדרבנן. ועיין במנו"א ח"ב א, ב.

ב – ל"ט מלאכות שהיו במשכן ותולדותיהן

ב,א – הסימוכין לל"ט מלאכות

שבת מט, ב: "הדור יתבי (החכמים שהוזכרו לעיל בעמוד א) וקמיבעיא להו: הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי? אמר להו רבי חנינא בר חמא: כנגד עבודות המשכן". ובאר רש"י, שסך המלאכות שנעשו לבניין המשכן היו שלושים ותשע. ובמדרש הגדול שמות לה, יא-יט, הראה שישנם בדיוק שלושים ותשעה ציוויים על המשכן בפרשת ויקהל (לה, יא-יט): "הרי אלו תשעה ושלושים ציוויים שמע משה מפי קודש, וכמותן ציווה משה לישראל" (וע' תורה שלמה כג עמ' קיח-קיט. ויש להוסיף שגם בפרשת פקודי לט, לג-מא, נאמרו שלושים ותשע מלאכות שעשו בהקמת המשכן כמבואר ב'משלב' לח, עמ' 17).

עוד בשבת מט, ב: "אמר להו רבי יונתן ברבי אלעזר, כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא: כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה – ארבעים חסר אחת. בעי רב יוסף: ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא הוא, או לא? – אמר ליה אביי: וליתי ספר תורה ולימני! מי לא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא זזו משם, עד שהביאו ספר תורה ומנאום. אמר ליה: כי קא מספקא לי – משום דכתיב והמלאכה היתה דים ממנינא הוא, והא – כמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס, או דילמא: ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא הוא, והאי והמלאכה היתה דים – הכי קאמר: דשלים ליה עבידתא? תיקו".

והקשו הראשונים (ר"ח, רמב"ן ורשב"א כאן), שלמעשה יש בתורה הרבה יותר מארבעים 'מלאכה', 'מלאכת' ו'מלאכתו', והסבירו באופן פרטני על כל אחת מדוע אין למנותה. ואף שיש עוד מילים ששייכות למלאכה והראשונים לא התייחסו אליהן, יש לתרצן באותם אופנים. ועיין ב'משלב' לח, עמ' 21, בהצעת רי"ב להשמיט את 'מלאכת', וכך נותרו בדיוק ל"ט 'מלאכה' ו'מלאכתו'.

עוד שם בשבת מט, ב: "תניא כמאן דאמר כנגד עבודות המשכן, דתניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, הם זרעו – ואתם לא תזרעו, הם קצרו – ואתם לא תקצרו, הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה – ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד. הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע – ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, הם הוציאו מעגלה לעגלה – ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות היחיד. מרשות היחיד לרשות היחיד, מאי קא עביד? – אביי ורבא דאמרי תרוויהו, ואיתימא רב אדא בר אהבה: מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים". וביאר הרמב"ן שברייתא זו היא לכל הדעות, שכן גם מי שלומד שישנן ל"ט אבות מ'מלאכתו' שבתורה, מודה שמן המשכן למדו את מהותן של ל"ט אבות מלאכה.

שבת ע, א: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל אלה הדברים וגו' ששת ימים תעשה מלאכה (שמות לה, א-ב). דברים, הדברים – אלה הדברים – אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני". רש"י: "דברים – משמע תרי, ה' לרבות חד, הרי שלשה, אלה בגמטריא שלשים ושש, הרי שלשים ותשע". (פירוש זה עפ"י ירושלמי שבת פ"ז ה"ב, ושם מובאים עוד ביאורים). ומיד לאחר מכן מוזכר הציווי על מלאכת המשכן, ושם לה, לג, מובא הפסוק על 'מלאכת מחשבת' שממנו יסוד לכל הלכות שבת.

וגם בלא הסימוכין הללו שאמרו חכמים ידענו מהלכה למשה מסיני שיש ל"ט מלאכות, והן ל"ט מלאכות שעשו במשכן, כמבואר בגמרא שבת ע, א: "אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני". אלא שמצאו חכמים שהיסודות הללו רמוזים בתורה. וכפי שביאר הרמב"ם בהקדמתו למשנה.

ב,ב – האם לומדים אבות ממעשה הקרבנות

לדעת רב האי גאון (אוצה"ג שבת קנז), לומדים את המלאכות האסורות של הכנת הפת מן המלאכות שנעשו עבור המנחות שהקריבו במשכן. ובאגלי טל (פתיחה ז ואילך) כתב שכן דעת הירושלמי (שבת י, ג), שלומד את דרך ההוצאה ממשא אלעזר הכהן, שנשא את המנחות, השמנים והקטורת.

אולם רש"י עג, א, 'האופה', כתב בפירוש שאת מלאכות הפת לומדים מתהליך הכנת סממני הצבע לצביעת התכלת והארגמן ותולעת השני ביריעות. והקרבנות אינם נחשבים מכלל מלאכת הקמת המשכן. וכ"כ הר"ן והמאירי על המשנה שם. וכן מקובל לבאר.

ב,ג – מהו אב ומהי תולדה

לדעת הרמב"ם (בפירוש המשניות שבת ז, ב), אב מלאכה של 'זורע' כולל בתוכו גם נטיעה והברכה, שכן עניינם אחד, לגדל צמחים. אבל השקיית הצמחים היא תולדה של זורע, שיש לה דמיון לאב המלאכה, שאף היא מסייעת להצמחת הצמחים, אבל אינה אב, כי אינה מכניסה את הצמח לאדמה כמו זורע.

ואילו לדעת ר"ח (שבת עג, ב), "הנוטע ולד הוא של זורע". ומשמע מדבריו שרק מלאכה אחת נחשבת אב, וכל שאר המלאכות שתכליתן דומה, הן תולדות. אלא שגם לתולדות יכולות להיות תולדות משלהן. למשל, המבריך הוא תולדה של נוטע, שהוא תולדה של זורע.

ב,ד – לימוד המלאכות מן המשכן

בשבת צו, ב, שואלים לדעת ר' אליעזר, שסובר שאין חילוק חטאות באיסור מלאכה בשבת, ועל כל המלאכות שעושה חייב חטאת אחת, מה אם כן ההבדל בין אבות לתולדות. ועונים שם: דהוות במשכן חשיבה אב (אבל אין שום הבדל הלכתי), ונחלקו הראשונים מהם התנאים על מנת שמלאכה תיחשב אב:

לרמב"ן, כל מלאכה שהיתה במשכן, ממילא היא חשובה ונחשבת אב (וכותש יוצאת מן הכלל).

ולתוספות, כל מלאכה שהיתה במשכן והיא חשובה נחשבת אב (ולכן כותש אינה נחשבת אב). וכן מבואר בתוס' שבת צד, א, 'שהחי', שאין הוצאת חי נחשבת מלאכה, כי לא היתה במשכן.

ולמהר"ם, כל מלאכה חשובה נחשבת אב, אף שלא היתה במשכן (ואולי לכן מנו במשנה מלאכת אופה ולא מלאכת מבשל, שמלאכות הפת חשובות ממלאכות התבשיל).

תשובה נוספת שעונים שם בגמרא: "דכתיבא – אב". ואולי הכוונה שמלאכות הכתובות במשנה נחשבות אב.

ובמשנה בשבת עג, א, אמרו: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת… אלו הן אבות מלאכות" משמע שהמוזכרות במשנה הן האבות.

ב,ה – המשמעות להלכה בין אב לתולדה

ערוה"ש רמב, י: "…ולדעת רבותינו בעלי התוס' (שבת עג, ב, ד"ה 'משום זורע') יש סברא שיש חילוק לעניין התראה, שצריך להתרות על התולדה דווקא משום האב. ואם כן יש נפקא מינה גדולה בין אב לתולדה… אמנם התוס' בעצמם נסתפקו בזה, ויש לומר דגם אם התרו משום התולדה גם כן חייב. אבל זהו פשיטא, דאם התרו על התולדה משום תולדה אחרת, אף שהיא מאותה אב, לא הוי התראה, אלא אם כן התרו בהתולדה עצמה שרצונו לעשות, או באב שלה. ולפי זה יש לדעת מה מקרי אב ומה מקרי תולדה".

ג – איסור חכמים לעשות מלאכות בשינוי ובשניים

ג,א(1) – על פי מה נקבע מה רגיל ומה שינוי

שבת צב, א: "אמר רב משום רבי חייא: המוציא משאוי בשבת על ראשו – חייב חטאת, שכן אנשי הוצל עושין כן (נושאים על ראשם כדי מים ויין בלא לאוחזם ביד). ואנשי הוצל רובא דעלמא? אלא, אי איתמר הכי איתמר: אמר רב משום רבי חייא: אחד מבני הוצל שהוציא משוי על ראשו בשבת – חייב, שכן בני עירו עושין כן. – ותיבטל דעתו אצל כל אדם! אלא, אי איתמר הכי איתמר: המוציא משוי על ראשו – פטור. ואם תימצא לומר: אנשי הוצל עושין כן – בטלה דעתן אצל כל אדם". ובתוס' ו'את"ל' מבאר שאם הוא מנהג שנובע מנסיבות המקום, וכל מי שהיה חי בתנאים כאלה היה נוהג בו, אזי אם בפועל במקום מסוים נוהגים כן, כל מי שינהג בו אפילו במקום אחר יחשב כעשה מעשה כדרכו. אבל אם רק יחידים שחיים בתנאים כאלה נוהגים בו, למרות שהוא מנהג ראוי, מה שהם נוהגים נחשב שינוי ובטלה דעתם אצל כל אדם.

ג,א(2) – חרישה על ידי רגל של ספסל

לרוה"פ הגורר ספסל ועושה חריץ, נחשב חורש כלאחר יד, כי החרישה נעשית בכלי חרישה ולא בכלים אחרים. אמנם לר"א בן הרמב"ם דעת יחיד שהגורר ספסל אינו נחשב חורש כלאחר יד. כמובא להלן יט, 2.

ומ"מ כך ההלכה שאם עשה המלאכה בכלי שאינו מיוחד לאותה המלאכה, האיסור דרבנן, כמבואר בשבת מו, ב, רש"י 'איסורא', ועיין בשש"כ פ"א, כללי מלאכות שבת, הערה כו. וכן מצינו בר"ה לג, א, שחיתוך שופר בסכין הוא כדרכו, ובמגל הוא שבות.

ג,ב – מלאכה בשמאל ובעוד צורות

קשה להגדיר במדויק את הגבול בין עשיית מלאכה כדרכה לשינוי. ולכן נזכיר עוד דוגמאות לשינוי, ומהן נסיק לשאר המקרים. למדנו בכתיבה שהכותב בשמאל נחשב בשינוי, כמבואר להלן יח, ב. ושם כתבתי שאם הקליד בגב אצבעו נחשב שינוי. (ואמנם בארח"ש ל, הערה עד, הסתפק אם הקלדה בפרק אצבעו נחשבת שינוי). וכן שם יח, ג, 2, לעניין הליכה עם נעליים שיש בתחתיתם בליטת אותיות, ואכילת עוגה שיש עליה אותיות – הוא מחיקה כלאחר יד, כלומר בשינוי. וכתב בארח"ש כ, הערה נד, שהלוחץ על לחצני הטלפון בקיסם או כפית נחשב שינוי.

ובשאר מלאכות, כתב בח"א ט, ב, והובא במ"ב שמ, סו"ס כב, שגם אם עשאן בשמאל עבר באיסור תורה, שאין זה נחשב במלאכות אחרות שינוי. ובחזון יחזקאל על התוספתא שבת י, יא, כתב, שאם דרכו לעשותה ביד ימין ועשאה בשמאל פטור. ובשועה"ר שא, ב, כתב, שהשינוי נחשב שינוי רק אם ביום חול לעולם אין רגילים לעשות כך מלאכה.

הדלקת אור על ידי מרפק או אמת היד או מקל, נחשבת שינוי.

ג,ג – דוגמאות נוספות

אם תלש צמח מעציץ שאינו נקוב, כיוון שאין דרך לזרוע בו, איסורו מדרבנן, כמבואר להלן יט, י. וביאר באגלי טל בפתיחה הערה ג', שיש שני סוגי שינוי, א' באיכות הנפעל, כגון בעציץ שאינו נקוב. ב' בדרך הפעולה, כגון כותב בשמאל. ולגבי זריעה, נחלקו הפוסקים בדין זורע בעציץ שאינו נקוב (שביתת השבת הזורע סעיף ח).

ועיין להלן י, הערה 6, שהעליתי סברה שבישול בכלי שלישי הוא בישול בשינוי, וכיוון שבדרך כלל גם אינו מבשל, לא גזרו בו חכמים.

יש לעיין מה דין מי שרגיל לכסוס את ציפורניו בשיניו, האם יהיה חייב בזה. ונראה שהואיל והכסיסה אינה כדרך מלאכה, וגם אם הוא עצמו ירצה באמת לקצוץ את ציפורניו יקצצם בכלי, הרי שבשיניים הוא בשינוי ואיסורו מדרבנן.

בארח"ש ל, הערה עג, דן לגבי מקום שהכניסה אליו גורמת להדלקת אור או הפעלת מזגן, ועי"ש שהעמיד מצב שיש גרמא בלא שינוי, והחשיב מעשה זה כגרמא למרות שאינו נעשה בשינוי. ולענ"ד אמנם עדיין הפעלת מכשירים באופן כזה נחשבת שינוי, ולכן היא גרמא (להלן יז, ח). אולם מסתבר שבעתיד הדלקה כזו תחשב כמעשה רגיל שאין בו שינוי.

