א – שביתת בעלי חיים

א,א – איסור מחמר ושביתת בהמה

איסור עשיית מלאכה בבהמה אינו מכלל ל"ט מלאכות, ולכן העובר עליו אינו נענש בסקילה. ואף שבנוסף לעשה יש בו גם לאו, אין לוקים עליו, הואיל והלאו נאמר יחד עם האיסור לעשות מלאכה שחייבים עליו מיתה, ואם כן הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ואין לוקים על מה שאינו כלול באזהרת המיתה (שבת קנד, א; רמב"ם שבת כ, א-ב).

א,ב – בהמה שכורה

אסור ליהודי להשכיר בהמתו לגוי שיעשה בה מלאכה בשבת (שו"ע רמו, ג). ששכירות אינה קונה, ואם כן הבהמה נשארת של היהודי והוא מצווה על שביתתה.

ואם היהודי שכר בהמה מגוי, לכאורה היא נשארת של הגוי, ואין איסור שתעשה מלאכה, כל זמן שהיהודי עצמו אינו עושה בה דבר. ויש אומרים שלחומרא חוששים ששכירות קונה, וכיוון שהיא שכורה אצל היהודי, אסור לו שתעבוד בשבת (מ"א בשם הגהות אשרי). וכתב במ"ב רמו, יב, שנכון להחמיר כי הוא איסור תורה.

א,ג – בהמה שעושה מלאכה שלא לתועלת בעליה

למ"ב שה, עח, אסור לבעל הבהמה להסכים שגוי יעשה מלאכה בבהמתו גם כאשר אין לו שום טובת הנאה מזה. ובבאו"ה שה, כג, 'אע"פ', הביא מדברי הגר"א שסובר שאם אין לבעלים טובת הנאה, אין איסור שהגוי יעשה בה מלאכה. ונחלקו במשמעות דברי רב האי גאון המובא בשו"ע שה, כג. אבל למעשה החמיר במ"ב, וכ"כ בילקוט יוסף רמו, ו.

א,ד – מחמר באיסורים דרבנן

נחלקו בזה הפוסקים. בשבת קנג, ב, מבואר שכל דבר שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחילה. וכך מבואר בדברי הר"ן שם. וכ"כ מ"א שה, ו. ומנגד בפסחים סו, ב, למדנו שהתירו חכמים להביא סכין לשחיטה כלאחר יד, באופן שתוחבים אותו בצמר של הכבש. הרי שככלל מה שאסור מדברי חכמים חל גם על מלאכה שנעשית על ידי הבהמה, ומה שאמרו בשבת קנג, ב, הוא היתר מיוחד לצורך הצלת הכיס. וכ"כ תוספת שבת. ויש שחילקו בין כרמלית שבה צריך להחמיר, לבין דבר שאיסורו מדרבנן, שאפשר להקל. וכתב בבאו"ה שה, יא, 'ופוקק', לעניין כרמלית, שגם שלחן עצי שיטים ושועה"ר מחמירים בזה, ולכן נקט לחומרא. ובשש"כ כז, ד, היקל באיסור חכמים והחמיר בכרמלית. ועיין בארח"ש לא, ו-ח.

א,ה – שביתת בהמה ביום טוב

אף שהרמ"א רמו, ג, כתב, שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט, וכ"כ לבוש, ב"ח, ט"ז וא"ר. מ"מ דעת רש"ל והגר"א לאסור. וגם הב"י בסי' תצה הביא בזה מחלוקת ראשונים ונטה לאסור. וכ"כ במ"ב רמו, יט. וכן מובא בכה"ח רמו, נד, בשם ערך השולחן רמו, ו, ומחזיק ברכה, ומטה יהודה תצה. וכ"כ בילקוט יוסף רמו, ח, ושש"כ כז, ה.

א,ו – אם הגוי לא החזיר את הבהמה יפקיר אותה

כך כתבתי, ואמנם בשו"ע רמו, ג, הזכיר עוד עצה, שיאמר: "בהמתי קנויה להאינו יהודי". אבל כתב במ"ב טז, שלדעת מ"א צריך לומר זאת בפני הגוי, ורק אז חצרו קונה לו. אבל שלא בפניו לא קנאה. ואפילו לזכות על ידי אחר אינו מועיל, וכ"כ פמ"ג. ובנוסף לכך צריך גם לפסוק דמים. ולכן לא הזכרתי עצה זו. ולעניין ההפקר כתב בשו"ע שמועיל שיפקיר בינו לבין עצמו, וביאר מ"ב טו, שאע"פ שהפקר צריך שיהיה בפני שלושה, זה דין מדרבנן אבל מהתורה די שיפקיר בינו לבין עצמו, וכדי להינצל מהאיסור די שיפקיר בינו לבין עצמו. אמנם לכתחילה טוב שיפקיר בפני שלושה, שכן דעת כמה פוסקים כמובא בב"י, ולכל הפחות יפקיר בפני אחד, שלדעת רבים מגדולי הפוסקים גם מהתורה צריך שההפקר יהיה לכל הפחות לפני אחד.

א,ז – טעם לגזירת חכמים שלא להשתמש בבהמה

הוספתי את טעם הירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב), ששימוש בבהמה אף שאין בו מלאכה מל"ט מלאכות, אסור משום שביתת בהמתו. ואמנם בבבלי ביצה לו, ב, מבואר שזו גזירה שמא יקטוף זמורה, אלא שיש מקום לבאר שהיסוד הרוחני של האיסור הוא כדי שהבהמה תשבות כמבואר בירושלמי. אלא שהסיבה הרוחנית צריכה להיאחז בנימוק פורמלי, וזה מה שמבואר בבבלי. ובב"י שה, יח, ביאר את הירושלמי, שאף שחי נושא את עצמו, מ"מ יש בזה טורח לבהמה, ולכן אסרוהו חכמים ליהודי. וכ"כ הלבוש, והובא בשעה"צ שה, נב.

ב – במה בהמה יוצאת ובמה אינה יוצאת

ב,א – פעמון פקוק האם נחשב משא ודין דיסקית של כלב

מבואר בגמרא שבת נד, ב, שאסור להוציא לרשות הרבים חמור שפעמון פקוק לצווארו, מפני שהוא נראה כמוליכו לחינגא. רש"י: "לשוק למכור, ותולין לו זוג לנאותו". ומשמע מזה שהפעמון אינו נחשב משא, למרות שהוא פקוק ואינו משמש לכלום. וכ"כ תוספות 'משום', והטעם שהזוג בטל לאפסר.

ויוצא מזה שחתולים ועופות שאין רגילים למכור, מותר להוציא בזוג פקוק. אולם כתב בשלטי גיבורים שלפי טעם הסמ"ג שהזוג הוא משא, גם חיות שאין הזוג סימן שעומדים למוכרם, אסור להוציא בזוג לרשות הרבים. וכתב מ"א שה, ו, שאולי הסמ"ג מחמיר להחשיבו כמשאוי רק כשאינו מחובר לאפסר, שאז אינו טפל אליו, ולזה גם התוס' מסכימים. ואף שכל נוי אסור, כיוון שהוא טפל לאפסר מותר. וכתב א"ר שלפי זה מותר להוציא כלבים וחתולים עם פעמון פקוק בתנאי שהוא מחובר לרצועה שבצווארם.

