א – חורש

א,א – העושה גומא בשדה – חורש, בבית – בונה

שבת עג, ב: "אמר רב ששת: היתה לו גבשושית ונטלה, בבית – חייב משום בונה, בשדה – חייב משום חורש. אמר רבא: היתה לו גומה וטממה, בבית – חייב משום בונה, בשדה – משום חורש".

כתב באגלי טל חורש ס"ק טז, שבכל קרקע שלו אם הוא חופר עובר באיסור בונה או חורש. שאם היא ראויה לזריעה, הוא מכין מקום לזרע (שבת קג, א). ואם במקום שאינו ראוי לזריעה, הרי שהגומא ראויה להטמין בה חפצים, ועובר משום בונה, וכפי שאמרו בשבת קב, ב: "שכן עני חופר גומה להניח בה מעותיו".

א,ב – כשאין לו תועלת בגומא או בחריץ – מלאכה שאינה צריכה לגופה

אמנם אם אין לו תועלת כלל בגומא, בין במקום הראוי לזריעה ובין במקום הראוי לבנייה, הרי זה בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלדעת חכמים אסורה מדרבנן ולר' יהודה מדאורייתא. ואם הגומא מקלקלת לו, הרי שגם לר' יהודה האיסור מדרבנן בלבד. וכפי שמבואר בשבת קג, ב: "אמר רבי אבא: החופר גומה בשבת ואינו צריך אלא לעפרה – פטור עליה. ואפילו לרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, הני מילי – מתקן, האי – מקלקל הוא".

א,ג – כשהגומא או החריץ מקלקלים האיסור דרבנן

ומכאן שאם המקום מיועד לשביל, והחריץ מזיק לו, עשיית החריץ או הגומא אסורה מדרבנן. ואם הדבר נעשה כלאחר יד (בשינוי) והוא גם מקלקל, כגון שהוא גורר חפץ שבוודאי יעשה חריץ במקום שהחריץ מזיק, הרי שהוא פסיק רישא בתרי דרבנן דלא ניחא ליה, ומותר לכתחילה לרוב ככל הפוסקים (כמבואר לעיל בהרחבות ט, ה, ו).

א,ד – החורש בפסיק רישא בקרקע של חבירו או הפקר

שבת קג, א: "המנכש והמקרסם והמזרד. תנו רבנן: התולש עולשין, והמזרד זרדים, אם לאכילה – כגרוגרת, אם לבהמה – כמלא פי הגדי, אם להיסק – כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות את הקרקע – כל שהן. אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: באגם שנו. אביי אמר: אפילו תימא בשדה דלאו אגם, וכגון דלא קמיכוין. והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות! – לא צריכא, דקעביד בארעא דחבריה".

הרי שאם ניכש לצורך עצים בקרקע שלו, גם אם לא התכוון להשביח את הקרקע, עבר בכלשהו באיסור תורה (וכ"כ באגלי טל חורש ס"ק טז). אולם אם ניכש לשם עצים בקרקע של הפקר או של חבירו, אינו עובר באיסור תורה של חורש. וביאר התוס' ('בארעא') מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה (ומשמע שלר' יהודה יהיה הדבר אסור מהתורה). ולדעת הערוך, גם מדרבנן אין בזה איסור חורש, שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה. ולדעת רוב הראשונים, פסיק רישא דלא ניחא ליה אסור מדרבנן (כמבואר שם בהרחבה בתוס' 'לא צריכה').

ונראה שאם הוא מתכוון לחרוש בקרקע הפקר או בקרקע של חבירו, כגון שהוא אוהבו, הרי שגם שם יעבור באיסור תורה של חורש. ואם סתם בעט באדמה של הפקר או של חבירו ועשה חריץ, כיוון שאין בזה מלאכת מחשבת עשה איסור דרבנן בלבד.

א,ה – העושה חריץ במקום שראוי לזריעה אבל החריץ מזיק לו

עשה חריץ בקרקע שראויה לזריעה, אבל החריץ מזיק לו, כגון שאינו טוב לצמחים ששם, או שעשה בור גדול מדי שמזיק להשקייה ואינו מועיל כלל לנטיעה, או שעשה חריץ שגורם למים שבגומא לצאת לאיבוד. נחלקו הפוסקים אם יש בזה איסור חרישה מהתורה. בספר טל אורות (דף ק' ואילך) על פי תוס' פסחים מז, ב, וריטב"א, סובר שבכל אופן כיוון שתיחח הקרקע עבר באיסור תורה. ולעומת זאת, משמע מהרשב"ם בפסחים מז, ב, והמגיד משנה והכסף משנה על הרמב"ם א, יד, שאם החריץ או הגומא נחשבים אצלו כמקלקלים, אינו עובר באיסור תורה. וכן נראה שדעת רוב האחרונים, וכך נראה עיקר. (ועיין במנוחת אהבה ח"ב ב, ח; ותורת המלאכות חורש עמוד ח).

