א – כתיבה ומחיקה

א,א – שתי אותיות ואות אחת

משנה שבת קג, א: "הכותב שתי אותיות… בין משם אחד (אות אחת), בין משתי שמות (שתי אותיות), בין משתי סימניות, בכל לשון – חייב".

כתב אות אחת, לדעת רוב הפוסקים, עבר באיסור תורה, אלא שאינו חייב עליו חטאת. וכ"כ ברכ"י שמ, א; שועה"ר ד; בא"ח ש"ש פקודי א; מ"ב שמ, כב, ד; כה"ח כו. וי"א שהאיסור דרבנן, וכ"כ א"ר שמ, ב; וע' במנו"א ח"ג כב, 9.

ומהו פירוש שתי סימניות שחייב עליהן? לרש"י, ששתי האותיות מסוגים שונים של צבע. ולרמב"ם (בפהמ"ש), גם סימנים מוסכמים שאינן אותיות, כגון א' סימן לאחד, נחשב כאות. וק"ו כאשר כותב שתי אותיות בשתי שפות או בשני סגנונות של סימנים מוסכמים. וכ"כ הרשב"א. ומסתבר שלהלכה רש"י ורמב"ם מסכימים זה לזה.

א,ב – הסרת שעווה שמסתירה את הכתב

כתב הב"ח שמ, ב, שאסור מן התורה להסיר שעווה שנטפה וכיסתה אות. וכ"כ ט"ז א, מ"א ד, א"ר ה, ערוה"ש כב. ואמנם לדעת שבות יעקב ג, ד, אין בזה 'כותב', שהרי לעניין תפילין אומרים שהכתב קיים וכמונח בקופסא דמי. ובמ"ב שמ, י, כתב כרוה"פ. והוסיף, שאם נפל דיו על האות, הסרת הדיו אסורה גם לשבות יעקב.

ולעניין כשרות ספר התורה בעוד השעווה עליו, משמע מן האחרונים שהספר כשר, והבעיה היא רק מצד שאין לקרוא אפילו מילה אחת על פה, ולכן כתב בדרך החיים (הובאו דבריו בבאו"ה לב, יז, 'טיפת'), שאם עוד לא קרא את המכוסה בשעווה, והוא בין גברא לגברא, יוציא ספר אחר כדי לקרוא את הכל מהכתב. אבל אם כבר קרא את המכוסה בעל פה, אין צורך להוציא ספר אחר. ולפמ"ג וח"א, אם כבר הוציא את הספר, גם בין גברא לגברא לא יחליף אותו כדי לקרוא את המילה מהכתב (מ"ב שמ, י).

א,ג – מחיקה שיש בה תועלת

מה שכתבתי שכאשר המחיקה מתקנת, גם שלא על מנת לכתוב חייב. כ"כ באו"ה שמ, ג, 'המוחק', עפ"י הרמב"ם י, י. למשל, כאשר כתובה 'ד' וצריך להופכה ל'ר', אם ימחק את הקצה של ה'ד' נמצא שבמחיקתו כתב את האות 'ר'. (אמנם זה תעשה ולא מן העשוי, ולכן לכתיבת סת"ם פסול). וחיזק הבאו"ה את דבריו בבאו"ה שמ, יד, 'ולא', לעניין תופר. וכתב שדעת הריטב"א שאין חייב בתופר אלא על מנת לתפור היא דעה יחידה. אמנם עוד ראשונים סוברים כן, תוס' שבת עג, ב, 'וצריך', רמב"ן וריטב"א. עיין ארח"ש טו, מא; יא, הערה כב.

א,ד – כתיבה במחשב האם אסורה מהתורה או מדרבנן

יש סוברים שהואיל והאותיות ניכרות על המסך, וכך היא דרך כתיבה כיום, האיסור לכתוב במחשב הוא מהתורה. ואף אם המסך יכבה לאחר זמן, כיוון שאין הכרח לכבותו, הרי שהכתיבה יכלה להתקיים זמן רב, והאיסור מהתורה. וכך כתב בקדושת השבת ח"ב פרק ח, ענפים 41-54, בשם ריש"א והרב אליהו.

ולדעת שבט הלוי ח"ו לז, ונשמת שבת ח"ד קלז-קלט, אם האותיות עומדות להימחק מעצמן, כגון על ידי שומר מסך, אזי כתיבתן אסורה מדרבנן, ואם אינן עומדות להימחק מעצמן, האיסור מהתורה.

לעומתם, רבים סוברים שהאיסור מדרבנן, מפני שהכתב אינו מתקיים כלל. שכן האותיות נוצרות על ידי אלומת אלקטרונים שפוגעת במסך עשרות פעמים בשנייה, נמצא שאין שם כתב קבוע כלל. וגם במסך פלזמה אין ממש אותיות. ועוד צד להחשיב האיסור מדרבנן, שהאותיות שבמסך עומדות להיעלם, או על ידי פתיחת מסך אחר, או בעת סגירת המחשב, ולכן אף אם ייחשבו כאותיות כתובות, איסורן מדרבנן בלבד. וכך דעת רשז"א (שולחן שלמה שמ, יא). וכך דעת הרב פיינשטיין (כמובא בתחומין יד עמ' 433) לגבי טלוויזיה במעגל סגור. וכך מובא בהלכה כסידרה בצה"ל ח"ג ע' 111, בשם הרב ליאור והרב אריאל. ויש שכתבו עוד סברה, שכל מה שלא היה במשכן כמותו, אין עליו איסור תורה. כ"כ מהרש"ם (ב, רמז) ביחס לחשמל בשבת. ובמשיב מלחמה ח"א עמ' שלג, ביחס לכתיבה בטלפרינטר שאסורה מדרבנן. וביחו"ד ד, כט, ביחס לשימוש בסרט למדידת חום.

