א – כללי בונה וסותר ומכה בפטיש

א,א – האם בניין לשעה אסור מהתורה

בניין לשעה הוא בניין טוב שיכול לעמוד זמן רב אלא שהכוונה לפרקו תוך זמן מסוים, כמו המשכן. אמרו בירושלמי שבת ז, ב: "מה בניין היה במקדש? שהיו נותנין קרשים על גבי אדנים. ולא לשעה היתה? אמר רבי יוסה: מכיון שהיו חונים ונוסעים על פי הדיבר כמי שהיא לעולם. אמר רבי יוסי בי רבי בון: מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לעולם? (אלא בניית המשכן היתה בנייה לשעה) הדא אמרה בניין לשעה בניין".

הרי שלר' יוסי, בניין לשעה אסור מדרבנן, ולר' יוסי בר בון מהתורה, וכך משמע שמסקנת הירושלמי. ויש שלמדו כך מהבבלי שבת עד, ב, שביאר שקשירת יתידות אוהל המשכן היתה לשעה, ולכן הוצרך לפרש שלמדו קשירה והתרה מהרשת שצדו בה חלזונות. וממילא צריך לומר שלמרות שקשירת יתדות אוהל המשכן לשעה אינה נחשבת מלאכה, בניית המשכן לשעה נחשבת מלאכה, הרי שבניין לשעה אסור מהתורה. וכ"כ המאירי והרשב"א (שבת קב, ב). וכך דעת אור שמח (י, יב), וחזו"א (נ, ט).

לעומת זאת דעת החת"ס או"ח עב, שבנייה לשעה אסורה מדרבנן, וכן דייק משבת לא, ב. וכן דעת פני יהושע (ביצה יב, א), ופתח הדביר לסימן שטו, ותפארת ישראל בכלכלת השבת בונה ב. ועיין ביבי"א ח"ז נה, ב, שכתב שכך דעת רוב האחרונים. ועיין במנו"א ח"ג כג, ז.

א,ב – סותר על מנת לבנות

סותר על מנת לבנות יש בו איסור תורה. וכתב ביסודי ישורון (מערכת לט מלכות עמ' קלג-ד) שגם אם לבסוף לא בנה, כיוון שסתר על מנת לבנות עבר באיסור תורה.

א,ג – באיסור השקיית יציקת בטון

השקיית יציקת בטון, כתב בשש"כ כג, הערה קנד, בשם קצוה"ש קל, בדה"ש כא, שאסורה משום מכה בפטיש, ולרשז"א גם משום בונה.

ואם כבר יצק בטון ואם לא ישקה אותו יפסיד. התיר במעשה אליהו להשקות את היציקה על ידי הערמה, שיטול ידיו על היציקה. ובילקוט יוסף רמד, ו, כתב בשם אביו לאסור, שאין זה דומה למה שהתיר הנודע ביהודה א, צב, ליטול ידיים על בשר שעדיין לא שהה ג' ימים, כי הבשר עוד לא נאסר, והנטילה רק מונעת את איסורו, ואילו כאן השקיית הבטון מחזקת אותו. ובמלכים אמניך א, ח, ביאר שהמעשה אליהו התיר משום שהוא מונע נזק בשינוי, כדוגמת קשקשין שעלו בצינור שהתירו למעכן ברגלו (כתובות ס, א, שו"ע שלו, ט). אבל למעשה נשאר עליו בצ"ע. והציע להשקות את היציקה על ידי ממטרות שמופעלות מערב שבת ע"י שעון. ואם לא, אזי לומר לנכרי שישקה את הבטון בגרמא, עי"ש.

העושה חור בקרקע לניקוז מים, עובר על מלאכת 'בונה' (מ"ב שיד, ח).

דין כדור שלג פשוט עפ"י הרמב"ם, והוזכר בארח"ש ח, לט.

א,ד – מי שננעלה עליו הדלת האם מותר לשבור אותה

עיין להלן כז, ב, ט, שאם ננעלה על קטן שעלול להיבעת, יש בזה סכנת נפשות ולכן התירו לפרוץ אותה. ואפילו אם תוך כך נעשה תיקון (מ"ב שכח, לח). ואם הדלת ננעלה על גדול, כאשר יש בכך צורך גדול מותר לשבור אותה בשבות דשבות, כגון שיאמר לגוי לשבור אותה דרך קלקול. ואם אין שם גוי, נראה שאפשר לשבור אותה דרך קלקול ובשינוי (היינו על ידי דחיפה או מכה ולא על ידי כלי עבודה).

ב – מלאכת בונה בקרקע וסייגים לזה

ב,א – המיישר קרקע

המיישר קרקע אפילו כל שהיא, כדי שתהיה ראויה להילוך או בניה, הרי זה בונה ואסור מן התורה. במה דברים אמורים, כשמיישר גוף הקרקע, אבל המסיר ממנה אשפה שהושלכה בה על דעת לפנותה, אינו אסור משום בונה רק משום טלטול מוקצה. ואשפה שהושלכה שלא על מנת לפנותה, המסיר ממנה משהו עובר באיסור תורה (נשמ"א מ, א; מנו"א ח"ג כג, א). כיוצא בזה, אם היו שיירי מזון דבוקים ברצפה, המסירם אינו עובר באיסור 'בונה', אבל אם הסיר מלט דבוק, עובר באיסור 'בונה'.

ב,ב – פיזור תבן על קרקע בוצית

כתב בשו"ע שיג, י, שמותר לפזר תבן על קרקע בוצית ואינו נחשב כמוסיף על הבניין. וזה מפני שאינו מבטל את התבן לקרקע (מ"ב נה). וכן מבואר בשו"ע שעב, טז, שתבן וקש בסתמא אינם מבוטלים. משמע שאם יתכוון לבטלם שם – אסור. וכ"כ ערוה"ש (שיג, לג). אבל לגבי עפר, אסור לפזרו גם אם לא ירצה לבטלו שם, כיוון שרגילים לבטלו, כ"כ בספר בנין ציון (שיג, טו) עפ"י עירובין קד, א.

ב,ג – פיזור חול על שמן ומלח על קרח

כתבתי שמותר, עפ"י דברי מ"ב שיג, נה, שהתיר לפזר חול על רוק, כיוון שאינו מכוון לבניין. וכ"כ בשש"כ כה, י. וכן התיר לפזר מלח על הקרח, אף שהוא מפשירו, וכדרך שהקילו הט"ז וא"ר להטיל מי רגליים על שלג, והובאו דבריהם כדעה שנייה במ"ב שכ, מא. וכ"כ בספר שבת היום (שיג, אליבא דהלכתא יד).

אמנם יש שהחמירו בזה, משום שכל ההיתר לפזר חול על רוק מפני שהמגמה לכסות את הרוק (כדברי פמ"ג א"א שיג, יז), אבל כאשר המטרה להכשיר את הדרך, שלא תהיה חלקה, הרי שיש בזה בונה. וכך דעת ארח"ש ח, עט; בנין שבת (בונה, א, ד), ושלמי יהונתן (שיג, עמ' פד-פה).

והלכה להקל, שאין הכוונה לתקן את הדרך אלא רק למנוע את המכשול שעל הדרך. ועוד שהוא ספק דרבנן.

ולכאורה יש לשאול, איך התירו לכסות את הרוק בחול מטעם שאינו מכוון לבניין (מ"א ומ"ב שיג, נה), והלא לכאורה הוא פסיק רישא של תיקון הקרקע, שהחול ישאר שם. ואפשר לבאר שמעשיו מוכיחים שאינו מתכוון לבנות אלא לכסות הטינוף, ואינו מיישר גומות אלא להיפך, אולי יוצר הגבהה במקום הרוק.

ב,ד – אם מותר לקנח נעליים בקרקע

שבת קמא, א: "אמר אביי ואיתימא רב יהודה: טיט שעל גבי רגלו – מקנחו בקרקע, ואין מקנחו בכותל. אמר רבא: מאי טעמא בכותל לא – משום דמיחזי כבונה, הא בנין חקלאה הוא! – אלא אמר רבא: מקנחו בכותל, ואין מקנחו בקרקע, דילמא אתי לאשוויי גומות. איתמר, מר בריה דרבינא אמר: אחד זה ואחד זה – אסור, רב פפא אמר: אחד זה ואחד זה – מותר. למר בריה דרבינא במאי מקנחי ליה? – מקנחי ליה בקורה". ופירש הר"ן שחששו של רבא שמא ישווה גומות בכוונה, שאם לא כן, הרי זה דבר שאינו מתכוון. וכתב הרי"ף שיש מי שמחמיר אפילו בכותל, שכן הגמ' דנה בדבריו. אולם כתב שדעת בה"ג כרבא שבקרקע אסור בכותל מותר, וכן דעתו ודעת הרמב"ם (כא, ב), וכ"כ בשו"ע שב, ו.

לעומת זאת דעת הרז"ה והרא"ש שהלכה כרב פפא כי הוא בתראי[1], ומותר לקנח גם בקרקע, וכן כתב הרמ"א. וכתב הט"ז, שהואיל והוא דין דרבנן, הלכה כמיקל. ואף שמשמע שדעת השו"ע והפוסקים הספרדים לחומרא, וכ"כ במנוחת אהבה ח"ב ב, ו. לא חילקתי בין אשכנזים לספרדים, שכן מצינו שיש פוסקים אשכנזים שסוברים שנכון להחמיר, וכך דעת הב"ח וא"ר. ומנגד גם לפוסקים ספרדים יש מקום לכלל: ספק דרבנן להקל. ואין לומר שמדובר במנהג מחייב, שכן אין מדובר בדבר מצוי שיש בו מנהג רווח.

