א – מלאכת גוזז

א,א – הגוזז כדי לייפות את העור

כתבתי שהאיסור מהתורה גם כאשר הגזיזה לצורך יפוי העור ולא לצורך הדבר שגוזזים. ואף שלדעת התוס' צד, ב, 'אבל', זוהי משאצל"ג, וממילא לר' שמעון ורוה"פ האיסור מדרבנן. מ"מ דעת הרבה ראשונים, שמלאכת גזיזה היא גם לצורך יפוי העור, וכך דעת רמב"ן (מלחמות קו, א), ר"ן (שבת צד, ב), וכך למד בבאו"ה שמ, א, 'וחייב', מדעת הר"ח וסמ"ג. וכן מוכח ממה שאמרו בגמ' צד, ב, שהתולש שערה לבנה מתוך שחורות חייב, והרי אין לו צורך בה. ופירשו הראשונים שדברים אלו לפי ר' שמעון. והריב"ש סי' שצד, סובר שאפילו התוס' מסכים לזה, כי גם במשכן גזזו את צמר התחשים ליפוי העור. בנוסף לכך, לרמב"ם שסובר שאיסור משאצל"ג מהתורה, פשיטא שהגוזז כדי לייפות את העור עובר באיסור תורה. לכן סתמתי כך בהלכה.

א,ב – תלישת נוצות מעור של עוף מבושל

בשו"ת זית רענן (ח"א א, יב), הזהיר שהאוכל בשבת בשר עוף לא יתלוש הנוצות הקטנים מעל הבשר דיש בזה איסור גוזז, ולכן יזהיר לבני ביתו לתולשם לפני שבת. והביאו בכה"ח שמ, טו. אולם האדר"ת בקונטרס עובר אורח דחה דבריו, שלא שייך גוזז כלל במבושל, משום שהעור כבר נקרא מאכל, וכמו שאמרו בחולין (עז, ב), עור ששלקו מטמא טומאת אוכלים, כל שכן עור עוף שהוא רך וראוי לאכילה על ידי בישול. ובהר צבי (ט"ל הרים, גוזז ג), הביא את דברי האדר"ת להלכה, והוסיף שבעקבות הבישול חיבור הנוצות נעשה רפוי והרי זה כציפורן שפירשה רובה (שבת צד, ב). וכ"כ ביבי"א ה, לד, והוסיף בשם מנחת הגרשוני, שנוצות שנתבשלו נחשבות כתלושות משום שנתרככו במקום חיבורם לעור. וכ"כ בקצוה"ש (קמג, בדה"ש א). וכ"כ במנו"א ח"ב יא, 6. וכ"כ עוד אחרונים כמובא שם.

ואף שבכמה ספרים הזכירו את שתי הדעות (לדוגמא בארח"ש  יז, ט). כיוון שרבים התירו, וסברתם נראית, והדין דרבנן, העיקר להקל, ולכן סתמתי כך בספר בלא להזכיר את דעת המחמירים.

ב – גוזז וחובל באדם

ב,א – ציפורן וציצין שפירשו רובם

שבת צד, ב: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: צפורן שפירש רובה, וציצין שפרשו רובן, ביד – מותר, בכלי – חייב חטאת. מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת, וביד מותר לכתחלה? – הכי קאמר: פירשו רובן, ביד – מותר, בכלי – פטור אבל אסור. לא פירשו רובן, ביד – פטור אבל אסור, בכלי – חייב חטאת. אמר רב יהודה: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: והוא שפרשו כלפי מעלה, ומצערות אותו".

לגבי ציפורנים ההיתר ברור. וכ"כ ח"א כא, ד, וקצשו"ע פ, נה. ובא"א בוטשאטש הוסיף, שגם כאשר הציפורן עלולה לצערו, מותר לנתקה.

אבל לגבי ציצין, שהם "כמין רצועות דקות הפורשות מעור האצבע סביב הצפורן" (רש"י), התעורר ספק מה הכוונה "והוא שפרשו כלפי מעלה". לרש"י: "לצד הצפורן התחילו לפרוש, דקא מצערו ליה טפי".

והתוספות כתב: "והוא שפירשו כלפי מעלה – פירש בקונטרס כנגד ראשי אצבעותיו שהן למעלה כשמגביה ידיו. ור"ת מפרש שכלפי גוף קרי כלפי מעלה כדאשכחן בפ"ב דנדה (דף יג:) דקאמר מן העטרה ולמעלה והתם היינו לצד הגוף".

והביא הריטב"א שם דברי התוס', וסיים: "ואין לנו הכרע בדבר זה". וכתב הטור שכח, לא: "וצריך לחוש לשני הפירושים". וכ"כ בשו"ע שכח, לא: "צפורן שפרשה וציצין, שהן כמין רצועות דקות שפרשו מעור האצבע סביב הצפורן, אם פרשו רובן כלפי מעלה ומצערות אותו, להסירן ביד – מותר; בכלי – פטור אבל אסור. לא פרשו רובן, ביד – פטור אבל אסור; בכלי – חייב חטאת. ופירש"י: כלפי מעלה, כלפי ראשי אצבעותיו; ור"ת פירש דהיינו כלפי הגוף; וצריך לחוש לשני הפרושים".

וצריך עיון גדול על מה שהחמירו בציצין, שאילולא שהתוס' העמידו את דברי ר"ת כחולקים על רש"י, היה אפשר לומר ששניהם מסכימים, וכפי שאנו מכירים שהציצין שליד הציפורן מתחילים לפרוש מהצד הקרוב לקצה האצבע לכיוון כף היד. ורש"י התכוון לתחילת פרישתם שהוא לצד קצה האצבע ותוס' דיבר על כיוון פרישתם שהוא לכיוון כף היד.

ובפרישה שכח, יא, כתב שלרש"י ההיתר כשהתחילו לפרוש מכיוון מעלה ומחוברים למטה, ואילו לתוס' התחילו לפרוש מלמטה ומחוברים למעלה. ואין בזה תוספת הסבר, כי גם למעלה ומטה תלויים במצב היד, כשהיא כלפי מטה קצות האצבעות למטה, וכשהיד מורמת, קצות האצבעות למעלה. ונראה שכל מה שאמרו בגמרא "והוא שפרשו כלפי מעלה ומצערות אותו", הכוונה אחת, שאם פרשו כלפי מעלה, אז יתכן שיצערו אותו, ולכן מותר. לפיכך גם אם איננו יודעים להגדיר מהו למעלה, כל שהוא מצערו מותר לתולשו בשינוי.

ולכאורה גם כאשר יש ספק, כיוון שהדין דרבנן, היה ראוי להקל בשני המצבים, שכן ספיקא דרבנן לקולא, ולכן כל שהוא מצערו, מותר. ואמנם אפשר להשיב שכאשר הספק הוא על עצם הדין אין להקל (כדוגמת ספק כמה חלב הכלי בולע). ובספר ברכת יצחק (שכח, לא) כתב כיוצא בזה, שאם נקל בזה יעקר דין הגמרא לגמרי, ובאופן זה לא אומרים ספק דרבנן לקולא. (ומ"מ כתב שבקטן יתכן שלעולם אפשר להקל כאחת השיטות).

ורבנו ירוחם (נתיב יב, חלק יד, דף פו עמודה רביעית) כתב רק "נכון להחמיר" כשני הפירושים. וכ"כ הסמ"ק (רפב 'הגוזז'): "ונחלקו רשב"ם ור"ת בפירוש כלפי מעלה, אם לצד הגוף אם לצד חוץ, ולכך טוב להחמיר בשניהם". ומשמע מהם שמעיקר הדין ההלכה להקל. ובפירוש הרב קאפח לרמב"ם פרק ט הערה כט, ציטט את דברי ר' דוד עראמה שכתב: "יש מפרשים שכלפי מעלה נקרא כלפי הציפורן, ויש מפרשים להיפך. לפיכך, י"א שבכל ענין שציערו אותו מותר, וי"א שאסור מספק".

ונראה שההיתר אינו יחודי דווקא לציצין שפירשו כלפי מעלה, אלא יסוד ההיתר הוא שכאשר יש צער, אפשר להקל בשני דרבנן: א) שפירשו רובן, ב) שתולשם בשינוי. ואין שום יסוד לחלק בין אם הפרישה למעלה או למטה, כל שמצערו מותר בשני דרבנן. שכך הוא הכלל לרוה"פ שהקילו חכמים בשבות דשבות לצורך מצווה או במקום חולי קצת או במקום צער (שו"ע שז, ה). ואמנם בשו"ע מדובר שאחד מהדרבנן הוא באמירה לגוי, אולם בפמ"ג (שז, א"א, ח; שכה, משב"ז, א) התיר שבות דשבות במקום מצווה אף ע"י ישראל. וכתב (בסימן שז, שם) שכן משמע מהאליה רבה (שז, יב ויד), וכ"כ בהגהות חכמת שלמה (שח, מא) על השו"ע, ומטעם זה התיר לישא קטן שאינו יכול ללכת ברגליו לומר קדיש בשבת במקום שאין עירוב משום שהוצאה זו לומר קדיש היא משאצל"ג, ובכרמלית הוי שבות דשבות והותר במקום מצוה. וכיוצא בזה התיר בבאו"ה שטז, יב, 'לצוד', עפ"י שו"ת משאת בנימין, שבות דשבות למנוע הפסד. וכן הלכה כמבואר לעיל ט, יא. ובהרחבות ט, יא, ג.

ונראה למעשה שבמקום צער גדול אפשר להקל, אבל בצער רגיל, אף שמעיקר הדין נראה להתיר, הואיל וכל הפוסקים כמעט סתמו להחמיר לחוש לשני הפירושים, נכון להחמיר.

ב,ב – הורדת קשקשים

במנו"א ח"ב יא, י, אסר לגרד עור שתחת שערות הראש שנתייבש ונעשה קשקשים, והשווה את דינם לעור יבש שבשפתיים או יבלת. שאף שהם עומדים לנשור אסור להסירם מדרבנן. אולם יש שוני גדול ביניהם, כי היבלת מחוברת היטב לגוף, ואינה עומדת ליפול תוך זמן קצר מאוד, אבל הקשקשים פעמים שאינם מחוברים כלל, ופעמים שחיבורם רופף ביותר, ובנגיעה קלה הם יורדים, ולכן אין בהם שום איסור. וכ"כ במנחת איש יב הערה 19, שכל מה שיורד בנגיעה קלה, אין בו איסור. וכ"כ בשו"ת נשמת שבת ז, כח. וכ"כ  בספר תורת המלאכות בשם הרב קרליץ. וכ"כ בשיעורי שבט הלוי על הלכות נידה קצח, כב, ד, שמותר להסיר בשבת קשקשים היורדים בקלות.

אמנם צ"ע לגבי חלקיקי שומן שבתהליך יציאתם מן העור הם מתקשים מעט ועדיין בלועים בעור, ובגירוד הם יוצאים. ונראה שהואיל וכבר אינם מחוברים לעור אלא רק אחוזים בו, אין בהסרתם גוזז. וצ"ע.

ב,ג – שאסור לגרד בפצעים ולהוציא דם

יש לעיין במי שרגיל תמיד לגרד בפצעיו, ובכל גירוד וגירוד כשלעצמו, בדרך כלל לא יורד דם, אבל ברור שבתוך כלל גירודיו ירד דם. האם דנים כל גירוד וגירוד לעצמו ואזי הוא דבר שאינו מתכוון שאין בו איסור, או שדנים את כל הגירודים יחד ואזי הוא פסיק רישא ואסור. ועיין שלחן שלמה שטז, ז, שהסתפק בכיוצא בזה. ובשש"כ בכללי מלאכות השבת א, הערה נו, ופרק כו, הערה סז, כתב שדנים כל מעשה בנפרד ואינו פסיק רישא.

ובארח"ש ח"ג ל הערה ח, הוכיח שדבר כזה הוא פסיק רישא, שרואים את כל הפעולות כמעשה אחד. וראייתו מאיסור סירוק, שכתב רש"י (שבת נ, ב, 'אבל'), שסירוק ראש במסרק הוי פס"ר שיתלש שיער ולכן אסור. ובריב"ש (שצד) מבואר שאין ודאות שבכל העברה של המסרק יתלשו שתי שערות, אלא שבכלל כל פעולות הסירוק בוודאי יתלשו שתי שערות. וכן למדו מגמ' שבת פא, א, שאסור למשמש בצרור כדי שיוכל להתפנות, משום השרת נימין. וכתבו התוספות שזה משום פס"ר. ומסתמא אין זה פס"ר שישיר נימין בכל תנועה של ידו. אולם אפשר להשיב לגבי המסתרק, שהואיל והוא מעוניין בהשרת השערות, אין זה יכול להיחשב דבר שאין מתכוון. ולכן כיוון שיש סיכוי שיישרו שערות הדבר אסור. ואולי אפשר לומר זאת גם לגבי השרת נימים במשמוש בצרור, הואיל ונדבק בהן טינוף.

