א – ארבע המלאכות הקשורות למלאכת 'בורר'

א,א – מדוע יש ארבע מלאכות בבורר

יש לתמוה, מדוע מלאכת בורר נחלקה לארבע מלאכות ואילו לגבי מלאכת זורע לא מנו גם מלאכת נוטע. ובאר הרא"ה (שבת עג, ב) שארבע המלאכות הללו נצרכו בעשיית הפת, ואילו בנטיעה, בכל פעם צריכים רק מלאכה אחת: או זריעה או נטיעה.

א,ב – בגדר החיוב של מלאכת בורר

קושייה חזקה מתעוררת על מלאכת בורר: האופן שבו אסור לברור, הוא כאשר מוציאים את הפסולת מן האוכל. אבל מטרתו של הבורר, הרי אינה להשתמש בפסולת שהוציא, אלא באוכל שנשאר. לכאורה זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואם כן מדוע חייבים עליה?

לדעת הרז"ה (שבת קו, א), מלאכת בורר אכן שונה מכל שאר המלאכות, ועליה חייבים אע"פ שאינה צריכה לגופה.

אולם לדעת הרמב"ן (שם), מלאכת בורר נקראת מלאכה הצריכה לגופה. כי למרות שהאדם מוציא רק את הפסולת, המלאכה נעשית בתערובת כולה, וכיוון שיש לאדם תועלת בחלק מן התערובת שהוא מעוניין בו, נחשבת המלאכה כצריכה לגופה (וכפי שהמל בשבת חייב, אע"פ שלא עשה מלאכה אלא בערלה שאינו זקוק לה).

ובבאו"ה שיט, ג 'לאכול מיד', באר היטב שמלאכת בורר היא תיקון המאכל, ולכן גם כאשר הוא בורר שני מאכלים זה מזה, הוא עובר על מלאכת בורר, הואיל וכל מאכל נחשב כפסולת לגבי חבירו (ושלא כישועות יעקב).

א,ג – בטעם מלאכת בורר

מכך שמלאכת בורר מורכבת מארבע מלאכות: דש, זורה, בורר ומרקד, יש ללמוד שעניין הבירור, להבדיל הטוב מהרע, הוא תהליך ארוך שמורכב מכמה שלבים. וזוהי אחת המלאכות המרכזיות שהוטלו על האדם, להפריד הטוב מהרע (ולפני חטא אדה"ר לדברי הרמב"ם במו"נ הבירור היה להפריד האמת מהשקר). אולם בשבת אין לעסוק במלאכת בורר, אבל ליהנות מהטוב בדרך אכילה מותר ואף מצווה. ואף שתוך כדי לקיחת האוכל נעשה בירור, שכן בזה שנטל את האוכל כדי לאוכלו הפסולת נשארת ריקה בלא חיות, ומתכלה, מ"מ לא בזה הוא עוסק אלא רק באכילתו, וביטול הרע נעשה מאליו. ובאמת מכוח השבת נעשה בירור עוד יותר גדול, אלא שהוא נעשה מאליו בלא מלאכה. כלומר, מתוך הדגשת הטוב וההתקשרות אליו שנעשות בשבת, מתברר ההבדל שבין הטוב לרע, ועל ידי כך חלק מהרע מתבטל מאליו. והחלק האחר מתברר אח"כ בימות החול, ואף הוא מתברר מכוח הבלטת הטוב שנעשית בשבת. הרי שהשבת אינה מנותקת מהתיקון שאנו עושים בששת ימי המעשה, אלא מתוך הדגשת הטוב שבשבת יש לנו יכולת לברר במשך ימות החול את הטוב מהרע.

ב – דרך אכילה מותר ודרך מלאכה אסור

ב,א – בטעם שלושת הכללים

שלושה כללים נאמרו בדין בורר, שאם אחד מהם קיים הרי זה אסור מהתורה, ואם שלושתם אינם קיימים, אין כאן מלאכת בורר אלא כך היא דרך אכילה. ונבאר טעם רוחני לשלושת הכללים:

א) הבורר נוטל את הפסולת. שכן עיקר הבירור בהוצאת הרע מהטוב, וזה אסור בשבת, כי בשבת עלינו להתמקד בטוב, היינו באמונה וקליטתה, וכל עיסוק בפסולת עלול לפגום בכך. ויש להזכיר כי ישנם שני ביאורים בעניין הרע. בפשטות, חז"ל והמקובלים התייחסו אליו כדבר ממשי, שהשטן וחילותיו הם כוחות ממשיים שמשפיעים רעה בעולם, ומקטרגים ומענישים. לעומת זאת הרמב"ם והמהר"ל הגדירו את הרע כ'העדר'. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, שמצד האמת המוחלטת אין בו ממש, וכפי שיתברר לעתיד כשמלכות הרשעה כעשן תכלה. אבל בעולם הזה הוא נתפש כממשי. ולכך מכוונת כל עבודתנו בעוה"ז, להתעסק עם הרע ולהבדיל אותו מהטוב, ולהוציא ממנו את הטוב הבלוע בו. אולם שבת היא מעין עולם הבא, עולם האמת, ואין מקום להתעסק בה עם ממשות הרע כפי שהיא מתגלה לנו, וממילא אסור לנו להתעסק בברירה.

