א – יסוד האיסור

א,א – האם יסוד מוקצה דאורייתא

פסחים מז, ב: "המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואוכלו, לוקה חמש… (והשיב שם רבה לאביי): אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה. – ומוקצה דאורייתא הוא? – אמר ליה: אין, דכתיב (שמות טז): והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, ואזהרתה מהכא (שמות כ): מלא תעשה כל מלאכה".

רש"י: "והכינו – במזומן, שמזמן כל צורכו היום, ויאמר: 'דבר זה לצורך היום'. דמשום טורח מלאכת שבת לא צריך, דהכתיב: את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו, וכיון דלאו מזומן הוא, והכתוב קראו הכנה – הויא לה מלאכה ועובר עליה משום לא תעשה כל מלאכה".

ביצה ב, ב: "משום הכנה (אסרו ביצה שנולדה ביו"ט), וקסבר רבה: כל ביצה דמתילדא האידנא – מאתמול גמרה לה. ורבה לטעמיה, דאמר רבה: מאי דכתיב (שמות טז): והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו – חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב". רש"י: "לטעמיה דאמר רבה – בפסחים (מז, ב), ויליף מהכא דמוקצה דאורייתא". גם מרב אחאי גאון (שאילתות פרשת בשלח מז) משמע שהאיסור לאכול מוקצה מהתורה (העמק שאלה).

ורוב הראשונים לא למדו כך מדברי רבה, כי בהמשך הגמרא בפסחים מקשים על רבה, ומשמע שחזר בו. וכ"כ תוס' עירובין לח, ב, 'אמר', והמאירי בפסחים מז, ב, ורשב"א בביצה, ב, ב. וכ"כ רמב"ם (שבת כד, יב) שאיסור מוקצה מדרבנן. ומה שלמדו מ'והכינו' אינו אלא אסמכתא. וכ"כ רמב"ן במלחמות לריש ביצה.

והחתם סופר בהקדמתו למס' ביצה (או"ח עט) פירש את דעת רש"י, שלעניין אוכל שלא הוכן, איסור מוקצה מהתורה או קרוב לאיסור תורה, ולשאר דברים הוא מדברי חכמים. וכ"כ בהעמק שאלה, ושכן סובר העיטור, וכ"כ רבנו ירוחם ומאירי (עיין בהלש"ב יט, 1). ובפני יהושע ביצה ב, ב, מבאר שכוונת רש"י שרק מוקצה היותר גמור וחמור הוא מהתורה, כגון בעצי מוקצה שנשרו ביו"ט שהם נולד ומוקצה מחמת איסור, שהסיח דעתו משום איסור תולש, או גם בשאר נולד שלא היה בעולם כלל. ומדעה זו לא חזר רבה.

א,ב – איסור מוקצה בכלים במהלך הדורות

משנה שבת קכג, ב, על איסור מוקצה בכלים: "רבי יוסי אומר: כל הכלים ניטלין, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה" (שהם מוקצה מחמת חסרון כיס).

ירושלמי שבת פרק יז הלכה א: "רבי אבהו בשם רבי אלעזר: בראשונה היו כל הכלים ניטלין בשבת. כיון שנחשדו להיות מחללין ימים טובים ושבתות, הדא היא דכתיב: בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת ועומסים על החמורים וגו', ואסרו להן הכל. כיון שנגדרו היו מתירין להן והולכין עד שהתירו להן את הכל חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה".

בבלי שבת קכג, ב: "תנו רבנן: בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת: מקצוע של דבילה (לחתוך אותה), וזוהמא ליסטרן של קדרה (כף לסילוק הזוהמא של קדירה), וסכין קטנה שעל גבי שלחן (לחתוך לחם ובשר, והתירו רק שלושה כלים אלו כי הם נצרכים לשימוש תדיר). התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, עד שאמרו: כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן מסר הגדול ויתד של מחרישה (שהם מוקצה מחמת חסרון כיס). מאי התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו? … אמר רבא: התירו דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו, וחזרו והתירו מחמה לצל, וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו – אין, מחמה לצל – לא. ועדיין, באדם אחד – אין, בשני בני אדם (כלים גדולים) – לא, עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת אפילו בשני בני אדם… אמר רבי חנינא בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו ("גזרו על טלטול כל הכלים, כדי לגדור גדר להחמיר באיסורי שבת, מפני שהיו מקילין בה"), דכתיב (נחמיה יג): בימים ההמה ראיתי ביהודה דרכים גתות בשבת ומביאים הערימות".

א,ג – מוקצה מחמת גופו לפחות מימי דוד

אמנם למדנו במסכת שבת ל, ב, שעוד בימי דוד המלך היה איסור מוקצה. שמסופר שם על פטירתו של דוד המלך בשבת – "שלח שלמה לבי מדרשא: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה? שלחו ליה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ואביך – הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו".

וכ"כ בשועה"ר שח, יז: "אבל דבר שאינו ראוי בשבת היה אסור לטלטל אף בימי דוד ושלמה או קודם לכן". אבל על כלים גזרו בימי נחמיה.

ובערוה"ש שח, ד, ביאר שיסוד איסור מוקצה מדאורייתא, שעל ידי כך מתקיימת השביתה בשבת, "ובשעת מתן תורה צווה לנו משה רבינו לכל שבותי שבת על פי ה'". והוסיף בהלכה ה: "איסורי מוקצות היו מאז שניתנה תורה והיה דינם אז כאחר שחזרו והתירו וחזרו והתירו וכדמפרש בגמ' שם שהתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו ולא מחמה לצל, ודבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל כמו שבידינו היום, כמו שיתבאר בס"ד בסימנים אלו. אך בימי נחמיה בן חכליה שהיו פרוצים בחילול שבתות מהזמן שהיו בבבל, עמד הוא ועזרא וחגי זכריה ומלאכי ואנשי כנסת הגדולה וגזרו על דורם עוד חומרות ולא התירו רק ג' כלים, ולא היתה גזירות קבועות לדורות. וכ"כ מפורש רבותינו בעלי התוס' בב"ק [צ"ד: ד"ה בימי] שלא גזרו זה רק על דור זה. ולכן אח"כ כשראו שחזרו להזהר בשבת התירו וחזרו והתירו עד שנשאר כפי הדינים הקודמים וכפי ההלכה אצלנו".

א,ד – דברי הרמב"ם בטעמי איסור מוקצה

דברי הרמב"ם כד, יב-יג, מפורסמים, והם הבסיס לביאור טעם איסור מוקצה. וז"ל: "אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו: ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר: ודבר דבר, קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו, ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה (דברים ה): למען ינוח. (הלכה יג) ועוד, כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה. ועוד, מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה, ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת, לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם. ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר".

א,ה – השגת הראב"ד – איסור טלטול משום מלאכת הוצאה

"א"א: עוד אמרו (שבת קכד, ב) אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא, ועוד אמרו (שבת קכג) בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו שאמרו שלשה כלים קטנים נטלים על השלחן, נמצא כי מפני חיוב הוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו שהוא גדר להוצאה".

וכן מבואר גם בביצה לז, א: "אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא". ופירש רש"י, שכל גזירת טלטול אינו אלא משום הוצאה. וכ"כ היראים (סי' רעד).

ולכאורה אם החשש שמא יטלטל ברשות הרבים, היה צריך לגזור מוקצה על כל הדברים. אלא שאין גוזרים גזירה שאי אפשר לעמוד בה (רש"י שבת קכד, ב, וביצה יב, א, 'אלא'). וכבר בזה שאסרו חלק מן הדברים, אנשים ישימו לב למה שהם נוטלים ויזכרו איסורי שבת ולא יטלטלו ברשות הרבים.

אלא שכמה אחרונים שאלו לפי טעם זה, מדוע נאסר 'מוקצה' ביום טוב, שהרי ביו"ט הוצאה הותרה לצורך.