ב,ה – משחק גולות במקום מרוצף שבבית ומחוץ לבית

כתב במ"ב שלח, כ, עפ"י שועה"ר ומחה"ש, שגם על קרקע מרוצפת אסור לשחק, ואף שכתב בשעה"צ כג, שהפמ"ג הסתפק בזה, למעשה החמיר. ולדעת רשז"א (שו"ש שלז, ד, שש"כ טז, ה), בתוך הבית אין לגזור, הואיל וכל הבתים מרוצפים, אבל מחוץ לבית אפילו במקום מרוצף אין לשחק. וצ"ע אם גם לשו"ע אסור לשחק על קרקע מרוצפת שמחוץ לבית, שכן השו"ע (שלז, ב) התיר לטאטא במקום מרוצף גם מחוץ לבית כדעת הרמב"ם. ונראה שבזה גם השו"ע יודה להחמיר, וכפי שפסק (שלז, ג), עפ"י הרמב"ם, שאין סכין ומדיחין את הקרקע, וגזר בזה גם במרוצף שמא יבוא להדיח ולסוך בשאינו מרוצף. ורק לעניין טאטוא שהוא צורך גדול היקל במקום מרוצף שמחוץ לבית (מ"ב שלז, יז). (וע"ע ארח"ש יח, הערות פה ועו).

ב,ו – האם מותר לשבת על כסא בגינה כשרגליו יעשו גומא

כתב מ"א תצח, לב, שאסור לתחוב נר בתוך עפר (אפילו הוא תלוש), משום שהוא עושה שם גומא. אבל להוציאו מותר, כי הגומא כבר נעשתה בעת תחיבת הנר באדמה. וכ"כ עוד אחרונים ומהם מ"ב תצח, צא. אמנם בנשמת אדם צג, ג, פקפק אם יש בזה איסור. וכתב בארח"ש יח, מ, על פי המ"א, שאסור לשבת על כסא העומד על הקרקע אם ישנה ודאות שרגלי הכסא ינעצו בקרקע ויעשו גומא. ע"כ. אמנם לפי מה שלמדנו (להלן יט, א, ב-ג) כאשר הוא אינו מעוניין בגומא, יש מקום להקל, שכן פעולת החרישה נעשית בשני שינויים. האחד, כלאחר יד, שהוא עוסק בלשבת. והשני, שאינו חורש בכלי שרגילים לחרוש בו. ואם כן הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי דרבנן. בנוסף לכך מסתבר שהחריץ שם מקלקל אצלו. ואפילו אם המקום מתאים לזריעה, אפשר שכיוון שהוא נעשה על ידי דחיקה שמהדקת את הקרקע, הרי הוא מקלקל לחורש. ולכן מותר לשבת בסוכה על כסא, גם במקום שברור שישיבתו תגרום לנעיצת הרגליים באדמה ועשיית גומא. (ואולי אפשר ללמוד כך גם מזה שהפוסקים לא הזהירו על כך בסוכות).

ב,ז – צידוד השולחן והכסא בסוכה

ברור שאסור ליישר את פני הקרקע בסוכה כדי להעמיד עליה את השולחן או הכסא, והעושה כן עובר באיסור תורה של 'בונה'. וכמובא בשבת עג, ב: "אמר רב ששת: היתה לו גבשושית ונטלה, בבית – חייב משום בונה, בשדה – חייב משום חורש. אמר רבא: היתה לו גומה וטממה, בבית – חייב משום בונה, בשדה – משום חורש".

אלא שיש לעיין אם מותר לצדד את השולחן והכסא עד שיעמדו ישר, ולפעמים תוך כך לדחוק מקום מוגבה שבקרקע. בארח"ש יח, לו, כתב שיש להימנע מזה, ובהערה נז, ביסס את דבריו על האיסור לצדד חבית על הארץ (שו"ע שלז, ד, עפ"י שבת קמא, א). אולם טעם השו"ע (שלז, ד) לאסור צידוד חבית, מפני שבוודאי ישווה את הקרקע, והוי פסיק רישא. ולפי זה לא ברור שבצידוד השולחן יעבור באיסור, כי אין כאן פסיק רישא שישווה את הקרקע. אבל במ"ב כ, כתב שעל פי התוס' (שבת קמא, א, 'דילמא'), החשש הוא שמא מתוך צידוד החבית ישכח איסור שבת ויבוא להשוות גומות, ולפי זה יש לחוש לכך גם במצדד שולחן בסוכה. ובשעה"צ טז, כתב שהגר"א נטה לדעת התוס'.

אמנם יש לעיין בזה, כי אולי כשהוא מצדד חבית, אכן יכול בקלות לצדדה באופן שישווה את פני הקרקע, ואין מקום לגזור כך גם בשולחן, שכדי להשוות את פני הקרקע יצטרך לטרוח. ועוד, שהואיל והוא איסור דרבנן, ולהסבר השו"ע משמע שאין איסור, ספק דרבנן לקולא. ומשמע מחוט שני עמוד צו, שלא חשש לכך, כי רק כתב שיזהר שלא לגרור את השולחן בסוכה באופן שיהיה פסיק רישא שיעשה חריץ.

אמנם אסור מדברי חכמים לדחוק בכוונה את רגלי השולחן לתוך האדמה, או להסיר על ידיהם גבשושית בכוונה, כדי שיעמדו ישר. האיסור – כי הוא מיישר את הקרקע או עושה בה גומא לתועלת. ומדרבנן – כי הוא עושה זאת בשינוי, וגם היישור לשעה ולא לטווח ארוך.


[1]. ועיין בר"ן על הרי"ף שדעת הרמב"ן שאין הלכה כרב פפא במקום רבו, ודעת הרשב"א שכל שלא ישב לפני רבו הלכה כתלמיד שהוא בתראי.

ג – חיבור דברים לבית ולקרקע

ג,א – חיבור ארעי לקרקע ולבית אסור מדרבנן

ביצה לב, ב: "בנין קבע אסרה תורה בנין עראי לא אסרה תורה, וגזרו רבנן על בנין עראי משום בנין קבע". ועוד עיין בהרחבה להלכה א', שנחלקו הפוסקים אם בניין קבע (כדוגמת המשכן) שנעשה לשעה אסור מהתורה או מדרבנן.

ועיין להלן בהרחבה טו, ד, א, בהגדרת קבע וארעי, שבמ"ב שטו, לב, כתב שקבע הוא "כמה ימים". וכמה אחרונים כתבו שהוא יותר ממשך הסוכות, לפחות שמונה ימים.

ג,ב – דלתות וחלונות הזזה

כתבתי שהנחת דלתות וחלונות הזזה במסילתם אסורה מהתורה. וכ"כ  בארח"ש ח, ג. אלא שכתב שאם יצאו מהמסילה באופן שאי אפשר להשתמש בהם או שקשה להזיזם, פעמים שיש בהחזרתם איסור בונה, ויש לשאול שאלת חכם. ואינני יודע על מה יש לשאול, כי לכאורה כל חיזוק שם אסור. אמנם להזיז את החלון כפי שהוא בלי להכניסו יותר או להוציאו נראה שמותר. (ויש מי שכתב שאם אלו דלתות וחלונות שדרכם להיות רפויים ושכיח מאוד שע"י הזזתם יוצאים ממקומם ונופלים, מותר להחזירם אם נפלו, דהוי כמי שנעשו מעיקרא על מנת להוציאם ולהכניסם, פס"ת שח, יב, בשם קנה בושם א, כ. וצ"ע גדול על סברתו).

תריס גלילה: כתב בשש"כ כג, לח, שאם התקלקל אסור לתקנו משום מכה בפטיש, ואם יצא ממסילתו אסור להחזירו משום בונה. וכן אסור לפתוח את הקופסא שבה התריס נגלל, כי נפתחת לעיתים רחוקות בלבד, והרי זה כמוסיף או סותר באוהל קבוע (באו"ה שיג, א, 'ולא').

חלון ודלת של בניין שפורקו מציריהם הרי הם מוקצה (ח"א לט, יג, שש"כ כ, מה).

ג,ג – אימתי איסור הסרת חלון מהתורה ואימתי מדרבנן

הסרת דלתות וחלונות מן הצירים, אם כדי לתקן אסור מהתורה, ואם כדרך קלקול – מדרבנן. ואם כדי להשתמש בדלת או בחלון, לר' יהודה שמחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה – האיסור מהתורה, ולר' שמעון האיסור מדרבנן. וכן מבואר בשועה"ר שיג, יז, ועיין מנו"א ח"ג כג, 57. ואם כדי לתת לאוויר להיכנס, אסור מהתורה, כי הסתירה כאן תיקון, והרי זה 'בונה'. אלא שהואיל וזה בניין לשעה, באנו למחלוקת האם בניין לשעה אסור מהתורה או מדרבנן.

ג,ד – הדבקת מתלה

איסור הדבקת מתלה או וו על הקיר מבואר בשש"כ כג, מד; ילקוט יוסף שיד, לא; חוט שני לו, ד, ו. והוא איסור תורה, וכ"כ באול"צ ח"ב כז, ד. אבל אם הוא ארעי איסורו דרבנן. ובארח"ש ח, יב, הערה טז, כתב שאם הוא מחזיק רק כמה שעות האיסור דרבנן. ועיין באז נדברו ג, כג, שמשמע שגם אם הוא מחזיק יותר זמן, עדיין הוא ארעי ואיסורו דרבנן. על מגנט שאינו בטל למקרר כתב בארח"ש ח, יג.

ג,ה – צינורות מים וחשמל

דין חיבור מסננת מוברגת לברז, ונורת חשמל לבית המנורה, וכן חיזוק הברגה, מבואר בארח"ש ח, ה-ו, ומנו"א ח"ג כג, כח. עוד כתב שם כג, ל, שמותר לחבר צינור גומי לברז שבבית כדי להעביר דרכו מים לאחד החדרים, מפני שדרך העולם להסירו לאחר השימוש. אבל אסור לחבר צינור זה לברז שבגינה, כי רגילים להשאיר את הצינור מחובר לברז ימים רבים, והוא נראה כמוסיף על הבניין. ודבריו האחרונים צ"ע.

