א – הקדמה

א,א – השפעת החטא

קידושין פב, א: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות? והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני – אינו דין שאתפרנס שלא בצער! אלא שהורעתי מעשי, וקפחתי את פרנסתי". והרעותי מעשי בחטא אדם הראשון, וכל דור שלא תיקן את החטא נעשה שותף בו.

בפני יהושע פירש שהכוונה לחטא אדם הראשון, ומי שלא הריע מעשיו זוכה בעולם הזה לשני שולחנות ואחרים עושים מלאכתו, כמבואר בברכות לה, ב, במחלוקת ר' ישמעאל ורשב"י, שדברי שניהם נכונים.

ב – כללי הלכות בישול

ב,א – בגדרי האיסור דרבנן

עיין בשש"כ פ"א הערה יח, יבי"א ד, לד, לז-לט, יסודי הלכה ח"א עמ' שנב-שנח, בדעות הפוסקים בגדרי האיסור, אימתי דרבנן ואימתי דאורייתא.

וכפי שיבואר בהלכה כג, אין איסור לבשל בחמה. ויש לשאול, מדוע לא אסרו חכמים על בישול בחמה כדין כל מלאכה שנעשית בשינוי? ופירש רש"י (לט, א): "דאין דרך בישולו בכך, וחמה באור לא מיחלפא דליגזר הא אטו הא". וכ"כ ר"ן שם, והביאם פרישה שיח, ה. הרי שרק כאשר יש חשש שמתוך שיתירו לעשות את המלאכה בשינוי יבואו לעשותה כדרכה – אסרו חכמים. אבל כאשר אין חשש כזה – לא גזרו.

ב,ב – המניח קדירה על האש לקראת צאת השבת

כתב בשביתת השבת מלאכת זורע יג, שהמניח זרע באדמה בשבת למרות שיצמח לאחר שבת – חייב. ואילו המניח קדירה לקראת צאת השבת באופן שהבישול יתבצע במוצאי שבת – פטור. והטעם, שמלאכת הבישול היא הבישול עצמו, ואילו בזריעה המלאכה היא הנחת הזרע ולא צמיחתו.

ב,ג – בישול במיקרוגל

כתבתי שאסור לבשל במיקרוגל מהתורה, כי זוהי אחת מדרכי הבישול, וכ"כ אג"מ או"ח ג, נב. אמנם יש שחלקו והובאו בילקוט יוסף שיח, יט.

ג – בישול אסור, חימום מאכל מבושל מותר

ג,א – הערה 1 – המבשל מאכל בן דרוסאי אם עובר באיסור תורה

לדברי באו"ה שיח, ד, 'אפילו', לדעת רבים מהסוברים שכל שאינו מבושל כל צרכו יש בו איסור בישול, האיסור מהתורה. ולכן אין לזוז מפסק השו"ע שרבים מהראשונים מחמירים כן, ובפרט שהוא דאורייתא. אמנם לאגלי טל (האופה ז, ס"ק טז), דעת רוב הפוסקים שאין איסור בישול מהתורה אחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, אלא רק איסור דרבנן. ובציץ אליעזר ג, יח, חיזק את דברי הבאו"ה. וכ"כ באשמרה שבת ח"א ע' קכ, שדעת הב"י ורוה"פ, שלא כאגלי טל.

ג,ב – מבושל כל צרכו לדבר אחד ולא לדבר אחר

כתב לי הרב יעקב ורהפטיג: "יש מקום לדון במאכל שראוי על ידי בישול לדבר אחד ולא לדבר אחר, כמו שעועית, שבמרק עם עגבניות היא טובה כשהיא קשה מעט, מה שאין כן בחמין היא טובה דווקא כשהיא רכה. אמנם הגרש"ז אוירבאך זצ"ל ויבלח"א הרב מן ההר אמרו לי שלדעתם נקרא מבושל כל צורכו ורק מצטמק ויפה לו. ואף שיש לדון בדבריהם, מ"מ הואיל וכתב האגלי טל שדעת רוב הפוסקים שמהתורה משהגיע למאכל בן דרוסאי נקרא מבושל, ומדברי חכמים צריך שיהיה מבושל כל צורכו, לפיכך ספק זה הוא מדרבנן ואפשר להקל בו". אמנם כפי שכתבתי הרבה אחרונים הבינו שדעת רוב המחמירים שהאיסור דאורייתא, אלא שאפשר להקל בצירוף סברתם שאין כלל איסור בישול בשעועית זו.

ג,ג – האם מבשל מאכל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי עבר באיסור תורה

יש אומרים שכל חימום של תבשיל בחום שיד סולדת בו, אף שעוד לא הגיע לשיעור מאכל בן דרוסאי, אסור מדין חצי שיעור. וא"כ האיסור להניח מאכל במקום שעלול להתבשל שם הוא לא רק משום גזירה, אלא מפני שזהו תחילת בישולו (ראש יוסף שבת לט, ב; הלש"ב ח"א ח, 3).

ויש אומרים, שכל עוד לא הגיע לשיעור מאכל בן דרוסאי, לא עבר באיסור תורה, כי איסור חצי שיעור הוא רק בחלקים זהים שמצטרפים לשיעור מסוים. למשל, כל האכילות שאדם עושה במאכל הן זהות, ולכן גם אם בכל אחת לבדה אין שיעור כזית, הן מצטרפות, ולכן כל אחת אסורה בפני עצמה, שהרי חזי לאצטרופי. אבל בבישול האיסור הוא בהפיכת המאכל מחי למבושל ולא עצם החימום, ולכן אם אחד חימם את המאכל ולא הביאו למצב מבושל, והשני חימם אותו עד שנעשה מבושל, רק השני חייב. וזה דומה לחופר בור תשעה טפחים ובא אחר והעמיקו לעשרה, שרק השני חייב (אבן האזל כב, ח; בד"ש יו"ד פז, א, באורים 'אלא', ומנו"א ח"ב י, 2).