ולכן מוכרחים לומר, שהוצאה היא המלאכה העיקרית שחששו לה, אבל האיסור הוא גם משום שאר המלאכות, ולכן 'מוקצה' אסור גם ביום טוב. וזהו שכתב הרמב"ם עוד טעמים, אך תימה מדוע לא הזכיר גם את חשש ההוצאה. והמגיד משנה פירש, שבאמת הרמב"ם מודה שסיבת האיסור בתחילה משום הוצאה, אלא שאחר שכבר נזהרו במלאכת הוצאה נותרה השאלה למה לא נתבטל איסור מוקצה מכל הכלים, ופירש, משום שעדיין חששו שמא יבוא לעשות מלאכות בכלים שמלאכתם לאיסור. וכ"כ בערוה"ש. ובמגדל עוז כתב שהרמב"ם כלל גם איסור טלטול בכלל החשש שמא יבוא לידי מלאכה.

א,ו – טעם איסור מוקצה

נמצא שישנם שני סוגי טעמים, האחד כדי שישבות וינוח, וטעם זה שורשו במצוות התורה לשבות, כפי שלמדנו לעיל כב, א, עפ"י דברי המכילתא, הרמב"ן והרמב"ם. והשני כסייג, כמו שאר איסורי חכמים.

א,ז – ספק במציאות אם דבר מסוים הוא מוקצה

מבואר בגמרא ביצה כד, ב, שספק מוכן אסור, שאם מצא עופות או דגים במצודה, וספק אם ניצודו בערב יום טוב או ביום טוב, שהם מוקצה. וכן כתב הרמב"ם (יו"ט ב, ו) ומגיד משנה. וכן נפסק בשו"ע שכה, ה, שגוי שליקט פירות לעצמו, וספק אם ליקטם בשבת, אסורים ליהודי (ושלא כרשב"א שסבר שרק כאשר יסודו של המוקצה מדאורייתא, כגון שספק אם ניצוד בשבת, ספקו אסור).

שני טעמים נאמרו בדבר: א) אין אומרים ספיקא דרבנן לקולא בדבר שיש לו מתירין, ומוקצה במוצאי שבת יהיה מותר. ב) שהחמירו במוקצה כבדאורייתא (תוספות ישנים ביצה ג, ב). והמגיד משנה (יו"ט ב, ו) ומ"א תצז, ג, הביאו את שני הטעמים. ובמ"ב תצז, ז, העתיק רק את הטעם שהוא דבר שיש לו מתירין. וכתב בשעה"צ תצז, י, שאם הדגים שספק ניצודו יתקלקלו עד מוצאי יום טוב, אין זה נחשב דבר שיש לו מתירין, ומותרים ביום טוב. אלא שהזכיר את הטעם השני, וכתב שהבית מאיר חיזק טעם זה, ולפיו גם במקום שיתקלקלו עד מוצאי יו"ט – אסורים. אלא שלמעשה במקום שיופסדו לגמרי התיר כטעם הראשון.

וכתב בנודע ביהודה (אה"ע לח, וצל"ח ביצה ד, א), שדין דבר שיש לו מתירין נוגע רק לדבר מאכל, אבל בדבר שנועד לשימוש ולא לאכילה, אין דין דבר שיש לו מתירין, כי את מה שהוא רוצה להשתמש עתה לא יוכל להשתמש אחר שבת. (ולכן אין ספק בנידה נחשב דבר שיש לו מתירין). ובמקום צורך אפשר להקל. ועיין בארח"ש יט, הערה תקעו.

בנוסף לכך, לדעת חת"ס (ביצה ג, ב) רק בספק בדבר שנועד לאכילה יש להחמיר, אבל במה שנועד לטלטול, בספק מקילים. ויש סוברים שגם בספק מוקצה לצורך טלטול החמירו (ראבי"ה ומרדכי).

א,ח – ספק בדין מוקצה – לקולא

אם יש ספק האם לפי הדין דבר מסוים הוא מוקצה, יש להקל כדין ספיקא דרבנן. וכן למדנו מסוגיה בביצה כו, ב, שהגמרא הביאה שתי לשונות האם יש מוקצה לחצי שבת, וכתבו הרא"ש (ג, ז) והרשב"א (חידושים כו, ב, 'אי דלא') שהלכה כמיקל, משום שבדרבנן הולכים להקל. וכן נפסק בשו"ע שי, ג. וכן מובא ברא"ש (ביצה פ"ה, יד) בשם בה"ג. וכ"כ בב"י (רעט, ד) לסמוך על המקילים לטלטל נר על ידי תנאי, כיוון שמוקצה דרבנן, ופסק כך בשו"ע. וכ"כ בערוה"ש שח, מו; שעה"צ שט, כד. ובארח"ש יט, הערה תקעז, הביא עוד מקורות.

א,ט – האם כלי שמלאכתו לאיסור אסור מחמת מוקצה

בפשטות גם כלי שמלאכתו לאיסור הוא בכלל איסורי מוקצה, וגם בשו"ע כלל אותו בדיני מוקצה. אמנם הגר"א יו"ד רסו, ג, כתב שאיסורו הוא מחשש שמא יעשה בו מלאכה, והוא מפני הגזירה שגזרו בימי נחמיה, כמבואר בשבת קכג, ב. ועיין בהלש"ב כד, א. ועיין בארח"ש ח"ב עמ' ב ובהערות ג-ד, ובשלמי יהונתן שח, ג, אות ב-ו.

ב – כללי מוקצה

ב,א – ביאור מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון

כלל מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה, שלדעת רבי יהודה כל מה שאינו מוכן לשבת – מוקצה הוא, ולדעת רבי שמעון, גם אם לא הוכן, כל שאפשר שירצה להשתמש בו, אינו מוקצה, ורק מה שהוא מוקצה ממש מדעתו, הוא מוקצה. לכן למשל, פירות שהונחו באוצר ומשם יקחום למכירה, לרבי יהודה מוקצה, ולרבי שמעון, כיוון שלא דחאם בידיים, אינם מוקצה. ורק גרוגרות וצימוקים, שאינם ראויים כלל לאכילה כי הם מסריחים, הם מוקצה לר"ש (שבת מה, ב). ודברים אלו נתבארו היטב בערוה"ש.

ב,ב – ערוך השלחן שח, ו-ט

שח, ו: "ודבר ידוע שבכל מס' שבת נחלקו ר' יהודה ור"ש במוקצה ונולד, דר"י אוסר ור"ש מתיר, ואיפסקא הלכתא כר"ש. ולדעת הרי"ף והרמב"ם ורוב הפוסקים גם בנולד קיימא לן כר"ש, ולכן לא הזכיר הרמב"ם איסור נולד כלל בשבת. וכ"כ הטור בסי' תצ"ה וז"ל: ויו"ט החמירו בו יותר מבשבת במוקצה וכו', אלא שרבינו תם היה מחלק לומר שאין הלכה כר"ש אלא במוקצה אבל בנולד הלכה כר"י, עכ"ל. וכל רבותינו אין סוברין כן, ולכן תראה שהטור וש"ע בסימנים אלו מן סימן זה עד סימן שי"ג שמדברים מענייני מוקצות לא הזכירו נולד כלל. ועוד תראה שבסימן ש"כ כתבו דיני סחיטת פירות והאיסור מגזירה שמא יסחוט ע"ש, ולא הזכירו מטעם נולד. וכן בריש סימן שכ"ב, שכתבו ביצה שנולדה בשבת אסור מטעם גזירה דשבת אחר יו"ט ומטעם הכנה כמ"ש שם, אבל מטעם נולד לא היה אסור. והיינו משום דקיי"ל כר"ש. וכדאמרינן בשלהי שבת [קנ"ז.] דבכולי שבת הלכתא כר"ש. ומיהו בנולד גמור, והיינו דבר חדש שלא היה בעולם כל עיקר (כגון אפר של עצים שהובערו בתנור בשבת, או מים המנטפים מן המזגן), מודה ר"ש דאסור [תוספות עירובין מ"ו. ד"ה כל]. וביצה חשבינן ישנה בעולם, והיינו שהיתה במעי התרנגולת ועכשיו יצאה לחוץ, וכן המשקין שהיו בלועים בפירות [כנלע"ד].