ולעניין חיבור נורת חשמל או הוצאתה מבית המנורה, עיין להלן בהרחבות יז, ו, ו.

מכסה הניאגרה שבשירותים: כתוב בארח"ש ח, עח, שלכאורה הוא נחשב כמחובר לבניין ואסור להסירו. ואם רגילים לפותחו ולסוגרו – מותר.

ג,ו – פתיחת ברז על ידי מפתח שוודי

כתב במנו"א ח"ג כג, כז, שאם אין על הברז הראשי ברז, נכון להחמיר שלא לפותחו או לסוגרו בעזרת מפתח שוודי, כי הוא נראה כבונה וסותר, ורק במקום צורך גדול – היקל. וצ"ע.

ג,ז – תליית בד על פתח או חלון

מותר לתלות וילון על פתח או חלון, אפילו אם דעתו להשאירו שם ימים רבים, שהואיל והבד מחובר למעלה בלבד, הרי הוא נע ונד ונחשב מחיצת ארעי. כ"כ ב"י ורמ"א שטו, א, וכן הסכימו האחרונים. וכן אם הוא תלוי על חלון זכוכית, הרי הוא כתליית תמונה. ושלא כחזו"א נב, יג, שכתב שהואיל והוא קבוע לזמן רב, הרי זה מחיצת קבע ואסורה מהתורה. ועיין במנו"א ח"ג כג, ח, 20. וכג, כב.

ג,ח – חיבור מוט של וילון אסור והנחתו מותרת

אף שלמדנו שמותר לתלות וילון על פתח או חלון, זה בתנאי שהוא תלוי בלא חיבור, אבל כאשר מחברים אותו, דינו כמחובר לבניין, שכל חיבור ואפילו רפוי אסור. לכן אסור להכניס את קרסיו למסילה, וכן אסור לחבר  אותו לקרסיו. וכן אם הוילון מושחל על מוט, אסור לחבר את המוט לבניין בהברגה או בהידוק מסוים. ואם רק מניחים את המוט על מקום מסוים בלא הברגה ובלא חיבור, באופן שבקלות הוא יכול לזוז – מותר. וכן אם הוילון מחובר לטבעות גדולות שבקלות משחילים אותם על המוט, מותר להשחיל אותם על המוט הזה ואח"כ להניחו על המקום שהוכן לכך.

וכן הדין בווילון שבין עזרת נשים לעזרת גברים ובווילון של ארון הקודש. וכיוצא בזה כתב בארח"ש ח, יא, וח, יט-כב, ובספר פרי הגן על פמ"ג (סי' שטו, בשערי הלכה עמ' רלט).

מוט שתולים עליו מגבות, אם הוא מוברג, אסור לחברו ולהסירו, ואם אינו מוברג, גם כשיש עליו מנעול, אין איסור להניחו ולהסירו. וכן דין מוט שתולים עליו את הפרוכת (ארח"ש ח, יט-כ).

מוט שיש בו קפיץ ותולים עליו את הנייר בשירותים, לריש"א אסור לחברו ולהסירו, משום מוסיף על הבניין. לרשז"א מותר (ארח"ש ח, יח). ונראה שגם למחמיר אין בזה איסור תורה, הואיל וחיבורו זמני. ויותר נראה שאין זה חיבור אלא הנחה שאין בה איסור.

ג,ט – פרטי דינים ומקורות

חלון שנשבר, אסור להסיר את שברי הזכוכית שנותרו בחלון משום 'סותר'. ואם יש חשש שינזקו מהם, מותר להסירם על ידי נכרי או בעצמו בשינוי, כגון ברגל (שש"כ כג, מ). וכתב בשש"כ כג, מא, לאסור לסותמו בדיקט כי הוא בטל לחלון. ע"כ. ונראה שהתכוון לדיקט שמתאים לחלון ורגילים לבטלו שם. אבל סתם דיקט שאינו מתאים בדיוק, מותר להניח שם כמו שמותר לפרוס בד על החלון. ובתנאי שאינו מוקצה מחמת גופו.

כתב במ"ב שיד, ח, שהתוקע מסמר בקיר חייב משום מכה בפטיש. אולם מהגמ' קג, א, משמע שלרב הוא משום בונה, והלכה כרב. וכ"כ בארח"ש ד, והערה ט. וכעין זה העיר בשש"כ כג, הערה קלח.

הקובע תמונה לקיר במסמרים או נעצים עובר באיסור דרבנן, מפני שאין היא תוספת על הבניין אלא רק תוספת נוי (מנו"א ח"ג כג, 55).

כתב בארח"ש ח, טו, שמותר להדק נדנדה למשקוף הפתח הואיל ורגילים לפרקה אחר שעות ספורות, ואינה נחשבת מאוחדת עם המשקוף.

בעניין מכסה בור המובא בהערה 3, בנוסף לשש"כ כ"כ גם בארח"ש ח, עה, ועוד ספרים. (ובמנו"א ח"ג כג, כו, 60, החמיר שאם אין רגילים לפתוח את הבור, גם אם יש לו ידית אסור לפותחו, ודבריו אינם מבוססים).

ג,י – בלוני גז וצינור גז

כתב בס' מלאכת שבת ע' רצד, שאסור להחליף בלוני גז ביום טוב משום 'בונה', כי ההברגה שם היא חיבור חזק, ולא הותר 'בונה' לצורך אוכל נפש. ע"כ. וצ"ע. אבל ברור שאחר שהגז בבלון אחד נגמר, מותר לסגור אותו ולפתוח את חבירו.

צינור גז שנסדק, אסור לסותמו דרך ארעי במסטיק, ורק לצורך מניעת סכנת נפשות מותר (ארח"ש ח, כח).

ג,יא – הכנסת שקע לתקע והוצאתו – הערה 2

כתב בשש"כ יג, לא, הערה קיב, ע"פ מכתבו של החזו"א, שאין בזה איסור בונה וסותר, אלא איסור מוקצה, ולכן התיר להוציא את התקע בשינוי כגון במרפק אם אין קטן (וצריך שינוי אחר כי אין אפשרות להוציאו כך). וכן התירו ארח"ש ח, יז, ובניין שבת עמ' כט, וכן הבינו בדעת שש"כ. וכ"כ מנו"א ח"א כד, כ, והציע שאם אין נכרי יוציא בשינוי כגון בתחיבת חפץ חד בין התקע לשקע.

ובחוט שני לו, א, כתב, שבמכשיר חשמלי שאין רגילים להוציא את השקע שלו ולהכניסו, כגון במקרר או מזגן, אפשר שהמוציאו עובר משום סותר כי הוא בטל לקיר, ואף בשינוי אסור שהרי אסור לסתור גם בשינוי. וכיוצא בזה כתב בספר מגילת ספר (י, א; יג, ד) בדעת שש"כ.

ולגבי הכנסת תקע, במקום שאח"כ יזרום החשמל, ישנו דיון נוסף מצד גרמא, כמובא בשש"כ י, יד; יג, לג, הערה קטו, ומנו"א ח"א כד, כט. וכן מצד בונה מעגל חשמלי לפי החזו"א.

ולעניות דעתי אין התקע נתפס כחלק מהקיר, כי רגילים להוציאו ולהכניסו, ולכך הוא נועד. ואף תקע שאין רגילים להכניס ולהוציא אין לו דין עצמאי, אלא הרי הוא אחד ממשפחת התקעים, שאותם רגילים להכניס ולהוציא. בנוסף לכך, התקע שייך למכשיר החשמלי שהוא כלי, ולא לבניין. אמנם יתכן שיש להחמיר לגבי תקע גדול של מזגן, כיוון שהוא שונה משאר התקעים, ואותו אין רגילים להכניס ולהוציא.

ג,יב – תוספות להערה 3 בעניין הכנסת ידית דלת

כתב א"א בוטשאטש (שיג 'ברזל המגביה') שידית שנופלת לפעמים מהדלת ורגילים להחזירה, מותר גם בשבת להחזירה, אך טוב להחזירה ע"י קטן, ואם הקטן החזיר רק את קצה הידית, מותר לגדול לגמור את תחיבת הברזל.

כתב בארח"ש ח, טו, שאם מניחים את הידית רק בצד אחד, אין בה גדר בונה. וצוין לעיין בחזו"א נ, י, 'דף'.

כתב חוט שני לו, ד, ז: "ואם נשמטו הידיות מעט ממקומן ועדיין הן תקועות בדלת, אפשר שאסור להחזירן למקומן משום בונה כיון שהוא תיקון במחובר לקרקע". ונראה שהאיסור דרבנן, מפני שאין החיזוק מחזיק מעמד לזמן רב.

עוד כתב שם בחוט שני לו, ד, ט, שאם ראש ברז נשמט, מותר להחזירו בצורה הפוכה, ובאופן זה לפתוח ולסגור את הברז, כי באופן זה אין חשש שיבוא לחברו.

ג,יג – מזוזה

בית מזוזה שנפל ממקומו, אסור להחזירו. אם יקבענו היטב שלא ייפול יותר, האיסור מהתורה. ואם דרך ארעי, היינו יכניס את המסמר בחור אבל יהיה רופף, האיסור מדרבנן. ועיין ברבבות אפרים ב, כט, י.

ואם הקלף נפל מתוך בית המזוזה, כתב בשד"ח מערכת מ, קטו, בשם חקרי לב, שמותר להחזירו. ואין זה תיקון, כי מותר להיכנס לבית שאין בו מזוזה. וכ"כ בשבט הלוי ד, קמג, וארח"ש ח, כד. ובשש"כ כ, הערה לד, הביא בשם מנחת שבת שאסור לטלטלה כמו דלת שנתפרקה בשבת. והזכיר גם את השד"ח והשאירו בצ"ע. וכ"כ להחמיר בחוט שני לו, א.