ג,ד – עשה מלאכה בשתי ידיים

כתב בתוספת שבת בהקדמתו לסי' שח, שגם מי שעשה את כל המלאכה לבדו, אלא שעשה אותה בשתי ידיים במקום באחת, איסורו מדרבנן בלבד. והביאו בשש"כ פ"א, כללי מלאכות שבת, כב, וסיים שאם יש צורך להדליק את האור לצורך חולה שבסכנה, אם אפשר ידליק אותו בשתי ידיו בבת אחת. ע"כ. ומ"מ אין כלל זה מוסכם על הכל, ולכן הביאו בשש"כ לב, כח, הערה צ, כאפשרות אחרונה לשינוי, אחר עשייה על ידי שניים, שכבר למדנו בהערה 1 שיש סוברים ששניים שעשאוה עוברים באיסור תורה אלא שאין חייבים עליו. ומ"מ לגבי הדלקת אור, אור אם אפשר כמובן שעדיף לעשות שינוי רגיל, כגון להדליק על ידי אמת היד.

ג,ה – פחות מכשיעור באיסור דרבנן

נחלקו אם חצי שיעור באיסור דרבנן אסור. בפשטות הוא אסור, כשם שכל איסורי אכילה דרבנן אסורים גם בחצי שיעור (פמ"ג משב"ז שטו, ה), ולרמב"ם שסובר שבמלאכות שבת דאורייתא, חצי שיעור אסור מדרבנן, בזה יהיה מותר, כי הוא גזירה לגזירה. ועיין במנו"א ח"ב א, ג.

ד – יסוד גזרות ותקנות חכמים בשבת

ד,א – התפשטות הארת המשכן לכל העולם

ספרא אמור יג, יב: "אמר רבי אוורדימס (אבדימי) ברבי יוסי וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מיכן וראש השנה ויום הכיפורים מיכן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופיאה ומעשר עני מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים, והוא מקריב קרבנותיו לתוכו". וברש"י ויקרא כג, כב: "מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו".

ה – דבר שאינו מתכוון ופסיק רישא

ה,א – מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בדבר שאין מתכוון

ביצה כג, א: "משנה: רבי יהודה אומר: אין מקרדין את הבהמה ביום טוב, מפני שעושה חבורה, אבל מקרצפין. וחכמים אומרים: אין מקרדין, אף לא מקרצפין. גמרא:… תנו רבנן: איזהו קרוד ואיזהו קרצוף? קרוד – קטנים ועושין חבורה, קרצוף – גדולים, ואין עושין חבורה. ושלש מחלוקות בדבר: רבי יהודה סבר: דבר שאינו מתכוין – אסור. מיהו, קרוד – קטנים ועושין חבורה, קרצוף – גדולים, ואין עושין חבורה, ולא גזרינן קרצוף אטו קרוד. ורבנן סברי נמי כרבי יהודה דבר שאינו מתכוין אסור, וגזרינן קרצוף אטו קרוד. ורבי אלעזר בן עזריה סבר לה כרבי שמעון, דאמר: דבר שאינו מתכוין מותר, ובין קרוד ובין קרצוף שרי (רש"י: הואיל ואין מתכוין לחבורה, אף על גב דזמנין דמתרמי – שרי, הלכך, אפילו קרוד שרי). אמר רבא אמר רב נחמן אמר שמואל, ואמרי לה אמר רב נחמן לחודיה: הלכה כרבי שמעון, שהרי רבי אלעזר בן עזריה מודה לו. אמר ליה רבא לרב נחמן: ולימא מר הלכה כרבי יהודה, שהרי חכמים מודים לו! – אמר ליה: אנא כרבי שמעון סבירא לי ועוד: שהרי רבי אלעזר בן עזריה מודה לו".

שבת כב, א: "רב אמר: אין הלכה כרבי שמעון בגרירה, ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון בגרירה. אמר אביי: כל מילי דמר (רבה) עביד כרב, לבר מהני תלת דעביד כשמואל:… והלכה כרבי שמעון בגרירה. דתניא: רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ".

ומבוארת דעת ר' שמעון בשבת מו, ב, שגם באיסור דאורייתא, אם אינו מתכוון מותר.

הרי שלדעת ר' יהודה דבר שאינו מתכוון חייב, היינו גם כאשר אין ודאות שתיעשה המלאכה, אם טוב לו שהמלאכה תיעשה – חייב. ולר' שמעון, גם כשטוב לו שהמלאכה תיעשה, כל שאינו מתכוון לכך אלא כוונתו היא רק למטרה אחרת וגם אין ודאות שהמלאכה תיעשה – מותר.

ה,ב – דבר שאינו מתכוון בשאר איסורים

סיבת ההיתר משום שהפעולה האסורה אינה מתייחסת למי שעשה אותה, ולכן גם בשאר איסורי תורה אינו מתכוון מותר. וכן כמבואר בתוס' עה, א, 'מתעסק', שהיתר זה אינו משום 'מלאכת מחשבת', שזו סברה הנוגעת רק לשבת. אמנם בריטב"א יומא לד, ב, ביאר שההיתר משום שאינה מלאכת מחשבת, אלא שסברה זו הגיונית ולכן למד ממנה ר' שמעון לכל האיסורים שבתורה שאינו מתכוון מותר. אמנם דין משאצל"ג שלר' שמעון פטור, הוא דין מיוחד בשבת, ובשאר האיסורים חייב.

וכן סוברים תוס', רשב"א, רא"ש יד, ט; ר"ן, שדבר שאינו מתכוון מותר בכל האיסורים. אולם לדעת השאלתות (מובא בתוס' קי, ב, 'תלמוד'), בשאר איסורים הלכה כר' יהודה, שכן רק בשבת האיסור הוא במלאכת מחשבת. ולכן אסור לשתות סם הגורם לעיקור, למרות שכוונתו לרפואה ולא לעיקור. ועיין בילקוט יוסף ח"ה ע' רכו, וארח"ש ל, א, בהקדמה, ובהערה א.

ה,ג – הלכה כר' שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר ובפסיק רישא חייב

ביצה כג, א: אמר רבא אמר רב נחמן אמר שמואל, ואמרי לה אמר רב נחמן לחודיה: הלכה כר' שמעון. ואמרו אביי ורבא (שבת קלג, א, ועוד מקומות): מודה ר' שמעון בפסיק רישא שחייב, היינו שאסור מהתורה. ומשמע שלדבריהם הלכה כר' שמעון. וכן מצינו בשבת צה, א: "והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון – שרי אפילו לכתחלה". וכן מניחה הגמרא שבת פא, ב, שהואיל ור' יוחנן סובר שהלכה כסתם משנה, הרי שסובר שהלכה כר' שמעון, שכן תנן: "נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק". רש"י: "אבל לא סורק במסרק דודאי משיר שיער, ומודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, אבל חופף ומפספס פעמים שאינו משיר, וכשמשיר דבר שאין מתכוין מותר".[1]

וכן פסקו הרמב"ם (א, ו) ועוד הרבה ראשונים והרבה אחרונים, אמנם הט"ז שמ, ב, כתב שהאיסור בפסיק רישא מדרבנן. ועיין במנו"א ח"ב א, 13.

ומשמע שחייב בפסיק רישא רק כאשר ידע שתיעשה מלאכה בעקבות מעשהו, אבל אם לא ידע שתיעשה, הרי הוא כדבר שאינו מתכוון. ועיין במנו"א ח"ב א, 14.

ה,ד – פסיק רישא דניחא ליה באיסור דרבנן

לדעת תה"ד (סימנים סד, סו) פסיק רישא באיסור דרבנן מותר, וכן דעת ההשלמה, המאורות והמאירי. וכן דעת גינת ורדים ומהרש"ם ב, רכט, ובאר יצחק טו, ועוד אחרונים כמובא ביבי"א ח"ד לד, לב, ובשיח נחום כה, עמוד 72-73. וכתב הרב קאפח (מאמר בקובץ זיכרון הראל, עמ' 113-117), שכך דעת רוב הפוסקים.

לעומת זאת במגן אברהם (שיד, ה) הוכיח מכמה סוגיות לאסור. וכן משמע מהרבה ראשונים, ומהם: תוס', רמב"ן, ריטב"א, רא"ש. וכן משמע משו"ע שלז, א, לעניין גרירת רהיטים. (ועיין להלן יט, ב, 2, ובהרחבות יט, ב, ב). וכן דעת רובם המכריע של האחרונים, ומהם: א"ר (שיד, ב), תוספת שבת, גר"א, שועה"ר שלז, א, ג; ח"א ל, ב; רע"א, בא"ח (ש"ש וארא ו). וכ"כ מ"ב שיד, יא; שטז, יח, ושעה"צ כא; כה"ח (שיד, טו); ארח"ש ל, ג. ואמנם ביבי"א ח"ד לד, האריך בהזכרת הדעות, ובאות לב כתב שבשעת הצורך אפשר לסמוך על המקילים. ובחלק ו' לה, ח, הקל רק בשעת צורך גדול מאוד, או כשיש צירוף נוסף. וכ"כ בשיח נחום שם שאפשר לצרף דעה זו להקל. וכ"כ במנו"א ח"ב א, ו, שדעת רוב ככל האחרונים להחמיר, אלא שדעת המקילים ראויה להצטרף כסניף חשוב להקל. (ועוד הוסיף עפ"י הראשונים שהקילו בדין זה, שבמשאצל"ג גם הם מודים שפסיק רישא אסור, למרות שלרוב הפוסקים משאצל"ג אסורה מדרבנן).

וגם בפסיק רישא דניחא ליה בשני דרבנן נוטים להחמיר, כמובא בשעה"צ שלז, ב. אלא שבזה יש יותר מקום להקל, כמובא ביחו"ד ה, כט. ועיין להלן יט, ג, ד.

ה,ה – פסיק רישא דלא ניחא ליה (לערוך מותר ולרוה"פ אסור מדרבנן)

לדעת הערוך פס"ר דלא ניחא ליה מותר, ודבריו הובאו בתוספות שבת קג, א, 'לא צריכא': "פירש בערוך (ערך סבר) דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה כגון דקעביד בארעא דחבריה וכגון באחר שאינו אוהבו, והקוצץ בהרת בשעת מילה שאין לו הנאה – מותר לכתחילה ואפילו איסור דרבנן ליכא. והתיר ר' חבית שפקקוהו בפשתן להסיר הפקק ולמשוך ממנו יין בשבת אע"פ שאי אפשר שלא יסחוט כשמסיר הפקק והוי פסיק רישיה כיון דאינו נהנה בסחיטה זאת שהיין נופל לארץ מותר". וכן דעת ר"ת (תוספות כתובות ו, א, 'האי מסוכרייתא'), ראבי"ה (ח"א שבת קצד), ריב"א (הוב"ד בראבי"ה), רבנו ירוחם (נתיב יב חלק יד) ורבנו יונה (הוב"ד ברשב"א, כתובות ו, א, 'האי'). ואין צורך שיהיה ממש "לא ניחא ליה", אלא גם כשלא אכפת לו מהתוצאה האסורה, הוא נחשב כפסיק רישא דלא ניחא ליה (באו"ה שכ, יח, 'דלא' עפ"י תוספות שבת עה, א 'טפי'. ועיין להלן ט, ו, ז). אמנם במקרה של פסיק רישא עצמו הערוך מודה שאסור, וכפי שמובא בגמרא בפשטות, שכן מוכח שהוא רוצה שהעוף ימות, ורק כשמוכח שהוא פס"ר דלא ניחא ליה, הערוך מיקל.

והקשו הרשב"א (שבת קכ, ב) והריב"ש (שצד) על הערוך מגמ' שבת קכ, ב, שאסור לסגור דלת שמא יכבה את הנר, ואם כשלא ניחא ליה מותר, מדוע אסרו זאת, הרי הוא רוצה שהנר ימשיך לדלוק. ותירצו שנוח לו שהשמן ישאר, ומזה משמע שלדעת הערוך, אם נוח לו אפילו בדבר אחד צדדי, כבר יש בזה איסור.

אולם למעשה דעת רובם המכריע של הראשונים שפס"ר דלא ניחא ליה אסור מדרבנן. וכ"כ התוס' שם וז"ל: "ואינו נראה, דהא מפיס מורסא להוציא ממנו ליחה היה אסור אי לאו משום צערא דגופא אע"פ שאינו נהנה כלל בבנין הפתח ואינו מתכוין כלל לבנין הפתח אלא לנקיבה בעלמא…". וכך דעת רא"ש (לשבת קג, א), ריטב"א, ר"ן (שבת קיא, ב), ריב"ש (שצ"ד), אור זרוע, מגיד משנה, הגה"מ, תרומה, מרדכי ועוד ראשונים. וכך משמע משו"ע שכ, יח. ודבריהם הובאו ביבי"א ח"א כא, וח"ד לג, טו, מנו"א ח"ב א, 21. (ואמנם במשפטי עוזיאל או"ח יט כתב שהלכה כערוך, שפס"ר דלא ניחא ליה מותר, אולם ברור שמסורת ההוראה שלא כערוך, ורק מצרפים את שיטתו לסברות אחרות להקל). ועיין עוד להלן בהרחבות להלכה יט, ב, ב.

