ב – המלאכות שבבגד

ב,א – עשיית לבד

כתב הרמב"ם ט, טו: "העושה את הלבד הרי זה תולדת טווה". והראב"ד לא הסכים מפני שאין שם טוויה כלל, ויותר נראה שהוא כמגבן שהוא תולדה של בונה. וכיוצא בזה הקשה בחיי אדם (כלל כה, ב, ס"ק א) על הרמב"ם שהרי מבואר בסוף כלאים שאין בעשיית לבד מלאכת טוויה. אולם דעת הרמב"ם שהולכים לפי התוצאה, שהלבד דומה לבד רגיל, ולכן עשיית לבד היא תולדה של טווה. וכ"כ מנחת חינוך (טז, א, 'ועיין').

ג – הלכות ליבון – כיבוס

ג,א – פיזור טלק

אסור לפזר טלק על כתם שמנוני, כ"כ בשש"כ טו, כז. וכ"כ באור לציון ח"ב כד, ב, וכתב שאפשר שיש בזה אף חיוב חטאת.

להלן בהרחבה להלכה ה' יבואר עניין הסחיטה מכמה היבטים.

ג,ב – האם איסור מראית עין קיים גם בחדרי חדרים

משנה שבת (קמו, ב): "הגיע לחצר (עם הבגדים הרטובים), שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם". ובגמרא: "אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין – אפילו בחדרי חדרים אסור. (ומקשים עליו ממשנתנו, והרי) תנן: שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. (משיבה הגמרא): תנאי היא, דתניא: שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם, רבי אלעזר ורבי שמעון אוסרין".

לדעת רב ניסים גאון, רז"ה והתרומה, הלכה כסתם משנה, ורק כנגד העם אסור. לעומתם, דעת רי"ף (סב, א), רמב"ם (הל' שבת כב, כ), רא"ש, סמ"ג ור"ן, גם בחדרי חדרים אסור. וכתב הרא"ש: שהלכה כברייתא נגד סתם משנה, משום שרב פסק כמותה, וכן מצינו במסכת עבודה זרה (יב, א) שמתייחסים לדברי רב כהלכה פסוקה. וכן נפסק בשו"ע (שא, מה).

במ"ב (שא, קסה), כתב עפ"י תוס', רא"ש, מ"א וט"ז, שהאיסור בחדרי חדרים הוא כאשר החשד מאיסור תורה, אבל אם החשד מאיסור דרבנן, מותר בחדרי חדרים. (אמנם יש מחמירים גם בחשד דרבנן).

ג,ג – תליית בגד שרגילים לכבס ונרטב מעט או יבש

גם אם הבגד נרטב במעט מים, אם הוא בגד שרגילים לכבסו, אסור לתלותו מפני החשד (מ"ב שא, קסג). וגם אם הוא יבש לגמרי, כתב בא"ח (ש"ש ויחי א) שאסור לתלותו, כי הרואה אינו יודע שהוא יבש. ובהליכות עולם (ח"ג שם), היקל. וכן היקל בחוט שני (ח"ב ע' ריב).

ג,ד – בגדים שאין בהם חשש חשד

כתב באג"מ או"ח ה, יח (בהגהות לשו"ע שא, מה), שבגד שאין רגילים לכבס, מותר לתלות במקום כביסה כי אין חשש שיחשדוהו. וכ"כ בילקוט יוסף שא, פב; ומנו"א ח"ב יב, 76, לגבי חליפה, שרגילים לכבסה בניקוי יבש, שמותר לתלותה במקום הכביסה.

מגבת שנרטבה מניגוב ידיים, אם ניכר שהיא אינה נקייה, מותר לתלותה, כי הרואה מבין שהיא נרטבה מן הידיים (דברי יציב א, קמג; ילקוט יוסף שא, פג).

מעיל גשם שנרטב, כיוון שניכר שנרטב מהגשם, ואין רגילים לכבסו ולתלותו כשאר בגדים, מותר לשוטחו במקום שתולים בגדים (ילקוט יוסף שא, פא; מנו"א ח"ב יב, כג).

בגדים סינטטיים, כתב בשש"כ (טו, יג) שהואיל ומותר לשרותם במים (שם טו, ו-ז), מותר גם לתלות אותם לשם ייבוש. והביא בהערה בשם רשז"א שרצה בתחילה לאסור שמא יחשדוהו ששפשף אותם ועבר באיסור תורה. וחזר לומר, שכיוון שמותר לכתחילה לשרותם במים, ורגילים בכך, אין סיבה שיחשדו שעבר ושפשף. ע"כ. אמנם כפי שנראה בהמשך (בהרחבה להלכה ז), העיקר הוא שאסור להשרות בגד סינטטי הואיל והוא עשוי מחוטים, ואולי האיסור מהתורה. לפיכך אין לתלות אותו כדרך שתולים בגדים אחר כביסה. אבל מפת ניילון מותר לשטוח, שכן מותר להרטיב אותה ואף לשפשפה בשפשוף קל, כמבואר להלן בהלכה ה.

חיתולים שנרטבו במי רגליים, כתב בשש"כ (טו, יד), שמותר לתלותם אם ניכר שלא כיבסו אותם. ובילקוט יוסף שא, עט, ומנו"א ח"ב יב, 74, כתבו, שהואיל וכיום רגילים לכבסם מיד, אם יתלם יראה כאילו כבסם. ולמעשה, אם רואים שהבגד מטונף – מותר, ואם אין ניכר – אסור.

ד – השריית בגדים בנוזלים

ד,א – הערה 2 – האם הרטבת בגד נקי אסורה

זבחים צד, ב: "בגד שרייתו זהו כיבוסו, ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא: זרק סודר למים חייב". וכן למדנו משבת קמב, ב. אלא שנחלקו הראשונים אם מותר להשרות בגד נקי במים. מכמה מקומות בתלמוד משמע שמותר להרטיב בגדים. בביצה (יח, א) מבואר שנידה שאין לה אלא בגד אחד, וזמן טבילתה נפל בשבת, יכולה להערים ולטבול עם בגדה, וכך הבגד ייטהר. ביומא עז, ב: "תנו רבנן: ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו, עובר עד צוארו במים ואינו חושש". בשבת קכ, א: "אמר רב יהודה אמר רב: טלית שאחז בה האור מצד אחד, נותנין עליה מים מצד אחר, ואם כבתה כבתה". וכ"כ התרומה (סי' רמד), אור זרוע (ח"ב נט), והרא"ש יומא ח, ד. וכך משמע מהרמב"ם (שבת יב, ו). וכ"כ סמ"ג, וסמ"ק. והוסיף הרא"ש, שאפילו אם הבגד הושחר מרוב שימוש, כל זמן שאין בו כתם, אין בהשרייתו איסור. ע"כ. אבל אם כוונתו לנקות את הבגד, אסור (תרומה רמד, והובא במ"ב שב, מו).

לעומתם, יש שלמדו מפשט הגמרא בזבחים שאסור להשרות במים כל בגד, וכך דעת הרשב"ם (תוס' שבת קכ, א), היראים כמובא בהגהות מרדכי (שבת קטו, ב, תס"א) והטור (סי' שיט). ומה שהתירו בנידה ובמהלך בדרך להרטיב בגד במים הוא כדרך טינוף. ומה שאמרו לתת מים במקרה של שריפה, הכוונה ליד הטלית ולא עליה.

ומשו"ע משמע שהחמיר, שכן כתב (שלד, כד) לעניין שריפה כדעה השנייה, שלא יתן מים על הטלית אלא בצידה. וכך משמע מסי' שיט, יא, שאין לסנן מים בסודר. וכ"כ תוספת שבת (שב, לא), מאמ"ר, שועה"ר, באור הגר"א, באו"ה שב, ט, 'שיש'. אולם המ"א (שיט, יא), דייק משו"ע (שב, ט), שהתיר. ובמקום שאסר אינו מפני שהשרייה אסורה אלא מפני החשש שמא יסחט. וכ"כ נשמת אדם (כב, א). ועיין במנוחת אהבה ח"ב יב, 9.

להלכה כתב בשועה"ר (שב, כא) שיש להחמיר הואיל והוא ספק דאורייתא. ובאר שאין לומר שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה שאיסורה מדרבנן, הואיל ומה שהבגד מתלבן הוא ודאי נוח לו, אף על פי שאינו מתכוון לכך. וכ"כ בבאו"ה (שב, ט, 'שיש'), שאף שדעת רוב הראשונים כדעה המקילה, יש לחוש ולהחמיר באיסור תורה. וכ"כ בכה"ח שב, עד, ובמנוחת אהבה (ח"ב יב, ג). ובילקוט יוסף (שב, יט) כתב שהעיקר כדעת המקילים, ואף שיתכן ומרן מחמיר, מ"מ הוראותיו התקבלו כשדבריו ברורים לחומרא, ולא כאשר אינם מבוארים וניתן לפרשם להיפך. וסיים שהמחמיר תבא עליו ברכה.

ולמעשה יש להחמיר, אולם נראה שאם הבגד יצא מן הכביסה והוא נקי לגמרי, גם למחמירים האיסור לכל היותר דרבנן. שהרי אין כל תועלת בהשרייתו. וכ"כ אבני נזר או"ח קנט, י. וכך משמע ממרן הרב קוק באורח משפט סימן עד. ואף שנראה משועה"ר (שב, כא) שלדעתו המחמירים יחמירו גם כשהבגד נקי מאוד. נראה שהכוונה נקי יחסית. ויש להוסיף שבעבר, כשלא היו מכבסים תדיר במכונות כביסה, מן הסתם הבגדים היו פחות נקיים, ואולי סברו המחמירים, שבכל בגד נקי שרייתו זהו כיבוסו, שכן ההשריה מועילה במשהו. אבל היום, אין השריה מועילה כלל לבגד רגיל שיצא ממכונת הכביסה.