ג,יד – בריח שצריך להיכנס לחור שנסתם בעפר

כתוב בארח"ש ח, לג, שאם הסתימה מהודקת, אין היתר להסירה, משום חשש בונה ומתקן. ואם אינה מהודקת, אין התיקון שלו נחשב ממש בונה, אלא שעדיין יש בעיית מוקצה. בנוסף לכך, אסור לתקנו כדרכו. ולכן הציע לנשוף על הסתימה כדי לנקותה. או לנעוץ קיסם וללחוץ עליו ברגלו, כדוגמת צינור שעלו בו קשקשים, שמותר לתקנו כלאחר יד (שו"ע שלו, ט).

ד – מלאכת אוהל מהתורה ומדברי חכמים

ד,א – אוהל קבע ואוהל ארעי וכמה זמן הוא ארעי

למדנו בשבת קלח, א, שאוהל קבע אסור מהתורה וארעי אסור מדרבנן. וכן בביצה לב, ב: "בנין קבע אסרה תורה, בנין עראי לא אסרה תורה, וגזרו רבנן על בנין עראי משום בנין קבע. והכא (בצידוד אבנים של בית הכסא), משום כבודו – לא גזרו ביה רבנן".

ולא הגדירו הפוסקים כמה זמן הוא ארעי וכמה קבע. בפשטות משמע שקבע הוא לטווח ארוך, מעין כתיבה האסורה מהתורה, שמחזיקה זמן (כדברי הרשב"א שבת קטו, ב 'הא דאמרינן', "דמקיימי קצת, עד שדרכם של בני אדם לכתוב בהן דברים שאינם עשויים לקיימן לעולם, אלא זמן אחד כספרי הזיכרונות וכיוצא בהן". והביאו להלכה בבאו"ה שמ, ד, 'במשקין'). ובמ"ב שטו, לב, כתב שקבע מתקיים "כמה ימים", וכ"כ שם לה, ושעה"צ ו. וכיוצא בזה כתב בארח"ש ט, א. אמנם מדברי שו"ע שטו, א, משמע שמחיצה העומדת שבעה ימים עדיין נחשבת ארעית, שכתב שמחיצה ארעית המתרת אסורה, והדוגמא לכך, מחיצת סוכה. וכ"כ ביכורי יעקב (לסי' תרכו), ועטרת חכמים ו'. וכ"כ במנו"א ח"ג כג, 15, שרק משמונה ימים ומעלה אפשר לומר שתחשב קבע. וכעין זה כתבתי בספר שהיא מחזיקה "ימים רבים".

ד,ב – מדיני תוספת אוהל ארעי

כשם שפריסת טפח מערב שבת מתירה להמשיך לפרוס אוהל ארעי בשבת, כך אם היו שם קנים שהמרחק ביניהם פחות משלושה טפחים הרי דינם כלבוד, ונחשבים כהתחלה של גג או מחיצה, ומותר להוסיף ולהעמיד עליהם מחיצת ארעי.

טפח לפי ר"ח נאה אליבא דהרמב"ם ורוה"פ – 8 ס"מ, אבל לחשבונות מדויקים אליבא דהרמב"ם ורוה"פ 7.6 ס"מ (מדות ושיעורי תורה ה, יח).

הנחת יריעה מגולגלת על עמודים, אף שרחבה טפח, אינה נחשבת התחלה של טפח, ורק אם יתחילו לפורסה טפח, מותר יהיה להמשיך לפורסה. כך משמע מעירובין קב, א, וכ"כ בב"י ושו"ע שטו, ב. וי"א שצריך להמשיך את פריסת האוהל דווקא מאותו הטפח (שש"כ כד, ו).

מותר לפרוס על סכך הסוכה ניילון להגן מהגשמים, שזה רק תוספת ארעית על אוהל שכבר קיים. וכ"כ בארח"ש ט, כז.

לעניין תיקון עירוב בקשירה ארעית, שהיא מחיצה המתרת, ויש שהתירוה לצורך רבים, עיין להלן כט, ח.

דין אוהל שילדים עושים משמיכות ואוהל מלגו כתב בארח"ש ט, יב-יג, והוא פשוט. וכ"כ בנחלת שבת פ"ב ז, שאסור לילדים לעשות אוהל משמיכות.

ד,ג – האם מותר לסתור אוהל ארעי בהשארת טפח

מותר לסתור בשבת את התוספת לאוהל ארעי שהוסיפו בשבת, אבל אסור להסיר אוהל ארעי שהיה פרוס מערב שבת. ולדעת אבנ"ז ריא, לד, אם ישייר שם טפח – מותר. ולחזו"א נב, ז, גם אם ישייר טפח – אסור. וכ"כ במנו"א כג, נג, וארח"ש ט, לד.

ד,ד – אוהל משופע וטלית כפולה

מיטה שקבוע מעליה מוט, ותלה עליו סדין שמשתלשל לשני צדדי המיטה ומכסה אותה. אם היה למעלה גג טפח, או שבתוך שלוש טפחים מלמעלה התרחבו היריעות עד שהיה ביניהן רוחב טפח, הרי זה אוהל לכל הדעות. ואם עשאו לקבע – האיסור מהתורה, ואם לארעי – האיסור מדרבנן.

ואם לא היה שם רוחב של טפח, לדעת רש"י (שבת קלח, א-ב), והרא"ש (כ, ב), גם אם עשאו לקבע אין בזה איסור. וצריך לבאר, שאם היתה נועדת למחיצה, כיוון שהיא קבע אסורה מהתורה. אלא שהטלית הכפולה נועדה כאוהל, והואיל ואין בה תנאי אוהל כלל, שאין בה גג, אין בה איסור.

ולדעת ר"ח (קלח, א) והרי"ף (נו, ב) והרמב"ם (כב, כט), למרות שאין בגג טפח, אם עשאו לקבע אסור מדרבנן, שמא יעשה אוהל שיש בגגו טפח. והבינו האחרונים, שאם אין בגגו טפח וגם נעשה ארעי, אין בו איסור. כ"כ מאמר מרדכי שטו, ח,  פמ"ג (משב"ז ח בסופו) וחזו"א. ופסק בשו"ע שטו, ח, כדעת הרמב"ם. וכ"כ שש"כ (כד, א-ג).

אמנם כתב במ"ב לה, שלפמ"ג, גם רש"י ורא"ש יודו שלמרות שאין שם גג אם עשאו קבע, שאסור מדרבנן. נמצא שלפמ"ג נחלקו רק בהסברת המקרה של טלית כפולה (שבת קלח, א) ולא בדין למעשה.

ה – מדיני אוהל

ה,א – בדיני אוהל

בעניין סתירת אוהל ארעי בשינוי הסדר, כתבתי שמותר, כמובא בשש"כ כד, כב. ובחזו"א נב, ז, כתב להחמיר, מפני שאין לדעתו סדר בפירוק. ואין נראה. ובכל אופן ספק דרבנן להקל.

מותר להניח ספרים בצורת אוהל, כי אינו צריך את האוויר ששם (שו"ע שטו, ז). לעניין הכנסת מגירה לארון, עיין להלן טו, ז, ו.

ה,ב – העמדת אוהל שצריכים לאווירו ודין העמדת שולחן (הערה 4)

לדעת ר"ת (שבת קלח, א, תוד"ה 'כסא'), הגה"מ (כב, ר), סמ"ק (מצוה רפב) ורא"ש (ביצה ד, יא), האיסור הוא רק כאשר מעמידים בשבת מחיצות ועליהם גג, אבל אם היו שם מחיצות לפני שבת, או שהעמידו עמודים ולא מחיצות, אין איסור להעמיד עליהם גג שאינו מיועד להגן.

ולדעת הרשב"א (קלח 'אבל'), הר"ן (נו, ב, 'וכתבו בתוספות'), והמ"מ (כב, כח), אין איסור אוהל תלוי במחיצות אלא רק בעשיית הגג, ובלבד שיהיה צריך לחלל שתחתיו. וכתב בבאו"ה שטו, ג, 'מטות', שלכתחילה יש לחוש לרשב"א ודעימיה.

ולדעת התוס' המובא ברשב"א, והטור (סעיפים ג, ז), האיסור הוא רק כאשר מתקיימים שני התנאים: א) העמיד תחילה בשבת מחיצות. ב) צריך את האוויר שמתחת. וכן נפסק בשו"ע שטו, ג.

ומכאן לדין העמדת שולחן שאין ברגליו טפח. לר"ת ודעימיה, ולשו"ע ודעימיה, פשיטא שאין איסור. אולם השאלה לפי הרשב"א שסובר שגם כשאין מחיצות, אם צריכים את האוויר שמתחת יש איסור, לכאורה צריך להקפיד להעמיד תחילה את הפלטה ואח"כ להכניס את המחיצות. שכן צריכים את האוויר שמתחת כמקום לרגליים. אולם הרשב"א עצמו כתב שבשולחן אין צריך את האוויר שמתחת. ותמה עליו במאמ"ר שטו, ו, שהרי החלל מועיל לרגליים. ויש שביאר שהואיל ואין כל הגוף נכנס שם, אין השולחן נחשב כאהל (אשמרה שבת ע' מה). ויש שביאר שהואיל ועיקר שימושו מעליו, מה שמתחתיו אינו נחשב (נחלת שבת ע' קצה). ומ"מ אם נתחשב בדעת הרשב"א לבדו לפי סברת המאמ"ר, טוב להניח תחילה את הפלטה ואח"כ את הרגליים. אולם מעיקר הדין אין צריך להחמיר, שכן המחלוקת בדרבנן, ולכן השו"ע עצמו פסק כשיטה המקילה ביותר.

ה,ג – איסור כיסוי חבית גדולה

כפי שלמדנו אסור לכסות חבית גדולה. ומהי חבית גדולה, כתב בשלחן עצי שיטים (מלאכת בונה), שהיא חבית שמחזיקה ארבעים סאה וקוטרה כשתי אמות (כן הובא במנו"א ח"ג כג, סוף הערה 36). ואת טעם האיסור ביאר החזו"א (נב, י), שע"י שהכלי רחב מאוד, המחיצות נראות רחוקות ואינן מצטרפות זו לזו, וכאשר מכסים אותם הופכים את המחיצות לחטיבה אחת עם הגג, ונחשב כאילו עשה את המחיצות והגג כאחד.