ב) במלאכת בורר מכינים את המאכל לאחר זמן, ואילו בדרך אכילה אוכלים לאלתר. כידוע חטאה הארץ, שבתחילה צווה ה' שתוציא 'עץ פרי' שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, וחטאה הארץ והוציאה 'עץ עושה פרי'. שמתחילה היה ראוי שמיד יוכל אדם להיפגש עם הטוב, אבל מפני פחיתותו של העולם, לא קיימה הארץ את הציווי האלוקי, והעץ צריך קודם לצמוח ולגדול, ורק אח"כ מתוך כך בתהליך מורכב נוצר הפרי. כלומר יש צורך בתהליך של שכלול שמעלה את הטוב מן המצב הרע עד שהוא מתגלה. והמתעסק יותר מדי בתהליך עלול לשכוח את התכלית, את הכיסופים לטוב השלם. בנוסף לכך, יחד עם ההשתתפות שלנו בתיקון העולם, עלולה להיווצר גאווה פסולה. ולכן ניתנה לנו השבת, כדי שנחזור ונתמקד בתכלית, ונתבונן על העולם במבט כללי, שמדגיש את פעולתו של הקב"ה בבריאת העולם ובבחירת ישראל, ובטוב השלם שנמצא כבר עכשיו בפנימיותו של העולם. והמכין אוכל לאחר זמן, עוסק בתהליך, בפרטים החסרים, ועובר על מלאכת בורר.

ג) אם הוא משתמש בכלי הרי הוא בורר, אבל בדרך אכילה נוטלים את האוכל ביד. כל עניין הכלים בעולם הוא מפני החטא, שמתחילה הכל היה צריך להיות מזומן לאדם, וכי מה ימנע מה' להכין לאדם את כל צרכיו. וכך יהיה לעתיד לבוא, וכפי שאמרו חז"ל (שבת ל, ב): "עתידה ארץ ישראל שתוציא גולסקאות וכלי מילת". ועיקר העבודה תהיה עבודת מתנה והתנדבות, כדי להוסיף טוב ולא כדי ללחום ברע. אבל עתה, לאחר החטא, אנו נצרכים לעבודה ממש, בזעת אפיים ובפיתוח כלים שונים לצורך הכנת מזונות, בגדים, בתים וכיוצא בזה. הרי שהשימוש בכלים מבטא את חוסר שלימותו של העולם, ולכן כל שהוא נוטל את האוכל בכלי מבטא את ההתמודדות בפועל עם הרע, ולכן גם כשאדם עושה זאת לצורך אכילה לאלתר הוא עובר באיסור מלאכה בשבת. ויש כלים שאין שימושם מובהק למלאכה, אולם בכל זאת מסייעים לאדם, ואיסורם מדרבנן.

ב,ב – הערה 1 – ביסודות איסור בורר

גמ' שבת עד, א: "היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל, בורר ומניח, ולא יברור, ואם בירר חייב חטאת". ונחלקו האמוראים בביאור ברייתא זו: לרב יוסף מותר לברור ביד ואסור בכלי (בקנון ותמחוי האיסור מדרבנן, ובנפה וכברה האיסור מדאורייתא). לרב המנונא מותר לברור אוכל מפסולת, ופסולת מאוכל אסור וחייב חטאת. לאביי מותר לברור בשבת לאלתר אבל אם אינו לאלתר אפילו לצורך אותו היום – אסור וחייב.

וכתבו רוב הראשונים, שכדי לא לעבור על איסור בורר צריך שיתקיימו שלושת התנאים, כלומר שיברור אוכל מפסולת, ביד ולאלתר. וכ"כ ר"ח, רב האי גאון, רמב"ם ח, יב, סמ"ג, רמב"ן, מאירי, רא"ש, רא"ה, ריטב"א, ר"ן ועוד. והביאור, שכל מה שנחלקו האמוראים בגמרא הוא רק בפירוש הברייתא, היינו על פי איזה כלל לבאר אותה. אבל על הכללים עצמם הם מסכימים (שיטה לר"ן בשם הרא"ה).

ב,ג – הדעות המקילות בתנאים הללו

כפי שכתבתי בהערה 1, יש מהראשונים שחלקו על שניים מהתנאים:

לעניין פסולת מתוך אוכל, דעת כמה מהראשונים שאם הוא בורר ביד לאלתר – מותר (תוס', רי"ד בספר המכריע, השלמה בשם הרא"ש מלוניל, רשב"א, טור). וכפי הנראה סברתם כפי שכתב רש"י על ההיתר לאלתר "שאין זה דרך הבוררין", כלומר בזה שהוא מתכוון לאכול לאלתר, גם אם יוציא את הפסולת, הרי זה דרך אכילה ולא כמלאכת בורר. והביא דעה זו בברכ"י סק"ה בשיו"ב. ואף שלא נפסקה הלכה כמותם, מצרפים אותם כסניף להקל, כמובא בבאו"ה שיט, ד, 'מתוך'. ועיין במנוחת אהבה ח"ב ז, 16.

ולפי הטור עפ"י תוס' ביצה יד, ב, דין בורר בשבת כדין בורר ביו"ט, ולכן אם האוכל מרובה מהפסולת – מותר להוציא את הפסולת ואסור להוציא את האוכל, כדי למעט במלאכה. ואם הטרחה בהוצאת הפסולת מרובה יותר, כי הפסולת מורכבת מחלקים קטנים, יוציא את האוכל. ואם הפסולת מרובה, כל התערובת מוקצה ואסור להוציא את האוכל.