ד,ב – כשרגילים להרטיב את הבד לצורך אחר

מצינו בגמ' (שבת קלט, ב) שמותר להרטיב בד כדי לסנן מים. ומזה למדו כמה פוסקים, שבגד שרגילים להרטיב רק לצורך אחר, כמו משמרת, והוא נקי, גם המחמירים יודו שמותר, כ"כ הטור שיט, י; לבוש י; תוספת שבת יט. אמנם למ"א שיט, יא, לדעה המחמירה יהיה אסור (והשו"ע מיקל כי סובר כמקילים). ובבאו"ה שיט, י, 'משום' היקל.

בד נקי שרוצים להרטיבו לצורך אחר, כתב א"ר שיט, כז, שמותר להרטיבו במעט מים מכיוון שאינו מתכוון לכיבוס. ובמ"ב שיט, נט, סמך על דעתו בשעת הדחק. ועיין בבאו"ה שב, י, 'דלא'.

ד,ג – הרטבת מטלית במעט מים כדי לנקות שולחן

כתב במנוחת אהבה ח"ב יב, ו, שהרוצה לנקות שולחן או פנים של תינוק, רשאי להרטיב במעט מים מטלית נקייה שרגילים להרטיבה לצורך ניקיון, אבל אם היא מלוכלכת אסור. וכן יקפיד לנגב בנחת ולא להרטיבה בהרבה מים, שלא יגיע לידי סחיטה. ויסוד דבריו בשו"ע שפסק לאסור להרטיב בגד נקי (שלד, כד), ואע"פ כן התיר להרטיב מפה כדי לשתות דרכה מים ללא תולעים (שיט, טז), ולהרטיב משמרת כדי לסנן מים (שיט, י). הרי שהתיר להרטיב בגדים שרגילים להרטיבם ואין מקפידים על ליבונם. ע"כ. אמנם כבר למדנו שלדעת מ"א שיט, יא, השו"ע סובר כדעת המקילים להרטיב בגד נקי, ולכן התיר בדברים הללו, וממילא לדעת המחמירים יהיה אסור. וכן מצינו במ"ב (באו"ה שיט, י), שדווקא במשמרת התיר לכתחילה לסנן מים, כי תפקידה רק לסנן ואין כוונתו לכבסה. אבל לגבי סינון תולעים במפית, לא היקל אלא בשעת הדחק (מ"ב שיט, נט). וממילא גם לגבי מטלית שלפעמים  מרטיבים כדי לנקות אותה עצמה, לא יקל אלא בשעת הדחק. ולמעשה אף שהמיקל יש לו על מה לסמוך, נראה להחמיר, הן מפני חשש כיבוס בעת ההרטבה, וכן יש לחוש שמא יבוא מתוך כך לסוחטה כדי לנקותה.

אבל מטפחת נייר שנועדה לשימוש חד פעמי, אין בה כיבוס, ולכן מותר להרטיבה במעט מים. אבל אם ירצה לסחוט את המים כדי שיזובו על מקום שרוצה לנקות, יש בזה איסור דש מדרבנן.

ד,ד – ניגוב ידיים במגבת וניגוב מים שנפלו על השולחן

שבת קמז, ב: "תנו רבנן: מסתפג אדם באלונטית ומניחה בחלון, ולא ימסרנה לאוליירין מפני שחשודים על אותו דבר" (סחיטת המגבת). ומכאן שמותר להרטיב את המגבת תוך כדי ההתנגבות כי אינה דרך כיבוס אלא דרך לכלוך. וכך כתב ר"ת בספר הישר, והובאו דבריו בתוס' שבת קיא, ב. וכ"כ הרא"ש והתרומה. וכ"כ הסמ"ג (משום שיש שם מעט מים בלבד, ואינו מתכוון ללבן). וכ"כ הרמ"א שב, י.

אמנם כתבו בהגהות מימוניות (לפרק כב) והמרדכי, שמהר"ם מרוטנבורג היה נוהג לנגב ידיו בכוח זו בזו, ומסיר המים מעליו כפי יכלתו, ואח"כ מקנחם במפה או בבגד, משום דבמים מרובים לא אמרינן שזה דרך לכלוך, ואיננו יודעים כמה הם מים מרובים. וכ"כ בשיבולי הלקט (סי' קט) בשם ספר היראים (סי' רעד). וכך משמע מהטור.

למעשה כתב בשו"ע שב, י: "הרוחץ ידיו, טוב לנגבם בכוח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכולתו קודם שיקנחם במפה". הרי שכתב זאת כחומרה אבל לא כדעה שחייבים לחשוש לה. והרמ"א כתב על זה: "ויש שכתבו שאין לחוש לזה… וכן נוהגין".

ולפי זה מותר לנגב במגבת מים שנפלו על השולחן בשבת, וכן מותר לנגב במגבת או סמרטוט מים שנפלו על הרצפה, משום שאין זה דרך ליבון אלא דרך לכלוך. ובתנאי שלא יגיע לחשש סחיטה.

ובבאו"ה (שב, י, 'דלא') כתב בשם הפמ"ג, שאפילו אם היה לכלוך על המגבת, מותר לנגב בה, מפני שהניגוב דרך לכלוך. (אמנם בבאו"ה שב, ט, 'שאין' כתב בשם פמ"ג ועולת תמיד, שלפי דעת הרא"ש ודעימיה, שמותר להרטיב בגד נקי, זה טעם ההיתר להתנגב, וממילא כאשר המגבת מלוכלכת – אסור. אלא שסיכם שיש לפקפק בזה, משמע עיקר דעתו שמותר לנגב אף במגבת מלוכלת, וכ"כ בשש"כ טו, הערה ט).

ה – ניקוי שולחן וכלים שבכיור

ה,א – חשש סחיטה

בסחיטת דבר יתכנו שני איסורים, האחד משום ליבון, והשני משום דש. וכ"כ רבינו תם בספר הישר (סי' רפג). וכאן אנו עוסקים בסחיטת ליבון. ועיין בהרחבות יא, יז, ג, שנחלקו הראשונים אם בסחיטת בגד לצורך הנוזלים היוצאים ממנו יש איסור דאורייתא. לר"ת, רא"ש, רשב"א ורוב הראשונים, האיסור מהתורה, ולרמב"ם ורמב"ן, מדרבנן.

שבת קמז, ב: "תנו רבנן: מסתפג אדם באלונטית ומניחה על החלון. (היינו שמיד לאחר הניגוב יניחה מידו, כדי שלא יבוא לחשש סחיטה). רבי שמעון אומר: מסתפג באלונטית אחת ומביאה בידו לתוך ביתו". ואמר רב יוסף שהלכה כרבי שמעון, שכן דעת רבי ושמואל ורבי יוחנן. וכן פסקו הרי"ף והרא"ש, ושו"ע (שא, מח).

וכתב הר"ן שם, שהקשה הרשב"א, היאך התירו לקחת המגבת, הרי יש לחשוש לסחיטה, וכן מצינו בפרק במה טומנין (מח, א) גבי ההוא דפרס סודרא אפומא דכובא, ונזף בו רבה, שיש חשש שמא ירטב ויסחטנו. וכן בפרק אלו קשרים (קיג, ב) אמרינן זמנין דמתווסן מאניה מיא ואתי לידי סחיטה. ותרץ, שכיוון שכל הרוחצים מוכרחים להתנגב, אם אתה אוסר עליו להתנגב, אף אתה אוסרו ברחיצה, ואי אפשר, שאין הדבר עומד, וכדאיתא בפרק כירה (מ, א), ע"כ. וכ"כ מ"א שא, נח.

ובא"ר הביא בשם ספר התרומה, דסיפוג באלונטית לא נחשב אלא כמים מועטים ולא גזרו על טלטולו משום שמא יסחוט. וכיוצא בזה כתב הרמ"א (שא, מו), על בגדים השרויים במים – "אסור לטלטלם, שמא יבוא לידי סחיטה, והוא שמקפיד על מימיו". וכן שם שב, ט, כתב הרמ"א, שלדעת הסמ"ג והסמ"ק וסה"ת והרא"ש, מותר לתת על בגד שאין עליו לכלוך "מים מועטים ולא מרובים, שמא יסחוט".

וכתב במ"ב שא, קעה, את שני הפירושים. ועוד פירוש כתב במ"ב שא, קעג (ובשעה"צ ריד) בשם הגר"א, שסתם אלונטית היא דבר שלא מקפידים על מימיו.

ה,ב – כמה רטוב יהיה כדי לחוש לסחיטה

העיקר תלוי אם יש לחוש בפועל שיסחטו בגד שנרטב כך. ובשש"כ טו, יז, כתב שאם הוא טופח על מנת להטפיח יש לחוש לסחיטה. ונשאר בצ"ע ממ"ב שא, קעה, שמגבת נחשבת מים מועטים, ופעמים שיש בה טופח על מנת להטפיח (אלא שלמדנו שלגבי מגבת כתב הרשב"א נימוק נוסף להיתר, שאי אפשר לאסור רחיצה). ומ"מ הכלל כפי שכתבתי בתחילה, ומן הסתם מגבת שנתרטבה הרבה תוך כדי ניגוב – אנשים רגילים אינם סוחטים, ורק הבלנים רגילים לסחוט. ואילו בבגד רגיל, אם הוא רטוב הרבה, גם האדם הממוצע רגיל לסחוט.

עוד כתב שם בשש"כ, שאף אם הבגד רטוב בחלקו, כל שהוא חלק חשוב, אסור ליטלו. וכתב בשם שועה"ר (שא, נט), שאם נרטב ממשקה שאין מכבסים בו, אין איסור ליטלו, ובתנאי שאכן לא יסחוט. וכן ציין על פי הרמ"א, שאם מדובר במטלית שלא אכפת לו שהיא רטובה, אין איסור לטלטלה.