ג,ד – כיסוי סיר שאינו מבושל האם אסור מהתורה

בפשטות נראה שאסור מהתורה כי הוא מקרב את בישולו, אולם במנו"א ח"ב א, יג, 46, דייק מכמה ראשונים ומשו"ע רנז, ד, שהוא גרמא, שעל ידי מניעת חדירת האוויר הקר בישולו מתקרב. ודבריו צ"ע.

ה – בישול בתבשיל נוזלי ומנהג הספרדים

ה,א – דין הנוזלים שעם המאכל המוצק למנהג ספרדים

כתב לי הרב יעקב ורהפטיג, שלדעתו הדין תלוי בדעת המחמם, שאם מגמתו לחמם את הנוזלים אזי אסור, ואם אין מגמתו לחמם אותם אלא כוונתו לחמם את המוצק אפשר להקל כפי רוב המאכל. ע"כ. ונלענ"ד שהואיל והוא נוגע לספק דאורייתא, ויש לחוש להערמה, גם כשהמיעוט נוזלים, אם יש לו חשיבות, יש להחמיר. ורק על הרטיבות המלווה את המאכל אין לחוש.

ה,ב – דין דבר קפוא שיהפוך בעקבות החימום לנוזלי

יש להעיר כי מה שכתבתי שאם המאכל עתה אינו נוזלי, גם למחמירים אין איסור לחממו, הוא כדעת רוה"פ, וכ"כ מ"ב שיח, ק, וכה"ח קנח. אמנם ללבוש כיוון שיגיע להיות נוזלי דינו כנוזלי.

ויש לדון כיצד להחשיב מרק שהוקפא במקפיא. ונ"ל שדינו כנוזלים, שכן מטבעו הוא נוזלי, ורק באמצעים חיצוניים הקפיאוהו, וכשיוציאו אותו מהמקפיא יחזור להיות נוזלי כטבעו. והכלל הוא שהולכים אחר מצבו הטבעי, שאם הרוטב במצבו הטבעי קשה או סמיך (שאינו נוזל), דינו כמאכל. ואם באופן טבעי הוא נוזלי, דינו כמשקה. אמנם כאשר הוא טפל למאכל הגושי יש מקום להקל בצירוף דעת רי"ו ופמ"ג שהולכים אחר הרוב, ובצירוף דעת הרמב"ם ודעימיה שאין בישול אחר בישול בנוזלים, ובצירוף הספק שאולי גם כאשר מטבעו הוא נוזלי עתה שהוא קפוא נחשב כמוצק.

ה,ג – דין מים שהורתחו לפני שבת ונתקררו

לאגלי טל, במים שהורתחו והתקררו לכל הדעות יש איסור בישול אחר בישול. ע"כ. אולם רבים כתבו שלסוברים שאין בישול אחר בישול בנוזלים, כן הדין גם במים. וביניהם ראשונים, וכפי שכתב בתשב"ץ (חלק ד טור ג, י), שאין לחלק בין מרק למים (אמנם אפשר אולי לדייק בדבריו שהתכוון שכל עוד יש חמימות במים אין בהם איסור). ועיין להלן בהלכה ט, לגבי עירוי רותחים על רסיסי מים, שלדעת כמה אחרונים ואול"צ ח"ב ל, י, אם הרסיסים הללו היו חמים בתחילה, מצרפים את דעת הרמב"ם ודעימיה, שאין בהם בישול.

ו – מנהג התימנם ואשכנזים בתבשיל נוזלי

ו,א – תימני שחימם מרק עבור ספרדי

עיין באג"מ או"ח ד, קיט, ה, שהסתפק אם פתחו קופסת שימורים עפ"י דעת המתירים (ואג"מ אוסר), האם מותר למחמיר ליהנות מכך, וסיים שיש להקל, כדי שלא יתדמה כחולק עליהם. ועיין ארח"ש כה, לה.

ו,ב – מנהג צפון אפריקה

כתבו הרב משאש (תבואות שמ"ש או"ח כו) שמעיקר הדין מנהג בני המערב עפ"י הרשב"א, שאין בישול אחר בישול בנוזלים. וכן מבואר להלן (ט, יג, ג), שדעת גדולי רבני צפון אפריקה ראשונים ואחרונים. אמנם למעשה משמע מהרב משאש שלכתחילה יש להחמיר, ואף החמיר כאשר המיעוט רוטב (תבואות שמ"ש או"ח ה). אלא שכתב שיש למקילים על מה לסמוך שכך הוא עיקר המנהג (ילקוט שמ"ש קיז).

ז – כלי ראשון, שני ושלישי

ז,א – כלי ראשון שאינו על האש

עיקר הבישול בכלי ראשון שעל האש. וגם אם הכלי הראשון הורד מן האש, או שהאש שתחתיו כבתה, לדעת חכמים במשנה (שבת מב, א) הוא מבשל, ולר' יהודה אינו מבשל (לתוס' רק תבלינים אינו מבשל לר' יהודה, ולריטב"א את כל המאכלים אינו מבשל).

ובירושלמי (שבת פ"ג ה"ה) משמע שכלי ראשון שאינו על האש אינו מבשל. ולדעת הרמב"ן (ע"ז עד, ב) גם הבבלי מסכים לכך, וכך הלכה. ואילו לדעת הר"ן (ע"ז לח, ב, בדפי הרי"ף), אמנם כך היא דעת הירושלמי, אולם לבבלי, כלי ראשון שאינו על האש מבשל, והלכה כבבלי (אמנם דברים שמתבשלים בקושי, גם לר"ן שבת כ, א, אינם מתבשלים). ונחלקו בדעת הרמב"ם, לאגל"ט וערוה"ש שיח, כא, אינו מבשל, ואילו לשביתת השבת ועוד רבים, מבשל. ולגר"א (יו"ד קה, יג), גם הירושלמי מסכים שכלי ראשון שאינו על האש מבשל.

למעשה מוסכם להלכה שכלי ראשון שאינו על האש מבשל, וכ"כ הר"ן; שו"ע שיח, ט; פר"ח יו"ד סח, יח; פמ"ג סח, מ"ז ט; אגל"ט אופה יב (וכתב שכך דעת רוב הפוסקים).