והרב אורן דחבש רצה להביא ראיה מהאיסור לרוץ על עשבים גדולים, והוסיף במ"ב שלו, כה, שאפשר שגם ללכת במהרה אסור. ומסתבר שלא יתלשו בכל צעד, ומכאן שאם מסך כל פסיעותיו יתלשו הוא נחשב פס"ר. אולם  אפשר להשיב שאכן בריצה על עשבים גדולים קרוב לוודאי שבכל צעד יתלוש עשב, ואם הוא הולך במהירות, אין הדבר ברור כל כך, ולכן כתב המ"ב בלשון אפשר. עוד אפשר לומר, שאחר שרגלו הסתבכה בעשבים הוא מעוניין לתלוש אותם כדי שלא יפריעו למהלכו, והרי זה דבר שמתכוון.

והנראה לענ"ד, שאם יפסיק הפסקה משמעותית בין פעולה לפעולה, כשם שמפסיק מי שהולך פחות פחות מד' אמות (שבת קנג, ב, שו"ע רסו, ז), הרי שכל פעולה נמדדת לעצמה. ואם עושה את הפעולות ברצף, כולם נמדדות כאחד, ואם מכולם תצא מלאכה, הרי זה פסיק רישא.

ב,ד – ניקוב מוגלה

כתב שו"ע שכח, כח, שמורסה המצערת את האדם, הואיל והאיסור דרבנן, שהוא משאצל"ג ואינו עושה פתח נאה, מותר לנקבה על מנת שהמוגלה תצא. והוסיף מ"ב פט, שאפילו אם יש דם בתוך המוגלה מותר, ולא הוי חובל, מכיוון שהדם אינו מובלע בבשר אלא רק כנוס בתוך המורסה. אך יזהר שלא ללחוץ בצידי המורסה משום שבאופן זה יוצא דם הבלוע בבשר.

ב,ה – שאסור לצחצח שיניים באופן שירד דם

כך כתב במ"ב שכח, קמז. וכ"כ ביבי"א ד, ל. ולכאורה יש לשאול מדוע לא התיר זאת לפי שיטתו שהוא פס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן, כי אין לו רצון שיצא הדם (ועיין ילקוט יוסף שבת ח"ד עמ' עד בהערה). ונראה שאף לשיטתו כל שאין צורך גדול, אין להתיר פסיק רישא דלא ניחא בדרבנן, וצ"ע. ועוד אפשר לומר לעצם הדין, שיתכן שניחא לו ביציאת הדם, כי פעמים רבות זה מבריא את החניכיים.

ופשוט שמותר למי שיש לו טחורים להתפנות, אף שבוודאי יצא מזה דם, כי הוא פס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן, שיציאת דם זו היא קלקול, ומשום כבוד הבריות וצורך גדול בוודאי מותר.

וכתב בספר שבת בשבתו (שטז, ח), שמי שסובל מטחורים, למרות שכל ניגוב בנייר גורם להוצאת דם, מותר לו לנגב עצמו, משום שהוצאת דם זו אסורה מדרבנן, ומשום כבוד הבריות התירו חכמים. ע"כ. ואם אפשר לשטוף עצמו מוטב.

ג – סירוק שיער וסידור צמות

ג,א – סירוק פאה נוכרית

נחלקו האחרונים בזה: למנחת שבת (פ, קיז), אגלי טל (גוזז, י), ושו"ת בית יצחק (סו"ס טו), אסור לסרק בשבת פאה נוכרית משום שהוא פס"ר שיתלשו שערות. וכ"כ קצוה"ש (קמו, בבדה"ש כא) לאסור משום מתקן מנא או משום שתיקון ע"י כלי הוי עובדין דחול. ורשז"א סובר (מובא בשש"כ יד, הערה קלו) שדין זה אינו מוחלט לאיסור אלא תלוי במחלוקת המובאת בסימן שלז, ב, האם מותר להבריש בגדים במברשת העשויה מקסמים. שהרמ"א, הגר"ז והתוספת שבת שאסרו משום פס"ר שישברו הקיסמים, יאסרו כאן. אולם הברכ"י בשם מהריק"ש, הבית מאיר והמאמ"ר שהתירו שם, יתירו לסרק גם פאה נוכרית. לכן כתב בשש"כ (יד, נב) שנכון להימנע מסירוק פאה נוכרית בשבת ולא החליט לאסור. ובארח"ש (יא, יט) כתב לאסור (ודחה בהערה כט את סברת רשז"א).

אולם במברשת בעלת שערות רכות (שש"כ), או שהסירוק נעשה באופן קל (ארח"ש) – מותר, משום שאינו פס"ר שיתלשו. אך כתב הארח"ש (שם הערה כח) שתעשה זאת ע"י מסרק המיוחד לפאות, כי במסרק רגיל יש להסתפק אם מחזי כעובדין דחול. (לדעת קצוה"ש שיש בסירוק משום מתקן מנא, נראה שגם במסרק רך יהיה אסור).

לעומתם, לדעת אול"צ (ב, כז, י), ריש"א (מובא בשלמי יהודה י, הערה ח), הר"מ פיינשטיין (מובא בספר דברי חיים אות 339), מנוחת אהבה (ח"ב יא, ה), ומנחת איש (טז, לט), מותר לסרק פאה נוכרית. וטעמם: משום שאין איסור גוזז בתלישת שערות שאינן מחוברות למקורן (עפ"י שו"ע שכב, ה), שהשערות דבוקות בגאזה ולא באופן טבעי למקום גידולם (ריש"א, אול"צ). וגם משום שהפאה עשויה מחוטים חוטים, ומבואר בבאו"ה (שיד, ח 'חותלות') שאין איסור קורע חוטים (מנחת איש). ובמיוחד בפאה שעשויה משערות סינטטיות שאין שכיח לתלוש אותן בסרוק משום שהן קבועות בחוזק בפאה (שלמי יהודה).

ואם שערות הפאה הסתבכו באופן שאין ראוי לצאת בה, אסור לסרקה בשבת משום מתקן מנא (קצה"ש קמג, בדה"ש ו, וכן באול"צ ומנו"א כג, מו).

ג,ב – סלסול פאות

במשנה שבת צד, ב: "וכן הגודלת, וכן הכוחלת, וכן הפוקסת – רבי אליעזר מחייב, וחכמים אוסרין משום שבות". רש"י: "הגודלת – שערה. וכן הפוקסת – יש מרבותי אומרים: מתקנת שערה במסרק או בידיה, ויש שמפרשין: טחה כמין בצק על פניה, וכשנוטלו מאדים הבשר". הרי שלפי הפירוש הראשון בפוקסת, עיצוב שיער בצורה מסוימת אסור. ובפירוש תפארת ישראל י, יכין לה, כתב: "גודלת – שעשתה משערה גדילים (קליעות) או תלתלים (סלסול שיער)". משמע במפורש שסלסול פאות אסור. ובקצוה"ש קמו, בדה"ש כא, כתב קצת לימוד זכות כשאין עושים סלסול חדש, ושאין כדאי למחות במקום שלא ישמעו לנו.

לעומת זאת במהרש"ם ח, נד, כתב שרק קליעה אסורה וסלסול מותר. וכ"כ בשו"ת ובחרת בחיים פ"ו לגרש"ק, אולם טעמו שבלא קליעה ותפישתה בסוף היא מתפרקת, וצ"ע לדבריו לגבי הסלסול שהוא עומד בלא קשירה. ובס' מאור השבת ח"ב עמ' תרכב-תרכה, מביא תשובה מרשז"א עם הערות רבות משלו, ורשז"א השיב שלסלסל מתחילה אסור ולגמור את הסלסול מותר, וביאר שם שזה דומה לאוהל ארעי, שלהמשיך אותו מותר, ולהתחיל אותו אסור (וקצה"ש התלבט אם אפשר לסמוך על סברה זו).

ולעניין העמדת השיער בספרי וכדומה, עיין עוד בספר מאור השבת ח"ב עמ' תרכה, בשם רשז"א ושם בהערה קצה.

ג,ג – קליעת צמה ופירוקה

במשנה שבת צד, ב "…וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת… רבי אליעזר מחייב וחכמים אוסרין משום שבות". ומבארת הגמ': "גודלת ופוקסת משום בונה, וכי דרך בנין בכך? אין, כדדריש רבי שמעון בן מנסיא: ויבן ה' אלוהים את הצלע, מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם, שכן בכרכי הים קורין לקליעתא בניתא". הרי שלדעת רבי אליעזר איסור קליעת שיער  מדאורייתא, ולחכמים מדרבנן. והלכה כחכמים, שכך כתבו תוס' שבת נז, א, 'במה', והרא"ש. וכ"כ הרמב"ם שבת כב, כו: "אין גודלין את שער הראש ואין פוקסין אותו מפני שנראה כבונה". וכ"כ שו"ע שג, כו, ושאר האחרונים.

ובתוס' שבת נז, א, 'במה', כתב שכמו שיש איסור 'שבות' בקליעת שיער, כך יש איסור 'שבות' בסתירתו. וכ"כ בשו"ע שג כו. ובשו"ת בית יצחק או"ח יד, ו, כתב שמדברי תוס' רי"ד שפירש אחרת את המשנה, עולה שאין איסור סתירת קליעת שיער. אלא שלהלכה כתב שאין הלכה כתוס' רי"ד, מפני ששאר הפוסקים לא כתבו כמותו.

ג,ד – האם מותר לסתור צמה שכבר החלה להתפרק

לכאורה נראה, שאם הצמה כבר החלה להתפרק, והמראה נראה לא טוב, אפשר בשעת הצורך לגמור את פירוקה. שכן לא מסתבר שאיסור בניין וסתירה בשיער יותר חמור מכלים, ולמדנו לגבי כלים (טו, ו, א-ב), שלדעת רמב"ן, רשב"א, מאירי, ריטב"א, אין איסור סותר במקצת הכלי. ולדעת רש"י, רא"ם והגר"א (כמובא במ"ב שיד, ז), אין איסור סותר גם בסתירת כל הכלי. ואמנם למעשה נפסק בשו"ע שיד, א, כדעת תוס', רמב"ם ורא"ש, שיש איסור סתירה מהתורה גם במקצת הכלי. אלא שבשו"ע שיד, ז, הביא את דברי הסוברים שאין איסור סתירה בכלים כדעת יש אומרים, וסמך עליהם לעניין אמירה לגוי. ואפשר לומר שכאן, שכל יסוד בניין בשיער הוא מדרבנן, אפשר לסמוך בשעת הצורך על דעת המקילים הסוברים שאין סתירה במקצת הכלי, ולכן צמה שכבר התחילה להתפרק, מותר לגמור את פירוקה.

(ועיין באבני נזר או"ח רטו, שדן בגדרי בניין באדם, ומסיק שלסוברים אין בניין וסתירה בכלים, ברור שיש בניין באדם, שכך למדנו ממה שנאמר 'ויבן'. אבל אם נאמר שיש בניין בכלים, אפשר לומר שדווקא בכל הכלי יש בניין כדוגמת בניין כל האדם, אבל בחלקו אין איסור. ובשו"ת בית יצחק או"ח יד, ו, שכתב שלדעת תוס' רי"ד אין איסור סתירה בשיער, אלא שדעת שאר הפוסקים שיש איסור. ובכל אופן גם מדבריהם עולה, שיש סוברים שאין איסור לסתור מקצת צמה, וכיוון שהוא דין דרבנן, בשעת הצורך אפשר להקל).

ד – איפור הפנים

ד,א – איפור – יסודות האיסור

משנה שבת צד, ב: "וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת רבי אליעזר מחייב וחכמים אוסרין משום שבות". הרי שלר' אליעזר איסור האיפור מהתורה, ולחכמים מדרבנן, הואיל ואינו מתקיים.

פירש רש"י כוחלת "שמוליכה מכחול סביב העין, כאדם המוליך קולמוס סביב האות". ובגמרא בבבלי לפי הגרסה המובאת בב"י, איסור כוחלת משום צובעת. וכ"כ בשו"ע שג, ה: "אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה, משום צובע. ומטעם זה אסורה לכחול בשבת". אולם בירושלמי (פ"י ה"ו) מבואר שהאיסור משום כותבת, וכ"כ כמה ראשונים, וביניהם רבינו חננאל, רמב"ם כג, יב; ערוך ערך גדל ב; סמ"ג (לאוין סה מלאכת הכותב); מאירי. וכך היתה גרסתם גם בתלמוד הבבלי, ודלא כמו שנדחקו כמה מפרשים בדעתם (ע' שלטי גבורים, ברכי יוסף שג, ד, ומרכבת המשנה כג, יב). ושורש המחלוקת, שלבבלי העיקר הוא הצבע שנותנים סביב לעין, ולירושלמי העיקר הוא הקו המדויק שעושים סביב לעין.