ה,ג – האם חייבים עשרה

למדנו מהמשנה (קמז, א), שאפילו אם עשרה התנגבו במגבת אחת, והיא רטובה מאוד, אם יקחוה ביחד, אין לחשוש שמא יבואו לסוחטה, שכן אחד יזכיר לחבירו. וכתבו התוס' (קמז, ב, 'תניא'), שאין צורך שכל העשרה יטלוה ביחד, אלא די בשניים. וכפי שלמדנו שמותר לשניים לקרוא יחד לאור הנר, ואין לחשוש שמא יטה, שאחד יזכיר לחבירו (שבת יב, ב).

אמנם בתוספת שבת (שא, פו) כתב, שרק לעשרה בני אדם מותר ליטול את המגבת. וכן משמע מדברי מגן אברהם (שא, נח), והדבר מתאים להסברו בסימן רעה, ה, שרק לצורך לימוד התירו לשניים לקרוא לאור הנר. אבל לפלות את הבגד מכינים, שאינו צורך מצווה, גם לשניים אסרו. ומכאן ששניים אינם מועילים להזכיר זה לזה כאשר אינו לצורך מצווה. וכן פסק בתהלה לדוד (שא, מד), ובן איש חי (ש"ש ויחי ד).

אולם הט"ז (רעה, ג) באר שהטעם שלשניים אסור לפלות כינים לאור הנר, מפני שכל אחד מתבונן במקום אחר, והוא כמו שניים הקוראים בספר אחד בשני מקומות, שאסור להם לקרוא לאור הנר, מפני שאם אחד ירצה להטות השני לא ישגיח בו ולא יוכל למונעו. וכ"כ החיד"א בשיורי ברכה (רעה, ג). ולפי זה כששניים יטלו ביחד מגבת רטובה, אין חשש שמא אחד יבוא לסחוט. וכן פסק א"ר (שא, פ), וכ"כ בשש"כ (טו, הערה נה) עפ"י רשז"א. וכתב במנוחת אהבה (ח"ב יב, יא) שכן משמע מדברי הרשב"א ור"ח בפירושם לגמרא, והרמב"ם בפירושו למשניות, שלא הזכירו מספר עשרה, ומשמע שאפילו בשניים מספיק.

ה,ד – דיונים באחרונים

כתב בשש"כ יב, יב, שאסור לנקות דבר שנמצא בתוך מים על ידי מטלית ששרויה במים, כי תוך כך הוא סוחט. וכיוצא בזה כתב במשנה הלכות ה, נא, שאסור לסחוט שיער גם כשהוא בתוך המים. מנגד, כתב רשז"א (שש"כ יב, הערה לט), שמותר. וכיוצא בזה כתב בשבט הלוי ז, קב. ונראה ברור שאם הכוונה לנקות את המטלית – אסור.

מותר לדרוך על סמרטוט רצפה שספוג במים, שאין זה דרך כיבוס, ואינו מתכוון לכך אלא הולך כדרכו. וכ"כ אז נדברו יא, מא, ו; רבבות אפרים ג, רלו. וכיוצא בזה מותר ללכת כשהגרביים רטובות.

ה,ה – דין סחיטת בגד משאר משקין (הערה 4)

לרמב"ן בחידושיו (שבת קיא, א): "הסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן, והוא נמי בכל דבר שמכבס, בין במים בין ביין, כדאמרינן (סוכה מ, א): לאכלה ולא למשרה ולא לכביסה, והוא שמתכבס הבגד בכך מעט וכו'. וכעניין הזה כתב רבי משה הספרדי ז"ל". והובאו דבריו בר"ן שם, ובמגיד משנה (שבת ט, יא). והכסף משנה שם תמה על הרמב"ן איך הרכיב איסור על שתי מלאכות, צובע ומלבן. אבל הסכים שלדעת הרמב"ם אכן איסור סחיטת ליבון קיים גם במשקים אחרים. וכ"כ רא"ם בספר יראים השלם, שאע"פ שאין בשריית בגד ביין ושכר איסור כיבוס, בסחיטתם יש ליבון, כדאמרינן בגמ' (שבת מח, א) גבי שכר, דאנח נטלא עילויה פרונקא, והקפידו בו משום סחיטה. ונראה שיש כאן שתי דעות, האחת, דעת הרמב"ן, שרק ביין וכיוצא בו, שבכוחו להסיר כתמים יש איסור סחיטת ליבון, וזאת הראיה מסוכה. השנייה, דעת הרמב"ם (כב, טז), שגם בסחיטת שמן יש איסור ליבון, והוא מפני שעצם הוצאתו מהבגד מנקה את הבגד במקצת.

אבל רוב הפוסקים סוברים, שאיסור סחיטת ליבון קיים רק במים. וכן דעת ר"ת (ספר הישר רפ"ג), תרומה (סי' רמ"ד), אור זרוע (ח"ב נ"ח), סמ"ג, רשב"א (שבת קי"א), וטור בסימן שי"ט. וכן משמע משו"ע שכ, יח, שכן חשש בסתימת חבית היין בפקק של פשתן מסחיטת דש ולא מסחיטת ליבון. וכן דעת רוב האחרונים.

אמנם לט"ז (שכ, יב) דווקא ביין אדום אין חשש סחיטת ליבון, אבל בלבן יש. ולדעת א"ר כב, אין לחלק בין לבן לאדום, שסוף סוף לאחר סחיטת הלבן נשאר ריח של יין, ואין זה ליבון. ובמ"ב נה, חשש לדעת הט"ז.

ואף שלמדנו שלדעת רוב הפוסקים אין לחשוש לסחיטת ליבון בשאר משקים, מכל מקום אסור לסחוט בידיים בד משאר משקים, משום איסור סחיטת דש, והאיסור דרבנן הואיל ואינו מעוניין במשקים.

ה,ו – ספוג שיש לו בית אחיזה

משנה (קמג, א): "ספוג אם יש לו עור בית אחיזה – מקנחין בו, ואם לא – אין מקנחין בו". וכ"כ בשו"ע שכ, יז. וכתב מ"ב מז, שלרש"י ורמב"ם, טעם ההיתר מפני שבאופן זה אינו נסחט. ולראב"ד, ההיתר מפני שהוא כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה מים. הרי שגם כשברור שהספוג ייסחט מותר.

לפי זה, לראב"ד יהיה מותר להשתמש בספוג שיש לו ידית אחיזה, ואילו לרש"י ורמב"ם, כיוון שבפועל הספוג נסחט, אסור. וכך נראה להלכה.

ה,ז – מטלית שנפלה לכיור – להזרים מים לכיור ולהרים אותה

כאשר מטלית מונחת בכיור, אין איסור לפתוח את הברז למרות שעל ידי כך תירטב, מפני שזה דרך לכלוך (וכ"כ בארח"ש יג, הערה נו; מנחת איש יג, נא).

ואחר שיש בכיור מטלית ספוגה במים, יש לברר האם מותר להוציאה, או שהיא בכלל בגדים שנרטבו שאסור להרימם שמא יסחטם. כתב בשש"כ טו, יז, שאם לא אכפת לו שתהיה רטובה – מותר לטלטלה. וכיוצא בזה כתב בארחות שבת יג, מח, שמותר להוציאה ואין לגזור שמא יסחוט שהרי הוא אינו מקפיד אם תהיה רטובה. ואפילו שנוהגים לסוחטה, אין מקפידים אם תהיה רטובה. וכ"כ במנחת איש יג, נ. וקשה מאוד, שהרי בפועל רגילים לסחוט את הסמרטוט שליד הכיור הרבה יותר מאשר בגד רטוב. ואולי התכוונו, שהואיל ואין מקפידים שתהיה תמיד יבשה, אין על זה גזירה. ואמנם שמעתי שבפועל אין נכשלים בזה בשבת. ואע"פ כן עדיין קשה, כי למרות שרבים מצליחים להיזהר, עדיין ישנו חשש סביר שיהיו אנשים שלעיתים ישכחו ששבת ויבואו לסחוט, ועל מצבים כיוצא בזה גזרו חכמים וזה יסוד גזירתם. לפיכך נראה שהרוצה להוציא מטלית רטובה מן הכיור, ירים אותה בעזרת מזלג או סכין, שעל ידי השינוי יזכור ויזהר שלא לסחוט.

ו – בגדי עור ונעליים והסרת בוץ

ו,א – הערה 5 – בגד עור קשה

שבת (קמב, ב): "היתה עליו לשלשת – מקנחה בסמרטוט. היתה של עור – נותנין עליה מים עד שתכלה". אבל כיבוס ממש אסור, כמבואר בזבחים צד, ב, לגבי מנעל של עור, שכשוך מותר כיבוס אסור. ועיין בהערה 5. ושם כתבתי שלרמב"ם איסור כיבוס בגד קשה מדרבנן. אמנם יש סוברים שלרמב"ם אין כל איסור בעור קשה, וכ"כ הרב קאפח על הל' שבת כב, יח.

כתב בארחות שבת יג, לז, שאסור להשרות עור במים עם חומרי ניקוי, הואיל והם ממיסים את הלכלוך והשומנים, וזוהי דרך ליבון שמועילה בעור. ע"כ. ואף אם נקבל דבריו להלכה, זהו במקרה שיש ממש לכלוך שמתמוסס באופן זה, אבל מותר להשרות עדשות מגע במים עם חומר חיטוי, כי הכוונה לחטא אותם מחיידקים ולא לנקות לכלוך ממשי שאינו יורד במים רגילים.