ומזה מובן שמותר להוציא כלב שסימן ההיכר כדיסקית ובה פרטי בעליו מחוברים לרצועה שצווארו, שדיסקית זו טפלה לרצועה. ושלא כדברי ערוה"ש שה, סוף סעיף ה'. ובשש"כ  כז, ט, הערה לד, הסכים להתיר אם על ידי הדיסקית הכלב יכול להינצל שלא יחשבו שהוא משוטט ויהרגו אותו, מ"מ כתב שאם הדיסקית נועדה רק למנוע ממנו קנס, אסור שיצא עמה בשבת. ולפי מה שלמדנו, כיוון שהיא מחוברת באופן קבוע לרצועה שבצווארו, הרי היא טפלה ואין בה איסור.

ב,ב – כלב נחייה

בארח"ש לא, יז, החמיר שלא יצא העיוור עם הרצועה של כלב הנחייה שלו, מפני שרצועה זו לא נועדה לשמירת הכלב אלא להנחיית העיוור. וסמכו דבריהם על המובא בשש"כ יח, סוף הערה סב, בשם רשז"א, שאם השרשרת נועדה רק לשמש את הסומא, אפשר דחשיב משא. וראיה ממה שאסור שיצאו התרנגולים בחוטים שקשורים לרגליהם, ומבואר בגמרא (שבת נד, ב) "דעבדי ליה סימנא כי היכי דלא ליחלפו". רש"י: "בתרנגולי חבריהם". הרי שדבר שנועד לטובת הבעלים הוא משא.

אמנם כתבתי להתיר, כי נראה שאין לחלק בין טובת הבעלים וטובת הכלב, וכפי שלמדנו שמותר להוציא חמור באפסר, שגם שמירה על הבהמה שלא תברח, שהיא בעיקר תועלת לבעלים – נחשבת תועלת לבהמה, משום שתועלת הבעלים והבהמה נחשבת תועלת אחת. ורק כאשר מדובר בפינוק מיוחד, או שמירה מיותרת, הרי זה משא. ואפשר להסביר שהתרנגולים אינם יוצאים בחוטים שברגליהם, כי זו שמירה מופרזת שאינה הכרחית.

ובמנו"א ח"ג כז, מט, היקל משום שהרצועה כמלבוש, הואיל והרצועה תמיד על הכלב. ואף שסברה זו הובאה לעניין דבר שמחובר לבגד של בני אדם (שם הערה 106), נראה שהיא שייכת גם לבהמה. וגם אם נחלק בין אדם לבהמה, זהו מדברי חכמים, אבל מהתורה אין חילוק וכל שהוא צמוד אליו דרך קבע הוא נחשב כמלבוש. והוא ספק דרבנן, ואין להחמיר בצורך גמור כזה. ומכל שכן שלדעת רוה"פ אין רשות הרבים בזמן הזה.

וכן כתב הרב משה מלכה רבה של פתח תקוה בשו"ת מקווה המים ד, לט, שמותר לצאת עם כלב נחיה לרשות הרבים, כי אין הרצועה משא עליה. וכן הובא בשמו ב'ספר הסומא', עמ' 272-273. וכ"כ בילקוט יוסף שבת שה, נט (ח"ב ע' נה). וכן בשו"ת שמע שלמה ד, ג, נטה להתיר.

ג – האכלת בהמות וחיות

ג,א – זריקת חיטים בשבת שירה

כתב מ"א שכד, ז: "יש נוהגין לתת חטין בשבת שירה לפני העופות, ואינו נכון, שהרי אין מזונותן עליך". וכ"כ מ"ב לא. ובערוה"ש ג, ישב המנהג, "שהרי אין אנו טורחים בשבילם אלא בשבילנו, דמרגלא בפי ההמון שהעופות אמרו שירה על הים, ולכן אנו מחזיקים להם טובה, ואם כן הכוונה כדי לזכור שמחת שירת הים… ויש מי שכתב כיוון דכוונתינו לשם מצווה מותר (תוספת שבת)".

ג,ב – האכלת בעלי חיים הפקר

עיין שו"ע שכד, יא, ומ"ב לא, שמשמע שאסור להאכיל בעלי חיים הפקר משום טרחה שלא לצורך. ע"כ. וממילא אם המאכלים שלהם אינם ראויים לבני אדם או לבעלי חיים שאנו צריכים להאכיל, הרי הם מוקצה. ועיין בארח"ש יט, הערות קנז, קפח, קצא, שהביא דברי פוסקי זמנינו לגבי מקומות שאין בהם כמעט כלבים, האם הבשר החי והעצמות מוקצה. ועיין להלן כג, ג. והעיקר כפי שהבאתי מערוה"ש שכד, ב, שמצווה להאכיל בעלי חיים רעבים, ואין בזה טרחה שלא לצורך. וק"ו שמותר לתת שאריות לחתולי הפקר הואיל והם מועילים לאדם שרוצה שיאכלו את העכברים, העקרבים והנחשים שבקרבת ביתו, וכיוון שכך, נחשב קצת שמזונותיהם עליו.

ה – טלטול חיות מחמד ובעלי חיים חולים

ה,א – טלטול בעל חיים כדי להצילו

עפ"י הגמרא שבת קכח, ב, נפסק בשו"ע שה, יט: "בהמה שנפלה לאמת המים, אם המים עמוקים ומפני כך אינו יכול לפרנסה במקומה, מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה משום צער בעלי חיים, אע"פ שמבטל כלי מהיכנו". וכתב במ"ב ע: "אבל אסור להעלותה בידיים, דכל בעלי חיים הם מוקצים, ואע"ג דאיכא צער בעלי חיים – אסור, דאין לנו לדמות גזרות חכמים זה לזה [מ"א ותו"ש שכן מוכח מרמב"ם]. ועיין באליה רבה שהביא דיש פוסקים שמקלים אף להעלותה בידיים אם אי אפשר להעלותה על ידי כרים וכסתות. ועל ידי אינו יהודי לכולי עלמא מותר להעלותה, וזה עדיף יותר מהנחת כרים וכסתות ושאר כלים תחתיה". והחזו"א נב, טז, סובר כא"ר לקולא. ועיין שש"כ כז, כח, שהזכיר את הדעה המקילה כדעה מרכזית, והתיר להחזיר דג שקפץ מהאקווריום כדי להצילו שלא ימות. וכן היקל בשעת הדחק להוציא דג מת מהאקווריום כדי שלא ידביק את שאר הדגים.