אמנם לסוברים שהשימוש בחשמל דינו כשימוש באש, האיסור מהתורה. וכן לחזו"א יש לחוש בזה לאיסור תורה מצד בונה וסותר. וע' במנחת איש כב, 55. ועיין בהלכה כסדרה בצה"ל ע' 111-112, ושם הלכו יותר לפי השיטה שאיסור השימוש במחשב מדרבנן, וממילא כתבו להעדיף כתיבה במחשב על פני כתיבה בעט בשינוי. אולם נראה שבצירוף שיטת מרן הרב שכל שימוש בחשמל אסור מהתורה, אין לשימוש במחשב עדיפות, והעיקר שיכתבו בשינוי, במחשב או עט רגיל.

א,ה – שמירה בזיכרון והקלטת קולות

לדעת רבים, גם שמירה בזיכרון אסורה מדרבנן בלבד. כך היא דעת הסוברים שמלאכה שלא היתה כיוצא בה במשכן אינה אסורה מהתורה. וכך דעת יבי"א ד, מו, שאין בהקלטה במכשיר חשמלי איסור תורה. ובנשמת אברהם ח"ד או"ח שמ, ע' נז, כתב שכך דעת הרב הלפרין, ומנגד דעת הרב רגנשברג שהיא דאורייתא, וכן בהקלטה בטייפ. ע"כ. ומשמע שלדעת רשז"א איתחול דיסקט, היינו הכנתו לקליטת המידע, אסור מהתורה משום בונה, אבל אחר שהחלו להשתמש בו האיסור דרבנן (שולחן שלמה חוה"מ תקמה, הערה ה). ובשש"כ סו, הערה ריא, משמע שכל הזנת נתונים לזיכרון המחשב אסורה מהתורה משום בונה. (ולא הזכרתי את הסוברים שאין בזה איסור כי דבריהם תמוהים). ועיין בהלכה כסידרה בצה"ל ח"ג ד, ד.

א,ו – טלוויזיה במעגל סגור

עיין לעיל יז, יג, ובהרחבות, והכלל הוא שאדם הרוצה להיראות עובר בזה באיסור כותב מדברי חכמים. והאיסור אינו מהתורה – לריש"א משום שאינו דרך כתיבה, ולרב נסים קרליץ משום שאינו נשמר באופן יציב. עיין בארח"ש טו, לה, הערה נה. ומותר לעבור מול מצלמה כזו בלא כוונה, מפני שהוא פסיק רישא דלא ניחא בתרי דרבנן. האחד, שתמונתו אינה מתקיימת, השני, שהיא נעשית על ידו בגרמא. אבל אם הוא רוצה בזה, כיוון שזוהי דרך מלאכתו, אין זה גרמא אלא כמעשה רגיל.

א,ז – צילום

הצילום עצמו אסור מדרבנן ולא מהתורה, מפני שהצורות אינן נכתבות בפועל בעת הצילום, וכך משמע מירושלמי (שבת יב, סוה"ד), ובבלי גיטין (יט, ב). כ"כ בשש"כ טז, כז; ארח"ש טו, לח; שבט הלוי א, קכא, ג.

אולם פשוט שהפיתוח והדפסתו אסורים מהתורה משום כותב. וכ"כ מנו"א ח"ג כב, טו; ולמנח"י ג, כ, אסורים גם משום 'צובע'. ולשבט הלוי א, קכא, א, ג, האיסור מהתורה משום 'מכה בפטיש' (ע' בהלכה כסדרה בצה"ל ע' 113-118).

ב – גדרי האיסור וההיתרים לצורך פיקוח נפש

ב,א – ההפרש בין כתיבה קבועה לכתיבה זמנית – עט שבת

בדרך כלל כאשר משתמשים ב'עט שבת', מעתיקים את החומר לכתב רגיל במוצאי שבת, כדי שיישמר למשך זמן רב.

אמרו במשנה שבת קב, ב: "כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת – חייב". ואם אינה מתקיימת, אסורה מדרבנן. השאלה מהו גדר מתקיים.

המגיד משנה (על הרמב"ם שבת ט, יג) ביאר שאם המלאכה מתקיימת במשך יממה שלימה, איסורה מהתורה. וכך הבין בשעה"צ שג, סח, בדעת הרמב"ם. וכ"כ מנח"י ח"ז, יד.

לעומת זאת, דעת הרשב"א (שבת קטו, ב 'הא דאמרינן'), שהחיוב מהתורה הוא "דמקיימי קצת, עד שדרכם של בני אדם לכתוב בהן דברים שאינם עשויים לקיימן לעולם, אלא זמן אחד כספרי הזיכרונות וכיוצא בהן". והביאו להלכה בבאו"ה שמ, ד, 'במשקין'. וכ"כ בנשמ"א כד, א, 'אבל'. ובמנחת שלמה א, צא, הוכיח שגם הרמב"ם מסכים לכך. וכ"כ למעשה הרב אליהו בתחומין יא עמ' 107. וכן מובא בהלכה כסדרה בצה"ל ח"ג עמ' 61. לפיכך, נכון להשתמש ב'עט שבת', שאיסור הכתיבה בו מדרבנן בלבד.

ב,ב – סדר העדיפויות

סדר העדיפויות בכתיבה בשבת נתבאר בהלכה כסדרה בצבא ח"ג פרק ה, ושם העדיפו כתיבה במחשב על פני כתיבה ביד, כי ביארו שלרוה"פ הכתיבה במחשב דרבנן, אולם בצירוף דעת מרן הרב שכל שימוש בחשמל אסור מהתורה, יחד עם הסוברים שהואיל ורגילים כיום לכתוב במחשב, הכתיבה בו אסורה מהתורה (ריש"א והרב אליהו) נראה שאין להעדיף מחשב על כתיבה ביד. אלא הדרך המועדפת היא ב'עט שבת' ובשינוי. וכשאין אפשרות ב'עט שבת', או שיש קצת חשש שמחמת הטרחה לא יעתיקו את הדברים למקום הקבוע במוצ"ש, יכתבו בעט רגיל או במחשב, והעיקר הוא לעשות זאת כשאפשר בשינוי. עוד הוסיפו בהלכה כסדרה בצבא, שאם כותבים במחשב, טוב לקבוע מערב שבת שהאותיות שיופיעו יהיו ב'כתב' ולא דפוס.