ואף לגבי פוקסת מצאנו מחלוקת בין התלמודים. בבבלי מבואר ש"פוקסת משום בונה", אולם בירושלמי (שם) מבואר ש"פוקסת חייבת משום צובעת". ונראה שזה תלוי בפירוש המילה 'פוקסת', וכשני הפירושים המובאים ברש"י צד, ב: "וכן הפוקסת – יש מרבותי אומרים מתקנת שערה במסרק או בידיה. ויש שמפרשין טחה כמין בצק על פניה וכשנוטלו מאדים הבשר". ושני הפירושים נכונים להלכה. ובשו"ע שג, כה, כתב שאסור להאדים את הפנים על ידי בצק, ובסעיף כו, שאסור לעשות קליעה בשיער.

עוד מובאת ברייתא (שבת צה, א): "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: גודלת כוחלת ופוקסת, לעצמה – פטורה, לחברתה – חייבת. וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר: אשה לא תעביר סרק על פניה, מפני שצובעת". לבאו"ה שג, כה, דברי ר' שמעון בן אלעזר נאמרו לשיטת ר' אליעזר שהאיסור מהתורה, אלא שהאיסור מהתורה רק כשעושה לחברתה, אבל לחכמים גם לחברתה פטורה. ושלא כדעת א"ר שסובר כי דברי רשב"א לפי חכמים, שאם עושה לחברתה חייבת, אבל לר' אליעזר גם לעצמה חייבת.

ד,ב – לרוב הפוסקים הלכה כחכמים ולמיעוטם כרבי אליעזר

לדעת רובם המכריע של הראשונים, הלכה כחכמים. כך משמע מהרי"ף והרא"ש שהזכירו את המשנה כצורתה, משמע הלכה כחכמים. וכן מוכח מהרמב"ם כב, כג; כג, יב. וכך משמע מהטור שג, כה. וכ"כ ביראים (רעד), ואו"ז (ח"ב סג, ה). וכ"כ ב"י שג, כה; מ"א יט; מ"ב עט; ערוה"ש ל.

אולם לדעת רבינו חננאל, כיוון שהגמרא (צה, א) עוסקת בפירוש דעתו של רבי אליעזר, משמע שהלכה כמותו. וכ"כ הראב"ן (שנד). וכן דייק הבית יוסף בדעת הסמ"ג. (אולם מהרש"ל וברכי יוסף שג, ה, דחו הבנה זו בסמ"ג, מפני שכתב במקום אחר שכוחלת אסור מדרבנן. ובנשמת אדם כד, א, ביאר שלסמ"ג כוחלת משום כתיבה, ולכן אם אינה מתקיימת לזמן רב איסורה מדרבנן, אבל המעבירה סרק על פניה חייבת משום צובע, ובזה כל שכוונתה התקיימה, האיסור מהתורה. וכן למדנו מדעת רב בשבת עה, א, ששוחט חייב גם משום צובע, כי הוא רוצה שהלקוחות יראו שהבשר טרי ויבואו לקנות, וצביעה זו לא נועדה לקיום).

והרי"ף לא הזכיר איסור העברת סרק כלל, וביאר המאירי שאולי לדעתו אין איסור בהעברת סרק, כי איסור זה הובא רק בדברי ר' שמעון בן אלעזר לפי ר' אליעזר, ומשמע שלחכמים אין בזה איסור. היינו שצביעה לזמן קצר מאוד אולי אין בה איסור. ועוד פירוש העלה, שפיקוס והעברת סרק הם עניין אחד, ולכן לא חזר לשנות עניין סרק. ועיין על כל זה בבירור הלכה צה, א.

ד,ג – מדוע לחכמים האיפור אסור מדברי חכמים

כאמור לדעת ר' אליעזר האיפור אסור מהתורה, ולחכמים מדרבנן. ולדעת רוב הראשונים והאחרונים הלכה כחכמים. וישנם בזה שני פירושים:

א) משום שאינו מתקיים. וכן מובא בח"א (כד, א-ב, ובנשמ"א א). וכ"כ בגדולות אלישע שג, ב; קצשו"ע פ, מב. וכ"כ הרב רבינוביץ כב, כג, בדעת הרמב"ם. ב) לדעת מנחת חינוך (צובע ג), ואבני נזר קעג, ז, הוא מפני שאין איסור מהתורה לצבוע על גוף האדם. וכ"כ מ"ב שג, עט. ועיין בקצה"ש קמו, בדה"ש כ, שאיחד את השיטות. ועיין בשו"ת תפילה למשה ח"א מו, ה.

ד,ה – האם יש מקום להתיר איפור לזמן קצר

יש שרצו לומר, שלשיטה הראשונה, אין שום צד להתיר איפור שמתקיים פחות מיום. אבל לשיטה השנייה יש מקום לומר שיש בו שני דרבנן, שכל צביעה זמנית אסורה מדרבנן, וצביעה על העור גם כשהיא קבועה אסורה מדרבנן. והרי זה כשבות דשבות במקום צער גדול שאפשר להתיר. (ועיין בתפילה למשה א, מו, י; ובמנו"א יג, 23).

והרב רצון ערוסי, מורה להתיר להשתמש באיפור בשבת משום שלדעתו צביעה לזמן קצר על העור אינה אסורה, וכך העיד שהורה הרב קאפח. ומשמע שאינו מטעם שבות דשבות במקום צער, אלא שאין איסור איפור לזמן קצר.

אמנם גם לסוברים כשיטה השנייה, מצאנו שכתבו שאין להקל אפילו באיפור של פחות מיום, וכך משמע מהמנחת חינוך ושער הציון שג, סח.

למעשה אי אפשר להקל באיפור זמני, שכן המשנה עצמה אסרה לכחול, ומוסכם על החוקרים שכחול הוא איפור שאינו מחזיק יותר מכמה שעות, ובוודאי פחות מיום. הרי שהוסכם על התנאים שגם איפור לזמן אסור. (ואולי אפשר לטעון, שאמרו את דבריהם שלא במקום צער, שאז למרות שהאיסור מבוסס על שני שבותים, יש להחמיר בו. אבל במקום צער יסכימו להקל. אולם קשה לקבל טענה זו, כי מן הסתם איפור היה תמיד חשוב מאוד לנשים).

ובנוסף לכך, למדנו שיש ראשונים שפסקו כרבי אליעזר, שלמרות שהאיפור מחזיק זמן קצר, איסורו מהתורה, כי זו מגמת האיפור, ובזה יצאה מגמת הצביעה לפועל.

ד,ו – פודרה – חומרי איפור שאינם מתקיימים

הרב חיים נאה בבדי השולחן קמו, עמ' לב-לח, כתב להתיר לאשה להתאפר באבקה בשבת ואפילו צבעונית, ובתנאי שאינה משתמשת בחומר שמדביק את האבקה לפנים. שהואיל ואין זה דיבוק גמור, אין זה בגדר 'צובע'. ואם צבעה את פניה מערב שבת וביום שבת עדיין הצבע קצת על הפנים, אין להתיר לפזר אבקה על הפנים, משום שהאבקה נדבקת לצבע. אבל שפתון, כיוון שצבעו נדבק אסור. ודן גם מצד ממרח. ובאגרות משה או"ח א, קיד, אסר לשים שפתון משום ממרח ומשום צובע. וכן אסר שאר איפורים, אבל התיר לזרוק פודרה על הפנים כיוון שאינו מתקיים כלל.

גם הגרע"י (יבי"א ו, לג, יחו"ד, ד, כח, הליכות עולם עמ' רפה) התיר להתאפר באבקת פודרה צבעונית בשבת, מכיוון שאינו מתקיים, וכמו שמותר לשים מי בושם על הפנים והידיים בשבת, ואינו נחשב מוליד ריח כי אינו מתקיים. בנוסף לכך, כיוון שהאבקה אינה נדבקת לפנים כמו שפתון, אין בזה צביעה. ואם מעורבת באבקה משחה או קרם – אסור. ומעין זה כתב בתפילה למשה ח"א מו, ובמנו"א יג, ו-ז. (והסביר במנו"א ח"ב א, 65, שדבר שאסור לעשותו בשבת מדברי סופרים אם עושהו באופן שאינו מתקיים אין איסור לעשותו, וכדמוכח מדעת המתירים לרשום בציפורן על הספר שאין זה דבר המתקיים, כמובא במנו"א ח"ג כב, כד, ומההיתר לשרוק דף עם טיט לתנור כיוון שלא נעשה לקיום, והביא עוד ראיות. אך סיים "שאין להתיר בזה בכל איסור דרבנן רק ע"פ שיקול דעת גמור או במקום צורך כפי ראות עיני המורה, וברור").

ועיקר הקולא בפודרה, שאינה נדבקת כלל, וממילא אין כאן צובע כלל, מה שאין כן בחומרי האיפור האחרים שהם נדבקים ולכן החמירו בהם.

ובשש"כ יד, סה נטה לאסור אפילו שימוש בפודרה, וכתב: "אסורה האישה להשתמש בשבת וביו"ט בפודרה (אבקת איפור) מעורבת במשחה או בפודרה סבון, ואף נכון שלא לתת פודרת איפור על הפנים, גם אם אינה מתדבקת היטב אל עור הפנים", ובהע' קעג הסביר בשם רשז"א, שכיוון שמכוון לצביעה אפילו לזמן מועט אין להתיר, ובפרט שלדעת כמה ראשונים יש איסור תורה גם באינו מתקיים. וכ"כ בארחות שבת טו, נז ובמנחת איש יד, יא.

ד,ז – מותר לנשים לאכול תותים שיצבעו השפתיים באדום

מותר לאשה לאכול תותים, אף שיצבעו באדום את שפתיה, שעה"צ שג, סה, שאין דרך צביעתה בכך, שלא מצינו שחילקו הפוסקים בין איש לאשה. וכ"כ ביבי"א ו, לז, ב, שהואיל ואף בסרק הוא דרבנן, כאן שהוא כלאחר יד ואינה מתכוונת, מותר. בנוסף לכך מצינו בהרבה מלאכות שדרך אכילה מותר.

ד,ח – הסרת לקה ואיפור

בשש"כ יד, סו, הקל. וכ"כ בארח"ש טו, נט, וביארו בהערה פה, כי רק בכותב מצינו מלאכה הופכית של מוחק, ולא בצובע. ולכן אפילו היתה ההורדה על מנת לעשות שוב לק, מותר. ואף שלרמב"ם אסור לכחול משום כותב, כאן אין מורידים את הכחול כדי לכותבו מחדש, אלא רק כדי לנקות את הפנים, ועוד שלדעת רוב הראשונים גם כוחלת אסורה משום צובע. אמנם רשז"א חשש לאיסור מחיקה. (ואפשר אולי להשיב, כי רק כאשר יש מחיקה על מנת לכתוב באופן קבוע יש איסור מחיקה שלא על מנת לכתוב, אולם בכוחלת שאין כתיבה קבועה, לא אסרו מחיקה כלל). והרב קרליץ התיר להסיר איפור ולקה (במנחת איש יד, 24). ובילקוט יוסף שג, ט, החמיר עפ"י אביו מחשש ממחק.

ה – סיכת שמנים ובשמים

ה,א – לתת ריח טוב בגוף

כתבתי שטעם ההיתר משום שהריח טפל לגוף, ואף שלא ראיתי זאת במפורש. בחכם צבי צב, הוכיח מהגמרא ש"לא שייך אולודי ריחא בבשר אדם", ונראה שהביאור כי הריח טפל לגמרי לגוף, ולכן אין זה נחשב שהוא מוליד בו דבר חדש. ובשו"ת גנת ורדים (כלל ג סימן טז) כתב שהטעם מפני שהריח אינו מתקיים בגוף, מפני שהזיעה מעברתו. וקשה, שגם מהבגד הריח מתנדף. אלא שכוונתו לומר שבבגד אין דבר שמפריע לריח להתקיים, ורק מחמת עצמו הוא מתנדף, ואילו בגוף הזיעה מעבירה את הריח לפני שהוא מתנדף מעצמו. ובכל זאת כתבתי שהריח טפל לגוף, כי הוא טעם מובן יותר, ובזה מתבאר גם שאין איסור מוליד ריח באוכל.

ואף שכמה מגדולי האחרונים החמירו בזה (ט"ז תקיא, ח; מ"א יא; שועה"ר ז; בא"ח ש"ש תצוה יא; כה"ח קכח, מד). מ"מ רבים הקילו, וכך משמע משו"ע שכז, א, שהתיר לסוך בשמן ורד במקום שרגילים בזה. וכ"כ א"ר, חכ"צ צב, שאלת יעב"ץ מב, נחפה בכסף או"ח ד, מ"ב קכח, כג, ושש"כ יד, לו, ושם יד, נז, התיר גם לתת בושם על השיער. וביחו"ד א, לא, הוסיף לבסס את ההיתר, שכן יש סוברים שאין איסור מוליד ריח אפילו בבגד, וכ"כ ר"ח בן עטר בספרו ראשון לציון (ביצה כג, א) שדעת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, ולכן השמיטו דין מוליד ריח. ואמנם למעשה יש להחמיר בהולדת ריח בבגד, שכ"כ בה"ג והרשב"א כמובא בב"י תקיא, ד, אולם בגוף שרבים התירו, אין לאסור.