ז,ב – כלי ראשון שעל האש והיד אינה סולדת בו

ליש"ש חולין ח, עא, כיוון שהוא על האש, עשו הרחקה לכלי ראשון ואסור להניח בו מאכל חי. וכ"כ ריטב"א מב, א; תוס' ישנים מ, ב; שו"ת בית יעקב כ. לעומת זאת דעת הש"ך קה, ה, שהואיל ואין היד סולדת בו, אינו מבשל, ואין איסור להניח בו מאכלים חיים (והכוונה שהאש חלשה כך שגם אח"כ לא תגיע התכולה שבכלי לחום שהיד סולדת בו). וכ"כ הרבה פוסקים, וביניהם: ט"ז יו"ד צד, א; גר"א; מ"ב שיח, סד; שביתת השבת פתיחה למלאכת מבשל ג.

ז,ג – כלי שני אינו מבשל וטעם הדבר

שבת מ, ב: "שמע מינה כלי שני אינו מבשל". וביארו התוספות (מ, ב, 'ושמע מינה'): "תימה, מאי שנא כלי שני מכלי ראשון, דאי יד סולדת אפילו כלי שני נמי, ואי אין יד סולדת אפילו כלי ראשון נמי אינו מבשל? ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור. אבל כלי שני, אע"ג דיד סולדת בו מותר, שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר". ופירש הבית יוסף (יו"ד קה, ב): "ונראה לי דאפילו מעלה רתיחות בכלי שני כעין שהיה בכלי ראשון אינו מבשל, דכלל גדול הוא דכלי שני אינו מבשל בשום פנים, דאם לא כן לא הוי ליה לתלמודא לסתום ולומר כלי שני אינו מבשל". וכ"כ הריטב"א מב, ב, 'אבל נותן': "דאילו לענין שבת בבישול תליא מילתא וקים להו לרבנן דכלי שני אפילו רותח אינו מבשל…".

ויש אומרים שהדין תלוי בחום של התבשיל שבתוך הכלי השני. ואכן להגהות מרדכי (פ"ג, עט ע"ג) גם כלי ראשון שאינו על האש, אם נתקרר מעט, כבר נחשב ככלי שני ואינו מבשל. ולרש"י, כלי שני אינו מבשל כי התקרר מעט, משמע שאם לא היה מתקרר, היה מבשל. וכ"כ המאירי מב, א.

ז,ד – קלי הבישול מתבשלים בכלי שני ובעירוי ממנו

במשנה שבת קמה, ב, מבואר שדג מליח וקולייס האיספנין מתבשלים בהדחה מכלי שני (בתוס' לט, א, 'כל', הזכיר שתי דעות, י"א שהוא מתבשל בעירוי מכלי ראשון, וי"א שמתבשל גם בעירוי מכלי שני. וכך מבואר בשו"ע שיח, ד, ומ"ב לה). ועוד מבואר בגמ' מב, ב, ללישנא קמא, שמלח מתבשל בכלי שני. ועפי"ז כתבו הרבה ראשונים שישנם מאכלים המתבשלים בחום שהיס"ב אפילו בכלי שני. וכ"כ מרדכי (פ"ג, שב) בשם יראים; רשב"א מ, ב, 'מביא'; ורמב"ם ט, ב. וכ"כ בשו"ע שיח, ד (כמבואר במ"ב לה).

ז,ה – דין אמבטי

מבואר בגמ' שבת מב, א, שאסור לערות מים לתוך אמבטי. וכ"כ שו"ע שיח, יא: "אמבטי (פי' כלי שרוחץ בו) של מרחץ שהיא מלאה מים חמין, אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה…".

לר"ן (יט, ב, 'תנו רבנן') אין בזה חידוש, שכן אמבטי הוא כלי ראשון. וכ"כ שער הציון שיח, קה, בדעת רש"י. וכ"כ מאמר מרדכי שיח, יג, וראש יוסף (מב, א) בדעת השו"ע.

לעומת זאת, לדעת הרשב"א, אמבטי הוא כלי שני, ואע"פ כן אסור מהתורה להכניס בו מים קרים, משום שמימיו חמים, והרי דינו ככלי ראשון. וכיוצא בזה כתבו תוספות-רא"ש והטור שיח, יא.

ולתוס' (מב, א, 'אבל'), אמבטי הוא כלי שני אבל האיסור מדרבנן, שהואיל וחומו רב, משום גזירת הרואים אסרו.

הרמ"א שיח, יא, כתב שאמבטי הוא כלי שני אבל לא מבואר אם האיסור מדאורייתא כרשב"א ודעימיה, או מדרבנן משום גזירת הרואים (תוס'). המ"א לד, והמ"ב עו, כתבו את טעם הטור ומשמע שהאיסור מדאורייתא.

ז,ו – מה הדין בכלי שני כשהיד נכוית בו

יש אומרים שאמנם כלי שני אינו מבשל בחום רגיל אבל אם המים שבו חמים עד שהיד נכוית בהם, גם כלי שני מבשל. וכ"כ רשב"א מב, א, וטור שיח, יא, וחיי אדם כלל כ, ד, (ובספרו שערי צדק ב, בנ"א ט). וכן למדנו (לעיל ט, ז, ג) שמשמע מרש"י ומאירי. וחששו לדעתם הרבה אחרונים: כלכלת שבת (דיני חימום לכתחילה); פמ"ג (ראש יוסף מב, ב, 'קשיא לי'); מ"ב שיח, מח, ובבאו"ה שיט, ד, 'חייב'; דעת תורה שיח, ה; קצות השולחן קכד, י, חזו"א נב, יט.