ב – גרירת חפצים והסעת עגלה

ב,א – איסור גרירה כאשר יש ודאות שייעשה חריץ

אם הגרירה בוודאי תעשה חריץ במקום הראוי לזריעה – האיסור משום 'חורש'. ואם בחצר או בתוך סוכה או אוהל, במקום שאינו ראוי לזריעה, האיסור משום 'בונה' (שאפשר מתוך החריץ לעשות יסוד). ולגרור דבר כבד מאוד על גבי חצר מרוצפת, אסור שמא יגררנו על גבי קרקע (מ"ב שלז, ד). אבל בבית מרוצף מותר, הואיל וכל הבתים מרוצפים (שעה"צ שלז, ב), ואפשר שאם הריצוף נמשך מהבית מותר, כמובא לעניין טאטוא בשש"כ כג, הערה י.

ב,ב – בגדרי איסור פסיק רישא בהקשר לגרירת רהיטים

בהרבה מקרים גרירת רהיט שבוודאי תיצור חריץ בקרקע היא 'פסיק רישא' דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, ובזה לדעת הרבה פוסקים מותר (עיין לעיל ט, ה, ו). שכן יש בזה שני צירופים להיתר: האחד, שבפסיק רישא דלא ניחא ליה דעת הערוך להתיר. השני, שבפסיק רישא באיסור דרבנן דעת תה"ד, המאירי וההשלמה להתיר. ואפשר שגם החולקים על הערוך, כאשר מדובר באיסור דרבנן יודו לו (ע' בשעה"צ שכא, סח, ומנו"א ח"ב א, ז, והערות 23, 25). ואם כן לעניין גרירה, כיוון שזו חרישה שנעשית כלאחר יד (שינוי), היינו שלא בכלי המיועד לחרישה, הרי שזה פסיק רישא בדרבנן. ואם היא נעשית בחצרו במקום שהוא אינו מעוניין לחרוש או בשדה של חבירו, הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן. אמנם יתכן שיש להחמיר בזה, שכן למדנו בשבת כט, ב, שחכמים גזרו שלא לגרור רהיטים כבדים שוודאי יגרמו לחריץ גם במקום מרוצף, שמא יבואו לטעות ולגרור במקום שאינו מרוצף (כאשר יש בעיר בתים לא מרוצפים, שעה"צ שלז, ב), ואם כן אפשר לומר שגזרו שלא לגרור רהיט כבד במקום שאינו מעוניין בו שמא יגרור במקום שראוי לזריעה. עוד עיין בשעה"צ שלז, י, שלכתחילה גם בפסיק רישא דלא ניחא בדרבנן יש להחמיר. אמנם לצורך גדול או לצורך מצווה אפשר להקל בזה, וכפי שכתב במנו"א ח"ב ב, ט, 32. ואם הגרירה מתבצעת במקום שהחריץ מזיק לו, הרי הוא מקלקל, ולמדנו לעיל (יט, א, ה), שלדעת רבים גם במקום הראוי לזריעה אם מבחינתו החריץ מקלקל, האיסור דרבנן. ואם כן הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן, ובזה לרוב ככל הפוסקים מותר.

ב,ג – ההיתר להטות עגלה על קרקע

במשנה ביצה כג, ב: "עגלה של קטן… ונטלת בשבת ואינה נגררת אלא על גבי כלים. ר' יהודה אומר: כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת". ובגמרא מבואר ששתי הדעות אליבא דר' יהודה האוסר לגרור מיטה, כסא וספסל, אלא שלדעה השנייה, כיוון שהעגלה כובשת אין חשש חורש. ע"כ. וק"ו שלר' שמעון מותר להסיע עגלה בשבת.

ונראה מהגמרא שגם להטותה מותר, ואף שלכאורה יש חשש שבהטייה הקרקע תתהפך ולא רק תכבש, כפי הנראה ר' יהודה סובר שגם בהטייה העגלה כובשת ולא חורשת. ואף אם לא נקבל דבריו בוודאות, מ"מ ברור שלכל הפחות יש ספק אם העגלה תחרוש בהטייה, ואזי לר' שמעון הוא דבר שאינו מתכוון ומותר. וכ"כ בשש"כ כח, מח.

ואף במקום שברור בוודאות שבהטית העגלה שתיעשה פעולה של חרישה, יש מקום להתיר, משום שהוא 'פסיק רישא' דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, שלדעת רוה"פ מותר (לעיל ט, ה, ו). שכן עשיית החריץ נעשית בשינוי ולא כדרך חרישה בכלי החרישה. וכ"כ ביחו"ד ב, נב. ואם החריץ נעשה במקום המיועד להליכה ולא לזריעה, אפשר שהוא גם מקלקל, ואז הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן, שמוסכם להקל בו. וכ"כ בשש"כ כח, הערה קג.

