א – מלאכת טוחן

א,א – טוחן

מלאכת טוחן חושפת כוחות שגנוזים בטבע, שעל ידי הטחינה יוצאות אל הפועל תכונות שלא באו לידי ביטוי לפני כן. טחינת החיטים מגלה את כוחות הטפיחה, ואת היכולת להתגבש בצורות שונות, שכן רק לאחר לישת הקמח לבצק הוא יכול לקבל את חום התנור ולהיאפות בלא להישרף. טחינת הקפה מוציאה ממנו את טעמו ואת הארומה המיוחדת שלו, שלא היתה ניכרת בעודו גרגירים. בדרך כלל גם צמחי מרפא וגרגירי מרפא, אינם מרפאים בעודם שלימים, ורק על ידי טחינתם יוצאים מהם התכונות המרפאות. גם טחינת גוש אדמה, מאפשרת את גיבולו בצורות שונות והפיכתו ללבנים.

א,ב – טוחן עצים

שבת עד, ב: "אמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי – חייב משום טוחן. אמר רב אשי: אי קפיד אמשחתא – חייב משום מחתך". רש"י: "דסלית סילתי – עצים דקים להבעיר אש. ואי קפיד אמשחתא – לחותכן במדה". וכך דעת רוב הראשונים. אמנם לר"ח והרא"ש, אין איסור טוחן בלא הפיכתו לקמח, ופירוש דסלית סילתי, שמוציא קמח על ידי חיתוך העץ.

א,ג – אין טוחן אחר טוחן

הרבה ראשונים כתבו כלל זה שאין טוחן אחר טוחן, ומהם: יראים (סי' רעד), סמ"ג (לאוין סה, מלאכת טוחן), אור זרוע (ח"ב ס), הגהות מימוניות (כא, ע), ועוד רבים. והובאה דעה זו בב"י, וכ"כ למעשה הרמ"א שכא, יב. וכ"כ רובם המכריע של האחרונים, ומהם: מ"ב שכא, מ; בא"ח משפטים ש"ב ז; שש"כ ו, יא; ילקוט יוסף שכא, כא.

ונראה לבאר, כי רק בדבר שמטבעו הוא מגובש, מלאכת פירורו מוציאה ממנו תכונות נוספות, כמו שטחינת הקפה מוציאה ממנו את טעמו ואת הארומה המיוחדת שלו, וטחינת החיטים לקמח מאפשרת ללושו ולהטפיחו ולאפותו ולעשות ממנו מאכלים מיוחדים. אבל אחר שכבר נטחן ונתגבש באופן מלאכותי, אין טחינתו מוציאה ממנו תכונות נוספות. ואף אותן התכונות שהיו בו לאחר טחינתו הראשונה אינן שבות אליו, למשל, פירורי לחם או קמח מצה, אינם ראויים לשימוש כקמח. ורבים דנו בגדרי דין זה, עיין שש"כ ו, הערה כז; מנו"א ח"ב ח, 16; ילקו"י שכא, הערה לא; ארח"ש ה, הערה לה. והכלל העולה שכל דבר שמטבעו מפורר כמו מלח ים, או שנטחן ובטל ממנו הגיבוש הראשון, אף שהתגבש אח"כ באופן מלאכותי, כיוון שאין זה גיבוש טבעי, אין בו איסור טוחן. אבל אם החזרת הדבר למצבו הטחון, מחזירה אותו אל כל התכונות הטבעיות שהיו לו כשהיה טחון, הרי שיש בזה טחינה. כמו למשל בחרס וטיט שחזרו לעפרם, שאפשר לעשות מהם לבנים כבתחילה. וכן מתכת שריסקוה ושוב התיכוה, יש בזה איסור טוחן מהתורה, הואיל וטחינתה מחדש תפיק את כל שהפיקה הטחינה הראשונה. אבל לחם, אינו חוזר לאחר פירורו למצבו כקמח טחון. וכתבתי לגבי הלכה זו: "מאכלים שכבר נטחנו", כי במאכלים אין מקרה יוצא דופן כדוגמת חרס.

וכתב במשנה למלך (הל' חמץ ומצה א, ג), שהמפורר לחם עד אשר דק כדי לזרותו לרוח, כולם יודו שחייב משום טוחן. ובפמ"ג שכא, מ"ז י, דחה דבריו. והביאם שש"כ ו, הערה כז. אמנם נלענ"ד, שאם יטחנו את הלחם לחלקיקים קטנים ממה שהיו בעודו קמח ויתגלו בו תכונות חדשות, נוספות על אלו שהיו לו בעודו קמח, יעבור בזה על טוחן.

וכלל זה שאין טוחן אחר טוחן הוא לדעת רוב הראשונים. אמנם יש שלא קיבלוהו. הרשב"א (ג, עב) התיר לפורר לחם כדי לאוכלו לאלתר, משמע שלדעתו זה שהלחם עבר טחינה אינו מועיל. וכ"כ במשנה למלך (לרמב"ם חמץ ומצה א, ג). והר"ן (שבת עד, ב) כתב שאין טחינה בלחם כי ראוי לאוכלו חי, וכ"כ הריטבא בשם הרמב"ן, הרי שטעם היתרו אינו מפני שכבר נטחן בעבר. וכך משמע מעוד כמה ראשונים (רי"ד ורבנו ירוחם). ובנשמת אדם יז, ג, כתב שנכון לחוש לדעת הרשב"א, ולטחון אותו רק כדי לאוכלו לאלתר. וכ"כ בכה"ח שכא, עד; הלכות שבת בשבת יב, ו, 15, 17; ומנו"א ח"ב ח, ה, 16.

בארח"ש ה, כא, החמיר שלא לטחון שוקולד על ידי חוד הסכין, כי הטחינה הראשונה בטלה, אבל התיר למועכו בכף או בידית הסכין. ואין נראה, כי השוקולד המגובש לא חזר למצבו הטבעי. וכ"כ למעשה בשש"כ ו, יא; הל' שבת בשבת יב, ח, שדין שוקולד כדין לחם.

ואם התחיל לטחון דבר ועדיין לא נטחן לגמרי, אסור להמשיך לטוחנו, ובאגלי טל (סקט"ו) מסתפק אם הוא אסור מהתורה, ובשביתת השבת ס"ג סובר שהוא חייב מהתורה. והובא בהל' שבת בשבת יב, 18. ולפי מה שכתבתי, נראה שכל אימת שהטחינה מגלה תכונות נוספות, או מאפשרת יצירת דברים נוספים, יש בה איסור תורה.

א,ד – טחינה ברחיים של מים

לדעת המ"א (רנב, כ), הטוחן ברחיים של מים – פטור, ואילו ברחיים של יד – חייב. והסבירו קרבן נתנאל (שבת א, לג אות ר; וכ"כ בספרו נתיב חיים בשו"ע שם), וחתם סופר (רנב), שהואיל ובמשכן טחנו רק ברחיים של יד, רק טחינה זו אסורה מן התורה. אבל אם שינה לטחון ברחיים של מים, האיסור מדרבנן. וכ"כ בשו"ת בית אפרים (או"ח כ), והובאו דבריהם במלמד להועיל (ח"ג אה"ע חו"מ נח), ושיח נחום כה, (ע' 81). וכן דעת מרכבת המשנה (שבת י, כב), ואמרי בינה (ח"א כז).

אבל באבן העוזר (שכח), כתב שהטוחן ברחיים של מים – חייב מדאורייתא. כי גם טחינה ברחיים של מים נחשבת דרך מלאכת טוחן. וכן דעת א"ר (רנב, יח), דגול מרבבה וחמד משה. וכן מבואר בבאו"ה (רנב, ה 'להשמעת'), בערוה"ש (רנב, ט), ובשביתת השבת (מע"ח ד, א). (עוד כתב בשביה"ש טוחן כא בשם האגלי טל טוחן ה, שאם החיטים נטחנו בכוח ראשון – חייב, ואם נטחנו בכוח שני – פטור).

א,ה – לטחון בשני שינויים

פסק בשו"ע שכא, ז, שמותר לטחון פלפלים לצורך מאכלי שבת בשני שינויים. וכתב כך עפ"י הרמב"ם (כא, כ). וכ"כ הכלבו. ואמנם שיבולי הלקט צב, והאגור תפח, מ"א שכא, ט, ופמ"ג א"א ט, סוברים שמספיק שינוי אחד גמור. אולם מטה יהודה ב, וא"ר יא, חיזקו את דברי השו"ע. וכ"כ לבוש ז; ט"ז ז; הגר"א ח-ט; ח"א יז, א; בא"ח ש"ש משפטים ד.

ואם הוא רוצה לטחון דבר שראוי לאכילה בלא טחינה, כגון שקדים ואגוזים, יש אומרים שמותר בשינוי אחד, שבנוסף לדעת המ"א ודעימיה,  לדעת רבים, בדבר שראוי לאכילה אין איסור טוחן, כמובא להלן לעניין חיתוך ירקות (תחילת הלכה ב' והערה 2, ולהלן יב, ב, א, וכן לעיל יב, א, ג, בדעת הר"ן וריטב"א בשם הרמב"ן). והמקילים בזה יש להם על מה שיסמוכו (רב פעלים ח"ב או"ח מב, בא"ח ש"ש משפטים ה). אולם לכתחילה יש להקפיד תמיד לטחון בשני שינויים. ועיין במנו"א ח"ב ח, ג-ד. ונראה שטעם ההיתר לטחון בשני שינויים, מפני שהוא לצורך אכילה מיידית, והרי זה דרך אכילה ולא מלאכה. ובזה שעושים שני שינויים מראים שהוא דרך אכילה ולא דרך מלאכה.

א,ו – מלח

אסור לטחון מלח שחוצבים במכרות מלח (מלח אבנים), מכיוון שלא נטחן מעולם. ובשני שינויים מותר, כדין פלפלים (שו"ע שכא, ח). אבל מלח ים, שמעיקרו היה אבקה, ורק נתגבש מלחות, אין בו טחינה (רמ"א שם, שש"כ ו, יא). ובתנאי שלא יפורר אותו בכלי המוכן לטחינה.

א,ז – הסרת בוץ וטיט יבשים מבגדים ונעליים

מוסכם על הכל שהמפורר רגבי עפר עובר באיסור טוחן, שכך למדנו בביצה ז, ב, (בעניין כיסוי הדם), שאסור לכתוש רגב אדמה. וכך כתב רש"י שבת עד, ב. ודנו בשאלה, והלא מן הסתם הרגב היה פעם טחון, ואם כן מדוע לא נאמר אין טוחן אחר טוחן. וכך הקשה רע"א (על שו"ע שב, ז). ועיין לעיל יב, א, ג.

לדעת כלבו, מותר להסיר מהבגד בוץ וטיט יבש, ותוך כך לגרום לפירורו, מפני שאינו מתכוון לטחון, וגם הטיט היה טחון לפני כן, ואין טוחן אחר טוחן. ולדעת רבנו פרץ אסור משום טוחן, ואף שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, מ"מ משאצל"ג אסורה מדרבנן. וכתב בשו"ע שב, ז, את שתי הדעות: "טיט שעל בגדו, משפשפו מבפנים דלא מוכחא מילתא לאתחזויי כמלבן, אבל לא מבחוץ, דדמי למלבן, ומגררו בציפורן. ויש מפרשים דהני מילי בלח, אבל יבש אסור דהוי טוחן". רבים סוברים שהכלל הוא שהלכה כסתם, וכ"כ החיד"א במח"ב שב, ג. וכן מובא בילקוט יוסף שב, יז, ושכא, כב. ויש אומרים שבכל מקום שהמחבר הזכיר דעת 'יש אומרים', כוונתו להחמיר לכתחילה כמותה, ורק בשעת הדחק אפשר להקל. ולמעשה רבים מהאחרונים מחמירים כדעת רבנו פרץ, וכ"כ שועה"ר שב, יז; ח"א; מ"ב שב, לו; בא"ח ש"ש משפטים ו; כה"ח מט. וכ"כ שש"כ טו, לא; הלש"ב יב, ט; ארח"ש ה, כד; מנו"א ח"ב יב, יח.

אבל כשיש ספק אם הבוץ והטיט ייטחנו – מותר, שהוא דבר שאינו מתכוון. וכ"כ בשש"כ טו, הערה קג, בשם רשז"א. ונלענ"ד שרק אם יתפוררו לגמרי הוא טוחן. ואף שבירקות גם חיתוך לחתיכות קטנות יש בו טוחן, כאן הטחינה מועילה רק כשחזרו לעפר וניתן לעשות מהם כלי חרס ולבנים.

ואם ודאי שהטיט יתפורר, אפשר להסירו בשינוי. שהואיל ודין זה שנוי במחלוקת, וגם לאוסרים הוא מדרבנן (שכן הוא אינו מעוניין בעפרם), אם יוסיף ויסירם כלאחר יד יהיה האיסור 'שבות דשבות', וכיוון שהוא שנוי במחלוקת, בוודאי אפשר לסמוך על המקילים. וכך יש להורות לכתחילה בשעת הצורך. וכן אפשר ללמוד מדברי באו"ה שב, ו, 'או', שכתב ככלל שהסומך על דעת סתם שו"ע שמיקל, בוודאי אין למחות בידו. אבל לכתחילה נכון להיזהר. וכ"כ הפמ"ג, שאם הטיט "על רגלו, יש להקל לקנח בכותל אפילו בטיט יבש משום צערא דגופא". וכעין זה כתב במנוחת אהבה ח"ב יב, יח, הערה 60. (ועניין זה הובא בקיצור להלן יג, ו, בענייני הבגד).

ב – חיתוך ירקות ומיעוך בננה ואבוקדו

ב,א – חיתוך ירקות

גמרא שבת עד, ב: "אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן". ונחלקו הראשונים בביאור האיסור:

דעת ר"ח, ערוך, עיתים רכז, ורא"ש ז ה, וגאונים (כמובא בפירוש לגמרא שבאוצר הגאונים), איסור טוחן הוא רק כאשר הנטחן נעשה קמח, אבל אין איסור טוחן בחיתוך מאכלים אפילו לחתיכות קטנות מאוד. ופרים סילקא הוא טחינה ממש.