ולעניין כלי. יש אומרים, שכדי לאכול לאלתר מותר לברור אוכל מתוך פסולת אפילו בכלי (תוס' ד"ה 'והתניא' בדעת רש"י ומעין זה בעוד ראשונים). ורשז"א (שולחן שלמה שיט, ב) נטה לומר, שכדי לאכול מיד, הכל יסכימו שמותר ליטול את האוכל מתוך הפסולת בעזרת כלי. ולכן התיר להשתמש בתיון, ובמלחייה אף שיש בה הרבה אורז. אך לא ברור אם סברתו מוסכמת. (בהש"ב פרק ט הערה 1*, הסביר בדעת רש"י ותוס', שגם אם אינו מתכוון לאכול לאלתר, אם הוא נוטל את האוכל מתוך הפסולת וביד – מותר. ודבריו צריכים עיון גדול).

ג – שני מיני מאכלים מעורבים

ג,א – פרטי דינים בהפרדת אוכל מאוכל

כתב באיל משולש פ"ג, כי לדעת ריש"א ועוד פוסקים חלקי עוף שונים, כגון שוקיים, חזה וכנפיים נחשבים מין אחד, ולרשז"א הם שני מינים. והובא בארח"ש ג, לג. ומפמ"ג שיט, מ"ז ב, משמע, שמי ששונא אחד מחלקי העוף, ואין שם מי שאוהב אותו, אזי החלק השנוא עליו נחשב כפסולת לגבי שאר החלקים. ודבריו מתאימים לריש"א, שכן כאשר אינו שונאם, משמע שכל חלקי העוף נחשבים כמין אחד.

מ"ב שיט, טו, בשם פמ"ג שם, מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים, ששניהם ראויים לאכילה, נחשבים כשני מינים. ומ"מ צריכים להיות הרבה תפוחים כדי שיהיה ספק אם יש בהם בורר, שבלא כן אינם נחשבים מעורבים. ונראה שאם הם הרבה תפוחים, והוא רוצה מין אחד בלבד, יש בזה בורר, הואיל וטעמם שונה.

במ"א שיט, ה, ומ"ב טו, כתבו, שאם הן חתיכות ממין אחד וחלקן אינן ראויות לאכילה אלא בדוחק, יש בהן איסור בורר מדרבנן. ולמד מזה במנוחת אהבה ח"ב ז, כב, שאם יש לו חתיכות גדולות וקטנות, והוא מתבייש להגיש את החתיכות הקטנות לאורחים, הרי הם כשני מינים. ומותר לברר רק את הטובים כדי לאוכלם לאלתר. וצ"ע. ובכל אופן אם הוא לא ממש מתבייש אין צורך להחמיר בזה.

מצות שלמות ושבורות, ורוצה את השלמות ללחם משנה, לשש"כ ג, ל, עפ"י רשז"א יש בהם דין בורר. ובאיל משולש התיר בשם ריש"א, מפני שהשימוש ללחם משנה אינו הופך את השלמות למין אחר. ויש להעיר, שנראה שרק אם יש שם הרבה מצות הרי הן נחשבות מעורבות, אבל כשמוציא שתיים מתוך שתיים או שלוש, בודאי אינו בורר.

ביצה מבושלת, נחשבת כמין אחד למרות שיש בה חלמון וחלבון, אמנם אם הוא שונא את החלמון או החלבון, לגביו הוא נחשב כפסולת (ארח"ש ג, לז). וכמובן בתנאי שהוא מוציא את החלק שאינו טוב בעיניו מכמה ביצים, אבל אם רק בביצה אחת, נראה שאין זה בורר כי עדיין אינם נחשבים כמעורבים, שכל חלק ניכר לעצמו.

ד – האיסור רק בתערובת

ד,א – בגדרי תערובת

כפי שכתבתי האיסור הוא רק כשיש תערובת. ומה שכתבתי לגבי חתיכות בשר גדולות שבמרק, וכן כופתאות וביצים שבמרק, הכוונה בסיר רגיל, וק"ו בצלחת, אבל בסיר גדול שיש בו חתיכות בשר גדולות וביצים, שייך בו דין בורר.

ועיין בארחות שבת ג, טז-כד, שנוטה להחמיר. למשל כתב בסעיף כ', שאם נפל מזלג לפח, או שהוא מכוסה בפסולת, רק אם הוא צריך לו עכשיו מותר להוציאו, ואפשר שימציא לעצמו צורך כדי להוציאו. ובהערה יב, כתב בשם ר"נ קרליץ, שאם המזלג בולט במקצת אין הוא בגדר תערובת ואפשר להוציאו. אולם לענ"ד יש לעיין על יסוד דבריו, במה שכתב שמזלג אחד גדול נחשב כמעורב בתוך הפסולת שבפח. שאם נאמר שבורר הוא כאשר צריכים לטרוח ולפשפש כדי להוציאו, אכן יש בזה איסור. אבל אם צריך שתהיה תערובת, אין כאן תערובת. ואין לומר שכמו שאסור להוציא צרור אחד שבתוך ערמת החיטים, שזהו אב מלאכה של בורר, כך גם אסור להוציא את המזלג. משום שצרורות מצויים בערמת חיטים, ולכן כל שיש אפילו צרור אחד בערימה יש לו גדר תערובת, והמוציאו עובר באיסור בורר. אבל מזלג שאינו רגיל להיות באשפה, כל שאין שם כמה מזלגות אולי אינו נחשב מעורב. ויותר מזה, צרור קטן ואילו מזלג גדול, ואפשר שבדבר אחד גדול אין תערובת (וביבי"א ה, לא, כתב עפ"י כמה אחרונים, שאין בכלל איסור בורר בכלים, מפני גודלם, ואף שאין הלכה כמותם, מ"מ אפשר לצרף סברתם).

