א – המצווה לשמור על צביון השבת כיום מנוחה

א,א – יסוד ההלכות הקשורות בצביון השבת בציווי לשבות

נצטווינו לשבות ביום השבת, שנאמר (שמות כג, יב): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר". וכן נאמר (שמות לא, טו): "שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה'". בפשטות משמע ששביתה זו היא ההימנעות מל"ט מלאכות, אולם למדנו שיש בה ציווי נוסף, שיהיה יום השבת יום מנוחה.

כתב הרמב"ן על הנאמר בויקרא כג, כד: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן" – "שיהיה יום שביתה לנוח בו. ואמרו רבותינו (שבת כד, ב): שבתון עשה הוא… ועל דעתם, המועדות כולם הוקשו זה לזה, כי לא נאמר שבתון בחג המצות ולא בעצרת (ובשבתות נאמר 'תשבות')… ובמכילתא (בא ט) ראיתי בפרשת החדש, ושמרתם את היום הזה (שמות יב, יז) למה נאמר, והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם (שם פסוק טז), אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה, להביא דברים שהן משום שבות… והנה ידרשו 'שבתון' לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינן מאבות מלאכות ותולדותיהן… ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביו"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו ביו"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה, שבכל זה אין בהם משום מלאכה. לכך אמרה תורה 'שבתון', שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה…" (והביא מדרשים נוספים שכך משמע מהם).  וגם הריטב"א (ר"ה לב, ב) הביא את דבריו וכתב שזו מרגלית בידינו מרבנו הרמב"ן.

והרמב"ם כתב (שבת כא, א): "נאמר בתורה (שמות כג) תשבות, אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות, מהן דברים אסורים מפני שהן דומים למלאכות ומהן דברים אסורים גזרה שמא יבוא מהן איסור סקילה". וכתב הרב המגיד בפירושו הראשון שדברי הרמב"ם כרמב"ן, ובפירושו השני שאיסורי דרבנן הם מדרבנן לגמרי והפסוק הוא אסמכתא.[1]

ובמנחת חינוך (רצז) כתב שיסוד המצווה לשבות מהתורה, והכתוב מסר לחכמים לקבוע איזהו הטורח והעמל, ובמה יהיה האיסור. וכ"כ בערוה"ש רמג, א-ג, והוסיף לבאר זאת בסימן שח, ג-ה, שאיסור מוקצה יסודו מהתורה, "ובשעת מתן תורה צווה לו משה רבנו לכל שבותי שבת על פי ה'".

על פי זה אפשר להבין את דברי הפסוקים בישעיה נח, יג: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר". שיסוד השביתה מהתורה, ודברי הנביא מפרשים את מצוות השביתה.

ולמעשה נחלקו הפוסקים בדין ספק בדברי קבלה, כמבואר בפניני הלכה זמנים טו, 2. ובשש"כ כט, א, והערה ג, כתב עפ"י הפמ"ג שדינים אלו חמורים כדאורייתא ומחמירים בספקם. ע"כ. מנגד מצינו בבאו"ה שו, א, 'שמעיין', שהתייחס לאיסור 'ממצוא חפציך' כאיסור דרבנן שספקו לקולא. (ובשדי חמד ח"ב ע' 285, הובאה המחלוקת, והוזכרה בילקוט יוסף ח"ב עמ' קיז). ונראה שאם השאלה תהיה על דבר שעלול לגרום להפרת כלל המנוחה והשביתה, אזי נתייחס אליו כספיקא דאורייתא. ועיין ארח"ש כב, הערה א, וילקוט יוסף ח"ב עמ' קמ-קמא.

א,ב – עובדין דחול

יסוד דין עובדין דחול הוא ממה שלמדנו בישעיה נח, יג: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר". ודברי הגמרא שבת קיג, א: "וְכִבַּדְתּוֹ – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול… מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ – שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ – חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין. וְדַבֵּר דָּבָר – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול". ולמדנו מזה כלל, שכל מה גורם לכך שהשבת תראה כחול אסור. שלא מסתבר שרק מה שדרשו חכמים מהפסוק הם לבדם הדברים האסורים בשבת, אלא מסתבר שבא הנביא ללמדנו שצריך לכבד את השבת בכך שלא תהיה כחול, וההליכה והחפצים והדיבורים הם הדוגמאות השכיחות שכוללות את רוב מעשי החול, אבל באמת כל דבר שהוא מעשה מובהק של חול אסור. וזה היסוד לאיסור 'עובדין דחול'. ומכאן תשובה למזלזלים במה שכתבו הפוסקים על כל מיני דברים שהם אסורים משום 'עובדין דחול' וטוענים שאין לכך מקור, אולם כפי שכתבתי אין צורך במקור פרטי על כל מעשה ומעשה של חול, אלא כל שהוא נראה בעליל כמעשה של חול הרי הוא בכלל האיסור.

ולכן קראתי לפרק "צביון השבת" לומר שאין כאן אוסף של דינים פרטיים, אלא כל הדינים מכוונים למגמה אחת, לשמור על צביון השבת, כיום קדושה ומנוחה, וכפי שנתפרש בנביא.

וכן יבואר בהמשך בהלכות ז-ח לעניין ריצה והתעמלות, על פי מה שפירש  רש"י קמז, א, שאין מתעמלים כי הוא עובדין דחול. וכ"כ רי"ד, תוספות יו"ט, ומ"ב שכז, ז.

א,ג – עובדין דחול לעומת סייגי חכמים

מצד אחד איסור עובדין דחול חמור יותר משאר איסורי דרבנן, שיסודו בדברי הנביאים, ומקורו במצוות עשה לשבות, ועניינו לבטא את צביון השבת. אולם מנגד יש בו צד שהוא קל יותר מאיסורי חכמים, שהוא מותר לצורך מצווה. ועיין להלן כב, ו, ה. והיחס ביניהם הוא כיחס שבין מצוות עשה למצוות לא תעשה, שמצד מעלתה מצוות עשה גבוהה יותר, ומצד חומרת העונש מצוות לא תעשה חמורה יותר. וכפי שכתבתי לעיל א, ח, עפ"י דברי הרמב"ן שמות כ, ז.


[1]. ביד פשוטה א, א; כא, א, ביאר שלרמב"ן יש לא תעשה הבא מכלל עשה לשבות מטורח ועמל גם בדברים שאין בהם ל"ט מלאכות. ואילו לרמב"ם אין לא תעשה על השבותים, אלא שהואיל ומצינו שמגמתה של מצוות השבת שנשבות, וגם יש בזה עשה 'תשבות', לפיכך במה שתקנו חכמים שבותים מקיימים את מגמת התורה ומתחזקים בקיום העשה.