ו,ב – חוטי תפירה שבעור

אם העור תפור בחוט רגיל, כתב בקצות השולחן קטז, בדה"ש לז, שבספר פקודת אלעזר הסתפק אם רשאי לשכשך את הנעליים במים כדי לנקותם משום שריית החוטים. ובשש"כ טו, ט, החמיר, מפני שהלכלוך מצוי גם בחוט, וכוונתו לנקות גם אותו. וכ"כ בארח"ש יג, לז. מנגד, במנחת איש יג, כב, התיר לשכשך את הנעל במים, משום שהחוטים הבודדים בטלים לנעל העור והפעולה נחשבת כהשריית נעל של עור. ועוד שאין לומר שבחוטים הללו בלוע לכלוך, שהם אינם כבגדים שעשויים מחוטים רבים והלכלוך נבלע בהם. ונראה שכל שאינו מתכוון לכבס את החוטים מותר להשרות את הנעל במים כדעת המקילים, שהוא ספק דרבנן, כי אינו מתכוון לנקות אותם.

ו,ג – בגדי עור רכים – האם מותר לשפשפם בעדינות עם מים (הערה 5)

כתבתי בהערה שלמ"ב (שב, מא, ובאו"ה 'אבל') אסור לשפשף ברכות תוך שהעור במים, וספק אם האיסור מהתורה או מדרבנן. ובארח"ש יג, הערה ד, כתוב שהאיסור מדרבנן. ובציץ אליעזר ה, י, התיר שפשוף קל. וכ"כ במנחת איש יג, כה. וכן משמע במנו"א יב, ח. ובגדולות אלישע שב, מא, היקל יותר, שאפילו לשפשף בחזקה ביד אחת מותר, ורק צד על צד אסור.

ו,ד – סחיטה בבגדי עור ושיער

כתב בבאור הלכה (שב, ט, 'אסור'), שאף שיש איסור כיבוס מדאורייתא בבגד עור ובבגד שיער, זהו דווקא בכיסכוס, אבל בסחיטה אין איסור דאורייתא, שאם לא כן, איך התירו להשרות בגד עור במים, הרי היה מקום לחשוש שמא יסחטנו אח"כ, כמו שחששו בשאר בגדים. אמנם מדרבנן אסור לסחוט בגד עור ושיער. אלא שהקשה בבאו"ה מהגמרא (שבת נ, ב), שמשמע שלולא חשש השרת השיער, היה מותר לחפוף שערות בשבת, והרי יש בזה איסור כיבוס. ותרץ שבשיער מחובר אין איסור כיבוס כלל, אולם בגד שיער אסור בכיבוס. אלא שנשאר בקושיה מגמרא שבת קכח, ב, שרק לצורך יולדת התירו לאשה להספיג שערה בשמן, ואם אין כיבוס בשיער, מה חשש סחיטה יש שם? ואפשר לומר, שזהו באמת מה שתרצו שם רבה ורב יוסף, שאין כיבוס כלל בשיער. אבל קשה על לשון הרמב"ם (ט, יא) שלמד משם שאין איסור דאורייתא בכיבוס שיער, ומכאן משמע שלדעת הרמב"ם, אף בשיער מחובר ישנו איסור כיבוס מדרבנן. ונשאר בצ"ע. ונראה לפרש, שאמנם מצד סחיטת כיבוס לא שייך איסור באדם חי, אבל מצד סחיטת דש שייך, ועל כך מדובר בשבת קכח, ב. ונראה שגם כשלא שייך איסור דש אסור לסחוט את השיער מדרבנן משום מחזי כסחיטה של כיבוס (וכ"כ באורח"ש יג, הערה פד). ומ"מ למדנו שאין איסור תורה בסחיטת שיער כי אינו בולע המשקים. ומזה למדנו גם לסחיטת בגד שיער, שאין בו איסור דאורייתא של סחיטת ליבון.

ועיין בפרק הבא יד, ח, ז-י, בדין רחצה וחשש לסחיטה בשיער.

ז – מפות ובגדים מניילון, פלסטיק וחוטי פוליאסטר

ז,א – בגד ניילון ונעל עור

נשאל בעל הציץ אליעזר (ה, י), האם מותר לשטוף חלוק ניילון כדי להסיר את הלכלוך שדבק בו. והשיב שכמו שמותר לשטוף בגד עור, מפני שאינו סופג, כך מותר לשטוף בגד ניילון. ולמד משו"ע, שמותר אף לשפשפו מעט כדי להסיר ממנו לכלוך, שכן כתב (שב, ט): "מותר ליתן מים על גבי מנעל לשכשכו, אבל לכבסו, דהיינו שמשפשף צידו זה על זה אסור". ושאל הבית דוד (או"ח קכ"ב), שמתחילת דבריו משמע שרק ליתן מים מותר, ומסופם משמע, שרק לכבס צידו זה על זה אסור, אבל לשפשף ביד מותר. ונשאר בקושיא. ובאר הציץ אליעזר שבאמת השו"ע בא ללמד שגם לשפשף מעט את העור מותר. וכן דייק מלשון שועה"ר (שב, יט) שהתיר גם נתינת מים וגם שכשוך, שלפי הבנתו הוא שפשוף קל ביד. ע"כ. אבל שפשוף חזק פשיטא שאסור לדבריהם, שאין הבדל בינו לבין שפשוף צד אחד על צידו האחר. ובגדולות אלישע שב, מא, התיר אף לשפשף ביד אחת בחזקה בגדי עור. ובמנחת איש יג, יא, כתב שאמנם בבגד ניילון יש להחמיר שלא לשפשף חזק, כי הוא דומה לבגד, אבל במפה מניילון, שאינה דומה לבגד, ואין מכבסים אותה במכונה, מותר לשפשף אפילו בחזקה.

אמנם המ"ב (שב, מא) כתב, שאף שלכאורה מלשון השו"ע משמע שכיבוס בעלמא של הנעל מותר, בבאור הלכה הוכיח מדעת הרבה פוסקים שיש איסור אפילו בכיבוס בעלמא. ואינו מותר רק בשכשוך בלבד. ומשמע ממנו, שאפילו שפשוף קל אסור, בין בעור רך בין בקשה[1]. ולעניין בגד ניילון, יתכן שאף המ"ב יודה שמותר לשפשפו עם מים ברכות, שכן לפי דברי האגרות משה (יו"ד ח"ב עו), דין ניילון קל מעור, שאינו בולע כלל ואולי אין בו דין כיבוס כלל. ולכן התיר לשפשף אותו מעט עם המים.

אמנם בשש"כ (טו, ו), למד דין ניילון מדין בגד עור, וכשם שלפי המ"ב אסור לשפשף בגד עור ביד, כן אסר לשפשף בגד ניילון ביד. אבל התיר להזרים מים על סדין ניילון או תחתוני ניילון (שאין בהם חוטים טבעיים). וכ"כ בארח"ש יג, ד. עוד כתב שם יג, ו, שלא לשפשף כפפות גומי. ובמנחת איש יג, יג, התיר לשפשפן אפילו בחזקה, הואיל ואינן בולעות כלל.

וכתבתי למעשה כרוה"פ שמותר לשפשף בגד ניילון בעדינות.

ז,ב – נעליים ומגפיים

מותר לשטוף נעליים במים, כדי להסיר מהם את הלכלוך. וכפי שלמדנו בהרחבה הקודמת, למד בציץ אליעזר (ה, י) מלשון השו"ע שאף לשפשפם מעט ביד כדי להסיר את הלכלוך מותר. אבל המ"ב כתב (שב, מא) שזה אסור, ויתכן שאף מדאורייתא.

אבל לגבי מגפי גומי, נראה שהדין קל יותר, הואיל והגומי אינו בולע כלל (יחסית לעור), ולכן מותר עם המים לשפשף מעט את הלכלוך ביד. ובכל זאת ראיתי בספר מלאכת שבת (ע' קנה) שאסר. ולהלכה נראה שמותר, שכן יש הבדל גדול בין מגפי גומי לעור. ועל פי הסברה גם שפשוף חזק היה אפשר להתיר, אלא שכתב האג"מ בכיוצא בזה, שכיוון שאין לזה מקור, אין לחדש דין מסברה. ואולי יש לאסור כי זו פעולה הנראית ככיבוס. אבל שפשוף קל שגם בעור עצמו יש מתירים, אפשר להתיר במגפי גומי.

ז,ג – בגדים מחוט סינטטי

מחד השרייה במים מנקה אותם, וכן הם סופגים מים בין החוטים שבהם, ומאידך, החוטים עצמם אינם סופגים לכלוך ואינם בולעים מים.

בשש"כ (טו, ז), כתב שאין איסור להשרותם במים כדי לנקותם. אבל אסור לשפשפם כדרך כיבוס, וכן אסור לסוחטם מדרבנן, כמו שאסור מדרבנן לסחוט שערות, למרות שהן עצמן אינן בולעות מים. ובהערה כה, כתב בשם רשז"א, לגבי "עיקר הדין של כיבוס הגומי והניילון, אפשר דעדיף מעור, כיוון שאינו בולע כלל, ודומה לכלי עץ, אך אין להקל בסברא בדבר שיתכן שהוא בכלל ספיקא דאורייתא". ולכן אסר לשפשפם. וכ"כ בשו"ת אז נדברו ז, לג, שדין שרייתו זהו כיבוסו חל רק על דברים שבולעים בעצמם, ולכן בגד העשוי מחוטים סינטטיים שאינם בולעים, אין איסור בהשרייתו.

אולם לענ"ד קשה להתיר שרייתם במים, הואיל וברור ששרייתם מנקה לא רק את חיצוניות הבגד, אלא אף את הלכלוך שנספג בתוך הבגד, היינו בין החוטים. וכן דעת רשז"א כמובא בשולחן שלמה שב, טז, יט, שאסור לשרות בגד סינטטי במים. וכ"כ באול"צ ח"ב כד, ו; בספר מלאכת שבת (ע' קנד); ומנחת איש יג, 25. ויש להוסיף, שבבגדים סינטטיים רבים יש גם חוטים רגילים, ואזי גם למתירים אסור להרטיבם ולסוחטם מהתורה. ולכן גם לדעת המתירים נכון להחמיר, כי בפועל אין יודעים אם יש שם חוט רגיל.