סעיף ז: ואם תשאל כיון דקיימא לן כר"ש דלית ליה מוקצה, אם כן מהו זה דיני מוקצה שאסורים? והתשובה על זה דודאי גם ר"ש מודה בהרבה מוקצות, כמו מוקצה דבעלי חיים דאמרינן [מ"ה:] דגם ר"ש מודה שבחייהן אסורין בטלטול, וכן מוקצה דגרוגרות וצמוקים שהניחן לייבש ודחאן בידים מודה [שם], וכן מוקצה דחסרון כיס מודה ר"ש [קנ"ז.], וכן דבר שמלאכתו לאיסור לטלטלו מחמה לצל בלי שום צורך מודה ר"ש שאסור [תוס' ל"ו ד"ה הא ר"ש], וכן דבר המסריח אפילו ר"ש מודה שאסור לטלטל [רש"י מ"ו. ד"ה אבל ע"ש], וכן כל דבר שאין תורת כלי עליו כלל כמו צרורות ועפר וכל כיוצא באלו מודה ר"ש [שם בגמ' דפריך אלא מעתה כל צרורות]. כללו של דבר, כל דבר שאינו ראוי לשבת כלל, כמו בעלי חיים ומעות ונרות וכל מיני מתכיות שאינם כלים, וכן מה שיחוס עליהן לבלי להשתמש בהם רק בדברי איסור המיוחדים להם, כמו סכין של שחיטה ומסר הגדול וכיוצא בהם, וזה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן מוקצה דדחייה בידים, בכולהו מודה ר"ש.

סעיף ח: אלא מהו זה המוקצות שנחלקו בו ר"י ור"ש והלכה כר"ש? זהו בדבר שראוי לתשמיש עתה אלא שיש עליו מוקצה בפועל או בשם, כגון מוקצה מחמת מיאוס כמו נר של חרס שהדליקו בו בחול דהוא מאוס. וכן מוקצה מחמת אוצר. וכן דבר שמלאכתו לאיסור לעשות בו מלאכת היתר. ואיפסקא הלכתא כר"ש, דדבר שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו או צורך מקומו, ומה שאסור מחמה לצל משום דאין להאדם צורך בזה והוי כצרורות ועפר. אמנם יש היתר לזה, אם ירצה להצילה מהפסד החמה, יראה להשתמש בה איזה דבר כמו שיתבאר לפנינו בס"ד [והמג"א סק"ח הביא זה בשם הירושלמי ע"ש]. וכן במוכן לאדם אי הוה מוכן לכלבים, כגון בהמה בריאה או עוף שמתו בשבת, דסבירא ליה לר"י דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, דאקצי דעתיה מכלבים, ור"ש סבירא ליה דמותר, והלכתא כר"ש. ויש שני מוקצות דר"ש מודה בהו, במוקצה מחמת מצוה ובבסיס לדבר האסור, והיינו הנר בשעה שדולק מפני שהכלי טפל להשלהבת בעודה בו [רש"י מ"ז. ד"ה לדבר], וזהו שאמרו בגמרא [מ"ה.] אין לך מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו והוקצה לאיסורו, כלומר שיש בו שני מוקצות, מוקצה מחמת מצוה דנר שבת הוה מצוה, ומוקצה מחמת איסורו והיינו שנעשה בסיס להשלהבת שהיא מוקצה גמורה. ומזה למדנו כל מיני בסיס לדבר האסור כמו שיתבארו בס"ד.

סעיף ט: האמנם דבר אחד יש שנחלקו ר"י ור"ש והלכה כר"י, וביאר הבה"ג הטעם משום דגם ר"מ סבירא ליה כר"י, והווי ליה ר"ש יחיד במקום רבים. והיינו במוקצה דבין השמשות, כגון נר שדלק בין השמשות וכבה, דסבירא ליה לר"י מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, ור"ש סבירא ליה דכשנסתלקה המוקצה מותר, ובזה הלכה כר"י…".

ג – מוקצה מחמת גופו

ג,א – ענפים ועשבים מחוברים

ענף מחובר הוא מוקצה, ורק אם יעשה בו מעשה, כמו לחברו לדלי כדי לשאוב מן הבאר, אינו מוקצה (שבת קכה, ב, מ"ב שח, פא). וכ"כ במ"ב שלו, כד, שעשבים מחוברים מוקצה, ואם נתלשו ונדבקו לנעליו, אסור להסירם בידיים. ולכאורה יש לשאול על מה שכתב בשו"ע שיב, ו: "מקנחים בעשבים לחים אפילו הם מחוברים ובלבד שלא יזיזם". (וכוונת לא יזיזם – לא יתלשם, מ"ב יט, עפ"י אחרונים). וצריך לומר שהכינו אותם לצורך קינוח. או שמדובר במצב של חוסר ברירה וכפי שלמדנו שמפני כבוד הבריות הקילו במוקצה (שו"ע שיב, א). (ולמ"א ו' לפירוש הפמ"ג, לא יזיזם בידו אלא רק בגופו).

מי שהולך בשביל, וענפים חוסמים את דרכו, יכול להסירם בידו, שכן מותר לטלטל מקצת מהמוקצה לצורך דבר המותר, כמבואר להלן כג, יד, ד. ואמנם בארח"ש יט, קלח, החמיר בזה, וכתב שרק באחורי ידו מותר להסירם, שהוא טלטול בגופו, וזאת משום שהוא סובר שגם טלטול מקצת מוקצה לצורך דבר מותר – אסור (שם הערה תסב). אולם כמבואר שם דבריו אינם מוסכמים.

ג,ב – שיירי מאכלים שהושלכו לאשפה

אמר רשז"א (שש"כ כ, הערה צו, והערה צג), שאם האשפה מטונפת עד שסולדים להוציא את שיירי המאכלים מתוכה, למרות ששיירי המאכלים מצד עצמם עדיין ראויים לכלב, נעשו מוקצה, כי מבחינת האדם נפסלו לגמרי.

ג,ג – טלטול פסולת שבטלה לדבר שמותר בטלטול

שבת קמב, ב: "תנן: הבורר קטנית ביום טוב… ובית הלל אומרים: בורר (את הפסולת מן האוכל) כדרכו בחיקו ובתמחוי. ותניא, אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים – שהאוכל מרובה על הפסולת, אבל פסולת מרובה על האוכל – דברי הכל בורר אוכל". ביארו התוספות ('שאוכל'), שבמקרה שהאוכל מרובה, הפסולת בטלה אליו, ואינה מוקצה, ולכן מוציא את הפסולת מן האוכל וזורקה. וכן מובא ברמב"ן, רשב"א וריטב"א (דלא כרש"י שבאר כדי למעט בטרחה).

שאלה הגמ', והרי כשהאבן על פי החבית, אמרה המשנה שיגביה את החבית ויטה אותה כדי להפיל ממנה את האבן, והלא תכולת החבית מרובה מהאבן, ואם כן לכאורה לרשב"ג צריך להיות מותר ליטול את האבן בידו ולהסירה. ותירצה, שהואיל ואי אפשר ליטול את היין בלא להסיר את האבן, הרי זה דומה למצב שהפסולת מרובה על האוכל, ואסור לטלטל את האבן.

מכאן למדו שביתת השבת (מלאכת בורר בבאר רחובות כד), וחזו"א מז, טו, שדבר מוקצה שאין לו חשיבות, כגון פסולת, שמונח באופן שהוא טפל לחפץ של ההיתר, אין לו דין מוקצה, ומותר לסלקו מהחפץ המותר. והובא בארח"ש יט, עמ' צז.