ב – מקח וממכר

ב,א – יסוד איסור מקח וממכר מהתורה

עיין בהרחבה להלכה א, ביסוד המצווה לשבות, שלרמב"ן עיסוק במקח וממכר אסור מהתורה, כי הוא מפר את המצווה לשבות ולנוח. ויתכן שגם הרמב"ם (שבת כא, א) סובר כמותו, וכ"כ המגיד משנה בפירושו הראשון. בנוסף לכך למדנו בישעיה נח, יב, "ממצוא חפציך ודבר דבר" שפירשוהו רש"י ותוס' (ביצה לז, א) גם על ענייני מסחר.

מלבד זאת מצינו בספר נחמיה תוכחה על איסור מסחר בשבת, ומסתבר שלא היה מוכיח אותם אם לא היה בזה איסור תורה. נחמיה יג, טו-כא: "בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד (ביום השוק שבו מוכרים את צידם). וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם. וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלוֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלֲלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת (כשהעריב השמש ונתארכו צללי השערים) וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם. וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה אִם תִּשְׁנוּ יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם (לענוש אתכם), מִן הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת. וָאֹמְרָה לַלְוִיִּם אֲשֶׁר יִהְיוּ מִטַּהֲרִים וּבָאִים שֹׁמְרִים הַשְּׁעָרִים (מבעוד יום קודם שתכנס השבת) לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, גַּם זֹאת זָכְרָה לִּי אֱלוֹהַי וְחוּסָה עָלַי כְּרֹב חַסְדֶּךָ". ואמנם אפשר היה לטעון כי מחאת נחמיה היתה מפני שבעקבות המסחר צדו חיות ודרכו גתות, אבל מאריכות הדברים סביב המסחר משמע שהמסחר עצמו הוא חילול שבת מהתורה. גם רש"י (ביצה כז, ב) הזכיר שאיסור מסחר נזכר בנחמיה.

והחתם סופר ח"ה השמטות סי' קצה, ציטט מנחמיה, וכתב שהמוכר וקונה דרך ארעי עובר באיסור דרבנן, אבל אם ימכור כדרך קבע, יעבור באיסור תורה, שאינו שובת. ועיין בילקוט יוסף ח"ב עמודים קמב-קמג, בדברי אחרונים על החתם סופר.

והרמב"ם כג, יג, כתב שאיסור מקח וממכר הוא שמא יבוא לכתוב. ורש"י ביצה לז, א, כתב: "ומקח וממכר אסור מן המקרא, דכתיב ממצא חפצך ודבר דבר. אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבה שטרי מכירה, ואם תאמר הויא לה גזרה לגזרה? כולה חדא גזרה היא". ותימה, אם יסוד האיסור מהתורה או מדברי קבלה שבנביא, מדוע צריך להזכיר שיש חשש שמא יכתוב?

ונראה לבאר, שאם הוא מפר לגמרי את המנוחה, הרי הוא מבטל מצווה מהתורה, ועל כך מדובר בנחמיה. ואם הוא עוסק באופן ארעי במסחר, הרי שהוא עובר על דברי קבלה, כמבואר בישעיה. ועדיין היינו סוברים שלצורך מצווה יהיה מותר לסחור, לפיכך למדנו שיש חשש שמא יבוא לכתוב, ואם כן אין לעסוק במסחר אפילו לצורך מצווה. וזהו שכתב הרמב"ם טעם זה לעיקר, כי הוא מגדיר את הדין בכל פרטיו.

ב,ב – קניית בית בארץ ישראל

שו"ע שו, יא: "מותר לקנות בית בארץ ישראל מן הגוי בשבת, וחותם ומעלה בערכאות". וכבר למדנו לעיל ט, יב, שמצוות ישוב הארץ שונה משאר המצוות, שגם בלא צורך גדול התירו בה שבות של אמירה לגוי לכתוב.

אולם כתב במ"א שו, יט: "ובמשפט צדק ח"א סי' ל"א כתב בשם הריב"ש והרא"ש, דאסור לקנות, אלא כשקנה מערב שבת אז מותר לומר לגוי לכתוב בשבת". ובמור וקציעה תמה, מדוע נחמיר בקניין יותר מכתיבה, ועוד שאם כבר נגמר המקח בערב שבת, למה נדחה שבות בחינם. ונטה לומר שהתירו גם הקניין, וגם לא מצא מקור לדברי המ"א בריב"ש ורא"ש. (ושם הרחיב בגדר ישוב הארץ).

ובא"ר שו, כב, דחה דברי המ"א והביא מהגהות אשר"י (מו"ק ב, יח) מירושלמי (מו"ק ב, ד), שהובא גם בספר תמים דעים סי' קעה, וז"ל: "ריב"ל שאל לר"ל מהו ליקח בשבת מן הגוי. אמר ליה תני בשבת מותר בחצר מראה לו כיסים של דינרים והגוי חותם וכו', שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת", הרי להדיא דקונה בשבת. והוסיף שעיין בריב"ש שפ"ז, ויש לפרשו באופן שמותר לקנות בשבת. ומה שכתבו בשם הרא"ש הוא טעות סופר וצריך לומר הר"א חסון. (כפי שכתב בכנה"ג הגהות ב"י). גם בשעה"צ שו, לה, נטה לדברי הא"ר.

אמנם כתב בא"ר שלא התירו נתינת מעות דהוא מקח גמור כמעשה וטלטול. ע"כ. ולענ"ד שלא התירו כי אין בכך צורך, שהרי יכול להצביע על המעות והגוי יקחם בעצמו.

ולצורך שאר מצוות אסור לקנות ולמכור, ובכלל זה מכירת חמץ (מ"ב תמד, כ), ומכירת מבכירות.

ב,ג – המוכר בערב שבת על מנת שהקניין יחול בשבת

לדעת מהר"י ברונא קכא, רע"א (מה"ק קנט), כתב סופר מו, ועוד, אסור לעשות מקח וממכר בערב שבת על מנת שהקניין יחול בשבת, שהואיל והמכר נגמר בשבת הוא בכלל איסור מקח וממכר בשבת.

לעומתם, בשואל ומשיב (שתיתאי נ), מהר"ם שיק (או"ח קלא), תורת חסד מלובלין ח"א יג, ועוד, התירו, כיוון שבשבת אינו עושה כלום והמכר נגמר מאליו. וכ"כ מהרש"ג ח"ב קיז, מהרי"ל דיסקין (ח"ב בקונ"א נח) ושפת אמת (עירובין לו, א). בשואל ומשיב כתב להקל גם אם מכר חפץ לחבירו בערב שבת והתנה עמו שהקניין יחול אם יעשה כך וכך, שאין איסור לקיים את התנאי בשבת, שהרי הקניין עצמו חל מאליו ללא שום מעשה.