ו – מלאכת צידה

ו,א – צידה ממקום שאינו ניצוד לגמרי למקום שניצוד לגמרי

הכניס חיה למקום שצריך לטרוח בצידתה, עבר באיסור דרבנן. ואם צד את החיה שם – עבר באיסור תורה (תוס' ביצה כד, א, 'ותניא'; שועה"ר שטז, א; מ"ב נח).

ו,ב – למה אסרו חכמים צידה שאינה גמורה והדינים היוצאים מזה

נראה שאסרו חכמים לצוד למקום שעדיין מחוסר צידה, מפני שהוא מקרב את צידתו, שאח"כ אם ירצה לצודו יצטרך לרוץ אחריו פחות. ובמנו"א יז, 4, כתב, מפני שהוא נראה כצד. ולא ציין מקור לדבריו, ויותר נראה כפי שכתבתי.

ולפי זה, אם בעל החיים היה במקום שצריך שלוש שחיות כדי לתופסו, אסור להכניסו למקום קטן שצריך שתי שחיות כדי לתופסו, כי הוא מקרב את צידתו. ואמנם כתב רשז"א (שש"כ כז, הערה קכב) שאין בזה איסור. וכ"כ בארח"ש יד, י. אולם מצאתי במנחת איש יח, טו, שכתב שיש בזה איסור דרבנן, והסכים לזה הר"נ קרליץ.

יתר על כן למדנו, שגם כאשר בעל החיים נמצא במקום שאין צריך לטרוח לצודו, ולכאורה אין יותר איסור צידה לתופסו. אע"פ כן מצינו שיש אומרים שגם בזה יש איסור מדרבנן, מפני שהוא מקרב את צידתו, ממצב שצריך לתופסו בשחייה אחת לתפיסתו בפועל (תוס' שבת קו, ב, 'ואין'. ולדעת הט"ז יא, ועולת שבת טז, כך היא דעת הרמ"א שטז, יב. אולם לדעת מ"א כו, פמ"ג א"א כו, ומ"ב נז, ובאו"ה 'ויש אומרים', הרמ"א אוסר רק כשהם בחוץ ואינם נתפסים בשחייה אחת)  ולפי זה מובן שהאיסור דרבנן הוא דווקא כשמכניס את החיה למקום שיקל עליו לצוד אותה שם.

ו,ג – סגירת זבוב באולם גדול

בארח"ש יד, הערה יב, כתב לעיין אם יש איסור בהכנסת זבוב לתוך אולם גדול. ולפי דברינו אם אין זה מקרב את צידתו אין בזה איסור. כלומר, אם היה זה זבוב נדיר שטורחים על צידתו, ועל ידי הכנסתו לאולם קירבו את צידתו, בוודאי עברו באיסור חכמים. אבל כשאין בצידתו צורך גדול, ואין טורחים עליו כל כך, מותר, כי אין בזה קירוב צידה כי לפי הטרחה שמוכנים להקדיש לצידתו הוא נחשב לגמרי לא ניצוד. ואין בסגירת האולם גם כוונה לצוד. כיוצא בזה כתב למעשה בחוט שני ח"א עמוד קכ-קכא, שאם אין כוונה לצוד, מותר, ואם יש כוונה לצוד, אסור מדרבנן.

ו,ד – צד צבי חולה וזקן

הצד צבי חולה או זקן שאינו יכול לזוז, ובשחייה אחת אפשר לתופשו, עובר באיסור מדברי חכמים (שבת קו, ב, שו"ע שטז, ב, מ"ב ז). ולכאורה לא צריך להיות בזה איסור, כי אין כאן פעולת צידה. אלא שהואיל ומינו צריך צידה, גם כאשר אחד מבני המין אינו צריך צידה, אסור לתופסו מדברי חכמים. (ואולי יש מכאן חיזוק לדעת התוס' שבת קו, ב, 'ואין', ולדעת הט"ז ועולת שבת בביאור הי"א שהזכיר הרמ"א שטז, יב).

ו,ה – האם יש צידה בנמלים וצב

לדעת תוס' רי"ד חגיגה יא, א, אין איסור צידה בנמלים וצב. וכ"כ רשז"א (שש"כ כז, הערה קנד), שבעלי חיים שהילוכם איטי כמו צב ונמלים, אין בהם איסור צידה כלל.

לעומת זאת רבנו ירוחם (נתיב י"ב חלק י' דף פ, ב) כתב, שהצד תולעים וחלזונות חייב. ובמנחת איש יח, 31, הביא לכך מקור מרש"י קז, א, וכן מרש"י על התורה, שחומט הינו שבלול. ועיין בארח"ש יד, הערה כא, שהזכיר את שתי הדעות.

ושורש המחלוקת הוא, שלרי"ד איסור צידה הוא רק כשצריך לטרוח לצודו ואינו יכול לתופסו בשחייה אחת, שאם לא כן הרי הוא ניצוד ועומד. ולרבנו ירוחם, התופס בעל חיים משוחרר שאינו נמצא בכל מקום אלא צריך לחפשו – עובר באיסור, כלומר בבעלי חיים אלו החיפוש הוא הצידה. (ויש שביארו שלרבנו ירוחם עיקר הצידה הוא שלילת החירות ולא פעולת הצידה – ויזרע יצחק שיעור ל', עמ' קב-קח, והרב אלחנן סמט תחומין יח, 295-303). ולמעשה, ספיקא דאורייתא לחומרא.

ו,ו – מהם מינים שאין רגילים לצודם

כתב במנו"א יז, 1, כל מיני בהמות חיות עופות ודגים מינם ניצוד, ואין צריך שיהיה המין המסוים הזה ניצוד. ומה שאין מינו ניצוד אלו חרקים וכיוצא בזה. ואין נראה, שכן לכאורה אם יש מין עוף שאין רגילים כלל לצוד, מדוע שיהיה בו איסור תורה. ומנגד אם יהיה סוג זבוב שיהיו רגילים לצוד, בוודאי יהיה בו איסור תורה.

ו,ז – בעלי חיים שחוזרים בכל ערב לכלובם וביום צריך לטרוח לתופסם

בעלי חיים שחוזרים בכל ערב לכלובם, אבל ביום צריך שתי שחיות לתופשם. לשו"ע שטז, יב, מותר לתופשם ביום, ובתנאי שלא מרדו, היינו שברור שיחזרו בערב לכלובם או לביתו (באו"ה שטז, יב, 'חיה ועוף'). וכ"כ בשו"ת המהרש"ל, י. לעומת זאת לדעת הרמ"א אסור מדרבנן לתופשם, וכתב במ"ב נז, שכך פסקו האחרונים. וכאשר אדם חושש שמא יגנבו אותם, מותר לבקש מאינו יהודי לתופשם, וכן אם תינוקות צדים אותם אין צריך למחות בידם. וכן מותר לעמוד בפניהם כדי שלא יברחו וממילא יחזרו לכלובם. עוד כתב מ"ב (עפ"י מ"א שטז, כו, בשם האגודה), שמותר לצודם למקום שלא ניצודים לגמרי.