ה,ב – לבשם מי רחצה

עיין במ"ב קכח, כג, שהביא את דעת המ"א והט"ז שאסרו לתת שמן מבושם במים שנוטלים בהם הכהנים את ידיהם, כי מולידים ריח במים. ולדעת א"ר וחכם צבי, מותר, שהשמן עצמו מעורב במים וממנו הריח, ואין שם מוליד. ולמסקנה כתב במ"ב, שאם היה הבושם במים מלפני שבת או יו"ט, בוודאי מותר ליטול בהם את ידי הכהנים. ע"כ. ונראה שבצירוף דעת הראשונים שאין איסור מוליד ריח בבגד, ובצירוף זה שהמחלוקת בדרבנן, אפשר להקל. ובשש"כ יד, טז, החמיר.

עוד כתב בילקוט יוסף שכז, ו, שמי שנתנה ריח טוב בגופה, רשאית ללבוש בגד, ואף שקצת מן הריח שבגופה יעבור לבגד, כי הוא פסיק רישא דלא אכפת ליה באיסור דרבנן.

ה,ג – הרחבה בעניין ממרח על הגוף

כתב בשו"ע שטז, יא: "לא ישפשף ברגליו רוק שעל גבי קרקע משום דמשווה גומות". וכתב מ"א כד: "משמע דעל גבי רצפה שרי לדברי המתירין כיבוד במרוצף… וכן בירושלמי. ועל גבי ספסל לכולי עלמא שרי. וצריך עיון, דליתסר משום מירוח עצמו? ויש לומר דממרח לא שייך אלא כשכוונתו שיתמרח דבר על גבי חבירו, אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע". ןכ"כ מ"ב מט. אבל בא"ר לה, כתב על זה: "וצריך עיון, דרש"י (קכא, ב, דוסא') ור"ן וטור קאמרי דהוי מירוח". וכמה אחרונים בארו, שהתכוונו לאסור רוק מעורב בעפר, ולכן הוא מתמרח ואינו נבלע.

ובדעת תורה שכח, כו, למד ממ"א לעניין חולה שאין בו סכנה, שאם המשחה נבלעת כולה בגוף, אין בה איסור ממרח, וכן סמך על זה לעניין חולה במנחת שבת (בקונטרס אחרון לסי' צב, כ). וכ"כ במנח"י ז, כ, להתיר לחולה. ובשש"כ לג, הערה סד, הקשה מהאיסור לצחצח נעליים במשחה משום ממרח (מ"ב שכז, טז), והלא המשחה נבלעת בעור. וביאר שברוק אין רוצים שיהיה כלל, ולכן אין בו איסור ממרח, אבל משחה אף שנבלעת רוצים שתהיה שם. ע"כ. ונראה שדברי דעת תורה פשוטים, שבמשחת נעליים, רוצים שמשהו ישאר ממנה על פני השטח, וממילא יש בה ממרח, אבל במשחה רפואית רוצים שתיבלע לגמרי, וכך אמר רשז"א, שאם אכן רוצה שכל המשחה תבלע, אין בזה איסור. ועי"ש שהביא עוד דעות ומקורות.

ולמעשה כתב בשש"כ לג, יג, שאסור למרוח משחה, ורק בהערה הזכיר את ההיתר. וכמדומה שהמתירים התירו לחולה הבלעת משחה בעור, דווקא כשאין לו צורך בהחלקת העור הנעשית על ידי המשחה. אבל אין להתיר מזה סיכה בקרם ידיים, שמחליק את העור, והרי זה ממש כמו האיסור במשחת נעליים. ובזה מתיישב הכל, שכאשר המשחה רפואית, אין רוצים שתישאר על פני השטח אלא רק תבלע. אבל בקרם רוצים שיחליק את העור, ואף שרוצים שהרוב יבלע, מ"מ רוצים שיחליק את העור, ולכן יש בזה ממרח.

אמנם צ"ע האם האיסור מהתורה, כי אולי החלקת העור היא זמנית, שכן תוך זמן לא רב כל הקרם יבלע וגם העור לא ישאר חלק.

וביבי"א ח"ד כח, יג, התיר על סמך מ"א ומהרש"ם למרוח משחה שרוצים להבליעה בגוף גם שלא במקום חולי. ואפשר לקבל דבריו רק כאשר המשחה נועדה להרגשה טובה ולא כדי להחליק את העור, כגון במקום שיש היתר לעשות רפואה, שאז אפשר לומר שאין רוצים שישאר ממנה דבר על הגוף, אבל בקרם רגיל, שרוצים שיחליק את העור, נראה פשוט לאסור.

ובילקוט יוסף ח"ד ע' עו, כתב שכשיש צורך למרוח משחה בין רגלי התינוק, יש להקל לעשות זאת בשבת. וצ"ע בהיתרו, מפני שבוודאי אסור למרוח שכבה על העור. ויותר נכון להניח שם משחה בלא למורחה, והיא אח"כ תתפשט שלא בשווה בשאר המקומות. ומ"מ אם יטרח להבליע את כולה כדי למנוע פריחה ופצעים, אין איסור.

ה,ד – סיכת שמן לצורך רפואי

עיין להלן בפרק כח, ד-ה, ובהרחבות.

ו – סבון נוזלי וקשה ושימוש במגבונים

ו,א – סבון

ביחו"ד ב, נ, כתב שלאשכנזים הנוהגים כרמ"א ראוי להחמיר שלא להשתמש בסבון קשה, אבל לספרדים אין חשש. וזה עפ"י המחלוקת לעניין ריסוק קרח והפשרת קרוש לנוזלי (לעיל יב, יא, ושו"ע שיח, טז), שלדעת התרומה והרא"ש אסור, ולדעת רוב הראשונים ושו"ע, מותר. והרמ"א החמיר לכתחילה. אולם באמת אין בזה חילוק בין אשכנזים לספרדים, שכן למעשה, המ"ב שכו, ל, סבר שאין חשש נולד בסבון ורק משום ממרח אסר. ומאידך, בבא"ח ש"ש יתרו טו, ואול"צ ח"ב לה, ה, אסרו משום נולד. וכן לעניין ממרח, המחלוקת אינה תלויה במנהגי העדות.

ו,ב – האם יש איסור דש בסחיטת בגד

כפי שלמדנו בהרחבות לעיל יא, יז, ג, נחלקו הראשונים אם הסוחט בגד לצורך נוזלים היוצאים ממנו עובר באיסור תורה של דש. לדעת הרמב"ם (ט, יא), רמב"ן (שבת קיא, א) ורש"י (קמה, א 'פטור'), אין בזה איסור תורה, אבל כפי הנראה יש איסור חכמים. והטעם, שאין איסור תורה בדבר שאינו גידולי קרקע (רמב"ן), או מפני שהנוזל הספוג בבד לא גדל בתוכו (רש"י). ורק על סחיטת זיתים וענבים עוברים באיסור סחיטת דש מהתורה (קמה, ב). לעומתם דעת רוב הראשונים, שהסוחט בגד לצורך מימיו עובר באיסור תורה של דש. שהואיל ורגילים לסחוט בגד, הרי שסחיטתו כמוה כסחיטת זיתים וענבים. וכך דעת ר"ת; רשב"א כתובות ו, א; רא"ש שבת כב, ד; תרומה סי' רמד; מאירי שבת קמה, א, ועוד.

ו,ג – האוסרים שימוש במגבונים לחים בשבת

יש שאסרו להשתמש במגבונים לחים, הואיל ותוך השימוש בהם נסחטת מהם לחות, וכיוון שרוצים בלחות הזו, הרי עוברים בכך על איסור דש. וכ"כ בארחות שבת יג, מו, והסביר את דבריו בהערה פא, שהואיל והמגבונים ספוגים בנוזלים רבים, אין זה דבר שאינו מתכוון אלא פסיק רישא שהנוזל ייסחט. מה עוד שברוב המקרים הוא מתכוון לסחוט, כי הוא רוצה שהנוזלים הבלועים במגבון יצאו וישפרו את הניקוי. וכ"כ במנחת איש יג, מח, שאסור להשתמש במגבונים, מפני שעיקר שימושם בשביל לחותם הפנימית והוי סוחט. וכ"כ בחוט שני ב, עמ' רט, שאם תוך השימוש נסחטים נוזלים מן המגבונים אסור להשתמש בהם מהתורה. (אלא שלא פירטו כמה לחות או נוזלים צריכים לצאת כדי שיהיה אסור, האם טופח על מנת להטפיח, או טיפות ממש).

ובשבט הלוי ח, נט, כתב, שאם הלחות החיצונית של המגבון מספיקה לצורך הניגוב, ואין לו צורך להוציא נוזלים מתוך המגבון, אזי למרות שיתכן שתוך הניגוב ידחוק את המגבון וייסחטו נוזלים, הרי זה דבר שאינו מתכוון ומותר. אך סיים שלפי מה שנתברר במציאות, שהמגבון ספוג בהרבה נוזלים, כמעט ואי אפשר שלא יסחט בעת הניגוב, ולכן הוא קרוב לפסיק רישא, ויש להחמיר. וחזר על דבריו בחלק י, נח. כיוצא בזה כתב במנחת יצחק י, כה, שהואיל ויש ספק אם מותר להשתמש במגבונים אלו, ואין בזה צורך כל כך כי אפשר לשטוף את התינוק במים, אין להקל בזה.

ו,ד – דעת המקילים

לעומת זאת בשו"ת הר צבי א, קצ, נטה להתיר לקנח בשבת בנייר רטוב, כי די לו במים שעל הנייר. ואף שתצמח תועלת מן המים שיצאו מהנייר, יש מקום לומר שאין לו בזה הכרח, וכיוון שאינו מתכוון לסחוט אין איסור. ועוד אפשר לומר, שכיוון שמים אלו הולכים לאיבוד, אין בסחיטתם איסור דש. אלא שלא ברור לגמרי שהם נחשבים כהולכים לאיבוד, שכן יש בהם תועלת לצורך הניגוב. ואין לגזור שמא יבוא לסחוט, כי גם אם יסחט, לא יהיה בזה איסור תורה, הואיל והמים לא גדלו בנייר, והרי הם ככבשים ושלקות לשמואל, שאין חיוב על סחיטת מימיהם. ואמנם בבגדים, למרות שהמים לא גדלו בהם, לדעת רבים אסור לסוחטם מהתורה משום דש, שכן דרך לסוחטם, אבל בנייר שאין דרך לסוחטו אין איסור תורה, ולכן אין לגזור שמא יבוא לסוחטו.

ובשו"ת ויען יוסף או"ח קסג (לרבי יוסף גרינוולד מפאפא) כתב, שאם המים שיוצאים מהנייר הולכים לאיבוד, אין בזה איסור. ולמדו מזה היתר למגבונים אף שהיה אפשר לטעון כנגד, שהמים מועילים לניגוב, כפי שהעלה בדרך ספק בהר צבי.

ובאג"מ או"ח ב, ע, התיר לשרות מגבת נייר במים כדי לקנח בה את השולחן, כי "מסתבר דבנייר אין להחשיב זה לסחיטה דלא נבלע בתוך הנייר". ולמרות שגם בשיער אין המים או השמן נבלעים, ובכל זאת אסרו חכמים, זה מפני ששיער רגילים לסחוט ואילו נייר אין רגילים לסחוט "לא לצורך המים ולא למלבן ואינו מתכוין לזה… וגם אפשר דליכא פסיק רישא בנייר, שאין מחזיקין בחזקה אלא לפי מה שמזדמן, שודאי אין לאסור בלא מתכוין לסחוט".[1]
וכן התיר בשש"כ יד, לז, לרחוץ את הפנים או את הידיים בממחטה שספוגה במי בושם, כי מי הבושם אינם נסחטים מן הממחטה ואין כאן איסור סחיטה. וכן מובא שם מרשז"א בהערה צט, שדין זה דומה למה שכתב במ"ב תריג, כה, שמותר להעביר על עיניו מפה שקינח בה ידיו ורגליו בערב יוה"כ, למרות שהיא עדיין לחה קצת מקינוח הידיים של אתמול, ואין חוששים לסחיטה. והוסיף רשז"א, שאם אינו סוחט ממש את המגבון, לא יוצא ממשות מהנוזלים שבפנים, ואפילו אם יוצא קצת אין זה פסיק רישא, כי לא תמיד יוצא. ועוד הוסיף, שאפילו אם סוחט את המגבון בחוזק כדי לנקות לכלוך, כיוון שהנייר וגם הנסחט הולכים לאיבוד ולא נשאר כי אם ריח בלבד שאין בו ממש, אפשר דאין זה דומה כלל למפרק שנשאר בעין כדי להשתמש בו אח"כ, אלא שעל סברה זו לבד לא סמך, שכן אסר לנגב בצמר גפן שטבול במים או באלכוהול. אלא החילוק העיקרי, שצמר הגפן ספוג בהרבה נוזלים והוא יותר אוורירי, ואילו הנייר ספוג במעט, ואינו אוורירי כל כך. וכן מובא מרשז"א במאור השבת מכתבי הרשז"א כא, א-ב*.[2]

וכן התיר ברבבות אפרים ח"ו קצד, ג, שלא שייך בזה סחיטה, הן לניקוי תינוק והן לניקוי שולחן, רק שלא ידחוק. ואין לחוש לדברי רב אחד שאסר. וכ"כ בשו"ת מראה הבזק ג, מח, ובתנאי שאין טיפות זבות מן הממחטה בעת השימוש. ואם טיפות זבות, במקום הצורך אפשר להקל בקינוח זהיר, שאין הכרח שיגרום ליציאת טיפות.