ודעת רוב הראשונים, שסילקא הוא מאכל שאינו נאכל כשהוא חי, נמצא חיתוכו מכשירו לאכילה או שהוא שלב בהכשרתו לאכילה. אבל ירק שראוי לאוכלו כמו שהוא, אין בחיתוכו איסור טוחן. וכך דעת רי"ד, ריטב"א, רא"ה, רמב"ן, ר"ן, רבנו מנוח, התרומה ועוד (וכן כתבו הדרישה שכא, ב ומנ"ח בדעת התוס' עד, ב, 'האי').

ודעת הרמב"ם, שירק שחותכים אותו דק כדי לבשלו אסור משום טוחן, גם כאשר ניתן לאוכלו בלא חיתוך ובישול. וכעין זה מובא בתוס'-הרא"ש, ושיבולי הלקט צב בשם העיטור, שכל מאכל שדרכו ליחתך לחתיכות קטנות, אסור לחותכו משום טוחן, גם אם הוא ראוי לאכילה בלא חיתוך. אבל שאר המאכלים שאין רגילים לחותכם דק – מותר לחותכם דק. ע"כ. ואף הירקות לסלט בכלל מאכלים שאין רגילים לחותכם דק.

ודעת כמה ראשונים, שעל פי פשט דברי רב פפא, גם ירק שאפשר לאוכלו בלא חיתוך, ואין רגילים לחותכו, אסור לחותכו דק משום טוחן. וכ"כ רש"י עד, ב; או"ז ח"ב ס; ורא"ם ביראים רעד; סמ"ג לאוין סה; סמ"ק רפב; מאירי; טור. וכך משמע מדעת הרשב"א (ד, עה, הובא בב"י שכא, יב), שהתיר לחתוך ירק דק רק לאלתר, הרי שלא לאלתר אסור. וכתב היראים ששיעור דקותם לא נודע לנו, וממילא יוצא שכל שהוא קצת דק, יש להחמיר לשיטתם כדין ספק דאורייתא לחומרא.

וכן פסק בשו"ע שכא, יב: "המחתך ירקות דק דק – חייב משום טוחן". ואף שלרוב הפוסקים, וביניהם הרמב"ם והרא"ש, אין איסור לחתוך ירקות שראויים לאכילה, כפי הנראה החמיר מפני שהדין נוגע לאיסור תורה.

ב,ב – היתר לאלתר

כתב הרשב"א (ד, עה) שאם הוא חותך את הירקות כדי לאוכלם מיד, אין בזה איסור, "שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות".  וכתב הב"י שאין מי שחולק על הרשב"א, וכ"כ הרמ"א שכא, יב, ב"ח, גר"א יז, וערוה"ש ח. אמנם סיים בב"י, שנכון הדבר שיחתכו חתיכות גדולות קצת, ואז אם הוא אוכלו לאלתר – לכל הדעות מותר.

ובשלטי גיבורים פקפק על היתר הרשב"א, שרק לגבי בורר מצינו היתר של לאלתר, ואילו בטוחן לא מצינו היתר זה. ובמ"א שכא, טו, הביאו, אך סיים שנהגו להקל ויש להם על מה לסמוך. ובסימן שכ, ז, ביאר את דברי הרשב"א, שהיתר של לאלתר הוא מפני שכך היא דרך אכילה ולא דרך מלאכה, וממילא ההיתר גם בטוחן. ולמעשה, הרבה אחרונים חששו לדברי השלטי גיבורים לכתחילה, וכתבו שנכון לחתוך חתיכות גדולות קצת. כ"כ ח"א יז, ב; שועה"ר שכא, י; מטה יהודה ג; מ"ב מה ועוד. (ואולי זה גם טעם הב"י שהחמיר לכתחילה לחתוך חתיכות גדולות). אולם סיים המ"ב בשם מ"א, שאין למחות במקילים לחתוך חתיכות קטנות לאוכלם לאלתר.

ובשו"ת משכנות יעקב קיד, וחזו"א נז, החמירו להלכה כשלטי גיבורים.

למעשה, בשש"כ ו, ו, כתב שיכין סלט סמוך לסעודה ולא יחתוך דק דק, לחוש לדברי המחמירים. לעומת זאת, כתב באג"מ ח"ד עד, שהעיקר שלאלתר מותר, ורק הידור הוא שלא לחתוך דק דק. וכ"כ ביחו"ד ה, כז, וחיזק דברי הרשב"א. והמשיך בדרכו במנו"א ח"ב ח, י, 42. ובבא"ח ש"ש משפטים ב, כתב שכך נוהגים בבבל (אמנם הוא עצמו הזכיר גם את דעת המחמירים לכתחילה).

ב,ג – לכתוש לאלתר

כתב חזו"א או"ח נז, שלכל הדעות אסור לרסק ולכתוש ירקות אפילו לארוחה סמוכה. שכן כל ההיתר לחתוך ירקות כי כך הוא דרך אכילתם, אבל לכתוש הוא דרך מלאכת טוחן. ורק לצורך הטעמת תבשיל התירו לכתוש פלפלים בשני שינויים. ומסתבר שלא הזכירו דין זה בראשונים מפני שהוא פשוט. ועיין בהל' שבת בשבת יב, יד, 35, וארח"ש ה, ח. והחזו"א החמיר גם במיעוך בננה ואבוקדו שהוא ככתישה. אבל כפי שיבואר להלן מיעוך בננה ואבוקדו אינו דרך מלאכה אלא דרך אכילה, ומותר כדי לאוכלם לאלתר.

ב,ד – בכלי המיוחד לחיתוך וטחינה וכתישה גמורה

וכל ההיתר לעשות סלט הוא כמובן בסכין שאינו כלי מיוחד לטחינה, אבל בכלי המיוחד לחיתוך לחתיכות קטנות, כדוגמת פומפיה, אסור. וכפי שכתב בשו"ע שכא, י, עפ"י הריב"ש (סי' קפד) שאסור לגרור גבינה בכלי שמיועד לכך.

וטעם האיסור, מפני שהוא כדרך חול, והאיסור מדרבנן. כ"כ א"ר שכא, יד; שועה"ר ח; מ"ב לו. וכך משמע מעולת שבת. וכך הבינו בדעת הריב"ש.

אולם בח"א יז, ג, ונשמ"א ב, ביאר שכוונת הריב"ש (סי' קפד), שהאיסור מהתורה. "שכל דבר שהמלאכה נעשית בו כדרכו… אין חילוק בין גידולי קרקע או לא (כבשר, ביצים וגבינה)". וגם תו"ש יט, פמ"ג א"א יב, ומחצית השקל, הבינו מהריב"ש שלדעתו האיסור מהתורה (אולם לא ברור מה דעתם להלכה). וכ"כ בהל' שבת בשבת יב, 45. ונראה שיסוד סברת המחמירים, שאין איסור טוחן תלוי רק בחומר הנטחן, אלא כל שהפעולה נעשית כדרך טחינה, איסורה מהתורה. וכ"כ במנו"א ח"ב ח, יד-טו, למעשה, שכל דבר שרגילים לטחון אותו, אפילו אם אינו גידולי קרקע, יש בו איסור תורה.

אולם המקובל בהלכה, שאין טחינה בדבר שאינו גידולי קרקע, והטוחן אותם בכלים הראויים לטחינה, עובר באיסור דרבנן.

ובבאו"ה 'מידי', כתב שיש לעיין אם מותר לחתוך ירקות דק בסכין גדול המיוחד לזה (האק מעסער – קופיץ), שאולי הוא דומה לבורר בעזרת תמחוי וקנון, שאף כי לא נועדו לברירה, אסורים מדרבנן. ובערוה"ש התיר בהאק מעסער. וכ"כ באג"מ או"ח ח"ד עד, טוחן, והל' שבת בשבת יב, 33.

ב,ה – בשר ביצים וגבינה – שאינם גידולי קרקע

כתב בתה"ד נו, לגבי מי שאינו יכול ללעוס יפה בשיניו את הבשר שלפניו, שמותר לחותכו. ואין לחוש לטוחן, ראשית מפני שלרוה"פ אין טוחן במאכלים שראויים לאכילה, ולרא"ש רק טוחן לקמח הוי טוחן. ואף לרא"ם, יש לומר שאין טחינה אלא בגידולי קרקע, "דעיקר טחינה שייך בהו, אבל בשר דאין גידולו מן הארץ יש לומר דבאוכל כזה לכולי עלמא לא שייך בהו טחינה". ואף שהבשר אינו ראוי לזקנים, מ"מ כיוון שהוא ראוי לרוב האנשים, הרי הוא נחשב כאוכל ואין בו איסור טחינה. וכ"כ בשו"ע שכא, ט: "מותר לחתוך בשר מבושל או צלי דק דק בסכין". וכתב במ"ב לא, בשם אחרונים, שמותר גם כדי לאוכלו לאחר זמן.

וכן הדין לגבי גבינה קשה (מ"ב שכא, לו). אמנם בכלי המיוחד לטחינה אסור לטחון בשר וגבינה, וכ"כ בשו"ע שכא, י, עפ"י הריב"ש. (למ"ב הוא מדרבנן, ומהריב"ש משמע שהוא מהתורה).

ובח"א יז, ג, כתב שההיתר לחתוך בשר וגבינה הוא רק כדי לאכול לאלתר, בנוסף לכך ביאר בנשמ"א שלכמה ראשונים בשר נחשב גידולי קרקע. ובמנו"א ח"ב ח, יד-טו, יצא בחידוש, שמה שרגילים לטחון, גם כשאינו גידולי קרקע וראוי לאכילה, יש בו איסור טחינה. ולמד דבריו מח"א. ודבריו צ"ע.

ב,ו – אבוקדו ובננה (הערה 2)

עיין בהערה, שהחזו"א (או"ח נז) החמיר, משום שגם מיעוך מפרק את החיבורים הפנימיים שבפרי וכמוהו כטחינה. והביא ראיה מתוספתא (שבת טו, יג), שאין מרסקין דבלה וגרוגרת לפני הזקנים, ומשמע שאף שנותרו דבוקים, כיוון שהריסוק מפריד בין החלקים אסור משום טוחן. וכנגד זאת כתב באג"מ ד, עד, שבריסוק גרוגרת נוצרת הפרדה. ובהל' שבת בשבת יב, 39, החמיר עפ"י ריש"א משום שהוא ספק דאורייתא, ועוד שתשובת האג"מ מועילה לגבי גרוגרת ולא לגבי דבלות שהם תמרים, שבהם הריסוק אינו מפריד החלקים.

אולם מלבד שדעת החזו"א מבוססת על מיעוט דמיעוט, שכן לרוב הפוסקים אין בכלל טחינה בדבר שראוי לאכילה, ולר"ח והרא"ש אין טחינה כלל בלא שעושים קמח, ולרשב"א ורובם המכריע של הפוסקים, כאשר החיתוך לצורך אכילה לאלתר אין איסור. ומה שסובר שמיעוך הוא כמו כתישה, אין נראה. כי כתישה אסורה מפני שכך היא דרך טחינה, אבל מיעוך בננה ואבוקדו הוא דרך אכילה, ולכן אין בזה איסור. וכן התירו למעשה אג"מ או"ח ד, עד; יחו"ד ה, כז; אול"צ א, כח; ומנו"א ח"ב ח, 47.

ואמנם כתב בחזו"א שמיעוך בשיני המזלג הוא בכלי של טחינה. אולם באול"צ א, כח, כתב שמעיכה בשיני המזלג הוא שינוי מדרך טחינה רגילה. וכן פשוט, שכן כתב במ"ב שכא, לו, שאסור לגרור גבינה בפומפיה כי הוא דרך חול. וכיוצא בזה אסור לטחון במגרדת ומטחנת יד. אבל מזלג ברור שאינו כלי של טחינה.

ובשש"כ פ"ו א, ז, החמיר כחזו"א, אבל ברכים מאוד היקל. ובארח"ש ה, יב, החמיר גם כשהם רכים מאוד. וסתר דבריו בזה בהל' שבת בשבת יב, 40.

ולגבי מעיכה בכף, התיר בהל' שבת בשבת יב, 39, כי הוא בשינוי. וכפי הנראה יסוד הסברה שהשינוי יעשה את המחלוקת כספק דרבנן, ולרוה"פ הרי מותר, כי הוא לצורך לאלתר. ויש להוסיף שלמדנו שיש סוברים (שיבולי הלקט צב, אגור, מ"א שכא, ט), שבפרי שמוכן לאכילה, לדעת רבים די בשינוי אחד לצורך אכילה בשבת.

ב,ז – מקצץ ביצים

במנו"א ח"ב ח, טו, אסר לחתוך ביצה קשה לפרוסות בכלי המיוחד לכך, כי לדעתו, הואיל ורגילים בזה הרי זה טוחן. וכתבתי להלכה כשש"כ ו, ג, שאין בזה טוחן, וכמה סיבות לכך, והעיקרית שהחתיכות גדולות ואין זה טוחן. וכ"כ באג"מ או"ח ד, עד (ע' קמג).

ב,ח – חיתוך לפרוסות

בשש"כ ו, הערה ו, כתב בשם רשז"א, שחיתוך עץ לפרוסות ארוכות ורחבות וצרות, לצורך הדבקתם לדיקט, אסורה משום טוחן. ובאג"מ או"ח ד, עד, (ע' קמב), סובר שחיתוך ירקות לפרוסות אין בו טוחן, כי רק בעשיית קנים שייך טוחן באופן זה, אבל במאכלים, רק לחתיכות קטנות שייך טוחן. ואם אסור גם בפרוסות, הלא יהיה אסור גם לפרוס לחם, וזה לא יתכן.