ובשעת הדחק, כדי למנוע הפסד או צער בעלי חיים, כתב בשש"כ כז, לו, שאפשר לסמוך על המקילים לגמרי. וכ"כ בחזו"א נב, טז.

ו,ח – הנחת מלכודת

אסור מדרבנן להניח מלכודת (מ"ב שטז, יח), ולכאורה הנחת מלכודת היא גרמא, וספק את תילכד שם חיה, הרי שזה ספק דרבנן ודינו לקולא. אלא שמבואר בתוס' שבת יז, ב, 'אלא', שהואיל ואם היתה החיה נלכדת בעת הנחת המלכודת היה עובר באיסור תורה, גזרו על הנחתה בשבת.

ואם ודאי שתילכד חיה, הרי כפי שכתבתי הנחת המלכודת היא גרמא, ואף שהתירו גרמא במקום פסידא, כאן שאין פסידא אסור מדרבנן. וכך פירש ערוה"ש שטז, י, את דברי המ"א. וכך ביאר במנחת חינוך (צד, ג), את דעת התוספות, שאפילו אם הוא יודע שהחיה תילכד, כיוון שנכנסה בלא מעשה שלו פטור.

אולם הפמ"ג שטז א"א ט פירש את דעת התוספות שיש בזה איסור תורה, וכתב לחלק בין הנחת מלכודת שאסורה מהתורה, לשיסוי כלב בחיה, שגם כאשר ודאי שהכלב יתפוס את החיה הוא פטור, ששיסוי כלב לא נחשב מעשה, מה שאין כן פריסת מצודה נחשבת מעשה. והסביר בספר פרי הגן (שם) את שיטתו, שכיוון שזוהי דרך צידה הרי זה חייב. וכך ביאר באשמרה שבת ח"א ג, י, שכיוון שוודאי יצוד יש בזה איסור תורה, כמו חיוב המבשל בשבת, שחייב אע"פ שיתבשל רק לאחר זמן. וכבר ביארנו (לעיל ט, ט), שכל מלאכה שכך הוא עיקר דרך ביצועה, אין בה דין גרמא, וכמו זורה, מבשל וזורע. אלא שהספק כאן אם הנחת צידה היא עיקר דרך צידה.

ובחזו"א לו, א פירש שלדעת התוס', הנחת מלכודת אסורה מהתורה, משמע גם כשאין ודאות שתלכד שם חיה. אלא שאם המטרה ללכוד עכבר שלא יזיק, הרי זו מלאכה שאצל"ג. וכן מובא במנחת איש יח, ב-ד.

ו,ט – סגירת דלת שהיתה סגורה בתחילה ונפתחה

למ"א שטז, יא, אם הצבי כבר היה ניצוד, והדלת נפתחה, מותר לחזור לסוגרה, גם במקום שהוא ניצוד מדאורייתא, שאחר שכבר היה ניצוד אין בו עוד צידה. (ונהר שלום הסביר, שכוונתו שמותר לסגור את הדלת לצורך שמירת הבית ולא לשם צידה). אולם דעת רוב הפוסקים שאם הדלת נפתחה, פסקה צידתו, ושוב אסור לסוגרה. וכ"כ תוספות יו"ט, א"ר, ומ"ב שטז, כד. (ולרשז"א שש"כ כז, הערה קלו, אפשר שמותר לסגור את הדלת אם בעל החיים ישן או שפניו לצד השני ולא הרגיש בפתיחתה).

אבל אם הצידה היא מדרבנן, כתב בבאו"ה שטז, ו, 'והלך' בשם פמ"ג, שמותר לחזור ולסוגרו לצורך שמירת הבית. וכ"כ בארח"ש יד, יח, לעניין פתיחת כלוב להאכיל חיה.

ז – צידה ללא כוונה

ז,א – הערה 4 – סגירת דלת או חלון כאשר יש בבית בעל חיים

הרחבת ההערה: נחלקו הראשונים לגבי סגירת תיבה קטנה שיש בה זבובים: לדעת התרומה, גם כשהמטרה אינה לצוד – אסור לסוגרה, כי הם ניצודים בתוכה. ולדעת הטור, מותר לסוגרה, כי אפילו במצב שאם ידו היתה בתוך התיבה היה יכול בקלות לתפוס את הזבוב, מ"מ בפועל ידו אינה בתוך התיבה, ואם יפתח את התיבה כדי להכניס את ידו, הזבובים כבר יוכלו לברוח. וסיכם הב"י שיש לחוש לדעת התרומה. וכ"כ הרמ"א שטז, ג, בדעת סתם, ובי"א הזכיר את דעת המקילים. ובמ"ב טז, כתב בשם האחרונים שיש להחמיר. אמנם כאשר יש ספק אם יש שם זבובים, כתב הט"ז שמותר לסגור את התיבה. וכ"כ בשש"כ כז, מו; ארח"ש יד, כ; ומנחת איש יח, כט.

ויש מבארים שדעת השו"ע להקל, ולכן לא הזכיר בשו"ע דין זה, ומה שכתב בב"י, כוונתו שיש לחוש לכתחילה, אבל לא שכך הדין מחייב. וכ"כ  בילקוט יוסף שטז, ד; מנו"א יז, 45; אשמרה שבת א, ג, ה. וכיוון שהדין דרבנן, שאין מין זבובים ניצוד, ונראה שאף השו"ע והרמ"א סוברים שרק מלכתחילה נכון להחמיר, לכן בשעת הצורך אפשר להקל. בנוסף לכך, כמדומה שבתיבות רבות, כיוון שאינן קטנות מאוד, אין הם ניצודים לגמרי, וגם מצד זה צידתם מדרבנן. ובזה שהתיבה גדולה קצת, גם המ"ב שטז, טו, ושעה"צ יח, מיקל, משום שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי דרבנן.

ויש לשאול, מדוע לא היקלו לכתחילה גם בתיבה קטנה, שגם בתיבה קטנה הוא שני דרבנן: א) זבובים הוא מין שאין רגילים לצוד, ב) זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואמנם לרמב"ם משאצל"ג אסורה מהתורה, אולם מנגד יש מקילים גם בפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן אחד (לעיל ט, 2).

במנו"א ח"ג יז, יב, וח"ב א, 16-17, ביאר, שלמרות שהוא פסיק רישא דלא ניחא בדרבנן (והשו"ע מיקל בזה), מכל מקום כתב הב"י להחמיר משום שאין הכל בקיאים להבחין בין דבר שבמינו ניצוד לדבר שאין במינו ניצוד. וצ"ע בסברתו, שכן נראה שכל מי שמקל בפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן, יקל בזה, וכ"כ בילקוט יוסף שטז, ד. וביאר שמה שחשש הב"י ועוד פוסקים רבים לדעת התרומה, הוא מפני שלדעתם לכתחילה אין להקל בפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן אחד. ואף בצירוף דעת הרשב"א (המובאת להלן) אין להקל לכתחילה. אבל בשעת הצורך נראה פשוט שהעיקר להקל בפסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן, ק"ו כאשר מצטרפת לזה דעת הרשב"א להקל.