לפי זה מותר להסיר זבוב מהכוס או הקערה (כשאין איסור בורר), שהואיל והזבוב טפל אין איסור לטלטל אותו מדין מוקצה (שביתת השבת, חזו"א). וכן מותר לגרור בציפורן לכלוך הדבוק לבגד או לבשר. וכן מותר להסיר חוטים או נוצות המונחים על הבגד. וכן מותר להסיר לכלוך מתחת הציפורן (שו"ע שב, ז, רמ"א שב, א, באו"ה קסא, א, 'הוא', בשם א"ר, שביתת השבת). וכן מותר לגרד לכלוך הדבוק לכסא או לשולחן, וכן מותר להדיח כלים מלכלוך הדבוק בהם משום שהמוקצה בטל אגב ההיתר (שלמי יהודה פ"ד הערה ח בשם רשז"א).

ד – מוקצה מחמת חסרון כיס

ד,א – אתרוגים ומצות יד מוקצים מחמת חסרון כיס

אתרוגים שנועדו למכירה לצורך ד' מינים, מצות יד שהוכנו לצורך מצוות אכילת מצה בליל הסדר – מוקצים מחמת חסרון כיס (שש"כ כ, כא-כב, הערות סז, עח). גם כלים שנועדו לפסח, מוקצים מחמת חסרון כיס בשאר שבתות השנה (שש"כ כ, כב).

ספרים שנועדו למכירה, אם אין מקפידים שלא יקראו בהם לפני המכירה, אינם מוקצה, ואם מקפידים – מוקצה. ועיין ארח"ש יט, קז.

ד,ב – סכין של מילה – הלכה למעשה כיצד לנהוג אחר המילה

מ"ב שי, טו: סכין המילה מוקצה מחמת חסרון כיס, ורק לצורך המצווה מותר לטלטל אותו, וכפי שכתב הט"ז ג. אלא שהואיל ולקח את הסכין בהיתר לצורך המילה, מותר אח"כ לקחתו ולהצניעו במקום מתאים (מ"א שלא, ה, עפ"י רבנו ירוחם בשם הרמב"ן, כמובא בדרכי משה יו"ד רסו). אבל עצה זו אינה מעשית כי המוהל צריך להניח את הסכין מידו כדי לפרוע. והציע הא"ר (שלא, ה) שיתן את הסכין לחבירו, והוא יניח אותה במקום. וסיים במ"ב שאם הניח את הסכין על השולחן ויש חשש שתיגנב, כתב הא"ר שיש לסמוך על הרמ"א (יו"ד רסו, ב) והש"ך (בנקה"כ שם), שהתירו לטלטל אותה, שאין מוקצה לחצי שבת, והואיל והותר להשתמש בסכין לצורך המילה כבר אינה מוקצה. והביאם החכמת אדם בהלכות מילה קמט, כט.

ומהרש"ג ב, סו"ס פג, ושש"כ כ, הערה נג, הציעו להניח את הסכין בתוך תיק שיש בו דברי היתר יותר חשובים. אלא שלדעת רשז"א לכתחילה אין לעשות זאת, כי הרי צריך לנסות לנער את המוקצה לפני שלוקחים את התיק, ואין לטלטל את התיק לכתחילה בלא זאת. ובארח"ש יט, הערה קמח, כתב שריש"א הסכים לעצת מהרש"ג. והוסיף שם בארח"ש יט, קיב, שאם הסכין נותרה במקום שמצויים בו ילדים שעלולים להסתכן, לכל הדעות מותר לקחת את הסכין. וכפי שלמדנו בשו"ע שח, יח.

ויש להכין את העפר בשביל הערלה מערב שבת, ואם לא הכין אסור להביא עפר משום איסור מוקצה, ולעיתים יש בהבאת העפר גם איסור בונה או חורש.

ולאחר המילה יתן מיד את הערלה בעפר, ואם לא עשה זאת, התיר בנו"ב תניינא יו"ד קסב, להרים אותה ולהניחה בעפר, שהואיל וכך נוהגים הרי היא מוכנה לכך. ואם הכלי שבו העפר והערלה נמצא במקום של רבים והוא מאוס עליהם, יש לו דין גרף של רעי ומותר לפנותו (ארח"ש יט, קיג, הערה קנב).

ו – המשך

ו,א – בסיס לדבר האסור והמותר

שו"ע שי, ח: "כלי שיש עליו דבר האסור ודבר המותר, מותר לטלטלו… וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור, אבל אם דבר האסור חשוב יותר מדבר המותר, בטל אצלו ואסור לטלטלו". והעירו על דבריו התוספת שבת יח, בית מאיר, לבושי שרד, ח"א סז, ח, ומ"ב לג, שבשניהם שווים, אסור. וכתב הח"א שאף שמלשון השו"ע אין הכרע, מ"מ כיוון שנקט בתחילה שההיתר חשוב לו, משמע דווקא בזה מותר אבל בשניהם שווים אסור. ובבית מאיר כתב שהדיוק הוא מדברי השו"ע בסעיף ט עפ"י הגה"מ כו, ז, בשם הר"מ שכתב "תיבה שיש בה דבר המותר לטלטל ומעות, אם המעות אינם עיקר מותר לטלטלה". הרי שגם אם המעות עיקר כמו האוכל, התיבה מוקצה. (ובערוה"ש שי, טו, כתב להתיר, ודייק כך מלשון הגה"מ כו, ז, והשו"ע. וכתב בהלשב"ב עמ' שפח-שפט, שכך דעת רוב הראשונים, ואין הכרח לדייק כדבריו).

ו,ב – דלת

דלת של מקרר או ארון, שיש במדפים המחוברים אליה דברי מוקצה, כתב בשש"כ כ, עז; עט, שאין הדלת נעשית מוקצה, מפני חשיבותה של הדלת, שהיא מעיקר הארון, ואינה בטלה למוקצה שתלוי בה. אבל כתב שרצוי להוריד את המוקצה לפני שבת. ובארח"ש יט, רצו-רצז, הסכים שדלת של בית אינה נעשית מוקצה, אבל כתב שיש להסתפק לגבי דלת ארון ומקרר.

עוד כתב שם בשש"כ, כ, עז, שאם היה פח זבל צמוד לדלת הארון, אם יש לארון שימוש נוסף, מותר לפתוח את הדלת, כי זה עיקר שימושו. אבל אם פתיחת הדלת נועדה אך ורק לצורך הפח שתלוי בה, הרי היא בסיס לדבר האסור.

ו,ג – בסיס לכלי שמלאכתו לאיסור (הערה 5)

בסיס לכלי שמלאכתו לאיסור. יש מתירים, מפני שאינו מוקצה גמור (מנחת שבת פט, ב, בשם ישועות יעקב מצדד להקל). ויש אוסרים אלא שדין הבסיס כדין כלי שמלאכתו לאיסור (תהל"ד שח, א, ו-שי, ז; ערוה"ש שי, ט). ובפמ"ג שח, מ"ז ד, מסתפק ונוטה לקולא. ובשש"כ כ, נ, הביא את שתי הדעות. ובמנו"א ח"א יד, 1, היקל. ובארח"ש יט, רעח, והערה שפד, החמיר.

דברי רע"א בסי' שו דפוס יוהנסבורג.

ז – כלים שמלאכתם לאיסור

ז,א – כלים שמלאכתם לאיסור שאין להם שום שימוש היתר

עיין בהלכה שהסברתי שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו, מפני שאינו מוקצה גמור, כי יש לו גם שימושי היתר. ולפי זה, אם אין לו שימושי היתר, לכאורה אסור לטלטלו לצורך גופו ומקומו. ובארח"ש יט, הערה כא, ובמאמר א' בסוף הספר סיכם, שלדעת המאור אכן אסור לטלטל אותו. וכ"כ רע"א, פמ"ג א"א שח, יב, וחזו"א מד, יג. וכן הורו רשז"א וריש"א. לעומת זאת משמע שהמ"א שח, יח, מיקל, וכ"כ שועה"ר שח, פה, ובית מאיר שי, ז. ולכך נוטה מ"ב שח, לד, שעה"צ רעט, ד. וכן הורה באג"מ או"ח ה, כב, לטלטל פמוטות שלא הדליקו בהם בשבת לצורך גופו ומקומו (ומסתבר שהתכוון לפמוטות שאינן יקרות ומוקצות מחמת חסרון כיס).