ז,ד – ניקוי מוצץ

לשטוף מוצץ במים בוודאי מותר. אולם כתב בילקוט יוסף (שב, כג), שאסור לשפשף מוצץ בחוזקה כדי לנקותו, שכן השווה את דין הגומי לדין העור. אבל בספר מאור השבת ח"א עמ' תנ"ח הביא מכתב מרשז"א: "אם נתלכלך באופן שרוצים לנקות ולהוציא גם ממה שבלוע בפנים על ידי כסכוס, יתכן דאסור. אבל במוצץ מכוונים כרגיל לשטוף רק את הלכלוך מבלי לחשוב על הבלוע שבתוכו, ולכן נראה דשרי. אולם במצע גומי של תינוקות, יתכן שמעוניינים גם על מה שבלוע בתוכו [אם יש בו בלוע?] כדי שלא יתעפש במשך הזמן". ובזה באר מדוע בשש"כ אסר לשפשף בגדי הניילון זה בזה. אמנם אף הוא ציין את עניין הבליעה בסימן שאלה, להורות שיתכן שגם במצע גומי אין דין כיבוס כלל, ואזי הכל מותר.

ובארח"ש יג, הערה ט, הביא את דעת רשז"א, ומנגד את דעת ריש"א שאסר כי אולי דין המוצץ כדין עור. ובמנחת איש יג, יד, התיר, כי גומי המוצץ אינו בולע ואינו דומה כלל לבגד.

ולהלכה, כל שאינו מכוון לנקות את תוך החומר של המוצץ – מותר.

ז,ה – עדשות מגע

לארח"ש יג, יא, מותר להשרות עדשות קשות ולנקותן על ידי שפשוף מועט כמקובל, שדינם ככלים שמותר לשוטפם. אבל בעדשות רכות, אסר אפילו להשרותן בנוזל משום איסור ליבון, כי אף אם דינן כעור שמותר בהשרייה, מ"מ חומר החיטוי מוסיף כיבוס, ובחומר חיטוי גם בגדי עור אסור להשרות. וכתב שכך דעת הרב וואזנר והרב קרליץ. ועוד טען (ע' תקנז) שעדשות רכות בולעות קצת.

אולם נראה ברור שאין בליעת העדשות הרכות נחשבת בליעה כלל, כי לפי הנראה לעינינו אין שם בליעה. ובזה הן שונות בתכלית מבגדי עור, ולכן זה שיש שם חומר חיטוי מועיל רק למה שעל גביהן. וממילא אין דינן חמור מדין בגדי ניילון, שהתירו לשפשף ברכות כמבואר בציץ אליעזר ה, י. ובגדולות אלישע שב, מא, התיר לשפשף ביד אחת בחזקה אף בגדי עור עצמם. ואין לטעון שבאמת החיטוי מוציא גם לכלוך הבלוע בהם, כי בוודאי גם העור בולע משהו, ובוודאי ששטיפתו במים מועילה להוציא קצת ממה שבלוע בו, ק"ו כאשר משפשפים אותו. אלא שאין מתייחסים למה שאינו ניכר. וק"ו שבעדשות מגע אין להתייחס למה שלגמרי אינו ניכר. מה עוד שעיקר תפקידו של החומר חיטוי להסיר זיהום, ואין זה ככיבוס שנועד להסרת לכלוך. בנוסף לכך, אין העדשות דומות לבגד, ואין שפשופן נראה ככיבוס. יתר על כן אין העדשות נחשבות כבגד אלא ככלי, ואין איסור לנקות כלים, גם אם הם מחומר שבולע קצת לתוכו, שאין חומר שאינו בולע מעט לתוכו. וכ"כ במנחת איש יג, עז, בהרחבה.

ז,ו – מברשת שיניים ומברשת לניקוי אסלה

נראה פשוט שאפשר להשתמש בהם, הואיל והמרחק בין הסיבים גדול, ואין המים בלועים בתוכם, אלא רק מונחים עליהם ובצידיהם. אמנם בשו"ת יבי"א ד, ל, יט-כ, החמיר שלא לשטוף מברשת שיניים לאחר הצחצוח משום כיבוס. (ויש פוסקים שאסרו משום הכנה מקודש לחול). ובמנחת איש יג, נב-נג, החמיר כפי ששמע מרבותיו, אמנם מעצמו היה סובר שיש להחמיר במברשת שיניים שסיביה צפופים, ולהקל במברשת אסלה. ולמעשה הקל כאשר הם בתוך מים. וכך גם הציע לעניין מברשת השיניים, לצחצח בעת שהפה מלא מים, שאז אין בהברשה סחיטה. ודבריו תמוהים, שלא שייך במברשת שיניים סחיטה, שאין המים בלועים בה ואין מתכוונים לסוחטה. ונראה למעשה שאין צריך להחמיר בזה, כי אין נבלע בתוך החוטים שום לכלוך. ואין בזה הכנה מקודש לחול, כי יתכן שירצה לנקות שיניו שוב בשבת, ומלבד זאת מברשת לא שטופה נחשבת כמגעילה, וכדי להסיר את הגועל שבה מותר לשוטפה. ועוד, שדברים קלים שרגילים לעשות כדרך שגרה מותר לעשות גם לצורך חול, כמבואר להלן כב, טז. ועיין להלן יד, ז, ובהרחבות שם יד, ז, ז.


[1]. וראיתי בספר מלאכת שבת (ע' קנד) שכתב עפ"י תולדות שמואל לדייק מדברי המ"ב שאסר כיבוס, היינו שגם להוליך הבגד בתוך המים אנה ואנה אסר. ועל פי זה אסר לנענע בגד עור או ניילון בתוך המים. וזה תימה, שכן לפי מה שבארתי, כוונת המ"ב לאסור שפשוף קל ביד, שגם הוא כיבוס, אבל לא הרטבה בזרם מים, ולכן אין לאסור הולכת הנעל במים אנה ואנה.

ח – הסרת כתמים ואבק בשבת

ח,א – ניקוי אבק

בילקוט יוסף שב, ט, כתב להקל כדעת השו"ע, שאין איסור לנקות אבק. שכן דעת רוב הראשונים. וכתב שטוב להחמיר לנקות את האבק בשינוי, כגון בשרוול חולצתו. ואף הוא מודה לדברי הבאו"ה שלשפשף ממש אסור שהוא כסכוס להצהיר. וכתב עוד שאפילו במברשת בגדים מותר לנקותו. (ועיין בבאו"ה שב, א, 'ועיין' שכתב עפ"י המבואר בסי' של"ז שאם יש חשש שישברו קיסמים במברשת אסור).

עוד כתב בילקוט יוסף שב, י, שאם חושש שיפול אבק לתוך המאכל ולכן מנקהו, אף הנוהג להחמיר רשאי להקל, משום שכוונתו למנוע פגיעה במאכל ולא ניקוי. וכ"כ באשל אברהם מהדו"ב שב בהגה. ואף שסיים שם שצ"ע בזה, מ"מ אף שהוא פסיק רישא דניחא ליה, המיקל יש לו על מה לסמוך, שהרי הרמ"א כתב בלשון "טוב לחוש לדבריו".

אולם למדנו בהערה שאין זו מחלוקת שו"ע ורמ"א, אלא ראשונים רבים החמירו (בה"ג, ר"ח, רש"י, או"ז, יראים, תרומה ושיבולי הלקט), וכתב בא"ר שהואיל והוא ספק תורה, יש להחמיר. וכ"כ מ"ב שב, ו; בא"ח ש"ב ויחי ח; ושש"כ טו, כו-ל. והסכים לכך באופן עקרוני באור לציון ח"ב, כד, א, אלא שכתב להקל בשינוי. וביאר שאף שהיה ראוי לחוש לדברי רש"י ור"ח, מ"מ משום כבוד הבריות יש להקל בשינוי, שאינו אסור אלא מדרבנן.

כתב בשולחן שלמה שב, א, (ב, ג), שמי שבגדו התלכלך באבק יכול להכנס למקום שרבים מצויים בדוחק ועל ידי התחככותו יתנקה הבגד, כי נחשב מתעסק והרבים אינם מקפידים על בגדו ואינם מתכוונים לאיסור.

בשש"כ טו, כח, כתב בשם רשז"א, שאם חובט ברכות הוי כניעור, שאם אינו מקפיד מותר, ולחבוט חזק אסור, דעל ידי כך מוכח שמקפיד. ועוד כתב בשולחן שלמה, שיש מקום לומר שניעור בחזקה מוציא אבק הבלוע, ואסור כמו שאסור במים. עוד כתב בשש"כ טו, כט, שגם בגד כהה נחשב כשחור.

בגד שבדרך כלל אינו מקפיד עליו, ורק לכבוד שבת או אירוע אחר רוצה לנערו, כתב בשש"כ שם בשם רשז"א שנחשב כאינו מקפיד.

לנער גשם ממעיל גשם, שש"כ טו, לז, אם הוא מניילון מותר לנערו בחזקה, ואם הוא מבגד מותר לנערו שלא בחזקה, שהוא כבגד שאינו מקפיד עליו. וכתב שם טו, לח, והערה קכז, בשם רשז"א, שאפשר שמותר גם לשטחו כדי לייבשו, שהכל יודעים שנרטב מהגשם ולא השרוהו כדי לכבסו.

ח,ב – ניקוי ספה ושטיח מאבק

כתבתי להקל להכות עליה ביד בלא שינוי, משום שרק כאשר מתביישים לצאת בבגד, יש אומרים שהסרת האבק אסורה מהתורה. אבל כאשר אין מתביישים לצאת בו, אין איסור להסיר את האבק. וספה אינה כבגד שיש בושה ללכת בו. אלא שאם ישפשף כדרך כיבוס, הרי זה אסור מחמת שנראה כמכבס. ולכן מותר להכות אבל לא לשפשף כדרך כיבוס. ובארח"ש יג, יב, התיר לנגב את האבק במטלית יבשה, ולא ביאר את טעמו. וצריך לומר שמותר לנגב בתנאי שלא יעשה זאת בשפשוף, כי אז יראה כמכבס. ובמנחת איש יג, מ, אסר לחבוט שטיח. ואם התכוון לחבטה במחבט אזי מובן איסורו שהוא נראה ככיבוס. אבל להכות ביד מותר כפי שכתבתי.