ובקדירה שאינה גדולה, כתב מ"ב שטו, מח, בשם פמ"ג וח"א, שאם נטלה והניחה באיזה מקום, אסור להניח עליה אח"כ מכסה, כאשר יש חלל טפח בין האוכל למכסה, שיש בזה איסור אוהל ארעי, שכן הניח תחילה מחיצות ואח"כ גג. ואם היה למכסה ידית, יש להקל (רשז"א בשש"כ כד, הערה עב).

ולחזו"א (נב, י), בכל אופן אין בזה דין אוהל, כי המעביר קדירה לא העמיד את המחיצות, שכן הן היו גם לפני כן כצורתן. ועיקר העברת הקדירה למטרה אחרת. וכן הלכה. (ועיין גם במנו"א ח"ג כג, יז-יח, וארח"ש ט, מו).

ו – האסור והמותר בכלים

ו,א – בנייה בכלים (הרחבה להערה 5)

ביצה כב, א: "בית שמאי סברי יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים, ובית הלל סברי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים". וכן מבואר בביצה י, א; יא, ב, שבית הלל סוברים אין בניין וסתירה בכלים. וכן מבואר בשבת קכב, ב: "תנו רבנן: דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל – נוטלין, אבל לא מחזירין. ושל לול של תרנגולים – לא נוטלין ולא מחזירין. בשלמא של לול של תרנגולים – קסבר: כיון דמחברי בארעא – יש בנין בקרקע, יש סתירה בקרקע. אלא של שידה ושל תיבה ושל מגדל מאי קסבר? אי קסבר יש בנין בכלים – יש סתירה בכלים, ואי אין סתירה בכלים אין בנין בכלים! (ואיך אמרו נוטלין ולא מחזירין)… אמר רבא: קסבר אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, וגזירה שמא יתקע" (ולכן להחזיר אסור). וכן נפסק בשו"ע שח, ט.

ומתוך כך למדנו שכל מה שאמרו אין בניין וסתירה בכלים, אינו אלא בהרכבה רפויה, אבל כאשר מדובר על חיבור חזק וקבוע, יש בזה איסור תורה. ולכן אסרו חכמים להחזיר דלת לכלי, שמא יתקע אותה. וכן למדנו (שבת קב, ב): "עייל שופתא בקופינא דמרא, רב אמר: משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש". הרי שלרב תקיעת היתד בברזל המעדר אסורה משום בונה.

ואכן ביאר התוס' שכאשר בניית הכלי צריכה גבורה ואומנות, האיסור מהתורה. וכפי שכתב (שבת קב, ב, 'האי'): "ואע"ג דקי"ל אין בנין בכלים, אומר ר"י דהיינו דווקא בהחזרת בתי תריסין או במנורה של חוליות, אבל בנין גמור מיחייב בכלים כמו בקרקע, כדאמרי' בס"פ כירה (לעיל דף מז.) גבי מטה של טרסיים, אם תקע חייב חטאת, (וכן לגבי) מחזיר קני מנורה חייב חטאת ו(כן לגבי) קרן עגולה. ואין חילוק בין כלים לקרקע אלא במקום שאין חיזוק ואומנות, דבכלי לא חשיב בנין ובקרקע חשיב בנין…". וכך דעת רמב"ם (שבת י, יג), סמ"ג, רא"ש, טור ושו"ע שיד, א (אמנם בשיד, ז, הזכיר גם את הדעה השנייה).

ולרמב"ן, רשב"א, מאירי, ריטב"א (לשבת קב, ב), בניית כל הכלי אסורה משום בונה, אבל בונה בכלי אינו אסור משום בונה, וסיומו אסור משום מכה בפטיש. ולרש"י (שבת עד, ב) ורא"ם, גם העושה כלי מתחילתו אסור משום מכה בפטיש ולא משום בונה. וכך דעת הגר"א כמובא במ"ב שיד, ז.

נפקא מינא להלכה, אם הרכיב חלקי כלי ולא השלימו, לתוס' ולרמב"ם שסוברים שהאיסור משום בונה, עבר באיסור תורה. ולרש"י שסובר שהאיסור משום מכה בפטיש, כל זמן שלא השלים את הכלי לא עבר באיסור תורה.

ו,ב – האם יש איסור סתירה בכלים

המשמעות ההלכתית העיקרית של מחלוקת זו נוגעת לדין סותר. שכן לכל הדעות אסור לעשות כלים, או משום בונה או משום מכה בפטיש. אלא שאם האיסור משום 'מכה בפטיש', אין בסתירתו איסור. שכן איסור סותר קיים רק במקום שיש איסור בונה. נמצא שלרמב"ן ודעימיה מותר לסתור בכלי כל זמן שעוד אפשר להשתמש בו, ולרש"י ודעימיה, מותר לסתור את הכלי לגמרי, ולתוס' ולרמב"ם כל סתירה בכלי אסורה. ובשו"ע שיד, א, הזכיר רק את דעת תוס' ורמב"ם, ובסעיף ז' הזכיר את שתי הדעות, וסיכם: "ויש להתיר על ידי אינו יהודי". שהואיל ואמירה לגוי אסורה מדרבנן, הרי זה ספק דרבנן. אבל בסתם פסק כדעת התוס' והרמב"ם. ודברי הראשונים בסוגיה זו נתבארו במנו"א ח"ג כג, לב. וסוכמו בדייקנות להלכה בארח"ש ח, בהקדמה לסעיף מ'.

ועוד ישנה מחלוקת הנוגעת לסתירת כלים, אם מותר לשבור כלי לצורך המאכל שבתוכו, שלתוס' ורא"ש רק כלי ארעי (מוסתקי) מותר, ולדעת הר"ן ורא"ם מותר גם בכלי רגיל. ומחלוקת זו מובאת להלן בהרחבה להלכה יא, ואין קשר בין הדעות כאן לדעות שם.

ו,ג – כאשר דרך שימוש הכלי בהברגה – מותר

כך כתבו מ"א שיג, יב, וט"ז ז. ועיין בארח"ש בהקדמה לפרק ח' שכתב שלדעת השועה"ר שיג, כא, ההיתר מפני שרגילים להרכיבו ולפרקו בכל יום, ואם נשאר ליותר מיום, אסור מדרבנן. ולחזו"א (נ, ט) יסוד ההיתר כי הברגה זו אינה מאחדת את שני החלקים, והאיסור הוא רק כאשר ההברגה מאחדת אותם להיות כלי אחד. ועי"ש בהערות.

ונראה יותר שלא נחלקו, וזה לשון שועה"ר: "שאינן עשויין לקיום כלל רק לפותחן ולסוגרן תדיר, גם בשבת עצמה, ולא אסרו בניין ארעי וסתירתו, אלא כשאינו עשוי על מנת לסותרו בשבת עצמה". כלומר רק כאשר אין סיכוי שאחר שסגר בשבת יפתחנו בשבת – אסור, אבל אם יתכן שיפתח, אף שבפועל מסתבר מאוד שלא יפתח בשבת, כדוגמת מלחייה, אין איסור. ודברי החזו"א מוסיפים הסבר.

למעשה הביאו כמה וכמה דוגמאות להברגה כדרך שימוש שמותרת, ומהן: סיר לחץ, צנצנות, שרשרשת נוי המחזיקה ענק או תליון, משקפת וכלי סיפולוקס, כמובא בילקוט יוסף שיד, ו-ט. וכ"כ שם לעניין בקבוק של מים חמים לצורך גדול להפיג כאב. ועיין כה"ח שיג, עג, ומנו"א כג, מ.

ו,ד – הברגת כלי שיש בו שני חלקים

נחלקו האחרונים בכלי שיש בו שני חלקים שמתברגים זה בזה, כגון כוס שמתברגת לרגל שלה. למ"א איסורו מהתורה, ולט"ז שיג, ז, איסורו מדרבנן. והובאה מחלוקתם בשעה"צ שיג, לב. וכתב בספר 'משנת השבת' לח, הערה מט, שנראה שאם צריך חוזק ואומנות כדי לסגור או לפתוח בורג זה, לכל הדעות אסור מהתורה. ועיין במנו"א ח"ג כג, 94.

ו,ה – סטנדר הגבהתו והנמכתו

כתבתי כדעת המקילים, שהם: רשז"א, ריש"א כמובא בארח"ש ח, ס, שבט הלוי ו, לב. וכן דעת הגרע"י, ילקוט יוסף שיד, ב. ויש אוסרים, שהוא דומה להרכבת קנה של מנורה, שהואיל ואין רגילים לשנותו תדיר אסור (שבת מז, א), ועוד, שפעולת השינוי מורכבת מפירוק הברגים ואח"כ קביעת הגובה הרצוי ושוב חיזוק, והרי זו פעולת הרכבה (מנח"י ט, לח; מנו"א ח"ג כג, לט, 102).

כתב בארח"ש ח, סא, שאין לשנות את זווית המאוורר על ידי פתיחת בורג וחיזוקו, מפני שבשלב הביניים, ראש המאוורר נופל, ונמצא שכאשר מחזקו שוב הוא עושה את הכלי. וצ"ע.

ז – איזו הרכבה ופירוק מותרים בכלים

ז,א – מהו החיבור האסור בכלים ומהו הרפוי המותר

כתב בב"י שיג, ו, לעניין מיטה של פרקים, בשם הכלבו בשם הראב"ד, שאין מקפידים עליהם אם יתנועעו בתוך החור, ומותר להכניסם בחורים, שאין לגזור אלא בדבר שצריך להיות מעמידו בדוחק. וכתב במנו"א ח"ג כג, 88, שלפי"ז לכאורה אסור להאריך שולחן, שהקרש שמוסיפים אינו מתנועע. אלא שהמאירי (שבת מז, ב) כתב בשם גדולי המפרשים (הראב"ד), שדברים שדרכן להישמט ולהחזיר אין אדם קפיד עליהם. הרי שדבר שאין רגילים להדק במסמרים או דבק וכיוצא בזה – אינו תקוע ומותר.