ב,ג – טביעת אצבע

יעויין בהלכה כסדרה בצבא ח"ג ע' 84, שיש דעות אם טביעת אצבע אסורה מהתורה, מדין רושם. ולרב נבנצאל כיוון שאין לה משמעות מובנת לאנשים, אין בזה איסור תורה. ולכן לדעתו טביעת אצבע עדיפה על חתימה, אפילו היא ביד שמאל. אמנם נראה שעדיף לחתום את השם בשמאל, שאז לכל הדעות האיסור רק מדרבנן, משא"כ אם יחתום באצבע י"א שיעבור באיסור תורה.

ג – מחיקה וכתיבה שנעשים דרך אגב

ג,א – סגירה ופתיחה של ספר שיש אותיות על חודי דפיו

אף שבהלכה שבספר הקדמתי דין עוגה, מצד סדר הסוגיה יש לברר תחילה את דין הספר שכתובות אותיות על חודי דפיו. לדעת הלבוש אסור לפותחו ואף יש בזה חשש חטאת, הואיל ובסגירת הספר נכתבות אותיות. וכך דעת מ"א שמ, ו. לעומת זאת הרמ"א בתשובה קיט, היקל, וכ"כ כנה"ג, ט"ז, פרישה, רמ"ע, שועה"ר שמ, ד, ברכ"י ה, ח"א לח, ה. וביאר הרמ"א שאין בקירוב חלקי אותיות וריחוקם כתיבה ומחיקה, הואיל ואינו כותב או מוחק כלל. שכן מבואר בגמרא שבת קד, ב: "כתב אות אחת בטבריה ואחת בציפורי, חייב, כתיבה היא אלא שמחוסר קריבה". וכ"כ בנשמ"א לז, ב. (והרחיב בזה בארח"ש טו, הערה טו). והפרישה ביאר שזה כמו פתיחת דלת וסגירתה, שאין בהן איסור בונה וסותר. וכ"כ במ"ב שמ, יז. והט"ז שמ, ב, ומהר"ש הלוי, ביאר שההיתר מפני שחודי הדפים אינם מחוברים.

למעשה כתב במ"ב שמ, יז, שהמנהג להקל, אולם לכתחילה נכון להחמיר כשיש לו ספר אחר. וכ"כ בשש"כ כח, ב. ובלוית חן קכ, היקל לכתחילה, וכ"כ ציץ אליעזר יג, מד, ומנו"א ח"ג כב, יח. (לארח"ש טו, יא, החזו"א מחמיר גם כשאין לו ספר אחר. ולמנחת איש כב, יח, במקרה זה החזו"א מיקל).

ג,ב – קירוב חלקי דף קרועים

בפשטות למתירים פתיחת וסגירת ספר שיש בחודי דפיו אותיות – מותר לקרב חלקי דף קרועים, ולאוסרים – אסור מדרבנן. אולם יש צד לחלק ביניהם, לקולא ולחומרא:

לחומרא: לדעת אג"מ יו"ד ב, עה, אם לא יכל לקרוא לפני כן את האותיות גם לפי המתירים הדבר אסור. וצ"ע, כי גם בספר אי אפשר לקרוא בלא סגירתו. אמנם אפשר לבאר, שבספר אין הוא מעוניין בכתיבת האות, ואילו כאן הוא רוצה לקרוא את האותיות שיתחברו (ובאג"מ או"ח א, קלה, התיר לקרב אותיות שלימות זו אל זו בלא שיקבעם). ובמנחת איש כב, יט, כתב שראוי להחמיר בזה. גם לסברת הפרישה, שההיתר בספר כי רגילים לפותחו ולסוגרו תדיר, כאן שאינו מקרב ומרחק תדיר, הדין חמור יותר.

לקולא: בספר הדפים מחוברים ואילו המקרב חלקי דף אינו מחברם. וכבר למדנו שרוה"פ התירו בספר, ומצד זה ק"ו שאפשר להקל בקירוב חלקי דפים.

ולמעשה בשש"כ כח, ג, היקל לגמרי, שכך משמע מהראיות של הרמ"א (סי' קיט), שהרי זה כשתי אותיות, אחת בציפורי ואחת בטבריה, שמותר לקרבן (שבת קד, ב). ורק לחברן אסור. וכ"כ בילקוט יוסף שמ, ג, (ע' קכז). ובארח"ש טו, יב, כתב, שאם נותר רווח בין שני החלקים – לכל הדעות מותר.

ג,ג – סגירת ארון ופרוכת והצמדת חלקי אותיות על ידי כך

באג"מ או"ח ח"ד, מ, כב, התיר לפתוח ולסגור פרוכת שיש בה חלקי אותיות, שמתחברות ונפרדות בכך. וכ"כ בילקוט יוסף (שמ, ד).

וכן נוהגים להקל בבגד שיש עליו אותיות וכשסוגרים אותו הן מתחברות. וגם למי שמחמיר כאשר נוצר חיבור בין חלקי האותיות, כאן שלא אכפת לו מזה, אלא הוא עסוק בסגירת הבגד, הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי דרבנן: א) חלקי האותיות כבר היו, ב) אין זה מתקיים.