לגבי מכירת חמץ לגוי בערב פסח שחל בשבת, כתב בפס"ת תמד, יז, שהמנהג שנתקבל בתפוצות ישראל הוא בשני האופנים: או שמוכרים את החמץ בערב שבת בשעה החמישית (כדי שלא לשנות משאר השנים, וכשלא הספיקו, ימכרו עד סמוך לשבת). וכותבים בשטר, שהמכירה תחול סמוך לכניסת שבת (ואז צריך לפרט בשטר "שהחמץ שיצטרכו עבור סעודות שבת לא נכלל במכירה"). או שמוכרים את החמץ בערב שבת על כל פרטי המכירה, וכותבים בשטר שמוכרים מערב שבת את כל החמץ שיהיה בבית היהודי למחרת בשבת בסוף השעה חמישית, ויכנס החמץ לרשות הגוי רק למחרת בשבת, בסוף השעה החמישית.

ואף מהר"י ברונא ורע"א יכולים להסכים למכירת חמץ באופן זה, וכפי שביאר בשו"ת הר צבי (קכו 'ולע"ד'), שהאיסור לדעתם הוא רק על הקונה, על הזכייה והקניין שנעשים על ידו בשבת. אבל לגבי המוכר אין זה גרוע מכל מלאכה שמותר לעשותה בערב שבת אף שתיגמר בשבת, והוא את מעשה המכירה שלו עושה בערב שבת. ובפסח שהקונה הוא גוי יסכימו להתיר. ובאג"מ או"ח ח"ג מד (בסוף התשובה) ביאר שכל מה שאסר רע"א זה לעשות בשבת מעשה לקיום התנאי שיגרום למקח לצאת לפועל, אבל כאשר המכירה נעשית ממילא בלא מעשה, גם רע"א מתיר.

ב,ד – לגשת למכרז של גויים שמוכרע בשבת

מהר"ם שיק (או"ח קלא) התיר לגשת למכרז של גויים שמוכרע בשבת, שהרי זה כמלאכה שהתחילה בערב שבת ונמשכת בשבת. ובחלקת יעקב (א, סג) התיר גם מפני שהכרעת המכרז עדיין לא מסיימת את הקניין, כי צריך אח"כ לחתום. והובא בילקוט יוסף ח"ב ע' קמז.

ג – קבלת מוצרים מחנות ומסעדה

ג,א – לקיחת מזון מחנות של נכרי

כתב בשועה"ר רנב, יג, שכשם שמותר לקחת מוצרי מזון מחנות של יהודי בלא להזכיר עניין קנייה ותשלום, כך מותר לקחת גם מחנות של גוי, למרות שהיא פתוחה בשבת, והנכנס נראה כקונה. וכן משמע ממ"א רנב, טו. ובמ"ב רנב, לג, הביא את דעתם והוסיף שהתוספת שבת ופמ"ג מפקפקים כי הוא עובדין דחול. ובשש"כ כט, הערה נ, כתב, שצריך עיון למה אין בו משום מראית עין.

כתב ביסודי ישורון (מערכת הלכות שבת עמ' 371- 372, בשם שו"ת זקן אהרון לג, ושו"ת מחזה אברהם), שאסור ליהודי לשבת בחנות של נכרי, כי הוא נראה כעוסק במקח וממכר. ואם הוא נכנס לחנות לצורך דיבור בענייני מצווה, כתב במחזה אברהם שלדעת המ"א (צ, כו), שסובר שמצווה דוחה חשד, מותר, אולם לדעת מהר"י ברונא (לח), שייך חשד גם בשעה שעוסק במצווה ואסור.

ג,ב – נשיאת המאכלים כדרך חול כדי למעט בהילוך

במשנה ביצה כט, ב: "המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה (משום שנראה כמעשה חול לשאת משאות, רש"י), אבל מביא הוא על כתפו או בידו". ובגמרא ל, א: "תנא: אם אי אפשר לשנות – מותר". רש"י: "כגון שזימן אורחים הרבה וצריך להביא הרבה ביחד – מותר".

והקשו התוספות 'המביא' מהמשנה בשבת קכו, ב, מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה? ותירצו שיש חילוק בין שבת ליום טוב, שבשבת אסור לטלטל מחוץ לחצר, ואין חשש שהרואים יחשדו בו שהוא נושא משאות לצורך חול, ולכן עדיף לשאת הרבה יחד כדי למעט בהילוך. ואילו ביום טוב שמותר לטלטל יש חשש שיחשדו שמביאם לצורך חול, ולכן צריך לשנות. ע"כ. וממילא לשיטתם במקום שיש עירוב ונושאים את המאכלים ברחוב, גם בשבת אסור לשאת כדרך חול. ומנגד כאשר הוא נושאם בחצרות במקום שאינו נראה כעוסק במסחר – מותר (מ"ב שכג, כה, עפ"י האחרונים).

ודעת הטור שכג, ה, ששבת ויו"ט שווים, ובשניהם אסור להביא בקופה ובסל, משום שעצם הבאת הכדים בסל ובקופה היא עובדין דחול בלי קשר לרואים, ולכן אפילו בבית אסור. ומה שמובא במשנה בשבת שמותר בסל ובקופה, מדובר במקרה שיש לו אורחים (כן בארו שער המלך על הרמב"ם הלכות יו"ט ה, א, ומשחא דרבותא, וכן נראה מהמשנה שם).

בשו"ע שכג, ה, כתב את הטור בסתם ואת התוספות בי"א, ונראה שפסק כטור, וכ"כ החיד"א בשיורי ברכה ב. וא"כ אסור להעביר בשבת ממקום למקום בקבוקים ומאכלים בתוך סל כדרכו בחול אפילו במקום שאין רואים, אלא יביאם בידיו כדי שישנה מדרך חול. ורק כשממהר לצורך אורחים מותר להביאם בסל.

והרמ"א תקי, ח, פסק כתוספות, שהאיסור לשאת בסל ובקופה הוא דווקא כשמוליכן במקום שרואים אבל במקום שאין רואים עדיף בסל ובקופה כדי למעט בהילוך.

ובשו"ת שבט הקהתי קעב, התיר להביא בשבת ממקום למקום קרטונים של בקבוקי יין ומשקאות גם במקום שרואים, ואין צריך לפתוח את הקרטון ולהביאם אחד אחד, משום שלא אסרו לתת בארגז אלא כדים שאין שופכים מהם ישירות לכוס אלא שופכים מהכד לכלי אחר וממנו לכוס, וכשמביא כמה כדים בתוך קופה נראה כמכין לחול. מה שאין כן בקבוקים (המכונים בגמ' לגינין) לא מצאנו שאסרו, שהואיל ושופכים מהם ישירות לכוס, המביאים אותם אינם נראים כמביאים לימות החול אלא כמכינים לסעודה. ועוד דייק מרש"י על הגמ' בביצה שהאיסור הוא ליתנם בקופה ולשאת אותם, אבל אם הם כבר מונחים בתוך הקופה מלפני יו"ט אין חשש להביאם, והביא שכ"כ השמחת יו"ט על מסכת ביצה.

עוד יש להוסיף, שכיום אין רגילים לשאת משאות בלא עזרה של רכב, ולכן כל הרואה שנושאים מאכלים בשבת יודע שנושאים אותם לצורך הסעודה, ואין זה נראה כמעשה חול, ואפילו ברחוב היה אפשר להקל, ולכל הפחות אפשר מכוח סברה זו להקל במקום שאין רואים.