ג – מלאכת לש

ג,א – מקורות

מחלוקת רבי ורבי יוסי בר' יהודה מופיעה בשבת יח, א, וקנה, ב. לרבי נתינת המים בקמח אסורה מהתורה, ולריבר"י מדברי חכמים בלבד. לדעת רוה"פ, ומהם: ר"ח, רי"ף, רמב"ם, רא"ש, רז"ה, רמב"ן, או"ז, רוקח, רי"ו, ומאירי, הלכה כריבר"י. ולדעת התרומה, רא"ם, סמ"ג וסמ"ק, הלכה כרבי.

ובבאו"ה שכד, ג, 'אין', ביאר שטעם הסוברים שהלכה כרבי, מפני שהמשנה בשבת יז, ב, כדעתו, ובנוסף לכך כלל נקוט בידינו, שהלכה כרבי מחבירו. לעומת זאת דעת רוה"פ שהלכה כריבר"י, מפני שסתם משנה בשבת קנה, ב, כדעתו, והולכים אחר המשנה המאוחרת שהלכה כמותה.

ולגבי דין דבר שאינו בר גיבול שהובא בקיצור בהערה 5, עיין בבירור הלכה לשבת קנו, א; הלש"ב יג, כב; ארח"ש הקדמה לפרק ו (ע' רכז); מנו"א ח"ב ט, ד, לגבי דיו.

ג,ב – כמי הפסק – כרבי או ריבר"י

בשו"ע שכא, טז; שכד, ג, כתב בסתם את דעת רוב הראשונים שפסקו כריבר"י כמובא בהערה 5, ואת דעת התרומה כיש אומרים. וכידוע, לדעת רבים כוונת השו"ע לפסוק לכתחילה כדעה הסתמית שהביא בתחילה. וכ"כ מאמ"ר י; איש מצליח א' או"ח לח; לוית חן סי' סז; ומנו"א ח"ב ט, 9.

והרמ"א בד"מ שכד, א, החמיר כדעת רבי. וכן משמע מדבריו בסימן שכא, טז. וכ"כ הב"ח (ולדעתו תמיד חוששים לי"א שבשו"ע). וכ"כ שועה"ר שכד, ג; ח"א יט, א; ומ"ב שכד, יא, וזאת משום שהמחלוקת בדאורייתא. גם בבן איש חי (ש"ש משפטים יח) החמיר כדעת הרמ"א, וכ"כ בכה"ח שכד, יד, ואול"צ ח"ב לג, ג.

אמנם מצאנו שבכמה מקרים פסקו האחרונים כדעת רוב הראשונים שהלכה כריבר"י: א) כתבו הט"ז שכא, יב, וא"ר, שבדבר שאי אפשר לתת בו את המשקה מערב שבת כי יתקלקל, אפשר לסמוך על ריבר"י, והביאו בשעה"צ פד. (ובהלש"ב יג, 6, ביאר שאין בזה כלל אלא הט"ז מדבר דווקא בירקות קצוצים שיש ספק אם יש בהם איסור לישה, ולכן הביא המ"ב את דבריו דווקא לעניין זה ורק בשעה"צ). ב) כתב חזו"א נח, ח, ד"ה 'כשכותשין', שאפשר להקל לצורך מאכלו של תינוק. ג) עוד כתב חזו"א נח, ו, שאם הוא צריך להאכיל את בהמותיו ואין לו נכרי, יסמוך על רוב הפוסקים ויתן את המים במורסן או בקמח אפילו אם העיסה תהיה עבה (ויערב בשתי וערב), שבשביל הפסד וצער בעלי חיים יש לסמוך על רוה"פ. וסיכם את הדברים בשש"כ ח, יא: "בשעת הצורך, דהיינו כשאי אפשר ליתן מן המשקה בחומר היבש בערב שבת או ששכח להכין והוא זקוק למאכל או כשצריך להכין אוכל טרי, כגון בשביל התינוק, אזי יכין את הבלילה העבה בשבת ויקפיד לשנות מן הסדר בנתינת המשקה וגם באופן הבחישה".[1]

ג,ג – שלבים בלישה וגדרי חיובם וגדר אין לישה אחר לישה

כתב בבאו"ה שכא, יד, 'אין מגבלין', שגם לדעת רבי, שנתינת מים בקמח אסורה מהתורה, מ"מ גם הגיבול אח"כ אסור מהתורה, שאם נתן את המים בקמח בערב שבת, אסור מהתורה לגבלם בשבת. והביא לכך ראיה מירושלמי (פרק שביעי): "הלש והעורך והמקטף חייב משום לש". ואע"פ שאין לישה אחר לישה, כאשר העיסה עוברת תיקון משמעותי, יש איסור לישה.

והחזו"א נח, ה, חלק וכתב שאכן לרבי אם נתן את המים בקמח בערב שבת, אינו עובר באיסור תורה בגיבולו, כי לדעתו כבר בנתינת המים יש לישה, ואין לישה אחר לישה. ומה שאסרו בירושלמי, הוא מפני שעריכה וקיטוף הוא ענין מחודש וחשוב שהלחם צריך לו, ואף שאין לישה אחר לישה, מ"מ העריכה והקיטוף הם עניינים מיוחדים כאפיה. ובשביתת השבת (בא"ר טו) הביא לכך מקור מחידושים המיוחסים לר"ן על שבת יח, א.

ג,ד – הטלת מים על עפר תיחוח

כתב במ"ב שכא, נז, בשם מ"א, שאסור לאדם להטיל מימיו על טיט משום גיבול, כי אף לריבר"י יש בזה מ"מ איסור דרבנן. וכתב שהבית מאיר התיר במקום הצורך כי הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן. וקיבל המ"ב את דבריו כאשר הקרקע אינה שלו. (וכ"כ בארח"ש ו, נט, ועיי"ש הערה צב. והלש"ב יג, יט, הוסיף שגם אין לירוק על גבי עפר, ואינו נראה כי הוא דבר שאינו מתכוון, שלא ברור שהרוק יספג בעפר). ונלענ"ד שכיום דין קרקע שלו כקרקע של חבירו, כי אין כיום אדם שילוש טיט במי רגליים, וכולם היו מעדיפים שמי הרגליים יתנדפו כמה שיותר מהר.

וכן יש להיזהר שלא ליטול ידיים על עפר, אלא יטול על חצץ או סלעים. ובמקום הצורך כשלא ניחא לו אפשר להקל כדעת הבית מאיר.

ג,ה – זרק פשתן למים

זבחים צד, ב: "אמר רבא: … זרק פשתן למים – חייב… מאי טעמא? וכי תימא משום דמקדח (צומח והוא זורע), אי הכי, חיטי ושערי נמי! הנך אית להו רירי (כשזרעי הפשתן במים יוצא מהם ריר שמדביק הזרעים זה לזה)(ואסור משום) לישה". וכ"כ הרמב"ם ח, טז: "הנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים חייב משום לש מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה". וכ"כ בשו"ע שמ, יב, ומ"ב שלו, נא. וצריך לומר שדין זה מוסכם גם על ריבר"י, שהרי הרמב"ם ושו"ע (שכא, יד, שכד, ג) פסקו כריבר"י. והקשה בעולת שבת שכא, כג: "משמע מדבריו (של הרמב"ם) דבנתינת המים לחוד חייב במקום שנתלים זה בזה ואין לך דבר שנתלה זה בזה כמו קמח…".

ובספר יד פשוטה (ח, ב) הביא את לשון תשובת הרמב"ם (בלאו ג, תסד), שממנה דעתו מתבארת, שבפשתן עצם נתינת המים גומרת את התדבקות הזרעים זה לזה. ואילו בקמח, לא יווצר גוש בלא לישה, ולכן לריבר"י אינו חייב בנתינת המים. וכ"כ בשביתת השבת (פתיחה למלאכת לש, ב) בשם טל אורות. ומעין זה כתבו הפמ"ג מש"ז יב, והחזו"א נח, ט.

ג,ו – האם תמיד אין איסור תורה בעיסה רכה ומה דין בטון וסיד

במאכלים כקמח ומים חילקו חכמים בין שני סוגי עיסות, קשה ורכה. עיסה קשה מתגבשת עד שניתן להרימה בידיים, ואילו עיסה רכה נשפכת. ואמרו שהמגבל עיסה קשה עובר באיסור תורה, והמגבל עיסה רכה – עובר באיסור חכמים. אמנם קשה, שלישת בטון וסיד אסורה מהתורה ועיסתם רכה. ונלענ"ד שהואיל ויש בהם בחישה, ומתקשים אח"כ ונעשים מגובשים לתמיד, על בחישה שכזו חייבים, שכן סופה שהיא עושה את פעולת הלישה, שעושה את כל החלקיקים לחטיבה אחת מגובשת. וכעין זה למדנו בזרע פשתן, שהואיל ונתינת המים גורמת לגיבושו, כבר נתינתם אסורה מהתורה. ואם כן, כל עיסה רכה שבאופן טבעי מתייבשת ונעשית מגובשת וקשה, הרי היא בכלל מלאכת לש דאורייתא, שמקבצת חלקיקים שונים לחטיבה אחת.

ויש שפירשו שכל שדרך לישתו לעשותו עיסה רכה, כך הוא חיובו מהתורה, וכ"כ בקצוה"ש קל, ג, שכך רגילים לעשות מורסן וטיט. וכ"כ בהלש"ב יג, 9, וכך ביאר את החיוב בדיו. ויוצא לפיהם הגדרה חדשה בלישה, שהעיקר הוא ששני מרכיבים, נוזלי ויבש יתחברו וייצרו יחד דבר חדש וחשוב. וצ"ע.

ג,ז – כאשר הנוזלים נשארים נוזליים אין איסור

כתב בשש"כ ח, כט: "אבקה המתמוססת, מותר לתיתה לתוך המים כדי להמיסה". וכ"כ חזו"א נח, ט, והלש"ב יג, ז. ולכאורה יש לעיין, שהרי תוספת החומר תעשה את המים קצת פחות נוזליים, וכפי שיש הפרש בין נוזליות המים לנוזליות היין (כמבואר לעניין ניסוך המים, במשנה סוכה ד, ט). אלא שצריך לומר, שכל שאין שם סמיכות ממשית, הרי הם כנוזלים שאין בהם איסור לישה. וכעין זה כתב במנו"א ט, יג.


[1]. לאור לציון ח"ב מג, ה, דעה יחידאית, שלרבי ודעימיה יועיל שינוי בסדר נתינת המשקים להפוך את האיסור לדרבנן (בניגוד לדעת תה"ד), ואח"כ יוכל לסמוך על רוה"פ ולגבל בשינוי.

ד – מותר להכין עיסה רכה בשינוי

ד,א – מהי עיסה רכה ומהי עבה

מקובל לומר שעיסה רכה היא זו הנשפכת, כלומר שאפשר להוריקה מכלי לכלי, ואם יניחו ממנה על צלחת, תתפשט לצדדים. וכ"כ החזו"א נח, ט: "היינו נשפך ונרוק". וכ"כ שש"כ ח, ח, הלש"ב יג, ו, והרבה אחרונים.

ואמנם כתב בשו"ע (רח, ו): "ואם היה רך כדי שיהא ראוי לשתייה מברך עליו שהכל". ובגמ' ברכות לח, ב, משמע שמשווים הלכות שבת להלכות ברכות. ולפי זה יוצאת חומרא גדולה, שכל שאינו ראוי לשתייה ממש נקרא עיסה עבה וגיבולו אסור מדאורייתא, ורק הראוי לשתייה הוא עיסה רכה שגיבולו אסור מדרבנן. וכ"כ במנו"א ח"ב, ט, יב.

אבל דבריו אינם נכונים להלכה, כי יש לחלק בין הלכות ברכות להלכות שבת, וכפי שכתב בשביתת השבת (בא"ר לו): "ולא דמי שבת לברכות, רק האי כדיניה והאי כדיניה, לגבי ברכות כל שסועד את הלב מברך במ"מ, ואינו מברך שהכל נהיה בדברו רק אם הוא לשתייה גמורה, משא"כ גבי שבת כל שאינו קשה כ"כ עד שיתהוה גוש אחד בקמח נקרא בלילתו רכה ואין איסור גיבולו אלא מדברי סופרים". (ומבאר שזה שבגמ' ברכות לח, ב, הקשו מדין שבת על דין ברכות, מפני שהיו רגילים לעשות רק שני אופנים של עיסות, או עבה לגמרי לאכול ולשבוע, או רכה לרפואה, ודייקו ממה שכתוב בוחשין שאין מדובר על עיסה עבה).

ד,ב – עשיית מיונז

כתב בלוית חן סז, שמותר לעשות מיונז שמורכב מביצים, שמן וחרדל וסוכר וקצת מלח הואיל וזו עיסה רכה. ולא יטרוף לערבם בכוח אלא מערב בנחת, וכדי לאכול לאלתר. ועיקר ההיתר מפני שזו עיסה רכה, ועוד הוסיף וצירף את סברת הרשב"א שלצורך אכילה לאלתר מותר ללוש.

ד,ג – הרחבה להערה 7 – האם צריך לשנות בבחישה וכשאין סדר קבוע

לדרישה, די לעשות בעיסה רכה שינוי בסדר נתינת החומרים, וכך נראה מהרי"ף והרמב"ם. וכן דעת הרמב"ן שביאר שגם לריבר"י מועיל שינוי בנתינת המים, כי גם הוא מודה שהגיבול מתחיל בנתינת המים. ולתה"ד נג, צריך לעשות שינוי גם בצורת הבחישה. שכן לריבר"י שלרוה"פ הלכה כמותו, אין חיוב בנתינת המים אלא רק בלישה, ולכן השינוי צריך להיות בבחישה. ובשו"ע שכא, יד, כתב שאין צורך בשינוי בבחישה. ולכך נטה בחזו"א נח, ה, 'ומשמע', וכ"כ במנו"א ח"ב ט, 43. אולם במ"ב שכא, נז, ובא"ח ש"ש משפטים יח, כתבו שטוב לשנות גם בבחישה.