ט -קיפול הטלית בשבת ועוד דינים

ט,א – קיפול טלית

דעת המקילים: כתב באור לציון (ח"ב כד, ג), שהמנהג להקל לקפל כדרך קיפולה הרגיל, וכדעת הכלבו המובאת בב"י הסובר שקיפול שלנו אינו דומה לקיפול שלהם שהיו מקפלים כדי לפשט קמטיו ומשתמשים במכבש. וכ"כ בברכ"י ג. וסיים שטוב להחמיר לקפלה שלא כדרך קיפולה הרגיל, ומ"מ לא יניחנה בלא קיפול, שהרי אין כבוד הטלית בכך. וכ"כ בכה"ח שב, לב, בשם היפה ללב ס"ק א: "דכל שכן בטלית של מצווה שמניחו משבת לשבת, שמותר לקפלו בשבת דהקיפול הוא הידור מצווה, שאם לא יקפלנו מיד מתקלקל, ואם בכל שבת ישנה קיפולו, תיקונו הוא קלקולו, דמיחזי כמנומר, וכתיב זה אלי ואנווהו, התנאה לפניו במצוות טלית נאה וכו', והרבה להביא סמוכות לזה מש"ס ופוסקים, וסיים וכן המנהג פשוט, וכן סוגיין דעלמא אזלא לקפל הטלית בשבת בשחרית ובמנחה בפני גדולים ואין פוצה פה". ודעת כה"ח שם, שאם אכן צורת הטלית מתקלקלת משינוי הקיפול, אל ישנה, ואם אינה מתקלקלת, יחמיר לקפלה שלא כסדר קיפולה הרגיל. ע"כ. ועוד פוסקים הקלו לגמרי ככלבו שהוא הארחות חיים, וכ"כ אוהל מועד, וכן הורה ערוה"ש שב, יב, ועוד אחרונים (עיין ביחו"ד ב, מ, שהביא מקצתם).

ולרוב הפוסקים מותר לקפל את הטלית שלא כסדר קיפולה הרגיל, שכ"כ המרדכי, והביאו שו"ע שב, ג, להלכה, וכתב שדבריו נראים. וכ"כ רובם המכריע של הראשונים. אלא שאם הטלית היא של שבת עולה שאלה, אם תמיד ישנה את הקיפול, אולי השינוי יחשב לקיפול הרגיל. וכתב מהרש"ם (דעת תורה שב, ג), שאם היא טלית המיוחדת לשבת, יכול לקפלה שלא כסדר קיפוליה, בתנאי שאחר השבת יחזור לקפלה כסדר קפליה. וכ"כ בשש"כ טו, מט. אולם בהערה קסב כתב בשם רשז"א: "דמסתבר שאם עושה הקיפול לא טוב, והקיפול הראשון הוא טוב וניכר, דאינו אלא קלקול ולא תיקון". וכ"כ ביחו"ד (ב, מ): "נראה שאם הטלית מגוהץ היטב, וניכר קיפולו הראשון בקו עמוק של הגיהוץ, והוא מקפלו בכל שבת בצד השני, נקרא זה שלא כסדר קיפולו הראשון, שאפילו אם יחזור לקפלו כך בכל שבת, עדיין קו הגיהוץ קיים בצד האחר ונראה לעין. ומאחר שבלאו הכי הארחות חיים והכלבו והאהל מועד, התירו בזמן הזה לקפל הטלית, מפני שאין הקיפול שלנו כקיפול בגדים שלהם, וכתבו אחרונים רבים שנהגו להקל כדבריהם, דיינו להחמיר על פי דעת רוב הפוסקים ומרן השלחן ערוך לעשות שלא כסדר קיפולו הראשון, על דרך שביארנו, והבו דלא להוסיף עלה חומרא יתירה להצריך לחזור ולקפלו בכל מוצאי שבת כסדרו הראשון".

ט,ב – בגדים שמותר לכל הדעות לקפל

כתב בשש"כ טו, נ, שכל האיסור בקיפול הוא רק כשיש בזה תיקון, אבל אם רק מעמידו במצבו הרגיל לשימושו – מותר. לכן מותר להחזיר צווארון של מעיל, וכפל שבמכנסיים, ולסדר מגבעת שנתקמטה. שבזה מונע קמטים ולא מתקן הבגד. וכ"כ באז נדברו ח, כח, שמותר לתלות את החליפה על קולב. (ואמנם בשבט הלוי ה, לו, כתב שלכתחילה יש להחמיר שלא לקיים את הקפל שבמכנסיים, ומ"מ סיים שיש ללמד זכות על אלה המכבסים בניקוי יבש ששם מחזקים את הקמט, והוי כחדשים, ואין בהנחתם על הקיפול תיקון).

עוד כתב בשש"כ טו, מט, שמותר לקפל בגד שאין לו קיפול מיוחד, כגון בגד נילון או סריג, וכן מותר לקפל כבסים שנתייבשו, אם אין כוונתו ליצור קיפול מיוחד בבגד, אלא כוונתו להקל על סידור הבגד במקומו, וכל אלה מותרים גם אם אינו מתכוון להשתמש בבגדים המקופלים בו ביום, ובתנאי שלא יהיה הכנה מקודש לחול. עוד עיין בשש"כ טו, סוף הערה קנד, בשם רשז"א, שאינו יודע כיום הבדל בין בגד בהיר לכהה.

י – תופר

י,א – חיבור לדברים רכים

רבים ביארו שמלאכת תופר היא חיבור דברים רכים זה לזה, וכאשר מדובר בדברים קשים שייכת מלאכת בונה. וכ"כ במנחת חינוך, והביאו מנו"א ח"ג הקדמה לפרק טו. אולם מנגד כתב בבאו"ה שמ, יד, 'הרי', שהמדבק עץ לעץ ע"י דבק, עובר בתופר, וראייתו משבת עד, ב. ואפשר לדחות כי שם מדובר באריגת קנים שאינם קשים כל כך. ועיין בדברי רשז"א (שש"כ ט, הערה פה) שתמה על הבאו"ה, וכי גם המדביק אבנים זו לזו יתחייב משום תופר. ועיין ארח"ש יא, הערה י. ושם ביאר שהמחבר כפתור לבגד עובר משום תופר, ואף שהכפתור קשה, הולכים אחר הבגד שהוא העיקר והכפתור טפל. וכן להיפך, בחיבור רך על קשה כגון הדבקת נייר על בקבוק לא שייך תופר שהולכים אחר הבקבוק שהוא העיקר.

י,ב – חיוב שתי תפירות כיצד

משנה שבת עג, א: "התופר שתי תפירות חייב". ובגמ' עד, ב: "והוא שקשרן". לדעת המאירי (על המשנה) ורבי עובדיה מברטנורא, החיוב בתופר יהיה דווקא אם עשה קשר שחייבים עליו מן התורה (ויתחייב בשתיים – תופר וקושר). כלומר: דווקא קשר המתקיים, משום שרק אז גם התפירה מתקיימת.

אולם היראים (רעד), הר"ן (לב, ב), הסמ"ג (ל"ת סה), הראבי"ה (רו), האו"ז (סז), הרי"ד והריא"ז (ז, ב, ה) כתבו שמדובר גם בקשר אחד, שאע"פ שאין חייב עליו מצד קושר, חייב מדין תופר. ואם עשה קשר המתקיים, כתבו הסמ"ג רי"ד וריא"ז שיתחייב גם משום קושר. וכ"כ מ"ב שמ, כז.

ובאבני נזר (קפ ו-ז) הקשה: "ובאמת לא אבין לדעת היראים והסמ"ג שמפרשים תירוץ הש"ס 'שקשרן' – שקשר קשר אחד שאינו מתקיים. דא"כ גם התפירה לא תתקיים לאחר שיותר הקשר… וא"כ למה חייב משום תופר? ואולי יש לומר בתופר שני תפירות ולא קשרן רואים כאילו הותרו התפירות כיון שסופו להתפרק, וכן כשקושר קשר אחד רואים כאילו הותרו, אבל בתפר וקשר הוי תרי רואין. וצ"ע".

ובבנין שבת (ח"ב, תופר, פ"ג) דייק מלשון הראבי"ה ואו"ז שלדעתם תפירה המתקיימת היא תפירה שאם ימשוך חלק אחד מהבגד ימשך אחריו החלק השני בלא שהתפירה תיפרם. ולזה קשר אחד שאינו של קיימא מועיל.

ולשני ההסברים הללו הכוונה 'והוא שקשרן' היינו קשר אחד בין שני צידי החוט. ולפי דבריהם אפשר להבין מדוע בשלוש תפירות חייב גם בלא קשר, שאין צריך שזו תהיה תפירה שתתקיים לזמן רב.

ונראה לענ"ד שאפשר לבאר שכוונת הגמרא 'והוא שקשרן', היינו שקשר את החוט בעצמו, כפי שרגילים לעשות בעת שתופרים, והוא קשר שמתקיים לתמיד, אלא שלדעת רבים אינו אסור מהתורה. לדעת הרי"ף והרמב"ם, הוא אינו קשר של אומן, ולכן איסורו מדרבנן. ואמנם לשלטי גיבורים ודעימיה הוא נחשב קשר של אומן, אבל רבים פקפקו בדבריו, שאינו נחשב של אומן. ואולי מכאן אפשר אף לחזק את דעתם. ועוד שלאבנ"ז או"ח קפ, קשר אסור מהתורה רק אם הוא מחבר שני דברים, וקשר זה אינו מחבר שני דברים.