ובארח"ש יד, יט, ומנחת איש יח, כח, החמירו שלא לסגור חלון במקום שמותקנת רשת. ולפי מה שביארתי בשעת הצורך אפשר להקל, שכן הוא פסיק רישא דלא ניחא בתרי דרבנן, ואולי אף בשלושה דרבנן, ובנוסף לכך לרשב"א אין בזה כלל איסור.

ז,ב – דעת הרשב"א והחולקים עליו

כתב הרשב"א (שבת קז, א) לגבי צידת צבי: "ובירושלמי (פרק יג ה"ו) נראה שהתירו לנעול לכתחילה ביתו לשמור ביתו וצבי שבתוכו, דכיוון שהוא צריך לשמור ביתו אע"פ שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא מותר, ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד". ומשמע שלדעת הרשב"א גם אם בנוסף לכוונה לסגור את הדלת יכוון לצוד את הצבי, כיוון שעיקר כוונתו לסגור את הדלת, כיוון שצידת הצבי נעשית בפסיק רישא – מותר. ובאר בשלטי גיבורים שם, שאע"פ שהעושה דבר בלא כוונה, אם הוא פסיק רישא, היינו שבהכרח תיעשה מלאכה, הדבר אסור מהתורה, זה דווקא שבאותו מעשה אינו מתכוון לעשות דבר אחר שמותר לגמרי. אבל כשבאותו מעשה הוא מתכוון לדבר המותר לגמרי, היינו לסגירת הבית כדי להגן עליו, גם כשהוא פסיק רישא לצוד – מותר. ובאבני נזר (קצד) הסביר שההיתר לרשב"א הוא מפני שסגירת הדלת אינה מעשה בגוף הצבי, ולכן הוא דומה לגרמא, ולכן כאשר עיקר כוונתו למטרה אחרת, למרות שהוא גם צד ואף מעוניין בזה, אין איסור.

והר"ן (לח, א, 'מתניתין') כתב על הרשב"א: "ודבריו תמוהים בעיני הרבה, היאך אפשר שאפילו במתכוון לנעול בעדו ובעד הצבי יהא מותר, וכי מפני שהוא צריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת. ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו שאינו מתכוון לנעול בעד הצבי, כל שהוא יודע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי ניצוד בתוכו אסור, והיינו דאמרינן בכולה מכילתין דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות". וכך דעת הריטב"א. וכ"כ מגיד משנה (שבת י, כג), וכתב שכך דעת הרמב"ן. וכ"כ כסף משנה (א, ז), א"ר, תוספת שבת, מ"ב שטז, כה, שעה"צ לב, ורב פעלים א, כג. ועיין במנו"א ח"ג י"ז, ז, ואשמרה שבת פ"ג ס"ק ח.

אמנם כאשר יש סיבות חזקות להקל, מצרפים את סברת הרשב"א, כמובא  ביבי"א ד, לד, לו, יחו"ד ה, כט, ושבט הלוי ו, צד. ועיין בשו"ע שכח, יג, שמותר להציל בעזרת רשת תינוק שנפל לנהר למרות שעל ידי כך הוא צד דגים, ובשעה"צ יז, כתב שיש מחלוקת אם מותר לכוון גם לצידת הדגים.

ח – שוחט

ח,א – הערה 5 – הליכה במקום שבוודאי ידרוס נמלים

כתב בספר איסור והיתר (נט, לט) שאסור לדרוס בדרך הילוכו נמלים ושאר שקצים ורמשים. והובא להלכה בא"ר (שטז, לג), מ"ב (מח), שש"כ (כה, ד), מנו"א (ח"ג יח, ט) ושאר אחרונים. אולם נחלקו הפוסקים במקרה שפגע בנחיל נמלים ואין לו אפשרות להמשיך בדרכו מבלי שיהרוג מהם.

במנו"א (ח"ג יח, י), וארח"ש (יד, כז), כתבו שאסור לעבור שם בשבת, אלא צריך להקיף את הנחיל וללכת בדרך אחרת, וזאת למרות שאינו מתכוון להורגן רק ללכת לדרכו. ובאר בארח"ש שאין הריגתם דרך הילוך נחשבת הריגה כלאחר יד (בשינוי), שכך דרכו להרוג גם כשמתכוון להרוג.

אולם בפשטות נראה שמותר לאדם ללכת כדרכו ולדורסם, שכן הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן: א) שהוא מקלקל בהריגתם כי אין רצונו להרוג אותם. ב) הוא הורג אותם בשינוי כדרך הליכתו. ואמנם אפשר לטעון שכך היא דרך הריגתם (וכ"כ ארח"ש יד, כז). אלא שגם אם נקבל סברה זו, עדיין הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן אחד, ויש אומרים שאין בו איסור (כמבואר לעיל ט, 2, וביחו"ד ב, מו), וכן העידו על הגרע"י שכשהיה נחיל נמלים בפתח בית הכנסת, לא ניסה למצוא דרכים חילופיות אלא נכנס כדרכו. ועיין בסימן שא, ג, שמשמע שגם להרבות בהליכה הוי טרחה וצער.

ונראה שגם לדעת המחמירים, אם מדובר בשעת הדחק, באופן שאם נאסור עליו ללכת יצטרך להישאר שם זמן רב ולהצטער מאוד, שמותר לו ללכת כדרכו, וכפי שכתב משנה ברורה (שטז, ה; שכא, נז, ושעה"צ סח; שלז, יד, ושעה"צ י).

ואם ילך על צידי נעליו, יש מקום לומר שהוא הורגם בשינוי, ואזי לכל הדעות הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן. אמנם בארח"ש יד, כז, הסתפק אם הוא נחשב בשינוי. ויש עוד מעלה להליכה זו, שהואיל ואינו דורך במלא הנעל אולי לא יהרוג נמלים, ואז הוא דבר שאינו מתכוון שמותר לכתחילה. ואם בכל צעד יש ספק אם יהרוג, אבל בכלל צעדיו בוודאי יהרוג, הסתפק בשלחן שלמה שטז, ז, אם מחשיבים כל צעד לעצמו, ואזי הוא דבר שאינו מתכוון. ונלענ"ד שאם ילך בבת אחת, הרי שאם בכלל צעדיו בוודאי יהרוג, הוא פס"ר, ואם ימתין בין צעד לצעד, כדרך שאמרו להמתין בין ד' אמות לד' אמות למי שנצרך להוליך דבר ברה"ר, אז כל צעד נמדד לעצמו (ע' שו"ע רסו, ז, מ"ב יח, מב). אולם צ"ע אם יש להחמיר בזה ולהמתין בין צעד לצעד, הואיל והוא פס"ר דלא ניחא ליה בתרי דרבנן.