ונראה שהחילוק האמיתי אינו בעצמת ההידוק (רפוי, מהודק ותקוע), אלא אם החיבור ארעי או קבוע. שכן בכלים יש קולא, שהואיל ואינם קבועים כל כך כמו בית, כאשר מתקינים אותם דרך ארעי, אין בדבר איסור. והדבר תלוי בכמה גורמים, שאם נדרשת אומנות, בוודאי הוא קבוע. וכן אם יחזיק מעמד זמן רב, בוודאי הוא קבוע. ואם לא יחזיק מעמד זמן רב ואין צריך לכך אומנות, מותר, ואין זה משנה אם הפרקים ינודו או לא. ורק במיטה הסימן לחיבור ארעי שהם נדים, וזה מה שכתב הב"י. ועפי"ז יובנו דיני הארכת וקיצור השולחן וכן המגש של כסא הילדים שבוארו בהלכה. וכיוצא בזה כתב בארח"ש ח, נא ונה.

ז,ב – חיבור קבוע של מיטה בהברגה אסור

למרות שלמדנו שכלים שדרך שימושם על ידי פעולות הברגה, אין איסור להשתמש בהם. מכל מקום כאשר מדובר בחיבור קבוע של מיטה, גם אם הוא נעשה בברגים, אסור מהתורה. ואף שיותר קל לפרק ברגים מאשר מסמרים או דבק, מ"מ גם זה נחשב חיבור קבוע. לפי זה אסור מהתורה לשנות את גובה מיטת התינוק על ידי פירוק ברגים וחיבורם.

ז,ג – הידוק פרקי כלי כדרך ארעי

פרקים שאין רגילים לתוקעם, כך שאין לחוש שיגיעו לאיסור תורה, נחלקו אם מותר להדקם. למהר"ם מרוטנבורג בכל אופן אסור להדקם, וכן נראה מרמ"א שיג, ו, שרק לחברם ברפיון מותר. לעומת זאת, דעת הסמ"ג שרק לתוקעם אסור, וכך משמע קצת מלשון מ"א שיג, יא, ובאו"ה 'דרכה', שכתבו את הסמ"ג כדעה העיקרית. וכך דעת החזו"א נ, י.

לסיכום: לדעה שבכל מקרה הידוק אסור, יש שלוש דרגות באיסור, תקיעה אסורה מהתורה, הידוק מדרבנן, רפוי שאין חשש שיגיע לתקיעה – מותר. ולדעה שמותר להדק דבר שאינו יכול להגיע לתקיעה, יש שתי דרגות, כאשר יש חשש שיגיע לתקיעה קבועה אסור, וכשאין חשש מותר. וכך נראה להלכה, שספק דרבנן לקולא, וכך הגזירה ברורה יותר. וכ"כ במנו"א ח"ג כג, לד.

ומה שאסרו בקנה של סיידין (שבת מז, א), אע"פ שמפרקים אותו בכל יום, מפני שהחיבור שלו צריך להיות חיבור גמור וחזק ורק אומנים עוסקים בזה, כדי שיוכלו לעבוד עמו. כלומר בכל יום בונים כלי זה מחדש. ואילו המיטה של טרסיים, אף שאפשר לישון עליה, אין חיבורה חזק, ולכן אינה דומה להתקנת מיטות רגילות.

ז,ד – אבני פלא ולגו

לדעת רבים מצד דין בונה, אין איסור להרכיב משחקים של לגו, כ"כ יחו"ד ב, נה; ציץ אליעזר יג, לא; מנו"א ח"ג כג, מא, (אמנם י"א שלדעת השו"ע כל המשחקים הם מוקצה, ומ"מ הסכימו שאין למחות בזה ביד קטנים, ועיין להלן בהרחבות כד, ז, א). וטעם שאין בזה בונה, שרגילים לפרקם תמיד, וגם הם משחקים בעלמא ורחוקים מלהיחשב כלי. ובשש"כ טז, יט, עפ"י רשז"א כתב, שאין למנוע זאת מילדים, ולא התיר לגדולים, מפני שלעיתים עושים מהם צורות חדשות, אבל לקטן אין לחוש. ובסעיף כ, כתב שאין להרכיב מטוס או אוניה מחלקים שהוכנו להרכבה, כי הם מתחברים בדייקנות מרובה, ורגילים לבנותם לימים רבים.

ובארח"ש ח, נט, כתוב שנחלקו בזה. וביאר בהערה פו, שלשועה"ר שיג, כא, אם אפשר שיפרקוהו ביומו – מותר. וגם לחזו"א (נ, ט, שהביאו שם בהערה ד), לא ברור שהם מתאחדים, כי העניין של המשחק הוא להרכיב ולפרק, ואין לזה שם בניין כלל. וכן הקל הר"ן קרליץ. אבל ריש"א החמיר, כי הוא מהודק. ובספר בנין שבת מלאכת בונה ע' מב, מובא בשם רשז"א להקל, אולם בשלחן שלמה שיד, א, כתב שלמעשה הורה, שאף שמן הדין אין לאסור, משום חינוך אין להרגיל את הקטנים במשחק זה, אך אין למונעם. (וזה כמובא בשש"כ שדייק מאוד בלשונו). ונראה שגם לאוסרים האיסור מדרבנן, ועל כן הלכה כמקילים.

ז,ה – עשיית צורות מנייר

בשש"כ יא, מא; טז, כא, ובהערה מרשז"א, אסר לעשות אוניה מנייר, וביאר שהאוניה אינה עשויה להתפרק. ואסר לעשות צורות במפיות, כי אין זה למשחק אלא לצורך מבוגרים, ולכן נכון להחמיר אף שיתפרקו באותו יום. אבל קיפול רגיל מותר, שאין בו שום תיקון ובניין. וכ"כ ארח"ש ח, לז. וכ"כ אבני ישפה (סט, ד), עפ"י מ"ב שכח, קנב בשם הח"א, שאסר משום מכה בפטיש לעשות מנייר צורת פתילה (לטחורים). וכ"כ שבת היום שב, יג, 4; דרשת וחקרת מה, ה. ובשו"ת שבט הלוי ה, לה, ובחוט שני ח"ב עמ' ריג, נטו לאסור ואע"פ כן נשארו בצ"ע.[2]

אולם מנגד, ברבבות אפרים ח"א עמ' קעט-קפ כתב בשם הרב פיינשטיין, שמותר לקפל מפיות, שהואיל והמפית והקיפול הולכים לאיבוד לא שייך בהם מתקן מנא. וכן בספר 'יהודה מחוקקי' ע' רלו (לרב יהודה אריה בן פנחס מנחם אלתר, נכד ה'אמרי אמת') התיר, ש"אין שום מקום לחומרא שחידשו האחרונים לגבי קיפול מפיות נייר בצורה מסוימת לכבוד אורחים וכדומה, שבנין הוא דווקא במחבר ב' דברים ולא בעושה צורה בדבר הזה עצמו". וכן התירו הרב פרקש באהלי חנה 4; והרב פסח אליהו פאלק באור השבת עמ' כד-כה.

וכן נראה שאין לאסור בזה, שאין קיפול ניירות נחשב יותר מחיבור רפוי בדבר שרגילים לחברו בחיבור רפוי. ומכל מקום, כיוון שהדין שנוי במחלוקת וספק, וגם למחמירים האיסור מדרבנן, המקילים יש להם על מה לסמוך, והמחמיר תבא עליו ברכה. ולילדים אפשר להקל לכתחילה.

ז,ו – הוצאת והכנסת מגירות ומדפים של ארון

הוצאת מגירה מארון שאין בו ארבעים סאה מותרת. ואם יש בו ארבעים סאה, כתוב בארח"ש ח, ט, הערה יג, שלחזו"א נב, יד, אפשר שאסור, ולרשז"א מותר, כי אינה בנויה בארון אלא רק מונחת בו. אא"כ יש שם מעצור המונע את הוצאתה. עוד כתוב בארח"ש ח, י, שארון ספרים שיש בו יותר מארבעים סאה, אסור להוציא מתוכו מדף, או להחזירו, אף שאינו מחובר כלל, כי הוא מונח שם בקביעות והוא חלק מהארון. אמנם לענ"ד דין זה צ"ע, שהואיל ואינו מחובר מה איסור יהיה בזה, ולכאורה דינו כמו הנחת מוט הווילון על וו כאשר אין צריך לחברו שם. ורק אם צריך לדחוק את המדף בארון – אסור.

כתב מ"ב שטו, מח, בשם ח"א, שאסור להכניס מגירה לארון משום אוהל. ובשעה"צ נו, הביא מדברי קצוש"ע שדחה קצת את דבריו, שהרי הגג עמד קודם למגירות. והסביר בשעה"צ את הח"א, שהואיל ואין בזה שינוי, אסור. והחזו"א נב, יד, הוסיף סברה להתיר, שלא מצינו איסור אוהל בנתינת קרקע ומחיצות תחת גג. והובא בארח"ש ט, כב.


[2]. כתב בספר שלמי ניסן (סימן ב, לרב ניסן שלמה קפלן), ששאל את הר"י נויבירט: אם אסור משום בניין א"כ גם באופן שהכין את המפיות מבעוד יום יהיה אסור להשתמש בהם מחשש סותר? ותרץ לו עפ"י מש"כ הרמב"ם (ז, ו. וכן י, יג) דמגבן חייב משום בונה, אבל מוסכם שאין באכילתו איסור סותר, כי אף שעשיית הגבינה כבונה, אינה נחשבת לבניין. והוא הדין לקיפול ניירות שעצם עשיית הצורה חשוב כבונה אבל ודאי שעצם הצורה אין עליה שם בניין שיהיה אסור לסותרו.