ה,ו – פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן

מדברי התרומה, שאוסר לסגור תיבה קטנה שיש בה זבובים, עולה שפס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן אסור (שצידת זבובים אסורה מדרבנן). וכ"כ הב"ח. וכ"כ למעשה הטור והרמ"א שטז, ג, ומ"ב טז. אמנם יש שרצו לומר שהואיל ואין הכל יודעים שאין במינו של זבובים ליצוד, החמירו כאילו היה איסור תורה. ומ"מ עוד אחרונים כתבו להחמיר ומהם: טל אורות ושביתת השבת. ולכך נוטה החזו"א או"ח נ, ה. ובסי' נב, טו, נוטה לאסור אפילו בשני דרבנן. וכ"כ בשש"כ כללי מלאכות שבת א, טו.

אולם דעת רבים להקל, מפני שיש בזה ספק ספיקא, א' שמא פס"ר בדרבנן מותר, ב' שמא פס"ר דלא ניחא ליה מותר. וכך משמע שדעת מאירי, רשב"א, תוס', רמב"ן, רא"ש, מהר"ם חלוואה, אור זרוע. וזה בנוסף לראשונים שהתירו פס"ר בדרבנן לגמרי. וכן דעת המ"א (שיד, ה), תורת שבת, שואל ומשיב קמא (א, רי), דברי מלכיאל, מהרש"ם ה, מח, ר"י אלחנן בבאר יצחק או"ח טו (ועיין ביבי"א ח"ה כז, א). ועיין להלן בהרחבות להלכה יט, ב.

ולמעשה כתב במ"ב שכא, נז, ושעה"צ סח, עפ"י הבית מאיר, שבמקום הצורך אפשר להקל בזה. וכיוצא בזה כתב מ"ב שלז, יד, ושעה"צ נז, שלכתחילה אין כדאי להקל בזה. ובנשמ"א ל, א, היקל במקום צער, והביאו במ"ב שטז, ה, לעניין מקום קר שרוצים לסגור בו חלון וציפור תיצוד בו בצידה דרבנן. וביבי"א ח"ה כז-ל, הרחיב בזה וסיכם שבשעת הצורך אפשר להקל. וכ"כ במנו"א ח"ב א, ז.

ופס"ר דלא ניחא ליה בתרי דרבנן – מותר לכתחילה, וכפי שכתב בפמ"ג א"א שטז, א"א ז, בביאור דברי הרמ"א. וכ"כ בדגול מרבבה (שמ, לעניין חיתוך עוגה עם אותיות, עיין להלן יח, ג, 2, ובהרחבות. אמנם במ"ב שמ, יז, נטה להחמיר בזה לכתחילה). ובחזו"א סא, 'סי' שמ' כתב שאין לדברי הדג"מ מקור שאפשר להקל בפס"ר דלא ניחא ליה בתרי דרבנן. ע"כ. ונראה שלא רצו להתיר לכתחילה מפני שעצם המעשה אסור, אבל בשעת הצורך מקילים. ועיין בארח"ש ל, ו, בהערה. ועיין להלן יח, ג, 2, לעניין חיתוך עוגה שיש עליה אותיות, שאף שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן רבו המחמירים, וביארתי שם ובהרחבות יח, ג, ה, שהוא מפני שהאותיות הללו ניכרות מאוד. והרי לנו שלדעת רבים מהאחרונים, לא תמיד אפשר להקל בפסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן.

ועיין להלן כ, 4, לעניין סגירת חלון כאשר זבובים ילכדו בין הרשת לחלון שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן: א' אין מינם ניצוד, ב' מלאשצל"ג, ג' ואולי אין שם צידה גמורה כדעת הטור. ועיין שם בהרחבה כ, ז, א, שגם בפס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן, לכתחילה הב"י אינו מיקל.

ועיין להלן כ, 5, לעניין דריסת נמלים כדרכו או בעת הורדת המים באסלה, שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן: א' מקלקל, ב' כלאחר יד.

ועיין להלן בהרחבות יב, ג, ד.

ה,ז – דבר שאינו מתכוון – כאשר קרוב לוודאי יעשה האיסור

מארח"ש ל, הערה ט: משמע מיראים (חורש דף לא) שהוא אסור מדרבנן. וכך משמע מתה"ד ס"ד. וכן מבואר בבאו"ה רעז, א, 'שמא' בשם מהרש"א.

לעומת זאת משמע מתשובת ר"א בן הרמב"ם (הובאה בספר שביתת השבת דף ז, א), שכל זמן שאין ודאות שהמעשה האסור יעשה אין איסור. וכ"כ מאירי שבת קכ, ב, וריטב"א יומא לד, ב. וכן משמע מריב"ש שצ"ד, שכאשר באופן לא צפוי יתכן שלא יעשה איסור, הוא נחשב דבר שמתכוון, הרי שכאשר קרוב לוודאי שיעשה האיסור אבל לא ודאי, הוא דבר שאינו מתכוון.

ועיין ביבי"א ח"ד לז, ג, שכתב "דלא חשיב פסיק רישא אלא בודאי גמור שתיעשה מלאכה מתחת ידו, הא לאו הכי הוי בכלל דבר שאינו מתכוון ומותר". אמנם מראיותיו שם אין זה מוכח כלל, אלא רק שגם כאשר רוב הסיכויים שתיעשה מלאכה עדיין הוא דבר שאינו מתכוון, אבל לא לגבי קרוב לוודאי. וכ"כ במנו"א ח"ב א, 12.

ה,ח – ספק פסיק רישא

רצה לסגור את דלת הבית וספק אם יש שם צבי. לט"ז מותר, כי הוא דבר שאינו מתכוון, וכשם שהתיר ר' שמעון לגרור מיטה וספסל כשיש ספק אם יעשו חריץ, כאשר אינו מתכוון לעשות חריץ. ורק כאשר יש וודאות שהמלאכה תיעשה, אין מתחשבים בדעתו, אבל כאן שאין ודאות שהמלאכה תיעשה ואין רצון שתיעשה – מותר (ט"ז שטז, ג). ויש מחמירים, כדין ספיקא דאורייתא לחומרא, שאם יש שם צבי הרי צד אותו (רע"א יו"ד פז, ו). וכדעת הט"ז משמע מהרמב"ן, ר"ן ומאירי (כמובא בשועה"ר קונ"א רעז, א;  באו"ה שטז, ג, 'ולכן'). ולמעשה כתב בבאו"ה שבמלאכה דרבנן, בוודאי אפשר לסמוך על המקילים. ועיין במנו"א ח"ב א, ח; ארח"ש ל, ז.

ה,ט – מקרים שבוודאי תיעשה מלאכה ועדיין הוא דבר שאינו מתכוון

כתבתי בסוף הערה 2, שיש מקרים שבהם בוודאי תיעשה מלאכה ואע"פ כן הכל תלוי בכוונה, וכשאינו מתכוון, אין בזה איסור. ודוגמא לזה מההיתר לחתוך ולקטום ענפי ריח לשם ריח (והובא להלן טו, י). ואמנם מפשט הגמרא בביצה לג, ב, משמע שכל ההיתר הוא רק לחותכם ביד, שבזה גם אם יחתוך לשם קיסם יעבור באיסור דרבנן, אבל אסור לחתוך ענפי הריח לשם ריח בכלי, שמא מתוך כך יחתוך אותם לקיסם ויעבור באיסור תורה. וכך היא דעת רוה"פ, וכן מבואר במ"ב שכב, יז. אולם יש סוברים שמותר לחותכם לשם ריח גם בכלי, וכך דעת הרמב"ם (יא, ז-ח). ועיין מנו"א ח"ב א, ט, 30.

וכיוצא בזה למדנו בדין מיחם שפינה ממנו את המים הרותחים והכניס בו מים קרים כדי להפשירם, וז"ל מסקנת הגמרא (שבת מא, ב): "אמר רב לא שנו אלא שיעור להפשיר (כגון שלא מלאהו כולו) אבל שיעור לצרף אסור. ושמואל אמר: אפילו שיעור לצרף מותר". רש"י: "שאין מתכוון לכך". ומבארת הגמרא ששמואל הולך בזה בשיטת ר' שמעון. אלא שיש לשאול, הרי ר' שמעון מודה בפס"ר, ואיך התיר כשיש בו שיעור לצרף. והביא הב"י שיח, יב (א), שני תירוצים, וז"ל: "כתב הר"ן (יט, ב): … הכא לאו פסיק רישיה הוא, לפי שכשמצרפין הכלי מחממין אותו תחלה ביותר והכא אפשר שלא יגיע לצירוף מפני שהמים שבתוכו מונעין אותו מלהתחמם כל כך. והרב המגיד כתב בפרק י"ב (ה"ב) שנראה מדברי הרמב"ם שכל שאינו מכוין לצרף אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות וליחייב, מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל, שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי".

נמצא שלדעת המגיד משנה, כאשר אינו נראה כעושה כלי וגם אינו מתכוון לכך, אין בזה איסור כלל. ומנגד, בפסיק רישא גם אם יצעק שאינו רוצה שהעוף ימות, הכל יודעים שהעוף ימות ולא יתכן שאינו מתכוון לכך, ולכן אסור. אבל כאן מתחשבים בדעתו שאינו מתכוון לצרוף את הכלי כי הוא אינו עוסק בעשיית הכלי אלא רק משתמש בו, ולכן אין למלאכה משמעות בלא שיתכוון אליה, והוא באמת "אינו מתכוון" גם כשבפועל יש שם צירוף.[2]

וזה מקרב אותנו להבנת דברי הערוך, שסובר שכאשר הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה (כאשר מוכח שלא ניחא ליה), הוא נחשב כדבר שאינו מתכוון. אולם לא קבלו רוב הראשונים את דבריו, מפני שבמקום שניכר שהוא עושה מלאכה, אי אפשר לטעון שאינו מתכוון לעשותה. ורק כאשר גם יתכן שהיא בפועל לא תיעשה, הוא נחשב דבר שאינו מתכוון. אמנם כאשר אינו רוצה שהמלאכה תיעשה, לעניין שבת הוא נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה.

ה,י – היתר הרשב"א בצידת צבי

עוד יש להזכיר כאן את דעת הרשב"א (שבת קז, א) שמתיר לסגור דלת כדי לשמור ביתו למרות שצבי בתוכו והוא מעוניין לצוד אותו, שהואיל ועיקר כוונתו לשמור הבית, וזוהי פעולת היתר גמורה, מותר. ובאבני נזר קצד, הסביר שההיתר גם מפני שהצידה נעשית בגרמא. אמנם רוב ככל הראשונים והאחרונים חלקו עליו וסברו שזהו פסיק רישא ואסור. ומשמע שאסור מהתורה. ועיין להלן כ, ז, 4, ובהרחבות שם כ, ז, ב, כתבתי את הסוגיה במילואה. ועיין בילקוט יוסף ח"ה ע' רל. למעשה, רק כאשר יש עוד צדדים חזקים להיתר מצרפים גם את דעתו להיתר, ומ"מ למדנו מעוד צד, שאכן לפעמים "אינו מתכוון" הוא גם כאשר בטוח תיעשה המלאכה, אלא שהואיל והוא רחוק מן המעשה שעשה בפועל, הן מצד מחשבתו או מצד פעולתו (כדוגמת גרמא), הוא באמת נחשב "אינו מתכוון".

ועיין ביומא פד, ב, ושו"ע שכח, יג, שמותר להציל בעזרת רשת תינוק שנפל לנהר למרות שעל ידי כך הוא צד דגים, וכתב בשעה"צ יז, שיש מחלוקת אם מותר לכוון גם לצידת הדגים.

ה,יא – פטור מתעסק

לעומת שוגג שמתכוון לעשות את מה שעשה אבל לא ידע שיש בזה איסור, כגון ששכח שהוא שבת, או שלא ידע שזה מעשה אסור, וחייב חטאת. במתעסק יש גם חסרון בעשייה עצמה, שלא חשב לעשות את מה שעשה, ולכן פטור מחטאת. סנהדרין סב, ב: "נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר – פטור. וכדרב נחמן אמר שמואל, דאמר: המתעסק בחלבים ובעריות – חייב, שכן נהנה. המתעסק בשבת – פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה". ובשבת עב, ב, הובאו עוד דוגמאות למתעסק, ויש מצבים שנחלקו בהם רבא ואביי אם הם שוגג או מתעסק.

וזה לשון הרמב"ם שבת א, ח-ט: "כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה – פטור עליה לפי שלא נעשית מחשבתו. כיצד, זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להרגן והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג – הרי זה פטור. קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרשות הרבים שהוא פטור. וכן כל כיוצא בזה, נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר, כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה. נתכוין ללקט תאנים שחורות וליקט לבנות או שנתכוין ללקט תאנים ואחר כך ענבים ונהפך הדבר וליקט הענבים בתחלה ואחר כך תאנים – פטור, אף על פי שליקט כל מה שחשב, הואיל ולא ליקט כסדר שחשב פטור שבלא כוונה עשה, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת".