והואיל ודין מוקצה מדרבנן, יד המקילים על העליונה. ויש לבאר שאין הולכים אחר כל כלי וכלי בנפרד, אלא כלל הכלים שמלאכתם לאיסור ראויים בדרך כלל גם לשימוש היתר, ולכן אין איסורם איסור גמור. בנוסף לכך, אין כמעט כלי שמלאכתו לאיסור שאי אפשר להשתמש בו גם להיתר, כמו להניח אותו על דפים כדי שלא יעופו.

ז,ב – ספק צורך גופו

משבת קכד, ב, למדנו שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור גם בשביל צורך שאינו בטוח, כמו לצורך אורחים שיש אפשרות סבירה שעתידים להגיע. וכן מותר לטלטל את הכלי ממקום שעלול להינזק כאשר יש אפשרות סבירה שיצטרכו אותו לצורך גופו באותה שבת (ארח"ש יט, י-יא).

ז,ג – לטלטלו לצורך גופו כשאפשר לעשות זאת בכלי שמלאכתו להיתר

    לדעת תוספת שבת (תחילת סי' שח), מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו אפילו אם יש לידו כלי שמלאכתו להיתר שיכול להשתמש בו, ואמנם אם היה אפשר לעשות זאת ביד, אסור היה להשתמש בכלי, אבל כיוון שממילא נצרך להשתמש בכלי, מותר גם בכלי שמלאכתו לאיסור. והביא ראיה משו"ע שח, טז, לגבי חלוק שכיבסו ותלו על כלי לייבשו, שמותר ליטול את הכלי מתוך החלוק אפילו הוא כלי שמלכתו לאיסור. הרי מבואר שאע"פ שיכל לשמוט את החלוק מעל הכלי שתחבו בו, ואז הכלי היה מיטלטל מן הצד (שמותר לצורך דבר המותר), מ"מ אין חובה לעשות כן ומותר ליטול את הכלי מהחלוק למרות שהוא כלי שמלאכתו לאיסור. וכ"כ במנו"א א, יב, טז, ויקו"י ח"ב עמ' תיג.

מאידך המ"ב שח, יב, פסק שאם יש לו אפשרות לעשות את מלאכתו ע"י כלי שמלאכתו להיתר, אסור לו להשתמש בכלי שמלאכתו לאיסור. וכ"כ כה"ח שח, כב, שש"כ כ, ח, וארח"ש יט, טו. ולכן, אין להשתמש בפטיש לצורך פיצוח אגוזים אם יש לו מפתח אגוזים. אולם אם אין ברשותו מפצח אגוזים, אינו צריך לטרוח ולשאול כלי זה משכנו, אלא יכול להשתמש בפטיש (שו"ת אג"מ ה, כא, יב).

בשעה"צ יג, הביא ראיה מהגמ' שבת קכד, א, שאסור להשתמש במקלות בשבת לצורך הפשטת קרבן הפסח משום שאפשר כדרבי אליעזר (שמניח ידו על כתף חברו). משמע שלמרות שהמקלות הם כלי שמלאכתו להיתר (שהרי היו מוכנים מבעו"י), אסור לטלטל אותם כיוון שאפשר בלעדיהם, וכל שכן שאסור להשתמש בכלי שמלאכתו לאיסור כאשר יש לו כלי שמלאכתו להיתר.

ז,ד – ליצור מצב שיצטרך אותו לגופו כשהמטרה הראשונה להצילו

היה הפטיש מונח במקום שעלול להיגנב, אם אין לו מפצח אגוזים, רשאי להחליט לאכול אגוזים, וכך יהיה מותר לו לקחת את הפטיש לפצח אגוזים, ואח"כ כבר יוכל להניחו במקום שמור (עיין מ"א שח, ח).

ז,ה – לצורך גופו של חבירו וצורך תינוק

מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך שימוש של חברו, אבל אין לטלטל אותו לצורך שימוש היתר של נכרי (מ"ב שח, לד, ארח"ש יט, טז). וכן מותר לטלטל אותו לצורך בהמה (תהל"ד שה, ז).

כתב בארח"ש יט, יב, שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור כדי לשחק בו עם תינוק, כשאין אפשרות לשמחו בכלי אחר.

ז,ו – האם לתת מתנה נחשב צורך גופו

מובא בתוספות (שבת ס, א, 'לא') וברשב"א (ביצה טו, א, 'מותר לטלטלו'), שלשמח חבר במתנה הרי זה כשימוש לצורך גופו, ולכן מותר לשלוח בשבת כלי שמלאכתו לאיסור כמתנה. וכ"כ הארח"ש יט, יג.

מדברים אלו למד רע"א (סי' שו, דפוס יוהנסבורג) להתיר לשלוח מתנה לחתן ביום חתונתו בשבת נרות כסף. אולם כבר הזכרנו שלחזו"א מד, יג, וברית עולם, ויקו"י ח"ב עמ' שלד, ופס"ת רעט, א, פמוטות של כסף הם מוקצה מחמת חסרון כיס.

ז,ז – מדיני צורך מקומו

שש"כ כ, י, דווקא שצריך למקום שעליו הכלי, אבל כאשר אינו רוצה להשתמש במקום עצמו, אלא שהוא מפריע, כי אינו מכובד שיהיה פטיש על השולחן, אין זה צורך מקומו. ובהערה כה, כתב בשם חכם אחד, שאם בגלל הבושה לא יכניס אורח לאותו מקום, כבר נחשב לצורך מקומו.

מותר להוציא תפילין מחדר כדי להתיר עשיית צרכיו, כיוון שאסור לעשותם כשהתפילין שם (שש"כ כ, הערה כה, בשם רשז"א עפ"י 'ים יששכר').

ז,ח – כשמותר לטלטלו אפשר לכתחילה לעשות זאת ביד ולא מהצד

כאשר צריכים לפנות כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו, גם כשאפשר לעשות זאת בהטיית השולחן, מותר לקחתו ביד. ואף שבמ"ב שח, נז, כתב בשם א"ר שכאשר אפשר עדיף שלא לטלטל את המוקצה (הדפוס שעליו עושים את הנעל). שם הכוונה שלא יזיז כלל את המוקצה. אבל כשממילא יגרום להזזתו, אפשר להרים אותו ביד (חזו"א מט, ח, ארח"ש יט, כח).

ז,ט – האם מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אגב מאכל

כתב בשו"ע שח, ה, שיש מתירים לטלטל אותו על ידי כיכר ותינוק גם מחמה לצל (רא"ש וראב"ן). אבל כתב במ"ב כו, שהרבה ראשונים מחמירים בזה (השלמה, מאור, רשב"א כל בו). וכן החמירו האחרונים (ט"ז, גר"א, דרך החיים). אבל בהפסד מרובה כתב בשועה"ר (שח, כב) שאפשר להקל (שעה"צ כד).

ז,י – מכונת כביסה

היא כלי שמלאכתו לאיסור, ואם אין אדם רגיל להניח בה בגדים מלוכלכים עד שעת הכביסה, אסור לפתוח את הדלת שלה כדי להניח בה בגדים מלוכלכים. וגם אסור לסגור את הדלת שלה, אלא אם כן היא מפריעה למעבר או שיוצא ממנה ריח רע, שאז מותר לסוגרה כי זה נחשב לצורך מקומו (ארח"ש יט, נ).

ז,יא – צרכי פיקוח נפש אינם מוקצה

מכשירים רפואיים לצורך פיקוח נפש אינם מוקצה (ארח"ש יט, נז). וכן אקדח ורובה ומכשירי קשר במקומות שצריכים אותם אינם מוקצה, אלא הם כלי שמלאכתו להיתר (הרב גורן משיב מלחמה ב, סא; ארח"ש יט, סב).