ולכן כתבתי להקל במקום שאין חשש שיחשדו בו, ולא הזכרתי דעת המחמירים כי אולי גם הם מסכימים להקל מהטעמים שהוזכרו. בנוסף לכך המחלוקת בדברי חכמים. והמדקדקים לנהוג כעיקר כוונת השו"ע, מחמירים בזה. וכפי שכתב בילקוט יוסף שכג, ד.

ג,ג – הכנת פתקים עם שמות הלקוחות והכנסתם לספר לפי מספר העמוד

בשש"כ כט, כה, אסר להכין פתקים עם שמות הלקוחות ולהכניסם לספר במספר העמוד שמתאים לגובה סכום הקניה, משום מקח וממכר. ובספר מגילת ספר (בקונטרס שמירת שבת כט, יד, לרב אוריאל איזנטל) התיר משום שאין בהנחת הסימן משום מקח וממכר, ולא משום שטרי הדיוטות.

אבל להכין פתקאות עם סכומים ושם הלקוח, ולסמן עם סיכה את הסכום שהוא חייב, בוודאי אסור משום שטרות הדיוטות. אבל לצורך מצווה, כמו לצורך העולים לתורה, הקילו (מ"ב שכג, כ).

ד – הלוואה השאלה ומתנה

ד,א – האם מותר להשאיל חפץ ובגד

כתבתי שמותר, אמנם כתב במ"ב שז, מו, בשם האחרונים שההיתר להשאיל הוא בדבר מאכל ולצורך שבת. וצ"ע, כי נראה פשוט שאם צריך כסא לסעודה או כדי לשבת עליו ללמוד וכן בגד לכבוד שבת, מותר בלשון השאלה.

ד,ב – הנשבע לפרוע עד שבת

כתב שו"ע חו"מ עג, ז, עפ"י הרא"ש, שצריך לפרוע קודם שבת, ואם הגיעה שבת, יתן משכון, וישומו אותו, והוא יהיה בתורת פרעון. ובערוה"ש שו, יט, וחו"מ עג, י, כתב שיעשו כך דווקא כאשר חבירו עבר ותבעו לשלם בשבת, אבל אם לא תבעו אינו עובר על שבועתו. ועיין בילקוט יוסף ח"ב עמ' קמח-קנ.

ד,ג – האיסור לתת מתנה וההיתר לצורך מצווה

לרוה"פ שסוברים שאסור לתת מתנה בשבת, אסור גם לומר לחבר שהוא מתכוון לתת לו מתנה ביום חול, משום שאסור לדבר על דברים שאסור לעשותם בשבת כמובא בהלכה ט. כ"כ בתהל"ד שו, ט, והובא בשש"כ כט, הערה עח.

ועיין להלן כב, ו, א, בעניין נתינת מתנה לגוי.

ולצורך מצווה לכל הדעות מותר לתת מתנה, שכן למדנו בשו"ע תרנח, ג-ד, שמותר להקנות ביום טוב ראשון של סוכות את ארבעת המינים לחבר, שכן המצווה ביום הראשון שיטול אדם את המינים השייכים לו, שנאמר: "ולקחתם לכם". וביאר בערוה"ש יז, שמותר לתת מתנה לצורך מצווה משום שבאמת מתנה אינה כמשא ומתן, ואין חשש שמא יבוא לידי כתיבה, שאם אינו סומך עליו גם לא יקבל ממנו מתנה. וגם לטעם של 'ממצוא חפצך' אין לחשוש, שמתנה אין עניינה להשתכר אלא להרבות אהבה. הרי שהדמיון למשא ומתן הוא חיצוני ולכן רק כשאין בו צורך מצווה אסרוהו.

לפי זה, מותר לתת לחבר במתנה מיני מאכל ומשקה כדי שיאכלום בשבת למרות שאין החבר נצרך להם, משום שבעצם המתנה ותוספת המאכלים יש שמחה ומצווה (וכ"כ מנו"א ח"א י, 55, ארח"ש כב, מו). וכן מותר לתת פרסים לילדים שהשתתפו בלימוד תורה, שיש בזה צורך מצווה לעודד אותם ללמוד (וכ"כ מנו"א ח"א י, 55; ארח"ש כב, נ).

ד,ד – מחילת חוב

במשנה הלכות ו, סט, אסר למחול חוב בשבת משום שהמחילה דומה למתנה, אא"כ הוא עני שאז יש בזה מצווה. אולם בתורה לשמה עג, ובאז נדברו יב, כא, התירו, משום שבמחילת חוב האדם מסלק את עצמו מהדבר ולא מקנה כלום, והרי זה דומה לייאוש, ולא מצאנו שאסור להתייאש בשבת. ועיין ילקוט יוסף ח"ב עמ' קמח-קנ.

ד,ה – הפקר בשבת ויום טוב

לרמב"ן בריש פסחים, ריטב"א שבת קכ, א; פרי חדש סי' תלד; מור וקציעה סי' רמו, אסור לאדם להפקיר רכושו בשבת, שהוא כמקח וממכר. ולמאירי מותר להפקיר בשבת, וכ"כ ברכ"י שלט, ח, בשם מגילת ספר. ומ"מ לצורך מצווה, כגון בערב פסח שחל בשבת בוודאי מותר להפקיר את החמץ (שו"ע תמד, ו). ועיין בילקוט יוסף ח"א עמ' לה-לו, וארח"ש כב, נא.

כתב בשש"כ כט, לב, שמותר לזרוק חפץ לאשפה שברחוב, למרות שבזה החפץ נהפך להפקר (עיין באו"ה שח, ז). וכן מותר לזכות מן ההפקר, וכתב בהערה שכ"כ בהגהות רע"א על מ"א שלט, ו. והוסיף בשם רשז"א שנראה שאסור להגביה את הקניין באופן שניכר לכל שהוא מעשה קניין.

ד,ו – מתנה בשבת לחתן

כתבתי שיקנה את המתנה בערב שבת לחתן. ונחלקו הראשונים אם אפשר שבנו או בתו הגדולים הסמוכים על שולחנו יזכו ממנו בעירוב עבור בני העיר (שו"ע שסו, י). ולכן צריך לזכות את המתנה על ידי אדם אחר. ועוד אפשרות הביא בארח"ש כב, הערה סג, שיתן את העירוב במתנה לאשתו על מנת שאין לו רשות בה, ואח"כ הוא יוכל לקנותו ממנה עבור כל בני העיר. ולעניין מתנה כתב שם, שאם לא עשו קניין לפני שבת, יתן את המתנה כפקדון עד מוצאי שבת. וכתב בשו"ת מהר"י אסאד פג, שאם נותן המתנה אינו יודע לחוש לדעת המחמירים, יכול המקבל להתכוון שלא לזכות במתנה עד צאת השבת.