וכן התיר במנו"א ח"ב, יב, 20, כי אין הכרח שהמים הבלועים יצאו, והוא משתמש במים שעל פני המגבון. והוסיף שאין לאסור שמא יבוא לקנח בחוזק ויסחט, שאפילו אם יקנח בחוזק יש אומרים שאין בזה איסור תורה, כיוון שהמים לא גדלו בנייר. ואף לסוברים שיש איסור דאורייתא של דש בסחיטת בגדים, "יש לומר שנייר שבלע משקה אינו עומד לסחיטה כל כך, והוי ליה כתותים ורימונים ולא דמי לבגד רטוב שעומד לסחיטה כדי ללובשו".

ובילקוט יוסף שב, לא, כתב בשם אביו שהמיקל במקום הצורך יש לו על מה לסמוך ובלבד שיקנח בנחת. אבל בילקוט יוסף כרך אוצר דינים לאשה ולבת עמ' שצא' חזר בו (אבל לא בשם אביו) וכתב "ואם היה אפשר לקנח בנחת באופן שלא יהיה פסיק רישא שיצא המים, אין הכי נמי היה מקום לדון בדבר, אבל זה דבר שאי אפשר ליזהר בו ויש בדבר חשש איסור תורה".

ו,ה – הלכה למעשה כדעת המקילים

ונראה להקל, מפני שאין מגמה לסחוט את המגבונים, כלומר להוציא מהם את הנוזלים, אלא רק להשתמש ברטיבות שעל גביהם לצורך הניקוי. וזו הסיבה שמשתמשים במגבונים במקום לשטוף במים, כדי שלא ישארו נוזלים על הגוף. ובתינוק, אם תשאר לחות על גופו, הלחות עלולה לגרום לגירוי העור. בנוסף לכך, בדרך כלל המגבונים המצויים אצלנו אינם ספוגים בכל כך הרבה נוזלים, עד שהקינוח יגרום בהכרח ליציאת נוזלים, כי יתכן מאוד שהנוזלים שעל פני המגבון מספיקים, והקינוח אינו חזק מספיק להוציא גם מן הבלוע בפנים. ואפילו אחר סחיטה בכוח, יצאו רק טיפות בודדות. וכן כתב הרב יחיאל ניישטאדט (ראש כולל 'אור עמרם', בני ברק) במאמר חשוב ויסודי בנידון זה. ומ"מ אם המגבונים רטובים מאוד, טוב לייבשם קצת.

ו,ו – הרטבת נייר טואלט לצורך קינוח

ועל פי מה שנתבאר מותר להרטיב נייר טואלט כדי לקנח בו הלכלוך. ואיסור כיבוס ודאי אין בזה, שאין רוצים כלל בכיבוסו שהרי לבסוף הוא מתלכלך יותר, ומסתבר שאין דין כיבוס כלל בנייר. אבל החשש הוא משום דש, שרוצה אולי שהמים יצאו מהנייר כדי לקנח. ולכן נכון שיקנח בנחת, באופן שלא יגרום בהכרח למים להיסחט מהנייר, ולא יהיה פסיק רישא של סחיטת דש. וכן כתב בהר צבי ח"א קצ. וכ"כ באגרות משה או"ח ח"ב ע, שמותר לשרות נייר במים כדי לקנח בו השולחן. וכ"כ מנוחת אהבה ח"ב יב, ו; וילקוט יוסף שכ, לה (ע' שסו).

אמנם בשמירת שבת כהלכתה (יב, מ), מחמיר בזה מצד דש. ולכן אסר לנגב שולחן במטלית לחה, שכן בהכרח יבוא לידי סחיטה כאשר ישתמש במטלית זו. וכיוון שהוא רוצה במים הנסחטים על מנת לנקות בהם השולחן, ממילא יש בזה איסור דש.

וכפי שלמדנו באגרות משה (או"ח ח"ב ע') אינו חושש לזה. ונימק זאת משום שהמים הולכים לאיבוד. ואף שבסימן ש"כ סעיף י"ח, חושש השו"ע לדש גם כאשר המים הולכים לאיבוד, ושלא כדעת הערוך. מכל מקום כתב, שנראה שהנייר עצמו אינו בולע המים, ואף שגם כשאינו בולע ישנו איסור דרבנן, כמו בשיער. אע"פ כן התיר מכיוון שיש בזה תרתי לטיבותא, שאינו סוחט המים לכלי, וכן אין דרך לסחוט מים מנייר כלל, לא לצורך המים ולא למלבן, ואינו מתכוון לזה. וגם אפשר שאין כאן פסיק רישא בנייר, שאין מחזיקין אותו בחוזקה, אלא לפי מה שמזדמן, שוודאי אין לאסור בלא מתכוון, ע"כ. ומה שכתב שהנייר אינו סופג, אינו נכון בניירות טואלט ומטפחות נייר שלנו. אבל אפשר לומר, שאין לו צורך במים הספוגים בתוך הנייר, ודי לו במים שעליהם. ולכן הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן, שכן אין זו דרך דש. ובמקום צורך של כבוד הבריות לניקוי הגוף אפשר להקל. ובנוסף לכך, לרש"י, רמב"ם ורמב"ן כל איסור דש בבגד הוא מדרבנן (כמבואר לעיל בסעיף הראשון, בתחילת הבירור), והרי זה פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן שרבים מקילים בו, ובוודאי בשעת הצורך (כמבואר לעיל ט, 2).


[1]. כתב בספר מאור השבת ח"ב עמ' תקכב, שאין ללמוד מדברי האג"מ היתר להשתמש במגבון לח או טישו ספוג, וכמה טעמים לכך: א' האג"מ דיבר על מקרה שהמשקה לא נבלע בתוך הנייר אבל במגבון או טישו של ימינו הוא נבלע. ב' האג"מ התיר כי אינו מתכוון לסחוט, מפני שאפשר להסתפק במים שעל פני הנייר, אבל מגבונים לחים אינם רטובים מספיק ולכן הוא נצרך לסחוט את הנוזלים הבלועים בהם. ג' מה שכתב שאין דרך לסחוט בנייר לא שייך במגבונים לחים כי דרך שימושם בסחיטה. ואפשר שכל מה שהתיר הוא להעביר נייר רטוב בנחת על השולחן כדי לאסוף פירורים וכדומה, אבל לא לקנח את הלכלוך הדבוק על השולחן. ושם ממכתב רשז"א כא, עולה שהוא נוטה להקל, כי המים הללו הולכים לאיבוד.

[2]. ואמנם בארחות שבת (בירורי הלכה בסוף עמ' תקעה) כתב שלאחר שהובאו בפני רשז"א דברי המומחים שאכן הנוזלים ספוגים גם בתוך המגבון, חזר בו והורה לאיסור. אבל בקובץ 'אור השבת' כתב: "והעיד בפני ת"ח מופלג מחשובי צאצאיו של הגרשז"א, הגר"ח גולדברג שליט"א, שסבו הגדול הורה למעשה זמן קצר לפני הסתלקותו שמותר להשתמש בממחטות אלה ולא כפי שנכתב במנחת שלמה ובארחות שבת שחזר בו מהוראתו. וכן הועד בפני שהגרמ"פ בעל אגרות משה התיר אף הוא".

ז – צחצוח שיניים ומשחת שיניים

ז,א – חשש סחיטה

יש סוברים שאסור להשתמש במברשת מפני איסור סחיטה של דש, היינו שהוא מרטיב תחילה את המברשת במים ורוצה שהם יצאו בעת הצחצוח על שיניו. ועיין לעיל בפרק יא, ז, ובהרחבות. ואף ששערות המברשת מניילון, דינם כדין שיער, וכתב המגיד משנה בדעת הרמב"ם שבת ט, יא, שאסור לסחוט שיער מדרבנן, ורק לצורך יולדת התירו לאשה להספיג שמן בשערה ולהביאו דרך רה"ר (וכ"כ בבאו"ה שב, ט, 'אסור'). ואמנם לרשב"א שבת קכח, ב, ועוד כמה ראשונים, אין איסור סחיטה בשיער כלל. מ"מ ההלכה שאסור לסחוט שיער מדרבנן. ולכן לדעתם יש איסור סחיטה במברשת שיניים.

אלא שיש להשיב שהסחיטה הנעשית במברשת היא פסיק רישא דלא ניחא ליה, ויש בה שני צדדים דרבנן: א' סחיטת שיער אסורה מדרבנן בלבד, ב' הסחיטה נעשית בשינוי כלאחר יד. ואין ניחא לו שהמים יצאו, אלא כל רצונו שהמברשת תהיה רטובה, כדי שתחליק יפה על השיניים. וגם לסחיטת ליבון אין לחוש, כי אינו סוחט אותה לבסוף אלא רק שוטפה. ושטיפה מותרת בעור וק"ו בשערות המברשת. וכן אפשר לצרף את דעת הסוברים שאין כלל איסור בסחיטת שיער, ואת דעת הראב"ד הסובר שההיתר לקנח בספוג שיש לו בית אחיזה (משנה קמג, א), מפני שהוא כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה מים (עיין מ"ב שכ, מז). (אמנם לרוה"פ ההיתר הוא כי אין שם סחיטה. עיין לעיל יג, ה, ו). וכן התירו בשרידי אש ב, כח, ויבי"א ח"ד ל, יט.

ויותר מזה, ששערות המברשת אינן ארוכות וצפופות כדי שתהיה בהם סחיטה. וכן מובא בשם רשז"א בשלחן שלמה (שכ, כח, ב; שלז, ה, א), שאין שם סחיטה כי השערות אינן צפופות מספיק. ואכן אם משווים את המברשות לשיער ראשה של אשה, בלא ספק שיער האשה סופג הרבה יותר, הן מפני שהשערות נצמדות יותר זו לזו, והן מפני שהן ארוכות יותר. אבל רשז"א דחה את הסברה שהוא פס"ר דלא ניחא ליה, כי ניחא ליה שיצאו המים לפיו מהמברשת. ומ"מ אם ישטוף תחילה את פיו במים, ברור שלא יהיה לו צורך שהמברשת תהיה רטובה, ואז גם לרשז"א הוא פס"ר דלא ניחא ליה.

ז,ב – חשש רפואה

בספר אהל משה ח"ב צח, אסר הצחצוח מפני שהוא רפואה ומוריד דם. אולם כיום שכל הבריאים מצחצחים שיניהם עם משחה או מי פה, אין זה נחשב רפואה. וגם בדרך כלל אין יורד דם בעת צחצוח השיניים. וכן התירו בקצה"ש ח"ז ע' צט, ובציץ אליעזר ח"ז ל, (ב, ט), ויבי"א ד, כט.

ז,ג – שבירת קיסמים

ויש שרצו לאסור מפני שבצחצוח הוא שובר קסמים במברשת (מנח"י ג, מח), וכדברי הרמ"א שלז, ב, שאסר מטעם זה להשתמש במברשת בגדים, וביארו במאמ"ר ותו"ש שאף שהוא מקלקל מ"מ אסור מדרבנן, ואף בפס"ר אסור. אולם יש להתיר מכמה צדדים: א' מפני שבפועל ברוב המקרים אין נשברים קסמים, ולכן ברור שהוא דבר שאינו מתכוון. ב' דברי הרמ"א אינם מוסכמים על הכל, שהט"ז שם התיר להשתמש במברשת. ג' ביבי"א ח"ד ל, הביא שדעת הרשב"א ודעימיה שאף שהמקלקל אסור, אם הוא לצורך שבת מותר לכתחילה.

ז,ד – משחת שיניים

בציץ אליעזר ז, ל (ב, א-ג) מבאר שאסור להשתמש במשחה כי הוא ממרח אותה על שיניו, וכפי שאסרו להשתמש בסבון סמיך ובמשחות שונות. ואף שלא כתב במפורש שמותר להשתמש במברשת, כך משמע. וכן דעת אג"מ או"ח א, קיב, ואול"צ ח"ב לה, ו, שהתירו לצחצח שיניים במי פה ואסרו במשחה. ובקצה"ש ח"ז ע' צט, וביבי"א ח"ד כז, התירו שימוש במשחה, כמו שהתירו שימוש בסבון.

ז,ה – המחמירים והמתירים

למעשה יש שהחמירו שלא לצחצח שיניים בשבת. וכ"כ במנח"י ג, מח. וכ"כ בארח"ש יז, כט, עפ"י שלושה נימוקים. א' סחיטה, ב' ממרח במשחה, ג' מוריד דם. וכפי שלמדנו בכולם הדין להקל. וגם במנחת איש יג, נג, כתב להחמיר משום סחיטה. והתיר רק אם ממלא פיו מים ותוך כך מצחצח.