גם בספר מנחת איש (יט, ט), התיר משום שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה. ועוד הוסיף סברה להתיר, שכל ההולך בסתם אין לראות בפעולתו מלאכה כלל, ואין להכליל זאת באיסור פסיק רישא, שהואיל ולא התכוון למלאכה, אין כאן כלום.

ח,ב – האם מותר להוריד מים בשירותים כשיש בהם ברחשים

למרות שאינו מעוניין בהריגת החרקים, לכתחילה אין להוריד את המים, וכפי שכתב בשש"כ כה, ד. ויסודו בדברי האיסור והיתר (נט, לט). אולם בשעת הצורך התיר בשו"ת מנחת יצחק י, כז, עפ"י שלושה טעמים: א) כבוד הבריות. ב) מלאכה שאין צריך לגופה. ג) גרמא בעלמא. וכן הסכים בשבט הלוי ו, צד, אלא שכתב עצה שלא לפתוח את המים בזרם חזק, והוסיף עוד סברות לקולא: א) אין ודאות שימותו, ואין בזה פסיק רישא אלא דבר שאינו מתכוון. ב) מדין הרשב"א בצידת צבי, שכאשר הוא מתכוון לסגור את הדלת אין בידו איסור צידה. וכ"כ בחשב האפוד ג, נו.

מותר להוציא תולעים מפי הטבעת, וכפי שמבואר בארח"ש יד, לא.

ח,ג – הריגת כינים

שבת יב, א: "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין הורגין את המאכולת בשבת דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין". ולפני כן הביאה הגמרא את דעת רבי אליעזר הסובר: "ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל". וכן מובא בשבת קז, ב, ומבואר שם שחכמים חולקים על רבי אליעזר מפני שהכינה אינה פרה ורבה. ושם בשבת יב, א, מובאת ברייתא: "המפלה את כליו – מולל וזורק ובלבד שלא יהרוג. אבא שאול אומר: נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול. אמר רב הונא: הלכה, מולל וזורק וזהו כבודו". ומאידך מסופר שם על רבה ורב ששת שהיו הורגים כינים בשבת. ונחלקו הראשונים בישוב הדברים. לדעת הרא"ש (א, כט), לגבי מפלה בגדיו יש חומרא שמא מתוך שיהרוג או ימולל כינים יבוא להרוג פרעושים שאף הם מצויים בבגדים. ומה שרבה ורב ששת הרגו כינים בשבת, היה בכינים שנמצאו בראש, שהואיל ואין מצויים בראש פרעושים, אין חשש שמא מתוך שיהרגו כינים יהרגו גם פרעושים. ולר"ן (ה, א, 'אמר'), דברי התנאים לגבי המפלה בגדיו הם כדעת בית שמאי ורבי אליעזר שאוסרים להרוג כינה, אבל ההלכה כדעת המתירים. ובשו"ע שטז, ט, פסק כדעת הרא"ש.

בדורות האחרונים התברר על ידי חכמי המדע שגם הכינים פרים ורבים, והתעוררה שאלה האם הדין ישתנה.

כתב בפחד יצחק (ערך צידה האסורה והמותרת), שכיוון שחכמי המדע הוכיחו בראיות ברורות שהכינים פרים ורבים, שומר נפשו ירחק מזה ולא יהרוג לא כינה ולא פרעוש ואל יכניס עצמו בספק איסור חטאת. ובדבר הזה אומרים שאם ישמעו חכמי ישראל ראיות אומות העולם יחזרו ויודו בדבריהם. אמנם גם מובא שאחד מרבותיו הר"י בריל חלק עליו וכתב שהדין אמת ונכון ואין לשנותו כלל ועיקר מחמת תואנות וחקירות חדשות שמקרוב באו.

ועד ימינו נחלקים הפוסקים בעניין זה. יש שכתבו שוודאי חז"ל ידעו מזה והכל היה גלוי לפניהם, אלא צריך לומר דבזמן חז"ל הכינים שבראש לא היו פרים ורבים (שו"ת שבט הקהתי ג, קכו, הרב מרדכי אליהו קיצוש"ע  עמ' 283). ויש שכתבו שכלל גדול הוא בכל התורה כולה: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", וכל דבר שאינו נראה לעין הרי הוא כמי שאינו. ונמצא שמבחינת ההלכה המינים הללו נידונים כאילו הוויתן מן הגללים ולא מביצים (יד פשוטה, יא, ב, מכתב מאליהו, ד, עמ' 356). ויש שכתבו שהטעם שמותר להורגם הוא משום שאינם פרים ורבים מזכר ונקבה בלבד, שהרי הביצה שמטילה הכינה לא תירקם ממנה כינה אלא במקום זוהמה כמו בשערות הראש (מנו"א, ג, יח, 13 ובמילואים, ומעין זה בויזרע יצחק, עמ' קלא). ויש שחששו לתגליות המדע וכתבו שכיוון שיש בזה ספק איסור תורה יש להחמיר (הרב קאפח יא, בהע' ד; הליכות עולם ד, עמ' כ). ובארח"ש יד, ל, הערות מז-מח, כתב בשם ריש"א שטוב להימנע מלהורגם, אבל כאשר הן מצערות קטן מאוד, מותר לרססן ולהורגן, כפי פשטות הגמרא.

והנראה שהכל לפי הידוע לנו, שאם ידוע לנו שאינם פרים ורבים, מותר להורגם, וכאשר ידוע לנו שהם פרים ורבים, אסור מהתורה להורגם.

ט – חובל

ט,א – חובל משום מה חייב

כתב הרמב"ם ח, ז, שהחובל חייב משום מפרק, והוא שיהיה צריך לדם שיצא מהחבורה. אמנם רוב ככל הפוסקים סוברים שהאיסור משום נטילת נשמה. וכפי שסיכם בבאו"ה שטז, ח, 'והחובל', שכך היא דעת רש"י, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, מאירי, תוספות ועוד. והטעם כתב הר"ן (לח, ב): "משום נטילת נשמה שבאותו מקום, כי הדם הוא הנפש". וכ"כ הט"ז שטז, ה, ומ"ב שטז, כט. והנפקא מינא ביניהם בשלושה דברים (באו"ה שם): א) לרמב"ם אינו חייב אלא אם כן היה בדם שיעור גרוגרת, ולרוב הפוסקים אפילו בכלשהו חייב. ב) לרמב"ם חייב גם אם חבל לאחר מיתה ויצא דם, ולרוה"פ אין חובל במת. ג) חובל למטרה מסוימת בלא שצריך לדם, לרמב"ם זו מלאכה שאין צריך לגופה, ולשאר הראשונים זוהי מלאכה הצריכה לגופה. ולהלכה כתבו האחרונים כרוב הראשונים שחובל חייב משום נטילת נשמה.