מותר לטלטל מוקצה עבור חולה רגיל בלא שינוי, ויש מחמירים לכתחילה בשינוי (מ"ב שכח, נח). והזכרתי זאת בספר כח, 2.

ז,יב – כלי חשמל

ככלל מכשירי חשמל דינם ככלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטלם לצורך גופם ומקומם. כגון: מאוורר, מצנן (מכשיר שמפזר לחות), מכונת כביסה, מייבש כביסה, מקרר, תנור אפיה כבוי, מכונית וכיוצא בזה. ולכן מאוורר שרוחו מפריעה, מותר לטלטלו.

אולם אם קבע להם מקום על מנת שלא יזוזו ממקומם, כמו מאוורר התלוי על הקיר ומזגן, דינם כמוקצה מחמת חסרון כיס (שש"כ כ, טו*). וכן מכשירי חשמל עדינים כמחשב ומצלמה, היות והבעלים מקפידים עליהם שלא לעשות בהם מלאכה אחרת, כדי שלא יתקלקלו, הרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס (שש"כ כ, יט, יקו"י ח"ב עמ' שלד).

ז,יג – טלטול מכשירי חשמל שיש בהם חוט להט או גוף חימום

מבואר בשבת מד, א, ובשו"ע רעט, א, שאין לטלטל נר בשבת גם לאחר שכבה, כיוון שהשלהבת אסורה בטלטול, ובבין השמשות היה הכלי בסיס לה. והשלהבת אסורה בטלטול, משום שאסור לגעת בה משום מבעיר (ריטב"א שבת מז, א), או משום שאי אפשר לגעת בה מפני חומה הרב, והיות ואינה מוכנה לשימוש דינה כמוקצה מחמת גופו  (ארח"ש יט, הערה רמא, בשם הר"ש אויערבאך, ומנו"א א, כד, 101).

מכאן למדו רוב הפוסקים שאסור לטלטל כלים שיש בהם חוט להט או גוף חימום שפעל בבין השמשות, כגון: נורת חשמל המיטלטלת, תנור חימום, תנור אפיה, פלטה, רדיאטור ומיחם. כן כתבו שש"כ כ, טו*; שו"ת מנחת יצחק ג, מג; ילקוט יוסף ח"ב עמ' תכה-תכו; מנו"א א כד, לד; לוח המוקצה (לבעל שלמי יהונתן. אות מ, הערה 523, ואות פ, הערה 820); ארח"ש יט, קפא- קפד, וריש"א (שבות יצחק, פרק יד, עמ' קעד).

איסור טלטולם תקף גם בזמן שגוף החימום כבוי, משום שבבין השמשות גוף החימום דלק (עפ"י שו"ע רעט, א, מ"ב א). אולם אם יכוון אדם שעון שבת באופן שבבין השמשות גוף החימום יהיה כבוי, יהיה מותר לטלטל את הכלי לצורך גופו ומקומו בשעה שגוף החימום יהיה כבוי (עפ"י ביצה כו, ב, שו"ע שי, ג). ואם יתנה בדעתו שאינו מקצה אותם מדעתו למרות שהם דולקים בבין השמשות, לשו"ע רעט, ד, אינם מוקצה, ולרמ"א מוקצה.

רק בשלהבת, חוט להט וגוף חימום, אנו אומרים שהם אוסרים משום בסיס היות ויש בהם ממש, אבל זרם חשמלי אינו ניכר לעין ולא שייך שיאסור משום בסיס, "דכל זמן שלא נתגשם כח הלזה לאיזה דבר מוחש או נראה, פשיטא דמקרי דבר שאין בו ממש ולא שייך לומר בזה בסיס לדבר איסור" (שו"ת חלקת יעקב ג, קפא).

לעומתם, בשו"ת אג"מ או"ח ג, נ, 'אבל לדינא', אסר דווקא שלהבת משום שאינה כלי, מה שאין כן חוט להט וגוף חימום שנחשבים כלים, כיוון שנשארים תמיד ותשמישם להידלק ולהיכבות, דינם ככלי שמלאכתו לאיסור. (בספר שבות יצחק, מוקצה, פי"ד, א, הרחיב בדעתו).

וכן החזו"א מא, טז, סבר שהאיסור לטלטל נר הוא משום שמא יכבה ומשום שאין רגילים לטלטלו. וכתבו בדעתו (מנחת שלמה יד, א, 'עתה', יקו"י ב, עמ' תכו, הערה כז) שיהיה מותר לטלטל כלים עם חוט להט וגוף חימום כיוון שאין בהם חשש כיבוי וגם אין להם קביעות מקום.

וכן רשז"א, במנחת שלמה יד, אות א, 'ואמרתי', סבר להתיר לטלטל כלים אלו לצורך גופם ומקומם, כיוון שחוט הלהט וגוף החימום שבתוכם קבועים ויש לראותם ככלי חשוב שראוי לטלטול. אלא שבספר מאורי אש (עמ' 78) אסר למעשה משום מיחזי כעובדין דחול. וגם משום שיש לחוש לתקלה שיחשבו ההמון כי היתר הטלטול הוא מחמת שאין זה אש גמור ויבואו גם להדליק ולכבות בשבת.

וקשה להבין את דעת המתירים, ורוה"פ החמירו להחשיב מכשירי חשמל עם חוט להט כמוקצה גמור. וגם אין בזה צורך של שעת הדחק, שכן ממילא מותר לטלטל בגופו מוקצה גמור לכל צורך.

ח – כלים שמשמשים להיתר ולאיסור

ח,א – שהולכים אחר הרוב

כלי שמיועד למלאכת איסור ולמלאכת היתר נידון עפ"י רוב תשמישו. אם רוב תשמישו להיתר, וכן מחצה על מחצה, דינו ככלי שמלאכתו להיתר (מ"א שח, ט, בשם שלטי גיבורים, וכ"כ מ"ב שח, כ). ולכן שעון יד שיש בו מחשב מותר לטלטלו כדין כלי שמלאכתו להיתר.

ואם רוב תשמישו לאיסור, לדעת פמ"ג א"א שח, ט, דינו ככלי שמלאכתו לאיסור, והביא ראיה מהרשב"א, שבת קכג, א, 'הא דתנן', מדין קדרה, שרוב מלאכתה לבישול ורק לפעמים משתמשים בה למים ופירות, והרי היא ככלי שמלכתו לאיסור, וכ"כ מ"ב י, שש"כ כ, ו, וארח"ש יט, הערה כו, והערה סא. אמנם בבאו"ה שח, ג, 'קרדום', פקפק על לימודו של הפמ"ג מהרשב"א, וכתב שמקדרה יש ללמוד שהולכים עפ"י רוב דווקא בכלי שעיקרו הוא למלאכת איסור אלא שלפעמים משתמשים בו להיתר, אבל אם דרך הכלי להשתמש בו לשניהם ורק לאיסור משתמשים יותר, מניין לנו שהוא מקצה את דעתו מתשמיש ההיתר, ולמה לא יהיה דינו ככלי שמלאכתו להיתר? ונשאר בצ"ע.

ח,ב – פלאפון בשבת

לפי מה שלמדנו מהפמ"ג, מ"ב ושש"כ, שהולכים אחר רוב תשמישו, גם לגבי אלו שמשתמשים בו כשעון, כיוון שעיקר ורוב תשמישו לשיחות שאסורות בשבת, דינו ככלי שמלאכתו לאיסור. ואם כן, אדם שירצה להשתמש בפלאפון כשעון מעורר, אחר שיצלצל יהיה מותר לו להעביר אותו למקום רחוק, כדי שלא יעיר אנשים נוספים, שזהו טלטול לצורך מקומו.

וכ"כ כעקרון בארח"ש יט, מד, ובהערה סה. אלא שלמעשה כתב בשם הר"ש אויערבאך שיש להחמיר שלא להשתמש בפלאפון כלל, משום שיש בזה עובדין דחול ופירצה גדולה בעיקר גדר השבת.