גם החמיר בארח"ש ג, כא, בקופסאות גבינה שונות שמונחות ביחד בערבוביה. וצ"ע כי אולי מה שהחמיר תה"ד לגבי דגים מפני שהם נוגעים ודבוקים ומלופפים זה בזה, משא"כ קופסאות. ולכן נראה לי שאם מדובר על מעט קופסאות, כגון שלוש מכל סוג, בוודאי אין זה נחשב תערובת. ורק כשהן מרובות יש איסור, וכדוגמת מה שכתבתי בהערה 3 לעניין בקבוקים.

מה שכתבתי בסוף הערה 3, שאסור למיין עוגות רבות בסוף סעודה, הוא פשוט ודומה לבקבוקים, וכ"כ במלאכת שבת עמ' מג.

גם לגבי ספרים שבמדף, ככלל כתבתי להלן בהלכה טז, שאין בהם דין בורר, אבל אם יהיו הרבה מאוד חומשים משני סוגים במדף, והוא מעוניין בסוג אחד, חלים עליו כללי בורר, היינו שמותר לו לקחת את החומשים הנצרכים ללימוד לאלתר.

באול"צ ח"ב לא, א, החמיר ביותר, שכל שני דברים שקרובים אחד לשני, אפילו אינם מעורבים, נחשבים תערובת. אולם דבריו תמוהים, וכך כתבתי לגבי אגוזים ובוטנים שמונחים זה ליד זה, שאין בהם דין בורר.

ה – איסור הוצאת פסולת מתוך אוכל

ה,א – הערה 5 – בדעת החזו"א

כפי שכתבתי בהערה, אין הלכה כחזו"א (או"ח נג, ונד, ג) שסובר שכל שדעתו על הוצאת הפסולת, אף שהוציא עמה מעט אוכל, עובר באיסור. שדבריו מנוגדים לדברי כל האחרונים שהתירו להוציא חרק מהמשקה עם מעט משקה, ומהם: ט"ז תקו, ג; מ"ב שיט, סא; ובא"ח ש"ש בשלח יג, כמובא בהערה 18. אמנם החזו"א עצמו סובר שבהוצאת חרק הקילו, מפני שהתערובת היא רק בנוזלים שממש צמודים לחרק, ולכן כשהוציא את החרק לבדו, הוציא את כל התערובת. אבל אין נראה שלכך התכוונו האחרונים, ולכן כתבו להוציא את החרק עם מעט משקה, ואע"פ שאין למעט הנוסף חשיבות, כבר אין בזה איסור בורר, מפני שבפועל יש שם עם הפסולת (החרק והנוזל שעמו) גם אוכל (נוזל נוסף), אין זה נחשב בורר. ואף שעיקר דעתו על הוצאת הפסולת מ"מ בפועל הוציא גם אוכל שיש לו חשיבות עצמית, ואין זה נחשב כמוציא פסולת.

ונראה שאף החזו"א יסכים שאם יקח עם הפסולת הרבה אוכל, אז תהיה לאוכל חשיבות, ולא יהיה בהוצאתו איסור בורר. וכן אם הוציא עם הפסולת מעט אוכל, אבל דעתו לאוכלו, אין בזה איסור בורר.

ה,ב – הסרת תווית

יש אומרים שאסור להסיר תווית המודבקת על החלה אלא אם כן יטול אותה עם מעט חלה, שכן הם נחשבים מעורבים במקום הדיבוק. וגם החזו"א יודה, שאם ירד עם התווית מעט מהחלה, אין בזה בורר, משום שמקום התערובות הוא רק במקום דיבוק התווית (ארחות שבת ג, סז).

אמנם למעשה רבים סוברים שאין בהסרת תווית דין בורר כלל, כי אינם נחשבים מעורבים כלל (שש"כ ג, לה). וכך הלכה.

ה,ג – הסרת גרעיני לימון מן הלימון

נשאלתי, האם לאחר תחילת סחיטת הלימון לתוך האוכל, כאשר הגרעינים שבו מתחילים לצאת, מותר לנער את הלימון כדי להעיף ממנו את הגרעינים. ולכאורה הוא מוציא פסולת מתוך אוכל. אולם אפשר לומר להיפך, שהואיל והלימון בידו והוא מפיל את הגרעינים הוא מוציא את האוכל מתוך הפסולת. ועיין בהלכה יב, לעניין שפיכת מרק מסיר, שלרוה"פ החלק הנשפך הוא האוכל, אבל כאן הוא זורק את הגרעינים, ונראה שמה שבידו הוא האוכל. ונראה למעשה שמספק יש להחמיר שלא לנער את הלימון כדי להפיל את הגרעינים. אבל אפשר להציע שיעביר את הלימון על סכין כדי להפיל את הגרעינים, ואין הוא נחשב מוציא פסולת, אלא באותה מידה ואף יותר הוא נחשב מוציא אוכל. ועוד שבאופן זה הוא רק מסיר את הגרעינים שמעל הלימון, שהם אינם נחשבים מעורבים בתוכו.