חילק רע"א (שו"ת א, ח) בין שני סוגים של מתעסק, שבמקרה שהתכוון לחתוך ירק תלוש והתברר שהיה מחובר, עשה איסור תורה אלא שהוא פטור מחטאת מפני שהוא מתעסק, ודין זה אינו רק בשבת, אלא בכל איסורים שבתורה. ובחלבים ועריות, שיש לו הנאה מעשיית האיסור – חייב. אבל במקרה שהתכוון לחתוך ירק אחד מחובר וזזה ידו וחתך ירק אחר מחובר, לא עשה איסור תורה כלל, משום שאין זו מלאכת מחשבת, שלא חתך את הירק שרצה, ודין זה הוא רק בשבת, אך בשאר איסורים הוא נחשב שוגג. אמנם גם בשבת יש בזה איסור דרבנן. וכתב שם רע"א, שלדעת בעל הנתיבות (מקור חיים תלא) אין במתעסק איסור, והוסיף נפקא מינא, שלדעתו הרואה את עבדו (או את חבירו) עומד לקצור פרי שנראה לו כתלוש צריך להפרישו, משום שהוא עומד לעשות איסור, ואילו לדעת הנתיבות אינו צריך להפרישו, שהרי לדעתו אין במתעסק איסור. וכעין דברי הנתיבות כתב בשו"ת ארץ צבי (סז).

ובדעתם תלויה השאלה, האם אדם שרואה את חבירו עומד לעשות דבר אסור ב'מתעסק' צריך להפרישו. כגון שהוא יוצא לרשות הרבים ושכח שיש חפץ בכיסו, או נשען על קיר ולא יודע שעל ידי כך ידליק את האור, או שהוא רוצה לפתוח מקרר ולא יודע שעל ידי כך ידלק שם אור. לדעת רע"א צריך להפרישו, ולדעת 'מקור חיים' אינו צריך להפרישו. ובארח"ש ל, כא, כתב למעשה שצריך להפרישו.

אמנם לגבי הנאה ממלאכה של מתעסק, יש להקל, שכן הכלל, שרק כאשר ברור שעברו על איסור יש להחמיר (להלן כה, ה). ועיין בארח"ש כה, ד.


[1]. כשאמרו פסיק רישא חייב, הכוונה שאין בו את ההיתר של דבר שאינו מתכוון. אבל אם לא ניחא ליה בדבר, הוא משאצל"ג, וממילא הוא פטור. וכ"כ תוס'. אמנם נלענ"ד להוסיף, שאם הוא כפסיק רישא עצמו, לא יתכן לומר שאינו חפץ שימות, כי זו תחשב היתממות, שהרי נטילת הראש והריגתו הם דבר אחד, ולכן מה שהוא טוען שהוא לא רוצה שימות אינו נחשב כלום, ולכן חייב. אבל אם באמת יש צד שיכול לומר שאינו מעוניין בזה, או שהוא מעוניין בתוצאה אחרת מגופה של המלאכה, הרי זה משאצל"ג ופטור.
[2]. וכן לפי הסוברים שמשאצל"ג אסורה מהתורה, התירו להפיס מורסה להוציא ליחה, למרות שהעושה זאת כדי לעשות לה פה, חייב (שו"ע שכח, כח). שבעניין זה כל שאין מתכוון לעשות פה אין על זה שם מלאכה כלל (שעה"צ סה).

ו – מלאכה שאינה צריכה לגופה

ו,א – מלאכת מחשבת

נאמר במשכן (שמות לה, לג): "לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת", ולמדו מזה חכמים, שכשם שמלאכת המשכן היתה מתוך מחשבה וכוונה, וכדרך עשיית המלאכה, ולשם תיקון ולא קלקול, ולשם קיום ולא לזמן קצר, כך חיוב מלאכת שבת הוא כאשר המלאכה נעשית בכוונה, וכדרכה, ולשם תיקון ולשם קיום. ולדעת ר' שמעון צריך גם שתהיה צריכה לגופה, שאם לא כן אינה נחשבת בכוונה.

חגיגה י, א-ב: "הלכות שבת (הררין התלוין בשערה) – מיכתב כתיבן (האיסור לעשות מלאכה)! – לא צריכא, לכדרבי אבא. דאמר רבי אבא: החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה – פטור עליה. – כמאן, כרבי שמעון, דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. – אפילו תימא לרבי יהודה, התם – מתקן, הכא – מקלקל הוא. מאי כהררין התלויין בשערה (באיזה שערה תלויין)? מלאכת מחשבת אסרה תורה, ומלאכת מחשבת לא כתיבא". רש"י: "מלאכת מחשבת – שהמחשבה חשבה בדעתו ונתכוון לה, וזה לא נתכוון לה לבנין זה – לפיכך פטור, וזהו רמז מועט, דאילו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא, אלא במשכן הוא דכתיב, ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן – אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת". למדנו אם כן מ'מלאכת מחשבת' שמקלקל פטור, ולר"ש שפטור במשאצל"ג.

ו,ב – מלאכה שאינה צריכה לגופה – משאצל"ג

שבת צג, ב, במשנה: "המוציא… את המת במטה – חייב. וכן כזית מן המת, וכזית מן הנבלה, וכעדשה מן השרץ – חייב. ורבי שמעון פוטר".

גמרא צד, א-ב: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, ואמר רב יוסף אמר רבי שמעון בן לקיש: פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו. אמר רבא: ומודה רבי שמעון במר לחפור בו, וספר תורה לקרות בו, דחייב. פשיטא! דאי הא נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא – אלא מלאכה שצריכה לגופה לרבי שמעון היכי משכחת לה? – מהו דתימא: עד דאיכא לגופו ולגופה, כגון מר לעשות לו טס ולחפור (היינו לתקן את המר ולעדור בו), ספר תורה להגיה ולקרות בו – קא משמע לן".

ו,ג – מהי גופה – צורך חיובי או כמלאכתה במשכן

רש"י צג, ב: "ור' שמעון פוטר – אפילו במת שלם, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכל מלאכה שאינה צריכה [לגופה] אלא לסלקה מעליו – הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דברצונו לא באה לו, ולא היה צריך לה, הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר' שמעון". וכ"כ הרמב"ם שבת א, ז.

אבל התוס' (צד, א, 'רבי שמעון') כתב: "נראה לר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר, כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף [איסור] המלאכה ושורשו, ולפי זה אתי כולהו שפיר, הוצאת המת אין צריך למת ובמשכן היו צריכין לחפצים שהוציאו".

ו,ד – דברי הרמב"ם והראב"ד ומגיד משנה

לרמב"ם הלכה כר' יהודה, שכך הוא סתם המשנה צג, ב. וזה לשונו (שבת א, ז): "כל העושה מלאכה בשבת אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה. כיצד, הרי שכיבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר – חייב, מפני שהכיבוי מלאכה והרי נתכוין לכבות. ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי ולא כבה אלא מפני השמן או מפני החרש או מפני הפתילה, הרי זה חייב. וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים – חייב, ואע"פ שאינו צריך לגוף הכיבוי או לגוף ההעברה אלא להרחיק ההזק, הרי זה חייב. וכן כל כיוצא בזה".

והראב"ד השיג שהלכה כר' שמעון, שכך פסק רבנו חננאל, "מדאמרינן פרק נוטל רבא כר"ש סבירא ליה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה".

מגיד משנה: "ומדברי ההלכות שכתבו פרק כירה נראה שפוסקים כר' יהודה וכשמואל דסבירא ליה הכין. ויש לי סעד לסברא זו, מפני שידוע דמאן דמחייב דבר שאין מתכוין כל שכן שיחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומאן דפטר דבר שאינו מתכוין אינו הכרח שיפטור מלאכה שאינה צריכה לגופה כדאיתא פרק כירה (שם מ"א:), ושתיהן מחלוקת ר"י ור"ש, ונחלקו רב ושמואל בפסק ההלכה, ורב סבר כר"י לחייב ואפילו באין מתכוין, ושמואל כר"ש בדבר שאינו מתכוין אבל לא בשאינו צריך לגופה, ואיך נקל אנחנו משניהם. ומ"מ דעת אחרונים ז"ל כך הוא כר"ש, עד שהרמב"ן ז"ל דחק לומר שאף כונת ההלכות היתה לפסוק כר"ש. וזה דעת הרשב"א ז"ל, והאריכו בזה…", וכן פסק ביראים.

ו,ה – הלכה למעשה

רוב הראשונים פסקו כר' שמעון, וכן דעת: רב האי גאון, ר"ח (שבת יב, א), המאור (שבת קכא, א), רמב"ן (קכא, ב, 'ברצון' ובמלחמות), ראב"ד, רשב"א (שבת צד, ב, 'ולעניין'), ר"ן (לה, ב, בדפי הרי"ף 'ולענין'), רא"ש (יט, ה), מאירי (שבת כט, ב). ועוד רבים.

לעומתם דעת הרמב"ם (שבת א, ז) שהלכה כר' יהודה. וכן דעת הרוקח (פח), וארחות חיים (הל' שבת ד) וסמ"ק. (עיין ילקוט יוסף ח"ה ע' רלט; ארח"ש ל, ט, בהקדמה. ועיין יבי"א ח"ה כד, אמנם מה שכתב שהמאור קכא, א, סובר כדעת ר' יהודה, אינו נכון).

ובשו"ע שטז, ח; שלד, כז, כתב סתם את דעת ר' שמעון, ואח"כ הזכיר את דעת הרמב"ם בשמו. הרי שהעיקר כר"ש, וכ"כ למעשה מ"ב שטז, לד; שלד, פה; וכן כתב ברכי יוסף (שטז, ה), כף החיים (שטז, ע), הגרע"י (לוית חן קיז; יבי"א ח"ד כג, א), מנו"א (חלק ב', פרק א, י). אולם בשו"ת תבואות שמ"ש (סי לג) מביא ראיה מדברי הפמ"ג סימן שלד, משב"ז כא, שאין הכרעה מדברי השו"ע הללו, ומוכיח ממקומות אחרים שהשו"ע פסק כרמב"ם.

ואף שרוב הפוסקים הקילו שאיסור משאצל"ג דרבנן, כתבו הראשונים שהיא חמורה משאר איסורים דרבנן, כי אין בה חסרון בעצם המלאכה אלא רק בכוונת האדם, ועל ידי שינוי קל בכוונה תהיה אסורה מהתורה (תוס' שבת מו, ב, 'דכל'; רמב"ן ורשב"א ור"ן צד, ב;  ח"א מה, א; שעה"צ רעח, ד, כמובא בארח"ש ל, הערה כו). ולכן לא התירו משאצל"ג אף במקום שיש בדבר צורך משום כבוד הבריות, כגון להוציא מת מרשות היחיד לרשות הרבים כדי שלא יתבזה. אבל התירו להוציאו לכרמלית (ר"ן לה, ב, בדפי הרי"ף).

ובשבות דשבות לצורך מצווה, כאשר אחד השבותים הוא מפני שהוא משאצל"ג נוטים יותר לחומרא, אף שלמעשה בשעת הצורך מקילים (מ"ב שמ, ג. ועיין ארח"ש כג, הערה קעח). וכמובא להלן בהרחבה להלכה יא.

ו,ו – החילוק בין פסיק רישא למשאצל"ג לדעת ר"ש

לדעת תוס' ורמב"ם, בפסיק רישא ניחא ליה בתוצאה האסורה, ולכן הוא נחשב כעושה המלאכה לגופה וממילא האיסור דאורייתא. ואילו במשאצל"ג לא ניחא ליה בתוצאה האסורה או לא אכפת לו ממנה, ולכן היא מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו חייב עליה. וכך הסביר בתוס' קג, א, 'בארעא דחבריה', שהתולש עשבים בקרקע חברו אינו חייב משום חורש, הואיל והוא אינו מעוניין בזה, ולכן זה לא נחשב פסיק רישא אלא רק משאצל"ג, שהאיסור בה הוא מדרבנן לר"ש. וכ"כ רבנו פרחיה בפירושו לשבת מב, א, בשם פירוש הרמב"ם לגמרא. וכ"כ שועה"ר רעח, ד.

וצריך להוסיף שאין אדם יכול לטעון בפסיק רישא שבאמת הוא לא מעוניין להרוג את העוף, מפני שאין זו אלא היתממות, שכל הרוצה לחתוך את הראש רוצה להרוג את העוף. ורק כשבאמת מדובר בלא ניחא ליה, כמו סוגר ברז ותוך כך סוחט, שהוא דבר אחר ולא אליו התכוון, הרי זה איסור דרבנן.

ובכסף משנה (שבת א, ז), כתב שבפסיק רישא "אינו מכוון למלאכה כל עיקר אלא שהיא נעשית בהכרח, כגון מי שסגר פתח ביתו והיה שם צבי, שהוא לא כיוון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח. אבל משאצל"ג הוא מתכוון לגוף המלאכה אלא שאינו מכוון לתכליתה".

ואפשר להסביר את הכס"מ עפ"י הר"ן (חידושים קו, א), שבמשאצל"ג כיוון שישנה פעולה אחת, כוונת ההיתר מבטלת את כוונת האיסור, שכן מחשבה מבטלת מחשבה, ואילו בפס"ר כיוון שיש כאן שתי פעולות, לכל אחת מהן ישנה חשיבות עצמית, ואין מחשבתו לגבי פעולה אחת יכולה לבטל את הפעולה השנייה.