וכשאין סדר קבוע בנתינת החומרים, כתבו בתה"ד נג, וא"ר שכא, כ, ותו"ש ל, וחק יעקב, שיתן את הקמח תחילה. ולט"ז שכא, יא, הואיל ואין אפשרות לשנות בסדר נתינת החומרים, אין היתר לעשות את העיסה. ובמ"ב שכא, נז, הביא את שתי הדעות, ונראה שנוטה להקל. (אבל כתב ח"א יט, ג, ומ"ב, שטוב שיחמיר בבחישה שלא לבחוש בכף אלא רק על ידי ניענוע הכלי, וצ"ע מדוע לא יועיל לבחוש שתי וערב). ונחזור למחלוקת עצמה, כיוון שהוא דין דרבנן, אפשר לסמוך על המקילים (וכ"כ שש"כ ח, ט; מנו"א ח"ב ט, 39). ובחזו"א נח, ה, 'לדעת', נטה להחמיר, אבל בשעת הצורך כתב (נח, ו, 'ואם') שאפשר לסמוך על המקילים, כי לרוה"פ הלכה כריבר"י, שאין שום איסור בנתינת המים, וכל השינוי ממילא צריך להיעשות רק בבחישה (וכך סיכם להלכה בארח"ש ו, יט-כ).

ומה שכתבתי שיתן את המשקה בבת אחת, כ"כ כה"ח שכא, קיג, וחזו"א נח, ח. ואף שלריבר"י אין צריך להקפיד בזה.

ד,ד – לדלל עיסה

מלאכת לש מגבשת העיסה, ואם מוסיפים בה מים ועושים אותה רכה, הרי שעושים פעולה הפוכה מלישה, ואין בזה איסור. וכך מבואר בבאו"ה שכא, יד, 'יכול', רק שלא יטרוף העיסה כדרך לישה.

ד,ה – לישה בטחינה גולמית

נחלקו האחרונים האם מותר להוסיף מים לטחינה גולמית ולהוסיף בה לימון ומלח להטעימה. בפשטות, כיוון שהיא נעשית עיסה רכה, אם יעשה אותה בשינוי, ישפוך המים לתוך החומר, ויערב אותה שתי וערב, מותר. אולם בשש"כ ח, לא, אסר. וזאת משום שבתהליך הכנתה יש שלב שבו הטחינה נעשית עיסה עבה, ויש בזה חשש איסור תורה. שכן תכונת השומשום כתכונת זרעי הפשתן, שהם מפרישים ריר בעקבות מגעם במים, וריר זה עושה את גיבולם עבה. וכ"כ בארח"ש ו, ו. אמנם ציין בהערה שבמתן המים לבד אין איסור תורה אפילו לרבי, כי המים אינם מחלחלים בטחינה (וכ"כ שבה"ש הקדמה למלאכת לש ו, והביאו בארח"ש ו, ד, ו-יח, והערות יב, ו-מו).

ולכאורה לא מובן מדוע החמירו, שכן גם לשש"כ אם ישנה בלישת שתי וערב, אין בזה איסור תורה. וגם אין לחוש למתן המים לתוך הטחינה, שאף שלדעת בעל התרומה שפסק כרבי, מתן המים אסור מהתורה, מ"מ כאן שאינם מתערבים בכך, כפי שכתב בארח"ש, אין איסור.

וכן התיר בהלש"ב יג, טז, מטעם שלבסוף העיסה נעשית רכה, ודי לכתחילה בשינוי של גיבול שתי וערב או באצבע. והסכים לכך ריש"א. וכן התיר במנו"א ח"ב ט, יז, והסתפק בשינוי של עירוב בנחת, אבל התנה שיעשה זאת סמוך לסעודה. (אמנם יש סוברים שעירוב בנחת אינו שינוי מספיק, ומנגד לרשב"א מותר לקראת הסעודה בלא שינוי כלל). ויש להוסיף שהטחינה הגולמית כבר נילושה במימיה, ויש אומרים שאין בה יותר איסור לישה (ראבי"ה, פשט שו"ע שכא, טו). ולכן כתבתי למעשה שמותר לעשותה בשינוי וסמוך לסעודה.

ד,ו – קפה שחור והקצפת קפה

לכאורה בקפה שחור נוצרת עיסה רכה, ואכן כתב הרב קרליץ (חוט שני ח"א עמ' קט) שיש נוהגים להחמיר לעשותו בשינוי של מעט מעט, שליש כוס ואח"כ עוד שליש וכו'. אולם מנגד כתב במנו"א (ח"ב, ט, 47) שאין גרגירי הקפה נעשים בלילה כלל, רק מעורבים או נמסים במים. וכן במנחת איש (פרק ד, הערה 97) כתב שאין לחוש בקפה שחור למה שכתב החזו"א, כי המטרה להמיס את הקפה בתוך המים. והמנהג להקל. ואפשר לצרף את דעת הרשב"א הואיל והוא לצורך שתייה לאלתר.

כתב בארח"ש שאין לערב קפה נמס וסוכר ומעט מים לעשותו עיסה עבה, ואף שאח"כ יערבבה במים ותעשה נוזלית לגמרי. ע"כ. ואמנם היה אפשר להתיר כדרך שנתבאר לגבי טחינה, אלא שיש לחלק, שהטחינה כבר נילושה במימיה, ולדעת סתם שו"ע שכא, טו, מותר להוסיף בה מים, מה שאין כן כאן שלא נילוש כלל מערב שבת.

ה – אם מותר לעשות עיסה עבה בשינוי

ה,א – האם מותר לעשות עיסה עבה בשינוי

בהערה 8 נתבאר שהשאלה האם התירו ללוש עיסה עבה בשינוי תלוי בשתי סוגיות, עי"ש. ואמנם רבים ביארו שהיא תלויה אך ורק בשאלה האם צריך להתחשב בפוסקים כרבי (שהם בעל התרומה ודעימיה, שכתבם השו"ע שכא, טז, ושכד, ג, כדעת יש אומרים). וממילא יצא שבשעת הצורך אפשר להקל כדעת רובם הגדול של הפוסקים שהלכה כריבר"י, ולרוה"פ הספרדים מותר לכתחילה שכן דעת סתם שו"ע (כמבואר לעיל). אלא שבאמת הדין תלוי בעוד שאלה, האם יש מקור להקל ללוש בשינוי עיסה עבה, או במילים אחרות, האם הקילו לעשות איסור תורה בשינוי. וכתב במ"ב שלדעת הרמב"ם אסור, ולשארי פוסקים מותר. והרחיב בבאו"ה שכד, ג, 'אין', שהמתירים הם תוס' יח, א, ראב"ד בפ"ח מהלכות שבת, רא"ש בפ"ד ביצה, ר"ן ורשב"א. ע"כ. (וכך דעת ראבי"ה סי' רצט). ודעתם מבוססת על כך שאסור לגבל מורסן מהתורה, ובגמרא שבת קנו, א, מבואר שהתירו לגבלו בשינוי. אולם לרמב"ם מורסן אינו בר גיבול, ואסור ללושו מדברי חכמים בלבד, שמא יבוא ללוש דבר שהוא בר גיבול. ואם כן אין לנו מקור להתיר לישה מהתורה בשינוי.

ומלשון מ"ב שכד, ז, משמע שאין הלכה כרמב"ם אלא כדעת רוב הפוסקים שלישה דאורייתא מותרת בשינוי, והבעיה היא רק מצד דעת רבי והפוסקים כמותו, לפיה עצם נתינת המים אסורה. ולכן רק בשעת הדחק אפשר להקל ולסמוך על רוב הראשונים שהכריעו כריבר"י. וכ"כ חזו"א נח, ו; נו, ג, שהרמב"ם יחידי בדעתו. וכך ביאר בארח"ש ו, הערה ח. וכ"כ שש"כ ח, י-יא.

אולם כדעת הרמב"ם, שאוסר לישה דאורייתא בשינוי, סוברים גם הרי"ד והריטב"א. ואף השו"ע ציטט את דברי הרמב"ם, ובסי' שכא, יד, כתב שאין לגבל קמח קלי שמא יבוא לגבל קמח רגיל, משמע שדבר שאינו בר גיבול אסור רק מדברי חכמים. ואף מרש"י והרי"ף אפשר להבין שסוברים כרמב"ם. (ולא זו בלבד אלא שאף את דברי הסוברים כתוס' אפשר לבאר כפי שכתב המאירי, שההיתר הוא למורסן בלבד). הרי שיש להתחשב יותר בדעת הרמב"ם, שלא להתיר לישה דאורייתא בשינוי. וממילא יוצא שאין הבדל בין מנהג ספרדים לאשכנזים, שכן גם הספרדים הפוסקים כריבר"י צריכים לחשוש לדעת הרמב"ם ודעימיה. אמנם בשעת הדחק לצורך גדול אפשר להקל, הואיל ואחר שעשה את השינוי, הוא כבר ספק דרבנן. (כעין זה כתב בתוספת אהל ע' שנג-שסה, שאין להתיר ללוש עיסה עבה בשינוי, וגם המ"ב היקל למעשה רק בצנון ובדבר שאינו בר גיבול, שלא כדעת שש"כ ח, יא, שהתיר בשעת הצורך).

וכתבתי למעשה, שכאשר יש ספק אם יש בדבר איסור לישה, אזי מותר ללוש אותו בשינוי. ונלענ"ד שזה עומק כוונת חכמים, שכן לרוה"פ שהקילו ללוש בשינוי דבר שאסור מהתורה, לא הקילו בבצק וכיוצא בו, אלא במורסן וכיוצא בו, שאינו כבצק גמור, והלישה בו אינה מועילה ויוצרת דבר חדש כמו לישת בצק. כלומר, בלישת מורסן אין הכוונה למלאכה של יצירת דבר חדש אלא לצורך אכילה סמוכה של הבהמות, ולכן אף שבפועל גם לישת מורסן כדוגמת לישת בצק ולכן איסורה מהתורה, מ"מ כיוון שאין מגמתה ליצור דבר חדש, כל שעשה בה שינוי, כבר אינה דומה כלל למלאכת לישה, ולכן הקילו בה חכמים בשעת הצורך. וכהמשך לזה אפשר לומר, שכל דבר שספק אם יש בו איסור לישה דאורייתא, ומחמת הספק צריך להחמיר, הרי שאין הוא כלישה רגילה, ולכן על ידי שינוי אפשר להקל. ולרמב"ם ודעימיה, שאין בלישת מורסן איסור תורה, לישה האסורה היא רק כדוגמת בצק, ויתכן שבכל הדברים שהסתפקנו בהם גם הרמב"ם יסכים שאיסורם מדרבנן, וממילא גם לדעתו יהיה מותר ללוש אותם בשינוי.

ומ"מ להלכה, כל שלשים בשינוי האיסור מדרבנן, ואם יש ספק אם יש בדבר איסור, אזי הכלל הוא ספק דרבנן לקולא.

ה,ב – לאיזה דבר מועיל שינוי בסדר נתינת החומרים

כתב תה"ד נג, בביאור ההלכה לשיטת רבי, שאין היתר בשינוי סדר נתינת החומרים בעיסה עבה, ובשני האופנים חייב. וכ"כ ב"ח, מ"א שכא, כד, א"ר, ח"א יט, ב, שועה"ר טו, מ"ב סו, כה"ח קיג, הלש"ב יג, 47. ורק בעיסה רכה כתב תה"ד להצריך שינוי גם בנתינת החומרים וגם בבחישה.

ה,ג – שינוי שתי וערב

בשינוי של העברת הכף שתי וערב, אין צורך להוציא את הכף בין העברה להעברה, כ"כ בבאו"ה שכד, ג, 'ומעביר', עפ"י ב"י וב"ח. ובשש"כ ח, ט, כתב שטוב להחמיר, שכן בחזו"א נח, ו, הסתפק בזה. ובברית עולם כתב להחמיר. ובהלש"ב יג, 39, כתב שראוי להחמיר, שאם לא כן, אם יעביר במהירות הרי זה יהיה כעירבוב רגיל. ע"כ. וקשה, מדוע שיעביר במהירות, להיפך, כדי שיהיה שתי וערב עליו להעביר במתינות.

כתב בשש"כ ח, ב, שרק אם יש הכרח לבחוש בכלי, יעבירנו שתי וערב, וצריך עיון במקורו. ומ"מ נראה שאם אכן הבחישה שתי וערב אינה נראית כל כך כשינוי, נכון שיוציא את הכף בין בחישה לבחישה. ובעיסה רכה אין צורך להחמיר בזה, שכבר למדנו (בהערה 7 ובהרחבה) שלדעת רבים, כאשר עשה שינוי בסדר נתינת החומרים אין צורך כלל בשינוי בבחישה, ואף שטוב להחמיר לכתחילה בזה, מ"מ אפשר לכתחילה שהשינוי יהיה בבחישה בכלי בשתי וערב, בלי להוציא את הכף באמצע.

ה,ד – שינוי של מעט מעט

נחלקו האם הוא נחשב ממש שינוי שהופך איסור דאורייתא לדרבנן:

בשבת קנה, ב, מבואר שאפשר ללוש קלי בשינוי "על יד על יד", פירשו ר"ח, רי"ף, רמב"ם (כא, לד), ריטב"א, שהכוונה ללוש מעט מעט. וכן נפסק בשו"ע שכא, יד. וביאר הריטב"א מפני שהוא מגבל לשעתו ואוכל, וכעין זה כתב בבאו"ה שכא, יד, 'שמא', בפירוש השני: "דוקא בעת האכילה, ומשום דדרך אכילה בכך". ובפירוש הראשון כתב בבאו"ה ששינוי זה מועיל בדבר שכבר ראוי לאכילה כקלי. ולשני הפירושים אין שינוי זה הופך איסור תורה לדרבנן, אלא הוא שינוי שנועד לבטא שמדובר בדרך אכילה ולא מלאכה. וגם בנשמ"א יט, א, כתב שאין זה שינוי, ומועיל בדברים שאיסור לישתם מדרבנן, ולתוס' שהאיסור מהתורה, הביאור של "על יד על יד" – כלאחר יד.