והרבה פוסקים חלקו וכתבו שבכל מקרה כלי שני אינו מבשל. וכן מוכח מהב"י והריטב"א שהבאנו לעיל (ז, ג), שאפילו אם הוא מעלה רתיחות אינו מבשל. וכן נראה מסתימת הראשונים ואחרונים שלא כתבו דין זה. וכ"כ הרדב"ז על הרמב"ם בהלכות מעשר (ג, טו), וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב ה, יא. וכ"כ בשביתת השבת (פתיחה למלאכת מבשל אות י). וכך סיכם למעשה במנוחת אהבה ח"ב, י, כא. וכן נראה משש"כ (א, הערה קעה). (ועיין בס' מאור השבת ח"א ע' קצט-רו, רח-ריח).

ז,ז – האם יכול להיות בישול בכלי שלישי ואילך

נחלקו בזה הפוסקים, לדעת מקצת הפוסקים עניין הכלים אינו קובע, אלא העיקר תלוי בחום, ולרוה"פ אין בישול בכלי שלישי. ודין זה נזכר הן לעניין קלי הבישול והן לעניין חום שהיד נכוית בו.

לעניין קלי הבישול, כתב ביראים רע"ד, להחמיר אף בכלי שלישי שהיס"ב, ומשמע אפילו בכלי עשירי. וכ"כ שבות יצחק ח"ט ע' קז, בשם הרב אלישיב, שאפילו בכלי רביעי ואילך אם היס"ב מבשל. ובשש"כ א, הערה קסט, כתב בשם רשז"א, לחוש לבישול ביצה גם בכלי שלישי. אבל הפמ"ג, כתב להקל בקלי הבישול בכלי שלישי. והביאו רע"א ומ"ב שיח, מז.

ולעניין שהיד נכוית בו. כתב הב"ח שיח, ז (לענין אמבטי): "דאין חילוק בין כלי שני לשלישי ורביעי דהכל דין כלי שני יש להם". וכ"כ בשו"ת חת"ס יו"ד צה: "דאנו רגילים להחמיר בכל הכלים אפילו כלי שלישי כל זמן שהיס"ב". וכ"כ חזו"א נב, יט, לעניין חום שהיד נכוית בו שיש מחמירים שמבשל בכלי שני, "ולא מצינו מקור לחלק בין כלי שני לשלישי, ואם דברים מתבשלים בשני מתבשלים בשלישי, ואין הדבר תלוי אלא בחום המים שיהיו חמים שהיד סולדת בו". ולכן לח"א שמחמיר ביד נכוית בכלי שני אסור גם בכלי שלישי. וכ"כ שבות יצחק ח"ט עמ' קיא בשם הרב אלישיב שראוי לחוש שיד נכוית בכלי שלישי מבשל. וכ"כ מנח"י ה, קכז, וברית עולם אופה נא-נב, והביאם בפס"ת שיח, טז. ומשמע שכל המחמירים בכלי שלישי יחמירו גם בכלי עשירי אם היד נכוית בו. אמנם החזו"א עצמו כתב שם שמעיקר הדין אין איסור בכלי שלישי, כי הראשונים לא הזכירו דין זה.

ואכן כתב הב"י לעניין אמבטי, שהטור החמיר רק בכלי שני ולא בשלישי, ק"ו שבשאר דברים לא יחמיר בכלי שלישי. וכ"כ הפמ"ג שיח, א"א לה, שיש להקל בכלי שלישי גם לענין תה (והוכיח את דבריו מהמ"א תמז, ט). והביאם רע"א, והמ"ב שיח, מז. וכ"כ אג"מ ד, עד, בישול ד, שנוהגים להקל בכל כלי שלישי, אפילו היד נכוית. וכ"כ הלכות שבת בשבת ה, 78, ושבט הלוי ז, מב. וכך היא דעת רובם הגדול של הפוסקים, שלא הזכירו כלל בישול בכלי שלישי.

ז,ח – מה טעם הסוברים שכלי שני אינו מבשל אפילו כשהוא רותח

הפירוש המקובל הוא כדברי התוס' (שבת מ, ב, שהובאו בסעיף ג), שמפני שדפנותיו קרות, אין בכוחו לבשל. אלא שקשה, והלא הדבר תלוי בכמות המאכל או הנוזל שבכלי השני, שככל שהם מרובים יותר, כך חומם נשאר זמן רב יותר, וממילא בכוחם לבשל. והתוס' (מב, א, 'אבל'), אינו מתחשב בזה, שאפילו לגבי אמבטי כתב שהאיסור דרבנן, למרות שכמות המים שבאמבטי מרובה מאוד.

לאור שמח ט, ב, אין איסור בכלי שני מפני שרק על ידי אש או תולדות האש אסור לבשל מהתורה. אבל מכוח כוחה של האש, היינו בתולדות של תולדות האש, אפילו אם בפועל נעשה בישול, אינו אסור מהתורה. וכפי שלמדנו במקומות שונים בש"ס, שכוח כוחו אינו נחשב כגופו. וכלי שני הוא כוח כוחו של האש. ולדעתו מה שאמרו לגבי קולייס האספנין ושאר קלי הבישול, הכוונה בכלי ראשון ולא בכלי שני. (וזה כדעה אחת בתוס' לט, א, 'כל').

ונלענ"ד שאפשר לבאר, שכל כלי שאין רגילים לבשל בו, מהתורה אין בו איסור, שכן איסור תורה הוא רק בבישול כדרכו. וכיוון שאין דרך בישול בכלי שני, גם אם יהיה בכוחו של כלי שני לבשל, הרי זה בישול בשינוי, ולכן אין איסור מהתורה להכניס מאכלים חיים לכלי שני. ורק במאכלים שהם 'קלי הבישול', שדרך בישולם בכלי שני או בעירוי מכלי שני, אם בישלם כך עבר באיסור תורה. אבל בכלי שלישי, אין רגילים לבשל כלל, ואפילו את 'קלי הבישול', ולעולם לא יהיה בו איסור תורה. וכיוון שברוב מוחלט של המקרים אין אפשרות לבשל בכלי שלישי, גם לא אסרו חכמים בישול בכלי שלישי.