והרב ליאור בשו"ת דבר חברון רצז, פסק עפ"י באו"ה, שהפלאפון אינו כלי שמלאכתו לאיסור. והתיר לקחתו לכתחילה כשעון. והתיר (סי' רצט) לאדם שאשתו עלולה ללדת, להסתובב עם מכשיר פלאפון בכיס, כדי שהאישה תוכל להתקשר אליו ברגע שהיא מרגישה שהיא צריכה לנסוע לבית חולים. וכ"כ בספר הלכתא כרב עמ' קעב, שטלפון נייד שהוא גם שעון ורגילים בימי החול להשתמש בו כשעון, שאין הוא מוקצה. אך סיים שראוי שלא לטלטלו מחשש שיפעילו את החיוג ומפני מראית עין.

ונראה למעשה להחמיר ללכת על פי רוב תשמישו כדעת רוה"פ, וכן משום שיש בזה פרצה, שעלולים להתקשר ועובדין דחול.

ח,ג – מפתח של מכונית

הוא כלי שמלאכתו לאיסור. ואם היה בתוך צרור מפתחות שיש בו גם מפתחות של דלתות, כיוון שרוב המפתחות נועדו להיתר, מותר לטלטל את הצרור. ועדיף לטלטל את כולו שזה טלטול מהצד מאשר לנסות להוציא את מפתח המוקצה (שש"כ כ, פ, הערה שט. ושלא כארח"ש יט, הערה תנו, שכתב בשם שש"כ מהדורה קודמת שהמפתח של המכונית הוא מוקצה מחמת חסרון כיס).

ח,ד – תפילין

לרמ"א שח, ד, התפילין הם כלי שמלאכתו להיתר. והקשו עליו הט"ז (שח, ג) ומ"א (שח, יא), שהרי אסור להניחם בשבת (שו"ע לא, א), ואם כן הם כלי שמלאכתו לאיסור. ויש שתרצו שהואיל ומותר להניחם שלא לשם מצווה אלא לשמירה, אין הם נחשבים כלי שמלאכתו לאיסור. ואף שבדרך כלל מניחים אותם למצווה, הולכים אחר הרוב רק בשתי פעולות שונות, אבל כאשר מדובר באותה פעולה, שרק הכוונה גורמת לאיסור, אין הולכים אחר הרוב (עיין בארח"ש יט, הערה נה). ומכל מקום מוסכם שכאשר התפילין עלולים להינזק או להתבזות מותר לטלטלם, שלא כמו בשאר כלים שמלאכתם לאיסור (מ"ב לא, ב, באו"ה שם). והטעם, או מפני שסומכים על דעת הרמ"א. או שמפני קדושתם הקילו לטלטל אותם כדי להצילם, וכפי שמבואר בשו"ע שא, מב.

יש לשאול מדוע אין תפילין מוקצה מחמת חסרון כיס שאפילו לצורך גופן ומקומן אסורים בטלטול. כתב בשש"כ כ, הערה לב, בשם תוספת שבת שח, כא, שכתבי הקודש קלים במדרגה אחת באיסורי מוקצה, ולכן סתם כתבי קודש כמאכלים שרגילים להשתמש בהם תדיר, וזאת גם כאשר מדובר בספר שאינו תדיר בשימושו. וכמו כן לגבי תפילין, גם כאשר יש צד לומר שהן מוקצה מחמת חסרון כיס, מחשיבים אותן ככלי שמלאכתו לאיסור. ורשז"א באר שהואיל ואפשר להניח את התפילין לשמירת עצמו, כמו שכתב קרבן נתנאל (סו"ק ביצה), וגם אפשר לקחתם כדי להתלמד על ידם הדינים, לכן אינם מוקצה מחמת חסרון כיס.

ח,ה – עציץ

בשעה"צ שלו, לח, כתב, שהפמ"ג מפקפק קצת אם עציץ הוא מוקצה (משום שאסור להריח בו, וא"כ אין לעציץ שימוש בשבת והוא מוקצה). ובשביתת השבת קוצר ה', מביא מחלוקת אם העציץ מוקצה, ומסכם למעשה שבוודאי יש לאסור לטלטלו שלא לצורך גופו ומקומו. וכ"כ בשם הגרצ"פ פרנק, שעציץ נוי נחשב ככלי שמלאכתו לאיסור (מפני שהוא זורע ומשקה וקוצר בו), ומותר לטלטל אותו לצורך גופו ומקומו. גם בשש"כ כו, ב, כתב שעציץ הוא מוקצה, ומביא בהערה ו' דעות שונות אם הוא מוקצה מחמת גופו או כלי שמלאכתו לאיסור. ובשלמי יהודה ג, הערה סד, כתב שהוא מוקצה, הואיל וברוב המקרים אסור לטלטלו מפני זורע וקוצר, שאפילו מרצפות אינן חוצצות לחזו"א, ולכן הזזתו כרוכה באיסור וממילא הוא מוקצה (ומשמע מוקצה מחמת גופו). וכיוון שהדין דרבנן, כתבתי שדינו ככלי שמלאכתו לאיסור.

וכאשר רגילים להזיז את העציץ ממקום למקום לנוי, נראה שאינו מוקצה. וכ"כ במנו"א ח"ב ד, ז, וארח"ש יט, קמא. ובתנאי שאין בטלטולו איסור זורע או קוצר, כמבואר לעיל יט, י.

ט – כלים שמלאכתם להיתר ומאכלים וספרים

ט,א – כלים שמלאכתם להיתר

כתב במנו"א ח"א יב, א, שגם מלבוש הוא כלי שמלאכתו להיתר, שאין לטלטלו בחינם לדעת המחמירים. ואין נראה, וכפי שכתב בקצות השלחן קה, בדה"ש ז, שהוא כמאכלים. והביאו את דבריו להלכה בשש"כ כ, פג; ילקוט יוסף ח"ב עמ' תסג; ארח"ש יט, פז.

י – מוקצה בבין השמשות משום איסור או מצווה

י,א – דברים שהיו מוקצים בין השמשות

שו"ע שי, ג, דבר שהוקצה בין השמשות, אסור כל היום. מ"ב שי, יט, דווקא בדברים שהם בידי שמים, כגון גרוגרות שנגמרים על ידי חום החמה, ואולי יהיה יום מעונן, ולא יהיו מוכנים לאכילה. אבל תמרים ששרה במים, אף שבתחילה אינם ראויים לאכילה, כיוון שנגמרים ביום השבת, אינם מוקצה.

י,ב – פירות ובשר שחיטה

פירות שהיו מחוברים בכניסת השבת הם מוקצה (שו"ע שכב, ג, מ"ב ז). ויש לשאול, איך התירו לבריא לאכול מבשר חי שנשחט עבור חולה (שיח, ב). ותירץ הבית יוסף: "דבמחובר דווקא שייך לומר מדלא לקטינהו אקצינהו לפי שכל אדם יכול ללקוט בידיו, מה שאין כן בבהמה שצריכה לישחט על ידי מומחה ובסכין בדוק, וגם יש טורח בשחיטתה ואפשר שהיה בדעתו לשחטה אלא שלא נזדמן לו מומחה או סכין בדוק או שלא יכול ליפנות מעסקיו כדי לשחטה, וכיוון שאין מניעתו מלשחוט מוכיח שהקצה אותה, לא אמרינן בה מדלא שחטה אקצה".

י,ג – בגדים רטובים בבין השמשות

כתב מ"ב שח, סג, אם היו טופח על מנת להטפיח בבין השמשות, אסורים כל השבת, שכן בין השמשות היו אסורים שמא יסחטם (רמ"א שא, מו). וכ"כ שש"כ כב, ג (אלא שבהערה כג, נשאר עליו בצ"ע).