עוד ראיתי שהורה הרב ליאור שאם גרעין הלימון מעל הסלט אינו נחשב מעורב בסלט ומותר להסירו. וכך מסתבר. אלא שקשה להבחין מתי נחשב מעורב ומתי לא, ולכן לא חילקתי, אבל כתבתי על גרעין שנפל "לתוך" הסלט.

ה,ד – בדין מי שאינו אוהב בצלים ומוציאם כדי ליתנם לחבירו

בארחות שבת ג, הערה ה, נשאר בצ"ע אם זה שמוציא את הבצלים עומד עתה לאכול, ואילו חבירו שמוכן לקבל את הבצלים רק עומד סמוך לארוחתו, שאולי במקרה כזה אסור לו להוציא את הבצלים מתוך הסלט שלו, כי נראה שעיקר כוונתו להוצאת הפסולת ואסור, ע"כ. ונראה למעשה להקל, כל שהוא על פי גדרי לאלתר.

עוד כתב בשם ר"ש אויערבאך, שאסור להוציא את הבצלים ואח"כ לחפש מי מוכן לאוכלם, שאפילו אם ימצא מי שמוכן לאוכלם, ניכר שעיקר כוונתו להוצאת הפסולת.

ו – לאלתר

ו,א – הערה 6 – האם יש שיעור זמן לגדר לאלתר

כתבתי בהערה בשם פוסקים רבים שהכל לפי העניין. אמנם הבא"ח ש"ש בשלח א' כתב, שמותר לברור אוכל עד שעה לפני הסעודה, ויש בזה קולא כאשר הכנת הסעודה אורכת פחות זמן. וספק אם יחמיר כאשר ההכנה אורכת יותר זמן. ובשם חזו"א נקבו חצי שעה, ומשמע גם לחומרא (עיין אוצרות השבת פסקי הלכה ג, נט). אולם כאמור דעת רוה"פ שאין לזה גדר זמן, אלא כל שהוא כדרך הכנת האוכל, נחשב סמוך. וכ"כ באג"מ ח"ד עד, בורר יג; שש"כ ג, סט; מנוחת אהבה ח"ב ז, ו. וכן משמע מרמ"א שיט, א, ומ"ב ד-ו.

והוסיף לחדש רשז"א, שדבר שרגילים להכינו כמה שעות לפני הסעודה, שעל ידי כך טעמו משתבח, כמה שעות לפני הסעודה נחשב אצלו סמוך, ומותר לברור אוכל מתוך פסולת לשם כך (שש"כ ג, הערה רכב).

ו,ב – בגדרי לאלתר

שני מאכלים מעורבים ומעוניינים להפרידם זה מזה כדי לאכול תחילה את הראשון ואח"כ את השני. כתב בארחות שבת ג, טו, שנחלקו בזה הפוסקים. לרב פיינשטיין, עליו להוציא את מה שיאכלו תחילה, ואם יוציא את המין השני הרי זה בורר, שהואיל ואינו רוצה לאוכלו תחילה, אין זה לאלתר. לעומת זאת כתב באיל משולש ו, יד, בשם כמה פוסקים והרב אלישיב, שאין בזה דין בורר, מפני שאת שני המינים הוא עומד לאכול לאלתר. ע"כ. וכן נראה, וכשם שמותר לברור לפני הסעודה בשביל המנה האחרונה.

ו,ג – האם יש הבדל בגדר לאלתר כאשר הוא בשני מיני אוכלים?

 בב"י שיט, ג, למד מהרמב"ם שבשני מאכלים, כל שהוא לארוחה הקרובה, אפילו בזמן מופלג – מותר. וכ"כ בערוה"ש שיט, טו. אמנם ראשונים אחרים לא כתבו כך. ובבאו"ה שיט, ג, ד"ה 'שברר שחרית' כתב שיש מהאחרונים ובכללם המ"א, שכתבו שלעניין שני מאכלים, כל שהוא לסעודה הבאה, אפילו מופלג, אין איסור. וסיכם שיש ליזהר בזה, דנוגע באיסור דאורייתא.

ו,ד – עוד בגדרי לאלתר

הוסיף ריש"א שאם הוא מתכוון להפסיק בפעולה אחרת שיש בה חשיבות בין ההכנות לסעודה, אין זה נחשב סמוך ולאלתר (איל משולש פ"ח הערה כד). והוסיף בארח"ש ג, הערה מח, שמסתבר שהלבשת ילד אינה פעולה חשובה, ויציאה לטיול נחשבת הפסקה. וכל שכן שאין לברור ואח"כ ללכת להתפלל בביהכ"נ.