ועיין עוד לעיל בהרחבות טו, ב, ה-ז, בעניין משחק גולות במקום מרוצף שמחוץ לבית, ובעניין אם מותר לשבת על כסא בגינה, כשרגליו יעשו גומא. ולעניין צידוד השולחן והכסא בסוכה.

ג – זורע

ג,א – בגדרי זורע

מלאכת זורע היא מלאכה מיוחדת שמתקיימת בגרמא, שהרי בשבת עדיין לא יגדל כלום, מפני שהזרעים עתידים להשתרש לאחר כמה ימים, אלא שהואיל וכך דרך המלאכה, העושה אותה כדרכה חייב.

ואם זרע בשבת וקודם ההשרשה הוציא את הזרעים מהאדמה, לדעת הרש"ש הציל את עצמו מאיסור תורה, מפני שרק בשעת ההשרשה נקבע איסורו. ולדעת מנ"ח ואגלי טל זורע ס"ק ח, כבר בהנחת הזרעים התחייב. גם בשה"ש (זורע יג) מסכים לדבריהם, אלא שאם השליך זרעים ועדיין לא נקלטו, מוטב לחוש לדעת הרש"ש ולהוציאם במוצאי שבת. וע' בילקוט יוסף מלאכת זורע שלו, י. ושם א-ב, מזכיר את המקורות למלאכת זורע, ואת הדעות מה אב ומה תולדה.

כתבו האחרונים, שאם הקרקע יבשה, המניח בה זרעים אינו עובר באיסור תורה (מ"ב שלו, לא), והרי זה דומה למי שמביא את הקדרה לפני שהביאו את האור שפטור (ביצה לד, א). וכ"כ בשש"כ פ"א, כללי מלאכות שבת, כה; ובמנו"א ח"ב ג, 2-3. אמנם יש עוד מקום לעיין, שאולי כיוון שדרך הזריעה בגרמא, כאשר חורש תלמים וזורע בהם, למרות שהם יבשים, כיוון שקרוב לוודאי שירדו שם גשמים והזרעים יצמחו, הזורע עובר באיסור תורה. ונראה שהתכוונו שהזורע בימי הקיץ בקרקע יבשה אינו עובר באיסור תורה.

ג,ב – נראה שגידולי מים אסורים מהתורה

כתבתי בהערה 4 שנראה שהזורע בגידולי מים בכלי שאינו נקוב, עובר באיסור תורה, שכך דרכו. וזאת למרות שבשבט הלוי א, עא, תלה דינם במחלוקת הנזכרת, האם הזורע בעציץ שאינו נקוב עובר באיסור תורה.

ג,ג – הגדרת זורע וחורש

נחלקו במו"ק ב, ב, אם המשקה לצמחים חייב משום תולדת זורע או תולדת חורש. ופסקו הרמב"ם ואו"ז, שחייב משום תולדת זורע. והסמ"ג והגמ"י והרוקח כתבו שחייב משום שתי המלאכות. וכ"כ מ"ב שלו, כו. וכתב בשעה"צ יח, שנפקא מינא כאשר אין שם צמחים, שאם רק משום זורע, מותר לשפוך מים, ואם חייב גם משום חורש אסור. והכריע לאסור, כי חייב גם משום חורש. וצ"ע שאולי גם לרמב"ם חייב, ולפני חרישה חייב משום חורש, ואחר שיש צמחים חייב רק משום זורע.

ג,ד – ההיתר לפתוח חלון במקום שיש עציצים

כתב בהר צבי או"ח קלג, שמדובר בפסיק רישא בשני דרבנן, שכן האיסור מהתורה בהשקייה הוא רק כשמשקה ממש בעיקר הזרעים (חת"ס), ואילו כשמשקה רחוק האיסור מדרבנן. ובנוסף לכך, גם בלא פתיחת החלון הצמחים יגדלו, והרי זה כנטילת גוש אדמה עם עשבים, שלדעת רבים אין בזה תולש וזורע מהתורה (עפ"י שבת פא, ב, שו"ע שיב, ג). וזה פסיק רישא שכן הוא פותח חלון ובעקיפין מועיל לצימוח. ואף שהמ"א שיד, ה, מחמיר בפסיק רישא בדרבנן, בשני דרבנן אפשר להקל.  ועוד שאין זה אלא בדרך גרמא.

והוסיף ביחו"ד ה, כט, שאמנם יש שנטו להחמיר בפסיק רישא בשני דרבנן כאשר ניחא ליה (שעה"צ שלז, ב). מ"מ יש שהקילו (שו"ת קרן לדוד לח, מהר"ם בריסק נט). ואמנם בשביתת השבת (זורע י) החמיר אם העציץ ממש ליד החלון. אבל נראה משאר הפוסקים שאם אינו מתכוון להועיל לצמיחתו מותר. יתר על כן, לדעת הרבה פוסקים פסיק רישא בדרבנן אחד מותר (תה"ד, השלמה, רא"ש מלוניל, ישועות יעקב, רע"א). אמנם בדרך כלל מקובל להורות כדברי המ"א ודעימיה שפסיק רישא גם בדרבנן אחד אסור, אלא שכאן הוא פסיק רישא בשני דרבנן, ובנוסף לכך הוא בגרמא.