ח – כלים שהתקלקלו אימתי מותר לתקנם

ח,א – תיקון כלים באופן רפוי – הכנסת ידית מטאטא ברפיון

לכאורה בבית שהתרגלו להשתמש במטאטא שהמקל שלו מחובר ברפיון, והוא מתפרק מעת לעת, מותר להחזירו בשבת, כי אין חשש שמא יתקע. ואף אם היה מהדקו שם, כבר למדנו (בהרחבה להלכה ז) שלדעת רבים, כל שאין חשש שמא יתקע, אין איסור. וכעין זה כתב בספר 'שבת היום' (שיג, ו, אליבא דהלכתא יג), שאם הוא רגיל להתפרק אחת לשבוע, אין למחות במיקל להחזירו. וכן בספר 'בנין שבת' (עמ' שיג), הוכיח מהמ"א שח, לד, והלבוש שיג, ו, שהנהגת האדם הפרטי קובעת לענין גזירת שמא יתקע. והסתפק שם מהו שיעור הזמן שאדם צריך להשתמש בכלי בריפיון כדי שיחשב "דרכו להיות לעולם רפוי". והביא מהר"ע אויערבאך שאם משתמש כך בכלי יותר מל' יום הרי זה נחשב לדרכו להיות רפוי.

לעומת זאת כתב בספר 'נחלת שבת' (עמ' רסא הערה כד), שגם החזרת המוט של המטאטא בצורה רפויה אסורה מדרבנן, כמבואר בשו"ע שיג, ו, שדבר שדרכו בתקיעה אסור להחזירו אפילו ברפיון גזירה שמא יתקע. והוסיף שאין לטעון שהולכים אחר מנהגו, מכיוון שאף אחד לא יקנה בחנות מטאטא רפוי, ולכן דרך המטאטא בתקיעה, ורק מפני שאין לו זמן לתקנו הוא רפוי אצלו. עוד כתב שם (עמ' רלט), שאם הוא רפוי, סתירתו מותרת, שבזה אין גזירה שמא יתקע.

אולם יותר נראה, שאם צריך מומחיות מסוימת כדי לתוקעו היטב, ובני הבית אינם מומחים, אין חשש שמא יבואו לתוקעו. ולכך נטה בארח"ש ח, הערה סח, בלא להתייחס למטאטא.

ועדיין יש להסתפק שאולי המחברים את המוט למטאטא, משתדלים להדק אותו, ואזי יש מחמירים שבכל מקרה הידוק אסור. וכבר כתבתי (לעיל טו, ז, ג) שהלכה כמתירים.

ואף שלמעשה נראה להקל בדין זה, לא כתבתיו בהלכה, כי דין זה לא נתברר עדיין מספיק. והדוגמאות שהבאתי בספר מוזכרות בספרים רבים ומהם, בארח"ש ח, נב-נו.

ח,ב – עריכת שעון

בעבר היו שעונים שהיה צריך לסובב בהם כפתור כל יממה כדי למתוך את הקפיץ שמסובב את המחוגים. ויש שאסרו זאת משום איסור 'מכה בפטיש' (ח"א מד, יט). ויש שהתירו (פנים מאירות א, קכב). ויש שהקילו בעוד השעון עובד והחמירו כשהפסיק להסתובב (שאלת יעב"ץ מא. וכ"כ ביבי"א ו, לה). ועיין במנו"א ח"ג כד, טו; וארח"ש ח, פא.

מותר היה לכוון את מחוגי השעון, כאשר פעולת הכיוון לא גרמה להפסקת פעולת השעון והחזרתה, כפי שמצוי בשעונים אלקטרוניים (שש"כ כח, כו; מנו"א ח"ג כד, טו; ארח"ש ח, פז).

ח,ג – מתיחת קפיץ של מכונית צעצוע

כתב בשש"כ טז, יד, שאין למחות ביד הילדים שמותחים את הקפיץ כדי שהמכונית תיסע בעת שהקפיץ ייפתח, ובתנאי שהמכונית אינה משמיעה קול ואינה מוציאה ניצוצי אש. ואף המחמירים בשעון יכולים להסכים בזה, א) מפני שהצעצוע נדחף לזמן קצר בלבד. ב) שעון שאינו עובד נחשב כמקולקל, משא"כ מכונית צעצוע גם כשאינה נוסעת חשובה כצעצוע. וכ"כ במנו"א ח"ג כד, טז (אלא שכתב שלגדולים הצעצועים מוקצה). ובארח"ש ח, צב, הזכיר שדעת ריש"א להחמיר.

ח,ד – חיזוק בורג משקפיים שרגיל לחזקו כל כמה ימים

כתבתי: "מוט משקפיים שנפל, אסור לחברו מחדש על ידי בורג, הואיל ורגילים לחזקו היטב. וגם לחברו בצורה רפויה אסור, שמא ישכח ויחזקו היטב ויעבור באיסור תורה". ויש לעיין עוד מה הדין במקרה שהוא רגיל לחזקו כל כמה ימים, האם מותר לחזקו כדי שלא ייפול. ולכאורה הרי זה כמו מדרגת ביניים של הידוק שאינו יכול להגיע ממנו לתקיעה, שנחלקו בו הפוסקים, ולעיל טו, ז, ג, כתבתי להלכה שמותר. וצ"ע.

ח,ה – החזרת זגוגית משקפיים שנפלה

בשש"כ טו, פב, אסר להחזיר זגוגית משקפיים שנפלה למקומה. והגרע"י בקול סיני (מכה בפטיש י) ויסודי ישורון  (ח"ד ע' קכד), התירו כאשר הדיוט שאינו אומן יכול לעשות זאת. וכ"כ להלכה, אלא שאם יש חשש שיחזק שם בורג אסור, וכפי שכתבו מנו"א ח"ג כג, לה; ארח"ש ח, מט-נ.

ח,ו – פעולה קלה לעשיית צורת כפית

אף שלמדנו שאסור משום מכה בפטיש ליישר כף או סכין ביד. כתוב בארח"ש ח, לו, שמותר ללחוץ קלות על כפית פלסטיק הנמצאת בקופסה של אבקת חלב כדי שתקבל את צורתה, שהואיל והכינו אותה לכך, אין פעולה זו נחשבת מלאכה כלל.

ח,ז – יישור מוט של משקפיים

כתב מ"א: (שמ, יא) "מחט שנתעקמה אפילו מעט אסור לפושטה (ספר הזכרונות דף נו זכרון ט פ"א מלאכת המכה בפטיש, כנה"ג סימן שב הגב"י)". מכאן למד בבנין שבת (ח"א כג), שגם כלי שלא התקלקל לגמרי וראוי עדיין למלאכתו, אסור לתקנו, ומשום כך אסר לתקן משקפיים שהתעקמו אפילו מעט. וכ"כ במנו"א ח"ג כד, יג. אלא שהסכימו שאם המשקפיים היו ראויות לשימוש – האיסור מדרבנן.

מנגד בספר נחלת שבת (עמ' רסג- רסד), ובשו"ת נשמת שבת (ז, שלב), כתבו, שהאיסור הוא רק כאשר הכלי התקלקל לגמרי ויצא מכלל שימוש, אבל כלי שהתעקם באופן שעדיין אפשר להשתמש בו, אין בו משום מתקן מנא ומותר ליישרו בשבת. ומה שהמ"א אסר לתקן מחט שנתעקמה 'אפילו מעט', זה משום שעיקומה גרם שאינה ראויה יותר לשימוש. ועל פי זה התירו ליישר משקפיים, כף או מזלג וכיוצא בזה, שהתעקמו באופן שעדיין אפשר להשתמש בהם אע"פ שאינו נוח כל כך.

ונראה יותר כדעת האוסרים, ונבאר הסוגיה. בביצה כח, ב: "אמר רב יהודה אמר שמואל: שפוד שנרצף – אסור לתקנו ביום טוב. פשיטא! לא צריכא דאע"ג שמפשיט בידיה". וכ"כ בשו"ע תקט, א. וביאר במ"ב תקט, א, שהשו"ע הלך בשיטת הרמב"ם שפסק כחכמים שמכשירי אוכל נפש אסורים ביו"ט, ולכן אסר ליישר שיפוד אפילו אם רק התעקם מעט וראוי לשימוש, משום מתקן מנא. ע"כ. וממילא ברור שק"ו שכך יסבור בשבת. והרמ"א שם מיקל כדעת רוה"פ שסברו שהלכה כר' יהודה שהתיר לתקן מכשירי אוכל נפש שלא יכל לתקן לפני יו"ט, ופסק כדעת רש"י ורא"ש (ביצה כח, ב), שביארו שההיתר הוא דווקא כשלא ניתן להשתמש בשיפוד בלא שיישר אותו, אבל אם ניתן להשתמש בו, אסור ליישרו, כי זו טרחה יתירה. וכיוצא בזה כתב רבנו ירוחם, אלא שכתב שאין מורים כן ברבים. נמצא לרמ"א אם אפשר להשתמש בשיפוד, אפילו ביו"ט אסור לתקנו, ק"ו שאין לתקן בשבת מוט משקפיים שאפשר להשתמש בהם. אלא שאם אפשר להשתמש בהם האיסור מדרבנן, ואם אי אפשר להשתמש בהם האיסור מהתורה.

ושם לעניין תיקון השיפוד ביו"ט כתב בבאו"ה 'אותו', שלדינא הסכימו כמה אחרונים שאין להקל כדעת הרמ"א, כי יש לחוש לדעת הר"ן (ביצה שם) שכתב שנראה כפירוש הרז"ה, שאם השיפוד התעקם לגמרי ולא היה ראוי לשימוש, אסור לתקנו, מפני שאין זה תיקון אלא עשייה שלימה, שגם ר' יהודה מודה שאסורה. ורק אם התעקם מעט מותר לתקנו. ומעיון בר"ן עולה שזהו ההיתר לפי ר' יהודה לתקן מכשירי אוכל נפש ביו"ט, אבל בשבת שיפור של כלי שראוי לשימוש אסור.