ג,ד – קריעת שקיות שיש עליהן אותיות

לדעת הלבוש ומ"א שמ, ו, שאסור לפתוח ספר שכתובים על חודי דפיו אותיות, אסור גם לקרוע שקיות שיש עליהן אותיות. אולם רוה"פ התירו בספר. לרמ"א (סי' קיט) ודעימיה, מפני שאין בהפרדת חלקי אותיות מחיקה, הואיל והכתב נותר ורק חלקיו הופרדו, ולדעתם מותר לקרוע שקית. והט"ז שמ, ב, ומהר"ש הלוי, התירו בספר מפני שחודי הדפים אינם מחוברים, אבל אם היו האותיות מחוברות, היה אסור, ואם כן גם בקריעת שקית יחמירו.

וכן פסק בשש"כ ט, יג, שאסור לקרוע שקית כאשר הקריעה חותכת אותיות או ציורים. וכתב בהערה נא, בשם רשז"א, שאם יחתוך בין האותיות אף שהוא מפריד בין אותיות המילה אין איסור. ושם בהערה נ, כתב בשם רשז"א שלכאורה כמו שמותר לקרוע את השקית שהוא דרך קלקול צריך להיות מותר לקרוע את האותיות. ותירץ שרק קריעה ושבירה התירו לצורך אוכל, כי היא דומה לשבירת אגוז, אבל מחיקה לא התירו. (ושם יא, הערה לא, הרחיב לבאר, שאמנם כאשר האותיות הם ממש מהעוגה עצמה, מותר לשוברה כמו לשבור אגוז). וכ"כ במנחת איש כג, ז, שמותר לקרוע עטיפות רק אם לא יקרע אותיות, אבל בין אותיות מותר. וכ"כ בהלש"ב יד, 51, ובארח"ש טו, יח, (ופלפל בהערה כז).

לעומת זאת במנוחת אהבה ח"ג כב, לו, כתב שלכתחילה לא יקרע אותיות, אבל כשאי אפשר, מותר לפתוח תוך קריעת אותיות, שכן יש סוברים שאין בזה איסור כלל (רמ"א). וכ"כ בשאלת יעב"ץ ב, קמ, בשם אביו, שמותר לפתוח אגרת חתומה בשבת, ואף שחותך אותיות. ע"כ. וגם לאוסרים באגרת (מ"א תקיט, ד; ט"ז ה; מ"ב יא), כאן בעטיפה הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן, שאינו מתכוון למחוק. ע"כ. ובילקוט יוסף שיד, יט, התיר לכתחילה לקרוע עטיפה שיש עליה אותיות, וממידת חסידות לקרוע אותה לפני שבת.

ונלענ"ד שאפשר להתיר מפני שהוא פסיק רישא דלא ניחא בשני דרבנן: א) אינו מוחק על מנת לכתוב, ב) אינו מוחק כדרך מחיקה אלא כלאחר יד (או מקלקל). ועוד אפשר שינסה שלא לקרוע אותיות וצורות, אלא רק ביניהן, ואזי יחשב כאינו מתכוון.

ג,ה – עוגה שיש עליה אותיות

דין העוגה מבואר ברמ"א שמ, ג; מ"ב יד-יז; כה"ח כט-לג; ושש"כ יא, ז. ואף שלרמ"א מותר להפריד חלקי אותיות זו מזו, כאן שאח"כ הוא אוכלה ומבטל לגמרי את האותיות – החמיר. ובדגול מרבבה היקל לגמרי, מפני שהוא פסיק רישא דאינו מתכוון בתרי דרבנן: א) מוחק שלא על מנת לכתוב, ב) מוחק כלאחר יד (או מקלקל). וכן פסק למעשה ביבי"א ד, לח, ולוית חן קיט. ובמנו"א כב, לד, כתב שהרוצה להקל יש לו על מה לסמוך.

ובהערה 2 ביארתי שאף כי מוסכם למעשה להתיר בפסיק רישא דלא ניחא בתרי דרבנן, בעוגה לא רצו הפוסקים להקל, מפני שבפריסתה ניכר מאוד שהוא מוחק אותיות, שיש להן חשיבות. ויש אף צד מסוים של כוונה במחיקת האותיות, שהכינו את העוגה עם כיתוב מיוחד או צורה מיוחדת, ולכאורה ראוי שלא לחתוך בה כדי שלא למחוק את האותיות, והנה פורסים אותה לכבוד האנשים (ולעיתים לכבוד בעלי השמחה), ומראים בזה שאף כי האותיות יפות וחשובות, האנשים חשובים יותר ולמענם פורסים העוגה ואוכלים אותה.

ואם החיתוך בין האותיות, גם המחמירים יתירו לחתוך לכתחילה, שלדעת מאמ"ר שמ, ואבני נזר רי, אין בהפרדת שתי אותיות או צירופן שום צד איסור. וכ"כ בשש"כ ט, הערה נא, בשם רשז"א. וכ"כ במנחת איש כג, יג.

ג,ו – עוגה שפרסו בערב שבת בלא שהפרידו את החתיכות זו מזו

בשש"כ יא, ז, פסק כרמ"א ורוה"פ, אבל כתב שאם חתך את העוגה מבעוד יום, מותר לקחת בשבת פרוסות, אף שעל ידי כך יתפרקו האותיות. וסברתו שהואיל ואינן מחוברות, אין בהן יותר צד של כתיבה. ע"כ. וכן למדנו כיוצא בזה שלדעת רוה"פ וביניהם הרמ"א והט"ז, מותר לפתוח ולסגור ספר שעל חודיו כתובות אותיות. וכ"כ בהלש"ב יד, כ. ובמנחת איש כג, טו, החמיר שלא להפריד פרוסות עוגה שנחתכו לפני שבת, שכן הלך בשיטת החזו"א שהחמיר כלבוש ומ"א גם לגבי ספר. ובארח"ש טו, כ, החמיר לכתחילה, שכן המ"ב שמ, יז, החמיר לכתחילה בפתיחת וסגירת ספר שיש בו אותיות.