האם איסור חובל הוא 'תולדה' או 'אב'? ברש"י (שבת קז, א, 'והחובל') מבואר בפירוש הראשון, שמלאכת חובל היא תולדה של מלאכת שוחט (בל"א כתב שיש בזה צובע), וכ"כ הריטב"א שלרש"י חובל הוא תולדה של שוחט. וכן הובא בארח"ש א, עמ' תכח. אמנם מלשון שאר הראשונים שכתבו סתם 'משום נטילת נשמה', לא ברור אם זו תולדה של שוחט או חלק מאב מלאכה של שוחט.

ט,ב – מקלקל בחבורה והבערה

שבת קו, א: "תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן: כל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומבעיר. אמר ליה: פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה, ואם תרצה לומר משנה, חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו. והאנן תנן כל המקלקלים פטורים? מתניתין רבי יהודה, ברייתא רבי שמעון".

נחלקו הראשונים בביאור מחלוקת התנאים והאמוראים:

לדעת רש"י, מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון המוזכרת כאן היא מחלוקתם הידועה במשאצל"ג, ור' אבהו סובר כר' שמעון, ולשיטתם דין חובל ומבעיר הוא מיוחד, שחייבים בו גם כשאין שום תיקון. ור' יוחנן סובר כר' יהודה וחובל ומבעיר חייב דווקא כשיש תיקון, אלא שאינו צריך להיות בגוף הדבר. וכן סובר הרשב"ם (המובא בתוספות 'חוץ'). לשיטתם, ההלכה תלויה בפסיקה לגבי משאצל"ג, שאם חייב, גם בחובל ומבעיר חייב רק כשיש תיקון, ואם פטור במשאצל"ג, חייבים בחובל ומבעיר גם כשאין שום תיקון אלא קלקול.

לעומתם, התוספות ('חוץ') בארו שמחלוקת ר' שמעון ור' יהודה כאן אינה תלויה במחלוקתם הידועה לגבי משאצל"ג, אלא זו מחלוקת בפני עצמה. שלדעת ר' יהודה גם מי שצריך לדם פטור מחובל, וגם מי שצריך לאפר פטור ממבעיר, כי אין זה נקרא תיקון כלל, משום שאין דרך לחבול בשביל לתת  דם לכלבו או לשרוף גדיש בשביל האפר. ור' אבהו ור' יוחנן נחלקו בהבנת דעתו של ר' שמעון שמחייב בחובל ומבעיר גם כשהם מקלקלים. לר' אבהו גם כשאין שום תיקון, דין חובל ומבעיר יחודי, שחייבים בו גם בקלקול. ולר' יוחנן, ר' שמעון מחייב בחובל ומבעיר רק כאשר יש תיקון כלשהו, כגון שצריך לדם בשביל כלבו וצריך לאפר. ונראה מהתוספות 'דאמר' שהלכה כר' שמעון וכר' יוחנן שהיה רבו של ר' אבהו, ואם כן חובל ומבעיר יתחייבו כשיש תיקון כלשהו במעשה.

וכן סובר הרמב"ם (ח, ז; יב, א) שהלכה כר' יוחנן שחובל חייב דווקא שצריך לדם שיצא מן החבורה, וכן מבעיר חייב דווקא שצריך לאפר. (אולם לגבי פירושו לגמרא יש להסתפק האם פירש כרש"י ופסיקתו כאן נובעת מפסיקתו כר' יהודה במשאצל"ג, או שפירש כתוספות ופוסק כר' יוחנן, ונראה משעה"צ שטז, מה, כאפשרות השנייה).

וכתב במ"ב (שטז, ל, ובשעה"צ מה) כר' יוחנן שחובל ומבעיר חייב דווקא שיש לו תיקון, שצריך לדם או לאפר, אך אם חבל על מנת להזיק בלבד, הוא בכלל מקלקל ופטור.

וכתב ביש"ש והובא במ"א רעח, א, שהחובל בחבירו במריבה, נחשב צריך לגופו, כי כך רוצה וחייב מן התורה. וכ"כ בשועה"ר שטז, טז.

ט,ג – מחלוקת רמב"ם וראב"ד במכה בחמתו

עוד מצינו מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד, לגבי המכה בהמה או אדם בחמתו והוציא מהם דם, ואין לו צורך בדם אלא שיש לו נחת רוח בזה ועל ידי כך חמתו שככה ודעתו נתקררה. הרמב"ם (ח, ח) מחייב, והראב"ד פוטר. ובארו המגיד משנה, ערוה"ש (שטז, כו) ועוד, שמחלוקתם לפי ר' יהודה שמחייב במשאצל"ג, והשאלה האם זה שנתקררה דעתו נקרא מתקן להתחייב. לדעת הראב"ד ועוד ראשונים, גם ר' יהודה יודה שאין זה נחשב תיקון, הואיל ואסור לחבול על מנת שתתקרר דעתו, ואפילו ביום חול אין זה תיקון. והרמב"ם סובר שאע"פ שגם ביום חול אסור לעשות כן, מכל מקום בפועל הוא תיקן את תאוותו המזוהמת, והרי זה נחשב תיקון להתחייב עליו לפי ר' יהודה המחייב במשאצל"ג.

אולם לפי דעת רוה"פ שהלכה כר' שמעון, המכה בהמה או אדם בחמתו, כיוון שאינו צריך לדם החבלה, או לגוף החבלה, הרי זה משאצל"ג ופטור. (ואין זה סותר את דברי היש"ש, מפני שכאן הוא מכה רק כדי להרגיע את עצמו, ולא כדי לפגוע בחבירו, אבל אם היה רוצה לפגוע בחבירו והצליח, חייב).

ט,ד – המכה את בנו ונגרם שטף דם

אם לא התכוון לכך, ולא היה הכרח שיגרם שטף דם, הרי זה מלאכה שאינו מתכוון, ולא עבר באיסור.

ט,ה – הוצאת שן

כתב הרמ"א שכח, ג: "מי שחושש בשיניו ומצטער עליו להוציאו, אומר לגוי להוציאו". לדעת מגן אברהם שכח, ג, יש בעקירת שן איסור תורה הואיל והוא מוציא דם, והוא רוצה בזה, כי הוא בכלל חובל לרפואה. ולכן ההיתר הוא רק לחולה בכל גופו, שאז למרות שאין בו סכנה, מותר לבקש מגוי לעשות עבורו מלאכה שאסורה מהתורה. וכתב במ"ב שטז, ל, שכ"כ פמ"ג וח"א. לעומת זאת לדעת מאמ"ר ושועה"ר, אין בהוצאת שן איסור תורה, כי לגבי הוצאת הדם זו משאצל"ג. ולכן גם אם אינו חולה מחמת זה בכל גופו, מותר לבקש מגוי לעקור את שינו. וכתב בבאו"ה שכח, ג, 'ומצטער', שנראה שאין בזה איסור תורה, הואיל ואין הכוונה להוציא דם, ולכן הוא פסיק רישא דלא אכפת ליה, שאיסורו מדרבנן. וכ"כ בלוית חן (עמ' קכו) בהרחבה. ושמעתי שכיום הרופאים סוברים שיש ערך רפואי לירידת הדם אחר עקירת השן, ואם אכן כך עמדתם, הרי שאיסור עקירת שן מהתורה. (ובשבט הלוי ה, לט, כתב שאם השן מדולדלת ותלויה בחוט השערה ואינו פס"ר שיצא דם בשעה שיסירנה, מותר לישראל להוציאה. וכמדומה שבמציאות אין כמעט מצב שיוציא שן ולא יצא דם. ולמעשה רק כשיש ספק אם יצא דם מותר להוציא).