וביחו"ד שם ביסס את ההיתר על דברי הרשב"א (שבת קז, א) בשם הירושלמי, שמותר לאדם לנעול את ביתו כדי לשמור על תכולתו ואף שתוך כך הוא גם צד ושומר על הצבי שבביתו, ובלבד שלא יתכוון לשמור את הצבי בלבד. וביאר בשלטי גיבורים, שאין זה פסיק רישא האסור, הואיל וכוונתו לפעולה אחרת שמותרת. והוסיף לבאר באבני נזר (או"ח קצד), שאם המעשה היה נעשה בצבי עצמו בוודאי היה אסור, אלא כאן אין המעשה בצבי והוא דומה לגרמא, ולכן כאשר כוונתו לדבר אחר, מותר. והוסיף ביחו"ד שם, שאפילו להר"ן שחולק על הרשב"א, כאן שאינו עושה פעולה שגורמת להבאת מים לצמח אלא רק מסירה המונע מהשמש להגיע לצמח – מותר. והרי זה גרמא. וביסס דבריו על אחרונים רבים. וכן מבואר בילקוט יוסף שלו, יב-יג, ויסודי הלכה ח"א עמוד מ.

ג,ה – לפתוח חממה כדי למנוע נזק

כתב בשש"כ כו, ט, ושם בהערה לב, בשם רשז"א, שאם החום הרב עלול לגרום נזק לצמחים, מותר לפתוח את החממה גם אחר שהתחילה להתחמם. אבל אם רגילים תמיד בעבודה זו, מסתבר שאסור, אפילו אם יפתח לפני שהחום יתגבר. ע"כ.

ד – השקיה

ד,א – עד היכן צריך להרחיק בנטילת ידיים מהצמחים

עיין בדעת תורה למהרש"ם שלו, ג, שבעשבים האיסור לשפוך מים הוא רק עליהם ממש, ואין צריך להיזהר אפילו בתוך ג' טפחים, כי עיקר יניקתם כלפי מטה, כמ"ש התוס' קידושין כו, ובב"ב כז. אולם הוסיף שלפי זה באילנות יש לחוש בתוך ט"ז אמה, שהוא שיעור יניקתם. ע"כ. ונ"ל שאף ששורשי האילנות מגיעים עד ט"ז אמה, מ"מ ודאי אינם ממלאים את כל הט"ז אמה. והאיסור הוא רק במקום שודאי יש שם שורשים. ובצמחים גדולים הוא בערוגה שסביבם, ובצמחים קטנים רק בסמוך להם ממש. ומעבר לזה ספק אם הגיעו השורשים לשם, וספק פסיק רישא נחשב לט"ז (שטז, ג), כדבר שאינו מתכוון שמותר, וחיזק דבריו בבאו"ה שטז, ג (ועיין לעיל ט, ה, ח). ואמנם יש חולקים ומחשיבים מצב זה כספיקא דאורייתא שצריך להחמיר בו. אולם אפשר להוסיף שבקשר לשורשים יש גם ספק להבא, כיצד המים יזרמו ואם יגיעו לשורשים.

ד,ב – האם דין משקים אחרים כדין מים

ליראים אסור לשפוך על הצמחים גם משקים אחרים ומי רגליים. ובשו"ע שלו, ג, פסק כדעת הסמ"ג והסמ"ק והתרומה, שסוברים שמי רגליים ויין אינם מצמיחים, הואיל והם חריפים ושורפים. אמנם בתפארת ישראל כתב, שלפי מחקרים מדעיים, מי רגליים מצמיחים, וכן חושש לדבריו באגלי טל (זורע ה). ולדעת רוב ככל האחרונים, אין להחמיר בזה, וכ"כ בבאו"ה שם, ובלוית חן קב. ומ"מ משמע לדעתם, שאסור לשפוך מיצים ומשקים שאין בהם חריפות על הצמחים.

וצריך לברר דין זה על פי מומחים לבוטניקה. ומ"מ אם הוא משקה שאין רגילים להשקות בו, האיסור מדרבנן.

ד,ג – האם מותר לירוק על צמחים

ראיתי בנשמת שבת ח"ג רח, שאוסר לירוק על מקום זרעים. שדינו שונה ממי רגליים שמזיקים. וכתב שבס' שביתת השבת מסתפק בזה וכתב שהיות והפוסקים לא הזכירו דבר זה על כן יש להחמיר. אח"כ כתב שיש לדון האם גם על אם הדרך אסור, ששם הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה, וגם כלאחר יד, ועם כל זה קשה להקל. ע"כ. ונלענ"ד שאם אינו מתכוון להשקות, כיוון שהרוק מועט כל כך, יתכן ולא יגיע לשום שורש, וממילא הוא דבר שאינו מתכוון ומותר. וכן מותר לירוק על עץ או שיח, מפני שהוא דבר שאינו מתכוון, כי לא ברור שהרוק ירד לאדמה ולמקום השורשים.