ג,ז – ציור והליכה בנעליים

דין ציור בעל משמעות כדין אותיות, אבל ציור בלא משמעות, אין איסור לחותכו, כאשר הכוונה לפתוח את השקית. וכעין זה מובא בארח"ש טו, הערה כח. ועיין במנחת איש כג, י.

ולעניין מה שכתבתי על הליכה בנעליים, כ"כ חלקת יעקב ב, קב; יסודי ישורון ופסקי תשובות שמ, ט.

ג,ח – נטילת ידיים שיש עליהן אותיות

לח"א (הל' נט"י מ, ח), מי שיש לו על מיעוט ידו כתם, יטול ולא ינגב, שלא יהיה מוחק, אלא ימתין עד שיתנגבו מאליהם. ע"כ. ויש שהורו במצב כזה, שלא ליטול על הכתם אלא יכרוך עליו בגד בעת הנטילה (בא"ח ש"ש פקודי א). ודעת רוב הפוסקים שמותר למחוק כתם בשבת לכתחילה, מפני שהיד אינה עומדת לכתיבה, ולכן מחיקה זו אינה על מנת לכתוב כלל. וכ"כ שש"כ יד, כט; שלחן שלמה שמ, ט; חוט שני ח"א כא, א; אשמר"ש יב, ה.

ובמנו"א ח"ג, כב, לא, 76, התיר למחוק לכתחילה אפילו אותיות הכתובות על היד, מפני שאין איסור במחיקה כאשר המחיקה עצמה היא תיקונה של היד. אלא שיש להחמיר בזה בפני עם הארץ, שכן הדבר נראה כמחיקה האסורה. ע"כ. ואין נראה להתיר מחיקת אותיות ממש, וכך משמע מכל הפוסקים שהתירו מחיקת כתם, שאם הן אותיות אסור. וכ"כ בפירוש בהליכות עולם ח"ד פקודי ג, בשם שו"ת מהרש"ם. שההיתר למחוק כתם הוא משום שהיד אינה עומדת כלל לכתיבה, וחכמים לא גזרו על מחיקה זו. אבל אם כתב על ידו אותיות, קשה להתיר מחיקה מטעם זה.

ובשו"ת פרי הארץ ב, ד, הורה למי שכתב אותיות על ידיו שלא לנגב אותן אחר הנטילה, כדי שלא למחוק את הכתב, וכ"כ בהליכות עולם שם. ונראה שלפי המציאות שלנו, הכותב בעט על ידו, אין הכתב נמחק בנטילה וניגוב רגיל, ואם אינו מכוון למוחקו הוא בוודאי נחשב דבר שאינו מתכוון, וכ"כ באור לציון ח"ב מ, ד.

ד – כתיבה דרך ארעי ומשחקי אותיות ופאזל

ד,א – כתיבה במים האם נחשבת כתיבת ארעי

כתב בשעה"צ שמ, כח, שמשמע מרש"י שמותר להרטיב אצבע במים ולכתוב על שולחן מפני שאין רישומה ניכר, וכ"כ רע"ב ור"ן, ודלא כתפארת ישראל. ומה שאסרו לכתוב בימי החורף על חלון זכוכית, מפני שבזה הכתב ניכר יותר. ובמנו"א ח"ג כב, 25, הוסיף שגם הריטב"א מחמיר כתפא"י.

ד,ב – חריצת סימן בנייר

במשנה שבת קג, א: "הכותב שתי אותיות… בין משתי סמניות, בכל לשון – חייב. אמר רבי יוסי: לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך כותבין על קרשי המשכן, לידע איזו בן זוגו". הרי שלר' יוסי גם חריצת סימן בלא משמעות אסור, ולחכמים מותר. רוב הראשונים פסקו כחכמים, כ"כ רי"ף, רמב"ם, רא"ש, רבנו ירוחם, רש"י ורע"ב. ואמנם אם הסימן מתקיים גם לחכמים אסור מדרבנן, אבל כשאינו מתקיים מותר. ועל פי זה פסק הטור ושו"ע שמ, ה, שמותר לרשום בציפורן סימן על הספר, שאין זה דבר המתקיים. וכ"כ למעשה בהליכות עולם ח"ד פקודי ז.

אולם מנגד, למאירי שבת קג, א, פסקי תוספות שבת שנ, ואו"ז ח"ב עג, הלכה כר' יוסי. עפי"ז כתב הב"ח להחמיר, וחששו לדעתו כמה אחרונים, וכ"כ בברכ"י, כה"ח שמ, נא, מנו"א ח"ג כב, כד.

ודעת מהרש"ל, שמותר לעשות שריטה בקלף קשה, שאין הסימן מתקיים עליו, אבל בנייר שהוא רך, והסימן שבו מתקיים, גם לחכמים אסור. וכ"כ מ"א י, ט"ז ד, ערוה"ש לב, מ"ב כה. וכיוון שאיננו עוסקים בקלפים אלא בניירות כתבתי לאסור. וכ"כ שש"כ כח, טז.

אבל מותר לקפל את פינת הספר, ואף שהקיפול משאיר סימן, מ"מ אין כוונתו לכך. וכ"כ למעשה הליכות עולם ח"ד פקודי ז; פס"ת שמ, יט; מנו"א ח"ג כב, כה.

ד,ג – סימון בנקב

לפי מה שהסקנו שאסור לחרוץ סימן בציפורן, משמע שגם אסור לנקב את הנייר לסימן. וכך עולה מדברי מ"א שכג, ה, ותו"ש שכג, ו. אולם בשו"ת הרא"ש כב, ז, אסר לעשות נקבים לסימן כמה יין נטלו מן החנות משום איסור מדידה והסתכלות בכתבי הדיוטות. והדרישה שכג, א, שאל, מדוע לא משום כותב. והשיב כי אפשר שבנקב כזה שאין בו ממש לא היו אוסרים כאשר מדובר בצורך עונג שבת והפסד ממון, ולכן אסר מסיבות אחרות. ואולי אפשר לומר, שכתיבה צריכה להיות נראית על הנייר, ונקיבת חור אינה על הנייר. ואכן במ"ב שכג, ו, כתב שגם מצד כותב "אין נכון לכתחילה" לעשות נקב, למרות שלגבי חריצה בציפורן כתב שצריך להחמיר מדינא (שמ, כה).