וערוך השולחן רמב, לד, ביאר עניין זה היטב: "ולעניות דעתי נראה דהעניין כן הוא. ולדוגמא בעניין מצוות, יש פוסקים שצריכים כוונה, ויש פוסקים דאף כשאינו מתכוין יצא, דהוי כמתכוין. ומכל מקום אם מתכוין שלא לצאת – הכל מודים שאינו יוצא. וכן הוא במלאכות שבת, דוודאי בעינן כשעושה המלאכה האסורה יכוין לה, ואין הכוונה מעכב, דאם כן יעשה כל המלאכות ויאמר שאינו מכוין לזה. אלא ודאי כשאפילו עושה בלא כוונת מלאכה כלל, כיון שעושה כדרך המלאכה, מה מועיל העדר כוונתו? והרי בהכרח כוונתו נעשית! וזהו עניין הפסיק רישא. אבל אם באמת מכוין להמלאכה, אלא שעושה אותה בשביל תכלית אחר, הוי כמו במצוה כשנתכוין שלא לצאת, והכא נמי לא שייך לומר דהוי כמתכוין, דוודאי הוא מתכוין, אבל מתכוין לתכלית אחר ולא לגוף האיסור של המלאכה. ולכן בצידת צבי, שאינו מתכוין לכלום, וכן ראש עוף לצחיקת הקטן, אינו מתכוין לכלום. מה שאין כן החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, דוודאי מכוין לחפירה, אלא לצורך תכלית אחר, והיינו לתכלית העפר. אבל בצידת צבי – אינו מכוין לצידה כלל, וכן בראש עוף לצחיקת קטן – אינו מכוין להריגה כלל, וגרע טפי, שהרי בעל כורחו נעשית המלאכה, והוי כמכוין".

ונזכיר שלדעת הט"ז שמ, ב, פסיק רישא אסור מדרבנן, וממילא דינו כמשאצל"ג, ואין כל צורך להגדיר את החילוק שביניהם.

ו,ז – האם יש הבדל בין פסיק רישא דלא ניחא ליה ללא אכפת ליה

לא מצינו כמעט שמחלקים בין פס"ר דלא ניחא ליה ולא אכפת ליה, ומשמע שדינם אחד. וכך הדין בדרך כלל. וכ"כ בבאו"ה שכ, יח, 'דלא' עפ"י התוספות בשבת עה, א 'טפי'. אמנם כיוון שיש הבדל ביניהם, פעמים שמצינו להלכה שמחלקים ביניהם. וכפי שכתב בפמ"ג שטז א"א ט, שפס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן – מותר, ופס"ר דלא אכפת ליה בדרבנן – אסור. אמנם במקומות אחרים הפמ"ג לא חילק.

לרש"י שבת עה, א, מודה ר"ש כשלא אכפת לו שהוא פס"ר וחייב, אבל כאשר לא ניחא לו, פטור, ולכן אין לו דין נוטל נשמה בהוצאת הדם מהחלזון הואיל והוא טורח לשומרו שלא ימות כדי שיהיה דמו צלול. והתוס' (שם 'טפי') חלקו שגם כשלא אכפת לו הוא פטור, וראייה משבת קג, א, שהמזרד בקרקע חבירו פטור מחרישה לר"ש, כי לא אכפת לו. וכ"כ תוס' קג, א, 'ארעא דחבריה'. וקשה שגם רש"י מסביר בשבת קג, א, שפטור מחרישה כי לא אכפת לו. ונראה שככלל גם רש"י מסכים לתוס' שכאשר לא אכפת לו מהתוצאה האסורה, הרי היא משאצל"ג, אלא שכאשר המעשה האסור צמוד ונלווה למעשה השני, אי אפשר להתכחש אליו ולומר לא אכפת לי ממנו, שכן הוא חלק בלתי נפרד מהמעשה, והרי זה כפס"ר. ורק כאשר לא נוח לו ממנו, אז אפשר לומר שהמעשה האסור נפרד מהמעשה השני, ודינו כמשאצל"ג. וכ"כ המאירי (קג, א; עה, א, 'הצד חלזון').

ו,ח – משאצל"ג בתולדות ויו"ט

מובא ביבי"א ח"ד כו, ה, בשם שואל ומשיב עפ"י הר"ן, שגם ר' יהודה מודה לר' שמעון במשאצל"ג בתולדות. וכ"כ בישועות מלכו. ובזה מובן מדוע לרמב"ם (ח, ה) התולש עולשין לאכילה שיעורו כגרוגרת, ואינו חייב על חורש שהוא בכלשהו. שכן יפוי קרקע הוא תולדה של חורש (רמב"ם ח, א). אמנם באגלי טל (דש יז, סג) חלק על זה בתוקף.

כתב ביבי"א ח"ד מד, א, שיש אומרים שביום טוב גם ר' יהודה מודה שפטור במשאצל"ג (מאירי ביצה ו, א).

ז – מקלקל

ז,א – הרחבות בדין מקלקל

ועיין להלן יח, ג, במחיקה של קלקול באכילת עוגה שיש עליה אותיות, וקריעת שקיות מאכל שיש עליהן אותיות.

לדעת רוב הראשונים אם התיקון יותר על הקלקול, או שמקובל לעשות קלקול כזה, כגון שוחט בהמה, שאף אם ערך השחוטה נמוך מערך החיה, כיוון שמקובל לשחוט, הרי זה תיקון. אבל אם הקלקול יותר על התיקון, פטור כי הוא מקלקל (תו"ס, רא"ש, רמב"ן, רשב"א, ר"ן). ויש אומרים שכל שיש איזה תיקון, אינו נחשב מקלקל (רש"י, רשב"ם וכך משמע מרמב"ם). עיין ארח"ש ל, לב. ושם ל, לג, השוחט בהמה בשבת ונפסלה שחיטתו – חייב.

קורע מעטפה של מכתב, לרוב הראשונים, לדעת ר"ש זוהי משאצל"ג ופטור, שכן התיקון אינו במעטפה עצמה. ולר"י חייב, שכן חייבים על משאצל"ג (רש"י, רז"ה, רמב"ן, רשב"א). ויש אומרים שגם תיקון שאינו בגופה של המלאכה נחשב תיקון וחייב (תוס' קו, א). ועיין ארח"ש ל, לד-לה.

מארח"ש ל, לא, אדם שננעל בחדר ואין אפשרות להוציאו בלא שבירת המנעול. אם המנעול ממילא מקולקל וצריך לשוברו כדי להתקין מנעול חדש, נמצא השובר את המנעול הוא סותר על מנת לבנות והאיסור מהתורה, ואסור גם לומר לנוכרי לשבור את המנעול. אמנם לאדם אחר זו משאצל"ג. ואם אדם אחר יאמר לגוי לעשות זאת, זה יהיה שבות דשבות. (וכבר למדנו לעיל ט, ו, ה, שלכתחילה אין להקל בשבות דשבות של משאצל"ג). ואם המנעול תקין, שבירתו אסורה מדרבנן משום שהוא מקלקל.

ט – גרמא

ט,א – היתר גרמא

למדנו במשנה (שבת קכ, א): "ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה". ומבואר בגמרא (שם קכ, ב): גרם כבוי מותר. שנאמר (שמות כ, ט): "לא תעשה כל מלאכה – "עשייה הוא דאסור, גרמא שרי". וגם רבי יוסי שאסר מסכים לכך, אלא שלדעתו בזה יש להחמיר "מתוך שאדם בהול על ממונו – אי שרית ליה אתי לכבויי".

ט,ב – האם ההיתר לכתחילה או בדיעבד בשבת וביו"ט

כתב המרדכי (סי' שצט) בשם רבנו יואל, שגרם כיבוי אינו מותר לכתחילה אפילו ביום טוב אלא במקום הפסד. וכ"כ או"ז (ח"ב כח), וכך דעת מ"א תקיד, י. ולכך נוטה חזו"א.

ומתוס' ביצה כב, א, והרא"ש ביצה ב, יז, יוצא שביום טוב ההיתר לכתחילה ובשבת רק במקום פסידא. וכך דעת הרמ"א (שלד, כב; תקיד, ג). (ולרע"א על שו"ע שלד, כב; וחזו"א לח, ו, לא ברור שלרא"ש גרמא מותר לכתחילה ביו"ט). וכן הסכים במאמר מרדכי להתיר גרמא לכתחילה ביום טוב, ובשבת רק במקום פסידא, ולכך נוטה בשעה"צ תקיד, לא.

לעומת זאת דעת הט"ז תקיד, ז, שגם שלא במקום פסידא אפשר להקל בגרמא, שלא מצינו חבר לרבנו יואל. וכן משמע מהגר"א ריש סי' שיד. וכ"כ בשו"ת זרע אמת א, מד, שגרם כיבוי מותר לכתחילה ושכן מוכח מהרא"ש ותוס'. ותמה על האחרונים שלא העירו על הרמ"א כלום, ועכ"פ הרי זה מחלוקת בדרבנן והולכים לקולא. ע"כ.

למעשה נטיית האחרונים שגרמא מותר בשבת רק במקום הפסד, וביום טוב מקילים יותר. ועיין בארח"ש כט הערה מד, והערה נג; ומנו"א ח"ב א, 47, ושו"ת תפילה למשה ב, כג. ועיין בילקוט יוסף (ח"ה ע' רלז).

ולצורך מצווה גרמא מותר לכתחילה, וכפי שלמדנו בשבת קכ, ב, שמי שהיה כתוב שם על בשרו ונזדמנה לו טבילה של מצווה – טובל, כי המחיקה בגרמא. וכן לצורך חולה גרמא מותר, שהוא כמו במקום הפסד (ע' במ"א שכח, נג). ונראה שכל שהוא צורך גדול הוא כמו מקום פסידא.

ט,ג – דין גרמא – כוח ראשון וכוח שני

גם בשאר איסורים יש חילוק בין מעשה לגרמא:

סנהדרין עז, ב: "אמר רב פפא: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא (כפת את חבירו והפנה את מרוצת המים עליו) – גירי דידיה הוא, ומיחייב (חיציו שלו הם וחייב). הני מילי – בכח ראשון, אבל בכח שני – גרמא בעלמא הוא". ופירש רש"י: "אבל בכח שני – שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו, אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם, גרמא הוא ולא מכחו". וכ"כ רמב"ן (ע"ז נט, ב). ורמ"ה שם כתב שכיוון שמרוצת המים חשובה ככוחו, אין הבדל אם באו המים עליו מיד או לאחר זמן, אלא כוח שני הוא כשבאמצע עמדו מחמת דבר שעיכבם, ואח"כ נמשכו מאליהם. ועוד פירוש כתב הרמ"ה, שכוח ראשון הוא המים הראשונים, וכוח שני המים שבאו אחריהם.

חולין טז, א: "אמר מר: השוחט במוכני – שחיטתו כשרה. והתניא: שחיטתו פסולה! לא קשייא: הא בסרנא דפחרא (גלגל שיוצרי חרס מגלגלים ברגלם), הא בסרנא דמיא (גלגל שמסתובב על ידי המים). ואיבעית אימא: הא והא בסרנא דמיא, ולא קשיא: הא בכח ראשון, הא בכח שני". וכאן פירש רש"י: "בכח ראשון – מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחלת גלגולו שחט מכח אדם שנטל הדף. בכח שני – לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושניה". וזה כפירושו השני של הרמ"ה, הרי שרש"י מסכים גם לפירוש זה, וכ"כ באנציקלופדיה תלמודית נספח לערך חשמל, ע' תשסג, הערה 73.

ט,ד – בביאור מחלוקת רש"י ורמ"ה

ונלענ"ד שאין מחלוקת רש"י והרמ"ה קוטבית, שכן מן הסתם גם הרמ"ה יודה שאחר שיעברו המים מרחק של מאה ק"מ הפעלת המוכני תחשב כוח שני, ומן הסתם גם בעשרה ק"מ יודה, ואולי גם בק"מ, ואולי אף במאה מטר, ואם כן כל מחלוקתו על רש"י הוא רק כשמדובר במרחקים קצרים, שהבין מרש"י שכל שנתרחק קצת, הוא כוח שני אף שנראה לעין שהוא בא מכוחו הישיר של האדם. ובלא ספק הדין גם תלוי בגודל הסכר, שאם פתח סכר קטן, תוך מרחק קצר פעולת המים תחשב כוח שני, ואם הסכר ענק, גם אחר מרחק גדול יותר עדיין פעולתם כוח ראשון. שכן 'קרוב' ו'רחוק' הם מושגים יחסיים, לסכר קטנטן 'רחוק' יכול להחשב כבר לאחר מטרים ספורים, ולסכר גדול יותר יכול להחשב 'רחוק' לאחר מאה מטרים, ולסכר ענק יכול להיחשב 'רחוק' רק לאחר ק"מ ויותר. וסבר הרמ"ה ש'רחוק קצת' אינו מספיק לעשות פעולתו לכוח שני אלא צריך שיהיה רחוק יותר, ולכן הגדיר כוח שני באופן שהמים עברו מכשול או שמדובר במים שניים, אבל ברחוק מאוד גם הוא יודה. וכן רש"י אינו חולק על הרמ"ה, שכן בחולין טז, א, פירש כדברי הרמ"ה.

וזו הסיבה שחכמים בתלמוד לא הוצרכו להגדיר במפורש כרש"י או רמ"ה, אלא אמרו כוח ראשון וכוח שני, וכללו בזה את כל החילוקים שבין מעשה ישיר של האדם שנקרא כוח ראשון, למה שאינו נחשב כמעשה ישיר שלו ונקרא כוח שני ו'גרמא'. (ועיין להלן ט, ו, בתוספת ביאור בדברי רש"י ורמ"ה).

למעשה מצינו שסומכים על שיטת רש"י, וכפי שכתב בהר צבי או"ח קלג, והביא גם מבכור שור על יו"ד סימן ז, לעניין שחיטה מכוח סכין שצמודה לגלגל שמסתובב מכוח הסרת סכר, שבסיבוב הראשון שחיטתו כשרה, וזה דוקא כשהגלגל סמוך ממש לסכר, אבל אם רחוק קצת, השחיטה פסולה מדאורייתא.