ולפמ"ג (שכא א"א יז) זהו שינוי גמור ולכן התירו אותו בשעת הצורך אף בדברים שאיסור לישתם מהתורה. וביאר החזו"א נח, א, שמדובר במאכלים שרגילים לעשותם בכמויות, וכאשר עושה אותם מעט, הרי שזה שינוי. וכ"כ תוספת שבת שכא, כח, וכך מפורש בחידושי הרמב"ן קנו, א. (וע' ארח"ש ו, הערה מה).

ה,ה – שינוי בחישה באיטיות

צ"ע אם נחשב שינוי גמור. בשו"ע שכא, יד, כתב שינוי זה לגבי חרדל, ופירשו א"ר ופמ"ג שהחרדל נילוש בתמציתו, ועל ידי שינוי של עירוב בנחת, מותר (והביא פירושם במ"ב נח). ובארח"ש ו, הערה מה, כתב שכך משמע בב"י שכא, טו, שהביא מתה"ד הסובר שלישת חרדל ושום אסורה מהתורה, ואע"פ כן כתב שמותר לערבם בנחת. אך בבבאו"ה כתב שלא יתכן שמותר לבחוש לאט, אלא ביאר שכבר בע"ש גמר את הלישה, ועתה מוסיף עוד נוזלים ועושה את העיסה רכה, וזו פעולה הפוכה מלישה. וכך למד מדברי הרמב"ם ח, יד. ובארח"ש הערות מו, ו-נו, כתב, שהואיל ויש פירושים רבים בגמרא בעניין חרדל, לפיהם היתר השינוי מועיל רק לחרדל ושום, קשה להתיר ללוש עיסה שרגילים לטורפה בשינוי של עירוב בנחת.

ה,ו – לישה לצורך אכילה לאלתר

משמע מהרשב"א (ד, עה) שמותר ללוש עיסה עבה לצורך אכילה לאלתר. וכך הבינו בדבריו אגלי טל (סוף מלאכת לש סק"ל, כב), וכ"כ בלוית חן סז (ע' צט) בשם הר צבי (ח"א ע' רנח) וקצוה"ש (קכט, בדה"ש ג).

אולם בשש"כ (ח, הערה י) כתב בשם רשז"א, שגם הרשב"א שהתיר טוחן לאלתר לא התיר ללוש לשם אכילה לאלתר. כי בטוחן מותר לאדם לחתוך חתיכה ולאוכלה, וא"כ יהיה מותר גם לחתוך כמה חתיכות ולאוכלן. אבל בלישה, מה שאדם לש בפיו אינו נחשב לישה, ולכן אין זה דרך אכילה. אלא שהוסיף, שאולי בדבר שדרכו ללוש רק סמוך לסעודה, כי אינו מתקיים לזמן ארוך, אין לישה, אלא כך היא דרך אכילתו. ונשאר בצ"ע.

וכידוע גם בטוחן יש שחלקו על הרשב"א (שלטי גיבורים וחזו"א), אלא שבטוחן רוב מכריע של הפוסקים הסכים לדעתו. אבל בלש, בדרך כלל לא הזכירו את דעתו, ומשמע שאין מסתמכים עליו. אולם כאשר יש עוד צד להקל, אפשר לצרף את שיטתו, וללוש בשינוי.

ה,ז – לישה שלא בגידולי קרקע

ככלל לא שמענו שיש היתר לישה במאכלים שאינם גידולי קרקע, וכ"כ תהלה לדוד (שכא, כ); אג"מ (או"ח ח"ד עד, לש ח); שבט הלוי (ד, לב). וביאר באג"מ, שבטוחן יש אומרים שאין איסור בדבר שאינו גידולי קרקע, כי היא ממלאכות הקרקע, אבל בלש אין דעה כזו, כי אינה קשורה לקרקע. ומצינו במפורש שיש לישה בעפר אף שאינו נקרא גידולי קרקע. לעומת זאת, לרבי שלמה קלוגר (האלף לך שלמה קלט) אין לישה אלא בגידולי קרקע. וכ"כ באגלי טל (לש ס"ק טו, ג, אליבא דריבר"י). ובציץ אליעזר יא, לו, צירף שיטה זו לקולא. למעשה, בדרך כלל אין מתחשבים בשיטה זו, ורק מעט מן האחרונים כתבוה כצירוף נוסף לעיקר ההיתר. ועיין ביסודי הלכה ח"א עמ' רנב.

ה,ח – האם בדבר שמוכן לאכילה אין לישה

מצינו שהקילו לעשות עיסה עבה בקלי (קמח שנאפה ונתמתק) ובתנאי שיעשה אותה מעט מעט (שו"ע שכא, יד, מ"ב נד). ועיין בבאו"ה 'שמא', שלפי התוס' לכאורה זה אסור מהתורה, ואיך התירו מעט מעט. וביאר בבאו"ה: "משום דע"י מה שמיבשין הקליות בתנור ועושין אותן שיהיו ראוין לאכילה הוא חשיב כמו דבר שנאפה ונתבשל, ולכך אף דע"י נתינת מים שנותנין בתוכו אח"כ הוא מתגבל, אין זה חשיב כמו מלאכת לישה אלא כמו תיקון אוכל בעלמא, דדרך אכילתו בכך והוא חשיב כמו רוטב שנותנין בתבשיל, ואין זה מלאכה דאורייתא, ולכך הותר מעט מעט דחשיב קצת שינוי. אי נמי דכוונת הגמרא מעט מעט הוא ג"כ דוקא בעת האכילה ומשום דדרך אכילה בכך".

ובספר חמדת ישראל (מלאכת לש) כתב שחיוב לישה הוא בדבר "שאינו ראוי עתה לאכילה כמו שהוא עכשיו וצריך תיקון, אבל באוכלין לא שייך לישה מהתורה כלל" (וכמו בטוחן לדעת הרבה ראשונים, לעיל יב, ב, א), ולכן התירו ללוש קלי מעט מעט. והסכים לדעתם במנו"א ח"ב ט, 26.

אמנם רבים אינם מקבלים כלל זה להלכה, שלרוה"פ התירו בקלי מפני שאינו בר גיבול ואין בו איסור תורה. ותירצו שלתוס' שהוא בר גיבול ההיתר מפני שהוא לש בשינוי (פמ"ג שכא, א"א יז; נשמ"א; חזו"א נח, ז. וכן באשמרה שבת יא, ה, הוכיח מתה"ד נג, שיש לישה בדברים הראויים לאכילה). וכן מוכח מסוגיית עירוב דבש בשומשמין ואגוזים, כמבואר להלן.

ה,ט – אסור לערב דבש בשומשמין ואגוזים למרות שראויים לאכילה

תוספתא שבת יג, יב: "נותנין מים לתוך קמח קלי ובלבד שלא יגבל. נותנין שומשמין ואגוזין לתוך הדבש ובלבד שלא יגבל"[2]. והרמב"ם כתב (שבת כא, יז): "וכן המחבץ תולדת בורר הוא, לפיכך אע"פ שנותנין שומשמין ואגוזים לדבש לא יחבצם בידו". והעתיקו שו"ע שיט, יז. והרב המגיד כתב שמקור הרמב"ם בתוספתא. ותמה במ"א שיט, יט, שהדברים לפי רבי ואנן קיימא לן כריבר"י. ואין דבריו מובנים כלל אלא אם כן נהפוך הגירסה במ"א, שאנו חוששים לדעת רבי, וממילא אסור לתת שומשמין בדבש, שכבר בנתינתו עובר באיסור לישה. גם בבאו"ה שיט, יט, 'שנותנין', כתב עפ"י מ"א שהתוספתא לפי ריבר"י, אבל לרבי עצם נתינתם אסורה. ומוכרחים לומר שמדובר בדבש נוזלי, ולכן כבר בנתינה יש איסור לרבי, שאם לא כן אינו מתערב בנתינה. או שנאמר שהתוספתא גם לרבי, ומדובר בדבש עבה, ולכן אין לדעתו איסור בנתינתם זה בזה[3]. וכ"כ בשביתת השבת (פתיחה למלאכת לש ו), ומרכבת המשנה סו"פ ח, ונשמ"א יט, ד. (והלך בדרכו בארח"ש ו, יח, הערה מו). ובפמ"ג מש"ז שכא, יב, כתב שלרבי יש איסור גם בנתינת דבר עב, אלא שהואיל ורק שטח הפנים מתגבל, אין בו שיעור חיוב חטאת (הובא בהלש"ב יג, 10).

מ"מ למדנו שאסור לגבל דבש ושומשמין ואגוזים, למרות שהם ראויים לאכילה. ולא זו בלבד, אלא שגם הבאו"ה פסק כך. ויש לבאר שהבאו"ה היקל בקלי הואיל ובקלייתו עשו בו פעולה להכינו לאכילה, אבל דברים שראויים לאכילה מטבעם אסור ללוש. שכן מה שהכינו את הקלי לאכילה הוא ענף מהיתר לישה במאכלים שבושלו, שאחר שהוכנו הכנה שלימה אין בהם עוד איסור לישה. (ההיתר במבושל כתב הרמב"ם בתשובה, הובאה בב"י סו"ס שכא, ומבואר בהלכה הבאה).


[2]. בהגהות אור גנוז בתוספתא גרס 'יחבץ'. ובהגהות הגר"א 'יערב'. ובמ"א שיט, יט, 'יגבל'.

[3]. ובמחה"ש מקיים את הגירסה במ"א שלא קיימא לן כתוספתא, כי אנו סוברים כריבר"י, שלפיו אין כלל איסור לגבל דבש בשומשמין ואגוזים, כי רק בקלי אמר שיש איסור כי הוא דומה לקמח, אבל שומשמין ואגוזים שאינם דומים, אפשר לגבלם כרגיל.

ו – דברים שמותר לערבבם כדרכם או בשינוי

ו,א – לישת תבשיל שנתמעך

כתב הרמב"ם (סי' שה מהד' בלאו), והובא בב"י שכא, יט, שמותר ללוש תבשיל בשר וגריסים, ולטורפם בכוח עד שיתערבו ויעשו גוף אחד, ואף מותר להוסיף בהם מים לפי מה שצריך. אמנם יש לדייק בדבריו שעסק בתבשיל "שאינו מחוסר אלא מעט שחיקה ועירוב". אבל לא דיבר על תבשיל שאינו ממועך ומרוכך. וכ"כ בשו"ע שכא, יט, שמותר לגמור שחיקת הריפות (גריסים) בעץ הפרור. לפי זה מותר להוסיף רוטב לאורז או פירה ולערבבם.

ובתשובת הרמב"ם שם כתב שאפשר לערבו אף בכוח, ויש שכתבו כך למעשה (ט"ז). ויש שכתבו למעשה שלא לערב בכוח (ב"ח, מ"א, א"ר, מ"ב עז), כי הרמב"ם בהלכותיו חזר בו ממה שכתב בתשובותיו, וכתב לגבי חרדל שאסור ללוש אותו בכוח.

ו,ב – האם יש היתר ללוש מאכל שנתבשל ולא נתמעך

לפי סברת הבאו"ה (שכא, יד, 'שמא'), דבר שכבר נאפה או נתבשל, אין בו יותר איסור בישול אלא תיקון אוכל בעלמא. וכעין זה כתב החזו"א נח, ט, 'סימן', שטעם ההיתר לערבב את התבשיל (שכתבו הרמב"ם והשו"ע), הוא משום שהבישול הפקיעו מאיסור טחינה ולישה, שכבר גמר הכנתו, עד שאין הלישה בו נחשבת כמלאכה אלא תיקון מאכל בעלמא. אולם מדברי הרמב"ם לא משמע כך, אלא רק תבשיל שנתמעך ונתרכך מותר ללוש, אבל אם למשל יבשל תפוחי אדמה, אסור יהיה לרסקם ולערבב אותם עם רוטב, הואיל והם רק נתבשלו ולא נתמעכו. וכן דעת רשז"א (כמובא בשש"כ ו, הערה כב), והלש"ב יב, 41. ואף דעת הבאו"ה אינה ברורה לגמרי, שכן כתב שם עוד הסבר. ועיין לעיל יב, ה, ח.

ו,ג – נתינת רוטב לתבשיל שהתייבש ולישתם

הסתפק החזו"א נח, ט, לגבי גריסים שהתייבשו, אם מותר להוסיף בהם משקה ולערבם. ובשש"כ ח, הערה עה, העיר שמדברי באו"ה שכא, יד, 'שמא', נראה שמותר, כי ההיתר בזה מפני שאינו יוצר דבר חדש אלא הוא תיקון אוכל בעלמא. וכך סיכם בארח"ש ו, יג, הערות כו-כח, והוסיף שאם עוד נותרה רטיבות בתבשיל, בוודאי מותר לכו"ע להוסיף רוטב.

ובהלש"ב יג, יד, 21, סובר שאין להתיר ללוש כדרכו עפ"י סברת הבאו"ה, הואיל והוא התיר רק בקלי ובשינוי של מעט מעט. ולכן כתב שאם האורז התייבש לגמרי, מותר לתת בו רוטב בגיבול שתי וערב. ואין להחמיר שלא לערב בו מים, שהואיל וניתנו בו מערב שבת והתייבשו הרי זה כמאכל שלא ניתן להכינו מערב שבת, ונוהגים לסמוך על ריבר"י שכך דעת רוה"פ וסתם שו"ע. ואם התבשיל הוא פירה שהתייבש, כיוון שלא התייבש לגמרי, עובדה שנותר מדובק, יוסיף משקה ויערב ורק יקפיד שלא יטרוף כדרכו כדרך חול.

ו,ד – לישת פירורי ביסקוויטים

כתבתי: מותר לערב פירורי עוגה בגבינה או חלב, ובתנאי שילוש אותם בשינוי של שתי וערב ולצורך אכילה סמוכה. שכן י"א שאין לישה אחר לישה, ופירורי עוגה אלו כבר עברו לישה לפני שנאפו. ועוד, שהם ראויים לאכילה, והרי הם כקלי, שהקילו ללושם לישה עבה בשינוי (שו"ע שכא, יד, מ"ב נה, ועיין בבאו"ה 'שמא', שציטטתי לשונו לעיל יב, ה, ח). וכ"כ בהלש"ב יג כד. ואמנם במנו"א ח"ב ט, ח, כתב שלדעת הי"א בשו"ע שכא, טז, שפסק כרבי, אסור, וכדין קלי. אך כפי שכתבתי לא דק, כי גם המ"ב שחושש לדעת הי"א היקל בקלי.