ד,ד – סרט מד חום אותיות

כאשר האותיות נעלמות אחר הסרת הסרט מהחולה, לדעת יחו"ד ד, כט, מותר. וכ"כ בציץ אליעזר יד, ל, ו, ורק סיים שיש מקום לנהוג הידור ולהימנע משימוש במד חום כזה בשבת. ולשש"כ מ, ב, אם האותיות ניכרות קצת לפני השימוש ורק זוהרות יותר – מותר, ואם אינן ניכרות – אסור. וכ"כ בארח"ש טו, לז. ולמנחת איש כב, כח, אסור להשתמש בו מדרבנן, ואם האותיות נשארות עד שחולה אחר ישתמש בו, האיסור מהתורה. והלכה כמקילים.

ד,ה – דעת המחמירים גם כשאין חיבור בין החלקים

דין פתיחת הספר שכתובים על חודי דפיו אותיות הוא אב בניין לדין זה. ויש בדין הספר שלוש דעות, והן שורש לשלוש הדעות בדין זה:

ונתחיל בדעת המחמירים: לדעת הלבוש והמ"א שאסרו סגירת ספר ופתיחתו, גם קירוב אותיות וצורות זה לזה אסור מדברי חכמים. ואמנם מצד אחד דין הספר חמור יותר, שהדפים שבו מחוברים על ידי הכריכה. ומנגד דינו קל יותר, שאין מכוונים לכתוב בסגירתו, ואילו בהרכבת אותיות וצורות, יש כוונה ליצור אותיות ומילים.

וכ"כ בספר מלאכת שבת ע' רסא, שאסור מדרבנן להניח קוביות משחק זו ליד זו בצורת אותיות, כי זו כתיבה ארעית. וכן אסר להניח חוט בצורת אות. ושם בעמוד רסב, אסר לעשות פאזל גם כשאינו מתחבר. ובנוסף לדעת הלבוש והמ"א שהחמירו בספר (שגם החזו"א נטה לדעתם), סמך עצמו על דברי נשמת אדם כלל לז (אולם שם האיסור רק כאשר תחב ראשי החוט בשני צדדיו, שאף שאינו מתקיים – אסור. ונראה שבלא חיבור יתיר). וכ"כ בשם מקור חיים לחוות יאיר קיצור הלכות שמ, ד (שאסר אפילו לעשות צורת אות מחוט).

גם באשמרה שבת יב, ג, ג, הביא את דעת האוסרים והמתירים, וכתב שלדעתו אסור משום עובדין דחול, וכמו שכתב בכלכלת שבת, שכל מה שדומה למלאכה או שיכול להביא למלאכה, נאסר משום עובדין דחול. ובמנחת איש כב, כב, כתב שראוי להחמיר שלא לשחק בצירוף חלקי אותיות ופאזל, אף שאינו קובעם, שזה קצת יותר חמור מסגירת ספר, כי כאן הוא מעוניין ביצירת האות והצורות.

ד,ו – דעת המתירים גם כשיש חיבור חזק

מנגד לדעת הרמ"א ודעימיה (כמובא לגבי ספר), קירוב חלקי אות או ריחוקם זה מזה אינו אסור, ואפילו אם יש שם חיתוך או דיבוק, אין בזה איסור מצד כותב ומוחק. ואם כן אין איסור בחיבור אותיות של משחק או פאזל.

ד,ז – דעת הפוסקים שבחיבור אסור ובלא חיבור מותר

דעת הט"ז (שמ, ב) ומהר"ש הלוי (סי' כו), שאמנם קירוב חלקי אות וריחוקם זה מזה אינם בכלל כותב ומוחק, אבל אם יש שם חיבור או הפרדת דבר מחובר, הרי שיש בזה כותב ומוחק דרבנן. ולכן החמירו לחתוך עוגה, אף שאין בחיתוך העוגה ביטול האות, אלא שכיוון שהיא מחוברת והפרידה, יש בזה מוחק. שכן למדנו מצד אחד בשבת קד, ב: "כתב אות אחת בטבריה ואחת בציפורי, חייב, כתיבה היא אלא שמחוסר קריבה". ואף איסור מדברי חכמים אין בקירובם וריחוקם. ולכן התירו לפתוח ולסגור ספר שיש על חודי דפיו אותיות (וכך דעת רוה"פ וכ"כ מ"ב שמ, יז). אבל  אם חלקי האותיות מתחברים, יש בזה צד איסור, שכן המ"א שמ, י, למד מגיטין כ, א, שתקיעת אות בבגד נחשבת כתיבה. וכ"כ בא"ר, שועה"ר שמ, ט, ח"א לז, ו; מ"ב שמ, כב, (ח); כה"ח נג. וכ"כ באג"מ או"ח, א, קלה, לעניין תליית אותיות ומספרים להורות לקהל היכן נמצאים בסידור. וכ"כ בשש"כ טז, כד, לעניין משחקים, שכל עוד אין החלקים מתחברים זה לזה אין איסור.

ד,ח – מחלוקת לגבי חיבור פאזל ואותיות ללוח משחק

אלא שעדיין נחלקו רבני זמנינו אם חיבור של פאזל נחשב חיבור, וכן חיבור של משחקי אותיות שתוקעים כמין נעצים בלוח, נחשבים חיבור.