ובשש"כ יד, לט, נזהר בלשונו וכתב: "נוהגים שלא לצחצח את השיניים…". משמע אין בזה איסור. וכן מובא בשם רשז"א (שלחן שלמה שכ, כח, ב): "הוא מהדברים המותרים שנהגו בהם איסור, ורבים מהיראים רואים בו איסור חמור עד מאד, ואני לא ידעתי איסור".

והמתירים למעשה הם: שרידי אש ב, כח; אג"מ או"ח א, קיב; אול"צ ח"ב לה, ו; רשז"א (שלחן שלמה שכ, כח, ב). ובקצה"ש, ויבי"א ד, כז-ל, התירו אף במשחה. אמנם כתב שם ביבי"א ח"ד ל, כ, בסיכום התשובה, שההיתר לצחצח שיניים הוא דווקא למי שמצטער מכך, אבל מי שיכול להימנע מזה בשבת ולא יגרם לו מכך צער, טוב שיחמיר. וגם כשהתיר כתב שנכון שתהיה מברשת מיוחדת לשבת, כדי להינצל מעובדין דחול.

ז,ו – למעשה ההיתר לכולם לכתחילה

והנראה שכיום שרגילים להקפיד כל כך על צחצוח שיניים, ההימנעות מצחצוח גורמת בוודאי צער, וגם עלול לצאת ממנו ריח רע, שכבר אין רגילים בו. ולכן לכתחילה אפשר להורות לצחצח שיניים. וגם אין צריך לייחד מברשת מיוחדת לחול, שהואיל והצחצוח הוא דבר רגיל ותמידי, אינו נחשב למעשה חול. והראיה לכך שהנוהג השתנה, שכל הפוסקים שהתירו לצחצח במברשת הזהירו לאסור במקרה שיורד דם, ומשמע שזה היה מצב שכיח. ויתר על כן במנח"י ג, מח, אסר לכולם לצחצח שיניים כי בדרך כלל יורד דם. והמציאות כיום ידועה, שהואיל ורגילים לצחצח, כמעט ואין מצוי שיורד דם.

ז,ז – שטיפת המברשת כשאין מתכוונים להשתמש בה עוד בשבת

כתב באג"מ או"ח א, קיב, ואול"צ ח"ב לה, ו, שאם אין לו צורך עוד במברשת זו בשבת, אין לשוטפה בשביל מחר. אולם מצינו שמותר לעשות דברים שאין בהם טרחה ורגילים לעשותם בלא לחשוב, גם כשמעשייתם תצמח תועלת ליום חול, ובלבד שלא יאמרו שעושים זאת בשביל יום חול, וכפי שאמרו בסוכה מב, א, וכן נפסק בשו"ע או"ח תרנד, א, שמותר להחזיר ביו"ט את ארבעת המינים למים, אף שהתועלת מזה היא לחול (וכן מבואר להלן כב, טז). עוד מצינו שמותר לנקות את השלחן אחר סעודה שלישית, כדי שהחדר יראה נקי או כדי שלא יימשכו לשם חרקים (מ"ב תרסז, ו; שש"כ כח, פז). ונראה פשוט שעל פי כל אחד משני העקרונות הללו מותר לשטוף את המברשת. ואין לתמוה על הפוסקים שהחמירו בזה, מפני שלפני כחמישים שנה עוד לא היו רגילים כל כך לצחצח שיניים, וגם הרגלי הניקיון היו פחות קפדנים, ולכן עצם הצחצוח וכן ניקוי המברשת היה נחשב כמעשה של איסטניסים או שוחרי רפואה. אבל כיום בוודאי מותר לשטוף את המברשת.

ז,ח – הדבקת שיניים תותבות

בהר צבי (א, קונטרס ט"ל הרים, מלאכת בונה) התיר, משום שאין ההדבקה מתקיימת. ולעניין חשש לש, שבעטיו אסר בשש"כ (יד, מ). עיין לעיל בהרחבות יב, ז, שאין בזה איסור, כי הלישה אינה מתקיימת, וגם אם נאמר שאיסורה מדרבנן, כיוון שהיא נעשית בשינוי אין בה איסור.

ח – רחצה בשבת

ח,א – האם מותר לרחוץ את הגוף בפושרים

גזרו חכמים שלא לרחוץ את הגוף במים חמים בשבת, משום שהיו אנשים שמרוב להיטותם להתרחץ בחמים, חטאו וחיממו את המים בשבת ועברו על איסור הבערה ובישול, וכשהוכיחו אותם, טענו שמים אלה חוממו מערב שבת. לפיכך גזרו חכמים שלא לרחוץ את הגוף גם במים שהתחממו בערב שבת בהיתר (שבת מ, א; שו"ע שכו, א). השאלה האם מותר לרחוץ את הגוף בפושרים. שלוש דעות נאמרו באחרונים:

א) גם פושרים וגם כשהופגה צינתם אסור: לבית מאיר (תחילת שכו), שו"ת רע"א (ג, נ) ושו"ת הרדב"ז (ד, צה), אסור לרחוץ אפילו במים שחוממו מעט להפיג צינתם, ורק בקרים מותר לרחוץ. לבית מאיר הפגת צונן מכלל הגזרה, "שאחרי שעיקר האיסור היה מפני הבלנין שהתחילו להחם בשבת ואומרים מער"ש הוחמו, א"כ מה לי אם הוחמו ממש ומה לי אם רק הוחמו כדי שתפיג צינתן, כל שנעשה ע"י אש שייך גזרת הבלנין". ורע"א והרדב"ז סוברים, שעיקר הגזירה נועדה לאסור רחצה בחמים ופושרים, אלא שהואיל וקשה לחלק ולהבחין בין הפגת צונן לפושרים, לפיכך אסרו הכל.

ב) פושרים אסור הופגה צינתם מותר: לחכם צבי (יא), חתם סופר (או"ח קמו 'אמנם'), תהלה לדוד (שכו, ג) ושביתת השבת (מלאכת מבשל הערה קכה), אסור לרחוץ בפושרים כי דינם כחמים, כמו שמוכח מהגמרא שבת מ, ב, ונפסק בשו"ע שכו, ד, שאסור לרחוץ בקרים ולהתחמם אח"כ כנגד המדורה. וכ"כ רמב"ן וריטב"א שאסור לרחוץ בפושרים מפני גזרת מרחץ. אבל במים שרק הופגה צינתם מותר לרחוץ, כי אינם נחשבים חמים. וכתבו תהל"ד ושביתת השבת, שבכלל פושרים כל שמרגישים בו חמימות. וכ"כ לוית חן (עט), ומנו"א (ב, י, נא-נב, 159), שאסור לרחוץ בפושרים.

ג) פושרים מותר: לנודע ביהודה (מהדו"ת כד), ח"א (ע, א), שו"ת זרע אמת (א, עא) וערוה"ש (שכו, ג), מותר לרחוץ בפושרים. ואין קושיה מהגמ' שבת מ, ב, מפני שהיושב ומתחמם כנגד המדורה דומה לרוחץ בחמים (נוב"י). וכ"כ בשו"ת אול"צ (ב, לה, ג) שמותר לרחוץ בפושרים, וכן נראה מאג"מ (ד, עד).

ומהם פושרים שהותרו לשיטה זו? לערוה"ש כל שנקרא חם בפי העולם אסור, ומה שלא נקרא חם הרי אלו פושרים המותרים. כיוצא בזה כתב אג"מ (ד, עד), ששיעור חום המים שאסור לרחוץ בהם בשבת הוא כמידת החום שדרך סתם בני אדם לרחוץ בהם בחול, וכל שהוא פחות מזה מותר.

ולדעת אול"צ, שיעור פושרים המותרים הוא כחמימות הרוק, שהוא כחום הגוף, שהוא עד 37 מעלות, אבל ביותר מזה אסור שהוא בכלל חמין. ולדעת שו"ת אז נדברו (ב, לה), חמימות הרוק היא חמימות מעטה מאוד עד שהגוף מרגיש קצת קרירות (ויתכן שכתב דבריו לשיטה שפושרים אסורים, ומה שמותר הוא כחמימות הרוק שפחותה מחום הגוף).

ח,ב – לרחוץ בקרים גוף וידיים ולעמוד מול תנור

שבת, מ, ב: "תנו רבנן: מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא משתטף בצונן, ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו".

שלושה טעמים נאמרו בביאור האיסור: א) לדעת המאור (יח, א, בדפי הרי"ף), ור"ת (ספר הישר רכו), משום בישול, שהמים מגיעים לחום שהיד סולדת בו. וכ"כ הרשב"א שנראה מהירושלמי (ג, ד), שהאיסור הוא דווקא כשעומד קרוב למדורה במקום שהיד סולדת בו (ולדעה זו ראייה שחום יד סולדת הוא חום שהיד יכולה לעמוד בו). ב) לריב"א (תוספות מ, ב 'מפני'), שאם נתיר זאת יבואו לחמם מים לרחיצה, שכן החימום מול המדורה דומה לרחיצה. ג) לדעת רוב הראשונים, האיסור משום גזירת מרחצאות, שהפשרת המים שעליו כרחיצה במים פושרים (רמב"ם כב, ג, רמב"ן, ר"ן, מאירי ועוד).

ולדעת הרמב"ם האיסור הוא רק כשרחץ את רוב גופו בקרים ומתחמם מול המדורה, ולרא"ש (ג, ט) האיסור גם לחמם את המים שעל ידיו. ובשו"ע (שכו, ד-ה) הזכיר את דעת הרמב"ם בסתם, ואת הרא"ש כיש אומרים.

באר המ"א (שכו, ה-ו) שהרמב"ם והרא"ש מסכימים שטעם האיסור משום רחיצה בחמים, אלא שדין מים שהוחמו בשבת (אפילו בהיתר) חמורים ממים שהוחמו בערב שבת, ואסור לרחוץ בהם אפילו אחד מאבריו (כמו שמוכח מהגמ' שבת קלד, ב, וכ"כ סמ"ק רפב, וסה"ת רלג). ולכן הרא"ש מחמיר גם בחימום המים שעל ידיו. אולם הרמב"ם סובר, שהואיל ומדובר בחימום כנגד המדורה, דינו כדין מים שהוחמו בערב שבת, שמקצת גופו מותר, ורוב גופו אסור. וכ"כ שועה"ר שכו, ד, ומ"ב יז.[3]

במחלוקת זו תלוי הדין אם מותר להעמיד את הידיים מול מכונת יבוש ומפזר חום הפועלים בשבת בהיתר. בשש"כ יד, כז; יסודי ישורון ח"ה ע' קנג; ורבבות אפרים ח"ו קצב, ג, החמירו גם כשהחום לא יגיע ליד סולדת. ובילקוט יוסף ח"ד ע' סה, נטה להקל, מפני שסתם וי"א הלכה כסתם. אמנם כשהיד סולדת כתב בבאו"ה 'יש אומרים' שגם לדעת הסתם אסור משום בישול.

ח,ג – האם מותר להתרחץ במים פושרים שהתחממו בשבת בהיתר

לפי מה שלמדנו ממ"א שכו, ה-ו, ושועה"ר ד, ומ"ב יז, כולם מודים שאסור לרחוץ אפילו ידיים במים שהתחממו בשבת בהיתר, כגון שהוחמו על ידי נכרי לצורך חולה. וכ"כ מנחת שבת פו, ה; קצוה"ש קלג, בבדה"ש ג. וכ"כ שש"כ (יד, ב), וארח"ש (ח"ב כא, ב). ולפי זה כתב בשש"כ שאם יהודי העמיד מים ליד התנור במקום שאינם יכולים להגיע לחום שהיד סולדת בו, אסור לרחוץ בהם ידיו. (אמנם כתב בשעה"צ שכו, ז, שלפי הגר"א בדעת הרמב"ם, אם המים פושרים, מותר לרחוץ בהם מיעוט גופו). וצ"ע אם מה שכתבו לאסור מים שהתחממו בשבת בהיתר, הכוונה כפי גזירת מרחצאות, היינו שלדעת הסוברים שבפושרים מותר, גם בזה בפושרים מותר. ואלה שכתבו כאן שבפושרים אסור, הוא מפני שמחמירים גם בפושרים שהוחמו מערב שבת. ובאול"צ ח"ב לה, ג, כתב שדין מים שהתחממו בשבת חמור יותר, וגם המקילים בפושרים שהתחממו מערב שבת יחמירו בפושרים שהתחממו בשבת.

ח,ד – מים שהתחממו בשבת בדוד שמש

כתב באול"צ (ח"ב לה, א) שכשם שמחמירים במים שהתחממו בהיתר בשבת כך יש להחמיר שלא לרחוץ אפילו ידיים במים שהתחממו בדוד שמש.