ובשלוש תפירות חייב גם בלא קשר, אפשר לפרש שמדובר בחוט שכבר היה לו קשר בצד אחד של החוט, ועל ידי שיש שם שלוש תפירות, יחזיק מעמד בקשר רגיל על אחת התפירות, למרות שהקשר עצמו אינו בר קיימא, מ"מ עם התפירה הוא בר קיימא.

י,ג – משיכת חוט כפתור שהתרופף

מושך חוט כפתור, כתבתי להחמיר כשש"כ טו, עא. ויש שפקפק בזה (רבבות אפרים ד, צז). ובילקוט יוסף (ח"ה ע' קלח) החמיר, וכן בשו"ת בית אבי ד, פז.

י,ד – מתיחת חוט שנועד לכיווץ בגד

כתב בשו"ע שמ, ז, שאסור למתוח ולהרפות חוט שמחובר לבגד כדרך תפירה, בלי מקום רחב להקלת המתיחה. ולא כתבתי הלכה זו בספר, מפני שאין רגילים בזה. בנוסף לכך, זו דעת המחמירים בתפירה לשעה. אבל בב"י שיז, ג, כתב שנחלקו בזה הראשונים. ובתהלה לדוד שמ, ו, כתב שהשו"ע החמיר בתפירה לשעה והיקל בקריעה. ומ"מ גם בתפירה יש ראשונים רבים שמקילים. ועיין יחו"ד ו, כד, שהזכירם, ומכוחם התיר שימוש בטיטולים.

י,ה – חיבור בגד בסיכה

כתב בקרבן נתנאל (שבת ז, נ), שאסור לתחוב מחט לחבר שני חלקי בגד בשתי תכיפות. וכ"כ בשו"ת גינת ורדים (ג, יז), הגהת רע"א (על מג"א שמ, יא), מ"ב (כז). וכדברי מ"ב כתבו: מנחת יצחק (ב, יט), שבט הלוי (ד, לה), ואז נדברו (א, נז). ומ"מ כתב מ"ב (שח, מו) שבשעת הדחק מותר.

לעומת זאת רבים הקילו: א"א בוטשאטש (תקכו), טל אורות (מלאכת תופר נו, ב), חזו"א (בהשמטות קנו), אג"מ (או"ח ב, פד), ציץ אליעזר (יג, מג), לוית חן (קכא), אול"צ (ח"ב כט, ה). וזאת משום שחיבור במחט שונה מאוד מתפירה בחוטים, ואין עליו שם תפירה (טל אורות, א"א בוטשאטש, שש"כ טו הערה רלז). והרי הוא כמהדק בקרסים לזמן מסוים (חזו"א), ושני החלקים אינם נעשים מאוחדים כמו בתפירה (אג"מ).

  ובשש"כ (טו, עד, הערה רלט), כתב להקל מעיקר הדין, אלא שסיים שלכתחילה כשאפשר יחבר על ידי תחיבת הסיכה פעם אחת.

ולדעת הא"א בוטשאטש, טל אורות, אג"מ, מותר גם כאשר הכוונה לחבר את הבגד במחט או סיכת ביטחון לעולם. וכ"כ מנו"א (ח"ג טו, 10). ובחוט שני (פרק יז עמוד קלו), ואול"צ כתבו שההיתר הוא דווקא באופן עראי. ואין לבטל את הסיכה בבגד באופן קבוע אפילו אם תוחב רק תחיבה אחת (אול"צ).

ולגבי חיבור סיכת נוי לבגד, כתבו אול"צ וארח"ש (יא, הערה יד), שגם לקרבן נתנאל ודעימיה מותר, מפני שרק כאשר מחברים על ידי הסיכה שני חלקים של בגד אסור לדעתם, אבל בסיכת נוי, אפילו בשתי תחיבות, אין תפירה כלל ואפילו אם מתכוון להשאירה שם לעולם.

י,ו – חיבור קבוע ברוכסן וכדומה

אף שבשבט הלוי ג, נא, אסר סגירה ברוכסן לזמן מרובה. דבריו אינם מסתברים, שסגירה זו כסגירת דלת. וכ"כ רבים ובשש"כ טו, עח, ופד, והערה רמו.

י,ז – חיבור ניירות על ידי סיכות

כתבתי שאסור מהתורה לחבר ניירות על ידי מהדק סיכות, שהסיכה מחברת אותם על ידי שני נקבים, והרי זה תפירה קבועה בשתי תפירות. וכ"כ אז נדברו א, נח. ובשלחן שלמה שמ, טו, ד, כתב שהוא תולדה כמדביק ניירות.

י,ח – תופר בגוף האדם

כתב רשז"א בשלחן שלמה שמ, טו, שיש חשש איסור תורה בתפירת חתך, כמו שמדבק שני ניירות, כך תופר בשר אדם או עורו רוצה שיתחברו יחד. אמנם חיבור שתי שפות החתך באמצעות פרפר או דבק מותר, כי אין בזה מעשה תפירה אלא מניעת הפרדה. ובנשמת אברהם ד, עמ' סא, כתב בשם ריש"א שיש מלאכות בגוף האדם שאין בהם הכרעה כגון תופר. ובציץ אליעזר ח"כ יח, א כתב כדברי הרב אברמסקי שהשיב בזמנו (כמובא בנשמת אברהם שם), שאין איסור תורה של תפירה באדם, כי אין זו דרך תפירה. ושלא כדין כתיבה שאסורה מהתורה על הגוף, כי הכתיבה לא באה לתועלת האדם אלא למטרה בפני עצמה, מה שאין כן בתפירה הבאה לצורך האדם. ועיין להלן בהרחבות כז, ב, ד-ה, לעניין חתך בפנים.

י,ט – הדבקת כיפה עם סלוטייפ לראש

מותר להניח כיפה עם סלוטייפ על הראש, שלא שייך תפירה בחיבור דבר לגוף, וכפי שכתב בשלחן שלמה שמ, כד, שמותר להדביק פלסטר על הגוף. ובפרט שמדובר בתפירה שאינה של קיימא, שהרי כמה פעמים ביום יכולים להזיז את הכיפה. אבל אין להדביק את הסלוטייפ על תחתית הכיפה, כי היא כדרך הדבקת שני ניירות, שהוא תולדת תופר, ולפעמים סלוטייפ זה יכול להחזיק מעמד יותר משבוע. ובשעת הדחק, אם יש סלוטייפ מוכן לכך, אפשר לסמוך על הסוברים שתפירה לשעה דינה כקושר, והדבקה זו מחזיקה בדרך כלל פחות משבוע, ואינה תפירה של אומן.

יא – קורע

יא,א – כאשר הקריעה היא תיקון

כתב בבאו"ה שמ, יד, 'ולא נתכון', וכן שמ, יג, 'אין', בדעת הרמב"ם, שמלאכת 'קורע' היא גם כשאין קלקול בקריעה אלא היא עצמה מתקנת את שני החלקים שהוא קורע זה מזה. ולכן כתב הרמב"ם (י, י) דין הפותח בית הצוואר בשבת בכלל מלאכת 'קורע', אף שאין שם קלקול אלא רק תיקון. ועפ"י זה הקורע נייר לשני חלקים, חייב משום 'קורע'. אבל אם אינו צריך לשני החלקים, אינו עובר על 'קורע' אלא רק אפשר שיעבור על 'מכה בפטיש' – תיקון כלי. אמנם רש"י כתב שהפותח את בית הצוואר חייב משום 'מכה בפטיש', וביאר באו"ה 'ולא' (לקראת הסוף), שסברתו "דלא שייך שם קורע כי אם כשהוא מקלקל בעת הפעולה, אלא שהוא מכוון בשביל איזה תיקון". ובחזו"א נא, ד, וסא, ב, כתב שאין הכרח שהרמב"ם חולק על רש"י, שכן הרמב"ם לא כתב במפורש שהפותח בית הצוואר חייב משום 'קורע'. ועיין באשמרה שבת ח"א עמ' עד-עז.

 ובמנו"א ח"ג טז, בהקדמה, כתב כשיטת רש"י, שאיסור 'קורע' הוא רק כאשר מקלקל כדי לתקן אח"כ. לפי"ז הסיק (טז, ט-י, 25, 29) שמותר לקרוע נייר טואלט, כי אין בזה שום קלקול. ורק משום מראית עין אין להקל. ולא ראיתי מי שכתב כמותו. ודבריו תמוהים. שכן גם אם לא יהיה בזה איסור קורע יהיה איסור מתקן מנא, כמו שמבואר במשנה ביצה לב, ב, שאסור לקרוע נייר לצורך צליית דג. וכיוצא בזה כתב בשו"ע שמ, יג. וכ"כ בארח"ש יא, הערה לב.

יא,ב – דעת שועה"ר

לשועה"ר שמ, יז, רק מי שקורע גופים שונים שנתחברו חייב, כגון: בגד שארוג מחוטים רבים או שתי חתיכות שחוברו בתפירה או דבק, אבל הקורע נייר שלם, לא שייך בזה איסור קורע, ולכן מותר לקרוע עור שעל פי חבית, ואם תיקן בקריעתו יהיה אסור משום מתקן מנא. ויש עוד כמה אחרונים שכתבו כמותו (ע' מנו"א ח"ג טז, 9). אבל לדעת רוב הפוסקים אין הלכה כמותם, וכפי שהוכיח בבאו"ה שמ, יג, 'אין', מהירושלמי שבת ז, ב, שיש איסור קורע בעור. אמנם כאשר ממילא הדין נוטה לקולא, מחזקים את ההיתר על ידי צירוף דעת שועה"ר. (למשל הזכירו את דבריו לעניין קריעת נייר טואלט בשינוי בשעת הדחק כמובא בילקוט יוסף ח"ה ע' קמו).