וכל זה לכתחילה אבל בשעת הצורך אפשר להקל, שכן יש מקילים לתת מתנה בשבת (בית מאיר עפ"י רי"ף ורמב"ם), ויש מקילים לתת מתנה לחתן כי יש בזה קצת מצווה לשמחו (א"ר וחת"ס). ובשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם (שרידי אש ב, כו; יחו"ד ג, כא).

ד,ז – הטלת גורל

הכל מסכימים שאסור להטיל גורל בין אנשים שותפים על מנת לחלק ביניהם את האוכל. ואם אינם בני בית, גם אם אין הפרש בין שווי המנות, כיוון שהן שונות, כגון שאחת מהצוואר והאחת מהירך (מאירי), כיוון שהם מקפידים זה על זה, יש חשש שיגיעו לידי מדידה ושקילה וחישוב המחיר, כדי להשתוות ביניהם. וכשהמנות אינן שוות במחירן, יש איסור משחק בקוביה, שהוא אבק גזל מדרבנן, ואפילו בחול אסור.

והטלת גורל בין בני הבית על מנות שונות שמחירן שונה, לדעת הרמב"ם כג, יז, מותר. שהואיל ואינם מקפידים, לא יגיעו למדידה ומשקל. וכ"כ הר"ן סג, ב, 'פיסקא', המאור והמ"מ. ולעומת זאת לדעת הרי"ף סג, ב, והרא"ש כג, יג, אסור, שמא יגיע לעשות כך בין אחרים. וכתב במ"ב שכב, כב, שגם בחול כאשר מחיר המנות אינו שווה יש לאסור, ולמרות שאין צד גזל בין בני הבית, יש לחוש שמא יתרגלו לשחק בקוביה. אבל על מנות שהן שוות במחירן, מותר לעשות גורל בשבת בין בני הבית. וכ"כ הרשב"א בחידושיו בשם הראב"ד.

בשו"ע שכב, ו, סתם כדעת הרי"ף והרא"ש, והזכיר את הרמב"ם כדעת יש אומרים. הרי שהתכוון לפסוק לחומרא, וכ"כ במנו"א ח"א י, טז.

וכתב בספר פני שבת שכב, ו, אורחים של אדם נחשבים כבני ביתו שאם החלקים שווים מותר לעשות גורל. וכתב בספר שבת בשבתו עמוד ק', שהמלמד ילדים ומחלק להם פרסים, דינו כבעל הבית שכל הפרסים שייכים לו, ואם הם שווים במחירם, מותר לעשות עליהם גורל. ואם אינם שווים, לרי"ף ורא"ש אסור, ולרמב"ם מותר.

כתב במ"ב שכב, כד, בשם כמה אחרונים, שההיתר להטיל גורל על אמירת קדיש ועליה לתורה, הוא בתנאי שאין משתמשים בפתקאות עם שמות האנשים. ע"כ. וצ"ע מדוע אסור בפתקאות, הרי אין חשש שמא יכתוב, ואין זה שטרי הדיוטות כי הם לצורך מצווה, וכפי שהתיר במ"ב שכג, סו"ס כ, לעניין צדקה, וכן התירו לעניין בעל חנות שמכין פתקאות של זכות למי ששילם עבור מוצרי מזון לפני שבת, וכמובא בשש"כ כט, כו, ולעיל בסוף הלכה ג. ואולי החשש שמא יכתבו על פתקה חדשה שם של אדם שמבקש להיכנס לגורל.

ה – מעשה בית דין, נישואין, תרומות ומעשרות וטבילה

ה,א – איסור דין בשבת

אסור לבעל דין לסדר בשבת את טענותיו שיאמר לפני בית הדין. כ"כ במור וקציעה סי' שלט, ומחזיק ברכה, וכנה"ג הגה"ט. אבל מותר לבעלי הדין ולדיינים ללמוד בספרי הפוסקים דברים הקשורים לדין, שהוא לימוד תורה. וכמובא בילקוט יוסף ח"ה ע' פח.

ה,ב – אין מקדשין אשה

לדעת רש"י, רי"ף, רמב"ם ורא"ש, בכל אופן אין מקדשים אשה בשבת. אבל לדעת ר"ן עפ"י ר"ת, רק כשאין מדובר בקידושין של מצווה אסור, כגון שכבר יש לו אשה ובנים, אבל אם אין לו בנים או שאין לו אשה, מותר לקדש בשבת, שהוא צורך מצווה. אמנם גם ר"ת לא הקל בזה למעשה אלא בדוחק. ובשו"ע שלט, ד, כתב בסתם שאין מקדשים אשה, והרמ"א הזכיר את דעת ר"ת, וכתב שלמעשה אפשר להקל בשעת דחק גדול, למנוע ביוש והפסד הסעודה שכבר הכינו, כגון שלא התפשרו על הנישואין עד אחר כניסת השבת. ועי"ש במ"ב.

ה,ג – צביון השבת

אף שאמרו בביצה, לז, א, שהאיסור לדון ולקדש אשה וכו' הוא גזרה שמא יכתוב, נלענ"ד ששורש הגזרה מפני שאין עניינים אלו מתאימים לשביתת ומנוחת השבת. אלא שאם היה הדבר עומד אך ורק על 'עובדין דחול', לשם מצווה היה מותר, ורצו חכמים להרחיב את האיסור ולגדור אותו מכל וכל, וגזרו משום כתיבה. וכעין מה שכתבתי לעיל בסוף הרחבה כב, ב, א.

ו – טבילה ומדידה בשבת

ו,א – לתת מתנה לגוי – להיתר מבכירות ולהיפטר מטבילה

חידש בכתב סופר או"ח נט, שמותר לנכרי לקנות דבר מישראל על ידי משיכה, שהואיל וכל פעולת הקניין נעשית על ידי הגוי בלבד והיהודי אינו עושה כלום, אין איסור. אבל שאר פעולות הקניין שמתבצעות גם על ידי ישראל, אסורות. לפי זה כתב שאם יש לישראל בהמה מבכרת שעומדת להמליט, יוכל הגוי לקנותה במתנה במשיכה. והובא בשש"כ כט, הערה עח. ועיין בספר טבילת כלים פרק ו הערה ב* שהרחיב במקורות לכך.

אמנם אין דין זה מוסכם, וכן מצינו שלדעת מ"א ומ"ב שכג, לד, מותר להקנות כלי שטעון טבילה לגוי רק מפני שהכלי נצרך למצוות סעודת שבת, הרי שבלא צורך מצווה אין נותנים לגוי לקנות דבר.

ו,ב – האם לאחר שהקנו את הכלי לגוי אפשר להשתמש בו לעולם בלא טבילה

כתב הט"ז (שכג, ו; יו"ד קכ, יח), והובא במ"ב שכג, לה, שלאחר השבת צריך לטבול את הכלי, ואף שהגוי קנה אותו, כיוון שלבסוף יהיה נשקע הכלי תחת יד ישראל, הרי הוא כשלו. אלא שיטביל אותו בלא ברכה, הואיל ובפועל הוא קנוי לגוי, או שיטביל אותו עם כלי אחר ויברך על שניהם. ובספר טבילת כלים פרק ו הערה ב* כתב, שאפשר לתת את הכלי לגוי במתנה על מנת להחזיר במוצאי שבת, ואז יוכל לברך על טבילת הכלי, עי"ש.