אולם כתב שש"כ (יד, ג) עפ"י רשז"א (ומצא לזה מקור מרע"א), שדין מים שבדוד שמש קלים יותר ממים שהוחמו בשבת בהיתר, הואיל ובשבת לא נעשתה שום פעולה במים כדי לחמם אותם אלא מעצמם התחממו, ולכן דינם כדין מים שהוחמו מערב שבת, שמותר לרחוץ בהם מיעוט גופו ולא רובו, וכ"כ בילקוט יוסף (ח"ג עמ' קסג-קסה). וכתב בשש"כ שמותר לכתחילה לתת מים קרים בשמש כדי לחמם אותם ולרחוץ בהם אח"כ חלק מן הגוף. וכן הדין במים שהתחממו על ידי שעון שבת (ארח"ש ב, כא, ז).

ופשוט שמותר לערב מים חמים בקרים, כדי לרחוץ בהם מיעוט גופו, כי אין זה נחשב כמי שמחמם את המים הקרים בשבת, אלא כמי שמצנן את החמים (רשז"א, שש"כ יד, הערה טו. ובארח"ש ב, כא, הערה טו דן בעוד טעמים שמובאים באחרונים).

ח,ה – רחיצה וטבילה בצונן

בשבת מ, א, מובא שמותר לרחוץ במים צוננים. ואף שהמרדכי כתב שההיתר הוא רק לשפוך על עצמו מים, אבל אסור להכניס בהם את כל גופו. הבית יוסף כתב שמותר להכניס את כל גופו לתוך המים, קל וחומר מההיתר לרחוץ בחמי טבריה. וכן כתב בשו"ע שכו, א: "בחמי טבריה מותר לרחוץ אפילו כל גופו יחד, ואין צריך לומר בצוננים".

ח,ו – רחיצה בנהר והעלייה מן הרחצה

שבת קמא, א: "אמר רב יהודה: מאן דסחי במיא – לינגיב נפשיה ברישא, והדר ליסליק, דילמא אתי לאתויי ארבע אמות בכרמלית. אי הכי, כי קא נחית נמי, קא דחי כחו (את המים) ארבע אמות, ואסיר! – כחו בכרמלית לא גזרו". וכן נפסק בשו"ע שכו, ז: "הרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר (מ"ב, תכף כשעולה סמוך לנהר) מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ארבע אמות בכרמלית, לפי שהעולה מן הרחיצה יש ריבוי מים על גופו". כלומר פחות מד' אמות סמוך לנהר יתנגב וילבש את בגדיו.

עוד הזהיר בפמ"ג (משב"ז ב), שגם בעת עלייתו מהנהר, אם הוא הולך במים הרדודים, לא יצא בבת אחת אלא יעמוד וינער את המים שמעליו וימשיך לעלות מן המים, משום שהנהר הוא כרמלית ונמצא שנושא את המים ד' אמות בכרמלית. וכ"כ מ"ב כב.

וכתב הרא"ש, שדווקא בנהר וים הקפידו על טלטול המים, ואפילו שהם כרמלית. אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו, אינו צריך לנגב את המים שעליו, וכ"כ שו"ע שכו, ז. וביאר בב"י שהטעם לכך, מפני שמי הגשמים מועטים. והט"ז ב' הקשה, שהרבה פעמים הבגדים ספוגים ביותר מים, אלא ביאר שלא גזרו בזה כי אי אפשר להימנע מהירטבות במי גשמים. ובתורה לשמה פו, פירש, שהרוחץ במים מביא את המים על עצמו ברצונו, ולכן עליו להיזהר בהם.

ח,ז – שמותר לרחוץ הגוף והשיער

מהגמ' (שבת נ, ב) משמע במפורש שאין איסור ליבון בגוף האדם, ומותר בשבת לרחוץ הגוף במיני עשבים שמלבנים ומצחצחים. וכ"כ הר"ן והמאירי שם. וכ"כ שיבולי הלקט (סי' ק"י). וכן פסק השו"ע (שכו, ט): "מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בדברים שאינם משירים שיער מעורבים עם דברים המשירים, ובלבד שלא יהיה הרוב מדבר המשיר". ואם הרוב מדברים המשירים שיער, למרות שאינו רוצה בהשרת השיער, הרי זה פסיק רישא ואסור.

אמנם מצד סחיטה יש חשש, כפי שיבואר להלן, ומ"מ לא נמנעו מחמת זאת לרחוץ לכלוך שבשיער, וכפי שכתב מ"ב שכו, כה, שמותר לרחוץ הפנים, כולל הזקן והשיער. וכ"כ בשש"כ (יד הערה א) בשם רשז"א, שמותר לרחוץ שיער הזקן מלכלוך. וכ"כ אג"מ או"ח א, קלג. ואף שמדברי הא"א (שכ, יז) נראה שהיה נוהג שלא לרחוץ במקום השערות. וגם בשו"ת אבני נזר (קנז, יד), כתב שלדעת הרמב"ם צריך להיזהר כשרוחץ פניו שלא ירחץ שיער זקנו, ואולי חששו מסחיטה, אבל מצד כיבוס, היינו ניקוי השיער, אין איסור. וגם למעשה נפסק שמותר לנקות השיער מלכלוך, וכפי שכתב שו"ע ומ"ב, רק שלא ישיר שיער.

ח,ח – סחיטת שיער

שבת קכח, ב: "תנו רבנן: אם היתה (היולדת) צריכה לנר – חבירתה מדלקת לה את הנר, ואם היתה צריכה לשמן – חבירתה מביאה לה שמן ביד, ואם אינו ספק ביד – מביאה בשערה, ואם אינו ספק בשערה – מביאה לה בכלי… אם היתה צריכה לשמן וכו'. תיפוק ליה משום סחיטה! – רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין סחיטה בשיער. רב אשי אמר: אפילו תימא יש סחיטה בשיער – מביאה לה בכלי דרך שערה. דכמה דאפשר לשנויי – משנינן".

ונפסק ברמב"ם לעניין כביסה (שבת ט, יא): "אין סחיטה בשיער". אלא שכתב המגיד משנה, שמכל מקום איסור דרבנן יש. (ורק לצורך יולדת התירו מפני הסכנה, אלא שהעדיפו להתיר איסור דרבנן מאשר טלטול כלי). וגם הכסף משנה הסכים לזה. וכ"כ האהל מועד (דרך יב נתיב כא) וז"ל: מי שרחץ במים ינגב עצמו ממים שעליו וכו', אבל מים שבראשו לא ינגב (נ"ל שכוונתו שלא יסיר את המים), שאע"פ שאין סחיטה בשיער, מ"מ יש איסור, עכ"ל. וכן כתב המאירי (נדה סז, ב), שיש להזהיר את הנשים הטובלות בליל שבת שלא יסחטו שערותיהן.

ולכאורה מה איסור יש בזה, שכן מצד ליבון כבר למדנו משבת נ, ב, שאין איסור. אלא שהאיסור מצד דש, כשסוחט מים משיערו ומשתמש בהם לרחיצה. וכפי שביאר רשז"א (שש"כ יד, הערה א), והוסיף שבעת סיום הרחצה אין איסור בזה, כי אין לו צורך במים. ובארח"ש יג, הערה פד, כתב שאולי עפ"י הר"ן (שבת קכח, ב) סחיטת שיער בסוף הרחצה נראית כסחיטת כיבוס, ולכן אסורה מדברי חכמים. ובמנוחת אהבה (יב, כא, 68), ביאר שאסרו חכמים לסחוט, שמא יטעו לסחוט דבר שאסור מהתורה.

ויש ראשונים שמתירים סחיטת שיער, וכן דעת המאורות וההשלמה בשבת קכח, ב, שאין איסור סחיטה בשיער כלל. וכן משמע מהרשב"א והריטב"א שם. ונראה שכל החידוש הוא שאין סחיטת דש, אבל כיבוס לא שייך בגוף ובשיער. ובחידושי הר"ן מובאת סברה שרק בשמן שנדבק בשיער יש סחיטה מדרבנן, אבל לא במים. ועיין בילקוט יוסף שבת ח"ד עמ' ס-סא, וארח"ש יג מט-נד, בדיון אם יש סחיטה בשיער.

ומנגד הכלבו והראב"ד אסרו סחיטה בשיער, ולא זו בלבד, אלא שמחמת זה אסרו לטבול בשבת. וז"ל בית יוסף יו"ד קצט, ו (ג): "כתב הכל בו (סי' פו דף נד ע"ד) אני תמה היאך אשה יכולה לטבול בליל שבת ויום טוב והיאך תנצל מסחיטת שיער, ולכך אני אומר שראויה הטבילה לידחות עד מוצאי שבת ויום טוב ע"כ. ואע"פ שהן דברי הראב"ד בספר בעלי הנפש (שער הטבילה עמ' צח), אין לדחות דברי כל הני רבוותא דשרו לטבול ביום טוב ושבת. ועוד דהכי משמע בהדיא בריש פרק במה אשה יוצאה (שבת נז, א). וחששא דסחיטת שיער אינה כלום, שהרי פסק הרמב"ם בפרק ט' מהלכות שבת (הי"א) שאין סחיטה בשיער, וכתבתי טעמו בטור אורח חיים סימן ש"ל".

ולכאורה יש לשאול, הרי הב"י הסכים שלדעת הרמב"ם יש איסור דרבנן לסחוט שיער, ומדוע התיר לטבול. ויש לפרש שהוא פס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן (אג"מ או"ח א, קלג, ילקוט יוסף ח"ד ע' ס).

ומ"מ למדנו שיש ראשונים שהזהירו לא להתרחץ כדי שלא יגיעו לאיסור סחיטה. וכפי שכתב הכלבו בשם הראב"ד. והמאירי (נדה סז, ב) כתב להזהיר הטובלים בשבת שלא יסחטו שערותיהם. וכ"כ מהרי"ל כמובא במ"א שכו, ח, שמנהג הנשים שלא לטבול שלא בזמנם הוא מנהג נכון, מפני חשש סחיטה וטלטול ד' אמות. וכ"כ במ"ב שכו, כא, לעניין שלא לרחוץ בנהר.

ח,ט – סיכום השיטות בסחיטת שיער וניגוב במגבת

לסיכום, יש ראשונים שסוברים שאין כל חשש סחיטה בשיער (מאורות והשלמה, וכך משמע מרשב"א וריטב"א). ולדעת רבים אסור מדברי חכמים לסחוט בידיים את המים מן השיער (רמב"ם, אוהל מועד, מאירי, ולכך נטו רוב האחרונים). ויש שאף הזהירו שלא להתרחץ ולטבול שמא יגיע לסחיטה (ראב"ד, מהרי"ל).

ולהתנגב לכאורה מותר ללא כל חשש, שגם אם המים יוצאים משערו למגבת, אין בזה חשש סחיטת דש כי המים נבלעים במגבת ואינם ניכרים לעין. וכ"כ בשש"כ יד, כב, וילקוט יוסף (ח"ד ע' סא). ויש שכתבו להתנגב בנחת (בא"ח ש"ש פקודי ח), וכפי הנראה לדעתם, גם בעת הניגוב, כשמוציאים מים מתוך השיער, יש איסור דש מדרבנן. והעיקר שגם מדרבנן אין בזה סחיטת דש.


[3]. לב"י אין חומרה במים שהוחמו בשבת יותר מאשר בערב שבת, ולכן דעת הרמב"ם מובנת, שרק רוב גופו אסור. ואת הרא"ש ביאר או כדעת ר"ת, שהאיסור הוא משום בישול, שכן הוא מחמם את המים לחום שהיס"ב וממילא גם את הידיים בלבד אסור. ועוד פירש לפי הריב"א.

ט – שחייה וטבילה בשבת

ט,א – איסור שחייה בנהר וכיוצא בו

משנה ביצה לו, ב: "ולא שטין על פני המים". גמרא: "גזרה שמא יעשה חבית שייטין". רש"י: "כלי של גומא שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט".

שבת מ, ב, עפ"י רש"י: "אמר רבי זירא: אנא חזיתיה לרבי אבהו דשט (צף) באמבטי, ולא ידענא אי עקר (רגליו) אי לא עקר. (שאם עקר רגליו, הרי שהגזירה שלא לשוט היא דווקא בנהר גדול שיש לחוש שיעשה חבית של שייטין, אבל אם לא עקר, הרי שהגזירה היא גם במקום שאין חשש שיעשה חבית של שייטין). פשיטא דלא עקר. דתניא: לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים, ואפילו עומדת בחצר! (הרי שגם במקום שאין חשש שיעשה חבית גזרו). לא קשיא, הא – דלית ליה גידודי, הא – דאית ליה גידודי". רש"י: "דלית ליה גידודי – … ולי נראה: דאית ליה גידודי שרי דלא דמי לנהר אלא לכלי, דלית ליה גידודי – דמיא לנהר, ואסור". וכן דעת הרא"ש, שאם יש לבריכה שפה, אינה נראית כנהר ומותר לשחות בה.

ולדעת הרי"ף, אם יש לבריכה שפה, כאשר המים נעקרים אינם מתפשטים מעבר לבריכה כי השפה עוצרת אותם ומותר, ואם אין לבריכה שפה, אסור לשחות בה, כי כאשר יעקרו מים יתפשטו מעבר לגבול הבריכה. וכן דעת הרמב"ם (כג, ה).