ט,ה – גבול כוח ראשון וכוח שני

סנהדרין עז, ב: "ואמר רב פפא: זרק צרור למעלה, והלכה לצדדין והרגה – חייב. אמר ליה מר בר רב אשי לרב פפא: מאי טעמא – משום דכחו הוא, אי כחו – תיזיל לעיל (תמשיך לעוף כלפי מעלה)!  ואי לאו כחו הוא – תיזיל לתחת (תיפול ישר כנגדה)! אלא: כח כחוש הוא". רש"י: "כח כחוש הוא – אינו כחו חזק, אלא קצת כחו יש כאן, והאי דלא אזלה לעיל משום שכלה כח חוזק הזריקה והאבן חוזרת לארץ, אבל עדיין הולכת היא ממקצת כחו".

ט,ו – בהבדל בין הסרת סכר וזריקת דבר ויריית חץ

לגבי יריית חץ לא מצינו כוח שני, ולהיפך, כשרוצים לומר שזו פעולתו אומרים "גירי דידיה" (סנהדרין עז, ב). שיריית חץ וזריקת אבן נחשבים כדבר אחד, שאין בהם כוח שני. לעומת זאת במים הזורמים בעקבות פתיחת סכר מצינו כוח שני (ע' רמב"ם חובל ו, י; רוצח ג, יג; שו"ע חו"מ שפד, א). ולכאורה יש לשאול, גם יריית חץ נעשית על ידי הסרת המונע, שכן מושכים את המיתר וכשעוזבים אותו החץ נורה? ויש בזה שני חילוקים יסודיים, האחד, יורה החץ מכוון אותו, ולכן כוחו ניכר בחץ במשך כל תעופתו, וכפי שלמדנו בסנהדרין עז, ב, שגם כוח קלוש הוא כוח ראשון, וק"ו כאן (אמנם כמובא להלן ט, ט, ז, אם האבן פגעה בדקל והפילה תמרים, נפילת התמרים היא כוח כוחו). שנית, המים מעצמם רוצים להתפשט, ולכן סכירתם אינה טבעית, וכאשר מסירים את הסכר, כוחם הטבעי בא לידי ביטוי. ואילו החץ באופן טבעי לא יעוף, ורק על ידי שהאדם מתח את המיתר נוצר כוח שיורה את החץ, ולכן ירייתו נחשבת כוחו הישיר.

עוד נלענ"ד שכל מה שנחלקו רש"י ורמ"ה לגבי השפעת המים במקום רחוק, היינו במצב שהמים עדיין זורמים בתנופה יתירה בעקבות הסרת הסכר, שאז עוד ניכר בהם כוח הסרת הסכר. אבל כאשר הם ממשיכים לזרום במורד, מכוח המדרון, וכבר לא ניכר בהם כוח התנופה הראשונה שנוצרה בעת הסרת הסכר, לכל הדעות הוא כוח שני. (ועיין באנציקלופדיה תלמודית נספח לערך חשמל יד, ד, עמ' תשסב-ג. ועיין בארח"ש כט, הערה ל. ועיין בחזו"א ב"ק ב, ב, שביאר שהסרת הסכר נחשבת ככוח ראשון, אע"פ שאין כוח האדם במים, וזאת משום שכוח ראשון של האדם גורר אחריו כוח טבעי, ולכן הוא נחשב כוח גברא. ושם ב, טז, כתב שאם הגביה תינוק והרפה ממנו, נחשב ככוח ראשון, ולא גרע מהסרת סכר, שאף שלא דחף את המים, נחשב כדחף אותם).

ט,ז – הגדרת גרמא

הכלל המרכזי הוא שכל פעולה שנעשית בכוח שני היא גרמא, וכוח ראשון נהפך לכוח שני בכמה אופנים: האחד, על ידי מרחק, כגון בפתיחת הסכר (וכפי שהסברתי גם רמ"ה יודה שבמרחק מסוים ואילך הוא כוח שני). השני, על ידי זמן, וגם את זה ניתן ללמוד מהסכר. השלישי, על ידי שפעולתו גרמה בעקיפין לפעולה אחרת, כגון נותן כלי חרס במקום שכאשר תגיע אליהם האש יתבקעו ויכבו את האש. וכן דין הזורק אבן למעלה ונפלה למטה, שנעשתה לכוח שני. וכן כוח כוחו, כגון שזרק אבן כדי להפיל תמרים, ונפלו התמרים והרגו תינוק, שלדעת חכמים פטור, ולרבי רק בכוח שלישי פטור (מכות ח, א). וכתב הרמב"ם כחכמים (רוצח ו, טו), משום שהוא כוח כוחו. (אמנם יש שביארו שהוא כמו אנוס. עיין באנציקלופדיה תלמודית חשמל ע' תשסט, הערה 151, ושם מובא מאבני נזר או"ח רל, ב, שאין זה ככוחו לעניין שבת).

וכמה הוא רחוק או לאחר זמן הוא דבר שקשה להגדיר, וצריך ללכת בזה אחר דעת בני אדם, שכל מה שנראה כפעולה ישירה, הרי זה כוח ראשון, וכל שהוא רחוק או לאחר זמן עד שנראה כפעולה שנגרמה מפעולתו הראשונה, הרי זה כוח שני וגרמא. (עוד עיין להלן בהרחבות טז, ו, ד, על החילוק בין קירוב כיבוי שאסור כמבואר בשבת מז, ב, לגרמא שמותר).

ט,ח – כוונת האדם משפיעה האם יחשב גרמא

וצריך להוסיף כלל חשוב, שפעמים שכוונת האדם קובעת אם הדבר יחשב למלאכה אסורה או היתר, וכפי שלמדנו לעיל ט, ה, ט,לגבי קטימת ענף ריחני, או מילוי מים קרים בתוך מיחם. וכפי שנלמד בהמשך, שמלאכות שדרך עשייתן בגרמא כמו זורה אינן נחשבות כגרמא. וקל וחומר לעניין 'גרמא', שהמרחק או שיהוי הזמן ההופך פעולה מסוימת ל'גרמא' תלויים גם בכוונה, שבאותו מרחק או באותו שיהוי זמן, אם כוונתו של האדם לעשות מלאכה, כוונתו תמשיך את כוח פעולתו עד שגם באותו מרחק או באותו שיהוי זמן תחשב פעולתו ככוח ראשון, ואם לא יתכוון למלאכה, חוסר כוונתו יגרום שבאותו מרחק או שיהוי זמן הפעולה תחשב כבר ככוח שני ולא נחשיב אותה כפסיק רישא אלא כגרמא. דוגמא לכך, פתיחת תריס במקום שיש בו עציצים, שאם כוונתו להצמיחם כמו בחממה – אסור מהתורה, ואם לאוורר את החדר או להאירו, מותר, כמובא להלן יט, ג, וביחו"ד ה, כט. וכיוצא בזה הזכרנו לעיל (ט, ה, י) לעניין צידה, בביאור האבני נזר קצד, בדעת הרשב"א, עי"ש. ועל פי זה כתבתי לעניין מעליות בשבת, שפעילות המתרחשת בקרבי המנוע עקב כניסתו למעלית, בלא שהוא מודע לאותה פעילות, נחשבת ככוח שני. והרי זה גרמא בפסיק רישא, כמבואר להלן יז, ד.

ט,ט – מלאכות שדרך עשייתן בגרמא אסורות מהתורה

בבא קמא ס, א, לשון רב אשי: "כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו (שחייב) – הני מילי לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא (שהבעיר אש והרוח ליבתה אותה) גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור". הרי שלגבי שבת כל שהוא עושה את המלאכה כדרך עשייתה הרי זו מלאכת מחשבת וחייב. וכ"כ הרא"ש שם לגבי חיוב זורה: "אע"פ דלא הוי אלא גרמא בעלמא, בהכי חייבה תורה, כיוון דמלאכה זו עיקר עשייתה על ידי רוח". וכ"כ הרמב"ן שבת קנג, ב, שחורש על ידי בהמה חייב למרות שהיא נעשית בכוח הבהמה, אלא שהואיל והוא "נותן עליה עול והוא כובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת, כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלויה, ואין הבהמה אלא ככלי ביד אומן". הרי שכאשר המלאכה נעשית כדרכה, למרות שהיא בגרמא היא נחשבת מעשה גמור. וכ"כ המ"א (שכח, נג), שהמעמיד עלוקה על הבשר, חייב משום חובל. וראייתו מדברי רש"י (סנהדרין עח, א) לגבי אדם שהשיך את הנחש בחבירו: "והרי הוא כתוקע סכין בבטנו, דלאו גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו". הרי שכל שעשה כדרכו – אינו גרמא. וכ"כ בערוה"ש שטז, יא, שהסוגר דלת על צבי חייב, למרות שהוא נראה כגרמא, כי כך הוא דרך הצידה. וכן מצינו שיש מלאכות שעשייתן על ידי שיהוי, כמו בישול וזורע (ועיין להלן יט, ג, א) ונותן צמר ליורה של צבע, ועל אופן זה הוא חייב ואין בזה דין גרמא. וכ"כ באחיעזר ג, ס, שכל העושה מלאכה בדרך המקובלת בימי חול, גם אם לפי הגדרים הוא נחשב גרמא דינו כמלאכה גמורה. וכ"כ בשיח נחום (סי' כה ע' 75), עפ"י ר"ח והגאונים (וראה יד פשוטה יב, ד-ו).

לפי זה הפותח טפטפות להשקות עצים, גם אם הצינורות נמשכים קילומטרים רבים, ואפשר לטעון שהוא כוח שני, כיוון שכך היא דרך ההשקיה, הרי זה איסור תורה. (ועיין ארח"ש כט, יא).

הרי שכל דין גרמא הוא רק כאשר הפעולה נעשית בשינוי מדרך עשיית המלאכה, ורק לאחר מכן, אם הוא גם בגרמא, מותר לעשותו במקום פסידא.

ט,י – גם כאשר מחשבתו לגרום לעשיית המלאכה זה גרמא

עיין להלן (בהרחבות יב, א), שלדעת המ"א, הואיל ולא היתה טחינה ברחיים של מים במשכן, הטוחן ברחיים של מים – פטור. ולדעת אבן העוזר ודעימיה – חייב. ויש שרצו ללמוד מדעת אבן העוזר, שטעם החיוב מפני שנתקיימה מחשבתו לטחון. וממילא, כל גרמא שהאדם מתכוון לעשותה – אסורה, וכ"כ בישועות יעקב שלד, שההיתר להניח קנקנים מפני הדליקה, הוא רק מפני שאין כוונתו לכבות את האש, אלא לעצור אותה מלהתפשט הלאה.

אמנם למעשה הסכמת האחרונים, שגרמא מותרת גם כשמתכוונים לעשות מלאכה על ידה. וכ"כ במ"ב (שלד, נה, ובאו"ה שם), שמותר להניח את הקנקנים כדי לכבות את האש (ע' שבות יצחק גרמא יג). (וכן מוכח מסוגיית נטילת שמן מן הנר כדי שיקדים לכבות, שלא אסרו זאת מדין מלאכת מחשבת).

ט,יא – הפסק זמן הופך את המעשה לגרמא

בשו"ת זרע אמת (או"ח מד) נשאל האם מותר לאדם להפעיל משאבה ידנית שמעלה את המים בצינור ארוך, כדי שגוי יכוון אותו לעבר השריפה, והשיב שמדובר בגרמא. והסביר שהכלל הוא שאם בעת המעשה מתחילה המלאכה להתבצע, כפי שנעשה בזורה – חייב. ואם היא מתחילה להתבצע לאחר זמן – פטור. וזה הטעם שמותר להניח כלים מלאים מים שיתבקעו בעת שהאש תגיע אליהם (שבת קכ, א).

כיוצא בזה, הסתפק בבאו"ה רנב, ה, 'להשמעת', לגבי דין מי שנתן חיטים לתוך רחיים שכבר טוחנות את החיטים שיש בהם, שאולי כיוון שהחיטים הנוספות ייטחנו רק לאחר זמן הוא גרמא, או שכיוון שהטחינה נמשכת ברצף הוא מעשה גמור. ומכל מקום נראה ברור שלדעת הבאו"ה, אילו היו הרחיים מתחילות לטחון לאחר זמן היה זה גרמא. וכ"כ במנחת אשר (נו), והוסיף שלדעתו גם המ"א יודה לזה, ושכך משמע דעת החזו"א (יו"ד קסד, ב). וכן דעת שביתת השבת (מע"ח ד, סוף א) בשם  הגרצ"פ.

ט,יב – פעולות שונות שהסתפקו אם הן נחשבות גרמא

עיין להלן כ, ו, ובהרחבות כ, ו, ח, שנחלקו לגבי הנחת מצודה כאשר יש ודאות שייצודו בה חיות. לדעת רבים זהו גרמא ואיסורו דרבנן (מנחת חינוך צד ג'; ערוה"ש שטז, י). ויש אומרים שהואיל וכך היא עיקר דרך צידתם, האיסור מהתורה (פמ"ג שטז א"א ט). ועיין באנציקלופדיה תלמודית נספח לערך חשמל ע' תשסז-ט; ובשש"כ פ"א, כללי מלאכות שבת, כה-כו; ארח"ש כט, הערות יב-יג.