ולפי זה נראה שאין לחוש לסוברים שאם היד נכוית יש בישול גם בכלי שלישי, שהואיל ומדאורייתא אין בו בישול כי הוא בשינוי, כל הספק הוא מדרבנן, ולרוה"פ אין בזה איסור. ואפילו אם יהיה זה כלי גדול כאמבטי, אם הוא בכלי שלישי, ברור שאין זה כדרך הבישול, ואפשר להקל.

ז,ט – ראייה לזה מדברי ר' יונה בירושלמי

לאחר מכן מצאתי בירושלמי שבת פ"ג ה"ד ששואל במפורש: "מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני? אמר ר' יוסי: כאן היד שולטת, וכאן אין היד שולטת. אמר ר' יונה: כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחק לכלי ראשון ולא עשו הרחק לכלי שני". כלומר האחרונים הסוברים שכל שהיד נכוית מבשל אפילו בכלי שלישי ואילך, יכולים להישען על סברת ר' יוסי. אולם ר' יונה אומר, שבשניהם אפשר שהיד סולדת, אלא שהבישול עצמו האסור מהתורה הוא רק כאשר הכלי עומד על האש, וחכמים עשו סייג ואסרו בכלי ראשון גם כשאינו עומד על האש שמא יבואו לבשל בכלי ראשון על האש, אבל לכלי שני לא עשו סייג, כי רחוק שיטעו עקב כך לבשל בכלי ראשון על האש. וממשיך הירושלמי: "אמר רבי מנא (בנו של ר' יונה): ההן פינכא דאורזא (קערה של אורז) מסייע ליה לאבא, ההן פינכא דגריסא (קערה של גריסים) מסייע ליה לאבא, דאת מפני ליה מן אתר לאתר ועד כדון הוא רותח". כלומר למרות שמפנים את האורז והגריסים מכלי לכלי עדיין הוא רותח, כי הוא גוש ששומר על חומו, ובכל זאת לא אמרו חכמים שיש בו איסור בישול. (הפירוש עפי"י קרבן העדה ופני משה). ולמדנו שיש מקור לסברתי מדברי ר' יונה, ולכאורה מזה שהירושלמי מסיים בהוכחת ר' מנא לדברי ר' יונה כך ההלכה.

ואמנם כתבו הפוסקים שמה שמבואר בירושלמי שאיסור בישול בכלי ראשון שאינו על האש הוא מדרבנן אינו להלכה. כ"כ ר"ן, פר"ח סח, יח, פמ"ג סח, מ"ז, ט; אגל"ט אופה, יט, אור שמח ועוד רבים. מכל מקום אפשר שרק לגבי כלי ראשון כתבו כך, אבל אפשר ללמוד מהירושלמי שאכן מוסכם שלא יכול להיות איסור בישול מהתורה בכלי שני, כי הוא שינוי גדול מאוד מדרך בישול. וכיוון שגם בפועל קרוב לוודאי שאינו מבשל, לא גזרו עליו חכמים, זולת קלי הבישול כפי שכתבתי.

ז,י – האם יש איסור להכניס מאכל חי לכלי שני משום מחזי כמבשל

בתוס' לט, א, 'כל', לפי התירוץ הראשון, אסור לשרות מאכל בכלי שני משום מיחזי כמבשל, ורק תבלינים מותר כמפורש במשנה מב, ב, כי "הם עשויים למתק את הקדירה ולא מחזי כמבשל". וכ"כ אחרונים רבים: ב"ח; מ"א שיח, טו; עולת שבת יז; א"ר יג (וכתב שכן מבואר בעוד ראשונים); פמ"ג א"א טו; ח"א כ, ו; ערוה"ש; מ"ב לד. (ההיתר להניח תבלינים מבואר גם במ"ב שיח, לד. ובשבות יצחק ח"ט עמ' רסד, דן האם בצל ועלי תה נחשבים כתבלין). וביאר בשבות יצחק ח"ט עמ' רסג, שהחשש שנראה כמבשל אינו לעיני האחרים, אלא שאם יעשה פעולה הנראית כבישול ישכח ששבת ויבוא לידי איסור.

לעומת זאת כתב ביחו"ד ו, כב, שמותר להניח מאכלים בכלי שני. שכן הלכה כדעה השנייה בתוס'. וכן דעת מאירי קמה, ב; יראים האופה קב; חידושי ר"ן קמה, ב. וכן משמע בארחות חיים הלכות שבת נז. וכ"כ מהר"ם בן חביב, גינת ורדים (או"ח ג, ט), חוקת הפסח (לרבי יצחק טייב, בעל ערך השולחן בהשמטות סימן שיח). ובהלש"ב ח, 66, כתב שגם בתו"ש שיח, כה, היקל בזה. ולכן כתב בהלש"ב ח, לד, שאין למחות במקילים בדין זה.    

ואין זו מחלוקת ספרדים ואשכנזים, שכן יש פוסקים ספרדים שהחמירו, וכפי שכתב בכף החיים שיח, ע. וכן מובא בשם המטה יהודה.

ז,יא – האם מצקת כלי בפני עצמו

לדעת מהרי"ל, פר"ח ועוד, המצקת נחשבת לכלי שני, וקערת המרק כבר נחשבת כלי שלישי. ואילו הט"ז והש"ך סוברים, שהמצקת נחשבת ככלי ראשון. והמ"ב שיח, פז, חושש לדעתם. ונראה שאם ישהה את המצקת זמן רב בכלי ראשון, לכל הדעות תחשב ככלי ראשון.

ז,יב – מהם קלי הבישול

יש אומרים שרק מליח ישן ודג שנקרא קולייס האספנין, שנזכרו במשנה שבת קמה, ב, נחשבים קלי הבישול. ומן הסתם אם יהיו עוד דברים שידוע שנעשים מתוקנים לאכילה בשרייה בכלי שני, אף הם יחשבו 'קלי בישול'. אלא שכל עוד אין מוכח שהם 'קלי בישול', דינם כשאר מאכלים שאינם מתבשלים בכלי שני. וכך כתב הר"ן כ, א, והטור שיח, ה.