ו,ה – לישת קמח מצה

לדעת הט"ז שכא, יא; ח"א יט, ג; מ"ב נז, אסור ללוש קמח מצה. והטעם, שלישתו נתבטלה. וכ"כ תהילה לדוד (כ, וכג). וכעין זה כתב באגלי טל ס"ק יד. (ומסתבר שיסכימו שמותר ללוש פירורי עוגה וביסקוויטים שהלישה שבהם לא נתבטלה).

לעומת זאת, יש שנטו להתיר ללוש בקמח מצה, מפני שלא נתבטלה ממנו לגמרי הלישה הראשונה. וכ"כ ערוך השולחן שכא, כ: "ולענ"ד היה נראה דמצה כתושה קילא מקלי, שהרי כבר נילושה פעם אחת, וכשם שאין טחינה אחר טחינה כך אפשר אין לישה אחר לישה וצ"ע". ולכך נטה בשו"ת מהרש"ם ח"ז, סוף תשובה ז. ובהלש"ב יג, כד, מסיק שקמח מצה ופירורי ביסקוויט דינם לכל הפחות כקמח קלי, ומותר ללושם על ידי שינוי של מעט מעט ולאוכלם מיד. שכל הטעמים שיש בקלי יש בזה. ובנוסף לכך, יש אומרים שאין לישה אחר לישה, והם הלא כבר נילושו בעבר.

וכיוון שהוא ספק, מותר ללוש קמח מצה בשינוי, וכ"כ בהערה 11.

ו,ו – האם מותר ללוש פרי במימיו עצמו

כתב בשש"כ ח, ג (והערה ב), שאין בזה איסור, כי אינו מחבר שני דברים. אמנם בהערה יג, נראה שנשאר בצ"ע. ובהלש"ב יג, יז, כתב שהב"ח (סי' רנב) אוסר ללוש דייסה מריפות, אף שהיא נילושה במימיה עצמה. ובתהלה לדוד יב, וכא וכט, כתב בתחילה שאסור, ואח"כ חזר להסתפק הואיל ואינו מחבר גופים נפרדים, שכן מלאכת טוחן עושה מגוף אחד גופים נפרדים, ומלאכת לש מחברת גופים נפרדים. ובהלש"ב הביא תימוכין לאסור מדעת החזו"א (נז) שאסר למעוך בננה מדין טוחן, למרות שנשארה מדובקת, וכמו כן יש בזה לש. אמנם כתב שהחזו"א עצמו נטה לומר שאין בזה איסור לש. וכ"כ בארח"ש ו, י, בשם חזו"א נח, ט, 'נראה', שפרי שרוסק בערב שבת, מותר בשבת לערבבו היטב ולגבלו אף שהוא מתדבק על ידי לחותו הטבעית.

והואיל ויש בדבר ספק, אפשר ללוש אותו בשינוי של שתי וערב.

ו,ז – חרדל שנילוש במימיו מע"ש האם מותר להוסיף בשבת נוזלים ולערבבם

הובאו בזה שתי דעות בשו"ע שכא, טו-טז, וכך הוא הפירוש המקובל בשו"ע כמבואר בדרישה (שכא, ד), ט"ז, א"ר ופמ"ג, והובא במ"ב נח.

לדעת סתם שו"ע, אם לשו בערב שבת את החרדל במימיו, וכן שחליים ושום שדכו אותם במימיהם, מותר בשבת להוסיף בהם משקים וללוש אותם, ואפילו היא בלילה עבה, רק ישנה שיערבב בנחת (כדי שלא יראה כדרך חול). ופירש בשבה"ש בשם אגלי טל (סק"ט יג), שלריבר"י מלאכת לש היא עשיית גוש, וכיוון שכבר נעשה הגוש מערב שבת, זה שמוסיפים ללוש אותו אינה מלאכה (ועיין בהלש"ב יג, 15-16).

ולי"א שהובא בסעיף טז, שסוברים שהלכה כרבי, אסור להוסיף משקים, אלא מותר ללוש אותם רק במימיהם, כפי שנילושו בערב שבת. וכן דעת הרמ"א עפ"י התרומה והראשונים הפוסקים כרבי, שאם לא עירו את המשקים לפני השבת, אסור ליתנם בשבת, כי נתינתם נחשבת לישה. אבל אם נתנו בהם משקים בערב שבת, מותר אף להוסיף עליהם וללושם בשינוי של עירוב בנחת. וכ"כ בהלש"ב יג, י, שמנהג אשכנז.[4]

ו,ח – נילוש בנוזלים אחרים מע"ש מותר להוסיף בו נוזלים ולערבבם

אם החרדל וכיוצא בו נילוש עם עוד משקים, לכל הדעות יהיה מותר להוסיף עוד משקים וללוש, כ"כ במ"ב שכא, סד. אלא שילוש בשינוי. ובמ"ב שכא, סה, ובבאו"ה 'דוקא', מבואר עפ"י הט"ז וא"ר, שגם אם נתן מעט משקים מועיל להוסיף הרבה משקים. וביאר שגם המ"א מסכים לכך.

ו,ט – איזה חומרים מותר להוסיף לעיסה שנילושה בע"ש

למדנו שמותר להוסיף על מה שנילוש בערב שבת (לדעה הראשונה גם אם נילוש במימיו, ולדעת י"א רק אם נילוש בעוד משקים) משקים נוספים וללושם בשבת, למרות שהעיסה הנילושה היא עבה ותישאר עבה אחר תוספת המשקים. השאלה האם מותר להוסיף בעיסה זו גם חומרים יבשים.

כתב בשו"ע שכא, טז: "וכן שום שדכו מערב שבת, למחר נותן פול וגריסין, ולא יטרוף אלא יערב". הרי שגם חומרים מוצקים מותר. והטעם שאין לישה אחר לישה. אבל נראה שאסור להוסיף עוד קמח. והטעם לכך, שאיסור לישה הוא דיבוק חלקיקים יבשים זה בזה, וכאשר הוא מוסיף קמח וכיוצא בו הרי שהוא מדביק את החלקיקים זה בזה בעזרת הנוזלים שבעיסה, אבל כשהוא מוסיף פול וגריסים, הוא אינו מדביק אותם זה בזה אלא רק מערב אותם בעיסה להוסיף בה טעם. וכן מותר להוסיף לעיסה תבלינים, כגון פלפל שחור ופפריקה, כי אין מגמתו להדביק את התבלינים זה בזה אלא להוסיף טעם בעיסה. וכ"כ במנחת איש ד, נד, 98.

ו,י – דעת באו"ה בהיתר חרדל

אף שבמ"ב נח, הביא את הפירוש המקובל להלכה, בבאו"ה תמה על דברי השו"ע, ופירש שהתירו ללוש את החרדל בשבת (שבת קמ, א), כי מוסיפים בו עוד משקים ועושים אותו עיסה רכה, ואין זה לש אלא להיפך החלשת גיבוש העיסה. אבל כמדומה שגם הבאו"ה מודה שאין זו דעת השו"ע, שאם כן מדוע הי"א שהובא בסעיף ט"ז חולק על כך, אלא שכך ביאר את סוגית חרדל ואת דעת הרמב"ם (ובזה סרה תמיהת שבה"ש ב"ר לט, על המ"ב).

ו,יא – עיסה שנילושה ואח"כ צפו חלק ממימיה

מוסכם על הכל שעיסה שנילושה היטב מערב שבת, ובמשך הזמן נפרדו חלק ממימיה והם צפים מעל, מותר לערבם שוב, שאחר שנילושה בהם אין בהם עוד לישה. וכ"כ בארח"ש ו, ז. וכ"כ בהלש"ב יג, יב, והביא לדוגמא חמאת בוטנים. דוגמא נוספת – סלט חצילים.

ו,יב – סובין וגרנולה בלבן, וסוכר וקקאו בגבינה

בארח"ש ו, מב, היקל לערבב סובין בגבינה בעיסה עבה על ידי שינוי, משום שאי אפשר להכין את התערובת הזו לפני שבת, כי טעמה יתקלקל. אבל כפי שלמדנו (לעיל יב, ג, ב), מטעם זה אין להתיר אלא בדוחק, מפני שלרמב"ם ודעימיה, דבר שגיבולו אסור מהתורה, אסור ללוש בשינוי (ובארח"ש נמשך אחר החזו"א שסבר שהרמב"ם יחיד בדעתו, עי"ש ו, הערה ז). וכיוון שאין צורך לעשות עיסה עבה, אין להקל בזה. אולם האיסור רק כאשר הסובין מרובים ונדבקים זה לזה, אבל אם הם מעטים, ואינם נדבקים זה לזה אלא רק נדבקים לגבינה, אין בזה לישה. וכן דין גרנולה. וכן דין עירוב סוכר וקקאו בגבינה.

ו,יג – תות שדה ובננה בשמנת

אף לדעת המחמירים בסלט חתוך דק, מותר לערב חתיכות תות שדה ובננה בתוך שמנת, כיוון שאינם קצוצים דק. ואם הם קצוצים דק אבל נותנם בתוך הרבה שמנת, כיוון שחתיכות הפרי אינן נדבקות אלא מתפזרות בתוך השמנת, לכל הדעות מותר (ארח"ש ו, לו). ואם יהיו מרוסקים מערב שבת, אסור לערבם במעט שמנת. ובמנחת איש ד, מז, התיר כשישנה בגיבול. וכפי שכתבתי בעיסה עבה אין סומכים לכתחילה על שינוי (והוא נמשך אחר החזו"א, שסובר שדעת הרמב"ם שאוסר בשינוי דעת יחיד). לעניין סוכר וקקאו בגבינה ועלי תבלין בגבינה עיין בהלש"ב יג, לב, וארח"ש ו, לט.

ו,יד – עירוב שתי עיסות

בשש"כ ח, הערה ז, כתב עפ"י פמ"ג מש"ז שכא, יב, שיש איסור לישה בעירוב דבש ושומן. ועפ"י זה פסק (ח, טז) שאסור לערב דבש בגבינה, גם אם כוונתו לאוכלו לאלתר. ובאג"מ או"ח ד, עד, התיר.

בארח"ש ו, הערות כ-כא, הזכיר את שתי הדעות, וכתב שגם הר"ן קרליץ מתיר. ועוד צירף סברה להתיר, עפ"י מה שכתב בבאו"ה שכא, יד, 'שמא', שמאכל שכבר מוכן לגמרי לאכילה, אין איסור ללוש אותו אפילו במים, הואיל וזה תיקון אוכל בעלמא ולא מלאכה שיוצרת דבר חדש. וכבר למדנו שרוה"פ חולקים על כך. ולמעשה כתב בארח"ש ו, מד, שאין לערב גבינה בדבש. וגם בשש"כ ח, הערה י, ביאר עפ"י רשז"א שגם כדי לאוכלם לאלתר אין היתר ללושם, אבל בסוף כתב שאפשר שדבר שרגילים ללוש בעת אכילתו, נחשב כתיקון אוכל ולא מלאכת לישה.

ובאג"מ (או"ח ח"ד עד, לש ח) כתב, שאין בזה איסור. וכנראה שסברתו משום שאיסור לישה הוא רק בחומר יבש עם נוזלים. ובהלש"ב יג, יח, 25, כתב בשם ריש"א, שאם תיווצר בסוף עיסה רכה, אין שום איסור. ואם עירב עיסה עבה ברכה, מותר ללוש בשינוי. שכן מצד אחד אינו גרוע מחרדל שלשו מבעוד יום, שמותר להוסיף בו מים וללושו. ומנגד אולי יש לחוש שהעיסה הרכה תיחשב כמשקים לעומת העיסה העבה. לפיכך ילוש בשינוי.

וכן נראה למעשה, שמותר לערב בשינוי שתי וערב, שכן למדנו שיש מתירים תמיד בשינוי, ובכל אופן הוי בכך ספק דרבנן. ובנוסף לכך יש מתירים לאלתר, ואולי לאלתר זה דרך אכילה ואף לאוסרים מותר לאלתר.

ו,טו – מיעוך פת ועוגה

כתב בשה"ש בהקדמתו למלאכת לש ט, שאין בזה איסור. ובשש"כ ח, הערה יג, כתב בשם רשז"א שאין זה פשוט להיתר, שהרי פירורי הלחם מתחברים מהלחות שבהם, עי"ש. ונראה להתיר הואיל ואינו מקבץ דברים חדשים. ויש לצרף את הסוברים שאין לישה בדבר מבושל וכן הדין באפוי, ואין בזה ספק דאורייתא, הואיל וזו לישה משונה.


[4]. במנו"א ח"ב ט, ט, 32, ביאר אחרת את המחלוקת. שלדעת השו"ע, עפ"י רי"ף, רמב"ם ורא"ש, שכתבו את סוגיית החרדל בסתם, כיוון שהחרדל, שחליים ושום, ראויים לאכילה גם קודם לישתם, ואינם טעונים בישול או אפיה, הרי הם כקמח קלי, ואין בהם איסור לישה מהתורה. ורק חכמים חייבו שילוש בנחת. ולדעת הי"א (שגם סוברים כרבי), למרות שהם ראויים לאכילה שייך בהם איסור לישה, ובקלי התירו כי הוא נאפה, אבל הם שלא בושלו, יש בהם איסור לישה, ורק אם נתן בהם משקים לפני שבת, מותר יהיה ללושם. אולם לרוה"פ אין להסביר כך את דעת סתם שו"ע, כי אין היתר לישה בדברים שראויים לאכילה.