האוסרים: שש"כ (טז, כד), והוסיף (בהערה סו), שאין למחות בקטן. וכ"כ על פיו בס' שבת כהלכה (ח"ב פי"ב הערה רל). וכן משמע מאג"מ יו"ד ב, עה (שאסר לצרף שני חלקים של דף קרוע, שעל ידי כך מתחברות אותיות ונקראות). וכן אסר במנו"א ח"ג כב, טז. וכן דעת ארח"ש טו, יג-טז (עפ"י רשז"א, וכן מבואר בבירור שבסוף הספר). ובמנחת איש כב, כא, כתב שראוי להחמיר. אמנם כאשר מחברים אותיות שלימות, כתבו ארח"ש טו, יז, ומנחת איש כב, כג, שמותר, כי עיקר כתיבה בעשיית אות ולא בחיבור אות לחברתה. ומה שאסרו מ"א וח"א לחבר אותיות לבגד, הוא בגלל קביעת הרקע של האות שעל ידו האות נראית, וגם על זה הרבה אחרונים חלקו (וכן משמע משש"כ ט, הערה נא; אשמרה שבת יב, ג; ארח"ש ע' תקעא). וכן דעת יסודי ישרון (ח"ה ע' 62 שבהוצאה החדשה) לאסור פאזל שחלקיו מתחברים זה לזה; וכ"כ נשמת שבת (ח"ז כרך ד, הלכות כתיבה ומחיקה, סימן קי); רבבות אפרים (ו, ר); הקטן והלכותיו (ח"א עמ' שי, והוסיף שיש שהחמירו גם בלא חיבור); מנחת שי (הלכות שבת, עמ' שכד).

המתירים: הרב עובדיה יוסף (עפ"י בנו הרב אברהם), אלא שאחר בר מצווה אסור, כי חלקי המשחק מוקצה עפ"י שו"ע. וכך השיב הרב דוב ליאור (אתר הישיבה), אבל מעל בר מצווה עדיף שימנעו. ובאור לציון ח"ב מב, ו, התיר לבנות קטנות, אולם לגדולים אסר בטלטול משום מוקצה. וגם לבנים קטנים כתב שיש להימנע מלתת להם משחקים כאלה, שלא יתרגלו להתבטל מתורה בשבת. וכ"כ על פיו בספר יוסף דעת (ח"ב טו, ז). ובספר אוצרות משה (מערכת המשנה ברורה), התיר לגמרי, והבין שכך דעת שש"כ. וכ"כ בספר שבתותי תשמורו (ח"ב עמ' קמג). ובספר שלמי יהונתן (שמ, ד, ס"ק כה), נטה להתיר, והביא דעת המחמירים, וסיכם שהמיקל לגבי ילדים יש מקור לקולתו.

וכאשר האותיות כבר קבועות, ורק משנים את מקומן, אין איסור. וכ"כ בשש"כ טז, כה, להתיר לשחק במשחק חמש עשרה, מפני שהאותיות כבר קבועות שם. וכ"כ במנו"א ח"ג כב, יז. כיוצא בזה מובא בשולחן שלמה שמ, הערה כח, בשם רשז"א, שמותר לשחק בקוביה הונגרית. וכיוצא בזה היקל בציץ אליעזר יג, מד, לגבי מנעול מספרים.

ד,ט – מנהג ספרדים במשחקים

יש אומרים עפ"י שו"ע שח, מה, שאסר לשחק בכדור משום מוקצה, שכל המשחקים מוקצה. ועיין להלן כב, יג; כד, ז, ובהרחבות בשני המקומות, שיש סוברים שדיבר רק על כדור מנייר ואבן. ויש מצרפים עניין הלימוד בשבת, שעל כן אין ראוי לעסוק במשחקים. ולכן גדולים צריכים להחמיר במשחקים כמוקצה, אבל קטנים רשאים להקל. עיי"ש.

ה – מלאכת צובע

ה,א – כללים בצובע

כדרך אגב למדנו ממלאכת 'צובע' שיש ליופי חשיבות, וכאשר מיפים דבר, עושים בו שינוי משמעותי, ועל כן צביעה נחשבת מלאכה.

גם צובע על צבע ישן, חייב. ועיין בבאו"ה לג, ד, 'פסול', שעולה ממנו שאולי אם צבע בשחור על גבי אדום אינו חייב, כי האדום חשוב יותר. ומסתבר שבכל צבע שהוא רוצה לצבוע בו, חייב. וכ"כ במנחת איש יד, 4.

ה,ב – אם כתב בצבע האם יש בזה גם איסור צובע?

בשולחן שלמה שמ, יא, ד, נוטה לסבור שאם בכתיבתו מכוון גם ליופי הצבע, הרי שעובר גם משום 'כותב' וגם משום 'צובע'. וכ"כ במנחת יצחק ג, כ, לעניין פיתוח תמונות, שעובר משום 'כותב' ו'צובע'.

ה,ג – צחצוח נעליים

מריחת משחה על הנעל אסורה גם משום 'ממרח', כ"כ כלכלת שבת, והובא בשעה"צ שכז, יז. כיוצא בזה מובא בשם רשז"א (שש"כ טו, הערה קלה) שאם משח את הנעל במשחה בערב שבת, וצחצח אותה בשבת, עבר על איסור 'ממחק', מפני שמחליק יפה את המשחה. עוד ביאר במנו"א ח"ג יג, 2, שאף שהנעליים חוזרות ומתלכלכות, איסור הצחצוח מהתורה, כי הצבע מצד עצמו – יכל היה להחזיק זמן רב, ורק מסיבה צדדית, שהוא הולך בדרכים, אינו מחזיק מעמד. ואם הוא מורח שכבה של צבע, יש בזה גם איסור 'ממרח'.

ה,ד – הכנת צבע

לרמב"ם שבת ט, יד, הכנת הצבע שבו צובעים אסור מהתורה, ולראב"ד יש בו איסור צביעה מדרבנן, אבל יש בו איסור לישה, כפי שלמדנו לגבי דיו. והובאה מחלוקתם במ"ב שכ, נט.