ד,ד – סגירת ממטרות בשבת

לאחר שהגינה או השדה קיבלו את כמות המים הנצרכת, מותר לסגור את ברז המים (ציץ אליעזר ד, לא; שש"כ מב, מג; כו, ח).

בשם החזון איש אמרו, שאם יש כמה ברזים, יזהר לסגור את הברז הראשי, שאם לא כן, יש חשש שמא בעת סגירת ברז אחד יתגברו המים שזורמים מברז אחר ונמצא גורם לתוספת השקייה בשבת. אולם לדעת הרב צבי פסח פרנק אין בזה חשש, כי אינו פסיק רישא אלא דבר שאינו מתכוון, שספק אם כך יהיה. עיין ציץ אליעזר ה, ו. ועיין לעיל בהרחבות ב, ט, לעניין הפעלת מערכת השקייה וממטרות מערב שבת.

ו – קוצר

ו,א – קוצר

כתבתי שהקוטף מעץ יבש לגמרי עובר באיסור דרבנן בלבד, אמנם לדעת הרמב"ם עפ"י מ"א וח"א, הקוטף מאילן יבש שנשאר מחובר לקרקע עובר באיסור תורה. אולם לדעת רש"י, תוס' ורשב"א, כיוון שהתייבש לגמרי, אין הקוטף ממנו עובר באיסור תורה אלא רק באיסור חכמים. וכן ביארו א"ר ותו"ש את דעת הרמב"ם. עיין בבאו"ה שלו, יב.

ז – איסור שימוש באילן

ז,א – לעלות על עץ יבש

לרא"ש ולטור שלו, א, מותר לעלות על אילן יבש נטול עלים וענפים בימות החמה, שניכר לכולם שהוא כבר מת, אבל השו"ע פסק כרי"ף וכרמב"ם שאסרו בכל מקרה. ובמ"ב שלו, א, הזכיר את שתי הדעות. ואם עלה על אילן יבש בימות החמה במזיד, רשאי לסמוך על דעת הרא"ש ולרדת (מנו"א ח"ב ד, יא).

ז,ב – כדור שהיה על אילן ונפל

על פי מה שנלמד להלן כג, י, אם הכדור או הבגד היה על האילן בבין השמשות, גם אם נפל מעצמו, הוא מוקצה. אבל אם בבין השמשות היה ראוי לשימוש ובשבת עף ונתפש באילן ושוב נפל מעצמו – אינו מוקצה. וכ"כ בשש"כ טז, ח. ואם הפילו אדם בשוגג, מותר להשתמש בו, ובמזיד אסור, כמבואר במ"ב שיח, ג, ובאו"ה, ולהלן כו, ג.

ז,ג – העולה על עץ ועל בהמה במזיד (הערה 6)

גם על בהמה אסרו חכמים לרכב, שמא יתלוש ענף כדי להנהיגה. ואם עלה עליה, אפילו במזיד, לא קנסוהו שלא ירד עד צאת השבת, מפני צער בעלי חיים (שו"ע שה, יח).

ח – דינים נוספים

ח,א – עשב רך (הערה 7)

יש אוסרים להשתמש ולהזיז גם עשב רך (ב"ח וט"ז), ויש אומרים מפני שהוא מוקצה (מ"א על שו"ע שיא, ו; כה"ח שלו, סב). אולם רבו המתירים, וכפי שכתב הרמ"א שלו, א. וכן משמע משו"ע שלו, י; שיב, ו. וכ"כ במ"ב שיב, יט; שלו, טו, ו-מח; לוית חן קד, ו; ושש"כ כו, כ, ו- כב. ואין העשבים מוקצה כי לדעתם אין דין מוקצה במחובר.

ח,ב – קנים ופירות שעומדים להתקשות כעץ

כתב במ"ב שלו, יד, שאם הקנים עומדים להתקשות כעץ, או שהם מצמיחים ירקות שנעשים קשים כעץ כדוגמת דלעת, אפילו כשהם עדיין רכים יש להחמיר בהם כאילן, ובאר בשעה"צ ח, שכך משמע מר"ח, והואיל והב"ח והט"ז מחמירים בכל עניין, כן נכון לפסוק. אבל לגבי הדס כתב בסי' שלו, מח, שמותר לאוחזו. וצריך לבאר שלמרות שיש לו גזע קשה כפי הנראה הולכים אחר ענפיו, וקשיותם אינה כקשיות עץ, ורובם לא יתקשו לבסוף כעץ, ולכן לא חלה על ענפי הדס גזירת אילן. ומ"מ צ"ע אם דבריו מוסכמים, במה שהחמיר שכל העומד להתקשות בכלל גזירת אילן.