ו,ג – מדידה

בנוסף לשקילה ומדידת אורך ורוחב, גם מדידה בכלים שיש בהם סימונים למדידת נפח אסורה.

אבל אם משתמשים בכלי שיש בו סימונים כסתם כלי ולא כדי למדוד – מותר. כגון שבא אדם לחנווני ומבקש שימלא לו כלי מסוים עד קו מסוים ואת הכלי הזה הוא לוקח לביתו עם תכולתו (שו"ע שכג, א, מ"ב ב-ג). לפיכך מותר לשתות בכוס חד פעמית שנועדה למדידה (200 מ"ל).

אסור להשתמש בבקבוק של תינוק כדי למדוד כמות נוזלים ואח"כ להעבירה לכלי אחר, כי רק כאשר משתמשים בו לשתיה מותר. וכ"כ בשבת בשבתו (שכג, ע' קי). אמנם במנו"א ח"א י, יט, היקל בזה, ואין דבריו נראים.

ו,ד – מדידה בלא לדייק

כתב הרמ"א שכג, א (עפ"י הגה"א ביצה ג, יד, ומרדכי ביצה תרפו), שאין איסור למדוד בכלי שמיועד למדידה כאשר אינו מדייק במדידה. וכ"כ בשש"כ כט, לו. ומדברי השו"ע משמע שמחמיר. וכתב במ"ב  תק, ח, שההיתר למדוד כשאינו מדייק הוא דווקא במדידה בתוך כלי שיש בו שימוש גם כדי לערות את המשקים והמאכלים, אבל אין מזה היתר לשקילה, משום שאין שוקלים אלא כדי למדוד, וגם כשאין מדייקים נראים כשוקלים. וכ"כ בערוה"ש תק, ו, ומ"ב תק, ח. וכן במדידת אורך יש לאסור (שבת בשבתו עמ' קיב).

ו,ה – מדידה לצורך מצווה וחולה

למדוד לצורך מצווה מותר, כמבואר במשנה שבת קנז, א, ושו"ע שו, ז. וביאר התוס' (קכו, ב, 'ומדבריהן') שאף שבתוספת אוהל שדומה לבניין לא הקילו לצורך מצווה, במדידה לצורך מצווה הקילו מפני שהוא "לא הוי איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדא דחול". וכן מובא במ"ב שו, לד.

ונראה לבאר שאף שעצם יסוד איסור עובדין דחול חמור יותר שיסודו בדברי הנביאים, מכל מקום למעשה הוא קל יותר, שכן למדנו חפציך אסורים אבל חפצי מצווה מותרים (שבת קיג, א). וזאת משום שבאמת כאשר מדובר בצרכי מצווה אין פגיעה בצביון השבת. ואף שגם כשהוא לצורך מצווה הוא נראה דומה לעובדין דחול, הקילו בו, ומבחינה זו איסור עובדין דחול קל יותר כדברי התוס'. אבל הסייגים הרגילים שעשו חכמים, כדי שלא יגיע אדם למלאכה עצמה, חמורים יותר בזה שגם לצורך מצווה החמירו בהם. ועיין בילקוט יוסף ח"ב עמ' רכה.

לגבי שקילת מצה לשיעור כזית: בשש"כ כט, מ, וילקוט יוסף ח"ב עמ' קסח, התירו. ואילו בכה"ח שו, סג, ושו"ת קנין תורה ה, כב, אסרו.

מותר למדוד לצורך חולה שאין בו סכנה, לפיכך מותר למדוד לו לחץ דם ודופק (שש"כ מ, ב). מותר למדוד חום במדחום מיכני (שש"כ מ, ב). מותר לאישה למדוד חום כדי לדעת מתי ימי הביוץ שלה (ציץ אליעזר יא, לח).

וצריך עיון לגבי מדידת דופק לבריא, ואולי כיוון שאינו מודד אלא רק סופר, אין בזה איסור.

ו,ו – ספירת מרצפות

כתב בשש"כ כט, לג, בשם רשז"א, שמותר לספור מרצפות ולחשב על פיהם את אורך החדר, מפני שאין בזה מדידה אלא רק ספירה וחישוב. אבל במהדורה החדשה כט, לה, והערה צד, כתב שרשז"א חזר בו מהיתרו.

ז – הליכה בנחת, ריצה וקפיצה

ז,א – ריצה כדי להינצל מצער

סברה נוספת בהיתר לרוץ כדי שלא להירטב בגשם, שצער ההירטבות גדול מצער הריצה. ועיין שש"כ כט, ד-ז, בדינים אלו.

כתב בילקוט יוסף שא, ג, שגם כאשר אדם חושש שמא עוד מעט יתחילו לרדת גשמים והוא ירטב מותר לו לרוץ. ובשש"כ כט, הערה י, כתב שמותר לרוץ גם כשנצרך ללכת במקום שיש בו נשים לא צנועות, או ששומעים בו קול מוסיקה.

ח – התעמלות ואופניים

ח,א – התעמלות

משנה שבת קמז, א: "סכין וממשמשין אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין". רש"י: "סכין – שמן בשבת. וממשמשין – ביד על כל הגוף להנאה. אבל לא מתעמלין – לשפשף בכוח. ולא מתגרדין – במגררת… דהוי עובדין דחול". הרי שעיסוי להנאה מותר, ועיסוי מקצועי, פיזיותרפי, גם למי שאינו חולה (שאין בו גזירת שחיקת סממנים) אסור משום עובדין דחול (ועיין להלן כח, יג, לעניין עיסוי רפואי, שככלל, כיוון שיש לזה גם סממנים, אסור לעשותו). וכ"כ רי"ד שאין מתעמלין משום עובדין דחול. וכ"כ תוספות יו"ט, ומ"ב שכז, ז. ומשמע שהאיסור להתעמל הוא גם בלא שמן, וכ"כ שלטי גיבורים סב, ב, אות ב; מ"א שכח, מו; א"ר שכז, ג; באו"ה שכח, מב, 'כדי'. ומשמע שגם התעמלות שלנו, שנועדה לצורך בריאות, כלולה באיסור זה.

והרמב"ם (כא, כח) כתב: "אין מתעמלין בשבת. אי זה הוא מתעמל? זה שדורס על גופו בכוח עד שייגע ויזיע, או שיהלך עד שייגע ויזיע, שאסור לייגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה". וכן פירש ר"ח: "לא מתעמלין, פירוש: פושטין ומקפלין זרועותיהם לפניהן ולאחריהן, וכן רגליהן ע"ג ירכותיהן ומתחממין ומזיעין, והוא כמין מעשה רפואה ואסור". וכמה פוסקים הבינו ברמב"ם, שאם הוא מתעמל בלא כוונה להזיע אין איסור, וכך משמע משלטי גיבורים (שם), מ"א שכח, מו; א"ר שכח, מח. וכ"כ מ"ב שכז, ז; שכח, קל, לשיטת הרמב"ם.