נמצא לכל הראשונים שנזכרו להלכה, אין ליישר את המשקפיים, גם אם הן ראויות לשימוש. וכך כתב במ"ב תקט, ז, שלכל הדעות אין ליישר מחט שראויה לשימוש.

ואיסור זה נזכר גם בחיי אדם מד, ט, ערוה"ש שמ, לד, יסודי ישורון ד, עמ' קלא, ארח"ש ח, לה. ומזה שלא חילקו, משמע שגם הם אוסרים. אם כי לא כתבו זאת במפורש. גם הרב אליהו כתב בגליונו, קול צופייך 402: "אם  הידית של המשקפיים התעקמה, והמשקפיים אינם יושבות היטב על האף ורוצה ליישר את הידית –  אסור בשבת וביו"ט, כי היישור הוא תיקון מנא". ובגליון 427: "וכן יש להזהר בעניין תיקון כלי, למשל אם ידית של משקפיים נתעקמה או שן של מזלג נתעקם ורוצה ליישרם, יש בזה תיקון כלי ואסור".

ובנשמת שבת שם, סמך על מה שהבין מדעת רש"י, רא"ש ורמ"א, שסוברים שאסור ליישר שיפוד שהתעקם מעט, כי זו טרחה שאין בה צורך. אבל ישור משקפיים שהתעקמו מעט – יש בו צורך, כדי שיהיה לו הרבה יותר נח. ומנגד אין זו מלאכה. אבל נראה שיש בזה מלאכה, ורק לצורך אוכל נפש התירו כאשר יש בדבר צורך. אבל כשאין צורך אוכל נפש, או בשבת, גם ישור מעט אסור.

ועוד יש להוסיף, שקשה לומר שאם התעקם הרבה האיסור מהתורה, ואם התעקם פחות – מותר. שבדרך כלל סביב לאיסור תורה יש סייג של איסור חכמים.

ח,ח – ניפוח מזרון, כרית, גלגל, כדור ובלון

נפסק בשו"ע שמ, ח, עפ"י שבת מח, א: "מוכין שנפלו מן הכסת מותר להחזירם, אבל אסור ליתנם בתחילה בכסת". ולדעת רוב הראשונים, האיסור משום מתקן מנא. וכ"כ רש"י, ר"ן, מאירי, ריטב"א ואו"ז (ב, סז). וביאר המ"ב לג, שלדעתם האיסור מהתורה. לעומת זאת, לדעת הרמב"ם (כב, כג) האיסור מדרבנן, גזרה שמא יתפור את הכר.

ולמדו מדין הכנסת מוכין לכר, שאסור לנפח בראשונה גלגל, כרית וכדור וכיוצא בזה. אבל בפעם השנייה מותר. כ"כ יסודי ישורון (ד, עמ' רע), שש"כ (לד, כד), ארח"ש (ח, סח), ילקוט יוסף כרך ה' ע' קמא-קמב.

לעומתם בשו"ת מנחת יצחק (ו, ל), אסר לנפח אותם גם בפעם השנייה, כי בכר שהוזכר מכניסים את אותם המוכין שהיו בו, אבל בניפוח, מדובר בהכנסת אוויר חדש. וכ"כ אול"צ (ב, מב, ד). ומנגד בשו"ת בצל החכמה (ד, צב) כתב שמותר לנפח גם חדשים, כי במילוי כר במוכין, מבטלים את המוכין לכר, אבל במילוי אוויר אין מבטלים אותו לכר.

ולגבי כדור ואופניים, שכאשר האוויר יוצא מהם הם נחשבים כמקולקלים, כתב ברב פעלים א, כה, 'והנה', ושש"כ לד, הערה צז, שאסור לנפח אותם גם בפעם השנייה.

אבל כדור שרגילים להוציא ממנו את האוויר לאחר השימוש, מותר לנפח בפעם השנייה. ולא כתבתי זאת בהלכה, כי כדורים אלו שרגילים לנפח, הם כדורים שגדולים משחקים בהם, ואסור לשחק בהם בשבת.

ובבלון יש חשש נוסף שמא יקשור אותו, וכ"כ בצל החכמה ד, צב; ושש"כ טז, ז.

ט – ניקוי רצפה ותיקונים בבית

ט,א – פתיחת כיור שנסתם

האוסרים נשענו על המובא בכתובות ס, א: "תניא נחום איש גליא אומר: צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש. מאי טעמא? מתקן כלאחר יד (בשינוי) הוא ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן. אמר רב יוסף הלכה כנחום איש גליא". וכ"כ שו"ע שלו, ט. עפי"ז כתב בשו"ת יבי"א (ה, לג), שאסור לפתוח סתימה בכיור משום שהתיקון נעשה בלא שינוי, משום שתיקון שכזה הותר רק בשינוי ובמקום הפסד, וכשאין שינוי האיסור מהתורה, וגם במקום הפסד אסור. וכתב שכן דעת ריש"א. וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (ו, פא-פג), אול"צ ח"ב כז, יב; ובספר שבת בשבתו (שלו, ט עמ' רמו), ושלמי יהונתן (שלו, עמ' קיד). ומ"מ כתב ביבי"א שאם הכיור לא נסתם לגמרי והמים עוברים בצינור לאט לאט יש להתיר.

מאידך בשו"ת מנחת יצחק (ה, עה), התיר עפ"י המבואר בברייתא בשבת קמו, ב, וכן נפסק בשו"ע שיד, ב: "היה בה (בחבית) נקב ונסתם, אם הוא למטה מן השמרים אסור לפותחו, דכיון שהוא למטה וכל כובד היין עליו צריך סתימה מעליא וחשיב כפותח מחדש. ואם הוא למעלה מן השמרים, מותר לפותחו" (אע"פ שהוא במקום היין). דאותה הסתימה לא חשיבא סתימה כלל (מ"ב טו). כלומר, כאשר הסתימה אינה חזקה, מותר לפותחה בשבת, ואם אפשר לפותחה במשאבת גומי ביתית, משמע שאינה חזקה. ומה שאסר השו"ע שלו, ט, לפתוח צינור שעלו בו עשבים בלא שינוי, הוא מפני שמדובר בסתימה חזקה. וכן התיר בשש"כ (יב, יח הערה נב) בשם רשז"א, שהואיל ואפילו ע"י שטף מים חזקים לפעמים הסתימה נפתחת, אין זה נקרא תיקון. וכן התיר במנוחת אהבה (ח"ג, כד, כט), מטעם שהתיקון אינו בצינור אלא רק בהוצאת הפסולת שמפריעה לשימוש בו. ומה שהתירו תיקון בצינור שעלו בו עשבים בתנאי שהתיקון יעשה בשינוי, הוא מפני שהעשבים צומחים מתוך הצינור עצמו. ואם העשבים היו באים מבחוץ, לא היה בהסרתם איסור תיקון. וצ"ע על סברתו.

וכפי שכתבתי, בשעת הדחק אפשר להתיר על ידי שיעשו זאת שניים יחד, שאז האיסור דרבנן, וספק דרבנן להקל. אמנם עיין לעיל בהרחבות ט, י, שיש סוברים שאף ששניים שעשאוה פטורים אסורים מהתורה, אבל לרוה"פ זה נחשב כשבות.

ט,ב – שימון דלת וגלגלי עגלה

האיסור מדרבנן משום 'מכה בפטיש', ואם בלא השימון לא ניתן היה להשתמש בדלת ובעגלה, האיסור היה מדאורייתא. וכ"כ במלכים אומניך ו, הערה א. ובילקוט יוסף שלח, הערה יג, נשאר בצ"ע מה תיקון יש בזה.

י – מחתך

י,א – מחתך

מחתך הוא דווקא במידה, אבל אם חיתך כדרך משחק ומתעסק אין בזה מלאכת מחתך כלל (מנחת חינוך מצוות השבת מוסך השבת לב). אבל הרמב"ם י, ז, כתב, שאם חתך כדרך משחק, פטור, כלומר אסור מדרבנן. ואפשר לומר שכוונתו שהאיסור מחמת קורע. ועיין ארח"ש יא, הערה נא.

אף שלמדנו שאין 'מחתך' באוכלים, מ"מ אסור לחתוך מאכל כדי לתקן בו כלי, כגון לחתוך לפת בגודל המתאים כדי לסתום בו נקב שבחבית, שאז אין לו דין מאכל (מ"ב שכב, יא, עפ"י ר"ן. ובנשמ"א כתב שיש בזה חיוב חטאת).

מה שנתבאר בהלכה שאם חותך את הענף הקשה ביד הרי זה שינוי ואסור מדברי חכמים, הוא מפני שרגילים לחותכו בכלי, אך דבר שרגילים לחותכו ביד, גם ביד האיסור מהתורה, שהכל לפי מה שרגילים (באו"ה שכב, ה, 'אחד קשים').

בכלל מלאכת 'מחתך', אסור לחתוך ביום טוב קצהו של נר שעווה כדי להכניסו לפמוט. וגם אסור לחממו כדי להדביקו (מ"ב תקיד, יח). ואמר רשז"א שיתכן ואפשר לדחוף את הנר בחזקה לפמוט, שהואיל וזה דרך שימושו אין זה בכלל 'מחתך', וכיוון שעושה אותו כלאחר יד, אפשר דיש להקל (שש"כ יג, הערה קנא).

חיתוך נייר טואלט לפי הקווים שלו, לריש"א עובר ב'מחתך', ולרשז"א אין בזה 'מחתך' (מנחת שלמה ב, יב), הואיל ואינו מקפיד על גודל מסוים. והביא את דעתו ביבי"א (או"ח, ט, קח, קפה). וכ"כ באור לציון (ח"ב כז, בהערה ז). אולם בכל אופן עובר על איסור 'קורע' (ארח"ש יא, מ).