ט – ענפים ופרחים שבאגרטל

ט,א – הרחבות לדיני אגרטל

כתב בשולחן שלמה שלו, יב, שמותר להוציא פרחים מאגרטל מים, ואינו נחשב תולש. וכך אפשר אולי ללמוד ממ"ב שלו, נד, שהאיסור הוא רק להחזיר פרחים למים ולא להוציאם.

ואף שאין הלכה כמהריק"ש שהתיר להניח במים ענפים עם פרחים שלא גמרו לפרוח, מ"מ לצורך כבוד שבת מותר לבקש זאת מגוי, שלעניין זה אפשר לסמוך לכל הפחות על הדעה שהאיסור מדרבנן, וא"כ הוא שבות דשבות לצורך שבת. וכ"כ בנשמת שבת ח"ג רלט.

ט,ב – למלא אגרטל במים ולהכניס לתוכו ענפים (הערה 8)

בשש"כ כו, כו, מחמיר כדעת התו"ש וח"א, שרק להחזיר מותר, ושלא כשעה"צ, שמתיר אף להניח במים המוכנים ענפים חדשים. וכיוון שהיא מחלוקת בדרבנן, קצת תימה מדוע החמיר. וכ"כ להקל בזה עפ"י שעה"צ בארח"ש יח, ה. ונטיתי להקל אפילו למלא מים חדשים, כדברי יחו"ד, מפני שהוא ספק דרבנן, וגם מפני סברתו שאילו היו רואים דברי הרשב"א אולי היו מקילים.

י – עציץ

י,א – חשש זורע וקוצר בהגבהת עציץ נקוב

אסור להגביה עציץ נקוב מהקרקע, מפני שהוא יונק מעט חיות דרך הנקב, ובהרחקתו ממעטים חיותו. לרש"י ותוס' שבת פא, ב, הגבהת עציץ נקוב מהקרקע על גבי יתידות, בלא ליצור חציצה, אסורה מדרבנן. ולרמב"ם שבת ח, ד, מדאורייתא. וכמדומה שהנטייה בב"י ובאחרונים כדעת רש"י ותוס'. וכתב במ"ב שלו, מד, עפ"י ב"י, שאם יניח את העציץ על בגד או עץ, יעבור על איסור תורה. במחלוקתם תלוי גם דין תולש מעציץ נקוב מוגבה.

בארח"ש יח, כג, כתב שלא התפרש עד כמה יוגבה ועדיין יחשב מחובר, ויש להחמיר בכל אופן כדאורייתא. וכן הורה חזו"א.

ואפילו לזמן קצר אסור להגביה את העציץ, מפני שבאותו הזמן הוא ממעט יניקתו. ואם עבר והגביהו, אסור להחזירו למקומו, כי בהחזרתו הוא מחזק את יניקתו (ארח"ש יח, כז).

מותר ללכת תחת עציצים נקובים שתלויים באוויר, מפני שיניקתם אינה בקו ישר בלבד, נמצא שלא מיעט יניקתם (ארח"ש יח, כט, עפ"י חזו"א).

י,ב – מהו גודל הנקב

מגמ' שבת צה, ב, מבואר שהוא כשיעור שורש קטן, והוא גדול משיעור 'כונס משקה' וקטן משיעור כזית. אך עדיין נותר לברר מהו בדיוק?

כתב בארח"ש יח, טו, והערה כו, שמשמע שהוא קרוב לכזית, וכ"כ המאירי. אמנם האחרונים החמירו, שאפילו מילימטר יחשב נקב. אבל כאשר הנקב גורם קולא, כגון לעניין שנות ערלה, צריך שיהיה שניים וחצי ס"מ.

וביסודי הלכה זורע עמ' נא, סיכם, שלדעת הרב עובדיה ומנח"י ח, צב, א, הוא 2 ס"מ. לרב אליהו 4 ס"מ (הארץ מצוותיה ע' פט, וע' צב). לר"ח נאה 3 ס"מ. וזה לעניין הכשר ערלה. וסיכם שבשבת יש להחמיר ב-2 ס"מ.

גם נקב שבשולי העציץ כנגד שורשיו נחשב נקב, אבל למעלה משורשיו אינו נחשב – מ"ב שלו, מב.

י,ג – צלחת פלסטיק או זכוכית תחת העציץ הנקוב

צלחת זכוכית עושה את העציץ כאינו נקוב (ארח"ש יח הערה לא). ופלסטיק עבה, לרב קרליץ דינו כמתכת וחוצץ. ולרב אלישיב יש לחוש שמא הוא כעץ וחרס ונחשב כנקוב (ארח"ש יח, יט).