אלא שרבים שאלו עליו (מנחת שלמה ח"א י, ב, 4; מנחת יצחק א, פא; שבט הלוי א, סב), מדוע לא יהיה מותר על סמך שבוודאי יתייבשו בשבת. וק"ו כאשר יניחו את הכבסים ליד תנור, שאז נחשב גמרו בידי אדם. וגם באוויר ברור לנו שיתייבשו. ותרצו, שכנראה המ"ב דיבר במצב שלא בטוח שיתייבשו. אבל כאשר ברור שיתייבשו בתוך השבת, אינם מוקצה. וכן עיקר. וכ"כ במנו"א ח"א יב, עו. וכן אמרו בשם חזו"א שמותר לטלטל את הכבסים שהתייבשו אפילו כדי שלא יתקלקלו, כגון שלא ירטבו בגשם. כך מובא בארח"ש יט, שפד, והערה תקסג. ושם כתבו בעצמם, שגם למ"ב אם אין לו בגד, רשאי ללבוש את מה שהתייבש, שכן למדנו שבשעת הדחק אפילו רטוב ממש מותר ללבוש (שו"ע שא, מה, ומ"ב קסב), הרי שלא הוקצו לגמרי.

ובאז נדברו א, ה, כתב שהכבסים אסורים מפני שבבין השמשות אסורים מחמת איסור, שמא יסחטם. ולכן גם אסרו נר שהיה דולק בבין השמשות, אף שידוע שבמשך הזמן יכבה (שו"ע רעט, א). (אלא שיש להשיב שלמדנו בשו"ע שא, מה, ומ"ב קסב, שבגד רטוב ראוי לשימוש כשאין לו בגד אחר. וכן יש לשאול האם דבריו רק לרמ"א רעט, ד, אבל לשו"ע כיוון שהתנה להשתמש אחר שיכבה מותר, גם בזה מותר). במשנה הלכות ו, כה, כתב שרק כאשר גמרו בידי אדם מותר, כגון שהניח את הכביסה ליד התנור, אבל כשהבגדים מתייבשים בשמש, גם כאשר בטוח שיתייבשו, אינו נחשב גמרו בידי אדם, ואסור משום שהתקצה בבין השמשות.

יא – איסור לבטל כלי מהיכנו

יא,א – טעם לאיסור ביטול כלי מהיכנו

הטעם העיקרי לאיסור לבטל כלי מהיכנו, מפני שהוא כסותר את הכלי, וכ"כ רש"י שבת קכח, ב, 'והא קמבטל', והרמב"ם כה, כג.

עוד פירוש, שהוא כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודומה לבונה (רש"י שבת מב, ב, 'כלי תחת הנר' והמאירי).

פירוש נוסף, שבביטלו הוא ממעט בכבוד שבת (ריטב"א מג, א, 'רב יוסף'. ואולי לזה התכוון רש"י שבת מג, א, 'מפני שמבטל').

יא,ב – מוקצה שאין בו חשיבות אינו מבטל כלי מהיכנו

כאשר האיסור שנופל לתוך הכלי אין בו חשיבות, כמו ניצוצות ומעט אפר שנותר מהם, אין הוא הופך את הכלי למוקצה, וממילא מותר להניח את הכלי כדי לקלוט את הניצוצות, כי אין מבטלים בזה את הכלי מהיכנו (מ"ב רסה, יד). ובשש"כ כב, כז, אסר להניח עיתון תחת נר שעווה מטפטף. אולם בהערה נא כתב שיש מקום לומר שאין כיום לטיפות השעווה שום חשיבות, ולכן אינן מבטלות את העיתון בנופלן עליו.

יא,ג – איסור לבטל כלי במקום הפסד וצער בעלי חיים

גם במקום הפסד אין לבטל כלי מהיכנו, ולכן גם כאשר הביצה תישבר, אין להניח כלי תחת תרנגולת מטילה (שבת מב, ב). וכן אסור להניח כלי תחת המזגן לקלוט את המים הנוטפים ממנו שהם מוקצה של נולד (שש"כ כב, כו).

לדעת רוב הראשונים, אסור לבטל כלי מהיכנו גם במקום של הפסד מרובה, ולכן לא התירו להפיל מן החמור משאות גדולים של מוקצה על כרים, מפני שהואיל והמשאות גדולים, לא יוכל לשמוט את הכרים מתחתיהם, והוא מבטל בכך כלי מהיכנו. ומשום צער בעלי חיים התירו להסיר את המשאות מן החמור למרות שהם מוקצה (שבת קנד, ב; שו"ע רסו, ט). וכתב קרבן נתנאל (כד, ז), שכך דעת רוב הראשונים, שגם במקום הפסד מרובה לא התירו לבטל כלי מהיכנו. שכך דעת הרי"ף, רא"ש, רמב"ן, רשב"א, ר"ן ועוד. ושלא כפי שכתב המ"א (רסו, יד), שרק הר"ן מחמיר בזה ואילו דעת רש"י וריא"ז שבמקום הפסד מרובה אפשר לבטל כלי מהיכנו. והביא דבריהם בבאו"ה רסו, ט, 'לשמטן', ונטה לדעת האוסרים.

ובשבת קכח, ב, התירו משום צער בעלי חיים לבטל כלי מהיכנו, שאם נפלה בהמה לתוך אמת מים והיא עלולה להסתכן שם, והדרך להעלותה היא על ידי הנחת כרים תחתיה, למרות שבזה שמרטיבים אותם מבטלים אותם מהיכנם, מותר לעשות זאת. וכן מובא בשו"ע שה, יט.

יא,ד – אין לבטל כלי מהיכנו אפילו לשעה

גם ביטול כלי מהיכנו לשעה אסור. אבל מותר שאפרוחים יעלו על הסל, כי אפשר מיד לשמוט את הסל מתחתיהם, ואין כאן ביטול אפילו לשעה (שו"ע שח, לט). אבל אם אינו יכול לשומטו מיד – אסור. ולכן אין לנער דבר שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס שייפול על כרית או שמיכה, היות ורצונו לשמוט אותו בנחת, כדי שלא ינזק, ובמשך הזמן הזה הכלי שתחתיו מבוטל מהיכנו. אולם במקום שהכלי יקר ויש הפסד מרובה בקלקולו, רשאי להפילו על כרים וכסתות ולאחר זמן להורידו משם, שהואיל ואינו מבטלו לכל היום, במקום הפסד מרובה, לא אסרו זאת חכמים (מ"ב רסו, כז, שש"כ כב, הערה מג, אות ב, ואות ד).

ואין דין ביטול כלי מהיכנו דומה לדין בסיס לדבר האסור, שכן נפסק במ"ב רסו, כו, ובבאו"ה שי, ז, 'מטה' עפ"י הרז"ה, שאין דין בסיס באמצע השבת, ואילו האיסור לבטל כלי מהיכנו הוא באמצע השבת, שלא להניח כלי תחת הנר ותחת התרנגולת לקבל ביצתה. אלא איסור ביטול כלי מהיכנו הוא מפני שמבטל אותו משימושיו הרגילים, שבזה שהניח את הכלי לקלוט את השמן או הביצה, מבטל את הכלי משימוש, כי אינו רוצה לשפוך את השמן ולהפיל את הביצה, כדי שלא להפסידם. אבל אם היה יכול להרים את הכלי ולנער את המוקצה ממנו בלא שיגרם לו הפסד, אין בהנחתו תחת המוקצה ביטול כלי מהיכנו.

כלי שמלאכתו לאיסור, אסור להניחו במקום שייפול עליו מוקצה מחמת חסרון כיס או מוקצה מחמת גופו, מכיוון שמתחילה היה מותר לטלטל את הכלי שלמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו ועכשיו אסור (פמ"ג, באו"ה רסה, ג, 'מפני'). אבל מותר להניח את הכלי שמלאכתו לאיסור על דבר מותר, שהואיל ומותר לטלטל אותו לצורך גופו ומקומו, נמצא שלא ביטל את הכלי מהיכנו  (תהל"ד רסו, ז, 'היוצא' עפ"י רז"ה, רמב"ן ורשב"א).