השופת קדרה כדי שאח"כ יבוא אחר וידליק את האש, השופת עובר באיסור דרבנן. לחזו"א לח, ג, כי הוא גרמא, וגם משום גזירת חיתוי. (ובהר צבי או"ח קלו, נטה לומר שהאיסור דאורייתא, כי הוא כמקרב את הקדירה לאש, ולכן נטה לאסור מהתורה להניח מאכל על פלטה כדי שיתבשל אח"כ כאשר הפלטה תדלק על ידי שעון שבת. ודבריו קשים). ועיין שש"כ פ"א, בישול, לב, הערה פז; פ"א, כללי מלאכות שבת, הערה קטו, שאסר חימום באופן זה. ולהלן י, 24, כתבתי להתיר באופן זה חימום אבל לא בישול.

אם נטל שמן מנר דולק בלי שיהיה שום שינוי בעצמת האור, רק שהנר יכבה מוקדם יותר, לתוס' הוא גרמא, ולרא"ש (ביצה ב, יז) אסור מדאורייתא ונחשב כיבוי ממש. ועיין בשש"כ פ"א, כללי מלאכות שבת, הערה קכג, שאם יתחב את הנר בחול, באופן שכשיגיע הנר לשם יכבה – גם לרא"ש הוא גרמא. (ועיין להלן בהרחבות טז, ו, ד-ה).

במ"ב שכח, קמז, יש סוברים שהנחת משחה ששואבת דם אסורה מהתורה (מ"א בשם הגהות מימוניות), שכך היא דרך פעולת המשחה. ויש סוברים שהאיסור דרבנן (ח"א).

כתב בפמ"ג פתיחה כוללת, שמליחת בשר להוציא דמו נחשבת מלאכת דש, שכך היא דרך הוצאת הדם. ולמהרש"ם ז, נא, הוא גרמא. (וע' ארח"ש כט, ו-ז).

נחלקו לגבי הורדת מים באסלה על סבון חיטוי שצובע את המים. בהליכות עולם ח"ד עמ' רפו, כתב, שזה גרמא. ובשלחן שלמה שכ, לא, ג, וארחות שבת כט, יב; טו, סד, והערה צב, כתבו שאף שהמים יורדים על ידי הסרת מחסום, הם נחשבים כנופלים מכוח ידו ממש, ואין זה נחשב גרמא.

כאשר פתחו מקרר ונדלקה נורה, עזיבת הדלת כמוה כסגירת המקרר וכיבוי הנורה. אבל אם ידחוף את הדלת לכיוון ההפוך וכאשר כוחו ייפסק תחזור הדלת מאליה להיסגר, הרי זה גרמא (ארח"ש כט, טז, והערה לח).

עיין להלן בהרחבות י, כד-כה, לעניין פתיחת ברז המים החמים וסגירתו.

עיין להלן יט, ה, 5, לעניין כיור שמימיו זורמים דרך צינור שלא בדרך ישרה על צמחים. לדעת שש"כ יב, יח, הוא כוח שני וגרמא, וכיוון שאינו מעוניין בהשקייתם רשאי לפתוח את הברז שעל הכיור.  ובחוט שני וארח"ש אסרו כי אינו גרמא לדעתם.

עוד עיין להלן בפרק יז על החשמל ומכשיריו בדיני גרמא, ובדיונים שם יש השלמה לכאן. וכן עיין להלן בהרחבות (י, יז, א-ג).

ט,יג – גרמא בפסיק רישא

כתב רשז"א (מנחת שלמה ח"א י, ו) שכאשר הגרמא נעשית בפסיק רישא, הוא מותר גם שלא במקום הפסד. שכן אמירה לגוי מותרת בפסיק רישא, ק"ו בגרמא, שהוא קל מאמירה לגוי. ולכן גם אם היה ברור שפתיחת המקרר תפעיל את המנוע, כיוון שאינו מתכוון לכך, והוא נעשה בפסיק רישא והוא גרמא – מותר. ויש שחלקו על ההיתר לפתוח מקרר בשבת. וכתבתי לקמן יז, ח, להתיר. (ולמעשה יש עוד נימוק מכריע, שאין ודאות שהמנוע יתחיל לעבוד, והרי זה כדבר שאינו מתכוון). גם במנו"א ח"ב א, טז, ביאר שבמקום הצורך אפשר להקל בפסיק רישא בגרמא. (ועיין ביבי"א ח"ד או"ח לה, טז, שהביא כמה אחרונים שהקילו בזה, ושם לה, ג, כתב שמפני שאיסור גרמא דומה למלאכה, אין להקל בפסיק רישא. אמנם בח"א כא, יד, כתב שבשעת הצורך אפשר להקל. היינו שבאופן כזה אפשר להקל לא רק בצורך גדול אלא גם בצורך רגיל).

ט,יד – גרמא באיסור דרבנן

בילקוט יוסף (ח"ה ע' רלו) כתב שיש מקילים לכתחילה בגרמא באיסור דרבנן, ויש חולקים, ויש לצרף את דעת המקילים. ובמנו"א ח"ב א, טו, הרחיב יותר, וסיכם שיש לסמוך על המקילים במקום הצורך. ע"כ. היינו שאם בסתם מקילים רק בצורך גדול, באיסור דרבנן מקילים בצורך קל.

ט,טו – בשעת הדחק מה עדיף – לעשות בשינוי או ע"י גוי או גרמא

גרמא קל מאמירה לגוי, כי המלאכה נחשבת כנעשית מעצמה. ואין לומר שרק לגבי כיבוי שהיא משאצל"ג הקילו, כי גם ר' יהודה והרמב"ם האוסרים משאצל"ג הקילו בגרם כיבוי (מנחת שלמה ח"ב כד, א).

אמירה לגוי קלה מעשייה בשינוי, וכפי שמצינו שכולם מסכימים ששבות דשבות על ידי גוי לצורך מצווה מותר, ולגבי מעשה של יהודי נחלקו (עיין ט, 7). וכן לגבי טיפול בחולה כולם מסכימים שמותר על ידי גוי ולגבי שינוי נחלקו, עיין להלן כח, ב. (אמנם יש צד חומרה באמירה לגוי, שלדעת הסמ"ג אסורה מהתורה, כמבואר להלן כה, 1).

י – ילדים וגוים ובעלי חיים

י,א – שביתת עבד וגר תושב

כתבתי כדעת סתם בשו"ע שד, א, שהיא דעת רשב"א, סמ"ג, תרומה, והגהות מרדכי וטור, שאסור מהתורה לכל ישראל לומר לעבד שלא קיבל עליו מצוות לעשות מלאכה. אמנם כתב בשו"ע שיש חולקים לגבי עבד שלא קיבל עליו שבע מצוות, שרק על אדונו יש איסור תורה לומר לו לעשות מלאכה עבורו. אבל ליהודים אחרים דינו כשאר גוי (רמב"ם ורמב"ן לב"י), ויש סוברים שגם לאדונו דינו כדין שאר גוי (רמב"ם ורמב"ן למהר"י אבוהב). ובמ"ב ס"ק טו, כתב בשם א"ר, שיש להחמיר כדעה ראשונה. ואמנם בבאו"ה הראה מקום להקל ביהודי שאינו אדונו.

לגבי גר תושב שאינו עבד, שאסור לישראל לומר לו לעשות מלאכה עבורו שנאמר (שמות כג, יב): "וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (כמבואר ביבמות מח, ב). לדעת רש"י ותוס' הכוונה לכל 'גר תושב', שאסור מהתורה לישראל לומר לו לעשות עבורו מלאכה, אבל לעצמו מותר לו לעשות מלאכה כרצונו. ולדעת הרא"ש המדובר ב'גר תושב' שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו, שבמקרה זה אסרה התורה על מעסיקו לבקש ממנו לעשות עבורו מלאכה בשבת. וכ"כ הרמב"ם (כ, יד). אבל לשאר ישראלים דינו כשאר גוי שאינו גר תושב. וכתבתי כדעת רש"י ותוס' שכן ממילא אסור לבקש מהם לעשות מלאכה מדרבנן.

גם בעשרת הדברות שבשמות נאמר הפסוק שהזכרתי מדברים ה, יג, שנאמר (שמות כ, ח-י): "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". אלא שבדברים יש תוספת: "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ".

יא – 'שבות דשבות' לצורך מצווה וצורך גדול

יא,א – ארבע דעות ישנן בדין היתר 'שבות' על ידי גוי והלכה למעשה

עירובין סז, ב: "ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה (רש"י: "שהיו רוצין למולו והחמו לו חמין מבערב ונשפכו היום"), אמר להו רבה: נייתו ליה חמימי מגו ביתאי. אמר ליה אביי: והא לא ערבינן! – אמר ליה: נסמוך אשיתוף. – אמר ליה: הא לא שתפינן! – נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף, דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא: כי הוינן בי רב יהודה, הוה אמר לן: בדאורייתא – מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה, בדרבנן – עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא (רש"י: "באיסור של תורה וחכם מורה בו היתר ויש בתלמידים שיודע להשיב ישיב קודם מעשה שלא נעבור על דברי תורה. אבל בדרבנן, כגון עירובי חצירות, שבקינן לחכם לעשות כהוראתו, והדר מותבינן ליה, ללמוד אם יפה הורה"). לבתר הכי אמר ליה: מאי בעית לאותביה למר? אמר [ליה: דתניא], הזאה שבות ואמירה לנכרי שבות, מה הזאה (על הטמא לטהרו) שבות ואינה דוחה את השבת ("אפילו במקום מצווה, כגון לשחוט פסחו"), אף אמירה לנכרי – שבות, ואינה דוחה את השבת! אמר ליה: ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה? דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים".

לדעת רי"ף, רמב"ם ורא"ש, שבות דלית ביה מעשה היינו אמירה לנוכרי בדבר שאיסורו מדרבנן, ואילו שבות שיש בה מעשה היא שבות אחת. וכך כתב הרמב"ם (שבת ו, ט-י) שלצורך מצווה או קצת חולי, מותר לומר לגוי לעשות דבר האסור בשבת מדברי חכמים, כלומר התירו 'שבות דשבות'.

אבל דעת בה"ג ובעל העיטור (הובא בר"ן סו"פ יט), שהתירו לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא לצורך מצווה, שהואיל ואין היהודי עושה מעשה, אין חשש שמתוך כך יבוא לחילול שבת. אבל אסור ליהודי לעבור על שבות לצורך מצווה. וכן דעת רבנו יהונתן (על עירובין שם), ולכך נטה הרשב"א (שבת, קל, ב).

לעומת זאת, התוספות (ב"ק פ, ב) החמירו וכתבו, שרק לצורך מצוות מילה שהיא חשובה במיוחד התירו 'שבות דשבות', היינו לומר לגוי לעשות מלאכה מדרבנן. ולצורך מצוות ישוב הארץ התירו אף לומר לגוי לעשות מלאכה מהתורה. אבל לצורך שאר המצוות, לא התירו אפילו לבקש מגוי לעשות מלאכה האסורה מדרבנן.

ועוד דעת מחמירים ישנה, שההיתר אמירה לגוי הוא רק במלאכת הוצאה, שאין ההוצאה משנה דבר בחפץ, ובזה מותר לבקש ממנו אפילו הוצאה דאורייתא. אבל בשאר מלאכות, אפילו איסורן דרבנן, אסור. וכן דעת רבנו יונה (הובא ברשב"א ובריטב"א, שבת קל, ב), ריא"ז ושלטי גיבורים.

בשו"ע שז, ה, שלא, ו, נפסק כדעת רי"ף, רמב"ם ורא"ש, שהתירו 'שבות דשבות' לצורך מצווה, ורק למען מצוות ישוב הארץ התירו 'שבות' אחד (שו, יא). והרמ"א רעו, ב, לימד זכות על המקילים, שהם סומכים על העיטור שהתיר לעבור על 'שבות' של אמירה לגוי למען כל המצוות, אבל אין לומר שזו דעת הרמ"א, וכפי שנתבאר בערוה"ש רעו, יג, ומ"ב רעו, כד. וכ"כ בשוה"ר רעו, ח, שאין להקל כהעיטור, אלא שאין למחות במקילים, שמוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים.

ובשעת הדחק סומכים על העיטור. וכבר למדנו שעומדים בדעתו גם בה"ג, רשב"א, רבנו יהונתן. ובלוית חן יז, הוסיף שכן כתב הרשב"ש בשם המנהיג, ובספר המכתם.

יא,ב – האם יש כללים בדינים אלו

כתב המגיד משנה (שבת ו, ט) "שאין מדמין דבר לדבר בענייני השבותים, ואין לך בם להתיר אלא מה שהתירו חכמים, ולגבי מילה לא התירו שבות גמור ולגבי לוקח בית בארץ ישראל התירו". וכן מצינו שהתירו במקום צער לפתוח מוגלה בשבת, אף שהוא עושה פתח והיא משאצל"ג. ומנגד אסרו לכבות שריפה אף שאין לך הפסד גדול מזה.

אולם הרמב"ם עצמו שם כתב כלל, שמותר לומר לגוי לעשות דבר שאסור משום שבות במקום שיש מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצווה. הרי שקבע כלל. ונראה שהמגיד משנה לא חלק על הרמב"ם, ומה שכתב שאין לדמות דבר לדבר בענייני השבות, הוא כדי לדחות את דברי הראב"ד שהתיר שבות אחד על ידי ישראל במקום הפסד או קצת חולי, והביא ראיות לכך מגונח שיונק חלב, וההיתר להחזיר את השבר, וכן מההיתר לפתוח צינור. ועל זה כתב המ"מ שאין לדמות שבות לשבות. ובאמת שלא הסתפק רק בקביעה כללית זאת, אלא דחה את ראיות הראב"ד מסברה.