פשוט שאין כל חשש צביעה במשקפיים שעדשותיהם מחליפות צבע, וכ"כ אג"מ או"ח ג, מה; ציץ אליעזר כ, יד; יחו"ד ב, מז.

ה,ה – צביעת בגד ופנים דרך לכלוך

היראים (סי' רעד), ואו"ז (ח"ב סג, ה), אסרו מדרבנן צביעת בגד דרך לכלוך. ודעה זו הובאה בשו"ע שכ, כ, כדעת יש מי שאומר בלא חולק. מנגד בדרכי משה הזכיר שהאגור היקל. וכן דעת רדב"ז (ח"ד סי' אלף רא), וחכם צבי. ובשעת הצורך כתב בא"ר שכ, כד, שאפשר להקל. וכ"כ ח"א כד, ו, ומ"ב שכ, נט, וכה"ח קכב.

וחייבים לקבל את חידושו של שועה"ר שב, בקונ"א, לגבי דבר שאין רגילים לצובעו שאין בצביעתו דרך לכלוך שום איסור, שאם לא כן איך התירו לאשה לבדוק עצמה מדם, ולצאת במוך שיספוג דם נידתה. וכן הביא בארח"ש טו, הערה פח.

ואין לחוש שהפנים או הידיים יצבעו, משום שגם המחמירים (יראים ואו"ז) כתבו במפורש להתיר במצב שאין דרך לצבוע. כי אין חשש צביעה אלא על אדם שדרכו לצבוע. ואף באשה, כתב בשעה"צ שג, סה, שמותר לה לאכול תותים ושאר פירות הצובעים, מפני שדרך צביעתה לנוי הוא רק בפניה ולא בשפתיה. ובמנחת איש יד, 18, כתב שכן הדין גם באשה שצובעת שפתיה, כיון שדרך צביעה בשפתון בהקפדה יתירה על אופן ודיוק הצביעה.

ה,ו – סבון אסלה שיש בו צבע (הערה 4)

הרחבת ההערה: המחלוקת תלויה בכמה צדדים. א) האם יש איסור צביעה במים: לפמ"ג ומ"ב שכ, נו, אסור. אמנם כיוון שאינם נצבעים לזמן ארוך האיסור דרבנן. וי"א שמותר, כי הצבע אינו נתפס באופן שראוי לצבוע בו דברים אחרים (אור לציון א, כט), או כי המים נחשבים משקים ואין בהם צביעה, כדין אין צביעה באוכלים (ציץ אליעזר יד, מז. כעין זה כתב בחכ"צ צב, שדבר שראוי לאכילה או שתייה אין בו צביעה. ומים כעקרון ראויים לשתייה). ובשלחן שלמה שכ, לא, ג וקניין תורה ח"ב, סז, ו, דחו דברי המתירים.

ב) גם אם יש בזה איסור צביעה, כתב בהליכות עולם ח"ד עמ' רפו, שהואיל והוצאת הצבע נעשית בעקיפין על ידי הורדת המים, ואף המים יורדים על ידי הסרת המחסום ולא על ידי שפיכתם, הרי מדובר בגרמא שאסור מדרבנן, ומכיוון שהמים נצבעים רק לזמן מסוים, הרי מדובר בפסיק רישא בשני דרבנן שמותר. לעומתו, בשלחן שלמה שכ, לא, ג וארחות שבת טו, סד, והערה צב ביארו, שאף שהמים יורדים על ידי הסרת מחסום, הם נחשבים כנופלים מכוח ידו ממש, ואין זה נחשב גרמא. וכך נראה.

ג) עוד נחלקו במציאות, מה כוונת הסבון הזה, האם לתת צבע או לחיטוי. לציץ אליעזר יד, מז, עיקר המטרה לחיטוי, וכ"כ מנחת איש יד, טז, 31 (בשם הרב קרליץ). ואילו באז נדברו יב, יג, וארח"ש טו, סד, סוברים שהצבע הוא מרכזי. ולרשז"א (בשלחן שלמה שמ, לא, ג), אף אם כוונת בעל הבית לחיטוי, מי יערוב לנו שכל בני הבית אינם נהנים מזה.

המחמירים הם: שולחן שלמה שכ, לא, ג; מנו"א ח"ג יג, ד, 9. וכ"כ ארח"ש טו, סד, והוסיף שמי ששכח להוציאו לפני שבת, יסיר אותו ברגלו מפני שהוא מוקצה.

והמקילים: ציץ אליעזר יד, מז; אור לציון א, כט; הליכות עולם ח"ד ע' רפו.

למעשה, נכון שהמעוניין בצביעת המים יחמיר, הואיל ואחד מן הטעמים המרכזיים להיתר הוא, מפני שהצבע אינו חשוב.

ו – מלאכת מפשיט, מעבד, ממחק ומשרטט

ו,א – מעבד בנעליים

אסור למשוח נעליים או סנדלים חדשים בשמן, שהואיל והם חדשים השמן מרכך את העור שלהם. אבל מותר לאדם לסוך רגלו במעט שמן ולאחר מכן להכניסה לסנדל חדש, מפני שבעת הסיכה לא נגע השמן בעור, ואין בשמן מועט זה כדי להועיל לריכוך העור שבסנדל. ובתנאי שלא יתכוון לצחצחו, היינו לעשותו מבריק. ואם הסנדל ישן, גם אם סך את רגלו בהרבה שמן מותר לו להכניסה לסנדל, מפני שסנדל ישן אינו צריך יותר עיבוד (שו"ע שכז, ד). אולם אסור למשוח שמן על סנדל ישן, שמא ילמדו ממנו להקל גם בחדשים. בנוסף לכך, אם השמן מחזק את הצבע שלו, יש בזה איסור צובע (מ"ב שכז, יב).