ו,ה – מארח (הערה 7)

כתבתי שמארח יכול להכין לאורחיו צלחת מלאה, אף שיאכלו פחות, מפני שכך מקובל להגיש אוכל, ויש לו הנאה מזה לאלתר. כ"כ בבא"ח ש"ש בשלח ג, וברב פעלים ח"א או"ח יב. ואמנם בילקוט יוסף שיט, לה, נוטה להחמיר. אולם רוה"פ הקילו, וכ"כ בשש"כ ג, מד, הערה קכט, ובמנו"א ח"ב ז, יט.

ו,ז – עוד בגדרי לאלתר

סיכם בארח"ש: לאור שמח (פרק כג משבת, הלכה ט"ז) ולריש"א אסור לברור פירות ליתנם כצידה לדרך לאורח, מפני שאינו עומד לאוכלם לאלתר. ולרשז"א מותר (שש"כ ג, הערה רו), משום שבנתינה הוא מקיים את מגמתו.

כתב ארח"ש ג, נו, הבא לחמם מאכלים קרים מבושלים ויש עמהם רוטב, לרשז"א מותר להוציאם מהרוטב, ואף שהחימום יארך כמה שעות. (ויש להוסיף שאם מדובר בחתיכות גדולות, אין בזה כלל דין בורר).

והוסיף בארח"ש שאם יש רוטב קרוש שדבוק לבשר, וכפי שכתב בפ"ד מז, אסור לחממו, וגם אסור להסירו מהבשר, כי הוא מוציא פסולת מאוכל, אא"כ הרוטב ניכר בפני עצמו. וצ"ע על דבריו, כי לשו"ע שיח, טז, מותר לחמם את הרוטב הזה ולהופכו בזה לנוזל. ואין בזה איסור בישול כי אינו נחשב עתה נוזל, כפי שכתב מ"ב שיח, ק, וכ"כ לעיל י, ה. ובשעת הצורך גם הרמ"א (שאוסר כל כיוצא בזה משום מוליד) – מיקל, וזה נראה כשעת הצורך. ועיין שש"כ א, מג, עפ"י הרשז"א שמקל לכתחילה לגבי ציר דגים, כי אין שינוי גדול בהפיכתו לנוזלים.

ז – ביד ולא בכלי

ז,א – ביד ולא בכלי וההיתר להשתמש במזלג וסכין

כאשר הכלי שמשמש לאכילה מסייע לברירה, נחלקו האחרונים האם יש בזה איסור. המ"ב (שיט, סב) אסר ליטול בכף שמנת מעל פני החלב מפני שהוא בורר על ידי כלי. ורק אם יקח עם השמנת גם חלב, מותר. כיוצא בזה ביארו באג"מ או"ח א, קכד, ומנח"י א, עו, שמותר להוציא את האוכל מתוך הפסולת בעזרת מזלג וסכין, מפני שהשימוש בהם הוא כדי שלא ללכלך את הידיים. אבל אם בעזרת הכלי הברירה נעשית טוב מאשר ביד, אז הוא בורר בכלי ואסור.

אבל בנשמ"א (פב, ב) התיר לברור בכף אוכל מתוך פסולת לאלתר, ונימק: "אבל הכא מה שבורר בכף אין זה כלי שבוררים בו ודומה לכלי ששופך ממנו המשקה הצלול מן השמרים דמותר". וכ"כ במנו"א ז, 28, שמותר לקחת בכף שמנת מעל החלב כדי לאכול לאלתר.

ואפשר לומר שנחלקו בזה הראשונים. רש"י (עד, א, 'פטור') ביאר לעניין קנון ותמחוי שאסור לברור על ידם מדרבנן: "מותר לכתחילה לא הוי – דדמי לברירה, וחייב חטאת לא הוי – דכלאחר יד הוא, דעיקר ברירה בנפה וכברה, אבל ביד לא דמי לבורר כלל". כלומר קנון ותמחוי נאסרו מכיוון שמשתמשים בהם כדרך שנעזרים בכלי לברירה, אבל ביד מותר בגלל שהוא שונה לגמרי מדרך ברירה. לפי זה כאשר משתמשים בכלי כדרך שמשתמשים לברירה – אסור, וכפי שכתב במ"ב. אולם לדעת ר"ח ודעימיה, שנימקו את ההיתר להוציא אוכל מפסולת לאלתר משום שזוהי דרך אכילה, ונראה שלדעתם גם ההיתר ביד משום שזו דרך אכילה. לפי זה רק כלי המשמש לברירה יהיה אסור, אבל כלי שמשמש לאכילה, כדוגמת כף ומזלג, מותר, אף אם יסייע לברירה, שכך היא דרך אכילה.

ונפקא מינא בין שתי הדעות כאשר רוצה ליטול במזלג תירס או טונה שנמצאים במימיהם, האם מותר לו להשהותם מעל הכלי, כדי שהמים ירדו חזרה, וישארו לו התירס או הטונה לבדם. וצ"ע, כי יתכן שגם המחמירים כאן, יודו שכדרך לקיחת האוכל לאוכלו, מותר להשהות את המזלג עד שהמים יזלו מהתירס וכדומה. ומ"מ כיוון שהמחלוקת בדרבנן, שכן הוא נעזר בכלי שלא נועד לברירה, הלכה להקל. ועיין להלן בהלכה יב, והערה 13, ובהרחבה יב, ב, ושם כתבתי שנכון להחמיר שלא להשתמש בכף מחוררת, משום שאין הכוונה לאכול מיד מהכף, אלא להניח מהכף בקערה מרכזית, ובזה הוא נעזר להוציא את המאכל בכלי. אבל כאן שהוא רוצה לאכול מיד את התירס או הטונה, הרי הוא לוקח אותם כדרך שרגילים לקחת מאכל – במזלג, ובזה אין איסור.