ט,ו – הוצאת דם מפצע

בשו"ע שכח, מח, מבואר האיסור להוציא דם ממכה, ובמ"ב קמז: "המוצץ דם בפיו מן החבורה חייב, ולכן אסור למצוץ דם שבין השיניים [אחרונים]". ונראה שהמוצץ דם שבין השיניים עובר בדרבנן, כי אין דרכו להוציא כך דם, ושלא כפי שהיה מקובל למצוץ דם מהפצע, ושהיתה בזה תועלת.

י – הריגת וצידת נחשים, עקרבים, חרקים ויתושים

י,א – צידת והריגת יתושים

מבואר בגמרא שבת קז, ב, שלכל הדעות הריגת פרעוש אסורה מהתורה, ואילו לגבי צידתו נחלקו, לר' אליעזר אסור מהתורה, ולר' יהושע מדברי חכמים, הואיל ואין במינו ניצוד. וכדין פרעוש כך דין יתוש.

וכתבו התוספות (קז, ב, 'הצד'): "ואומר ר"י בשם הרב פורת, דאפילו הכי אם נושך האדם מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו, דמשום צער שרי. אבל אם הוא באותו עניין על האדם שאינו ירא שינשכנו, כגון על סרבלו מבחוץ, אסור ליטלו אבל יכול להפילו מעליו". ונחלקו הראשונים לגבי פרעוש שנמצא על הבגדים מבפנים ולא על הבשר. לדעת סמ"ג וסמ"ק והגה"מ ומרדכי ואו"ז והתרומה והרוקח, גם אם הפרעוש על הבגדים מבפנים, כיוון שאינו על בשרו, אסור ליטלו. ולדעת הר"ן ומגיד משנה בשם תוס' ורשב"א והריטב"א, במקרה זה מותר להסירו, ורק כשהוא על הבגד מבחוץ אסור להסירו, וכך משמע מרש"י (ב"י שטז, ט, שעה"צ סג).

למעשה כתב בשו"ע שטז, ט: "פרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב, אסור לצודו אא"כ הוא על בשרו ועוקצו". והגר"א כתב שדווקא כשהוא עוקצו רשאי לתופסו. ובא"ר מצדד כט"ז שגם כשאינו עוקצו מותר, ואם הוא על הבגד מבפנים, ירא שמים יפרוש והצד לא הפסיד. ובשעה"צ סג, כתב שאם הוא על בגדו מבפנים, נכון להחמיר, ואין למחות ביד המקילים. ומ"מ גם אם הוא על בשרו ועוקצו, אם אפשר להסירו בלא לתופסו, נכון להחמיר (מ"ב לז).

וכפי שלמדנו לכל הדעות אסור להרוג פרעוש, והקשה הבית יוסף (שטז, ט, 'ומה'), ממה שלמדנו שמותר להרוג מזיקים הרודפים אחרי אדם. ותירץ "דהנך מזיקין דרכן לנשוך נשיכה עוקצת מה שאין כן בפרעושים". ואמנם לדעת המרדכי ורבינו תם, מותר להרוג גם פרעושים, אך אנו נוקטים לחומרא. ובדרכי משה א' כתב בשם רבנו ירוחם: "ואף למלול באצבעותיו ולזרקו אסור, גזירה שמא יהרגנו אלא נוטלו וזורקו". וכן נפסק להלכה בשו"ע (שטז, ט): "ואסור להרגו. הגה: ואף לא ימללנו בידו, שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו ויזרקנו".

י,ב – הסובל מאוד מיתושים עד שאינו נרדם

כאשר מדובר באדם שמצטער מאוד מהיתושים, אולי יחשב כצער גדול, וכשם שמותר לדרוך על עקרב שבא לתוקפו כך יהיה מותר להרוג יתושים. ואכן לר"ת כפי שלמדנו גם עקיצת פרעוש נחשבת צער שבעטיו מותר להרוג את הפרעוש, אבל דעתו לא נתקבלה. ואם כן רק בצער הקרוב לעקיצת נחש ועקרב שאינם ארסיים אפשר להתיר.

אבל אם ירסס בחדר וישאיר להם חלון לברוח – מותר. וזה מותר אף לאדם רגיל, הואיל ואינו מתכוון להורגם אלא רק להבריחם, וגם אין הכרח שיהרגו, הואיל ויש להם מקום לברוח. וכ"כ ביב"א ג, כ. ובשש"כ (הישן), הזכיר היתר זה לחולה, אבל בחדש כה, ו התיר לכל אדם שמצטער. וכך נראה. ועיין בציץ אליעזר ט, כב, שאסר.

י,ג – הנחת טבליות לדחית יתושים על מתקן חשמלי

כתב בהחשמל בהלכה (ח"ב עמ' 364): "מכשיר חשמלי להרחקת יתושים (vape mat) – מכשיר קטן דמוי מאפרה שבמרכזו גוף חימום, עליו מניחים טבלית המדיפה ריח המרחיק יתושים – מותר להפעילו כנ"ל (מערב שבת)… ומותר אף בשבת להניח עליו את הטבלית". ונימק זאת בכך שאין איסור מוליד ריח באוויר, ואין איסור בישול, כי הטבלית נשארה כפי שהיתה ללא שינוי (אינה מתקשה ואינה מתרככת), וגם אינה מתחממת בכדי שהיד סולדת, והצבע שקצת מתאדה אין בו ממש. והגר"נ קרליץ שליט"א אמר שאם הטבלית מתחממת בשיעור של יד סולדת אסור. ע"כ. בפועל הטבלית מגיעה לחום שהיד סולדת בו לחלק מההגדרות. אלא שעדיין צ"ע אם יש בזה איסור בישול. ולמעשה כתבתי שכאשר יש ספק אם תגיע לחום שהיד סולדת בו, מותר, שכן יש שאלה אם יש בזה איסור בישול, וכאשר ספק אם יוכל לבשל, כגון שהוא חם שישים מעלות, שאולי אינו יד סולדת – מותר.

י,ד – הריגת חיידקים

כתב בשו"ת היכל יצחק (או"ח כט) שאין איסור להרוג חיידקים משתי סיבות: א) כשם שהתירו להרוג כינה כי אינה פרה ורבה, כך לגבי חיידקים אין ההתרבות שלהם באה כדרך פריה ורביה. ב) הואיל ואינם נראים לעין אינם בכלל בעלי חיים שחלים עליהם האיסורים.