ז – דינים שונים

ז,א – סחיטת משקים מהתורה ומדרבנן

אסור להכין מנה חמה של פירה, שכן שפיכת המים היא הלישה. ובקוסקוס מתעורר ספק, שכן לא ברור אם חלקיקיו נדבקים, ויש להתיר כי הוא דבר שאינו מתכוון. בנוסף לכך, הואיל ונתבשלו אפשר לומר שדינם כקלי, וכדברי באו"ה שכא, יד, 'שמא'. לפיכך נראה שדי שישנה בבחישה, שאין בזה טורח גדול. אבל אין צורך להפוך את סדר נתינת המשקים, מפני שנראה יותר שאין בזה לישה, ובנוסף לכך לדעת רוה"פ אין איסור בנתינת המים. וכן באיטריות יבחש בשינוי. (ועיין לעיל בדין נתינת רוטב לתבשיל שהתייבש לגמרי שהחזו"א הסתפק, ולמעשה כתבתי שמותר, ויבחש בשינוי).

ויערה את המים החמים מכלי שני, שהמנה חמה תהיה כלי שלישי, ועירוי מכלי שני אינו מבשל. אמנם אם ידוע שהוא מקלי הבישול (ורוב מוחלט של המאכלים אינם ידועים כקלי הבישול), אסור לערות עליו מכלי שני אלא מכלי שלישי.

ז,ב – פודינג וג'לי

גם בהלש"ב יג, לט, הביא את דברי האג"מ או"ח ח"ד עד, לש ז, לגבי פודינג, והמשיך לבאר זאת גם לגבי ג'לי. וכ"כ במנו"א ט, טו, והוסיף לגבי ג'לי, שהואיל והוא מתקשה לאחר זמן הוי גרמא באיסור לישה דאורייתא, שאסור מדרבנן. ויותר נראה שזה איסור דאורייתא, וכמבואר לעיל יב, ג, ו.

ז,ג – לישה בירקות חתוכים שאינם נעשים כדייסה

לדעת מהרש"ל וב"ח, אם אינם נעשים גוש ככדור, אינו נחשב לש. ואילו לט"ז שכא, יב, גם בירקות חתוכים דק דק כדוגמת צנון ומלפפונים שייך לש. וכ"כ מ"א כג, וח"א כט, ומ"ב סח. ואם ירצה לעשותו, יתן את המשקים בערב שבת ואזי יכול להוסיף בו מים ולגבלו בשינוי בשבת. ועיין בהלש"ב יג, כח, וארח"ש ו, לב-לו. וכתבתי להקל, שכבר למדנו בהערה 8, שבמקום שיש ספק מותר ללוש בשינוי.

ז,ד – סלט ביצים וטונה

בשש"כ ח, כח, מיקל ללוש בשינוי גם כשנעשית כעיסה, שהתיר לרסק ביצה ותפוחי אדמה (מבושלים ורכים) במזלג. וכתב בהערה צב שכך מנהג העולם והביא צדדים שונים להיתר: שבתהלה לדוד שכא, כב, וכה, כתב שכל שהוא מכין לצורך אכילה סמוכה, נחשב מעט מעט, והרי זה שינוי שמותר לדעת הרבה פוסקים. ועוד שבא"א תנינא שכא, כתב שכל שהביצה אינה מפוררת כקמח אין בה לישה (אולם בסוף סיים שכאשר החלמון מתפורר יש להיזהר שלא לערבבו, לפיכך אין בדבריו סיוע). ומהרשז"א שמע שהואיל ואינו מעוניין שיהיו ממש גוש אחד, אלא רק לערבב, אין נחשב מהתורה כעיסה עבה. ולהבנתו סלט ביצים אינו ממש עיסה, ולכן לרש"ל אין בזה איסור. ולדעתו גם המחמירים בירקות קצוצים יקלו בזה, משום שהביצה מבושלת ומוכנה לאכילה, והבצל והשמן הם רק תבלין, ולכן יש מקום לומר שאין בה איסור לישה (עפ"י באו"ה שכא, יד, 'שמא', ועיין לעיל בהרחבה על כך). ולכן אין לערער על המנהג. ועוד יש להוסיף, שאם יכין את הסלט סמוך לאכילה, הרי שלדעת הרשב"א אין בזה לישה (הגרע"י צירף סברת הרשב"א, וכ"כ במנו"א ח"ב ט, יט). אמנם נלענ"ד שמנהגם היה לעשות סלט ביצים שאינו קצוץ מאוד כעיסה אחידה, ואולי בדורנו נעשו מפונקים ועושים סלט קצוץ מאוד כעיסה אחידה, ואף שרוב הסברות להקל קיימות גם בזה, מ"מ טוב להחמיר שלא לעשות את הסלט כעיסה אחידה. וכעין זה כתב הלש"ב יג, לא.

וכתבתי ללוש בשינוי שתי וערב, ובדרך כלל כשילוש בשינוי כזה העיסה לא תיעשה אחידה, אמנם אין זה מעכב שלא תיעשה העיסה אחידה ושלא יעשה את הסלט קצוץ מאוד, שהואיל ויש מקילים גם בעיסה עבה ללוש אותה בשינוי, הרי הוא ספק ספיקא ואפשר להקל. גם במנחת איש ד, מא-מב, היקל בשינוי. (אמנם אם הוא מערבו בשמן במקום מיונז, חשש לכתחילה לדעת רבי).

ז,ה – הדבקת שיניים תותבות

ישנה אבקה המיועדת להדבקת שיניים תותבות לחניכיים, שמפזרים אותה על גבי השיניים התותבות, ואח"כ כשנותנים אותן לפה, האבקה נרטבת ברוק ומדביקה אותם. ולדעת שש"כ יד, מ, וארח"ש ו, נו, הדבר אסור בשבת משום לישה. בשבט הלוי ד, לב, התיר. וכן התיר בציץ אליעזר (טו, כה), ובילקוט יוסף (שיד, יז) בשם אביו, משום שלישה זו אינה מתקיימת אפילו יום. ואפילו אם נאמר שיש בזה איסור לישה דרבנן, לישה מדרבנן מותרת ע"י שינוי ואין לך שינוי גדול מזה. וכך מבואר להלן יד, ז.

ח – סחיטת פירות

ח,א – סחיטת משקים מהתורה ומדרבנן

במשנה (שבת קמג, ב): "אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין". ובגמרא (קמה, סע"א): "אמר רב חייא בר אשי אמר רב: דבר תורה – אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד. וכן תני דבי מנשה: דבר תורה – אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד". אבל שאר פירות, כדוגמת תותים ורמונים, שלפעמים רגילים לסחוט, אסור לסחוט מדרבנן.

יש אומרים שרק שמן ויין נחשבים משקים (כמבואר במשנה תרומות יא, ג)[5], ולכן רק בהם יש איסור סחיטה, אבל בשאר פירות, אין למיץ היוצא מהם חשיבות של משקה, והסוחטם הרי הוא כמפריד אוכל מאוכל, וחכמים אסרו לסוחטם. כך כתבו ר"ן, אגלי טל ס"ק טז, וערוה"ש שכ, י. וכך משמע מהרמב"ם ח, י; כא, יב, ושועה"ר שכ, א. ויש אומרים שכל פרי שרובו הולך לסחיטה, איסור סחיטתו מהתורה. וכך דעת רש"י, רשב"א, ריטב"א. ולכך נטה חזו"א נה, ד. וכן ריש"א והלש"ב יא, טו. (ועיין בהלש"ב יא, 23, שביאר שאין צורך שיסחטו את רוב הפירות אלא כל שפירות רבים נסחטים איסורו מהתורה).

ורבים הורו כשיטה הסוברת שרק בזיתים וענבים איסור הסחיטה מהתורה, שרק מהם יוצא משקה חשוב (הליכות עולם ח"ד יתרו א; שש"כ ה, הערה יט; מנו"א ח"ב ו, ח; פס"ת שכ, ב, ועוד רבים).

ח,ב – שאין בורר בסחיטת משקים

מבואר בשו"ע שכ, ז, שמותר לסחוט כבשים ושלקות לצורך גופם. וכתב במ"א שיט, טז, שאין בזה איסור בורר כי "במין אחד לא שייך ברירה… וכן משמע בסימן שכ, דלא אסרו סחיטה משום בורר, שהכל מין אחד".

ח,ג – מותר לסחוט ענבים לתוך מאכל

שבת קמד, ב: "אמר רב יהודה אמר שמואל: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה". וכן פסקו רי"ף, רמב"ם (ח, י), תוס', ועוד ראשונים. וכ"כ בשו"ע שכ, ד. אמנם לדעת ר"ח אין דברי שמואל להלכה. והרא"ש פסק בפירושו כשמואל, וכדעת שאר הראשונים, אולם בתשובה (כלל כב, סי' א) כתב שהמחמיר תבא עליו ברכה. ויש שחששו לזה לכתחילה, וכמו שכתב בהלש"ב יא, כא, שהמחמיר שלא לסחוט ענבים ופירות הדר שרגילים לסחוט, תבא עליו ברכה. ולמעשה הלכה כדעת המקילים.

ח,ד – האם אפשר שחלק מהמשקים יזובו לצד

כתב בשו"ע (או"ח תקה, א) שמשקה הבא לאוכל מותר באחד משני אופנים – או שבא לתקנו אף על פי שלא נבלע בו, או שיבלע בו אע"פ שאינו מתקנו. בארח"ש ד, הערה כו, הביא דוגמא לסחיטת לימון על דג, שאף שהלימון זב על גביו ונשפך מעט בצדדים, כיון שבא לתקנו מותר.

וכשסוחט משקה לתוך אוכל אבל אינו מתקנו, כתבו כמה אחרונים שמספיק שרוב המשקה ייספג באוכל, כ"כ פמ"ג תקה מ"ז ב; מאמ"ר ג (ודייקו כך גם מהט"ז תקה, ה); מ"ב ה; וכ"כ שש"כ ה, ג. לעומתם, החיי אדם (פא, ג) והחזו"א נו, א, החמירו להצריך שכל המשקה יבלע באוכל. וכ"כ במנו"א (ח"ב, ו, 30), שכל שהמשקה צף על גבי האוכל אינו נחשב סחיטה לצורך האוכל. וכ"כ בהלש"ב יא, כ, כיוון שבלאו הכי יש אומרים שאסור לסחוט משקה לתוך אוכל אלא אם כן הכוונה לתקן את האוכל שבתוכו המשקים נספגים.

ח,ה – לימונים

כתבו כמה ראשונים שלימונים דינם כפירות שאין רגילים לסחוט למימיהם, הואיל ומשתמשים במיץ לימון לצורך טיבול מאכלים, ולכן מותר לסוחטם אפילו למימיהם, כדין פרישים ועוזרדים. כ"כ שו"ת הרא"ש כב, ב; רי"ד; תניא רבתי; טור ועוד.

אלא שתמה הב"י על מנהג מצרים שנהגו לסחוט לימונים לצורך עשיית משקה לימונדה? ותירץ ב' תירוצים: א) הואיל ואין רגילים לשתות את מיץ הלימון לבדו, מותר לסוחטו כדין פרישים ועוזרדים. (וקשה שגם שמן אין שותים והוא נועד להטעמת מאכלים, ואולי מרוב חשיבותו גם כשנועד להטעמה, יש לו חשיבות כמשקה, ונראה שזה שהוא משמש לעיתים לסיכה אינו מחשיבו כמשקה. וצ"ע).
ב) אפשר שאין איסור כאשר סוחטים לתוך משקים (אבל אם היו סוחטים אותו לעצמו, כדי לעשות אח"כ לימונדה, משמע שהיה אסור). ופסק בשו"ע שכ, ו: "מותר לסחוט לימונים".

והרבה אחרונים כתבו שעיקר ההיתר כטעמו הראשון של הב"י, שפרי שאין שותים את הנסחט ממנו לבדו מותר בסחיטה. כ"כ הרדב"ז א, י; מ"א שכ, ח; שועה"ר י; תו"ש יב; א"ר ד; גר"א טו; ערוה"ש יז, ועוד. ואם כן גם היום מותר לסחוט לימון הואיל ואין שותים את המיץ לבדו. וכ"כ ט"ז ה; שולחן שלמה ה; פתח הדביר ב; עיקרי הד"ט יד, צג; אגלי טל דש טז; בני ציון ליכטמן שכ, ט; לוית חן נז; אור לציון ח"ב לב, ב.

לעומת זאת כתב בח"א יד, ד, שהואיל ורגילים לסחוט המוני לימונים לצורך משקה, יש לחשוש לאיסור תורה. וכיוצא בזה כתב במור וקציעה. וכתב בח"א שגם לתוך סוכר אין לסחוט את הלימונים, וכ"כ החזו"א נו, ז, וביאר שהטעם, שהואיל והלימון הנסחט יגיע לבסוף למשקה, הרי הוא כסוחט למשקה. וכ"כ בקצות השולחן קכו, בדה"ש כה.

ולדעת רוב הפוסקים, העצה הנכונה לסחוט את הלימון לתוך סוכר, ואח"כ לערב בתוך מים את הסוכר עם מיץ הלימון שבו ולהכין לימונדה. יש מהם שסוברים שכך צריך לעשות מדינא, שאם יסחט את הלימון למים יעבור באיסור, וכפי שכתב במ"ב כב, שיש להחמיר מפני שהלימונים כתותים, שאסור לסוחטם למימיהם מדרבנן. וכ"כ חסד לאלפים ב; בא"ח יתרו ה; שביתת השבת בא"ר מז; קיצור שו"ע פ, יב; שש"כ ה, ב; שבט הלוי ח"א, פו, ב; אז נדברו א, טז; מנו"א ח"ב, ו, 40. ובהלש"ב יא, 27, הוסיף שמצינו כמה ראשונים שחלקו על עיקר דינו של הרא"ש שהתיר לסחוט לימון לצורך טיבול. ויש סוברים שמעיקר הדין הלכה כב"י, שמותר לסחוט לימונים גם למשקה, אבל כדי לחוש לדעת המחמירים, הורו לסחוט את הלימון לתוך סוכר, וכ"כ הרדב"ז א, י; ערך לחם למהריק"ש; חיד"א במחזיק ברכה ב; ועוד.