ונראה שפלסטיק חוצץ, שלא מצינו שורש שחודר דרך פלסטיק, והוא הרבה יותר אטום מחרס ועץ. ולכן כל שהעציץ על צלחת פלסטיק מותר להזיזו לצורך מקומו.

י,ד – מרצפות ושיש

סיכם ביסודי הלכה עמ' מו, שלדעת ברית עולם קוצר טו, מקום מרוצף כבימינו, חוצץ, וממילא העציץ נחשב כאינו נקוב. ולחזו"א והרב אלישיב – מרצפות אינן חוצצות ואם יש נקב בעציץ הרי הוא עציץ נקוב. ולדעת רשז"א (שביעית להלכה ולמעשה ו, יג), מרצפות שבקומה שנייה חוצצות ובקומה ראשונה אינן חוצצות.

ובארח"ש יח, כ-כא, כתב עפ"י החזו"א, שעציץ נקוב שמונח על רצפת שיש ואבן, נחשב כאינו נקוב, מפני שהם מפסיקים את היניקה, אבל יציקת בטון או מרצפות רגילות אינן מפסיקות. ובמנו"א ח"ב ד, ז, 23, כתב שמרצפות חוצצות, והופכות את העציץ לאינו נקוב ומותר להזיזו.

עציץ עץ או חרס שאינו נקוב שמונח על מרצפות, נראה שאפשר לצרף את הספקות (כמובא בהמשך) ולהחשיבו כאינו נקוב. וכן עציץ שאינו נקוב שמונח על מרצפות ונופו יוצא מהעציץ, אפשר להחשיבו כאינו נקוב.

י,ה – עציץ מעץ או חרס שאינו נקוב

נחלקו בגמ' מנחות פד, ב, י"א שעציץ חרס נחשב כנקוב גם כשאינו נקוב (וכך הלכה לרש"י גיטין ז, ב). וי"א שרק עציץ עץ נחשב כנקוב גם כשאינו נקוב (וכן הלכה לר"ת שם). ולכן בשו"ע שלו, ח, החמיר שלא להגביה מהקרקע עציץ מעץ או חרס גם כשאינו נקוב (לפי באור המ"א והגר"א ובאו"ה). לפי"ז אם העציץ שאינו נקוב עשוי ממתכת או זכוכית מותר להגביהו (ארח"ש יח, הערה מא). (אמנם אם נאמר שהשו"ע החמיר משום גזרה אטו נקוב, וכך אפשר לפרש לפי הרמב"ם, אזי בכל שאינו נקוב יש להחמיר).

י,ו – עציץ חרס שאינו נקוב ובו אילן גדול

בירושלמי פ"ק דערלה, מבואר שעציץ מחרס שאין בו נקב שיש בו אילן, דינו כעציץ נקוב. שכל דין נקב שייך רק בשתיל רך, אבל באילן, נחשב כנקוב. (ומשמע מהרמב"ם שאף במתכת נחשב כנקוב, ולרא"ש רק בחרס נחשב כנקוב. ויש אומרים שגם בעץ נחשב כנקוב). וכתב בארח"ש יח, כב, למעשה, שאם הוא ממתכת או פלסיק קשיח, נחשב שאינו נקוב. ועי"ש בהערה לו.

י,ז – אדמה שעל גג בית

עציץ נקוב על אדמה שעל גג בית, נחשב כמחובר (רא"ש), שכך דרך גידולם. והוסיף בארח"ש יח, כה, שנראה שגם עציצים גדולים מאוד שמונחים על גג בית, שאין רגילים להזיזם מפני כובדם, נחשבים כמחובר.

י,ח – כשהנוף יוצא מהעציץ

יש אומרים שאם הנוף יוצא מהעציץ, אפילו אם העציץ אינו נקוב הרי הוא נחשב כנקוב, שכשם שלעניין טומאה הנוף היוצא מהעציץ מחשיב אותו כמחובר לקרקע ואינו מקבל טומאה, כך גם לעניין שבת נחשב כנקוב (טל אורות). ולמשנה למלך ואגלי טל, זהו דין לטומאה וטהרה אבל אינו נוגע לדיני שבת ומעשרות. בארח"ש יח, כד, כתב סתם כמחמירים, שדינו כדין נקוב. ובמנו"א ד, 22, כתב שאינו נחשב כנקוב, ואין חשש זורע וקוצר בטלטולו.

ואם העציץ על מרצפות, יש לצרף את הסוברים שהמרצפות חוצצות, ואת הסוברים שאין לחוש לנופו, ולטלטל את העציץ לצורך מקומו.

י,ט – מדיני הזזת עציץ נקוב

אסור להעביר עציץ נקוב המונח על הקרקע אל המרצפות, כי הוא מנתקו מחיותו. ולארח"ש יח, כו, אסור להעביר עציץ המונח על מרצפות אל מעל השולחן או על צלחת זכוכית, כי אולי היה נחשב מחובר לקרקע במרצפות ועכשיו מנתקו. וכבר למדנו שיש סוברים שמרצפות כמוהם כמתכת שחוצצת.