יא,ג – הוצאת חוטים מבגד חדש – מכה בפטיש

שבת עה, ב, המסיר חוטים שנותרו בבגד אחר אריגתו ומכערים אותו, עובר באיסור 'מכה בפטיש'. ואם הסירם כמתעסק פטור. וכ"כ בשו"ע שב, ב. כיוצא בזה אסור מהתורה להוציא חוט מכליב, משום 'מכה בפטיש'. וכן אסור לקרוע את הכיסים החיצוניים שבחליפה שסגורים בתפירה. וכ"כ בארח"ש יא, לב.

יא,ד – תפירה לזמן וקריעת תפירה זו

נחלקו אם תפירה לזמן וקריעת תפירה כזו אסורות. היינו האם דין תפירה כקשירה, שלזמן קצר אין איסור, או שיש לה דין אחר. לדעת מרדכי (שסח), רבנו פרץ (הגהת סמ"ק רפב, טז), שיבולי הלקט (קח), הגהת מרדכי (תנז) בשם ריב"א ועוד, אסור לתפור בשבת תפירה שאינה של קיימא וכן אסור להסירה. ורוה"פ ביארו שאיסור זה מדרבנן לשיטתם (לבוש שמ, ז;  שועה"ר יג; טל אורות תופר עמ' רסב; מנח"י ח, לא, 'ואתאן'; שבט הלוי ה, נ; מנו"א ח"ג טו, 6. אמנם בשו"ת גינת ורדים ג, יז-יט כתב שהאיסור מהתורה וכ"כ הארח"ש יא, לג).

לעומתם, ראבי"ה (רו), רבנו יואל, רשב"ם (הובאו בהגהת מרדכי) ועוד, כתבו להתיר תפירה שאינה של קיימא.

והב"י והרמ"א שיז, ג, הביאו את שתי הדעות, ומשמע שהקילו לקרוע תפירה זמנית שלא בפני עם הארץ. אולם בסי' שמ, ז, העתיק השו"ע רק את דעת המחמירים. וביאר בתהלה לדוד שמ, ו, שבתפירה החמיר ובקריעה התיר שלא בפני עם הארץ. וכ"כ במנח"י (ח, לא) ואשמרה שבת (עמ' רכד). ועיין בארח"ש יא, לג, ובהערה מג. ויש סוברים שגם הרמ"א מיקל בקריעה ומחמיר בתפירה (תהלה לדוד שמ, ו; ריש"א בארח"ש מג; מנח"י ושבט הלוי ה, נ). ויש סוברים שהרמ"א מיקל גם בתפירה זמנית רק שלא יעשה זאת בפני עם הארץ (ציץ אליעזר טז, ו, אות ג 'ויש עוד'; שש"כ טו, הערה רלז, וכן בפרק לה, הערה סז; אשמרה שבת עמ' רכד).

ולדעת המקילים בתפירה זמנית, דינה כדין קשירה זמנית (וכן מבואר במנו"א ח"ג טו, 17, וארח"ש י, לד). ולעניין קשירה יש מקילים עד כ"ד שעות, ויש מקילים עד שבעה ימים (רמ"א שיז, א). וכתב בבאו"ה שיז, ד, 'שאינם', שבמקום הצורך אפשר להקל יותר מיום אחד.

ועוד קולא ישנה, כדברי הלבוש שיז, ג, שאם זה קשר שנועד להתקיים עד שיבוא בעל הבית לקחתו, גם אם ישאר זמן רב, הוא נחשב זמני. וכן נראה משו"ע שיז, ג, ולכך נוטה מ"ב שיז, כא. וכ"כ שש"כ ט הערה ס. וכמדומה שזה יסוד היתר פתיחת תפירה ארעית שמתקיימת יותר משבוע, כמובא ביחו"ד (ו, כד), וציץ אליעזר (טז, ו, אות ד-ה).

יא,ה – קריעת חוט הנמשך מבגד (הערה 8)

כדעת באו"ה שאין איסור קריעה בחוט כתב גם בפמ"ג שיז, א"א כ. ויש אומרים לפי"ז שמותר לקרוע חוט הנמשך מבגד (ארח"ש יא, הערה כו, בשם הר"נ קרליץ). ואמנם אשה שאורגת ומקטעת את הנימים היוצאים מן האריגה חייבת משום 'מחתך', שחותכתן בדייקנות בקצה הבד (ירושלמי והובא בבאו"ה שמ, יג, 'אין'). אולם חוט שכבר נפרד אינו נחשב לדעתם חלק מהבגד, ואין איסור בקריעתו.

ואין נראה, מפני שקריעת חוט זה היא תיקון הבגד, ולכן יש לאוסרו משום 'מכה בפטיש', וכ"כ במנו"א טז, ח.

ואם נוטלים חוטים שנתרופפו בסוף הבגד, יש לחוש למלאכת פוצע, שהיא הוצאת חוט מתוך האריג. שכן מלאכת 'פוצע' היא הוצאת חוטי שתי או ערב מן הבגד (רמב"ם ט כ). וכ"כ בשש"כ טו, ע, שאסור להוציא חוטים שבקצה התחבושת שיוצאים במקצתם מן האריג.

עוד כתב בשש"כ טו, עב, שאסור להסיר כפתור מן הבגד אפילו אם נתרופף החוט המחברו, וכן אסור להסיר את חוטי התפירה שנשארו אחרי נשירת הכפתור.

יא,ו – הערה 8 – הסרת תווית של מכבסה מהבגד

תווית שמהודקת על ידי סיכה בשני מקומות נחשבת כתפורה מהתורה. אלא שהתווית משמשת לכך שידעו במכבסה של מי הבגד. וכתב בארח"ש יא, יג, שאם היא במקום שמיד מסירים אותה כי היא מכערת את הבגד, הרי היא תפירה לזמן, שאין משאירים אותה יותר משבעה ימים, ואפשר להקל להסירה שלא בפני עם הארץ. ועוד יש לצרף את דעת הלבוש שקשר שעומד עד שבעל הבית יגיע, אינו נחשב קשר של קיימא. ע"כ. אמנם לט"ז הוא קשר של קיימא, אולם לשו"ע שיז, ג, ומ"ב שיז, כא, משמע שהעיקר כלבוש. עוד הוסיף בארח"ש שגם מצד מוקצה אפשר לסמוך בשעת הדחק על החזו"א מז, טו, שמתיר.

אבל תווית שמהדקים בתוך הבגד ואין רגילים להסיר, הרי זה כתפור לזמן רב, ואין היתר להסירה.

יא,ז – פתיחת מעטפה של מכתב (הערה 8)

לדעת פר"ח יו"ד קיח, וקול אליהו ח"א או"ח יח, אסור מהתורה לפתוח או לקרוע מכתב, משום 'קורע'. וכ"כ במ"ב שמ, מא, ובאו"ה 'הנייר'. ורק לצורך גדול התיר על ידי גוי. וכ"כ בשש"כ כח, ו.

לעומת זאת לדעת מהרי"ל בהל' יו"ט מותר לפתוח את המכתב, וכ"כ הט"ז תקיט, סוסק"ה, ומ"א תקיט, ד. וכ"כ חכם צבי סו"ס לט, ובנו בשאלת יעבץ ב, קמ. והעניין שלדעתם הדבקה לזמן קצר, אין בה איסור 'תופר' (עיין בהרחבה הבאה). וזאת בצירוף דעת הלבוש שיז, ג, שאם התפירה נועדה עד שיבוא בעל הבית, הרי זה נחשב שאינו של קיימא ומותר (ונטה לזה בשו"ע שיז, ג, ומ"ב כא). וכ"כ בהרחבה ביחו"ד ו, כד.

והחזו"א סא, ב, התיר את קריעת המעטפה באופן שלא תהיה ראויה יותר לשימוש. אבל אם המכתב עצמו מודבק, אולי אין איסור מחמת 'קורע', כי אין בזה קלקול, אבל מ"מ אסור משום מתקן מנא. ועיין שש"כ כח, ו. ארח"ש יא, כג,

ולעניין קריעת אריזות (ע' בונה טו, יב) למדנו שהלכה כמקילים.

ולעניין מוקצה ומכתבי חול, עיין להלן בהרחבות כב, יב, יד.

יא,ח – צמר גפן

כתב בשש"כ לה, כ: "רצוי להימנע מקריעת צמר גפן בשבת". וכתב בהערה, שבספר מנוחה נכונה אסר משום 'פוצע' שהיא הפך 'אורג'. ובשו"ת צור יעקב כתב שהוא 'קורע'. ובחוט שני אסר משום מתקן מנא, כמובא בארח"ש יא, כ. ומנגד רשז"א פקפק אם יש בזה איסור, כי אינו נחשב בגד, ואין בזה 'פוצע', וגם לא 'קורע', כי אין לזה מספיק חשיבות. אמנם בשש"כ שם הערה נ, כתב שאין להתיר. ובמנו"א טז, יא, מתיר בשעת הצורך. ובילקוט יוסף ח"ד עמ' קעה, וח"ה עמ' קמז, נטה להחמיר אם לא בשעת הדחק, כשהכאב גדול מאוד. ובשו"ת דברי בניהו ט, קכא, סיכם את הסוגיה באופן מקיף, וסיכם שמלכתחילה צריך לחתוך את צמר הגפן מערב שבת ובשעת הצורך אפשר לסמוך על המתירים ובלבד שלא יכוון למידה מסוימת. וכ"כ במלאכת שבת לרב טהרני דוד עמ' ע'.

ובשעת הצורך יש לקרוע בשינוי, שבזה יהיה ספק דרבנן ולקולא.

יא,ט – הוצאת בגד מקוצים

בגד שנתפש בקוצים, מותר להסירו בנחת, תוך השתדלות שלא לתלוש קוצים, שהואיל ואין ביטחון שיתלשו קוצים הוא דבר שאינו מתכוון ומותר. כ"כ בילקוט יוסף ח"ה עמ' קמז-קמח.