כתב במנו"א (ח"ב ו, 41) שרק לימונים התירו לסחוט על סוכר, אבל הרוצה את מיץ התפוזים או את מיץ האשכוליות, אסור לו לסוחטם על סוכר ולערבם במים. משום שהמתירים בלימון צירפו את הטעם הראשון של הב"י שפרי שלא שותים את מימיו בפני עצמו מותר לסחוטו. וצ"ע.

ח,ו – מותר לאכול אשכולית בכפית

באז נדברו ב, יג, החמיר, כי תוך שהוא לוקח מהאשכולית בכף הוא סוחט, וזוהי דרך סחיטה ולא כלאחר יד, ובנוסף לכך, אחר שהוא גומר לאכול את האשכולית הוא שותה את המיץ, הרי שהוא רוצה בכך.

לעומת זאת בשש"כ ה, יב, התיר לחתוך אשכולית לרוחבה ולאוכלה בכפית. והטעם שהוא פסיק רישא בשני דרבנן: האחד, שאין איסור תורה בסחיטת אשכולית, השני, שהסחיטה כלאחר יד. ולמדנו במ"ב שטז, טו, ושעה"צ יח, שפסיק רישא בשני דרבנן בדבר שאינו מתכוון אליו – מותר (וכתב בשם רשז"א שהמיץ אינו מופרש אלא נשאר מעורב בפרי). אמנם אם ילחץ על האשכולית כדי להוציא בכף את המשקה – הרי הוא סוחט ואסור. וכ"כ בקצה"ש קכו, בדה"ש יד, ואג"מ או"ח ד, טז (סוף התשובה). וכ"כ בהלש"ב יא, כו, בשם ריש"א; אשמרה שבת (ח"א ע' קעו); וארח"ש ד, לא (ועי"ש ד, כח). וכ"כ בילקוט יוסף שכ, הערה י (והוסיף שיש מתירים פס"ר דלא ניחא ליה אפילו בדרבנן אחד בלבד). ועוד צירף את דברי הרשב"א שסחיטה כדי לאכול לאלתר מותרת (שכ"כ בלוית חן ע' עט, שיש לצרפו).

ח,ז – האם מותר לשתות את המיץ שנותר מאשכולית וסלט פירות

כיוון שפירות אלו נועדו לאכילה, הרי דינם כמבואר במשנה (שבת קמג, ב), לפי דעת ר' יהודה שהלכה כמותו, שפירות שנועדו לאכילה וזבו מהם משקים, מותרים. וכ"כ בילקוט יוסף שכ, כב; קנין תורה בהלכה ו, יח; מנחת איש ב, לג; ארח"ש ד, כח-כט. (והוסיף שגם אם חתך ענבים בסלט פירות, אם המיץ שנותר מן הסלט מועט, מותר לשתותו).

אולם בהלש"ב יא, כח, החמיר עפ"י ריש"א להחשיב פירות הדר כזיתים וענבים (שם יא, טו), שגזרו חכמים שלא לשתות את המיץ היוצא מאליו מפירות שנועדו לסחיטה (שבת קמג, ב). אמנם כתב עפ"י ריש"א, שכל זה בתנאי שנותר אחר האכילה מיץ שיש בו חשיבות, אבל אם נותר רק מעט משקה בצלחת, הרי הוא טפל לאוכל ומותר לשתותו. ובתותים ומלונים וכיוצא בהם, גם אם נותר הרבה מיץ, מותר לשתותו, כדין פירות העומדים לאכילה, שמותר לשתות משקים שזבו מהם.

ח,ח – מציצת פרי

לרא"ם (יראים רעד) אסור, לשיבולי הלקט (סי' צ) מותר, דאין דרך סחיטה בכך, ואין חשיבות למשקה שבתוך פיו. וכתב א"ר, שנכון להחמיר בזיתים וענבים. וכ"כ מ"ב שכ, יב, ופירש שזה דווקא כשאינם בתוך פיו, אבל בתוך פיו ודאי מותר למצוץ, כי הוא דרך אכילה. וכ"כ בילקוט יוסף שכ, י.

ח,ט – סחיטת בוסר לתוך אוכלים לצורך אכילה לאלתר

בשו"ע שכ, ה, הביא שתי דעות, לי"א מותר לסחוט בוסר לתוך אוכל, ולר"ת אסור. ומשמע שהעיקר לדעתו כר"ת שאסר. וטעם האיסור, כי הבוסר אינו ראוי לאכילה והרי הוא בורר אוכל מפסולת. לפי"ז כתבו עולת שבת וט"ז, שלצורך סעודה לאלתר מותר. והמ"א החמיר, כי ההיתר לאלתר הוא שכך דרך אכילה, אבל בבוסר כך היא דרך ברירתו. וכתב במ"ב יט, שנכון להחמיר, על פי המבואר בנשמ"א (יד, ג) שהובא בבאו"ה 'לאכול', שהאיסור משום דש, ובדש אין היתר לאלתר. אמנם אם הבוסר ראוי קצת לאכילה, כתב במ"ב יט, שאין למחות ביד הסומך על עולת שבת וט"ז.

ובלוית חן נו, כתב שהעיקר כדעת הט"ז, שכן רבים סוברים שגם בדש מותר כדי לאכול לאלתר (רשב"א, תרומה, סמ"ג, סמ"ק). ועוד שגם דעת הי"א אינה נדחית, וכמה אחרונים כתבו שגם לשו"ע אפשר לסמוך עליה. וכ"כ שכנה"ג. וגם הרמב"ם בשו"ת פאר הדור רכו, כתב כן. לפיכך אף שלא נקל כי"א הראשון, מ"מ לשם אכילה לאלתר מותר, כדעת הט"ז.


[5]. משנה תרומות יא, ג: "אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא סתוניות חומץ ושאר כל הפירות אין משנין אותם מברייתן בתרומה ובמעשר שני אלא זיתים וענבים בלבד. אין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים, ואין מביאין בכורים משקין אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים, ואינו מטמא משום משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים, ואין מקריבין על גבי המזבח אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים".

ט – איסור כבישה ומליחה במאכלים

ט,א – עיבוד וכבישה במאכלים

שבת עה, ב: "אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד. רבא אמר: אין עיבוד באוכלין. אמר רב אשי: ואפילו רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי ליה לאורחא (לדרך), אבל לביתא – לא משוי איניש מיכליה עץ". ונחלקו הראשונים כמי הלכה. יש אומרים שעיבוד אוכלים אסור מהתורה, והראייה שרב אשי דן בדברי רבה בר רב הונא. וכך דעת רי"ד (בתוספותיו ופסקיו), וריא"ז (הלכה ג, ג). וכן דעת ר"ן, ורשב"א (עיין בירור הלכה שם).

ולדעת רוב הפוסקים, הלכה כרבא שאין עיבוד באוכלין. וכן דעת ר"ח, רמב"ם (יא, ה), וכך משמע מהרי"ף שלא הזכיר דין עיבוד באוכלים. וכ"כ מאירי, ריטב"א, או"ז (ח"ב עג). וכן רש"י (ביצה יז, ב).

ואף שאין איסור מהתורה, כתב בתוס' 'אין', "אין להתיר מכאן מליחת אוכלין דאסור מדרבנן מליחה". וכפי שמבואר בגמ' שבת קח, ב, שאסור למלוח אפילו חתיכות צנון, אלא רק להטבילן במלח מותר. וכן אסרו מחמת זה להכין מי מלח. ובתוס' (חולין יד, א, 'ונסבין') מבואר, שגם בשר חי אסור למלוח מחמת זה. וכן דעת הרבה ראשונים, ומהם רש"י.

והרמב"ם סובר שאין איסור עיבוד במאכלים (יא, ה), ומה שאסרו חכמים למלוח אוכלים, מפני שזוהי כבישה, וכבוש כמבושל (כב, י. וכ"כ תוס' יו"ט).

הסבר החילוק בין הכנת מי מלח לסעודה אחת או יותר מבואר בעולת שבת שכא, א, ושועה"ר ג. בכלל המאכלים שאסרו חכמים למלוח, אסרו גם פולים ועדשים שבושלו בקליפתם, שהמלח מרכך את קליפתם (שו"ע שכא, ו).

ט,ב – מליחת בשר וביצה מבושלים

כתב בשו"ע שכא, ה, עפ"י שיבולי הלקט (סי' פח): "אסור למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת להניחה". שאז יש במליחתם כבישה, שעל ידי מליחתם הם משתמרים יותר. ולדעת מ"א וט"ז, אפילו אם הוא מתכוון לאוכלם בשבת, אם הוא מניחם כמה שעות, יש בזה צד של כובש ואסור. ולא"ר והגר"א, רק אם הוא מניחם לאחר שבת אסור, ואז האיסור כפול: א' הכנה מחול לשבת, ב' כובש. וכיוון שהדין דרבנן, בשעת הצורך אפשר להקל כא"ר והגר"א. וכיוצא בזה כתבו בשועה"ר ה, ומ"ב כא. ובבא"ח ש"ש בא טו, כתב להקל רק לצורך גדול, והביאו בכה"ח ל.

ט,ג – פיזור סוכר על תותי שדה והשהייתם כך

בקצוה"ש קכח, בדה"ש ב, כתב להחמיר, שכן גם אותם כובשים בסוכר לזמן רב. ורק פירות שאין דרך לכובשם בקופסאות שימורים מותר אף לסעודה אחרת. וכ"כ בספר יסודי ישורון ח"ד (ע' קעד). וכעין זה כתב בכה"ח שכא, יד, שאסור לתת שני שליש סוכר בשליש מים. ובלוית חן (עמוד צ-צא) כתב להתיר, שאין דין סוכר שווה למלח, שאינו מוציא את הדם מהבשר, ואין כובשים בו. וגם פירות שרגילים לשמר בקופסאות שימורים, אין זה מעשה של אדם יחיד בביתו, ואין לגזור על כך. אמנם פשוט שאסור להכין שימורים של פירות בסוכר, שיש בזה גם איסור מצד הכנה משבת לחול, וגם מצד האיסור לכבוש, שכבוש כמבושל.

י – צביעה במאכלים

י,א – צביעה באוכלים

שו"ע שכ, יט: "ליתן כרכום בתבשיל מותר ואין לחוש לו משום צובע, דאין צביעה באוכלים". ומקורו בשיבולי הלקט (פו), שכתב כך על פי רבי אליעזר ממיץ בספר יראים (סי' רעד). וכתב בדרכי משה (שכ, ב), שאמנם רבי אברהם מינץ, אסר לתת יין אדום ביין לבן, משום צובע. אבל מסיק, שלפי היראים גם זה מותר.

אמנם יש שהחמירו למעשה. רבי יעקב חאגיז בספרו עץ חיים סובר שעל פי הגמ' שבת עה, א, "שוחט משום מאי מחייב, רב אמר משום צובע", יש איסור צביעה באוכלים. ובח"א (נשמ"א כד, ג), ביאר שהיתר צביעה באוכלים כי אין רגילים לצובעם, אבל אומנים שצובעים אוכלים לצורך מכירתם, לפי הסמ"ג ויראים יש לחוש לחטאת, שכן לדעתם הלכה כרב. ודחה דבריו בבאו"ה שכ, יט, עפ"י או"ז, שמה שאמר רב שחייב משום צובע הוא על העור ולא על הבשר שבמקום השחיטה, וממילא גם לרב אין צביעה באוכלים.

ויש אומרים שאמנם במאכלים אין איסור, אבל במשקים אסור מדרבנן, כי זה דומה לעשיית 'עין צבע' האסורה מהתורה לדעת הרמב"ם (ט, יד). וכ"כ רב פעלים (ח"ג או"ח יא; ובן איש חי ש"ש פקודי ג-ד), והאלף לך שלמה (קלו), ור' חיים פלאג'י (לב חיים ג, עח), ועוד כמה אחרונים. לפיכך אסור לשפוך יין אדום לתוך לבן כדי לצובעו באדום, כדי שיהיה כשר לקידוש לכל הדעות. ונראה שגם למחמירים, האיסור הוא דרבנן, שהואיל והמגמה לאכול ולשתות, אין הצבע מתקיים. (ועיין במנו"א ח"ג יג, ח).

ויש להוסיף שגם למחמירים מותר לשפוך יין לבן לתוך אדום, שבזה אין ניכר שצובעו (רבי יעקב חאגיז בעץ חיים, חסד לאלפים שכ, ו, שעה"צ שיח, סה).

למעשה, לדעת רוב מכריע של הפוסקים אין צביעה במשקים, וכן מסוכם ביבי"א ב, כ, ויחו"ד ו, כג, שאין לחוש לדעת המחמירים. וגם כאשר המגמה להאדים את היין לשם קידוש, לא חש להקדים את האדום (חזון עובדיה ע' שמז), וכפי שכתב ד"מ שכ, ב. אמנם בילקוט יוסף שכ, ע' שעה, כתב שהמחמיר לשפוך הלבן לתוך האדום תבא עליו ברכה.

במ"ב שכ, נו, מחמיר כאשר המגמה שיקנו ממנו. ובזה מן הסתם הכל יודו, שהרי הוא גם מכין מקודש לחול. ובשעה"צ שיח, סד-סה, כתב שהעיקר שאין צביעה במשקים (לעניין שפיכת תמצית תה על מים), אלא שלכתחילה אם אפשר טוב יותר לערות את המים על התמצית, לצאת ידי החוששים לצביעה. ויתכן שכאשר המגמה לצבוע את המאכל או המשקה, כדוגמת יין לקידוש, יש יותר מקום להחמיר. ובשש"כ יא, לט, כתב להתיר לתת תמצית פטל לתוך מים, אבל אם הכוונה לצבוע, נכון להימנע.

ובארחות שבת ז, א-ג (ובפתיחה ובהערות), דן יפה בדעת הח"א, אבל לא התייחס לשאר דעות המחמירים, ומתוך כך תמה על המ"ב וסבר שיש מקום להחמיר רק כאשר הצביעה לצורך למכירה. וכעין זה כתב במנחת איש יד, יח-יט. וכפי שלמדנו יש עוד צדדים לחומרא זולת סברת הח"א.