לעומתם יש חוששים שכל מאכל שלא נודע לנו במפורש שאינו מ'קלי הבישול' יש לחוש שמא הוא מ'קלי הבישול'. וכ"כ היראים רעד, והסמ"ג.

בשו"ע שיח, ה, הזכיר את שתי הדעות, ומשמע שהוא נוטה לדעת המקילים, שאותה הביא כיש אומרים השני. ובנוסף לכך הזכיר את הדעה המחמירה, כדעת יחיד – "יש מי שאומר". וכ"כ בילקוט יוסף שיח, מז (ע' קצה), וכתב שגם הרמב"ם, ומהר"ם בן חביב, מקילים.

והרמ"א כתב שנהגו להחמיר. וכ"כ מ"א יח, שמכיוון שאין אנו בקיאים "בשאר דברים נמי יש להחמיר". וכ"כ ח"א כ, ד; שו"ע הרב שיח, יב; מ"ב שיח, מב (ובשעה"צ סח, כתב חוץ ממים ושמן שאינם קלי הבישול) ובאו"ה שיח, י, 'אסור'. וכ"כ הט"ז ח, לגבי בצלים שיש להחמיר שאין אנו בקיאים בקלי הבישול, וכן כתבו עוד אחרונים רבים.

והחזו"א נב, יח, השיג על דברי המ"א ומ"ב, שהואיל ומפורש בגמ' ששמן ומים אינם מתבשלים בכלי שני, אין להחמיר אלא בדברים שיש סיבה לחוש בהם, שאולי הם 'קלי הבישול', כמו פת שחשש לה הסמ"ג. גם באול"צ ח"ב ל, ג, כתב כחזו"א, שרק כאשר יש סיבה לחשוש שהוא מקלי הבישול, חוששים. נמצא אם כן שדעת החזו"א כדעת המתירים, אבל מה שכתב בפירוש דברי הסמ"ג לא יתכן, כי הסמ"ג כתב במפורש, שאין לתת שום דבר בכלי שני, כדברי היראים. וכך סוברים כל הפוסקים שהחמירו בזה.

ז,יג – מלח

בגמ' שבת מב, ב, ללישנא קמא, תני רבי חייא, מלח מתבשל אפילו בכלי שני, וללישנא בתרא, המלח מתבשל בקושי כמו בשר של שור, ולכן אפילו בכלי ראשון, אם אינו על האש, אינו מתבשל. הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש פסקו להקל כלישנא בתרא. אמנם התוס' סיימו, והמחמיר תבא עליו ברכה, והביאו הרמ"א שיח, ט.

ומבואר במ"ב שיח, עא, שמעיקר הדין מותר ליתן מלח לא מבושל אף בכלי ראשון שאינו על האש. ואם המלח התבשל, לכל הדעות אין בו איסור, שאין בישול אחר בישול. אבל סיים במ"ב: "וטוב ליזהר מכלי ראשון לכתחילה" (כי הוא נראה כמבשל, שעה"צ עה).

ועל המלח שנמצא כיום בשוק, מבואר בארחות שבת א, הערה קכג, שיש מפעלים שמבשלים אותו, ובדרך כלל מייבשים אותו בתנור כחצי שעה בחום גבוה שמסתבר שנחשב כאפיה.

ט – עירוי רותחים לכוס רטובה

ט,א – עירוי רותחים לכוס שעל דפנותיה רסיסי מים

עוד נימוק לקולא הוסיף הרב ליאור, עפ"י המבואר בערוה"ש שיח, נב, שמטעם תתאה גבר אין חשש בישול אפילו במזיגת מים חמים מכלי ראשון על תמצית נוזלית קרה, וכתב ערוה"ש שכן נוהגים. ואמנם ברור שערוה"ש מסכים שעירוי מבשל כדי קליפה, וכ"כ באו"ח שיח, מה, וביו"ד קה, כא; סח, כו. אלא שלדעתו בנוזלים אין העירוי מבשל כדי קליפה, וכפי שכתב לגבי אמבטי (שיח, מח), שהואיל והמים מיד מתערבים, לא שייך כדי קליפה.

במקרה שרסיסי הטיפות כבר נתבשלו בעבר, גם באול"צ ח"ב ל, י, מיקל.

לעניין הצינורית שסמוכה למיחם, עיין בס' אוצרות שבת ע' תקכ"ה והלאה קונטרס שלם. והעיקר להקל כפי שכתבתי.

י – האם גוש חם מבשל?

י,א – דין גוש בדיני איסור והיתר

כתב באיסור והיתר הארוך (לו, ז), בשר רותח שנחתך בסכין חלבית אפילו בכלי שני, צריך שישים בבשר נגד מה שנכנס אליו מהסכין. "ולא דמי לכלי שני שאינו מבשל אפילו כשהיד סולדת בו, דהתם איכא דופני הכלי שמצננות אותו כל שעה". וכ"כ רש"ל (יש"ש ז, מד): "דלא שייך כלי שני אלא במים ורוטב, וכל דבר הצלול, שמתערב מיד כאחת, ונתקרר במהרה, אבל לא בחתיכת בשר או דג וכל דבר שהוא גוש, דכל זמן שהיד סולדת בו עומד בחמימתו". וכן נראה מעוד ראשונים (עיין שבות יצחק ח"ט עמ' קמג הערה ח).

וכן כתבו הרבה אחרונים בדיני איסור והיתר: ט"ז (יו"ד צד, יד; וקה, ד), ש"ך (יו"ד קה, ח), פר"ח (סח, יח), פמ"ג (צד, מ"ז יד), מנחת יעקב (סא, מה), פרי תואר (צד, ט), בית לחם יהודה כז; וזבחי צדק (צד, נ-נא).