ונראה שפסק בשולחן ערוך כשני הפירושים: בסימן שכז, ב, כתב כרש"י: "סכין וממשמשין להנאתו על ידי שינוי, דהיינו: שסך וממשמש ביחד. ולא ימשמש בכוח אלא ברפיון ידיים". ובסימן שכח, מב, כתב כרמב"ם: "אין מתעמלין דהיינו שדורס על הגוף בכוח, כדי שייגע ויזיע". והטעם, שלפעמים גורמים לזיעה על ידי סממנין, וחוששים שאם יתעמל להזיע יבוא לשחוק סממנין.

לב"ח שכח, יח, ומחצית השקל (על מג"א שכח, מו), רש"י ורמב"ם לא נחלקו, ולשניהם אסור לאדם לייגע את גופו אפילו אם הוא לא מגיע לידי זיעה משום עובדין דחול כרש"י, ואסור לייגע גופו כדי להזיע משום רפואה כרמב"ם. וכן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם (כב, ה) שהוא מסכים לרש"י, שכתב: "לא מתעמלין נגזר מן עמל, כמו 'עמלו בוניו בו' (תהילים קכז, א), והוא הטורח והיגיעה", ולא ציין שהאיסור הוא רק ביגיעה כדי להזיע.

הרי שלמעשה כל התעמלות אסורה: אם בלא להזיע, משום עובדין דחול, כמובא בשו"ע שכז, ב. ואם כדי להזיע, גם משום רפואה, כמובא בשו"ע שכח, מב. ובכלל זה אסור לעשות כפיפות בטן, שכיבות סמיכה, עליית מתח, כיפוף ומתיחת קפיצים, וכן אימונים על מכשירים כמו אופניים.

וכ"כ ביסודי ישורון ח"ד עמ' רצז; ציץ אליעזר ו, ד; שש"כ לד, כב; ארח"ש כ, קנט. אבל מותר לעשות התעמלות קלה מאוד, שאין מתעייפים בה ואינה מביאה לידי זיעה, כמו למשל אימון אצבעות כף היד, או מתיחות קלות ותנועות שונות לשחרור העצמות ולהתרעננות.

ח,ב – דעת המקילים להתעמל כאשר המטרה אינה להזיע

לדעת שלטי גיבורים סב, ב, אות ב; מ"א שכח, מו; א"ר שכז, ג; באו"ה שכח, מב, 'כדי' – רש"י ורמב"ם חלוקים בדעתם. לדעת רש"י, התעמלות לצורך בריאותי ולא למטרת הנאה אסורה אפילו אם אינו מזיע. ולרמב"ם, רק כשהמטרה להזיע אסור. וכתבו למעשה בא"ר שכח, מח, ומ"ב שכז, ז, ובאו"ה שכח, מב, שהעיקר כרמב"ם, שכל שאינו מכוון להביא את עצמו לידי זיעה – מותר להתעמל.

ולדעת תורת שבת שכז, ב, ותהלה לדוד שכח, ע*, רש"י ורמב"ם מודים שאין איסור בהתעמלות אלא אם כן הכוונה להזיע. אלא שרש"י חולק בביאור המשנה, שלדעתו יש איסור לסוך עם שמן בכוח, כי המשמוש בכוח הוא רפואה ולא לתענוג (וכך אפשר להבין גם בדברי הב"י ושו"ע). ואם כן גם לפירושם האיסור להתעמל הוא רק כאשר הכוונה להזיע, שיש בזה צד רפואי, אבל התעמלות של ימינו להנאה ולכושר אין בה איסור.

וכך כתב בשו"ת אור לציון ח"ב לו, יב, שמותר לרוץ ולהתעמל כדי לשמור על הכושר הגופני, וכן מותר להתעמל בעזרת קפיצים ומשקולות. ואף אם יזיע אין בזה איסור, כיוון שאין מגמתו להזיע. גם בילקוט יוסף שבת ח"ד עמ' קסט, כתב שהעיקר כדעה הסוברת שרק התעמלות על מנת להזיע אסורה, וחזר בו ממה שכתב בח"ב. אלא שסיים שהמחמיר בכל התעמלות תבא עליו ברכת טוב, שממילא יש להקדיש את השבת לתורה. ע"כ. וכן התיר בשבת בשבתו שכח, מב.

ח,ג – למעשה יש להחמיר

אולם למעשה נראה שיש להחמיר משלושה טעמים: האחד, שכך משמע מהרבה פוסקים שלא נחלקו רמב"ם ורש"י, וגם רמב"ם מודה שיש איסור הן בפיזיותרפיה והן בהתעמלות משום עובדין דחול. וכך משמע משו"ע שכתב הן כרש"י (שכז, ב), והן כרמב"ם (שכח, מב).

השני, שלמדנו בשו"ע שא, א, שאסור לרוץ בשבת, ולא תלו את האיסור בזיעה אלא שהוא עובדין דחול, שהילוך השבת צריך להיות שונה מהילוך חול. וקל וחומר שריצה של התעמלות אסורה. וכן מצינו בתוספתא שבת (טז, כב במהדורת ליברמן): "אין רצין בשבת כדי להתעמל, אבל מטייל כדרכו ואינו חושש ואפילו כל היום כולו". ואמנם כתב בשו"ע שא, ב, שמותר לבחורים המתענגים מקפיצתם ומרוצתם לרוץ. אלא שהרצים לשם בריאות וכושר אינם מתענגים מהריצה עצמה אלא רק מהתוצאה. ולכאורה אפשר לטעון, שכשם שהתירו הפוסקים לרוץ לראות דבר שמתענגים בו (שו"ע שא, ב, ב"ח ג, א"ר ו, ערוה"ש מד, מ"ב ו, ועוד), כך מותר לרוץ לשם כושר, שבשני המקרים ההנאה באה אחרי הריצה. אלא שיש לדחות, כי כאשר אדם רץ לראות דבר שהוא מתענג בו, כבר בריצה הוא מתענג ומתרגש לקראת מה שיראה, כדוגמת סבא שרץ כדי לראות את נכדו מתחיל ללכת, אבל בעת שעושים כושר אין נהנים. וכ"כ הט"ז שא, א, על התוספתא שאסרה לרוץ כדי להתעמל, "הא ודאי שיש לו נחת רוח במה שמתעמל, דאטו בשופטני שרץ בחינם, ועל מה רץ? אלא ודאי שיגיע לו מזה עונג לאיזה דבר, כגון שיהא תאב לאכילה אחר העימול, ואפילו הכי אסור. והטעם, דבאותה שעה שהוא רץ אין לו תענוג". ולכן ביאר שמה שהתירו הוא רק לראות דבר שמתענגים בו, ואין לאסור שמא יסיח דעתו מענייני שבת, אבל לרוץ כדי ליהנות אח"כ לא התירו. וכ"כ למעשה בשו"ת מלמד להועיל או"ח נג, שהתעמלות לצורך בריאות אסורה, ורק כשהריצה עצמה עונג מותר. ע"כ. וכ"כ ערוה"ש מד: "וכן לרוץ לראות איזה דבר שמתענגים בו מותר אע"ג דבשעת הריצה טורח קצת אך עכ"פ זה תענוגו שמתענג במה שימהר לראות את הדבר שמתאוה לראות".