וגם המ"א שז, ח, ומ"ב שז, כא, הביאו את דברי המגיד ומנגד קבעו והגדירו את הכללים, כמו במ"ב שז, כב. ונראה שהכוונה לומר, שאין הכללים מוחלטים, ולכן צריך ללמוד את הדברים בזהירות ולא להרחיב את ההיתרים או האיסורים בלא לבחון את כל מה שאמרו חכמים בדומה לזה.

כיוצא בזה כתב בחזו"א נו, ד, שביאר את דעת הרמב"ן ורשב"א ומגיד משנה, שאין לדמות שבותים, "דחז"ל שקלו דבר שיוכל לגרום זלזול בשמירת שבת והעמידו דבריהם אף במקום כרת, ודבר שהיתרו יותר מתקבל לבני אדם הקילו, ואנן לא בקיאינן בדבר…". ע"כ. אלא שלמעשה, הואיל ויש פירושים טובים לחילוקים בין השבותים, קבעו הפוסקים כללים. ורק למדנו שיש להיזהר ולבחון האם הכלל תואם את כל גזירות חכמים, שפעמים שמתוך חשש שמא תפרץ חומת השבת אסרו גם שבות דשבות לצורך מצווה.

ובלוית חן לה, כתב שדברי המגיד משנה אינם מקובלים, הואיל ויש הסבר מדוע הקילו בקניית בית בארץ ישראל, שהוא צורך רבים. והביא רשימה של אחרונים שקבעו בפועל כללים בשבות דשבות. ע"כ.

וכן מה שהחמירו בשריפה אפשר לבאר שאם היו מקילים בדבר מפורסם כל כך, שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, שחמורה יותר משאר השבותים, היתה השבת נפרצת, וכפי שכתבתי להלן טז, 1.

וכן כתב למעשה באגלי טל במלאכת טוחן סעיף יז בהגהה על ס"ק ה, שיש כללים בשבותים. וכתב שהרמב"ן (שבת קל, ב) שהזכיר ראשון את הסברה המובאת במגיד משנה, חזר בו מכך בספרו תורת האדם, שקבע כללים בעניין היתר שבות לחולה שאין בו סכנה. (ואף הרמב"ן עצמו הסביר שם מדוע הקילו יותר בארץ ישראל).

יא,ג – שבות דשבות על ידי ישראל

יש אומרים ששבות דשבות על ידי ישראל אסור, הואיל וכל ההיתר הוא דווקא כשהגוי עושה את המעשה ולא היהודי, כמבואר בעירובין סז, ב. וכך דעת פמ"ג שז א"א ז; שו"ת מהר"ם שיק (או"ח ריש קכא); כה"ח שז, נב; שו"ת משנה הלכות ז, נט.

אולם לרוב הפוסקים מותר, וכפי שלמדנו בשו"ת האלף לך שלמה קמו; שו"ת מהר"ם בריסק ב, סד-סה; מהרש"ם ג, קצח; דברי מלכיאל ה, רלח; ויען יוסף או"ח קסד. וכ"כ בבאו"ה שטז, יב, 'לצוד', וכ"כ בבאו"ה שמט, ה, סוד"ה 'ואפילו'. וכ"כ חזו"א קג, יט; אג"מ או"ח ד, צא, א; רשז"א (הליכות שלמה תפילה ה, ה, שהתיר לחולה להוציא תרופות בשינוי לכרמלית לצורך מצווה); שש"כ מ, ז; לוית חן לה.

יא,ד – להחשיב שינוי כשבות

גם לדעה המחמירה, רבים סוברים שאיסור דרבנן של שינוי נחשב איסור קל כמו אמירה לגוי (מ"א שז, ז), ולכן התירו לצורך מצווה לטלטל בשינוי בכרמלית תעודת זהות, במקום שהשלטונות מחייבים ללכת עמה. וחלק מהפוסקים שהובאו בסעיף הקודם הקילו בזה. עוד עיין בארח"ש כג, הערה קסא.

יא,ה – שבות דשבות על ידי גוי במלאכה דאורייתא בשינוי

כתב מ"א והובא במ"ב שמ, ג, שאשה ששכחה ליטול ציפורניה בערב שבת, והיא צריכה לטבול, תאמר לנכרית ליטול אותן ביד, שאז הוא שבות דשבות לצורך מצווה. (ובדיעבד אף התירו שתיטול בכלי). וכ"כ בשעה"צ תקפו, קח, שמותר לבקש מגוי לתקן שופר בכלי שאין רגילים לתקן בו. וכ"כ בפמ"ג שז, א"א ז, לעניין אמירה לגוי למחוט נר (להסיר ממנו פחם) ביד ולא בכלי לצורך מצווה. אמנם הפמ"ג תרנה, הסתפק אם מותר לומר לגוי לחתוך אתרוג מן האילן בשינוי.

ודעת ריש"א, שאין להתיר לבקש מגוי להדליק אור בשינוי, מפני שהואיל והשינוי בזה אינו משנה את תוצאת הפעולה, אין להחשיב זאת כשבות דשבות, כי רק בציפורניים שהנטילה ביד פחות טובה, החשיבו זאת כשבות דשבות (הובא בארח"ש כג, הערה קעט). ורשז"א סובר שהוא שבות דשבות, כמבואר בשש"כ ל, הערה מט. וכ"כ באגלי טל פתיחת אות ג. ואכן דברי ריש"א נראים מחודשים. ומ"מ ספק דרבנן לקולא.

יא,ו – האם שניים שעשאוה נחשב שבות

לדעת האלף לך שלמה קמד, אין זה נחשב שבות, כי הפטור הוא רק מדיני אדם, מפני שכל אחד שליח של חבירו ואין שליח לדבר עבירה. אבל יש בזה איסור תורה וחייב בדיני שמים. וכ"כ בשש"כ ל, הערה מט, בשם ארחות חיים שז, סו"ס ג, שאין מועיל לבקש משני גויים לעשות ביחד את המלאכה. וכ"כ מקור חיים על מ"א רסו, ז; ובאר יצחק או"ח יד.

אולם לדעת רוב הפוסקים, האיסור לעשות מלאכה על ידי שניים מדרבנן, וכ"כ ח"א ט, ט; שאילת יעב"ץ ב, קלד; אחיעזר יו"ד ח"ב, נ, ו; כן משמע במשפט כהן קכה, ב; משפטי עוזיאל כרך ג' או"ח מז; מנחת יצחק ט, צח; מנחת שלמה תנינא סימן כט. ולכך נוטה בציץ אליעזר ד, ד; יבי"א או"ח ח"ה לב, ז[3]. ועיין בקדוש"ה ח"א הערה כ', ענף 3.

יא,ז – האם משאצל"ג נחשבת שבות

לדעת הרמב"ם מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מהתורה, ויש סוברים שכך דעת שו"ע (תבואות שמ"ש לג). ויש שהסבירו שאף לדעת ר"ש שפוטר, הכוונה שפטור מחטאת, אבל גם הוא מודה שמשאצל"ג אסורה מהתורה.

אולם רוב הפוסקים סוברים שאיסור משאצל"ג דרבנן, ולכן ניתן להחשיבו כ'שבות' לעניין 'שבות דשבות' (האלף לך שלמה קמו; מ"ב שמ, ג; באו"ה שטז, יב, 'לצוד'; וכן נראה משו"ת חלקת יעקב או"ח קסד). אלא שכתבו הראשונים שאיסור משאצל"ג חמור יותר משאר איסורים דרבנן (תוס' שבת מו, ב, 'דכל'; רמב"ן ורשב"א ור"ן צד, ב; ח"א מה, א; שעה"צ רעח, ד, כמובא בארח"ש ל, הערה כו), ולכן יותר מחמירים באיסור שבות זה, אף שלמעשה בשעת הצורך מקילים (ועיין ארח"ש כג, הערה קעח). והסברה להקל פשוטה, שספק דרבנן לקולא, והואיל ועצם אמירה לגוי אסורה מדרבנן, בכל מקום שיש ספק לגבי ה'שבות' השני, הרי זה ספק דרבנן שדינו לקולא.

יא,ח – לצורך מה הותר שבות דשבות

להלכה התירו הפוסקים 'שבות דשבות' לא רק כדי לקיים מצוות גדולות, אלא גם כדי להגיד קדיש (שו"ת האלף לך שלמה קמו), להתפלל במניין (מהר"ם בריסק ח"ב, סד – סו; שש"כ ח"א, מ, ז), בשביל שיעור תורה (שש"כ שם), ואפילו כדי לעשות מניין גדול ומכובד, ולקיים בזה 'ברוב עם הדרת מלך' (מהר"ם בריסק שם).

ואף במקום הפסד, לא הצריכו שיהיה הפסד גדול מאוד, אלא כל שההפסד הוא משמעותי ולא זניח, הותר לעבור על 'שבות דשבות', ולכן התיר הבאו"ה לכלוא תרנגולים כדי שלא יזיקו לדברים שבבית או בחצר. וגם כשהותר 'שבות דשבות' במקום צער, אין הכוונה צער גדול מאד שאדם כבר לא יכול לסובלו, אלא כל צער מורגש, שלא ניתן להתעלם ממנו בנקל – הותר. כגון אשה שיש לה גודש חלב (דברי מלכיאל ח"ה רלח, 'ובנ"ד'), תינוק שמצטער ברחוב ורוצה את אביו או אמו (אג"מ או"ח ד, צא, א).

יא,ט – האם בשלושה שבותים יותר קל

מכמה פוסקים משמע שבשלושה שבותים אפשר להקל אפילו שלא לצורך מצווה. שכ"כ הרדב"ז ד, קלא, לעניין קינוח הפה לאחר אכילת פירות הצובעים. והקל משום שלושה שבותים: א) שאינו דרך צביעה, ב) אינו מתכוון, ג) מקלקל. וז"ל: "וכיון דאיכא תלת לטיבותא אין לחוש והמחמיר תבוא עליו ברכה". וכיוצא בזה התיר בפמ"ג שמ א"א ה, למחוק אותיות ממי פירות על עוגה, א) הכתב אינו מתקיים, ב) החומר אינו מתקיים, ג) המחיקה אינה על מנת לכתוב. וביבי"א או"ח ח"א לא, ה, למד מרדב"ז הנ"ל להקל בשלושה שבותים.

אמנם נראה, שהשיקול המרכזי למה שהקילו הרדב"ז ופמ"ג הוא מפני שאין כוונה לעשות מלאכה, שאין מתכוונים לצבוע או למחוק, ואז בצירוף שיש כאן שלושה שבותים הקילו בזה לכתחילה. אבל כאשר הוא מתכוון לעשות מלאכה, דין שלושה שבותים יהיה קרוב לשני שבותים, שרק לצורך מצווה או צורך גדול אפשר יהיה להקל.

יא,י – אמירה לגוי שיאמר לגוי האם שבות דשבות

כתב במ"ב שז, כד, בפשטות שאם הוא אומר לגוי אחד שיאמר לחבירו שיעשה מלאכה דאורייתא, עדיין הוא נחשב 'שבות' אחד, שכך דעת עבודת הגרשוני. ובחוות יאיר סי' נג, מצדד להקל בזה. ובספר החיים כתב שבמקום הפסד גדול יש לסמוך על המקילים. ע"כ. (ועיין בשו"ת נחלת יהושע או"ח ט, שנטה לא להקל בזה).

יא,יא – משום כבוד הבריות מקילים ב'שבות' אחד

בשעה"צ שכב, יב, כתב בשם פמ"ג, שמשום כבוד הבריות מותר לעשות מלאכה בשינוי, שהתיר לקטום ביד קיסם כדי להוציא בשר שתקוע בין השיניים ונראה לחוץ. שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן.

יא,יב – במקום צער גדול מאוד פעמים שהקילו בשבות אחד

עיין להלן כ, י, שהקילו להרוג חיות שנשיכתן כואבת מאוד, הואיל והריגתם דרך קלקול (שו"ע שטז, י), וחיות שעקיצתן פחות כואבת הקילו בשעת הדחק לתפוס כדי להסיר מהעור, למרות שיש בזה צידה דרבנן (שו"ע שטז, ט). וכן הקילו לכבות גחלת ברשות הרבים, למניעת סכנת פציעה מרבים, כמבואר בשו"ע שלד, כז, ולהלן טז, ח.

יא,יג – במקום הפסד גדול פעמים שהתירו שבות אחד

התירו לדרוך על עשבים שעלו בצינור כדי למנוע הפסד (כתובות ס, א; שו"ע שלו, ט). ורבים סוברים שמדובר באיסור תורה של תיקון צינור, והתירו לעשותו בשינוי כדי למנוע הפסד (עיין לוית חן קג). וכן הקילו להוציא בשינוי לצורך הצלת ממון (רמ"א שא, לג). וכן יש מתירים לטלטל מוקצה לצורך הצלת ממון (שו"ע שלד, ב).


[3]. עיין בציץ אליעזר ד, ד, שהסביר את כל דברי המקו"ח, שהוא המקור העיקרי לדין זה, שהאיסור מדאורייתא הוא רק לעניין מלאכת מחמר, אבל בשאר המלאכות מודה גם הוא שאסור מדרבנן בלבד.