לעומת זאת, דעת הרמ"א (תורת חטאת סא, יג), שלעולם כלי שני אינו מבליע ומפליט אפילו בדבר גוש, וכ"כ למעשה בהגהתו על שו"ע (צד, ז; קה, ג). וכ"כ הגר"א (קה, יז), והביא שתי ראיות, א) בגמ' חולין קד, ב, מבואר שאסור לשים בשר וגבינה על שולחן אחד גזירה שמא יעלם ביחד לאילפס. ומקשה הגמ' הרי האילפס כלי שני ולא מבשל? (וענו שמא יעלה לאילפס ראשון). ומוכח שבכלי שני גם גוש כמו בשר וגבינה אינו מבשל. ב) במשנה מעשרות א, ז, מבואר שמותר להחליק פניה של 'חמיטה' בשמן ולא צריך לעשר את השמן למרות שבישול קובע למעשר, כי ההחלקה הזאת אינה נחשבת כמבשלת את השמן. ופירש הר"ש, שחמיטה היא עוגה חמה שהונחה בכלי שני, הרי שאין בישול בגוש בכלי שני.

וכ"כ בינת אדם (כלל מז, סה) בדעת השו"ע, שלא חילק בין נוזלים לבין גוש. וכ"כ בכריתי ופליתי (קה, כריתי ט, ופליתי ו), והוכיח דבריו מתוס' (זבחים צו, א). וכ"כ חת"ס (שו"ת יו"ד צה ובהגהותיו על השו"ע סימן קה) והוכיח דבריו מן התוס' שם והר"ן (פסחים ח, ב), וכן כתב בשם רבו הרב נתן אדלר. וכ"כ מגן האלף (או"ח תנא, ז); שו"ת פני יהושע (ח"ב, יו"ד סו"ס כג); הנצי"ב בהעמק שאלה (קמג, ד), ועוד.

י,ב – דין גוש לענין שבת

כתב מ"א שיח, מה, שכמו בדיני איסור והיתר כך בדיני שבת, גוש אפילו בכלי שני מבשל, ולכן אסור לטוח שמן על מאכל גוש אפילו בכלי שני, ודייק את דבריו מרש"י (שבת קט, א, 'שריקא'). וכ"כ עוד כמה אחרונים בהלכות שבת: תו"ש שיח, נט; א"ר שיח, מב; משנה ברורה שיח, קיח.

ולדעתם אין חילוק בין כלי שני לשלישי ועשירי, שכל שהיס"ב, בכוחו של גוש לבשל (וכ"כ שש"כ א, הערה קצד; חוט שני כט סוף ס"ק טז; ארח"ש א, סג; מאור השבת ח"א, ו, ב. ולכך נטה במ"ב תמז, כד).

לעומתם כתבו הרבה אחרונים, שדברי האיסור והיתר ורש"ל שהחמירו בגוש נאמרו דווקא לגבי דיני איסור והיתר, שחום הגוש יכול לגרום לבליעה והפלטה של טעמים, אבל אין בכוחו לגרום לבישול ממש האסור בשבת. וכ"כ מנחת יעקב (סא, מה); פמ"ג (יו"ד צד, מ"ז יד); חוו"ד (צד, חידושים כו); אגלי טל (האופה טו, לב). וכן נראה מהגר"א (יו"ד קה, יז), ולכך נטה הנשמת אדם (כלל כ, ג) ועוד. (וכן מוכח מדברי האו"ה עצמו: "ואע"ג דאין כאן גם דופני הכלי ראשון שמחזיק לו החמימות זמן ארוך ואינו מבשל, מיבלע מיהא בלע דהוי עירוי שנחשב לחומרא ככלי ראשון אע"פ שאין לשם גם כן דופני הכלי". וכן מוכח מלשונו של היש"ש שכתב את דין הגוש רק לעניין איסור והיתר ולא לבישול בשבת. ועיין שש"כ א, הערה קצד, ומנו"א ח"ב י, 70. אמנם ערך השולחן צד, יד, הביא ראיות לדברי המ"א בפירוש האו"ה ורש"ל, שגוש חם שהיס"ב יש בו כח לבשל).

י,ג – מסקנת האחרונים

גם למעשה נחלקו פוסקי זמנינו. בין המחמירים: שש"כ א, סד; חוט שני כט, יג; מאור השבת ח"א, ו, א (וכן הבין בשו"ע הרב קונ"א סוף סימן רנג); הלש"ב ח, נא; מנו"א ח"ב, י, כב.

ואילו בהליכות עולם ח"ד, בא, יב, היקל, שאין בישול כלל בגוש בכלי שני (ובילקוט יוסף שיח, נא כתב שהמיקל יש לו על מה לסמוך). ולכך נטה באג"מ או"ח ח"ד, עד, בישול ה, הואיל והרמ"א ועוד אחרונים הקילו בדין גוש. ובאור לציון ח"ב, ל, טז, כתב שמנהג בני ספרד להקל בדין גוש. וכ"כ לקולא באגלי טל (האופה טו), ורק כאשר גוף המאכל הוחם באש כצלי אז לדעתו הגוש נחשב ככלי ראשון, ע"ש דבריו.

י,ד – הלכה למעשה להחמיר וכאשר יש ספק נוסף מקילים

הואיל והמחמירים סוברים שהאיסור מהתורה, יש לחוש לדעתם, אולם כאשר יש ספק נוסף האם בכלל יש בזה בישול, הרי שהוא ספק ספיקא, ויש להקל. לפיכך, כאשר יש ספק אם הוא חום שהיד סולדת בו – יש להקל. וכן כאשר מדובר בעירוי נוזלים שעברו בישול, אפשר להקל לערותם על גוש, שלדעת רבים גם בנוזלים אין בישול אחר בישול.

מלח, עיין לעיל (ט, ז, ג), ולמדנו שדין המלח קל יותר, ובנוסף לכך המלח שלנו עובר ייבוש בחום גבוה שנחשב כאפיה. ולכן נראה בפשטות שלכל הדעות מותר ליתנו על גוש. וכ"כ במאור השבת ח"א, ו, הערה יג, בשם הרב אלישיב והרב פישר, והלש"ב ח"א ח, נב. (בארחות שבת א, הערה קמה, מסתפק בזה למעשה). ובאג"מ ד, עד, בישול ה, התיר לתת מלח שלא עבר בישול על גוש בכלי שני. וכן התיר למעשה בשש"כ א, הערה קצט בשם הרשז"א, מטעם אחר, שהמלח בפועל אינו נמס, משמע אינו מתבשל. ואמנם יש שהחמירו, כ"כ באז נדברו ח, י; ט, יב; וכן מובא במאור השבת שם הערה יד, בשם הר"ח קנייבסקי.