השלישי, שגם לדעת המתירים להתעמל שלא על מנת להזיע, כי כך לדעתם סובר הרמב"ם בניגוד לרש"י, זה מפני שלא היו צריכים בימי המשנה והתלמוד להתעמל כלל, כי העבודה היתה פיזית, והיו נצרכים ללכת מרחקים רבים ברגל, וממילא היו מפעילים את הגוף כראוי. ואם נצרכו להתעמל הרי שזה היה כדי להזיע לצורך רפואי מסוים, ולכן רק לשם הזעה אסור. אבל כיום שאנשים נעזרים במכוניות ומכונות ואינם מפעילים את גופם כראוי, יש צורך רפואי להתעמל, והרי זה עובדין דחול. ובזה גם הרמב"ם יודה לרש"י. ואין לומר שהואיל ולא אסרו זאת חכמים, אין להוסיף איסור מדעתנו, כי אין לך עובדין דחול גדול מזה. וזה מה שלמדנו 'מעשות דרכיך', שהילוך של שבת צריך להיות בנחת, ובהתעמלות אין נחת. ויסוד איסור עובדין דחול הוא מדברי קבלה (ישעיה נח, יג): "מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר".

אמנם למי שנהנה מריצתו מותר לרוץ, וכ"כ בשו"ת מלמד להועיל או"ח נג, ושולחן שלמה (שכח, סו, ושש"כ טז, הערה קו). אלא שנראה שגם הנהנים מזה, אם בני גילם כבר אינם רגילים ליהנות מכך, לא יעשו זאת בפרהסיא, משום מראית עין ופגיעה בכבוד השבת. וגם מי שנהנה מההתעמלות והוא עושה זאת בביתו בצנעה, לא יעשה תוכנית מסודרת לבניית הכושר, ולא יתעמל על מכשירים משום עובדין דחול. ועיין לעיל כב, א, ב, על עניין עובדין דחול.

ח,ד – תרגילי פיזיותרפיה לחולה שצריך שיקום

עיין להלן כח, יג, לעניין פיזיותרפיה לחולה.

ט – הליכה לצורך חול

ט,א – האיסור רק כאשר מינכר מילתא

האיסור ללכת לראות דבר כדי להתכונן לביצוע מלאכה בימות החול הוא רק כאשר ניכר שזו כוונתו, אבל כשאין ניכר, הרי זה בכלל הרהור בעסקיו שאין בו איסור. וכ"כ מ"א שו, א, ומ"ב א; שו"ע שז, ט, מ"ב מ. ואמנם בח"א ס, ב, החמיר גם כשאינו ניכר, וכתב בנשמ"א ס, א, שדעת הרמב"ם וסמ"ג שגם כאשר אין ניכר שהוא מתכוון לתכנן את מלאכתו אסור. ובבאו"ה שו, א, 'שמעיין', כתב שאין מוכח כך מדבריהם. ואף אם דעתם לחומרא, מ"מ גם הח"א מודה שלדעת רמב"ן, רשב"א וריטב"א, מותר. וכן כתב הר"ן וכך משמע מרש"י. והלכה כרוב הראשונים, ובמיוחד שהם מקילים והדין דרבנן. ובבאו"ה שם 'וכן', הביא את דברי המ"א שז, יג, שכאשר הוא מחשיך על התחום, גם כשאין ניכר שהוא עושה זאת לצורך מלאכה, הדבר אסור. אבל כתב בבאו"ה שלדעת הרבה אחרונים, האיסור להחשיך על התחום נאמר בסתם, כי בדרך כלל ניכר שהוא עושה זאת לצורך מלאכת חול. ע"כ. אבל אם לא היה ניכר, משמע שמותר. ועיין בסיכום ההלכות בשש"כ כט, ח-יג, ילקוט יוסף שבת ח"ב עמ' קטו-קיט.

ט,ב – שמירה

מותר לאדם לשמור על רכושו בשבת, ואין זה עובדין דחול, משום שאינו עוסק בהרווחת ממון או בדבר שמסייע לכך אלא רק שומר על מה שכבר בידו (רמב"ם כד, ח). ולא זו בלבד אלא שמותר לאדם לומר לחבירו, שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור פרות שבתחומי (שו"ע שז, י). ואין זה נחשב כשכירת שומר.

ט,ג – להחשיך עבור דבר מותר ולעשות גם דבר אסור

כתב בשו"ע שז, ח: "אבל יכול להחשיך בסוף התחום כדי למהר לילך שם לשומרם… ואם לא כיוון להחשיך אלא לשומרם, יכול אף להביאם". מ"ב לח: "היינו אפילו אם הם מחוברים וצריך לתלשם מבערב, כיוון שעיקר כוונתו בהחשכה היה בתחילה רק בשביל השמירה". ויסוד הדבר מבואר בגמרא קנ, ב.

ט,ד – ישיבה בתחנת אוטובוס

אסור לאדם להמתין בתחנת האוטובוס כדי לעלות עליו בצאת השבת, והאיסור הוא גם כאשר התחנה באמצע התחום, הואיל וניכר שהוא עושה זאת לצורך חול. אבל אם אין ניכר, כגון שיורדים גשמים ונכנס לתחנה כדי להתגונן מהם, מותר. ולא יעיין בלוח הזמנים, כי אז ניכרת כוונתו לנסוע במוצ"ש (שש"כ כט, הלכות ט, יא, והערה כה). וכן כאשר נראה שהוא יושב בתחנה כדי לנוח או כדי להמתין לחבירו – מותר. ועיין בילקוט יוסף שו, ג, ומנו"א (ח"א י, ג). והכל תלוי בצורה שבה הדבר נראה.

י – דיבור בעייני מלאכה וחשבונות

י,א – דיבור בענייני מלאכה

האיסור לדבר הוא גם על דברים שאסורים מדרבנן, כמו מקח וממכר. והוא דין מיוחד לעניין השביתה ממלאכה בשבת ויום טוב, שבהם צריך אדם לנהוג כאילו כל מלאכתו עשויה, ואין עליו יותר שום עול מלאכה. אבל מותר לאדם לדבר ביום הכיפורים על מה שיאכל במוצאי הצום, וכן מותר לדבר בפסח על החמץ שיאכל אחר הפסח. כ"כ בשש"כ כט, הערה קעג, בשם רשז"א.