אבל מותר לגרור עציץ על הקרקע, באופן שהקרבה שלו לקרקע אינה משתנה, ואין בזה איסור תולש ולא איסור זורע. וכן מותר להזיז את העציץ באופן שאינו משנה את מצב יניקתו (ארח"ש יח, כח). (ושם בהערה מו, כתב שאם הוא גורר את העציץ בקומה שנייה, לכאורה יש לחוש שאולי מתחתיו בדיוק תהיה מתכת ותחצוץ, אלא שזהו ספק פסיק רישא שלט"ז מותר. עוד נ"ל שאפשר שהוא יונק באופן זה גם מהצדדים).

יא – מעמר

יא,א – אם יש איסור מעמר שלא במקום הגידול

כתבתי בהלכה כדעת רוה"פ שאין איסור מעמר מהתורה אלא במקום הגידול (זולת מינים שדרך איסופם וקיבוצם בשני שלבים כדוגמת דבלות), וכ"כ במ"ב שמ, לו-לז. אמנם לאו"ז ודעימיה, גם אם התפזרו פירות במקום אחר, האוספם עובר על מעמר. וע' בכה"ח שמ, עד, במנו"א ח"ב ה, ב.

יא,ב – האם מותר לאסוף מעט מעט ולהניח בחיק בלא לאכול?

לגבי פירות שנתפזרו בחצר, כתב בשו"ע שלה, ה, שאוספם "מעט מעט ואוכל". אולם בב"י כתב בשם תוס' ורא"ש שכל שאינו מניח בסל או קופה והוא מעט מעט – מותר. ובבאו"ה הזכיר את דבריהם וכתב שלפי הגר"א דעת הרבה ראשונים שרק כדי לאכול מותר לאוספם מעט מעט, ולא מצד איסור בורר (כדברי הפמ"ג), אלא מצד עובדין דחול. ולא הכריע. ובילקוט יוסף שלה, א, כתב שהואיל ואיסור עובדין דחול מדרבנן, יש לסמוך על המקילים, וכ"כ בכה"ח שלה, כח, בשם נזירות שמשון, דהסומך להקל לא הפסיד. ע"כ. ומ"מ אין בזה כל כך תועלת, כי ממילא גם אחר שיאסוף מקצתם ישארו רובם מפוזרים.

יא,ג – האם מותר לאסוף פירות שנתפזרו בבית?

במ"ב שמ, לז, כתב: "שלא במקום גידולן כגון שנתפזרו פירות בבית, אפילו איסורא נמי ליכא כשמקבצן יחד, ועיין לעיל סי' שלה, ה".

וכתב בברית עולם מעמר ז' עמ' 32, שגם בבית אם נתפזרו באופן שיש טרחה לקבצם, אפילו אינו צריך באיסופם אלא רק שלא יהיו על הרצפה, אסור משום עובדא דחול. ונשאל מדברי המ"ב, ובאר באז נדברו, יד, יז, שהמ"ב התכוון שמצד מעמר הוא חייב גם כשנתפזרו מעט ואין טרחה באסיפתם, ורק במקום גידולם הוא חייב. אבל כאשר האיסור מצד טרחה, אין הבדל בין בית לחצר. והביא ראיה לדבריו מדיוק הגמ' עי"ש. גם במנו"א ה, ו, כתב שהאיסור גם בבית. ואע"פ כן מפשט דברי המ"ב משמע שאין שום איסור בבית.

ובאור לציון ח"ב מג, ז, התיר לאסוף בבית ואפילו להכניסם לתוך סל, וטעמו מפני שהבית מצרפם כאילו הם ביחד, ואין בזה גדר מעמר. וכמו שלעניין תרומות ומעשרות הבית מצרף. ולכן כיוון שלא במקום גידולם אינו אסור אלא מדרבנן, בבית יש להקל בכל אופן. ובחצר, אסור, אבל לדחוף את הפירות ברגלו למקום אחד בלא ליתנם לסל מותר, כי הוא כלאחר יד.

יא,ד – האם מותר לאסוף ביצים?

בקצות השולחן (קמו, בדי השולחן ע' צה הערה 22) אסר, מפני שהוא כקיבוץ מלח, שאף שאינו גדולי קרקע, אסור מדרבנן לאוספו במקום גידולו, כמבואר בטוש"ע שמ, ט. והביאו להלכה בברית עולם (ע' 32 מעמר ו'). וכ"כ במנו"א (ח"ב ה, 20), וארח"ש יח, פב. ובשבט הלוי ח"ד טל, היקל, מפני שביצים אינן דומות למלח. ובשש"כ כו, הערה פז, הביא דברי קצוה"ש להחמיר, וכתב שצ"ע למעשה, כי יש מקום לחלק בין ביצים למלח.