וכן אפשר להקל כאשר אין רצון כלל לבשל, כמו למשל מלפפון חמוץ שהניחו ליד קוגל, ויצא שהוא נוגע בו או אפילו מעליו, וכ"כ במאור השבת ח"א עמ' רסג בשם רשז"א.

אבל בתבלינים צריכים להחמיר, וכפי שכתב במ"ב שיח, סה, קצות השולחן קכד, בדה"ש טו; שש"כ א, סד, וארחות שבת א, נט.

י,ה – חמאה

כתב באג"מ או"ח ח"ד עד, בישול ו, שהחמאה שלנו עוברת בישול (הכוונה פיסטור), ולכן אפשר להניחה על תפוחי אדמה לוהטים בכלי שני. אמנם כתב שאם הפיסטור נעשה בפחות מחום שהיס"ב, יש להחמיר שאינה נחשבת מבושלת. בפועל הפיסטור בחום שהיס"ב.

ואין בה בישול אחר בישול, כי החמאה באה לפנינו מוקשית. כמבואר במ"א שיח, מה. ואמנם רשז"א המובא בשש"כ א, הערה קצח, נטה לחומרא. וכ"כ בהלש"ב ח"א ח, נא; מאור השבת ח"א, ו, א, הערה יט;  שביתת השבת מבשל יג, כי ההמסה של החמאה נחשבת בישול. אולם העיקר להתיר, שכן ממילא דעת רוה"פ שגוש אינו מבשל.

יא – בישול אחר אפיה וכדומה

יא,א – עשיית צנימים

יש סוברים שהמחמירים בבישול אחר אפיה, יחמירו גם בצלייה אחר אפיה, שאפיה שונה מצלייה. וכ"כ פמ"ג מ"ז ז; אור לציון ח"ב ל, ו.

וכעין זה כתב בכף החיים שיח, עח, בשם שו"ת אורח לצדיק סימן ו, שצלייה אחר צלייה מותרת רק כשפעולת הצלייה השנייה כמו הראשונה, אך אם יש בה שינוי משמעותי, אסורה. וכן לגבי אפיה, הצנמת החלה, היא שינוי משמעותי. וכ"כ שש"כ א, עא. וכעין זה כתב במנו"א ח"ב י, 154. ובשו"ת רב פעלים או"ח ב, נב, אסר לעשות צנימים משום מכה בפטיש. (ורבים חלקו על סברה זו, כמובא בבאו"ה שיח, ד, 'והדחתן').[1]

לעומתם, הסוברים שאין בישול אחר אפיה, מקילים גם לעשות צנימים. וכ"כ למעשה הרב עובדיה בהליכות עולם בא, י, ויחו"ד ג, כב; בית אבי א, סב; אשמרה שבת (א, עמ' קכז-קכח).

ולדעת רבים, גם לדברי המחמירים בבישול אחר אפיה, בצלייה אחר אפיה אין איסור, כי הם דבר אחד. וכ"כ מ"א שיח, יז, שאפייה וצלייה חד הם. וכ"כ מחצית השקל; חיי אדם בספרו זכרו תורת משה כד, ז; חוט שני ח"ב עמ' קצא.

למעשה, נראה שהעיקר כדעת המקילים, שיש שני צדדים להקל: א) אולי אין כלל צלייה אחר בישול, ב) אולי גם לדעת המחמירים אין צלייה אחר אפיה. ומ"מ כיוון שיש כמה פוסקים חשובים שהחמירו, טוב להחמיר. אלא שהחומרה היא רק כאשר עושים ממש צנימים, היינו פורסים פרוסה ומצנימים אותה, שאז אכן נעשה שינוי משמעותי, אבל חימום החלה באופן שהקרום שלה מוצנם – מותר. וגם כאשר מעוניינים בכך, אין בזה איסור, כי אין בזה שינוי משמעותי ממצב האפיה. וכך מפורש ברב פעלים שאסר כאשר "כולו מוקשה". וכעין זה כתב בשו"ת נשמת שבת (על סימן שיח, כו).


[1]. עוד סברה להחמיר הובאה בשואל ומשיב תליתאה ח"ב כ, שהסתפק אם מותר לעשות צנימים, כי הוא מקשה דבר רך, וכתב הרמב"ם (ט, ב), שזוהי הגדרת הבישול. אולם רבים סוברים שהרמב"ם דיבר על דבר שנעשה דרך מלאכה ולא דרך אכילה, לפיכך אין בהקשיית מאכל שום צד של בישול (רב פעלים או"ח ב, נב; דעת תורה שיח, ה; שו"ת יגל יעקב או"ח נד; שש"כ א, הערה ריג בשם רשז"א; הלש"ב ח, 25, בשם ריש"א; אשמרה שבת א, עמ' קכז).

יב – מגיס – ערבוב

יב,א – שאין חשש הגסה בנטילת מים רותחים מכלי שעל האש

כתבתי בהערה שגם למנהג המחמירים מותר לקחת מים מתוך הדוד שעל הפלטה (שש"כ א, לט). והטעם לקולא במים, שכתב באבני נזר או"ח כט שאין כלל איסור הגסה במים, כי אין עניין לערבב במים את הטעמים שבהם.

עוד יש לציין, שלהלכה, גם כאשר התבשיל אינו מבושל, הוצאה בכף אינה הגסה גמורה ואיסורה רק מדרבנן (שעה"צ שיח, קלז). אלא שלדעת הכלבו הדבר אסור מהתורה, ולכתחילה נהגו לחוש לדבריו.