ז,ב – שאסור להשתמש במכשיר להוצאת גלעיני זיתים

הוסיף בשש"כ ג, הערה קפ, שלמרות שיחד עם הגלעין נותר פרי, עיקר כוונתו להסרת הגלעין, ולכן אסור. וזה ברור לחזו"א נד, ג, אבל גם המ"ב שיט, ד, באו"ה 'הבורר', יסכים לאסור, כי הוא כלי שמיוחד לכך. וכ"כ באול"צ ח"ב לא, יב. וגם אם יכניס אח"כ את הזית לפיו ויאכל את מה שנותר עליו יהיה אסור, כי אף שבזה אולי פטר את עצמו מאיסור תורה, מ"מ אסור מדברי חכמים להשתמש בכלי שנועד לברירה.

ז,ג – שמותר להשתמש במלחיה

אמנם בשש"כ ג, סו, כתב שטוב שלא להשתמש במלחיה, אבל בהערה קמ, מובאת דעת הרשז"א להקל. וכ"כ באיל משולש פ"ז מא, ובילקוט יוסף שיט, מג.

ח – הסרת קליפות וגרעינים

ח,א – יסוד ההיתר לקלף מאכל

כתבתי שטעם ההיתר לקלף פירות מפני שכך דרך אכילתם. וכ"כ בבאו"ה שכא, יט, 'לקלוף'. וזה ההסבר העיקרי. וכ"כ בשש"כ ג, לג.

ובבאו"ה שיט, ד, ד"ה 'מתוך אוכל', ביאר באופן שונה: א' שכל שהוא לאלתר אין שם פסולת על הקליפה אלא תיקון אוכל בעלמא. ב' אין דומה לפסולת דעלמא שהוא פסולת גמור שהוא נפרד מן האוכל, משא"כ זה שהוא מחובר יחד עם האוכל (כר"ח).

וביאר בספר 'טל אורות' (לב, ג; קנו בחדש) שדעת ר"ח ודעימיה, שאין בורר בפסולת שמחוברת לאוכל, כיוון שהם אינם מעורבים, אלא כל אחד במקומו. (והביאו במנוחת אהבה ח"ב ז, יא, כסברת המקילים לקלף פירות). ובערוך השולחן (שיט, כב) ביאר את דעת הרמ"א, שמה שאסר קילוף שומים משום בורר, זה דווקא אחר שהפריד את השומים מקליפתם, ונעשו מעורבים. אבל בשום שלם אין תערובת ואין בקילפו צד של בורר.

ונפקא מינא בין שני הפירושים, שאם ההיתר משום שהוא דרך אכילה, אסור מהתורה לקלף פירות כדי לאוכלם שלא לאלתר. ואם כר"ח שאין בזה כלל תערובת, מותר לקלף פירות כדי לאוכלם שלא לאלתר.

ח,ב – הוצאת גלעין מתוך הפרי

כתב במ"ב שכא, פד, שמותר להוציא את הגלעינים מתוך הפירות כדי לאוכלם לאלתר, אבל לאחר זמן יש בזה איסור בורר.

החזו"א נד, ה, מחמיר שלא להסיר את הגלעין בלא שיאחז ביד השנייה את הפרי. ורוה"פ והמ"ב ובא"ח ש"ש בשלח יא, לא הזכירו תנאי זה. ואמנם בשש"כ ג, יח, הזכיר את שתי הדעות. אולם בהלכה לא התייחסתי לכך, כי מלבד שהלכה כרוה"פ, בפועל כך עושים, שכן קשה להסיר את הגלעין בלי לאחוז ביד השנייה את הפרי. וכמדומה שלזה התכוון בבא"ח בשלח ח'.

ח,ג – קילוף פרי שקליפתו דקה מאוד

במנו"א ח"ב ז, יב, כתב, שלכל הדעות מותר לקלף פרי שקליפתו דקה מאוד ודבוקה לפרי, כמֵלון ומנגו, לצורך אכילה שלאחר זמן, הואיל ויחד עם הקליפה יורד גם פרי, והרי הוא כחותך פרי לשניים. ונראה שלחזו"א נד, ג, אסור.

ח,ד – הסרת עור של עוף

בספר איל משולש ו, הערה נה, כתב בשם הרב אלישיב, שמי שאינו אוהב לאכול עור של עוף, אסור להסירו (מדרבנן) כדי להניח. אולם כדי לאכול מיד מותר, כדין שאר קליפות. ובאג"מ ח"ד עד, בורר ח, התיר אפילו להניח, הואיל והעור ראוי לאכילה. וכן משמע משש"כ ג, הערה פח. ויש לכאורה לשאול, מדוע אפשר להסיר עור של עוף שהוא שונא, ואילו להוציא חתיכות בצל שהוא שונא אסור. וההסבר, כי עור ועוף הם מין אחד, ורק הוא שונא לאכול את העור, אבל בצל ושאר הסלט הם שני מינים, וכשהוא מפריד את מה שנחשב אצלו פסולת, הרי הוא עובר באיסור. ולר"ח ודעימיה, הם אינם נחשבים מעורבים.