והטור או"ח שלט, ב, כתב כרש"י ורא"ש: "ולא שטין על פני המים ואפילו בבריכה קטנה שבחצר, ואם יש לו שפה סביב שרי דדמיא לכלי בעלמא".

ובשו"ע שלט, ב, כלל בדבריו את הרי"ף ורש"י, שהתיר כשיש לבריכה שפה מפני שהשפה מחזרת את המים למקומם והיא נראית ככלי ואין לגזור בה שמא יעשה חבית של שייטין. ומבאר במ"ב ד, שההיתר הוא דווקא בחצר, שאם תהיה ברשות הרבים, אסור, שמא יתיז מים ברגליו חוץ לד' אמות. אמנם בבאו"ה 'ואם', נשאר בצ"ע אם האיסור ברשות הרבים כאשר יש לבריכה שפה הוא גם לרי"ף. אבל מהרמב"ם משמע שאסור.

אמנם כפי שנראה בהמשך, כיום המנהג שלא לשחות גם בבריכה שבחצר. שכן נלמד בהמשך שישנם חששות שונים גם ברחיצה רגילה, ק"ו שיש להחמיר בשחייה שיש מקום לומר שהיא עובדין דחול. אבל חולה שנצרך לשחות, יש להקל לו. ועיין בארח"ש כא, הערה כג.

ט,ב – רחיצה בקרים למנהג אשכנזים וספרדים

למרות שמעיקר הדין מותר לרחוץ בקרים, מנהג אשכנז שלא לרחוץ כל גופו בקרים, ולכן אין רוחצים בנהר וים. והטעם לכך, שהרחצה בקרים עלולה להביא למכשולים, בסחיטת שיער, טלטול המים ושחייה שנאסרה בשבת (שו"ע שלט, ב). וכ"כ מהרי"ל סי' קנ, תרוה"ד סי' רנה, שועה"ר ו, ערוה"ש ט, מ"ב כא, ועוד רבים. וכתבו פוסקי זמנינו, שבכלל מנהג זה שלא לרחוץ במקלחת, שכן למדנו בשו"ת מהרי"ל החדשות סי' צו, שגם משום גזירת סחיטה לבד נהגו לאסור. ועל חשש הסחיטה כתב בערוה"ש שכו, ח: "שדבר זה מצוי מאוד כשמשקיע ראשו תחת המים ועולה, משים ידיו על ראשו ומבלי הרגשה סוחט את השיער כידוע ומושג בחוש". וכ"כ שש"כ (יד, יא), שונה הלכות (שכו, ו, בשם חזו"א), וארח"ש (ב, כא, י).

אמנם כתב באג"מ ח"ד עה: "אפשר שבשביל חשש סחיטה לחוד לא היו נוהגין איסור, ודווקא בשביל צירוף כל הטעמים נהגו ביה איסור". וכ"כ בשו"ת תפארת נפתלי לו. וגם לפי מנהג אשכנז, במקום צער, כגון ביום שרב, מותר לרחוץ בקרים (שש"כ יד, יא).

ומנהג ספרדים שלא להחמיר בזה כלל, וגם שלא במקום צער רוחצים בקרים. וכ"כ אול"צ (ח"ב לה, ב), לוית חן (פ), מנו"א (ח"ב י, נב). אמנם כתב בילקוט יוסף שנהגו כל ישראל להימנע מרחיצה בים ובנהר מחשש לכמה מכשולים (ילקוט יוסף שכו, יא). אולם נראה שמעיקר הדין, הרוצה לרחוץ בלא לשחות, רשאי להקל. ובמקום צער גם אשכנזים רשאים להקל בזה.

ט,ג – שחייה בבריכה

כבר למדנו שאסור לשחות במקום שאין לו שפה. ועיין בילקוט יוסף ח"ד עמ' סט, שיש להימנע משחייה גם בבריכה שיש לה שפה מצד ביטול תורה בשבת. ולענ"ד יש לאסור כיום שחייה בבריכה, משום עובדין דחול. ואפשר לחלק שבעבר לא היה עסק גדול סביב שחייה בבריכה שיש לה שפה, כי היתה קטנה, ולא היה כמעט הבדל בין רחצה לשחייה בבריכה שיש לה שפה. אבל כיום שזה בילוי משמעותי שאורך זמן או ששוחים לצרכי בריאות, יש לאוסרו משום עובדין דחול, וכפי שאסור לרוץ בשבת, ואף ללכת במהירות אסור, משום שכך היא דרך חול, כך בקל וחומר אסור לעסוק בבילויים של חול או שחייה לצרכי בריאות. וכפי שיבואר להלן כב, ז-ח, בהלכות ובהרחבות לעניין ריצה והתעמלות להלן.

ט,ד – טבילת כלים ואדם בשבת לטהרה

מבואר במשנה ביצה יז, ב, שאסור להטביל כלים בשבת וביו"ט. ואילו לגבי טבילת אדם נחלקו: לבית שמאי אסור, ולבית הלל מותר, וכן הלכה (שו"ע שכו, ח).

ובביצה יח, א, מבואר שאסור לטבול כלים בשבת, והוזכרו כמה דעות בטעם האיסור, ואחד מהם – מפני שהוא נראה כמתקן כלי (ובשו"ע שכג, ז, הזכיר למעשה שתי דעות בזה, ועיין להלן כב, ו, 2). אולם אדם אינו נראה כמתקן משום שהרואה סבור שהוא מקרר את עצמו במים. וכן מותר לטבול גם במים מלוכלכים, שפעמים שאדם בא בשרב ורוחץ אפילו במי משרה. וגם בימות הגשמים הוא אינו נראה כמתקן, מפני שכאשר אדם בא מן השדה מלוכלך בטיט וצואה הוא רוחץ אפילו בימות הגשמים. נמצא שתמיד הטובל נראה כרוחץ. עפ"י טעם זה מותר לטבול בשבת אפילו אם היה יכול לטבול קודם השבת ודחה טבילתו (מ"ב שכו, כד).

ט,ה – טבילה בקרים למנהג אשכנז

למנהג אשכנז שאין רוחצים בקרים, כתב בתרומת הדשן (רנה), שאין לטבול בשבת, שהואיל ואין נוהגים לרחוץ, הטובל כדי לטהר עצמו נראה כמתקן. ולכן אשה שיכלה לטבול לפני שבת ולא טבלה, אסור לה לטבול בשבת. אבל כשזמן טבילתה חל בשבת, מותר, כי המצווה דוחה את המנהג. והרמ"א (יו"ד קצז, ב) כתב שרק במקום שנהגו להחמיר בזה ימשיכו במנהגם, אך במקום שאין מנהג, אין להחמיר. וכתבו ערוה"ש (קצז, ח) וטהרת ישראל (קצז, יד) שהמנהג באשכנז כיום, שאין חוששים לתה"ד וכולן טובלות בליל שבת גם כשהיו יכולות לטבול לפני כן. וכמובן שכך הוא מנהג ספרדיות לטבול בשבת בלי פקפוק.

טבילת אדם לקריו: לדעת הגר"א העיקר כסברת תרומת הדשן (רנה), ולכן אסור לבעל קרי לטבול בשבת. אולם רוב האחרונים הקילו בזה, כי אף שעזרא אסר על בעל קרי ללמוד תורה ולהתפלל עד שיטבול, מ"מ כבר בטלה התקנה (שו"ע פח, א), ובעל קרי מותר בתורה ובתפילה בלא טבילה. וממילא אינו נראה כמתקן בטבילה. וכ"כ עולת שבת (שכו, טו), א"ר (ה), תוספת שבת (יב), שלחן עצי שיטים (ג, ט), אג"מ (או"ח ד, עד) ארח"ש (ח"ב כא, טז).

ומי שלא ראה קרי ורוצה לטבול בשבת משום תוספת קדושה, כתב בבאו"ה (שכו, ח, 'אדם') שנראה שיש למנוע טבילה זו משום חשש סחיטה, ודי במה שאנו מקילים לטבול בשבת במקום שהוא צריך טבילה. אולם באג"מ (ד, עד) התיר גם את זה. וכן הוא מנהג חסידים לטבול בשבת. וכ"כ בקצוה"ש (קלג, בבדה"ש ח) שאין להחמיר כלל שלא לטבול בשבת שחרית ואדרבא יש בזה מצווה.

ט,ו – הסוברים שלא אסרו טבילה בחמין

לדעת קרבן נתנאל (שבת ב, ק), חסד לאברהם (סימן ל, כמובא בשעה"צ שכו, ה) ופתח הדביר (שכו, ח) בשם הרב שם חדש, מותר לטבול במי מקווה חמים בשבת. וכן העידו הרבה אחרונים, שנשים נוהגות לטבול בליל שבת במים חמים (דברי חיים ב, כו, מהר"י עייאש בשו"ת בני יהודה ב, לב, ושו"ת דברי יוסף סד).

שני טעמים נאמרו בזה: לקרבן נתנאל ופתה"ד, טבילה במקוה אינה בכלל גזרת מרחצאות, שגזרו על רחיצה אבל על טבילה במקווה לטהרה לא גזרו (כי גזירת רחיצה מפני החשש שהבלנים יבוא לחמם באיסור, אבל האחראים על טבילת מצווה לא יבואו לחטוא [שבת בשבתו עמ' דש]. וכן בעבר היו טובלים במים קרים, ולכן הגזירה לא חלה על טבילה במקוואות חמים [מנו"א ח"ב י, 173]).

ולדעת שו"ת דברי יוסף, מצוות הטבילה במקווה דוחה את האיסור לרחוץ בחמים. ששבות זה קל משאר שבותים (שנאסר רק בשבת ולא ביו"ט, כמובא בשו"ע תקיא, ב, עפ"י הרי"ף והרמב"ם, ומובא במשנה בביצה לו, ב, שכל שחייבים עליו משום שבות בשבת חייבים עליו גם ביו"ט, ומכיוון שלא אסרו ביו"ט רחיצת כל גופו בחמין שהוחמו מערב יו"ט, שמע מינה דחומרא בעלמא הוא ואינו בכלל שבות גמור).

ולדעת דברי יוסף טבילה שאין בה מצווה, אינה דוחה את האיסור. אולם לדעת הקרבן נתנאל אין בכלל גזירה במקוואות חמים, ולכן גם טבילת רשות מותרת בחמים.

ט,ז – האוסרים טבילה בחמין כרחצה בחמין

לעומת זאת, לנודע ביהודה (מהדו"ת כד), חכם צבי (יא), רדב"ז (ד, צה), בית מאיר (תחילת שכו), ח"א (ע, א), רע"א (א, יז), מ"ב (ז) ועוד, גם טבילה בכלל גזירת מרחצאות, ואסור לנשים טבול בחמין בשבת. (בשעה"צ שכו, ה, כתב שבשעה"ד אפשר לסמוך על הקרבן נתנאל ולטבול בחמין).

אלא שכבר למדנו לעיל (יד, ח, א) לעניין רחצה, שלדעת הנודע ביהודה ודעימיה, אין איסור רחצה בפושרים, וממילא גם מותר לטבול בפושרים. ולדעת חכם צבי ודעימיה, אסור בפושרים ומותר במים שהופגה צינתם, כלומר בפחות מפושרים מותר. ויש מקום לומר שמעט פחות מחום הגוף הוא כבר פושרים.

ט,ח – הלכה למעשה בטבילת נשים

למעשה רבים נוהגים להקל לנשים לטבול בחמים. כ"כ ארח"ש (ב, כא, הערה ל), שיעורי שבט הלוי (קצז, ב, ו), מנו"א (ח"ב י, 173), ובדי השולחן (קצז, יז). ובלוית חן (עט) כתב שלכתחילה תטבול בבין השמשות (כדעת החכ"צ), שכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בביה"ש במקום מצוה, וכשאי אפשר לטבול בין השמשות, תטבול בשבת בחמים. ונלענ"ד שהרוצים להחמיר, יטבלו בפושרים, היינו במים שאין בטבילה בהם שום סבל, ומנגד לדעת רבים אינם נחשבים חמים, ואולי אף לא נחשבים פושרים, וממילא לדעת רוה"פ אין בהם איסור רחצה כלל (כמבואר לעיל יד, ח, א).

ט,ט – הלכה למעשה בטבילת גברים

ולענין טבילת גברים, כתב במנו"א ח"ב י, נו, שהנוהג לטבול בשבת בבוקר לתוספת קדושה אין למונעו מלטבול במקווה שמימיו חמים, כי העיקר להלכה כדעת הקרבן נתנאל, ואין חילוק בין טבילת נשים לשאר טבילות. אולם גם לשיטה זו מובא בשו"ת אבני נזר (תקכו, יב-יג), שאין לשהות במים יותר מצורך הטבילה, כי שהייה זו בכלל רחצה. ומ"מ יכול לטבול כמספר הטבילות שהוא רגיל בהן אע"פ שכבר בטבילה אחת הוא נטהר (שבת בשבתו). ובלוית חן כתב ששב ואל תעשה עדיף, שלא לטבול בחמים. וכן כתב בארח"ש (ח"ב כא, טו), והזכיר כמה גדולים שהקפידו לטבול בפושרים ולא בחמים.