עוד כתב באג"מ ח"ד עד, בורר ט, שמותר להסיר את הנוצות מהעור כדי לאוכלו לאלתר, שכך דרך אכילה, ואין גוזז במבושל.

י – הוצאת גרעיני אבטיח ופירות שנרקבו

י,א – הוצאת פירות מקולקלים במקצת

כתב בשש"כ ג, כו, עפ"י רשז"א, שאם נותר בפירות הרקובים חלק שלא נרקב וראוי לאכילה לכתחילה, הרי שגם הם נחשבים כאוכל, ומותר להוציא את הפירות שנרקבו בחלקם מתוך התערובת. וכתב שגם החזו"א יסכים לזה, ובארח"ש ג, הערה עז, כתב שמן הסתם התכוון שאם רוב הפרי טוב, יסכים לזה גם החזו"א. ע"כ. ונראה שאם אין הרוב טוב, הדין שנוי במחלוקת, למ"ב ורוה"פ כמבואר בהערה 5 מותר. ולחזו"א נג, כיוון שעיקר דעתו על הוצאת הפסולת, אסור להוציאם, ורק אם ירצה לאכול את החלק הטוב שבפרי שהתחיל להירקב, יוכל להוציאו.

והוסיף שם בארח"ש ג, הערה עז, בשם ר"ש בנו של רשז"א, שאם הוא מכין פירות לפני אורחים, ואינו מכובד שיהיו בתוכם פירות מקולקלים במקצת, מסתבר שגם לפי אביו יהיה אסור להוציאם, אלא יקח את הטובים בלבד.

י,ב – הסרת החלק הרקוב של הפרי

כתבתי שכדי להימנע מאיסור בורר צריך לחתוך יחד עם החלק הרקוב מעט מהחלק הטוב. ועפ"י המובא לעיל בהערה 5, לדעת החזו"א, רק אם יקח יחד עם החלק הרקוב הרבה מהחלק הטוב, עד שהוא יהיה העיקר, לא ייחשב כבורר. אולם לרוה"פ, כפי המבואר בדין הוצאת חרק מהמשקה, להלן בהלכה טו, גם אם יקח עם החלק הרקוב מעט מהחלק הטוב לא ייחשב בורר.

יא – סינון משקים

יא,א – סינון משקים

המסנן משקים שבלא כן לא ניתן היה לשתותם, עובר באיסור תורה, ובשבת קלח, א, מבואר שלדעת רבה האיסור הוא משום מלאכת בורר, ולרבי זירא משום מלאכת מרקד. ואיסור הסינון הובא בשו"ע שיט, ט, מ"ב לב.

יא,ב – חלב עם גושים

בעבר היה לעיתים בחלב גושים קטנטנים של שומן, ועלתה השאלה האם מותר לסנן את החלב, ונפסק, שאם רוב בני אדם רגילים לשתותו בלא סינון, וגם הוא יכול לשתותו בלא סינון, מותר לסננו במסננת.

יא,ג – דייסה עם גושים

באול"צ ח"ב לא, ט, התיר לסנן דייסה שיש בה גושים, מפני שאפשר להאכילם בכף, הרי שגם הם מאותו מין, אבל אם התינוק קטן ואינו יכול לאוכלם – אסור לסנן לו. ובאוצרות השבת ג, נה, כתב בשם רשז"א, שאם תינוק מבוגר יכול לשתות את הדייסה עם הגושים, אפשר לסננה במסננת גם לצורך קטן שאינו יכול לשתותה בלא סינון.

יא,ד – שימוש במכשיר שמטהר מים על ידי סינון חומרים מסוימים

מותר להשתמש במכשיר שנועד לטיהור מים, שהואיל ורוב בני האדם שותים את המים גם בלא סינון זה, הרי שאין בסינון שלהם מלאכה אסורה.

וכתב בארח"ש ג, לט, שמי שהוא איסטניס, ואינו שותה מים בלא שעברו טיהור, יש שהחמירו שלא ישתמש בברז המחובר למערכת טיהור מים, כך דעת ריש"א והרב וואזנר. וראייתם ממה שכתב באו"ה שיט, י, עפ"י הפמ"ג, שאפשר שלאיסטניס אין היתר לסנן יין שאחרים רגילים לשתות בלא סינון. לעומתם הר"נ קרליץ מיקל, משום שהפסולת אינה ניכרת במים, וגם אחר הסינון אינה ניכרת במסננת. וכן נלענ"ד, מפני שהפמ"ג עצמו מסתפק, וגם למחמירים נראה שהאיסור מדרבנן, והוא ספק דרבנן.

עוד כתב בארח"ש הערה לט, כי במהר"ם שיק או"ח קלד, צידד להתיר למי שאינו מקפיד לסנן עבור המקפיד.

עוד כתב בארח"ש שם, שלכאורה, לנוהגים לתלות בד על הברז בפסח מחשש חמץ שבמים, יהיה אסור לפתוח את המים בשבת. אולם רשז"א הורה שאינם צריכים להסיר את הבד לפני שבת, כי מעיקר הדין מותר לשתות את המים בלא סינון.